© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שנת המאה למותו של אברהם מאפו ראויה לציון לא רק כתאריך ספרותי נכבד להולדתו של הרומאן העברי הראשון, המקורי בצורתו ובתוכנו, אלא גם כתאריך לאומי, ציוני. הספרות העברית החדשה היתה בית-היוצר לרוח הלאומית החדשה. היא טיפחה את גרעיני המרד בגלות, חינכה את היהודי המודרני על ברכי השאיפה לחיים אנושיים ולאומיים שלמים יותר והוליכתו קוממיות לארץ ישראל. מאנ“ה, סמולנסקין, יל”ג, ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, פיכמן, שניאור, שמעוני ואחרים, פירנסו נפשם של הדורות הראשונים לגאולה. הם הרכיבו בהם, אם הורשינו לומר כך, את הויטמינים הציוניים היסודיים. בלעדיהם לא תצוייר העליה השניה ולא מנהיגי תנועת הפועלים בארץ.

אולם ראש וראשון להם היה אברהם מאפו. סיפורו “אהבת ציון”, שנתפרסם לפני 114 שנה (תרי"ג), עשה נפלאות גדולות לבדו, וחסדו נמשך עד היום. הוא שנטע חיבת-ציון בלבבות והכשיר את הקרקע ל“חיבת ציון” כתנועה. הוא היה מעין המשך לתנ"ך. ואמנם בארצות-המזרח ראה הקורא התמים את הסיפור “אהבת ציון” כצמוד לסיפורי המקרא ויחסו אליו היה כיחסו לכתבי הקודש. אבל גם בתפוצות ישראל, שבהן הבחינו בין ספרות-קודש לספרות-חול, היה זה ספר, שלא זו בלבד שהמחיש את חיי עם ישראל בתקופת המקרא, אלא אף עורר את הגעגועים לחידושם של חיים אלה, לששיבת ציון. החזיונות שחזה מאפו נתמזגו בשאיפת הדורות עד לבלי הפרד. ואפילו לא זכו הללו לשוב לציון ממש, הרי הוזהבו חייהם מתיאורים מרוממים אלה, והם הנחילו את חלומם הגדול לבניהם, נכדיהם וניניהם, “בני ציון היקרים ובנותיהם היפות”, שהקימו את מדינת ישראל, יצרו בה הווי עתיק-חדש וחירפו את נפשם למענה.

“אהבת ציון”, שהיה נראה כסיפור פיוטי אידילי, אינו כן בעיני קורא בן ימינו. ביריעת-החיים האידילית משולבים פרקי מלחמה וסכנה ואימי כליון, כבכל חיי מדינה של ממש. אולם הקורא שמלפני קי“ד שנים לא התרשם מהזכרת שמות של אשור ובבל ומצרים, שכבר הורגל בהם במקרא וראה אותם כתפארת המליצה. ואילו דוקא אנחנו מתרשמים לא רק מחיי הרועים השלווים, המצויירים ביד משורר אמן, אלא גם מן המאבקים והנצחונות והכשלונות, שהיו גם מלאי תככים פנימיים עקובים מדם. אפילו מחלוקת בין “נצים” ו”יונים" תמצא שם.

כדי להשיב עלינו מרוחו של אותו סיפור נפלא, נביא ממנו טורים אחדים, שמאות כמותו מצויים בו. כשאיים מלך אשור לעלות על ירושלים, מתאר מאפו:

"ועיר אלוהים נבוכה. כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב, המולות וקרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה. כל פנים קיבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור ובניה עד משבר.

וחזקיהו אסף כשנים עשר אלף איש, כולם ישרי לב ונאמני רוח, וישם עליהם שרי צבאות, ויקבצו אל רחוב שער העיר, וירהב עוז בנפשם וידבר על לבם לאמור: שמעוני, בני! הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים. משאתם אל תפחדו ומהמונם לא תענו, כי עמהם זרוע בשר, וזרוע ד' תאמצנו. התאזרו נא ושימו יראת שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם, כי עשה יעשה נוראות לא נקווה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים, בחיקה מוטל גורל לאומים וממנה יצא משפט לגויים, כי היא תצא לרווחה וכל הגויים ימחאו כף. אל תיראי מתי (מ' שווייה) יהודה, כי גואליכם חזק, ה' צבאות שמו".

ואת המלחמה והנצחון תיאר מאפו, בין השאר, כך:

“עברו ביעותי לילה, השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש דווי, ונגוע ברעב נפש אוהל עוני, מחזיקי בפלך השליכו משענתם, פיסחים דלגו כאיילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור; והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים, ואשר היה למו ידים שללו ויבוזו בז למרבה. ועיר אלוהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש. נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה”.

אברהם מאפו היה הפדגוג הציוני הראשון! שהשקיע את השאיפה לשיבת-ציון כאנך בלב הדורות. הוא עורר את הכמיהה לעבודת אדמה, לחיים של יצירה, ליפי הטבע, לבריאות הגוף – ולקוממיות אנושית ולאומית. לספרו “אהבת-ציון” זכות גדולה, שתהא קיימת לעד.¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פרט ביוגראפי מכריע בחייו

מאה שנה להולדת יעקב פיכמן מקבילה כמעט לתאריך הולדתה של השירה העברית החדשה. אם ניתן דעתנו על כך, שביאליק נולד בתרל“ג ופיכמן בתרמ”ב, כלומר, שהקדימו בתשע שנים, ואם ננקוט הגירסה, שהשירה העברית החדשה תחילתה המובהקת בביאליק, תינתן לנו הרשות לקבוע, שתאריך זה כוחו יפה לשניהם. והבא להעריך את יצירתו הפיוטית של פיכמן ואישיותו, חייב לראותו במסגרת הזמן המסויים הזה, באווירה הרוחנית שאפפה אותו ולאור המפה הספרותית והאנושית המקיפה. שכן צומת המגעים עם סופרי התקופה הזאת והשפעות-הגומלין, שפעלו באותה מאה, טבועים, כמובן, יפה בפיכמן כאדם וכיוצר. אבל זוהי סוגיה נרחבת, שאין בדעתי לייחד את הדיבור עליה כאן. כנגד זה רואה אני צורך וחובה להבליט ארוע אחד בביוגראפיה הרוחנית של פיכמן, שרישומו ניכר במיוחד בעיצוב דמותו האישית ומהלך חייו. פרט מכריע זה, אף-על-פי שהיה ידוע לבני-דורו ולבאים אחריהם, לא הודגש, לדעתי, די הצורך ונמצאנו חסרים אחד המפתחות לשערי-הסתר של פיכמן. לדיגוש הכרחי זה מוקדשים דברי להלן.

יעקב פיכמן שייך, כאמור, לפי סדר הזמנים והופעתו, לדורו של ביאליק. בין החבורה הקטנה של משוררים צעירים, שביאליק הריע תרועה גדולה עם עלייתם על הבמה בספרי-ביכוריהם (יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור), לא נזכר פיכמן כלל וכלל, אף-על-פי שפיכמן היה בין קשישי הצעירים. בן-גילו של כהן וגדול מן השאר בכמה שנים. מסה יפה זו, “שירתנו הצעירה”, שהעלתה על נס חבורה זו של “הגידולים הראשונים, הבכורות הנאות של ספרותנו החדשה”, קבעה, כידוע, את מעמדה בפסקי-שבח-והערכה נלהבים, קצובים וממצים, שיצאו מפי ביאליק, ונשמעו כ“מי שברך” אדיר במשך דורות. יעקב פיכמן, שיצק מים על ידי ביאליק וכבר היה אז במחיצתו כמוזמן לסייע לו בעבודות ספרותיות שונות ובהוצאת ספרי-לימוד, כאילו הוסט אז מתוך ראייתו של ביאליק, ואין צורך בדמיון מופלג כדי לאתר את מיכוות-הבשר-והרוח שנכווה פיכמן אותה שעה, שלא נרפאה לעולם. רמז לאפלייה זו מצד ביאליק אנו מוצאים בספרו של פיכמן “שירת ביאליק” (עמוד של"ה) בכמה משפטים אופייניים:

"כאן, בדירה מעוטת-אור (של ביאליק) זו, נפגשתי באותו קיץ בראשונה עם שניאור ויעקב שטיינברג. שניהם היו עוד נערים. שניאור כמעט ילד. – – – כשאין ביאליק בבית, הוא קורא לי את שיריו הקטנים, המילודיים, שיש בהם מן החן של צמחים מוקדמים. – – – ביאליק האמין בו, כנראה, מן הרגע הראשון שהכיר אותו. – – – כל ימיו ראה את שניאור כבנו ואף שהיו ביחסו אליו גם רגעים קשים, היו עיניו עליו תמיד עיני אב אוהב ".

בנידון זה אפשר לומר על פיכמן בדין, שהיה לו תסביך-אב במסתרי נפשו, ואפילו הסיח דעתו והדחיקו לשעה, לא פסק מלהרגיש עצמו כמי שנגזלה ממנו חסות-אב. ימים רבים גדולה היתה כמיהתו להיכנס תחת כנפי ביאליק – האב. ¹

מן המעט הזה נראה לנו, שהשבחים שהעתיק ביאליק במסתו על שניאור לא עלו בקנה אחד עם דעתו של פיכמן, שהיה זקוק לכיבוש-יצר ולמידת טאקט רבה, כדי לדחוס אכזבתו בתיאור פיליטוני מנומס זה. ולא שביאליק לא אמר פה ושם כמה דברים טובים על שירי פיכמן. נורית גוברין בהקדמתה לספר “מבחר מאמרים על יצירתו של פיכמן”, ליקטה וצירפה את אמירותיו של ביאליק על פיכמן בע"פ ובמכתבים. ואומנם סופרים כברנר, צ. שארפשטיין, ש. פרלמן ואחרים כתבו על שירתו שבחים, ועל כל פנים בחיוב. ולא באתי להשלים כאן את הרשימה, אלא להדגיש שני דברים: א) שלא מבקרים רגילים, שנתעלמו ממנו או שמתחו עליו ביקרות שלילית, הכאיבו לו, אלא הסתייגותו של ביאליק, שבאה לידי ביטוי בשתיקה, ברמיזה שוללנית, ואפילו בפגיעה מפורשת, קלה או חמורה. ב) שעובדה זו היתה לו חווייה טראומטית מתמשכת, שהשפיעה על בטחון-עצמו ועל הערכת-עצמו והיה זקוק מפעם לפעם לכוחות-נפש עצומים, כדי להשתחרר מן המועקה.

לחיזוקה של הנחה זו ראוי להביא כמה גילויים נוספים. תא ושמע: במכתבו משנת תרס"ט כתב ביאליק לפיכמן: “עוד אחת. חנון ורחום וטוב לב אתה יותר מדי בפיליטוניך. יפה הזהירות; אבל מן הזהירות – שלא להיזהר יותר מדי. יחזק נא קולך ותתחזק דעתך” (אגרות ביאליק, חלק ב‘, עמ’ ע"ד). במקום אחר חזר על אותה עצה.

באותו מכתב מסיים ביאליק כך: “נ.ב. שלח לי דבר יפה בשביל “השילוח”, חוברת ינואר. הדבר הפרוזי שבידך – דע לך, שלי הוא. אין לך רשות לתתו לאחר”.

והרי מכתב אחר על ספר “גבעולים” לפיכמן: “קבלתי את ‘גבעוליך’ בזמנם ואעבור עליהם. את דעתי על שירתך אתה יודע מכבר. עתה – כששיריך יהיו מקובצים במקום אחד – בודאי יקבעו את פרצופך המיוחד לך בספרות. יש ביניהם שירים מצויינים ויש גם שורות ובתים קלושים קצת, אבל ריח אחד דק נודף מכולם. הוא הריח המיוחד רק לשיריך – – – הרבה היה לי להעיר על כמה משיריך. עתה יצאו הדברים מלבי ואני מתעצל לחזר אחריהם” (אגרות חלק ב‘, עמ’ קכ"א).

בשבט תרפ"ח כתב ביאליק לפיכמן בין השאר: “והנני שמח מאד על הבטחתך לשלוח דבר בשביל ‘כנסת’. ויהי רצון שתתן גם מאמר טוב ונאה. שירה יש לנו לרוב, ואין אנו חסרים אלא מאמרים טובים”. (כרך ד‘, עמ’ ס"ג).

הרגלו זה של ביאליק לחוות את דעתו עליו בצורה כזאת פגעה בו מאד, ולפי שאהב את ביאליק ודבק בו בכל נפשו ומאודו – השלים עם כך והגיע לידי מסקנה דלהלן, המסופרת בספרו “שירת ביאליק” (עמ' תל"ה):

“זוכר אני את הקיץ של שנת תרס”ט. כשנקראתי לאודיסה על ידי לוינסקי לעבוד ב’מוריה', בעיקר שלם סידורם של כתבי יהודה שטיינברג. ביאליק ורבניצקי היו אז בארץ-ישראל, ואני עסקתי עד בואם בעריכת החומר שנתקבל מסופרים שונים, בעד מאסף לילדים לזכר שטיינברג. – – – עשיתי לילות כימים ובחדשי הקיץ המעטים אספתי את כל החומר לארבעת הכרכים של כתבי שטיינברג, ערכתי את הסיפורים והאגדות שלנערים, וגם כתבתי את המבוא למהדורה שנועדה לגדולים. עבודה זו הניחה את דעתו של ביאליק, כמנהגו הירבה לשבח את מלאכת המבוא. מאז, אולי, נתחבבה עליו הפרוזה שלי חיבה גדולה כל כך".

ואנו רשאים להוסיף: הפרוזה נתחבבה עליו, אך לא השירה, וזה שחולל בו זעזוע נפשי, שגם נחמה פורתא זו, הנזכרת לעיל, ספק אם היה בה כדי לבטלו לחלוטין.

באותה שנה (תרס"ז), שבה נדפסה המסה “שירתנו הצעירה” כתב פיכמן שיר, שביתו הראשון הוא:

לֹא לַצְּלָלִים אֶכְמַהּ וְלֹא הַבָּצִיר זְמַנִּי,

לִנְגֹהוֹת שַׁחַר לִבִּי וּלְהוֹד הַסַּעַר שִׁירִי;

אַךְ עוֹד מִבֹּקֶר חַיַּי עֶצֶב נֶעֱלָם לִוַּנִי,

וּבֵין חֲבֵרַי הִתְהַלַּכְתִּי עֲרִירִי.

(“גבעולים”, עמ' 83).

אכן, גדולה היתה אכזבתו של פיכמן מהשמטת שמו מן “הכת הרביעית” האומרת שירה צעירה וחדשה, כדרך שסבל מאופן-התקבלותו של כינוס-שיריו הראשון “גבעולים” שיצא לאור בשנת תרע"א. ויש מקום לשער, שהעובדה, שעבר כחצי יובל שנים מכינוס-שירים ראשון לשני (בשנת תרצ"ד), נעוצה באותה אכזבה.

תלמידו של ביאליק, אבל מקורי בשירתו

לזכותה של הביקורת ולשבחם של המבקרים יש לומר, שהשפעתה החיובית של “שירתנו הצעירה” התמידה יותר משהשפיעה הסתייגותו של ביאליק כלפי פיכמן. לאט-לאט ניטשטש חותם זה שהטביע ביאליק על הערכת פיכמן, והמבקרים התחילו לתהות על מהותו הייחודית של המשורר והמבקר פיכמן. תהייה זו הביאה עימה שינוי-ערכין בתחום זה. ואני נוטל רשות לקבוע, ששינוי זה כלפי פיכמן הוא אח-תאומים לשינוי אחר, שאינו פחות ממנו בחשיבותו. שניהם נולדו בלידה אחת. עד תקופה מסויימת היה מקובל שיש “דור של ביאליק” וכל משורר חשוב נמנה עימו. פיכמן עצמו סייע לא-מעט להשגרת גירסה זו כלפי עצמו, בהדגישו בכל עת את השפעת ביאליק עליו. במכתבו לביאליק בראשית שנת 1909 הגיב פיכמן על הביקורת שמתח ביאליק על השיר “מלודיות הבציר”, ששלח לו, וזו לשונו: “בנוגע ל’מלודיות הבציר', שכמדומה שמינוס אחד הוא משפט רך יותר מדי, בו יש בודאי אריכות, וכזו שנקל להרחיקה. אם אינני מרגיש על גבי את רצועתך או את רצועתו של פרישמן, הריני נעשה חפשי ושוטף יותר מדי”.

ובעיקר נגרם הדבר הזה מחמת ריבוי כתיבתו על ביאליק, שהשתמש בכל סולם התארים, הצבעים והדרגות, כדי להאדיר את שמו וממדי השפעתו. לפי עדותו של מ. אונגרפלד, כתב פיכמן למעלה ממאה מאמרים ורשימות על ביאליק. אך אליבא דאמת, קשה היה למצוא בשירת פיכמן סימני זהות ברורים לזו של ביאליק. במילונו הפיוטי של פיכמן אינם מצויים אלא עקבות מעטים של שירת ביאליק. רק אדם כברנר, שהיה בעל חוש הבחנה, מצא עוד בראשית דרכו של פיכמן הגדרות שכוחן יפה עד ימיו האחרונים. ויובא כאן רק ציטוט זעיר: “בגבעולי פיכמן בלבד יש לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים”. או “האמן קודם בהם לאדם, הפייטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר”, ועוד ועוד. הוא היה הראשון שהבחין, שטבע זה של שירתו של פיכמן הוא “שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי גדל בו”. ויורשה לי לצטט את עצמי ממאמר על שירת פיכמן, שנתפרסם ב“מאזנים” בשנת תרצ"ו:

“והנה י. פיכמן משורר, שמשום-מה מונים בין הפמליה של ביאליק, ולאמיתו של דבר, על כל פנים לפי עניות דעתי, אין לשירתו אח וריע בספרות העברית, הן מבחינת צורתה והן מבחינת בנינה ורוחה. אין לראות בה צד-דמיון למשהו מן המשוררים העברים. הוא כולו שירת הייחוד או ייחוד השירה. בדרכים המיוחדות רק לו כבש את מלכות התפארת והשקט לשירה. הוא העניק למלים ולמשפטים שבלשוננו רוך וגמישות של חן, שלא היו לה קודם אלא בכוח. בדקות הסתכלותו חדר למחוזות ולמראות חדשים בטבע ובנפש והִגישם לפנינו ביצירות פיוטיות חפשיות. הוא העגין הרגשות וחוויות בחיים שהיו וטבע את דמויות התנ”ך טביעה חדשה, שבזכותה נתקרבו אלינו וקפצה לתוך עולמנו כשהן מאירות ושמחות ומתערבות בין הבריות של דורנו" (“לחשבון נפשה של הספרות העברית”, “מאזנים”, כרך ד' תרצ"ו).

מיום פירסומם של דברים אלה עברו 45 שנים, ואין ספק שהיום הייתי מנסח אותם קצת אחרת, אבל ההערכה היסודית בעינה עומדת: פיכמן איננו מפמליית ביאליק, אף-על-פי שהשפעת ביאליק והשראתו עליו אינן מוטלות בספק. אבל מיזוגן של השפעות אלו ושמירתו על המהות העצמית והמקורית של פיכמן אף הוא בחזקת-ודאי. יש לו לפיכמן לוז-יצירה משלו, שאין שום כוח-מחץ מן החוץ שליט בו. איסטניס גדול היה פיכמן, ונרתע מדין-ודברים על מידת מקוריותו וחירותו מביאליק. מכאן יחסו החיובי, שלא היה מקובל על שאר אנשי החבורה שלו, לחידושי סופרים מאסכולה אחרת, מסיטרא דשמאלא, יחס, שזכה לא פעם לביקורתם. אולם רוחו החופשית הביאה אותו לידי “סטייה”. בשעה שנתפרסמו דברי הנ"ל עליו, נזדמנתי עמו לבית-קפה, ולאחר שהיית-מה הרים את ראשו מעל כתב-היד שלפניו ואמר לי בקול כבוש: “ידעתי, שרק לאחר שיעלו על הבמה מבקרים צעירים וחדשים יכירו ברשות-היחיד שלי ובעמידתי העצמית. כל ימי הם חוזרים ואומרים עלי שאני עומד על כתפי ביאליק וניזון ממנו”. נדהמתי מן הדברים ושמרתי אותם בלבי.

במשך הזמן הגיב פיכמן בחרוזי שיר מפורשים על האיפיון המוטעה של שירתו:

רַבִּים דִבְּרוּ סָרָה בִי, כִּי אֵינֶנִּי

שָׁלֵם עִם הֶחָדָשׁ, וְכִי עֵטִי

תְּאוּם-הַקַּו אֵינֶנּוּ עוֹד לְרוּחַ

זְמַנֵּנוּ הֶעָקוּם. – – –

הַדִּין עִמָּם – נִבִי אַחֵר וְאַחֶרֶת

נְגִינָתִי. אֶת זֶה אֵין לְשַׁנּוֹת!

(דמויות קדומים, עמ' 160)

לפי תחושתי, נהיה לא רחוקים מן האמת אם נייחס תגובתו זו לא רק לטענה “שאינו שלם עם החדש”, אלא גם לזו המבליטה מושפעותו מן החוץ ומעלימה את עצמיותו.

משורר לירי צרוף

בחמדה רבה אנו נכנסים לשערי היצירה של פיכמן וברחשי-ציפייה אנו מהלכים בחדריה. והחדרים רבים ומלאים מזן אל זן. שירה ופרוזה, וליריקה ואפיקה, דמויות-קדומים ופואימות דראמטיות, שירי אהבה ושירי נוף, רשמי-מסע ושירי ילדים, דיוקנאות וביוגראפיות, בלאדות ואגדות, תרגומים ועיבודים, זכרונות ואמרות, סונטות ושירי-שואה וכיוצא בזה. כמעט שאין לך סוג שאינו מצוי בבית-גנזיו של פיכמן. אף-על-פי-כן, ניתנה רשות לומר, שעל שני עמודים עומדת יצירתו של יעקב פיכמן: על השירה ועל מסת-הביקורת. הם היכין והבועז שלו. בשתי ספירות-יצירה אלו התחיל ובהן סיים. בזכותן זכה בחיי-הווה ארוכים ובזכותם מזומנים לו חיי עולם הבא בספרותנו. השירה העברית עתידה לקלוט לתוכה צורות חדשות, מיקצבים ותשמישי פואטיקה חדשים, ושבעה משיבי-טעם עתידים להתווכח בלהט על עדיפות חידושי-עיצוב אלה – אבל שירת פיכמן תחיה ותקסום לקורא כמות שהיא, והוא יעריך אותה וייהנה ממנה, ושום חידוש לא ימעט דמותה ולא ידחה ממקום כבודה. זה גורלה הטוב של שירה הנעשית קלאסית. הוא הדין בביקורת של פיכמן. כבר בימיו השיגו על שיטת הביקורת שלו אם בשם “הביקורת החדשה”, או בשם בביקורת האידיאית, הפסיכואנאליטית או הסינתטית, אבל בסופו של דבר הודו בערך ביקורתו של פיכמן, התבשמו ממנה והוקירו את מחברה. שתיהן, שירת פיכמן וביקורתו, זכו ויזכו להשארת-הנפש מפני שיש בהן – אם להשתמש בביטוי שהיה חביב מאד על פיכמן – “הרכב מופלא של יסודות שונים”, של דם ומוח, אמונה ואמנות, רגש וחכמה.

דוק ותמצא: אף-על-פי שפיכמן הוא סופר רב-צדדים, חכם הכולל, הרי הליריקה היא יסוד נפשו וסודה, שורש-נשמתו, מזג-רוחו, אב-הצבע שלו. ובין שהוא כותב שירה או פרוזה, ביקורת או זכרונות – הכל שקוי ליריקה, שנגינה פיכמנית עולה מהם. הן כך לימד אותנו: “מהותו של משורר איננה בשטח הרעיונות, שלו יקדיש את עטו, כי אם בבושם ניבו ובניגון הנפשי העולה מתוך שירתו”. מפני זה לעולם אין אנו יוצאים מאוכזבים מלפניו. כי תמיד אנו מקשיבים לו, נפעלים ממנו, ומברכים ברכת-הנהנין.

פיכמן קשר כתרים לליריקה וראה בה חזות-הכל. “גדולה הבעה לירית נאמנה – אמר – משום שאין כמוה מבקיעה אל לב הדברים”, ואולי גם אין כמוה “מפלסת דרך להכרת-העולם העליונה”. עם זה הודה, ש“ליריזם” זה בצירופו הגמור הוא מעשה-נס הרבה יותר מכל סוג ספרותי אחר. אמצעיו האמיתיים אינן המלים, אינו אפילו המשך, כי אם איזו יכולת מופלאה להדליק ניבים ולהעלימם כאחד, לגלותם ולהבליעם בנגינת עצמם" (“בבית היוצר”, עמ' 162).

ואומנם שירת פיכמן לירית היא למופת. כל הנושאים הנוגעים לאדם: שמחה ועצב, סערה ושלווה, מראה-עיניים והלוך-נפש, תקווה ואכזבה, בדידות וחברותא, חלום ופתרונו, טבע ונוף, יסורי היחיד וצער האומה – שקויים ליריות זכה וצרופה, הנוסכת על הקורא רוח רוננת ועליית-נשמה. מעטים הם המשוררים העברים, ששירתם הלירית היא אספקלריה לתנועות-הנפש הדקות והמגוונות ביותר של הווייתם. הוא היה שׂר השירה הלירית ומשתקפות בה לא רק חוויות שלמות ומעוגלות, אלא גם קמטים קלים, שברי רגש, מצבי-רוח מתחלפים, ניצוצות מתלקחים, מעלות ומורדות וערפילי נפש, שאין להם שם. אפשר לומר, ששירת פיכמן היא, בלי שנתכוונה לכך, כעין ביוגראפיה של חיי נפש המשורר. מכאן גם הביטויים הציוריים המנוגדים, המצויים בשירתו, שהם בבואה למערכי-הלב ולאקלים הנפשי המשתנים של המשורר.

צביונה הארוטי של שירת-הנוף

כשם ששאף לשיר על כל-עצמו, על הגלוי והסמוי, ולחזות את נשמת נשמתו, כך ביקש תמיד לערטל את הבריאה וליהנות מחמודותיה בלא מחיצה, ואומנם זו נענתה לו ונתגלתה לפניו בכל מערומיה. לדוגמה נביא כאן קטעים מעטים משיריו, וקום כל מן השיר הנפלא “אלול” אשר בספר “צללים על שדות”:

אֱלוּל יָרַד לְפֶתַע. נְאוֹת הַקַּיִץ

שׁוּב עֲזוּבִים – – –

הַבֹּקֶר רִאשׁוֹנָה הָרֵי-הַתְּכֵלֶת

גִלּוּ אֶת כִּתְפֵיהֶם שׁוּב הַכֵּהוֹת,

וְהַמֶרְחָק, יָמִים רַבִּים מֵעַיִן

נִסְתָּר, בְּעֵירֻמּוֹ הֵאִיר עָצוּב. – – –

מֵאָז אָהַבְתִּי עֵירֹם זֶה ראשׁוֹן,

כִּי תָּקוּם רוּחַ סְתָו מֻקְדֶּמֶת וּמַרְעֶדֶת

עִשְּׂבוֹת הָרִים כְּמוּשִׁים וְדַרְדָּרִים

לְיַד הַדֶּרֶךְ מַלְבִּינִים, בְּעָבְרָהּ

עַטְרוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמּוֹת תִּקְרעַ,

וּבְלֵב הַחֹרֶשׁ תִּנָעֵץ

ְוכָל זַלְזַל יִרְעָד לְמַגָעָהּ…

---

וָאָבִין אָז: עוֹלָם בְּכַוָּנָה

נֶחְשַׂף בּעֵירֻמּוֹ: רְאוּ, הֲרֵינִי

פֹּה לִפְנֵיכֶם כֻּלִי –

וַאֲהַבְתּוּנִי כָּכָה!

(“צללים של שדות”, עמ' סה-סז)

ובשירו “יהודה”:

מֵאָז שָׁבַנִי עֵירֹם זֶה תָּמוּהַּ,

וָאֹהַב דְּמִי הָעוֹלָם, הַזָּרוּעַ

כְּאוֹר עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ זֹה מֻפְלָאָה.

פֹּה תּוּגַת-אֵל, כְּדֶשֶׁא רַעֲנַנָּה,

תַּשְׁקְ רֹךְ כָּל צוּר, כָּל חֶלְקַת-הַר מִתְעַנָּה,

וְצֵל הַחֻרְבָּן יַלְבִּין מִמַּגָּעָהּ.

(שם, עמ' קסב)

הצביון הארוטי עובר כחוט-השני בשירים רבים, הן בתיאור חוויותיו ודרך קליטתו והן בציור מחשופי הנוף. וסימנים רבים לכך, אלא שצר המרום לפורטם, ונוסיף עוד כמה קטעים:

בשיר “באור” (“צללים על שדות”, עמ' ק"ג) נאמר:

וְיוֹם עַל יוֹם מְעַרְטֶלֶת שְׂפַת-הַנַּחַל

אֶת לֹבֶן עֵירֻמָּהּ לעֵינֵי כֹל…

וכן בשיר “מקשאה” (“ימי שמש”, עמ' קפ"ח):

נוֹף חַדְגוֹנִי. אַָכֵן מוֹשְׁכֵנִי רֹחַב

עֵירֹם זֶה, אֲדָמָה זֹה מְבֻקַּעַת

וּמְחֻמָּמָה חֹם-קַיִץ מְאֻחָר.

הנופים היו בשביל פיכמן, כלשונו, “גרעינו של עולם, יסודו של עולם”. והוא תיארם ביד-אמן ובדמיון יוצר. הם משרים עלינו כליון-נפש, עגמומיות, חלומיות, הרגשת עונג, רחשי-תפילה ומתיקות, כן מתיקות ואפילו החדגוניות, המתגנבת לפעמים בתיאורים אלה, מעוררת בקורא הרגשת אחדות-הבריאה והתמזגות בכיבשונו של עולם.

רבות נכתב על שירת הנוף של פיכמן, שהיא ייחודית בצורתה ובתוכנה בדימוייה ובצבעיה. נוף-מוצאו בבסראביה ונוף מולדתו בא"י, וכן נופים בארצות שונות, שראה בדמיונו או במסעותיו, כולם נסכו בו שיכרון, ולא היה שיעור לכוח קליטתו ולעושר לשון הבעתו. אנו חשים ממש בתאוות-ההתבוננות שלו ובהנאת החשיפה, בשעת ראייה ובשעת גילומן השירי. המשורר עצמו תהה הרבה על ענין הנוף בכלל ועל שירת הנוף שלו בפרט. פיכמן היה מן הראשונים המעטים, שתפסו את ייחודו של הנוף הארצישראלי. הוא נתן אותו לנו מתן ראשון, מקורי, שאין בו משום העתק של נוף אחר, בחינת נוף לועזי בלשון העברית. מן המידה היא להביא כאן את השיר הנלבב והמורה-דעת “רזי נוף”, שמקופלת בו חכמת הנוף להלכה ולמעשה:

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחוֹשׁ וְלָשִׂים

בְּיָד תּוֹאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד,

וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים

נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;

כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים

וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסוֹף הַפְּזוּרוֹת,

כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,

וֹהוּא גַם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;

וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –

חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶה, לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,

וּכְבשׁ הַמְעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים,

בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,

וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְנּוּזִים;

וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת

תֵּבֵל לָךְ אַבְדוּ יַחֲשׂף בְּלִי מֵשִׂים, –

אל נָא תִּתְיָאֵש וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,

בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתָב-הָרָזִים,

וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

(“פאת שדה”, עמ' 30)

במקום אחר ביטא פיכמן השקפה זו לגבי שירה בכלל, שאף היא אינה מתמצית בסממנים ובתשמישי-עזר חיצוניים יפים, אלא היא סוד-הנפש היוצרת וזקוקה לכלי-שיר. וכה אמר:

“משורר איננו דוקא מי שלשונו מנוסחת בצבעים וגדושה בציורים ומשלים. שירה היא כל אחדות גדולה שבביטוי, כל התרכזות מלאה שברוח. משורר הוא מי שחוצב את ניבו ויחפרהו ממטמונים. גם חרוז של משורר אמיתי אינו אלא פרי מאמץ קיצוני להבעה מדוקדקת, להגדרה עליונה של הרגש, שאין בו אף קוצו של יוד מיותר” (“אמת הבנין”, עמ' 186).

פיכמן חי חיים קוסמיים שלמים. עם זה גמע את הדר היקום וגוניו בכוס הפרטים. לפיכך אין דומה לו בשירה העברית במכלול הנושאים שבבריאה. הוא שר על פריחה וכמישה, אור וחושך, אביב וקיץ, סתיו וחורף וכמעט על כל חודש מחודשי השנה אקלימו ועולם החי שבו; על גשם ושלג, הר וגיא, אדמה ושמיים יאוש ותוחלת, וכיוצא בזה. בדיבור אחד: כל מה שטעם בחייו ונתרשם בנפשו נהפך בו לשירה צלולה. ולכן יאה לו התואר: נעים זמירות הנוף.

חזרות שיש בהן חידוש

ידועה הטענה כנגד חזרותיו של פיכמן מצד קצת סופרים, מי בקול ומי בלחש. פיכמן עצמו נדרש לסוגיה זו ברשימה קטנה שבה כתוב בין השאר:

“יש דברים חוזרים שאינם חזרה – שכל מה שנאמר קודם בדומה להם הוא בחינת חזרה. חזרה כזו היא החידוש הנכסף, הואיל וכל מה שקדם לה לא יצא מכלל נסיון. יש מי שמנגן מאה פעמים רק כדי שיגיע בפעם המאה ואחת למלוא ניגונו. – – – פעמים אין אדם מעלה את ניגונו בנערותו אלא מתוך תחושה קודמת, מתוך נבואת-לב, ורק לאחר כמה גלגולים, לאחר ששבע חיים ונסיונות, הוא מגיע לכל עצמו. הניגון גדל עמנו, ולא תמיד יש לראותו אסור וגמור, רק משום שכבר הושר קודם” (“בבית היוצר”, עמ' 134).

ואמנם חזרות רבות מצויות בשיריו של פיכמן, אך המקטרים טעו בהבנת העילה האמיתית לכך. פיכמן המוכתר, ובדין, כאמן השיר הלירי הקטן והמגובש, שהפליא לעצבו בלשונו ובניגונו, הקפיד מאד במידת הדיוק בין ההתרשמות וביטויה. הוא לא רצה לאבד אפילו טיפה אחת ממה שנספג בתוכו ותבע מעצמו הבעה שלמה. כל ניד-אוויר וכל בדל-מראה, כל רחש פנימי וכל בת-קול שהיו בחוג חווייתו, חתרו בפיכמן להתלבש בביטוי פיוטי. אולם הטבע החיצוני ונפש האדם אינם קופאים, אלא חלות בהם חליפות ותמורות, גלויות וסמויות. גם התרשמות המשורר אינה סטאטית, אלא מתבשמת מהן כל פעם מחדש והוא נתבע על-ידי קול פנימי לחזור ולתת ניב שונה, חדש או מתוקן לחוויותיו. אלה הם רזי-החזרות של פיכמן. אותו נוף ואותו מראה או נחל או ירח מירחי השנה, שנחזו לו למשורר בזמנים שונים, טעונים מולד פיוטי חדש וצירופי-מבע חדשים. וכשם שאין שיעמום בחזרות הטבע והנוף, כך אין שיעמום בשירים עליהן. אנו מאמינים למשורר “שכל שיר לירי שלו הוא התנעצות חדשה בלב העולם”, ומרגישים באמיתו הפיוטית ונהנים ממנה ומכל תוספת אות או תיבה, והשיר כולו זורח ומאיר במהדורתו החדשה כנתינתו הראשונה, ולפרקים אפילו יותר מכך. פיכמן הוא תמיד בחינת “תנא ושייר” או שר ושייר, ומשיירים אלה מתרקם שיר חדש, שהוא אח-תאומים לשיר הקודם. וכדי לרשום אותו תו וללכוד אינו פרוזה או פאה שכוחה, צריך המשורר להוסיף לכרות ולחשוף. ברוכה החזרה המשכילה לעשות זאת!

הבה נדגים סוגיה חשובה זו. ספר שיריו הראשון “גבעולים” (עמ' 12), כתוב:

לֹא חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, לֹא הֵנַפְתִּי הַדֶּגֶל.

אַךְ גַם בִּי פָּגַע חֵץ. אַף כְּמוֹכֶם נִפְצַעְתִּי.

לֹא אָנֹכִי אָסַרְתִּי הַקְּרָב, לֹא אָנֹכִי

חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, אַךְ פִּתְרוֹנוֹ יָדַעְתִּי.

ואולם בספר “צללים על שדות” (עמ' י"ד) אנו מוצאים נוסח אחר.

אֶת הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי לֹא אֲנִי,

אַךְ בָּרָמָה דִגְלְכֶם נָשָׂאתִי.

וְהַחֵץ הָרִאשׁוֹן פָּגַע בִּי.

לֹא אֲנִי אָסַרְתִּי אֶת הַקְּרָב.

אַךְ חֶרְפַּתְכֶם גַם אֲנִי נָשָׂאתִי,

וּבִקְרָעַי, רְאוּ, אָנֹכִי שָׁב.

נאמן למה שכתב פיכמן על הצורך בשינויים, נמצאים כאן בנוסח שני תיקונים יסודיים. במקום “לא הנפתי הדגל” תיקן: “ברמה דגלכם נשאתי”. בן החמישים תיקן את הנוסח של בן העשרים. ועוד דוגמה. בשיר “עם קריאת הומרוס”, שנדפס ב“גבעולים”, נאמר בשורה האחרונה:

אָכֵן יֵשׁ עוֹד מָה בָאָרֶץ וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי.

ואילו בנוסח שני כתוב (“צללים על שדות”, עמ' מ"ח):

אָכֵן יֵש עוֹד מָה בָּאָרֶץ, וְהִיא לֹא יָדְעָה.

כלומר, בשנת החמישים כבר לא יכול היה לכתוב “אני לא ידעתי”, אלא: “והיא לא ידעה”, תיקונים כאלה אינם מעטים.

הרוצה לחוש בעליל את טעם החזרות של פיכמן יבדוק את הנושא “סתיו”. לעונת-שנה זו נודעת ממנו חיבה יתרה. הוא ראה בסתיו “תפארת מאוחרת”, ואולי גם בשל המזיגה שבעונה זו. שהרי יש בסתיו מחומו של קיץ ומצינתו של חורף, מן הערפל העכור ומקרן-האור האחרונה, כמאמר פיכמן: “שוב אפל, צוהל, סתוי, ורסיסי קצפו זורע באבק-עדנה סביבי” (“ים של סתיו”). אתה עובר משיר לשיר ומשתכר מצבעי הנוף ומצבעי הנפש המרגשת בסתיו. פיכמן המשורר, כפיכמן האדם, לא אהב קיצוניות, והסתיו סימל לו “עצבות צחורה”, התאפקות ושוויון-משקל. אולם כל פעם כשהרגיש שלא מיצה את מהותו של הסתיו על כל פרטיו ודיקדוקיו ולא את ריבוי מראותיו וצדדיו, חיבר שיר חדש, שיש בו ניב שירי חדש, או קו נוסף, לחי, לצומח ולדומם.

