העששית העשנה / יוסף חיים ברנר

ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב“הגנה העצמית”; בניו-יורק נעשה לאופה.

היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה.

הוא כותב לה: “רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי”.

היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם.

היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע.

בעוד שהיה הוא אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס הוא אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר.

בכלל נשתנה הכל מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך…

מתחילה נתקצרה הפתילה, עד שבכדי שתידלק צריך היה למלאות את כל העששית נפט. נקל לומר: למלאות מדי לילה בלילה את כל העששית נפט – כאילו נפט אין לו מחיר ובידים יוקח. ברם אחר-כך הורע העניין עוד יותר ויותר, עד שגם מילוי הנפט לא הועיל ולא הועיל.

העליה הקטנה מלאה עשב-קטב. חצאי דמעות הולכים ונתלים בריסים, ומשם לא ילכו הלאה… ביום אין היא זוכרת את השייכות שבין העשן ובין מחלת הילד, אבל בנשפים… בנשף, אלמלא יראה היתה להישאר בחשיכה, היתה מפוצצת את העששית הלזו לרסיסים דקים מן דקים, עד שזכר לא ישאר לה. בעלת “להכעיס” כזו! רוצחת כזו! מחבלת היא את הילד.

אלמלי היה הוא כאן… הוא, אולי, היה מנקה את המכונה הקטנה והיה הכל בא על מכונו. הוא היה אמן לכך. חלולי המכונה הקטנה אטומים, אטומים… היא – אישה; היא הלא אינה יכולה להתמכר למלאכות כאלה בשעה שאין לה אפילו רגע אחד פנוי והיונק על ידיה…

משונה הדבר… היא כתבה לו לפני ימים אחדים מכתב ארוך, כתבה לו על הכל, התייעצה אתו על הכל, הודיעה לו, לכאורה, את הכל: שאינה מסיקה את התנור זה שבועות הרבה, שאינה מבשלת כלום, שחיים-מנדיל קרובם העושה בורית מתעקש ואינו משלם את החוב (אשתו מסיתה אותו!), שהילד חולה ואין בכוחו להביא לה עזרה פורתא, שהיונק אבעבועות עלו לו בפניו… ועל זה, על העיקר, על העששית האשמה בכל, בכל – על זה לא כתבה לו. דבר משונה!

חצאי הדמעות עוברים את הריסים. אצבעות מלוכלכות בנטפי נפט, בפיח-המכונה, באוּדי פתילה עשנים… עורה צפד. היא מתייאשת מזה, מניחה את המנורה דולקת, עשנה, עוזבת את הילד על המיטה הבלתי-מוצעת, משנסת את מתניה, מכסה את דבר הפאפירוסים עמוק בחובה, שלא תכיר בזה עין החוק האוסר, חוטפת את התינוק ורצה אל חיים-מנדיל העושה בורית ומשם לשאר קוניה.

בדרך נעשה ברי לה, שהילד לא יעזור לה שוב… לשוא כל התקוות… אימתי ירחם יושב שמים, אימתי?

היא רצה ושיורי העשן בגרונה. והיא נזכרת בעששית… בפתילה הקצרה.

פתאום ומבלי משים מפנה היא את ראשה, אבל עליתה אינה נראית מרחוק; נעלמה…

בחשיכה מסתכלת היא באבעבועות שעל פני התינוק ובחשיכה תאיר לה המלה: גזירה…

והיא מבינה שהכל גזירה, גזר-דין, שהעששית גזר-דין, העשן המחניק גזר-דין, גזירה מן השמים. הכל היה טוב ועלול לתיקון אלמלא העששית, אלמלא הגזירה. העששית, רק העששית – היא הכל. אילו היה הוא כאן והיה מתקן… אבל אין תיקון, אין תיקון למנורה. אין מנוס ממנה. היא תעמוד נצח על אדן-החלון. תעמוד ותעשן. הפתילה – זוהי רק תואנה. ואפילו אלמלי היתה לה פרוטה והיתה קונה עכשיו פתילה אחרת, פתילה ארוכה, טובה – איזו תרופה בזה, איזו תרופה, אם העששית נשארת, ואדם אין שיתקנה, שיתקן את העששית? –