בלילה עברו אוירונים של ה“אויב” והחריבו את עורקי החיים של תחנת הצבא הגרמנית אשר על יד החַוה.

ה“אויב”! כמה ציפתה לו החַוה בסתר, כמעט בגלוי. כמה חרד הלב לקראת בואו, לקראת “גאולתו”!

הגרמנים במקום הזה לא עשו, אמנם, כל רעה. אדרבה, היחוסים היו מצוּינים. הגדולים סחרו אתם, הקטנים התרועעו להם. השפה לא היתה זרה ביותר: המלה המובנה האחת ללַמד על כל המשפט יצאה. הם, בעלי-הגאוה, רק דרשו כבוד להם ויראה מפניהם, ובשכר זה הבטיחו הגנה מפני בעל-בריתם, מושל-הארץ, הטורקי הפראי (הערבי, בתור מושל, לא בא בחשבון). הבטיחו וגם יש שקיימו.

אך… אך מה להם, לגרמנים, פה, בארץ-ישראל? מי יוכל לשאתם? מי יוכל לשאת את הצבאיוּת שלהם? הנה עבר אוטומוביל-המשא שלהם על היתום, נכדו של לייזר-נחמן הזקן וריטשהו למות… זאת אומרת, לא עבר, אלא שהנער נתלה מאחורי האוטומוביל, והנהג לא ידע, או שלא השגיח, וכשחזר לאחור קצת לפני הכנסו אל שער חצר-האוטומובילים, לחצהו אל קיר-האבנים והמיתו… כל החַוה היתה כמרקחה… יתום, והזקן עובר-בטל, והאֵם מלאו ימיה ללדת, ואין מי שידרוש משפט… והחזירים לא באו אפילו אל ההלויה!.. רק לשתות יין יודעים הם!..

ולעומתם הולך וקרב “הדוד יענקיל” (כינוי של חיבה לאנגלים), האוהב, הידיד, הגואל, העשיר… ישועות ונחמות בכל מקום בואו… הנה הוא יבוא, והכל יהיה טוב, הכל ישוּנה לטוב… חיים אחרים יתחילו…

ההוֹיפּטמאן קרא אליו את נכבדי החוה – לייזר-נחמן הזקן בתוכם – והודיעם: הוא מחכה לפקודה להיסוג צפונה… היום או מחר… אינו יודע… אבל יֵדעו באי-כוח החַוה… הם, הגרמנים, ילכו מן המקום הזה… ועד שיִכּנסו האנגלים יכול לעבור זמן-מה… החוה תשאר בסכנה… יֵדעו באי-כוח החַוה… והברירה בידם: למהר וללכת צפונה, או להשאר… הוא הזהירם; את חובתו עשה…

באי-הכוח שבו אל החוה והודיעו בצהלה מתאפקת ובגילת-רעדה את בשורת ההוֹיפּטמאן. אשכנזי טיפש! האנגלים יהיו פה בעוד זמן-מה, ובכן אולי אתם רוצים לברוח מפניהם צפונה? אשכנזי טיפש!

רק לייזר-נחמן לא צחק. הוא לא ידע מה לעשות. לעזוב – איך עוזבים? איך עוזבים את הקוֹמוֹדה הגדולה, העתיקה, להפקר? את לוּל-העופות אפשר היה למסור לשכן, אבל את הבית הן יצטרך לסגור, אותו ואת כל אשר בו, ו“בין מלכות למלכות” – מי יודע מה יקרה לבית הנתון להפקר? ולאן הולכים עם הבת האלמנה, העומדת ללדת בכל שעה? ולאידך גיסא, איך נשארים במקום-הסכנה עם אשה העומדת ללדת? אולי ישובו האוירונים ויזרקו פצצות?.. אמנם, לא המיתה מפחידה… שתי פעמים לא יחיה האדם… פצצה – תהא פצצה… כבר הכל אחת!.. הכל בידי שמים… אם נגזרה גזירה על נכדו הנער להלחץ מאוטומוביל גרמני – נלחץ ואין מציל… מלאך-המות מה לו הכא, מה לו התם… אבל בתו האלמנה ירֵאה… עלולה היא להפיל מפּחד…

הלילה השני עבר בלי אוירונים. גם פלוגת-הגרמנים עוד לא הלכה, ואולם בבית לייזר-נחמן לא ישנו: התכוננו לדרך. לפי שעה – אל המושבה הסמוכה.

