["ברזל בברזל" מאת י. אבויה]
היו ימים ובחוגים ידועים, שמבלי תת לעצמם דין וחשבון ברור, האמינו באפשרות שינוי המקום בשביל כל העם הישראלי וקיבוץ גלויות במשמעותן הפשוטה של שתי המלים הללו, שרר מצב-רוח מוזר, שהיה מתבטא בפתגם הידוע: “כל מה שיוּרע יותר יוטב יותר”. קצת תחת השפעת הדיאלקטיקה המרכסיסטית-בגילויה הבּנַלי, ששׂמה תקותה, תקות הסינתיזה הסוציאלית, באנטיתיזה הקיצונית הקודמת לה (התרכזות כל הרכוש בידי מועטים) וקצת תחת גלי היאוש, ששטפו מכל צד על-ידי מאורעות הדם התכופים והנוראים, ביקשו הם, אותם החוגים, נחמה פורתא באימת הגלות גופה, בהעברת הכוס על כל גדותיה. “בדם ובאש יהודה נפלה” – קיווה אז גם המשורר יעקב כהן – ועל-ידי דם ואש תיבנה… העם לא יסבול, לא יוכל לסבול עוד את חרפתו האיומה – יתנער ויקום…
אבל כדבר הזה היה לא היה. קיצור-הדבר – העם-לא-עם שכח את הפוגרומים מיד! גופו הפצוע, אמנם, לא נרפא עדיין עד היום, מן המכה אשר הוכה, אפס כי מזכרונו כבר נמחה הדבר. אלה המעטים, אשר חשו מפלט לארץ-אבותיהם, שבו אל גיא-ההרגה מיד כשזרחה התקוה, כי שוב לא יוסיפו להכות… ואלה היחידים אשר נשארו בערי ובמושבות יהודה, והשוּמים והבצלים הרוסיים אין לפניהם, רגון ירגנו בבתיהם: הלא על כן רוסיה פרה שמנה היא, ואין רע אם תבעט לפעמים… מה שאין כן כאן… אכן צריך היה לקבל את היסורים באהבה ולחכות עד יעבור זעם…
יהודה לא נבנתה בדם ובאשׁ חֶרב! הבשר המת לא הרגישׁ באיזמל – ורקבונו עוד העלה סרחון…
ולא זו אף זה. צעירי היהודים הבודדים, אשר כאילו לא דם-יהודים נזל בעורקיהם, אשר עוד שארית כוח היתה בהם לקום ולבנות, אשר משאת-נפשם-בדולח וגופם-ברזל היו לעלות ולחונן עפר ארץ החמדה ולקומם הריסותיה – גם הם לא חיו אחרי המכה אשר הוּכו…
צבת בצבת עשויה. בכדי לעזוב את הגלות ולהתחיל לחיות לא חיי גלות, דרוש לבלי להיות מתחילה בני-גולה ושטופי-גולה. היהודים המעטים אשר באו הלום, הביאו אתם גם את גלותם. ואלה אשר היו יכולים להשתחרר ולהיות בני חורין – נמקים בהכרח על-ידי אימת הגלות. איה המוצא?
בנימין שפירא (בדרמה “ברזל בברזל”, “רביבים”, קובץ ב') הוא ציוני. ציוניותו אינה דומה לזו של אחרים. לזו של ה“רשמיים”, לזו הציוניות הגומלת חסדים, העושה טובה למי שהוא, המקריבה “קרבנות”. ציוניותו של בנימין נובעת מתוך עצמו וכולה אינה אלא בשביל עצמו. התעתדותו לנסוע לפלשתינה (במערכה א') אינה בשבילו קרבן קשה, שהוא מקריב לטובת ה“אידיאל”, אלא מעשה נעים ומשמח, מעשה שלו, שהוא עושה בשביל עצמו – לתיקון חייו ולהפרחת עצמיותו. אינז’ינר בריא זה, בעל המזג העליז, האוהב את החיים ואת שמחת החיים כמו שהם, היודע פרק חשוב בכלכלת הבית, המתענין – לגמרי לא כ“אינטליגנט” – בעניני תרנגולות וביצים, המתענג על עבודה קשה וזוהר-השמש, מאמין, כי “העצים הרעננים – הוא ובני משפחתו – עתידים להשתגשג תחת שמים אחרים”. הוא מדבר על לב מרים אחותו, זו המורה העבריה, העצובה והנחמדה במסירות-נפשה ובעצבונה גם יחד, ומנַחמה ב“בריאות אחרות לגמרי”. הוא מייחל למשוך אחריו לארץ-חמדתו גם את אבותיו האדוקים, גם את בלומה אהובתו – הריבולוציונרית הרוסית, הרואה בו ריאקציונר ואוּטוֹפיסט. אולם כל חלומות החיים היפים האלה הולכים ומתבטלים. המציאות הגלותית בולעת אותם אחד, אחד. אביו של בנימין שפירא נרצח פתאום באותם הימים השחורים, ו“קטסטרופה” מצויה זו שבחיינו מביאה מהפכה ברוחו וקרץ על הכל.
