(רשימות עט-עופרת)

ביפו היה בעל חנות-מכולת בנוה-צדק; בפתח-תקוה, חדשים אחרי הגירוש (בגירוש ראשון הכתוב מדבר), רכש לו חמור קרוח ונמוך כסייח בן-יומו, כחוש כמוהו, כבעליו, ועגלה קטנה על שני אופנים, כאילו לשם משחק בשביל ילדיו הפעוטים, שני בני-הזקונים, והתחיל עוסק בהעברת חפצים ממקום למקום בשכר.

והתפרנס.

ביפו, בנוה-צדק, היה גר בשלושה חדרים מרווחים על יד חנותו, שלושה חדרים עם מרפסת ומטבח ומרתף וחצר רבועה וברז מים מיוחד לו לבדו, וציפה אשתו לא חלתה אלא פעם או פעמים בחודש – בכל אופן, לא הרבה; בפתח-תקוה השיג לו אורוה אחת קטנה סגורה על יד השוק, ושם גם המטבח (בחוץ – רוחות) וגם משכב האשה והילדים על המיטה האחת, שהובאה בימים האחרונים בעגלה הקטנה (היו יכולים להביא עוד מיטה מיפו – השיגו רשיון לזה! – אלא שאין מקום בעדה באורוה); מלבד ציונה, הבת הבכירה, המפונקת, שישנה על שני ארגזים מצורפים ומלאים כלי-בית שונים; וציפה אינה קמה מעל המיטה המשותפת לכל בני הבית אלא פעם או פעמים בשבוע – המלריה עושה בה שמות.

ביפו למדה ציונה בגימנסיה, ויתר הילדים, הזכרים, ב“תחכמוני” (שני הפעוטים, בני-הזקונים, עוד לא הגיעו לגיל של בית-ספר). בפתח-תקוה לומדים הילדים הזכרים בתלמוד-תורה, הפעוטים הולכים אל הגן, וציונה, למגינת לבה, יושבת בית ו“מפסידה שנה”, כי בבתי-הספר הפתח-תקואים אין “קורס” בשבילה.

והיא מתגעגעת וכותבת מכתבי-מזכרת לחברותיה הגולות בשומרון ובגליל, כי

“בטח אין באף מקום גימנסיה כגימנסיה עברית הרצליה”

“מיפו גימנסיה הרצליה מה יפה השם הזה ומה נעים”

“מצלצל כמה לבבות שואפות לשם זה כי לב מי לא”

“שואף לשם זה”.

וכו' וכו'; ו“במקום בול – נשיקה ציונית חמה”.

ביפו, אלמלי ראה אביה את דבריה אלה, כי אז ודאי לא היה מסכים להם: שבט-בקרתו היה שם מתוח קשה על הציוניות ועל בית-הספר הזה, הגימנסיה, ודברו היה תמיד, שכאילו כפאו שד הוא שולח את בתו אליו, אל בית-הספר הלז – רק בכדי לעשות רצונה, רק שלא להרגיזה, כי היא התעקשה: גימנסיה ורק גימנסיה! כל חברותיה הולכות אל הגימנסיה! ואולם בפתח-תקוה, כשציונה התהלכה בטל, והבטלה הביאה אותה לידי שעמום, נעשה הוא, האב, כמעט תמים-דעים אתה, עם הבת, בנוגע לערך הגימנסיה היפואית. – בכלל, כל מה שביפו נתחבב עליו עתה ביותר וקיבל ערך אחר בעיניו. יפו! יפו!

הוא ראה עתה ונוכח בעליל, שכל זמן שציונה למדה בגימנסיה היתה ילדה אחרת, יותר טובה, יותר נוחה. עכשיו הלא אין לשאת אותה כל עיקר.

– גזלנית, – דיבר הוא אתה תוכחות, ובז’ארגון – הלא את רואה, שאין לי פנאי אף רגע: חפציו של ליפשיץ מחכים לי זה שבוע, ואני איני מעבירם… הוא בכפר-סבא וחפציו פה… אמא חולה… ומה יהיה הסוף?

– מה ת' רוצה ממני? – התריסה הגימנזיסטית.

– גזלנית! מדוע אינך טובלת אצבע במים קרים?

– מה יש לי לעשות?

– ולעשות אש, לבשל דבר-מה אינך יכולה?

– אין מה! – חותכת הגזלנית.

והוא משתתק. הוא יודע, שבאמת אין מה לבשל: גריסי החיטה אזלו, הירקות ביוקר, שמן אין בנמצא. אבל מים הלא צריך לחמם!..

והוא אוסף עלי אקליפטוס ושבבים, עושה אש, מחמם מים, מאכיל בינתים את הילדים דלעת בלי לחם ומגיש לחולה תה “בלי צבע”. בשביל זו צריך היה לקרוא לרופא. אבל ארבעת הבישליקים מאין ימצאו? ארבעה בישליקים – הלא זאת משכורתו לשני ימים. ובכלל, אם להתחיל לקרוא לרופא – אין לדבר סוף.

אגב, גם את חפצי ליפשיץ צריך היה להעביר, סוף-סוף. ליפשיץ היה כבר אצלו שלוש פעמים. עסק של שבוע ימים. “גזלן! – צעק אליו ליפשיץ, בעל-החפצים – אני אשכור אחר על חשבונך. מה יהיה הסוף?”.

אבל מה לעשות? על מי יעזוב את החולה והילדים? איך הוא יכול ללכת?

ופעם אחת, כשעסק בהעברת החולה מעל המיטה אל הארגזים המלאים כלי-בית וחפצי ליפשיץ, בכדי להפוך את המזרן לצד אחר, התפרצה ציונה מן החוץ ה“חדרה” נלהבת כולה:

– אבא! תלמיד אחד מן הגימנסיה שאל עליך.

– מה יש? – שאל הוא עברית.

– מן השמינית הוא… שלחו משפיה להביא דברים מיפו לשמה… וצריך להביא הדברים מיפו להנה… עוד בלילה הזה… מפה ישכרו עגלה לשמה…

– ואיפה הוא פה? – שאל האב, ושוב בעברית.

– הוא אמר, שאם יש לך זמן, שתבוא אליו אל המלון… אמרו לו, שיש לך חמור… במלון אייזיקוביץ הוא נמצא…

– יש לי זמן… יש לי זמן… – רטן הוא – ומה יאמר ליפשיץ? הלא גזלן הוא… הוא ינקר את עיני – ויצדק… הוא יצעק, שסבבתיו ברמאות… ידרוש את כספו בחזרה… הא, מה את אומרת, ציפה?

ציפה לא אמרה כלום, היא בערה כולה באש של ארבעים ואחת.

– מה את שותקת? – התרגז הוא – מה אתם רועשים? – גער בילדיו, תלמידי הת"ת – ואת מה עומדת כך? – התנפל על ציונה בחימה שפוכה ובז’ארגון – על מי אעזוב את כולכם?

– אני אשגיח, אני אבשל… – הבטיחה ציונה – אעשה הכל… כלל… אני אלך לוועד-ההגירה… – הוסיפה להבטיח.

החמור נער בחוץ.

– הפגר ימות בלי אוכל – נזכר בעליו.

וכעבור רגעים אחדים, כשנחה דעתו של בעל-הבית עליו, פנה שוב אל בתו הבכירה:

– מגימנסיה שלך… הא? צריך לרתום… אמא “מונחת”… עשרה יום… אסור לילך… אני יודע… אסור… אין בי רחמים… וגם לא מן היושר… ליפשיץ קודם… אבל… מן הגימנסיה… ורשיון יש לו? במלון אייזיקוביץ, את אומרת?.. הנה אני הולך לשם… כמה, אמר, יתן? גזלן אני…

[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]

בעגלה, בדרך, נכנסה היא בשיחה ואמרה:

–…ממגורשי יפו?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא, היא לא היתה מעודה ביפו. את שמע העיר שמעה, אבל בה לא היתה. וגם מתּל-אָבי היא יודעת, שמעה על אודות תל-אבי. תל-אבי זה יפו? גם בטבריה יש עכשיו תל-אבי. הרבה ממגורשי יפו בטבריה, אוי, הרבה. והיא מטבריה – טברינית היא. רע להם לאנשי תל-אבי בטבריה. אין להם אכילה. אין להם דירות. במרתפים, במרפסות. חיים ככלבים… חולים… גוועים… נופלים כזבובים. אסונות!

…אצל גברת אחת מתל-אבי עבדה היא עד שבועות. לא שהיתה לה משרת-משרתת אצלה. לא. בתל-אבי, סיפרו לה, היה טוב למשרתות. חיפשו אחריהן כמו בנרות. היו מקבלות שכר טוב, מחליפות את בעלות-הבית עשר פעמים ביום. והיא היתה משרתת בטבריה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא. היא לא היתה משרתת קבועה. אביה, עליו השלום, לא נתן לה להיות משרתת. אב זקן היה לה, עליו השלום, אומר-תהלים, שומר את המתים, והיא יחידה להוריה, ולא נתנו לה הוריה הזקנים להיות משרתת. הכל, הכל – אבל לא משרתת. אך מאחרי הפסח, כשמגורשי יפו מילאו את השכונה, והזקן חלה, התחילה היא לעבוד בבתי זרים, עבודה יומית. לנקות, לכבס… לא היתה רגילה…

…הגברת מתל-אבי נתנה לה עבודה. גם בערב-שבועות כיבסה אצלה. עוד יום קודם הודיעה לה הגברת: “רבקה! מחר כביסה!” – “טוב, – אמרה היא – אבוא במוקדם”. ואבא שכב כל הלילה. לא צעק, אבל בכל רגע היה מקיץ כמו מפּחד. חלומות רעים עינוהו, או מה?.. ואמא שוכבת על הארץ על ידו… והיא, הבת, יושבת על ידה… כל הלילה… לפנות בוקר אמרה לה אמה: “רבקה! איך תלכי לכבוס, ואבא הולך למות?”… אבל היא הלכה. לאבא הוקל. הוא נשתתק. חדל לחרחר. ורחמנות על הגברת. הגברת אמרה לה מבעוד יום: “רבקה, אם לא תבואי – לא אדע מה לעשות; אשאר לחג בלי לבנים!..” והלכה ובאה. הגברת עוד ישנה. וישבה היא, רבקה, על המפתן, וחשבה: אלך ואשוב… מי יודע, מה נעשה שם עם אבא… ונפתחה הדלת… ושאלה הגברת, אם יש כבר מים – דבר לא היה עוד מוכן. והוציאה היא, רבקה, את צרור-הכבסים ושמה אותם בגיגית, ולאסון לא היו מים, בכל השכונה לא היו מים – וישבה היא בטל… על כרחה ישבה בטל… וחשבה: אעזוב היום את הכביסה… אבל מים הושגו, בנסים, והיא התחילה… ומיד באה שרה החיגרת (תימנית היא, שכנתה) בצעקה: “רבקה, לכי הביתה!..” ורצה היא, רבקה, מן החצר אל דירת הגברת, להגיד לה… והגברת לא היתה בבית: הלכה להשיג סבון… ורצה היא, רבקה, אל החנות למצאה: “גברתי! – אמרה לה – אני מוכרחה ללכת הביתה… איני יכולה היום.. אשלח לה אחרת במקומי… אשלח לה את שרה…” ושרה, בינתים, הלכה… ולא נראתה. והיא, רבקה, רצה הביתה. באה הביתה – ושכחה לשלוח את שרה… מיד באה הגברת בעצמה, עד הפתח ניגשה: “רבקה! הכבסים מפוזרים על פני החצר… מה תהא התכלית?” ואבא שוכב ואינו גונח. ואמרה אמא: “צריך ללכת… יום-עבודה…” והלכה היא, רבקה, וחזרה לעבודה… אבל הידים אינן נשמעות לה!.. והגברת מרוגזה: “אין זו עבודה… בידים, בידים צריך לשפשף, ולא בסבון… הסבון הוא עכשיו לא סבון, אלא זהב… בישליק ושלוש עשיריות האוקיה…” ובעוד הגברת רוגזת עליה, על רבקה, ונראתה התימנית שוב: רבקה! ברוך דיין-אמת!.. רוצי הביתה!.." והגברת מתל-אבי סופקת כפיה: “ערב יום טוב… מה תעשה עתה? לבנים שרויים… אסונות!”

…לאן היא נוסעת עתה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לחיפה היא נוסעת. אמא אמרה לה: “עכשיו, בתי, אין לנו מה לעשות בטבריה… צריך לבקש… אל תחכי לרשיון… סעי כך… מה יעשו לך? בטבריה אין לנו כל מזל… אין – ודי”. אחרי ימי השבעה הלכה היא אל הגברת מתל-אבי. רצתה לגמור… מה? כך… אבל שם עבדה שרה… שרה החיגרת… הגברת אמרה לה: “איני כועסת עליך, קרה לך אסון, אבל אצלי עובדת כבר התימנית…” ובית אחר לא יכלה היא, רבקה, למצוא בכל טבריה… היא, רבקה, אינה יכולה לבקש… כאילו אבן תלויה בצוארה… כאילו ביד לוּקח ממנה מזלה… מאז… מאותו ערב שבועות… נסתם הגולל על מזלה… פורענויות, אין שכר… גם הדירה שלהם נשכרה… בעלת הבית השכירה… למשפחה חדשה של מהגרים… ומה תאכל היא ואמה בטבריה? והיא נוסעת…

בבקשה ממנו, מה זה? כפר? של גויים? של ערבים? להם טוב… ומה, עוד רב מפה הדרך לחיפה, רב? ומחיפה ליפו, לתל-אבי – רחוק?.. וגם שם דרך-הרים?.. יראה-נא: איזו הרים כאן… כמה גבוה הכפר עליהם… הרי-הרים – נורא… הנופל מהם… אסונות!

[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]

בין מאורעות-ה“פראַקטיקה” של הספרן המקומי, משכיל אדוק בא בימים, הממלא בדיוק ובקפדה את חובות-משרתו, נפל בימים האחרונים כדבר הזה:

זה שבועות אחדים, שאֶל הספריה בא פעמַים, או יותר, בשבוע נער אחד כבן חמש-עשרה ורוצה ל“היכתב” לקריאת ספרים. והנער הוא משונה קצת, לא הטיפוס המצוי של נער קורא-ספרים. בפעם הראשונה נשאל, כדין, אם הוא לומד באיזה בית-ספר, וענה הנער, שלא; אין הוא לומד עדיין; כששב מן הגירוש, אחרי כניסת האנגלים, רצה להיכנס לבית-הספר החקלאי שבמקוה-ישראל, אבל שם לא קיבלוהו, מפני שאיננו יתום. שם מקבלים רק יתומים “עגולים”, והוא יתום רק מאמו, ואב יש לו. אמו מתה בימי ההגירה, וגם אחותו הקטנה ממנו, אחותו היחידה, מתה שם. אביו נשאר לפני שנתים בפתח-תקוה, הוא מכונאי, וכל ימיהם חיו בטוב, ועבר אל האנגלים, והוא, הנער, עם אמו ואחותו הקטנה ממנו, עליהן השלום, הלכו לכפר-סבא, ונשארו בצד ההוא, והתגלגלו שם, וכולם חלו שם בטיפוס-הבטן, אבל הבריאו, והלכו לסַמַרין, היא זכרון-יעקב, ובסמרין התגלגלו במרתף-היקב, בין כל המהגרים, ולבסוף הפחית ועד-ההגירה את הקצבה, ואחר-כך הפסיק לגמרי, ופעלה אמו אצל הוועד, שישלחם, לכל הפחות, לחיפה, שם היתה להם אשה אלמנה עשירה, קרובתם ובת-עירם מרוסיה… אבל גם שם לא הונח להם. ושבה האם אתו, עם הנער, לסַמַרין, והתחילה שם לקנות ולמכור ירקות, והוא, הנער, עזר על ידה, ואת האחות הקטנה השאירו שם, בחיפה, אצל הקרובה… ומתה האם בסַמַרין מטיפוס חוזר, וכשנכנסו האנגלים, והוא, הנער, פנה אל הקרובה שבחיפה בדבר אחותו הקטנה, לא נענה; והלך בעצמו רגלי לחיפה, בכדי להחזיר את האחות, לכל הפחות, לאבא – הואיל ואמא איננה – ולא נמצאה: גם היא מתה… בחיפה מתה…

כל זה סיפר הנער, כמעט ללא-דרשוהו, בגמגומים, במבטאים בני הברה אחת, בערבוביה, אבל בעקשנות מרובה, כאילו זה היה שייך לעצם הענין. גם עמידתו בכלל, על יד השולחן, בין המחכים לתורם, היתה עקשנית ביותר, עד לידי אי-נעימות.

הספרן רשם את שמו של הנער המספר בפנקס, קיבל ממנו ערבון, איזו כריסטומטיה ישנה, שני גרושים שכר-קריאה לחודש, ושאלהו:

– ואיזה ספר אתה רוצה?

– אם רק יש… זה הספר…

– איזה?

– עם הגמדים… ועם האם החורגת…

הספרן הביט בתמיהה על בחור זה, בן החמש-עשרה, ואולי גם יותר, המבקש מעשיה בגמדים! – והתריס בו:

– זה לא לפי גילך!

אבל הקורא הצעיר עמד בגמגומו ובעקשנותו.

– ומה שם המעשיה? – זילזל בו הספרן.

הנער לא ידע.

– אם כן, מה אתה מבלבל את הראש? אני אתן לך ספר אחר!

אבל הנער מיאן: לקח את ערבונו ואת שכר-קריאתו בחזרה והלך לו.

כעבור יום-יומים הופיע שוב עם הערבון ועם שני הגרושים.

– נוּ, לא נמצא הספר?

– איזה ספר?

– זה… על האם החורגת… והילדה הקטנה…

הספרן הושיט לו בקוצר-רוח את רשימת-הספרים שלבני הנעורים ואמר לו, לנער, שיפשפש בעצמו, אולי ימצא.

הנער החזיק ברשימה שעה ארוכה, לא מצא כלום, והלך כלעומת שבא.

ובשבוע השני התחיל לבוא מחדש.

הספרן מצדו התחיל לבוא לידי כעס.

– אדוני… יחפש… – התחנן הנער.

הספרן נזכר, שבאגדות-אנדרסן יש מעשיות באמות חורגות, וניסה לתת לו את אנדרסן. הנער לקח בתודה, אבל החזיר את הספר עוד באותו יום.

– באותו יום אין מחליפין ספר בספר! – הורהו הספרן. הקורא לטש לו עינים, כי לא ידע ולא הבין את החוק.

– מה, אנדרסן אינו לפי טעמך? – ליגלג לו הספרן מתוך קצת חימה על הטרדה המרובה, ומבלי ראות דרך, היאך להיפטר מהלז…

– לא… לא זה אמרה לי לקרוא…

– מי? מי אמרה?

– היא…

– מי?..

– היא… הוא… (הנער)… כשבא לחיפה… אז… מצא… בכיס-שמלתה… שמלה כזו היה לה…

על יד השולחן עמדו מחליפי-הספרים צפופים. הנער נדחק ביניהם בעקשנות, מתוך נפילת רוח גמורה, משך איזה ארנק משונה מתוך כיס-מכנסיו: מן הארנק הוציא מעטפה כמושה: מן המעטפה פיסת נייר בלה: והתחיל לעיין בה בעיניו ובאצבעותיו.

– פה… היא אומרת… – גימגם.

לספרן לא היה פנאי, והוא חטף מיד הנער את פיסת הנייר, כהרגלו לחטוף רשימת נומרים של ספרים מידי איזה מבקש-רושם. הנער נמשך כולו אחר פיסת-הנייר, אך לא העז לבלי לתת למקרא. והספרן התהלך בין אותיות בלתי-ברורות של כתב-ילדה, ובתור מי שהיה מורה בבית-ספר, השתומם והתרגז על השגיאות האורתוגרפיות הנוראות – “סמרטוטים” בתוים! – וניסה לקרוא בחטיפה…

– שמך נחום? – זרק הספרן לנער שאלה מתוך קריאה.

– כן, נחום! – רטט הנער.

– ושם אחותך?

– חנה… שם כתוב…

לספרן לא היה פנאי לקרוא את כל מכתבה של חנה, אף על פי שהוא לא היה ארוך ביותר. תחילתו היתה כך:

“אמה יקירה הקיבלת בזכרון סמרין את מכתב השלישי אשר שלחתי לך מפה חיפה לסמרין, למה את לא משיבה לי מכתב, לא כואב לך אף שום דבר, כי אי אפשר לי להיות פה, כי נעלים אין לי ועוד דברים אחרים ובלי נעלים ללכת אי אפשר לי, אך יש סנדלים של תימנים, אך סמרתותים הם, אני לא יכולה ללכת בהם, כי קטנים הם ולוחצים מאד מאד, ואני לא הולכת להתרחץ בים, יען כי שהמים קרים ואני חלשה” – – –

– אמא כבר לא היתה בחיים! – הודיע הנער, שכאילו עמד וניחש היכן עומד הספרן בקריאת המכתב.

– מה?

– כשנכתב המכתב הזה, כבר לא היתה אמא…

– ולמי נשלח?

– הוא לגמרי לא נשלח… בכיס-שמלתה מצאתי…

“ועתה אמה – היה כתוב להלן באותה אגרת שנמצאה בכיס-השמלה – אספר לך דבר על הקרובה שלנו, פעם ישבתי וקראתי ספר וסיפור מעניין היה על חנה היתומה עם הגמדים ועם האם החורגת, זה ספר מעניין מאד מאד ולכן כי השם שמה ושמי אחד ורק שאני ברוך השם לא יתומה חס ושלום, ותגש אלי (“צ”ל: הקרובה" – חשב הקורא) ותאמר לי: רחצי את הכלים, כי זה היה אחר האוכל, ואני הייתי שקועה בספר זה, ואקח ואניח בעצב את הספר ואקח את הכלים ואלך כי לא יכולתי לענות לה, כי דמעות הלכו מעיני, אך אמה תחשבי שהתעצלתי, אך לא התעצלתי, כי אם בעת כזאת קראתי ספר יפה כזה לא יכולתי, אך הדבר הזה כלום, דברים יותר רעים שלא אוכל לספר לך במכתב, אם תקחי אותי אליך לסמרין אספר לך מאת בתך המנשקת אותך אפילו גם מרחוק חנה, שלום לאחי נחום, אחי נחום תקרא למען השם את הספר הזה!!!” – – –

– נוּ, ובכן?.. אה, כן… בזה נפתרה ה“חידה”… “חנה”… מדוע לא אמר קודם?.. זה לא לפי גילו, אבל הוא יכול לקרוא… אין סכנה… ברשימת-הספרים לקטנים ימצא מבוקשו זה על נקלה. ולחינם בילבל את הראש שלושה שבועות רצופים.

[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]

האלמנה בת הארבעים הוציאה סמרטוט מתחת האצטבה, קינחה בו את הזיעה מעל פניה ודיברה בחכמה אל שכנה, האלמן החייט המטופל:

– לשפרה שלי יש לי מזל… בת-עשר היא, ברוך השם… בת יחידה – ואינה עצלנית… הנה זה חצי שק-השעורים הקטן – מעשה ידיה… ידי זהב! עכשיו היא שוכבת… קודחת… אבל כשקודחים בשבת – מה מפסידים?.. בשבת אין לקט…

– הקדחת מוצצת את החיות… את ליח-העצמות היא מוצצת… – נאנח האלמן והשמיע בכובד-ראש, כמטיף מוסר.

מסביב, במרתף-היקב, בחצי-האופל, על האצטבאות המחוממות, בין עשרות נפשות המהגרים שנאחזו כאן, לא היה מחסור בקודחים. האלמן העיף עין על ילדיו הגונחים מתוך חום ופתח בפוליטיקה:

– כשהממשלה לקחה לה את הטחנה… ואין לטחון קמח… ואוכלים את השעורים בלתי טחונות…

– ואני עשיתי לכבוד-שבת טשוֹלנט מגריסי-שעורים… מחייה-נפשות! – התפארה האלמנה.

היא שלחה מבט מתגנב אל המשגיח, הממונה על הסדרים ביקב, שעמד בקירוב-מקום, לנחש לדעת, אם לא שמע הלה את דבריה, שהיא אכלה היום טשוֹלנט טוב. המשגיח – פקיד הוא מוועד-ההגירה ולפקיד מוועד-ההגירה אין המהגר צריך לגלות דברים כאלה.

– מים! – התחננו בינתים ילדי החייט הקודחים.

– מים!.. – הטיף להם אביהם מוסר– כשאין שכל… טשולנט טוב מצמיא… אבל אתם מה אכלתם?.. קדחת אכלתם… מים!.. וכי אינכם יודעים, שבשבת הברז סגור? אנשים בלי שכל!..

ולא פירש מי: הילדים החלשים הצמאים, או אלה התקיפים שהחליטו שבשבת יהא הברז סגור.

– ושפרה שלי, לפני שעה, כשהוטב לה, עמדה והלכה והביאה קערה מלאה מים מן המעין – התפארה האלמנה.

– הן… – נהם השכן נהימת חוטם והביט בגניבה אל קערת המים.

האלמנה נטלה את הסמרטוט אשר קינחה בו את זיעתה וכיסתה בו את קערת המים.

הוא, – הורתה האשה בעיניה על המשגיח – יכול עוד לקחת את מימינו ולתתם לאחרים.

– צורר-היהודים – הסכים האלמן לנימוקה של המסתירה. כלומר: המשגיח הוא צורר-היהודים ואשרי מסתתר ממנו.

– אני אביא כרגע עוד קערה! – השמיעה פתאום שפרה הקודחת, ובעליזות, כאילו לא קדחה מעולם, כשמעל לשפתיה הדקות, שפתי בת-חיל, עוד התנוצצו רסיסי הזיעה של הקדחת המתרפה, ומיד התנערה, קפצה ותיקנה, ראשית כל, את הפתיל שבו היתה חגורה ושהוסיף לוית-חריצות לכל פרצופה. היא היתה לבושה שמלת ילדה בת שש ואפודת אשה גדולה, מתנת איכרה מן המושבה, כפי הנראה, ועל האפודה הרחבה היה הפתיל המתוקן, חבל מעשה-גבלות. כותונת לבשרה לא היתה.

לאחר שהתנפלה בשפתיה הצרובות על קערת המים שלה ושתתה מהם החצי, לא עמדה בדיבורה ולא הלכה אל המעין, אך גם לא שכבה ולא ישבה. רוח-שכרון עברה, המים השקוה שכרון, והיא התחילה להתהולל. היא אספה את כל ילדות-המרתף, הבריאות והמבריאות, והריצה אותן מסביב לאצטבה המגואלה, שעליה שכבו יחד כל ילדי החייט האלמן הקודחים.

בחצי-האופל נישאו הרצות וזימזמו כיתושי-קדחת, ושפרה בראש.

– מה השמחה? – התענגה עליה האם.

– פרא-אדם! – דן אותה החייט לחובה.

– אתן מעלות אבק! היום לא כיבדו! חדלנה! – הוכיח גם המשגיח את המתהוללות.

– זה לא עסקך… אני חופצה! – הטילה שפרה בפני המשגיח.

את ה“אני חופצה” קראה בעברית, ליתר תוקף.

ובכל זאת נפסק המשחק הזה, והתחילה סדרת הסנדלר הזקן, בעל האצטבה הסמוכה.

– תֶּרַח, תרח זקן – פתחה שפרה.

– ראו, ראו, העינים שלו יוֹשנות! – הביעה בעלת-הסתכלות אחת את רשמיה.

– יושנות! עינים יושנות! – הסכימה כל החבריה ורקדה סביב קרבנה.

הסנדלר הזקן, הרעבתן, הכעסן, בעל הזקן הצהוב, המגודל, ישב בבגדי-שבתו ואמר תהלים. לכבוד-שבת לא היה יחף באותה שעה, כי אם מקושט בסנדלי עץ, מעשה ידיו. שפרה ומרעותיה התקיפו אותו מכל הצדדים, חיקו את קול אמירתו, התגרו בו, קראו לו “שמות”, “שיקרו עליו”, משכוהו בקפוטתו, דקרוהו במטאטא… היה “מצחיק” – נורא!..

הזקן רגז והמשיך את אמירתו.

– נוּ, נוּ, “עברי”! – רטן מצדו המשגיח הבר-אורין, כשאיזה פסוק מן האמירה הגיע לאזנו; ובשפרה נזף:

– את מעלה אבק! היום לא כיבדו! הניחי למטאטא!

כאילו בכדי שלא להעלות יותר אבק חטפה שפרה, מתוך התלהבות של משובה, את המים שנשארו לה בקערה והרביצה אותם בצהלה לרגלי הסנדלר אומר-התהלים.

בזקן שתק; לא נע ולא זע.

– שפרה!.. – גער בה, לבסוף, החייט-האלמן, ובקול, כאילו היה כבר אביה-חורגה.

– כשאין מי שילמד אותה… – התמוגגה האלמנה מרוב נחת.

בקערה נשארו רק נטפים. שפרה זרקה את המטאטא על האצטבה של האלמן ואת נטפי המים, עד האחרון, שפכה לתוך פיה והתיזה אותם על פני הסנדלר הזקן. מן הפנים ניתזו המים על הסידור עם התהלים.

הזקן נזדעזע מחילול-הקודש, חטף סנדל-עץ מרגל שמאלו והטיל אותו בראשה של ה“משומדת”.

– דם! דם! – נפחדו ונקהלו כל המהגרים, גרי מרתף-היקב.