בבוקר היתה התעוררות מרובה בחוה. איש לא הלך לעבודה. התהלכו שמועות משמועות שונות; כל פנים רטטו, ציפו לחדשות כי תבואנה. אבל לייזר-נחמן לא שם לב לכל אשר מסביביו. הוא הטעין על עגלתו חפצים על חפצים שונים, ככל אשר יכלה שאת, ובפסגתה, במרום הכרים והכסתות, על יד המטאטא התקוע מאחור כדגל, השתטחה הבת ההרה…

הנפשות המרובות הזרות שבחוה, שאיש לא ידע בימים ההם מאין באו ולאן הן הולכות, הצטפפו כנופיות-כנופיות וסיפרו סיפורים על התקפות ונסיגות, השמדות וגירושים, מוביליזאציות ובריחות, רֶקוִיזיציוֹת ואֵיוַקוּאַציוֹת. הנכבדים התהלכו יחידים, כשקועים במחשבות, וידיהם בכיסי מכנסיהם, במקום התעודה היקרה של הנתינות הספרדית. להולך כאילו לא הוּשׂם לב ביותר, לא לזכות ולא לחובה. רק אונטר-אופיצר דברני אחד מן הגרמנים הביע ברמה את התפעלותו מן הפּאטריוטיוּת של האיכר הזקן. השכנים היותר קרובים בירכו את לייזר-נחמן, שלא ירחיק ללכת… שהגאולה תקדימהו… והוא ענה: “אמן”.

התפילה-הברכה נתקיימה. לא הרחיק לייזר-נחמן ככברת-ארץ צפונה, והנה רץ מן החוה הדביקהו בצעקה: “לשוב! לשוב כרגע!..” הוא נשא עיניו וירא רוכבים באים מן ההרים, מדרומית-מזרחית, וחרבותיהם השלופות נוצצות בשמש. האם בּידוּאים אלה?.. האם בא הרגע האחרון?.. – שאל הזקן את עצמו. ואולם הרץ, בן-החוה, אחז ברסן הסוס הרתום לעגלתו, להפכהו אל הדרך אשר בא משם…

– מה אתה עושה?! – נתבלבל לייזר-נחמן לגמרי.

– ר' לייזר-נחמן, לחוה!

ומתוך הידוק-שפתיים מרובה:

– “הדוד יענקיל” בא!

– מה אתה מדבר!!..

איזה חייל טורקי, שלא היה ידוע מאין נקרה הנה, התבוסס יחידי בדמו על-יד הדרך, מדוּקר-חרב. הסוס נהפך, הוּכה רבות בשוט, אבל לא יכול לרוץ ככל הדרוש, מכּובד-המטען. הפרשים – כארבה לרוב – הלכו והתקרבו, וכבר אפשר היה להכיר, כי לא בידואים הם. ההָרה הוּרדה מעל העגלה; הורדו, בעזרת הרץ, עוד כלים שונים, להקל… הסוס השתער… מתוך פחד-הסכנה להמצא בעוד רגעים ספורים בין הפרשים הושבה ההרה, למרות מחאותיה וצעקותיה, על סוסו השוטף של הרץ… היתה חיתת-אלהים.

מִגַגות-החַוה החלו לרדת הסקרנים, שעלו לראות עין בעין את גיסות-האנגלים בבואם.

פלוגת הגרמנים עמדה בסדר במעלה-החצר. כל נשקה לרגליה. היא מסרה את עצמה לשבי.

בחצר-החוה התרוצצו על סוסים אבירים פרשים שׂוטלאנדים, הדורים, מכוסי-אבק ועיפים עד מות. בדקו כל פינה ונתנו פקודות. השינוי הגדול פעפע באויר כברד בלתי-נראה.