הנה זה, בעיקר, תוכן הדרמה של י. אבויה.
ובמערכה ב‘, בבית-העלמין, בתוך “ערבובית הקולות, הנאנקות, קטעי הפסוקים וחצאי המלים”, סמוך לאשה המתעלפת, אשר בעלה הישר נרצח ביד פרוליטארים יהודים (אזכרה להני בריוני, שבאותם הימים הנוראים!) אנו רואים את בנימין שפירא, איך שהוא נפרד מצד אחד מאהובת לבבו, הנסחפת בזרם השנוא לו, ואיך שמצד שני הוא בא בקונפליקט עם אמו קשת-האופי על הגינו עליה באקדח. במערכה ג’ יוָדע לו דבר האסון אשר קרה את בלומה הסטודנטית, האסון המביא אותה לידי לקיחת נפשה ביד עצמה ואותו לידי שאיפת נקמה רבה. אפס כי אמו, אשר רוּחה, רוח היהדות הישנה, עוד נתקשה עליה על-ידי הרג-אישה, מוסדרת אותו, את בנה יחידה, בידי הפוליציה. במערכה ד', בשעת גסיסתה של דבורה האם, מגיעה ההתנגשות של הדור הישן עם הדור הצעיר עד לידי הנקודה היותר גבוהה. “ביד חזקה – בציצת הראש לבית-הכנסת” – צועקת האשה הגוועת; והבן, שבינתים פסקה אצלו אפילו שירת הנקמה והוא בבחינת מת מתהלך, אינו יכול להרגיעה, שיתפלל קדיש לזכר נשמתה – ומתרחק. המסך נופל.
ערבוביה במוטיבים היסודיים של החזיון – יאמר הקורא המבקר, ובצדק. אבל איך שיהיה, וברשת-חיינו ובכל מורא-חיינו רגלינו עומדות כאן. לא ברזל בברזל נגע פה, אלא מכאוב במכאוב, פצעים בפצעים. המוראים האובייקטיביים של התקופה הקרובה הזאת בקשר עם קשיות-ערפה של דבורה האם, זה סמל היהדות הליטאית, ה“מתנגדת” הקנאית, האומרת: יקוב הדין את ההר; עם קהוּתה של בלומה המתקדמת, יורשתה האמיתית של דבורה, אשר רק החלף החליפה את “ר' זלמלי מווילנה” בפליכנוב וקאוטסקי; עם דכדוך-רוחה ושלילת-ההרמוניה של מרים הלאומית, הנשרפת בעצמה בשלהבתה, לפי דבריה; עם חוסר הקרקעיות של הכלי הנשבר, של בנימין הציוני, שסוף-סוף אינו יכול להיות אפילו “מטה-זעם קטן בידי הגלות”.