– בריונים! חדלי-אישים! מים! – צעק המשגיח, פקיד ועד-ההגירה.

אבל מים לא היו. הברז היה סגור, כפי ההחלטה, והמעין רחוק.

                                                          ________

ממחרת, בכל זאת, בראשון לששת ימי המעשה, אחרי לילה של “בעירה” ואחרי שהוכתה מכות חדשות ונאמנות בידי אמה, לא רחוצה מדמי-פצעיה, הלכה הבת היחידה, בשמלתה הרטובה כולה זיעה ולכלוך ובאפודתה החגורה בפתיל המושחר, לעשות לקט של בוקר…

– מזל של גויים! – נתקנא באם-שפרה האלמן והביט במרה שחורה גמורה על חֶבֶר-ילדיו המוטל גם היום על האצטבה.

– כבשן! – פנה בקובלנה אל המשגיח.

ולא פירש: חום-כבשן ביום הקיץ הזה בכלל, או חום-כבשן בגופות הקודחים בפרט.

– כבשונו של עולם, – נענה לו המשגיח הבר-אורין ולא ידע מה.

האלמנה באותה שעה שפתה את הסיר ובישלה גריסי-שעורים.

– כשיש לאדם מזל… – הביט בה האלמן והוסיף להיאנח.

[שם ]

מסיפורי פועל

…זה היה אז, באותו סוף-החורף, בעת שאתם הייתם מעבר מזה, ואנו מן העבר ההוא, אצל התורכים.

על סערת עצבינו בעת ההיא, סערת יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע ‑ לא אתעכב. לא אאריך. עתונים וטלגרמות לא היו באים אלינו לקבוצה, אנחנו לא ידענו היכן אנחנו בעולם, ונזונונו רק מפי השמועות, מפי היריות אשר מצד כפר-סבא. ידענו רק דבר אחד, שלא טוב: גואלינו עומדים בחצי-הדרך מירושלים לשכם – ואינם זזים. למה אינם הולכים ישר צפונה? קול העם היה, כי אינם רוצים לעבור דרך מושבותינו, פן יכעסו התורכים עלינו וישמידו את מושבותינו בהיסוגם אחור. בדאגתו לישוב היהודי מתאמץ חיל-אנגליה רק להקיף את האויב, להקיף, אלא שהדבר אינו עולה בידו. אין לנו מזל! הנה הם מתקרבים לשכם – ונהדפים אחור, מתקרבים ונהדפים אחור. ואף רמת-הגלעד (סאלט) בעבר-הירדן כבר היתה בידיהם – ונשמטה. ובמערב, בחזית העיקרית, הולכים הגרמנים מחיל אל חיל, אחר שפוררו את רוסיה ועשו בה כלה. ארמניה שבה לתורכיה אחרי חוזה-השלום של בּרֶסט-ליטוֹבסק, מה יהא בסופנו?..

שם – טוב… בעבר ההוא אחינו מאושרים… אמנם, הם דואגים לנו… אשרם אינו שלם… אבל‑ שלושים מושבות חדשות מתייסדות על ידיהם בנגב… קלא דלא פסק… עוד בזמן המלחמה… כשאנגליה רוצה להרים את קרננו – הכל יאומן… ואולם פה, אצל התורכים… הגרמנים, אמנם, עושים לנו טובות גדולות… אפשר לחיות אתם… וגם התורכים – בינינו לבין עצמנו – אינם עושים לנו כל רעה… במושבות… אבל מה יש לדבר – פה, אצל התורכים, צפויים אנו לכליה…

וסערת-העצבים, פחד-האבדון, אכל בנו יותר מן המחסור. אבל גם זה – המחסור – לא היה קטן. קבוצת-ירקות מצערה היתה לנו, מהלך חצי-פרסה מן המושבה, בבית בודד אחד, ולחם לאכול היה לנו, אבל מסביב התהלכו ידידים ורֵעים נפוחי-כפן…

ואף אלה דאגו לנצחון-האנגלים יותר מאשר לחוסר-כותונת לבשרם. ולא רק משום שכפי שנדמה הא בהא תליא…

                               ______

פעם אחת, בימים שבין פורים לפסח, איחרתי שבת בערב לאור פתילה בשמן. כל החברים כבר ישנו. בשני הימים האחרונים טרדו גשמים ורוחות, לקרוא לא היה מה וממשלת השינה תקפה את כולנו. אני ישנתי כל אותו היום, ולפיכך נדדה שנתי בערב.

פתאום נשמעה דפיקה קלה בחלון. אצבע-אדם. נרעדתי ויצאתי לראות, מי הדופק, והנה אופיצר גרמני רטוב מכף-רגלו ועד ראשו עומד על יד הדלת ושואל בגרמנית צחה: מי גר פה? לא יהודים?

– פועלים יהודים, ‑ הדגשתי בז’ארגון מגורמן.

האופיצר ביקש רשות להיכנס הביתה – ומיד להיכנסו נפל על כסא, כי לא יכול לעמוד על רגליו. כל-כך היה עיף. הוא תעה בדרך, והגשם הרטיבוֹ כולו ונטל ממנו את כוחותיו.

הדבר היה תמוה: אופיצר גרמני, ובלי משרת, ואף בלי חרב. ומה קרה לו, כי ידבר כל-כך רכות, כי מרגיש הוא את עצמו כזר בשטח ארצו הנכבש? ואולם מרוב בלבול וביטול לא היה סיפק בידי לחשוב על אלה, ובאותו הגימגום ה“גרמני” הצעתי לפניו אוכל ומשקה.

האופיצר הודה בענות חן ונימוסיות של משפחת האדם היותר עליונה. העיפות הנוראה לא מחתה מעליו את צלם-האציל… ראו בחוש, שאדם זה הוא מגזע מיוחס מאד. הוא היה מוכן לסעוד את לבו, כי באמת רעב היה… אך – אולי תימצא איזו כותונת בשבילו?.. זוג גרבים…

הוא רעד כולו מן הרטיבות.

אנכי העירותי את כל חברינו, לרבות את חברתנו. כל הנעוֹרים נפחדו עד מוות, נרעשו מן המאורע, נתבלבלו, ולא היתה כל הנאה, המתקבלת כרגיל מכל שינוי במהלך-החיים המשעמם של מקום נידח כזה. איך שיהיה, וכל מבוקשו של אורחנו החשוב – בין באוכל ובין במלבוש – נמלא ברצון עצבני ובאיזו התעוררות גדולה של מצוה.

הקושי העיקרי היה בשפה. התביישנו על שאין אנו יכולים לדבר אתו בלשונו – גרמנית צחה.

ואולם מיד עברה הדאגה לצד אחר. אורחנו, לאחר שהתלבש בלבנים יבשים, ואכל משיירי העדשים המחוממים אשר הגישה לו חברתנו בחרדה, מצא לנכון לגלות לנו (באשר לא רצה, לפי דבריו, לגנוב דעת אנשים כמונו, מכניסי אורחים כמונו), כי… לא גרמני הוא אלא…אנגלי, אופיצר אנגלי, שברח משביו…

נדהמנו כולנו ולא ידענו מה לעשות. ובכן יש גם שאנגלים נשבים על ידי התורכים!.. ידענו, כי אפשרי הוא הדבר, כי קרה יקרה… אבל לראות אופיצר אנגלי שבוי בעינינו… זה הכאיב כל-כך!

הוצאנו קדימה את חברנו השלישי, זה ששהה איזו שנים באנגליה, שהוא ידבר עמו. ותחת להועיל קילקלנו. כי הבריטי אחרי איזה נסיון לשוחח עם חברנו הנבהל אנגלית, בחר – לבושת ולחרפת חברנו הנבהל! – לשוב אתנו אל שפת האויב, אל הגרמנית.

אורחנו סיפר שזה שלושה ימים אשר הוא בורח מפני רודפיו. כוחותיו עזבוהו, ואם לא ימצא לו עזרה, נאלץ להימסר במושבה הקרובה אל הקומנדאנט התורכי.

אנחנו כבשנו את ראשינו בקרקע והתחלנו להתנצל שאנחנו איננו יכולים לעזור לו… שהוא צריך לדעת… מצבנו הוא כזה… היחס אלינו מצד הממשלה התורכית… חושדים בנו… כמרגלים הננו בעיניה… סכנה צפויה לנו… על דבר הגירוש מיפו הרי שמע בוודאי…

– כן, כן… הוא יודע….ומבין… הוא שמע…אך אל נפחד… צבאות-האנגלים יהיו בעוד שנים-שלושה ימים במקום הזה… את זה הוא יודע אל נכון… ועכשיו… ממנו אינו רוצה כלום… הוא נכון להתמסר… אין בו כח עוד… הוא חשב שיבקיע לו דרך אל הים… ושם יבוא באניה… אבל… עכשיו הוא רוצה לישון עד הבוקר… הוא כבר לא ישן זה שלושה לילות, מעת שהתלבש באדרת של אופיצר גרמני וברח…

פינינו לו מקום, שמנו מתחתיו את כל כרינו וכסתותינו – והוא שכב ונרדם מיד. ואנחנו, כרגיל בכל צרה שלא תבוא, נכנסנו לאסיפה. מה לעשות?

דעת חברתינו היתה, שאין למסור את אורחנו בשום אופן. ידידנו בא לביתנו – ואנחנו לא נציל אותו? היתכן?

היא דיברה על אורחנו באהבת יהודי בימים ההם לשם אנגלי ובאהבת אשה לגיבור. עיניה שעששו מעשן-הכירים הבריקו והיא טענה והוכיחה, שאילו היה אפשר באיזו תחבולה שהיא להחזיר את האופיצר הזה לאנגלים, היה זה מכריע במהלך-המלחמה: הן הוא היה בצד הזה וראה את מקום-חנותם של כוחות- האויב ויודע את כל הסודות… ובכלל…

חברנו, מי שהיה באנגליה, החריש לגמרי, כי היה עסוק בגילוי-קלונו, שאינו יודע לדבר אנגלית ושלחינם התפאר לפנינו כל הימים. אני לא ידעתי מה לייעץ. המכריע בשאלה היה חברנו הרביעי (ארבעה היינו באותה קבוצה, שלושה חברים וחברה אחת), שטען: מי יודע, אם זה באמת לא גרמני, שהתחפש ובא לרגל את יחוסי היהודים לאנגלים…

– טיפשות! – קראה החברה בעוז – גם עיוור יראה, כי זהו אציל אנגלי! מה אתה מדבר!..

– אבל אני לא אפקיר את ילדי המושבה בעד האציל! – צעק חברנו הקנאי – די שיבוא צ’וִיש אלינו הלילה לחפש את הבורח ושימצאו אצלנו ישן, וישחטו אותנו ואת עוללינו. אני רץ להודיע למוכתר…

– חכה! כך לא יעשה! ‑ צעקנו אליו – נחכה עד הבוקר… עד שיקום… אולי ילך לו לדרכו – ואנחנו נקיים… אבל הוא לא רצה לחכות בשום אופן.

– אין בודקין בשעת הסכנה! – צעק ונעלם באישון-הלילה.

                                   ______

כשבאו אחר שלוש שעות שני חיילים עם האַדיוטאנט של משל המושבה הקרובה לאסור את האופיצר האנגלי, והלה נעור על ידם, הביעו פניו קרירות גמורה; הוא פיהק והעיר מעין: למה צריך היה למהר כל-כך?

השאלה הזאת לא דיכאה אותנו מחדש, כי אנחנו היינו כולנו מדוכאים כבר באופן שאין להוסיף עליו. השמים נפלו על ראשינו, ואנחנו הבטנו על המסור על ידינו כאילו אנחנו היינו מובלים על ידו לגרדום. אסון כזה! אסון כזה!

ידיד-נפשנו, אשר אליו אנו מחכים זה כמה, אשר אליו נשואות עינינו וכלות, אשר בו כל תקוותינו, הוא בא אלינו, ואנחנו מסרנו אותו לאויבנו המשותף! הרים כַּסוּנוּ!

הכרח המצב? אבל מי יודע… מי יודע, אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע, אם אי-אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע, אם לא מיהרנו…

כן, אסור היה לנו לעשות כך… לטובת רעיוננו צריכים היינו לסכן… לסכן הכל – ולהציל את האופיצר האנגלי…

ומה יחשוב הוא עלינו, הוא, הנמסר? הוא בוודאי יחשוב, שהאכלנו אותו מלחמנו והלבשנו אותו בכותנתנו (האחרונה!) רק למען מסור אותו!

אחרי חיפוש מעולה מסביב על ידי החיילים, הובל אורחנו בידיהם. אבל מֵתֵנו אנו נשאר מוטל לפנינו. הגשם פסק, האויר ניטהר, אף אנחנו גם לא חשבנו לצאת לעבודה. אבלים היינו, אוננים. פני האנגלי האציליים היו לנו כהאלוּצינאציה. אש לא הובערה בביתנו ביום ההוא, כל אוכל תיעבה נפשנו.

בצהרים ניסה מי שהוא מאתנו ללעוס פרוסת לחם יבש, אך היא נתקעה בגרון. בא איש מן המושבה וסיפר, שהמושבה רועשת, שהכל מאשימים אותנו על פחזותנו, שהכל נוהרים אל בית-הקומדאנט לראות את האופיצר האנגלי; שהשבוי בא בדברים עם הכל בצרפתית ואין מוחה; והעיקר, שהוא אמר לאחד הבאים:

– עכשיו אני מכיר את היהודים… כן, צודק גזר-דינו. שפלים אנו! ראויים להיקרע חיים!

– ותדעו מה אמר עוד?

– מה? מה?

– הוא אמר, שעל היהודים אי-אפשר לסמוך… ומקודם חשב…

כך אמר?! אם כן הרי אבדנו… אם האנגלי נוכח בעליל, שאנו “בעלי ברית” בלתי-בטוחים, שאין עלינו לסמוך, שאין כדאי שיחסה עלינו בצל כנפיו, הרי אבדנו… אבדנו עולמית…

הרצים-הפועלים מן המושבה התחילו לבוא אלינו בכל חצי-שעה, וכל אחד עם שמועה בפיו. אחד הכחיש את דברי הקודמים והצהיר שלהפך: האנגלי אמר, שאין הוא מאשים את הקבוצה… הוא מבין אותה…

‑ מה? הוא מבין? זה עוד יותר רע… הוא מלמד עלינו זכות… הוא מצדיק את הדין עלינו, חדלי-האישים, שיכולנו לעשות מעשה כזה, נבלה כזאת! לא! אין זכות לאשמתנו! אין אנו ראויים להמלצת הבריטי! אין לנו כל הצדקה!

גודל הנפש של הנמסר הכריענו.

ליל נדודים, ליל בלהות היה לנו הלילה ההוא, הלילה השני, עוד יותר מן הקודם, בעת שהאנגלי השבוי נמצא בביתנו. עינינו נזדקרו לרגעים במקום אשר שכב עליו זה האיש האציל אשר הסגרנוהו לתורכים הפראים, ונהי בעינינו כאילו הרגנו תינוק אשר מצא מחבוא בצל-קורתנו וקול דמו צועק אלינו.

ממחרת לפנות בוקר חזרו ובאו שליחים אלינו וסיפורי-נפלאות בפיהם. האנגלי השבוי לוּוה למרכז הצבאי הסמוך על ידי חייל אחד ואוּם-באשי, שהלכו אחריו רגלי. לאנגלי ניתן סוס לרכיבה. האנגלי אמר לקומנדאנט, שלא פילל, כי התורכים יהיו נדיבים כל-כך ויתנהגו באופן הוּמאַני כזה את שבוייהם. הקומנדאנט היה ברקיע השביעי מדברי התהילה האלה. מצב-רוחו של השבוי היה מצוין. ורק על דבר אחד הצטער: על שעון-זהבו, שנשאר אצל היהודים שמסרוהו.

‑ אצלנו? שעון-זהבו? – צווחנו כולנו.

– כן… אבד לו שעון-זהבו… מתחילה חשב, שהצ’וִיש לקחוֹ לו בשעת הבדיקה – והוא לא הרגיש… אך

אחרי ראותו את היחס הטוב אליו מצד התורכים נתברר לו ששעון-הזהב שלו נגנב על ידי היהודים… הפועלים… שלן אצלם…

– כך אמר?!

– באזני הכל.

– שעון זהבו… מה זאת? על ידינו? נגנב?

– לנו נחוץ שעון-זהבו? – התריסה חברתנו.

– כן, כן… זה כבר עלבון…

– גוי אנטישמי ככל הגויים! – פתח חברנו הקנאי את פיו בפעם הראשונה במשך יום ולילה.

וטוב, טוב, ‑ הרגשנו פתאום כולנו.

עכשיו – טוב…

כמו אבן נגולה.

בלילה עברו אוירונים של ה“אויב” והחריבו את עורקי החיים של תחנת הצבא הגרמנית אשר על יד החַוה.

ה“אויב”! כמה ציפתה לו החַוה בסתר, כמעט בגלוי. כמה חרד הלב לקראת בואו, לקראת “גאולתו”!

הגרמנים במקום הזה לא עשו, אמנם, כל רעה. אדרבה, היחוסים היו מצוּינים. הגדולים סחרו אתם, הקטנים התרועעו להם. השפה לא היתה זרה ביותר: המלה המובנה האחת ללַמד על כל המשפט יצאה. הם, בעלי-הגאוה, רק דרשו כבוד להם ויראה מפניהם, ובשכר זה הבטיחו הגנה מפני בעל-בריתם, מושל-הארץ, הטורקי הפראי (הערבי, בתור מושל, לא בא בחשבון). הבטיחו וגם יש שקיימו.

אך… אך מה להם, לגרמנים, פה, בארץ-ישראל? מי יוכל לשאתם? מי יוכל לשאת את הצבאיוּת שלהם? הנה עבר אוטומוביל-המשא שלהם על היתום, נכדו של לייזר-נחמן הזקן וריטשהו למות… זאת אומרת, לא עבר, אלא שהנער נתלה מאחורי האוטומוביל, והנהג לא ידע, או שלא השגיח, וכשחזר לאחור קצת לפני הכנסו אל שער חצר-האוטומובילים, לחצהו אל קיר-האבנים והמיתו… כל החַוה היתה כמרקחה… יתום, והזקן עובר-בטל, והאֵם מלאו ימיה ללדת, ואין מי שידרוש משפט… והחזירים לא באו אפילו אל ההלויה!.. רק לשתות יין יודעים הם!..

ולעומתם הולך וקרב “הדוד יענקיל” (כינוי של חיבה לאנגלים), האוהב, הידיד, הגואל, העשיר… ישועות ונחמות בכל מקום בואו… הנה הוא יבוא, והכל יהיה טוב, הכל ישוּנה לטוב… חיים אחרים יתחילו…

ההוֹיפּטמאן קרא אליו את נכבדי החוה – לייזר-נחמן הזקן בתוכם – והודיעם: הוא מחכה לפקודה להיסוג צפונה… היום או מחר… אינו יודע… אבל יֵדעו באי-כוח החַוה… הם, הגרמנים, ילכו מן המקום הזה… ועד שיִכּנסו האנגלים יכול לעבור זמן-מה… החוה תשאר בסכנה… יֵדעו באי-כוח החַוה… והברירה בידם: למהר וללכת צפונה, או להשאר… הוא הזהירם; את חובתו עשה…

באי-הכוח שבו אל החוה והודיעו בצהלה מתאפקת ובגילת-רעדה את בשורת ההוֹיפּטמאן. אשכנזי טיפש! האנגלים יהיו פה בעוד זמן-מה, ובכן אולי אתם רוצים לברוח מפניהם צפונה? אשכנזי טיפש!

רק לייזר-נחמן לא צחק. הוא לא ידע מה לעשות. לעזוב – איך עוזבים? איך עוזבים את הקוֹמוֹדה הגדולה, העתיקה, להפקר? את לוּל-העופות אפשר היה למסור לשכן, אבל את הבית הן יצטרך לסגור, אותו ואת כל אשר בו, ו“בין מלכות למלכות” – מי יודע מה יקרה לבית הנתון להפקר? ולאן הולכים עם הבת האלמנה, העומדת ללדת בכל שעה? ולאידך גיסא, איך נשארים במקום-הסכנה עם אשה העומדת ללדת? אולי ישובו האוירונים ויזרקו פצצות?.. אמנם, לא המיתה מפחידה… שתי פעמים לא יחיה האדם… פצצה – תהא פצצה… כבר הכל אחת!.. הכל בידי שמים… אם נגזרה גזירה על נכדו הנער להלחץ מאוטומוביל גרמני – נלחץ ואין מציל… מלאך-המות מה לו הכא, מה לו התם… אבל בתו האלמנה ירֵאה… עלולה היא להפיל מפּחד…

הלילה השני עבר בלי אוירונים. גם פלוגת-הגרמנים עוד לא הלכה, ואולם בבית לייזר-נחמן לא ישנו: התכוננו לדרך. לפי שעה – אל המושבה הסמוכה.

בבוקר היתה התעוררות מרובה בחוה. איש לא הלך לעבודה. התהלכו שמועות משמועות שונות; כל פנים רטטו, ציפו לחדשות כי תבואנה. אבל לייזר-נחמן לא שם לב לכל אשר מסביביו. הוא הטעין על עגלתו חפצים על חפצים שונים, ככל אשר יכלה שאת, ובפסגתה, במרום הכרים והכסתות, על יד המטאטא התקוע מאחור כדגל, השתטחה הבת ההרה…

הנפשות המרובות הזרות שבחוה, שאיש לא ידע בימים ההם מאין באו ולאן הן הולכות, הצטפפו כנופיות-כנופיות וסיפרו סיפורים על התקפות ונסיגות, השמדות וגירושים, מוביליזאציות ובריחות, רֶקוִיזיציוֹת ואֵיוַקוּאַציוֹת. הנכבדים התהלכו יחידים, כשקועים במחשבות, וידיהם בכיסי מכנסיהם, במקום התעודה היקרה של הנתינות הספרדית. להולך כאילו לא הוּשׂם לב ביותר, לא לזכות ולא לחובה. רק אונטר-אופיצר דברני אחד מן הגרמנים הביע ברמה את התפעלותו מן הפּאטריוטיוּת של האיכר הזקן. השכנים היותר קרובים בירכו את לייזר-נחמן, שלא ירחיק ללכת… שהגאולה תקדימהו… והוא ענה: “אמן”.

התפילה-הברכה נתקיימה. לא הרחיק לייזר-נחמן ככברת-ארץ צפונה, והנה רץ מן החוה הדביקהו בצעקה: “לשוב! לשוב כרגע!..” הוא נשא עיניו וירא רוכבים באים מן ההרים, מדרומית-מזרחית, וחרבותיהם השלופות נוצצות בשמש. האם בּידוּאים אלה?.. האם בא הרגע האחרון?.. – שאל הזקן את עצמו. ואולם הרץ, בן-החוה, אחז ברסן הסוס הרתום לעגלתו, להפכהו אל הדרך אשר בא משם…

– מה אתה עושה?! – נתבלבל לייזר-נחמן לגמרי.

– ר' לייזר-נחמן, לחוה!

ומתוך הידוק-שפתיים מרובה:

– “הדוד יענקיל” בא!

– מה אתה מדבר!!..

איזה חייל טורקי, שלא היה ידוע מאין נקרה הנה, התבוסס יחידי בדמו על-יד הדרך, מדוּקר-חרב. הסוס נהפך, הוּכה רבות בשוט, אבל לא יכול לרוץ ככל הדרוש, מכּובד-המטען. הפרשים – כארבה לרוב – הלכו והתקרבו, וכבר אפשר היה להכיר, כי לא בידואים הם. ההָרה הוּרדה מעל העגלה; הורדו, בעזרת הרץ, עוד כלים שונים, להקל… הסוס השתער… מתוך פחד-הסכנה להמצא בעוד רגעים ספורים בין הפרשים הושבה ההרה, למרות מחאותיה וצעקותיה, על סוסו השוטף של הרץ… היתה חיתת-אלהים.

מִגַגות-החַוה החלו לרדת הסקרנים, שעלו לראות עין בעין את גיסות-האנגלים בבואם.

פלוגת הגרמנים עמדה בסדר במעלה-החצר. כל נשקה לרגליה. היא מסרה את עצמה לשבי.

בחצר-החוה התרוצצו על סוסים אבירים פרשים שׂוטלאנדים, הדורים, מכוסי-אבק ועיפים עד מות. בדקו כל פינה ונתנו פקודות. השינוי הגדול פעפע באויר כברד בלתי-נראה.

הזקן השָׁב סידר את בתו על מחצלת בביתו העזוב, ובעצמו יצא אל החצר. דמעות היו בעיניו והוא נענע בראשו אל מול אחד הפרשים מן החלוץ בהשתוממות, בהכרת תודה, באושר…

– למה לא באת קודם? – פנה אל הפרש בגרמנית שבורה מרוב חושיו בו – כל כך הרבה חיכינו לך…

הפרש השׂוטלאנדי שאל קוניאק.

דרישת הצבא המנצח הבא היתה: מים! הברֵכה התרוקנה כהרף-עין, המכונן עבד בכל כוחותיו, אבל מאות ואלפי הדליים היו כטיפה לעומת הדרוש, ולתושבי החוה היה הרגש, כאילו יש להאשימם במניעת מים מן האורחים האהובים!

הפלוגות החדשות של הודים, הודים, הודים – לבלי סוף, כחול אשר על שפת הים – כבר הלכו ריקם, צמאות ושותקות. חדלו לקלל. לבסוף כבר חדלו לגשת אל החוה והתנהלו רחוק, רחוק. תימרות-האבק עלו מאֵם-הדרך, מהלך שעה מן החוה…

כשנתרוקנה החצר הופיע רוכב הודי אחד וכידונו בראש רובהו ועל ידו – ערבי אחד, שאיש לא ידע פה את מוצאו ושהתרחק והתקרב לרגעים. בתנועות-ידים ובקריאות בשפה לא-ידועה, שנתרגמו ונתפרשו ערבית, פקד ההודי: כל הנמצאים בחוה, מלבד הנשים והטף, ילכו אחריו.

– מה זאת? – שאלו אנשי החוה איש את רעהו.

– לאן? – העמיקו אחרים.

– ואם תאמר… – התחדדו אחדים בניגון של פלפול.

– מי יכול לדעת!.. – נטו שנים-שלושה ליאוש.

לייזר-נחמן ישב על יד בתו השוכבת, שמע את סברת אחד השכנים, שבודאי קרואים הם אל המפקד הראשי לקבל ברכה על הכיבוש, כי כן דרך האנגלים עם היהודים בכל מקום-בואם, והתיעץ בלבו: הלקרוא קודם לשכנה ה“מקבלת”, שתעמיד מים לחַמם… או לחכות עוד. אך כשהופיעו ההודי והערבי תחת חלונו עם הרמיזה המפקדת ללכת אחריהם, קם הזקן מיד ויצא. אין לסרב. מלכות-אנגליה!.. אין תּירוצים. “מאַן מוּסס! ¹”… – נזכרה לו קריאתו של אותו אונטר-אופיצר, שהילל אותו בבוקר על פּאטריוטיותו.

ההודי רכב בראש. הערבי המקורב שירך את דרכו על חמור, שנמצא לו פתאום. החום להט בעצם תקפו. עברו את האהלים העזובים של המחנה הגרמני. ערבים-פלחים מן המקומות הסמוכים הסתובבו בין האהלים. אחדים מהם היו לבושים כתנות מבריקות בלבנינותן.

בפעם הראשונה לימי חייהם! – התלוצצו היהודים.

רבים קינאו. הנה הערבים עטו אל השלל. והיהודים מוּבלים מי יודע לאן.

– רבותי! עוד זכור נזכור את הגרמנים! – לחש אחד ההולכים פתאום.

ואולם יאושו הקיצוני, המוקדם והמסוכן קצת, לא מצא הד בלבבות. בעונג ראו, איך ההודי הרוכב, שבחוה הראה גם אותות-זעם כלפי הבלתי-ממהרים ללכת אחריו, מוציא פפירוסות מנרתיקו ומוכן לחלק בין המלוּוים. זהו גורל החייל בצבא האנגלי! הטורקי מת מרעב, קרוע ובלוי, וההודי הלז, אשר בצבא האנגלי, מחלק פפירוסות ביד רחבה. אמנם, משום מה, מלבד הערבי שעל החמור, לא השתמש איש בטוב-לבו של החייל, למרות מה שרוב ההולכים היו רעבים, והפפירוסה עלולה היתה להקל את העינוי.

רעב היה גם לייזר-נחמן הזקן. בבוקר-השכם מיהר לדרך, למושבה הסמוכה. הוא חשב לסעוד על העגלה ולא הספיק. ובשעה הראשונה לכניסת הכובש לא יכול לאכול מרוב התרגשות. ופתאום נקרא…

– ז… ז… ז… – נשמע פתאום זמזום פצצות וברזל מתפוצץ.

– שׁכבו לארץ!.. – פקדו הבקיאים בתכסיסי מלחמה שבין ההולכים.

– לאן מוליכים אותנו!.. – צעקו הנכבדים שבין ההולכים ושכחו את רעבונם.

החייל העביר אותם את מסילת-הברזל, שהאוירונים האנגלים מצאו משום מה לנכון לפוצצה ממעלה – ואיש מן ההולכים לא ידע – והביאם עד המחנה הראשי, העמידם תחת הגבעה, ציוה עליהם על ידי הערבי המתורגמן לבלי התפזר, והלך לו.

