א

כשנתעגנה אמי – עמדה ושכרה לה קרן זווית במעונו של אברהמ’ל השמש. ציפה, אשת אברהמ’ל, היתה, אמנם, לפי עדות השכנות, לא טובת-מזג ביותר: בעלת-בית קשה וקפדנית, ולשונה – ארוכה קצת מן המידה, אבל, בבקשה מכם, מה לעשות? כשאי אפשר לפרוח – זוחלים, אמרי אינשי, ובשכר זהוב וחצי לחודש, כלום אפשר למצוא דירה נאה מזו? ובכלל, מה לקבצנית עגונה להתפנק ולהיות בוררת ובודקת ב“בעלי בתים”? באמת אמרו: אין לך סכנה גדולה לקבצן מגאווה. בר-נש אם יאמר להתגדר – הרי יכול הוא לבוא לידי דעה, שאין צורך כלל לחיות בעולם, וזה ודאי דברים בטלים. הן לא כבוד נבקש, – כבוד הנח לגבירים, – לחיות ולהחיות נפשנו החוטאת אנו צריכים, ודירת אברהמ’ל, מלבד מעלותיה האחרות, כגון: קורבתה לקלויז ויובש כתליה – הלא גם בת-פרנסה היא! מרתף קטן בצד הבית וחור מוגף-תריס לו כלפי חוץ: ולכשתפתח הדלת הנעולה ותכניס לתוך המרתף מעט נפט, קטניות, מלח וגפרורים – הרי לך חנות ככל החנויות שב“עמק”, האין זאת? ומעלה אחת זו, כלום אינה מחפה על כל החסרונות שבעולם? כי – אויה לה ואבוי לשנותיה – עין אחת גם היא צריכה לישון; אדם אחד גם הוא צריך למחיה, ואם לא מן המרתף – מהיכן?..

ולא זו אף זו. אם בה, בציפה, ענו השכנות קשה, הנה כנגד אברהמ’ל עצמו הלא לא היה, חלילה, “פוצה פה ומצפצף”. חס ושלום! אדרבה, הכל העידו שיהודי הוא, יהודי ממש, יהודי שרחמנות בלבו לבריות. ובכן, מכיון שתגור היא במעונו, אולי תצמח מזה טובה גם לי – בנה בכורה ויחידה, היתום החי והעלוב; שהרי, לכאורה, מה חייב אני, אם אין בכוח יולדתי, בעוונותיה הרבים, לשלם בעדי שכר לימוד וללמדני תורה כשאר ילדי הבריות? מה פשעי ומה חטאי – יתום ודך – כי אתחייב לגדול פרא “כמו ביער?” ואם לא גמרא – לגובה כזה, כמובן, אל לה לשאת עין: לאו כל אדם זוכה לגדולה זו – אבל, לכל הפחות, להיות יהודי! ואברהמ’ל הלא שַׁמש הוא בתוך הקלויז של ר' שלום זצ“ל, ולבן-שכנתו הלא בוודאי יהיו מהלכים שמה, ומי יודע, אולי יראה האב שבשמים בעני “אלמנה שוממה” כמותה ויתן את חני וחסדי בעיני באי הקלויז לזכותני פעם בפעם ב”מלה קדושה“; אולי הימצא יימצא פרוש ו”לב יהודי" לו, שיחוס עלי וילמדני לפרקים פרשה חומש, קפיטל תהלים, מעט תרגום… אויה לה, אשה עלובה, היודעת היא?

לא עמדה אמי, איפוא, על המקח והסיפה זהוב שלם בשכר המרתף; מישכּנה שארית מטלטליה והשיגה “גמילות חסד קטנה” בריבית לא גדולה, הכניסה סחורה אל החנות – ותהי לחנוונית.

ולא עברו ימים מועטים – ונתקיימוּ גם כל חשבונותיה ותקוותיה בנוגע לגורלו של פרי בטנה. אני, בחור שנעשה בר מצוה באותה שנה, נהייתי בחסדי אברהמ’ל ליושב תמידי לפני ה' בתוך הקלויז של ר' שלום נ“ע. ולא עוד אלא שטרח אותו האיש – תעמוד לו זכות זו בעלמא דאתי! – והשיג בשבילי ימי אכילה ב”עמק".

וה“עמק” – עד היום עומד וקיים הוא באותה עיירה – הרי זה היה והווה משכן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי בו זכור אזכרנו. חי-חי ניצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקוללה, אשר רפש ביצתה לא ייבש לעולם, בתיה-חורבותיה לא יתיישרו נצח ומפולת גגותיה לא תיבנה ולא תיכונן; הימוק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתנוולו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת-אווירו – מהשחיר את הנשמה.

בדד וגלמוד יורד ומשתרע שם אותו עמק באותה העיר, מושב בני ישראל… ובעלות העובר ממנו, דרך שיחין שהעלו ירוקה ומעלות רעועות ורקובות, עד בתי החומה שבמרחוב האלונים, – ונגלתה מימינו גדר האבנים המפוארה והזקופה המקפת את גן הנסיך על ההר, ומשמאלו – אותיות הזהב הגדולות והצועקות: “בית המסחר של פ. ג. סיגנצין ובנו”.

ושתיקת שממון אילמת בעמק בין ביום ובין בלילה. שנת גסיסה, שנת דאגה ורעבון, ישנים שוכניו-צלליו, – בשפתים נובלות ופתוחות ובלי כל חלומות וחזיונות-ליל. אין במה לחיות; דממה. והיה בהשתקשק אופני המרכבות המגוהצות ברחוב האלונים – ונשמע הד קולם בעמק.

ב

אותו הקלויז שנקרא על שם ר' שלום, זכרונו לברכה – צדיק תמים בדורותיו, מתלמידי “הגאון” ומגדולי וואלוזין – לא היה בנוי מתחילתו לשם מקדש מעט, ועזרת הנשים שבו, שלא היתה גבוהה מעזרת הגברים, כחוק בית תפילה, הוא גם כן מפני זה, שלפנים, במדרגתו הראשונה של הבית, לא היו שני החדרים גם יחד אלא חדרים פשוטים, שווים. כארבעים שנה רצופות היה הבנין הזה דירת בני אדם פשוטה, קניינו ומקום מגוריו של ר' שלום, אלא שעל צד האמת גם אז, עוד טרם הוקדש לבית מדרש, הועמדו בו תלמידים לא מעט. הקדשת הבית לקלויז באה, לפי המסורה, שנות מספר לפני פטירתו של ר' שלום, לזכרון יהודית אשת נעוריו, שמתה עליו בחייו. “רוצה אני לעשות לה נחת רוח, – אמר באחד מימי השבעה אל היהודים שבאו לנחמו מאבלו, – ומובטחני שתקבל את המתנה ברצון… יהי מעתה ביתי לקלויז!” וכך הווה. ומאז עד יום פטירתו של יצא ר' שלום מן הקלויז אף כארבע אמות, אם לא לדבר מצוה. וכאן שבק חיים לכל חי. על מקומו התמידי בקרן דרומית-מזרחית יצאה נשמתו בטהרה.

הבית הזה, הרחב והנמוך, היה בעל שני חדרים; באחד מהם, בגדול, הועמדו בימה, עמוד וארון ושאר כלי קודש – הכל בפשוטי-עץ דלים ושחורים ובלי כל צעצועים – והחדר השני, הקטן, הוקצה לעזרת נשים, לאחר שעמדו ופתחו בראש הכותל המעוקם, החוצץ בין שני החדרים, שהיה עלול לסתום בפני הנשים תפילת החזן וקולו, שני אשנבים – חורים זעירים, מרובעים. ור' יעקב שמחה, שהגיע לגבורות, ונתמנה גבאי בבית זה, אהב לספר, בקולו החביב, כי עד פטירתו של אותו צדיק לא נבנתה גם הבימה והיו קורין את התורה על שולחן-סתם מכוסה במפה. ורק אחר כך, כשהתחילו בעלי-הבתים לעשות בדק הבית ושינויים שונים, נעשתה גם הבימה, ועדיין לא נתקררה דעתם עד שהקימו גם דירה קטנה בצד הקלויז – מָעוֹן לשַמש לדורות.

– ישמח אברהמ’ל בעושיו! – היה ר' יעקב שמחה מסיים בהלצה.

ר' שלום הניח אחריו ארבעה ארונות של ספרים, שנשארו עומדים על מקומם בקרן מערבית-צפונית, שניים בכותל זה ושניים בחברו. ומלבד אלה הארונות, המלאים וממולאים “תורה”, עוד עשרות כרכים ישנים-נושנים, מכורכים בלוחות-עץ עבים וקשים, היו מפוזרים על פני השולחנות ובכל פינות שאתה פונה. ור' יעקב שמחה היה מתפאר ומסהיד, כי לענין ריבוי-ספרים עולה הקלויז של ר' שלום על כל בתי-המדרש שבעיר ואף על ה“ישיבה” במשמע!

שמשות החלונות האפילו. הלבנים שבתנור היו שחוקות מרוב החיכוך בהן, דפי הספסלים נפחתו מרוב ישיבה עליהן. העמודים הקטנים, הכרסנים, כאילו נעשו כבדים ביותר מרוב שימוש. קצות השולחנות היו מפוצלים ומחוטטים וחרושים בכתובות קעקע ושרטוטי איזמלין. עלי הספרים היו מלאי הגהות וציונים בשוליהם ועינם בלה ורטובה מזיעה…

התקרה הוּמכה. מנורות-הנחושת, שהיו תלויות בה, עם רוב קניהן המסואבים בנטפי חלב, העלו חלודה. הקירות המעוקלים היו עטויים קדרות ומכוסים שיכבת אבק. על הכל ריחף רוח-עצב עתיק, רוח יגון-עולם; הכל היה טבול בכליון נפש גוססת ובגעגועי אנוש אובד.

ג

ר' יעקב-שמחה – איש שיבה, שכולו הפך לבן, בפוזמקאות וסנדלים, חוטב מגזע ר' שלום – שימש בגבאות באותו הקלויז שלושים ושש שנים רצופות. כוח זכרונו היה גדול להפליא: זוכר היה את כל המעשים שנעשו בימי חייו, את כל השינויים שנתהווּ במקומו לנגד עיניו, ואין צורך לומר, את כל אדירי-התורה ומאורי הגולה, שיצאו מן המקום הזה להאיר לעמם, את כל הגדולות והנצורות, אשר הרבו לעשות בחריפותם ובקיאותם. ר' יעקב-שמחה בעצמו, לדברי כל הלומדים, היה רק בקי מצויין, אבל לא חריף. העמקה לא היתה בו; כנגד זה – מהירות תלמודו – לא יאומן כי יסופר. בשנה אחת היה הוא חוזר על כל הש"ס. פשוט, הוא שותה את העמודים, יבמות – בששה ימים!..

הוא היה זקן שמח, צוהל ובריא. את שפמו הלבן היה רגיל לגזוז, שלא יעכב אכילתו. גם דייקנותו וקפדנותו בדקדוקי מצוות רכות היו; טובת הכלל היתה תמיד בלבו וילדים אהב בכל נפשו. בשמחת תורה נוהג היה לעלות לתורה בבוקר “עם כל הנערים” דווקא, וכל שעת ההקפות היה מבלה בחברת “הני טפלייא”. בערב יום הכיפורים היה הוא מחלק לנו, “הקורקבנים הזעירים”, את כל ה“לקח”, מַאפה הזקנה שלו, הינדיל זוגתו. בין שפתיו החיוורות והדקות, מתחת לשפמו הגזוז, היתה שרויה איזו העוויה מיוחדת, שאיני יודע לה שם, וכשהיה מנשקני על לחיי, דוקר וחוכך בה בספיח-שפמו, היה משכיחני את הכל ומביאני לידי שחוק.

הוא היה איש חסד וחנינה ושווה לכל: ללומדי הקלויז, לאברהמ’ל השמש, למרדכי הירושלמי, המשוגע.

– סורו ממנו, קורקבנים! – היה ר' יעקב-שמחה צועק בקול-זקן ניחר, משונה ובדיחי, בשעה שהיו נערי הקלויז מתנפלים על “הירושלמי” – עזבוהו לנפשו, אפרוחים קטנים! אסיר! מה “ירושלמי”? איזה “ירושלמי”? רק ש“ס אחד לנו כזה, רק ש”ס אחד… “ירושלמי” – נו… בבלי, זעירייא, גי-גי, גי, בבלי!

– בבלי?.. – היה מתעורר המשוגע וחולק גם על תיקונו של ר' יעקב שמחה – בבלי? בבלי פשיטא לא. אין-צורך בבלי. “ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד”. אין צורך, אין צורך, אין צורך. לא בבלי, לא ירושלמי; לא בבלי, לא ירושלמי… לא גשר של ברזל, לא גשר של נייר; לא גשר של נייר… לא, לא, לא… גשר, הא? גשר של… של…

– ירושלמי! הומים חברי ר' יעקב-שמחה הקטנים ומכעיסים את מרדכי בכינויו. – ירושלמי, מתי יבואו דבריך? ירושלמי! גביר! תוגרי! מתי תגמור עסקיך? הא? ירושלמי!

– בבלי, זעירייא, בבלי, גי-גי – קא חייך ר' יעקב-שמחה ומגלה שתי שיניו שנשארו בפיו – אמת, מרדכי? מה לך ירושלמי? בבלי, גי-גי, גי…

ד

פני אברהמ’ל השמש היו דלים. שפתיו חיוורות, עיניו תמימות. הוא היה מתענה שני וחמישי ואוהב להתהלך בעולם הנסתרות. בספר “מפעלות אלוהים” היו כל מעיניו. שיחותיו היו תמיד במכוסה ממנו, בנפלאות…

לילה-לילה, בעשה השלישית אחרי חצות, היה בא ממעונו אל הקלויז, מסיק את התנור ואומר “מעמדות” בקול נעים ומזמר; ואני הייתי באותה שעה שוכב על הספסל לא הרחק ממקום מושבו, שומע מתוך שינה את זמירתו ומתמוגג כולי מתוגת הגעגועים, שהיתה מרפרפת מסביב. העצים הלחים היו מעלים עשן, מתמזמזים והולכים… והלהבה הכהה היתה מאירה ומאדימה את פני היושב לפניה…

– “אמר רבי יוסי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין הנכרים”.

– אוי-י… – משתפכת אנחת-אברהמ’ל בתוך הדממה, העמוקה לאין סוף…

מיתרי לבי, הנמס וכלה, נעוֹרים והוגים נכאים מאליהם. תימרות עשן, כעין הענן הכבד, עולות במוחי המיושן.

– אוי לי… – מנהמת הבת-קול – החרבתי… וכבר איני יכולה לתקן…

והכל היה מתבלבל אז ומסתמן במוחי בצורת איש אחד עוטה אבל – בצורת אברהמ’ל השמש, המנהם כיונה…

הכל. כל באי הקלויז של ר' שלום. כל אלה היהודים הגדולים החולנים, שקירבתם אני מבקש: ישראל החנווני, יענקיל נושא-מים, יחיאל פרוש, מנחם מלמד, אמי… כל יושבי-העמק…

– “אֵל! הביטה דל כבודנו בגויים ושיקוצנו כטומאת הנידה… עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר?”

ותולעת-אופל היתה נולדת אז בקרבי – הנער הקטן, תולעת נוקרת ומחטטת…

ואף אותה הריכרוכית המשונה, שהיתה מתגנבת לפעמים להפיג קצת את הכאב הנעכר, היתה שבה אחור.

כי אין קץ למדווה ההרגשה השלמה, התופסת הכל; והרגשתי כללה אפילו ערל…

פאֶטרוֹ, גוי-השבת, זה הנדכה השוכן ברחובנו ויש לו שייכות אלינו, דומה… שגם הוא…

כוללת היתה הרגשתי; ורק אחד לא נכלל –

ה

פסח סיגנצין.

ברור היה לי, כי על כגון דא צווח הנביא: “מי ביקש מידכם רמוס חצרי”?

מה לו ולנו? מה לזקן אשמאי הלז, לבּוּר העשיר – ולקלויזו של תלמיד הגר"א, ר' שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה?

הן הוא בא אלינו מן ההר, מרחוב האלונים. הוא אינו שוכן אתנו בעמק: נכדיו לומדים באסכוליות; בביתו בוודאי לא ייצא אף חומש אחד!

ובהגיע הקהל בתפילת שבת בבוקר עד הניגון של התחממות-העצבון ב“הכל יודוך” שאחר “ברכו”, בעלות קולות הילדים הנוגים והמיחדים והמתחננים ל“המחדש בכל יום תמיד בטובו מעשי-בראשית”, ור' יעקב-שמחה היה פתאום מתנשא כברק בכוונה רבה, מכסה פניו בטליתו, פונה אל הקיר ומתלהב ושואג ל“אל המאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים”; בעמדי תמיד רועד ונרגש בשעה גדולה זו של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה – היה הוא פותח הדלת, נכנס ומפסיק הכל, כרסו הולכת לפניו; כל מה שעליו מבריק לכבודו ועיניו מלאות החזקת טובה לעצמו, על הקדימו לבוא עוד לפני קריאת שמע, ומדרך הגבירים הלא לבוא רק לקריאת התורה!

ובערב שבת בין השמשות… נרות החלב, התחובים בנקבי הקָנים, כולם מודלקים. אברהמ’ל, עיף ויגע מעבודתו כל היום, עומד ומנעים פסוקי שיר-השירים. הוא ידע מן הקונטרס “יד לניקוד” את דיני מלעיל ומלרע, והמבטא החדש, ביחד עם הניגון הערב של כלות-הנפש, מלא קדושת געגועים ועונג אין סוף.

אז יגש אליו ר' פסח:

– “זה” לא היה בורח ממך גם אחרי “הצימס”. כמדומה, שיש לעשות תחילה סדרים בבית הכנסת, שלא יהיה כבית-מרזח. כמה פעמים הוזהרת לקנח את האבק מעל עמודי. ברך ברכת-הגומל, אברהמ’ל! נס הוא לך, שאין אני פה גבאי. אני הייתי מלמדך הלכות שַׁמש וידעת: ראשית דבר – נקיון!

אברהמ’ל זהיר לבלי להפסיק באמצע, ועל כן הוא לוקח, מבלי ענות דבר, את האלונטית והולך לכותל המזרח לקנח עמודו של ר' פסח. הוא שב ומגיע עד “הרי בשׂמים”, סוגר את הסידור ואומר בבת-צחוק:

– “קומדיה”!.. הגבירים… דואגים לנקיון כליהם… ולטהרת נפשם… אה, יהודים?…

ו

מרדכי המשוגע – ה“ירושלמי” – היה משכמו ומעלה גבוה מכל באי-הקלויז. פניו החולים והפרועים היו כחושים-כחושים, בלא טיפת דם; עיניו הלוהטות והפתוחות-באימה היו מכוסות ריסים ארוכים ואדומים, נוצצים ומתנועעים. כתפיו הרחבות למאוד היו מוצקות, אך לא זקופות. סבך שערות ראשו וזקנו – שחור-מתלבן.

מקומו התמידי היה מאחורי ארונות הספרים. על מתניו, ממעל לקרעי מלבושו העליון, ששוליו נסחבו לו מלפניו, היתה חגורה דקה משל קרעי מעטפת-צוואר בלה, מקושרים זה בזה; ועד שקיעת החמה לא היה פושט טליתו.

החגורה, ביחד עם קומתו הענקית ועם השרטת העמוקה לרוחב מצחו, שיווּ לו בכל עת תמונת גבר נכון לקרב.

על מהות שגעונו נפלה לפרקים מחלוקת בקלויז. אחדים השתדלו להוכיח, כי “הירושלמי” אינו בעל מרה שחורה! אמנם, מראהו פרוע ועזוב. תמיד הוא שקוע בהרהורים וגם נוטה הוא להתבודדות – סימנים של “מרה שחורה”, לכאורה, אבל באמת אין הדבר כן. אמנם, הכל מודים שבשום אופן אי אפשר לחשבו לאחד מהסוג השני, לבעל מרה לבנה… חס ושלום; מעולם לא נראה שחוק על שפתיו… ועל כל פנים – היה היש-אומרים מסיים בתקיפות ועיקשות-פה – יהודים! תשמענה אזניכם מה שמדברי לכם: מרדכי אינו בעל מרה שחורה!..

ז

–…ואז, – היה יחיאל הפרוש, בעל-המעשיות, מספר על תולדות השרטת במצח ה“ירושלמי” – בראותו, כי הגבול סגור ומסוגר מלפניו, כיריחו בשעתה, חשב בדעתו: לא! הוא יראה בעיניו את הארץ ויהי מה. ייהרג וייכנס! ומה הוא עושה? מחליט הוא לבוא אל דביר הפחה אשר שם ולחלות את פני השר על נפשו. שומעים אתם? טוב לו המוות מלשוב ריקם. שומעים אתם… רצוני לאמור: מבינים אתם, עקשנוּת זו מה סופה? לא לחינם הוא ממשפחת יפה: עקשנים ומשוגעים מאז מעולם. כלום ראיתם, כי יעבור בן משפחת יפה על מידותיו, כי יוותר על שגעונו!? כך הוא הדבר. שומעים אתם? ומרדכי זה, עליכם לדעת, כבר נטה ליציאה-מדעת עוד טרם צאתו לדרך. ותלאות הנסיעה וכל ההרפתקאות הקשות רק הגבירו את טירופו. התבינו? טוב. הנה כי כן גמר אומר לבוא לפני הפחה. אבל כיצד נכנסים? נקל לאמור: לבוא אל הפחה, אבל כיצד באים? באופן הזה עברו עליו ימים וירחים. שומעים אתם? ימים וירחים. הפרוטה כלתה; רעב הוא יום, יומיים, שבוע, חודש… בינתו מסתתרת יותר ויותר… רע!

– ויהי היום, והוא עומד ברחוב והוגה מה לעשות – והנה מרכבה רתומה לששה סוסים עפה כחץ מקשת. שומעים אתם? מרדכי שלנו אינו מתעצל – ומתנפל לפני הסוּסים. כן. נס הוא שנשאר בחיים. כחצי שנה שכב בבית-חולים וכל פצעיו העלו ארוכה, כל פצעיו, מלבד זו השרטת. נשארת “זכר לדבר” -

– וזה הכל, כסבורים אתם? – אינו מסתפק יענק’ל נושא-מים.

– ומה עוד? – מתעורר אחד מן הקהל; יחיאל כבר מילא את תפקידו והוא שותק.

– מעשה יפה! – לועג יענקיל – מה עוד, שואל הלז! הוא הדבר, כי אינך יודע, במחילת כבודך. איך נשתגע, איך, זה יודע אתה? מעשה-“הפרוצס” יודע אתה? הן הוא נשפט את הפחה, מה אתם אומרים על זה, הן הוא תבעוֹ לדין! בערכאות הישמעאלים הלא יש קנס על כך שלושים או ארבעים אלף דינרים… כבר שכחתי… שלושים… או…

– מה את פושק שם שפתיך, “יצמח”! – מפסיק פתאום סיגנצין הזקן את קול הדורש המאושר – ידען חדש נתגלה בעולם! ארבעים אלף דינרים – בינך ובין יענקיל נושא-מים מה הם? כמוהם כאין… הוֹ-הוֹ, שוטה שבעולם, כלום משיג אתה מה זה ארבעים אלף? ואבותיך ואבות אבותיך ראו סכום כזה? עומד הוא ומספר לו בהרחבת הדעת: ארבעים אלף דינרי-זהב… אכן, אין שיעור לפזרנות הקבצנים!

– ה“עולם” אומר כך, ר' פסח… במחילה…

– ה“עולם”! – מחקה הגביר בכעס ואינו רוצה למחול – הרי לך ידען חדש, שיודע מה העולם אומר! מה אומר העולם? אתה הומה פתיות ולא “העולם אומר”! משיגים אתם? איזה “יודלי פארכיל” יישפט את הפחה! סך הכל, יודעים אתה, מה זה פחה? הפחה שם הוא כגוברנאטור אצלנו. נו, עכשיו שווה בנפשך: מרכבת הגוברנאטור עברה עליך, יענקיל…

– ישמרני הבורא…

– נו, כך, חה-חה-חה. הלא איני, חלילה, שונא לך (מה רעה יכולת לעשות לי?); אני אומר כל זה בדרך משל. אבל מה לי להטריד לכבודך, יענקיל, את הגוברנאטור, אה? יותר טוב, שווה בנפשך: פּריסטאב… לא, גם זה למותר: מה לנו להרחיק דרכנו? נקח-נא גוֹרודובוי… פשוט… גוֹרוֹדוֹבוֹי, שוטר-רחוב, פשוט, הכך על לחייך, יענקיל, במתכוון הכה… נו, התלך להישפט אתו? אה?