הזקן השָׁב סידר את בתו על מחצלת בביתו העזוב, ובעצמו יצא אל החצר. דמעות היו בעיניו והוא נענע בראשו אל מול אחד הפרשים מן החלוץ בהשתוממות, בהכרת תודה, באושר…

– למה לא באת קודם? – פנה אל הפרש בגרמנית שבורה מרוב חושיו בו – כל כך הרבה חיכינו לך…

הפרש השׂוטלאנדי שאל קוניאק.

דרישת הצבא המנצח הבא היתה: מים! הברֵכה התרוקנה כהרף-עין, המכונן עבד בכל כוחותיו, אבל מאות ואלפי הדליים היו כטיפה לעומת הדרוש, ולתושבי החוה היה הרגש, כאילו יש להאשימם במניעת מים מן האורחים האהובים!

הפלוגות החדשות של הודים, הודים, הודים – לבלי סוף, כחול אשר על שפת הים – כבר הלכו ריקם, צמאות ושותקות. חדלו לקלל. לבסוף כבר חדלו לגשת אל החוה והתנהלו רחוק, רחוק. תימרות-האבק עלו מאֵם-הדרך, מהלך שעה מן החוה…

כשנתרוקנה החצר הופיע רוכב הודי אחד וכידונו בראש רובהו ועל ידו – ערבי אחד, שאיש לא ידע פה את מוצאו ושהתרחק והתקרב לרגעים. בתנועות-ידים ובקריאות בשפה לא-ידועה, שנתרגמו ונתפרשו ערבית, פקד ההודי: כל הנמצאים בחוה, מלבד הנשים והטף, ילכו אחריו.

– מה זאת? – שאלו אנשי החוה איש את רעהו.

– לאן? – העמיקו אחרים.

– ואם תאמר… – התחדדו אחדים בניגון של פלפול.

– מי יכול לדעת!.. – נטו שנים-שלושה ליאוש.

לייזר-נחמן ישב על יד בתו השוכבת, שמע את סברת אחד השכנים, שבודאי קרואים הם אל המפקד הראשי לקבל ברכה על הכיבוש, כי כן דרך האנגלים עם היהודים בכל מקום-בואם, והתיעץ בלבו: הלקרוא קודם לשכנה ה“מקבלת”, שתעמיד מים לחַמם… או לחכות עוד. אך כשהופיעו ההודי והערבי תחת חלונו עם הרמיזה המפקדת ללכת אחריהם, קם הזקן מיד ויצא. אין לסרב. מלכות-אנגליה!.. אין תּירוצים. “מאַן מוּסס! ¹”… – נזכרה לו קריאתו של אותו אונטר-אופיצר, שהילל אותו בבוקר על פּאטריוטיותו.

ההודי רכב בראש. הערבי המקורב שירך את דרכו על חמור, שנמצא לו פתאום. החום להט בעצם תקפו. עברו את האהלים העזובים של המחנה הגרמני. ערבים-פלחים מן המקומות הסמוכים הסתובבו בין האהלים. אחדים מהם היו לבושים כתנות מבריקות בלבנינותן.

בפעם הראשונה לימי חייהם! – התלוצצו היהודים.

רבים קינאו. הנה הערבים עטו אל השלל. והיהודים מוּבלים מי יודע לאן.

– רבותי! עוד זכור נזכור את הגרמנים! – לחש אחד ההולכים פתאום.

ואולם יאושו הקיצוני, המוקדם והמסוכן קצת, לא מצא הד בלבבות. בעונג ראו, איך ההודי הרוכב, שבחוה הראה גם אותות-זעם כלפי הבלתי-ממהרים ללכת אחריו, מוציא פפירוסות מנרתיקו ומוכן לחלק בין המלוּוים. זהו גורל החייל בצבא האנגלי! הטורקי מת מרעב, קרוע ובלוי, וההודי הלז, אשר בצבא האנגלי, מחלק פפירוסות ביד רחבה. אמנם, משום מה, מלבד הערבי שעל החמור, לא השתמש איש בטוב-לבו של החייל, למרות מה שרוב ההולכים היו רעבים, והפפירוסה עלולה היתה להקל את העינוי.