לפני בני-החוה השתרע המחנה, המחנה העצום, הזר. אנגלים היו פה מעט מהרבה. גם כלי-משחית נראו אך זעיר-שם. היה פה ערב-רב, גדול-גדול, מאיים-מאיים, של שחורי-פנים, חשופי-שת, סוסים, מכונות, אהלים, דליי בד… הכל היה אכול חורב, אבק, צמאון… והכל היה מוזר, בלי פשר, בלי שחר…

הורגש כוח טבעי, ענקי, כובש… אבל כוח של מה? – לא היה ידוע, לא היה מובן… נאספו אלפים, עשרות אלפים מיערות הודו… ניתן להם בשר-גדיים ונשק, והם הלכו והתפשטו בארץ…

לייזר-נחמן לא חשב כל מחשבות. הוא עמד כמוּכה-שמש ודאג לבתו, אשר השאיר שם ללא עזרה. לפניו עברו כאן, בתוך הכל, מכּריו הגרמנים, כשבויים. הנה גם אותו הלייטנאנט הצעיר, שהיה מתפלסף תמיד – בלי חרב, כפוף, עלוב – ושם רגשי נקם לא התעוררו בו. והן כמה קיוה למחזה כזה! כמה רצה לראות במפלתם של בעלי ברית הטורקים! הן הוא אפילו לא ההין להאמין, כי יזכה לראות את המחזה בזה במו עיניו!.. ועכשיו כשזכה – היה כמאובן.

ההודי הרוכב עדיין לא שב. כעבור חצי-שעה בא תחתיו הודי אחר רגלי ואמר להם באנגלית רצוצה מלה, שפּירושה היה, כפי הנראה:

– אחרי!

הוא הוביל אותם אל בית השׁייך שבכפר הסמוך. שם היה, כנראה, משכן הפקידות הצבאית החדשה. בני החַוה הלכו אחריו כעדר-רחלים. לא ההינו לשאול, לא ידעו לשאול דבר, ואף על דעת אחד לא עלה להשתמט. ואולם מן הבית ההוא יצא איזה אופיצר ופקד להחזיר את כל הבאים אל המחנה.

כבר היתה שעת אחר הצהרים והם עדיין עמדו – בפעם השניה – בתחתית הגבעה. הם הוּבלוּ שוב לאהל גדול אחד, משם יצא קול: “אַי-אֶם-ביזי!”² – והם הוחזרו. עברו עליהם אופיצרים ושאלו את החייל, שעמד לשמור עליהם, דבר מה. החייל ענה דבר-מה. “דו יוּ לייק די בוצֶ’ס?”³ – פנה פתאום אחד מהם (נמוך, זריז, עם מכונת צילום) אל לייזר-נחמן, והוא לא הבין ונענע בראשו לאות הן. היה הדבר, כי איש אינו יודע פשר דבר, כי “אחד אינו יודע מן השני”.

אלפי השערות שיערו: מה רוצים מהם? מה מחזיקים אותם? כנראה, רוצים לשלוח אותם לירושלים… כאסירים… אולי מפני שהחוה היא על שם נתין גרמני?.. אולי איזו מלשינות?..

לפנות ערב הונח להם. בא איזה גנרל גדול באוטומוביל מגמא-ארץ. שאלו אותו פקידיו דבר-מה בלשונם. ענה הוא מלה אחת – והורשה להם, לבני החוה, לשוב אל נָוָם. סוף-סוף!.. ברוך השם!.. מין קבלת פנים!.. הזקן פסע מאחורי כולם למרות רצונו להיות הראשון, והרגיש, כי כוחותיו עזבוהו.

חפצי הגרמנים היו זרועים בכל הדרך בחזירתם.

בתחתית אחת החביות שבחצר מצא הזקן מעט מים נרפשים, עזובים. הוא התנפל עליהם וגמא מהם עד אין קץ. עוד טרם נכנס הביתה.

בבית סיפרה לו אחת השכנות כל אשר קרה פה במשך היום. היו אופיצרים אנגלים רבים וחירפו וגידפו, כי היהודים שלחו ידם בביזה וגנבו את כל היין אשר השאירו הגרמנים באהליהם בנוסם. גם חיפשו האנגלים במטבח ובמחסן. ולפני שעה באו שלשה הודים ואספו את כל הנשים והילדים החצרה בדרישה להרים את הידים למעלה. אחד מהם נשאר לשמור על הנאספים – שעמדו יותר מרבע-שעה כשידיהם למעלה – ושנים עברו את כל הבתים ואקדחים בידיהם. ומה המעשה? גרמני אחד מן השבויים ברח…

וקרה נס… – סיפרה השכנה – הם נכנסו… ואני יושבת פה… ואחד הושיט את אקדחו נגדי ואחד הושיט את אקדחו נגדה (נגד ההרה)… על חטא שלא יצאנו… היא שכבה וצעקה… ואני צעקתי והוריתי על בטנה… והלכו להם…

לייזר-נחמן ישב ושמע. הוא חש, כי אינו יכול לשבת, כי הוא מוכרח לשכב, כי דבר מה הדומה לטיפוס-הבטן (הוא כבר טעם פעם בחוה את טעם המחלה הזאת) תוקף אותו בכל עוז. בראשו הלוהט התחילה להסתובב בתו הצועקת עם רבקה אמנו, שהבנים התרוצצו בקרבה, ועם רחל אמנו הצדקת, שמתה בדרך ולא זכתה לראות את בנה האחרון הנולד…

– שמחתי על הגאולה… – כאילו דובבו שפתיו – זכיתי… אבל… השם יודע… אם אזכה… לראות… את הרך הנולד…

בלילה השלישי, שכבה היולדת בפינה אחת ואביה בפינה שניה. הוא היה במחנק, אבוד-עשתונות. רק שפתיו מלמלו מתוך חום:

– על הגאולה… ועל התמורה… לקיים כל דבר… רגלוהי דבר-אינוש אינון ערבין ליה… צבאיות… מי-לי-טא-ריז-מוס…

מי שהוא נכנס בשיחה עם הרץ, שהחזיר את הזקן בבוקר מדרכו: אולי צריך היה לרכוֹב אל המושבה הסמוכה, להביא משם את הרופא? והלה ענה:

מה אתה מדבר!!.. ראשית, מי ימציא לי רשיון לכך? שנית: וכי אינני עיף מן העמידה כל היום?.. ושלישית: השלל בלילה הזה מה יהא עליו? “אַי-אֶם-ביזי”…

ביזי?.. בוּזי!.. – טען הזקן החולה על משכבו – “ועל חרבך תחיה”… היינו הך… “אם כן למה זה אנכי”? – – –

צעירי החוה עם צעירותיה, אלה שלא עסקו בשלל, התהלכו בסביבות החצר והביטו על האוּרים הבוקעים מן המחנה הקרוב – כמו בליל התקדש חג.

מֵהַתְחָלָה / י"ח ברנר

(צללי רשמים של מאן-דהו)

לילדי הרחוק, לאורי-ניסן.

ידעתי, יקירי: דלה מנחתי, קלושה.

כתבתי רק מה שיכולתי, כפי יכלתי.

כשתגדל ותקרא בכתבים אלה – שנכתבו

שלא בפניך, אבל מתוך מחשבה אחת על

אודותיך – רצֵני.

נפשי נכספה לתת יותר.

המחבר

הקדמה מאת המו"ל

בקרן-זוית של בית עזוב והרוס, מחמת הגירוש, בתוך גל של “שמות” קרועים, מצאתי את הרשימות הבלטריסטיות-הפיליטוניות האלה, בלי חתימת שם, – רשימות הנותנות לנו, כמדומה, דמות-מה מחיי ילדינו מגיל ידוע שנה-שנתים לפני החורבן העולמי, “בימים כתיקונם”. הרבה זמן התחבטתי, אם מותר לפרסם את הרשימות הללו ואם לא, הואיל ויש בהן אי-אלו מקומות, שאם יקראו אותם קוראים צעירים, חס ושלום, בלי אותה טהרת הלב ובלי אותו כאב-הלב, שבהם נכתבו (אני משום מה מאמין בטהרת-לבו וכאב-לבו של הרושם!), יהיה הפסדם מרובה משכרם; לא, לא יהיה כל שכר, רק הפסד. אך לבסוף זרקתי את הפקפוקים אחור והחלטתי את השאלה בחיוב ואני מוסר את הרשימות הללו לדפוס בחרדה ובתפילה, שאלוהים יודע, אם תישמע, אם היא יכולה להישמע. לדון בגניזה לגמרי – חס אני, סוף-סוף, על עמלו של אותו אדם, שכפי הנראה נצטרפה אליו כּונה טובה להעלות דבר-מה מן החיים כמו שהם. להשמיט את כל המקומות המפוקפקים – יחסר העיקר מן הספר. מה שיכולתי להשמיט – השמטתי.

י.ח. ברנר

א

עוד ימים אחדים, והלימודים יתחילו בעונתם ומתוך התרוממות-הרוח. הבטלה המרובה של ימי החופש הארוכים במשך חצי-אב, אלול ותשרי – ימי החופש, שכל-כך שאפו אליהם במשך סיון ותמוז – כבר היתה למעמסה, והתחלת הלימודים מבטיחה פנים חדשות במחלקה – פנים חדשות של תלמידים, תלמידות ומורים – ואיזה דבר מעניין בכלל, שכדאי וראוי לצפות לו. –

בן-ציון עולה בשנה זו מן השלישית לרביעית, והוא מחכה בקוצר-רוח לפתיחת בית-הספר. פניו השחרחרים-אצילים, המפיקים חום-מזג ומעידים על איש-רֵעים, לוהטים, ועיניו העליזות והחיות הנן כמארכות ומרוכזות. הוא רוצה ללמוד: רוצה לשבת כבר על מקומו, במחלקה החדשה – בֶּטח, שוב יחד עם דרורי – ולשמוע “שיעור מעניין” מדברי ימי ישראל, מתולדות אנשי-שם, מחיי עמים וארצות… הקץ לימים אין-חפץ בהם!.. מלבד זאת, הנה בהתחלת הלימודים יש גם מעין צעד נוסף בדרך ההתקרבות אל המטרה: הן צריך לגמור את המחלקה הזאת, בכדי ללכת הלאה!.. אחר המחלקה הזאת – תבוא החמישית, ובזו שאחריה – נכנסים כבר ל“הדור הצעיר” – ומתחילים חיים אחרים לגמרי… תמהר-נא, איפוא, השנה הזאת לעבור!..

ואולי?.. אבל המחשבה-התקוה הזאת שוכנה עדיין בערפל, ועד עת מועד עוד לא נגלתה ל“אף אחד”, כלומר, לשום איש. רק עמוק בלבו יפרכס ה“אולי”: אולי יעלה בידו במשך השנה “לקפוץ” מחלקה זו, זאת אומרת, לעבור לחורף הבא לא לחמישית, עם כל חברי הרביעית, אלא ישר לשישית… מדוע לא? הן גם בשנותיו גם בידיעותיו הוא עולה על המחלקה הרביעית!.. הנה ליטאית, למשל, נחמה ליטאית, נכנסה לפני שנתים, בבואה מרוסיה, אל השניה ובאותה שנה עברה לשלישית, ועכשיו היא בחמישית… במחלקה אחת גבוהה ממנו… ומדוע לא יוכל גם הוא ללכת בדרך זו?.. הן רק הצרפתית יכולה לעכב – ובזה אפשר להתכונן. מפני המתמטיקה אינו ירא.

                                                                                                 ***

בן-ציון משנן:

– אם צלע אחת של הזוית… נקח קטעים שוים… ודרך נקודות-החילוק נעביר מקבילים… עד היחתכם עם הצלע השניה…

– אז יש הבדל במבנה-התּפרָחוֹת… – עונה דרורי לעומתו, מתוך שינון, כביכול, אף הוא.

– עזוב, שד! – נבהל בן-ציון.

– התפרחות כמעט שלא-יש להן כלל גבעול… – מוסיף דרורי להתגרות, אבל בן-ציון שב לשינונו. למשמע שינון זה ולמראה עיניו של בן-ציון בשעת מעשה מתעורר הלב לצער על ההכרח שיש בדבר, ללמוד “חכמות” שונות. לא החכמות בעצמן נחוצות – מגלות אותן העינים, המתכסות כמו באד – אלא שנחוץ ללמדן לדעתן; אשרי היודע.

יתר התלמידים מכינים את השיעורים ב“קבוצות”. אבל גם אצל הקבוצות לא נראה, שהכנת השיעורים תבוא מתוך יחס פשוט לדעת דבר זה או אחר, אלא תמיד מתוך “כן ידָרש” קהה, ובמין “הנה ענין ניתן לנו לענות בו”. אצל התלמיד הצייתן בלי הוספות; אצל הפליגמאטיקן בהוספת: מילא; אצל הגאותן: אדרבא! אצל הרגזן: לעזאזל!

ופרחון, הליצן, בא אל האולם ורשימת הגיאוגרפיה בידו. הוא שם לפניו, כאקטור גמור מ“חובבי הבימה”, פרצוף פני המורה ומזכיר – בחיקוי ארטיסטי לניגון-המורה – קול צרוד של גרמופון:

– תּוּר-כּ-יה… האירופית?.. גובלת?.. בין… מוטלת?.. על… מונחת?.. עם… הים השחור!

– שוכבת! – מתערב דרורי.

– עם?..

– הים השחור!

– עזוב! – גוער בו בן-ציון.

– לך! אתה לא מבין כלום.

                                                                                                  ***

בעלי הפנסיון הנם איש ואשה באים בימים וחשוכי בנים. הבית הוא בן שתי קומות, והפנסיון הפרטי, לתלמידים שאין להם הורים בעיר, הוא למעלה, בדירה עשויה קנים-קנים, שכורה מאת קרֵינין, אדון-הבית, שבעצמו, עם משפחתו, הוא גר גם כן פה, מתחת, ב“בֶל-אֶטַז'”. ה“זקנים”, בעלי הפנסיון, הנם, בדרך כלל, אנשים ככל הבריות: נתונים לפרנסתם, להבטחת קיומם, ובלתי נוטים להרע, כשאין טובת הנאה מזה. ובכל פעם שנחוצה לדרורי פתקה מהם למחנך-המחלקה, שהוא, התלמיד, לא יכול לבוא ביום פלוני לבית-הספר “מפני סיבת מחלה”, הרי הוא מקבל. ואולם בן-ציון מתנגד בכל תוקף לבקשת פתקאות כאלה. אם הוא, בן-ציון, אומר למורים, שלא בא “מפני איזו סיבה”, חייבים הללו להאמין לו ולא לדרוש עדותו של בעל-הפנסיון!

– מה? לא כן?!

דרורי מעיר על זה, שאפילו הגדולים, בני המחלקות השביעית והשמינית, מחויבים להביא עדויות כעין אלו, ומה הם, הקטנים, “בני הרביעית בסך-הכל”, שירצו להעמיד הכל על האמת? אבל בן-ציון סובל ועומד בשלו:

– שמע! יש פתגם: “שקר אין לו רגלים” – או אין?

יש!.. כלומר: לא צריך לשקר… וכלום אין גם דעת ליטאית כדעתו?

בֶּטַח! ליטאית אינה יכולה להיות בדעה אחרת!..

                                                                                                    ***

נחמה ליטאית (במקום-מולדתה: ליטווין) – זוהי הפנסיונרית היחידה בפנסיון, פנסיונרית אחת בין כל הפנסיונרים. משכּנה הוא בחדר הקטנטן שעל יד הפרוזדור, ושחלונו היחיד נשאר פתוח גם בלילות: נחמה אוהבת שיהא אויר בחדרה.

בן-ציון מביט אליה ממטה למעלה. מלבד מה שהיא גדולה ממנו קצת ויושבת כבר במחלקה החמישית, הנה היא אינה צריכה לכל פתקאות, לכל תחבולות-ערמה, מפני שהיא, זה השנה השלישית, כל ימי לימודיה בבית-הספר הזה, תלמידה למופת: אינה מאחרת ואינה מחסירה – והכל ברצונה הטוב להיכנע לסדר, לבלי לאחר ולבלי להחסיר. זוהי נערה ליטאית נבונה, צנועה, ענָוית ויושבת-חדר. רשמי פניה אינם ישרים ועדינים ועינם כעין לובן-הפשתן, ולמרות מה שנפשה חשקה בתורה, היא עושה משום מה רושם של גיוֹרת.

שיחותיו של בן-ציון חביבות עליה, אבל על שאלותיו לא תמהר לענות. היא רק מחייכה בביישנות. ובן-ציון לעולם אינו נעלב על ידי כך. הוא חש, שלא מתוך קפדנות-נפש ומיזאנטרופיה מתאפקת הלזו מהיכנס עמו בדברים. יש לו ההרגשה, שהמקור הוא עמוק מזה, ששתקנותה של נחמה נובעת כאילו מתוך פחד לחלל את קדושת הדיבור, מתנת האדם. הוא מעלים את מבט-ההערצה שלו, מחליט בלבו שלא להתחרט, אף על פי כן, על שלא הלך היום לפני הצהרים (בפעם הראשונה מזמן שנפתח בית-הספר בעונת לימודים זו!) ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד?

מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה:

– אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס!

ב

דרורי הוא לא רק בן-מחלקתו של בן-ציון, אלא גם חברו-לחדר בפנסיון. הוא, דרורי עמינדב, הנהו יליד אחת המושבות הסמוכות, ובן-ציון, בן העיר הרוסית הפנימית סאַראַטוב, כרוך אחריו. המכיר הוא אותו? – מי יודע. “נפש זולתך – אפלה”, – אומרים שם אצלם, ברוסיה. אפשר, שבן-ציון אינו רואה את מגרעותיו של “הטוב שבחבריו”, ואפשר שהוא רואה, אלא שהוא מקווה לתקנן – וזהו סוד הידידות המיוחדת.

דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריוּת אינם נראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חורור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, וביחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קנאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביון-הריב והרוגזה המסותרת. שפתיו אלו של עמינדב בן הארבע-עשרה יודעות כבר לצחוק צחוק מתוק בשעת הצורך, בכונת מכוון, בלי השתתפות הלב, כמעט כקרינין, כקרינין הגדול, שהבית הזה הוא מקנת כספו ואת פרדסו בן שמונים הדונמים שבמושבה מנהל אביו, אבי-עמינדב, מנדל פריימאן.

                                                                                                 ***

אבי-דרורי, מנדל פריימאן, אף הוא הורתו ולידתו בקדושה, ועוד ביתר קדושה מבנו: בירושלים. הוא למד שם בתלמודי תורה והתפקר כבר בהיותו אברך, אבל עוד בטרם נולד עמינדב; ובעל הפנסיון הזקן מספר על פריימאן, שפעם, בשנה הראשונה להעתיקו את מקומו למושבה (אשתו, אם-דרורי, לוּקחה לו בירושלים משם), באיזו הילולא של צעירים “רוסיים” שם, נטל חתיכת נקניק וַרשאי, שם אותה בין שתי חתיכות גבינה הולנדית ובלע את זה בקריאה חטופה של “זכר למקדש כהלל… כן עשה הלל…” – באופן שרק יחידי סגולה שבין הנאספים מן המושבה תחת החלונות ידעו את כל האימה שבמעשהו…

עכשיו רחוק הוא מנדל פריימאן ממעשי נערות שכאלו. עכשיו כשהוא מדבר עם קרינין, עם ר' יהושע קרינין, בעל-הפרדס, היושב פה בעיר, הוא ממתיק את לשונו ב“אנחנו שלומי אמוני ישראל”, ולבית שמאי והלל נתחדשו אצלו יחוסים של ידידות עד מאד. ההפקרות במושבה – הוא מתאונן לפני קרינין לאחר גמר העסקים, בעת שתיית תה הצהרים – היא אין לשער. מחללים שבת בפרהסיה: השומרים באים עם נשקם – ולא יתבוששו. כל התרופות של חברת “שומרי שבת” של עכשיו הנן – כוי שפרח על הגג והטיל ביצה, ר' יהושע!

                                                                                                    ***

ר' יהושע, אדון קרינין, הוא חוטר מגזע משפחה אמידה, שבאה עוד לפני עשרים שנה מנגב רוסיה לא“י, ופה גם נשא את אשתו, אשה רפת עצבים, אבל בעלת כשרונות בעסקי ניירות-ערך ויודעת פרק גם בקומבינאציות של מסחרים אחרים. הוא כל ימיו אינו עומד מרחוק לעניני הכלל, וזה כמה וכמה שנים שהגיע אפילו למעלת פרנס ובעל השפעה. במכתבי הבקשה הנשלחים על שמו בשנים האחרונות מחוגים שונים התחילו להצטרף למלים “יהושע קרינין הי”ו” תארי הכבוד: הקצין, הנדיב, האלוף; ובאלו האגרות הנמלצות, היוצאות מאת יהודי המזרח ונכתבות בסגנון עצמי ומקורי, יש שנוסף גם: “השר המרומם השוע וכשמו כן הוא. יה יושיעך”. את פירוש המלה הסתומה הזאת: השוע, אילו היה קרינין רוצה לעמוד על כל הכתוב במכתבים, ודאי שלא היה יודע, אעפ"י שלמד לפנים בוולוז’ין וכהונתו הציבורית עתה נוגעה גם במקצוע התרבות הישראלית: החינוך של ילדי החרדים בישוב החדש (בישיבות-הוועד הוא יודע רק אחת: להתרעם על מיעוט לימוד הגמרא בבתי-הספר של א"י!). ברם, קרינין אינו קורא כלל את התארים. ראשית: וכי יש לו פנאי? שנית: מי קורא מכתבים כאלה מראשיתם ועד סופם?

                                                                                                   ***

לקרינין – שני ילדים: אביתר, בן יחיד מפוטם ומטומטם, עם ראש של עלמה גזוזה, וחולדה, או חולדה’צקה, בת יחידה, מתולתלת, שַׁטֶנית. אביתר, בן הי“ז, לומד במחלקה האחרונה של בית ספר “עזרה” שבעיר, וחולדה’צקה, בת הט”ו, מבקרת את המחלקה השישית של בית-הספר לבנות. שם היא מופיעה לבושה פשוטות, דוקא פשוטות, בסינר שחור, חגור איזור-עור אדום, וממלאה את כל ה“אטמוספירה” בחשיבותה הקלה. בשעות-ההפסקות היא מרבה לטייל שלובת-זרוע עם איזו חברה נבחרה, בהילוך כל-כך מתון ומדוד, עם כל קלותו, ומדברת בשפת מלחשים כל-כך אינטנסיבית, ותלתליה זעים כל-כך הרמונית עד שנדמה כאילו היא נושאת תמיד בחובה סוד העומד ברומו של עולם ושביחד עם זה הוא קל בתכלית הקלות. נפשה של חולדה מרה לה על אביה שאינו רוצה בשום אופן למסרה אל בית-הספר, ששם לומדים עמינדב ויעל, בני המושבה, ששם הפרדס שלהם. אביה, מצדו, “משתומם” על המשגיח שלו, שמוסר את עמינדב – זה הצעצוע!.. – לבית-ספר “מעורב”. מר פריימאן שומע, מגחך, מכיון שהדבר אינו נוגע אל המשק, ועונה של מן הענין:

– עמינדב… הֶ-הֶ-הֶ…הלא “מכבי” הוא!.. באמונתי… חברת “מכבי” – ראשי-תיבות: מקלקלי בנות ישראל… הֶ-הֶ-הֶ…

ג

השבועות הראשונים בבית-הספר עברו “בהסתדרות”: קבעו שעות, תכניות, הוסיפו, גרעו, החליפו מורים, החליפו מקומות. מקצועות-הלימודים במחלקה ד', מלבד התעמלות, הם כעשרה (שפות-חובה בלבד ארבע), במחלקות הגבוהות יותר מזה, רבים מהמורים עובדים גם בבתי-ספר אחרים, וקשה להנהלה במאד מאד לקבוע את הפרוגראמה בכלל ואת מהלך-הלימודים יום-יום בפרט. “השעות החפשיות” בזמן הזה בבית-הספר הן לא מעטות. ולא תמוה, ואף כמעט בלתי ניכר הוא בפנסיון, שעם החלפת הפרוגראמות חלף אצל רוב הפנסיונרים – בפחות מחודש – גם חשק-הלימוד – עוד בטרם הספיקו לקבל שנים שלושה שיעורים בכל המקצועות המרובים, והכל בבית-הספר, ממש כמו חודש לפני ימי החופש, נראה להם שוב ריק, מיותר, משעמם… ואם להאמין לילדים – לא רק אצלם כך. אותו תלמיד ליצן (פרחון שמו, ילד שקט מאד בתנועותיו ובעל עינים שקטות, משהו נוגות, והוא נבדל מיתר הליצנים שבין התלמידים בזה, שהם באים תמיד ברעם וברעש, בשאון ובהמולה, והוא בחשאי, כזוחל, ואף בשעת ההלצות הוא נשאר קר ושוקט) מוסר מפי שמעוני (מי שרגיל להתגנב אל תחת החלון של חדר-המורים, במקום שנקראות הישיבות של הוועד הפדגוגי, על מנת להקשיב את הנשמע והנעשה שם), ששם, בישיבות-המורים, הועמדה כבר על הפרק “שאלת האיחורים והחיסורים, רבותי! – ובינינו לבין עצמנו – לא רק של תלמידים”… “הדמורליזאציה הבלתי אפשרית של… אֶה-אֶה… האחוזים המתרבים… בפרוגרסיה… גיאומטרית… אֶה-אֶה… של… חיסורים ואיחורים נוראים…” חזרה כבר להיות שוב פרובלימה קבועה בישיבותיו של אותו ועד. ואף שם, כמו העונשין על זה בחוגי התלמידים, שיחסיר מספר כזה וכזה של שעות, בלי סיבה מספיקה, יהא “טעון בחינה” (בנוגע לחיסורי ואיחורי המורים לא נתקבלה כל החלטה…) אין הפרובלימה הנוראה מבעיתה; כשם שלא יבעיתו, למשל, גם הגשמים שהתחילו לרדת עכשיו, בסופו של מרחשון. אכן, לא נעים קצת, לחוּת, רטיבות, אבל כך הוא סדר-העולם. “נַאַפּליבאַט!”, כקריאת דרורי, שלמרות היותו מילידי הארץ, למד מפי התלמידים הגדולים יוצאי “מוסקוב” איזו מלים רוסיות, שהוא מבטא בהברה ערבית, כלומר: מַלֶיש! – ושהזרות שבביטויו מוסיפה עליהן לוית-חן בעיני בן-ציון. –

                                                                                                    ***

דרורי הוא ראש-המדברים בפנסיון, בחוג צעיר זה, שככל חוג הוא רואה את עצמו, גם בבלי יודעים, כמרכז-העולם. עכשיו, כשחזר השעמום, – אהה, בטרם הספיק לפוג לגמרי מן החום של שבוע-הלימודים הראשון – חזרו ונעורו השיחות הילדותיות התפלות במשך של שעות על הליכות-המורים. מורה זה דורש כך, וזה דורש כך. ואיך נכנס מורה פלוני אל המחלקה, ואיך הוא מחזיק את היומן. ואיזו חולשה יש לו למורה אלמוני אל התלמידה N שבשביעית. וכמה צרות יש לו ל- X מזוגתו, ש“תחיה ותאריך ימיה עד מאה ועשרים שנה”. וכמה מצחיק הלז, כשהוא מתחיל –

וכאן בא חיקוי לקולו ולאופן-לימודו של הלז. ציוץ בחוטם והמשכת ההברות.

– אַי, מנגינת גן-עדן.

– מה, לֵך! אתה לא מבין כלום. לא כך הוא עושה, כך הוא מזמר.

צחוק אדיר.

– שמעו, חבריה, – (נאום שמעוני: בשעת חדוה גם הוא בלצים) – יען כשהמחנך שלנו אומר, שרק טיפשים מפטפטים… וכך כמו שאני לא רוצה להיות חכם כהמחנך שלנו… לכן אני נותן צדק למחנך שלנו… ובכן, הלואי שתסגור פיך, המחנך שלנו, לעולם ועד, ולא תדבר יותר…

– אבל, ילדים!.. טפוּ… רבותי!.. – זוחל ובא פרחון בשקט אל השולחן – אתם שוכחים, שעוד מעט סוף שליש הרבע הראשון… ולמחלקה שלנו כבר נכתבים ונחתמים הציוּנים…

– הציוּנים?

