(מתוך פגישת פועל ארצישראלי עם ריבולוציונר יהודי מרוסיה)

– האם אין סכנה מוסרית בדבר שאתם מקדישים זה הדור השלישי להקמת הכלים הלאומיים שלנו בארץ, שסוף סוף אינם אלא אמצעי, ובינתים אתם עוד עלולים להתרחק מהעיקר – מהצו “קדושים תהיו”.

– אין אנו עוסקים בא"י רק בכלים לאומיים, אלא בונים את האדם, החברה, קיבוץ. אנו מתקנים בארץ את עצמנו, ואין דבר זה אמצעי אלא מטרה עליונה. לא יתכן מאמץ מוסרי יותר גדול ממאמץ זה של תיקון וחידוש עצמנו. כל האידיאלים הסוציאליים – משוללים לגבי זה כל ערך מוסרי אמיתי, והשתתפותנו במהפכה הסוציאלית היא עקרה ומחוסרת ערך יוצר, כל זמן שאנו תלושים מחיי יצירה פוֹרים ועצמיים.

– כיצד ייתכן הדבר, שאתם עומדים כצד לדרישת פרלמנט בארץ; האין זאת גזלת זכות הערבים להגדרה עצמית? מלבד הפסול שבדבר גופא, יש סכנה שהכוחות המתעוררים בקרב עמי המזרח, אשר בהכרח היסטורי יתגברו על האימפריאליזם, יראו בכם שונאיהם.

– לפי השקפתי המוסרית אין לנו הזכות לקפח אף ילד ערבי אחד, אם אפילו בשכר הקיפוח הזה נשיג ל כל מבוקשנו. אין עבודתנו יכולה להיות בנויה על קיפוח זכות מי שהוא. אולם אין הזכות לערבים לקפח את הזכות שלנו. השאלה היא, אם ביסודו של הדבר יש לנו הזכות לבנות את הארץ ולהתישב בה. אם זכות זו מוכרת ואתה מכיר בה – וזכות זו מתבססת לא רק על צורך חיוני של העם היהודי נטול-מולדת אלא גם על העובדה שהארץ אינה מיושבת דיה ואין הישוב הקיים מסוגל לישב ולעבד אותה כולה, – הרי אין זכות לערבים לבעלות יחידה על הארץ כולה. לדעתי יש להם הזכות המלאה לשלוט על כל עניניהם, רכושם, ישובם, תרבותם, חייהם הפנימיים, ויש להם הזכות להבטיח את התפתחותם הבלתי-מופרעת. אולם על אותם חלקי הארץ שאינם מיושבים, שאינם מעובדים, על כל האפשריות שלא נתגשמו עדיין ושאין הערבים עתידים להגשים. אותן כשיהיה להם שלטון – כל אותן האפשרויות הגנוזות, המשמשות בסיס מוסרי וישובי להתישבותנו בארץ – אין לערבים כל זכות אַדנות ואים לתת להם הכוח להפריע לנו. מצב זה קיים לא רק בארץ-ישראל. מבחינת הצדק הבין-לאומי אין כל זכות לחמשה מיליונים האבסטרלים לסגור קונטיננט שלם, המוכשר לפרנס עוד עשרות מיליונים אנשים, בפני כל העמים הזקוקים להגירה ולהתישבות. רק בכוח הגס של האימפריה נסגרו שערי אבסטרליה בפני שאר העמים. כמו-כן אין כל זכות לערבים לסגור את הארץ בפנינו. מהי זכות הערבים לשלטו בנגב, שאינו מיושב על ידם? בנידון שלנו יש קושי נוסף. אין א“י נחלקת לשני גלילים, שבאחד יש ישוב מכסימלי ועיבוד מכסימלי והשני ריק לגמרי. אלו היה ככה, היתה השאלה הפוליטית קלה. היו צריכים למסור גליל אחד לערבים בזכות שלטון עצמי, והשני – ליהודים. הצרה והקושי הם בזה, ששני השטחים האלה משמשים הערבוביה. כמעט כל שטח יש בו שני אזורים ­ מיושב ומעובד וריק ופנוי, משום כך אנו מתקשים במציאת פורמולה פוליטית ושיטת שלטון, שתבטיח את הזכות המלאה לערבים לשלטון עצמי בשלהם, ושתבטיח חופש גמור להתישבותנו באזור השני. מבחינה סוציאליסטית אני כופר בכלל בזכות של אדנות מוחלטת של איזה עם בארץ. האדמה אינה יכולה להיות קנין פרטי לא של יחיד ולא של קיבוץ. צריך להיות שלטון עליון, כל-אנושי, שישמור על הזכיות שיש לאנושות כולה, למיעוטים ולבני עמים זרים בכל ארץ וארץ. גם במסשטב עולמי ישנה הדרישה הזאת. היפונים נחנקים בארצם – וקנדה ריקה ממתישבים. סיבוך זה יבטל או ע”י מלחמה עולמית נוראה, או ע"י הסכם כל-אנושי על יסוד של חלוקה צודקת של הארצות ואוצרותיהן הטבעיים ותנתן אפשרות מלאה לכל קיבוץ להתישב במקום פנוי.