– בוודאי… צדקת; אבל המעשה אמת.

– אמת? המעשה אמת? – חוגג הגביר את נצחונו – אמת, בוודאי אמת! כי על כן שאל נא את פי ואחווך… ואגדך… ואספר לך; בקשני! אנוכי הלא אומר תמיד: אילו הייתי אני פה גבאי לא היה בעל-חברה כזה שוכן פה בקלויז שלי, פה. אני איני אוהב משוגעים כאלה; אני איני אוהב בעלי-העזה! “מרה שחורה” לך? תהא לך, איפוא, “מרה שחורה” ודע את מקומך, ואל תהיה לי למחשב-קיצין ולמביא את המשיח! הגאולה תבוא בלעדיך! הוא היה נהנה ממני ממש, כמו שנהנה מן הפחה, חה-חה. דבר קטן! ישלם גוברנאטור לאיזה יהודיון מצורע קנס! מה איכפת לו? “בעלן” הוא לקחת; אולם לא: עורבא פרח! הרחב כיסך, מרדכ’לי! גביר תוגרי… אנוכי הלא אומר תמיד: במתכוון התנפל. במתכוון. הוא שמח על כל העסק: כסבור היה, שישוב לביתו בכסף וזהב. איני מכחש: הפסד עצום כזה ודאי יכול להביא לידי שגעון – חי-חה-חה – לא כך? איך שהוא, אני לא הייתי מחזיקו פה: שונא אני משוגעים-גואלים…

– וגם תפילין הלא אינו מניח – מסייעים לגביר.

– נוּ, תפילין!… אי, מרדכי, מדוע אינך מניח תפילין? מרדכי הופך פניו לעבר אחר.

– מה אתה שותק? –

– פטר-רחם: פסח – מצרים… עד היום ההוא? – עונה המשוגע קצרות ונראה שאין הוא חפץ לדבר עם השואל.

– אה – נתעשרת? – מתקרב אחד אליו – בועט מרוב טובה… מתעצל להניח תפילין…

– תפילין? מעמיד הירושלמי את בנות עיניו בדובר – גווילים… פטר-רחם…

– מה “גווילים”? – מתערב אברהמ’ל בשיחה בכדי להציל את ה“ירושלמי” מנוגשיו – תפילין שואלים ממך, מרדכי…

– תפילין? – מתיישב מרדכי בדעתו – לוֹ מותר לגלות: וכרוֹת עמו עמו הברית… תפילין? דמרא עלמא? סוד גדול… מי כעמך ישראל גוי אחד… אני אביאנו… אחד, אחד, אחד"…

ופתאום הוא משים כף ידו על עיניו ומתחיל קורא בקול, הדומה לקולו של ר' יעקב-שמחה בקראו “שמע”:

– אֶחָ—-דד!

ח

– – – ובשעה שהיה הרעב מציק לי במאוד הייתי רץ מבית המדרש לאמי היושבת בחנותה.

תקופת-טבת; קור. אמי עומדת על יד התריס בנעלי-קיץ קטנות וקרועות. ידה האחת, שחורה-כחולה, נתונה על פני קדרת גחלים עוממות, ובשרוול מלוכלך בעיטרן ורבב קפואים של ידה השניה היא מוחה את הלחלוחית המתמצה מאליה, מחמת צינה, מתוך עיניה ואפה.

במין כובד ראש מיוחד אני עובר עליה, נכנס פנימה ומעיף עין על הדף.

– אויה לי… – היא אומרת כשמרגישה בי – נמכר כל לחם-הניקודים. בני… שם… עוגה… קח… אכול… שלמה… מתרוקנת החנות, בני, אוי ואבוי לשנותי…

– “יום” יש לי היום, אמא… – מניח אני את דעתה ויוצא אליה – אצל יענקיל נושא-מים…

– אצל יענקיל?.. אוי, כן. הלא יום רביעי בשבת היום; אויה לי, מרוב צרות אני שוכחת את הימים. ביום הרביעי הלא יש לך “יום”. אבל, שלמה’לי – היא מוסיפה בקול לחשים – אמור לי האמת: הוא אינו מחוסר לחם? הלא אומרים, כי הוא מחוסר לחם. אוי אוי, ריבונו של עולם, כמה צריך להיות חביב עליך עמך ישראל! זה יענקיל נושא-מים… אין אתה, כביכול, יודע מה זו נשמת יהודי…

והיא מכסה שנית בשרוולה המלוכלך את עיניה הדומעות.

– אל תבכי, אמא, – אני מסתיר פני בסינרה הקריר – אני מתחנן לפניך: אנא, אל תבכי; טוב לי…

– קחה – קחה – קחו… – משתפך מעל לראשי הבכי המזעזע – אוי, אוי, בני, אפרוחי… יודעת אני; הכל יודעת אני. ילד בן שלוש עשרה; על ספסל קשה… במלבושך… הכינם אוכלך… ארבע עשרה שנה עוד לא נמלאו לך – וכבר… קחה-קחה-קחו… כבר “עורך” אתה “גלות”…

גלות!.. והמלה הזאת מצלצלת באזני בקול מיוחד ומשונה ומריר…

הגלות!.. חשכת-בור הומיה ומלאה אימה… חשכת חנותה זו של אמי בנשף, כשמכבים את הנר והתריס מוגף… חשכה בלי קרן-אור מטושטש… חשכה ניצחת…

ניצחת?..

ומחשבת-נערוּתי מתחילה לתעות בנכבי ההפכים של גלות ולא-גלות…

ונפשי הנבהלה, הדוויה, נמשכת בלא יודעים אל איש אשר רוח רעה תבעתהו… רותחת, רועדת, נמשכת… אליו… ה' אלוהי! – –

ט

בבוקר-בבוקר, אחרי כלות המנין האחרון, היתה קומתו הרמה מתגלה אצל מחיצת-הקרשים הנמשכת משער ביתו של אברהמ’ל השַׁמש. יושבי-ה“עמק” עוברים ושבים על המדרכות הרקובות – והוא על עמדו יעמוד. עיניו קמות. השרטת שעל מצחו מתוחה. בשולי שמלתו הנסחבים לו מלפניו ובטליתו המצוייצת על גבו הוא דומה לגר בן ארץ אחרת, העומד ותוהה על כל הנעשה בארץ. החדשה הזרה. אדם קדמון בן ארץ הקדם.

יושבי העמק, בדעתם את תולדות מרדכי, את כל פרשת יראתו את האלוהים ושקידתו בתורה לפנים (מילתא זוטרתא: הלא הוא היה גאון משפחת יפה! ), ביארו את עמידתו זו יום-יום בטעם תלמודי: הוא זהיר לבלי לעבור בין שתי נשים או שני נכרים, כמו שנאמר, ומצפה הוא עד שיתרוקן הרחוב. והילכך, כשהיה מרדכי מתעורר, לאחרונה, עוקר רגליו ומתחיל להלך, היו נערי-הרחוב זורקים אבנים בו ומתקלסים:

– ירושלמי! ירושלמי! הנה אשה מימינך; הנה גוי הולך. ירושלמי!

– שקר הדבר, שקר; לא שלחכם ה' – היה מרדכי מגמגם לעצמו – לא הייתי בה, תובב“א… לא הייתי בה, תובב”א…

– תוּבה! – מריעים האויבים הקטנים לקראתו, – חברה, עַפרו בעפר… תוּבָה!..

מרדכי נחפז בלכתו ונמלט אל אחת החנויות.

– תפוח אדמה! – הוא אומר אל החנווני בחפזון.

– כמה, מרדכי? – צוחק פלוני ומתענג על המקרה להתבדר קצת משעמום החנות.

– אחד… – עונה זה ומשפשף ידיו זו בזו בתנועות מהירות, כמי שאין לו פנאי.

– ואיה עשרך, מרדכי, – מתחיל החנווני לגחך – איה כל עשרך הרב? הלא פחה ירושלמי אתה…

– אל נא… – מצטער המשוגע, – אל נא. תפוח אדמה אחד – יותר לא אקח מידך. גלות – וצריך האדם לאכול… לתַקן… להפוך תפוחי-אדמה לתפוחי-דשמיא… אה? “והיה ביום ההוא… והיה ביום ההוא… ההוא, ההוא – וּבָריתי מכם את הנדיבים… ושאריתכם? אזרה… נחמיה… כמוץ… כמוץ, כמוץ”… הא? ודיברה תורה כנגד ארבעה תפוחי-אדמה – רמז לג' ל' ו' ת'… וזה כל הסוד… שמא תאמר אצל אחד? לא… הפרוטה כלתה… קטן יעקב ודל… קח מזה ותן לזה… אחדות… וזה כל הסוד… הרם תרומה, בן ישראל!

– קח, מרדכי, קח כל הארבעה…

– לא… לא… לא… הס מלהזכיר! צריך לאסוף… אחד, אחד… רק אחד…

י

אחרי אשר יאסוף מרדכי את “קארטוֹפלי-התיקון” די מחייתו, הוא שב אל הקלויז בדרך שבא בה, והכל בחפזון. וכבואו אל משכנו, הוא מתחיל לחפש את טרפו: כיסי הבגד נקובים, ותפוחי האדמה הנתונים לתוכם יורדים עד השוליים. ברוב עמל ובידים רועדות הוא מוצאם לבסוף, ומניחם באפר הכירה המוסקה מבעוד לילה. כל תנועותיו הנן של כוהן מקטיר במקדש אלוהיו.

בקלויז השלך הס. מרדכי עולה על מקומו מאחורי ארונות הספרים, נושא עיניו אל התקרה השחורה, משפשף בכף ידו את מצחו ומזמר, מעוּמד, “אליהו הנביא” באותו הניגון, שחסידי חב"ד רגילים בו במוצאי שבתות.

– “אליהו הנביא, אליהו התשבי”… – הוא מתחיל בהלָך נפשו.

ופני מרדכי אינם עוד אתו. אין הוא עוד ה“ירושלמי” המשוגע. כל פרצופו, המרוד והמדוכא, נורא-הוד. גאות והדר בעיניו השקועות והעמוקות, וסביבו נשׂערה. אזורו נסחב מאחריו; חזו השעיר, הנגלה מבעד פי כותנתו הירוקה, מכה גלים. כף ימינו, המשפשפת את מצחו, יורדת ומסתירה חצי פניו. קולו צלול –

– אליהו הגלע-די-די-די… – יָריד בשיחו, מַנעים הנגינה על “אֵ” ומסלסל ה“די” במין קול תחנון פולח-כליות – במהרה יבוא… במ-ה-רה יבוא…

ומגעגועים קורעי לב הוא עובר לבטחון פתאומי; קולו מתחזק, מתרומם; תרועת ה“נוּ” משתפכת בכל פינה:

– יבוא אלי-נוּ-וּ-וּ. – – –

– רבי מרדכי… – מתפרץ שמו מפי בהוספת “רבי” –

– אה… אתה!… – משתנות עיניו כרגע וכתפיו מזדעזעות, – “בנימין צעיר רודם”…

– “שלמה” שמי, רבי מרדכי…

– שלמה?..

ודיה הערה קצרה זו לעורר את כל הבלבול וסכסוך-המחשבות, שבמוחו של החולה. שלמה? משבט יהודה. מזרעו יצא “שילה”. ירבעם בן-נבט, איש אפרים, קרע את המלוכה… מפני… מפני שהקדים בנימין לשבטים וקפץ לים תחילה. “בנימין צעיר רודם”. אבל מי יעלה להילחם בכנעני? יהודה יעלה. מי – ראשי תיבות: מרדכי יפה. ולא “ירושלמי”. הס מלהזכיר! כי רק ביום ההוא, כשיקפיץ לים (ראשי תיבות) – רק אז יבוא מלך המשיח. הוא יביאנו, הוא ישבר את שני הגשרים, של ברזל ושל נייר, ויאחד את הכל לקפוץ הימה. הוא יביאנו. במסירות-נפשו יביאנו…

עיניו רבוֹת זיקי אש. אימה נופלת עלי, ואני מתחרט על גשתי אליו; ואולם הרגשת הסכנה ורטט החרדה, – זה גופא שובה את לבי. גילוי הקץ – מה איום!.. “היאספו ואגידה את אשר יקרה אתכם באחרית הימים” – ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה… נורא!.. יעקב, בחיר האבות!.. אח, מה גדול היה האושר לדעת ברור… מדוע נאסר הגילוי?..

– אבל ר' יעקב-שמחה הלא עוד יחיה אז, ר' מרדכי?.. ר' יעקב-שמחה… יחיה?..

השאלה הזאת לא נתנה דמי לנפשי הרכה והסוערה. מדי נתגלגלו הדברים לקץ-הימין התעוררה שאלה זו ודרשה פתרונים. נדמה לי, כי אם נניח, חס ושלום, שר' יעקב שמחה לא יזכה לראות בביאת המשיח, אם תוחלת-הגאולה, שייחל זה הזקן הנחמד כל ימיו, תיכזב, סוף סוף – הרי אז, גם בבוא הגואל ויגאל, אין הגאולה… אין הגאולה… שלמה… כביכול…

– ר' יעקב שמחה? – היה חוזר מרדכי על שאלתי – הא? בנימין צעיר? אין!.. יעקב לא מת…

יא

בירחי הקיץ נתרוקנה חנותה של אמי לגמרי; הכתלים והדפים הפיקו יגון קודר של פני יתומים. אמי, בכל זאת, לא אבתה בשום אופן לעזוב את משמרתה, כי איך תחיה בלי עסק? הלא נחוץ לאדם שיהיה לו דבר-מעשה בידו. ואולם ציפה בעלת-הבית מיאנה לדעת זאת; אין זה שייך לה: או שכר-חנות או יציאה ממנה! אז התחילה ה“עגונה המרה” – זו אמי – להראות כוח עיניה הדומעות, ובעלת-ביתה מצדה נתעזרה בפיה הרחב. ומי יודע עד מתי היה נמשך ככה מצב העניינים בין ה“נשים” – לולא היה מקבל אברהמ’ל על עצמו את אחריות הדברים. הוא השתיק את קללות ציפה ה“שרף” והוכיח לה, כי המרתף אינו עובר-לסוחר כל-כך ואין על מה להרעיש עולם: הן סגור היה שנה תמימה, מעת ש“נכווה” בו חיים סוחר-עצים, ובהמשך העת הזאת הלא לא קילקלו ה“בעלנים” את ציר-הדלת מרוב-סיבוב. שמע מינה… אלא מאי? מיטת אמי המוצגה בדירתם? מאי איכפת, לכאורה? כלום צר להם? ושכר דירה הלא אינם משלמים, ואלמלא השכנה – כלום היה החדר האחד נעשה שניים? אלא מאי? עכשיו צריך לחצוץ בוילון? “ויהיו עניים בני ביתך” – מפורש נאמר ב“פרקי-אבות”! הא? “אומרת” היא “פרק” בקיץ הזה? אומרת? נו!

– זהו המעשה… אין הבנה לנשים… כלל, כלל לא… “שלא עשני אשה”… לא ברכה לבטלה… ב“אור-החיים” נאמר…

– אורה-חיי!… – מעקמת ציפה שפתיה – ראו נא אותו למדן, ומדוע אין ממנים אותך גבאי, הגידה לי, במטותא ממך? מה לי מלמדנותך? עצים נותנים בחינם? בחינם נותנים עצים להסקה? לאכול אין אתה צריך, אמור – לא?

העלוב מושג בין המצָרים, והוא מערים להינצל מפח השאלה הקשה ונפנה אלי, הקטן, בדיבורו:

– שלמה’לי… הן למדת בוודאי שמואל א', למדת… סַפּר לה… “ויתפשט יהונתן את מעילו ויתנו לדויד”… ויודע אתה מה שאומר על זה “אור-החיים”? “אור-החיים” אומר: ויתפשט יהונתן – שנתפשט מגשמיותו… אה?.. ויודע אתה עד כמה קירב יהונתן בזה גאולת ישראל?..

קטן הייתי מדעת עד כמה קירב יהונתן בהתפשטות מעילו את גאולת ישראל הכללית; אבל עד כמה אברהמ’ל זה – יהי רצון שיהיה חלקי עמו! – מאחר בחסדו את גלות אמי – ידעתי.

יב

ה“תמוז” של אותה השנה היה כלי זינם היותר מחודד של בעלי-הדעה בקלויז, האומרים, כי מרדכי ה“ירושלמי” הוא משוגע מסוג אחר ואינו בעל “מרה שחורה” פשוט. מי שגם הראָיה הזאת לא תוכיח לו את האמת – ברור הוא, שאין משהו מוח בקדקדו. כי, הגיעו בעצמכם! החודש הזה הלא ראש-חדשים הוא למשוגעים, ראשון לחדשי-השנה; טירופם מתחזק, בלבולם מתגבר, עונים עזות… דבר זה הלא גלוי וידוע לכל באי עולם ואין מי שיחלוק עליו. ועכשיו צאו וראו במרדכי: דווקא עתה, כמו להכעיס, הוא יותר מיושב. נסו לנגוע בו – ויענכם בקרירות גמורה. הוא בטוח בעצמו… ובתעודתו להביא את המשיח בקרוב התחיל להאמין ביותר…

– משוגע!.. משוגע?.. יהיה כן… לולא המשוגעים לא היה העולם מתקיים… אף רגע אחד… אף רגע קטן… התיקון הוא רק בו… עד שיביא את הגאולה השלמה – אין כל תקנה… כל דבר נמשך לשרשו – וצריך לעקור השורש… גאולה מהאי עלמא… שכינתא בגלותא – אין העולם מתאחד בה… מחיצה… והוא יתאחד… הוא יסיר המחיצה… הוא ישַׁבר החיץ… הוא יפצפצנו, יהפכהו על פניו, יעשה אתו כלה… אין גשרים… ביום ההוא יפול שר של ים בנופלים… בלי ספק ובלי ספק-ספק-ספקא… כל הנחלים הולכים אל הים…

יג

ונפש הנער הרצוצה נקשרה מיום ליום באותו האיש.

בנשמתי הכואבת פיעפע צער עמוק על התקוממותו נגד הגמרא והתפילין… כי לולא זאת, לולא הפגם המדאיב הזה, לא הייתי צריך לזכור תמיד בשגעונו… וללמד עליו זכות הלא מחוייב הייתי…

לעתים יש שהיה הרהור-ספק מפחידני ולוחש: מי יודע, אם לא עבירה חמורה היא בידי, אם לא כתם שחור… איך שיהיה, הלא אין נכונה ברוחו, הלא ממיני חולמי החלום הוא… ואני אמנם איני מאמין בו, חלילה, וגם הוא אינו מדיח, חלילה… אבל אני מאזין לסכסוכי-אמרותיו… אני דבק בו…

ואולם… בפניו היו כל כך עינויי-נפש… עיניו היו כל כך אמיצות… ורוחי הנכאה אני – כל-כך שואפת…

בין-תשעים לשׂוח… עיני ר' יעקב-שמחה כבר החלו כהות. והוא הלא לא ימות בטרם יבוא משיח… הן צריך הוא לראות בעיניו איך יתחדשו ימינו… הן בחייו עוד עלינו לצאת מן “העמק” ברינה… הן אי-אפשר להיות אחרת… והוא כבר זקן, בא בימים… והקיץ עובר…

יד

והקיץ עבר. הגיע ירח אלול. נשמע קול שופר והיהודים אמרו תהילים. בין כסא לעשור – ור' יעקב-שמחה מת.

חג-ה“לקח” של ערב יום הכיפורים נשבת; שמחת-תורה הגיע – ואין עוד ר' יעקב-שמחה ל“כל הנערים”. תחת זאת הריעו הגדולים. הגביר הישיש, ר' פסח יחיה, מי שנבחר בחול המועד סוכות לממלא מקום המנוח, נדב הין י"ש. – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וזוכר אני: נשתכרו אלה היהודים הגדולים וקראו לריב ב“אתה הראית”.

ונשקפו לי פניהם באותה השעה בצורה חדשה, בצורה אשר לא ראיתיה עדיין.

דתן ואבירם…

ואד-סתיו מילא את האוויר, את הרחוב; ממעל היו שמי-גלות ירוקים, נובלים; עננים…

טו

וסיגנצין הזקן, הגבאי החדש, לא איחר מלתקן תקנות חדשות וגדולות. ראשית דבר, התרה באברהמ’ל, ש“באם” מהיום והלאה לא תתנוצץ נחושת-המנורות כזהב טהור, כזהב טהור ממש – וידע את תנואתו. העיקר שעליו לדעת, כי ר' פסח שונא “מחזקות”. ימי ר' יעקב-שמחה כבר עברו ובטלו לבלי שוב עוד: הוא אוהב בכל סדר ומשטר ומשמעת; הוא דורש, שיכיר איש איש בחובתו. –

שוב הראה הגביר את דאגתו לטובת הכלל ואת פזרנותו המצויינה ואת טוב-לבו המשובח, והודיע במעמד הכל, כי מעתה אין צורך עוד בפטרוֹ לעבודת הקלויז ביום השבת. שומר יש בחצרו ואיוואן שמו, מעבדי דמלאכ היה כמה וכמה שנים, ערל חסון וחרוץ, והוא יעשה הכל במצוות אדונו על צד היותר טוב.

עוד עמד הגביר וחידש, שבלילי שבתות וימים טובים יכבוּ כל הנרות ואף אותו שעל השולחן לפני התנור במשמע, וכשיהי צורך להדליק – הרי לכך יש איוואן וידליק.

– ובשעות שאין בהן תפילה, אברהמ’ל, יהי הקלויז סגור על מסגר, למען השם ולמען השם. זה אני מצווך בכל תוקף. הקלויז שלי לא יהא עוד פתוח כרפת לכל יוצא ובא!

דבר משכּני אני בקלויז היה נכחד ממנו. ובנוגע ל“ירושלמי” – הביע, אמנם, ר' פסח פעם את אי-רצונו, אך ההערה היתה מן השפתים ולחוץ, דרך אגב. לבו היה טוב עליו – ולא דק.

טז

מרדכי נשתנה. בפניו העמיקו חריצים נוספים. זוויות פיו התחילו מתעוותות לרגעים בהעוויות של התרגזות עצומה. למוֹד למד גם לקלל ולתבל סגנונו במבטאים שאין להם כל פירוש.

נערי ה“עמק” גילו מהר, עד כמה נקל להרעים את המשוגע בהזכרת מיתתו של ר' יעקב-שמחה:

– ירושלמי! מדוע אינך אומר קדיש? ירושלמי! התדע, הן היום הלוויה… נצא החוצה… לראות בלוויה…

– צלה-ציה… – היה המשוגע ממצמץ את עיניו – צלה-ציה… פחים… קשים… חוחים… עיכובים… חי-פיאַגי…

ורק לפרקים, לעתים לא מצויות, היה מנענע בשפתיו במהירות רגשנית, משפשף במצחו בהזדעזעות-דאבה ועונה ממין הטענה. שקר הדבר. יעקב לא מת, שמחה לא מת. הלא פיו המדבר, פיו המדבר – צלה-ציה. הוא אינו רוצה, אינו רוצה, אינו רוצה. הדרכים נתקלקלו, הגשרים נתחזקו, הנטיעות לא נקצצו, אבל הוא יביאנו, סוף סוף יביאנו, והדור הרע הזה פה, אויבו בנפש פה, פה ישבו ופה ימותו, פה יתגלגלו שמותיהם בארץ נכר על נהר כבר – גשרים. והלוויה? – צלה-ציה. אחיזת-עינים מקלקלת. כי היה היום ההוא כעשן הכבשן, כמראה בבותיו, חי-פיאגי.