דוגמה אחרת לשינויים, שהטיל המשורר ביצירתו, היא הפואמה הדראמטית שלו “רות”, שהתחיל לכותבה בשנת תרע“ט והשלימה ותיקנה בשנת תש”ז, לאחר עשרים-ושמונה שנים. תיקונים אלה נעשו לא רק לשם העברת הפואמה להברה ולנגינה הספרדיות, אלא יש בהם גם שינויי-תפיסה-וניסוח עיקריים, שניקנו לו במרוצת הימים ושבאו במקומם של ניסוחיו הקודמים. על “רות”, למשל, אומר פיכמן בהקדמתו לספר “דמויות קדומים” שנערכה מחדש: “ראוי לציין כמה מן השינויים במהדורה זו. הפואמה ‘רות’ נכתבה לפני עשרים ושמונה שנים – – – (המהדורה) נערכה עתה מחדש, ואגב שינוי הנגינה תוקנו כמה פגימות שלא השגחתי בהן עם כתיבה ראשונה. – – – שינוי יסודי חל רק ב”שירת שמשון". גם הפרוזאיזמים שהובלעו בנוסח האחרון, מעידים על תמורה שנתהוותה בגישתו.

דמויות-קדומים ארכיטיפיות

כאמור, ראה פיכמן את שליחותו כמשורר ואת יסוד כוחו ביצירה הלירית. אולם לפרקים הרגיש כאילו שירתו נתונה במיצר וחתר למרחב-מחיה פיוטי חדש וגדול יותר, שיש בו מקום גם ליסוד נאראטיבי, לדו-שיח, למציאות דינאמית ממשית או דמיונית, המדובבים את נפש המשורר באמצעות נפשות אחרות. הרגשה זו פתחה לפניו אופק יצירה רחב, וכך יצר יצירות פיוטיות – פואמות, אידיליות, באלאדות ודיוקנאות היסטוריים, שאיפשרו לו חופש הבעה רב. ביחוד ראויים לציון בהקשר זה הנושאים המקראיים וחיבורים על אישים מתקופות מאוחרות, שבהם ברא עולמות פיוטיים חדשים.

פיכמן הלך שבי אחרי דמויות-קדומים, אחרי הארכיטיפים של האומה, בכל תולדות ישראל. הם העסיקו אותו כבני-אדם, כאנשי-מופת, ולכן עיצב אותם במתכונת הומאנית, והישרה עליהם ועל נסיבות חייהם אווירה לירית צחה וכובשת. ליריקה יתרה זו פוגמת לפעמים בעיצוב הדמויות ובסיפור ההתרחשויות, אבל פיכמן הליריקן איננו יכול לשנות את טבעו היצירתי, וכל יצירה שלו, יותר משהיא משקפת את הנושא התנ"כי האובייקטיבי, משקפת את נפש המשורר.

במסתו על “המקרא כנושא לשירה”, אומר פיכמן:

“בויכוח על בעיה זו הבעתי את דעתי כמה פעמים. בהשגתי הכריעה העובדה, שהתנ”ך היה לנו תמיד מקור לשירה ומקור למחשבה. כל דור חידש אותו ונתחדש עמו, חיזק אותו וחוזק על ידיו – – – כל דור שר את נפשו בשוררו את התנ"ך, גילה את הגיגי עצמו ושיקעם בתוכו – – – כמה הרנינו דורות החרוזים החביבים האלה על האהבה, משום ששמעו מתוכם את קול לבם, את קצב דמם. – – – יצירה על נושא מקראי היא עולם-קדומים בצירוף השגה מודרנית ".

נמצאנו למדים, שפיכמן לא נטה לפרשנות למדנית מייגעת, הבאה להסביר פרקי תנ"ך. לא העולם העתיק עניין אותו בנושא המקראי. הוא ביקש לחדש את פני האבות והאמהות הארכיטיפיים ולעשות מקור לחוויות ולמחשבות של הדור. הוא ראה בהם סמל ליחיד ולכלל, כנפשות חיות ופועלות, המשמשות מופת לדור ההווה. במסתו על קוהלת אמר: “ואולם רגע שני וקולו של אדם קרוב לנו קרבת רוח וזמן ומקום מגיע אלינו פתאום, והקול הזה לא יעזוב אותנו, כי אם ילך הלוך וחזק. מקץ רגעים אחדים ושכחנו כי קוראים אנו דברי ספר, אשר תקופה ארוכה של אלפי שנה מבדילה בינו ובינינו. ויש אשר נאמין, כי מלבנו הוציא אדם קדמון זה את מליו השוקטות והמהממות כאחת”. הוא שיחזר הוויות וחזיונות-עבר גדולים, שהיו והווים, שאמת-הבראשית שלהם חיה וקיימת ומאירה לכל הדורות. היא גם מעידה על אחדות-הגורל של האדם בכל עת ובכל מקום. ופיכמן מרעיף, בחן וחסד, את חווייתו מדמויות-קדם אלו לתוך נפש הקורא, המתבשמת מן האמת המיתית-הלירית, שהמשורר מושיט לה בנדיבות אמנותית.

על הפואמה “רות”

להמחשת הנחתו של פיכמן והנאמר על ידינו, אביא כאן כמה דוגמאות: נפתח בדמות-קדומים אשר בשיר, “בצאת נוח מן התיבה”. בבאלאדה זו אין עניינו של המשורר במבול שבא על העולם, ולא בשחיתות האדם שגרמה לו, אף אין זכר לזעף אלוהים, ולא לשבועתו שלא יוסיף עוד להביא מבול. זוהי קאטאסטרופה קוסמית אלמונית, “טבעית”, שסיבתה נעלמת, בחינת גילוי מחזורי, המחייב שיבה לקדמותו. לאחר השוֹאה הנוראה, כאשר “זעק-העולם אבד בדממה”, התחילה הארץ פורחת מחדש והכל קם לתחייה, והלל העולם נתמלא תרועה, ששון ותשוקת חיים – או-אז התנערו ניצולי הפורענות, שיצאו מן התיבה. והשאלה שעמדה לפניהם היתה: “איך יחודש העולם, ובתהום בו צללו ילד ואֶם שכולה?”

אָז הָאָדָם מִיגוֹנוֹ הִתְנַעֵר

קָם וְלָקַח בְּיָדוֹ הַמַּעְדֵּר,

וּבְהִתְרוֹנֵן בּוֹ דָמוֹ, כֹּה מִלֵּל:

כֶּרֶם אֶטַּע לִי פֹּה, אֹהֶל יָרֹק,

צֵל יְכַסֶּה עַל תְּהוֹם וְאֵימֶיהָ

אוֹ אָז יְגוֹן הָעוֹלָם יִבָּלֵעַ,

אוֹ אָז תִּפְרַח גַם קִרְבִּי הַחֶדְוָה.

(“פאת שדה”, עמ' 108 בהשמטות)

כיוצא בו הפואמה המקסימה “רות”. כל העלילה, המעוגנת בקדמוניות היהודים, אינה מורגשת כלל. ניטל העוקץ הטראגי של כליון משפחה, שבחרה לעזוב את מולדתה, לצאת לגולה ולמות מיתה חטופה. תלאות המשפחה מסופרות בתמצית ובשפה שלווה וזוהרת, כמעט אידילית. טושטש כל ניגוד בין ערפה לרות. ערפה זו, שמדרשי חז"ל הרבו כל כך לגנותה ואמרו עליה דרושים-של-דופי, יוצאת בפואמה של פיכמן בפנים אחרות:

עָרְפָּה הָיְתָה אַחֶרֶת, לָהּ הוֹכִיחַ

גַם אֵל גּוֹרָל אַחֵר. הִיא לֹא לְעֶצֶב

נוֹצְרָה. – –

לֹא נָאווּ לָהּ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.

אַךְ טוֹב כִּי יֵשׁ כָּאֵלֶה. ²

(“דמויות קדומים”, עמ' 27 בהשמטות)

הכל מתרחש בשופי ונחת, אם כי לעתים בעגמומית דקה. אין זכר למטרה המובלעת בין השורות של מגילה זו, להראות את מוצאו של דוד המלך. פיכמן התעלם מכל הכוונות שבמגילה והעמיד אותה על פמלייה של נפשות אצילות ורבות-בינה, שהגורל קשר אותן בקרי-דם-רוח ועיטרן עטרת-תפארת של אהבה טהורה ועמוקה. כל אחת מן הנפשות הפועלות היא יחידה חיה לעצמה, המשיחה עם חברתה, וכולן יחד מהוות מחרוזת של מעין “מונולוגים פנימיים”, בנוסח ג’ויס, המבטאים רצף של רגשות, הירהורים וזיכרונות, המתלבשים בדימויים נאים ומושכים. הקשר בין מונולוג למונולוג מתגלה בשאלה קצרה שאין כל פרופורציה בינה לבין התשובה, המעניינת כשלעצמה, אבל אורכה מסיח את דעת הקורא מן השאלה.

בדיקה מדוקדקת של הפואמה ודרך הרכבתה הביאה אותי לידי השערה, שהפואמה “רות”, ביחוד אחרי עיבודה אחרון, היא בבואה למאורע אינטימי בחיי פיכמן, שהירבה לספרו ולשוררו: הלא היא פרשת יחסי-הגומלין בינו לבין רעייתו בת-שבע בתקופות שונות בחייו. הוא, הביישן והצנוע, שעטף את סודות חייו עטיפה של גבי עטיפה, חשף אירועים פרטיים מכריעים בשירים ליריים ובפרוזה שירית, שנתפרסמו במדור “זכרי-אהבה”, הכלולים ב“כל כתבי פיכמן”, בהוצאת “דביר”. בקראנו את “רות” ואת “זכרי-אהבה”, מזדקרת לעינינו, דַמיוּת גדולה בגילוי אהבתו לרות ולבת-שבע, הניכרת בציורי נוף ונפש ואפילו במלות התרפקות וכיסופין. ובמידה שיש בה עלילה הרי ניתן למצוא בה ביטויים מקבילים מובהקים.

ננסה להדגים. ב“זכרי אהבה” מְתַנֶה פיכמן בפרוזה שירית:

כְּתֹם הַקָּצִיר בָּאָה. וְהָעֶרֶב הָיָה שָׁקוּי רֵיחוֹת הַצְּבָתִים וּמְתִיקוּת עֲשָׂבִים שֶׁיָּבְשׁוּ. הַכֹּל נִבָּא אֶת רֶגַע הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל, הַמַּכְרִיעַ.

(“כל כתבי”, עמ' 3)

ובועז, המתוח לקראת רות, אומר:

הַקָּצִיר תַּם. כֻּנַּס גָּדִישׁ לַגֹּרֶן

וִיגִיעַ יְרָחִים בָּא אֶל קִצּוֹ.

גַּלֵּי קָמָה לֹא עוֹד יָנוּעוּ חֶרֶשׁ

לְרוּחַ עֶרֶב צוֹנְנָה, נוֹשֵׂאת

עוֹגֶמֶת חֶדְוַת-סֵתֶר צְעִירָה

וּבְכָל מַגָּע שִׁבֹּלֶת מְשַׁכֶּרֶת.

(“דמויות קדומים”, עמ' 33)

ודוגמה אחרת:

יוֹם יוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעָה, הָיינוּ יוֹצְאִים לְפִנַּת-הַיַּעַר הַמֻזְהֶבֶת שֶׁגִּלִּינוּ בִּמְסִבֵּי הַנַּחַל: וְכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת אֵלַי מְחַדְרָהּ רְחוּצָה, דְּמוּמָה, טְהוֹרָה עִם הַזֹּהַר השּׂוֹחֵק בְּעֵינֶיהָ, הִכָּה הָאֹשֶׁר עַל לִבִּי בְּחָזְקָה כָּל כָּךְ, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי כִּי הִנֵּה מָלְאוּ יָמָי; כִּי הִנֵּה בָּאוּ עָלַי כְּתֻמָּם כָּל פִּלְאֵי חַיַּי, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה נִּשְׁאַר עוֹד, מַה מִּנָּה עוֹד אֱלֹהִים לִי עֲלֵי אֲדָמוֹת.

(עמ' צ"ג)

והרי קטע מן השיר המקביל “בלכתך”:

יָד בְּיָד הָלַכְתְּ עִמִּי עַד הֵנָּה,

וְעִם עֶרֶב הִשְׁאַרְתִּנִי יְחִידִי. – –

לֹא עוֹד אֶרְאֵךְ בְּזֹךְ רֹאשֵׁך כְּפוּפָה

עַל עֲרוּגוֹת צִמְחִי בְּאַהֲבָה;

וּשְׂחוק עֵינֵךְ, פִּנוֹת בֵּיתִי הִזְהִיב,

עַד הָעוֹלָם לִזְרוֹחַ יוֹסִיף.

וְאֵיךְ אֵלֵךְ? מַה לִי יָאִיר בִּלְתֵּךְ?

כֹּה מְעַט נִשְׁאַר לִי פֹּה בְּלֶכְתֵּךְ.

(“דמויות קדומים”, עמ' 269)

ויורשה לי לבסוף הערה, שאף היא, לדעתי, מחזקת את ההשערה בדבר מקור השראתו של פיכמן לפואמה “רות”: גם מי שהיתה אחר-כך אשתו, בת-שבע, נפלה בחלקו כעין רות מעיירה קטנה בפודוליה. בחורה צעירה, יפה ונלבבת, הופיעה אצלו באחד הימים בשליחות המורה שלה לעברית, כדי להפקיד בידי פיכמן מחברת שסיפור כתוב בה. יופיה של אותה עלמה, חן-הליכותיה וגילויי תרבותה, כבשו את לבו של פיכמן כיבוש-תמיד. האהבה ניצתה אז ולא כבתה לעולם. וכך היתה לבת-לווייתו הנאמנה, שלושים-וארבע שנים של חיי-יחד מאושרים. האורחת שנזדמנה לביתו נעשתה לגברת-ביתו. הציפיות המתוחות לבואה לעיירה, שהתרגשו עליו פעמים אחדות, וגעגועיו לעלייתה ארצה, שעוכבה על-ידי מכשולים שונים, בבוּאתם עולה לפנינו בבהירות במונולוגים של רות ובועז בפואמה של פיכמן. ³

מבקר ועורך: משנת הביקורת של פיכמן

הביקורת לא היתה תחום צדדי או נושא-נלווה ליצירתו של פיכמן, אלא עיקר מעיקריה, מלכוּת לעצמה. השירה והביקורת ירדו כרוכות בחייו. ניתנה רשות לומר, שבאמצעות הביקורת למד את עצמו ושיכלל את יצירתו. והיו לו כמה הנחות-יסוד לכתיבת ביקורת. הוא חיווה לא פעם את דעתו, שביקורתו של מבקר יוצר היא שבח לו שבח למבוקר. מי שמתייסר בעצמו ביסורי-יצירה מיטיב להבחין בטיב יצירתו של הזולת. ואלה דבריו:

"אין ספק בדבר, שלכתוב ביקרות על דברי שירה עשויים רק אלה, שהם בעצמם קרובים אל מקור-השפע. לא אגיד, שהם בעצמם צריכים להיות משוררים; אבל התפעלות אמיתית מדברי שירה אינה יכולה שלא להיות גם היא מעין דברי שירה. להתיך את הזהב יכולה רק השלהבת. רק בהזדווג שני היסודות ⁴

האלה, הם יוצרים משהו של יש, ביקורת אחרת רק מקימה מחיצה, וכמעט תמיד נוח לה שלא באה משבאה" (“על הביקורת היוצרת”).

גם בשיחתו עם גליה ירדני אמר: “המשורר מכניס בביקורת נימה משלו, והביקורת של אמן היא יותר מביקורת. כמובן, אם הוא משקע בה את נפשו כמו בשירה” (“ט”ז שיחות עם סופרים", עמ' 11). עם זה לא התעלם מהיתרון שיש ביכולתו של מבקר מקצועי. עמו בשירה כך גם בביקורת שיבח פיכמן דווקא את ההתרשמות הסובייקטיבית. הוא גרס נעימה לירית גם בביקורת: “המסה בביקורת – אמר פיכמן – היא לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה. – – – היא פרי ראייה פנימית ואינה מודיעה אלא על עולמו הפנימי של בעליה”. ואם השירה זקוקה לתום לירי, הרי הביקורת זקוקה – אם להשתמש בלשונו של פיכמן – גם לבינה לירית.

לפיכך חזר פיכמן והדגיש את חשיבות היחס של המבקר ליצירת המבוקר. אין המבקר רשאי לחתוך בבשר החי של המבוקר, כמטורף שקורבנו מוטל לפניו. גם האדישות איננה מידה שמכשירה את המבקר לעשות מלאכה טובה ושלמה. “אינני יודע” – כתב פיכמן – “מה יכול לעורר את המבקר לכתוב, אם לא אותה הרגשת-התודה, אותה חדוות-היצירה, שמביאה עמה כל אמנות. מעיד אני על עצמי, שכמעט כל מה שכתבתי בחיי במקצוע זה היה רק ביטוי של הודייה, ברכת-לב ליוצר. אינני משער לעצמי, שאוכל לטפל במי-שהוא, אם אין לי יחס פנימי אליו – אם אינני חייב לו משהו. זהו מקור החוב” (שם).

שורת הדין ביקורתי נותנת, איפוא, שהביקורת תהא שרויה באקלים של אהדה למבוקר ולמפעלו היצירתי. לא אהדה במקום ביקורת, ולא לשם ריכוכה, אלא אהדה כסימן שהמבוקר ויצירתו נוגעים לו למבקר, וכאות לגישה רצינית, שקדמו לה עיכול ושיקול כהלכה. מבקר שאין לו אהדה למבוקר, הריהו דומה לבית-דין של מושבעים, הלובש מלכתחילה סבר חמור וחושש מפני חיוך משחד. מבקר כזה רואה בכל מלה משפט סופי, שאין לשנותו ואין לבודקו. על דרך זו אנו מוצאים בפיכמן המבקר התלהבות רב-יתר מאשר בפיכמן המשורר. בשירה היה מבקש זוך ונקיון, שירה צרופה משמץ של יסוד זר, חיצוני, ולא חשש להתאכזר אל עצמו ולהחמיר חומרה בתוך חומרה. מה שאין כן פיכמן המבקר, שידע כי כל משפט משלו נוגע לאדם חי או למשפחה חיה. וכבר הבאנו לעיל מובאה מדברי ביאליק – והוא לא היה יחיד – שלימד חובה על מדיה זו. אכן, יקרה לנו עכשיו חלקת-הביקורת של פיכמן כשם שהיתה אז, בחייו. וכל סופר, שכתב עליו פיכמן לפני כך וכך שנים, וכל ספר שבוקר על-ידו בשעתו, דבריו עליהם עדיין חיים וקיימים והם מהנים ומשפיעים עלינו ביפי לשונם, בנקיון הבעתם ובאמיתותם המשכנעת. ולא תוכן דבריו בלבד ראוי לעיון וללימוד לדור המבקרים החדש, אלא גם – ואולי בראש ובראשונה – תורת המידות שלו כמבקר. כדי לסבר את האוזן, ברצוני לומר, שלאחר קריאת דברי האזהרה של פיכמן למבקר, אנו מתרשמים שפיכמן מחייבו לומר, לפני שייגש למלאכתו, תפילת “לשם ייחוד”, או: “הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות-עשה של ביקורת”. עד כדי כך היתה לו יראת-כבוד ליוצר ולמפעלו ויראת-הוראה כלפיהם, שחשש שמא יפסוק את פסקוֹ שלא כהלכה. וכבר הוראינו לדעת, שמידה זו נדרשה כלפיו לגנאי. חס לנו לייחס מידה טובה זו לפחד או להיסוס, מפני שמקורה באחריות גדולה – במוסר אישי חמוּר.

ודאי חלו שינויים בעקרונות הביקורת ובדרך ההערכה והניתוח של המבקרים היום. ברם, שיחת פיכמן וביקורתו אינן נתפסות לנו רק כשלב היסטורי בספרותנו, שחובה ללומדן למען דעת העבר. אלא כחוליית-יצירה חיה, החשובה לעצמה. לא רבים הם המבקרים בני גילו ובני דורו, שאתה מוצא בהם סגולה זו. נאמן לתפיסתו של פיכמן עצמו, שכל מבקר חייב למסור התרשמותו שלו, לא גרסתי מעולם ששיטת הביקורת שלו היא בעלת תוקף כללי. ידעתי שחותמו האישי טבועה בה והיא נובעת מהשקפת עולמו ומתפיסתו האסתטית. אולם כזאת היא גם כל שיטת ביקורת אחרת. עוד בשנת ת"ש פירסמתי מאמר בשם “יסוד ההלכה בביקורת”, שבו עסקתי בסוגיה זו.

גדולה יצירתו הביקורתית של פיכמן גם בכמותה. הוא היה העין הצופיה על-פני שדמות הספרות וראה כל שיבולת ירוקה וכל גפן שעלו בהן, קרא הרבה ואף היה כותב סיכומים ספרותיים שנתיים. שום גילוי ספרותי של סופר צעיר או בכיר לא היה זר לו. ולא עוד ⁵## אלא שראה את כל הגילויים הספרותיים כחלקים של מסכת אחת גדולה, כצלעות של יהלום אחד. פיכמן דן את הסופר המתחיל רק לפי מה שכבר נתן ושישנוֹ בעין. הוא לא היה – כפי דברי אברהם ברוידס – בין העורכים המעניקים מיקדמות לכשרונות צעירים. הכרתו בסופר באה רק לאחר שזה הוכיח את עצמו. אבל כשמצא הוכחה לכשרון, נענה לו בהערכתו במלוא-הלב-והקולמוס. לצורך המחשת נקודה זו בגישתו העיונית והמעשית של פיכמן אביא מובאה קצרה מרשימתו של פיכמן על ספר חדש, “טבעות עשן” של לאה גולדברג. הרשימה נתפרסמה בשנת תרצ"ה, בהיות גולדברג בת 25, היינו, בראשית הופעתה. ומחלוקת האסכולות היתה אז בכל תוקפה. פיכמן כתב בין השאר: “זה כוחה של הבעה לירית אמיתית, שהיא מקרבת בבת-אחת, שהיא משתפת אותנו על-כורחנו”. ועוד: “מתינות זו שבדפיקות שבלב, מתינות האמן, היא אולי הקו היקר ביותר בשירה זו. – – – ודאי שמתינות זו של החרוז החדש היא יקרה גם לנו, המתנגדים, כביכול, לאסכולה החדשה”.

פיכמן ראה חידוש בשירתה של לאה גולדברג, ועם זה שילב אותה באהבה ובהחלטיות בתוך יצירת קודמיה, שכן אמר בהקדמתו למאפו: “החידוש האמיתי אינו עומד לעולם בניגוד לקליטת העבר”. הוא קבע איפוא, בעוז עמדה “בין חדש ומורשת”. והסכמה לבבית כזאת למשוררת מאסכולת שלונסקי אינה יחידה, ומקורה באהבת החדש, בראייתו הכוללת ובאמונתו ברציפות התפתחותה של הספרות העברית. ועם היותו חבר לאסכולה אחרת, של ותיקים, לא הושפע בשעת הערכה ושפיטה מעובדה זו, אלא נהג לפי מצוות לבו ומוחו ולא חשש מפני “סטייה”, כמאמרו של נתן אלתרמן בשירו על פיכמן:

כִּי יָשָׁר וְשָׁלֵם לְמוֹפֵת אַתָּה קָם לִבְלִי-חָת מוּל שׁוֹפֵט.

על שני ספרי ביקורת

הואיל ואין זה בגדר האפשר לדון כאן בכל ספרי הביקורת והפרשנות של פיכמן, נפקוד כאן לטובה שניים מספריו: “אלופי ההשכלה” ו“שירת ביאליק”. פיכמן שקד הרבה על לימוד ספרות ההשכלה, עמד בדקדוק רב על ערכיה החיוביים וצדדיה השליליים וסלל לה מסילה ללב דורו והדורות הבאים. הוא הסיר הוא הסיר לעזים שהוציאו עליה סופרים שונים וציחצח את תוכנה וטיהר את שמה. הוא מודה, שלא היתה זאת מלאכה קלה ופשוטה. הוא ניסח את פרקי הביקורת שלו, שיצאו לאור “בהוצאות שונות, ניסוח אחר ניסוח, והשלימן כפעם בפעם בפרקי-מילואים נוספים. פרט למאפו נשתנתה ההערכה עצמה מניסוח לניסוח, וגבר החיוב על השלילה. היה זה אות הזמן, אבל בעיקר היה זה פרי ידיעה נוספת – פרי מאמצים לשוב ולכבוש את הדרך אל פסגות ההשכלה” (מבוא ל"אלופי ההשכלה. עמ' 6).

ברם, מלאכה רבה זו של פיכמן היתה כדאית. ספרו על ההשכלה הוא מפעל

ספרותי חלוצי, ובו קיים את הכלל שקבע ברשימתו “על הקלוּת”: “הנורמה לאמן היא עמל אין קץ”. פיכמן, המשורר והמבקר, ידע להעריך לא רק השראה עליונה, אלא גם עבודה וזיעה, בתנאי, כמובן, שעקבות הזיעה יימחקו, כמאמרו של אחד-העם. אכן, ספרו של פיכמן על “אלופי ההשכלה” הוא פרי ליבון וזיקוק, צירופים ושיקולים, שינויים וחידושים, של משורר ומבקר שהאמת נר לרגליהם.

הכתר הראשון והראשי הושם, כמובן, על ראשו של מאפו ש“לעומת כוח השפעתו לא היו כל סופרי ההשכלה שקדמו לו אלא מבשריו”. עם כל ההשפעה שקיבל מקודמיו, כגון רמח“ל, נפתלי הירץ וייזל ואחרים, היתה הופעת מאפו כולה חידוש. הרוח שהתהלכה ביצירתו, הנושאים והלשון היו שונים תכלית שינוי מאלה של רבותיו. הוא היה ראשון למספרים בדורו, ובדור שקדם לו, שברא את הסיפור העברי בריאה חדשה. לא פואמה, לא דראמה ולא פרוזה מחורזת, אלא סיפור כהווייתו, שיש לו תחילה וסוף, ודמויותיו מגולפות, חיות וקיימות. ב”אהבת ציון" מצויה קליטת-עולם חדשה. המשכילים הראשונים לא היה להם צורך לספר. הם חתרו בפיקחות יתרה לסאטירה ולאלגוריה ולחריזת-הפתעה. ואילו מאפו סיפר, רקם עלילה, מתח התרחשות. ובקצב תנ“כי עשה זאת. כהמשך לחיי התנ”ך, כרציפות להווייה לאומית שהיתה ושצריכה להתחדש. התנ“ך היה דוגמה קלאסית, מקור לתרבות החדשה. לא על גיבורים תנ”כיים סיפר מאפו, אלא על מאורעות תנ“כיים, על הווייה תנ”כית. חידושו היה בהשלמת המראות המרומזים במקרא, וברצונו הסמוי והגלוי לטעת כמתכונתם על אדמת ההווה. ואמנם, אומר פיכמן, שהספר “אהבת-ציון” חולל מהפכה במושגי הדור. הוא קרא לחיים חדשים. “אהבת-ציון” היה לדור ספר מבשר, ספר הנחמה. ומסקנתו של פיכמן היתה: “סופרי ההשכלה היו מבשרי השירה העברית לא פחות משהיו מבשרי התחיה”. הפרקים על מאפו בספרו של פיכמן נקראים כפרקי שירה ואגדה גם יחד.

גם אלופי ההשכלה, יל"ג, סמולנסקין ואחרים, מתוארים במלוא זיוום ודיוקנם. ואף-על-פי שדבריו עליהם נכתבו בזמנים שונים ונצטרפו למסכת שלמה, לאחר שעברו דרך כוּר-המצרף של הזמן וכוח השופט, אנו קוראים, לומדים ונהנים. ופיכמן מתגלה בספר זה בכל יפעת ביקורתו היצירתית!

ספרו השני של פיכמן הוא “שירת ביאליק”. על זיקתו העמוקה של פיכמן לביאליק, על ההשפעה שינק ממנו עול גודל-ההערצה שלו אליו, כבר הובאו לעיל דברים ואסמכתות שונות. פיכמן כתב ספר זה כל ימי חייו, כשם שלא חדל מלזכור את ביאליק בכל עת. וכה אמר במבוא לספר זה:

“כל מה שכתבתי עליו היה פרי אהבה ופרי הכרה ביעוד – לא יכולתי עוד להבדיל בין רגעי-הפלאים שהעניקו לי גילויי יצירתו, ובין רגעי האושר שהשפיעו על נפשי מגעינו בחיים. אכן תמיד קלטתי את אורו במלוא לבי, במלוא חיי”. ובמכתב לביאליק מנמירוב, בראשון לדצמבר 1914, כתב בין השאר לביאליק: “ארבעה הימים שביליתי אתך בפעם האחרונה, לא יישכחו מלבי. לבי ניבא לי, כי הולך אני לקראת אושר, וכל הדרך כמעט רעדתי ממתיקות הרעיון, שעוד מעט ואראך. היה לי תמיד כך, יקירי! אתה אולי אינך משער כלל את אשר אתה נותן ללבבי. וכי צריך אני עוד פעם להבטיחך, כי כל מחשבותי עכשיו מכוונות רק לזה, שאתישב סמוך לך באופן שנוכל לעבוד יחד ובמחשבה אחת את עבודתנו!”

וידויים כאלה ודומים להם ממלאים ספר זה ומאמרים אחרים, ואין לך מנוס מן המסקנה, שכל חייו לתקופותיהם היו שרויים במזל קיומו ויצירתו של ביאליק. ואמנם, הספר “שירת ביאליק” איננו ספר-ביקורת רגיל, אף-על-פי שמצויים בו דברי ביקורת, והערכה וניתוח והשוואות וגם פירכות. אלא זהו ספר, שכל פסוקיו ופרקיו ועמודיו שקויים אהבה ליצירת ביאליק ופרשנות ליסודות יצירתו וסודותיה, ואילו הנעימה הבוקעת מתוך הספר ותכוּלתו היא שבח והודייה, אישית, לאומית ותרבותית, על הזכייה הגדולה שזיכנו הגורל, שתלה על שמינו ועל אדמתנו שבע שמשותיו של ביאליק, כדי להאיר את חיינו לדורו ולדורות הבאים.

גם מבנה הספר איננו בקו-השיגרה. אין בו משא-ומתן נמשך ומסקנות הנובעות ישירות ממנו, ולא המושכלות הם עיקר בו; הספר “עשוי” לפי מתכונת ספרינו העתיקים. פה ושם מנסרות בו הלכות-ביקורת ושיקלא וטריא עליהן, ובין חטיבה לחטיבה מצויים סיפורים ביוגראפיים ואוטוביוגראפיים, שיחות ושמועות, עתים קצרים ועתים ארוכים, המספרים, כמו האגדות בתלמוד ובמדרשים, על אירועי-עולם ואירועי-שעה, שמהם אנו למדים על האיש ביאליק ושירתו, ועל האיש פיכמן שנצמד בדבקות גדולה לאביו הרוחני ולמורה-הדרך שלו בחייו וביצירתו. ומכל אלה עולה חמימות פנימית ולחלוחית חיונית, שגם הקורא מרגיש בהם סם-תחיה. ואפילו ניכרים פה ושם שמץ של טפלים והפלגות, אין הם פוגמים לא באמת האישית של פיכמן ולא בתיאור גדולתו של נערצו – ביאליק, אף לא בקומפוזיציה של הספר, הכובש את ליבנו גם בתפארת בניינוֹ הייחודי.

העריכה כיעוד

עוד לי קצת דברים על יעקב פיכמן העורך. הוא היה עורך יחיד ומיוחד. מסופקני אם התכוּנוֹת, שהכשירו אותו לאוּמנוּת זו, כבר תוארו כראוי להן. אבל, לאמיתו של דבר, אי-תשומת-לב מספיקה לצד זה בפיכמן, מקפחת את דמותו כסופר וכאדם. תנאי חייו עשאוהו עורך עוד בנעוריו. שיחק לו מזלו ויצאו לו מוניטין בלכ העולם העברי, שפיכמן הוא עורך ספרותי מצטיין, הנענה להזמנות מכובדות; וכך אירע שבעת ובעונה אחת פנו אליו ממקומות שונים ובזמנים שונים, בחו"ל ובארץ, בבקשה שילבש איצטלה של עורך. והוא נענה להם.

מן הצורך הוא להזכיר, ולוּ גם בקצירת האומר קצת מתחנותיו החשובות כעורך. תחילה נקרא על-ידי א. ל. לוינסקי לערוך את כתבי יהודה שטיינברג, והוא אף כתב מבוא להם. וכן נתבקש לערוך מאסף לילדים לזכר יהודה שטיינברג. אחר-כך היה עורך “הביבליותיקה הגדולה” של “תושיה”, לפי הזמנת בן-אביגדור בשנת תרס“ט, אף כתב מבואות לספר הלל צייטלין ולשירי ק. א. שפירא. יוסף לוריא הזמינוֹ לבוא לארץ-ישראל לערוך את הירחון-לנוער “מולדת”. באותו זמן הוזמן ע”י יוסף אהרנוביץ, בשם מפלגת “הפועל הצעיר”, לערוך את “מעברות”. בקיץ 1914 הוזמן פיכמן לברלין, ע“י בן-אביגדור וש”י איש הורביץ, לעריכת ירחון עברי גדול, בכוונה להעבירו אחר-כך לא“י. בהגיעו משם לרוסיה מסר לו ביאליק, בשנת 1917, הזמנה של שטיבל לבוא ולערוך את “התקופה” ושאר ספרי ההוצאה. בתרפ”ב שוב הוזמן ע“י שטיבל לערוך את “התקופה”. בשובו ארצה בתרפ”ו נמסרה לו עריכת המדור הספרותי ב“השילוח” המחודש. וכן ערך אז את האנתולוגיה “ספר הארץ”. בתרצ"ד קיבל פיכמן (יחד עם פ. לחובר) את עריכת “מאזניים”. וכן ערך את “ספר ביאליק” במלאות שישים שנה למשורר. ואין אלה אלא ראשי-תיבות של עבודת העריכה, שאף הם מעידים על שפעת העריכה.

גם בעריכה שימש לו אחד-העם למופת, אף-על-פי שהוא לא דיבר בפומבי על מלאכת-עריכתו, אלא במכתביו לסופרים, שהופיעו בשישה ספרים. ⁶ פיכמן סבל רבות משום שרבים מן הנערכים עלידו תקפוהו וגינוהו. ואמנם חמש שנים לאחר שפרש פיכמן מן העריכה פירסם ב“דבר” את ה“אני מאמין” שלו כעורך. ולא פעם השיח את לבו על יסוריו כעורך, אולם כלל-זהב היה נקוּט בידו: “עורך בישראל אינו רשאי להיות איסטניס. עליו להשקיע את עצמו בנדבך”. אחרי-ככלות-הכל, קיבל באהבה את היסורים, מפני חובת המקצוע ובזכות הרגשתו, שלפי גורלו ויעודו עליו להיות עורך. לפיכך אין זה נכון לומר, שרק תנאי הזמן והחיפוש אחר עורכים הביאוהו למקצוע זה; האמת היא, שגם תנאי-הנפש של פיכמן הכשירוהו לכך. פיכמן ראה בעריכה שליחות ספרותית ויעוד לאומי, ונסיונו הפרטי המוצלח נטע בו אמונה בסגולה שבו להיות עורך, שהיא מתת-יה ולא רבים ניחנו בה. על דרך הפארפראזה הייתי מסביר הרגשה זו במאמר בבראשית רבה פרשה י"א: “כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא צריך תיקון. אפילו אדם צריך תיקון”. ובוודאי היה מקובל על פיכמן הכלל: “כל מה שנכתב טעון עריכה ותיקון. הכל צריכים למרי דעורכא, אפילו טשרניחובסקי…” אף-על-פי שראה אותו כמורו ורבו. פיכמן מצטט מכתבו של אחד-העם לברדיצ’בסקי, שבו הוא אומר לו בגלוי: “כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמרך צורה, שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי” (“אמת הבנין”, עמ' 193). ואף-על-פי שאחרי ציטוט זה הוא מלמד זכות על ברדיצ’בסקי וחושד באחד-העם, שהיה לו בעניין זה “צמצום ההשגה”, הרי הוא עצמו נהג כאחד-העם, והיה משכלל דברי סופרים, שנראו לו פגומים.

אמונתו בחיוב מציאותה של עריכה היתה עמוקה עד כדי כך, שבהערכת כמה מספרי המקרא הוא מבליט את העריכה שנעשתה בתוכנם ובלשונם. בדברו על מוּרכבוּתוֹ של ספר הוֹשע אמר: “מה שהפרק הראשון כתבו בלשון נסתר, והוא מספר דברים מתמיהים על הנביא ועל חיי משפחתו, מוכיח ברור, שיד עורך חלה בו, שהשלים, כמנהג העורכים, מה שהיה חסר במקור. עורך זה לא היה, כנראה, אף הוא מ”קטלי קניא“, והפרק הראשון שהוסיף משלו, מסוגנן יפה, אבל מהסיפור כולו עולה ריח אגדה, וגומר בת דבליים זו, שמסוּפרים עליה דברים, שאינם נאים כלל לבת ישראל כשרה, ושאחד ממשוררינו הצעירים הקדיש לה שירה לוהטת כל כך, ספק גדול הוא, אם היא אישיות היסטורית. השמות האלה, “לא-עמי” “לא-רוחמה”, הומצאו על-ידי העורך החריף על יסוד ניבו הציורי של הושע (בפרק ב')”.

כיוצא בזה אומר פיכמן על עריכת ספר-דברים:

“ברם, קסם הספר (גם קסם העורך, שידע לצרף את חלקיו צירוף משוכלל כל-כך) בזה, שאיזו אחדות של קצב נטועה בו – אחדות ריתמית ההופכת רננה” (“ערוגות”, עמ' 249).

אכן, יש בדברי פיכמן אלה על עורך ספרי התנ"ך, שבלי-ספק אפשר להבדילו מעורכים אחרים ולכנותו בשם “עורך אלוהי”, לא רק שבח והלל לעורך הנפלא, אלא גם פירוט מעשי העורך, שהם כעין הוראות-קבע לכל עורך וציון חובותיו: השלמת החסר במקור של המחבר, סיגנון מדוקדק יותר, הוספת פרק שלם או פיסקאות, שינוי מגמה, תיקון פגימות והמצאות אחרות של העורך הממונה מטעם עליון. פיכמן מדבר כאן על העבר הרחוק ועל ספר מקודש, אבל ניתנה רשות לראות בדבריו הרמזה גם לחובותיו של בן-דורנו ולזכויותיו, בתנאי, כמובן, שהעורך יהיה מוכשר ובר-סמכא ויהא חש ביעודו. אפשר ללקט עוד ראיות להשקפתו הפנימית של פיכמן על העורך, שאינו בעל-מלאכה סתם, אלא מזלו חזה לו תעודה זו, שבלעדיה יהא עולם הרוח פגום וחסר שלמות, בלא ספירת התיקון. העורך מזומן, איפוא, מטעם ההשגחה הספרותית העליונה, לתפקיד חיוני ונעלה זה. אנו זוכרים את התמדתו של פיכמן באומנוּת זו ואת להיטותו אחריה וכן את רגישותו לפגיעה קלה ביותר בתחום זה. נמצאנו למדים, שהעריכה היתה בעיניו אומנות, הדורשת חוכמה, בינה ודעת. היא מלאכת-מחשבת, אמנות, והעורך הוא אוֹמן, מחנך, ממלא את שהחסיר הטבע מן הנערך. הנערך חב תודה לעורכו, שהצילוֹ מן הטעות והשיבוש.