– האם לא יותר טוב שתנועת הפועלים היהודית תעורר את ההמונים העובדים הערבים להלחם יחד נגד האפנדים, והפרלמנט שיווצר לא יהפך לנו לרועץ, אלא להיפך לבן ברית.

– פעולתנו בא"י על ההמונים הערבים לא תתבטא בזאת, שאנחנו ניהפך לאניטטורים ומנהיגים המתיצבים בראש תנועה ערבית, כמו שעשינו בשאר הארצות. אנו שוללים את הערך המוסרי והסוציאליסטי של דרך השפעה כזו. זוהי דרך של פרזיטים. הריבולוּציוניות שלנו בארצות הגולה היתה במידה רבה פרזיטית. רק בכוח עם עובד אחר היו הלַסַלים והטרוצקים למנהיגי הריבולוציה. לא העם היהודי כקיבוץ עובד היה הגורם המהפכני. פעולתנו בארץ היא אורגנית – היא מהווה מעמד פועלים; אנו בונים כוח אנושי עובד ויוצר שעוּבדת קיומו, יצירתו, מלחמתו תהיה גורם מקַדם ומהפכני. רק בגידול תנועת הפועלים בארץ, בצמיחת הישוב העובד, אנו רואים את כוחנו וערכנו בשביל התמורה במזרח. גם עכשיו אנו מתאמצים לעזור לאירגון ולהתעוררות העובדים הערבים, אבל מטרת פעולתנו אינה זו. אין אנו רואים עצמנו כאמצעי – אלא כמטרה לעצמה. מתוך כך אנו משפיעים על העובדים הערבים שבארץ, אבל גם בשביל השפעה זו תנאי קודם – אפשרות גידולנו. בלי עליה נוכל למלא בארץ רק תפקיד פרזיטי כמו בגולה, ובתפקיד זה מאסנו ומשום כך עלינו לארץ.

– לעצם מפעלכם יש לי יחס של הוקרה, אבל אני נתקל קשיים, המכבידים עלי לראות את עבודתכם כדבר שלי: אני שולל את כל הקיים. את העולם הזה חייבים להרוס, למען יקום על חורבנו עולם חדש. אבי אבות הטומאה של המשטר הקיים זהו האימפריאליסמוס האנגלי. אתם נאחזים באימפריאליסמוס זה. אני ששולל את החברה הבורגנית היהודית ורוצה לעקרה מן השורש. ויצמן, ב"כ החברה הזאת, הוא השותף שלכם. כיצד ייתכן שאני אתקשר את הדבר, המחבר למשטר הקיים ןלחברה הקיימת, הטעונים עקירה?