מציקיו אוחזים בו, מושכים בכנפי בגדו. מרדכי מתנשא ממקומו וצועק: “זרע מרעים, סורו מעלי ולמה תמותו?” הנערים בורחים, והוא נרגע קצת וצוחק לעצמו:

– הי-הי-הי… הנה אני מניף את ידי… הי-הי-הי… חיל ורעדה, צלה-ציה… הי-הי-הי… בחרב תבואו, נאום פיאגי… מה? שוב תשובו? לכזב? להכעיסני בהליכם?.. בנים משחיתים… פחים… הי-הי-הי… עפעפי מלך המשיח אדומות… חי-חי-חי… סוסו של השׂולטן לבן… חי-חי-חי…

יז

אותו היום היה בראשית החורף.

מרדכי ישב וכסס בשיניו את “קארטוֹפלי-התיקון”, שהיו אפויים תמיד רק כדי שליש. ריסי עיניו התנועעו ומפיו ניתזו מלים: “כדגים מלוחים תשוסעו, כתפוחי-אדמה תימלו, כשפיפונים תירמסו”…

אני שמעתי את זה הפזמון מפיו כל הלילה הקודם. ליל-נדודים היה לו; הוא לא שכב, רץ היה מפינה לפינה ופעמים מספר מצא לצורך גם לרחוץ את פניו מן הכיור.

אז פתח אברהמ’ל את פיו ויען ויאמר:

– הוא המעשה: מאיים הוא עלי, שיוציאני עוד היום מן הדירה ויושיב בה את זה… את זה… את פלוני. ונראים דבריו, כאילו יש בכוח אנוש לעשות רע לחברו… כאילו, חס ושלום, אין אלוהים בישראל… אט, אני אומר, לימות הקיץ כבר אמרתי בעצמי לעזוב השַׁמשוּת ולהיות מלמד דרדקי. מכיון שמת ר' יעקב-שמחה…

– מת?.. – קפץ מרדכי ממקומו.

–… אבל הוא אומר – הוסיף אברהמ’ל בשפל קולו – הוא אומר לגרשני עוד בשבוע הזה… אט, אני אומר, ר' פסח, זה לא יעשה… ימות החורף… עגונה חולה שוכבת בביתי… והוא…

– הוא! – התחיל מרדכי פתאום לחרוק שיניו, מה שהיה חדש לגביה ונורא מאוד – שקר הדבר! יעקב לא מת… אני הולך… אני יודע את מפלטו אשר נסתר בו…

הוא התייצב בכל מלוא קומתו… שריגי מצחו התאדמו. אברהמ’ל לא הספיק להרגיעו ולעצור בו רגע – וכבר הוא מאחורי הדלת.

ואני אחריו.

ביצות ה“עמק” נגלדו; יבשת-קרח היתה מסביב. מרדכי עבר בחפזון סוער ומכוּון, במהירות-חץ, בצד מחיצת הקרשים, שהיתה עוצרת בו יום יום ומעמידתו אצלה להגות הגיונותיו. אחר כך התחיל לרוץ באין מפריע דרך הסימטות הצרות והמעוקלות. שולי בגדו, שנסחבו בתחילת מרוצתו וגורמו תקלה לרגליו, נקרעו מעט מעט ונשארו מוטלים אחריו. והיה כל הנפגש וראה את ה“ירושלמי” מעוטף ב“טלית” ורץ – ועמד.

כל הפסקות לא עשה בדרכו; נער כי ניאץ את שמו, לא ענה.

… הנה הוא עולה על מעלות-המוֹרד, החלקות מכפור ושלג… הנה הוא ברחוב האלונים… הנה הוא מגיע עד אותו הבית… הנה הוא עובר על פני הדלת האחת הפתוחה לרבים וניגש עד הדלת השניה בקצה האגף… הנה הוא עולה על השלבים הנקיים והנאים…

רק קצף עולה משפתיו ויורד על זקנו המגודל. נטפי הזיעה הגדולים, הנוזלים משערותיו הפרועות על השרטת שבמצחו, מטילים אימה בפניו העיפים. הוא נוטה אגרופו ומתחיל הולם בדלת בכל כוחו. נשימותיו התכופות, הכבדות, נוגעות בי, הנער הערום, הרועד.

יח

– מה לך פה?..

הקול הפתאומי והעולב העירני מהעווית שאחזתני באותו הרגע: עלם דשן, בעל כפתורים, ומלתחת עור על שכמו, עבר על פני בצהלה, כשהוא בא מן הרחוב, ויאמר לקרב אל הדלת –

– אה!… השאנן בהור ההר!… – חדל מרדכי מדפיקותיו ויסב את פניו אל הניגש.

– איוואן!.. איוואן… – נבהל העלם וינס על נפשו – איוואן!.. אַיֶכּה?"..

עיני מרדכי, בלי צבע ובלי נוֹגה, היו מהופכות.

– אין עונה?.. – הרים את ידו שנית – ספוּנים, צלה-ציה, ספונים? פחים? אל תאמרו: ספוּנים! חי-פיאגי, אם לא אניף את ידי עליכם, חוחים! שמעו, שפיפונים, שמעו, בוטחים: הנה ימים באים, צלה-ציה! יען וביען לא תאבו לשמוע אלי – הנני מעיר עליכם את פֶּטרוֹ עבדי, ואחדש את ימיו כקדם, ויסיק את התנור, ויצא מן המקדש, ובא אליכם פּילדר-הילדר, וקרע את כריכם וכסתותיכם, כסתותיכם וכריכם לעיני השמש, לעיני כל ישראל, לעיני אברהם, אשר אתו כרתי הברית!.. בעוונותיכם תימקו… בפסיליכם אל תבטחו… וברבוריך ימותו… ולא יהיו עוד לך לחג הפסח, חי-פיאגי! שמעו אלי, נבאשים, שמעו, פחים: הנה אני מנבא עליכם רעות… אה, אתה!.. איוואן… באת לכבות הנרות… להגדיל החושך… להפחידני… אשוּר שבט אפי… גליָת… אל תאמר ברום לבבך, פשחור בן אמר… זה הדבר אשר אני דובר אליך – – –

ולא יסף.

בריח הדלת השמיע קול. ר' פסח הופיע בשמלת שינה קלה ובנעלי משי מרוקמות. מאחריו – יוצאי חלציו חוצץ. פני אותו העלם, אשר קרא לפני רגעים מספר לעזרת השוער, כבר שבו להיות מלאים לעג ובוז. רק הזקנה לבדה עדיין הביעה מעין רגש על המאורע הבלתי נעים. בני הנעורים והזקן בראשם מצאו, להפך, את כל זה למבדח ולמענג.

– נוּ, הרף ממנו, איוואן, עזבהו… די לו… הוא כבר יֵדע מעתה איך לנבא… חה-חה-חה…

א

כשמגיעים ימות החמה, יסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר. קשה לו התחלת-זיו זו מכל תקופות השנה. ותיתי להם, לבאים באותה עונה אל חנות הספרים של ר' עזריאלי מו“ס, שזלמן משרת בתוכה; וברוכים ביותר הטרחנים והסרבנים שבהם, הדורשים שיהיה גל של ספרים מוּשם לפניהם והעומדים שעות ארוכות על המקח, בבררם איזה ספר. בני אדם הללו אינם יודעים בעצמם כמה גדולה היא המצוה שהם מקיימים בשהייתם זו: לשעה, לכל-הפחות, לשעה אחת, הם, מבלי משים, משׁיאים את דעתו הסואנה של המשרת לענין אחר… ברם, יש שזלמן בעצמו בודק ומוצא, כי יחד את ה”יישר-כוח“, שלבו אומר אל קוניו, הוא חש גם מעין הרגשת אי-רצון מטושטשה, יען כי אלה ה”מיקחים והמיתוֹדוֹת והצרות, ימח שמן" באים ומפריעים אותו מהתמדת העלאת-זכרונותיו וגוזלים ממנו את הרטט הסוער של התמכרות נעימה…

זלמן אוהב את הבדידות.

היו ימים אשר בהם אהב זלמן גם את הקריאה התכופה. בעת ההיא “שתה בצמא” את הנאַנות“, ה”קאַמאֶליאנדאַמות" ו“הנקבות המרות” – ה“סחורה האמריקנית” שבחנות – יחד עם פרקי-המוּסר של “ספר הברית” בדבר הניצוצות ההולכים בשביה על-ידי אותו “העוון הנורא”… ואולם בעיתות האחרונות היה לו כל זה לזרא; הוא התחיל ממאס בקריאה בהחלט והתחיל לאהוב את הבדידות בבטלה. על פי ההרגל יש, אמנם, שישוב, כשהוא נשאר בדד, אל הדפים הפתוחים לפניו תמיד על השולחן, ואולם לא יספיק לעבור על שורה אחת, וכבר המראה הקטנה נתונה מחדש בין אצבעותיו, והוא בטל… ושוב הוא יושב ומסתכל בעיני חוקר-טבע עמקן בבבואתו הנדכאה…

בעיקר הדבר, אין בבואתו נדכאה כל כך; אדם בריא הוא; לכל הפחות, היה יכול להיות בריא בוודאי, לולא אותה הצרה. אין הוא רזה כלל. אדרבה, פניו מגושמים ביחוד – וזה כל האסון. צבע משונה? לא לבן, ולא שחרחר… אַח, לוּ היה חיוור, לוּ… אבל לא! זה האודם משונה הוא, משונה ומוזר – “אֲדוֹשֶם” ירחם. אודם רצוץ… והרבה בו מעֵין עפר הארץ; ועיניו… עיניו הלא נמקות לגמרי, דומות למלאות-אבק… וגם זה אין עוד העיקר… העיקר הוא – האבעבועות האדומות-הלבנות שעל כל פניו! בולט מצחו, להכעיס הוא בולט; בולטות לחייו – ושחין האבעבועות פורח עליהן… פורח וצועק ומספר לכל על דבר אויבתו המבישה והזוללה… איום הוא קול האבעבועות…

ומלבושיו?.. הלא אין נורא מה“טוז’ורקה” שעליו!.. ר' עזריאל אינו איש רע, ובלי ספק היה מתרצה לתת לו מראש מעט מ“שכירותו”: הלא גם לו, לר' עזריאל, חרפה, כי יתהלך משרת חנותו בבגד כזה. ואולם הוא, זלמן, בעצמו אינו רוצה… ירא הוא, פן יורע מראהו אז עוד יותר… מוטב לקחת את הכסף ולשלוח לאמו האלמנה: אחותו צריכה להינשא… ואולם כל זה, כל זה – אין עוד זה… עיקר הצרה, עיקר הצרה… ריבונו של עולם, הלא באמת דומה הוא לקוף או לדוב! אין בכוחו לעשות אף תנועה קלה אחת, אף תנועה רצויה אחת, כמו שהם עושים; אין ביכולתו לצעוד כבן אדם – זהו העיקר…

הנה קיץ. אז, בראשית הקיץ, לפני ארבע שנים, החליף את עבודת המלמדוּת בשירות בחנות. ארבע תקופות-קיץ וארבע תקופות-חורף עברו עליו, איפוא, בין קירות החנות הזאת. בזמן האחרון, בהיותו בכפר בידובקה, מלאו לו תשע-עשרה שנה… ובכן הנהו כעת כבר בחור בן… בן… אויה!..

בימות החורף… עד החורף האחרון, למצער… הקור שבחנות, לכל הפחות, היה מגן עליו קצת, מסתירהו, מחביאהו בסתר כנפיו… וגם לר' עזריאל אין אז עסקים אחרים והוא יושב לרוב אתו. סוף-סוף – הצלה פורתא: מחיצה דקה, אבל מחיצה היא, סוף כל סוף, מציאותו של בעל-הבית מפני ההרהורים! –

ועכשיו… עכשיו… ימות-החמה… לבדד… אין משבית…

ימות החמה… חמימותה של זו השמש הלוהטת פולחת כליותיו מדי רגע; הענפים המתנועעים של האילן העומד בקצה הרחוב מזכירים לו את הוותו; הדשאים הירוקים מסביב לכיכר-הסוסים, מקום דירתו של בעל-הבית שלו, מתגרים בו מדי ערב באכזריות המיוחדה של הטבע…

צוהל הוא המונו של כרך; הכל שוקק… ואותו המין הרע והאכזרי הסיר מעליו את חיתוליו, את “קוֹפטוֹת”-האריג השחורות והעבות של החורף, ומתהלך הוא בחשָׁנים קלים, לבנים ומתנוצצים… והן פוגשות בו, בזלמן, ומבטן מלא גאוה ובוז… מבליטות הן את עצמן… אפשר כמעט להישבע, כי במתכוון הן מבליטות את המקומות היפים שבגופן הארור!.. וממנו הן מסירות את פניהן בלעג נסתר… לא… בצחוק גלוי!..

ריבונו של עולם, הלא אי-אפשר כלל לצאת החוצה! בלכתו אל החנות מתגנב הוא ובא בסימטות המעוקלות, במבואות שמן הצד… מה חדל הוא… אין הוא יכול… כן, אין הוא יכול להגות באמו ובאחותו, אין הוא יכול להיוועץ במה לעזור להן… ה' אלוהים הוא יודע, שניחומיו נכמרים, שרחמיו הומים, שרחמנותו בלי-משוערה… אבל אובד הוא – אין מפלט…

---

ביום השבת בצהריים אחרי סעודת-שחרית, בשעה שהזבובים מזמזמים בנצחון וּמפריעים את הדממה שבבית, בשעה שהכל ישנים שנת-תענוג, זלמן בא, לוקח כר ומניחו למראשותיו על הספסל שבחדר-האוכל, חולץ נעליו ושוכב. ועל משכבו עולים רעיונותיו. מתחילה עולה בדמיונו זכרון אמו האלמנה, שוכנת ההקדש בעיר הקרובה הקטנה; אחר כך הוא זוכר את אחותו היחידה העובדת שם בבית-חרושת לעשיית-פוזמקאות; אחר כך חושב הוא על דבר העזרה הנחוצה להן; לסוף, חושב הוא גם על כל ימיו שחלפו וכלו… ואולם כל המחשבות האלה כבר נגמר בישולן מאז ואין הן דורשות זמן רב בעלוֹתן – עולות ומסתתרות תיכף. אז מתהפך זלמן על צדו השני ומתחיל להרהר על חייו בהוֹוה. עשרה רובלים הוא מקבל בשכרו לירח, ו“לגדול” בעתיד, כשאר בני-אדם, כשאר משרתי-חנויות, אין לו כל תקוה. הן ספרים אינם מאנוּפאקטוּרה… אֶה, נחוץ לישון…

הוא סוגר עיניו – ונזכר, כי כבר מלאו לו עשרים ושלוש שנים. הוא קופץ ממשכבו וניגש בפוזמקאותיו על ראשי אצבעות רגליו אל החלון. לא נכחד, לא נכחד ממנו, כי עינויי-תאוותו יתקפוהו, אך נפשו שוקקת לראות דמותה של אחת מהן – ויהי מה. קצר רוחו…

וביקום זרוע אור שָׁלֵו, ובחוץ מטיילים בחורים ובתולות יחדיו. כולם כמו עוברים אל מקום אחד. בהרות של עבים גונוניות בדמות חיות רובצות במרומים. חמה…

זלמן ניגש עד השולחן המכוסה במפה של שבת, מוריד פניו ומסתירם בכפות ידיו; כולו כאיש נושא משא לעיפה; כשרון המחשבה מסתלק ממנו; כל נשימה יוצאת מתוכו כמו שוועה; כוחותיו תשים – – –

ולאחר שעה, כשהוא הולך ברחוב להתפלל מנחה וצעדיו נחפזים ונמהרים, כאילו בורח הוא ממבטי הבריות, והזיעה עולה על מצחו, ודמיו קרים, – הוא תמיה:

– האומנם גם עתה, אחרי אותו הלילה? – – –

ונשף הקיץ, העושה בלהטיו, בא. מוצאי-שבת. זלמן יושב לבדו בתוך מדבר הניירות והאותיות שבחנות – והזכרונות של כל אותו הענין עומדים ועוברים בלולים בתוכו, והוא זוכר בו ובתמיהתו, בה ובסוֹפה, ביום הזה ובלילה ההוא.

ב

לזוגתו של ר' עזריאלי, נרו-יאיר, שלא הצטיינה בנוי מיותר, ושנוסף על זה היתה כחושה וזקנה מבעלה הנכבד, לא היה שום מזל בנוגע למשרתות.

כוונתה של אותה אשה היתה רצויה למאוד: מעודה דיקדקה רק שתהיינה המשרתות שבביתה לא צעירות ולא-יפות, ומה עושה הבורא? הבורא מכעיסה ב“משלָחות” רעות ועצלות.

נפלא הדבר. זלמן זה משרת בחנותם זה כארבע שנים, ועדיין לא נשמע, כי ידבר בקול רם. והללו, המבשלות, אין כוחן אלא בפיהן. נרגנות ומעיזות פניהן. לא איכפת להן, כי תרבה בהוצאות ותשכור עזר להן; עזר מיוחד לכביסת-לבנים, למשל, הנשמעה כזאת? “חתיכות בשר” כאלה! כלום חולות הן לעשות הכל בעצמן? לא נשאר לה, אלא… אלא להתקיים לגמרי בלי משרתת!

הנה בחורף העבר, אחרי ששילחה מביתה את אבדוטיה הערלית, לא מצאה את הנאותה לה, למרות כל טרחותיה הרבות והעצומות, עד אחר חנוכה. מאחרי הימים הנוראים עד אחר חנוכה – הלא זה משך של שלושה ירחים! תמהה היא, איך נשארה בחיים…

והאחיות של עכשיו גם הֵנה טובות!.. עוד בראשית ירח חשוון הריצה מכתב לשרה שלה, המתגוררת ברוסיה-הקטנה, ארץ מגדלת שפחות בריאות וחרוצות, כי תטרח ותמצא בשבילה איזו אשה באה בשנים לשרת. והנה כשני חדשים לא היתה לה כל תשובה, ולסוף, כשנענתה כבר למזל טוב, – נענתה בפלונית, בציפה זו!..

ושאתם אומרים: השפחות. אוי, השפחות הללו! באמת, הלא גם לכזב כבני-אדם אינן יכולות. הנה ציפה זו, מיד בבואה העידה בעצמה, כי אין לה פה כלום: לא קרוב ולא גואל. ואחר כך נולדו לה פתאום גם שארי-בשר חדשים, שהתחילו להיות יוצאים ובאים אליה. אולם – פ’ה: בעלת-בית שכמותה אינה ילדה פותה. היא יודעת מה טיבם של אלה הנכנסים, ובחדר-הכיריים שבביתה היה לא יהיה כדבר הזה!

ג

ציפה היתה עלמה כבת עשרים. ממוצעת-הקומה ובעלת לחיים חלקות ופורחות. מעיניה החומות, פניה המוארכים ומכל יצורי-גווה המלאים נשקפו מסילות-העלומים ורטט של תשוקת-החיים.

ואז, בערב של היום הראשון לבואה, כששב זלמן מן החנות וירא את הפנים החדשות, התעבה ביותר האודם המשונה שבפניו. חדוות-ציפיה גוזרת-הלב נכנסה לתוכו פתאום. והחדווה הזאת היתה מין “וַיִחַד”, עֵרב של שמחה ושל חידודין… מחשבות-יסוריו, שפרחו עד השעה ההיא באויר בעלמא, התגלמו ביחס לנפש צעירה מאותו המין, שנמצאה אתו בצל קורה אחת…

ומאז לא חדל יומם ולילה להרהר על אודותיה, על כל אבריה וגידיה, על זוהר עיניה וכנפי-שמלתה, על נחירי חטמה ושיפוע-חושנה.

במצוקת-נפש עזה הגה, כי כל זה יימשך ככה לעולם, עד נצח… ואולם לוּ גם היתה לו היכולת להסיר את רגשי-תאוותו המדאיבים, לא היה רוצה. הוא היה חושב לו אז לאסון גדול, לוּ היתה היא עוזבת את הבית לבלי שוב אליו עוד.

הוא חשב ברגש מר: מדוע חורף עתה? בקיץ הלא היה אפשר לו ללון בחנות, ושם היה אולי יכול לישון, בעת אשר עתה, בהיותו בחדר הסמוך לחדרה, שנתו נגזלת, נגזלת… ואולם במעמקי-לבו שׂוֹשׂ שׂשׂ על אשר אין מוצא לו. נעימה, נעימה עד לבלתי נשוא, היתה לו המועקה לשכב כל הלילה ער, מוּטל על הכר בעינים עצומות ולחזות אותה מתוך התוהו ובוהו… דומה היה אותו תוהו ובוהו לשחור המנוקד, שהיה רואה בילדותו בציור-המבול שבסדרה “נוח” ב“חומש עברי-טייטש” של אמו…

…פעם אחת… הוא זוכר: בשבת “ויחי” היה הדבר… (ובאותו ערב שבת הביא לו החייט את המַנטול החם שתפר לו אז). ר' עזריאל ורעיתו כבר הלכו לבית-המדרש, והוא, זלמן, עשה כה וכה, בפנים קודרים מאוד, כשהוא משלה את נפשו, כי עוד לו לנקות את בגדו החדש. ואז נכנסה היא אל החדר לעשות שם סדרים. הלבשת הבוקר שלה היתה קלה, מלוכלכה קצת. תחת להחל בהדחת הכוסות שעל השולחן, התקרבה אליו, ותאמר:

– זלמן, בקשה אחת גדולה-גדולה לי אל כבודו –

אויה! כמה פעמים הגה ברתת על הקושי לבוא עמה בדברים, על אי-האפשרות הנוראה לבוא עמה בדברים, וכשהגיע השעה – לא עמד בו לבו ומלים נעתקו מפיו.

והיא הרגישה במבוכתו, ותשלב את ידיה תחת שדיה, והדיבּורים השתפכו מפיה כגל של אגוזים. לה דרוש לכתוב לאבותיה. היום שבת, אבל מחר היום הראשון בשבוע: החנויות תהיינה, איפוא, סגורות עד חצות היום. הוא הלא יודע לכתוב, והוא הלא יעשה בשבילה את הדבר הגדול הזה. אל ידמה, זלמן, כי אבותיה הנם פחותי ערך. חלילה, חס ושלום, אל יחיה בטעות. אבותיה הנם, ברוך השם, בעלי-בתים, אמנם לא עשירים, אבל בעלי-בתים. הם לא הסכימו בשום אופן, כי תסע לשרת, אלא שהיא לא שמעה לקולם. מה יש לאַבד בעיר קטנה? לדעתה, רק בעיר גדולה אפשר לבן-אדם לראות חיים. ולו, לזלמן, יש אבות? רק אֵם? ואב אין? ואחות? יש? מדוע הוא כל כך בלתי-מעורב בין הבריות? כלום איננו בחור? כלום נפשו אינה נכספת כלל לבוא בסוד עלמות? האמנם אין לו כל צורך להתבדר קצת? היום לפנות ערב הלא יֵצא לטייל עמה מעט? האין זאת?

– שֵׂיה, שֵׂיה היא… – הגה זלמן על אודותיה בלכתו לבית-המדרש. והרעיון, כי בסיבת השׂיה הזאת יאחר לבוא עד אחר קריאת-התורה, היה נעים לו מאוד – ובאמת… ריבונו של עולם… לוּ רק היתה היא מרוצה…

ובכל שעת התפילה ובכל אותו היום לא הרפה ממנו הרעיון החדש. דמיונו דאה על כנפי רוח. כל חשבונותיו משכבר הימים, כי לו, לאיש שכמותו, אין כל תקצוה וגם אסור להטיל ריחיים על צווארו, ביחוד שהלא גם בחזו, גם בצדו, גם ברגליו אין מתום, – נמסו ונתמזמזו ביום ההוא כאבק פורח. מה? אינו מפרנס? אבל מה שייך “מפרנס”? כלום למטעמים הוא צריך? לו אין צורך בשום דבר. הוא לא ידרוש ממנה כלום. הוא ישליך את נפשו מנגד וישיג את כל הצריך. הוא ישאנה על כפיים. ריבונו של עולם!..