מידה תרומית אחרת היתה בו בפיכמן כעורך, בהתנהגותו כלפי סופרים שנעלבו מפני שלא הדפיס את דבריהם, או שראה צורך לתקנם. משה גליקסון מביא בספרו על אחד-העם ציטוט קטן ממנו, שיש בו משום איפיוּן דרכו. וזו לשונו של אחד-העם. “לא ניסיתי אף פעם אחת לפנות אליהם בדברי פיתוי וריצוי”, אלא הניח את הקובלים בקובלנותיהם שנפגעו, בדברים רכים ובהסברות של טעם, כדי להמתיק להם את הדחייה או את מעשי-העריכה. פתקאות קטנות, למאות רבות, נמצאות בארץ, שאפילו אין להן ערך ספרותי, יש להן ערך כעדוּת לתכונתו האנושית של פיכמן העורך.

בספרו “אלופי ההשכלה” אמר פיכמן על מאפו דברים אלה, שכוחם יפה לו לעצמו:

“כל סופר גדול, יוצר חדשן, שרישומו ניכר בדורו וכוח השפעתו מתמשך גם על הדורות הבאים, הוא כמעט תמיד גם יורש גדול. גדול הוא, כמובן, לא רק בזה שהוא נוטל בשופע, כי אם במה שהוא משופע – בכוחו להשלים את שהוחל על-ידי קודמיו, להבליט מה שנרמז עד בואו. לא שהוא זוכה בכיבושי אחרים ומעבירם לרשותו, אלא הוא העושה את מאמציהם, אפילו את תבוסותיהם, לכיבושים. לא זה בלבד שהוא משתמש בנסיונותיהם, שהוא משקיע את החומר שנחצב ממחצביהם בבנינו החדש, אלא הוא האיש, שאליו כיוונו שלא מדעת כל אלה שיצאו בדמדומי-שחרית. הוא הנותן תיקון לחומר מפורר ומפוזר זה בהשקיעו אותו ראשונה בנדבכי יצירה, שאליה נמשך ואליה נועד” (“אלופי ההשכלה”, עמ' 12).

כך אנו רואים, שעולם-השירה ועולם-התיקון של פיכמן נושקים זה לזה.

כסלו תשמ"ב נובמבר-דצמבר 1981

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

---

¹

הריני מקדם את פניך, עגנון היקר, בברכת בואך לשלום!

אינני זוכר שליחות רוחנית גדולה ונעלה מזו שאתה מילאת במסעך לשטוקהולם ולערי בירה אחרות. שליחות זו, שנועדת למלא, הוכתרה בהצלחה מופלאה עם קבלת פרס־נובל, שהעמיד אותך ואת יצירתך ואת הספרות העברית במרכז תשומת הלב של העולם התרבותי. אתה הפלאת לייצג את רוח ישראל סבא וצעירא, להראות לעיני מלך, עמים ושרים את חיותה של הלשון העברית ואת כוחה של היצירה העברית. אתה גילית שוב לעולם את שרשי היניקה המיוחדים של הרוח היהודית היוצרת והשׂכלת להתאים את מסורת הנימוסים הישראלית לטקסים המקובלים. ואף בזה תרמת גוֹן מקורי, שעשה רושם אשר לא יישכח.

זכות גדולה נתגלגלה על ידך להאדיר את שם ישראל, רוחו ויצירתו בעולם, והגדלת בעם ובנוער את האמונה, הבטחון והגאווה בתפוצות ישראל, שבהן ביקרת או ששמעך הגיע אליהם.

אולם זכות גדולה זו לא בשעה אחת קנית. היא נקנתה לך בעמל של יצירה במשך כל ימי חייך. אתה ספרת אותיות לשון הקודש וחיברת אותן לתיבות ולשורות, ומהם רקמת סיפורים של מעלה על כנסת ישראל בגולה ובארץ ישראל. וכך בראת עולם יהודי גדול. לעולם זה הוצאת עכשיו מוניטין ברחבי תבל, וזה שהרהיב את אנשי הרוח והיצירה.

עכשיו אתה חוזר אלינו עטוּר זר הפרס הסגולי, אך גם עייף מעמל ומטוֹרח. אנו מאחלים לך מנוחה והחלפת כוח מהירה, כדי שתשוב למנהגך ולשולחן עבודתך ביתר שׂאת ושכינת היצירה תוסיף לפעמך עוד הרבה שנים לטוב לך ולתפארת לאומה.

¹

זה למעלה משישים שנה אנחנו שותים מבאר יצירתך העמוקה והצלולה דעת עצמנו ואמנות-אמת. אנחנו, כלומר, כל העם, על משכיליו, צעיריו וזקניו שמרניו ומחדשיו, וכל אחד מצא בך את שביקש: מסורתיות ומודרניזם, יהדות ואנושות. עבר והווה, ישן וחדש. את כולם ריווית ולא איכזבת.

אתה חזרת ובראת את העולם היהודי של אתמול אשר נחרב בגולה. בעיר הקטנה בוטשאטש, שבה קלטתי עוד בנערותי את אגדת עגנון, קיפלת את כל כנסת-ישראל. בית-המדרש שלה הוא סמל כל בתי-המדרשות. וכך הם רבניה, משכיליה וסוחריה. אך בוטשאטש לא היתה אלא מעין נוטריקון, גימטריא. כדרך הבורא, צמצמת עצמך לשם יצירה. ממקום אחד נידח השקפת על פני כל היקום היהודי, ועיצבת אותו בחכמה ובחן, בעמקות ובבליטוּת רבה. כנסת-ישראל זו שבכתיבתך תהיה קיימת לעד. שום צורר לא יצליח להחריבה עוד. היא תהיה ככוכב מאיר גם לאחר שממלכת ישראל תקבץ את כל בניה לתוכה ותיווצר הווייה יהודית חדשה. ממנה יתבשמו כל הדורות.

אתה רקמת לבוש נפלא גם לחיים המתהווים בארץ. רק תמול שלשום התחילו חיים אלה לבצבץ וכבר חשת את הקבוע שבחולף, צדת את הקולות והמראות והדמויות בעודם מרפרפים וקבעת להם צורה של קיימא בסיפוריך, הכלולים בהדרם האמנותי. לא אידיליה פרסת לפנינו, אלא הווי מוכאב, אנשים מיוסרים, אוירה של ציפיה משיחית, ועם זה השרית על הכל רוח גדולה, המביאה עמה המתקת-הדינים ושמחת הקיום כמות שהיא.

היית מופת לסופרים. כמעט כולם הם תלמידיך. גם אלה שאינם מודים בכך. ואם “יבדקו את נפשם לאורך, וראו והנה גם-הרבה מאורם ממך ומשלך הוא”. אתה קידשת את מלאכת הספרות, הורית מה גדולה האחריות לכל מלה כתובה. אתה הכבדת על קלי-עולם, המגלגלים במלים כבעדשים. ההווייה היהודית הרחבה והעמוקה מצאה את תיקונה בלשון עברית בת-יוחסין, שדם ראשונים ואחרונים זורם בקרבה. צירופי-שמות ותוארים שצירפת הם בחינת סוד. אנו חשים את גדולתם ומתיקותם וייחודם, אך את רזיהם לא גילינו. אלה נמסרו לך בלבד, וכל מי שניסה לחקות את אורח-כתיבתך נמצא מזייף את מטבעותיך.

התענגנו לא רק על יצירתך שבכתב; גם שיחתך, תורתך שבעל-פה, היתה לנו מקור עונג ולימוד. דולה היית בשעת דיבורך שפע של מחשבות, הברקות והגדרות על אנשים, מאורעות ומצבים. ואותו הומור, שעיתים היה מלטף ועיתים עוקצני, שביסמת בו את סיפוריך, היה מתגבר בשיחותיך. בן-שיחתך היה מרגיש, כי שיירי יצירה אתה משׂיח, אודי-תיאורים ששרדו, ואולי אף ניצנים של ראשית חדשה, ממשמשים ומגששים לצאת לאור, והם עתידים לשמש תא יסודי לאחת היצירות החדשות.

יצירתך העמיקה את הכרת עצמנו כיחידים וכאומה. היא העלתה את האמונה בכוחותינו וביעודנו. אמרנו: עם, שהווייה כזאת לו, לא לשוא קיומו וסבלו. עברוֹ של עם כזה דבוק ואחוז בהווה ובעתיד. דורות שהיו ודור הווה ודור יבוא מושיטים יד זה לזה ויוצאים במחולת-מחניים. אתה נתת דמות מוחשית לנצח ישראל. אתה הוצאת מוניטין לספרות ישראל בין האומות.

בשם חבריך הסופרים, שרחשו לך כבוד ויקר, שראו בך יוצר גדול, דוגמה לשלמות אמנותית, תלפיות, הריני נפרד ממך בלב מלא צער ויגון, אולם נפש יצירתך תהא צרורה בנפש כולנו.

דבורה בארון / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

רק מעטים מאד ראוה בשנים האחרונות, אך רבים מאד ידעוה. היא היתה בחינת רואה-ואינה-נראית, אבל היתה קוראת ונקראת. בגלל מחלתה היתה אסירת חרדה, צמודה למיטתה, שבויה בידי עצמה. אבל מגעה עם העולם לא פסק, אלא כאילו גבר עם התבודדותה.

פלא הוא ויהי לפלא, איך סופרת סגורה ומסוגרת זו, שמשאה ומתנה עם הבריות היה מוגבל כל כך והסתכלותה בעולם היתה מבעד לחלון חדרה – איך זכתה לראות מראות-עולם ולחזות מחזות, לעצב דמויות ולתאר חיי אדם וחברה. ואם אפשר איך-שהוא ליישב את הפליאה ביחס לסיפוריה מימי הילדות, שינקו מחוויות-בראשית, החתומות בנפשו של אדם ואינן זקוקות לסיוע מצד העולם החיצוני, הרי גדולה הפליאה ביחס לסיפוריה מחיי הארץ החדשים, שתיארה אותם כאילו היתה אחת הנפשות הפועלות בתוך הווייה זו ומעורה בה.

אכן, מתוך חדרה היתה צופה מסוף עולמנו ועד סופו, ומה שמנעו ממנה הבדידות וחוסר המגע התכוף עם הסביבה – ניתן לה כפל-מתן ע"י האינטואיציה המאירה והדמיון היוצר.

ארוכה הדרך, שעברה דבורה בארון מאז היותה עורכת המדור הספרותי של “הפועל הצעיר” ועד היום הזה. ובוודאי היו תחנות ושלבים ביצירה הסיפורית שלה. אף על פי כן היו יחוּדה ובגרותה בולטים מראשית הופעתה. אותו צמצום עצמי ואותה תמציתיות, שטעמנו טעמם הטוב בסיפוריה האחרונים, כבר היו נתונים לה בפרסומיה הראשונים. גם אופן ראייתה ואופן הבעתה המיוחדים, נושאיה ו“גיבוריה”, היו קבועים ועומדים בעולמה הספרותי. לכאורה אף היא תיארה את העיירה שבגולה כסופרים רבים אחרים, וטיפלה באותן הדמויות עצמן; אך לאמיתו של דבר, אין זה כך. קנה-צופים מיוחד היה לה, וכוונה מיוחדת ואמצעים מיוחדים. היא לא בקשה את היריעה הגדולה, שעליה מצויירות נפשות רבות ומנומרות, ומאורעות גדולים ורבים, אלא נצמדה לקטע המעיד על “השלם”, ליחיד המעיד על הרבים, לשורש המעיד על העץ. היא צללה לעומק אך גם לא מנעה עצמה ממיצוי האור השופע על השטח. היא תפסה את העולם בכל חמשת חושיה. היא אהבה מראות, ריחות, צבעים וקולות ורחשי תנועה אנושית. יסודות אלה מלווים כל דף מדפיה. אך העיקר הוא המוחש הנהפך לסמל. אי אפשר לאדם לתאר את הכל. הנושאים מרובים, ויש חשש שמרוב העצים לא ייראה היער, אך אפשר לרדת לשרשיהם של עצמים ואנשים מעטים ולתארם כסמלים המרמזים על הכלל כולו.

אנו מוצאים בדבורה בארון אהבת הבריות בכל משפט ובכל תיאור. אין אצלה דרי-מעלה ודרי-מטה. כולם נבראו בצלם. אבל היא אוהבת את העושר הנפשי ואת שפע החיים. אלמנה, שחייה הם אוצר בלום, חשובה בעיניה מסטרוניתה שוקטת על שמריה. והיא ידעה למצוא עשירות-נפש ולא-מאושרות, ולעצב אותן לדיוקנאות שלמים ומרהיבים.

עם מותה נסתלקה דמותה של אשה מופלאה, שיסוריה הגדולים היו לה מקור השראה ויצירה, מספר סגולית, אמן גדול בפרוזה העברית החדשה, והורד המסך על מעצבת חזות מיוחדת להווייה שלנו.

¹

עתה זה חגגנו את יום הולדתו השבעים. ובחגיגה זו שפעה אליו אהבה רבה מצד המוני העם, תלמידיו וחבריו, הקבוצות והמושבים, הערים והמושבות. ואף הגולה שיתפה עצמה בהבעת הערצתה אליו. כי משורר העם היה, ממנו לקח, בתוכו התמזג ולמענו יצר. בכל שבעים שנות חייו לא היתה חציצה דקה מן הדקה בינו ובין העם. תמיד היה אבר מן החי הלאומי והחברתי, תמיד תהה על גורל העם ושקד על הבעת עצמותו ותקנת חייו. כי בו נתגלמה המידה אהבת-ישראל במשמעותה האמיתית, המסורתית. אך בהיותו משורר, לא הסתפק בקבלת מצווה זו כשיגרה, אלא מיצה את תוכנה המהותי וראה עצמו מחוייב בזכותה ללמוד וללמד, לעורר ולייסר, להצביע על האור ולהבליט את הצללים, כדי לסייע לעיצוב דמות-העם הנכספת.

והוא עשה את כל אלה בכינורו הנפלא, בצלילי שירתו הזכים ובצירופי חרוזיו המתרוננים. למעלה מחמישים שנה כיהן בהיכל השירה וההגות. בימי גיאות ובימי שפל, בעת-חרדות ובעת-בשורה, תמיד היתה רוחו הגדולה קולטת את המראות ואת הקולות ורוקמת מהם עטרה לראש האומה הדווייה, המתחדשת במולדתה.

ולא את שירת העם בלבד שר, אלא גם את שירת היחיד. הוא חזה מתוך נפשו את צער היחיד בתוך האומה, המתייסרת יסורי גולה ויסורי תחיה, ועשאוֹ נושא ראשי ביצירתו. מן הליריקה והאידיליות, משירי הקינה והחג, בלשון פיוט ופרוזה – נשקפת אלינו דמות-דיוקנו של החלוץ העברי על כל לבושיו וגילומיו כשהוא מתלבט בנפתולי מעברו, בחיבוטי השתרשותו ובמכאובי התחדשותו בארץ ישראל. כי מיטב שירתו היתה האמת, אמת-החזון ואמת-המציאות, ומעטים כמוהו רחשו יראת-כבוד לדיבור הנאמר ולשורה הנכתבת. הוא היה סולד מפני החיפוי על האמת, יהיו מסכותיה אילו שיהיו.

איש העליה השניה היה ובשר מבשרה של תנועת העבודה. מעל במה זו, וכן מעל “דבר”, היה משמיע את דברו בכל תקופות יצירתו. (רשימתו האחרונה “מעשיה”, נתפרסמה כאן סמוך לפטירתו וההגהה נעשתה על ידו בבית החולים).

לא רבים זכו כמוהו לשמוע את שבחם בחייהם. שכן עוד בהיותו מתהלך בינינו השתאינו נוכח החזיון המרהיב הזה, ששמו היה דוד שמעוני. מנהגו של עולם, שמהללים את הפורש מחיי המעשה ומסתייגים כלפי האדם הפועל בחברה, שעצם המגע עמו מחייב הסתפקות בשיבוח מועט. לא כן שמעוני. הוא היה בתוך הציבור ומשתתף בחיי הציבור עד ימיו האחרונים ממש. היה יושב ראש רב-פעלים באגודת הסופרים, היה פעיל באוניברסיטה, באקדמיה ללשון העברית, במוסדות תרבות ובועדות ציבוריות שונות, נפגש עם הרבה אנשים, הביע דעתו בעד ענינים ונגדם, עמד על דעתו ועל גישתו המיוחדת. ומדרכו של אדם כזה, שהוא מתווכח ומתנגש. אך שמעוני לא פגע ולא נפגע בכל אלה. קשרי אהבה ודרך-ארץ נקשרו תמיד בינו לבין העוסקים עמו בענין משותף. הכל כיבדוהו והרגישו לא רק באישיותו היוצרת, אלא גם באישיותו המוסרית, בסגולותיו כאדם, כריע, כאוהב הבריות.

לפני זמן-מה, לרגל יובלו, סיים החתום מטה את מאמרו עליו בדברים הבאים:

"בדרך כלל מעטים הם הסופרים, שאין חציצה בין היצירה והיוצר, בין ערכי היופי והמוסר שבכתב ובין אלה שמגולמים באישיות מחברם. על פי רוב דוקרת את העין סתירה מכאיבה שכבר הסכנו לה, ושוב אינה מעוררת תמיהה. בדוד שמעוני השירה והאישיות, ערכי היופי והמוסר, נושקים זה את זה. נאה הוא במידותיו, ניכר במתינותו ואין טבעו חשוד על קפיצות והוא קפדן בכבוד חבריו. כשם שיש מקצב ומשקל בשירתו, כך מדקדק הוא ושוקל את מנהגו בחיי המעשה ובדברים שבין אדם לחברו. מתקומם הוא על הרע ועל העוול, בכל מקום שהוא נתקל בהם. רגש הצדק שבלבו מתפעם למראה קלקלות בחיים והוא שוקד ככל יכלתו להסירן מקרבנו. עוסק באמונה ובהשכל בצרכי ציבור הסופרים ואנשי המדע. ידיד וריע הוא למי שנמצא לפניו ראוי לכך וסלחן למי שנכשל בדבר שאינו מהוגן. אוהבת את הבריות ומקרבן. אהבה זו לאדם ולעם ולארץ היא הרוח החיה באופני יצירתו, כדרך שהיא נסתפגה בכל ישותו וקורנת בחיי יום יום. אין הוא מדבר גבוהות על מוסר וצדק ואינו עושה מהן סיסמאות, אבל כל מזגו הוא מזג מוסרי וכל עצמותו חצובה מספירת היושר.

המשורר לא הכזיב את העם, והעם לא הכזיב את המשורר.

לפני שנים, כשהמשורר היה עדיין שרוי במזל של תהיה על עצמו ולא בא עד חקר יעודו, והיה מפקפק עדיין אם עתיד הוא להתקבל על לב העם, ניבא שמעוני על עצמו:

יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת:

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ,

נִחוּמַי לֹא נָזְלוּ עַל פְּצָעָיו בְּרִגְעֵי עֲבָרוֹת,

בִּמְצוּקוֹת יוֹם-יוֹם לֹא עוֹדַדְתִּי רוּחוֹ הַנִלְאָה.

(ידעתי, כי עמי…)

אולם נבואה זו לא נתקיימה, ובדין לא נתקיימה. ענוותנותו היתרה הטעתה אותו. שירת שמעוני לא זו בלבד שלא היתה זרה לעמו, אלא היתה קרובה ללבו ביותר. והד רם ענה לצלילה. המשורר לא התנכר לפצעי עמו ברגעי זעם ומצוקות יום יום, אלא עודד את רוחו והרעיף עליו את ניחומיו כשהשעה היתה צריכה לכך. הוא שר את שירת התחיה, וקונן את קינת החורבן ועורר את תקוות העתיד; הוא תיאר את מוראות השואה על יהדות אירופה, הוקיע את ארמילוס הרשע של זמננו וקרא לנקם; הוא חיזק את רוח העם בציון במאורעות-הדמים וליווה את החלוץ בלבטיו ואת הנהג בסכנת דרכו, את איש-הבריגדה בנכר, ואת גיבורי צה"ל בקרב, ואת בוני הישובים החדשים במולדת. תמיד, בכל עת ובכל שעה, הלכה שירתו לפני העם ועם העם וזלפה עליו טל מרענן.

לפיכך ענד לו העם עטרות לראשו."

¹

הוא היה ויהיה אבן-שתיה בספרות העברית החדשה. לא בבת-אחת נעשה שכזה. מצרורות רבים, שראשוניהם ניתזו ב“הצעיר” וב“טאגבלט” שבגליציה, והמשכם ב“השילוח” וב“ספרות” לפרישמן וב“הפועל הצעיר”, ואחרוניהם בשיריו היפים ובסיפוריו הבשלים – נתלכדה ונתגבשה אותה אבן-שתיה. ככל דרכיו היתה גם דרכו בספרות בשופי ונחת, בקו-מישרים ובלא קפיצות-פתע, עד שקנה לו שביתה בהכרת המשכילים והקוראים, המבוגרים והצעירים, כיוצר גדול וכאחד ממעצבי דמות תרבותנו. הוא נכנס ללבם בחשאי, והם אהבוהו, הוקירוהו והתכבדו בו, וכמה כתרים ניתנו לו.

בכתר הסופרים שלו משובצות יצירות סיפוריות גדולות, המתנוצצות כאבני-חן. באלה העלה שרטונים רבים בים החיים של כנסת ישראל בגליציה, המצטרפים לרצועת-הוייה רחבה. גיבוריהן הם מנבכי העם על כל שלל טיפוסיו. ויש שכמה מהם עולים למדרגת סמלים. הוא חצב גם בתוך סלע המציאות הארצישראלית והושיט לנו בקנה חטיבות מן ההווי החדש.

התיאור שלו נראה כמי-מנוחות ואף סגנונו העברי המצוחצח והמדוייק להפליא כאילו העיד על שלווה ועל תואם, עד שרבים טעו לראותו כסופר שאינו יודע סערות; אולם הם שגוּ ברואה. הוא הופיע תמיד כבוש ומגוהץ, אבל זה היה פרי הבלגה עצמית וריסון. בלבו בערו להבות והשתוללו סערות ומעיניו נשקפו צער היחיד וצער הכלל. אם נשתמש בפסוק אחד שבסיפורו “תמונות מבית מבשל השכר”, נוכל לאמור גם עליו כי: "לעצב יש לחיים ורוּדות ". הוא הווריד את עצבותו וכלא את סערותיו.

כתר הפדגוג היה עטור לראשו ומתוכו הבהיקו לקחו כמורה ומחנך, ויפיפותם של ספר הלימוד וספרי הקריאה והבמות לנוער. הוא עידן את נפש הנער והנערה בסיפורים מקוריים ובניסוחים מהודרים של סיפורי העמים. האיר להם ב“מנורת הזהב” ודאג ל“עתידות” שלהם. הוא היה אמון-פדגוג גם לסופרים צעירים, שהיו מביאים אליו את פרי-ביכוריהם בלב רועד ומצפים למשפטו ולסיועו. והוא חננם בחסות אבהית, בעצה ובעזרה. רבים מאלה גדלו אח"כ ושמרו לו אהבה והודייה. יען כי ראה את הספרות כגן שיש בו עצים עתיקים וחסונים, ועצים רכים הזקוקים לסמוכות, ואף שתילים הצריכים טיפוח שקוד.

כתר העורך ניתן לו מנעוריו ועד יומו האחרון. רק מעטים יודעים כמה שיקע משלו בשל אחרים. בהיותו טוב-עין היה חונן ונותן, ומעולם לא רמז על כך, כדי שלא לבייש. העריכה היתה לו משימה, תעודה, השקפת-עולם. “עורכך עורך צריך”, היה פוסק ברוח הפתגם התלמודי הידוע. לפיכך היה אף הוא נשמע לעצת אחרים, שהעירוהו על טעותו.

גם כתר העסקן התרבותי הלם אותו יפה. הוא היה צמוד לעניני הישוב, הספרוּת והתרבות. רבים מהם יזם בעצמו ולרבים מהם נתן את ידו. ביתו היה פתוח לכל בעל יזמה ולבו היה ער לכל שאלה ומשאלה. חבר היה בועדות ובמועצות שונות ולא חשך עמל וזמן, כדי לתרום משלו לכל בירור. לא אגודת הסופרים בלבד, ששימש בה בזמן האחרון כיושב ראש, היתה בחוג פעילותו, אלא גם מפעלים ומוסדות אחרים. תמיד היתה בידו אמת-הבנין והיה אח לכל בנאי וסולד מפני רוחות חבלה ויצרי-הרס.

וכתר שם טוב עולה על גביהם. לא במקרה זכה בו. כי היה בעל מידות תרומיות, ישר-דרך, איש-בינות, איש-ריעים, גדל-עצה ורב-קשרים. מוכן היה תמיד לעודד, להושיט עזרה, להמליץ ולחזק כושלים. וכל אלה עשה תוך שמירת כבוד הנעזר, בהומור, בטאקט ובנעימות. הרבה זמן וטרחה הקדיש ל“פכים קטנים” אלה, מפני שהיסוד ההומאני, אהבת הבריות ודיבוק-חברים, היה מכוון את דרכיו והליכותיו.

הוא לא היה חבר רשמי, אך כולו ממוזג בתוך תנועת העבודה, שוחר טובתה ומוקיר ערכיה. מאז בואו ארצה נקשרה נפשו ב“הפועל הצעיר”, והיה תורם לו מן השבח והעליה עד ימיו האחרונים ממש, שבהם פרסם בגליון חג השבועות רשימה נלבבת על חמשת נכדיו, שיש בה מעין סיכום השקפתו על “אבות ובנים”.

ברוח נכאה הובלנוהו למנוחת-עולמים. גדולה האבדה וגדול המכאוב. וי להאי שופרא ולהאי חכמתא דבלי בארעא!

¹

יצירתו היא מאשיותיה של הספרות העברית החדשה, יצירה, שחותמה אמת, אור ויופי. כמה וכמה לבושים לה: סיפור ושירה, הגות וליריקה, בקורת והערכה, עריכה ותרגום, וכל הלבושים מעוטרים עטרת אמנות ואמונים.

נרחב כר יצירתו. ברש ינק מן ההויה הישראלית בגולה, וגילה בה על פי דרכו את יהודיה הקרקעיים, הדשנים, שהם הכוח המעמיד גם בתפוצות, כשם שתיאר בצדם את טיפוסי הגויים, אשר בין סערה לסערה היו יושבים שבת־יחד ומהפכים בחררה אחת. במכחול שופע אהבה והומור צייר דמויות יהודים עממיים באשר הם, אך בחזון רוחו ראה והראה את ארעיותם בתוך קביעותם ואת הסכנה בתוך בטחונם. במשך שלושים וחמש שנות חייו בארץ־ישראל כבש כיבושי־נושא וכיבושי־תוכן רבים. הוא נעשה שותף במעשה בראשית של תקומתנו, ויריעות יצירתו נתרחבו ונתגוונו. בהיר־עין וצלול־ארשת התהלך בארצנו, הנתונה לקצב של בנייה והמחדשת את נעוריה, והתבונן בארחם ורבעם של ה“גננים”, וסיפר כיצד “איש וביתו נמחו” ומה שאירע “מאחורי בריח הים”, ושר על “החלוץ הראשון” ועל “אדמת חול וחומר”, ונתן ניב לשאיפת האומה ולניצני החיים החדשים.

רגשי יקר מיוחדים רוחשת לבעל־היובל הבמה הזאת, אשר מעליה פרסם דברי יצירה מראשית עליתו ארצה ופקד אותה לטובה כל הימים.

ביום הולדתו הששים אנו מברכים אותו בחיים ארוכים ועשירי יצירה, ויוסיף להעניק לנו מתנובות רוחו הגדולה, שיש בהן מן היסוד שבתפארת.

¹

א

הוֹ כִּי פֶתַע הַשְׁקִיעָה תָּקְעָה צִפָּרְנֶיהָ הַמְכֻרְכָּמוֹת

בִּבְלוֹרִית שְׁלֹשֶׁת אִילָנַי וַתְּכַרְסֵם עֹז מַצַבְתָּם.

(“מעבר לימים”)

באלה הימים הלך לעולמו הליריקן והדרמטורג העברי מתתיהו שוהם, והוא בן 44. מעציבה מאוד העובדה, שמיתתו של סופר עברי בעל שיעור קומה, שיצאו לו גם מוניטין של מקבל פרס ספרותי מעירית תל-אביב, נודעה לקהל ע"י טלגרמה יבשה בלא שרטוטי ביוגרפיה והערכה בצדה. ולא על מערכות העתונים תלונתנו – חסרים היו להן המקורות לשאוב מהם ידיעות ביוגרפיות, אלא על החברה העברית כולה אנו קובלים, שיחסה צונן והיא מתרשלת להציב ציוני תולדות לכל יוצר עברי בעודנו בחיים. לא יתואר הדבר, שסופר אשר ישמש בכהונת הספרות כעשרים שנה, איננו רשום בשום מילון או לקסיקון או אנציקלופדיה, שיצאו במשך עשרים השנה האלו.

שוהם נכנס לשירה העברית מתון-מתון, אך כבד-צעד וטעון פירות. במשך חייו המעטים נתן לנו יבול מרובה בכמותו ומכובד באיכותו. ארבע דרמות ושירים ומאמרים העניק לספרותנו. ואף-על-פי-כן לא עשה העוויות של עשיר פזרן. הוא עשה את מלאכתו בהצנע ולא היה מכריז אלא על המוגמר ועומד. שלא כאלה, ששלושים חודש לפני צאת יצירתם לאויר העולם הם מזדרזים לבשר על הולד החדש, ולא פעם בשורתם שוא. שוהם היה בעצם קיומו בשורה. כל יצירה משלו, מלבד מתן עצמה היה בה גם משום מתן הבטחה ליצירה נוספת. ליבוטי הבעתו וחיבוטי עיצובו העידו, כי לא נשלמה המלאכה, כי הוא בבחינת “תנא ושייר”, כי לפי שעה נתן לנו מה שהשכיל להשיג בהיאבקות עם עצמו ועם זולתו, והשאר יבוא. דומה, שלא סיים פתרונה של שאלה אחת על מנת להיפנות לחברתה. תמיד בצבצו ועלו לפניו צדדים חדשים שהיו טעונים עיצוב מחדש.

אפשר שעוד יתגלה לנו, אך לפי שעה כמוס מאתנו אותו צינור-השפעה ואותו נתיב-מסתורין שהביאוהו עד הלום. קוראים אנו ביצירותיו ותמהים: הלזה מנין בא? מהיכן לו סגנונו, דרך-עיצובו ואופן-השגתו? חוליה באיזו שלשלת הוא? אין בו לא מסגנונו של מאפו ומתפיסתו האידילית, ולא מלשונו של ביאליק הממוזגת יפה והצחצחה, וכל שכן שאין חלקו עם שפת השירה הצעירה, הגמישה והנכפפת. לשונו כאילו מתעלמת במתכוון מן הדרך הארוכה ומן ההישגים הרבים, שהשיגו המשתמשים האחרונים בשפת התנ"ך, והיא רצה עלי אורח משלה, שגם שפיפון נושך עקב מצוי שם. עם קריאה, בלכתנו עם קצב פסוקיו וחרוזיו, משתררת בנו הרגשה כאילו זרם איתן פרץ ועלה מנבכי האדמה על פני היבשה והוא מבקיע אפיק ראשון למהלכו. על כן ניכרים חמרי-הסחף, הנגררים תוך כדי הילוכו של הזרם.

ב

הִתְלַפְּדוּ כֹה אֳפָקִים, תְּהוֹם שַׁלְהֶבֶת הִתְקַמְרָה

וַתְּשַׁלְשֵׁל דְלָיֵי-בְּרֵאשִׁית לִמְשׁוֹת מֵהֶחָלָל

כַּדוּר-אֶרֶץ מִתְעַרְסֵל בְּמִקְלַע קַרְנֵי שְׁקִיעָה.

(“היום הגוסס”)

בשלושה חרוזים אלה מקופלים תעודתו ומילוי תעודתו של שוהם. הוא משקע דליי-בראשית בתוך באר-הקדומים, שמתוכה מפכים ועולים בעיות אדם וגורל אדם, שהניעו את גלגל החיים בימי קדם ושעדיין הם מניעים והולכים. שוהם רואה ומראה את הקבוע-ועומד ואת הבלתי-משתנה שבמזל האנושי. הוא צובע מחדש, כביכול, את שלמת הגורל האנושי שדהתה מרוב ימים, והכל מבריק ומפתה כבראשונה. לשם כך אנוס הוא לפרקים להוציא דמויות מסרתיות מידי פשוטן, לשים לב חדש בקרבן ולהשכין בנפשם יצרים אחרים. אך אם מצד הפרובלמטיקה והסברת הנפשות שפעלו בימי קדם הוא מהפכן גמור, ההופך צדיק לרשע ורשע לצדיק, טפל לעיקר ועיקר לטפל, הרי השפה המושמה בפי הנפשות האלו, המגלמות בעיות זמננו ומכאוביו, היא שפה שמרנית, היפר-תנכית, אם אפשר לומר כך. היא תנכית יותר מן התנ"ך. יש לשער, שגישתו המהפכנית לחומר הקדמון הביאתו לידי שמרנות בשדה הלשון. אין אדם אחד עושה, כנראה, שתי מהפכות. הוא פיקח את הגל מעל תקופות מעורפלות ומאורעותיהן וחיבר את נפתולי האדם הקטנים והגדולים של ימות-ראשונים אל מלחמת האדם בן-זמננו, באופן שאתה מרגיש בעליל את רציפות הדורות בשדה הקנאה, האהבה והיצרים; הוא העיז לחזות חזות אחרת ולעצב על פיה את הדיוקנאות הקמאיות. אך מצד בהירות הנאמר וצלילות הראות וטוהר האפקים, מדגים ספר “בראשית” סגנון ותיאור מודרניים ביותר לעומת הארכאיות של שוהם. מין עומס-יתר-על-המידה מורגש ביצירתו, מין הליכה-במתכוון על גבי חתחתים, הפוצעים בחודיהם ובחשיפותם את רגלי המהלך עליהם עד זוב דם. ואמנם מעין סיבי-דם מושחלים בין פסוק לפסוק, בין מחזה למחזה ובין נפש לנפש. אפילו ההומור והשחוק סמוקים ביצירותיו. פעמים שאתה מרגיש, שהמשורר פצע מלה מן המלים בידים. כך נראתה לי, למשל, המלה “יחך” במקום יחכה. בדקתי ולא מצאתי, שלשם משקל או יופי או טעמי טכניקה נעשה הדבר.

אולם כל הפגמים, שרבים מהם ודאי היו בטלים מאליהם בהמשך יצירתו, אינם יכולים להאפיל על שוהם כיוצר בעל כוח-איתנים, החוצב מן השיתין, המנובב את העבר הדומם ומשלבו בתוך ההווה הרוטט. לא ידענו כמותו זה כמה. יוצרים כשוהם מיועדים לבנות היכלות לספרות העברית מאבני-גזית. כל הינף של פטישו תקע יתד נאמנה, כל משיכת-קולמוס משלו טבעה מטבע וצרה צורה. וגדול הצער על שסופר רב-גנזים ושר-אוצרות כזה ירד אלי קבר תוך כדי זינוקו על חומר-יצירה חדש וגדול.

¹

התגובה הנרגשת ורבת הרושם והעוצמה של העם על פטירתו של אורי צבי גרינברג ז"ל, מעידה על גדוּלת המשורר בעיניו ועל גודל האבידה. האבל הלאומי עליו ודברי ההערכה הגבוהים שנאמרו על שירתו, תאמוּ לדמותו שהלכה והתגבשה בתודעת העם ובדמיונו זמן רב לפני מותו. לאט לאט הוסחה הדעת מן העובדה שאורי צבי היה שרוי שנים רבות במחלוקת בציבור, מחלוקת, שהעיבה גם על ההערכה הרוחנית והאמנותית; בינתיים נשרו הקליפות מעל היחס אליו ונחשף הלוז הנצחי של משורר גדול ואמן צרוף. לא שסלחו לו על עקמומיות עברוֹ או שהסכימו להשקפותיו, אלא שהתחילו להסתכל בו באספקלריה המאירה וראו בו פייטן לאומי ולירי מחונן ומבורך, והבחינו ביצירתו בין העיקר הקיים ועומד לדורות ובין הטפל העתיד להיבטל. את העבר אי אפשר להעביר מן העולם, אבל ההווה המפוכח והחיוני והעתיד המשוער והמפולל, יש בהם כדי להסיר מחיצות ולהכשיר אותנו לתפיסה נכונה יותר ולתת בידנו קנה-מידה אמיתי יותר. ואמנם, קריאה מחודשת ומחדשת בשיריו מפעימה את לבנו בעוז הבעתה ומעמידה אותנו על רום ערכו ומעלתו של אורי צבי.

קשה בדברי הקדמה קצרים למצות ערך זה, אבל משהו ברצוני לומר על כך. אורי צבי ינק ממסורת ישראל ומשירת הדורות הקדומים ודורו. הוא עיכל ומיזג בקרבו, בלשונו וביצירתו, את היפה והמקורי שבתרבותנו. מעשה-מרכבה זה נעשה באורח טבעי, כמעט שלא מדעת, בסוד ההמשך והרציפות המופלאים. תורת המסתורין הישראלית, שממנה שתה לרווייה והיא נתעכלה בבני-מעיה של שירתו, מסרה לו את רז הספיגה והמזיגה, ואנו רואים, נהנים ומשתוממים נוכח כוח אדיר זה למפעלותיו הפיוטיים. אזנו היתה קשובה לקול הגורל היהודי הקורא מן החורבן אל התקומה, וכל מה ששמע וראה נתן לנו בתורת חזון גדול, שהנחית אותו עלינו ברעם אדיר, אשר הרעיש את כנסת-ישראל. הוא סלל נתיבות חדשות בשירתנו, בירר סממנים וניצוצות יצירה משירת העולם הגדולה והרחבה והבליע אותם בשירתו העברית. צירף צירופי-לשון מפוארים ונועזים, עיצב ניב פיוטי עברי חדש, ניב גרינברגי, שחוֹתם של מקוריות ותפארת טבוע בו, העלה צלילים וקצבים חדשים ופתך צבעים משלו לציור מראות וחזיונות שנתגלו לו. ומה עשיר הוא אוצר המראות והחזיונות שלו! לא רק מגנזי העבר באו

אליו, אלא גם מן ההווה המזעזע, מאימי מלחמת העולם הראשונה, מן הפוגרומים והשואָה, מן הגלות והגאולה, מן הכיסופים והמשיחיות. הוא תיאר אותם בדם-לבו בדקות ובעומק, באמנות ובאמת, ועשה אותם דגל לאומי. אף נלחם בעוז להגשמת חזונו וכיסופיו בתקומת ישראל במולדתו. הוא לא היה פילוסוף מנסח הנחות ומושכלות, אבל היה משורר מביע מורגשות של גורל האומה ושל היחיד, ובזה היה כוחו הפלאי והסגולי. הוא הנחיל לנו מורגשות אלה בשירתו, במסכת הימנונים, קטרוגים וקינות, שדורות יפענחו אותם ויתפרנסו מהם, כי כוכבו של אורי צבי גרינברג יאיר ברקיע השמים שלנו ולא ידעך לעד.