וכמה צר, שלא היה בכוח כשרונו של המחבר, חוזה הדברים האלה, לראות ולהקיף את כל ההרכבה הפסיכולוגית שבחזיונות הללו ולגלות במעשי ידי אמן את כל הצדדים הנסתרים והדקים שבדרמה עולמית זו. לצערו של הקורא, הגיעה יכלתו השירתית של מר אבויה רק עד כדי ציור כמעט-מספיק של המחזות הצדדיים, הפשוטים, עד כדי הצגת הפרצופים של חיה האשה הזקנה, נערי המפלגות וגם – וביחוד – של דבורה, שעלתה בידו מאד. אולם כמה פובליציסטית ולא חיה היא בלומה, כמה חיוורת ורפה מרים, ואף הנפש הפועלת העיקרית – בנימין – (חוץ מבמערכה א') מטושטשת ובלתי מובנת. נראים הדברים, שבכל שלוש המערכות שאחר הקטסטרופה לא ידע הדרמטורג שלנו מה לעשות לגיבורו האומלל, ולפיכך כל הקווים הפנימיים שלו רופפים, מתנועעים לכל רוח; העובדות חולפות כצללים; הנימוקים של גמר נפילתו, מעין הרמת אקדחו נגד אמו וכיוצא בזה, נזכרים רק בדרך העברה, אבל אינם מתפתחים ואינם עושים פירות אמנותיים, ובמערכה הרביעית, לאחר שכבר “פסקה שירת הנקמה”, בנימין, אף על-פי כן, אינו חדל מלדבר עליה עד הרגע האחרון. שפת הדיאלוגים, ביחוד אלו של בנימין ובלומה, היא ספרותית, מלאכותית, מעושה; כל התפרים נראים כיצד נעשו (יושם-נא לב, לדוגמה, לדיבורים המתחילים של בנימין במערכה ב‘: “כמה כלתה הנפש”, ו“חלקה ירוקה השאיר לנו עוד אלהים לפליטה”, “וחלקה עוד יותר גדולה”, “ובי הולכת המחאה” ועוד ועוד, או של בלומה במערכה ג’ המתחילים: “אתה הרכת את לבי”, “תמיד חשבתי” וכו' וכו'; אי-טבעיים ובלתי עושים, לפיכך, כל רושם אמנותי הם גם הדיבורים שבין בנימין ומרים באותה מערכה). והנה כל אותן האגדות המסופרות פתאום ובכוונה מיוחדה ולא תמיד בדי-טעם; והנה ההכנסה הבלתי מוצלחה בתמימותה ובאלמנטריותה של יוסף המתיאש, שקווי-תכונתו בכל שלוש הופעותיו אינם מתחלפים ואינם מתווספים אף במשהו, ודבריו בכל פעם ופעם דומים אלו לאלו כקוצו של יוד אחת לזה של חברתה, ושלאמיתת רוב דבריו ה“נוראים”-השבלוניים בא גם בנימין בעצמו, סוף-סוף; והנה כל המערכה האחרונה של “ברזל בברזל” המזכירה את המערכה האחרונה של “לפני שואה” מאותו אבויה גופו – דבר שאינו מעיד על מקוריות יתירה של מעין מתגבר…
ברם, לאו בביקורת עסקינא הכא. ולא נגעתי עכשיו בדרמה זו אלא בשביל אילוסטרציה לשאלת “איה המוצא”, שבה התחלתי פרקי זה.
כי למרות כל המגרעות הרבות של יצירה זו בתור יצירה בין אלה המגרעות שנחשבו כאן, ובין אלה שלא נחשבו, אלא שגלויות הן לעיני כל קורא בינוני; למרות מה שכל הדבר לא הואר במחזה אלא מצד אחד ובאור קלוש וכאילו היה רק שאלה פובליציסטית רגילה. – הנה “ברזל בברזל” הוא כמעט החיבור הראשון בספרותנו, אשר הציג ברור את פרובלימת הפרובלימות של חיינו הלאומיים, זאת אומרת: הפרובלימה של “מן הגלות אל הגאולה – כיצד?”
איה המוצא? – הנה השאלה המנסרת ברמה בעולם-מחשבתנו, והיא היא הרוח החיה גם בחזונו של י. אבויה. איה המוצא, אם הדחיפות האיומות ביותר, הדחיפות שיש בכוחן להיות גורם הגון למעשים כבירים, היסטוריים, אם הדחיפות הללו – ההמונים שוכחים אותן מיד, והיחידים הבודדים אינם שוכחים אותן לעולם ונעשים לחרסים נשברים?!
בנימין שפירא אינו דק-עצבים ביותר, אינו מבעלי הרפלכּסיה, אינו נחמן בן-הרב, אינו אדמוביץ, אינו “הזור” של ברדיצ’בסקי, אינו אליהו בדלון של שופמן, אינו בעל נשמה תועה, “דיקדנטית”, שואפת והוגה נכאים בעלמא. זהו “אינז’ינר למשק-הכפר”! לא פחות ולא יותר! ואם גם כאלה על-ידי תנאי חיינו החיצוניים נספחים בהכרח אל מחנה-הטרגיים, אם גם הוא אומר “מפה לא אזוז, לא אוכל” אם גם “ציצי לבו נובלים מיד כפרחי הסתיו” – מאין תבוא העזרה, מהיכן? אל מה תהיינה עינינו נשואות? –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.