(מתוך נאום בישיבת בוועד בלאומי)

אני מרגיש את הפגיעה שנפגענו מהתעללות הממשלה ביהודים ע“י הכותל, אולם מאורע הכותל אינו האסון הגדול ביותר שאוּנה לנו בזמן האחרון. הפסקת העליה והפסקת הפעולה הציונית פוגעת בי. בתור ציוני, יותר מאשר נין הכותל, כי כל סבלותינו וכל פגעינו בארץ באים אך ורק מתוך סיבה אחת – מתוך שאנו חסרים יהודים בארץ, וכל דאגתנו צריכה להיפנות לתיקון המחסור הזה ומלחמתנו נגד הממשלה עתה אינה צריכה להיות מרוכזת בענין הכותל, אלא בכל הפוליטיקה שלה המצרה את צעדינו ומשתקת את מפעלנו. בענין הכותל עלינו להזהר מאד מלהלכד ברשת שטומנים לנו אויבנו הרוצים להבעיר כאן מלחמת דמים דתית. אין זה סכסוך ביננו ובים הערבים. הממשלה היא שפגעה בנו ולא הערבים. עלינו לנסות לבוא במו”מ ישר עם הערבים בענין רכישת הרחבה ע“י הכותל, שהיא לנו ענין של קדושה ולהם אך ענין שלהקדש – של רכוש. ואף אם לא נצליח בדבר במצב ההיסטֶרי השורר כיום, נצליח אחרי זמן. על כל פנים אין זן שאלתנו המרכזית. עלינו להזהר מאד מלהפוך את ענין הכותל לענין שבינינו ובין הערבים. אין אנחנו נמנעים כידוע מהגנה בפני הערבים על עמדותינו בארץ. לא נרתענו בתל-חי גם מקרבנות-אדם בהגנה על העמדה שרכשנו; כי אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להגן על עמדה שלנו שכבשנו בתוכה בצדק וביושר. בהגנת תל-חי היה חלק גדול של הישוב נגדנו, גם ראש ההנהלה הציונית אז – מר אוסישקין – פקפק, ורק לבסוף הסכים אתנו. ואם כי להגנת תל-חי התנגד גם ז’בוטינסקי, אשר דרש מאתנו לעזוב את המקום – החלטנו להגן על נקודותינו ויהי מה. ההיסטוריה העברית הצדיקה אותנו. אולם בשאלת הכותל אין אנו עומדים לפני כיבוש ולפני התנגשות. אין כל צורך לדבר על דרך של כוח ביחס לכותל; כלום יש ענין למי שהוא חוץ מאויבינו לגרום לסכסוך בינינו ובין הערבים בענין הכותל? הכותל הוא אך ענין של התעללות פרובוקציונית מצד הממשלה נגדנו, ונגד פרובוקציה זו, כמו נגד כל תעלוליה של הממשלה עלינו להלחם. הפתרון המלא של שאלת הכותל – אינו עומד ברגע זה על הפרק. אין מוקדם ומאוחר בתורה – אבל יש מוקדם ומאוחר בתנועה היסטורית, ואנשי תנועה אחראים צריכים לדעת מה להקדים ומה לאחר. בשאלת הכותל יש להפריד בין שני ענינים: הכותל עצמו והשטח שלפני הכותל. אדמה זו אינה מקום קדוש לערבים, זהו רק “הקדש” שאפשר בתנאים ידועים לרכוש אותו. יש הבדל יסודי בין “הקדש” לבין מקום קדוש. ליהודים מקום הכותל והשטח שלפניו הוא מקום קדוש – לערבים הוא רק “הקדש” (ווקף) עלינו להתאמץ לרכוש את המקום הזה, עד כמה שאפשר בהסכמת הערבים. ומוטב לעשות את הדבר הזה לא באתמוספירה מורגזת ומורעלת ע”י חרחור לאומים. עלינו להסביר לדעת הקהל המושלמית והנוצרית, מה לנו המקום הזה, שאינו בשביל הערבים אלא “ווקף” פשוט בלי ערך היסטורי ודתי. אם בעלי הקרקע יתעקשו – עלינו לדרוש גם הפקעה, אבל אל נחדד עכשיו את שאלת הכותל והמקומות הקדושים. אל ניתן נשק בידי צוררינו להוציא דיבה שיש סכנה לקדשי המושלמים והנוצרים מהתישבות היהודים בארץ. מר ז’בוטינסקי בא היום לוועד הלאומי כאורח – וכולנו חכינו בענין רב לדבריו. לצערי עלי להודות שנאומו היה בשבילי אכזבה רבה, אף כח לא צפיתי לשמוע מפיו דברים חדשים; במקום ויכוח על השאלה הנדונה או