¹

שלונסקי נפטר, אך כבודו מלא כל הארץ, שמו של שלונסקי מלא כל העולם היהודי ושירתו של שלונסקי מלאָה כל הספרות החדשה. כי הוא כבש בכוחה כיבוש יחיד את העמק והגיא, את המושבות והערים; כי הוא סלל דרכים בשירה העברית, ריתק אליה חוליה מיוחדת, חידש צורות ונגינות, יצק בה רעננות והעמיד לה חסידים, מורים, ותלמידים. ואף-על-פי-כן, שלונסקי הוא איש-תל-אביב. לא זו בלבד שהיה דר ויוצר בתל-אביב שנים רבות, עד יומו האחרון, אלא הוא ביקש למצוא את ייחודה, אף טיפח וריבה ייחוד זה. הוא ריגל את פינותיה, הקים בה את במותיו, בלש את שפת ילדיה ושם מארב למתקוטטים בשוק, כדי לצותת את קללותיהם בעברית. הוא האמין, שסלנג עברי יכול להיווצר קודם כל בתל-אביב. כתב על כך רשימה בשם “מענה לשון בתל-אביב”, ובה ציין, כי “בבתיה, ברחובותיה (של תל-אביב), בכל הצירוף של הקולות והמראות, משהו מתאפיין, מגיע לפרקו. נדמה לי – כך כתב – כי כבר יכול אני להבדיל בין הרעש התל-אביבי והרעש החיפני, או הירושלמי. נדמה לי, שאפילו בין ילדי תל-אביב וילדי חיפה, למשל, אפשר להכיר. עולמות נבדלים, הוויות נבדלות! הילוכם של הללו אחר הוא, רהוט הוא, חצוף יותר, הילוך מתרוצץ, אם אפשר לומר כך (חיפה וירושלים הרריות הן, וקשה שם הריצה!)”

אך הוא עצמו היא מוּפנם, ביחוד בשנים האחרונות. והיה בודק את חדרי-נפשו לאור הרינה והבינה. הוא היה גר ברחוב גורדון, וב“ספר-הסולמות”, שבו הגיעה שירתו לפיסגה, מצוי שיר בשם “גורדון 50”, שהוא אחד השירים המורכבים והמענינים ביותר, שבו גנוז, אולי, סוד חייו ובו ביטא את הרגשת קיצו המתקרב, את ריצת הכד אל המבוע. ובשפת-הסמלים שלו הוא מרמז, כי ברחוב גורדון, אחד הרחובות, שאין בו כל ייחוס מלבד שמו – מתגוררת בבית מספר 50 חוּ–אָ–לוּ, זוֹ איילת-הפרח, שהיא התגשמות היופי, העדינות והשלמות.

ברחוב זה, בבית זה – הגיע לסוד הצמצום, שמאז ברא אלוהים בכוחו את עולמו, גם האדם היוצר נזקק למידה זו. שלונסקי ייחד לעצמו רחוב ובית, ובו חלם ונחל ש"י עולמות.

ויפה עשתה עירית תל-אביב, שקראה רחוב על שמו של שלונסקי, שהוא אחד מבניה המעולים ויקירי הכשרון. צמצום זה, קיפול זה של שמו הגדול ברחוב אחד, בתוך קריה רבתי, שאהב כל כך, איננו רק קיום מנהג יפה, אלא הוא גם לפי קו-תפיסתו ויצירתו.

בשם אגודת-הסופרים העברים בישראל אני מביע קורת-רוח על כך.

אחרי מיטתו של שלונסקי ¹ / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אברהם, אחינו היקר, באתי להיפרד ממך בשם אגודת הסופרים.

במזל סערה נולדת, וחיית ופעלת. התקופה שבה הופעת היתה סוערת, שירתך היתה סוערת ומסעירה והוויתך האישית היתה סוערת. אתה הרעשת את עמודי הספרות העברית. כבן-מרי היית שנים רבות בעיני אבות השירה. הם אהבו אותך, ליבבו אותך ונהנו ממשובתך, אך גם עמדו בתמהון מול פני העזתך ויכלתך לחדש את פני השירה, לתת לה קצב וריתמוס חדשים, להגמיש את הלשון העברית, לגלות בה את קסמי עושרה וליישר את קמטיה. היתה זאת מחלוקת בין אבות ובנים לשם שמים, לשם השירה והספרות. ולא עברו ימים מרובים והאבות ראו, שבן-פורת נולד להם, אשר המוזות נשקוהו ופינקוהו ומסרו בידו סודות יצירה אמיתיים, ואילו אתה נצטללת ונוכחת לדעת, שאבותיך הם בעלי-יוחסין, אדירי שירה וחכמה, שאתה מוסיף לטוות את המשכה של אותה טלית-הזהב, שהם טוו ועטפו בה את נשמתך.

כך בא הפיוס העליון.

זה לא היה פיוס של כניעה או של חולשה, אלא פיוס של יוצרים שווים, שכן אתה עצמך, אברהם, היית בינתיים אב להמון משוררים ויוצרים, שלמדו את תורת השירה מפיך ומספריך, והיו משכימים ומעריבים לפתחך, ונלהבים מעושר-רוחך ומחכמת היוצר שלך.

אכן, גדולים מעשי יצירתך. אתה גילית מחוזות חדשים לשירה העברית, גיוונת את נושאיה והעשרת את דימוייה וסמליה; היית חלוץ בחיים ובספרות. אתה הפלאת להרחיב את גבולי הלשון הפיוטית והמעשית בחוש-אמנים, בחריפות רוח ובעט-חרוצים; הלשון העברית פתחה לפניך את אוצרה הטוב והגנוז ואתה שאבת ממנו מלוא חפניים; אתה הרקדת את הלשון העברית ריקוד של שמחה ושפע; אתה סללת דרך חדשה בשדה התרגום של שירה ופרוזה, ובסוד הגלגול ידעת להלביש ספרי-מופת לועזיים לבוש מקורי ססגוני. אתה נתת בפי החלוץ ובפי המוני בית ישראל שיר עממי, אשר ישיר אותו בעת מצוקה ובעת רווחה, ולנשמת הילד העברי יצקת עליזות; אתה היית מותיקי האקדמיה ללשון העברית, ואחד מבוני הבמה העברית, וכך תרמת מן השבח והעליה לכל ספירות התרבות והרוח שלנו. אתה היית כגנן לכשרונות צעירים, ושתלת רבים מהם בגן השירה העברית, כי היתה לך חדוות הנתינה וההענקה מיד מלאה ופתוחה.

לפיכך אהבנו אותך, כי לא רק דגלך היה עלינו אהבה, אלא גם דילוגיך ומשובותיך. כי אוצרות רבים הנחלת לנו ומתוכם ישאבו הדורות הבאים.

וי לי, שאני נאלץ עכשיו להיפרד ממך בשמי ובשם אגודת הסופרים העבריים בישראל.

נתפרסם ב“הפועל הצעיר” כ“ז בחשון תשט”ו (23.11.1954)

שוב עלה המוות בחלוננו ועקר אחד מיקירי האומה וממיטב משורריה.

הוא עורר את שחר החלוציות לאחר מלחמת העולם השניה. הוא היה מבשרה ושופרה. הוא ברא לה ניב טהור, מזוקק, ייסד אותה על אדני המכאוב והתקווה. דור שלם האזין לקינתו ולרינתו, שהשמיע מפינתו.

הוא מרד בהווייה הגלותית, שאין בה כבוד ולא בטחון חיים. הוא קרא לכל שרידי עם קדשו, לבוא למסדה ולהמשיך את השלשלת. בעוז-ביטוי חודר לבבות וכורה אזנים, שאג:

סִיַמְנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

הוא פנה אל נפשו ואל נפש בני דורו ותבע חשבון נוקב. ואף עשאוֹ. במיטב חלבו ודמו עשאו. ולא היה זה חשבון חד-פעמי, אלא חשבון רצוף, ממושך, המתחדש מפקידה לפקידה. המספרים והאותיות בחשבון זה בערו באש-לבו והאירו למרחוק.

איש תעוּדה היה. משחר ימיו הכשיר את עצמו להיות ראוי לה. וּבמה הקים לו, במה שלו, במה צנועה אך מחוזקת ביתדות נפשו, ומעליה השמיע שנים רבות מה שראו עיניו ומה ששמעו אזניו ומה שהכאיב את נפשו. הוא לא החניף לאומה, לשום חלק מחלקיה. אלוהים עשה אותו ישר ואף חשבונותיו הרבים היו ישרים.

הוא היה איש החובה. שנא כל התפרקות, יהי מקורה אשר יהיה. הוא נמשך אל העומס, אל הנטל ואל הכובד. תמיד היה אסור “ברתמה המשולשת”. החרוז החוזר שלו היה:

שָׂא הָעֹל

יוֹם-יוֹם, יוֹם-יוֹם,

וָדֹם!

שיריו צלולים ובהירים, אך אינם קלים. סולד היה מפני קלות-הראש וקלות-הלב, קלות-העט וקלות-החריזה. הוא היה ממשפחת החוצבים. יש שחצב מסלעי-עמק ויש שחצב מסלעי-הר, אך תמיד עשה במו-ידיו ובכלי-מלאכתו. על כן טבוע על כל שורה חותמו שלו.

ואחת היתה לו באיזו דרך הביע את אשר עם נפשו, אם בשיר או בפרוזה. העיקר היה לומר את האמת הצורבת, שלא נתנה דמי לו. מפני זה יש בפרקי הפובליציסטיקה שלו קטעי שירה, שהם כענין בפני עצמו. ברשימות אלו, שכתבן כמתבונן בהוויתנו החברתית והמוסרית, היתה מתהלכת בת-קול של מוכיח קדום, אוהב עמו ונכאב משגגותיו ומזדונותיו.

למדן היה משורר, שאין חציצה בין שירתו ובין אישיותו, בין אמונתו וביטויו. היה עשוי מקשה אחת. “במעלה העקרבים” עלה כל ימי חייו. ויסורים אלה, שקיבלם באהבה, צרפו את נפשו ועשאוהו חטיבה שלמה. לעולם היה אדם. הפיוט וההתרגשות, המוסר והיופי, תואמים היו בו. יסוד אחד השגיח על חברו והשלים את חברו. הספירות נשקו זו את זו.

על כן הוקרנוהו כל כך בחייו, ועל כן מדאיב כל כך מותו הפתאומי.

¹

נסתלקה דמות מקורית של סופר בישראל, שכל הווייתו האנושית והיצירית אמרה ייחוד. היה חוטר מגזע משפחה ספרדית החיה בארץ-ישראל כשלוש מאות שנה. נתן חלק סגולי לספרות העברית והגדיל את מפתה. עד בואו היתה הספרות העברית המודרנית עוסקת בתיאור כנסת ישראל שבגולת אירופה ואמריקה. היהדות הספרדית היתה מחוץ לתחום ראייתה. בורלא החזיר לנו יבשת יהודית שלמה ובדרך זו השלים את תמונת-העולם היהודית. בסיפוריו הגדולים והקטנים גילה לפנינו את יהדות ספרד על כל שלל טיפוסיה ואת ארחות חייהם של ילדי ירושלים ושל אלה שמקרוב באו. כך חיבר חוליה חדשה לשלשלת הזהב של היצירה העברית.

והוא עשה זאת ברוב כשרון, בחן ובחסד, באהבה ובכוח-עיצוב אמנותי. הוא חפר במכרות ההווה והעבר של היהדות הספרדית והעלה מתוכם מטמונים: דיוקנאות אנשים ונשים, הווי מנומר קן דורות, שאיפות משיחיות, יצרים טובים ורעים, התנגשויות ופיוסים, כלומר, חשף עולמות גדולים ותוססים, ובזה מסר לנו בורלא מפתח להיכל חייה של החטיבה המפוארת הזאת.

סממני כתיבתו וחיוניות דמויותיו עשאוהו לסופר שיש לו קהל-קוראים גדול, שחיבב אותו והוציא לו מוניטין.

יהודה בורלא היה פעיל לא רק בחיי הספרות, אלא גם בחיי הציבור. היה מורה, מחנך, שליח ציבור. נשיא אגודת הסופרים. בעל עין יפה ולב רחב, אוהב את הבריות. ישרות ותום היו בו.

הוא מת בשיבה טובה, תוך מתח של יצירה, כשרחשי הוקרה נתונים לו מכל חלקי העם.

זכרו ויצירתו יהיו חיים לדורות.

¹

אפרת היקר, בעצבות גדולה אני ניצב לפני ארונך, כדי לומר לך ועליך דברים אחרונים בשם אגודת הסופרים העברים, שבה פעלת ואף כיהנת זמן-מה כראשה, ובשמי, שקשרי חברוּת וידידות עמוקים נרקמו ונמשכו בינינו עשרות שנים.

אפרת היה זקן-הסופרים העברים. והמלה זקן יוצאת בעברית למשמעויות שונות. עטור שיבה, זקן שבחבורה, זקן-הדור, זקן בחכמה, טעם זקנים, שבע-ימים, זקן היושב בישיבה, ושבע-יצירה, שעליו נאמר: תלמידי-חכמים כל זמן שמזקינין חכמה ניתוספת בהם. ואמנם בן תשעים היה כבן ארבעים ליצירה. רענן, ערני, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. פתוח לרוחות חדשות, מחדש מדעתו ומכוחו.

אפרת עלה ארצה ונעשה רקטור של אוניברסיטת תל-אביב, בהיותו בן 64, כלומר, בגיל שבו צורתו הרוחנית של אדם ומעמדו כיוצר כבר חתומים וקבועים, אך אפרת בא מלא כוח-נעורים וצמאון רוחני. היתה לו כאן שחרוּת שניה. הוא התחדש כולו ומעיינות השראה ויצירה נפתחו לפניו. הוא זכה בארץ לעדנה שירית ויצירית גדולה. וזיקנתו כמשורר לא זו בלבד שלא ביישה את צעירותו, אלא עלתה עליה כמה מונים. לפיכך היה מקובל כמשורר לא רק על ותיקים, כי אם גם על צעירים שוחרי המודרנה.

רשת יצירתו של אפרת היתה פרושה על פני ארבעה תחומים: השירה, ההגות, המסה הספרותית והתרגום. ובארבעתם הגדיל לעשות והגיב פרי-הילולים. כל התחומים האלה ינקו זה מזה ונשקו זה לזה. שירתו היא שירת הלב והמחשבה. היא מקיפה עולם ומלואו. ליריקה ואפיקה, אלוהים ואדם, גוף וטבע, מכאוב ושמחה, שוֹאה ותקומה. עולמו היה בנוי על אהבה וחסד. הפילוסופיה העברית היא לפי גירסתו רומאן בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. הן כך הוא מסיים את הפרק הראשון בספרו “הפילוסופיה העברית העתיקה”: “נדמה, שאהבה טראגית אחת מרחפת בעליונים ובתחתונים וחותרת לקראת גאולה שלמה של אלוהים ואדם גם יחד באחרית הימים”. מסתו יפה ומלאה פיוט והגות פילוסופית, ובכולם ניכרים ייחודו ומקוריותו.

ממעיינות התורה והתרבות שאב מלוא חפניים. גם בשירה וגם בפילוסופיה תמך יתדותיו ב“בראשית ברא אלוהים”. עושר ידיעתו והשכלתו המגוונת, בקיאותו באוצרות ישראל ובתרבות האסתטית והפילוסופית של העמים היו למשל ולמופת. וכגודל ידיעתו כן גודל אחריותו לכל מלה ולכל רעיון. הוא טיפח את הלשון העברית שאהב כל-כך, והשתעשע באותיותיה ובצירופיה. הוא חידש בה, כביכול, בדרך אגב, והרחיב את גבולה, והלשון העברית נענתה לו ופתחה לפניו את מכמניה וגילתה לו את רזיה, שאין היא מגלה אלא לברורים ולצנועין.

שמחה היתה לראות את אפרת המופלג בשנם יושב בקומה הששית ברחוב מאפו 11 וצופה מעל קומת הבית לארבע רוחות העולם ולנפשו פנימה, ואת אשר יראה יגיד לנו בלשון שירה זכה ופרוזה אצילה.

אהבנו אותו והוקרנו אותו, כי היה סופר גדול, ידיד וריע, עונג היה לשהות בביתו המטופח על ידי נוות-ביתו, וליהנות משיחתו, בלשון חכמים, המתובלת בבדיחות-דעת ובהברקות מחשבה.

יצירתו שהיא רבת-אנפין, חכמה ויופי, עתידה לתפוס מקום מיוחד בספרותנו ושמו של אפרת המשורר ינוֹן לדורות.

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אברהם ברוידס היה מזכירה של אגודת הסופרים במשך 36 שנה. דרכו של אדם העובד תקופה כל כך ממושכת, שהוא מעצב את עצמו בתוך העבודה הזאת ומעצב את העבודה בצלמו ובדמותו, העיצוב הוא הדדי. עבודה ממושכת כזאת איננה ענין של שיגרה, או של טכניקה, אלא אדם מניח עקבות נשמתו בתוך העבודה. ואלה שעבדו עם ברוידס (גם אני עבדתי אתו עשרות שנים) יעידו על כך.

עבודתו של ברוידס היתה עבודת בראשית, ממש, הוא לא מצא לפניו שום שיגרה, לא משרדית ולא נוהלית. הוא לא היה יורש של מישהו. הוא מצא את האגודה במצב היוּלי-התחלתי והוא צריך היה להלביש לה דמות. ולפי שהוא עצמו היה עדיין בגיל צעיר ואף האגודה היתה צעירה, השפיעו שניהם זה על זה.

השתאיתי תמיד וגם התפעלתי לא פעם מאופיו; ברוידס היה תמיד נאמן לעצמו. יתכן מאד שבעבודה המעשית, אופיו זה ונאמנותו לעצמו, לא תמיד עלו בקנה אחד עם צרכי המשרד, עם הצורך להגשים החלטות שאחרים החליטו, עם ההליכה בקו; אבל כאשר אני סוקר את השנים שעברו, לאחר המעשה, אני רואה יתרון בכך.

בלבי הייתי מחבב אותו תמיד, גם כאשר הרגיז אותי לפעמים ואני הרגזתי אותו, ובימי חולין רוגז הדדי כזה מצוי בהחלט. היתה הרגשה של חיבת גומלין, ולא משום שהחנפנו זה לזה, אלא משום שבעבודה המשותפת הרגשתי בו תמיד אדם, שאיננו מקבל בעוורון החלטות של אחרים.

כבר אמרתי, שהרצון הזה לעצמאות הגיע לא פעם לידי התנגשות עם הענינים המעשיים, מפני שדרכו של עולם, שמזכיר חייב להישמע תמיד למה שמחליטים הנבחרים. אך ברוידס, אף על פי שלא היה חבר ועד, הרגיש את עצמו נבחר.

היו לו תפקידים רשמיים, אך היו לו גם כאלה, שאיש לא הטיל עליו מגבוה. הם ידועים לרבים, אבל כדאי לספר עליהם פעם במרוכז. יש תפקידים, שהמשרה הטילה עליו, והתפקידים האלה היה צריך למלא לרצונו ולאונסו. אבל היו תפקידים, שהוא עצמו בחר בהם. חברי הועד אולי לא תמיד היו מודעים לתפקידים אלה, אך הוא הרגיש בהם ומילא אותם מדעת, מרצון ומאהבה. אלה היו תפקידים שהן בבחינת חובת-הלבבות. רבים הנמצאים כאן ורבים שאינם כאן יודעים, שהם היו פונים לברוידס לא רק בענין משרדי דחוף, אלא גם בענין פרטי דחוף, שלרגל היותו “בעל מפתחות” יכול היה באיזה אופן שהוא לסייע לסדור עניניהם. לדוגמה: ענין של ביקור חולים, של דאגה למשפחה, של דאגה לסופר – דברים, שאין עושים אותם בפרהסיה, מפני הבושה, או מפני הנימוס. אך הם גזלו ממיטב שעותיו ומרצו והטרידוהו גם במשרד וגם בבית, ואולי הטרידוהו בבית יותר מאשר במשרד.

ידועה מידת החסד שהיה נוהג בחולים ונפטרים, עד כדי כך, שפעם אמרתי עליו: כתוב בתהילים: “לא המתים יהללו יה” – אבל המתים יהללו את ברוידס… מפני שרבים-רבים מהם זכו לחסד אחרון מידו, ומידו בלבד.

קו אחד היה בו, שליווה אותו כל ימי חייו. קו זה בא לו בזכות העובדה, שיצק מים על ידי סופרים גדולים, כגון ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים. הענין הזה של יציקת מים על ידי סופרים גדולים, והעניין של שימוש תלמידי חכמים בתקופה מסויימת בחיי כל אדם, אינו פשוט לגמרי, שכן תוצאות גדולות כרוכות בו.

לסופרים רבים חסר הויטאמין הזה. וכבר אמרתי במקום אחר, שכל אדם שלא העריץ בימי נעוריו את מישהו, לא הזדהה עמו, לא השתדל לחקותו במעמקי נפשו – חסר לו איזה אב-מזון, שלא ייהנה ממנו עוד לעולם. שכאן אחר כך באה הבקורת המפוכחת, באה האישיות העצמית והיא דוחה יסודות מהחוץ. הדבר דומה לספרים שקוראים בימי הילדות. טעמה של קריאה זו לא יחזור לעולם, אפילו נקרא ספרים אלה בהיותנו בני 40–50. אך ברוידס זכה, גם בהיותו מזכיר האגודה, לחיות במחיצתם של סופרים גדולים, לראות את חולשותיהם ואת מעלותיהם, לשמוע מפיהם שיחות חולין ואף בקורת. זה גם הביא אותו לידי כך, שהיה מזלזל באנשים שלא היו גדולים כביאליק.

באחד העתונים קראתי, שברוידס מסיים תקופה. אין זה נכון. רבים כאן בני דורו. התקופה אינה מסתיימת. אבל הוא מסמל תקופה מסוימת בתוך אגודת הסופרים, ומי יודע אם סמל זה יימשך.

בדרך כלל מלווים כל פורש בנימה של עצבות, אבל הנימה הזאת אין מקומה כאן. סופרים רבים יקנאו בו. כאשר אדם פורש פרישה מוחלטת לפי חוקי האגודה, הוא אמנם חופשי לנפשו, אבל כבר אין בכוחו לעשות מה שהיה רוצה לעשות. לעומת זאת זכה ברוידס והוא פורש לפני גיל-הפרישה הרשמי, ואין כאן מקום לעצבות.

פרישתו היא פרישה לשם דרישה – דרישה לבת-שירתו, דרישה להתבוננות, דרישה לכתיבה חפשית, דרישה לפיוט ולפרוזה, קצורו של דבר – פרישה לשם יצירה.

רוב הסופרים, כמו רוב האמנים האחרים, הם כל ימיהם אסירי-משרה, אסירי-עבודה, אסירי-משכורת, וכשהם מסתלקים מהעולם, אפילו מחצית תאוותם לא ניתנה להם. ולכן אני רואה את מצבו של ברוידס כזכייה גדולה.

אני בטוח, שגם בימים הבאים יהיה ברוידס ער, רענן, מוכן לקבל תפקידים, ואני פותח בזה את “תעמולת הבחירות” לבחירתו בועידה הבאה. אני הראשון שאתן לו את קולי…

בזה אני מאחל לו שנים יפות של בריות גופא ונהורא מעלייא. אלה הם שני דברים חשובים ביותר לסופר. מי יתן ועוד הרבה שנים ילמד ברוידס, יהגה, יכתוב, ייצור, ויקח חלק בכל העבודה שלנו, גם באגודת הסופרים וגם מחוצה לה!

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

¹

אברהם, אברהם! בקראי את שמך עכשיו, יהמה לבי בי. הן עשרות שנות-חיים עברו עלינו יחדיו, במחשבה ובדיבור, בפעולה משותפת, בדאגה למדינה, לחברה, לספרות ולאגודת-הסופרים.

זכות-ראשונות לך, אברהם ברוידס, כמשורר הבית, המשפחה, האדם העמל, השכוֹל, הילד הסובל. ודאי, כבן-הדור היית לפה למלחמות ישראל. להתחדשותנו במולדת, למיפעל-הענקים של האומה. ובמרוצת הימים שירתך נתרחבה ונתעמקה. אף-על-פי-כן, ביסודה שירתך היא שירת-הלב, שירת המכאוב והשמחה של אדם בארץ. בחינת נפש כי תעטוף. לא התיימרת להיות בא-כוח הצער העולמי. אחות לך בשירה זו, הלא היא רחל מכינרת, שאף היא היטיבה לספר על עצמה ועל הסובב אותה. אין שירתך זקוקה לפירושים. היא נכנסת ללב ותיכנס ללב כל עוד לב אדם פועם.

זכות-ראשוֹנוּת לך גם כמזכיר אגודת-הסופרים.

עד שקמת אתה להיות מזכיר אגודת-הסופרים, לא היה בכלל תפקיד כזה ולא בעל-תפקיד כזה. מעם מלאכת-הבנין לקח אותך ביאליק למישרה זו. אתה לא מצאת שום שיגרה מישרדית ושום נהלים מישרדיים. איש לא הוריש לך לא כסא ולא שולחן ולא לישכה. מבראשית התחלת. הזיכרון שלך היה המכשיר העיקרי בידך. במישרדך היה מין אי-סדר מסודר. ובכל-זאת התנהלו העניינים כשורה. גם בדרך זו הגעת להישגים ניכרים בעבודתך. לפעמים התרעמנו על איזו הזנחה, אבל לא התעלמנו גם מן היתרון שבך. היית מחונן באמנות הטיפול ההומאני. היית סופר-אח לכולם, אח בכור לצעירים ואח נאמן לוותיקים. חדרך היה גם חדר וידויים לנזקקים. לא מעטים נכנסו אליך עצובים ויצאו מאוששים. הבטחת להם משהו וקיימת. אפשר שפה ושם הוחמץ איזה סידור מישרדי, אבל מידת-החסד שבך פיצתה את ההפסד. והסך-הכל של שלושים ושש שנות עבודתך כמזכיר הוא יפה, מכובד ומיוחד במינו.

היית משורר, מזכיר, חבר ואדם בעל-מידות. תולדות חייך היו גדושות סבל. סבל זה הוא שעידן אותך ונתן בך נפש נרגשת ומשתתפת בצער הזולת. גם בשנות חייך האחרונות, כאשר גברו בך מכאובים גופניים – לא נכנעת. ממעמקי סבלך קראת אל בת-השירה והיא נענתה לך. תחושת המוות המתקרב לא שיתקה אותך. התקוממת וטיכסת עצה, כמו שכתבת באחד השירים האחרונים:

יום ניתק מיומוֹ

קְרֵבִים יָמַי אֶל הַיָמִים

שֶנֶאֱסַף אָבִי, שֶנִסְתַּלֵק מִמֶנִי מוֹלִידִי,

כְּבָר עֲקֵבַי נוֹגְעִים בַּעֲקֵבָיו,

מִתְקַצְרִים בֵּינֵינוּ מֶרְחַקִים וּזְמָן.

עוֹד קָט כָּמוֹהוּ אֶהְיֶה

בְּדָלֶת אַמוֹתַי נִטְמַן.

יְמוֹתַי הֵם נִתּוּק שֶׁאֵינֶנוּ פּוֹסֵק,

יוֹם נִתַּק מִיוֹמוֹ וְנִסחַף בְּרֻגְזוֹ הַדָלוּחַ,

אֵיךְ לְחַבֵּר שִבְרֵי תַאֲרִיכֵי

וּלְהָשִׁיב שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַלוּחַ?

אברהם, אברהם. חוש לוחש לי, שמלווים אותך לבית-עולמך שיירה גדולה של סופרים, שאליהם אתה נאסף עכשיו, ובראשם ביאליק, שזיו האיקונין שלו נשאת בקירבך כל הימים והוא אצל לך ברכה ראשונה כמשורר. עוד ידובר בך רבות, כי ראוי אתה לכך.

בשם אגודת-הסופרים ובשמי, אני נפרד ממך, אח יקר. נזכור אותך תמיד. ימתקו לך רגבי המולדת, שכל-כך יפה שרת עליהם ואהבת אותם!

¹

אנדה עמיר היתה משוררת רבת ערך. הוקרנו אותה בחייה בכל שלבי יצירתה. יצירתה הפיוטית מכילה מגוון של נושאים ועושר של תכנים נפשיים. ולפי שאיני יכול עתה לפרט את כולם, ברצוני להצביע על מהות יסודית של אישיותה ושירתה – הלא היא האהבה. האהבה מושלת בכיפתה הרוחנית, בפרקי יצירתה ובחייה היומיומיים. האהבה היא נשמת אפה. וקודם כל אהבת החיים. אהבה זו עוברת על גדות נפשה. שום צרה ושום מצוקה אינן יכולות לפגום או להקטין מידה זו בקרבה. אפילו לא המוות עצמו. אף בשנותיה האחרונות, כאשר הירהרה במוות והקדישה לו מקום בשיריה – גדלה אהבתה לחיים. הן כך שרה על החיים:

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

גָבְשׁוּ וְהָיוּ

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הַכִּלָיוֹן,

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הָאֲבַדוֹן –

חַיֵינוּ.

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

לְכָל חוּשׁ וּפִלְאוֹ,

אוֹרוֹ וּצְלָלָיו,

בִּשִׂמוֹ, חֶלְקָתוֹ,

מִתְקוֹ וְאוֹרוֹ,

שֶׁבַח וְהַלֵל.

שֶׁבַח לַחַיִים,

רִחוּפָם בַּמֶרְחָב,

בֵּין נֶצַח לְנֵצַח

שֶׁל הַכִּלָיוֹן.

(“תהיות”, עמ' 7)

והיתה לה אהבה גדולה לאדם, היינו אהבת הבריות. אהבה לאדם כמו שהוא, כמו שיצא מידי יוצרו. מיוחדת בדימוייה היא אהבתה לגבר. לא אטעה אם אומר, כי חלק גדול משירתה מוקדש לאהבה זו, לעוצמתה ולתפארתה. היא היתה מלאה אותה בכל תקופות חייה. וכך שרה עליה:

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

הוֹלְכוֹת בָּעוֹלָם

כַּאֲבוּקוֹת אַהֲבָה,

שִׂמְלוֹתֵינוּ נִשְׂרָפוֹת מֵחֹם גוּפֵנוּ.

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

קוֹרְאוֹת רְעֵבוֹת לָאוֹהֲבִים

בָּעֵינַיִם, בַּפֶּה, בֶחָזֶה הָרוֹטֵט,

בְּכָל נִיעַ גוּפֵנוּ קוֹרְאוֹת אֲנָחְנוּ.

(“יובל”, עמ' 81)

ובמקום אחר היא שרה:

אֲנִי כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

שַׁיֶכֶת.

אֲנִי, כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

מְסוּרָה.

(“גדיש”, עמ' 201)

משורש זה צמחה האהבה הנעלה לאמהוּת: והיא מפייטת לה פיוטי-חן ושגב. היא רואה באמהות לא יעוּד עליון של האשה, אלא גם יסוד הכרחי למזונה הנפשי ולמנוחתה. וזו לשונה:

הִרְגַעְתַּנִי אֱלֹהִים,

בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.

לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְךָ

תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ:

זֶרַע חַי זָרַעְתָּ בִּי.

וּלְרִגְעֵי סֵבֶל וָמֶרִי,

אָמַרְתָּ לְיַלְדִי בִּי

לְהָנִיעַ בְּיָדוֹ-רַגְלוֹ הַזְעִירָה.

וְשׁוּב אֲנִי שְׁקֵטָה

אַרְכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

(“גדיש”, עמ' 295)

האם צריך אני להזכיר כאן את אהבתה לילד הקטן והמתבגר? הן שלושה דורות של ילדים נתחנכו על שיריה. הן מלות שיריה, חרוזיה ומנגינותיה מובלעים בכולנו. שמורה לה זכות ראשונים, או ראשונות, בשדה זה. היא טיפחה בקרב הילדים חדוות-חיים ותקווה לטוב וחוש ליפה, אבל היא לא השלתה אותם במראות וברעיונות מדומים. בלב מלא אהבה, במלים חמות ובהומור מלטף היא גילתה לפניהם את האמת שבחיים, הכאב והבדידות, הגעגועים והדמעות. היא נטעה בקרבם אופטימיזם בתיקון הרע ובקיום הטוב, אך לא הסתירה את האמת. כפדגוגית מנוסה חייבה בילד את משוּבת-הילדות, הקונדסות והסקרנות, כדרך שעוררה בו צמאון לדעת, ללמוד, לפעול ולהשכיל. רבבות רבות נושאים בלבם ניצוץ של פיוטי אנדה. האש הפיוטית שלה חיממה את כולם, וכולם הגישו לה פרחי תשואות ותודה גלויים וסמויים.

וכמה גדלה אהבתה לטבע, לנופי-בית ולנופים זרים. לשמים ולים, לעץ ולפרח. כצייר אמן היא מציירת את המראות המתגלים לה, ובצבעים דקים ועליזים היא מתארת את הצמחים והפרחים המתנוססים בשדות ובמדבריות. היא זוללת וסובאת את המראות. המלים “אני שיכורה” או “משתכרת” חוזרות פעמים רבות, והן מעידות על חייה האינטימיים עם הטבע וכל אשר בו ועל אהבת המולדת.

חותם מיוחד של אהבת העם טבוע בנפשה. ייחוד זה, שיש בו גם גוון טראגי, בולט בפואמה “אחת”, שהועלו בה תיאורים משואת ישראל ואף נדודיהם של פליטי השואה לישראל. המשוררת השקטה, הנוטה לאופטימיזם, אלפי נרות-נשמה נדלקו בדמיונה והיא מזועזעת עד עומקה ובוערת באהבת העם ובפרפורי הצלתו וגאולתו. אף השתתפה בפועל בטיפול בניצולים.

בדיבור אחד: עולמה של אנדה אהבה וחסד ייבנה. שירתה קשורה באישיותה כפתילה בשלהבת ושתיהן נאצלו מספירת האהבה הגדולה עד כדי כך, שאפילו באחד משיריה האחרונים, כשהיא מתארת את מותה שלה, אין היא מספידה את עצמה, אלא את העולם, שיתייתם ממנה ויפסיד את אהבתה ואין מי שימלא את מקומה. וזו לשונה:

צַר לִי עָלֶיךָ, הָעוֹלָם,

בִּלְעָדַי.

מִי, מִי יְרַחֶמְךָ עוֹד,

מִי יֶאֱהַבְךָ כָּמוֹנִי,

עוֹלָמִי הַיָתוֹם? – – –

בִּלְעָדַי,

קָמוֹל יִקְמְלוּ סִרְטֵי הָאַהֲבָה,

קְנוֹקָנוֹת יְבֵשׁוֹת

תֶּאֱזַל יַרְקוּתָם,

פּוֹר יִתְפּוֹרֵר לְעָפָר;

חַשְׁמַל אַהֲבָתִי לֹא יְחַיֵם עוֹד,

לִבִּי לִבִּי עָלֶיךָ, חֶלְדִי הַיָתוֹם,

בִּלְעָדַי.

קורנת אהבה כזאת היתה אנדה עמיר בשירה, במשפחה, בחיי יום-יום. נשמור זכרונה תמיד!

אחרי מיטתו של אברהם חלפי/ ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חמישה ימים לפני פטירתך טיילנו בערב נאה ושוחחנו על ענינים שהרעישו אותנו, וביום מותך היית צריך לבקר בביתי, כדי לקבל ספר – ולהמשיך בשיחה. עכשיו אנו מובילים אותך למנוחת-עולמים תוך פרידת-עולמים.

אברהם, המשורר עמוק-העצב, אמן התיאטרון, החבר הטוב והנאמן, האיש הישר בלי עקמומיות, איש-החסד, המשוחח הנלבב והשותק הגדול. נפלא וניפלה היית. לא היה דומה לך. יחידי היית מהלך תמיד, גם כשהיית אחד מן הצוות. לפעמים לא הרגישו בך גם כשהיית נוכח. ישבת או עמדת מצונף, חולם ומחריש. אבל לבך היה הומה כחלילים למשמע דברים או מעשים שנגעו בך. ויש שפרצו דבריך טבולים בכאב, ושירתך היתה כינור לכאב זה.

שירתך הלירית דקה מן הדקה, פנימית, אינטימית, מתנגנת, רבת דימויים קוסמים. אין היא מתמודדת עם איתני-עולם. היא תפילה לאני העני כי יעטוף. כמעט תמיד שרת על עצמך בלבד, על גורלך “בין כוכבים ועפר”. כל המאורעות החיצוניים הופנמו ונהפכו לפיוט הלב. על הבמה עיצבת לא פעם תפקידים עליזים, רקדניים, וגרמת בדיחות-דעת לקהל, שאהב אותך אהבת-נפש. “פנים רבות הלכו לקראתך”, אבל אתה עצמך היית מלא תוגה. ידענו, שבת-שחוקך על הבמה באה מתוך עצבות-נפש גדולה, שנצרפה באש יסוריך. כי מהיכל העצבון נחצבה נשמתך. הדמויות שיצרת היו גלגולי נפשך אתה, שהביאו לך מעט פורקן ומרגוע. אתה חלקת מעצמך לכל דמות, כדי להקל מן העומס.

בעל כשרונות רבים וסגוליים היית, ורבים העריצו אותך. אבל אתה לא התפעלת מזה. לא גבה לבך. היית ענוותן. ראית עצמך כ“פסוק לא-גמור של שיר שלא נכתב”. התביישת לשמוע שבחים. הלא כך שרת:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי

כְּדֵי נְקֻדָה

אַלְמוֹנִית

שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי

מַלְכֻיוֹת.

(“ישן וחדש”, עמ' 57)

גם שמות ספריך משקפים את אופיך הצנוע. שם ספר שיריך הראשון הוא: “מזווית אל זווית”. ואמנם תמיד עמדת בפינה, ומשזזת ממנה נמצאת עומד בזווית אחרת. מעולם לא התייצבת במרכז ההומה והמואר, כדי להיראות, אלא הצטמצמת בקרן צדדית, עטופת אפלולית. אתה היית “בצל בכל מקום”. אתה קרנת סוד שלא פוענח לנו.

ועל כך מעידים גם שאר השמות של ספריך, כגון: “שירי האני העני”, או “כאלמוני בגשם”, או “בין כוכבים ועפר”. כל מה שכתבת וכל מה שאמרת יצא מעמקי לבך והיה אמת.