בעל-הבית שלו, כל מבקרי החנות, הכל, אמנם ילעגו לו: בלי נדוניה, ושידוך כזה לא ייעשה… אבל למי הוא צריך? עתה החובה עליו רק להתחיל לקמץ בהוצאותיו. הנה זה לא פעם נדב לדברים שונים יותר מכפי כוחותיו… ואולם עתה הלא אחרת…

ורק לרגעים היה הקרח של הכרת-המציאות מתגנב לתוכו, צף על פני גלי הרהוריו ולוחש לו, כי אחרים בנדון כזה מתקרבים עד כה וכה, משתדלים למצוא חן… והוא… הוא… מה הוא עושה? הוא עומד לפניה כגולם. אינו יכול – לא לנוע, לא לדבר. הנה הציעה היא לו לצאת לפנות ערב לטייל, שמע מינה, שאין הוא נמאס בעיניה… אבל כלום יכול הוא לטייל? כלום למד לטייל? כלום טייל מעודו את עלמה?.. מילדותו בין אנשים זרים… הוא יהיה לשחוק ולקלס. הוא לא יטייל, כי אם ייסרח בצדה. והיא גם גבוהה ממנו. ואפילו מַנטולו החדש, כלום מועיל לו, כאשר דימה מראש? אדרבה, מקלקל הוא… אה, אילו היתה היא מנטלתו ומביאתו לנקיק-סלע, למערת קטב, ושם היתה מביעה לו את אהבתה… הוא היה מאושר אתה ביסורי-רעב על אי-שומם… אך לעין רואים?..

ממחרת אותה השבת בבוקר לקח זלמן במין תנועה של משרת-בקודש את גליון-הנייר וכלי-הכתיבה, שהיו מוכנים אצלו לתכלית זו מבעוד לילה, וילך אל חדר-הכיריים. רגש-הציפיה המטושטש לאיזה מאורע יוצא מגדר הרגיל לא פסק מנפשו. הוא ראה בכתיבת המכתב לאבותיה מעין מחסה גדול לעצמו ולימוד-זכות על המעוות אשר עשה אתמול במאנו לטייל עמה. הוא נכנס בהזדעזעות-עצבים משונה, במהירות ובהכנה עמוקה להראות לה את רגשותיו. תיווכח היא, תיווכח, כי טעות בידה לחשבו לקר-המזג… וכשראה את בעלת-הבית שלו, התפלא מאוד, מבלי דעת בעצמו על מה הוא מתפלא: הלא בנוהג שבעולם, כי תיכנס בעלת-הבית בבוקר אל חדר-הכיריים. הוא נכלם וימהר לשבת באורח של כתבן-הפוליציה בכדי להוכיח לה, להאי איתתא, למה נכנס לכאן. והיא, אשת ר' עזריאל, אמנם לא נשארה שם זמן רב. אז מיהרה ציפה להשליך מידה בזעם את עבודתה: אוּ-אוּ-אוּ, הנחש! אין כל דבר מוצא חן בעיניה… ובהתרעמותה עשתה תנועת-לקיקה בשפתיה העבות קצת, מה שהיה מלבב ביחוד בעיני איש חברתה, קרבה אל הכיסא אשר ישב הוא עליו ותחל לפטפט על גודל הקור שבחדר וכיוצא בזה. הכותב שם פניו בגליון הנייר למען לא תתפרץ כל כך סערת רוחו…

– נוּ, אני אומר… ומה בדעתה לכתוב… צי… ציפ-ה?

לכתוב? אה, אמת אמת. יכתוב-נא. היא מבקשת. בשבילה יעשה זאת. אין מלה בפיה לערוך את גודל הטובה. היא הלא… ואולם הַידמה, כי היא זרה פה לגמרי וכי אין היא יודעת מוצאי-העיר ומבואיה? לא. אתמול התוודעה אל חברה שלמה בכאן, בבית אחד. שם משרתת אחת מבנות עירה. הוא אינו יודע אותה? פ’י, מה היא מדברת? מאין לו לדעת? הלא יושב-בית הוא. לאותה הנערה כבר היה “קנין” את אחד הבחורים פה. בחור נאה, מחולל, צורף, וגם טבעת כבר קנה לה. הוא אינו בן-העיר הזאת, וחפץ היה לנסוע לעיר-מולדתו, אבל גרוּנה – שם רעותה – אינה מאמינה לו את הנדוניה. מה הדבר בעיניו?? עד השעה העשירית בנשף יצאו במחולות. או, כמה התרגז נחש זה, גברתה הטובה, על איחורה!

זלמן מתאמץ להביט בפניה וממלמל: עיר גדולה… אנשים ישרים מעט הנם… צריך להיזהר… ולבו רועד, רועד: מה הוא מדבר? מוסר? כ“מגיד” הנהי בעיניה…

– נו, יכתוב נא! – ענשתהו היא בפקודה פתאומית – מה? נו, מִתחילה דרישת שלום לכל: לאביה, לאמה, לאחיה מוטיל ולאחותה דבורה… הבכירה. דבורה היא הבכירה, והיא, ציפה, הצעירה. לה, לציפה, הלא אין עוד שמונה עשרה שנה. ועוד יש שם שכן בביתם. בוכהאלטר רווק, והוא דבוק בה מאוד. אומר הוא, כי בלעדיה חייו אינם חיים. שושנים, הוא אומר, הנן לחייה. מה? לדרוש בשלומו?.. פ’י! כלום לא ראתה בחורים מעודה? דבר גדול! אמנם, היא משכה אליו חסד, ורק אמה מיאנה. בינה ובין אמה היו תמיד דברי ריבות, ותודה לאל, שנסעה משם. הוא אינו יפה… ואולם, מה בכך? היא טוענת, כלום כל הבחורים מחוייבים להיות יפי-תואר? והאי-יפים מה תהא אז עליהם? הוֹ, היא אומרת לאמה, הוא מקבל שלושים רובלים מדי חודש בחדשו… וזלמן כמה הוא מקבל?.. כתב ידו טוב הוא. מה עליו לכתוב עוד? יכתוב עוד, כי טוב לה פה, ברוך השם, והיא מקבלת חמישה רובלים לירח, ובעלת-הבית שלה היא צעקנית ורגזנית –

– ומה היא הטובה? – מלָאו לב זלמן גם להתלוצץ קצת, למרות המחשבה הנוראה, אשר עדיין לא חדלה מגזור בו לאמור: “צעקנית ורגזנית” זו גופא הלא יכולה היא, אם תישאל להכזיב את תשובתו לפני רגעים אחדים לציפה על דבר כמות שכירותו… עשרים וחמישה רובלים…

וציפה גילתה את שיניה הלבנות והחזקות. בעלת-הבית שלה? חַה-חַה-חַה. הדבר תלוי ברצונה. שלושים “מקומות” אחרים כבר מתחננים לפניה. אך גם זו עוד לא תניחנה ללכת מאתה. לבשל היא אמנית גדולה. מטעמיה ראויים לעלות על שולחן מלכים. ר' עזריאל יוצא מעצמו מרוב התפעלות בכל סעודה. והנה גם הוא, זלמן, בכאן. הוא איש טוב, לפי ראות עיניה. אם רק תמצא לה עת חפשית תלמד ממנה את מלאכת-הכתיבה. הוא הלא ילמדנה, האין זאת?

…ללמוד את מלאכת-הכתיבה, אמנם, לא מצאו גם שניהם שעת הפנאי, ואולם מאותו היום ואילך התחילה ציפה לספר לזלמן בפרטיות מכל אשר אתה…

זלמן יראה מדיבת-לשון, אם לא ילך בשבת לבית-התפילה כלל, ואולם יצרו היה משיאו לזה. באותה שעה היתה ציפה מראה לפני עיני “מבינותו” את כל הדברים החדשים אשר קנתה בעד כסף שכרה, מספרת באזניו בתמימות נחמדה את כל החדשות, שאירעו שם בבית-מחולותיהם, את כל הנצחונות אשר היא נוחלת על צרותיה. בשבוע האחרון הוּפר ה“קנין” שבין גרוּנה חברתה ואותו הבחור. את הטבעת לקח זה ממנה בחזרה. וקולה הניחר קצת נעים לזלמן כל-כך, מלבבהו, מושכהו… והוא עומד וקורא תגר על עצמו. מדוע אז… אז… הן הוא חלם מתחילה כל-כך על אותו הרגע, רגע מסירת-המכתב לתוך ידה ממש, רגע נגיעת אצבעותיו בבשר כפה… ולסוף… לסוף… רק התאדם… רק להתאדם הוא יודע…

היא גמרה אומר לתפור לה “קוקטקה” כשתקבל שכר-החודש הבא… וזלמן עומד ומסהיד בעצמו על זה, שהוא… הוא… דורש את טובתה… והיא… היא… הלא י… יפה ו… וטובה גם בלי מלבושים יתירים… ומוטב היה ל“חשוך את הזהובים האחדים”. – ויודע הוא, שאין כל זה ממה שצריך היה לדבר, שאין כל זה ממה שצריך היה לעשות, ממה שהיו אחרים עושים במקומו, ממה שהיו הכל עושים; ובצאתו, לאחרונה מעל פניה הוא נושך בשרו בשיניו וגונח:

– כסיל… כסיל… כסיל…

ד

…ואת אותו ה“אחר”, את אותו “לא-הוא”, את אותו המאושר בלי כל שאלות קודמות, אשר הכל נעשה אצלו “חד וחלק” – ראה זלמן עין בעין, כשהתחיל להיות יוצא ובא אליה זה בעל השפם הארוך, הרך והעשוי בטעם, אשר כה הרבתה היא לדבר עליו ולתארו.

בסערת-נפש עזה ומדאיבה היה זלמן מתגנב ומסתכל, כשהוא רואה ואינו נראה, באיזה אופן הלז בא עמה בדברים ואיך הוא יודע להתהלך ואיך הוא עושה קמעא-קמעא את תנועות התקרבותו…

ובתקופה הזאת, יש אשר באחד מבין-השמשות של השבתות, כשהיה הוא שוכב בחצי-האפלה על הדרגש בחדר-האוכל והיא היתה שבה ממחולותיה בקוֹרסט בולט, שלא היה יאה לה כלל, ופניה מכוסים בזיעה מעיפות והתרגשות פנימית, היה רגש של גועל-נפש מתעורר בו אליה. ברם, תחת זאת היתה מחשבתו עליה לאחר שעה גסה ביותר.

באימה יתירה היה הוא הוגה אז גם על ניבול-הפה המשונה, העירוני, שבו היתה מתארת את אופיו של ר' עזריאל הנכבד, בשביל לבאר את אי-רצון הגברת נגדה בימים האחרונים.

והגברת, אמנם, הביעה ברור, לאחרונה, כי אי אפשר לה עוד לשאת את כל תעלוליה של האָמה.

ומעולם לא היה מאמין לפני זה, כי יציאתה מן הבית תדאיב את רוחו רק במידה מצומצמת כזו…

…ולאחר כך… ירחים מספר, אחרי אשר לא ראה אותה ולא שמע על אודותיה כלום, בשבתו פעם בודד בחנות, נכנס אליו אותו הבחור בעל השפם, כמתכוון, לכאורה, לקחת לקריאה את ה“גיפטמישערין”, ואולם לסוף גילה ברור את מטרת ביקורו. וזהו הדבר: זה ימים אחדים, כי עזבה ציפה גם את מקומה החדש, ועל כן אין הוא, אותו צדיק, יודע מקומה איה עתה, ובדעתו, כי לפנים שירתה בבית בעליו של זלמן, הוא פונה גם אל זה האחרון בחיפושיו. בנאמנותו, עוד גדול אשרה של בתולתא דנא מה שאין הוא, בעל השפם, פוגש בה עכשיו בשעת כעסו. הוא היה מראה לה מי הוא. הוא היה מוכיח לה, כי הוא אינו נער קטן, ושבו סכנה להתקלס. מחשבותיו על אודותיה עד עתה הלא היו של אדם רציני, הוא היה מוכן כבר גם לכתוב “תנאים” – והיא מתחמקת ממנו! שיח ושיג לה את אנשי-צבא! השמועה עוברת, כי עד חצות-הלילות היא מסובבת אתם בשווקים וברחובות! במטותא, יודיענה זלמן, אם יארע לו לראותה, כי היא טועה, טעוּת גדולה היא טועה! היא לא מצאה את השוטה שתרַמה אותו. הוא יקח את המגיע לו – – –

…וככה לא ראה אותה הוא, זלמן, עד ערב אחד בשלהי ניסן, בלכתו הביתה מן החנות. על המדרכה ברחוב-המקולין נפגשו לו שתי נשים עוברות את דרכן בצעדים מהירים, אחת באה-בשנים, בעלת פנים של סרסורה, ואחת צעירה. פני הצעירה היו כמו ידועים לו, ואולם זלמן לא היה רגיל להתבונן ישר אל פני אשה, ורק אחרי עברוֹ כבר על פניהן הסב פניו לאחוריו… והנה הצעירה מַפנה גם היא את ראשה לעברוֹ. אז מיהר לגשת אליה.

– אַה, ציפה… – קרא לה בשמה – ואני לא הכרתי מתחילה… מה שלומה של ציפה?

האשה הבאה בשנים התייצבה מרחוק. לאור אחד החלונות מצא זלמן, לכאורה, את פני בת-שיחתו, כי הנם של זו הנמצאת בצרה, למרות מה שעל שאלתו ענתה, כי עתה היא במקום חדש, ברחוב הפוסטה, ובשכרה היא כבר מקבלת יותר מחמישה רובלים. בשפה מגומגמת ניסתה היא עוד להוסיף על שלום מצבה; אולם, לבסוף, כשהסיח הוא לה לפי תומו על ביקורו של אותו בעל השפם בחנות – נפל המסך לגמרי מעל פניה.

בלבו של זלמן, כשנודעה לו כל האמת, לא נתעורר כל רגש של רחמנות, ותהי להפך: נצחון קר היסס שם. הוא, איפוא, עמד בנסיון, ומה אילו היה הדבר נעשה באשמתו – הוי, מה נורא היה אז מוּסר כליותיו!

– ואולם עתה אסור לעזבה ככה בצב הזה – נמלך הוא אחרי עבור רגע ויבט לצדדים – רק איש בלי לב יכול היה לסגור עיניו.

ובעודנו עומד והוגה על הצורך לנהל בעצה את זו האומללה ולבלי לתת לה לעשות את המסוכן – והנה כאילו אפסה הביישנות שבפניה פתאום. מצחה הצר נתקשה ובעיניה התנוססה הכרת יתרון כוחה על זה הגבר עד היום.

– זלמן… יש לך פנאי עתה?

– יש, בוודאי יש פנאי.

התחילו ברכיו רועדות.

– רק המפתחות שבידי…

– תביאם אחר כך, או, יהיה כך… אבל דע לך… אני מתגוררת לא הרחק מזה… בזה הרחוב… בבית לוי-יצחק העגלון…

הוא הביא אז את המפתחות לבית ר' עזריאל – ולא ידע את נפשו. נו? מה זה הדבר העומד על דרכו? מדוע אינו הולך? מדוע אינו הולך?..

ה

…ובינתיים הגיעו ימות החמה. מנוחתו נגזלה מאז עוד פעם, ובהחלט. יום-יום היה מדבר משפטים את עצמו על עמדו אז בנסיון. מדוע נטל עליו לעמוד בנסיון? מדוע נטל עליו להצטדק הרבה? וכלום אין הדבר פושט כל-כך? וכלום אינו חוטא לנפשו מדי רגע ורגע? וכלום חיים כאלה חיים הם? הן הוא יוצא מדעתו…

נשמתו התמוגגה והתמרמרה. לא אומר ודברים היו לה; הרבה סימני שאלה פיעפעו בה בבלי-יודעים ומבלי אשר יהיה להם ניב-שפתיים. ומלים שונות תססו במוחו על דבר טבעו, תולדות ימי חייו וירושת דור-דורות, והוא לא השגיח בהן.

קשה היתה עליו עד לבלתי נשוא העמידה שם מעבר לשולחן אשר בחנות. נשף-נשף היה מתפרץ מאותה זווית, יוצא וניגש אל החלון, המקום אשר בו מונחים ספרים רבים לראווה. מתוך מכסה-האבק וחצי-האופל היתה מסתמנת לנגד עיניו תמונת אותה הערומה-למחצה על שער הרומאן “מאדאם באמבּאֶטה”, המעוּבד על פי בוֹקאצ’יוֹ בידי הארמאלין ונדפס בניו-יורק.

וחורק היה שיניו. ארורים… כשל כוח סבלו. הוא אינו רוצה ביסורים. הוא יעזוב את החנות כך וירדוף אחריה. אין צורך לו בחייו. אין צורך!

ובשנתו בלילות היה תמיד שם. הילולה וחינגה. רגליו בסד. היא לועגת לו בקול רם. הכל צריכים לה, אפילו זה, אפילו זה. וכאן הוא שוכח את המפתחות. ובחזירתו הוא מוצא אנשי צבא. והיא מצווה עליהם בקולה של חזירה: הכו את זלמן, פִּצעוהו, אתם גברים, והוא אינו גבר…

ובלילה ההוא – – –

---

…בשעה האחת-עשרה, כשאמר כבר לשכב על מיטתו – הוחלט פתאום הדבר בלבו. הוא לא שם לב להערת בעלת-ביתו, כי השעה מאוחרה מלכת לבית רֵעים וכי גם גשם החל לרדת בחוץ. הוא ידע גם בלי זאת כי סודו כבר נגלה לכל, כי מצפוניו ניבעו. כל דבר, כל נגיעה, כל שייכוּת לא היו לו לכל אלה. הוא גם לא יסתיר דרכו. הוא כבר נלאה נשוא. חייו? מצבו? מעמדו? הכל למותר. לוּ רק רגע קטן, לוּ רק רגע קטן…

האפלה והדלף הטורד שימחוהו. אין עוד שמי הקיץ הבהירים. קדרו, קדרו. רגליו נישאו על המדרכה כגלגלי מכונה כשאין אדון להם. וכשהיו טיפות-המטרה מטפחות בריסי עיניו ומסכסכות את חוּש ראייתו, היתה מתייצבת לנגדו בבהירות עצומה תמונת אותו הגוף. ואל דבר אחד התפלל, כשנסתמנו מתוך החשכה הלחה שלפניו החלונות המוגפים בתריסים של אותה הדירה המיוחדה – שתהא היא לבדה בחדרה בשעה הזאת! היא לבדה!

חמת-זאב ואכזריות-רצח עליה, על עצמו, על הכל, מילאוהו כולו. כן, גם הוא כאחרים, גם הוא מוכשר להיות כאחרים. הלילה – קץ. הלילה הוא יורק על ביישנוּתו וכיעורו. זה לוי-יצחק, זה בעל העגלה, לוּ רק יהין לגעת בו בלשונו – וידע את תנואתו. הלילה חדל מהיות זלמן.

…אותה הזקנה, שפתחה לו את הדלת הנעולה, ענתהו על שאלתו הראשונה, אם כאן הוא משכנו של לוי-יצחק, בהנעת ראש חיובית, ואולם על השניה: “הבביתה ציפה”? השיבה קצרות, כי אין כזו בביתם.

והוא גימגם: קרוב הוא, אח…

החדר היה ארוך ומרווח. בקיר אשר מימין לכניסה היו שלושה חלונות יוצאים אל החוץ ובקיר אשר משמאל – שתי דלתות אל שני חדרים צדדיים.

ובעוד שעמד הוא שומם ותוהה מה לעשות, כשההמיה שבקרבו אינה פוסקת: אַיה?.. איָהּ?.. – יצאה מן הצד אשה כבת ארבעים עם הֶמיון על שערותיה הצהובות-הפרועות, עם זרועות חשופות ופנים מכוסים בכתמי שינה. זלמן הכירה מיד. זו היתה אותה הסרסורה אשר ראה מתהלכת את ציפה באותו הנשף של שלהי ניסן. ומקולה העבה של זו היוצאת נודע לו, שרוזאליה בכאן, אלא שחולה היא קצת היום… היא תשאלנה כרגע… אם יכולה היא לקבל…

הוא נדהם. למרות שכרונו, אשר גם מראה המפלצת לא הפיגוֹ במעט, שרט בו שינוּי-השם שרטת והכאיב לו. רוזאליה?.. ואולם מדווה העוול הכבד היה רק במעמקיו: בעליית חזהו הֵמר הגיל של חיה שוחרת לטרף. חדוות-תוחלת התרקמה שם: חולה… רפויה…

…שום חלון לא היה באותו החדר-הלול. מיטה וכיסא וחושך של לילה עבה וכבד. ומשנכנס – אבדו עשתונותיו ונדמה לו, כי הושם בשק –

היא שוכבת פה. ברור. אין הוא רואה כלום, אבל רואה הוא את מפלי בשרה, רואה הוא את עיניה הפתוחות. עצומות הן – מתחפשת היא, ריבה זו לועגת עתה על משבתו… לעג שמח, מלא, נאלח… לגלוג שלה, השמֵחה, המלאה, הנאלחה!.. חולה היא?.. עוד מעט ונתנה את קולה בצחוק!..

ואולם מה זאת? מדוע היא דוממת? הנרדמה היא? הן זה כרגע דיברה אתה בעלת-הבית הזאת. ומדוע, איפוא, היא דוממת?

דממת-פחדים עלתה לו מסביב, דממת-נהי… הוא נתקל בכיסא, ויפול עליו, וישלח את ידיו… אז גורשה הדממה… ולגניחה כזו לא חיכה יצרו הרע… לצלצול כזה לא היה הוא מוכן… לבו פירפר בו רגע – ויפול חלל.

פשוטות היו שתי המלות: “זלמן, שב!” ואולם הקול היה קול מגלה, קולו של חולה, היודע ומכיר תמיד הרבה יותר מן הבריאים, קולו של נאנק, הנפנה לכל עובר כאל בא לעזרה, כאילו אי אפשר לו לעובר לעבור ולבלי לרחם, לבלי לתמוך…

קשה היה עליה הדיבור וקצר היה סיפוּרה. הרעילו – וקילקלו. תל…

וזוכר הוא… כשפתחה אז הזקנה לאט-לאט את הדלת ונר סטיארין היה בידה, אשר האיר פתאום את החדר בלי-החלון – תקפתהו עווית. במעוף-עין חשמלי חזה את המכסה הגדול והמגואל על כל גופה הנובל ואת חיוורת המות מתחת לעיניה.

עיניה! אלה העינים הקטנות מתחת למצח הצר, אשר בחלל-חמדתו של כל הימים כמעט שלא תפסו מקום! בצבען הכהה, אשר הששון החיוני התנוסס שם תמיד, הסכין לראות את עין-השחור של התכריך החדש והחי לספרים היותר נאים בחנות. והברק החולני אשר להן בזה הרגע! ברק של זרעוני תה רטובים… והכנעה רועדת בהן, הכנעה מאוכּלת, רכה, נמסה…

– הא?.. לא צריך נר?

– לא צריך… לא צריך… – ניפנף זלמן בידיו אל מול פני הסבתא.

וים-החושך שב על כל גדותיו. ומבטו הנבהל של מבקר-החולה חתר אל תוך-תוכו, לראות משם את רשמי פני השוכבת, ששאלה בקולה המרוסק על בעלת-ביתה…

זה שבועות אחדים מן היום אשר לא עלה הדבר יפה, ובכל העת הזאת הלא אינה "יוצאת "… אינה משתכרת…

ככה!?.. איככה?.. איככה נעשה הדבר?.. והוא?.. הוא בא לפני שעה לקחת את הנטף האחרון?..

פניו האדומים והמזוהמים מאגלי-הגשם, שנתיבשו עליהם, חבויים היו בין שתי כפות ידיו המונחות על שולי המיטה. וקפוצות היו כפות-ידיו, קפוצות בחזקה, זוג אגרופים – ואשמורות עיניו נגעו בהן.

ו

ובבוא הנשף במוצאי שבתות, כשזלמן יושב לבדו בחנות הספרים המשעממה, במדבר הנייר והאותיות, ובלי-יודעים יסוֹבּוּ הרהוּריו על אותו הענין הרע, שנתנוֹ האלוהים לבני אדם להיענות בו – עומדים הזכרונות של כל הדבר ההוא ועוברים בלולים בתוכו. והוא זוכר בו וביסוריו, בה ובסוֹפה, בצהלתו של הנשף הזה… ובאפלתו של הלילה ההוא…

והמכשף-הנשף של ימות החמה עושה בלהטיו. הכרך-הענק נושם נשימותיו הלוהטות. ומצחו של אותו חלכה נדכה דחוק אל זכוכית החלון הפונה אל הרחוב. הוי, מדוע, למצער, אין נשפים אלה חושך ואפלה וגשמים אינם טורדים ומטר אינו בוכה על ראשי הכל?..