על המצב בארץ – שמענו עוד פעם את נאומו הקלסי של ז’בוטינסקי נגד האכסקוטיבה הציונית בגנרל-דיבטה של הקונגרסים הציוניים. ז’בוטינסקי דבר אלינו בלשון “אתם” ו“אני”. זרות זו לישוב נתגלתה לא רק בסגנון, – אלא גם בהבנת הדברים. ז’בוטינסקי דיבר על “ירידתנו” מהזמן שעזב את הארץ ועד היום, ועמד על שטח הפוליטיקה החיצונית, כאילו כל חיי הישוב מצומצמים ביחסים דיפלומטיים עם השלטון האנגלי. ז’בוטינסקי לא העריך את כל הכיבושים והכשלונות הפנימיים של הישוב במשך השנים הללו, ואם הוא מדבר רק על ירידה פוליטית בלבד, סימן שאינו מכיר מה שנעשה בקרב חבריו ותלמידיו בארץ. אולם גם בשטח הפעולה הפוליטית מצומצם חוג ראייתו של ז’בוטינסקי באופן מסוכן. ז’בוטינסקי אינו מאמין במו“מ והסברה בקרב בערבים, – כל פעולתנו המדינית צריכה לדעתו להיות מכוונת כלפי אנגליה, וביחס לאנגליה זו הוא אופטימי מאד; שם – הוא מאמין נמצא הצדק. איני כופר ברגש הצדק של העם האנגלי, למרות כל הזדונות של פקידי הממשלה האנגלית; אולם מניין הפסימיות הזאת של ז’בוטינסקי ביחס לחוסר צדק בקרב הערבים ובעולם המושלמי? הסובר הוא שהצדק הוא מונופול של האימפריה הבריטית? אין אני מזלזל בקשרינו את אנגליה, אני רוצה שגם לאחר שנהיה רוב ומדינת היהודים תעמוד על תלה – נשאר חלק של האימפריה הבריטית, ביחוד לאחר שאני בטוח שכעבור מספר שנים תמצא האימפריה בידי פועלי אנגליה; אולם אינני יודע אם האימפריה הזאת תעמוד לנצח וכמה ימים היא עוד תאריך – תחת זאת ברור לי דבר אחר בלי כל צל של ספק: לעולם ועד הוטל עלינו לחיות יחד את הערבים, ולא רק עם מאות אלפי הערבים, היושבים בארץ הזאת, כי אם עם מיליוני הערבים שבארצות השכנות. ארץ-ישראל מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות, וגורלנו ההיסטורי הוא לחיות יחד אתם – ואנו רוצים ומוכרחים לחיות אתם בשלום ובאחווה, ואם מישהו מחרחר ריב בינינו – אל ניתן אנו יד למחרחרים. יחסי שלום עם העמים הערבים בני עשרות המיליונים ועם העולם המושלמי בן מאות המיליונים – זהו צו קדוש של גורלנו ההיסטורי. אין אני ממצדדי התכנית של “ברית שלום” – אני מתנגד בכל לבי ל”שלום" על חשבון הציונות, אני מאמין רק בברית שלום ואמת – התקרבותנו לערבים לא תבוא על ידי התכחשות לציונות או ע“י טשטוש שאיפתינו הלאומיות והמדיניות בארץ. איני נכון לוותר אף על אחוז אחד של הציונות לשם “שלום” – אולם איני רוצה שהציונות תפגע אף באחוז אחד של זכויות הערבים ועניניהם הצודקים בארץ; מכיון שהננו ציונים במאה אחוזים, עלינו לבקש דרך של הבנה והסכמה ואם הערבים בארץ או אלה שמדברים עכשיו בשמם אינם מוכשרים עדיין להבין אותנו – נבקש דרך למיליונים של ערבים והמושלמים בעולם, ואם יש צדק באנגליה יש צדק גם בין אלה, ושאיפתנו ועבודתנו הצודקת תמצא גם אוזן קשבת. מבחינה זו עלינו להזהר מכל צעד ומכל יבור שימן פתחון פה לצוררינו מחרחרי בירב להרעיל את דעת הקהל בעולם הערבי והמושלמי, שכאילו אנו זוממים לנגוע נגיעה כל שהיא בקדשיהם. לא השלטון על הכותל חסר לנו ברגע זה. אנו חסרים בא”י – יהודים. וכל מאמצינו צריכים להיות מכוונים למלא את החסרון הזה. זהו האלף והתיו של הפוליטיקה שלנו. ותנאי חשוב לכך – יחסי שלום עם שכנינו.

תל-אביב א' חשוון תרפ"ט.

(דבר, גליון 1032)