אתה הנחת לשירה ולאמנות שלנו נכסים יקרים, אתה הנחת מורשה לדורות. לא רק חבריך יזכרו אותך תמיד, אלא גם העם כולו, שכה אהבת, והארץ שכל כך נצמדת אליה בגופך ובשירתך.

בשם אגודת הסופרים ובשמי, אני נפרד ממך, אברהם, אחינו היקר.

¹

הופעתו בספרותנו כמספר ואזרחותו השלמה והמכובדת בה, היו לנו חזיון מרהיב. שני סימנים מובהקים ראינו בכך: ראשית, היה זה אות להשתרשותו המלאה של שבט נידח מישראל, שבט מקורי, מחוֹנן, חרוץ ואצילי, טעון תשוקה משיחית ומגשים במסירות-נפש השאיפה לשיבת-ציון, והוא התערה בארץ כעץ רענן; שבט, שהווייתו שופעת עסיסי חיים ויצירה. שנית, במרדכי, שהיה בר-אבהן, יין בן יין, ראינו סמל לעצמאותו הרוחנית של שבט זה, אם סופר במעמדו ובמדרגתו ובמקוריותו היצירית ועמוקת שרשים, יכלה להבשיל בקרבוֹ. הן הוא עשה קפיצת-דרך כפולת-פלא בעברו הישר מכתיבת ספרי הלכה גימטראות וחישובי-קץ של אבותיו בתימן, לסיפור עברי מקורי, ועם זה מודרני ביותר.

בספריו “כעשב השדה”, “דרך של עפר”, “כערער בערבה”, “מסע לארץ הגדולה”, “כינורו של יוסי”, וכן בסיפורים אחרים, צייר יריעה רחבה של דמויות ושל הווי עממי מחיי יהודים תימניים בארץ, שכבשו מיד את לבנו. חיים הזז היה בלי ספק מורה-דרך שלו, שמבארו שתה, אבל הוא בחר לו אקלים-יצירה אחר, טיפוסי אנשים אחרים; לא חולמי חלומות ולא עוסקים בתפילות ובצירופי-שמות, היו נושא סיפוריו ודמיותיהם, אלא חיי יום יום אפורים של תימנים, שעלו ארצה בעליה השניה ושל בניהם ובנותיהם, שכבר נולדו בארץ. הללו, שעבדו בפרדסים, בשמירה, בבנין, בנמל ובתעשיה, מילאו את חללה של יצירתו הסיפורית. קורות חייו שלו חיברוהו חיבור-עולם לאנשים ולנשים קשי-יום. הם המו בו תמיד ומהם ארג עלילה ייחודית בסגנון מקורי, בלשון חכמים ובהומור מבשם. הוא היה סופר-צבר מיוחד במינו. הוא היה מדבר וכותב בלשון “המדרש הגדול” התימני ולא בשפת סלנג. אף המסורת המשיחית התימנית היתה מובלעת ביצירתו. ממנה לא נותק לעולם. הוא נתן ניב לעדה עתיקה-מתחדשת זו, שהיה אחד מיקירי בניה. הוא היה עצם מעצמיה של תנועת העבודה, מעורה בהווייתה החברתית והרוחנית ועושה דברה. שייכותו אליה היתה שייכות נפשית, שרשית, ביוגראפית. באורח טבעי, קיים את המצוות התלויות בשייכות זו: עבד עבודה קשה, למד מעצמו, התנדב במלחמת העולם השניה לצבא הבריטי בשם הישוב, שירת בצה"ל, ערך “קובצי מיפגש” לקירוב לבבות של יהודים וערבים, מילא תפקידים חינוכיים בהסתדרות, ובעיקר יצר יצירה סיפורית משובחת, שהיא תפארת לו ותפארת לספרותנו.

טביב העיד על עצמו בלשון זו: “אני הגעתי לספרות לא דרך בתי-ספר ואוניברסיטה, לא סיימתי אפילו בית-ספר יסודי ובגיל 13 יצאתי לחיי עבודה”. ונפלאנו לראות איך הוא, שעד שנתו השלוש-עשרה למד ב“חדר” תימני מבוקר עד לילה – נעשה אחד ממחדשי הפרוזה העברית הצעירה, ונצטרף ללא עוררין ובהסכמה מובנת מאליה, לכנסת הסופרים הארצישראלית, שהשכילו לתאר את “דור בארץ”, או בנוסח אחר: היהודי התימני בארץ. ולא באקזוטיקה תפס את לבנו, אלא בתיאורים של מציאות ממשית, שפירכס בהם נפש הסופר ונפשות המסופר גם יחד. הערכנו אותו לא רק בשל מוצאו התימני, אלא בעיקר בשל סגולותיו כסופר וכמספר ובזכות כשרונו הציורי הרב. כדרך שעמדנו על ערכו כאדם וכחבר בפעולתו באגודת הסופרים ובמוסדותיה במשך שנים. חביבים היו עלינו בדיחות-דעתו ואורח-דיבורי ועצם הופעתו רבת-האון.

הסתלק מתוכנו מספר, שהוא מגידוליה המעולים של ארצנו, מנאמני בית ההסתדרות, שחותם-תבניתו ייחודי ושיצירתו תהיה צרורה בצרור הנצח של הספרות העברית.

¹

דמותו של יוסף אהרונוביץ, המרחפת היום באולם הזה, היתה דמות-אב מובהקת. הוא היה אב לרעיון, אב להגשמה, אב לתנועת העבודה, אב לחכמת הנסיון בא"י ואב לביטוי עצמי של הפועלים הצעירים בימים ההם. והוא אח לאבות אחרים, שעלו לפניו או אחריו, כגון א. ד. גורדון, יוסף שפרינצק, ברל כצנלסון, וייבדלו לחיים ארוכים אליעזר שוחט, שלמה צמח, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, מאיר יערי וזלמן שזר. גם להם היו אבות רוחניים, שעל תורתם נתחנכו ואת מורשתו שמרו. לכל תנועה יש בית-אב, כשם שיש לכל פרט בית-אב. שלשלת-יוחסין רוחנית שקולה כנגד שלשלת-יוחסין גופנית. כל נקי-דעת מכבד את אבותיו. ברם, כיבוד אבות איננו פולחן אבות, אנו רואים אותם כמורים-להועיל, שאפשר וצריך ללמוד מהם, אך הרשות בידנו, ואף החובה, לשנות את הטעון שינוי ולתקן את הטעון תיקון; ולא מתוך מרדנות עיוורת וחצופה, לשם מרדנות, אלא מתוך שיקול-דעת עצמי המתחייב מתנאי המקום והזמן.

יש קסם בראשוניותו של יוסף אהרונוביץ כבשל אחרים. כשאתה מעיין בדבריו היטב, יש שאתה בא לידי השתוממות ואפילו לידי קנאה. כמה הפליא לראות את המציאות ההיא וכמה יפה ניסח אותה, באיזה עומק אינטואיטיבי העמיד כנגדה את חזונם הלאומי והחברתי ובאיזו פשטות והחלטיות ניגש להגשמתו! אם התנאים היו נגד אנשי העליה השניה, כפתו את התנאים ולא נכנעו להם. הם באו ארצה מצויידים ברצון ברזל, באורח-רוח רב ובקנאות יתירה.

יוסף אהרונוביץ עלה ארצה דרך תחנת-ביניים בברודי אשר בגליציה. שם היה מורה ומחנך נוער והקים אגודה בשם “חלוצי ציון”. וזוהי, כנראה, הפעם הראשונה שתיבה נכבדה זו “חלוץ” נקבעה בהיסטוריה העברית החדשה לשימוש מיוחד זה. מברודי שלח מכתב לאוסישקין בשנת תרס"ה לאמור:

“אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים, לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה, שתהיה למופת לעיני העם”. לשם כך התחילו ללמוד את עבודת האדמה, את השפה העברית והערבית. הכל כבר מקופל בפרוגראמה שלו: עבודה חקלאית, הגשמה עצמית, דיבור עברי, אחריות לאומית, יחסי שכנים. על אהרונוביץ הוטל אז ללמד את תורת הסוציאליות והכלכלה המדינית. כבן שלושים היה אהרונוביץ בבואו ארצה. ותיכף לבואו הרגישו ביחודו ונעשה עד מהרה לא רק פועל ושומר, אלא אף שליח ציבור. וכל המעיינות שהיו גנוזים בנפשו נבקעו בכוח גדול ונבעו מחשבה ועצה, יזמה וחכמת חיים, שמהם אנו ניזונים עד היום. אנו, כלומר, גם אלה שאינם יודעים זאת, וסבורים בתמימות או באווילות, שכל מה שהיה לפניהם בטל ומבוטל. המושבה רחובות, היתה בית-היוצר שלו. בה עבד ושמר והגה, בה הקים מטבח-פועלים ובה ערך את העתון “הפועל הצעיר”, “בין מעדר למעדר”. מעשה זה, שהיה קטן בשעתו, חולל מיפנה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה. שכן היא נתנה ביטוי לא לויכוחים פילוסופיים ומדיניים תלושים על יהדות ועל אנושיות, שהיו רווחים אז בתנועה הציונית, אלא להווייה מעשית, לתוכן-חיים יומיומי, לכיבוש העבודה, להתיישבות, ללבטי עובדים ולחזון מאיר.

אהרונוביץ יצר נוסח של עיתון-פועלים, השונה מעיתונים אחרים במהותו ובמטרתו. יחד עם רעיתו דבורה בארון טיפח בו מדור ספרותי ראשון במעלה, שריכז מסביבו את מיטב הסופרים והאינטליגנציה והוציא לו מוניטין בארץ ובחוץ-לארץ. וכל מי שבא לערוך אחריו את העיתון ראהו כמופת ודוגמה שהינחו גם אותו.

ומה פשוט ומהפכני היה העקרון המנחה אותו, את מפלגתו ואת עיתונו:

“תנאי הכרחי להגשמת הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”.

זה היה נוסח מתוקן מאימת הצנזורה התורכית, שכן בתחילה היה כתוב: “כיבוש כל מקצועות העבודה על ידי היהודים”.

זמן-מה אחר כך, כתב:

“הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו. הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות (הציונית) קיימת רק בעיון ולא במעשה. כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש מאחרים. וכל זמן שהמעשים לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישאל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים”.

הוא הטיח לא רק נגד המליצה הריקה של הציונים בגולה, ונגד “בעלי התעודה”, אלא הוא התנגד גם למליצות מהפכניות, שהיו תוצרת-חוץ, אשר הובאו ן הגולה. הוא לא ראה כל מצע מציאותי להגשמת תורות מועתקות אלו. וכדי ליצור מציאות חדשה, קבע, שתפקידו של הפועל העברי קודם כל בכיבוש העבודה והקרקע, בכיבוש עצמו לעבודה, ביצירת תנאי חיים וכוח משיכה לעולים אחרים. ברעיון כיבוש העבודה היה גנוז עולם מלא. זה היה רעיון פשוט שאפשר ללמדו על רגל אחת, אך אי אפשר היה להגשימו על רגל אחת. הוא חייב חינוך עצמי. התאזרות כוחות הגוף והנפש, שינוי בתפיסת החיים, מרד בסביבה, אמונה, חזון העתיד וכוח התמדה. רק על ידי כיבוש העבודה יווצר מעמד פועלים עברי. וכך אמר:

“אותם האנשים, שחרתו על דגלם את הלוזונג “כיבוש העבודה”, לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין חס ושלום כל תקווה לעבודתנו הישובית”.

אהרונוביץ בעל החזון הלאומי והחברתי לא הסתפק גם בכך ואמר:

“והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם”.

עד בואו ארצה היה אחד-העם איש-המופת בשבילו. את אישיותו העריץ ואת תורתו אכל, גם אחרי עלייתו הוסיף לכבדו. אולם מאמרו של אחד-העם “סך הכל”, שבו גמר את ההלל על הישוב הקיים וראה בו התחלה של מרכז רוחני, שממנו יווצר “ישוב עליון של מיעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו” – קומם אותו עליו. ואהרונוביץ, המעריץ הגדול, שוב אינו יכול לכבוש את מרידתו ברבו והתנגדותו פורצת כלהבה. ולפי שדבריו כוחם יפה עד היום, נביאם כלשונם:

"יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם בשביל שאוכל להביע אותה המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמותינו. ארשה לעצמי להגיד רק זאת: לא אלה הם דרכינו. אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

אפשר עוד להתווכח, אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתווכח על זה, שבית-הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השוויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם".

ויש לזכור: השנה שנת 1911.

אהרונוביץ היה בהיר-עינים וחד-השכל, אך גם חכם-לב ורגיש. גדולתו היתה בפשטותו ובבטחונו. מעולם לא הופיע באיצטלא של חוזה, ולא העמיד פנים כמגלה נצורות. אולם ראיית-המרחקים ונשימת-החזון היו נשקפים מדבריו ומהופעתו. היתה בו תכונה אחת, שאינה ניתנת לרכישה: אלוהים עשה אותו ישר. האמת היתה מבוקשו ולא סבל פיתולים ועיקולים לא במחשבה עיונית ולא במעשה יומיומי. פיו ולבו היו שווים, בין בשעה שמתח בקורת על אחרים ובין בבקורת העצמית. אפילו טעות שלו – והוא טעה – היתה ילידת היושר. עולמו היה טהור והשקפת עולמו היתה טהורה. הוא קרא ולמד וקנה לו ידיעות רבות, אך כעין כור-מצרף היה בלבו, שזיקק את הנקרא והנלמד ופלט את היסודות הזרים לו. זה היה צמצום מדעת, שכן רק תוך התרכזות בנקודת-העיקר יכול היה הוא וחבריו מן העליה השניה לברוא את ההווייה הארצישראלית החדשה. אהרונוביץ ישב בחדר המערכת המצומצמת וראה את ההיסטוריה היהודית שנתרחשה, כשם שחזה את ההיסטוריה שצריכה להתרחש, שהוא וחבריו צריכים להיות הנפשות הפועלות בה. וכל זה בלא קורטוב של יהירות או רברבנות, אף לא תמימות, אלא מתוך תחושה עמוקה, ששליחות זו הוטלה עליו והיא טבעית לו.

אהרונוביץ היה אידיאליסט מציאותי והיה רחוק מתמימות. הוא הכיר את המציאות הגלותית, וקוציה ננעצו בבשרו מילדותו. הוא ידע גם את המציאות הארצישראלית הדלה והלקוייה, אף הוקיע את כיעורה ומגרעותיה. אולם דווקא הכרה מפוכחת זו עוררה אותו למרוד בקיים וחתר לחדש את החברה ואת הפועל היהודי בתוכה. בעשרות נוסחאות וגירסאות חזר ואמר את ה“אני מאמין” שלו, שאין להסתפק בדיבור ואין לדחות את הגשמת האידיאל של המציאות החזויה לאחרית הימים, כדרך שאין להטיל על כתפי אחרים; אלא הכרח הוא להפכו למציאות, בהדרגה, כאן ועכשיו, ולא על ידי שליח, אלא כל אחד חייב לעשות זאת בכבודו ובעצמו.

הוא, כגורדון, לא גרס את המונח הטכני סוציאליזם, אך דבק בתוכנו הלאומי והאנושי הנעלה של הסוציאליזם. הוא היה ראדיקאלי אמיתי, לא בסיסמאות ובמלים מפוצצות, אלא בהגשמה. ראדיקאלי פירושו שורשי, ואהרונוביץ היה סוציאליסט לפי שורש נשמתו. הוא שלל את המשטר של ניצול בכל צורותיו ועשה יומם ולילה למען ברוא הווייה חדשה, הוויית עבודה ויצירה, שתהא בת-חורין ממשעבדים ומשועבדים. משימוש לרעה בזולת ומדיכויו.

בקושי רב נענה לחבריו לעזוב את העבודה והשמירה ברחובות ולעבור לעסקנות. עזיבה זו הדריכה את מנוחתו כל הימים: במכתבו לא. ד. גורדון בשנת תרע"ג הוא כותב:

“לדבר משפטים עם סוחר פתח-תקוה יכול גם אני מבלי שארגיש בזה כל מוסר כליות, אבל לדבר משפטים עם הפועלים יכול רק זה שעומד במחיצתם, שעובד כמוהם, יחד אתם”.

הוא היה בעל עקרונות מוסריים חמורים, אך ללא דוגמות. אפילו עקרונותיו המוסריים בעניני ציבור, כגון התנגדותו לגיוס לגדוד העברי או למעשה ההתנפלות על תהלוכת בית“ר בשביעי של פסח, במאמרו “ובחוקותיהם לא תלכו” – היו מבוססים על תפיסה חיונית ועל בינה עמוקה בחיי הדור. הוא התנגד לאלימות בחיים הפנימיים מפני שהיא אמצעי המחבל במטרה, ומפני שלא האמין, שאפשר להתגבר על בית”ר באלימות. אדרבה, אלימות מולידה אלימות, ונוסכת הוד של קדושים על הנתקפים, אפילו הם מסוכנים. גישתו היתה איפה חיונית, לא כנזיר מן החיים, אלא למען החיים, כאחד מאנשי המעשה, העוסק בישובה של הארץ ורואה בחזונו את דמותו הנכספת. והוא לא נשתנה בנידון זה גם לאחר שעזב את עריכת “הפועל הצעיר” ועבר לעבודה כלכלית ומעשית כמנהל “בנק הפועלים”. אותם העקרונות הדריכוהו כאיש-כספים וביחסיו עם קהל הלקוחות שלו.

היה מעשה בעת שהותו ברחובות, שהשיג יחד עם קומץ חבריו הלוואה של 150 פראנקים כדי לייסד “חנות משותפת” ליד המטבח וכדי לסייע לפועלים, שלא יהיו תלויים בחנוונים הפרטיים. אהרונוביץ נבחר להיות מנהל הקואופרטיב הזה. המצב היה קשה והוא מכר לפועלים בהקפה עד שהחנות נאכלה כולה ולא היה בידו להחזיר לאפ"ק את ההלוואה. במאמצים רבים וכן בהכנסתו הפרטית הדלה סילק סוף סוף את החוב. כי החתימה, היה אומר, מחייבת. ואין זה חיוב פורמאלי, הניזון מאימת בית המשפט, אלא זהו חיוב נפשי, מוסרי, המובא לפני בית דינו המצפוני של האדם.

גם הכתיבה היתה בעיניו אקט מוסרי, ורק כשהיא כך יש בה כדי להשפיע. ואמנם כתיבתו של אהרונוביץ היתה על טהרת הקודש. חבריו מעידים עליו, ואף אני ראיתיו בשעת עבודתו, שכתיבתו היתה תוך נענועים, כדרך הלומדים גמרא. מפזם היה לו איזה ניגון וחורת אותיות גדולות, בולטות, מהוקצעות. הוא לא היה מאלה, שניגשים לשולחן וכותבים כשקולמוסם טופף על פני הנייר, נוגע ואינו נוגע, והם מסיחים דעתם מיד ממה שכתבו. הוא היה ממשפחת החוצבים – כביטויו של לופבן. זמן מה היה באמת חוצב בירושלים, ובאחד המכתבים הוא אומר, כי את “הפועל הצעיר” בירושלים היה עורך בין אבן לאבן, בין חציבה וחציבה. גם את מחשבותיו חצב מתוכו. כל מחשבה שלו היתה כאבן גזית. הוא שנא את הרפרופים והטשטושים. לא היו בדבריו זיקוקין-די-נור, כי אם אש קודש, היתה עצורה בהם. הוא ירש מאחד-העם את הבהירות, את הביטוי הצלול. גם בשעה שהיה מדבר, בין בשיחת שניים ובין בציבור, אפשר היה לרושם את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו, ללא מגרעת ויותרת. שמעתיו לפני שנים הרבה בישיבת המזכירות של מפא"י מוסר דין וחשבון על החולה, שנשלח לשם בראשות משלחת מטעם המפלגה. מוקסם הייתי לא רק מחדירתו לגוף הנושא, מבקיאותו בו, אלא גם מאופן הרצאתו. הרגשתי, שאפשר לצקת את דבריו בדפוס בלא כל הגהה ותיקון. אין זה כשרון בלבד, אלא סגולה מוסרית. נקיון כתיבה הוא אח לנקיון דעת, ונקיון עט הוא בן-לוויה לנקיון מוח. חותם האחריות היה טבוע בכל מה שאמר וכתב. לא שהוא היה קל כתיבה או קל דיבור. להיפך. הוא היה מאותם הסופרים, המשיגים את מידת-הפשטות והקלות לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה, אך מוחה היה את עקבות המאמץ ורישומי הטירחה והיגיעה.

לאחר שנתפרסם מאמרו “סיקריקין” ב“מאזניים” נכנסתי אליו, לרגל ענין מסויים, לבנק הפועלים. לפני שהרציתי לפניו את עניני, שאלני: הקראת את מאמרי? השבתי לו: כן. – נו, ומה דעתך עליו? נבוכותי ועניתי: הוא יפה ונכון ונקרא בקלות. מיד לבשו פניו איזו ארשת מיוחדת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות…

על כן זכה ודברים שכתבם לשעתם יש להם ערך קיים. הוא היה מבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים, שאנו עמלים להגשימן גם היום. היה בעל העזה גדולה. לא ידע משוא פנים. אף לא כלפי עצמו. הוא לא נרתע מלתקן גם את דעותיו, שהיה בוחנן תמיד לאור המציאות.

אשרי התנועה שדמויות כאלו הניחו יסודותיה והציבו דלתותיה!

מאמר ראשון

יצחק לופבן, עורכו של “הפועל הצעיר” במשך עשרים וחמש שנה, נעקר מתוכנו. נדם המוח ההוגה, נשתתק הלב הסוער וקפאה היד הכותבת. נסתלק איש־המלחמה ורב המבטאים של תנועת העבודה. הלך מחנך גדול ונסתם מעין רוחני, אשר הקר שפע של תורת־חיים ודעת־עולם. נפל גשר, שהיה מתוח על פני גילים ושכבות־חיים שונים בישוב, גשר, שהיה מוליך ומביא רעיונות וערכים מן העליה השניה אל תוך המציאות המתחדשת בלי הרף. נאלם מעורר, שראשיתו בימי המאבק על כיבוש העבודה ועל ההתערות ההיסטורית של הפועל העברי במציאות החדשה, וסופו מדינת ישראל הצעירה והרכה, שמתגלים בה קשיים וליקויים שבהתהוות, שעל תיקונם שקד. בכל התחנות המרובות האלו היה לופבן מהלך ואבוקת הפובליציסטיקה בידו ומאיר את הדרך, מזהיר ויועץ.

הוא היה צופה לבית ישראל במיטב מובנו של המושג הזה. עשרות שנים עמד על המצפה, אשר מעליו השקיף על עניני העם, הציונות ותנועת הפועלים. בלב מלא אהבה ובעינים בהירות וחודרות ראה את המאורעות והמעשים, הסכנות וההישגים. הוא השחיל בהם חוט של סדר ובינה והעריך אותם לפי קנה־מידה לאומי־מוסרי, וע"י כך נעשה הסתום מפורש. וכל מה שראה הגיד לעמו בכוח רב, בהשכל ובטוב טעם ודעת. הוא לא כיחד תחת לשונו, אלא היה קורא כל דבר בשמו והיה מגדיר כל מצב כהוייתו. ורבים הקשיבו ללופבן ביראת־כבוד. הקשיבו לו גם אלה, שלא גרסו את משנתו ולא הסכימו לדעותיו, ואף אלה, שהתנגדו להן בתכלית. מפני שהכל ידעו, שמשהו חדש בפיו תמיד, אם מצד תוכנו ואם מצד צורתו. נוסחאותיו והגדרותיו היו נהפכות למטבעות מהלכים, כי היה אמן ההגדרה והמימרא. אפילו שמות מאמריו וכותרות־המשנה שלהם היו מלאי ענין ורבי־הפתעה.

בקרבו תססו תמיד רעיונות וציורים, וכל מאורע או בעיה היו מעוררים בו תשוקת הגבה חזקה. אלא שהיה משהה קצת את כתיבתו, או לפחות את סיומה, עד שתצטלל הדעת, והשמרים, המצויים בכל חזיון, ישקעו מעט. מתון־מתון היה ניגש אל הענין, תופסו בעוז וכובשו כיבוש־ביטוי. ולפי שהיה בעל השכלה עברית וכללית רחבה, היה גם היקף בירורו רחב. כל שאלה שטיפל בה גדלה תחת ידו כבמטה־קסמים. האפור נעשה מגוון, החוור הסמיק מרוב דם, השרוי בפינה חשכה – הובלט והתחיל זורח, והפכים הקטנים נהפכו לסמלים, הבאים ללמד לא על עצמם בלבד, אלא על הכלל כולו, כי מעודו ניתנה לו קרן־השפע.

ככל העוסק בשאלות הזמן היה אף הוא מטופל בנושאים רבים, מהם מקריים ומהם נצחיים: חיי הציבור וחיי היחיד, הכלכלה והמדיניות, התרבות והחינוך, המאבק החיצוני והנפתולים הפנימיים, יחסי המפלגות והתנגשות המעמדות, תנועת הפועלים העברית ותנועת הפועלים העולמית, הפועל והמעביד, המוסד והפרט. כל אלה היו נושאי הגיגו והבעתו ועליהם פסק את פסוקיו החטובים.

ולופבן ידע איך לומר את דבריו. כינור נפלא היה לו. וכשרוחות טובות או רעות היו מנשבות, היה כינורו מתעורר ומנגן. מי הקשיב לקול כינורו של לופבן ועונג או חרדה לא עברו בנפשו? אכן, שלא כדעת ההדיוטות, המבינים את המימרא של האגדה כפשוטה, וסבורים, שהכינור מתנגן באמת מאליו! לופבן עמל ויגע עם כל פסוק ועל כל תיבה. חוצב היה כל מאמר וכל רשימה מנפשו בהלמות־פטישים וביד אדירים. יצירתו היתה פרי צירוף של השראה ושקידה, של איתערותא דלעילא ואיתערותא דלתתא, של יגיעת בשר ורוח. בשעת כתיבתו היה גופו מתנועע נענועים־של־תפילה. שלא היו נפסקים אלא לשם כמה משיכות־קולמוס, שבאו להוסיף על הכתוב או לגרוע ממנו, ואחר כך היו הנענועים מתחדשים, וחוזר חלילה. כך כתבו ודאי גם הקדמונים הגדולים את ספריהם האלהיים. כעין הילה היתה אותה שעה על ראשו, ונדמה היה כאילו הוא נוטל כל אות וכל תיבה ונושקן ומקדשן להיות ראויות לראות אור עולם. הוא היה מכוון, איפוא, הרבה את מיתרי כינורו עד שהותקנו להפיק צלילים זכים ויפים. אבל כשרון היה בו לערוך לא רק את אחרים, אלא גם את עצמו, והיה משכיל למחות כל עקבות של יגיעה וכל רישומי “עבודה”, באופן שהקורא היה רץ בדבריו ללא כל מכשול וחשב בתומו, שהכינור באמת “מתנגן מאליו”. אכן, אף זהו אחד מסימני־ההיכר של אמן ויוצר!

הפובליציסטיקה של לופבן היא חטיבה מיוחדת ומקורית. הוא היה יורשו של יוסף אהרנוביץ מבחינת הקו המוסרי, מבחינת האחריות לאמת, אך היתה לו דרך מיוחדת של מחשבה והבעה. ובנידון זה היה מקורי, ראשון. ביצירתו של לופבן יש רציפות וחידוש בכרך אחד. נוספה על ידו דרגה כלפי מעלה בארבעים ואחת שנות “הפועל הצעיר” ניכרות שתי שכבות עיקריות, שכבת אהרנוביץ ושכבת לופבן. החידוש של לופבן הוא במזיגה של ספרות ופובליציסטיקה. בשנים הראשונות לעבודתו של לופבן היו שתי אלו נפרדות, ולופבן היה נזקק מזמן לזמן לכתוב מאמר ספרותי על טהרת הביטוי הספרותי, אולם ברבות השנים נתאחדו בקרבו שתי רשויות אלו. היסוד הפובליציסטי היה תמיד עיקר לו ובו, אך יסוד זה שוב לא נראה בגפּו, נתלווה אליו היסוד הספרותי, שהשביח את הפובליציסטיקה שלו במראה ובתוכן ובכוח הבעה. ההמיה הפיוטית שבנפש לופבן באה לידי התגלמות בכמה פרקי שירה ותיאור ובציורים ובמשלים, שהיה משלב תוך כדי טיפול באיזו שאלה מדינית או חברתית או בחזיון אישי. השאלה הפרוזאית היתה לובשת פתאום פנים חגיגיות, ואילו הפרק הספרותי נעשה קרוב קרוב בהתכללו בתוך מסכת החיים. כי החיים כהוייתם שימשו לו כמין אֶדן ובסיס. בלשון אחרת: המשל הספרותי שלו היה מחזר תמיד אחרי הנמשל הפובליציסטי, המיטאפיסיקה אחרי הפיסיקה, ההיסטורי נמשך אל ההווה, וחילופיהם. הוא קרא הרבה והיה מוצץ, כדבורה זו, את צוף פרחיהם של ספרויות ותרבויות שונות ומעניק את דבשו לפובליציסטיקה העברית. התנ"ך, המדרשים, בוּדא וגאנדי, המיתולוגיה היוונית, פתגמי רומא, שקספּיר וגיתה, ביאליק ועגנון, קארל שפיטלר ורילקה וגוסטאב לנדאואר, מרקס וא. ד. גורדון – בכולם היו לו עשר ידות והיה מסתייע בהם לאשש את הלכותיו ומחשבותיו ולגוונן. לפיכך הרגיש הקורא, שהוא נישא על גלים כחולים של תרבות־עולם והיה מחזיק טובה ללופבן, שהפליא לנעוץ את הקשר של הבעיה היהודית או הישובית המקומית כמין חוליה בשלשלת כללית. הבעיות שלנו נעשו אוניברסליות תחת עטו.

לופבן היה צמוד בטבורו לתנועת הפועלים בא“י, שראה אותה כרוח החיה באופני ההיסטוריה הישראלית המודרנית. בה היו הגיגיו כל הימים והיה מחתך את ניבה ואת דעותיה. תחילה היה אחד מראשי־דובריה של מפלגת הפועל־הצעיר ואחר כך של מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל. ולפי מידת ההתמדה שלו היה אולי הדובר בהא הידיעה. שכן עבודתו בעתון בתור עורך הזקיקה אותו להגות את מחשבת התנועה במהירות ולא להרתע מפני שום קושי להביע שבוע בשבוע את יחסו הברור למאורע מסויים או לשאלה שהיתה מנסרת בחלל עולמנו. ע”י זה היה לא פעם ראש וראשון לקובעי עמדה ולטובעי הגדרות, שלאחר שנדפסו, הובלעו במחשבת המפלגה והתנועה ואף במיסמכים רשמיים שונים. זוהי מדרגה גבוהה של מחנך, המשפיע בעקיפין, המעצב את דמות הדור בבלי־דעת ואשר לאחר תקופה מסויימת, עושה הדור את חשבון נפשו ומאַמת את חרוזו של ביאליק:

"וְיֵש אֲשֶר יִבְדְּקוּ נַפְשָם לְאוֹרְךָ, וְרָאוּ

וְהִנֵּה גַם הַרְבֵּה מֵאוֹרָם מִמְּךָ וּבְשֶלְךָ הוּא"

בעל תריסין היה לופבן, הנלחם את מלחמתם של החיים המתהווים והמתחדשים במולדת. בכל תקופה היה נושא מרכזי למלחמתו, שבו השקיע את תמצית נפשו ומיטב כשרונו. הוא הטיל את בליסטראותיו במתכחשים לעבודה עברית או שנלחם כנגד התרבות הלועזית, או שהוקיע את הנלעג ואת המסוכן שבריביזיוניזם ושבפרישה, או שהסתער על מראות־נגעים פנימיים. במלאכה הזאת, שהיתה תמיד מלאכת מירוק וטיהור, היה מסתייע בכל דרכי הכתיבה וסממניה: בפתוס מוסרי רב, בבקיאות מפליאה, באיזמל־פיפיות, בכוח־מחץ עצום, בהגיון מנתח, במיצוי המסקנות המוטעות של היריב, בהומור, בסאטירה, בלעג שנון, בהשוואה, במשל, ומתוך השקפה רחבה. לעיניו היו תמיד הערכין הציוניים והחלוציים והמטרות האמיתיות של חיינו ופעולותינו. אלה היו עיקרי־אמונה שלו, שלפיהם ולאורם בדק את החזיונות השונים. ואוי לו למי שפגע בהם! אותה שעה היה לופבן, האדם השקט והמתון, נהפך לאיש אחר. רוח של עזות דקדושה היתה לובשתו והיה נלחם בלי ריתוי. וככל שהסוגיה היתה חיונית יותר וחמורה יותר, כן עט עליה בכפל־כוחות, והיה חוצב להבות אש, וגיצים היו עפים לכל עבר ופוגעים על ימין ועל שמאל. כך נלחם לאמת שלו, לתיקון הציבור ולהסרת הרבבים שנדבקו בנושא ההגשמה הציונית או במכשיריה במרוצת הימים.

ואף על פי שהיה שליח־ציבור, שתעודתו לבטא את דעת הרוב, היה נאמן תמיד לעצמו. מעולם לא חטא למצפונו; ובשעה שנתגלה לו, שאין דעתו עולה בקנה אחד עם דעת הציבור, היה אומר את דבריו בשם עצמו או שהיה כובש את תורתו לעת אחרת. אך את מחשבתו לא עיקם ואת עמדתו לא הקריב, אם כי לפרקים היתה עובדה זו משמשת עילה למחלוקת בינו ובין חברים. שום חשבונות לא יכלו לשנות התנהגותו זו; לא חשבון אישי ולא יחסי ידידות פרטיים. האמת, שהגיע אליה על פי דרכו יקדה בו והוא הביא אותה לידי ביטוי מלא. ואם כי היה זהיר ומנומס ביחסיו עם הבריות, הרי בספירה של אמונות ודעות, היה קשה כברזל.

וכשם שהיתה לו רשות־מחשבה עצמית, כך היתה לו רשות־הבעה עצמית. כלי אומנות מופלאים היו ללופבן. לשונו העברית היתה מלאה חיוּת וצבעים. ועם זה היתה שרשית, חצובה מן השיתין. הוא לא חידש מלים אלא לעתים רחוקות, אבל הרבה לחדש צירופים, שהם סודה של כל לשון, וביחוד של הלשון העברית. כי בהם אצור עיקר כוח ההבעה של האדם. בקי היה בכל מכמני הספרות העברית לדורותיה ולצורותיה, למן התנ"ך ועד ליזהר ושחם. וכשבא לבטא את מחשבותיו היו מזמנים עצים לפניו כל המטבעות המוכנים, והוא היה נוטל מכולם והיה יוצקם שנית בבית־היציקה שלו. כך נוצרה על־ידו בת־סגנון מיוחדת. שהיא כולה שלו ושעליה טבועה גושפנקה של לופבן. סגנון זה הרהיב את העין ואת הלב במשך עשרות שנים עד ימיו האחרונים והוא מתנוסס ויתנוסס בהיכל הפובליציסטיקה והספרות העברית בכל אבני החן שלו.

אין בזה שום מיצוי מהותו של לופבן. עוד התדהמה גדולה והלב עוד לא השלים עם האסון. בחדר המערכת עדיין מרחפת דמותו, והד משיכת קולמוסו נישא בחללו. לופבן חזיון גדול ונפלא הוא והערכתו המלאה היא ענין של עיון ולימוד. הן אוצרות כבירים הניח אחריו, אוצרות של רגש ושל מחשבה ושל תרבות ביטוי, העתידים להיות לברכה לדורות הבאים.

כל חייו היו קודש להגות ולהבעתה. זאת היתה אומנותו ואמנותו. לא היה מרבה בנסיעות ולא נטרד הרבה מחדר המערכת. אולם מתוך חדר־המערכת היה צופה בעינו של עולם וראה את הכל. באינטואיציה אדירה היה תופס מאורעות ומעשים ומבחין בין העיקר והטפל, כאילו היה בעצמו במקום המעשה. בכוחה היה יודע בינה לעתים ורואה את האותות המבשרים את בואן של חליפות.

וכשם שהיה רחב אופק ושאף לגדולות בספירת הרוח והיה עונק גלגל חמה של חיי ישראל, כך היה עניו וצנוע בחייו הפרטיים. די היה לו בקב חרובין. מסתפק היה במועט. שום תאות שלטון ושום יצר פרסום לא עכרו את ראייתו. בז היה בלבו ל“נכסים” כאלה, שאין קרנם קיימת בעולם הזה ואין להם פירות לעולם הבא. לפיכך יכול היה לגשת לבירור של כל ענין שתוכו כברו. נאמנותו לא היתה על־תנאי ושורש התנגדותו היה טהור בתכלית. זעמו, שבא לא אחת לידי ביטוי ביחס לכל מיני הופעות לקויות בחיים הציבוריים, היה זעם של מבקר ישר. היה בזעמו משהו קדמוני, נבואי. ואף תשואות־הסכמתו היו נקיות מכל רבב. שום צליל כוזב לא התערב בהן.

בשנים האחרונות היו תוקפים אותו מזמן לזמן מכאובי גוף. אך הוא ידע לשאת באהבה את מנת־היסורין מיד הגורל. לא התאונן ואף לא דיבר על כך, ובכלל היה ממעט לדבר על עצמו. וכשם שעמד על דעתו ולא העביר על מידותיו בתור סופר ופובליציסט, כך היה נוטה לויתרון ולצידוק־דין בחייו הפרטיים. המטבע של לופבן הוא: אריה שואג מצד זה, ושה נאלמה מצד זה. אולם הנרתיק הגופני לא יכול להכיל את כובד המכאובים ונשבר, אך נר נשמתו ואור תורתו יאירו וילכו לדורות.

תש"ט

מאמר שני

משנשלם מעגל חייו של מורה, של יוצר, של חבר גדול, מתעורר רצון בקרב אלה שנשארו אחריו בחיים לכנס את ניצוצות רוחו הפזורים וללכד את חלקי יצירתו, כדי לסכם את מפעל חייו. הם רוצים לעשות נפש לו. זוהי בעצם השארת־הנפש האמיתית: שע"י כינוס פיזורי עצמותו והקרנתו של אדם והערכתם – נחקקת דמותו בכתב אשר לא יימחק לעולם, והיא משפיעה והולכת דורות רבים.

אולם עבודה כזאת אינה יכולה ליעשות כלאחר יד. מפעלו הרוחני של לופבן הוא מגוון ורב־יריעות ויש צורך בעיון מדוקדק בכל מה שיצר, כדי לעמוד על טיבו. לכן לא אמצה במאמר זה את ערכו של לופבן, אלא אעמוד בראשי פרקים, כמעט בדרך הנוטריקון, על החזיון הגדול בחיינו ובספרותנו, ששמו לופבן.

וקודם כל לופבן האדם.