– כן, יום-הדין… פיש!.. על פי האחוזים יצא, שהמחלקה תקבל 1/100 של 10 – טוב מאד – וזה יהיה הציוּן היותר טוב בכל ציוּניה… ואח“כ עשירית של 9 – בין טוב מאד ובין טוב – כמעט-כמעט טוב מאד… וזה יהיה מצוין!.. אח”כ שליש של 7 – קצת פחות מכמעט טוב ומשהו יותר ממספיק… או רביעית של כמעט מספיק וקדחות של בין לא-מספיק ומספיק בקושי…

מציינים את ליצנותו של פרחון הפעם ב-5 – בלא-מספיק או במספיק בקושי (פרחון, אף על פי שהוא מהנה ב“בקרתו” של המורים, אין ליצנותו חביבה תמיד על החברים, מפני שראשית, סכנה נשקפת גם להם ממנו: הוא יכול ל“בקר” גם אותם; שנית, הוא נכנס יותר מדי ב“דקוּת”; ובכלל הוא מרבה כל-כך לעסוק בפסיכולוגיה של החברים והמורים ולעשות אֶכּספרימנטים מאֶכספרימנטים שונים, עד שהוא נעשה על הכל לזרא ולהכבדה); מציינים – ועוברים ברצון אל מעשה-שמעוני, שכמו דרורי הוא עם יעל, לכאורה “אש ומים”, והיום, כשהלכה השלישית על המדרגות לעלות לשיעור הצרפתי, והרביעית אחריה, התגנב שמעוני והביט מתחת, דרך המדרגות, אל… כזה הוא שמעוני! עיני גנב!…

– והיומן!.. – ממהר דרורי להסב את עיניו ואת השיחה לצד אחר, ללמדך, שגם הוא נוגע קצת בדבר זה ושעל פי עצתו נעשה מעשה – כן, היומן… כל דפיו כבר מלאים הערות ונזיפות לתלמידים. אין מקום לָבָן. צחוק! כל השיעורים עוברים בנזיפות, בדברי מוסר על חוסר-המשמעת, בצעקות, בהפרעות, בלחישות, בשליחת פתקאות, בהוצאה מן המחלקה, ופלוני התלמיד קיבל היום גם דחיפה הגונה בגבו. עוד טוב, שלא קיבל סטירת לחי רשמית. גם זה יתכן…

– יתכן? לא, אז היו שובתים כולם…

– ומה, אם יאבד היומן? מה? – באמת, צריך, שהיומן יאבד. – יגנבו היומן – ואתו כל ההערות. הידד, דרורי!

                                                                                                  ***

בן-ציון כמעט שאינו לוקח חלק ב“התחכמות” על חשבון-המורים. גם הוא אינו שבע-רצון מהם. גם הוא בלבו מלא התאוננות ותביעות. אה, כמה מקנא הוא באותו תלמיד, המושך בעול-הלימודים בלי כל שאלות! אבל הוא אינו יכול. הוא אחיהם של התלמידים בצרה. לא כך צריכים להיות מורים! למורים יש ערך גדול בחיי התלמידים! המורה יכול לעשות מן התלמיד כל מה שהוא רוצה… כך היא דעתו של בן-ציון!.. והנה… מה אלה עושים? אילו, למשל, היה הוא מורה… או נחמה… נחמה ליטאית… אבל הללו אינם מורים כלל! זה נותן את השיעור כמי שכפאו שד… זה אינו יודע כלום בעצמו… אין לתלמיד כל אימון בו… זה יודע – אבל אינו נוהג כבוד במחלקה… מתייחס אל התלמידים באדישות, בבוז… “פליגמה”! ביחוד כועס בן-ציון על המורים לתנ“ך ולטבע, ש”אינם מצליחים בלימודיהם“. לבלי להצליח בלימודים כאלה, כתנ”ך וטבע, שיכולים להיות כה מושכים את הלב… הרי זה לא ערבית ולא צרפתית… הנביא יחזקאל!.. לא לחינם נראה מצב של עמידה בין התלמידים. אין גידול, אין מעוף. נבילה וכמישה בנפש. אבל – אם לדבר בלשונו – הוא רואה ניגוד גמור בינו וביניהם (הכּונה לחבריו) ביחס לזה. הוא אינו יכול לדבר בפרהסיה בגנוּת-המורים. סיבת הדבר – מי יודע… האם מפני שהוא מרגיש, שהוא תלוי בהם וצריך לטובתם (הלא הוא רוצה “לקפוץ” – ולא בנקל מרשים לתלמיד “לקפוץ”, ובפרט לששית: זכות יתירה דרושה לזאת, ובהם הדבר תלוי!). איך שיהיה, וכעין איזה רגש של אצילות בלתי-מוכר מעכב בעדו מהרבות להג בענין שכזה… ואם יתעמק: הוא מתמרמר על המורים, על הלימודים – האם לא העצלות מדברת מתוך גרונו? הן האמת הוא יודע: העצלות תוקפת אותו… אין לבו לשיעורים!.. פני בן-ציון מתכסים במרה שחורה, בכעין איזה יאוש של: מה יש לדבר!.. הוא מתחיל, מתוך עצבנות, לנשוך את צפרניו, לחטט כל היום בחוטמו עד זוב דם… שטחיות, שטחיות… (והרגשת השטחיות, הרגשת ה“עמידה”, גורמת לו להתגברות השטחיות, להתבצרות העמידה, לנפילת הרוח, להשתתקות ולאטרופיה של הרוח)… לא, הוא, בן-ציון, לא ידבר במורים למטוב ועד רע.

                                                                                                  ***

אהה, התאפקותו של בן-ציון מגדילה עוד יותר את רגש-החמלה המתעורר בלב, למשמע שיחות-התלמידים, ביחס למדוברים, התובעים הנתבעים, הדורשים הנדרשים. “מה נותן לך בית-הספר?” – שואל התלמיד את עצמו – “למה אתה הולך ללמוד?” – ומענה אין לו. “דורשים!” – זוהי המלה היחידה שבלבו. מי דורש? – ההורים דורשים, החיים דורשים, הציבור דורש, ובעַין – המורים דורשים, שליחי החיים, שליחי ההורים, שליחי הציבור… והרי אוי להם לשליחי ציבור שילדי אותו הציבור אינם שבעים רצון מהם, אינם מוצאים כל סיפוק של דרישותיהם הם… ואולם מאידך גיסא: כמה קשה להם, לדורשים הללו, שמהפרופיסיה היום-יומית הקשה שלהם (הקשה כל-כך ומלאת העמל כל-כך גם כפרופיסיה גרידא!) ידָרש שאר-רוח בלתי-פוסק יום-יום, שעה-שעה (שהרי אם לא כן, לפי המציאות, השכר הרוחני המעט יוצא בהפסד רוחני גדול, והטורח הרב גורם לריבוי-העצלות, לטמטום ולאי-שביעת-רצון). באמת ובאמונה: כמה קשה להם, לשכירי הציבור הללו, לבוא בעסק תמידי עם חומר תוסס, מופלא, נעלם, שמי חכם ויעמוד על עצם טיבו, להטותו לחפצם, ועוד ללמדו דברים שונים, בשעה שכל האנרגיה מוכרחה להיות מכוּונה אצלם לא אל מסירת הדברים, שאין כל ענין בהם, כי אם אל המלחמה ביחס התוסס, הבלתי רצוי של המקבלים אל כל הענין! וכמה, בסוף-הסופות, עלוב עולם זה, שכולו עיף כל-כך מעצמו ומסתובב על דרישות מיכניות, קהות, ואי-שביעת-רצון מכל הצדדים. “ההורים דורשים!” – ואם אתה רוצה להיחשב לבית-ספר טוב, עליך להרבות בפרסום, בצביעות, בשפות, במקצועות-לימוד, בטקסים, בהתכבדות של הבל; “המורה דורש!” – ואם אתה רוצה להיחשב לתלמיד טוב, להיות מהולל, לקבל תעודה טובה, התגבר על רגש-הבחילה שבך לכל “רשימות-הלימודים” ועשה, שהדרישה תימלא באיזה אופן שהוא (ברוב המכריע לא ע"י ידיעה אמיתית של הענין, שזו אינה נדרשת כלל, למרות כל העמדת הפנים, והמורה בעצמו, אם לא עברו עליו עשרים שנות-הוראה ואם איננו בעל-זכרון יוצא מן הכלל, לא ידע את השיעור, אם לא יכינו או לא יכתבו שעה לפני לכתו לבית-הספר, ואילו נשאל הוא, היה מתבלבל ומחליף את היוצרות כאחרון-התלמידים). ועכשיו, “המחלקה אינה שבעת רצון… המחלקה דורשת”… ואם אתה רוצה להיחשב למורה טוב, דע להיכבד עליה ולקנות את לבבה. אבל על ידי מה? ע“י דיוק קפדני? – תהיה ללעג ולא ייראו מפניך. – ע”י ויתורים? – לא יסלחו לך. – ע“י אמצעי התחפשות? – אימתי יעלו בידיך? – ע”י הסתגלות של “טאַקט”? – לא תמיד אתה מוצאו, לא תמיד הוא מועיל. – ע“י נתינת חופש לעבודה עצמית של המחלקה? – תעלה חרס: המחלקה אינה בת-עבודה רוחנית, אלא בעתים יוצאות מן הכלל. – ע”י מעשה-אמנות שבסיוע לעבודה תמה? ­ – אבל מעשה-אמנות הוא לשעה, וחיי בית-הספר נמשכים חצאי שנה, נפסקים לזמן-מה, ושוב נמשכים… באחת: לב המתבונן, שיש לו נגיעה לעולם זה של מורים ותלמידים – ולמי אין נגיעה לעולם זה? מי הוא בלתי-נוגע בדבר? – יתעורר לחמלה, ביחוד על הראשונים, הדורשים-הנדרשים בפועל, וביחוד על אלה מהם – דרך אגב, המעטים כל-כך – שיש להם נפש שואלת ושלהוָתם אינם בעלי מלאכה סתם, הנותנים כך וכך שעות ומקבלים כך וכך פרנקים, ואף אינם מרבים להזכיר בפיהם בישיבות ובאסיפות על גודל-הנחיצות וגודל-האחריות של הפדגוגיה.

ד

בן-ציון מתבודד. הוא אוהב בימים האלה להתבודד. הוא חולם בוודאי את חלומותיו לעתיד. האם על הגדולות אשר יעשה בתיקון-העם ע"י הוראה, כשיהיה הוא למורה? – מי יודע. הכרת פניו תענה בו, כי ברגעים האלה הוא מחשיב את עצמו מאד. ויש גם אשר פניו יאמרו: אמנם, נקצצו כנפי, אני נופל בעיני עצמי, אבל לא נופל ממורי, לא נופל מחברי, כי אם נופל מן המדרגה, שעליה ראוי לי לעמוד לפי חשיבותי. ואף בזה, במצב זה, יש כבר בשבילי די צער ותוגת נפש. שלא הכל מוכשרים להם.

בימים כאלה יש לו צורך גדול ברֵע, לשפוך לפניו את השיח, להקל מעל עצמו. והוא מחבר שירים. וכשדרורי בא ומפריעו, מפיקים פניו כעין תוחלת נכזבה. הנו רעו הכי-טוב בעולם, הנה דרורי, אשר רדף אחריו, ואף זה לא יבין לרעו ויחלל את רגשותיו הכי-קדושים.

                                                                                                 ***

הוא אינו יוצא החוצה, שוכב על המיטה וחולם: על מה? על עתידו? על נחמה? – מי יודע… היא, כשהיא חושבת על עתידה, ודאי נזכרת בו; הוא – מי יודע… די שהוא מדבר אתה לפעמים על העתיד, לא על המשותף, אבל על העתיד, עתידו… “השירה נחוצה מאד… היא ראי-החיים… היא פרי רוח העם”… לפני אחרות אינו מדבר בזה, ואם הוא מזכיר את עתידו – עתיד של “דוקטור-פילוסוף” – הוא רק מתהלל בו, סתם, בעלמא, התהללות של ילד.

                                                                                                 ***

בן-ציון התוודה לפני דרורי במרפסת הוא אינו רוצה להיפגש בנחמה, הוא אינו רוצה. כשהוא אינו מרוצה מעצמו, אינו רוצה להיפגש בה, והוא, בן-ציון, אינו מרוצה עכשיו מעצמו כלל וכלל. מה יש? כלום… לא כך תיאר לו את חייו בחורף הזה, לא לזה קיווה…

להיות לפועל – זה האידיאל שלו עכשיו. להיות קרוב אל הטבע. לעזור לבנין הציוניות בידיו.

כי הפועל היהודי – מתפלסף הד“ר לפילוסופיה בעתיד – אינו כרוסי. שם, בסאַראַטוב, ראה את הפועלים מן ה”זאַווֹד“: פרועים, שיכורים, מתגוללים תחת השולחנות בבתי-המרזח… קוראים תמיד למהלומות… השוטרים מכים אותם ומובילים אותם ל”אוּצ’אַסטוֹק"… לא, לחיות את אותם החיים או אפילו להימצא בקרבתם לא היה מסכים… בשום אופן. אבל להיות אידיאליסט כפועל הארצי-ישראלי, בעל השקפות, מטרות ואידיאלים, שבעדם הוא נלחם – כן, לזה הוא מסכים… זהו האידיאל שלו…

                                                                                                    ***

משעלה בדעתו של בן-ציון להיות לפועל, הרי הוא רואה את עצמו כפועל, והדבר הזה, שהוא פועל, נותן כבר תשובה מספיקה להרבה שאלות. השאיפה “לקפוץ” כמעט שנתבטלה, כי איזה הבדל יש, אם יהיה לפועל מן המחלקה החמישית או השישית… העיקר שהוא פועל, פועל צעיר…

גם בחומת השתיקה הכבדה שבינו ונחמה נבעה פרץ. הם שוב מדברים, קטועות, אבל לעתים קרובות יותר ויותר. ותוכן-השיחה הוא – האלוהים. האוהבת נחמה את האלוהים? תאמר­-נא, תאמר-נא לבן ציון: האוהבת היא את האלוהים?

אחרי רגעי מחשבה אחדים, בלי כל הדגשה ובלי כל התאמצות למצוא חן, אומרת נחמה את ה“אמת”: אין היא מכירה את… נורא לדבר… אין היא מכירה… ואיך… איך תאהבהו? אף על פי שמותר לה לומר, מותר… שהיא כן אוהבת…

בן-ציון מסכים בהתפעלות רבה. מסכים הסכמה גמורה. הוא נותן לדבריה צדק גמור. אבל הוא רוצה לשאול: מה היא חושבת? הנה סוקרטס… אם לא להאמין בכל מה שהכל מאמינים, אז לא מובן: מי ברא כל הטבע?

לנחמה קשה מאד: היא אינה יודעת.

בן-ציון מתעורר, נזכר במבטאים שונים שקרא בספרים ומתחזק בהתפלספות שלו: ואם נאמר, שהטבע עצמו התפתח, חי מתוך חי, צמח מתוך צמח, אז מי הוא האלוהים?

הנשאלת מבטיחה לחשוב על זה. לפי שעה היא רק מנסה לשער: אולי – אלוהים – זהו – רגש?

– רגש! רגש! – מקבל בן-ציון בצהלה גלויה ונושק את צפרני אצבעותיו – האדם מכיר את הטבע… ולאדם יש רגש… רגש… המוסר!

ה

בפנסיון יש “פנים חדשות” – יעל מן המחלקה השלישית, ילדה-נערה צנומה, צהבהבה, רכה תמה סנטימנטאלית; ראש קטן, צמות דקות, גומות-חן. אף היא, כליטאית, מרוסיה, אלא שיתומה היא מאב ומאם ואפיטרופסה הוא דוֹד במושבתו של דרורי. עם דרורי היתה עד עכשיו “ברוגז”, ולפיכך סיבבה את הדברים, שלא תגור פה; עכשיו שהשלימה, אחרי רוב מירוץ פתקאות והתערבות-חברים, נעשתה חברתה-לחדר של נחמה.

ה“ברוגז” עם דרורי נמשך עוד מאשתקד, בעת שזה למד עוד גם כן באותה מחלקה (יעל, דלת הקומה, נשארה בשלישית גם השנה, בהיותה דלת כשרונות, לפי החלטת מוריה, בעוד שדרורי הגבוה, לאחר שבן-ציון היה לו לעזר בבחינות, עלה), עוד מזמן-הסכסוך שבין הילדים והילדות במחלקה, מזמן שהמחלקה השלישית היתה כמרקחה: פתקאות בלי קץ מתלמיד לתלמיד ומתלמידה לתלמידה בשעת השיעורים ואסיפות-מחלקה בלי שיעור אחר השיעורים. יעל, שעורק חברותי חי בה, והקריאה “נבזוּת” על כל דבר, שאינו ישר בעיניה, שגורה בפיה ביותר, היא היא שהיתה אז באת-כוח-המחלקה לבקש רשות מאת המחנך, כשישב דרורי פתאום על ידה, להחליף את מקומה באמצע-השיעור. “מפני מה הסיבה?” – שאל אז המחנך (בכלל, היה אותו אדם רצין עד מאד והיה מדבר תמיד בישיבות הוועד הפדגוגי על “זמן-המעבר” שבחיי התלמידים – הכונה להתעוררות המינית – מה שמשפיע לרעה על לימודיהם). “גסות-הילדים” – צוחה יעל בקול רם כשליחת-הציבור של כל חברותיה במחלקה. המחנך הקדיש אז את כל השעה לדברי מוסר, קבע כעין מחיצה בין מושבי הילדים והילדות, והתלמידים, ודרורי בראש, התרעמו לאין שיעור על ה“מלשינות” ופסקו הלכה, שמהיום והלאה כל היחוסים “בעד זה” נפסקים לעולם ועד.

אגב, בין הפתקאות שהורצו בעת השיעורים בין התלמידים אחרי הדברים האלה היו גם קצרות, לאַקוֹניות, משורטטות בשלושה קוים: “במה?” – “מה יש?” – “תעית!” – “אני מוחה” – “לא חופץ”; גם בעלות נוסח יותר רחב: “שומח אני על זה מאד”; – “תתחיל אתה אבל בפועל”; – “נו, אתה עוד לא פנוי אם לא עכשיו אז מתי”; – “לכתוב בכתב ברור כי לא הכרתי מה שכתבת”; – “למה אתה לא מפטפט? אתה יכול לומר רק מוסר לאחרים”; – “המחנך שלנו ציווה לא לחשוב ולכן אתה בתור חניך שלו צריך להסכים לו בלי שום פקפוק” וכו' וכו'; ובנוגע ליעל נשלחו אפילו מאיש לאיש מכתבים שלמים עם “תנאים” מיוחדים ומפורטים, כגון: “לדבר אתה קודם ולהוכיח בדברים ולתת לה אזהרה ראשונה, אחר אזהרה זו לעזבה למשך שנים או שלושה ימים ולא לדבר אתה אף כלום, אחר הזמן לכשנראה שהמצב רע נחוץ להוכיחה עוד פעם ולתת לה הזהרה שניה, אחר זה לעזוב עוד פעם ליום אח”כ לתת אזהרה III והיא תהיה אחרונה, תיכף אחר אזהרה זו להתחיל בעבודה ולאחוז באמצעים חמוּרים"; או: “בכל הזמן אנו צריכים לעבוד במרץ ולאסוף חומר כדי שנוכל להתחיל בעבודה תיכף ומיד ולחלק את העבודה ולתת לכל אחד עבודה מיוחדת ותכנית מעובדה”.

אמנם, הסכסוך בין כל התלמידים והתלמידות לא נמשך הרבה, והשלום הוקם בקרוב, עד שלפרחון היתה שוב ההזדמנות, מדי היפגשו בחבורה מטיילת כזו של תלמידים ותלמידות פעוטים (חבורה, שעושה תמיד רושם, כאילו היא אומרת בהילוכה החגיגי: הרואים אתם, אנו מרהיבים!..), לקרוא באירוניה:

– הוֹ-הוֹ… בלי עין הרע!..

אבל אש-ה“ברוגז” שבין דרורי ויעל לא כבתה עד הזמן האחרון. במשך חדשים שלמים לא דיברו דבר, וכשהיתה יעל יושבת אצל חולדה, ודרורי היה נכנס, מיד היתה היא קופצת ויוצאת, מתוך מיאון גלוי להיפגש אתו. ולפני הבחינות האחרונות הגיעו הדברים לידי כך (לא יזַכרו ולא יפַּקדו היום!), ששמעוני, המקולקל המושבע, ה“קורא שמות” (זאת אומרת, המכנה את חבריו כינויים של גנאי), נתפתה ע"י דרורי לרשום ביומן-המחלקה, בשעה שזה נשאר על השולחן בין שיעור לשיעור, בצד שמה של יעל – ובניקוד! – “אַחָת קֶטָנַה ושַדַיים אין”, בכדי להינקם באויבת, להכעיס את המחנך ולהראות לכל המחלקה מי הוא שמעוני ומה הוא מסוגל לעשות!.. – – – מה שהפושע נתפס בעוונו, ובעד המעשה, שאחר רוב חקירות ודרישות נתגלה להנהלה מי הוא העושה, גורש מן המחלקה לשבועים, זה רק הגדיל את מדורת הריב וגרם לקומפלוט חדש מצד שני אלה נגד יעל, להחריב את מקור-דמעותיה.

                                                                                                   ***

יעל הבכינית היא חיה “אחת קטנה”, חברתית בטבעה. היא אוהבת “לנהל שיחות” על הגולה וארץ-ישראל, על מצב היהודים והציוניות, על התלאות המרובות של העם בגלות, על תלמידים שם, שאינם רוצים להמיר את דתם, למרות מה שבעד זה הם לא מתקבלים לאוניברסיטט. ולבן-ציון, שהיה האחד על צד הילדות והמורים בסכסוך עם התלמידים בעת ריב המחלקה השלישית, היא נטפלת עכשיו תמיד בדרישה, שיחווה לה את דעתו על מורה פלוני, על ילד פלוני ועל ילדה אלמונית.

– בן-ציון! הגד לי: מה דעתך על האדון לעברית שלנו, האדון…?

– הוא לא יודע ללמד דקדוק, – עונה הנשאל בכובד-ראש.

– ומה דעתך… נוּ, על… אביתר? (קרינין).

בן-ציון מקמט מצחו ועונה בהכנעה:

– כך. אינו רע, אבל גם לא חכם, כמדומני.

ומוסיף:

– אביתר לא מתחשב עם אחרים.

– ופרחון? – חוקרת ודורשת יעל.

– פרחון?.. משתגע במקצת, אבל ישר. גם טוב-לב. לא קל-דעת.

– ומה דעתך על הנבזה שמעוני?

– חכם להרע, – פוסק בן-ציון קצרות.

– ומה דעתך על… על…?

בן-ציון מבין, שהכּונה היא לדרורי, שעדיין קשה ליעל להזכיר את שמו, אף על פי שכבר עברו שבועות שלמים מעת שהשלימו, והוא חותך:

– דוקא טוב ממה שחושבים.

– ולא גס? ולא גאותן? ולא יורק על אנשים? – מעמיקה יעל לשאול.

– כל המידות הרעות?.. – מוחה בן-ציון ומסביר לה, כמה קשה לילד להלוך נגד כל המחלקה וכי האדם אינו אשם כל-כך, אם גם טועה לפעמים.

בהמשך האינטרוויוּ הוא נשאל גם על נחמה – ועונה כעֵד:

– איסטניסית; קיבלה, כנראה, חינוך טוב.

על חולדה – ועונה ברטט עצור:

– עוד לא הכרתיה.

לבסוף שואלת יעל את דעתו על… על “זו המדברת אתו עכשיו” – והוא עונה ברצינות:

– על הנוכחים אין מדברים: האם תשאלהו גם על עצמו?

ואולם היא “נדבקת” בו, שיגיד: על עצמו – לא, אבל עליה – כן.

הוא מחטט בחוטמו בעצבנות ואומר, שהוא מקווה, שהיא תהיה ילדה טובה בעתיד. – “נבזוּת” – רוטנת יעל על ה“דעה” הזאת ואומרת, שהיא נעלבת. ואין זו אמירה סתם, אף על פי שאינה מלווה בבכי. היא באמת נעלבת, ולא כל כך על ה“דעה” בעצמה, כי אם על חוסר-המבט, שבו הובעה הדעה, חוסר-מבט, המעיד על חוסר-יחס גמור בנוגע אליה.

במה מתבאר חוסר-יחס זה של בן-ציון לילדה טובה בעצם כיעל, שעוד רב את ריבה בשעת המחלוקת הגדולה בשלישית עם ועד-המחלקה, בשעה שליתר הילדות, למשל, יש לו יחס, ויחס חיובי – מסתרי הנפש מי יבינם!

ואמנם, כשבן-ציון מדבר עם נחמה, הוא מביט בפניה: פניה מוצאים, כנראה, חן בעיניו; לא כולה. חולדה – כולה מושכת אותו, וכשהוא מזדמן אתה לפרקים, הוא אינו מביט בה, כי אם בנקודה רחוקה, אלא שמורגש כי היא היא הנקודה. ליעל אין לו כל יחס, ועיניו, בדברו אתה כאילו סגורות.

חבל.

ו

אם מאת יעל היתה נסיבה, אם היא הגורמת לזה או לא, אבל העובדה עובדה היא: השיחות המשותפות בפנסיון מתפשטות ומסתובבות בימים האחרונים, מיום שבאה יעל למקום, לא רק על חיי התלמידים כלפי חוץ, כלפי המורים ובית-הספר, כי אם גם כלפי פנים, כלפי המצב הציבורי, ועדי המחלקות, יחס החברים זה לזה, תקוותיהם לעתיד, עבודתם לטובת הכלל. בשלישית נבחר ועד – ונתבטל. כל אחד התפטר. אמנם, על פי התקנות היתה להם רשות להתפטר. התקנה אומרת: “כל אחד מחברי הוועד יש לו הרשות להתפטר בכל זמן מתי שרוצה רק”, אבל התקנה אומרת גם כן, שע"ד זה הוא צריך בכל פעם להודיע לראש הוועד!..

– הודיעו!.. כל אחד הודיע!..

– והיושב-ראש? מה עשה?

– התפרץ בצחוק!..

– אם כן, הוא לא יודע להיות יושב-ראש! –

– ואז צריך לבחור בך תמיד! –

– חדלו מריב! –

– לא, הוא חושב עצמו לחכם היחידי…

– מה אתה תביט עלי בעינים רועבות?!

– מובן, אני שם לזה לב כמו… כמו… אני לא יודע איך להתבטא.

ויעל מרעימה: למה לא ניגשים לטובת גישוּם השאיפה של סידור­-קריאות? בן-ציון אשם!..

– אני?! – מוחה בן-ציון ברצינות, אבל ממבטיו, שהוא שולח לדרורי ואחר כך לנחמה, ניכר שהוא אינו בטוח כלל, כי אין להאשים אותו.

                                                                                                   ***

רצינית היא מחאתו של בן-ציון. ומלאת קסם היא רצינותו. ועם זה קשה הוא הרושם, שהדובר הרצין כאילו מפחד תמיד מפני אפשרות הביטול מצד מי-שהוא ומשתדל להגדיל את החשיבות של כל מלה. והחשיבות אינה בטוחה, הוי, כמה אינה בטוחה! גדולה מזו: קרוב לוודאות, שאין חשיבות, שכל זה רק למראית-העין, כפי שבן-ציון קובל לפני נחמה בשעות של התגלות. יותר משני שלישים של התלמידים הנם עדר. אחר-כך יש כבר אחוז, שבא בחשבון, שיכול להיבחר, למלא תפקיד, לעשות איזה דבר – ובין אלה נטושה המלחמה: כל אחד רוצה לעמוד בראש. אין יחס רצין. ריקניות באסיפות. אחדות חסרה. איך מאחדים? – ע“י סידור-ועד. אבל כל אחד צועק, מפריע, רוצה להיבחר – הכל צועקים… “צדדים”… היום נבחר ועד – ומחר הוא מתבטל… וכשהוא מתקיים – אינו עושה כלום… באה “בקורת”… מתאספים לבחור ועד חדש – והכל מתבטל ע”י הרעש… קריאת שמות – ומחיקות על פי רוב דעות… משחקים בוועדים כילדים קטנים… אחד לועג לשני… עקיצות גסות… מצה ומריבה… מתפזרים באמצע.

משל: הוא, בן-ציון, יש שהוא רוצה מאד ללכת לבית-הכנסת להתפלל, להביע דבר-מה לה‘, איזה כוח מושך אותו, אך כשהוא נכנס ורואה את המתנועעים, את ההומים, שה’ ישמע ויעזור להם בעד תנועותיהם וקולותיהם, נעשה לו מאוס, והוא יוצא, בורח. כך גם פה. הכל תנועה מלאכותית. אחדות ע"י ועד!.. לא צריך כלל!.. נחוצה אחדות טהורה ואמיתית, נובעת מן הלב, ולא…

אבל! הוא, בן-ציון, נֵדֶר נָדַר שלא להתערב. הוא לא יבטל אותם ולא יקלקל את מעשיהם. הן גם הוא בעצמו בהיותו במחלקה השלישית חשב, כי רק ע"י ועד תבוא האחדות.

בכלל, אז… כמדומה, שהכל כבר היה אז… ועוד קודם… במחלקה הראשונה או השניה… הבטוח הוא בזה? לא, יש שנדמה לו עתה, כי בהיותו במחלקה הראשונה ישן לגמרי, ורק עכשיו הקיץ… הקיץ – ונפשו ריקה.

ריקה! הוא מסתובב במעגל, נישא באיזה רוח. רוצה את זה – ועושה אחרת. והיום אינו בטוח, שמחר יעשה כהעולה על דעתו, כפי שהוא מוצא לראוי לעשות.

הוא מפחד, שזה פסימיזם. מה את חושבת, נחמה?