רעב היה גם לייזר-נחמן הזקן. בבוקר-השכם מיהר לדרך, למושבה הסמוכה. הוא חשב לסעוד על העגלה ולא הספיק. ובשעה הראשונה לכניסת הכובש לא יכול לאכול מרוב התרגשות. ופתאום נקרא…

– ז… ז… ז… – נשמע פתאום זמזום פצצות וברזל מתפוצץ.

– שׁכבו לארץ!.. – פקדו הבקיאים בתכסיסי מלחמה שבין ההולכים.

– לאן מוליכים אותנו!.. – צעקו הנכבדים שבין ההולכים ושכחו את רעבונם.

החייל העביר אותם את מסילת-הברזל, שהאוירונים האנגלים מצאו משום מה לנכון לפוצצה ממעלה – ואיש מן ההולכים לא ידע – והביאם עד המחנה הראשי, העמידם תחת הגבעה, ציוה עליהם על ידי הערבי המתורגמן לבלי התפזר, והלך לו.

לפני בני-החוה השתרע המחנה, המחנה העצום, הזר. אנגלים היו פה מעט מהרבה. גם כלי-משחית נראו אך זעיר-שם. היה פה ערב-רב, גדול-גדול, מאיים-מאיים, של שחורי-פנים, חשופי-שת, סוסים, מכונות, אהלים, דליי בד… הכל היה אכול חורב, אבק, צמאון… והכל היה מוזר, בלי פשר, בלי שחר…

הורגש כוח טבעי, ענקי, כובש… אבל כוח של מה? – לא היה ידוע, לא היה מובן… נאספו אלפים, עשרות אלפים מיערות הודו… ניתן להם בשר-גדיים ונשק, והם הלכו והתפשטו בארץ…

לייזר-נחמן לא חשב כל מחשבות. הוא עמד כמוּכה-שמש ודאג לבתו, אשר השאיר שם ללא עזרה. לפניו עברו כאן, בתוך הכל, מכּריו הגרמנים, כשבויים. הנה גם אותו הלייטנאנט הצעיר, שהיה מתפלסף תמיד – בלי חרב, כפוף, עלוב – ושם רגשי נקם לא התעוררו בו. והן כמה קיוה למחזה כזה! כמה רצה לראות במפלתם של בעלי ברית הטורקים! הן הוא אפילו לא ההין להאמין, כי יזכה לראות את המחזה בזה במו עיניו!.. ועכשיו כשזכה – היה כמאובן.

ההודי הרוכב עדיין לא שב. כעבור חצי-שעה בא תחתיו הודי אחר רגלי ואמר להם באנגלית רצוצה מלה, שפּירושה היה, כפי הנראה:

– אחרי!

הוא הוביל אותם אל בית השׁייך שבכפר הסמוך. שם היה, כנראה, משכן הפקידות הצבאית החדשה. בני החַוה הלכו אחריו כעדר-רחלים. לא ההינו לשאול, לא ידעו לשאול דבר, ואף על דעת אחד לא עלה להשתמט. ואולם מן הבית ההוא יצא איזה אופיצר ופקד להחזיר את כל הבאים אל המחנה.

כבר היתה שעת אחר הצהרים והם עדיין עמדו – בפעם השניה – בתחתית הגבעה. הם הוּבלוּ שוב לאהל גדול אחד, משם יצא קול: “אַי-אֶם-ביזי!”² – והם הוחזרו. עברו עליהם אופיצרים ושאלו את החייל, שעמד לשמור עליהם, דבר מה. החייל ענה דבר-מה. “דו יוּ לייק די בוצֶ’ס?”³ – פנה פתאום אחד מהם (נמוך, זריז, עם מכונת צילום) אל לייזר-נחמן, והוא לא הבין ונענע בראשו לאות הן. היה הדבר, כי איש אינו יודע פשר דבר, כי “אחד אינו יודע מן השני”.