צד־היחוד שבלופבן היה לא בכשרונותיו המרובים והמבהיקים, אלא בעובדה הבלתי שכיחה בימינו, שבו היו מזווגים אישיות וכשרון. בחיינו, בחיי ספרותנו ועתונותנו, אנו עדים לא־אחת לתופעה המכאיבה: כשרון לחוד ואופי לחוד, יכולת טכנית ותרבותית עד כדי וירטואוזיות – מכאן, וחוסר אופי או אישיות לקויה – מכאן. ללופבן היו כשרונות והיה ניחן ביכולת רבה, אבל הוא הטיל עליהם מרותם של עקרונות רוחניים, הם נרתמו למרכבת המוסר היהודי והאנושי. הכשרון שלו לא היה עיוור; פנס היה בידו, שהאיר לפניו את הדרך. אישיותו לא ענתה אמן יתומה אחרי כשרונו, אלא כשרונו נענה לאישיותו. זאת היתה מזיגה של מוסר ויצירה.

הוא היה אידיאליסטן.

יש אידיאליזם, היונק מחוסר ידיעת החיים, מתמימות, מאי הבנת הטוב והרע שבעולם. אידיאליזם זה, המתרקם בחדרי־חדרים, מתפוגג ואינו עומד בפני המציאות הקשה. אולם האידיאליזם של לופבן היה נעוץ בהכרת המציאות. הוא ידע את פני הדור ואת יצרי האדם. הוא ירד לעומקן של הליכות החיים וחוקיהן. ולא עוד אלא שדוקא ידיעה מרובה זו בהוויות העולם היא שהולידה בקרבו את השאיפה הנעלה לתקן את העולם, לתקן את הציבור ואת חייו. הוא עצמו היה מחוסן בפני הכיעור והדומה לו, ושום אכזבה לא יכלה להחליש את אמונתו בטוב וביפה, כדרך ששום מעצור לא היה יכול למנעו מלבטא את האמת בעוז ובגלוי.

הוגה דעות היה.

בתוך סגל־החבורה של הוגי־הדעות, שקמו לה לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית בדור האחרון, הוא היה אחד הבולטים. כל מי שיבדוק את המחשבה הלאומית והחברתית שלנו ויסקור על פני דרכו של לופבן וכתיבתו, ימצא בה פלג מחשבתי עצמי, פלג זך של לופבן, המפכה לתוך הנהר הרחב. כפובליציסט היה גם פרשן, המסביר את רעיונותיהם של אחרים או של הקולקטיב, אך גם כפרשן היה מוסיף תמיד נופך מקורי משלו, מטיל דגש משלו או מחדש איזו הגדרה. והעיקר: היה מטיל סערה ברעיונות שקטים. הוא הסעיר לא רק אנשים, אלא גם מחשבות. ע"י כך קיבלו גם דברים ישנים וידועים ברק חדש ומושך.

יש הרבה רעיונות שמנסרים בעולם, אבל הם בחינת שברים, או נשמות ערטילאיות. משום שאין די בכך, שרעיון טוב ומועיל מובע כלאחר־יד ע"י מישהו בדרך הסיסמה או הפתגם. הרעיון נקרא על שם מי שמפתח אותו, שמבסס אותו, שעושה אותו לבנה בהשקפת עולמו, שמצליח לחבבו על הרבים. מבחינה זו היתה גם פרשנותו של לופבן בחינת יצירה. כמה וכמה מחשבות שנפלטו בדרך־אגב או שהיו שרויות מאחורי הגדר, עברו דרך כור המצרף של לופבן ונעשו גדולות ומחנכות: אבני־בנין להשקפת עולם.

ללופבן היתה שיטת מחשבה והערכה מקורית. הוא ירש, כמובן, הרבה מקודמיו וידע לשמור יפה על הנכסים שבאו לו בירושה. אבל סגולה היתה בו לחדש את המורשה ולמזגה בתוך זרם היצירה השוטפת, בתוך ההתהוות. כוח השיפוט שלו היה מפותח במידה יתרה וידע מה להבר ומה לזרות. קנה־המידה שהשתמש בו לא היה מקרי או פרי השעה החולפת, אלא פרי רוח איתנה ששכנה בקרבו, תולדה של השקפת חיים שלמה, שנבחנה בכור המציאות הארצישראלית.

משליו וציוריו, שהיה מתבל בהם את מאמריו, ידועים למדי וטעמם עדיין זכור לנו. אבל ראוי לשים לב לענין אחד, שהוא אולי סודו המיוחד של לופבן.

הפובליציסט העברי, המלווה את המאמץ החלוצי הבלתי פוסק של תקומת עם ובנין חברה, עוסק על פי רוב בבירור הלכות אפורות, ואף קודרות. שכן הן משמשות בבואה של חיינו הרציניים, הדומים לים זועף. ואמנם לופבן ניגש בכובד־ראש לבעיות ולחידות הצפות ועולות יום יום על סדר־יומנו. אבל הוא ניחן במתת־אלוה, בעליצות פנימית. וסילון דק של עליצות וחום היה מתפשט בתוך דבריו ומרכך את קשיותו של הנושא הנדון. לתוך השאלות היבשות והזועפות של חיינו היה מכניס מלחלוחיתם של פיוט וחזון. הנושאים היו קשים וחמורים, אך ההרצאה עליהם היתה רכה ונעימה. ביחוד שקד הרבה על כך, שהפתיחתא, הדיבור המתחיל, תהא כובשת את הקורא. משום שאם הקורא המוטרד והמסורבל בדאגות נכזב מן הפסוק הראשון, שוב אין לו תקנה; אבל אם הדיבור־המתחיל קוסם לו לקורא ומשרה עליו מיד אוירה אחרת, הריהו מוליך אותו הלאה עד הסוף.

לופבן היה עורך מובהק.

העריכה אינה מלאכה בלבד, היא גם חכמה. זהו סוג של יצירה, יצירה ברשות אחרים. ככל יצירה אף היא נעשית בחדרי־חדרים, אבל שלא כשאר סוגי יצירה היא נשארת בטמון ואינה נראית ולעולם אין הבריות יודעים מה פעל העורך. ולאו דוקא אנשים פשוטים, אלא אפילו המשכילים שבדור אינם בקיאים בפרשה זו. על פי רוב מקבל העורך, ביחוד עורך עברי, כתב־יד המשול לגוש גלמי והוא צריך לגשת אליו כדרך שניגש פסל אל האבן, ומעט מעט, תוך מלאכת פיסול, הולכת ונוצרת הצורה. כמה גושים גלמיים כאלה מתקבלים במערכת, יודע רק מי שעסק פעם בעריכה. זוהי עבודה, שכולה הענקה ונתינה, שאין בה שום גמול לנותן. כל עורך רציני משקיע מנפשו ומנכסיו בתוך יצירת אחרים, בלי שהציבור ידע מה עשה העורך. לפעמים אין אפילו המחבר הנערך יודע על כך.

ולופבן ראה בעריכה יעוד לא פחות מאשר בעצם יצירתו. ועקרונות עריכה היו לו. הוא ידע, שאין כל המחברים כותבים בסגנון אחד. הוא שמר מכל משמר את עצמיותו של המחבר, ולא תיקן ולא מחק אלא בשעה שהיה צורך הכרחי בכך. לפיכך היה “הפועל הצעיר” ערוך כהלכה, אבל היו בו מיני סגנון שונים. מאמר מאמר ולשונו. איש איש ואופן כתיבתו.

לופבן כסופר לא בא לידי גילוי מלא. אחרי תקופה קצרה, שבה כתב דברי ספרות לשמם, נוסף על דבריו הפובליציסטיים, באה תקופה, שנמשכה עד יום מותו, ובה נתן את כל חילו לעבודת־קודש אחת, לפובליציסטיקה. היא היתה עיקר מלאכתו ועיסוקו. אולם בקרבו תססו מאוויים ספרותיים שונים, שתבעו גילומם ולא נתנו לו מנוח. המאוויים האלה באו במידת מה על סיפוקם בשתי דרכי עקיפין: הוא יצק את כשרונו הספרותי ואת דימוייו הספרותיים לתוך הפובליציסטיקה, ועוד דרך היתה לו לבטא בה צורך זה – יצירה שבעל־פה. כל כמה שהדבר מופלא, הרי זו עובדה, שלופבן, שלא הצטיין בהרצאה־שבעל־פה, היה “כותב” בחוג מצומצם של חבריו רצנזיות מצויינות, שאילו היו מעלים אותן על הכתב היו אלו חטיבות ספרותית אמיתיות. בחבורה כזאת היתה לשונו מתירה את עצמה מן הכבל ומן הכובד והיתה חוצבת דמויות והערכות של סופרים וספרים. אולם היה בו איזה סירוב פנימי לכתוב את הדברים, ורק מפקידה לפקידה היה מיחד את עטו להערכת סופר או ספר קרוב מאד ללבו.

לופבן היה איש השכל, רציונליסטן. בכתיבתו, בגישתו לשאלות חיים, בהעריכו חזיונות עבר והווה, והיה משתמש בקנה־מידה שכלי. איזמל חד היה בידו והיה מנתח בו הכל, וכללי־הגיון חמורים היו לו, שעל פיהם היה דן כל מחשבה כל תופעה, כל מאמר, כל התהוות, ולא היה פוטר שום איש מלציית להם. בגלל גישתו הרציונליסטית היתה לו הערכה מיוחדת ביחס לחסידות ולקבלה. הוא אהב בעולם הספרות והמחשבה את הבהיר, את המזומן, את הטבין ותקילין, ולא ספק־מטבעות ספק־אסימונים.

ואף על פי כן לא היה לופבן יבש. הוא שנא את בעלי החשבון הקטן. הוא אהב את הצלילה, את המצולה, את השחיה במרחבי־ים. חלקו היה עם בעלי השכל הגדול, הנפגשים אי־שם עם בעלי המסתורין. אופייני מאד היה הסיפור שסיפר לי פעם. מזמן לזמן היתה ראייתו לוקה לקוּת כלשהי והיה נזקק למשקפים. פעם נכנס לבית מסחר למשקפים (כמדומה לי, שזה היה בחו"ל) וביקש להתאים לו זוג אחד. כשהרכיב על חטמו זוג משקפים, התחיל לראות את העולם ראיה כה בהירה וכה מאירה, שכובעו ובגדיו והוא עצמו היו שלא מעלמא הדין. עיניו הוכו בסנוורים משפע של אור ומרוב בהירות. מיד הסיר את משקפיו וביקש עמומים יותר בדרגה אחת או שתים. לופבן הבין מה שמבין כל הוגה־דעות, שגם הבהירות והשכל טובים ומועילים עד גבול ידוע, וכאשר הבהירות עוברת את הגבול, אין בינה לבין החושך והסנוורים אלא כפסע, כשם שבין הקליפה והקדושה יש רק פסע אחד.

אכן, היה קורטוב של מסתורין בהליכות לופבן ובכתיבתו. כעין דוק היה פרוש עליהן. היסוד המסתורי הזה הביאו לידי ספקנות, זו הספקנות השומרת את האדם מפני יוהרה ומפני הבטחון, שהוא כבר פתר את כל שאלות החיים והעולם; זו הספקנות, הלוחשת באזנו של אדם: ושמא טעית או שמא אין הדבר בר־חקר? המיה ספקנית זו היא בת ישראל כשרה. יש לה שלשלת־יוחסין ארוכה. כי בעלי־שלטון־השכל ידעו אותה…

כל התכונות והסגולות האלו נתכללו באישיותו של לופבן ועשאוהו חטיבה מיוחדת, חד־פעמית. הוא הלך מאתנו באמצע שליחותו ובטרם הספיק להגשים את עצמו ולגלות את כוחו ויכלתו.

תש"ט

¹

ביגון-לב עמוק באנו להיפרד ממך, עזריאל היקר. כרבים מבני דורך נתחנכת ב“השומר הצעיר”, עזבת את הגולה ועלית ארצה כדי להצטרף לבוני המולדת וליצור חברה חדשה, שיתופית. אולם גם שליחות אחרת היתה בוערת כאש בלבך, הלא היא שליחותו של סופר, היוצר ספרות עברית חדשה. שתי שליחויות אלו היו כחטיבה אחת סדר-יומך. ביוגרפיה חלוצית זו האצילה מרוחה על יצירתך הספרותית.

שנים רבות עבדנו יחד באגודת-הסופרים. היינו שותפים להכרעות שונות וחשובות. ערכתי אתך מאסף ספרותי, הרינו והגינו בצוותא דרכים לביצור מעמדו של הסופר והספרות. וצר מאד היה לנו כאשר המחלה הפקיעה אותך מפעילות משותפת. אבל עד זיבולא בתרייתא, עסקת במלאכתך כסופר, והלא רק בימים אלה רכשתי את החלק השני של ספרך “תכנים וצורות” שהוא פאר ספרי-השימוש המדעיים בתורת הספרות.

היית תלמיד חכם במובן המסורתי של המושג הזה. היית בקיא בחדרי התורה ובספרות העברית לכל מכמניה ותקופותיה. התורה שלמדת בנעוריך ליוותה אותך כל ימי חייך. לשונך לשון המקורות, שיש בה מזיגה נאה של ישן וחדש, שמרנות וחדשנות. טיילת כבן-בית גם בספריות העמים, והכנסת יפיפותה של יפת באהלי ספרותנו.

מגוונים ונאים היו כשרונותיך. היית מבקר מעמיק חקור ונתח; היית עורך בעל-טעם, וראית שליחותך לגלות סופרים צעירים; היית מתרגם חשוב, ובשנים האחרונות היתה לך עדנה שירית ויצירתך הפיוטית הפליאה את מיודעיך וקוראיך. היית איש-ציבור ער ותוסס ותרמת לחיי המדינה בישראל ובחוץ לארץ גם תרומה מדינית. כתפיים רחבות היו לך והעמסת עליהן משימות ותפקידים שונים, שהזמן גרמם, ובכולם נשאת בהצלחה.

חיים רבי-עלילה חיית ונחלה רוחנית גדלה אתה מניח אחריך, שבני ביתך ומשפחת הסופרים והאומה יתגאו בה.

בשם אגודת הסופרים אני נפרד ממך, אחינו עזריאל, שמך ומעשיך יינצרו בקרבנו. ימתקו לך רגבי עפר בקיבוץ עין-שמר.

¹

בצער רב ובעצבון גדול נתכנסנו להזכיר את נשמתו של שלמה שפאן ולהתייחד עם דמותו.

עדיין חמים המגעים שהיו בינינו, עדיין נשמע קולו בשוחחו בכובד-ראש או בבדיחות דעת על עניין מן העניינים, עדיין מהדהד בחלל הבית הזה צחוקו הטוב ומרחפת הצעתו הנבונה בישיבות או בבירורים – וכבר עלינו לספדו ולבכותו.

אמנם ידענו, כי חולה האיש והוא נתון להתקפות תכופות. אך התרגלנו לכך, שמפקידה לפקידה הוא נכנס לבית-חולים ויוצא משם בריא למחצה וחוזר למלאכתו ולעיסוקיו.

ומלאכה רבה ועיסוקים רבים היו לו. תשוקתו לפעלתנות היתה עצומה, כאילו רצה להוכיח לעצנו כי אמנם בר-פעולה הוא ולא נפגם. בקצת דברי בקשה יכולת להטיל עליו כל עומס וכל תפקיד. ובדיעבד היה מרוצה מכך. מבחינה זו אפשר היה לומר עליו: משכני – אחריך ארוצה… גם צמאון זה אפשר להסבירו בצורך להביע את עצמו, זו ההבעה העצמית שלא באה על סיפוקה רק בדרכי יצירה.

הוא היה אמון פדגוג לפי שורש נשמתו. ההוראה בכל שלבי חייו מבית הספר היסודי ועד האוניברסיטה, היתה לו עצם ולא מקרה. הוא היה פדגוג יוצר, היודע לרדת באניית-הסתכלותו לתוך מצולת נפשו של הזולת ולהעלות משם פניני הכרה אישית ולהתאים את לימודו לתלמיד המסויים. על כל חיבבוהו תלמידיו והוקירוהו. אישיותו הקרינה קרני השפעה מאירות. הוא, בעל ההשכלה העברית העמוקה ובעל ההשכלה הקלאסית הרחבה, לא העניק לחניכיו השכלה גרידא, אלא כשהיא רוויית ערכים מוסריים וחברתיים. הכל שימש אצלו מדיום לחינוך: הספרות העברית לצורותיה, הלימוד המקצועי של משקלי השירה המקראית או החדשה. ואפילו ההרצאה על דידאקטיקה. ברוח זו דיבר בכל כינוס ובכל הזדמנות. כי בעל שליחות היה, ששליחותו קודמת לאומנותו.

גם כמתרגם אמנותי של הספרות הקלאסית היה בחינת מורה וחלוץ. הוא הכשיר את עצמו להכניס יפיותו של יפת באהלי שם ולהיות כמליץ בין ישראל ליוון. וכך תרגם “שירים הומריים”, “המנונות הומריים”, “שירת הסיודוס”, “משלי איסופוס”, ו“שירת האלגיה היוונית העתיקה”. לימוד חכמה יוונית, היה אצלו לייעוד. בשדה זה היה כובש ונכבש. הוא כבש דרכי תרגום חדשות לספרות העברית ופילס נתיב למשקל ההכסאמטרי, אך גם נכבש בעצמו על ידי גילוי זה והיה מלא אותו. הוא ידע את גודל ערך מפעלו וחלם על הרחבת היריעה התרגומית בממדים גדולים, הכוללים גם את מה שכבר תורגם על ידי אחרים, אך לא בהברה הספרדית ולא במשקל הנכון, כגון האיליאס והאודיסיאה.

הוא היה איפוא פעיל בתחומים שונים: כמורה, כמשורר, כמתרגם, כמספר, כמבקר וכעסקן. אולם הוא היה מאותם האנשים, התוהים על עצמם כל ימי חייהם, עד לשעה אחרונה, כדי לדעת במה כוחם גדול ומהו עיקר ייעודם בחיים וביצירה. שפאן לא פסק מלחטט בנפשו והוא נקלע לא פעם ממסקנה למסקנה. אכן, סיפוריו, וביחוד שיריו המעטים, שפרסם בחתימת “ש. נפש” או “מ. בקר”, הם אוצר בלום להבנת אורח-חייו והגיגיו של שפאן.

בשיר אחד משנת תרצ"ג כתוב לאמור:

ננעץ בקצה לבבי “מה” דווי בספקות / ואני מטיח ראשי אלי כתלי דמיון / לא אבה הייתי תלוי ענבל עלוב / מבלי להשמיע קול.

(“בוסתנאי”, תרצ"ג)

הוא תהה גם על מורשת אבותיו שמא ימצא בה נתיב לחייו. וכך ישיר בשנת תרצ"ב:

קדשני אב להיות גיבור / ולנחול נצחונות בארץ; / אם לי צוותה בחיים / לשאול ממעיני התענוגות – / ואני פרשתי למדבר, / ואתנזר בלהט חולותיו – – –

(“בוסתנאי”, תרצ"ב)

כך ניטלטל מקוטב אל קוטב, בין ההכרה לפעול ולנחול נצחונות וגם ליהנות ממנעמי החיים, ובין הצורך בבדידות ובהתייחדות המעמיקות את ההווייה העצמית. על בדידות זו חזר ושר פעמים רבות:

נטשתי את דרך הרבים / ואט לי אל שבילי; / ברחתי מארחות המונים / ואתיחד עם צלי. / אך פרפרה נפשי במשעול / ולא מצאה אמתה…/ וצלי האפיל על פעמי. / ויהי לי למחיתה. / יבוא מאליו יום עתיד. / יבוא ויביא / פתרון לא צפוי / לחלומות לבבי. (“דברנו”, וינה תר"ץ)

הוא ידע ידיעה שהכאיבה לו, כי “דרך חיי נטה הצדה” (“בוסתנאי”, תרצ"ג) “כי החפץ ממני רחוק” (“הארץ תשי”ח). ואמנם מוטיב זה חוזר גם בקובץ סיפוריו “בדרך מבית המחזה”. בסיפור “תעודת-זהות” אנו רשאים לראות פרק אבטוביוגרפי, כלומר, אשנב למסתרי נפשו. שכן כל ימי חייו הוא חיפש תעודת זהות לעצמו, וזו שיחקה עמו במחבואים, נמצאה ונעלמה, נמצאה וחזרה ונעלמה. גם הסיפור “הטבעת” משמש בבואה לגורל חייו. הטבעת היא חותם, מלשון “טבעת המלך”. היא מטביעה את סימניה על האישיות ומימי לסינג ואילך היא משמשת סמל בספרות ובחיים. והנה טבעת זו היא מציאה שמצא גיבור הסיפור וחזרה ואבדה לו אבידה שאינה חוזרת. אבידה זו דיכאה את רוחו והשרתה עליו בדידות ושכול.

כך נגלה לנו שלמה שפאן בעל הנפש העשירה. הנאבקת תמיד, התוהה על עצמה והכובשת לה מחוזות יצירה חדשים. ובכל נפתוליו היתה יצירתו משענתו ונחמתו.

סחה לי אחת מתלמידותיו של שפאן באוניברסיטה בתל-אביב. כי לפני זמן-מה הרצה על משקלי השירה ומיקצביה ואמר בשעת שיעורו את הדברים האלה:

“הקצב מצוי בכל מקום, בחיי הטבע כבחיי אדם. קיץ וחורף, אביב וסתיו הם הקצב של הטבע. גם הרוח נושבת בקצב. נשימתו של אדם היא בקצב קבוע, וביחוד פועם הלב פעימות קצובות וקבועות. רק הלב שלי – הוסיף בהיתול – איננו פועל בקצב הדרוש והוא יצא מכלל זה…”

ואמנם לבו היה מתפרע בו מזמן לזמן ופורע את המשקל והקצב, עד שקע בו לחלוטין. יהי זכרו ברוך!

¹

המצבה הזאת שאנו בונים כאן למשורר שמעון פרוג במלאת ששים שנה לפטירתו, היא המצבה המקורית, שהוצבה לפני כחמישים שנה בבית-העלמין היהודי על קברו באודיסה. עם כיבוש אידיסה בידי הצורר הנאצי, שחיק עצמות, במלחמת-העולם השניה, נהרס בית-העלמין, נעקרו מצבות רבות ורוּצפו בהן כבישים. שפר מזלה של מצבת-שיש זו של פרוג, והיא הוטענה על הקרון והובאה, עם שאר דברי ביזה, לבוקארשט, ושם נקנתה בשוק על-ידי יהודי והוצבה בבית-העלמין. כשלושים-וחמש שנים היתה שוכנת כבוד במקום זה. מחמת שמועות, שבית-הקברות היהודי באודיסה עומד לההרס, התעוררה אגודת הסופרים העברים בישראל ופנתה בבקשה לשלטונות ברית-המועצות להרשות לה להעביר את ארונותיהם של מנדלי ופרוג לישראל, ולא נענינו. אז נודע לנו על-ידי הרב רוזן, רבן הראשי של כל קהילות היהודים ברומניה, שהמצבה של פרוג נמצאת בבוקארשט, ובזכות מאמציו הגדולים של הרב, וברשיונה האדיב של ממשלת רומניה, הועברה זו לישראל, והריהי לפנינו בכל צביונה וקומתה.

ודאי, מדכדכת העובדה, שארונו של פרוג, שבו מונחים שרידיו הארציים, לא הותר לבוא לישראל והוא הופרד מן המצבה. שם טמון ארונו כשאבן-ציון קטנה ומאולתרת על קברו, וכאן מוקמת מצבתו בלא שעצמותיו ישכנו תחתיה. כי המצבה באה אלינו בגפה, כמין פלג-הווייה. נקווה, שעוד יבואו ימים ויתקיים איחודם של השניים.

התלמוד מכנה מצבה בשם “נפש”; ואמנם אנו עושים נפש למשורר פרוג, זה המשורר אשר נפשו קשורה בנפש האומה. הן הוא היה בין מדליקי המשואות הראשונות של תחיית האומה, של חיבת-ציון והציונות. שירתו היתה שירת גאולה ומתן תיקון לאומה. הציוני הצעיר והיהודי הנאמן, שאך זה נתעוררה בו תודעתו הלאונית, היו שרים את שיריו ברוסית, ביידיש ובעברית, בהצרות-עם בחגיגות, בחורשות-אהבה, בשמחות של מצווה, והרגישו עצמם אנשים גאים ויהודים משוחררים, ושונאי התבוללו. לאחר גל הפרעות בשנת 1880 הזהיר פרוג מפני האשליה, שאיזו מהפכה סוציאלית תביא ישועה ליהודים, והשמיע את האני-מאמין הציוני, שכוחו יפה מאז ועד ימינו: “גאולה אחת תיתכן לנו והיא בשדותינו אנו, בארץ החופש שלנו, במקום שהגניוס של עמנו הופיע בזהרו הנעלה והוריד לעולם העויין את לוחות-הברית והמשפט”. היא קרא למהפכה הציונית, הוא חולל תמורה גדולה ביידיש, שנהפכה ללשון פיוטית אמנותית. מה שעשה מנדלי ליידיש בתחום הסיפור, עשה לה פרוג בתחום השירה. הוא התקין לה פסקי-טעמים והטיל עליה עול קצב ומישקל. שינהם הביאו לה עלית-נשמה. פרוג כתב גם כמה שירים בעברית, אולם היה אמן הלשון הרוסית, שגדולי הסופרים הרוסים הכירו בו, והנחיל בשעתו כבוד ב“איך” וגם ב“מה”. הוא נתן ביטוי לא קר לסבלות העם בגלותו ולסיכויי הישע והפדות המעותדים לו, אלא גם ליפי הטבע והנוף. עיצב את דמותם של גיבורי האומה מן המקרא ועשאם דוגמה ומופת לעם. ראו, אמר, אין זה עבר נושן, אלא חזון העתיד, לכשתרצו. בזה עורר את הדור הצעיר לגבורה, להגנה עצמית. הוא הטיף לעבודת האדמה ושר “שיר תהילה לעבודה”, ול“זורעים”, שהולחן ונעשה זמר עממי. מתוך שירתו בקעה ויצאה בת-קול והכריזה: ברקאי! היכונו לשיבת ציון, לגאולה! הוא השפיע על משוררים יהודים ועבריים, והד שירתו מצוי ביצירתם הפיוטית. אנשי ביל“ו, אנשי העליה השניה והשלישית והחלוץ, בכולם זרע פרוג את זרע הלאומיות והציונות, שהניב פרי-הילולים. לפיכך ניתנה רשות לומר, שלא רק בהם אלא בכל חלוץ ובכל חייל ישראלי פועם, בסוד הצירופים והגילגולים, שיר של פרוג; אותו ניגון ראשון, שכינורו של פרוג השמיע בשחר התחיה הלאומית שלנו, עדיין מרטט והולך בנפש הדור, ביודעים ובלא יודעים. זו סודם של המדליקים נר ראשון של גאולה והוא מאיר ומבהיק במשך דורות. לא לחינם הרגיש המשורר יל”ג התבטלות בפניו וכתב עליו:

עלה נבל אנכי, אתה ציץ פורח!

יבש כחרס כוחי, אתה מלא ליח.

פרוג לא קיטרג כמוהו על העם. הוא בא אליו מלא חסד ורחמים. הוא הביא עמו את ריח האדמה והדר הטבע, שבתוכם התחנך. הוא קרא לשוב אל הטבע, אל הטבע של ארץ-האבות.

הנה עמי בתוך ארצי ראה אראה,

יושב כקדם על אדמת מושרת,

אם כאכר מאחורי מחרשת,

אם כגיבור מתחת דגל דרור גאה…

(כתבי הקודש)

בשנת תרנ"ב, כשהיה ביאליק בן 21, כתב מכתב לחבר נעוריו יעקב פרידמן ובו כתוב בין השאר:

“רגע לפני כתבי המכתב הזה כיליתי לקרוא שירי פרוג, הוי פרידמן! מה טוב חלקו ומה נעים גורלו כי נשמה גבוהה, נפש רמה וזכה כמוה ניתנה לו ממרום! זאת הפעם הראשונה בימי חיי לטעום טעם שירים. – – – איש אשר כזה משורר יקרא! אך זה הוא אהוב המוּזה! אך זה הוא ילד אלהים! – – – מה קטונתי, מה שפלתי, מה דלותי, מה מך ערכי! – – – לא אוכל לתאר לך את הרושם אשר שמוּ בקרבי שירי פרוג”.

עכשיו הבאנו את מצבתו למדינת-ישראל. כאן אנו עושים לו נפש בין נפשותיהם של ידידיו וחבריו: ביאליק, אחד-העם, רבניצקי, בן-עמי; כאן היא תצא מבדידותה ותצטרף לצוותא גדולה ויקרה, שעימה התרועע פרוג בחייו, ואפריון אחד של הוד הנצח יהא חופף עכשיו על כל מצבותיהם.

בואך לשלום מצבה שכולה!

¹

ממניחי היסוד למחקר החסידות היה. ובשדה זה חרש כל ימיו, זרע וקצר יבול מבורך. ודאי, הבאים אחריו הוסיפו וגרעו, חידשו ותיקנו, אַך זכותו כאחד הראשונים לא תשתכח. גם אלה שהפליגו ממחקריו והלאה, מוכרחים היו להתחיל בו. הוא היה סופר “בעל מלאכה אחת”. כמעט שלא יצא מתחומי “מקצועו”, אלא היה תמיד בתוך העוגה שעג לעצמו: עוגת המסתורין בישראל. והוא עשה זאת בחיבה וביראת הכבוד. לא היתה בו ממידת הקנאות, אלא היה הולך ומרצה מתון מתון על תורתו של רבי זה או אחר או על חייו ותולדותיו. הוא עשה את החסידות מרכבה לחייו ואת חייו מרכבה לחסידות.

בגישתו לחסידות ולמסתורין הריהו מעלה לפנינו את מידתו של רש"י בפרשנותו. לא חיטוטים ולא התחכמות, אלא תמימות קדושה. בין שהוא מפרש דבר כפשוטו ובין כמדרשו, הריהו נוהג בו כובד ראש, שלעתים לא תחסר בו גם נעימת ההומור הקלה.

אולם לא לבד חוקר חשוב היה, אלא קודם כל איש דגול, בעל סגולות יקרות, ונעים היה לשהות במחיצתו ולהפליג עמו בשיחת רעים על דא ועל הא.

היה לא קר צנא מלא תורה, אלא גם מלא וגדוש זכרונות העבר. כשלושה דורות של מאורעות ואנשי שם ענק על צוארו. והוא זכר במהירות מה שאירע בימי בחרותו ועמידתו ושיבתו, וכל מי שנפגש עמו, נקבע בו במדור מיוחד שבלב. ואף זוהי ממידתו של איש-מוסר, שאין שום פגישה עם אדם יוצאת לבטלה, אלא חיה ופועלת בו כל ימיו.

הוקרנוהו תמיד, כי היה מורנו ורבנו, ומפיו למדנו לא רק תורת החסידות אלא גם מידות טובות, שהמעולים שבה דרשו נאה ואף קיימו נאה.

יהי זכרו ברוך!

¹

א

בראשית שנת 1920, בעצם העליה השלישית והרביעית, שהצעידה את בנין הארץ קדימה, נתלקטה בדרכים מופלאות ברוסיה הסובייטית “חבורה צעירה של סופרים עברים” שחוללו נס בספרות העברית. אנשי חבורה זו, שביניהם היה בתחילה גם אליעזר שטיינמן, היו אברהם קריב, י. סערוני, משה חיוג, גרשון חנוביץ, יעקב בורוכין, גרשון פריד, יצחק בובוביטש ועוד, שכל אחד מהם היה בעל פרצוף-פנים משלו, הבשילו במהפכת אוקטובר. להבשלה זו היו שתי פנים: כיהודים, שנתחנכו על ברכי המסורת של יהדות רוסיה הגדולה, שאפו להגשים את חלומם על המשך יצירה ספרותית עברית ונאמנות ללשון העברית, ומאידך, כעדים חיים למהפכה הבולשביסטית, שהשתתפו בה בפועל ממש ואף קיוו ממנה שינוי סדרי עולם – התאמצו בכל כוחם להיות נאמנים למשטר הסובייטי החדש ולטרוח בבנייתו. למטבע שלהם היו, איפוא, שני צדדים: עברי מכאן ומהפכן מכאן. ולפי שכפילות זו היתה מנוגדת להשקפתה של הכת הייבסקית ולמהפכה, וכל המדברים בשמן לא גרסו כך ואף התנגדו לתפיסה זו, היתה לכך גם תוצאה כפולה: בנפשם של סופרים עברים צעירים אלה נתהוותה סתירה חריפה, שאכלה את לבם ומוחם, תחילה בשתיקה ובלי שהביאו את הדבר לידי תודעה ברורה, ואחר כך תוך התלבטות פנימית נואשת. והתוצאה השניה היתה: החשדה מתמדת מצד השלטון הסובייטי, שבלש אותם וירד לחייהם בחקירות ובעינויים, עד שנמנע מהם לבסוף להגשים את האידיאל הכפול, וכל אחד כילה את חייו וחלומותיו כפי שכילה.

אין באפשרותי עכשיו, כמובן, לעקוב אחרי מה שאירע לכל אחד מהם, ואעמוד בקצרה על צבי פרייגרסון, מפני ייחודו האישי והספרותי. בו, כנקודת-מוקד, נתרכזו מאורעות, מעשים, ארחות-התנהגות, יצירה ספרותית, תקוות ואכזבות, מאמצים עליונים וגילויים טרגיים, שנפלו בחלקם של השאר, והוא המשמש בבואה לכל החבורה הזאת.

ב

פרייגרסון זכה בחינוך ציוני עברי בבית אבא שלו. בהיותו בן 13 שלחוהו הוריו ללמוד לגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב. כשנסע בחופשת הקיץ לבקר את משפחתו ברוסיה, כבר נשתקע בה מחמת מלחמת העולם הראשונה. אבל שהייתו בארץ ולימודיו בה ייחדוהו מן השאר. הכרתו הציונית נתעמקה, חיבתו לציון נשתרשה עמוק בנפשו, ולשונו העברית היתה חיה וניזונה כל ימיו לא רק ממקורות התרבות והספרות העברית, אלא גם מחוויותיו בארץ. חיוּת זו היתה מורגשת בדיבורו, בסיפוריו, בזכרונותיו, ובכל יצירתו הספרותית, אך קודם כל בעמידתו האיתנה. על דרך זו אנו רואים את פרייגרסון חי וקיים ויוצר כיהודי נאמן, כציוני וכסופר עברי גם לאחר שנתפוגגה בקרבו האשליה הוורודה בדבר אפשרות לחיות חיים כפולים ולשמור על נאמנות כפולה לעם היהודי וללשונו העברית וגם למהפכת אוקטובר. “האוקטובראים העברים”, כפי שכינה אותם יהושע גלבוע ז"ל, נאלצו להשיל מעל עצמם את האור האוקטורבאי החיצוני ולהסתפק באור העברי הפנימי שלא כבה ולא יכבה. לא כולם הצליחו להשתחרר מן האוטופיה ליצירת תרבות עברית אדומה במידה שווה ובקלות שווה, והיו שהיססו להתפכח והתלבטו קשה ועשו את מעשיהם למחצה, לשליש ולרביע; לא כן צבי פרייגרסון.

דווקא הוא, שבתחילת שנות שלושים יצא לו שם של מומחה בהשבחת פחם והתחיל תופס מקום חשוב באוניברסיטת מוסקבה ובחיי המשק הסובייטי, דווקא הוא, שאפילו לאחר שהתגייס לצבא ושיחררוהו מחמת בריאותו הלקויה ונתנו לו להמשיך במחקרו במקצועו החשוב, אם כי באווירה של בלישה בלתי פוסקת מצד חברו סאשה – לא נתפתה לשום דבר וראה את האמת הבהירה, ונאמנותו ליעודו כסופר עברי נתגברה בו עשרת מונים. ואמנם חברו של פרייגרסון, חיוֹג, כתב לאברהם קריב לאחר עזבו את רוסיה, כי “בנימין ידידנו” (הלא הוא פרייגרסון), “המאושר שלנו אינו נפרד ממוּזתוֹ כל הזמן. אין לך יום שלא ירשום לכל-הפחות מספר שורות”. אז כתב גם את החלק הראשון של הרומאן “אש התמיד” בחתימת א. צפוני.

ג

ועל מה כתב? המאורעות והרדיפות הקשים שעברו עליו, לא צמצמו את אופקו, אלא להיפך הרחיבו אותו. מעיינות זכרונו נפתחו לפניו והוא כתב על העיירה היהודית ברוסיה לפני המהפכה הבולשביסטית, ופרש יריעה רחבה ותיאר אותה בצביונה ובקומתה ובכל הצבעים. מבחינה זו הוא חבר נלווה למנדלי ולש. בן-ציון. מהם למד ואותם עיכל והוסיף נופך משלו. הוא הדין בכתבו על חיי ההווה של היהודים ברוסיה הסובייטית. ידוע הדבר, כתב, כי בארצנו, ארץ הסובייטים, נחרבה העיירה היהודית חורבן לא יתוקן. סער ה“פיטילטקה” לחך את שארית הפליטה מימות הפרעות". הוא גם הציץ לתוך נסיונות ההסתגלות של יהודים צעירים אל נוסח-החיים הסובייטי, שהיתה בו שלילה מראש של ההווייה היהודית המסורתית.

ואיך כתב? קשה לנחש, שסופר זה, שהיה מוקף סוכני בולשת, ונאסר, והיה בצבא, ולא היתה לו מנוחת הנפש, כתב כפי שכתב. בעט-אמונים הוא כתב את האמת. ויש בספרו חטיבות של תיאור אמנותי, חדירה לנפשות ותפישה כוללת. ועל אף ההווייה האיומה שתיאר, היה מבשם את תיאורו בהומור, בבדיחות דעת, בבת-שחוק ואף בהיתול ובלעג, והקורא שאינו יודע מי הוא הכותב, יכול לחשוב, שהסופר יושב על איזה אולימפוס בשלוות נפש. אמנם, הסיפורים עצמם הם קודרים ומעציבים ומכאיבים, שהרי במציאות של חורבן ונישול וחוסר פרנסה ושקיעה תרבותית הוא כותב. כדבריו:

“בעיירות ישראל עברתי, ועיני ראו את כל הדלדול הרב, וללבבי חדרה חלודת השממון, שהשתטחה בקהילות-הקודש עד אפס מקום”. אף על פי כן, הכתיבה עצמה תמה ושלמה ולא חסרים בה תבליני כתיבה של מי שרואה את הדברים ממרחק מסויים. אבל הוא ראה את הדברים מקרוב מאד. לאחר ביקור בברדיצ’ב כתב" “והנה שוטטתי בערב חשוון בחוצות ברדיצ’ב – – האזנתי אל העוברים ושבים – ונרעדתי מאד. אזלה מלה יהודית מברדיצ’ב! – – – אפסו יהודים מברדיצ’ב, וי וי, אל אלוהי אברהם! הכלה אתה עושה את עמך?”

כך אין כותב סופר ששתי נאמנויות לו, אלא נאמנות יסודות אחת, נאמנות לעמו, לשפתו העברית וליצירה העברית. כך כותב סופר עברי נאמן ואמן.