                                                                                                    ***

דרורי סידר ביום-השבת טיול לחורשה הקרובה, והטיול היה מוצלח מאד, לדעת הכל. היום יום כסלוי רגיל, אבל הילדים, כשיצאו מן העיר, נדמה להם, שביום זה נתחדשו כל מעשי-בראשית – ונהנו הנאה גדולה. חולדה, שנצטרפה לילדי הפנסיון בטיול, הלכה כל הדרך לשם עם יעל שלובת זרועה ומתונה, אבל שם, בחורשה, שלחה רסן, ניערה בתלתליה, ופניה דומים היו כבאותה שעה, שהיא שבה מבית-הספר מאוחר וצועקת: "תנו לי לאכול!.. אני רעבה… כל-כך… נורא! אני אֹכַל את השולחן!..:. אז, כשמגישים לה, היא מזקיפה ראשה רגע, כגברת מושבעת, יושבת מיד ומרכינה ראשה אל הקערה, אופי של חית בית שורה עליה – ולא נורא… ואולם, עכשיו, בחורשה, כשרצה, זקופה כתמר, מאילן לאילן, ניסתה לחרות את שמה על קליפות-הברושים, הביעה את רצונה ללכת מפה ישר אל הים לאסוף צדפים וחלוקי אבנים, עשתה רושם על כל נער הקרוב אליה, כי הנה זו עוד רגע תפרח מעליו – וכמעט נורא… נורא, אבל גם מצודד נפש.

נחמה ליטאית לא רצתה להשתתף בטיול, אך כשראתה, שהנערות מתלחשות עליה, שהיא ממאנת ללכת מפני סיבה שאינה ידועה רק לה, התגברה והלכה. כל הדרך התרחקה מן החבורה, התיילדה, ליקטה איזו גידולים, שהילדים מנחשים בהם: “כן” – “לא”. בן-ציון לא ניגש אליה בכל משך זמן הטיול. הוא היה סר וזעף. בחורשה השתטח תחת אילן וחשב, שאין רֵעוּת אמיתית, שכל אחד לעברו פונה. וזהו טיול משותף?! אז קם וניסה להתהולל, אחז בראשו, צעק מרה – והיה לצחוק ולחרפה.

יתר הילדות, איזו שולמית ואיזו צפורה, שהשתתפו בטיול, התלחשו על יעל וחולדה. זו האחרונה חושבת את עצמה ליפהפיה שבחבורה, למלכּה, שכל המבטים פונים אליה. כל תלמידי בית-ספרנו “חשודים” בעיניה, שנשרפים הם באש-אהבה אליה. צר על יעל. היא ילדה לא רעה, ולאלמונית – הטיפשה! – יש השפעה לא-טובה עליה. צריך למצוא איזו עצה, איך להפריד ביניהן.

דרורי מילא בהצלחה גם את התפקיד הזה: להפריד. הוא נתקע ביניהן, בין חולדה ויעל, כמו מבלי משים, כמו מתוך השתובבות, והתחיל לשיר בקול:

כולם אומרים, כי אני בחור יפה.

עשר כבר אהבתי,

תשע כבר עזבתי,

אבל אותך, יקירתי, לא אשכח לעולם.

יעל מחתה בכל תוקף נגד “הנהגתו” של דרורי, וגם נגד השיר, והציעה שישירו את השיר: “אנו עולים ושרים”, ובעצמה פתחה בקולה הנעים בניגון המַרש הספוג הלך-נפש של עריגה ובטחה כאחת; אלא מפני שלא זכרה את כל המלים, הסתפקה רק בבית:

על ההר, על ההר – שמה דרור אין מצרים,

ונמשכים הלבבות, העינים נשואות,

ומתפרצות לחופש, ומתמלטות התרועות,

אנו שרים,

אנו שרים ועולים!

– אִי סקוּצ’נוֹ, אִי גרוּסטנוֹ, אִי ניקוֹמוּ רוּקוּ פּוֹדאַט ­– בילבל דרורי בדקלום רוסי-ערבי, והיה דומה לגרוזיני או ארמני קטן שנשבה בין עם אחר.

– ויחאַזוּ אַדין יא נא דאַרוֹגוּ, – נמצא מיד מחקה לדקלומו.

– צדק מאד, – חשב בן-ציון, שהמלים הרוסיות, גם בהברתן הזרה, מצאו הד בנפשו – “שממון ועצב ואין גם למי ללחוץ יד”… “יחידי אצא לי לדרך”… השיר “אנו שרים ועולים”, בתור שיר, הוא אמנם אהוב גם עליו, אבל לאלה אין רשות לשירו… טיול “אידיאלי” נסתדר הפעם – זה רואים!.. כמו שכתוב בספר-האגדה של ח. נ. ביאליק: “אוי לעינים שכך רואות!”… עכשיו הוא, בן-ציון, מבין כבר גם למה הם רוצים בקריאות… למה הם רוצים שיסדרו להם קריאות… להתהולל יחד הם רוצים… שרים!… הוא מבין, כשפועלים שרים בשעת עבודתם, פועלים צעירים, רעננים, החיים חיי הטבע, עובדים ושרים… אבל…

– רבותי! – קרא בן-ציון פתאום בקול של החלטה לגלות את האמת, את כל האמת – אתם מדברים על המחלקה…

איש לא דיבר על המחלקה, והעומדים קרוב אליו נפנו בתמהון.

– אנחנו מדברים על אחדות-המחלקה, – דיבר בן-ציון כמו בתוך אסיפה, והכל מתוך אותה החלטה לגלות את האמת – אבל אנו לא חושבים כלל על זה…

– מה זאת אומרת? על מה חושבים?

– בטח!.. חושבים על כלל דברים אחרים – הוכיח בן-ציון כמשתולל…

• למשל?.. איזו דברים? – לא רצה ההמון לקבל את תוכחתו.

המוכיח ראה שה“רינוֹמה” שלו נפל לגמרי, שחולדה מביטה אליו כאל לא-קרוּא, כאל מפריע-הטיול. אז נשתתק ולא רצה להגיד בשום אופן איזו דברים. – למה להגיד? – הוסיף בקול נמוך, מושפל – לא רק הוא יודע את זאת, כי אם הכל… הכל יודעים, שלא לשם שיחה באים, לא לשם התפתחות… לא לשם אחדות…

– באים… לקבל ולתת! – התערב פרחון על פי דרכו.

והכל הריעו בצחוק. בן-ציון הרגיש, כי כבר לועגים לו ממש, כי הוא נסתבך לחלוטין.

מרחוק שירכה נחמה את דרכה. אפורה, נשכחה, בלי כל ברק. ונדמה היה אפילו שאין כל חיבור בין אברי גופה.

המטיילים לא שמו לה לב. בחזרה לא נפסקו השיחות הקלות. היותר קטנים שקלו וטרו בשאלה, אם הפרחים חיים. היותר גדולים ניחשו, אם גם הטיול הבא יצליח כמו זה. בין הילדות, ביניהן לבין עצמן, נשמעו ההערות:

– ארג נחמד…

– שלה יפה הרבה מזה…

– בטח שייקרע מהר…

בין הילדים והילדות:

– האיש מושל על האשה…

– נכון מאד.

– למה זה?

– אה, היא לא יודעת עוד כלום…

– עזבו אותה!..

או:

– אין הבדל בין ילד וילדה!..

– ובכן… עם ילדים אני מתנשק… נוּ…

– עזוב!

– עם ילדים אני מתנשק… ואת הן אומרת, שאין הבדל…

– אבל אני שונאת להתנשק… ובפרט עם ילד…

– רק פעם אחת…

– לא, לא!.. בלי גסות!..

בן-ציון רגז. הוא רק התאמץ ללמד זכות על המשוחחים, שהם רוצים בשיחה אחרת, אלא שאין דבק. והוא הצטער בצערם. לפיכך ניגש לדרורי בשיחה סתמית:

– נוּ, מה נשמע?

– מאומה.

– האדון לעברית אומר, שעפ"י דקדוק צריך לומר: לא מאומה.

– אז אמור: “לא-מאומה”…

יותר לא היה דרוש הפעם. היה ברור, ברור ביותר, שבטיול הזה הוסרה העטרה של “ראשון במחלקה” מעל ראש בן-ציון. הוא לא ידע פשר-הדבר, לא היה מובן מפני מה; והסתום עינה. אבל, איך שיהיה, הוא הרגיש, כי היום אין אף שריד של כתר-מלכות בראשו. כמיותר, כמגוחך, התנהל הוא מאחורי המטיילים, הוא, העולה תמיד על כולם, הדואג תמיד לכולם, הרוצה תמיד להדריך את כולם…

השעה הקשה גרמה, שעכשיו נצטיירו במוחו באופן בהיר כל הנפתולים, אשר נפתל עם חבריו-מתחריו במשך כל שנות-לימודו בבית-הספר בעד התואר: “ראשון” – והוא התבייש על עמל-השוא וראה כיעור באמצעים שאחז למטרה זו. שפתיו לחשו: ירידה, ירידה…

ליטאית כאילו נמחתה לגמרי מלפני עיני הנער. האויר שמסביבה, כמו זה שמסביבו, לחש לו על חיים של נעלבים, נגזלים, מבוטלים מהכל ומבטלי הכל בעתיד. והוא נרתע בפחד.

ז

מתחת לפנסיון, בבית קרינין, נתקבלה משרתת חדשה – מזרחית מתאשכנזת ו“תיאבונית”, בלשונו של אביתר, המפונק-המטומטם. הלה, הלבוש תמיד, מעשה גימנזיסט רוסי, מעיל קצר, שמתחתיו בולטים אחוריו, נוהג בה מנהגי חירות בסתר, ובן-ציון רואה זאת ממרום-עליתו, מתקנא בו, ויצר-התאוה, יצרו של עלם, שבקיץ הבא תמלאנה לו שש-עשרה, מתגבר עליו. הוא מחויר מיום ליום ובועות עולות בעור פניו. כשאין אותה משרתת לנגד עיניו, אין הוא נזכר בה, אבל בכל פעם, שיש לו ההזדמנות להביט עליה – כעין כדור של אבק רותח ומחניק מתנשא ממנה ומתפוצץ בתוכו. אבל לבלי להביט, לבלי להרהר בה אינו יכול. אין כל שלטון. גם אם ידור אלף נדרים – הוא לא יקיים את נדרו. על הכל הוא נכון לוותר, את כל חייו הוא נכון להפקיר בעד צער-הכיסופים הללו… לא, לא זו… זו כבר הלכה לה… זו איננה… הנה, הנה היא עולה… זקופה, קלה, למרות שמנוניתה… אברים חטובים, מלאים… כחולדה… לא, חולדה!.. חולדה – לבושה בטעם… חולדה – איזה אויר שקוף רוטט עליה… אה, כמה נלחץ ולוהט לבו… את חולדה כבר לא יפָּגש בכל ימי חייו… אה, זה לא יכול להיות!.. אם לא, אז אין כדאי לחיות… יעל!

והוא מסב עיניו מעל החצר, במקום שהאשה המשרתת עסוקה במלאכות-בית, ונפנה ליעל, הקטנה, הכפופה במקצת, ומדבר אתה, כמו מתוך ערפל, על השיעורים, על המורים, בשעה… בשעה שאלה אינם כבר עול יתר גרידא, שאף על פי כן חייב התלמיד למשוך בו, וכהוגן, אלא מין דבר המעורר בחילה. ממש. לא, יותר מבחילה. והמורים! לאלה יש איזו משטמה נוראה: לו היה לאל ידו, היה קורעם כדג. נורא!.. הרי קודם לא היה כך… מה זה אתו? אפילו לקרוא ספר אין ביכלתו. הוא נופל, נופל… אבל אפילו על זה אין לו פנאי לחשוב… הוא כָלֶה, כָּלֶה… בחלומות מצטיירים לו רק אברים, אברים… אברים חשופים… והוא רועד ונמק מהתקרבות אליהם…

                                                                                                  ***

מתוקף המכאובים המשגעים האלה נגאל בן-ציון ליותר משבוע ע"י מחלת שלשול-הדם, אשר חלה בה פתאום ובאופן משונה, שהרי איננו זולל וסובא, כאחדים מחבריו, ואינו שם בפיו מכל הנמצא. אולי מן השמים ריחמו עליו.

נחמה רצה אל הרופאים, אל בתי המרקחת, אל ההנהלה, מביאה תרופות, זריקות, יושבת על יד המיטה, מתהלכת בחדר על בהונות-רגליה – והכל כאֵם רחמניה, ויש לו לבן-ציון גם אחות רחמניה: יעל. ופעם באה גם חולדה בסינר לבן וסוכריה בפיה, הסתובבה לכבוד החולה באולם-הפנסיון כרבע שעה ועשתה רושם (לא על בן-ציון!) של איזו אַסיסטנטית סורית באיזה בית-חולים בבירות, שגם הרופאים גם כל החולים לא נבראו, לדעתה, אלא להתאוות לה, והיא מסתובבת ומגרה את הכל, כל אשר צורת זכר לו. –

                                                                                                 ***

משתה תה הצהרים בבית קרינין הוא תמיד בארבע. המשרתת מכניסה הכל על טס של כסף ומעמידה על השולחן – דרך אצילות. אז יוצא קרינין מחדרו, לבוש חליפה לא-יקרה ביותר, אבל חדשה-חדשה, מעשה-משבצות, כאשר ילבשו התיירים האנגלים, המתאכסנים במלון פאַסט, ונותן ידיו בכיסי מכנסיו. הכפתורים המוזהבים בשרוולי כותנתו העליונה בולטים. ומוזר הוא לחשוב, שאלפי יהודים בכל העולם מאספים נדבות בשביל ארץ-ישראל ואדם זה טורח ומאסף כל ימי חייו, בכדי שכפתורים נוצצים יתבלטו משרוולי כותנתו העליונה והוא יוכל להופיע בחדר-האוכל בארבע בצהרים בחליפה חדשה ולשתות תה עם תופינים.

בן-ציון בימים האחרונים אינו חושב על כגון זה. אדרבא, מיום שקם ממחלתו תוקפים אותו געגועים לבית-אביו שבסאראטוב ולרוָחה היפה אשר שם, שבית קרינין מזכיר לו. כעין רגשי דרך ארץ מעורר בו עכשיו כל נימוס יפה, כל דבר מבריק, כל קומפורט. אמנם, זה לא כבר, שבועות אחדים לפני המחלה, היה הוזה בשיחותיו עם נחמה דוקא לא על חיי מורה בבית-ספר תיכוני עם משכורת הגונה, כי אם על חיי פועלים בגליל, ולכל היותר, או לכל הפחות, – בהתקרבות אל המציאות – על חיי מורים אצל ילדי אותם הפועלים. ואולם עכשיו הוא יודע, שנפל איזה דבר שלילי בינו ובין ליטאית, שממנה צריך להסתיר את רעיונותיו, שממנה צריך להיזהר – והוא מעריץ סדר ורוָחה. האיש החי יפה, הלבוש נאה, האוכל כהוגן, נערץ בעיניו. הוא כופף צוארו מעל הגזוזטרה בכדי לראות, איך חולדה שותה שם תה מתחת, איזו העויה היא עושה אז בשפתיה המלאות-קסם – ומשתה-התה שבבית קרינין בארבע אחר הצהרים מכובד עליו מאד.

                                                                                                 ***

אבי דרורי בא מן המושבה לסדר עסקי הלואה אחת ושתה תה בבית קרינין. אחרי שדיברו על מצב יבול הפרדסים השנה שהוא טוב, מה שאיננו טוב, מפני שאין שוק, וריבוי היבול מפיל את המחירים “אָרצה”, נאנח מנדיל פריימאן: “וויי’סיך?” (הפירוש הוא לא שאינו יודע דבר-מה והיה רוצה לדעת, אלא סתם, קצת במובן: מה לעשות? וקצת בלי פירוש כלל, מין אנחה יהודית ארצי-ישראלית כשרה-סתומה) והתחיל לספר על המעשים הנוראים של הפועלים אשר במושבה. חברת “שומרי שבת” יש במושבה, והיודעים אתם, מה מצאה החברה הזאת? נכנסה בערב-שבת עם חשיכה למטבח שלהם, של הפועלים, ומצאה, שהתנור בוער וכיכרות-לחם בתוכו. היתכן, סטייטש, גוואַלד, גיים, שרלטאנים, חילול-שבת!..

– אם הם נהיו כל הבעלי-בתים, – רטן קרינין.

– נוּ, נוּ… בקיצור, התנפלו עליהן, כלומר, על הכיכרות, הוציאו אותן מן התנור והשליכון החוצה.

– חָזק! – קרא אביתר.

יעל, שישבה כאן, תמהה ושאלה בכעין מחאה:

– מותר לרמוס לחם ברגלים?

– הכל מותר,– ענה לה פריימאן בהֶ-הֶה – מחריבי הישוב!.. ולא רק מותר… צריך היה לגרש אותם ולבלי להשאיר מהם שריד ופליט…

יעל נחרדה. נדמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות, ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים… ערבים וערביות… למאות, לאלפים… בבוקר הם באים ובערב הם שבים… חסונים, חזקים… פלחים… אף יהודי אחד אין ביניהם… ורק על יד ה“קלוּב” מסתובבים כצללים איזו בחורים-פועלים יהודים… איזו עשרות… בחולצות… עלובים… בטלים… ועל יד הפוסטה מסתובב דודה, דודה של יעל, אפיטרופסה, בין הדיליז’אנסים, בין עוד עשרות אחדות של יהודים חלושים, השולחים מכתבים, הנוסעים העירה, ויהודיות, הנוסעות אל הרופא… התמונה היתה רגילה, יום-יומית, ולא עשתה עליה מעולם כל רושם מיוחד… כשם שלא נתרשמה ביחוד מזריחת השמש בבוקר ושקיעתו בערב… אבל עכשיו, עם דבריו הנוראים של אבי-דרורי, צפה התמונה משום-מה ועלתה כמו באד…

– ומשאת-נפשו של בן-ציון היא להיות לפועל… – לחשה לחולדה.

– עמינדב אומר: לשומר… – תיקנה חולדה – והוריו יסכימו לזה? – הקשתה.

– כל מי שנותן עבודה לכאלה – רעם פריימאן בינתיים – לוֹקה!

– ואני בכלל… – ציפצף קרינין בקול של דֶנְדִי – אני בכלל איני יכול… איני יכול לראות יהודי… העדין מטבעו… עובד בזיעת אפיו בעד פרוסת לחם יבשה… רחמנות… איני יכול…

                                                                                                    ***

באוהל-ישרים זה של קרינין קרה מקרה-אסון. ארון-האויר התלוי במרפסת, העמוס תמיד אוכלין מרובים, כבד עכשיו ביותר: רק שבוע אחד נשאר לחג-החנוכה. אחר משתה-התה טיפס אביתר למצוא שם איזו דברים נעלמים. הוא ניצב על כסא, הכסא נדחף ע"י חולדה, שהיתה אתו בעצה אחת, המטפס נאחז בארון, משך אותו בחזקה, העתיק אותו ממקומו, ואגב הפרעת שיווי-המשקל הפיל קערת-נחושת אחת על ראשה של חולדה. המכה לא היתה גדולה, אבל האוכלין המרובים שהתחילו למטור מסביב לה, לנפול ארצה, להתגולל ברעש, הממו את בת-היחידה. אביתר ברח, והמוכה התחילה לצעוק בקולי-קולות. אז התפרצה האם בבהלה: “חולדה’צקה! אוי, חולדה’צקה מתה!” – ונתעלפה. התאספו השכנים, באו כל התלמידים מלמעלה, וצעקו שצריך להביא את הרופא. בינתים פנו לקרינין, לבעל-ההשפעה, שעמד אף הוא כאן עם פני רחמנות, שיגש לאשתו, לנחמה, להשקיטה; אך הוא עמד כפסל ורטן:

– לדידי… הא? עצבניות הן… הסכנה עברה… לדידי…

– אבל ישפיע על אשתו!…

– לדידי… עליה אין לי כל השפעה.

קלון-הבית נגלה, באופן הזה, לעיני הכל. התלמידים הצעירים ראו את איש-המלחמה הגדול הזה בשעה של הורדת נשקו מעליו. אף אביתר נקלה בעיני בני-הספר, וכשהוא מתהלל שהוא יגמור בית-ספר “עזרה” ויהיה “בתור טכנולוג”, מייעץ לו פרחון, שיחד עם זה יהיה גם פאַרמאַצבט, ואז יקח גראַם אחד (יספיק!) מן הטכנולוגיה שלו ויעשה רצפּט – “בדוק ומנוסה” – להקאה…

הכל היה טוב; אלא דא עקא, שה“סימן”, כעין משהו חריץ, המתנוסס עוד בלחיה העגולה של הנזוקה אינו גורע מחִנה בעיני בן-ציון. כתפוח-תאוה אדום, שנתקעה בו שֵן, היא בעיניו. והוא זוכר את רגע האסון, רגע נפילת קערת-הנחושת. במוחו מצטייר כל-כך ברור: עיני-זכוכית פקוחות, פנים מוקטנים, תאמי-צביה עגולים. ­ ­–

                                                                                                  ***

למן יום-הנפילה הורעו עוד יותר חיי-המשפחה בבית קרינין. בשעת ארוחת-הצהרים כתוב על-פני בעל-הבית: “כשאשתו של אדם היא ארורה – למה יגָרע מערכו, מכבודו? ע”י עניות, מחלה, אסון – כן… אבל עי“ז שאשתו היא ארורה? היכן הצדק?”… אבל איך שיהיה, וכך הוא הדבר. אין צדק בעולם! ובכדי שיגרע פחות מערכו, הוא, קרינין, מוסיף ללחום את מלחמותיו בחוץ, ושדה-הקרב בביתו עזוב: הוא אינו נראה שם מארוחה לארוחה. ולא היה איכפת הדבר ביותר, אלמלא הביא לידי כך, שאביתר וחולדה חפשים לנפשם לבלות לכל זמנם למעלה בין התלמידים בפנסיון. אביתר – למרות מה שהפנסיונרים אינם מכבדים אותו, הרי הם מכירים לו טובה על שהוא מושך תלמידים גדולים לאולם-הפנסיון שלהם, והוא – אף הוא מתכוון כלפי הסביבה החדשה, מסתגל אליה, מתחפש ל“מהפכני” ומספר בגודל-לבב על החוצפה, שהוא מראה כלפי מוריו בבית-ספרו הוא. והיה מעשה, שהמורה שלהם להתעמלות העניש תלמיד אחד על שלא רצה להסיר את מעילו העליון על פי הפקודה: “להישאר בכתנות תחתונות לבד!” התלמיד נשלח לחדר-המורים, לעמוד שם שעה שלמה, ושם, כשיצאו הכל, ישב התלמיד על הכסא ולא עמד, ונתפס בעוונו, והתחצף, והיכה אותו המנהל על הלחי פעם ושתים, והגן הוא, אביתר, על המוכה, ופנה למורה ואמר: “אדוני! מאין הוא יודע? אולי לא רצה התלמיד להסיר את המעיל מפני שכותנתו מלוכלכה?” –

– אתה אחי! אתה גיבור! – מסתובבת בין התלמידים חולדה, אחות-הגיבור, בחלוק מזרחי-ביתי (ובלי שום ספק: לא מלוכלך!), תלתליה סתורים, והיא מותחת מאחוריה את החלוק ההדוק לגופה ומפשפשת ובודקת לרגעים מתחת לגבה, מאחוריה, אם הכל כשורה במתניה.

הכל כשורה, חולדה!

ח

החבריה של אביתר היא דוברת עברית, השפה השוררת בבית-הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריה של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזו צלצולי הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם. התפתחות… בשביל התפתחות… לא היה התפתחות… הזמן שהתחיל ההתפתחות…

– ואני סוקר במבט: יתר העמים יש להם ארץ… ובכן חוץ מהממשלה יש להם דברים… עוד… אז… ובכן עם כזה יכול להיות גם לא כל-כך מפותח…

– העמידו את הוויכוח… אני לא אוהב כשמתקהלים… כאילו שההבדל הוא גדול!..

– נכון… מה אתם מתחשקים… לפזר בין כולם… את העסקים?

– תתפלא?.. אתה לא יודע איזו עסקים אני חושב?..

– אז אתה אוחז אותי למשוגע?..

– זה קורֶה!..

                                                                                                   ***

הדלוּת הנוראה בביטוי, בכלי המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי-קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים. הגמגום גדול לא רק בהתפארות בראיוני-האהבים, דברים שרמיזות וחצאי-מלים יפים למסירתם, אלא אפילו בענין יורידי, כמלחמה התמידית עם המורים, ואיך ש“מתכּתּבים” אהדדי. במחלקות אלו תמיד עומדים על המקח: אתה, האֶכּסטרן, רוצה תמיד להיכנס למחלקה היותר גבוהה, וההנהלה כאילו רוצה תמיד להורידך להיותר נמוכה, כדי שתתענה עוד שנה נוספת תחת ידה. הללו, המורים, רוצים להשתמש בכוח נתינת הדיפּלוֹם עד כמה שידם מגעת, למנוע את הנתינה עד כמה שאפשר: דורשים “בחינות”, “ידיעות”, “חזרות”, בשעה שהם, המגמגמים, היו רוצים “לקרוע את החבלים” (כלומר, לנתק את הכבלים) ולהיפטר במוקדם האפשרי, וכועסים, לפיכך, מאד על הקומדיות הרשמיות. שאיפת השאיפות היא להוציא את הדיפּלוֹם “יפה שעה אחת קודם” וביגיעה המינימאלית.

                                                                                                     ***

המילה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל-כך להפסיק או “להעמיד את הוויכוח”, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי-שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן-הספר, המתקבל על ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא. שימוש הלשון הוא של פעוטות, כעין: מדגדג לי… מגרד לי… כסא בעד לשבת… כדור בעד לשחק… נשחק בלָרוּץ…

                                                                                                     ***

על חשבון הביטוי מפותחות למדי אצל החבריה האֶמוציות בנות-בלי-ביטוי. כגֶתֶּה בשעתו מסתבכים הללו ב“אהבות” חדשות בטרם נתנדפו הישנות. האמביציה גדולה. הרמיזות על ה“רַנְדֵבוֹת” מרובות ופרטים רבים נמסרים על כל צעד וצעד של המדוברת, ואיך הם “התמקמו” (קבעו להם ישיבה, מלשוו “מקום”). היא באה משם, מצד זה ולא מצד אחר. היא עשתה אתו עוד איזו צעדים. מה חשבה בצעדים האלה? (כלומר, למַה נתכוונה?) להאריך את הטיול? להסב את עיני הבריות?

שהיא עשתה את הצעדים האחדים לתומה – לא יעלה גם על הדעת.

הספר זר – אבל המיניות שבו דלויה, דלויה עד הטיפה האחרונה. קובעת-כוס-התרעלה. גיואי-די-מופסן אינו נקרא, אבל החלאה שבציוריו מצוצה. מצוצה עד היסוד.

טולסטוי – כספר החתום, אבל שבכתביו יש איזה סיפור – מתורגם או מעובד – בשם “פרנסואזה”, שבו מלחים מענים איזו אשה זונה – את זה יודעת דוקא גם החבריה הבלתי ספרותית הזאת.

פשבישבסקי והמספרים הרוסים שלאחר שנת 1905, המקשים את עצמם לדעת, – לעילא ולעילא. ה“אוּניברסאַלקוֹת” ברוסית של האמן-הריבולוציונר הפולני, המטורף לדבר אחד, להביא “חרבן” על האשה – לחם-החוק. המקומות הצדדיים שבדברי גיבוריו, אם רק הם גסים וקולניים ביותר, משורטטים בקוים תחת השורות או מצוינים מן הצד: “אל תביא את רעך לבית אהובתך – זהו סעיף ראשון בהלכות אהבה!”.

או:

“את האהבה צריך לחמוס בכוח! בלי שום פקפוקים, בלי גישוש באצבעות, לא להסתובב כחתול מסביב לשומן חם, לא! בגאון ובהכרה צריך להשיגה, אז תשיגה! להכניע!!”

או:

“הנשים דומות לילדים, אבל בעוד שהילדים הנם טהורים ותמימים, הנה הנשים הנן רעות, בוגדות, מתפארות בשקר, רודפות אחר הכבוד, שפחות מכורות לשטן” וכו' וכו'.

כך משרטטים ומציינים בעלי-המחשבות, כלומר, אלה שמחפשים “רעיונות” בספר. אחרים אוהבים יותר לשרטט את עינויי החיבוקים ותסיסת הנשיקות ורגעי התענוגים שאין להם שיעור – כל אלה התיאורים הנמסרים במין אֶכּסטאזה מזויפת, בהגדשת אמרים של טכניקה ספרותית ידועה ותבלין של מליצות מיניות על הנצחיות, האין-סוף וכו'. –

אמנם, לא התיאור המיני שבספר מוליד את האסון: את הגירוי. הגירוי ישנו, גם בלי תיאורו של הספר. אבל התיאור, הנעשה בידים, מכלכל אותו, מגדיל אותו, ממשיך אותו. ולא רק בשעת הקריאה – בכל שעת כושר הוא, התיאור, מתעורר, מלהיב את הדמיון, מתייצב כמו חי: זהו!.. ומעורר… מחדש ומחדש…

הלא כה דברי אותו האורח החולה בן-בלי-האידיאה:

האסון הוא, שכמה שקשה על הנער הגירוי, הרי הוא רוצה בו וניחא לו בו. התאוה להימצא ברשת יתירה היא על הטרדה להימלט מן הרשת. והמיניות שבכתב, לא פחות מאמנות –החייטות – כן, כן, לא פחות – מסייעה לדבר ומחדשת את הדבר, מפנה את הלב מדברים אחרים, מעוררת לחיקוי ונוטלת את החיים.