אלפי השערות שיערו: מה רוצים מהם? מה מחזיקים אותם? כנראה, רוצים לשלוח אותם לירושלים… כאסירים… אולי מפני שהחוה היא על שם נתין גרמני?.. אולי איזו מלשינות?..

לפנות ערב הונח להם. בא איזה גנרל גדול באוטומוביל מגמא-ארץ. שאלו אותו פקידיו דבר-מה בלשונם. ענה הוא מלה אחת – והורשה להם, לבני החוה, לשוב אל נָוָם. סוף-סוף!.. ברוך השם!.. מין קבלת פנים!.. הזקן פסע מאחורי כולם למרות רצונו להיות הראשון, והרגיש, כי כוחותיו עזבוהו.

חפצי הגרמנים היו זרועים בכל הדרך בחזירתם.

בתחתית אחת החביות שבחצר מצא הזקן מעט מים נרפשים, עזובים. הוא התנפל עליהם וגמא מהם עד אין קץ. עוד טרם נכנס הביתה.

בבית סיפרה לו אחת השכנות כל אשר קרה פה במשך היום. היו אופיצרים אנגלים רבים וחירפו וגידפו, כי היהודים שלחו ידם בביזה וגנבו את כל היין אשר השאירו הגרמנים באהליהם בנוסם. גם חיפשו האנגלים במטבח ובמחסן. ולפני שעה באו שלשה הודים ואספו את כל הנשים והילדים החצרה בדרישה להרים את הידים למעלה. אחד מהם נשאר לשמור על הנאספים – שעמדו יותר מרבע-שעה כשידיהם למעלה – ושנים עברו את כל הבתים ואקדחים בידיהם. ומה המעשה? גרמני אחד מן השבויים ברח…

וקרה נס… – סיפרה השכנה – הם נכנסו… ואני יושבת פה… ואחד הושיט את אקדחו נגדי ואחד הושיט את אקדחו נגדה (נגד ההרה)… על חטא שלא יצאנו… היא שכבה וצעקה… ואני צעקתי והוריתי על בטנה… והלכו להם…

לייזר-נחמן ישב ושמע. הוא חש, כי אינו יכול לשבת, כי הוא מוכרח לשכב, כי דבר מה הדומה לטיפוס-הבטן (הוא כבר טעם פעם בחוה את טעם המחלה הזאת) תוקף אותו בכל עוז. בראשו הלוהט התחילה להסתובב בתו הצועקת עם רבקה אמנו, שהבנים התרוצצו בקרבה, ועם רחל אמנו הצדקת, שמתה בדרך ולא זכתה לראות את בנה האחרון הנולד…

– שמחתי על הגאולה… – כאילו דובבו שפתיו – זכיתי… אבל… השם יודע… אם אזכה… לראות… את הרך הנולד…

בלילה השלישי, שכבה היולדת בפינה אחת ואביה בפינה שניה. הוא היה במחנק, אבוד-עשתונות. רק שפתיו מלמלו מתוך חום:

– על הגאולה… ועל התמורה… לקיים כל דבר… רגלוהי דבר-אינוש אינון ערבין ליה… צבאיות… מי-לי-טא-ריז-מוס…

מי שהוא נכנס בשיחה עם הרץ, שהחזיר את הזקן בבוקר מדרכו: אולי צריך היה לרכוֹב אל המושבה הסמוכה, להביא משם את הרופא? והלה ענה:

מה אתה מדבר!!.. ראשית, מי ימציא לי רשיון לכך? שנית: וכי אינני עיף מן העמידה כל היום?.. ושלישית: השלל בלילה הזה מה יהא עליו? “אַי-אֶם-ביזי”…

ביזי?.. בוּזי!.. – טען הזקן החולה על משכבו – “ועל חרבך תחיה”… היינו הך… “אם כן למה זה אנכי”? – – –

צעירי החוה עם צעירותיה, אלה שלא עסקו בשלל, התהלכו בסביבות החצר והביטו על האוּרים הבוקעים מן המחנה הקרוב – כמו בליל התקדש חג.