“החברה הצעירה של סופרים עבריים”, היתה חבורה של גיבורי חיים ויצירה, שראויים לכינוי המסורתי “קדושים”, שכן חייהם היו קודש להגשמת האידיאל שלהן במסירות נפש ממש. קריב קרא ליצירתה של חבורת סופרים עברים זו, “הענף הטראגי וההרואי ביותר של ספרותנו”, וצבי פרייגרסון עמד בראשו של ענף זה, ובזה ייחודו וחשיבותו הלאומית והספרותית.

¹

הלכת מאתנו שבע-ימים, שבא-פעלים ושבע-רוגז.

שבע ימים. הן זכית לצ“ה שנה, לחיים ארוכים שלאו כל אדם זוכה להם, אלא בחירי סגולה. זוהי מתת-אל גדולה ונכבדה לעצמה. אתה נבחרת לאריכות ימים. שלושה דורות נתקפו בך, בגופך הזעיר והשביר. היתה שופעת ממך חיוניות מפליאה גם בשעה שלכאורה הסחת דעתך מן העומדים לפניך והיית מעלה בדמיונך דמויות מן העבר, דמויות של שותפים ושל מתנגדים, של חברים ויריבים, שלא הספקת לגמור עמהם את חשבונך. הכל היה מונח בקופסת זכרונך. שום מאורע לא נעדר ולא נשתכח. באותה מסיבה,שנערכה לכבודך לפני חודש, מתקן היית כל שיבוש בתאריך או בסדר הדברים, שאחד הנואמים נכשל בהם, לדעתך. אריכות ימים זו היא שעשתה אותך לכמה חוליות בשלשלת. אתה קידמת את שחר התנועה של חובבי-ציון, היית בין עולי ביל”ו, יצקת מים על ידי הרצל, נורדאו, זאנגוויל ואחרים.

היית שבע פעלים. חייך הארוכים לא היו חיים של סתם. מעולם לא נפסקה פוריותך. היית בין הראשונים להתחלות רבות. היית בין ראשוני מחיי הדיבור העברי, ייסדת אגודה לתחיית שפת עבר, חיברת את הספר הראשון על “קורות הספרות העברית החדשה”, היית ראשון המרצים בקתדרה בסורבונה על הספרות העברית בלשון הצרפתית, היית בין ראשוני החופרים בארצנו לחישוף עתיקות, המשכת את המסורת של כמה יהודים נועזים, שיצאו למסעם במרחקי תבל, במערות ובמדבריות אפריקה, כדי למצוא אחים אובדים ונידחים, והפלאת לתאר את אורח חייהם, סבלותיהם ותקוותם המשיחית. אתה גילית אותם לעצמם ולנו, והבאת אותנו בברית חדשה עם שבטים ואנוסים, שערפלי עבר רחוק כיסו אותם. אתה חקרת את ראשית הפלגתם של יהודים בים והנחלת לנו “ספר הים”. אתה פיענחת שרידי קדומים והענקת לנו “אוצר הכתובות הפניקיות”, שחכמים סמכו ידם עליו והכתירוהו בפרס-ביאליק. אתה הנחת אחריך ספרי-מסע רבים לעם ולבני-הנעורים, שיש בהם אמת, חזון והרפתקאות בכרך אחד. היית פעיל באגודות ובחברות רבות מני ספוֹר. היית חבר כבוד בנשיאות של האקדמיה ללשון העברית והשתתפת בעצה ובהצעה להעשרת הלשון. בקיאותך בלשונות שם סייעה לך בכך. לקחת חלק שנים רבות ב“ברית העברית העולמות” וקידמת את מטרותיה. גם ל“ידע עם” נתת מאוצרך ומעושר ידיעתך, מזמן לזמן מביע היית את דעתך בעתונות על שאלות הזמן או על נושאים בחכמת ישראל, שהיו מנסרים אותה שעה בחלל עולמנו. והדברים היו כתובים בסגנון מיוחד, שהיה בוֹ משארית המליצה הטובה, המחייכת, שנזדווגה לחידושי ההבעה המודרנית.

היית גם שבע רוגז. זה היה רוגז “טבעי” של אדם השש למגעים, המעורב עם הבריות, הרגיל לפגישות ולהתנגשויות; והנה כל שנה נסתלק ידיד או מכר מבני מחיצתו, עד שנשאר בדד ומבודד, פרוש ומופרש עם מחשבותיו וזכרונותיו. יתכן שאנחנו, אחיך הסופרים, היינו צריכים לבקר אצלך יותר ולשעשע אותך בשמיעת זכרונותיך ובהמתקת גלמידותך. והריני מבקש ממך סליחה ומחילה על מה שצריכים היינו לעשות ולא עשינו. נהגנו כך לא מחמת חוסר הערכה או זלזול, חלילה, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה.

עכשיו אני נפרד ממך בשם אגודת הסופרים ובשם ציבור הסופרים, ר' נחום סלושץ. מעשיך ועבודותיך וספריך יהיו חרותים לעד בתולדות האומה וספרותה.

ימתקו לך רגבי אדמת גדרה הבילויית.

¹

הסתלק מאתנו פתאום, כחתף, שלום קרמר, החבר, הסופר, התלמיד חכם, המורה והמחנך. בעוד אנו, היושבים עמו בועד אגודת הסופרים, עוסקים בענינים חיוניים של ספרות וסופרים ומטילים זה על זה משימות להגשמה, הוא נעקר מאתנו והניח אותנו המומים, אוננים ואבלים על סופר חשוב ועל חבר יקר.

שלום קרמר היה ישר-דרך בחיים ובספרות. אהב את הספרות כנפשו וקשר לה כתרים. בבקורתו ביקש לפענח את היסודות הסמויים, הגנוזים ביצירה וביוצר, כדי לפרשם ולחבבם על הקורא הצעיר והוותיק, הוא פיתח לו חוש-הבחנה חריף, שהעמיד אותנו על הבדלים דקים בין יצירה ליצירה, בין דור לדור ובין משמרת למשמרת. בספרו “חילופי משמרות בספרותנו” עשה את הדבר הזה בטוב טעם ודעת. וכן התחקה על שרשי השפעתם של סופרים; ובהיותו בקיא בכמה ספרויות בלשונות העמים, השכיל לציין מקורות יניקתם ואופן עיצובם. הוא ראה את תפקידו כמבקר להגיש את הספרות כחווייה אסתטית, והאביזרים המדעיים היו בשבילו אמצעי-עזר. ולשונו וביטויו היו ישרים, פשוטים, בלא סבכי חדשנות. על השפה העברית שמר מכל משמר, והקדיש הרבה מרץ וזמן לעקור מתוכה שגיאות וטעויות שנשתגרו בדיבור ובכתב. כי אהב ספרות נקיה, לשון נקיה וביטוי נקי. הוא שנא את הקוצים בכל מקום, שהם נמצאים, והשתדל לבערם. הוא הורה לתלמידים רבים בכתיבת הבקורת הספרותית היה בו מתכונת המורה, גם בשיטתו וגם באחריותו הפדגוגית הגדולה לקהל הקוראים והמקשיבים.

אגודת הסופרים וכל הקרובים אליו, מבכים אבדן סופר חשוב, חבר טוב וידיד נאמן, שותף לעבודה ולדאגה, מסור לכל תפקיד שנטל עליו, מוכן תמיד לתת את ידו ואת חלקו לכל מאמץ לטובת הספרות והציבור. נפשו תהיה צרורה בצרור החיים והספרות.

¹

רב-השכלה ורב פעלים היה, מישיר חשוב ומישיר לכת. בתחומים רבים באו אלה לידי ביטוי מובהק. באוניברסיטת קרקוב, שבה הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה, הורה אחר כך בעצמו את הלשון העברית; עד פרוץ מלחמת העולם השניה היה מרצה על ספרות עברית במכון למדעי היהדות בוורשה; כשעלה ארצה נעשה מנהל המחלקה לנוער ו“החלוץ” של הסוכנות היהודית; לאחר שהוזמן לאוניברסיטת תל-אביב היה מרצה בה לספרות קלאסית ונבחר לדיקן הפאקולטה למדעי הרוח ולסגן הרקטור. משנת 1964 כיהן כרקטור והיה ראש החוג ללימודים קלאסיים ולספרות עברית. היה פעיל באגודת הסופרים העברים ובסניף פא“ן הישראלי ואף מילא מטעמם שליחויות שונות. אולם גולת הכותרת של פעילותו היתה – אוניברסיטת תל-אביב. לבנינה התמכר בכל כוחו ובפיתוחה האקדמי עסק יומם ולילה בלי ליאות ובהצלחה מרובה. ביזמתו, וביזמת חבריו ועירית ת”א, נתרחבה ונסתעפה אוניברסיטה זו ועלתה במשך זמן קצר למדרגה גבוהה.

פעילותו הציבורית בתחום תנועת העבודה, שהיה נאמן ביתה, וכן עבודתו האקדמית, מנעוהו ממיצוי כוחו היצירי בספרות, על כך היה מיצר ושח צערו לפני חבריו. אולם כל-אימת שיכול היה להיפנות, עסק בשלושת התחומים: בשירה, בבקורת ובתרגום. ואפשר שראוי להפוך את הסדר: בתרגום, בבקורת ובשירה, שכן סדר זה נכון יותר הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. הוא השתתף בכתבי עת שונים בעברית וביידיש. ספריו הם: “אורי ניסן גנסין” (קרקוב, תרצ"ה), “הוראציוס בספרותנו” (קרקוב, תרצ"ו), משקליו של ח. נ. ביאליק (תל-אביב תש"ב), הספרות העברית בין שתי מלחמות עולם" (תש"ג), בסער ביום סופה – פרק פולין" (תש"ד), “ארחות יצירה” (תש"ו), וספר שירים “שקיעות ירושלים” (תשכ"ז).

חלקו בתרגומים רב וחשוב. היה בין המתרגמים המעטים, שלא זו בלבד שידעו יפה את הלשונות הקלאסיות ואת הלשון העברית, אלא הוא אף מצא (כחבריו שפאן ודיקמן ז"ל) את הדרך לתרגום עברי, המשלים בין היחיד המשקלי היווני והרומי ובין יחוד הקצב והמבנה של הלשון העברית. על דרך זו תגרם מתוך “שאה-נאמה” לפרדוסי את “אהבת זל ורודאבה” (תש"ג) ו“הולדת זל” (תשי"ט), “מרובעים” לעמר אלכ’יאם (תשי"ב), שתי טרגדיות של איסכיוס: “פרומטבס הכבול” (תש"ב) ו“הפרסים” (תש"ג), “מערכת ארוס”, עיבוד “איפיגניה באבליס” (תשי"ג), שירים מאת קאטולוס (תשכ"ה), ואין ספק שהרשימה הזאת אינה שלמה.

בנציון כ"ץ היה ממשפחת הבונים. כל ימי חייו בנה ויצר והקים מפעלים חדשים או ביצר מפעלים קיימים. היסוד הארדיכלי היה חשוב לו בכל דבר, ואף בתרגום ובשירה. הוא החשיב לא רק את היצירה בשלמותה, לאחר שזו כבר עומדת לעינינו בכל צביונה וקומתה, אלא ביקש גם לדעת את סוד “החומר והלבנים”, כלומר, את יסודות שמהם הורכבה. על כן הקדיש זמן ומרץ ולב לחקר המשקלות והקצבים, המבנה והתימאטיקה של השירה והסיפור. תכונה זו מורגשת יפה גם בכתיבתו שלו. שיריו חוברו על דיוק המשקל והנוסח הפורמלי, ולפי דעת מומחים, מדוקדקים הם תרגומיו מיוונית ומרומית מבחינה זו ללא דופי, אפילו ימצא בהם המבקר פה ושם רפיון פיוטי.

חייו נפסקו באמצע. פשוטו כמשמעו. הוא התקין עצמו לעבודה ספרותית והיה משיח לא-פעם את תקוותו, כי לאחר שתיתום כהונתו כרקטור יהא פנוי להגשמת תכניותיו. אך שני ניתוחים בעיניו וסיבוכי מחלה פתאומיים כילו את חייו. וגדול הצער.

¹

קורת-רוח גדולה היא להגיע בחג יובל של בר-פלוגתא לידי הכרה מחודשת, שאותו איש אשר על רבות מדעותיו והצעותיו קראת תגר, הוא אדם בעל סגולות יפות, שמחשבתו ישרה והפתוס שלו אמתי והשקפת-עולמו משמשת לו לעינים. בסערת המחלוקת, תוך כדי האבקות של השגות ועמדות, שאפילו בחברה התרבותית ביותר אין היא בת-חורין מאבק של מלחמת-אישים, – אין השעה יפה להערכת אישיותם של העומדים על הבמה הציבורית, כי בכל פולמוס מעורב מעט בולמוס, המעמעם את המשפט.

אם אפשר למצות תכונות-נפש של אדם בדיבור אחד, נוכל לומר על גליקסמן שהוא בעל מידות. הוא האזרח בעל המידות הטובות. וכשם שהמושג “מידות” ניתן כאן במשמעו העברי העתיק, הכולל ארחות-מוסר ותפארת-הנהגה ובינת-לב, כך יש להבין כאן את המלה “אזרח” במובנו המודרני והמעולה. שכבה זו של אזרחים בעלי מידות הולכת ופוחתת בעולן כולו וגם בתוכנו. היא דקה מאד, אך בזכותה עוד אפשר להאמין בדעת-קהל אזרחית אובייקטיבית ולקוות מצדה לסיוע בדברים של תועלת ושל צדק. אזרח בעל מידות אינו רוצה להפוך את הקערה על פיה ואינו שולל את המשטר הנוכחי מעיקרו, אבל הוא שומר שמירה מעולה על הנחות-צדק ושואף בכל נפשו להשליט דין ויושר בחברה הנוכחית. האבטיפוס של שכבה זו בציונות היה אחד-העם, זה האזרח היהודי, שהיה מתנהג להלכה ולמעשה לפי עירקוני אמיתו ויושרו. מובן שמושגי יושר אלה מושפעים מן הכפיפה החברתית שלו, אך בטיפוס מעולה זה של אזרח יש מן הרוח האנושית הנצחית, שהיא בחינת אידיאל לבני כל המעמדות באשר הם בני אדם.

כמה מיריביו של גליקסון מימין ומשמאל, מדי דברם בו, היו מטיחים כנגדו את הדיבור “ליברליזם”, שלדעתם יש בכך כדי לפגוע. אך זוהי הטחה טפלה; הליברליזם כשיטה כלכלית-מדינית הוא היום מעבר לטוב ולרע. הוא פשוט אינו קיים. התנאים המיתוהו. וכמדומה לי, שדוקא גליקסון, זה האיש, הדורש בלי הרף הסדרת יחסי עובדים ומעבידים על-ידי מוסדות הישוב והציונות, אינו גורס ואינו יכול לגרוס ליברליזם כלכלי, שעיקרו בנוי על משחק חפשי של הכוחות בחברה. מרוּת הכלל ומשחק חפשי מוחלט הם תרתי דסתרי. ברם, אם הכוונה לליברליזם רוחני ואנושי, הרי זה מעלה יתרה לגליקסון. זהו גם משא-נפשנו, כי העולם ליברליזם ייבנה, או שלא ייבנה כלל. אף תנועת הפועלים מוכרחה להיות מושתתת על ליברליזם כזה. בכל מקום שתנועת הפועלים טיפחה תורות כלכליות וחברתיות ולא שיקעה במסד השקפת הליברליזם, שם לקתה. רוסיה המועצתית אינה חסרה אלא אותו ליברליזם רוחני, שבורא תנאי חיים אנושיים לאדם, שאיננו רק בעל-חיים כלכלי. הליברליזם והדימוקרטיה כרוכים ירדו. הם עוגן-ההצלה של האנושיות, הטובעת היום בברבריות ובעריצות.

ב

מרובות חוליות יצירתו ועיסוקו של גליקסון, אך הן מצטרפות לחטיבה שלמה של כשרון ואופי. גליקסון העסקן, הפובליציסט, הוגה-הדעות והמתרגם אינם גילויי אקראי או עיסוקי-אקראי, אלא איברים אורגניים של מהותו ויכלתו וצרכי הבעתו. לפיכך אנו רואים אותו מעולה בכל פרק מפרקי יצירתו. יחסו השלם והרציני אל הדבר שהוא עושה באותה שעה ומידת האחריות וההקפדה שבו, הם שמעניקים לו גם הצלחה רוחנית. כעסקן הוגה-דעות היה מרכז סביבו מיטב הציונים הותיקים והנוער הציוני הכללי; כפובליציסט היה כופה לשמוע את דעתו ולהתחשב בה וכמתורגמן עלתה בידו ליתן בשעתו תרגומי-מופת של ספרי מחשבה ולימוד מופתיים. העבודה הרוחנית והלשונית שהושקעה בתרגום “תולדות הפילוסופיה” לוינדלבנד וב“מבוא” לקונו פישר, עדיין לא הוערכה כהלכה. גם ההקרנה החינוכית וההשכלתית שיצאה ממפעל זה על הדור, ראויה שניתן יותר דעתנו עליה. בתחום זה מיועד היה גליקסון להעשירנו בערכי-תרבות רבים, אילולא תבעו ממנו גם שאר הכוחות שבו ביטוי וגילוי.

גליקסון בתורת פובליציסט היה הופעה תרבותית מחדשת בישוב. כשבא ארצה נצטרף לבמות הקיימות, ל“הפועל הצעיר” ול“מעברות”, אך משהוברר לו יעודו התחיל פונה לצד אחר. נסיונו ובקיאותו שהביא עמו מן המערב עמדו לו להפוך את עתון “הארץ” שנמסר לעריכתו לעתון יומי משובח. זו היתה בריאה חדשה גם מצד הצורה וגם מצד התוכן. אמנם היו לפניו פובליציסטים נכבדים כגורדון, ברנר ואהרונוביץ וייבדלו לחיים אלה הנמצאים אתנו, וכן היו בעיקר שבועונים וירחונים, בעוד שהעתון היומי היה במדרגה נמוכה או בינונית, הרבה בטלנות וקולניות ולהיטות אחרי חידושי לשון מוזרים היו בו. עם עריכת “הארץ” בידי גליקסון מתחילה פרשה חדשה של עתון יומי עברי מודרני ואירופי בא"י. ניתנה דוגמה לכתיבה של יום יום, שהיא קלה מאירה, מסוגננת, אחראית ומאלפת כאחת. נפתח צוהר אל העולם הגדול, והצוהר צוהר עברי עשוי להפליא. הקרתנות הלכה ונדחקה מעל דפי העתון, היומי ורוח חדשה התחילה מנשבת. לא הכל הגיע בו לידי הגשמה, אך הרבה היה מרומז בו והעתונים היומיים שבאו אחר-כך פיתחו את הדוגמה ושכללוה שכלול רב.

אך לא בזה בלבד היה חידושו של גליקסון. אף על פי שבא מספירת המחשבה הפילוסופית, הכבדה על פי טבעה, השכיל לזרזף חיות לתוך הפובליציסטיקה העברית וגיוון את צורותיה. החיים עשירים במאורעות בית וחוץ ואסור להניחם אפלים וגלמיים. יש להגיב עליהם במהירות ולגוללם לפני הצבור כשהם מוארים באור ההבחנה וההכרעה. אין זה דוחק את רגלו של המחקר הכבד, שמחברו משהה אותו במגירתו שעה ארוכה קודם מסירתו לדפוס; אך עת להביע דעה לאלתר, מניה וביה, אם הדעה תהא צריכה הגהה ביום המחרת – אין בכך כלום. אולם גם מאמר ראשי בין-יומו זה מן הדין שיהא בר-אחריות, תרבותי, מבוסס על בקיאות ורצוף כוונות טובות ומדריכות. אין לעתון היומי פרטנסיה לחיי נצח, אך הוא צריך להיות נאמן לחיי השעה; ביסודו צריכה להיות מגמה בונה.

כך עמד גליקסון חמש עשה שנה על משמרת הפובליציסטיקה העברית בארץ, היניק אותה מעסיסי מחשבתו והקים לה תלמידים. יש לו נוסח מיוחד בכתיבת מאמריו. דבריו ערוכים תמיד עריכה אסתטית, הוא משלב אלמנטים ספרותיים גם בהגבותיו הארעיות. הוא ידע להעריך את הכוחות הבונים והיוצרים בישוב ומשום כך יחסו לתנועת העבודה בארץ הוא יחס של הוקרה. ודאי, לא קשה למצוא סטיות קלות ופירכות. מידת האחריות הטבועה בו מביאתו לפעמים לידי היסוסים, יש שמאורעות שונים מרעידים את היד המחזיקה במצפן, אולם מי אדם שהוא בן חורין מדברים כאלה? העיקר, שסך-הכל העולה מתוך צירופי החשבונות, הקוים, הפסיקים והנקודות הוא: קב ונקי.

גליקסון עומד עדיין באמצע מעגל חייו. הוא איננו אלא בן ששים. עוד יכתוב וייצור. עוד נתוכח עמו בהלכות ודעות ומעשים.

לחג יובלו שלוחה לו ברכתנו.

¹

ראשיתו ושרשיו בעליה השניה, אך נופו נטוי על פני תקופות העליה השונות. שכן פעילותו בחיי העיתונות והאמנות התמידה עד הרגע האחרון ממש. בעוד שרישומיה של יניקה ראשונה זו, שינק מן העבודה במושבות ומחיי הקבוצה ומן השמירה בכרמים, לא פסקו בו מעולם. על חייו היה טבוע אותו חותם של אחריות ונאמנות, שהמציאות של הימים ההם הניחה. כל מה שאירע אז וכל האישים, שפגש בתקופה ההיא, היו יקרים לו ביותר ותמיד חזר אליהם, אם כדי לעצב את דמותם מבחינה ספרותית או כדי להקים להם יד ושם ולהמשיך על הדור הצעיר את השפעתם. כי נערצים מאוד היו אלה עליו.

הוא היה סופר, שידו בתחומים רבים: בפובליציסטיקה, בספרות, באמנות ובעריכה. תחילה היה חבר מערכת “הפועל הצעיר” ואחר כך במערכת “הארץ”, ערך את ה“במה” ולבסוף את “הספריה הציונית”. הוא השתתף בבמות שונות, בכל מקום תרם תרומה רצינית. עליו אפשר לומר, שמילא את תפקידו בכל נפשו ומאודו. תמיד מלא יזמה ליצירת דברים חדשים, שחסרונם מורגש ביותר. תמיד תסס והתסיס והעלה הצעות והיה מעמיד עצמו לשירותם של ענינים שהיו חשובים בעיניו, והכל מתוך יראת-כבוד לנושא עיסוקו. אף היתה בו העזה לגרוס גירסא משלו, שלא תמיד היתה מקובלת, והיה משמיע אותה בקהל מתוך אחריות רבה.

עדין-נפש היה, שערכי נוי, אמנות וספרות, יקרים לו. אפשר שמרוב התפשטות בתחומים רבים היתה התרכזותו לקויה לפעמים, מה שגרם לקיפוח הופעתו לפני הצבור בדמותו השלמה. אבל כוחות רבים המו בקרבו והם תבעו ביטוי מגוון, והוא לא יכול שלא להיענות להם. כינוסים של גילויי רוחו, הצריך להיעשות, יעיד בלי ספק, על חיים של יצירה ועל יבול מבורך.

הוא היה חבר טוב במובן הפשוט של המלה: איש ריעים להתרועע, נאמן ונלבב. מתרחק מן המחלוקת ומוותר לאנשי ריב ומדון. משתתף בצער קרוביו ושמח בשמחתם. הוא היה מגידוליה היפים של תנועת התחיה, מושפע ממנה ומשפיע עליה.

מתוך נוף חיינו התרבותיים נעקר אילן, שכיפתו היתה ירוקה תמיד, רעננה תמיד, ומלא עסיסי-חיים וכוחות צמיחה.

חבריו מבכים ריע טוב שאבד להם, מכריו הרבים אבלים על עובד-הספרות החונן ונותן הרבה, ותנועתנו תתעצב על אחד מנאמני-ביתה, שבא בסודה ואף כתב תולדותיה.

¹

לא אוכל לפתוח מסיבה זו בלי להזכיר את יהושוע א. גלבוע זכרונו לברכה, שיחד עמו הגינו את רעיון הערב הזה ונושאו, והוא נסתלק מאתנו כמעט ביון שהיה צריך להרצות על פרייגרסון. גלבוע היה עיתונאי, פובליציסט, סופר, חקר ואיש-חברה מובהק. שבע שנים היה חבוש בבתי סוהר ובמחנות-עבודה בברית המועצות בעוון פעילות ציונית. בשנת 1949 עלה ארצה והתחיל להשתתף בעתונות הישראלית. ערך את העתון “זמנים” ואחר כך עבר למערכת “מעריב”. הוציא ילקוט מספרות עברית ומספרות יידיש ברוסיה בשם “נחלים לוחשות”, וכן הוציא ספר “על חורבות התרבות היהודית בברית המועצות”. חיבר ספר על שנות סבלו כציוני בשם “לשמור לנצח”. לימד באוניברסיטת ת“א והוציא ספר על מאבק הלשון העברית ברוסיה בשם “לשון עומדת על נפשה”, ו”אוקטובראים עברים".

היה סופר בעל סגנון ואחריות, טהור-מחשבה ונקי-דעת. איש-שיחה ואיש-רעים נאמן. מחקריו על יהדות רוסיה בעת המהפכה האוקטובראית, מאבקה הנורא לקיומה עד היום הזה, וביחוד האפופיאה הגדולה של הסופרים העברים, שחיו וכתבו עברית במחתרת, במסירות נפש ממש, תרמו תרומה גדולה להכרת עצמנו בתקופה איומה זו. הם פיארו את שם ישראל ולשון ישראל לנצח נצחים. כולנו ניזונים מספריו ומן הידע הרב, שהניח לנו. כי הוא היה הסובייטולוג הגדול ביותר במחננו ונוסף על כל בעל לב יהודי חם, שהרגיש את הטראגדיה היהודית המזעזעת בכל נפשו ומאודו.

חייו ומפעלו הספרותי יישמרו בזכרון האומה, כדרך שתכונותיו הטובות בתחום הידידות והריעות יישמרו בקרב חבריו.

¹

עשיר-השכלה. צמא-מעשה, ורב-זכויות. תמיד טרוד בעסקי ציבור וביחוד בעסקי תרבות, מבלי לצפות לגמול חמרי וחברתי שהוא ראוי לו. רק מעטים ידעו, שהוא סופר וחוקר ובקי בכמה ספרויות. הרבים הכירוהו מהרצאותיו ומהופעותיו בבית-העם, זה ילד-טיפוחיו מן המסד ועד הטפחות, שקיווה עוד לשכללם. המעטים ידעו, שכוחות רציניים תוססים בו ולא מצאו את ביטויים, ואילו הרבים ראוהו רק בקצפם העליון של הכשרונות האלה, בהלצותיו וחידותיו, שרצה, כביכול, להצניע בתוכם את הטראגיקה שבחייו. הקהל המביט כרגיל לעינים ולא ללבב, ראה בו תמיד את סמל הקלוּת, הפופולאריות והעליזות. אולם מי שקרא פעם אפילו מאמר אחד משלו, יכול היה להיווכח, שנפשו לא היתה עשויה פשטות כזאת.

הוא היה טיפוס של “הולך אל העם”, המחדיר לתוכו באהבה רבה את הישגי ההשכלה והתרבות. אוהב היה להכריז על ספר עברי שיצא לאור, על סופר שבא להשתקע, על מפעל ספרותי או אמנותי שהתחיל להיווסד. הוא ידע למסור את תוכנם בצורה עממית מעוררת ולרכוש על ידי כך לבבות להם.

ואף-על-פי שידיו היו תמיד מלאות עבודה ציבורית, לא האירה לו ההצלחה החמרית פנים. איש מסוג אחר היה ודאי מגיע לידי יאוש ושפלות ידים, אבל הוא ידע להבליג על זאת ועסקנותו גדלה, בה במידה שאיתרע מעמדו. רק בעלי נפש יפה מסוגלים לכך. עם מותו הסתלק אחד היקרים והבלתי רגילים, שבחברי תנועתנו, שחייהם עולים בלהבת המפעל הציבורי.

¹

מאנשי-הסגולה היה, שבזכותם זכות-קיום וטעם-קיום לחברה. המדע ומידת-החסד היו המקורות, שמהם ניזון בעצמו וזן את האחרים. המדע מסייע לנו לכבוש את הטבע ולפענח את סודותיו למען יצירת הוויה לאומית ואנושית טובה, ואילו מידת-החסד נותנת בידנו מפתח ליחסים מתוקנים שבין אדם לחברו, ובין הפרט לכלל, ועושה את החיים ראויים לשמם. המדע הוא אמצעי, מידת-החסד היא המטרה, היא יוצרת איש-החסד. במלים מעטו אלו מקופלת תפיסת עולמו של ריכרט. אולם כאיש-מדע ידע, שאין להסתפק באמירות כלליות או בסיסמאות, ולכן שקד על פיתוח השקפתו וביסוסה, כדרך ששקד על פיתוח תורתו בתחום הטבע והצמחים. ולא רבים יודעים, שישראל ריכרט כתב מאמרים רבים והרצה הרצאות רבות, שבהם גיבש את משנתו ואת האני-מאמין שלו בתחום בנין הארץ. משלושה מקורות ינק:

א) ממעיינות היהדות; ב) מתורת אהרן דוד גורדון, ומ“הפועל הצעיר”, שהיה חבר בה מימי בחרותו בעלותו ארצה; ג) מן ההומאניזם האירופי. ועל כולם – שאב מנסיון-חייו במציאות הארצישראלית, שביקש לחדש אותה ברוח האידיאלים שלו.

מחמת קוצר המצע אתאר בראשי פרקים בלבד (מתוך המאמר “מעלת הייסוד”). את השקפתו הציונית והלאומית ביטא בדברים אלה: “תנועת שיחרור העם היא נחלת כל העם, ולא נחלת מעמד אחד, גאולת העם לא תוכל לבוא בלי השתחררות מכבלי השעבוד הסוציאלי הנהוג בעולם. הגשמת הציונות פירושה: בנין חברה בארץ בלי מנצלים ומנוצלים”.

בועידת “הפועל הצעיר” בנהלל בשנת 1933 פיתח ריכרט את השקפתו על מקומו של הפרט בהגשמת הציונות העובדת, וכה אמר:

“במשך שנים רבות היה העיקר של הפוה”צ להעמיד את היחיד במרכז החברה והפעולה – – – הציונות דיברה אל הכלל, ובזמן שקוראים לכלל נשמטים היחידים. אנחנו פנינו יש ליחידים ונתנו להם משען ואחיזה. שני הזרמים שלנו: הקבוצה והמושב – מקור אחד להם. בדגניה העמידו בנסיון את אחריות היחיד בתוך הקיבוץ, ולא כל יחיד ויחיד הצליח, ובא הרעיון של המושב. אך השאיפה היא אחת".

על הסוציאליזם אמר: “מעולם לא השתמשו יוצרי “הפועל הצעיר” ומנהיגיה בארץ במלה ההולמת – במלה סוציאליזם. הם פחדו – ביחוד א. ד. גורדון – שמא היא תסלף את המהות המקורית של תנועת העבודה בארץ. אנו, יוצרי “הפועל הצעיר” בגרמניה, מוכרחים היינו להשתמש במלה זו. גדולים היו ההיסוסים והפחד מפני החברים בארץ, ביחוד גדולה היתה האחריות שרבצה עלי, מאחר שרק אנוכי הכרתי את התנועה בארץ הכרה בלתי אמצעית. הכרענו בדבר, כי אנוסים היינו לעשות כך. החברים בארץ, שחיו חיי עבודה והחברה העובדת, היתה להם ממשות של חיים, ויוכלו לוותר על סמלי מלים: אנו, שישבנו בעמר הבכא, מוכרחים היינו להשתמש במלה “סוציאליזם” כשבאנו לתאר לנוער את צורת חברתנו העתידה”.

ועוד טעם: בגרמניה חי בזמן ההוא גוסטאוו לאנדואר, שנתן תוכן הומאני למלה סוציאליזם, הבדיל אותה מן המלה סוציאלדימוקראטיה, והגדיר אותה, בניגוד לה, כתנועה אנושית, המכוונת לשחרר את האדם והמיוסדת בעיקר על רצונו החפשי. הגדרה זו התאימה להלך-דעותיו של ריכרט.

מענינת דעתו גם על המדיניות הציונית. בשנת 1923 אמר: "גם מהצד המעשי אין אנו יכולים לסמוך על אנגליה. אנו איננו יכולים לבנות את עתידנו על כידוני ממשלה אימפריאליסטית, המצב של אנגליה במזרח הוא לא כל כך בטוח, ולא לעולם תשכון בו. תפקידנו פה הוא נצחי. אַל נישען על קנה רצוץ.

השקפתו ההומאנית היתה לו לעינים כל הימים. בשנת 1951, בשנה הרביעית לקיום המדינה, כשנשמעו קולות שאין עוד צורך בקרן-הקיימת לישראל, כתב ריכרט בלהט רב בעד המשך קיומה, וכה אמר: “כשנשאלתי באסיפות ציוניות בגולה, למה יש עכשיו צורך בכספים לגאולת הקרקע, אחרי שהאדמה נכבשה על ידינו, עניתי לשואלים: אנו צריכים לכספים כדי לפצות את בעלי הקרקע”. וכל הקהל ענה בתשואות ועיני רבים אוֹרוּ. עכשיו הבינו את תוכנה האנושי העמוק של הקרן הקיימת וחיבתם עליה נתחזקה שבעתיים".

בכל מה שהגה ריכרט ובכל מה שעשה ראה לפניו את האדם, את היחיד בתוך הקיבוץ ואת הקיבוץ כסכום של יחידים. הוא היה נאמן בית תנועת-העבודה, אך היה קודם כל נאמן בית האדם, בית הפרט, והיה חרד שמא יתמעך בין גלגלי הציבור. הוא עסק במדע לשמו, בחינת תורה לשמה, אף שקד שקידה נמרצת לגבש טרמינולוגיה מדעית עברית מדוייקת בתחום החקלאות והפיטוֹפאתולוגיה. אולם מאחורי עיסוקו המדעי לשמו היתה חבויה הדאגה לאדם הקונקרטי, והשמחה שההישג המדעי יביא ברכה לעם ולאנושות. מאמרו בהפוה"צ על מנדל, מייסד תורת התורשה, מסתיים כך: “ידיעת שלשלת-היוחסין והתכונות, שעברו בירושה, נחוצה איפוא בשביל הקמת דור בריא וחדש”.

ישראל ריכרט לא היה בין יודעי-תרועה, התוקעים בשופר גדול. בפיו ובעטו היה חליל-קסמים, שהיה מוציא קול זך וטהור, הנקלט יפה באוזן. מעולם לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מהוגן. נקיון, פשטות ויושר היו חותם אישיותו המוסרית. כל מי שבא עמו במגע, חש מיד את ההארמוניה השוררת בנפשו. בת-שחוקו הנלבבת קידמה אותך תמיד קודם שנתפתחה השיחה. הוא היה מורה, פדגוג מופלא, שהיה כובש את לב תלמידיו לפני שכבש את מוחם. את לקחוֹ היה מטיף בפה רך ובטוב טעם הדעת, הן בבית-הספר והן מעל במת הציבור.

אחד הזימונים ההיסטוריים המופלאים, שהיה מיוחד בתוצאותיו, אפשר לראות בפגישה של ריכרט עם חיים ארלוזורוב, זה העלם בהיר-העינים ועשיר-החזון, שהיה צמא להתחדשות יהודית. ריכרט המורה חולל מהפכה בחייו ובמחשבותיו. אשרי הרב שיש לו תלמיד שכזה, וארי התלמיד הזוכה לרב שכזה. התקשרות נפשית זו הולידה תמורה בקרב חלק של הנוער היהודי בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שביטויה המובהק היה: יצירת תנועת “הפועל הצעיר” בגרמניה. ארלוזורוב כתב בנעוריו סיפור אבטוביוגראפי בשם “מסע אל המולדת”, שזכיתי לתרגמו בשעתו לעברית, וראוי להקשיב לדברי העלם אלי ואַליד, הוא ארלוזורוב, על מורהו, ריכרט. וזו לשונו: “כששמע אלי ואַליד מפיו בפעם הראשונה את הסימפוניה הדמיונית של חיי-המולדת, המתרקמים על ידי העם היהודי – – – נדמה היה לו, שאותו האַחר תעודה גדולה הוא נושא, לפיד גדול, לפיד ענק, אבוקה הלוהטת באודם, שהוא מוליכה עמו בכל הארצות, נותן אותה תמיד במתנה וחוזר ובורא אותה מחדש”.

ריכרט היה בעיני ארלוזורוב ובעיני הנוער היהודי התגלמות הטיפוס החדש של היהודי במולדתו. הוא הצטייר לפניהם כשליח וכמשולח כאחד. תיאור הדר-הארץ ונופה, וכן הסיפור על כיבושה בידי בניה-בוניה החדשים, לקחו את לב הנוער שבוֹ. כנין מפתח-קסמים היה בידו לעולם חדש ונפלא. הם הרגישו, שריכרט אמנם לומד את תורת הבראת הצמחים, אך לאמתו של דבר הוא רופא נפשם. ואמנם היטיב להגדירו בכיוון זה נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר. בועידה למחלת צמחים, שנתקיימה במכון וייצמן ברחובות בינואר 1967, לכבוד יום הולדתו ה-75, אמר הנשיא: “אתם, מלומדים מומחים וחבריו למקצוע, התכנסתם לחוֹג אותו כחלוץ לריפוי הצמחים בארץ ובמזרח, ואני מכירו ומכבדו כחלוץ לריפוי הנפשות של צעירי ישראל במערב”.

רבותי, דמותו הטהורה תהא חקוקה בלבנו ובמולדתנו לעולם!

¹

מגזע תרשישים היה. חותם של אצילות היה טבוע בו בכל הליכותיו; מוכתר בנימוסין, מדבר בנחת ומצניע שלהבתו בדעה מיושבת.

תלמיד חכם במיטב מובנה של מלה זו; אדם, שתורת ישראל והשכלה קלאסית תואמות בו יחד.

הוא נועד להיות חוקר גדול ולכתוב כתיבה חדשה את תולדות ישראל לאור המקורות הישראליים והכלליים. על כך מעיד ספרו היחיד “בחינות היסטוריות”, שיצא לאור על-ידי אגודת הסופרים ו“דביר” זמן מועט לפני מותו, ושבו העמיק את הבנתם של כמה פרקים בדברי ימי הבית השני. מעל מצפה גבוה השקיף על ההיסטוריה שלנו. בבקיאות מרובה, בחריפות יתרה ובחכמת-הפרדה-והרכבה גדולה הקים את בנינו.

אגב עריכת ספרו “בחינות היסטוריות” היה לי מגע קרוב עמו והכרתי את אישיותו המעניינת והעדינה.

אולם המר לו הגורל ומנע ממנו להגשים את חלומו, וכך ירדו עמו אלי קבר הגותו העמוקה, למדנותו המופלגת והכנותיו הרבות למחקר מדעי.