וקברניטי הציבור? הקברניטים דואגים לזה. פורנוגראפיה! – הם מתריסים ומדברים על הנחיצות להגביל את ה“אמנות”, ליטול מן “האמנים” את החופש של מסירת הכל, כל הרגשות-חיים, ולכל הפחות, להסתיר ספרים מסוג ידוע מעיני גיל ידוע. ואילו היה זה בגדר האפשרות, ואילו היתה לדבריהם ולאיסוריהם איזו השפעה, כי אז ודאי היתה גורמת אצל הצעירים לריבוי החיטוט בספרים האסורים. אבל הוא הדבר, שהפרובלימה-הדאגה לאמנות-שבעט נשארת אצל הקברניטים דאגה סתומה שאינה מעלה ואינה מורידה. בעוד שהדאגה שלהם, למשל, לאמנות-שבמחט היא הרבה יותר ממשית; שם הפרובלימה אחרת היא לגמרי; איך להרבות להשתמש בה, באותה אמנות, בשביל עצמם ובני ביתם היקרים. מובן, לא כל הפרובלימות שוות. כן. כן…

                                                                                                    ***

על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש שם גם שיחים עבותים למדי, שבשכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.

החבריה אוהבת את המקומות הללו. “זו כבר בגרה מצוין!” – אלה הם הקומפלימנטים; “מצוין למוץ ממנה!” – אלה הם קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.

אחרי התעיות הללו, ממחרת בבוקר, אי-אפשר כלל ללכת לבית-הספר. וכשמתגברים והולכים, באים עיפים, חיוורים ובלתי-מוכשרים לקלוט דבר מדברי המורים. הטֶכּסטים מ“חובת הלבבות” ו“האמונות והדעות” הנם כל-כך רחוקים, כל-כך בלתי נוגעים… ועם זה, כל אלה שלא תעו אמש, מאיזו סיבה שהיא, ואינם כל-כך חיוורים ועיפים, חושבים את עצמם לאומללים, לאנשים ש“הפסידו” ומתקנאים בתועים.

                                                                                                     ***

אם לא על רכסי החול, הרי הם מתרוצצים כולם באולם. כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו הוא או בעל-נפש קצת (לעתים רחוקות), או רגיל, או גרוע. ואולם כולם ביחד, בצותא, ובפרט במילולם ה“עברי”, הם עושים רושם של אי-חשיבות גמורה, אפילו לא של קלקול יוצא מן הכלל. “תכשיטים” – קוראה להם נחמה ליטאית בלי כל אינטוֹנאַציה מיוחדה.

                                                                                                    ***

בני המחלקות הקטנות עומדים פעורי-פה מסביב לחבריה של אביתר ושותים בצמא את כל הדברים. יש שהם מגורשים בנזיפה מעל הגדולים: “מה? גם אתם כבר גדולים? גם אתם רוצים כבר לדעת הכל?” מגורשים – וחוזרים כרגע, כזבובים אל הנופת. עכשיו הם כבר יודעים את פרטי-פרטי-היחוסים שבין הגדולים והגדולות: בין זה וזו כבר הענין הולך ורפה; בין זה וזו הקשר מתחזק מיום ליום; וזה וזו – לילות שלמים הם מטיילים יחד; בחנוכה יעשו טיול למושבה פלונית.

                                                                                                    ***

תקופה חדשה. רוח חדש. לא עוד יֶראו בני השלישית והרביעית דואגים ל“חומר “, ל”מקורות " בשביל החיבורים אשר אליהם לכתוב בדבר ר' עקיבא ובת כלבא שבוע. “לך כבר יש מקורות?” – שאלה הדדית זו כבר אינה נשמעת. עכשיו החיבורים אינם נכתבים; התירוצים בפני המורה הם מן המוכן: כאב-ראש או שכחת-המחברת. והמלים שהם חוטפים עכשיו מפי הגדולים הן אחרות, אחרות לגמרי, לא מחיי בית-הספר, לא מן הרומאן האידיאלי שב”ספר-האגדה". התקופה היא תקופת אביתר.

ט

חופש-חנוכה. נחמה ליטאית אינה יוצאת מחדרה הקטנטן, אבל היא יודעת, שהמשחק בקלפים בוער ממש בבית, שהאש אחזה את הכל, גם את בן-ציון. היא יושבת בטלה, מזמזמת את הבית האהוב עליה משיר של מַנֶה:

ובעת חץ היגון ידאיב נפשך,

פגעי התופת תראה מסביב,

אל תאמר נואש, כי אמץ כוחך,

עוד יבוא יום כי יופיע האביב –

ואינה יודעת מה לעשות, במה לעסוק. היא מפשפשת בין ספרי הקריאה שעל שולחנה: כתבי פייארברג, “מבית ומחוץ”, “מהעבר הקרוב” – היא קראה את כל זה כבר כמה פעמים, ואף העתיקה למחברתה את כל קטעי השירה אשר נגעו בה ביותר, לפעמים גם באיזה שינוי מלשון-זכר ללשון-נקבה,

להתאים את הדברים אל עצמה – ומה לעשות: דברים חדשים אין למקרא!.. היא נוטלת את מחברתה וקוראה:

"בכל העולם הגדול והרחב עם השעשועים הנחמדים, בכל החיים המלאים מחזות ותענוגים לא שבה את לבי דבר זולתי הצללים.

"אמנם רבים הם האנשים האוהבים את האור ואת היום, ואני הנני אוהבת אך את הלילה ואת הצל.

"ליל חושך וצללים שחורים, היש מראות יפים ממראות אלה?

“והשמש היא קורעת את עיני, האור סוחפני לראות ולהתענג מן העולם ומן החיים… הלב הרך מתעורר רגע ורוצה להיכנס לתוך עולמות שאינם שלו; החיים פתוחים והלב יורד עמוק-עמוק לתוכם ומושך אחריו את כולי, רגשותי, רעיוני, ולבי מתענג על קרני השמש הזאת, ולא יתנני לבקש את ידידי הצללים. ובכל זאת הנני למצער מפנה את מחשבותי רגעים אחדים אל החושך ואל אופל הלילה והצללים” – – –

נחמה שוקעת במחשבות. דמות-האם בעיר הליטאית הקטנה עולה בחזון. הצללים שבחדר דודה הרב, עליו השלום, המלא ספרים. היא מרגישה את עצמה נזירה, קדושה וטהורה; היא נזכרת משום מה בדבורה אשת-לפידות אשר ישבה תחת התומר ושפטה את ישראל, ואיזו הרגשת אושר לא תדע שחרה מפעפעת בקרבה. היא מתעוררת, מזדעזעת, הופכת דף במחברתה וקוראה הלאה:

"הדרישה והחקירה הזאת תביא אותי לידי דרישה וחקירה, מחשבה לידי מחשבה והרהור לידי הרהור וכן חוזר הדבר חלילה במוחי ובלבבי, ואני עמוסה במחשבות וברגשות זרות עד לבלתי נשוא.

"אני שמחה בחלקי, אחרי שאיני חושבת כלל על אודות חלקי. הספרים לי הכל, המחשבות לי הכל, החזיונות לי הכל; ולי תחסר רק נפש קרובה לנפשי, שאגיד לה הכל.

“על אדן החלון הגדול של חדרי הנני נשענת לפרקים, ואני רואה בעלים הנושרים בין צללי האילנות מעין העצב שבדומיה; ואני מרגישה את חייהם הפנימיים וגעגועיהם הפנימיים. לי אין הדבר ברור, כי אין אני מבינה שיחת האילנות, אבל הנני מרגישה שיחתם”. – – –

הקוראת מורידה ראשה על המחברת. היער אשר על יד עיר-המולדת היקרה התחיל מרשרש בזכרון. עובר אתה את הגשר של טחנת המים ומיד הנך שם, בין עצי הלִבְנה… בעיניה הסגורות היא קוראה את השורות המחוקות במחברתה:

“אני אוהבת, אני אוהבת, ואיני יודעת גם מובן האהבה! אבל צריכה היתה לי לנפשי, צריכה היתה לי, להאיר את אופל בדידותי, נשמה חיה בחדרי הבודד (שגם יעל עזבה אותו!…), אוזן מקשבת לקול לבבי” – – –

מן האולם מגיע אליה רעש המשחק הלוהט. אבל על פניה אין תוכחה, כמעט גם לא התמרמרות. רק טרדה, רק דאגה, דאגת אֵם אשר לא ילדה. האֵם האוהבת והסולחת היתה רוצה לראות את ילדיה עוסקים בדברים אחרים לגמרי – והמטרה ממנה והלאה!..

י

יעל עזבה את חדרה של נחמה, לאחר שניסתה כמה פעמים לנהל אתה שם שיחות סודיות ארוכות ולא עלה בידה. נחמה השתמטה תמיד משיחות כגון אלו, ופעם כאשר הציקה לה ה“קטנה”, ענתה, שאינה יודעת, אינה יודעת, אבל אם אינה טועה, שמעה מפי בן-ציון, בשיחה עם דרורי, שאין כלל מה לצחוק ושאין בזה כל סוד… נוּ, פשוט, כמו בעבודת האדמה… דרורי ויעל, שהם בני-מושבה, צריכים לדעת: חורשים, זורעים – ויוצאים ילדים… יעל נתביישה, בכתה וטענה, שאין היא מבינה, אין היא מבינה… היא שמעה שיש איזו “פעולה” – וזה כל-כך מזוהם… והכל מגחכים וקורצים בעינים, כשמדברים על זה… נחמה סבלה מן השיחה, קשה היה לה, והיא אמרה נמלצות, שלב צריך להבין ללב בלי דיבורים, ומי שאינו מבין בלי דיבורים, אז גם הדיבורים לא יועילו לו… ומיד העבירה את תוכן השיחה לשאלת הקריאה, איך צריך לקרוא בספרים, איך שצריך לבלי למהר בשעת הקריאה, כדי לדעת כבר את הסוף, אלא צריך לעמוד על כל דבר, אם אין בספר מחשבות חדשות אשר יפגעו במחשבות הקודמות של הקורא… יעל ראתה בזה רמז בלתי-נעים כלפי אופן-קריאתה היא – ונעלבה. וכשחזרה בעקשנות אל תוכן השיחה הקודמת ונחמה גערה בה ויעצה לה להישקט ולהירגע, בהיותה עוד כל-כך צעירה וחלשה, עלתה חמת יעל עד להשחית… נחמה, בטח, שוכחת, שהיא רק במחלקה גדולה ממנה, אבל לא אֵם… הגדלות אינה במחלקה!.. ואל תדבר אליה כמו אם… לה, ליעל, אין אם… יתומה היא – – –

והיא רשמה את כל המאורע ביומן שלה ומצאה לה חדר אחר בפנסיון.

                                                                                                   ***

יעל אינה נחמה. לה לא די במחברת, שתעתיק לתוכה דברים שבספר ותרגיש כאילו מלבה יצאו. לה יש יומן ממש – “יומן המקרים הקורים” אותה – עוד מן המחלקה השניה, מן הזמן שהיתה עוד ביישנית גדולה, ובהיפגשה בנער, היתה בתנועה של ערביה השמה את צעיפה על פניה בהיפגשה בגבר, מגיעה את כף-ידה אל שפתיה. עכשיו היא כבר אינה ביישנית כזאת, והמידה שנשארה בה היא כבר במקצת מתוך פחד על הסתירות החדשות שבנפשה ובמקצת לשם אמצעי, בכוָנת מכוון. יעל עכשיו היא כבר חי נושא את עצמו, וגם הטון של יומנה אחר הוא. אין בו כבר הדיבורים המתחילים של אז: “שלום לך יומני היקר ממני רעותך המתגעגעת עליך נורא!! ולספר הרבה יש לי אליך” או: “ענני יומני היקר למה זה לא רואים את שולמית וצפורה ג”כ כבר שבוע לא בואה אלי, למה זה?“. עכשיו היא פונה אל יומנה רק כשאיזה מעשה שלה דורש בירור, והבירור קשה עליה, אז היא מסתפקת בהוספה: “למה? – אתה יודע, יומני!” לשונה עכשיו היא פרוזאית יותר: “אם ע”ד הנייר אני חושבת אז באמת יש די הרבה אבל אם יש חומר מה לכתב… באמת היום חנוכה… אבל בכל זאת באמת כשאין חומר”; או: “קראתי בספר מלה אנימיה לשאל את בן-ציון”. כי בינתים עברו עליה ועל סגנונה, האדם שבה, שתים-שלוש שנות-מלחמה בעד מקומה בחברה; בינתיים עבר עליה ה“ברוגז” עם דרורי וכל המסתעף מזה: אינטריגות, הסברות של שקר, חרטות על מלה שנאמרה מתוך כעס ושיכולה לקלקל, מעשים של צביעות, דברים ועובדות מצד דרורי, שהיומן הוכרח לציין אותם ב“וזה לא נכון”. הוצאת לעז, למשל, שהיא “מתה בעדו” ושהיא רוצה “להיות שלום אתו”. שמעוני, לפי דבריו סיפר לו זה בעת שלן אצלו במושבה בעת הטיול הגדול, ו“זה לא נכון”, כי שמעוני, כפי שהוברר, לא לן אצלו מעולם. אחר-כך הפתקאות, אותן הפתקאות, שהמלה “שלום” אינה הגויה בהן בכל אותיותיה, כי אם רק “ש…” ונקודות אחריה, – בית-הספר הקשה של ה“חיים”!..

                                                                                                    ***

חולדה ויעל עולות במדרגה למעלה, על מנת להיכנס אף הן אל התלמידים הגדולים המשחקים בקלפים. שעת הערב היא מאוחרה, אחרי אחת-עשרה. חולדה קופצת ישר, וכל קפיצה מעידה עליה, שהיא מתענגת על הגרציה שלה. לה יש קשר נפשי מיוחד לחפצים כגלויות מצוירות, תכשיטים, קלפים – ורוחה טובה עליה. יעל מצדה תוהה קצת בדבר ועושה רושם כאילו היא נכונה להתחבא על כל שלב ושלב. הבית הוא, אמנם אותו הבית והתלמידים אותם התלמידים, אבל חשה היא, שאין היום ככל הימים. השעה היא מאוחרה, והיא בעוד רגע תעמוד לפני כל החברה, תיכנס לתוך חיי החברה – ואיך יקבלו אותה? מה מושך ומה נורא!.. כשהגיעו עד הדלת למעלה, אמנם נתחבאה בפינה. חולדה דפקה בעוז, ודרורי פתח לה את הדלת ואמר: “יכנס!” חולדה אמרה, שאינה יחידה. צעירה אחת מתחבאת פה. – “משחקת במחבואים? – התבדח דרורי – אנחנו נמצא אותה!..” אז נתבקשה גם יעל להיכנס. הגיע הרגע!.. היא הוסיפה להתחבא, לעשות העויות. “בחוץ לא מדברים!” – גזר דרורי כבר-סמכא בנימוסין. אז יצא גם אביתר והודיע ל“יעלישקה”, שאפשר להיכנס, שלא יאכלו אותן שם.

בפנים היתה אטמוספירה של צפיפות, עשן ועיפות. בתוך הדוחק נשענה חולדה על דרורי והוא צבט לה בקיבורת-רגלה. היא התחפשה, שאינה מרגישה כלום ועיניה הסתירו שובע-רצון של נצחון.

ליעל נודע באותו מעמד, שהנשף המשותף של המחלקות השלישית והרביעית לכבוד-חנוכה נקבע כבר – והפעם בבירור! – למחרתים (מחר הלא תהיה חגיגה ביתית לילדים בבית קרינין, שהרבה מן התלמידים מוזמנים לה), והיא שמחה על שנשמעה לדרורי, שגם בעצמו רכב הביתה על סוס רק ביום הראשון לחג, ולא נסעה למושבה לדודה.

                                                                                                   ***

כל היום, מלבד בשעות ארוחת-הבוקר וארוחת-הצהרים, שיחקה החבריה על הכיכר בכדור-רגל, ויעל עמדה מקרוב, הקשיבה לצפצופי-החליל ולשאון-ההתעוררות והביטה בחרדת-נפש מסותרה על אביתר בכל פעם שהלה הקיש ברגלו המתכופפת-המתמתחת בכדור והעיף אותו ברוב חריצות למעלה-למעלה.

ובערב היתה חגיגת הילדים הביתית אצל קרינין. ההורים לא התערבו בשום דבר והילדים היו שמחים. יעל השתוקקה מאד להיחשב לבת-בית, ועל כן לא ידעה, אם בתור שכזו יאה לה לטעום מן הפרפראות שהוגשו אל השולחן, ש“העולם” התנפל עליהן ברעבתנות כזו ושאף היא נתאוותה להן כל-כך. ומתוך שקלא וטריא התהדרה, לא טעמה כלום וחשבה כל הזמן, אם הכל רואים, שהיא אינה טועמת כלום.

דרורי סיפר מעשיות בבידואים. ומן הבידואים עברו לחלומות. בן-ציון נענה לדרישה, הכסיף מהתרגשות פנימית וסיפר בגנדרנות את חלומו. והנה הוא עומד בבקעה רחבה שחורה. אנשים עומדים ועובדים. העבודה קשה מאד-מאד והזיעה נוזלת. ופתאום מתקרבת השמש כל-כך אל האדמה. אימה! אם יושיטו את היד – יגעו בה. היא מייבשת את המוח. האנשים אינם יכולים לעבוד – ומוכרחים. איזה כוח מגניטי מכריח אותם. הכל צועקים בקול פחד. אז אומר הוא להם – – –

יעל הפסיקה אותו וסיפרה את חלומה היא. הירקון. עצים כרותים ומים. אור-ירח. היא עוצמת עיניה, אבל היא חשה באור גם מתוך עצימת העינים. אז התאנחה: למה כה גדול האור – ובלבי חושך?

אביתר לקח כוס יין וקרא: “לחייך, יעל!” יעל ענתה: “לחייך גם אתה!” – והיתה ברקיע השביעי, אבל כיסתה על זה. וכשהגיע תורו של אביתר לספר את חלומו, והוא סיפר איך שהוא שוכב בכרם, מסותר, רואה פיסת שמים ועליה עננה~ מבעד לעננה איזה שלט; מה כתוב על השלט? – יקב; והוא נכנס ליקב; שם חביות ענקיות; אבל החביות אינן מלאות יין, כי אם ריבּה – – – אז התאנחה שוב ואמרה:

– ואני חשבתי: דמעות…

בשעת הריקודים הוזמנה מאביתר וראתה את עצמה כעומדת בראש העולם.

אחר משחק הבטה ממושכה, זוגות-זוגות, איש בפני בן-זוגו – בן-ציון ידע להביט הרבה ולבלי לצחוק, עד להפליא! – שיחקו במשחק כללי: “היום רועש”. חולדה נקראה מפי המוליך ואחריה – דרורי. הכל הרימו קול-צעקה. אבל חולדה לא נכלמה.

לבסוף שיחקו ב“ערים”. להחזרת ה“משכונות” היו “משפטים”: זה עני, זה תרמיל, וכל מה שהעני מקבל הוא צריך למסור לתרמיל. השופט נותן נשיקה לעני. העני צריך למסור לתרמיל. והתרמיל – יעל! והרי דין ודברים. יעל אינה רוצה לקבל את הנשיקה, מוותרת על המשכון, בורחת לחדר אחר; רודפים אחריה. –

                                                                                                    ***

הנשף של המחלקות היה מהדורה חדשה של ה“טיול”, אותו הטיול המוצלח שנשאר בזכרון-הכל, אבל – או מפני שפה לא היה מרחב-שדות וירק-יער, או מפני שכמעט כל המשתתפים כבר לא ישנו לילות אחדים – הפעם הרגישו הילדים, שהם מרגישים עצמם לא בטוב, שממתקים ומגדנות אין, ש“אין סדר” בנשף, ש“לא הא”, שאין “מצב-רוח”. ליעל נדמה שהיא, חברותיה והכל כאילו משתדלים להיות דומים למי שהוא. הכל רוצים, כגדולים, כ“בוגרים”, לבלות את הזמן בטוב; הכל רוצים להיות שמחים, כאילו מפני שכך מקובל הוא, שהשמחה יפה לנשף; אבל הם אינם גדולים, אינם “בוגרים”, הם אינם שמחים; ושוב כאילו מפני שכך נהוג בנשפי המחלקות, שאין שמחה, שבושה היא להיות שמחים סתם, רק מפני שהכינו ניירות גזורים לזרוק זה על גב זה, העלו שתי מנורות-ברק וסידרו שורות אחדות של ספסלים, על מנת לסלקם לפני הריקודים.

לפני הריקודים קיבלה, אמנם, יעל “הפתעה”: בפוסטה המעופפת הגיע לה מכתב, ושם היה כתוב באותיות מרובעות: “מי אני? רוצה להזמינך לרקוד? תעני לי?..” היא הבינה תיכף מי הוא הכותב, היתה מאושרה על ה“כבוד”, העמידה פנים, שהיא עוד כועסת עליו (דרורי העיקש! אפילו עכשיו אינו מדבר ישר, אלא בסימני שאלה!) וענתה בכתב: “כפי ששמעתי אתה לא מדבר אתי”. על זה הגיעה תשובה: “זה לא שייך בנשף לענין”. ולכאורה הרי היה טוב; אלא שאחר-כך נתקלקל גם זה, כמו הכל בנשף הבלתי-מוצלח הלז, שלא באה בו אף בת-צחוק אחת בלי כונות מיוחדות. אם צחק בו מי שהוא, לא היה זה אלא בכדי שיראו אותו צוחק ויוציאו מזה איזו מסקנות. רק מסקנות.

ילדים עירוניים! ילדי עם זקן!

מתחילה עוד הסתפקו בגסות של הבל סתם:

– רבותי! את שמעוני לא נשלח להביא…

– נכון: הוא יאכל הכל בדרך.

– אז תאכלו לבד ותתפקעו.

– תקבל שחפת!

ואולם לבסוף הגיעו הדברים גם לעקיצות ציניות-ארסיות. פרחון כעס כל הזמן (יעל חושבת, מפני שלא הוזמן אמש לקרינין) וכתב על המעטפות של המכתבים הנשלחים לאביתר ל“אי-כבוד” במקום “לכבוד”, ולחולדה אמר כמו בדרך-אגב, שהוא אוהב אותה כנפשו – ועל נפשו הוא רוצה לרוק. אלא שחולדה היא “קוזק”, לא נתפעלה ו“הרביצה” בו:

– קנח את חטמך תחילה!

“אָכל” פרחון!

ולא כן היא, יעל. היא אחרי הריקוד, לא ידעה את נפשה, ולא ידעה מה לעשות. אז התחילה לצעוק, כשיכורה ולא מיין, שבתור דמי חנוכה היא מאחלת אחדוּת למחלקה – ולא הושם לב אל הדבר כראוי. אז ישבה, שיבשה את שיר-העם המודפס “על נהר פרת” ודיקלמה-ניגנה אותו בביישנות, במבוכה, כמו מבלי דעת את פירוש המלות, כמו בעינים עצומות, ויחד עם זה באיזו שאיפה, באיזו תאוה לשמוע מה יענו על זה החברים – –

– רימון-פז… יש לי… ואין מי… – הסתבכה בשיר.

– יש או אין? – שאל דרורי – אני צריך לדעת!..

– ואין מי שיברך עליו!.. – קראה יעל כמתעקשת.

– ואת רוצה לכבד אותי… בברכה? – מצמץ דרורי בעיניו – אני מחנחן לך!.. – גמר בלגלוג של ארס.

יא

כל אותו יום-המחרת שאחרי הנשף התהלך בן-ציון על פסי מסילת-הברזל – מקום-הטיול החביב עליו בשעות של סערת-נפש (בימים שקטים הוא מבכר את חוף-הים) ותולעתו כירסמה אותו. השערות שהתחילו לצמוח בפאתי פניו, בשֹוֹרה לזקן מוקדם, כאילו סמרו, ובנחשי הפסים הצבורים על יד הדרך ראה חגורות-חגורות על אפודת חולדה נטוית הגרון. הוא ניגש ונגע בהם בידו. ומיד נהפכו לכעין רשת. רשת משונה.

אי-ההצלחה של הנשף הריק, שהכל מודים בה, עודדה, סוף-סוף, את רוחו ונתנה תקוה בלבו, שעוד אפשר לתקן הכל, שעוד יכול הוא לעלות ולחדש את ימיו כקדם. למטרה זו עליו לשמוע למה שאמרה לו יעל אז, שצריך לסדר אסיפות-חברים עם תוכן ספרותי. רק לזה יכול להיות ערך גדול; זה יכול לשמש אמצעי לחיזוק האחדוּת; זה יכול להרים את המחלקה; כי “מן ההוה נוצר העתיד”.

עם הערב הָשרה עליו מצב-רוח לירי, וכשובו הביתה תיקן והעתיק אל הנקי את שירו הארוך “עלה לא ינוע”, שכתב עוד לפני חודש, לפני הטיול, ושאת התחלתו מצא עכשיו לנכון לנסח כך:

עלה לא ינוע, לא יזוע כל בד

באפל הלילה החצר לי נבּט

מונח הטל על כל גיא והר

ומקושט בפרחים וכל יקר

וממעלה זורח בצער כוכב קטנטן

ושואל אני אותו עצה, שיגיד לי לאן.

                                                                                                  ***

דרורי קרא את השיר ומצא, שהוא ראוי לבוא בעתון הראשון (כלומר, בגליון הראשון) של קובץ-המחלקה. ו“כך כמו שיש כבר שיר”, צריך להתחיל לחשוב על הקובץ “ברצינות”. הוא מציע, שהשופטים (כלומר, העורכים) יקבעו גם שלושה פרסים: א) בעד השיר היותר טוב; ב) בעד הסיפור היותר טוב; ג) בעד הסגנון היותר טוב.

פרחון מציע לקובץ שם: “הבדאי”.

                                                                                                 ***

ענין קובץ-המחלקה נמסר לוועד, ובחדרו של בן-ציון התחילה תקופה ספרותית. החדר נהיה ל“חדר של יוצאים ונכנסים”, כפי שמתבטאה – על פי הביטוי “захоҗий дом” – תלמידה יוצאת-ונכנסת אחת מן הששית, שיודעת רוסית אך מעט, עוד פחות מעברית, אבל את הרוסית היא אוהבת ועל שירתה היא מתענגת ומוקירה אותה, ואת העברית בחיבורים היא מרוממת, כמצווה, בתור שפתנו הלאומית, אבל אין לה כל יחס אליה – על עונג אין כלל מה לדבר – וכל מבטא ומבטא שלה הוא תרגום מרוסית.

                                                                                                  ***

יעל התחילה לקבל מבן-ציון פקודות לקוֹניות יבשות: “אל תשכחי להשיג את ‘הסגנון העברי’, חלק ב'. הוא נחוץ ליום השבת בשעה 2 אחר הצהרים. מקווה אני, שתמלאי את בקשתי”. או: “כבר זמן להשיב את ‘שמעון עציוני’, שלוויתי לך”. היא מצייתה וממלאה הכל באמונה.

נחמה נשאלה: באיזה “נושא” טוב, לפי דעתה, להתחיל? יש שלושה נושאים: א) תפקיד האדם בחיים; ב) תועלת הריעות; ג) מי הוא המאושר? – במה יותר טוב להתחיל? היא לא ידעה לייעץ. אז נשאלה, אם היא נכונה להשתתף בכלל? על זה ענתה: מדוע לא? בן-ציון התחיל להביט אליה באותה שעה, וכך הביט רגעים רצופים. היא רצתה לשאול: “מה אתה מביט?” – אבל לא הפנתה את ראשה ולא שאלה, כאילו לא ידעה כלל, שהוא מביט. היא נבוכה.

ובערב קראה את “עורבא פרח” והעתיקה לה במחברתה: "יש אשר כל העוצב שבעולם הניח ידו החזקה עלי בשבתי לבדי בחדרי, שם הרחק מאדם העיר, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי…

"רק צל היער הנמוך נראה מבעד חלון חדרי בעליה, והכל כמו מתעצב אתי יחד על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי, ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידותי. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלאות את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי.

"על מיטתי אשכב ואסגור עיני, שינה לעפעפי אנכי מבקשת לתת, להשקיע את בדידותי הגדולה – ולישון לא אוכל.

"ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:

“– הבו לי רֵע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה” – – –

הפעם לא מחקה מן המעתק אף מלה.

                                                                                                    ***

בן-ציון רואה את עצמו שוב אדון-המצב. הוא נותן “הסברות”, שראשיתן: “בראשית האנושיות, כשהאדם היה”… הוא קונה את עולמו בפתגם אחד, כמו: “האדם מתגעגע לעבר, לעתיד ולמה שרחוק ממנו בהוה”; או: “גם לשמש יש כתמים, אך אין הם מטילים צל”; או: “הצער הוא דבר שבחיוב”. אורחיו ושומעיו אוהבים פתגמים קצרים עד מאד.

לא לרצון לו, כשפרחון, בעל המזג הקר, פונה לרוח-השופט שלו, של בן-ציון, ומעיר אותו על המלחמה הגלויה (וגם הנסתרת – הוא מוסיף), שמתחוללת תמיד בין הבאים לקריאה הספרותית, בדבר מי ישב אצל מי… מדוע אין כזאת ב“נשפים האמיתיים”? מדוע פה כל תשומת הלב פנויה לריב ולמהלומות-בשחוק, בכדי להפריד בין הדבקים?

ועל אחת כמה וכמה, שהוא חושב את פרחון ל“מפריע”, כשהלז פונה לחולדה בטון שלו:

– את רוצה לדעת מה זו פואיזיה? אני אתן לך שיעור של הסתכלות!..