חם ובהיר ושקוף. והן עוברות, הן עוברות… האומנם אין מציל? האומנם גם אחרי אשר ראה עד הלום? –

תמיה הוא, תמיה הוא…

והאורב יושב לו בחדר. –

חנות-מכולת.

מעבר למפתן פנימה עומד אברך בעל זקן קטן ושחרחר-כהה ועיניו כלות לקונה.

אביב – והוא במלבושו העליון עם הצוארון של עורות-חתולים נקרחים. לרגעים הוא מזדעזע מבלי משים.

– קר למי שאין לו דמים – הוא מתלוצץ ב“תרתי משמע” לנוכח אחיו הנכנס.

אחיו צעיר ממנו והולך בטל. בסוף הקיץ העבר שב מאחת ערי רוסיה הפנימית, מקום אשר שם עבד בצבא כל ארבע השנים, כפי שהוא אוהב לסהוד על עצמו בקצת אנחה ובקצת גאוה, ועדיין לא מצא לו כל עסק.

– היה היום איזה פדיון?

– פדיון?.. מהיכן, אני שואל אותך. כלום נקוב כיסו של הפריץ, כי יפול הפדיון מתוכו?.. חֶה, וכלב שוטה כלום סר הוא לכאן?

ישראל, – כך הוא שמו של “החנוני החדש” – כשהוא משוֹחח את אחיו, הריהו משתדל ברטט-עצבים משונה להיראות כ“בריה” וכמומחה, הלעז, כי עוד לא “התחרץ” וכי עדיין בבחינת “אברך סמוך על שולחן-חותנו” הוא לגבי מסחר – קשה לו מכל.

– כוס מי-זֶלטר! – נדחף החנותה אחד מ“גויי”-הרחוב. ישראל שמח, לכאורה, על הסר; ברם בלבו, למרות רצונו, רותת רגש של פחד מפני ה“גוי” ששתה לשכרה. בתנועותיו, אמנם, ניכרת הכרת בחירתו עליו, בחירת יהודי צלול-ראש על גוי שיכור כלוט. ואולם מתהלך הוא אתו כל העת בזהירות מרובה וזריזות של פיוסים…

רגלי הנכנס מתמוטטות. בכל גופו הכבד והמדכא הוא נופל על הכסא שאצל השולחן הקטן ומשמיט לארץ את גליון העתון שהיה מונח שם.

– היכיתיה!.. – מתחיל הוא את פזמונו – היכיתיה, שׂרוּל, התשמע? היכיתיה… ואיך לא אַכֶּנה? הא, שׂרוּל… את מַריה שלי… איך לא אַכֶּנה? את מי היא מסובבת? אה? לבלתי אשתה? איך לא אשתה? הא, הגידה, איך לא אשתה? –

– מתאפקים… חייב אדם… למשול ביצרו…

– מה?.. אדם?.. וכלום איני אדם לבלתי אשתה? שׂרוּל, הגידה לי, כלום איני אדם? מה לו ולי? מדוע הוא מכּני?.. גריגוֹרי אינו ירא… גריגוֹרי אינו ירא, שׂרוּל… גריגוֹרי אינו ירא את השוטר… יכה לו…

הוא מתופף באגרופו של חזהו. החנוני האומלל מסתובב אצל אורחו בשפת חלקות ולשון רכה, מפייסו בכל מיני אמרים וחושש שמא יקניטו, אל יפָתח פה לשטן…

– נוּ, לך לביתך, גריגורי, לך לביתך, בשם ד'. די לשבת, די, לך לישון, לך. שלם ולך.

– גש-הלאה, שׂרוּל! – רוקע גריגוֹרי ברגליו – עד הפרוטה האחרונה… ניקיתי את בתי-המחראות בחצרו של איצקה שלכם… ניקיתי, שׂרוּל… ניקיתי, בזעת אפי ניקיתי, ואף חמש פרוטות לא הוסיף לי, אה?.. השתחוויתי לו, נפלתי אפים ארצה: הוסיפה, אדון!.. והוא… הוא… עד הפרוטה האחרונה…

הצלוחיות רועדות על השולחן הקטן מהלמות אגרוף כבד. פני ישראל נחוורים כסיד. עוד “הנס הגדול” שהאח פה בזו השעה..

– אֵי, חובש-בית-המדרש! – גוער בו פלוני – מה אתה עומד כבול עץ? ישלם הערל וילך לו, כפי הנראה, עדיין לא למדת לבוא במגע-ומשא את אלה ה“פּוֹדפּוֹלקוֹבניקים”!

– אנכי… בֶּה… – מתבייש הבכור כעלמה צעירה.

– גריגורי! – פונה בן-החיל אל השיכור בדיבור קשה – לך-לך! חוללת כבר שערוריה – ודי לך, איפוא, כהרף-עין – מאַרש!

– יהודי!..

– מה?! רוצה אתה בהובלת שוטר?

– מה אתה? – נבעת ישראל מחדש – שוכח אתה, כי הננו בגלות…

– אתה מלמדני! – לועג לו הצעיר – נוּ, גריגוֹרי!

– שוטר?.. – מתרומם גריגוֹרי מעל מושבו – נוּ, יכני, נוּ… נוּ, יכני, יהודים. גריגוֹרי אינו ירא…

והוא מוציא ברוב עמל את כיסו המעוך ומושיט מטבע לישראל, כשזה תומך בו באותה שעה לבל יפול על המפתן…

– נו, מי? – פונה מי שהיה איש-צבא אל אחיו בקול מנצח, אחרי צאת גריגוֹרי – אני או אתה? “יהודי”… חה-חה… זה הלא נוגע לו… ואתה – חכם! אין מה לדבר! לשיכור כזה נותנים מחמש פרוטות ארבע נכיון!.. חנוני בר-דעת!..

– אוי, אוי, – נקוט ישראל בפניו – היודע אנכי? ואגב… כלום מדמה אתה, שלהם, לכאלה, טוב? אֶט… אמנם, על אדמתו הוא יושב, מצבו אינה שוה למצבנו, ברם כלום עליו אין רחמנות!.. עובד כחמור יומם ולילה – ולשם מה? גם לו תרעומת… לי דרוש מחר לשלם שכר-חנות ליצחק, ואַין, והוא ניקה את בתי-המחראות של זה גופא. כולנו בגלות, כולנו… בגלות… אֶה אֶה…

– נוּ, נוּ, די לך, חקרן, די לך! – מפסיקו הצעיר באי-רצון…

ובתוך כדי דיבור הוא מוסיף בקול של נחומים:

– עדיין טירון אתה לחנונוּת, ישראל, יעברו הימים – תתרגל!

חידושים / יוסף חיים ברנר

…אומרים אתם: חידושים? מתפעלים אתם ממדינת הים ומהמיסיונרים שבמלכות אנגליה, המדברים על המשיח שלהם והנם כיהודים לכל דבר במלבושיהם ובדיבורם? ברם מה לכם להרחיק נדוד? יכול אני לספר לכם מלתא דהוה בדידי, בכאן ובזמן הזה – ועניתם ואמרתם: מדרש פליאה. ובכלל, הנה מה שאומר לכם: לפי עניות דעתי, ליכא שום פירכא על הדברים הנעשים בזמננו. בדורותינו אלה אין להאמין לשום בר-נש, מ מ ש לשום בר-נש! האידנא הכל הולכים בראשיהם למטה וברגליהם למעלה. ותמה אני, אם יש יודע בדור הזה מה הוא בנוהג שבעולם ומה המה חידושים…

ומעשה שהיה כך היה.

עלה שיגעון ברוחי וביקשתי ללמד “לשון-קודש” את יענקלי שלי. מדוע לא?

נזדמן לי איזה קרוע ובלוע, מאותם שרבו בינינו עתה, ואומר שהוא יודע לשון-קודש. ואגיד לכם את האמת: מצא האיש חן בעיני, לכאורה. נראה היה שהאין האי גברא פיקח גדול במילי דעלמא, אבל הן לא לשרת בחנותי לקחתיו. והרי אני אומר לכם: יִשרתו שָכנה על פניו. שלושה רובלים.

ומלמד הוא מאז את יענקלי שלי שעה-שעה ליום. פִּעל, פָּעל… ואגב הוא מקריא לפניו ב“ביכלך”. נוּ, כלום אין לי דאגות אחרות? יודע אני, שהתורה שבהם אינה גדולה, ברם העיקר הלא הוא לשם הלשון.

נוּ. שבוע, ירח…

פעם אחת… לשם “כַּתָּבות” אני נוטה אוזן לקריאתם: מין מעשה-צדיקים. ימי הסליחות. השכים הרבי. הלך ליער. מאי איכפת לי? מילא, מבין אני: מעשה-ליצנות. לועגים לרביים. אבל מה רעש? בעצמי, אמנם, הנני מאמין, אבל אותם הספרים… אֶט, אני חושב, יקראו למו… כי מה הם כל אלה הרומאַנין?.. מליצה אינה מקלקלת…

אלא שרואה אני והנה התפעלותו של זה הבחור המשונה עוברת כל גבול. התפעלות… נוּ, ממש של עגל! נוּ, יפה הליצנות, יפה, טובה המליצה, טובה… אבל להתפעל באופן כזה!.. האין דברים בגו?..

וכאן אני עומד ומתערב בדבר. ענין זה מה טיבו? של מאפו, חֶה-חֶה, או של אחר?

אש-להבה !.. אני אומר לכם, שמי שלא ראה התפעלות זו לא ראה התפעלות מימיו. כחסיד פולני מממש!.. מתבייש קצת מפני – סוף-סוף, אני הוא בעל ביתו – ודולק בהתלהבות!

– פנינים, ר' אַיזיק, פנינים!

ואני איני מתעצל ומשים המשקפים על חוטמי. אדרבא, אדרבא, מה בכאן? מפני, שכאמור, נעשה לי הדבר תמוה קצת. חסיד שוטה ואפיקורס… כן, אפיקורס, כמו שתשמעו להלן…

והבחור שלי קורא שורה ומתלהב, קורא שורה ורוקד מעצמו. אַי–אַי–אַי, “אם לא למעלה מזה”, “אם לא למעלה מזה”… ככה, כמדומה, קרא אותו הרבי… כבר איני זוכר… וצוחק גם אני… אין לכחד: לפעמים אלו הכת-ליצנים הנם ממזרים גדולים, מזיקים גמורים, משחיתים!..

ומיד אני רואה – התאמינו כי אספר? – שהבחור שלי מתפעל באמת, בתמימות!.. סופו, אמנם, הוכיח על תחילתו, כמו שתשמעו להלן, ולא חרך רמיה צידו. ואולם מוכן אני להישבע גם עכשיו, שהוא לא התחפש באותה שעה ודיבר באמונה על דבר צדיקים וקדושה ומסירות-נפש, ואגב-אורחא הילל את מחבר ה“ביכל”… פרץ… לא, לא סמולינסקי הידוע… איזה זרח או חצרון… כל הרוחות יודעים אותם !..

ואת טעותי אני מזכיר היום: שמחתי אז עליו כמוצא שלל רב. ברוך השם, שיש מיראי שמו גם בין בחורים כאלה…

ובאתי עמו בדברים, ונוכחתי שהוא מלא וגדוש… נוּ, מלא וגדוש ממש. את מי אינו יודע? את כל ספרי המוסר ואת כל ספרי החסידות, אחד מהם לא נעדר. ודיבוריו, לכאורה, יוצאים מן הלב. בקיצור, צדיק תמים בדורותיו.

מילא, אני חושב, אשריני שלא נכשלתי בבן-אדם שאינו הגון; כזה ידריך את יענקלי שלי, אם ירצה השם, בדרך התורה והמצוה…

ואומר אני לו: אשמח מאוד; הנה בקרוב ימלאו ליענקלי שלי שלוש-עשרה שנה, וטוב כי במקום אלה הקריאות, שאמנם הנן טובות – לא חפצתי להכעיסו בכדי – תלמדו, בכל זאת, מוטב שתלמדו הלכות-תפילין מ“חיי אדם”…

ויודעים אתם, מה הוא עונה לי?

– ומהיכן מעלתו יודע, שאני בעצמי מניח תפילין…

                                                                                            -----

שמא תאמרו, כי כבר סיפרתי לכם הכל – טועים אתם.

המעשה הוא כך: המענה הנ"ל על דבר התפילין, אמנם, כמובן מאליו, לא ישר בעיני, ובכל זאת לא נתעוררתי להעבירו על ההוראה. מצד אחד לא האמנתי קצת: אין אדם משים עצמו רשע ומצד אחר ראיתי והנה הוא עושה הכל באמונה, וגם בחור “בעל ביתי” ממכריו היללוֹ לפני, שהוא נקי-כפים ובר-לבב ומוכשר לתת לחברו את נשמתו. נוּ, בין אדם לחברו – גם זה דבר גדול. וגם על יענקלי שלי נתחבב מאוד.

ובינתים הוא עושה את שלו ואינו חדל מאמרותיו מעת לעת. ומדבר הוא יפה, אני אומר לכם, עפ"י דרך החסידות. נוּ, על דבר נשמת האדם ועוד עינינים כאלה עד… – בושה היא להתוודות – עד שאני שוגה שנית בו ושוב נוטה לחשוב ששׁיטה בי באמרו, כי אינו מניח תפילין וכי רק בקש רצה לדחותני… ואף על פי שעזות, וביחוד לפני בעל-ביתו, גם היא אינה מן המידות המשובחות, ברם אל יפּלא בעיניכם. אני יעדתי את עצמי, סוף-סוף, בשעת הפנאי לדבר אתו עד הנקודה ולתכן את רוחו באמת.

עד שלימים, באותה העת שתפרתי לי את הסודוט הזה, נכנסתי אל בֶנדיט החייט, ששם היתה שכונתו של בחור דנן.

נכנסתי ומצאתי את הפועלים יושבים על מחטם ולועגים למלמדי שלא בפניו. הוא יצא לדרכו. לועגים למלבושיו, לאכילתו. “דג מלוח וסעודת מכות – קורא האחד שבהם, ,שקץ' ידוע – וכל היום הוא סובב בחדרו מפינה לפינה”…

בקיצור, חס אני על כבוד תלמיד חכם, ובאמת חרה לי מאד על אלה עמי-הארץ ומתחיל אני ללמד עליו זכות בפניהם. אדרבה, אני אומר, זוללים וסובאים, צריכים הייתם ללמוד אל דרכי איש כזה. אתם רק הב, רק הב, והוא מסתפק במועט. והם צוחקים: ר' אַיזיק, מדמה בוודאי, שצדיק גדול הוא המלמד שלו!

בקיצור, למה אאריך לכם. חייטים הלא חייטים הם לעולם. מתוך עזות הם הולכים ועולבים כלאחר-יד את בתי הכלה מרת פֵיגה: אם כן, ר' אַיזיק, למה אין כבודו יכול כל העת למצוא חתן לפֵיגה, והלא זה בא לביתו… חֶה-חֶה!

קיצור הדברים, אני איני נעלב מפניהם, ואעפי"כ אני כועס ואומר להם: הדיוטים! קטנו עבה ממתניכם. ברם בתי זו מה אשמתה כי תבזוה? ברוך השם, בתי היא יפה וצנועה, בת-ישראל, וגם חמש מאות רובלים נדוניה ערוך בשבילה…

ובתוך זה, כשאני עומד ומדבר כך לתת לחֶברה בינה – מתעוררת בעלת הבית ואומרת, כי חלילה לה לעלבני, חס ושלום, ובכונתה רק להגיד את האמת, כי בעל כזה – אושר הוא לאשה. היא, אמנם, מבינה, שפיגה שלי וכל בתולה בעלמא תמאנה גם לשמוע על מין בעל כזה, ברם על צד האמת אין טוב מגבר כזה. עם מין אנשים כאלה אפשר לחיות ימים ושנים כמו בגן עדן. והא ראיה, ההוא מתגורר בביתה זה כחצי שנה ועוד לא הטריחה אף פעם אחת מיותרת, כשאר שכנים.

לכאורה, הרי טוב, מתנקם אני באותם הבורים. ברם אל תחפזו ושמעו את סוף-הדבר.

מתוך שבחו של אותו האיש באה, אח, לידי גנותו! זהו הדבר: נשים דעתן קלות. היללה אותו בכל הקילוסים וכמו דרך-אגב הודיעה, שהוא אינו מטריחה וכליה הלא אינה נותנת לו בלאו הכי. ושואל אני: מאי טעמא? ומשיבה היא בפשיטות, שבפסח העבר לא נזהר כלל בחמץ… השומעים אתם, בחמץ ממש!.. אכילתו לא כלום היא, אומרת היא, אבל יש אשר הוא קונה גם בחנות של עכו“ם, – התשמעו? זה ותו לא! – ואין נפקא מינה לו, לבן-אדם יפה דנן, בשר, חלב, כשר, טריפה… ובאמת אומר: מתחילה נדהמתי ולא האמנתי, בשום אופן לא האמנתי! נניח, כי ידעתי, אמנם, גם לפני זה, שהוא אינו צדיק גדול, והפועלים גם הודיעוני, שהודאתו בדבר התפילין נכונה היתה, שהוא אינו מתפלל מעולם, אבל – חמץ! נבילות וטריפות!.. לא יכולתי להאמין בשום אופן. הלא אומר אני לכם: כשהוא מדבר על דבר הבעל-שם-טוב וכדומה – שפתיים יושק: דבש ונופת-צופים. למדנים גדולים אינם יודעים את מה שהוא יודע. “והפה הנתון אמרי שפר איך ילחך את העפר”? – המלצתי עליו מליצת הפייטן באותה שעה. ובכלל, בחור יהודי, ישר ובלי רמיה, לכאורה… לא רציתי להאמין… כי איככה הוא ה”שקץ" מעז עוד להיות מורה ליענקלי שלי? –

אבל איך יכולתי להיות כופר-בכל, אם היא מוכיחה באותות ומופתים? איך אפשר היה לבלי להאמין, אם היא משיחה לפי תומה?

אה ?

ומעכשיו לכו ודרשו בחידושים.

א

– ובכן, שלמה, בקרוב, אקווה, נתראה שם. האין זאת? אתה תבוא אלי, ואני לא אבוא אליך. ראה, איפוא, בני!

יעקב אברמזוֹן תקע בכל כוחו את כף ידו הקשה והכחושה בכף שלמה פְרֶנְקֶל תלמידו, המעונגה והרכה, ככף־עלמה, ועור פניו קרן בהביעו דרך צחוק ודרך חיבה את המלה “בני”. עיניו המאירות והצוהלות הישירו להביט בפני העומד לפניו. ולאט־לאט עברה צהלת הרוח של המורה גם אל שלמה, שהיה כמתעצב בראשית שעת הפרידה. ימינו לא זזה מתוך ידו של יעקב, ורק בשמאלו, ובתנועת בן שוֹע, היטיב את הצוארון הקאראקוּלי של אדרתו, ויאמר:

– את המכתבים, אברמזון… את המכתבים…

– פשיטא, פשיטא! – קרא אברמזון בהזדעזעות של ששון – כלום דבר זה צריך אתה לאָמרו? בוודאי לא אכתוב לך על שם אבותיך. וכתוֹב אכתוב לך בהקדם האפשרי. תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז… החיל והחוֹסן לחי־עולמים! אטו מלתא זוטרתא מצות פדיון־שבויים ושילוּח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תקח לך, חה־חה־חה! תבוא אלי ונחיה יחדיו. אֵי, מה נחיה!.. ממש בבחינת הבעל־שם־טוב באותו ראש־השנה תק"ז, שעשה בו עליית נשמה. התזכור את “השמחה הגדולה”? נוּ, ראה, איפוא, שלמה’לה, זכוֹר ואל תשכח, והיית לאיש ונלחמת!

בעד הדלת הנפתחה של עגלת מסילת־הברזל התפרץ רוח עזיז וקר של תקופת טבת. מתחת הלם הפטיש על ברזל־האופנים. שני הנפרדים־הרֵעים עמדו סמוך לדלת בפינה. העגלה נתמלאה צאן אדם. רבים עמדו צפופים אצל הספסלים ובין המושבות. רק בתווך, על שני ספסלים רחבים, ביצרו להם זוג סוחרים־שותפים עמדת איתן ולא הניחו לאיש לבוא אל גבולם, המוקף חומה של חפצים וכבוּדה רבה: אדרות, כרים, ארגזים, צקלונים. “ניכר שאין אלו נוסעים ארעיים” – ניצנצה מחשבת־רגע במוחו של אברמזון כשנתקלה עינו בהם, ומיד הסיח מהם את דעתו היסח גמור. לדוחק שבעגלה לא היה חושש, כי העיר א., מחוז חפצו, לא היתה רחוקה מתחנה זו ומקום קבוע לא ביקש לו. מתוך שלוה והתעוררות כאחת הוסיף להחזיק בידי רֵעו־תלמידו וידבר את דבריו.

נגד עיני שלמה פרנקל רקדו האותיות השחורות הקטנות של גליון העתון הרוּסי, גדל־הנייר וארך־האבר, “מבשר הבוּרסה”, שהתגולל לרגלי האחד של זוג הסרסורים הנוסעים. הרגלים הללו היו חלוצות־נעלים, נתונות בפוזמקאות של צמר לבנות ומכוסות חצין בשמיכת שיער, והפנים – פני איש, אשר אך זה קם משנתו ודעתו להתהפך על הצד השני.

– הסכת־נא ושמע, שלמה’לה, הסכת־נא ושמע! – דיבר אברמזון באזני חברו כמעט בקול־לחשים סוער – בקיצור: חייך בכאן אי־אפשר שיהא להם איזה ערך. חיים כאלה “אין שוה למלך להניחם”, ומאן מלכא – רבנן, כידוע… בקצרה: עליך לצאת מזה, לצאת. עיקר־הדעת, עיקר־הדעת הוא, שיש חיים אחרים, מחוּדשים, שמקומך, בני, בחללא דהאי עלמא, עולם היצירה של אור…

– אֵי, אתם שם!.. סגרו את הדלת!..

הקול קולו של אותו הסוחר, שישב חציו סמוך אל דופן הספסל – קול צער כבד, קול איש שדוקרים את בשרו במחטים. אולם חברו היה נוח לבריות ממנו. גם דעתו היתה, אמנם, שכל הנוסעים לא נבראו אלא בשביל שיסגרו את הדלת בעדו, ולא תאחזנו צינה, חלילה, אבל את דעתו זו כבש בלבו ושתק: עסוק היה באכילה ופיו מלא. בסכין נאה, חד וחלק, חתך נקניקים ממולאים ושמנים, וכל חתיכה וחתיכה, בתבניתה הדקה והעגולה, הניח בתוך פיו בזהירות עצומה ובכוָנה מיוחדת, כששפתיו מבעבעות בצבוצי רוֹק ולחייו מתנועעות מתוך שובע־רצון של אזרח נאמן החי בשלום את כל העולם; ורק בשעה שהיה “מאן־דהוא” אומר להניח את כליו אצלו או מעז להעיר, ולוּ גם דרך־אגב, כי לא מן היושר הוא, שיתפוס אחד את כל המקומות ולא ישאיר לאחרים כלום – היה הוא, איש־השלום, עונה בחשיבות, אבל גם מתוך קצת התרגזות, שאותו אין ללמד יושר, שהוא יודע את זכויותיו; ואם בעל דבריו המלמד יושר היה, נוסף לזה, ממין הכושלים, עפ"י בגדיו – לא היה בעל הנקניקים מתעצל להוסיף נמרצות, כי כנגד עזי־פנים ומפריעי סדר ברשות־הרבים – יש ז’נדארמים בארץ.