הוא היה בחינת “צדיק ורע לו”. רוב ימיו עברו עליו בהספקות במועט, במכאובי גוף ונפש ותוך ידיעה מענה, שאפילו מקצת יכולתו לא באה לידי גילוי. נחמה פורתא יש בכך, שגם המעט שהניח אחריו יזכה אותו בהשארת הנפש.

¹

ראשיתו נעוצה בימים שהעברית לא היתה עדיין בדוברת לא בגולה ולא בארץ-ישראל, שרק מתי-מעט חלמו לעשותה ללשון חיה. אותה שעה היה עוד צורך להוכיח, כי לשון המשנה היא היא העברית החיה, ובה עלינו לבחור. והר-זהב נלחם בקנאות כמורה וכסופר לתפיסה זו. מראשוני המשתמשים בשיטת “עברית בעברית” היה, מחלוצי ההוראה העברית, ממרביצי לשוננו בתוך הגולה, המשתאה לחזיון מוזר זה של דיבור עברי. בעודנו רך בשנים כתב כמעט בכל הצורות הספרותיות ופירסם דברי פרוזה ושירה, מחקרים ומחזות ילדים, מסות וסיפורים.

מבעלי ה“אחד” הוא. שכל ימיו הוא עובד עבודה אחת, עבודת ההחיאה של הלשון העברית, בה יהגה תמיד ואליה שיעבד את כל כשרונותיו ומשאלותיו. היא הגלגל המניע. על פי מצוותה ולטובתה הלך לנוע על שפות לועזיות, הקרובות קירבת-משפחה לעברית והרחוקות ממנה, והביא טנא מלא השוואות, היקשים, פירושים, הסברים וחידושי הלכה ומעשה. בהרחיבו את ידיעותיו בשדה הלינגוויסטיקה ובתיתו לנו את מסקנותיו, הרחיב גם את ידיעת עצמנו מבעד לאספקלריה של לשוננו העתיקה, המחדשת את נעוריה.

הוא מן הפוּריסטים. שוקד על טהרת הלשון העברית ומשמר אותה מפני ספיחי לועזיות ופזיזות שבחדשנות. מבקש הוא להעשיר את הלשון מבפנים, מתוך עצמה. לפיכך יגדור גדרי הוראה, גדרי דקדוק וגדרי ניקוד חמורים, שאם גם לא תמיד יכול רוב הציבור לעמוד בהם, הריהם משמשים כמין מעצור לנטיה המתבלטת פה ושם לחופש מגדרים בכלל. ציבור העברים מקשיב תמיד להערותיו ולהוראותיו גם בשעה שמבקש לעצמו מקילים.

ביחוד מחזיק לו טובה “הפועל הצעיר”, שמר צבי הר-זהב היה מגיהו ומנקדו במשך שנים. ממנו נהנו סופריו עצה בשאלות של שימושי לשון, המתעוררות בחיי כל עתון עברי בעל סגנון מתוקן. ואנו מאחרים לו אורך ימים פורה ומפרה של עבודתו.

¹

אתמול הבאנו למנוחת עולמים את חנה רובינא ז“ל. היא נפטרה שבעת ימים, שבעת יצירה ומעוטרת בכתר כבוד. מי שהיה אתמול בבית-הבימה נוכח לדעת שההמונים באלפיהם שהתיצבו בשורה ארוכה, ותוך דממת-קודש התקדמו בצעדים דקים אל מול פני הארון אשר על במת אולם-”הבימה" – הגישו לה בפעם האחרונה מנחת אהבה והערצה, כבוד ויקר. זאת היתה אהבת-עם ממש. היתה בכך הבעת תודה עמוקה על כל מה שעשתה כאם התיאטרון העברי וכאמנית ברוכת אלוהים על הבמה. כשלושה דורות נהנו מן האמנות הסגולית שלה והעניקו לה ברכת-הנהנין. אבל באולם הזה ובכל הארץ הידהדה בת-קול חרישית של קינה על תפארת אשה ואמן, היורד אלי קבר, ואבל כבד ירד על הלבבות. אבל מיוחד ירד עלינו, באי מועדון “מלוא”, שרובינא היתה בו שנים רבות בת-בית ונוכחותה שיוותה חן וחסד למועדון, והופעותיה פיארו אותו. לא עוד נשמע את קולה הרוטט והמרטיט, שלא היה שני לו, קולה של רובינא. הדמויות שגילמה בששים ותשעה מתפקידיה, חיוֹת וקיימת בדמיוננו ובזכרוננו, כל אחת בשיעור קומתה ובצביונה. הן בנות-אלמוות, כמוה. הישגיה כשחקנית הם הישגי-שיא של התיאטרון העברי, ששימשו וישמשו מופת לדורות הבאים. על רובינא אי-אפשר לדבר בלשון חולין רגילה, נצטרך ליצור לנו שפה מיוחדת להגדרת כשרומה וכוח-עיצובה המיסתוריים. היא נתקדשה עלינו בטבעת האמנות העברית המקורית והצרופה, וקידושין אלה הן קידושין של נצח.

זכרה ויצירתה יהיו שמורים בתוכנו כאוצר יקר מכל יקר. נשלח כוס תנחומין לבתה ולכל משפחתה.

¹

לפני שש שנים, בסופו של ערב חגיגי, שמועדון “מלוא” הקדיש ליום-הולדתו השבעים-וחמישה של הצייר צבי שור, היינו מסובים יחד לשולחן-התה, והנה פנה אלי צבי שור ואמר: הייתי רוצה לצייר אותך. השבתי לו: ברצון רב. אשמח מאד להיות מצוייר על-ידך. ואומנם חיבבתי מאוד את ציוריו המציאותיים-החלומיים של צבי שור. קבענו יום ושעה אחר הצהרים, ואני באתי לביתו בתל-אביב ברחוב גזר 4, כדי לשבת לפניו כדגם לציור. שור, בעל השערות המכסיפות, הגולשות לו על עורפו בקירזול-מה, קיבלני בעיניו הכחולות והשוחקות ובמשקפיים שעליהן. הוא סינן ברכת שלום מתוך שפתים קמוצות, והראני את הכסא לשבת עליו. שבע פעמים במשך שבעה שבועות הייתי יושב על כסא מוגבה בתוך חדר-מלאכתו. החדר היה עירוב של פינת-עבודה ומחסן ולא היה מסודר ביותר, כדרך חדרי מלאכה של ציירים ותיקים בארץ. אף-על-פי שהרגשתי שעשה מאמץ-מה להכניס בו קצת סדר לכבודי. מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחרי, היו תמונות גמורות ובלתי-גמורות, אביזרי ציור שונים, כגון מטליות, צבעים, קופסאות, מברשות, בדים וארגז שעמד עליו שעון. מצדי בד-הציור המתוח, ולידו צבי שור, שמכחול וצבעים בידו, והוא מישיר את פניו אלי, מחדד את ראייתו ולאחר שהיית-מה מתחל לצייר.

ואף-על-פי שלא היתה זאת הפעם הראשונה, שאני יושב לפני צייר, הריני נבוך כל פעם שאני עושה זאת. שכן כמה וכמה אימות עלי: אימת הישיבה לפני צייר מעולה, הבודק כל תנועה וכל עווייה שלי כמו בקרני רנטגן; אימת אי-הידיעה איך להתנהג; אימת ההכשלה בישיבה לא-נכונה; אימת השתיקה בשעת הציור ואימת הדיבור עם הצייר. הכרתי את צבי שור שנים רבות, אך לעתים רחוקות נפגשתי עמו ביחידות כזאת, המחייבת גם להחריש וגם לדבר, גם להיות בודד וגם להיות חברתי. אימצתי את כל כושר ההתמצאות שלי, כדי לכוון את השיחה כראוי.

לאחר ששור היה מוכן, התייצב מולי ופתח בשיחה, תחילה במלים בודדות, ואחר-כך במישפטים קצרים ותוהים. כדי לעשות לי נחת-רוח, נגע בספרות ובסופרים. אמר, שקרא מסות שלי, ושל סופרים אחרים; הבטחתי לתת לו ספרי החדש, ואף הבאתי אותו לו בישיבה השניה. אולם אני, שהתרגלתי בינתיים למצבי כדוגמה יושבת, הרגשתי את עצמי חופשי יותר, רציתי דווקא להפנות את שיחתו על עצמו. דבריו המעטים גירו אותי להפליג עמו בשיחה, אך היססתי שמא אפריע לו בתנועת יד או גוף בשעת דיבורי, ושאלתי אותו לאורח התנהגותי. הוא ענה לי בנעימה של שובבות: אתה תוכל לדבר ולעשות תנועות בפעמים הבאות. עכשיו אני עושה סקיצה וכדאי למעט בתנועות. אבל לדבר אתה יכול בלי תנועות. בתוך כך שאלתי אותו אם הוא שייך לאיזו אסכולה או זרם בציור. הירהר קצת והשיב לי: אני אסכולה בפני עצמי. ההגדרה היא ענין של מבקרי ציור. אני מצייר והם מגדירים. לפי הגדרתו של אחד מהם, אני אכספרסיוניסט ולפי דעתו של אחר – אני אימפרסיוניסט. ויש מי שכינה אותי “ריאליסט אימפרסיוניסטי”. ואילו אני מצייר בסיגנוני. קולט את המציאות ואת הטבע – ומצייר. רואה ומסתכל – ומצייר. אני נאמן לעצמי. איני זוכר שום תיאוריה בשעת הציור. ציורי הוא ספונטאני. אני אוהב למסור בדיוק את גוני-הנוף, ואף-על-פי-כן, אין לי ספק שלא פעם אני מוסיף או משכלל מן הזכרון, או מן החווייה הקודמת, אם בשעת המעשה או לאחר המעשה. להתרשמותי מצטרף גם יסוד הכרתי. איני גרוס אופנה. היא אינה משפיעה עלי. האופנה היא מתוחכמת, ויש בה מן המלאכותי. אינני פוסל אותה. אם היא עוזרת למישהו, אדרבה, יצייר לפי האופנה. אני איני מקבל התעוררות ממנה. כל ציור אמיתי הוא בן הדור, והצייר מצייר מתוך הלך-הנפש שלו ושל הדור. כלומר: הוא מודרני. וגם אני מודרני. כך לא ציירו בדור הקודם.

צבי שור לא הביע את דעתו באותה בהירות, שאני מתאר כאן. הוא צייר והחריש. בחש את הצבע והחריש, ריכז מבטו בפני והחריש, ובין שתיקה לשתיקה אמר מה שאמר, ואני מוסר את דעתו בנאמנות.

ב“ישיבה” אחרת שאלתי אותו, אם נכון הרושם שלי, כי בציוריו מרובים הפרחים והאילנות. והשיב לי: צדקת. אני רואה בהם חיוּת מרובה, ולא עוד אלא שלפי טבעם הם מחייבים צירופי צבעים וגוונים לאין שיעור, ואני נהנה מאוד מצירופים אלה בטבע, ויותר מזה ממה שאני מעלה על הבד. ואף-על-פי שציירתי הרבה פרחים ואילנות בסביבות הרבה, רב השוני בהם, וכל תמונה היא חטיבה בפני עצמה.

בינתיים הלכה תמונתי ולבשה צורה, אך היא לא הניחה את דעתו, ולאחר שירדתי מעל כסאי וראיתי ראייה ראשונה את הרישום שלי, הוא לא הניח גם את דעתי. סברי היה שלא כשורה, שלא כהווייתי. אם כי לא רמזתי לו על כך. ב“ישיבות” האחרונות היה עסוק בתיקון התמונה ובשיכלולה, ובין תיקון לתיקון שאלתי אותו, אם צייר גם נשים בעירום ואם אין מעמד-עירום זה מפריע לריכוז היצירה. הוא הסביר לי, שדווקא כוח-משיכה זה שבאשה, שהוא טבעי לאדם, גורם אצלו לאכסטאזה ביצירה. הוא צייר פעם אשה נאה, וציור דמותה הצליח בידו למעלה מכל השערה. הדבר תלוי גם באשה ובהתנהגותה. כל צייר, אמר, צריך להתנסות גם בנסיון זה, אם כי אין להרבות בו, כי הצייר היוצר שואף לבדידות ולריכוז מוחלטים. ואם הדוגמנית העירומה מפריעה לכך – אין להשתמש בה. יש גם הרבה סנוביזם בבירת דרך זו של ציור.

בשבע ישיבות אלו התקרבנו מאוד, והיינו מספרים זה לזה אפיזודות שונות מחיינו. שור הירבה לספר לי על פרופ' שטרוק, שממנו למד, על ידידיו ועל נדודיו, אף-על-פי שהוא מתקשר מהר לסביבה חדשה ואוהב לציירה בכל דקותה ורבגוניותה.

אלה היו בשבילי פגישות רבות ענין. בהן הכרתי לדעת אדם יוצר, שאמנותו היא נשמת חייו. עיניו הכחולות, בת-שחוקו, התבוננותו, מגעו עם המכחול, אופן הכנת הצבעים, טפטופי שיחתו ודרך ביצועו – נעשו בעדינות, בשקט מופלא ובהתרכזות כל כוחותיו. משהו חלומי היה באותן שעות שלאחר הצהריים, כשם שאני חש חלומיות בתמונות-הנוף שלו ובדיוקנאות שצייר. במועדון “מלוא” ראיתי אותו בימי גבורתו וגם בימי רפיונו. תמיד היה אדם מאוזן ונפלא. הוא ויצירתו לא יישכחו אצלנו. בכל אופן, אני נושא עמי את דמותו המלבבת, שנחקקה בי בפגישות רבות וב“ישיבות” ההן.

¹

לפני שנה הוציא מכון “גנזים” של-יד אגודת הסופרים ספר בשם “סופרים עברים שניספו בשואה”. בחיל וברעדה חיברתי ספר זה, אך גם ביראת-כבוד ובאהבה. שיוויתי לנגדי את החבורה הקדושה של הסופרים העברים על גיליהם ומשמרותיהם. גזע ישישים דגולים מרבבה, ששמם כבר הלך לפניהם בהעשירם את ספרותנו ביצירות נכבדות, נגדע עם סופרים בינוניים וטובים, הרוקמים יחדיו את מסכת הספרות והתרבות, ועם סופרים צעירים מלאי רוח, יפי-תואר ויפי-נפש, שרק הציגו את כפות רגליהם על סף היצירה הספרותית. הראשונים היו בעלי אוצרות תורה וחכמה, שמפתחות היצירה בידם והם האירו לרבים את הדרך, ואילו האחרונים אך זה התחילו לגדל איברים, להבהיק בכשרונותיהם המזהירים ולהעניק לנו מפרי ביכוריהם בתחום הפיוט, הסיפורת והמסה, ועתידים היו לפאר את ספרותנו ביבולם – ונגדעו בידי זדים וטמאים תוך כדי לבלוב ופריחה אביבית. רבים מהם היו שרויים כסופרים במצב קשה עוד לפני השואה. לכל אלה ביקשתי לעשות נפש בספר זה למען ידעו הדורות הבאים מה עוללו הנאצים הנאוצים לכנסת ישראל במזרחה של אירופה, מה גדולה היתה השריפה ומי היו הנשרפים והמומתים.

כולם היו מגידוליה המשובחים של יהדות אירופה, נושאי גדלה, מחיי שפתה העברית, שהיתה להם זיקה עמוקה לתנועת התחיה ולארץ-ישראל וינקו ממעמקי המורשת את תחושת השליחות והרציפות, והיו, או התכוונו להיות, חוליה בשרשרת-הזהב של היצירה העברית. על יהדות פולין וגליציה וליטא ורומניה היתה גאוותנו, כי ראינו בה את הגזע הרענן של האומה.

הבה נעביר לפנינו מקצתם של ששים ושלושת האישים הזקנים והצעירים, שנכללו בספר.

הלל צייטלין

בראשם צועד ר' הלל צייטלין, שהופעתו ואף הווייתו ייחדוהו כאיש פלאי. הוא היה רב-ניגודים ורב-אנפין: סופר ועתונאי; כהן ונביא; הוגה בקבלה ועוסק בפוליטיקה מעשית; מוכיח בשער, המכה בשבט מוסר, ומלטף בלשון רכה; צועק מנהמת לבו" “הוי גוי חוטא”, ומבשר: “נחמו, נחמו עמי”; נוטה למסתורין וקרוב זמן-מה למפלגת ה“פולקיסטים”; עוסק בחסידות ומעריץ את ניטשה; קשור בכל נפשו לארץ-ישראל ומצדד בתוכנית אוגנדה; שואף במסתרים להיות צדיק או רבי, המוקף קהל חסידים, וחותר לפשטות, לבדידות, לחיים של דממה; מתנבא לאחרית הימים, ליום אדוני, ועוסק בזוטות של יום ושל לילה; מסור בלב ונפש ללשון העברית ושליט בכל מכמניה – ומטיף ליידיש; תורם תרומת מחשבה ומחקר לבעיות הנצח, וכותב רשימות בנות-חלוף; מעורב עם הבריות ובודד. על כן היה אגדה בחייו בעיני אלה ונושא למחלוקת בעיני אחרים. בספרו “דממה וקול” כתב: “חי אנוכי עתה, כמקודם, בעם ובמשפחה, בתוך מכרים רבים, ואולי גם ידידים אחדים, מקשיב אני לדופק היום בתור עתונאי, ועם זה הנני הבודד בין כל בני הדור – בודד וזר, זר בתוך קרובים כל כך”.

נראה שכל ימיו שקד על דעת עצמו ולא הגיע עד חקר נפשו. ואף אנחנו, קהל הקוראים והמוקירים, לא עמדנו על סודו. הוא נאבק עם הכפירה ועם האמונה, ציפה לגילוי רוח-הקודש והיתה בו כמיהה לאדם העליון ולגאולה. היו שראו בו דמות משיחית, והיו שהטילו ספק בכך. אך הכל הרגישו, שהוא איש-סגולה, סופר גדול, הוגה דעות, מאמין שאמיתותיו טבולות בדם לבו ובעל כוח כובש. ספריו מקיפים כמעט את כל תחומי המחשבה וההרגשה של היהדות.

לפי גרסה אחת לבש צייטלין טלית בשעה שהיה בקרון המוליך למחנה-ההשמדה, ואמר וידוי בקול, אך קרא להתקוממות היהודים, בחינת “תמות נפשי עם פלישתים”.

יצחק קצנלסון

אחריו ראוי להזכיר את יצחק כצנלסון, זה המשורר, שראינו אותו תמיד, גם בימי העמידה שלו, כעלם בהיר-עינים, שאפילו בשעה שהוא מציץ בעננים הקודרים אומר הוא שירת-אור. הוא הירבה לכתוב שירים ומחזות, לעם, לנוער ולילדים, בנעימה חייכנית. ואין לך ניגוד נורא ואכזרי מזה העולה מהשוואת תצלומו של קצנלסון בימים הטובים, שמתוכו הוא נראה לנו עטור עטרת שערות מסולסלות, צח בלבושו ומאיר בהבעת פניו – אל תצלומו עם בנו בשנת 1942 בגיטו, מקריח כולו, עיניו שקועות ומעליהן מאהילות גבות כשקיות משורבבות ועל פניו הנפולות חיוורון ורזון. ונקל לדמות מה היה מראהו באושוויץ.

קצנלסון היה ילד-השעשועים של השירה העברית החדשה ומחמד נפשו של הקורא העברי. שיריו נכתבו בריתמוס חפשי, בלשון גמישה ורעננה. יש ביניהם קלים וקלילים, וכבדי-הגות כגון יצירתו הדראמטית “הנביא”. רבים משיריו היו נקראים, מושרים ומדוקלמים במועדים חגיגיים, וביחוד בתנועות-הנוער. היה לו צליל משלו, חריזה משלו ותימאטיקה משלו. ולכן היה מעמדו בספרות מיוחד. משירתו נשתקפה ראיית-עולם זיוותנית. העולם יפה הוא, אם לא היום – מחר. כמאמרו: “מחר ייקץ כל העולם – והנו רוחץ בזהרי חמה”. הבה נקשיבה לקטעי שני שירים: השיר המוקדם:

פקחתי עינים –

ראה: האיר היום!

סנונית בחלון,

ושמש ברום.

נשאתי כפים

פציתי הפה –

האח, כמה יפה

העולם הזה!

והשיר המאוחר:

חלום חלמתי,

נורא מאד:

אין עמי, עמי

איננו עוד.

ודווקא משורר זה, אוהב החיים ואנין הנפש, עליו הוטל להיות משורר החורבן והזוועה, משורר היאוש והאבדון. ואולם העובדה, שקיבל עליו את היעוד והרגיש טעם במילואו בתוך תנאים איומים, מעידה, כי עוד נותר בו זיק של תקווה לימים טובים מאלה ועל כן ראוי שהדורות הבאים ידעו את מגילת הפורענות כמו שראו עיניו. וכך כתב את “השיר על העם היהודי ההרוג”, פינקס ויטל ומחזות, שבדרך נס נשתמרו והגיעו אלינו. הוא כתבם בדם-לבו ובתמצית כוחו. אנו עומדים משתאים אל מול החזון הנורא-הוד הזה, שאדם אשר ראה במו עיניו את רצח בנו, משפחתו והוא עצמו נתון למוות, מעלה מתוכו כוחות ויטאליים כאלה, פיוטיים וצורניים, ויוצר שירת כליון אדירה, שבה בא לידי ביטוי כתב-האשמה הנורא ושאיפת הנקמה ורצון להציב יד ושם לסבל שאין לו גבול. אש קדושה זו של מכאוב ונקמה, הגנוזה בכתביו האחרונים, לא תכבה לעולם. במחזה “חניבעל” הוא אומר: “אנחנו אם ניפולה – אחרינו נשאר שיר! / נקמתנו היא הגדולה: שיר, שיר עד!” (בעין צרויה).

דוד פוגל

דוד פוגל, שחייו היו נתונים בתוך מסגרת שחורה עוד לפני שנרצח על-ידי הנאצים, היה משורר ומספר. עוניו, בדידותו, נדודיו, מחלת השחפת, אי-בטחון בכוחותיו ויאוש באו לידי ביטוי לא רק בשירתו הנוגה, אלא גם במכתביו וביומניו ובשיחותיו. הוא לא היה מסוגל להיות אזרח רענן בשום ארץ, אף לא בארץ-ישראל, ששהה בה ולא נקלט, אם כי פירסם שיריו בכל במותיה. הוא היה אזרח מדינת העצבות, שהיא מדינת-עולם. השם “לפני השער האפל”, שבו הוכתר ספר שיריו הראשון, הוא כותרת לכל תולדותיו ולכל מהלך חייו.

לא לחינם נערץ פוגל גם על משוררי הדור הצעיר. מפני ששירתו, שראשיתה נעוצה ברבע הראשון של המאה הזאת, היתה בת-טיפוחיה של שירת ביאליק וטשרניחובסקי, ומאידך גיסא היא לא היתה לפי הנוסח הקלאסי והיו מקופלים בה גרעיני צורה ותוכן נועזים, שהקדימו את זמנם ולא נבטו אלא בדור שלאחריו. חידושים אלה לא תמיד הפיקו רצון המבקרים. סבלותיו של פוגל צרפו וזיקקו את ביטוייו, גיוונו את דימוייו והסירו כמה טפלים וקליפות. על כן גם גימגומיו ורמיזותיו עלינו אהבה. ברנר אמר עליו ש“הוא גונח, אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו”. ואומנם אין שיריו בנויים מעשה אדריכל, אלא פסקות פסקות, כמי שנשמתו קצרה ומפוסקת. על כן אין לו משקל קבוע. חוויית המוות לא היתה אצלו אחת החוויות, אלא העיקרית והראשית, כמאמרו: “בורנו השחור / פתוח לנצח”. ובמקום אחר: “עיפים אנחנו, / נלכה נא לישון / קצות הימים תחובים בלילה / תחובים במוות”.

המוות היה ראש הירהוריו. הצבע השחור הוא השליט בשיריו ובנפשו. היא ראה את החושך והאפלה, ושאל: “מי זה יפתח שער למו / אל השמש?” ואומנם כל ימיו היה שרוי במזל “לפני השער האפל”, עד שנבלע כולו בתוך השער האפל של השואה ועמו נבלעו אוצרות של שירה צרופה.

בני פומרנץ

כבן ארבעים היה בהירצחו. משורר צעיר. חוזה חזיונות. בעל ביטוי פיוטי מקורי. צ. ז. ויינברג מתארו כך: “כבד-פה וכבד-רוח, עם מיכוות-אש בלב, התהלך תמיד נרגש ונסער ממנגינות נפשו ומסערותיה. תמיד היה סולד מהסילוף ומהכיעור שבעולמנו, נאבק עם מגורי הכרך ובלהותיו, מחפש את הטוב והיפה, נכסף לכפר מכורתו, לבית אמא, וכאילו בעל-כרחו נעשה תושב קבוע בווארשה. הוא חי בבדידותו בתוך החברה ונטו כוח הסתגלות למציאות. בהזניחו את הממש ומפליג על כנפי דמיונותיו, היה כל הימים רעב למחצה, חוזה-תועה בעולמותיו, מתענה בענות אדם וצופה בבאות בחיל ורעדה”. מספר שיריו המכונסים, שיצא לפני כמה שנים לאור, ניבטת אישיות פיוטית, מקורית בשיריה, המלאים אימאז’ים מופלגים, ביניהם מצויים שירים אינטימיים לאמא. תוגה גדולה בהם וניחוש השואה. בחושיו הדקים והמתוחים חש את המתרחש לבוא. לבו היה מלא רחמנות לכל הנברא בצלם, והעוול והרשעות שראו עיניו הרעישו את נפשו, ושאל:

הו, רעי האחרון,

נא אמור לי,

מדוע יכולים אילנות לשגשג בהדר

מבלי קטול אילן את אחיו?

הנוף היפה והמעודן, שפורמרנץ תפסו ותיאר אותו במכחול אמן, מטיל עליו לא פעם אימה, מפני שרוחשות בו מזימות פשע ומשמש מחבוא לרוחות לא-טובות.

וזה הפייטן רך הנפש והגוף נתגלגל לבין הפרטיזנים והתחיל, או המשיך, לחזות חזיונות ולראות האלוצינאציות מתוך דיכדוכה של נפש. ובאותו יער נתפס, עונה בידי הנאצים ונרצח באכזריות.

חיים נחמן שפירא

חיים נחמן שפירא היה מלומד עברי ליטאי עמוק-שורשים ומסועף-ענפים, רחב-אופקים, התיר-השכלה ובן-בית בפילוסופיה עברית וכללית. בהיותו בן לרבה הראשי של קובנה נתחנך על ברכי התורה והמסורה וספג לתוכו תרבות יהודית מן השיתין. ביחוד היה בקי בספרות העמים ובספרותנו. ספרו “תולדות הספרות העברית החדשה” כרך ראשון, נדפס בליטא ויצא לאור בארץ בשנת ת"ש, כלומר בראשית המלחמה, והכרך השני שהכין, אבד בגיטו קובנה. תוכניתו היתה להוציא שנים-עשר כרכים, שבהם נתכוון לכלול את כל ספרותנו מראשיתה ועד ימינו. לפי תוכנו והיקפו וטיבו של הכרך הראשון, העוסק בראשית תקופת ההשכלה, שאביה היה, לדעתו, מנדלסון, אין ספק שחיבור זה עתיד היה להוות מפעל-שתייה בחקר ספרותנו ולעורר ויכוח עירני. הוא ניגש למחקרו זה באמת-מידה אידיאית ואסתטית. הספרות היתה בעיניו אבר חי מן התרבות הכללית של כל עם, ולכן אי-אפשר לעמוד על טיבה בכלל ועל טיבו של סופר בפרט אלא לאחר שאתה עומד על סוד היצירה של האומה. פיענוח סוד זה נעשה בדרך של גילוי בקיאות עצומה בנושא הנדון ובכוח ניתוח חריף של כל המקורות והנתונים. ואפילו בשעה שלא הסכמנו לתפיסתו, או לחידושי לשונו המרובים, אי-אפשר היה שלא להשתאות לאותו מתמיד, שישב בליטא, הרחק ממרכז היצירה הספרותית בארץ, והסיע אבני גזית לבנין היכל גדול לתולדות ספרותנו, שרק אחד משנים-עשר הגיע לידינו. שפירא היה איש הגות ומחקר, שאיזמל בקורתו חד ותחושתו לערכים אסתטיים עמוקה. עם שריפתו נשרפו גנזי דעת ובינה בתולדות הרוח של עם ישראל.

בנציון רפפורט

הוגה-דעות עברי, שעשה את חייו קודש ללימוד תורה ופילוסופיה, כדי לגבש בסיוען השקפת-עולם שלמה, שהיא, לדעתו, תעודת האדם החושב. כמאמרו" “פילוסופיה זוהי: השתדלות האדם לרכוש לו ציור כולל ומקיף את כל חזיונות העולם והחיים, שמתוך כך הוא מכיר את מצבו בסביבה הטבעית והחברתית ואת חובותיו ותקוותו בחיים”.

כיהודי שרשי ואמיתי כרך לימוד ועיון ומוסר בכרך אחד. לשם כך שקד לקנות ידיעה נרחבת במקרא, בתלמוד, בשירה ובהגות, בפילוסופיה העברית של ימי-הביניים ובפילוסופיה היוונית החדשה עד שנעשה מומחה במקצוע הפילוסופיה ואף הורה בה בבתי-אולפנא. בשלושת ספריו “הכרה ומציאות”, “הוגים והגיונות” ו“טבע ורוח”, שיצא לאור בארץ לאחר מותו, נכללו עיונים שונים במשנתם של פילוסופים וחוקרים, יהודים וכלליים, וכן מסות פילוסופיות על אלוהים, טבע, נפש ורוח. בהם הסביר בבהירות את דעותיהם ושיטותיהם של אחרים, תוך גילוי ושילוב, בענווה גדולה, גם את דעתו שלו. הרמב"ם, קאנט, שלמה מימון, הרמן כהן, אנרי ברגסון, אדמונד הוסרל, האנס דריש, ניטשה, שופנהואר, לנין, אחד-העם וכיוצא בזה – לכולם נתייחדו מחקרים נכבדים, המעמידים את הקורא העברי על תורתם והשקפת עולמם. עיונים אלה, עם שנבעו מחירות המחשבה והמצפון, ינקו מן ההכרה המוסרית בדבר יעודו של האדם בעולם. את המלה “רוח” הגדיר כפעילות חופשית, שבה אנו משתדלים לחשוב ולפעול מתוך הכרה הגיונית ומוסרית.

כדי להבין את הלך-נפשו כיהודי וכחוקר ראוי לצטט כמה שורות מן האבטוביוגרפיה הקצרה שלו, וזו לשונו: “בין אם נודה בריאליזם, המורה כי המציאות עיקר וההכרה טפלה לה, ובין אם נחזיק בדעת האידיאליזם, המחליט את ההיפך – אנו מוכרחים להכניס איזה יסוד אי-ראציונאלי לתוך השקפת-עולמנו. להכרה המדעית הראציונאלית יש גבול ידוע, שאינה יכולה לעבור אותו, גם המדע אינו ראציונאלי כולו. כל התרבות אינה אלא סינתיזה בין הראציונאלי והאי-ראציונאלי. בכל חיי הטבע והרוח מתגלה, חוץ מן הניתוח הראציונאלי, גם היצירה האי-ראַציולאלית. מן העובדה הזאת נובעים “הציווי הקאטיגורי”, הדרישה המוסרית המוחלטת, וגם ההתלהבות הדתית, התוקפת אותנו לפרקים. גם היהדות, בין שהיא מתגלה לפנינו מתוך הגאוניות של הנביא הישראלי או מתוך הקסם והרוך שבאגדה התלמודית, ועל אחת כמה וכמה “חיבת בציון” בת תקופתנו, אינה עשויה להתבסס על ההגיון וחשבונות השכל בלבד. אין הגאולה באה אלא מתוך אמונה פנימית”.

אכן, בהתלהבות דתית, כאחד קדוש קדמון, כתב בימיו האחרונים, כשכבר חש בקיצו, את מאמריו הפילוסופיים, “תיאיזם”, “גוף ונפש”, “תעודת האדם” ועוד. ובשנת 1942 שיגר מכתב לבנו והודיעו על כך, בסיימו: “אני משתדל לעשות את המוטל עלי, וד' הטוב בעיניו יעשה”. הוא שם חיבור זה בבקבוק וטמנו בקרקע, ובדרך נס התגלה. באושוויץ מצא העילוי הזה את מותו.

חוה שפירא

הסופרת העברית היחידה שנספתה, לפי ידיעתנו, בשואה, היא חוה שפירא, שהיתה חותמת “אם כל חי”. ממכתביה, שנתפרסמו ב“גנזים”, עולה לפנינו דמות של אשה עבריה, נאה, משכילה, סובלת, מרדנית, סוערת, שלמדה פסיכולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה וקיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה. אך ראש מאווייה היה לכתוב סיפורים עבריים ולהיות ראויה לתואר-הכבוד סופרת עבריה. היא כתבה גם מאמרים ודברי ביקורת ורשימות בשאלות הזמן. בהקדמתה לספרה הראשון “קובץ ציורים”, שיצא לאור בשנת תרס"ט בווארשה, היא אומרת: “בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של ‘מפליא לעשות’, של ‘חודר לב אשה’, הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגועינו אנו, ולפחות בתיאור אלה צריכות אנו לקחת חלק – – – ובשלחי עתה את ‘קובץ ציורי’ לאור, מלאה אני בטחון כי יקבלוהו כנסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש”.

כאמור, נכתבו הדברים שנת 1909. היא התחילה לפרסם את דבריה כמה שנים לפני דבורה בארון, והשתתפה בבמות שונות, כגון “הדור”, “השילוח”, “העולם”,“הדואר”. היא היתה מעין סופראז’יסטית בתחום הספרות. אך לא היה בכוונתה לדחוק את הגבר. אדרבה, היא העריכה מאוד את כוח-היצירה שלו, אלא ביקשה להבליט את מקומה וסגולותיה היציריות של האשה. היא נלחמה במונופולין של הגבר. היא ידעה את חכמת הפרצוף, והתרשמויותיה מפגישות עם סופרים ועם אישי ציבור ראויות לשימת לב גם היום. מעמדו הציבורי של אדם לא סינוור את עיניה ולא חסכה ביקורתה מכל מי שהכזיב אותה מיד או לאחר היכרות. היא לא כתבה הרבה ולא הפליאה בכתיבתה, אבל היתה בלי ספק ממשפחת הסופרים לפי שורש נשמתה.

סיפוריה באותו קובץ ראשון מתארים נשים וחוויותיהן הקטנות והגדולות, כפי שהן נראות בעיני אשה. יש בהם כוח עיצוב וכשרון תיאור. הופעתה של שפירא היתה חידוש גדול והיו משיחין בה, והיא אף נפגשה עם הסופרים החשובים של אותם הימים כגון י. ל. פרץ, שעשה עליה רושם גדול, דוד פרישמן, ראובן בריינין. באחד ממכתביה היא מספרת, שנמנעה מלהיפגש עם נחום סוקולוב, מפני שבאספה עשה עליה רושם של אדם יהיר ביותר, אך העריצה את ביאליק בפשטות הליכותיו. ביומנה האינטימי, שראשיתו בשנת 1900, היא רושמת את המתרחש בנפשה כנערה אוהבת ואנו רואים את דקות הרגשתה וניבה. במות פרץ היא מבכה אותו, אך אומרת גם דברי הערכה נפלאים.

היא היתה חלוצת הסופרות העיבריות, והיה בה החן, הגבורה והתום של חלוצה, כדרך שהיתה בה התלהבות ראשונית, המביאה לפעמים לידי הפרזה בערכם של דברים. ובמחנה בטרזיינשטאדט נרצחה אשה סוערת ויוצרת זו!

מלכיאל לוסטרניק

בן-הזקונים של השירה העברית בגלות פולין, מפרחי משורריה שנתחנך על ברכי יצחק קצנלסון, בן עשירים היה, מפונק מלידה. במשך חייו הקצרים (כבן שלושים היה בהירצחו) כתב שירים, מאמרי ביקורת, ערך כתב-עת בשם “ראשית” ואחר-כך – יסד את “תחומים”. הוא ליכד מסביבו סופרים צעירים וותיקים, ומדמי-הכיס שקיבל מאביו התעשיין בלודז' קיים את הבמה “ראשית”. וכך הוא אומר בפתיחתה של החוברת הראשונה: “נלאינו נשוא את הרעב, הגולה הגדולה נשתתקה. אין תסיסה ואין חזון. העורב השחור של ההתבוללות והכלייה אוחז בציציות הלב את הנוער וסוחף אותו למחנה זר. – – – בעד ציונות חלוצית, עממית, יוצרת מוסר-חיים חדש – נילחם. ודוקא בעברית. כי העברית בשבילנו אינה תבשיל לשבתות ולמועדים, כי שפת חיינו היא”.

מרד בסביבת משפחתו ונכנס לתנועת-הנוער “גורדוניה”, ואף חיבר הימנון בשבילה. היה מושפע מן השירה המודרנית הפולנית והעברית בארץ, אך התחילה להסתמן אצלו נעימה משלו. הוא היה אחד מאלה, שכשאתה מפגש עמו, הריהו מעורר בך תקווה ושמחה, שהספרות בגולה אינה יתומה ויש לה ממשיכים. לא רב הוא הרכוש הפיוטי שהספיק להוריש לנו, אך המועט הזה מרמז על המרובה והחשוב שהיה גנוז בנפשו. כוחו הפיוטי של לוסטרניק ותנופתו כבר ניכרים בשיריו הראשונים. הוא שאף לגדולות. הן כה אמר: כי נשמתך צמאה ושנת עיניך נדדה / הסער את הסונט, הרעם את הבלדה – / לנוכח הרוחות!

חלומו היה לעלות לארץ, לקבוצת חולדה, ולנטוע שנית עצים תחת אלה שגודעו בידי תוקפים ערבים, ולכתוב שירים במולדת. מן הראוי לקרוא את השיר הקטן לכבוד השפה העברית:

אתך לנצח באתי בברית

מי יתן ויצאה נשמתי בעברית,

מי יתן ואלחש ברגעי האחרון

עת יכני המות, מזה-כאב ודל

שיר-המעלות לגבורה, לחזון:

י-ת-ג-ד-ל!

ואומנם מישאלתו נתקיימה. בגיטו וארשה היה בין מקימי קבוצת-המחתרת של הסופרים העברים “תקומה”, ובשער הגיטו נורה למוות על-ידי משמר נאצי.

בחרתי בשמונה מבין ששים ושלושה משוררים מבקרים וחוקרים, המייצגים גם את השאר, כדי לשרטט דיוקנאותיהם ולהמחיש את האבידה הנוראה שאבדה לנו עם כליונם של יוצרים עברים אלה, תפארת האומה ותרבותה, שקידשו את שם ישראל לא רק במותם, אלא ביצירתם, שכן רבים מהם הגו וכתבו ודאגו להשארת כתביהם בבקבוקים, או במסירתם לידי נאמנים, או בהטמנתם בקרקע. אף אלה שהתחילו כסופרים חילוניים סיימו כסופרים קדושים, שזכרם יהיה צרור בזכרון האומה ובספרותה עד עולם.