זה למעלה משישים שנה אנחנו שותים מבאר יצירתך העמוקה והצלולה דעת עצמנו ואמנות-אמת. אנחנו, כלומר, כל העם, על משכיליו, צעיריו וזקניו שמרניו ומחדשיו, וכל אחד מצא בך את שביקש: מסורתיות ומודרניזם, יהדות ואנושות. עבר והווה, ישן וחדש. את כולם ריווית ולא איכזבת.
אתה חזרת ובראת את העולם היהודי של אתמול אשר נחרב בגולה. בעיר הקטנה בוטשאטש, שבה קלטתי עוד בנערותי את אגדת עגנון, קיפלת את כל כנסת-ישראל. בית-המדרש שלה הוא סמל כל בתי-המדרשות. וכך הם רבניה, משכיליה וסוחריה. אך בוטשאטש לא היתה אלא מעין נוטריקון, גימטריא. כדרך הבורא, צמצמת עצמך לשם יצירה. ממקום אחד נידח השקפת על פני כל היקום היהודי, ועיצבת אותו בחכמה ובחן, בעמקות ובבליטוּת רבה. כנסת-ישראל זו שבכתיבתך תהיה קיימת לעד. שום צורר לא יצליח להחריבה עוד. היא תהיה ככוכב מאיר גם לאחר שממלכת ישראל תקבץ את כל בניה לתוכה ותיווצר הווייה יהודית חדשה. ממנה יתבשמו כל הדורות.
אתה רקמת לבוש נפלא גם לחיים המתהווים בארץ. רק תמול שלשום התחילו חיים אלה לבצבץ וכבר חשת את הקבוע שבחולף, צדת את הקולות והמראות והדמויות בעודם מרפרפים וקבעת להם צורה של קיימא בסיפוריך, הכלולים בהדרם האמנותי. לא אידיליה פרסת לפנינו, אלא הווי מוכאב, אנשים מיוסרים, אוירה של ציפיה משיחית, ועם זה השרית על הכל רוח גדולה, המביאה עמה המתקת-הדינים ושמחת הקיום כמות שהיא.
היית מופת לסופרים. כמעט כולם הם תלמידיך. גם אלה שאינם מודים בכך. ואם “יבדקו את נפשם לאורך, וראו והנה גם-הרבה מאורם ממך ומשלך הוא”. אתה קידשת את מלאכת הספרות, הורית מה גדולה האחריות לכל מלה כתובה. אתה הכבדת על קלי-עולם, המגלגלים במלים כבעדשים. ההווייה היהודית הרחבה והעמוקה מצאה את תיקונה בלשון עברית בת-יוחסין, שדם ראשונים ואחרונים זורם בקרבה. צירופי-שמות ותוארים שצירפת הם בחינת סוד. אנו חשים את גדולתם ומתיקותם וייחודם, אך את רזיהם לא גילינו. אלה נמסרו לך בלבד, וכל מי שניסה לחקות את אורח-כתיבתך נמצא מזייף את מטבעותיך.
התענגנו לא רק על יצירתך שבכתב; גם שיחתך, תורתך שבעל-פה, היתה לנו מקור עונג ולימוד. דולה היית בשעת דיבורך שפע של מחשבות, הברקות והגדרות על אנשים, מאורעות ומצבים. ואותו הומור, שעיתים היה מלטף ועיתים עוקצני, שביסמת בו את סיפוריך, היה מתגבר בשיחותיך. בן-שיחתך היה מרגיש, כי שיירי יצירה אתה משׂיח, אודי-תיאורים ששרדו, ואולי אף ניצנים של ראשית חדשה, ממשמשים ומגששים לצאת לאור, והם עתידים לשמש תא יסודי לאחת היצירות החדשות.
יצירתך העמיקה את הכרת עצמנו כיחידים וכאומה. היא העלתה את האמונה בכוחותינו וביעודנו. אמרנו: עם, שהווייה כזאת לו, לא לשוא קיומו וסבלו. עברוֹ של עם כזה דבוק ואחוז בהווה ובעתיד. דורות שהיו ודור הווה ודור יבוא מושיטים יד זה לזה ויוצאים במחולת-מחניים. אתה נתת דמות מוחשית לנצח ישראל. אתה הוצאת מוניטין לספרות ישראל בין האומות.
בשם חבריך הסופרים, שרחשו לך כבוד ויקר, שראו בך יוצר גדול, דוגמה לשלמות אמנותית, תלפיות, הריני נפרד ממך בלב מלא צער ויגון, אולם נפש יצירתך תהא צרורה בנפש כולנו.
-
דברים שנאמרו בלוויה הממלכתית של ש“י עגנון בירושלים בשם אגודת הסופרים ביום י”ב באדר א‘ תש“ל. נדפסו ב”הפועל הצעיר“, י”ח באדר א’, תש"ל (14.3.70). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.