הדלת נשארה פתוחה. יהודי אחד בא־בשנים ולבוש־קרעים נדחף לתוך העגלה וביקש לו מקום־מנוחה אצל התגרן הלועס, אבל זה גירשהו מעל פניו בבוז; ואברמזון מיהר ופינה לפני אותו העני את המקום הצר, שהיתה אמתחתו מונחת שם משעת כניסתו לעגלה, וחזר מיד לדבריו. ואולם פרנקל לא האזין לו עוד – חמתו בערה בו עד להשחית. הוא צריך ללמד דרך־ארץ את הכרסן הלז ויהי מה. הוא יקח את אמתחתו של אברמזון, שאין לה עתה מקום, ויניחה אצל פלוני על אפו ועל חמתו. נראה, אם “העריץ הנבזה” הזה ימלאנו לבו לעמוד גם בפניו, בפני פרנקל, הידוע פה בכל התחנה, אם לא. יעמוד־נא אברמזון מרחוק ולא יתערב בריב. הוא, שלמה, רוצה לעשות הכל בעצמו, בעצמו… רוקק הוא בפניו של הכרסן, הלז ובפני כל ז’נדארמיו גם יחד…

– אמת, בחור, אמת ויציב, – התעודד והסכים היהודי המגוֹרש, שעמד כל אותם הרגעים בבוֹשת־פנים של נדכה לעיני כל המביטים בו; וכשראה את ה“הבחור” מזעיף פנים גם אליו, פנה אל אברמזון, וצחוק ההכנעה שעל שפתיו פשט צורתו, צורת עלבון וחרפה של “מי ידין עם התקיף”, ולבש צורה של חנופה והבעת תודה וידידות – עקבתא דמשיחא: ירהבו הנער בזקן… ברם מי אנכי שאעמיד על דעתי? יודע אני?.. “משפטים בל ידעום”… אין לו לז’נדארם… חה־חה… אין לו לז’נדארם, אלא מה שעיניו רואות… האף אין זאת, אברך?.. חַה־חַה…

– לא! – הוסיף פרנקל לטעון אל אברמזון, ואל היהודי המגוֹרש ואל “החנופה שבפניו, תועבת־נפשו” לא הביט – מדוע יהיה הצדק למרמס־רגלים לכל שור וחמור!..

– ולפרסות־החזיר… חה־חה… – התאמץ הזקן להשיב על־ידי דבריו בעיני אברמזון את כבודו אשר גלה ממנו לפני רגעים…

– מדוע נכוֹף ראשנו בפני כל עַוָל, – הוסיף פרנקל, כשפנה עורף אל “זה המתערב בשיחות לא לו”; אברמזון לא הרגיש ב“תנועה” זו של העלם המתגעש מפני שכפף עצמו ברגע זה להניח את אמתחתו תחת הספסל – מדוע נעבור על מידתנו, בשעה שיש היכולת להראות לשכמותם, כי לא ילדים לפניהם. אותי גם ז’נדארמי בית־הנתיבות יודעים פנים אל פנים. יש לאל ידי להראותו מי גדול ממי…

– טוב, טוב, – צחק אברמזון במלוא־פיו – גם בלעדי זאת הוא, אברמזון, יודע, ששלמה אינו מוג־לב ואין כל צורך להוכיח את זאת. לא פחדן, אבל תינוק עדיין. כמה ימי שני חייו? שמונה־עשרה שנה? בן שמונה־עשרה – ותינוק! אין זה מדרך עם־סגולה כלל. בתוך עם־סגולה אין תינוקות. רֵע יש לו בא., ואוּריאל דוידוֹבסקי שמו, והוא, בהיותו בן שמונה־עשרה, כבר ידע את שוֹפּנהוֹיאֶר… בקצרה: תינוק, אבל לא מוג־לב, ועל כן אין הוא, אברמזון, ירא לעזוב פה את שלמה. מובטח הוא בו, ורק שצר לו להיפרד מעליו אף לשבועות אחדים. צר לו גם על שאר תלמידיו, שהיה יכול להיות להם לתועלת, ואולם – מה לעשות! הן בכל אופן אי־אפשר לו עוד להישאר כאן. עוד מעט… עוד מעט… נוּ, אם לא “וסקלוהו” – יגרשוהו… וזה הלא יארע לו, סוף־סוף, לכשישאר – ולמה לו להמתּין עד כך? המעטות הן המסות, אשר ניסה בהן בימי חיי־הבלו הקצרים והרעים? –

שלמה הפסיקוֹ בקריאה שלא ממין הטענה:

– אֶה, אילו היתה אמו בחיים…

– בוודאי! בוודאי! – סייע לו אברמזון בהתלהבותו, מבלי שמוע ברור את קול־מבטאו של איש־שיחו – כך, אילו היתה אמך בחיים, כי אז… כי אז… נוּ, כי אז… מי יודע, אדרבא, שלמה’לה, אז, אפשר, שהיתה קשה עליך עוד יותר הפרידה מן הבית… הן את קשי הדבר אני יודע ומרגיש, בני, כמוך, ואולי עוד יותר ממך… איך שיהיה… לאן אתה מביט?.. איך שיהיה, עתה מובטחני בך, שלא תהיה לא סוחר מצוין ולא מורה־הוראה בישראל…

ושוב השתפך אברמזון בצחוק ממושך ועלז, שרק בסופו נתבלבל ומסך מעין תוגה בעיניו. הנה הוא. גם לו יש אב; לו יש עוד אם. והוא מבין: יסורים. ואולם – כל זה מן הצד. כלל זה נקוט בידך: אַל לבן־אדם לשאוף להימלט מצער ויסורים. לא ביסורים תלוי הדבר. העיקר – עליית החיים. שוחט־ובודק הוא אביו הישיש בעיר־מולדתו – ומה יוכל הוא, אברמזון, להושיע לו? כשיש כסף בידו, הריהו שולח לו רוּבלים אחדים. אבל יודע הוא, שפרוטות אלה אינן ממרקות עווֹנו ואינן ממעטות את הצער, אבל מה יוכל עשות?

– שם העבר, העבר, – דיבר אברמזון – ואנחנו, שלמה, אנחנו, הלא הננו… אנחנו – בני העתיד!..

נשמע קול הפעמון המצלצל.

נוּ, הבה וארד, אברמזון…

– רד… אבל על מנת לעלות, בני, על מנת לעלות, שלמה’לה, נוּ, מה?.. המקנא אתה בי?.. מה נעצבת שנית? כלום לא אתגלי לך? שהעצבות היא מסיטרא אחרא ואין רעה חולה מזו לבת־המלך, להנשמה? אין דבר, עלם נרגש, בקרוב נתראה. הכל תלוי בך…

– אה… הצלצול השני…

– נוּ,שלמה, עוד פעם: היה שלום! אחת זכור… צפה למכתבי… דרוש בשמי לשלום אחיך הקטנים…

– ואתה, אברמזון, דרוש־נא בשמי לשלום יֶוַה אִיסאַקוֹבנה… אמור לה…

צילצל הפעמון בשלישית. שלמה מיהר וירד ממעלות העגלה ויתייצב על הסוללה וילווה את הנוסע ברכבת, הניתקת מעמדתה, בעינים של הזיית עלומים וכוסף לאשר לא כאן. שפתיו היו דומות כאילו נצרבו זה רגע ובתוכו נתחוללו הרהורים על אותו היום, יום צאתו גם הוא לשם, מקום שיראה את זו ש“גם לה אין אֵם”… את חוַה…

ב

שעת בין־השמשות של חורף מישמשה וּבאה. אברמזון נשאר עומד בפינת העגלה על יד החלון הראשון. הוא עמד, הביט והגה, כדרכו תמיד, ומסביב לו – קשקוש־שפתים, טלטול־חפצים, קילוּח של המיית ציפּיה ופיהוּק ממושך של עוברי אורח: האַ־אַ־אַה… “מה שם התחנה הקרובה?”

העיר א., מחוז־חפצו של אברמזוֹן, שאליה כוננה הרכּבת את מרוּצתה ההומיה והנחפּזה, היא אחת הערים, שרובן יהודים, ורוב הנוסעים ברכבת שבמסילה זו הם מבני ישראל. גם הפעם, בתוך הנוסעים המרובים, נמצאה רק משפּחה נוצרית אחת, שישבה בירכתים מול פני אברמזון, ומדי נשמעו הקריאות: “Пожалуйста!”, " Боже сохрани!", או “В таком случае” מפּי הנוסעות היהודיות, היה אברמזון זוכה לחזות את התעוררותה של אם המשפחה הנכבדה, היאך זו מעוררת בכל פעם, על ידי דחיפת מרפּק, את בתה הצהובה לשמוע גם היא אל מבטא הצפצפניות־היהודוֹניות, אלא שלגודל־האושר היו עיניה כעבור רגע קטן, נתלות פתאום בהקוֹקאַרדה של כובע אישה הפּקיד, שישב נים ולא נים, תיר ולא תיר, והשינה היתה חוטפת גם אותה. ואז דיברו בנות־ישראל רוסית באין מפריע.

באין מפריע שב גם התגרן, הסמוך חציו על דופן־הספסל, לספר לחברו הסועד לבו בנקניקים, על דבר מפעלותיו וגבורותיו של אותו הפּריץ בן־החיל, האוֹפיצר השׁטאַבּי והסוחר הערום גם יחדיו.

– טֶק’ס.. טֶק’ס… – שנה בקול של חוזר־לענינו ובעונג של הרחבת הדעת; נראה היה, שנפש המספר מתדבּקת בגיבּוֹרוֹ, ועל ידי מעשי הפּריץ הנפלאים המסופּרים בפיו ובלשונו גם הוא בעצמו מתעלה לעמוד במקום גדולים: – טק’ס… סוירידילוב טוען קול אחד: “היא שלי ותכשיטיה שלי, כוּלה שלי – וסוף־דבר”. אבל גם יאַמפּוֹלסקי, אדוני הנכבדים, גם יאַמפּוֹלסקי אינו ילד בן יומו. הוא כופר בכל: “עוּרבא פּרח!” – “עוּרבא פּרח”? קורא סוירידילוב בחרי־אף, כשהוא קופץ וחוטף את האקדח מעל הכותל!.. וכו' וכו’…

אברמזון עמד בפינתו, וכל אשר מסביב זר היה לו. כאב־ראשו התמידי, שהתגבר בו באותה שעה, בתקוֹף בו ים־רגשותיו, היה לו לסתרה והגן על הקודש שבלבבו מפני הטוּמאה. את כף־ידו אימץ אל מצחו הבוער ואת עיניו מיצמץ־מיצמץ, כאילו איווה לרכּז את כל העולם במחשבותיו. כנגד עיניו הבהיקה יריעת שלג שטוחה על פני כל היקום: לוֹבן, לוֹבן צח ונהדר, בכל מלוא־החלל שמעבר לקירות־העגלה. על ידו ישב אותו היהודי לבוש־הקרעים והסתכל בגניבה אל לחיי בעל הנקניקים המתנועעות, ואולם זקנוֹ המגודל הזכיר לאברמזון את ר' יצחק שו"ב אביו ואת זמר־הדבקות שלו בתפילת השחרית של שבת:

– הַ־זִיו והַזוֹ־וֹהַר… אַי־אַי־אַי־אַי, לחי־עולמים!..

– הטֶ־כֶס וה־טוֹהַר… בִּים־בַּם־בַּם, לחי־עולמים!..

וקוי ההוד הפושרים והביישנים של שמש־החורף הגוֹועת, שחדרו, לפני היעלמם כולם, בעד השמשות ורעדו באלכסון על פני קירות־העגלה, נגעו גם בקצה מצחו הימני של העלם העומד קוממיות – ויאירו…

– מה, רבי אברך, – נפנה אליו שכנו היהודי הזקן, שנתעורר לבסוף מהסתכלותו בלחיי הלועס והתחיל סוקר בעיניו את כל המסובים, לראות אם הימָצא ימצאו בהם “בעלנים” לקבל הצעתו – מה, אפשר סברא היא, שנצרף מנין ונתפּלל מנחה, הא?

זקָנו של אברמזון, העוני שבמלבושיו, הכבוד והחסד שעשה זה לו, לעני, הקול המלבּב, שבו ענה על כל שאלותיו הקצרות – כל זה הטעה את לבב־הזקן לחשוב, כי מן ה“אברך” הזה יבָּנה גם בצירוף־מנין. הצעתו הושבה הפּעם, לצערו, ריקם: המנין לא נצטרף. וה“אברך” נשאר עומד בהזיתו אצל החלון. כל מיתרי לבבו, כל קרביו ריננו והתפללו בו מאליהם, ביחידות…

הנה אותו יער־הלִבנים עם אותם האילנות הרמים והנישׂאים, שחלפו לפני עיניו גם אז, לפני ירחים מספּר, בלכתו שמה, צוערה, להיות מורה לילדי בעלי־בתים. סתיו היה אז בארץ. חשופים עמדו העצים, ערומים ונוגים, ושכבת השלג המזהירה והטהורה לא היתה בהם עוד. ועתה חורף, והוא שב על עקביו. הוא שב לא. – לעבוד ולעשות. הוא לא יכול להתמהמה שם עוד. הוא עשה חליפין: המיר את חיי השׂוֹבע והמנוחה בשערוריה קטנה…

– חַה־חַה־חַה! – התנשׂא סער של צחוק רענן בלב אברמזון, כשמצחו נסמך על הזכוכית הקרה – שם שׂכרוּהוּ בכסף מלא, שׂכרו בחור עני ונעזב, היטב היטיבו עמו ויתנו לו מאכל ומשתה מדי יום ביומו וממון־דמים מדי חודש בחדשו. וכל כך למה? – בשביל שילמדו פּרי־בטנם למצוא חן ושׂכל טוב בעיני אלוהי־השמים ובריות הארץ. ומה עשה הוא? מה עשה הוא, כּפוי־הטובה? הוא גילה לשומעי לקחוֹ, לאלה הקטנים שניתנו על ידו להורותם דרך התורה והמצוה וההשכלה, דברים אחרים לגמרי מזה, דברים צדדיים, מיותרים ושלא ניתנו להיגלות…

חַה־חַה־חַה. בתחילה היה הכל נוהג כשורה, על צד היותר טוב. הם לא ידעו את דרכיו, לא ידעו דבר מכל מה שהוא עושה לרוח מקשיביו הקטנים: טרודים היו, הנכבדים, ביותר, בעסק, בסעודה. ואולם, סוף־סוף, גוּנב אליהם הדבר ואזנם לקחה שמץ מנהוּ. נפקחו עיניהם לראות, כי יותר משהוא מלעיט את תלמידיו כללי דקדוק נחוצים, סיפורי מלחמה מחכימים, חשבונות, גיאוגרפיה ושאר חכמות, הוא דורש לפניהם בפסוקי הנביא: גזילת העני בבתיכם!

והנחש היה עירום, והשערוריה איומה! מורה משונה זה לא היה רואה את תלמידיו כאילו הם כלים ריקנים העומדים להתמלא מימי הלימודים, כדרך־העולם, אלא רואה היה אותם כחברים צעירים, כחומר ליצירה…

חהח־חה־חה. הם, תקיפי צוער העיר, נכבדי קרת – שלולא היהדות והפּרעות שהיו להם בעולם, אזי היו נהנים מגופם הכשר, ממצבם, מחדשות־המלחמות, מן הכל, הנאה שלמה לחלוטין – הם לא יכלו לשׂבּוֹע רצון מזה הבחור המוזר, הקבצן המלמד, שנשׂכּר להם בלחם!

– – – והוא שב עתה לרעבון ולמחסור אחרי ההפסקה הקצרה, ושפתיו לוחשות בעוז על חירותו של עכשיו, על שובו להיות חופשי לנפשו בעיר הגדולה, על חייו העתידים לבוא באותה העיר, על מצב־נפשו עתה ועל חדות־ההויה בכלל.

ושעת בין השמשות עברה. נרות־הסטיארין שבעששיות־העגלה הודלקו. הרכבת עברה בעמקים. בחלון המאופל נערמו הררי נשף, התאבּכו גאות־עשן ושביבי אש בתוך העשן. הוּ־הוּ־הוּ־הוּ… הרכבת גומאת את גשר־הברזל שעל פני הנהר הגדול בואכה א. העיר. הנה מתרוצצים בחושך גינות, סוכּות־שומרים, בארות, נסים ירוקים־כהים – חיים, חיים!

– כרטיסיכם, אדוני, כרטיסיכם! – ניגן קולו של הקוֹנדוּקטוֹר הנכנס את נגינתו הרגילה – מי הנוסע עד א.? – בבקשה!..

מיהר אברמזון למסור הכרטיס, נסער לצאת אל מרפסת־העגלה ויעמוד שם. בכל מלוא חזהו שאף את נשימת הקור העז וכולו נשען אל רתוֹק־הברזל של המִרפסת. מתוך הרהוריו הקודמים נזכר בדבריו, שדיבר אליה על עצמו, בהיותו אִתה בא. ואלה הם: אם לעת־עתה איננו, וגם אי־אפשר לו להיות, איש של הרמוניה שלמה וגמורה, הנה גדולה־גדולה בו השאיפה אליה וגם חומר לא יחסר בו ליצירתה ולשכלולה.

ומחשבה גוררת מחשבה. הגיונותיו ברגע זה לא היו ברורים וקצובים כל צרכם. אלה היו הרהורים־געגועים, עדינים וביישניים, מעין געגועי עלם על בחירת־נפשו הקרובה אליו וימים יפרידו ביניהם…

עדינים וביישניים היו אותם ההרהורים על אודותיה, על זו הקרובה־הרחוקה, על זו היכולה להשלים את חייו, לשפּרם ולהעלותם, לולא נקודה אחת שביניהם; על זו, שבתחילה לא היה אלא משתומם על יפי־האדם שבה, אבל אחר־כך, לאט־לאט, באותה התקופה הקצרה, שנתקרבו ביותר על־ידי אותה העבודה המשותפת והמזעזעת, ותלתליה היו נוגעים לפעמים שלא מדעת בלחייו, התחיל מרתת פּן יגָלה לה על־ידי אחת מתנועותיו אותו הצד החדש שהתמזג ברגשותיו וביחוסו אליה…

אברמזון בּוֹש מפני הצד הזה; יש שהיה מתפלל בלבו על התגלותו אליה ובאותה שעה חרד, חרד… הוא התאמץ תמיד לרכּך את הצד הלז ולהפיגו, אבל כלום חייב הוא, אם אינו יכול לעקרו מן הלב. וכשהיה בא לידי מסקנה, שהיא יודעת, היתה רק שאלה אחת מתעוררת בקרבו: היש תקוה שתוּסר הנקודה ומקום שישלמו בו הניגודים – והיה המקדש אחד?

הרכבת השמיעה קול תקיעה גדולה. אברמזון הזדקף. שלמוּת היתה בקרבו. משאו התמידי הקשה לא הכביד עליו, כאילו עזבוֹ… גילת־נפש קלה וכאב־ראש כבד משלו בו. ולא קרבו זה אל זה כל אותה השעה.

ג

בשעה השביעית בערב עמדה הרכבת לפני בית־הנתיבות החדש של עיר־הפּלך א.

אברמזון נחפז אל העגלה, הוציא מתחת הספסל את אמתחתו, שבתוכה נמצאו שלוש כותנות וכמה ספרים – ויצא.

– לאן?.. – שאל פתאום את עצמו, כשהפסיק את הילוכו באמצע הדרך ועמד – לבית מנשה קצמאן?.. לראות אותה?.. מה טוב… האח… פּתאום… חַוה… אבל אם אסור אל הבית הזה, הרי יקשה עלי אחר־כך לעזבו, ואני זקוק למעון מיוחד… לעבוד, “למעט ב’עולם' ולהרבות בשמחה”, חה־חה… אמנם, ללכת גם אל אוריאל דוידובסקי לא טוב… הכנסת אורחים קשה עליו… אוריאל… האומנם, לינת לילה אחד… מחר אמצא לי “משכּן” ושכנתי בתוכו. אין דבר. אל דוידובסקי!

הוא נשׂא את רגליו וישם את האמתחת על שכמו. הדפּים העבים והקשים של תכריך־הספרים: “הכוזרי” עם חמשת ספרי ברדיצ’בסקי, הוצאת “צעירים” בכרך אחד, שהיו מונחים שם בתוך האמתחת בקצה, העיקו על צלע־כתפו והסבו לו מעין רגש הנאה על חושו את גופו. צעדיו הנמהרים התכוננו אל הרחוב הקוקזי, מקום מגורי אבותיו של אוריאל; כי שמוע שמע אברמזון בצוער, שאוריאל דוידובסקי שב בתחילת החורף לגור בבית אבותיו.

הדרך היתה לא קצרה – מהלך שעה שלמה. מיטלטליו של ההלך, אמנם, לא הכבידו עליו וגם בגדיו קלים היו, ואולם כאב־ראשו, אם כי היה תדיר אצלו, הגביר את עיפותו. כשהגיע לעבור על־פני סמטת המקולין, קרוב לדירת קצמאן, זו שחַוה בלוּמין דרה שם, התפרצה קלוּת־אורה לכל פנימיותו וכמעט שלא עמד בנסיון ורצה לסור שמה. התרוצצות־הרגשים נמשכה רגע. לבסוף עקר אברמזון את רגליו והלך הלאה.

בשעת כניסתו של אברמזון לבית דוידובסקי היתה בעלת־הבית, אמו של אוריאל, יושבת ובוררת קטניות לאור מנורה קטנה של זכוכית ואפה שופע מיץ ופניה עצבים, כדרכה. שמואל, הבן הצעיר, ישב גם הוא אל השולחן ולפניו – ארוחת גרש ומגילה־עפה בשפה המדוברת. פניו הדלים, אכולי העופרת, העידו בו, שמסדר אותיות הוא. אבי־המשפחה, משה אהרן דוידובסקי, לא נמצא בבית. עיניו השחורות והעקשניות של שמואל היו נתונות פעם בקערה ופעם במגילה, וכששמע ברכת ערב יוצאת מפי איש זר שנכנס, הסתיר מתוך־זהירות־שלא־מדעת את המגילה תחת כיכר־הלחם המונחת על ידו והניצוץ שבעיניו נתמלא כרגע הבעה של חשד והכנה להגן על עצמו; ואולם מיד הכיר בשרטוטים הנמרצים והתמימים של פני הבא, פנים הידועים לו מתמול שלשום – וירגע. ובעוד רגע – והעלם כבר שמח שמחה נאמנה ותמה לקראת עיניו הגדולות והמחממות של אברמזון, אשר בברק־בבותיהן האמוץ התנוססה רגשנות אמיצה, חומלת ועדינה עד למאוד.

– אברמזון, כמדומה, לא היה כאן כל החדשים האחרונים? – שאל שמואל בענין ידוע לו, כדי להיכנס בדברים.

אברמזון השיב על השאלה ודרש לאוריאל.

– אוריאל?.. – התאנחה בעלת הבית קשה – אוריאל כבר חזר ויצא מביתנו ויעזבנו שנית. הוא לא דר עמנו אלא כחודש, וזה כשלושה שבועות וחצי ששב לגור ביחידות, כלשעבר. הלך מאתנו. אוי, אוי, מפריעים אנחנו אותו, כנראה. בנאמנות, איננו נותנים לו, כנראה, לעשות את אשר הוא צריך לעשות. חדרו ריק עתה, ידידי, אולי יודע כבודו איזה רווק הצריך למען, הא? בנאמנות, אין טוב מחדר כזה, בנאמנות, אין טוב. מאנשים שכמותנו, ברום השם, הכל ישבעו רצון, ובמקח השוה, אַה?

– אַה? – התעורר אברמזון – כן… מה?.. מעון?.. אני בעצמי מבקש מעון… אם רק…

– אוריאל דרוש לכבודו תיכף? הפסיקוֹ שמואל בכונה ובקול חשוב, שהיה בו גם קצת הסתר־דבר ורוגז על “אותה אשה” – אמו – שבשעה שאדם דורש לאוריאל, הרי היא באה ומבלבלת את המוח במעונותיה!