הוא בעצמו מדבר עם חולדה באסיפות הללו בחשיבות מרובה, והיא גם היא עונה בחום, בהתלהבות, מהר-מהר: מוסיקה; בית-ספר למוסיקה; היא תלמד לנגן; הנגינה כל-כך מעניינת; ובאמת – – – פרחון מתעמק בפסיכולוגיה שלה ומוצא, שלעולם אין חולדה קרינין מדברת מה שנחוץ לה לדבר; כל דיבוריה הם רק בכדי לבלות את הזמן. בן-ציון דוחף אותו ופונה אליה ישר בשאלה ספרותית רצינית. היא עונה תשובות חטופות וקצרות, קוראה בשמות-סופרים, ובקול כאומרת: מה? נסה-נא להכשילני, נסה-נא. אני לא יודעת לענות?

– ומה, לדעתך, יותר טוב לקרוא: שיר או סיפור?

– שיר, – ממהרת חולדה לענות, שלא יחשדו בה, חלילה, רגע, שהיא אינה יודעת.

– למשל?

– למשל – – – פרישמן.

– פרישמן?!

– אלא מה? לא?.. לא, לא… ביאליק, ביאליק.

– וטשרניחובסקי?

– בֶּטח.

– ו“כך נושקים אצלנו”? – מתערב פרחון.

– זה לא מוצא חן בעיני.

– זה לא ספר!..

חולדה מפקפקת, אם לקבל את הדבר באמונה, או להכחיש.

– ליבונטין לא מוצא חן בעיני! – מוציאה אותה יעל מן המבוכה בהכרזה חדשה של אי-מציאת-חן.

– למה?

– הוא אינו אידיאליסט.

– ומאין היא הראיה?

– קח “שמעון עציוני”. אני קראתי. זה אידיאליסט?!

– ואני נותן עצה לקרוא “באין מטרה”! – משמיע דרורי.

– של מי זה?

– את לא יודעת?.. של ברשדסקי.

– להפך! של דומשביצקי.

– להפך! של ברשדסקי.

– דומשביצקי – זה פסידונים.

– להפך! ברשדסקי – זה פסידונים. יאמר בן-ציון, אם לא כן.

– אז מה זה פסידונים?..

– את לא יודעת?.. כינוי ספרותי.

– שלום עליכם!..

– מה?.. לא?..

– גם “שלום עליכם” – זה כינוי ספרותי.

– אבל הביטו… זה מוצא חן בעיני יותר משלום עליכם… יש שמה מצחיק מאד… “מטרה”… מצחיק… אוֹצ’ן, אוֹצ’ן קאראשוֹ…

– אתה הלא אומר: באין מטרה… – מתאנחת יעל בדיקלַמציה.

יב

יעל הולכת ונעשית דיקאדנטית, מבלי שתדע את מציאות המלה הזאת. היא הציגה לה למטרה להדפיס את חלומה על הירקון בקובץ העומד לצאת (בהקטוגרף) לט“ו בשבט, ומרוב פחד, שמא לא יקבלו, נעשתה אשת ריב ומדון ומגוללת עם חבריה שיחות, שאינן מובנות להם. האויר משגע אותה, היא אומרת. היא מעולם לא היתה מן המעבירות על מידותיהן, היא שמרה במסתריה מכל משמר את כל פתקאות-העלבון, שנשלחו לה בעת ה”ברוגז", אבל עכשיו נעשתה קנטרנית, חשדנית ותבענית במידה שאין למעלה הימנה. גם את חדרה החדש החליפה באחר, שחלונו אינו יוצא אל הרחוב, מתוך צורך לגור ביחידות גמורה; לרעותיה היא שולחת פתקאות: “כתבי לי מה שכתבת לי אתמול אני לא זוכרת כלל”; ולחדרו של בן-ציון, בעת שדרורי איננו שם, היא נכנסת פתאום וקוראה ברגש:

– בן-ציון! כל תקוָתי עליך!

ויוצאת.

היא שבה ומתחילה לפשפש בקולקציה של הפתקאות השמורות אתה מאותו הזמן. תחילה היא עוברת בסריקה אחת על הקצרות.

לפנות ערב, בטיול-הרחוב, היא מתהלכת כפופה וחבוקה עם מי שהיא, עושה מעשים, מחפשת פגישוֹת, מדברת דברים, קונה אויבות, כורתת בריתות, מסתבכת יותר ויותר וטוענת בחום:

– אני לא אוהבת כשאדם… האדם צריך… לא יפה כשילד…

ומשתמטת מן החברים:

– היא לא רוצה שירדפו אחריהן…

– נלך אל החולות, – מזמינות אותה חברות-המחלקה.

– לא טוב שתלכנה כולן… יראו הילדים שאינן – וילכו לחפש אותן.

החברות מגלות לה את חשדן שזה רק תירוץ: היא רוצה לטייל פה, מפני שהוא פה…

יעל משתפכת בצחוק מבטל בלתי-טבעי, אף על פי שבתיאטרון אמיתי לא זכתה להיות מעודה. – מה? היא צריכה לאביתר?

וביומנה היא מרבה לכתוב ולהזכיר את א. ק. ולהתאונן ש“חייה שנוצרו בטרם שלפני זה הודות לחברה, היא יכלה לספר אותם, אולם מכיון שחייה נתרקמו עכשיו מבדידות, היא לא יכולה לספר דבר. עכשיו אין לה חיים, רק חלומות, קטעים, שברים. חלום לילה אחד – וחיים אין. ואם תכתוב, מי יקרא? יקראו את הדברים, אבל לא מה שבין הדברים”. – ובאמת היא כותבת ביומנה וקורעת דף אחר דף, קורעה את הדפים לפתותי פתותים ושמה את הכל במעטפה למשמרת.

ופתאום היא משרטטת בעטה איזו אותיות עקולות וסתומות, הדומות ל“זורח בצער כוכב קטנטן” וכותב למעלה: “מזכרת מעצמי”.

דמדומי ערב. דפיקה בדלת. “יבוא!” נכנס דרורי. היא מסתירה את ה“מזכרת”, אבל באופן שדרורי ימצא אותה. דרורי עושה עצמו אדיש לכל דבר ואינו מחפש. לעומת זאת, הוא, מצדו, יש לו דבר גדול להגיד, אלא שעוד לא הגיעה השעה. בעוד יום או יומים, אם תבוא אליו ותשאלו – אז אולי יגיד.

דרורי עושה לו בימים האחרונים, מעת שהוא עוסק בקובץ-המחלקה, פוזה של ילד פתלתל ואַפּאַטי, המורד בכל דרישה, בכל חובה, בכל. התפקיד הזה הוא תפקיד מסוים בין התלמידים. פלוני הוא עכשיו מיואש – והחברים כבר יודעים איך להתייחס אליו. כבר מובן, שהוא אינו צריך לדעת כלום כששואלים אותו. בשעת השיעור, כבר מובן, שצריך לסבול את כל שגעונותיו; כבר מובן, כשהוא מעורר תשומת לב החברים ברפּליקה מעין זו:

– אתה מבקש אותי הרבה מאוד, ואני לא אגיד. למה, תשאל – גם כן לא אגיד. אתה חושב אותי לערבי – טוב, יהא שאתה צודק. אך אני לא אגיד. אתה מגיד לי הכל?..

עם יעל אינו מאריך הפעם בדיבור. היא רוצה להדליק נר, אבל הוא אומר שאין צורך. היא לבדה מאירה כאש אלקטרי – הוא חוזר על הקומפלימנט שאמר לפני רגע לחולדה, כשמסרה לו את הציור: “קטיף של התפוחי-זהב בפרדס שלנו”.

–חולדה כבר נתנה… – הוא מגלה פתאום את הסוד.

– נתנה… נוּ, אין דבר! – נושכת יעל את שפתיה.

דממה קשה.

– אבל היא לא מבית-ספרנו?.. – מקשה יעל.

– ואַת לא ממחלקתנו… – מתרץ דרורי.

שוב דממה קשה.

– דרורי! – היא מתעוררת – מה ההבדל בין “צער” ו“יגון”?

– למה לך?

– כך… קראתי בספר אחד…

– אַת – צער, ואני – יגון! – ענה דרורי כאוטוריטט בבלשנות.

המענה מרגיז, כנהוג, את יעל המרוגזה. דרורי, כנראה, ענה סתם, אבל נדמה לה, שעשה זה “בלי כל מחשבה”… ואולי כן… ואין הוא רשאי לענות לה טרם שהכירה… ואולי הכירה במקצת… אולי.

היא מדברת ומדברת, וגם היא גם בן-שיחתה אינם מבינים ברור את פירוש הדברים.

                                                                                                    ***

אחרי מחשבות רבות ומלחמה פנימית קשה נכנס בן-ציון בדברים עם דרורי על אודות הסיפור אשר הוא כותב יום-יום בבוקר לפני לכתו לבית-הספר.

דרורי ידע, כי הוא כותב. ומה?

– כן, לשם מה הוא כותב, לשם מה – הידע דרורי?

דרורי ידע; בן-ציון רוצה לזכות בשלושת הפרסים כאחד.

– לעורך אין רשות לזכות!… – משמיע בן-ציון כעורך-דין – ומטרת כתיבתו שלו, של בן-ציון, היא אחרת לגמרי. הוא מרגיש כי חסר לנפשו איזה דבר, כי אינה מלאה; הוא מרגיש, כי אינו יכול לתפוס כל חסרונותיו. – – –

בן-ציון הפסיק, עשה תנועה בידו ונשתתק. אחר-כך עשה שוב תנועה בידו, כאומר: הוטל הגורל! והמשיך: על כן הוא כותב. השירים אינם מספיקים לו. הוא רוצה למסור באיש (כלומר, בגיבורו) את כל אשר בלבו. הוא יתן את זה לקרוא לכל מי שירצה להכיר אותו, בכדי שיראו לו את הדרך.

– וחולדה כבר יודעת, שה“קטיף” שלה ילך לעזאזל?

– לא, – השמיע העורך בעצב גדול – עוד לא אמרתי לה. צריך לומר לה: היא כותבת בשגיאות, אבל היא תתפתח, היא תבין…

                                                                                                    ***

חולדה ניסתה להיוודע ע"י רמיזות, מה שלום חיבורה. בן-ציון ענה אף הוא ברמיזות. אחר ההקראה ביקש אותה לשבת עוד מעט. למה? כך, אחר-כך יבאר לה. נעים היה לו להרגיש, כי עכשיו יש איזה כוח בידו עליה.

– לא, תיכף ­– התעקשה היא.

– מה תיכף?

– לומר תיכף ומיד…

– לא, אחר-כך.

אבל גם כשנשארה השתמט. הוא עוד “יתחשב על זה איזה זמן”. קשה לו עוד לומר לה עכשיו את ההחלטה האחרונה.

בפעם השניה נתבקשה שוב להישאר, וכבר לא נשארה. הוא חושב באמת, שהיא צריכה לעשות עסקים את תלמידי בית-ספרו? בוקרא פיל מישמיש. –

                                                                                                  ***

שיווי-המשקל בנפשה של נחמה ליטאית הופרע אף הוא, סוף-סוף. בר"ח שבט עזבה את הפנסיון, חיתה איזה שבוע במקום אחר – ושבה. את מחברתה התחילה לשכוח על שולחן-האוכל באולם. בדף האחרון שבה נמצאת העתקה בזה הלשון:

“אני לא ידעתי להתהלך עמו, כמו שלא ידעתי את שאר הדברים המקרבים אדם לאדם. פי היה שווה ללבי, אבל לא ללבו. היחידות והיופי שבחיים הכבידו אז את אכפם עלי ואשבע לדגלם, תחת אשר הוא לכאורה רק לכל החברה ביקש להיטיב. הוא מבין את האפשרות לעסוק בשירה בעת שרוב בני-אדם טובעים בענים”.

                                                                                                    ***

בט"ו בשבט היה צריך הקובץ להופיע, אבל הוא לא הופיע. העורכים הודיעו, שסיבת הדבר – חסרון-חומר. והם לא כיזבו: סיפורו של בן-ציון, שלא נגמר, עיכב. גם לחגיגת בית-הספר שבאותו יום לא בא בן-ציון: התחפש לחולה. כל היום שכב וקרא את “חטאות נעורים”, והיתה עליו “המרה השחורה”, ובערב ישב לכתוב ונתן בפי גיבורו הד מדברי צלפחד בר-חושים התוהה לאמור:

"הנני מתעסק בדברים נעלים ונשגבים, הנני מסדר שיחות ספרותיות, והנני מרגיש שמתעסק אנכי בהם רק בשביל שלא להימסר לתוך שעמום גמור, ואיני מתכוון לגמרי להנאת אחרים, ואין בי אהבת הלב, כי אם אהבת הדמיון, והזמן עובר, יום הולך ויום בא, והכל אפס ותוהו, יום דומה למשנהו, אין הבדל, הכל שטות אחת גדולה אין סופית, כמו שנאמר בשיר:

ונותן הלב קולו בבכי:

החופש והאהבה מי יתן לי".

יג

עבר חודש.

תענית-אסתר. ערב.

יעל יושבת בחדר הריק, שגרה בו לפני חודש, ומביטה זמן רב דרך החלון אל הרחוב. מלים ומשפטים, שיצאו פעם, לפני חדשים ושנים, מפי איזה ילד, עולים במוחה, נזכרים – והכל כה חשוב, כה חי. כל מלה היא סמל גמור לדבר-מה, סמל רגש-הרחמים אליה, היחס הטוב או העלבון. גם נחמה לפני שלושה חדשים, גם ב“מערכת” לפני חמישה שבועות אמרו לה: “את קטנה עוד” – והמלים דוקרות אותה, כאילו זה עתה יצאו מפי האומר. יש לה צורך עז, פיזי, לברר את הדבר, לחטט בו, להסביר את ה“יחוסים”. אך אין איש עובר. היא מתעוררת, יוצאת החוצה ועוברת פעמים אחדות את המדרכה שבין הפנסיון והבית השלישי. מיד נמאס לה הדבר, והיא אומרת לחזור החדרה. אך הנה מסיכות יוצאות – ואור-הלבנה של ליל-פורים נוסך עליה רוח להתחפש גם היא. היא מתעצלת כבר ללכת הביתה, להחליף את שמלותיה, והיא מחליטה להתחפש קל. היא תתחפש לנער! היא תסיר מעליה רק את הסינר. תסתיר את צמותיה תחת מגבעתה! מי יעיז להסיר מעל ראש את הכובע ולחפש שם את שערותיה הנסתרות? אדרבא, נראה, מי יעיז… ואולם את הסינר צריך להחביא. כך אי-אפשר. איפה? אולי תחת העץ ההוא? היא שמה ידיה, כמו בכיס, מעשה-נער, צועדת, צועדת – ומתמלאה בושה: דרורי ובן-ציון עומדים לפניה, לא “מחופשים”, וחוסמים לה את הדרך. ושניהם עצובים ומשונים כל-כך!..

– שלום!.. – והם לוחצים לה את היד, כאילו לא ראוה זה עידן ועידנים.

– כל-כך חזק? – מוחה יעל.

– זה מגיע לך. לא טיילנו כבר זה ימים רבים ­ אומר בן-ציון בקול רגשני.

– אין לכם פנאי: אתם מבקשים “חומר” – “מרביצה” בהם יעל.

– לא לדבר הערב על אודות “חומר”! – גוזר בן-ציון.

– לכבוד-פורים – מסייע דרורי.

– מה לכבוד-פורים– עיניך מאירות כאש אלקטרי – מטיל דרורי ברמיזה רבה.

האמרה פולחת אותה, את יעל, ומאירה לה את כל התמונה של השיחה ההיא, עם הדמדומים. היא נעשית ערה ביותר ומזועזעה. מצב-הרוח של התהוללות עוזב אותה לגמרי.

– נלך ל“חברה חדשה” – מציע דרורי.

– לא, אם אתם רוצים ללוות אותי הביתה… – עוגבת יעל.

– הביתה לא!

– אז ללוות כך, קצת… – היא מפחיתה את דרישותיה.

– ללוות לא – קורא דרורי פתלתלות והולך לו.

ובן-ציון נשאר אתה ומטייל אתה הרבה. הוא משום מה במצב רגשני ביותר, מדבר רכות ועל אותו דבר, שדיבר עכשיו עם דרורי: על אחותו הגדולה, שיש לו בסאראטוב ושהיה רוצה לראותה; הוא יסע בחופש הגדול הביתה, יסע… יעל מתגנבת ומעיפה עליו מבט: הוא לבוש בגדים בהירים, נקיים, כובעו אינו עליו ושערותיו מסתלסלות כגלים על ראשו. הוא מוצא עכשיו חן בעיניה באופן יוצא מן הגדר הרגיל: בעדינותו, במצב-רוחו הבלתי רגיל, ביופיו, ובשעת הפרידה על המרפסת, לאחר ששבעו ישיבה על הספסל העומד שם, לפני לכתם איש-איש לחדרו, היא מושיטה לו מבלי משים את כפה, כחוק לרֵעים. הוא אוחז בה ואינו מרפה ממנה. רגע אחד עובר עליו בהתגברות על המעכב, היושב בסתרו, ומנקר-ומנקר: “לא צריך! אל תהין! עוד אינך יודע איך יקובל הדבר! הבלג על חשקך! היזהר לבל תצא איזו תקלה! הישמר לך פן”… ואולם ברגע השני הוא כבר מפליט:

– אה, יעל, לו היית אחות שלי…

בן-ציון נזכר ברור, איך זה יוצא אצל אביתר, העושה את מעשהו גם בריש-גלי, כשהוא רוצה. כמו באגב-אורחא, דרך שובבות, שלא במתכוון, כאילו זהו דבר המובן מאליו, אוחז בחזקה ביד הַדַמָה שלו, שואל: פה או פה?.. אומר רגע לנשק כביכול, יד עצמו – ונושק בקול רם אותה… אצלו אין זה יוצא כך… אף על פי שאין ילוד-אשה מסביב: הכל בחוץ… ליטאית כבר ישנה… ודאי…

והוא שנה בקול יותר נמוך:

– לו היית אחות שלי…

– אז… מה? – רצתה יעל לדעת.

– הייתי… נושק… ידך.. – הפליט בן-ציון בקושי, כמתלמד.

– מה אתה מדבר?! – צווחה יעל, כי לא פיללה לשמוע כזאת מפי בן-ציון. הרצינות שלו גירשה כל צל של אפשרות לעשות מזה משחק של קלות-דעת. ואמנם, הרצינות שלו נעמה לה ביותר. היא הביטה אליו – ולבה רעד: זהו? כך זה מתחיל?

– שלום!.. – קרא הוא פתאום.

– “כבר?” – המלה היתה על לשונה ונעצרה.

הוא עוד לא הרפה מכפה. הוא התאמץ ושאל:

– כן או לא?

– מה?.. – לחשה היא ולא ידעה את נפשה.

עיניו נוצצו לאור הירח, והוא התכופף ונשק לה על ידה. אחר-כך הזדקף מעט, עיניו קדרו, והוא התאמץ שנית ונשק לה על לחיה, מתוך בלבול, נשיקה חטופה, חשאית.

“זוהי הנשיקה הראשונה בימי חיי”, – פלח רעיון בהיר את כל קרביה, והיא נרתעה אחור. עיניה הושפלו ונוצצו.

כעבור רגעים אחדים טענה כנעלבה:

– מה עשית? מה עשית?

הוא הלך ממנה בבושה, אבל בלי חרטה. נשק – ודי!.. פירכס בו גם מעין רגש של גאוה. ואולם בשובו לחדרו חיפש דבר-מה חדש בתוך נפשו – ולא מצא. עברוֹ כעין רגש של עלבון ושעמום, כאילו דבר יקר עד מאד חמק ממנו ועבר. היה לו לא-טוב, ולא ידע פּשר-דבר.

כך התחיל הנער בן-ציון.

יד

כל הלילה הזה הירהרה יעל בבן-ציון. הֲיָכלה לפני שעות אחדות, בעת שישבה על יד החלון והשתעממה, לחשוב, שהערב יגָמר בזה? לבה רחב ופחד, מוחה חד חידות, וכולה היתה מלאה דאגה ונוחם על המעשה אשר קרה. איש לא ראה, אבל לא טוב הדבר הזה. בלי טעם. יתומה היא, אין לה אב ואם, והיא צריכה לשמור את עצמה. מה היתה אומרת על זה נחמה ליטאית, לו ידעה? מתוק היה הנצחון ליעל, אבל היא שאלה את עצמה, אם לא יותר טוב היה, לו הביע בן-ציון את רגשו אליה באופן אחר?.. צריך לגולל שיחה על שאלה זו עם דרורי.

                                                                                                   ***

דרורי הבין מיד, כאשר התחילה יעל לגולל שיחה אתו, כי נפל אמש דבר-מה בינה ובין בן-ציון. וזה נתן לו תוקף לדבר אתה בפה מלא על ה“אהבה” וגם להועיד לה ראיון בצהרים על החול. הדבר הוא נחוץ מאד, מאד – אמר. יעל עשתה העויות של מתפלאה, של מתנגדת: מה זה פתאום?.. והוא אמר, שזה נחוץ מאד. אז הסכימה. “טוב, – אמרה – נראה”…

דרורי בא אל מדרון גבעת החול בשעה הקבועה ומצא שם את יעל שוכבת בפוזה משונה, ופניה למטה. הוא ניגש תיכף לדבר נכבדות על פתקה אחת, שכתבה היא לו שלשום בשעת השיעור… דרישה פנימית – דיבר דרורי דבריו בעלמא – דרישה פנימית יש לו… ביחס לבן-ציון… – אבל על בן-ציון קשה להשפיע… דעתה היא, שהיא מכירה את בן-ציון? לא ולא! הוא מוצץ מאתנו את כל חיינו… הוא מוצץ את הנשמה… הוא אומר על אחרים מה שהוא בעצמו… ערום כנחש… וקר…

יעל ניסתה להגן על בן-ציון. בן-ציון לא היה מאמין מעולם, שדרורי ידבר עליו כך. אילו יכלה לגלות איזה סוד, כי אז היה מתברר שהדבר אינו כן… בן-ציון מתייחס אליה לפעמים בקרבה יתירה.

מובן, שדרורי ידע זאת מלכתחילה. “ובכן אַת ציפור כזאת – תּפַדַל!” – עבר במוחו. והוא התחיל לספר כל מה שהוא “יודע” על אהבת בן-ציון לליטאית. זו היתה אהבה יוצאת מן הכלל. אבל ליטאית שונאה אותו, אינה יכולה להביט בפניו, מתרחקת ממנו עד כמה שאפשר, למרות מה שהוא “זוחל” אליה. ובפרט חולדה… והיא, יעל, אוהבת אותו, את בן-ציון?

יעל נמשכה אחר הענין, שכחה אפילו לעשות העויות, ומתוך שאיפה עצומה לדעת דבר-מה, לבלי הישאר בחושך, דיברה, כמעט בקולה של נחמה, שהיא עוד אינה יודעת מה זו אהבה, ושהיא לא תלך להתוודות לפני בן-ציון, אבל יש שהוא מוצא חן בעיניה… זוהי ידידות טהורה.

דרורי התחיל לחייך לשמע המלים האחרונות ושאל אותה בקול מגונה, אם כבר קראה את “באין מטרה”. לא עוד? תקרא… יש שם במקום אחד אדמוביץ וראיסה… לבדם… בחושך.

חיוכו של דרורי הפחיד את יעל, רעד עבר בכל גופה, והיא שאלה:

– מה אתה צוחק?

– איך את חושבת? הלא את מפותחה… זוהי ידידות?.. ואת לא מבינה אף שום דבר?

– איזה דבר? מה אני לא מבינה?

עיני דרורי התלקחו. אה, הוא שכח, היא בשלישית… בקורס שלה עוד לא עברו את יחזקאל… שם יש על שתי נשים, אשר זנו תחת בעליהן… והלכו אחר מעגביהן…

– אצלנו עוד לא עברו זה, – הצטערה יעל.

כתשלומין לדבר, כאילו בכדי לרכך את צערה על זה, התחיל דרורי להרצות לפניה ממה שהיא כבר עברה. הוא הזכיר לה את השיעור ב“טבע”, איך שצמחים מתרבים… היא זוכרת? קרקעית הפרח היא בתמונת כד… שפת הקרקעית מוקפת טבעת, שממנה יוצאים האבקנים… בתוך הקרקעית ישנן שחלות רבות… ומכל שחלה יוצא קנה, הגומר בצלקת. על השחלה יש שערות… היא זוכרת? עפ"י ידיעת המדעיות: גרגיר ושחלה… ופועל דבר-מה…

פתאום נחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה.

הנערה הביטה לארץ.

– די! – קראה – אני לא מבינה כלום. די! אני לא רוצה! אני פוחדת פה לשבת! עוד יבוא איזה ערבי… נשוב הביתה…

– אל תפחדי, טיפשה… אני הלא אתך,,, אני לא ערבי… אני לא עושה לך דבר…

אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עיפות.

יעל שבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאד מן ההתחלה.

                                                                                                  ***

כל היום התהוללו המסיכות, ויעל ודרורי, מאחרי הראיון, ביניהם. בן-ציון הרגיש עצמו לא-טוב וישב בבית. גם ליטאית ישבה בבית עד לפנות ערב, ומאז יצאה אל חוף-הים, להתבודד שם. בן-ציון שכב מדוכדך על מיטתו, יחידי בכל הבית, וחשב על דברי סופר אחד, שהאהבה היא רק מין של צער, מין התרוממות על יתר הבריות, מין וידוי על פגעי החיים. זה נכון או לא נכון? פתאום שמע את צעדי יעל, כשהיא נכנסת לאיזה צורך לחדרה הבודד שעל יד הפרוזדור. נדחף על ידי דבר-מה, קם, נעל את נעליו והלך אחריה.

היא שכבה על המיטה ולעסה. היא לא היתה במסיכה. פניה להטו ובעיניה התנוצץ השביב, שראה בן-ציון בעיניה בצהרים, שביב-החפץ להיכנס בשיחה על איזה ענין חשוב. כשראתה את בן-ציון קפצה ממשכבה.

– שכבי, שכבי… – אמר הוא לה – דיו אין לך? לי נחוצה דיו… איזו שתהיה…

– קח… כחולה יש לי… רק לא את הכל – אמרה, קמה ממיטתה וישבה על אדן-החלון.

הוא ניגש אל הדלת, אבל לא יצא.

– אכילתך לא מוצאת חן בעיני – חיפש הוא ענין לענות בו.

– למה?

– למה שאת לא נותנת לי…

היא הוסיפה ללעוס ולעשות העויות על אדן החלון הפתוח.

– מה את עושה? תפלי עוד…

הוא ניגש אליה.

– פחדים!.. – השתובבה היא – נורא, כמה דופק לבי…

הוא אמר להשתמש בהזדמנות ולבדוק את דפיקת לבה, אבל לא העיז, ורק נשען אליה וסחב אותה, דרך התאבקות, מעל החלון… כדי להצילה מסכנת הנפילה… הושיבה – וישב על ידה. וכרגע נשכחו מלפניו כל המלים הטובות, אשר כתב בשיריו ובסיפוריו, כל הרעיונות על האהבה, אשר הגה לפני רגעים אחדים. היא לא דחפה אותו, אף על פי שהרגישה את כל המצב הנורא שבדבר. היא כאילו נקפאה. היא שכחה אפילו לבוז לו על מעשים שפלים כאלה. רק הבושה לא סרה ממנה, רק הרעיון שאין בליטות בחזה לא עזב אותה. אך במקום להוריד ראשה, להסתיר על זה – הפשילה אותו לאחור.

העלם נבהל מפני תנועתה זו בחצי-האופל שבחדר, הקימה והתחיל לדבר אתה, כדרורי, כאילו נדברו ביניהם, על הסוד של יצירת האדם. אך אזניו לא שמעו מה שהוא מוציא מפיו. היא פחדה מפני תוכן-השיחה הזה עתה, אבל מפני חוסר-השיחה פחדה עוד יותר. כולה היתה הקשבה. ואולם הוא, באמצע השיחה, לקח שוב את ידה, שם אותה על לבו ונלחץ אליה ארוכות. ידו רטטה. הוא היה כמו בחלום. לבסוף כבדה נשימתו, לבו כאילו חדל לגמרי מדפוק, והוא התחיל לחבק אותה קשות.

העירה אותם דפיקה בדלת וקולה של ליטאית:

– יעל! אַת בבית? את ישנה? אולי יש לך גפרור?

– יבוא! – קראה יעל אבטומטית, לאחר שבן ציון סר מעליה.