– אותנו יש לשפוט קודם כל לא על מסגרת פוליטית, שבה אנו נתונים, כי אם על הדבר עצמו שאנו עושים. אנחנו אחראים המאה אחוזים רק למפעל שלנו בארץ – העברת המוני יהודים תלושים, עקרעם, פרזיטים לעבודה פוריה ולתנועת פועלים יוצרת. אנחנו גם אחראים לתנועה המאפשרת את המפעל הזה. אין אנו יוצרי המשטר הקיים, ואין אנו נושאים כל אחריות על קיומו. מי שחי רק על פרוגרמה של דברים יוכל בקלות להסתלק מכל העולם הרע והחוטא הזה. אין אנו מסתפקים בדברים. אנו שוללים שאיפות שאין אתן הגשמה. במרכז חיינו רנו רואים את המעשה, שאנו עושים בארץ – ועל פי המעשה הזה נשפט. אנו רואים בעבודתנו בארץ מטרה כשהיא לעצמה, ולא אמצעי לאיזו מטרה אחרת. כמו שהרבולוציונר הרוסי רואה את המהפכה הרוסית כמטרה המרכזית, שהכל משמש לה אמצעי, – כך אנו רואים את מפעלנו, המחולל תמורה יסודית בחיינו ומעלה אותנו לגורם חיובי, פורה, ריבולוציוני בהיסטוריה העברית שלנו – מטרה מרכזית, שכל השאר אינו אלא אמצעי לה. המטרה הזאת מהי: חיובית או שלילית? זוהי השאלה המכרעת. הטוב אנו עושים בהיותנו לחלוצים ובבואנו לחיות בעבודה בארץ ולבנות בה ישוב עובד יהודי, היוצר מחדש את חייו ומחדש את עתידו על יסודות סוציאליסטיים ועל יסוד עצמיות לאומית? הטוב אנו עושים, שאנו מחנכים את הנוער היהודי בגולה לתנועה חלוצית זו? את העבודה הזאת אנו עושים לא בשמים ולא בחלל ריק, כי אם בתוך המציאות הקיימת, על אפה ועל חמתה. ועבודתנו זאת נעשית בתוך מסגרת פוליטית. א“י היא בתוך האימפריה הבריטית. ובא”י זו אנו עושים את עבודתנו הגואלת והמשחררת. הבגלל זאת אנו אחראים לאימפריה הבריטית? האם ביָצרנו ציבור פועלים ותנועת פועלים סוציאליסטית בארץ ירודה ומשועבדת – אנו מחזקים את הריאקציה האימפריאליסטית – או מגדלים כוח ריבולוציוני וסוציאליסטי חדש, שימלא את חלקו הוא בחידוש העולם ושיחרורו? כשם שאין אנו רוצים להיות אחראים לקיום האימפריה הבריטית – כך אין אנו אחראים לצביונה ודרכה של תנועת הפועלים הבריטית. האם רנו עיצבנו את תנועת פועלי אנגליה והאם עלינו יפקוד מי שהוא את חטאיה, אם יש כאלה? על פי טיב עבודתנו אנו ותנועתנו אנו ומפעלנו אנו בארץ – נעמוד למשפט. אנו קשורים לתנועת הפועלים האנגלית קיימת, כי אנו קשורים לכלל-הפועלים בעולם. גם אנו יודעים שמוטב לשאת ולתת עם תנועת-פועלים אידיאלית שאין בה כל פגם וליקוי. אבל לתנועה האידיאלית הזאת יש חסרון אחד מרגיז – היא קיימת רק בדמיון. אם יש לנו להגיד לתנועת הפועלים האינטרנציונלית והבריטית – נגיד, אבל מה אני כי תלין על הליקויים שישנם – אם ישנם – בתנועת פועלים זו? בדרכנו ולפי רצוננו אנו, בגזרת ההיסטוריה והמצפון העברי והסוציאליסטי שלנו, עשינו את המעשה בארץ, ואם הצלחנו שתנועת הפועלים העולמית, או חלק חשוב ממנה, תכיר בחשיבות הסוציאליסטית של מפעלנו – הנחשוב דבר זה לגנאי לנו? אין אנו מחשיבים את מטיפי-המוסר התלושים מהמציאות. קשר את המציאות החיה אין פירושו השלמה את המציאות, אבל רק מתוך קשרים חיים ואורגניים את המציאות הפועלית אפשר לתקנה ולהצעידה קדימה. הנזיר במדבר חי אולי חיי קדוש – אבל חייו עקרים. ואשר לשותפות שלנו את הציונות הבורגנית: את התמורה הסוציאלית שחוללנו בחיינו אנו רוצים לחולל בקרב כל העם העברי הקיים, כמו שהוא; עמנו עכשיו איננו עם עובד. להיפך. את העם כולו, על כל חוגיו ושדרותיו, אנו רוצים להפוך לעובדים בארץ. ואנו פונים במתכוון ובמחשבה תחילה לכל החוגים והשדרות. אם האב הוא בורגני, אין זה מן הנמנע שבנו יהפך לחלוץ ויהיה לפועל בארץ. ולכך מכוונת כל פעולתנו החינוכית. מניעי ההיסטוריה היהודית, הצורך החיוני של ההמונים היהודים, מסייעים לפעולתנו. אולם לא די לנו לחנך את הנוער העברי לרצות בחיי עבודה בארץ. עלינו לדאוג גם לאפשרויות הכלכליות של העליה הזאת, עלינו לדאוג להרחבת הקליטה של הארץ, לאפשרויות של עבודה והתישבות, לאמצעים. ואם אנו פועלים בקרב כל החוגים המעונינים בהגשמת הציונות, אם כי הם “בורגנים”, למען יגבירו את אפשרויות העבודה וההתישבות בארץ – זוהי כל פעולתנו בתנועה הציונית – האם יחשב לנו הדבר זה לחטא? במלחמתנו בעד ערכי העבודה, התישבות עובדת, קרקע לאומי, תרבות וחינוך עצמי של עובדים בתוך התנועה הציונית – האם אנו מגבירים את המשטר הקיים, הטעון הריסה, או להיפך מחזקים את כוחות היצירה של העולם החדש, שיחד אנו נושאים את לבנו אליו? אם הפועל העברי בארץ הצליח להנחיל לתנועה הציונית כולה ערכים סוציאליים חדשים, כמו קרקע לאומי, קבוצה, עבודה עצמית, הסתדרות פועלים – היחשב לנו הדבר לגנאי? לא נעלם מאתנו שאנו עומדים במערכה עם כוחות עוינים לנו גם בעם היהודי, אולם אין אנו רואים כל גבורה בבריחה מהמערכה. מפעלנו ראוי שנלחם לו.

ברלין כ“ב אלול תרפ”ח.

(מתוך יומן)