פני “אותה אשה” הועבו עוד יותר. בוא וראה, הבנים של עכשיו מה הם! הרי יודעים הם, כמדומה, מה קשים החיים בימינו ובעתים הללו; כמדומה, שגלוי לפניהם, מה רב הדם השותת בכל חתיכת לחם ומה גדול שויה של כל פרוטה ופרוטה, ואף על פי כן לא איכפת להם כלום. בנאמנות, על כגון זה יש להתריע “שמע ישראל!” כאן עומד החדר לשכירה, ובעזרת השם נמצא שכן, וכפי הנראה וכפי הנשמע, בר־נש לא רע – לכאורה, מה צריך היה בן כשר לעשות? ושמואל, אוי־אוי, לא די שאינו משתדל לדבר על לבו ולפתותו – הוא משיאו עוד לדברים אחרים!

אברמזון רצה לעשות נחת־רוח לאשה העצובה והלך אחריה לראות את המעון. החדר היה לא־קטן בארכו, אך צר ומשונה, ורק חלון אחד לא־רחב היה לו. הכותל מימין לכניסה היה מסויד כחול־כהה ומעוטר קורי עכביש בראשו, ומשמאל – קיר עשוי קרשים, מחיצה בין חדר זה לחדר־האוכל, מעוקם קצת ומחופה נייר ירוק ומנוקד. בעלת־הבית, שליוותה את המיועד להיות דיוֹרה, הרימה אל מול פני הכתלים את מנורת הזכוכית שבידה – וינועו הצללים של התמונות המטושטשות התלויות שם בלי סדרים, וייראו ראשי הרבנים והגאונים הגדולים עם פיאותיהם ואֶפּולטי הגנרלים ואנשי המלחמה, עם פתילי זהבם. על גב הכירה שמאחורי הפתח ישבו ילדי הבית, התחממו ושוררו בקול ממושך ומלא “מרה שחורה” אוכלת לב ונפש; נוגה ביותר היה קולה של ילדה קטנה בעלת ראש מסולסל ופנים חשוכי דם שלא ידעה לבטא לא גימ“ל, לא למ”ד ולא רי"ש, ויהיו דברי השירה בפיה עצבים ורפויים ביוֹתר:

– אָבּעֶ' אֱ־יֵ־חֵי־נוּ שֶבִּ־שֶמַיֶה… –

– אָבֶּער אֱלֹהֵינוּ שֶבִּשְמַיִן? – החזיק על ידה ילד גדול ממנה בקול שואל ומצפה…

– כּ… שֶׁ… חָ־ ־ ־פֵץ עָ–שֶׂה – המתה הקטנה וקוננה בקולה הבכיני והכל עברו בחפזה אל המלות הז’ארגוניות שבשירה זו:

"אָבער אונזער גאט, וואס אין הימעל רוּט ער,

וועס ער ווי־י־ל טוּ־־־ט ער" – – –

ובהגיעם עד כאן, היו ממהרים לשוב ולנגן זה גופא בקול יותר עלז ונחפז; ושוב היתה הקטנה חוזרת, כאילו אינה יכולה לשׂבוע, הוגה נכאים ומתמוגגת:

"אָבּעֶי אונזעֶי דאָט,

ס' אין הימעֶי יוּט' עֶ

וואָ סע ווי־י־י

טוּט' עֶ!"…

– החדר טוב בעיני, – אמר אברמזון – אלא שיותר משלושה רובּלים אין ידי משגת לשלם.

– שלושה רובּלים? – ניענה ברכה בעלת המעון בראשה ולא ידעה לעצור בנגינת השמחה הפתאומית, שביצבצה בקולה – לא, ידידי, בנאמנות, אי־אפשר; מעט; יקרות העצים בחורף הזה – השם ירחם! שלושה… בנאמנות, מעט…

– והמולת בעלי־המלאכה העובדים פה לא תשבית את אדוני מעבודתו? – הפסיק שמואל בעקשנות את גמגומה של אמו, בראותו כי אברמזון כבר נכון להוסיף כבקשתה (בכלל ניכר היה, שלא רק “מרמת אמו” בדבר שכר־המעון, אלא “כל השידוך בכללו” אינו מוצא חן בעיניו לחלוטין, מטעם כמוס עמו) – הן עבודתך, מר אברמזון, עבודתך, כסבור אני, אומר אני, עבודתך דורשת מנוחה ובדידות, הלא כן אדבר? אבי הוא נגר, הלא תדע. ובביתנו עובדים שלושה פועלים…

– ריבונו של עולם! – גנחה האשה – מה הוא מדבר? מה אתה מדבר, שמואל? בנאמנות, אין נכונה ברוחך, חס ושלום, בנאמנות. שלושה פועלים – ענין גדול… כאילו איש זר הוא. שלושה פועלים, בלי עין־הרע, אבל מלאכת הנגרים כלום מלאכת נפחים היא? יגיע כבודו בעצמו – פנתה אל אברמזון – כבודו הלא איש נבון הוא. אם בחדר־הכניסה הם עובדים להם שם בדממה – למי ירעו? בנאמנות, כלום מכים הם בפטיש על הסדן?!

– כך, כך, – הרגיעה אברמזון בעדינות – אני משאיר פה את אמתחתי, את כל רכושי, לאות, כי החדר הוא לי מהיום. בבקשתי להוציא משם את כל הכלים היתרים והתמונות וכיוצא בזה. שולחן ודרגש – ולא יותר. מה זה? – קרא פתאום, כשפגעו עיניו באורלוגין שעל הקיר – עשר שעות וחצי.

– לא, – ענה שמואל בקול קשה – האורלוגין הלא אינו מהלך. הוא עומד תמיד בשעה זו. כסבור אני, אומר אני, שהשעה – שעה עשירית, ולא יותר. הלא זה רק כחצי שעה לבואי מבית־הדפוס. הן שבתנו, אברמזון, בחורף הזה, שבתנו, ושביתה רבתא; ועתה הננו עובדים מן השמינית עד השמינית, אני אומר, כן… אח, אברמזון, הלא צריך אתה להתראות את אוריאל. תיכף אני מוליכך אליו. הוא מתגורר עתה לא הרחק מבית מנשה קצמאן. הלא יודע אתה את בית מנשה קצמאן? ואת חתנו, את חברשטיין …פיוּ, מה אני שואל! שאלה היא, היודע אברמזון את חברשטיין! בימים האלה נהייתי גם אני ליוצא ובא בביתו. זהו אדם! הוא ציווני, לקרוא את “תולדות המשפחה, הקנין הפרטי וה… והממלכה”, כן, “המשפחה, הקנין הפרטי והממלכה” של אֶנגלס. איני טועה. ספר טוב, אברמזון, הלא? תיכף אני הולך אתך.

בעלת־הבית מלמלה ביגונה:

– באישון־לילה… אוי, אוי, לילה־לילה הוא מוצא לו איזה עסק. אין כל רחמנות בלבו, לא על עצמו ולא על אחרים. הלא עליו להשכים מחר אל המלאכה: לוּ ישן, לכל הפחות, לילה אחד כראוי. לא, הרוח נושא אותו, מעודו לא ינוח; מה בכך: למצוא הוראת שעה בשביל אוריאל, לעשות מעשה כל שהוא לטובת הבית – אינו נחפז כל־כך. ורק כך, בעלמא, עסקי רוח. כי מה לו ולמכאובי אמו? כלום חולה הוא אף פעם אחת על פחדה? מה איכפת לו, אם על כל יציאה ויציאה שלו מן הבית יתפלץ לבה מדאגה, אף על פי שבאמת כבר הגיעה השעה להתרגל, שלא לפחד ולא לדאוג… הגיעו ימים… אוי, אוי, באו מים עד נפש…

שמואל מיהר לגמור את אכילת התבשיל ולהחביא את המגילה – ויקם. כל תנועותיו היו דומות כאילו הוא מתעתד לקיים תיכף איזו משלחת גדולה וכאילו מלחמה לו את האויר.

– – – – – – – –

על שאלת אברמזון, בשעת הליכה, אם יצא אוריאל מבית־אבותיו בסיבת ריב מיוחד – ענה שמואל בשלילה. לא כך, בלי כל ריב. ובכלל, כסבור הוא, אומר הוא, עד שאברמזון שואל למה יצא – ישאל, מוטב, למה חזר. למה בא לגור לכתחילה? הן הוא התגורר כל העת, מיום שעמד על דעתו, לבדד, ופתאום – ברוך הבא! אם אינו יכול לדבר את אביו לשלום – מוטב היה שלא לבוא ושלא לצאת. כך, הוא, שמואל, אומר וכך היא דעתו. ובכלל מוזר הוא, אוריאל, בעת האחרונה. תמיד היה בריה משונה, אבל לא באותה המידה של העת האחרונה. לא, כל ריב לא היה. “אדרבא, הוא מתהלך את האם עתה ביתר חיבה וביתר רחמנות ורק שמתרחק הוא עכשיו מן הבית יותר, ולעתים רחוקות מאד הוא מראה פניו”. יאמר אברמזון מה שיאמר: הוא, שמואל, אינו מבינו, אינו מבין את אוריאל, אינו מבין את כל אשר אתו, אינו מבין את “סידורה של הקוֹפּיה” הזאת, כמו שאומרים בבית־הדפוס. חברשטיין אומר “אוֹבּלוֹמוֹבשטשינה” וגם הוא, שמואל חושב כזה: טיפּוסו של אוֹבּלוֹמוֹב – ותו לא. כסבור הוא, אומר הוא: בזמננו, שהחובה מוטלת על כל איש לעשות הרבה כל־כך, יושב לו אחד בקרן־זוית ואינו נוקף באצבע קטנה, שוכב לו כל הימים ו“רוקק כלפי התקרה” כמו שאומר מנשה קצמאן. מובן מאליו, הוא, שמואל, לא יגיד לו דבר: יודע אוריאל יותר טוב ממנו וגם צחוק יצחק לכל “עשרה מאמרות”. ואולם, בבקשה מאברמזון, יבאר לו את המחזה. מפי אחרים אירע לו, לשמואל, לשמוע לא־טובות על אוריאל. הכל מתייחסים אליו באיזו שנאה ובלי כל סיבה, לכאורה, חברשטיין, איידלמאן, פֶּטרוב – הכל. ודעת אברמזון? יגד־נא!

– הרוח אינו מניח לדבר, חבר! – צחק אברמזון.

אז הכיר שמואל פתאום, כי הוא מאריך בדיבורו, ואברמזון הלא “ערום הוא לחלוטין: במעיל קיץ” – ויתרגש, ויחל למהר את צעדיו, ולשונו בכל זאת לא שבתה ממלאכתה: אוריאל גלמוד. על אברמזון ישמח מאד. כל ימי הקיץ שעבר הלא הוא האחד שהיה בא אליו. אבל אם קר לו, למה הוא מתנהל לאטו כל־כך? מהלכו דומה כמעט למהלכו של אוריאל. הראָה אברמזון, איך אוריאל הולך? בקומה זקופה, זקופה, לאט, בדממה… ש־שא. “כאילו שנים־עשר מקלות בתוך בית־בליעתו”, לדברי קצמאן.

– לא יפלא: – הוסיף אברמזון לצחוק – זקנים אנחנו ועיפים…

ואולם הערתו הקצרה העירה מחאה סוערת וארוכה מצד בן־לויתו. לא, לא, אחיו – יוכל היות, אבל אברמזון! אברמזון אינו זקן. צעיר הוא. אחד משלהם. הוא, שמואל, יודע. עוד לא שכח את דרשת אברמזון באותו בית. עיף – אפשר עתה, תיכף לבואו מן הדרך, ואולם אז – זוכר הוא? – אז, באותו הערב, כשבא הוא, שמואל, לקרוא לו ולהראות לו את המעון – מה מיהר הוא, אברמזון, להלך, כבן־חיל, כחץ מקשת. נו, הנה הגיע לבסוף אל דירת אוריאל. ילך לו אברמזון, והוא, שמואל, לא ילך. הוא – נוח לו להיכנס אל בית מנשה קצמאן הקרוב, ולאחיו לא יכנס: אינו אוהב להיכנס אל אחיו בימים האחרונים.

ד

כשנכנס אברמזון אל אוריאל דוידובסקי, מצאוֹ יושב כשהוא דומם על מיטתו. על השולחן בערה מנורת מתכת לא־גדולה ושלהבתה לא היתה מלאה. בזויות החדר הבודד והמרובע נשתטחו צללי אופל והחדר בכללו עשה רושם של אוהל נזיר נבדל מהבלי העולם.

באחת הפינות, משמאל לפתח, עמד מטה־ערמון עבה ומלא חרולים, שבעל־המעון הבודד, כפי שידע אברמזון, היה אוהב לקשקש בו על הרצפה מדי צאתו: ובעל־הבית, מַלוה־בריבית זקן ןחשׂוּך־בנים, המתגורר עם זקנתו־זוגתו בחדרים הנותרים, חרד חרדה היסטירית מפני אותו קשקוש…

גם בשבת דוידובסקי על מקומו ניכר היה, כי איש־קומה הוא, כי גובה־אילן לו. בפניו השחרחרים והמרודים לא היה כלום מאותה התוגה החיצונית היפה שבפני בני־אדם “אינטליגנטים” מן המין המצוי: חיוורה עמוקה כּיסָתם – חיוורת עינויים בלתי מצויים, מזוגה באיזו הבעה מיוחדת, חדשה, שאין מָשלה ברחוב. בשרטוטי הפנים הללו, שרטוטים לא־ישרים ולא נעימים־למראה, היתה איזו הסתכלות שלוה וקשה, החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פייטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום־תלאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר־דבר. אפּו הארוך והדק וסנטרו החלק והמחודד שיוו לכל דמותו של אוריאל דוידובסקי תואר פני הודי קדמון.

– אברמזון? – וברגע שזע אויר החדר מזה הקול הניחר והמלבב ומזה המבט המיוחס, המקרב והדוחה, אורו פני הנכנס באותו אור האהבה הרבה, אהבת העולם, שהיתה תמיד בלבו לגאוּת הגבר הלז, הנותנת חתיתה על כל רואה והמלאה קרירות מלבר. הליבּוּב שהיה בתוכו של אברמזון לאותו הקול העצור, היוצא ממעמקים והמשמיע תמיד רק דברים מדודים וקצרים, השתפך וַיִזל כטל, וכהרף־עין נמשך אליו ויאמר להשתמש בזכותו של בא מן הדרך ולחבקו. ואולם קודם שעשה אברמזון את התנועה המחליטה, לקח אוריאל את תיבת החלזונות מעל קצה השולחן והקריבה אליו והתחיל ממלא את השפופרות הריקות טבּק. אז ישב אברמזון כנגדו והתחיל מהפך פעם בדפי כרך הטרגדיות של שקספּיר ופעם בדפי “כה אמר צרתוסטרה” של ניטשה – שני הספרים היחידים, שהיו מונחים שם מכוסי־אבק על השולחן. כעבור רגע חלף גם הצל הקל והפתאומי מעל פניו ויאירו שנית.

אברמזון התוודע אל דוידובסקי לפני שנות מספר ונפשו דבקה בו מן הימים הראשונים, ואולם אף כי קרובים היו משורש נשמתם בצדדים שונים, היה לידידותם איזה גבול, איזו נקודת מעצור, ובלשון נוכח וקרבת “אהובים־ידידים” לא השתמשו איש את אחיו.

דוידובסקי היה הראשון, שהפסיק את הדומיה הממושכה. במין תנועה של ציפיה וכובד־ראש מיוחד נתן עיניו באיש־שיחו.

– נוּ, מה? בעצם הדבר, רבי יעקב, להכא, להתם, וסוף־סוף – קרתא א… כפי הנראה, גם כאן, כבפאריש עצמה, יכולים בני־אדם לשבת ולעשות למו פפירוסים; שונים; מכל המינים… אי?

אברמזון התחיל מיד להרגיש, למגינת לבו, כי מצב־הרוח של האיש הזה בא ומטפח על כל הגילה והחדוה שבנפשו כל אותו הערב ולא רצה להיכנע.

– אנכי, דוידובסקי, איני מתחרט…

– חרטה? – עשה דוידובסקי תנועה פסקנית בעפעפי עיניו – מי מדבר על דבר חרטה, אברמזון? חרטה הלא ממידת הכּסילים היא, ואנו, איך שיהיה, הלא איננו… איננו כסילים קטנים. ואם תמצא לאמור – הן. ובעצם הדבר, חיים אלו אינם חשובים כל־כך, שירעישו עליהם עולמות־החרטה; עולמות־החרטה. נוּ, נניח לזה.

ועוד פעם דממה; ובפעם הזאת ניסה אברמזון, לאחרונה, לשוב להמשך־השיחה. כשהוא רוצה, הוא יכול לומר, והוא, אמנם, רוצה ואומר, כי נסיעתו לשם, בכלל, היתה פוריה: הוא נוכח לדעת, שבעלי־בתים אינם שבעים רצון ממנו, וזה טוב, זה נעים; “נעים” הוא אומר, ואינו צריך לאמור. בראשית בואו לשם היה עוד “גם כך וגם כך”: עסוק היה עדיין בכתיבת ה“דיסרטאציה” שלו (אברמזון הוסיף איזה “חה” קטן ופניו כוסו מבלי משים באודם קל, מעין אותו האודם העולה על פני איש צעיר, בדברו על אהבתו הראשונה); כמדומה, שכבר סיפר פעם לאוריאל על התוכן של מאמרו הראשון. הוא השתדל שם להראות את השפעת החסידות של המאה הי“ח על הספרות העברית המתחדשת של המאה הי”ט. מאמר לא רע בכלל, אף כי בלתי שלם. הוא התחיל לכתבו בסוף הקיץ, בהיותו עוד בא., ולא יכול לגמרו, משום שלא היה לו מקום, רצונו לומר, דירה, ובאמת, כמעט בשביל זה נסע לה“קוֹנדיציה”. כי מה לא יעשה האדם בשביל הכבוד? וכל עוד שהיה עסוק בכתיבה, אמנם, כמעט לא הרגישו בו כל רע. הוא רק מילא את חובותיו וחייו חלקו מחמאות: שׂוֹבע, מנוחה, כבוד־מלמדים. הסער התחולל רק אז, כשהתחיל ממעט בכתיבה ושעתו נהייתה פנויה ביותר. ואף על פי כן, דברים מפורשים עדיין לא היו, והקומדיה אולי לא היתה תמה מהרה כל־כך, לולא שלמה פרנקל, אחד מתלמידיו, ודוקא בנו של העשיר בכל בעלי־הבתים. ההשפעה המזיקה גרמה לו להתגעגע לבוא לכאן בימות הקיץ הבא, לשאוף רוח־כרכים ולהשתלם – אַי־אַי; ופעם נתיישב בדעתו והביע את רצונו ברור לחדול מאכילת בשר, הצעד הראשון – אַי־אַיאַי! לא, דוידובסקי, עלם לא רע, אכן, הוא יודע. הוא יודע, שאחד מחסרונותיו שלו, אברמזון, הוא להגדיל בהכרתו את מעלותיו של מאן־דהוא, מפני שהוא מביט על כל הבא לפניו בעיני “שליח”; ואולם בנוגע לשלמה – בטוח הוא, שאינו טועה. בוודאי! אין שופ ספק, שעתה, כמו שהוא, יש בפרנקל צדדים לא־חיוביים – אין לשכוח את הסביבה והחינוך – אבל גם זה לא מוטל בספק, שיש בו טוב ויש אפשרות להגבירוֹ בו. ומה נקל יהיה למות מתוך הכרה, שנשאר אחריו “קדיש” טוב. אוֹ, דוידובסקי מצטחק: אפיקורס שאין לו תקנה…

– לחלומות איני לועג לעולם, – הפסיקוֹ אוריאל בהתעוררות קלה ולא גרע ממנו את מבטו החודר – בכל אופן, איני לועג… – הוסיף אחרי הפסקה קצרה.

– אבל בהשארת־הנפש, כמו שאומרים בינינו, הלא כופר אתה…

– לא תמיד; אדרבא, יש שאני כופר במיתה. הן. במיתה.

– בכליית־הנפש?

– הן; ובכל אופן אין זה מן הענין.

– אבל, איך שיהיה, ולדעתך, אוריאל, הלא תמיד טובה הישיבה מן העמידה, העמידה מן ההליכה, השינה מן היקיצה – והמוות מכל אלה ביחד… חַה, מה “עם־הארצות” עושה! סירסתי בוודאי את דברי בּוּדה האלוהים. האף אין זאת?

– סירסת קצת, אבל אין כל רע בזה, חלילה. הן; אין רע. אגב: מה באמת מצב עסקיך הספרותיים?

– הספרותיים? – התאדם אברמזון שנית, מבלי שהרגיש בפיזור־נפשו עד כמה כובד־ראשו של איש־שיחו מגיע ועד כמה אין בשאלתו אף סקרנות פשוטה – כלום הספרות העברית עסק היא? פשוט, אני כותב ושולח להרידאקציה, והרידאקטור קורא ומצווה להדפיס – ודי. אין כאן מקום להאריך. את המאמר “השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה” הדפסתי ב“התחיה”, ירחון חדש מראשית השנה הזאת, מירח תשרי. עתה אני חושב לכתוב על…

דוידובסקי השתעל. בחגוי שפתו התרוצץ קורטוב של הצטחקות, טשטוש כל שהוא, שעין אברמזון לא שלטה בו.

יֶוָה איסאַקוֹבנה שואלתני תמיד… מוזר: היא רואתני לעתים רחוקות מאד, אבל מדי תפגשני… הן, מדי תפגשני, תשאלני עליך ועל דבר עבודתך הספרותית.

– י־וה איסאקוב… – נבלעה ההברה “נה” בגרונו של אברמזון.

ואוריאל הוסיף לעשן את פפירוסו; שפתיו הדקות לא נפתחו ולא חדלו מהתעקם בטשטוש הצטחקותו: – טענות גדולות לבלומין אליו. הן. טענות גדולות ובצורות מדי תפגשהו: מדוע אברמזון כותב עברית?

אברמזון התנשא ויתייצב על יד הכירה.

– נערה טובה היא. לא כך, אוריאל? כל הטובה שבמין היפה: הרוך הנשיי, הידידות המעודנת, ההרגשה הענוגה…

דוידובסקי קם גם הוא, התייצב ברום־קומתו, מדד אחת ושתים את החדר בצעדיו האִטיים – וישב; וכשכילה אברמזון להתלהב ולהתרגש, הציע דוידובסקי לפניו ללכת לבית־האוכל שברחוב הזה ולהביא חמין. הן רואה הוא, כי לאברמזון יש תקוות לעתיד, כי, סוף־סוף, אחז בקרני “האימפּראטיב המוחלט” וכי קרוב הוא אל החיים יותר ממנו, מדוידובסקי. ובעצם הדבר, זה הצורך להליכה – טרגדיה גדולה הוא בחייו, ובחיי דוידובסקי, טרגדיה גדולה ונוראה: קשה לו ההליכה. זה עידן ועידנים, שצריך היה לבוא לבית־רפואות לקנות מיני סמים – ועדיין לא מילא את הצורך. הן. בעצם הדבר, מן הנקלה אל הנשגב – צעדים כבדים. הן. ובעצם הדבר, אין טוב בלי טוב: הנה בא אברמזון ובואו גורם לו, לדוידובסקי, לאכול ארוחת־ערב, מה שבלעדיו, בלעדי אברמזון, לא היה הדבר יוצא לפעולות; לעולם; בשום אופן; הן.

אברמזון שהה אצל דוידובסקי עד אחר חצות. הוא ידע, כי קשה לזה האחרון לינת איש זר בחדרו, ועל כן מיאן להישאר על מקומו ויבחר ללכת למעונו השׂכוּר. בעיניו הכהות של אוריאל התחולל ודעך פתאום ובאופן־פלא איזה אש מוזר, כששמע כי אברמזון שׂכר את חדרו בבית אבותיו.