הדלת נפתחה. אה…

טו

מיד אחר פורים החלו הבחינות לגמר השליש השני בשביל כל אלה שהיו טעונים בחינה. לבן-ציון היה “קרדיט” עוד מן המחלקות הקודמות; ואף שחבר-המורים לא היה שבע-רצון גם ממנו במחלקה זו, הרביעית (סתם, בעלמא: “נתקלקל”, “הצירוף של המחלקה הוא גרוע ומקלקל גם אותו” – דיברו מבלי דעת ומבלי שיהיה להם על מה להראות באצבע, מלבד אי-הכנת-השיעורים), בכל זאת פטרו אותו מבחינות נוספות. גם יעל, שכבר עברה אשתקד את הקורס של השלישית, היתה מן המאושרות, הפטורות מכל בחינה מיוחדה, ובכל זאת, מפני הספק, שהתגבר בה ביחס לכל דבר עם התגבר עצבנותה, התחילה לבקש את ההנהלה, שירשו לה שבוע קודם לפני חופש-הפסח, שהוא בסוף אדר, לנסוע למושבה אל דודה, מאחר שלא הלכה “לשָמָה” לא בחנוכה ולא בפורים, ועכשיו אין כל “סיבות” (כלומר, כל עיכובים… ) ובימים האלה יש לשמה “סיבות טובות” (כלומר, הזדמנויות…)… ואחרי הוספה של עוד נימוקים מחזקים, כבר היתה כמעט בטוחה ב“תקותה”, וכבר התחילה להיפרד מחברותיה, וכבר נתנה לחולדה את תמונת-הפוטוגרפיה החדשה שלה ל“מזכרת-נצח” עם כתובת מהצד השני: “בהביטך את התמונה הזאת תזכרי גם את חברתך יעל שהפרידה היתה לה קשה מאד, אך בכל זאת נקווה להתראות עוד פעם כי בלי תקוה לא חי האדם. ועל ידי זה תזכרי גם את טיולינו ונשפינו הנעימים”. אבל ברגע האחרון פסקה ההנהלה את דינה לחומרה: היא, ההנהלה, היתה נותנת לה, ליעל, ללכת, אבל חוששת היא ל“פְּרֶצֶדֶנט”: ישמעו תלמידים אחרים מן המושבות וירצו אף הם ללכת במוקדם, בטרם מועד. ה“פּרצדנט”, איפוא – מילה סתומה זו, שאת פירושה היתה צריכה לשאול מבן-ציון לו דיברה אתו – קילקל את עולמה, והיא שבה בהכרח ליומנה והתאוננה שם עד כמה שיכלה.

ולהתאונן היה לה על מה. היא כל-כך שאפה לחיי החברה, ועכשיו ראתה, מה חיי החברה מביאים לאדם. אוי ואבוי, אם צריך להודות לדרורי, כי נכון כל מה שאמר על אודות בן-ציון, שהוא מוצץ את הנשמה. למה הוא כל-כך אדיש? למה הוא כמו זר? מה רצה ממנה? ומהו רוצה ממנה? ועכשיו אין לה אף אחד. אין מי שיבוא אתה במגע-ובמשא, “אין היא למי ואין מי לה, – רשמה ביומנה – היא כמתה שיצאה מקבר ואין דבר נורא כצרות עצורות בלב”.

כל הימים הקרובים שאחר אותו המאורע העיק עליה זכרון-ה“נבזוּת”, הנבזוּת האמיתית! היא חשה כאילו נצבעה כולה בצבע בלתי-נעים. רק נחמה אחת היתה לה, שבקרבה אין כלום מן הצבע הזה. בקרבה היתה תסיסה מדאיבה, שליחכה את הכתם. את הכל היתה נותנת, ובלבד שכתם כזה לא יבוא בה עוד פעם, אף על פי שהצער על שהדבר הופרע ולא נתברר לה כל צרכו היה גם כן מוחש. היה לה רגש, שהיא נפלה, נפלה ביחוד בעיני בן-ציון, שהוא חושב על אודותיה מי יודע מה, והיא צריכה לאיזה תיקון. הוא לא יתקן, הוא רחוק מתיקון – והיא כעסה עליו. היא היתה נכונה לקרוע כדג: אותו או את עצמה – או את שניהם יחד.

על בן-ציון עשה כל הדבר פחות רושם. כל הענין תיכף נמחה, כאילו לא היה. הוא היה נכון להיפגש אתה הלאה, כאילו לא קרה דבר. אבל היתה בו הרגשה של התנכרות לכל העולם. ואף ליעל הראה אדישות יתירה, כמעט מכוּונת. חבל, הוא רצה לדעת את ה“פסיכולוגיה” – וכלום לא נודע לו. יקח אופל! ומתוך קריאה זו חזר אל רעיונו בדבר ה“קפיצה”. אה, כמה היה נותן, שתעבור כבר השנה – למען יראה מה יהיה לו בסופה. ליטאית אומרת, שהיא חוששת, שהשנה לא תעבור היא לשישית. זה היה יפה, שהיא תישאר בחמישית, והוא יקפוץ לשישית!..

לליטאית. אהה. היו בחינות נוספות. היא בשליש הזה החסירה הרבה, שלא כדרכה, והמורים הם בדעה אחת, שניכרים בה סימני ירידה… תתכונן, תלמד! אבל היא לא התכוננה ולא למדה. אדרבא, מה איכפת לה? תישאר, תישאר בחמישית, מכיון שגם הוא ודאי לא יתעלה כל-כך. אלוהים! רְצֵה את קרבנה!

הוא… היא ראתה, שהוא סובל… ואילו היתה בטוחה, כי בגללה הוא סובל, היתה נכונה, מתוך רגש-חובה לפניו, להקריב לו את הכל. היא לא ידעה, אבל הרגישה, כי היא נכונה לעשות בשבילו הכל, כל מה שאפשר, ואף גם מה שלא אפשר. יאמר מלה אחת – והיא תלך ותהיה למבשלת במטבח של פועלים… אבל לה היו סימנים, סימנים מובהקים, כי לא בגללה הוא סובל, ולכן רק ריחמה עליו, בכל אופן, אבל אופיה השקט חזר למסלולו ונשאר שקט. כלום היא אשמה בדבר?..

היא עכשיו נמצאה בחברת אותו האורח הבא בשנים, שמחלת עצבים קשה שללה ממנו את כשרון-הפעולה והשאירה לו רק את ההתבוננות וחיי הנפש. והיה אותו אדם מפחד, בהישארו עם נחמה ליטאית לבדם, מה אם, למרות כל שקטה, תפול פתאום לרגליו ותתחיל לבכות: “אבי! הורני מה לעשות!..” – מה יענה הוא לה, הוא, בן-הארבעים, בעל-הנסיונות? ואולם כשהשיחה על חיי בית-הספר ותקופת בית הספר היתה עוברת כמו תמיד, בלי כל סצינות, לא היה קל לו, אף על פי כן, בחששו, שהסצינה רק נתעכבה מסיבות צדדיות, מקריות. ומעיקה היתה המחשבה, מעיקה עד לזוָעה, שגם זו, נחמה ליטאית, גם היא סוף-סוף, כָּלָה- כָלה ללטיפה של נער וה“אליך תשוקתה” כאש עצורה בה, שבזה אין בינה ובין האחרות ולא כלום.

ואף על בן-ציון שם אותו אדם חולה את לבו. אילו האמין הוא, אותו אדם חולה, בדברים כי אז לא היה מחכה עד שיפנה הלז אליו, כי אז היה הוא אוחז בו ואומר לו: ילדי היקר!.. הנה – – – כן, הנה מה? מה היה אומר לו? שהאורב מאחוריו? אבל הלא זה יודע הילד בעצמו. הלא זוהי כל התלבטות-הילד – ביודעים ובבלי יודעים – איך להימלט מן האורב? – ואם גם אין הילד רואה את פני האורב כמו שהם, אם גם יש אשר הוא בעצמו, האורב, מתגלה לו לילד במחזה-קסם – אז גם כן מה יש לדבר? הן זוהי-זוהי מהותו של האורב הלז…

כן, בדברים, בהזהרות אין להאמין… אבל מה הם גם הדברים, שאפשר לדברם? מה הן ההזהרות שאפשר להזהירן? מה צריך לומר: שטובה האהבה הבריאה, האידיאלית, הנותנת תוכן, המעלה, המחזקת, הנותנת קיום למין-האדם, ורע-רע הפלירט המרוקן, המחליש, הממזמז, המכלה את הבשר, הגוזל את הנפש? אבל האם בידי הילדים טובם? האם אין הם בעצמם בושים מפני ה“מזמוז”? האם יש בידי מי שהוא לתת להם את האהבה הטובה? האם לא בדרך אליה שוכן הנחש – הפלירט? האם יכולה להביא להם תועלת הקריאה: “היזהרו, ילדים, שמרו בריאותכם”? האם אין האסון עמוק מזה? האם רק ידיעת כללי ההיגיֶנה חסרה לכם, ילדי היקרים?

הנה ניסן. עוד מעט תחל השמש היוקדת ממעל, שמש-המזרח היוקדת ופניכם, ילדי, אתם הילדים אשר הובאתם הנה משם, יהיו יבשים וחיוורים. בתי-ספרכם גם בזה ה“שליש” – השליש הכי-קשה – יהיו מלאים: שאון והמולה, קולות מהירים ורעשנים, תנועות פזיזות, ריקות, עינים ממוצמצות, כואבות, ואתם בתווך, ולחייכם חיוורות, ילדי היקרים, ילדי החיוורים.

אותו אדם בכה לעיני נחמה. והיא ישבה והביטה בו בתמהון. לא היתה הבנה.

טז

בערב יום קבלת התעודות הודיע פרחון, היודע הכל, לדרורי ולבן-ציון את ציוניהם. לדרורי הפחיתו ב“הנהגה”, ומפני שבעד “הקשבה” אי-אפשר היה לתת לו יותר מ“טוב”, לכן השאירו בתעודתו “טוב מאד”… ב“שקידה”! ברצינות! בלי צחוק! הרי אי-אפשר היה לקפח אותו בכל! לבן-ציון השאירו “טוב מאד” גם ב“הקשבה” וגם ב“הנהגה”, ובכדי להפחית לו בדבר-מה, עמדו והפחיתו לו ב“שקידה”.

בן-ציון, שמעֵת שנסעה יעל (היא נסעה, סוף-סוף, יום קודם!) התחיל הנוחם להציק לו “על הכל” וה“פסוק” מ“ספר-האגדה”: “אין אדם עובר עבירות אלא אם כן נכנסה בו רוח-שטות”, התחיל להיזכר לו בכל רגע, התרגז מאד על אי-הצדק שבציונים הללו. הוא היה נכון לקבל ברצון תעודה רעה עד מאד – כפרה, לכל הפחות, על חלק מעוונותיו. והנה משאירים לו “טוב מאד” ב“הקשבה”, רק יען שהוא אינו מפריע במחלקה, אף על פי שגם איננו שומע אף מלה מדברי המורים: איננו מסוגל לשמוע!.. לא לחינם כתב שמעוני בגיר על דלת חדר-ההנהלה: המורים חמורים!.. אבל מה אתם אומרים על זה, שבעד “הנהגה” נותנים לו “טוב מאד”, בעת שזו היא דוקא למטה מכל בקורת!..

כן, הוא “יורד”, יורד גמור. לו היה עוד בן-אדם במקצת, כי אז היה צריך להשליך את התעודה לרגלי המחנך, לקרוע אותה לגזרי גזרים: הלאה השקר!.. (בן-ציון מצייר בנפשו את כל הסצינה: איך שהוא קורע את התעודה, איך שהוא מוּצא בעד זה מבית-הספר עולמית וכו' וכו'). אבל הוא לא יעשה כך. אהבת עצמו עוד תשבע עונג על שנותנים לו תעודה כזאת. אה, הוא מכיר את עצמו!.. שטחיות, שטחיות…

– מה אתה רוטן שם, שקדן מצוין? – שאלהו פרחון.

– כלום, כלום, כלום… – קרא בן-ציון כמו בתוך חוטמו, והתאפק בקושי מגחך מתוך הנאה על שהוא מבקר קשה כל-כך ושולל הכל, הכל…

                                                                                                  ***

חולדה קיבלה מכתב מיעל מן המושבה. מכתב נחמד! יעל קוראה אותה לבוא אליה, כי “נוראה הבדידות”. המכתב נכתב “תחת עץ אחד”, ובו כתוב, כי הכל יקבר שם (בלבה של יעל) ואף אחד לא ידע. כל זה יפה… יפה כתוב שם גם על הלבנה החיוורת ההולכת בין העבים הרעננים (אה, יעלישקה, מסכנה!). רק מה שהיא אומרת שם על האפילה העמוקה המלאה “רזים טמירים” נדמה לה למותר. מבטא זה כאילו פוגע משום מה בכבודה של חולדה: זה בטח לקחה מחיבור של בן-ציון. והיא מתרגזת. ומתוך רוגז היא עושה נקמות בבן-ציון: היא מודיעה לו על דבר המכתב, אבל לא על דבר

תכנו. ילך הבחור מבולבל לבית-הספר לקבל את תעודתו, ואחר הצהרים יבוא לקרוא את המכתב על הגבעה האחרונה שלפני הים.

עם התעודה בעד השליש השני בכיס, מלא רגש מן הראיון הנועד, יצא בן-ציון אל הגבעה.

פרחון התל בו. בתעודה אין אף “טוב מאד” אחד. על קפיצה לשישית אין גם מה לחשוב: אם יתקן את הדבר, אז יעלה בדוחק לחמישית עם כל המחלקה. הביתה, אם יסע בימי החופש הגדול, לא יהיה נעים כל-כך לבוא עם תעודה כזאת. פרחון יודע גם לשקר! אבל האם גם חולדה שיקרה לו? היא אינה באה…

רוח חזק התחולל והים סער. “כמו בסיפור” – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו גם מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם ונפלו למטה.

“האויר מפריע לה” – התנחם בן-ציון, והיה עם זה כנאחז בסבך. “הרביעית… החמישית… השישית…” – נטרפו מלים במוחו, שמות-שעות-היום, ולו נדמה שוב, שכל הטוב כבר היה… היה בראשונה… בשניה… בשלישית… ועכשיו הכל עבר… וטוב לא יהיה כבר… אז היה הכל קדוש וטהור, ועכשיו הכל שפל ומגואל…

סבך! הוא רצה “לקפוץ” – לא זו הדרך… הוא רצה להיות לפועל – ולא ידע איך נהיים… רצה לשאול כל הדבר הקשה את נחמה – ונתרחק ממנה כמטחוי קשת… לא רצה לעשות עסקים עם יעל – ועשה… הוא מחכה לחולדה – והיא איננה…

עוד בראשית החורף הזה התחיל ללכת כל-כך טוב! השביל היה, לכאורה, קו ישר… והנה באיזה מקום נתעקל ­ והוא לא ידע. שום דבר לא אירע, הוא הלך בדרכו, ועם זה הרגיש, שסר הוא, סר מעל הדרך, הוא “תועה בדרכי החיים”. מה הסירו? מה התעהו?

והרי יש דוקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות – וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף – “כמים המוגרים במורד”. במי האשם? במורים? בתלמידים עצמם? באויר? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה? מי יתן יד? מי יחלץ מן התוהו ובוהו?

הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר-יקר, מאד-מאד, ההולך לאיבוד; שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל-כך סובל – ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה – על עצמו, על שנותיו הבאות…

הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש-עשרה.

הוא השתטח. עתידו – אפל. יותר נכון – אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן-החיים, בפרוזדור של עולם – ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד.

הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה, ניצנץ בזכרון ליל-ירח אחד. הוא היה אז בראשונה או בשניה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם מוריהם על הגורן – והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזו יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום-קסם-ירח. שרר שקט. ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור-ליל-הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב, בן-ציון, טוב מאד!.. ועכשיו ­– כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים: בּכה, בן-ציון! בּכה, אובד!

אבל בן-ציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש. הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף-סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון-הגבעה.

[תרפ“ב, “התקופה”, ספר ט”ז]

כשאבדה לו, לקיטין, משרתו הדלה והמשעממה, ששעות עבודתה היו שתים-עשרה למעת-לעת ושכרה קרוב לעשרה שילינגים לשבוע, לא התחיל לבקש לו אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אדרבא…

פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאוד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…

ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, היחיד… וכבר אז התחיל הוא קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה –­ לדבר על אודות ומכר אלמוני, “שהם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי…ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…

ומכיוון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, אין מה לחשוש.

ברם, אף על פי כן, כל הזמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…

יתר על כן. באותם הפרקים הרחוקים, כשהיתה “מיסיס” זו מתיישבת בדעתה לבוא לכבד את החדר (אפשר שהיה לבה מגיד לה באותה שעה, שהשכן, המשונה, אף על פי שאינו דובר דבר, הנה בצער נפשו הדומם מתרעם וקובל הוא על החלאה המרובה…), היתה מוצאת דוקא ספרים פתוחים ומעורבבים על השולחן. היא לא זכתה בנערותה ללמוד בבית-ספר ולא ידעה לבוז לאלה הכרכים העבים, ולפיכך הסתפקה בהצטערות גרידא על שאין זה עתונים גדולים, כי אז הלא היתה נהנה ומשתמשת בהם לצרכי ביתה.

איך שיהיה, וקיטין פתח ספרים, שימש בכהונתו, היה אפילו חבר ל“אגודת תמיכה בשביל אֶמיגרנטים פוליטיים”, ויש שהיה גם הוא בעצמו נכנס לאַמאַליה איוואַנוֹבנה, עלמה זקנה וצעיף על פניה, והיה משוחח אתה על השיעור הציבורי בשבת שלהם האחרונה ועל העיתון החדש הראדיקאלי ועל התיקונים החדשים…

ואותו הדבר נדחה…

ואולם כשבא השינוי ובמהלך-הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן-המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה.

––––––––

לילה. על השולחן הדומה לתיבה קטנה מרובעת היו מונחים הקובצים החדשים של “זנאַניה”. קיטין ישב בחדרו, ריפרף בהרהוריו, ובידיו הטריד את הפשפשים הזוחלים מעל הכתלים. מיתתו של פשפש אחד, שהועלה על מוקד-הגאַז על ידו (“כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”), הפסיקה את הבלבול שבתוכו בענין אחד. עיניו המצומצמות והחיוורות וכל פניו הלבנונים והכלים נעשו כעין המחשבה המסומנה על המוות. והכל כבר היה ישן-נושן. מתחילה ההרהור הבּאנאלי, התדירי, הקיטיני: “לא עשיתי כל רעות בחיי, לא עברתי כל עבירות, ועתה אמות בטהרתי, בנקיון-נפשי, עתה לא נשאר לי אלא למות כמו שהנני”… אחר-כך – אותה הלחישה, שקול ודברים אין לה: “יעברו עוד ימים אחדים… עוד תספיק, עוד תראה… הלא הענין עומד ומחכה… ספקות אין… מתחילה או אחר-כך – האין הכל אחת?” ולבסוף – ציורי הדמיונות הנהוגים: סם… הלוע הפתוח, הנצחי… הכל מתכסה… וכאן – צעקה… אי-אי…

הוא סוגר את מחצית החלון הפתוחה ונשקע בכסאו. כל התלאות, ההשפלות והבזיונות אשר עברו עליו בימי חייו, וביחוד מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת, עלו בזכרונו. בכדי להינצל אף מאחת מהן שוה למות. פי, לא יאה לאדם להיות עבד המציאות המכוערה. היום בצהרים אמר לו שיפילוביץ: "מה לעשות, והדבר נוהג ככה בכאן; בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא… " פי, איזה ביטוי נתעב: “לעשות את חייו”… פי, הוא איננו צריך… הוא נפרד והולך לו…

…מה? דפיקה בדלת? לא… ולו גם דפיקה… כן, היתה דפיקה, אבל הוא התחפש לישן… הלא כן, הלא הוא צריך להתחפש לישן, הלא הוא צריך לבצע את זממו… עתה?

“דעת”… “האדם”… “גוֹרקי”… – הכל רחוק כל-כך…

ובחוץ סתיו. היום בעמדו על המעלות המובילות אל בית-המקרא אשר בקומה השלישית היה שם בוץ רב. ושם ראהו אותו האיש. לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מוגזמים נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עניותו בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. היה באותו “בוֹרד” ובאותו “בוֹרד” – ובכל מקום השיבו את פניו. חִי-חִי, רוצה לחיות, רוצה… בכלל, כל הגיבורים הללו, היחפים הללו, רוצים לחיות. ואמנם, חיים הם מאה שנים, מאה שנים…

מיטת ברזל. וזו שייכת לו. סדין מנוקב ומטונף. מי דפק בדלת? בעלת-הבית? להחליף? לתקן? איש לא דפק. שמא אותו האיש, שמקום-לינה אין לו, והוא, קיטין, לוה היום בשבילו שלוש פֶּנות משיפילוביץ? חִי, עתה יכול היה ללווֹת, ישאר חייב, חי-חי, ישאר חייב לשיפילוביץ. ושיפילוביץ יאמר אחר-כך, כי הוא, קיטין, היה חייב לו ליטרא שלמה. על שיפילוביץ אפשר להאמין. אבל מה אכפת לו, לקיטין? אחר-כך יאמרו מה שיאמרו. הן ירושות אינו משאיר אחריו. הגם שום מכתב לא יכתוב? לא. אילו היה עושה כמו שחשב לפני ירחים אחדים, אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה, אז ודאי שהיה צריך לכתוב, שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו… אבל עתה – הלוא הכל יראו, הכל יראוהו עין בעין…

הוא מתכסה בסדין ורועד רעידה זעירה ותכופה. הוא מכבה את הגאַז במהירות ומתעטף כולו באצטלתו הישנה המתגוללת ממעל. לא, צריך להסיר מתחילה את הנעלים, אי, המצאה נפלאה! את זה הלא יוכל להוריש אחריו… מעשהו יביא תועלת… הוא חפשי עתה מהכל… לו אין צורך בזה… ואותו האיש, הסובב עתה ברחובות, באד-הסתיו, הלוא התאונן לפניו… הראה לו היום את נעליו הקשורות בחוטים… יחף הוא…

קנה-הגאַז שב אל אשו וקיטין התהלך בחדר, ועל המיטה היו מונחות הנעלים צמודות אשה אל רעותה. זוג. הוא – ככה יעשה: מחר בבוקר יתאונן על רגליו שהעלו בועות ויבקש מבעלת-ביתו את ערדליה הישנים להתהלך בהם בשביל הרוחה. עוד מרוסיה הביאה את הערדלים והם מתגוללים תחת מיטתו. ולאחר שימסור לאותו האיש את הנעלים – ילך ישר אל… אמת, זהו אופן יותר טוב… חִי, היא תדאג לערדליה האבודים. תדאג לה! השאלה היא רק: מכיון שהוא חוזר לאותו האופן – כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטה… אבל מה יהיה, אם הדבר לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?..

––––––––

יום שלישי לאד היה – אותו האד הלונדוני המיוחד, למה שהם, אדוני הארץ, קורין “פוגה”. הנהר אף הוא היה מכוסה כולו בעשן מעלה קטב. לא הרחק ממנו, מן הנהר, מעבר לגשר הגדול, ברחוב המלכה, התנוססה גלריה של תמונות מרהיבות עין, ואל הבנין הזה נכנס קיטין לפנות ערב בנעלים קשורות בחוטים…

בעלת-הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה. חִי-חִי, לבה הגיע לה. הוא, קיטין, הוכרח לשוב מהחלטתו מבעוד לילה לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמסרן לו בחשאי: הוא מוכרח ללכת לעת-עתה בנעליו שלו גופא, אלא בכדי שלא יעמוד פלוני על סוד הדבר – לשקר לו ולומר, כי בביתו יש לו עוד “נעלים אחרות, הרבה”, וכי, על כן, “הוא רוצה… אֶה… לעשות עמו חליפין, חליפין”. אמת, אותו האיש לא הרבה לסרב, לא הקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מיטיבו, ובחפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין… והוא, קיטין, אמנם, התבייש מפני בעל-דברו, גימגם, והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג-הנעלים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…

“אילו היתה אמאליה איוואנובנה יודעת מכל הענין הזה” – הירהר קיטין בהיכנסו אל המוזיאום והנערות הקטנות, שפיזזו בו, יחד עם המספר המועט של מגודלים שמסביב, התבוננו אל נעליו – “מידה נוצרית”, היתה אומרת… כן, מידה נוצרית…

במוזיאום הלז היה קיטין כבר פעם אחת בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי הזאת ומאפס עבודה סבב ברחובות. אותן הנעלים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי ובהן עמד לפני התמונה הגדולה “משה”, אשר שם, כמדומה, בירכתי הבית. משה נושא את הלוחות השנים אשר פסל. דאגה גדולה ותקוה גדולה בכולו: הכרה של מה שקרה עם הלוחות הראשונים, חיבה של אב המון גויים, הכנה להימסר אליהם ולעבוד בשבילם ושאלה של “איכה אשא לבדי”. ולרגליו – דור המדבר הגדול, השרירים החזקים, הפנים הלוהטים והכוחות האיתנים… לפני התמונה עומד ארון-זכוכית ובו כלי אוכל ישנים ושונים לראוה. והארון הזה לא נתן לו אז להביט על התמונה כראוי. מריחוק-מקום… עמד בצדו של ארון זה וחשב על הרושם שהוא, הגר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת לב עמוקה אל מעשי ידי האמן… ובצאתו אז אל הרחוב וראה את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים-והשבים ואת המרכבות-השדות עושות את דרכן, חשב על ההמון העירוני המושחת והקהה ושפלותו ושויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים: מאה שנים… מאה שנים…

ובעוד שבוע השיג את המשרה המקוללה, ששבתות וימים-טובים לא היו לה, ומאז שוב לא היה בבית-אוסף-התמונות הזה.

ועתה?… הנה מרמזים עליו באצבע… אבל הוא הלא לא ישהה פה… רק עד שיחשך… לאור היום הלא אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…

ובדבר המכתב עשה בחכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. וממה נפשך: אם הוא עוד יקבלו בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח ויוודע הכל…

שם ממרחק – “משה”, ופה בכניסה – המאַדוֹנה ובנה… “מידה נוצרית”, תאמר אמאליה איוואנובנה…

כן, היא תבוא, היא תבוא בעוד ימים אחדים

לשאול עליו – ואז… אז כבר לא תתנהג אתה בעלת-הבית כמו שעשתה לה לפני שבוע…

בעלת-הבית… במוזיאום עוד טרם העלו את אורות-האלקטרון, וקיטין ישב על ספסל באחת הפינות וחשב על מעונו שבשכונה נומר 89 ועל בעלת-ביתו, שהקורסט שעליה הוא כמגדל, אשר שם מעבר לנהר, ועל בעל-ביתו החייט עם עיניו המוזרות, המשתוממות, ועם הנגינה התמהה שבז’ארגונו האנגלי. גם אדם זה – ידע קיטין – מה? רליגיה אין לו, דעת אין לו; אותה, את בעלת הקורסט, אינו אוהב וריבות ומדנים בינותם תמיד, ביחוד בתקופות של חוסר-עבודה. והוא מבקש לו עסקים; אוסר את העז שלו – למי עוד בלעדיו יש עז בעיר הזאת? – בעגלה קטנה ומרכיב עליה את סֶמ’קה הקטן, מסקל את החצר ונוטע כרוב ב“גינה”, שהיא אמה על אמה, צובע את “סוכת הקיץ”, או ה“מקשה”, כמו שהוא קורא לה – דוקא – וחוזר וצובע…

ומיסטר דז’יקוֹב? השכן שב“פרוֹנט-רוּם”? זה שפניו פני אילונית, החי עם זוגתו כמו שצריך להיות ושאין לו צורך בכל עסקים? ואלה המטיילים כאן? מה רבים הם ומה “בּזסמיסליני” וכמה שנים עוד יחיו!… והאפנים הללו נורמאליים הם, כדין הם, כדין והלכה… ורק אם תאמר אמאליה איוואנובנה להיכנס אליו, אל קיטין, אל חדרו, ולדבר אתו על הנעשה ברוסיה – לא! זה כבר אסור, זה כבר לא יתכן, זה כבר ככה לא יורשה, זו כבר פריצות…

חיוֹת! מחיצה בינו לבינם. מחיצה מכאיבה. והנהר… הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…

על הגשר היתה לחות. הלחות הזכירה לקיטין – מטר. האד מתבדר ומטר מתחיל סוחף. המטר הסוחף והולך ומשפשף את הצבע מעל ה“מקשה” של בעל-בית מעונו, וזה, בבקשו מילוי לחייו, הולך וצובעה ממחרת שנית…

ובימים הנוראים, שהיו, כמדומה, זה לא כבר, לא הלך הוא, בעל-הבית, אל בית-הכנסת, והיא, בעלת-הבית, הלכה. היא יראת שמים, והוא כיזב לה, כי גם הוא הולך, ובאמת לא הלך, וידבר בזה אתו, את קיטין, ויחשוב זאת לעצמו ליתרון גדול. חפשי הוא ואינו כפות להבלים. ואת סֶם שלו הושיב בעגלה האסורה לעז. וכשעופפה איזו דבורה ועקצה להקטן באצבעו, וזה צווח, נתרבה העונג של האב והבן עוד יותר. הענין גדל. הביאו מזור ותחבושת… ומים קרים… בררר… יצא גם מיסטר דז’יקוֹב אחר ארוחת-הצהרים, במקטורן פראַנטי עם טור כפתורים ארוך-ארוך, וכשנודע לו דבר העקיצה לא נהנה ואמר רק:

– בוודאי… ארס… לדבורה יש ארס… עוד מים קרים… מים קרים… ברר…

…על זה ענה בעל-הבית:

– מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…

גבול? גבול למים קרים? גבול – ומדוע אינו עובר? ואם אינו עובר – מדוע אינו בורח? הוא יברח…

––––––––

בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טיפטף והנעלים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות.

[תרס"ז, בחוברת “לא כלום”]