ככלות שתיית החמין קם אברמזון והתחיל מדיח את הכוסות; ובעל־המעון, שבמעמד־נפשו נהיה בינתיים, לרגלי מסיבת רעו האחד, איזה שינוי־וסת, נתרכך והתחיל להביע משפטיו הקצרים על מהותו של רגש הרחמנות לאחרים, עד כמה הוא מקשר את האדם האובד אל החיים, אף כי בעצם הדבר, רפה הוא החוט הזה, לא אמיץ כלל, וסוף דבר, שיוצאים וחוזרים, חוזרים ויוצאים…

לבסוף נשתתק. באויר החדר הבודד והמרובע צילצל עוד ההד של התחלת האִמרה: “בעצם הדבר”. כאב־ראשו של אברמזון, ששלט בו כל הערב, נתחזק, ויסתר את פניו בכפות־ידיו וישתקע במכאובו. שתיקה ממושכה. וככה ישבו שניהם שעה ארוכה־ארוכה…

השעון השמיע שתים. הם נתעוררו. חצי קולו העצור של אוריאל התרומם פתאום וַישתפך בשועת מנגינה עדינה ומרוסקת. קסם מצודד־נפש היה בהטחת תמרוריה של זו הנשמה, שאין לה עוד בעולמה כלום; פה ניתן ליגון האילם, האין־סופי, של אפיסת כל הסערות, כל האילוּזיוֹת…

בראשית השירה עדיין נשמעה מקצת תחנון ופרפור, עדינים מאד:

Слов – но как лебедь, по вла – ге проз – ра – а – чной,

Ти – хо… ка – ча – ясь… плы – ве – е – т мой челнок –

ואולם בסופה כבר היה יגון־עולמים, יגון של כלות־הנפש, גֵאה ושלֵו, שלֵו:

Ох, как на сердце легко – о и спокой – но…

Нет боле и те – ни ми – нув – ших тре – вог!..

אברמזון הקשיב רב־קשב.

ה

חזירתו של אברמזון לעיר א. מ“קוֹנדיציה טובה ובאמצע הזמן” היתה לשיחה בפי מבקרי בית־העקד הציוני שבבית יצחק רבקה’ש המלמד. בעל־המעון, יצחק רבקה’ש בעצמו – אברך למעלה משלושים, שפניו פני זקן ועיניו עיני תולעה, הליכתו בכפיפת קומה ולצוארונו המגוֹהץ והמגוֹאל כאחד לא היו מעולם לא רביד ולא רכס – רבקה’ש זה היה במידה ידועה, וביחוד בימים הראשונים, גם קצת “נוגע בדבר” בדבר שיבתו של אברמזון. הוא היה אדם מטופל בבני בית וחובת משפחה היתה עליו, לפי דבריו, לבלי להסתפק ב“חדרו המתוקן”. זו ה“קדירה דבי שותפי”, כי אם להשתדל ולהשתמש ב“לפי הטף” גם ב“הוראות פרטיות” כדי להביא לחם “לפי הטף”, ורצונו לומר: לעולליו שלו. והיות, שתוחלתו לראות ב“עולם קטן” שמו נדפס על “התרגום החפשי” נכזבה, סוף־סוף, וזה, השב מקונדיציתו, שבתור סופר בוודאי יעסוק גם בהוראת שעות, הנהו בעל מאמר נדפס, לפיכך – מי יודע!.. אמנם, בעיר זו, בא. הפלך, הוא, יצחק רבקה’ש, מפורסם, ברוך השם, יותר מאותו “בעל־מחבר” ־ בלי שום דמיון וערך כלל – ואף על פי כן יש לחוש, וכבר אמר ר' יוחנן: “אשרי אדם מפחד תמיד”. בכמה מקומות אולי יוכל פלוני להזיק באיזו מידה ולהביא חסר בהכנסותיו של בן־אדם מטופל כמותו. ורק אז, כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק, חברו ושותפו ב“חדר המתוקן”, כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה’ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת־הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות־עקיצה, ש“סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא־ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?”; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר־יד ובדרך־אגב.

– איש לא יכחיש, – נשמע בראש קולו של חספניק יוצא במתינות כדרכו – איש לא יכחיש, שאנכי הנני מן הקוראים המובהקים. ואולם אתם שואלים למאמרו של זה, ואת מאמרו של זה עדיין לא קראתי. “התחיה”, שבה, כידוע, נדפס מאמרו של זה, הרי אינה מתקבלת כאן בבית־העקד שלנו, ובכלל איני נחפז לקרוא. ישוב־הדעת עומד אצלי בשורה הראשונה. לא, לא אמרתי אמת. פעם אחת, בהיותי אצל שיינדלנסקי, אירע לי לעבור על הפרק הראשון. אל תחפזו. מה דעתי? באמת, כמעט שאיני יודע מה לומר לכם. בכל אופן מוזר קצת. אי־אפשר לומר שהכונה בלתי מובנה – לא מעבר לים היא, חלילה – ורק מוזר קצת. לדעתי, אין זה מה שקורין מאמר אמיתי: היסוד המדעי חסר לו לגמרי. רגש, רגש, ורק רגש. מאמר שאינו אלא שירה, וכזאת לא יתכן. התפעלות אינה מביאה לידי כלום, לדעתי. כמובן, את המאמר כולו עדיין לא קראתי, ומשפטי אינו שלם. אי־אפשר להכחיש, שבמידה ידועה יודע הוא לכתוב, אם תמצאי לאמור, – אמליץ עליו – חכם הוא לכשירצה, אלא שחסרה לו האמונה היסודית. רצוני לאמור: לדעתי, וכפי הנראה, גם ממנהגיו ומהליכותיו…

– וממנוסתו זו גופא מקוֹנדיציה טובה כזו, – אינו מתאפק יצחק.

– ובמנוסתו זו גופא, – סופג חספניק ברצון את הערתו של איש־בריתו ואינו כועס על הפסיקו את דבריו – “במלה אחת”: בשים לב אל כל היסודות הללו, יש להוציא משפט, כי הפכפך הוא.

יותר לא היה דרוש ליצחק רבקה’ש. כשהיה שומע את המלה “הפכפך” יוצאת מפי חספניק, היו פניו נעשים צהובים ומאושרים. ובשברון־מתניו היה מסכים אל העובדה המעציבה ונאנח:

– חבל, חבל. בעל־כשרון. את האמת אי־אפשר להכחיד תחת הלשון. לשון־קודש יודע הוא. ברם, חבל. איש, אשר כשרון לו – והפכפך!

– יצחק רבקה’ש היה מן הצפורים החדשות והראשונות בא., העיר הגדולה לציוניות ולהשכלה עברית. ראשון היה לאסוף ברצון אל החדר־הלול שבביתו את הארון הקטן של הספרים העברים, אשר כארונו של דוד, נטרד וניטלטל מיריעה ליריעה ומפינה לפינה ימים רבים ואיש לא רצה לאספו הביתה: הוא היה ראשון גם לייסד, עוד לפני שנים מספר, “חדר” חדש ו“מתוקן” עם ספסלים ועמודים ולימודי־דקדוק וכל המכשירים. ואולם, בהיותו מטבעו בעל־מחשבות וישר־דרך, לא יכול להטעות את עצמו לגמרי ולבטל את “האמת המרה” הלוחשת לו, שהעמודים עם ה“קלמרים” שבראשיהם, בצירוף הספסלים המתוקנים שאצלם, אינם מתקנים עדיין במשהו את החומש הישן בשביל תינוקות בני שבע ושמונה רפויים, האנוסים על פי החפץ העיוור והדרישה המוחלטת של הוריהם לכסוס בשניהם הדקות את הפסוקים הקשים והמוזרים, כי הרוָחה המתוקנה ב“חדרו”, שאינה נהוגה בכל “חדרי” העיר מן הטופס הישן, אינה מכפרת בכל זאת על צער ההכרח, שלא ישונה, לכתוש מים כל היום, לעשות תמיד רק כרצון “בעל־הבית” ולפטם בלימודי־מורשה את “המכעיסים והמשחיתים” הקטנים, ממש כבימי היותו עדיין מלמד פשוט ולא־“מתוקן”. אמנם, מפני שהיה “בעל־מחשבה” מטבעו, הגידה לו מחשבתו, שאין בכך כלום, שהכל נעשה “כך” והכל עושים “כך”, שבעלי־הבתים המוסרים את ילדיהם ל“חדר” – אינם עושים זאת דוקא בשביל שילמדו הילדים עברית, אלא גם כן “כך”, ובכן אין להצטער ביותר, אבל דעתו של המתקן לא נתקררה בכל זאת, ולבו היה יודע, שכאן אפשר לשאול אותה השאלה שבחומש: “אם כן, למה זה אנכי?” – – –

ועל כן, בעת ההיא ובימים ההם, היו שלושה קולות יוצאים מביתו של יצחק רבקה’ש בבת אחת: דברי התווכּחוּת רמים ונישאים, מחוכמים ומקנטרים מפי צעירים נלהבים ולא־נלהבים, שהיו מתאספים לקרוא עתונים בתוך החדר־הלוּל – הקול האחד; טענות ותביעות ותרעומות מפי בעלת־הבית הגיבנת על המהומות של חינם שבביתה בצירוף התמרמרות וקובלנות ושאלות בעד איזה עוון ניתכה כל החימה על ראשה לסבול צרת הספרים והקוראים – הקול השני; והקול השלישי – נהי מר ובכי־תמרורים של לומדי התורה הקטנים על פרי כעסו של הרבי, הרמת ידו הקשה ונפנוף אגרופיו הכחושים, סמוך לעמודים השחורים והצרים, שעמדו בביאה המרוּוחה ופיארו את “החדר המתוקן”.

ואולם לא לחינם הורה חספניק, שהוא מחזיק ב“שיטת אלה האומרים, שלחיים יש פּרוגרס ושהם משתלמים מתקופה לתקופה”. כי מתקופה לתקופה, ככל אשר הלכה ה“אידיאה”, זו שמסר עליה יצחק רבקה’ש את נפשו, הלוך ועשות חיל, ככל אשר הרבתה ה“תנועה” לצעוד קדימה ולרכוש את הלבבות – כן הלכו הקולות המרובים שבביתו הלוך וחסור…

בתקופה הראשונה נגרע קולה של בעלת־הבית: האגודה הקוּלטוּרית “בוני ציון”, שהיתה כשנה תמימה בחורבנה, ושיינדלסקי, דוד בן ישי הסופר, חזר ויסדה בתור “אופוזיציה להראש הרשמי”, החליטה באסיפתה החמישית לשלם שכר־מעון ארבעה־ארבעה רובלים חודש בחדשו. אז נפקחו עיני הגיבנת הזועמת לראות, כי גם “אלה משלמים” – וַתשקט. אחריה לא איחרו להתמעט גם קולות המתווכחים הנלהבים…

רבים עיפו, פרטים רבים כבר נתחוורו ונתפרשו כשמלה וענין חדש עדיין לא ניתן מווינה לענות בו… ובכי הילדים נדם, מאז עמד יצחק רבקה’ש ועשה שותפות עם המורה חספניק ו“חדרם המתוקן” נהיה לבית־ספר של “עברית בעברית”.

חספניק זה העומד מאז, לפי דבריו, בקשרי המלחמה החזקה עם כל הכוחות האפלים, המניחים צורי נגף ואבני מכשול על דרך התפתחותה של שיטתו הטבעית ואשר, על־פי הבטחתו, נכון הוא להילחם עם כל השיטות הישנות: עם בערוּת בעלי־הבתים, עם המלשינות של מלמדי הז’ארגון ועם שאר כל המפריעים, עד רדתם, הנהו בעצם איש שלום ושלוה, ובשלום ושלוה הוא חי גם את רעיתו אשר נתן לו אלוהים. רק לעתים רחוקות יבוא השטן־הדמיון לנסותו ולשים בלשונו מלה, כי בשפל־המדרגה הוא יושב רק באשמת נישואיו וכי לולא זאת, לולא שהיה כפות, ולולא שהיו “ריחים על צוארו”, אילו היה חפשי לנפשו, כי אז… כי אז… היה מתגלה ביפיו האמיתי: לרוב הוא מודה בעצמו, כי מצא המרגעה, על המיתה של ה“עזר שכנגדו” אינו קורא תגר ואת דברי משפטיה ו“דעותיה”, שהיא שואבת מן ה“ויפּוּסקין” של “איש יהודי” בפטרבורג והמיוחדות לה לבדה, הוא מקבל בחיבה, כמעט בכבוד, כדברי חכמה ממש, ובסתר־לבו הוא ישמח להכיר, ש“פלונית זו” אינה מהקוֹברות את בעליהן בחשאי. “פלונית זו” היתה באמת אשה רודפת מאוד אחר הכבוד והפרסום, ועם כל תלונותיה על עסקיו הציבוריים של מר חספניק בעלה ועל המעיטו לשבת בית, הנה בעצם היתה שמחה לראותו עומד בראש, קונה שֵם ולוחם. “במלה אחת” – אם לדבר בסגנונו החביב של חספניק עצמו – “במלה אחת”: במלחמתו של אותו בן־אדם היה רוב שלום ונחת.

גם לו, לחספניק בעצמו, היה, בדומה לאשתו, מספר מסוים של דעות ומנהגים ועיקרי אמונה, שהוסיפו לו כבוד בעיניו ונאמן היה להם בכל לבבו ובכל נפשו. בכבוד מיוחד התייחס אל מידתו להתפלסף ולחקור במופלא ממנו. חולשה קטנה היתה בו להיראות כחשבן, כעמקן וכדייקן בקריאתו. הספרים העברים, – שפה אחרת לא ידע – שהיה לוקח לביתו מבית־העקד לקריאה, היה מחזיק אצלו מרובים ומחזירם בהגהות ובציונים על כל המקומות הפנויים בהוספת חתימתו “ממ”ח" – ראשי תיבות: מנחם מנדיל חספניק. קריאתו היתה, אמנם, דוקא בספרי היסטוריה ובקורת המקרא והתלמוד, הסובלים הגהות וציונים; לסיפורים ושירים, שלעדותו “לא טעם בהם חיכו כלום” ושלא נתנו לו מקום גם להתגדר במקצוע ההגהות והציונים, מלבד טעויות הדפוס והסופר – התייחס בביטול גמור, ב“אֶט” של בן דור הישן.

בכל ירחי “סוף־הזמן” שלפני תקופת השותפות עם רבקה’ש היה מונח על שולחנו של חספניק ספר “החינוך” לספֶּנסר בתרגומו של בן־דוד, וממנו, לפי דבריו, למד על ידי היקשים ותוצאות הגיוניות, אף כי גם בפירוש איתמר, שהכאת הילדים אינה מביאה אל התכלית הרצויה. וכאן החובה מוטלת להגיד שבחו של חספניק בפניו: מכיון שרכש לו איזו דעה, הרי כבר היה נאמן לה בכל לבו. ואת ילדיו, ידע איך להתנהג וגם חביב היה עליהם, אם כי שחקו לו בפניו על תנועותיו המגוחכות. בידיהם הקטנות היו ממשמשים בפניו ומתענגים לנגוע בזקנו הרך, הצהוב והגזוז.

חספניק היה ממין אותם בני־אדם, אשר בצחוקם תראה מין תמימות, לכאורה, ובאמת הנם מחשבים היטב את דרכם ושמים ארחותם על כל פסיעה ופסיעה, יודעים גם להסתגל וגם לסגל את המצב אל תכליתם ורואים למרחוק בכל הנוגע להם. כחזון בלתי־נפרץ עמד בתוך בני גילו, מורי עברית, שמכל הטירוף והבלבול אשר ניתכו על יהודי הגלות לקחו הם “מנה אחת אפים”. חספניק היה בריא, פשוט וידע תמיד מה הוא רוצה, באמיתות השיטה הטבעית החזיק גם כן “אחר העיון”, וכיון שהחזיק בה שוב לא הוסיף לחשוב על אפשרותה ותועלתה, ויהי נכון להילחם לה בכל כוחו.

ואמנם מאז בא איש־מלחמה זה לבית־ספרו של יצחק רבקה’ש באו עמו שלום ושלוה: אַל בכי, אַל נהי. זה האחרון, אמנם, התקשה בגזירתו הקשה של חספניק לבלי להוציא כל מלה לועזית מפיו, ויש אשר גם התפרץ מתחת “חוזק יד הברזל”, כי הלא, סוף־סוף, הוא בעל־הבית, הוא ולא חספניק, ואולם, בכל זאת, השתדל לשמור את עצמו שלא לעבור על האיסוּר. חספניק רצוי לבעלי־הבתים, ומה לא יעשה האדם לשם דרישת־הזמן?

אגב־גררא: יחד את יצחק רבקה’ש התקשו גם הילדים: אלו לא הגיעו למדרגתו הפילוסופית של חספניק ולא הבינו את נחיצות־השיטוה, ובשום אופן לא אבו להתחנך בתור דור עברי…

ואולם איך שיהיה, וז’ארגון לא נשמע; והקולות לא רבו…

נדמו יחדיו כל שלושת הקולות…

ו

אותו ארון־הספרים הקטן, שמצא לבסוף מנוחה בבית יצחק רבקה’ש, אף על פי שהיו ספריו מעטים וקלי ערך: מיני גליונות של עיתונים ישנים מכורכים, כרכים עתיקים וקרועים, “חטאות נעורים”, “הריסות ביתר”, החלק הרביעי של “עיט צבוע”, והחלק השני של “התועה”, אבל גלגוליו ומאורעותיו, גם עד שנכנס לרשותה של הקומיסיה¹ לאגודה הקולטורית “בוני ציון” וגם אחרי כן, היו מרובים ומשונים מאוד.

אברמזון ידע וזכר גם את דברי ימיו של ארון־הספרים, הנוגעים גם ב“עברו” שלו. ימי קיץ חמים היו אז בארץ, ורוח חדשה עברה פתאום בבית־החומה, זו הישיבה של ר' מנחם עמקן, שהוא, הנבוכתי, כלומר אברמזון, הצעיר והרך באותם הימים, היה בה מקטני התלמידים שב“שולחן הגדול”. הברה נפלה: מי הנער החפץ ללמוד דקדוק, מי הנער החפץ לקרוא “מליצה”, מי הנער החפץ ללמוד רוסית – יבוא למקום ידוע שבעיר וימצא חפצו: משכילי א. נוסדו יחד בעת ההיא ללמד ולהשכיל. ההתעוררות בעיר להסית ולהדיח היתה רבה. כוונות רעות שוטטו באוויר, והחזיקו שבעה משכילים בבן ישיבה אחד.

צעיר היה אז ורך. וכל אלה השמועות הנפלאות עשו אז רושם משונה על נפש הנער המתפעלת, רושם של דבר מסוכן ומושך ונחמד ונעים, רושם של דבר אגדי… ופעם אחת בערב־שבת לעת־הצהריים לא יכול עוד להתאפק והלך לראות במחזה. יראה – ויהי מה! לראות, לכל הפחות, מבחוץ, מרחוק… ומכל הרשמים החדשים, שקיבל ביום ההוא, נשתמרו עדיין בזכרונו: חלון אחד צר ופתוח… מבפנים ראש מגולה, מצח רחב ובלורית שחורה… כתונת־פסים כחולה בעלת צווארון זקוף, רכוס מן הצד בכפתורים שחורים… בחור כחוש וגלוח… והנה הוא זה העולם האחר, עולם ההשכלה…

שם היה עומד גם הארון הקטן.

אלו מחבריו, שניגשו אז עד המקום ההוא, דיברו כמה דברים מקוטעים עם אותו הבחור, לקחו גם מיני ספרים מידו; והוא, הנבוכתי, הירהר באותה שעה על אביו שבנבוכה, על השמירה המעולה שחָב הוא, אברמזון, לשמור את נפשו, וינוע ויעמוד מרחוק, ורק מפי הניגשים נודע לו שבאותו הארון יש הרבה ספרי מליצה בשפת עֵבר…

מפי הניגשים נודע לו גם כן, שעיקר שאלותיו של היושב שם הוא, אם יודעים הם את הלשון הרוסית ואם רוצים הם ללמוד לשון זו, שידיעתה נחוצה כל־כך. עתה ידע, שאותו בן “העולם האחר” אינו “מסוכן” כל־כך. אפיקורסות ולשון־קודש לאו דווקא; אלו אינן אלא דרך־אגב ודייָן במשהו, רק כדי להתחיל ב“מידי דמשכא”². עיקר כוונתו הוא לעניינים אחרים לגמרי.

ועוד באותו הקיץ, בשעה שבני גילו, הניגשים הראשונים, כבר למדו את “עולם הילדים” לאוּשינסקי והשליכו אחר גוום את “אהבת ציון”, התחיל הוא לפרנס את נפשו השוקקה מן אותו הארון. במסתרים, מתוך אוות־רוח ומתוך בושה, עשה את הדבר הזה: זונח הוא את ה“שיעור” של מסכת “יבמות” הקשה ואת תלמודו “בפני עצמו” במסכת “עירובין” העמוקה – ועוסק ב“ספרי־אגורה”! אבל מה יעשה ויצרו מתגבר עליו? מה יעשה ואותיות הפטיט הקטנות, היפות, המלבבות, קרובות כל־כך אל לבו ומושכות אותו? מה יעשה והדפים הזעירים והחיים כל־כך נחמדים לו, כל־כך שובים, כל־כך מצודדים את נפשו לקחתה? מה יעשה נער רך וצעיר לאותו הרוח הקל והצח, המתפרץ בחרבוני קיץ, בתוך להט השרב המכלה, מבעד החלונות המזוהמים והכהים, לעלעל קצת את הדפים העבים, הכבדים, המעופשים והמזיעים?..

והנה כלה הקיץ ההוא. אברמזון יצא מן העיר ולאחר שנים חזר אליה, וארון־הספרים עדיין קיים, אבל כבר נעשו בו שינויים. הבחור שישב על ידו, כבר מצא לו “אורחות־חיים” אחרים, והארון האומלל עם מספר ספריו, שנתדלדלו ונתמעט על־ידי נטילות וגניבות, היה נשכח לגמרי כמת מלב, אלא שחסרון־מקום לעמידתו או לקבורתו הצילהו מן השכחה. אז נדד מדירה לדירה, הושלך מבית לבית, ואוי לעיניים שראוהו בכך: גם לכלות ביד את הארון הישן עם סדקיו המרובים וספריו המעטים והמעוכים, גם לאוספו הביתה ולטרוח בשכלולו – לא מצא איש את לבבו. תגבורת הציוניות בעיר א. שׂמה, סוף־סוף, קץ לנדודיו, ויצחק רבקה’ש אסף, בהשתדלות אחדים מבני־הנעורים, שיצאו בעת ההיא להרעיש עולם, את הארון הגולה והנטרד לתוך ביתו, זה החדר־הלוּל, שהיה משמש גם מקום־לינה לאחי בעל־הבית, זלמן הצובע החולה. שני דיירים אומללים אלו, הדומם והחי, היו אחים לצרה, כי עינה של בעלת־הבית הזעומה היתה רעה בשניהם כאחד. שניהם לא שילמו לה שכר דירה. לאחר ימים, כשפקד ה' את הארון והגיעו לו ימים טובים, ימי תשלומין, נתעלה קצת הארון בעיניה, אבל גיסה זלמן זה, שחוליו היה מתגבר עליו מיום ליום, היה מוטל כקוֹץ בעיניה ולא ידעה כיצד להיפּטר ממנו.

אמנם, ימים חדשים וטובים הגיעו לארון. האגודה “בוני ציון” עם מר שיינדלנסקי בראשה עשתה את גדולותיה ונצורותיה, ושישה “יושבים־מתנדבים” הופקדו לשרת איש יומו לפני המבקרים בבית־המקרא בכל ששת ימי החול.

שמות ה“יושבים” נרשמו בפנקס־האגודה לזכרון־עולם על־ידי ה“מזכיר” – והכל שריר וקיים. באמת אמרו, גם “יושבת” אחת היתה שם, מרת נחמין. בין החמישה הנשארים היו, מלבד חספניק, גם שני האחים הוֹכמאן, מר גוֹלדשטיין ו“כותב הטורים האלה”, כלומר המזכיר מר בֶּקֶר בכבודו ובעצמו. ביום השבת היה בית־העקד סגור מטעם יושב הראש מר שיינדלנסקי. "הלאומיות של היהודים – הסביר דויד בן ישי את טעם־הסגירה – אחוזה וקשורה בדת כגחלת בלהבת. ארץ אין לנו, וכתולדה מוכרחת מזה הרי חסוֹר יחסרו ללאומיותנו הבסיס והכּן. לולא עיקרי הדת – אין ללאומיות על מה להישען. ושבת היא אחד מעיקרי היהדות. שמירתה היא אחת האושָיות, אחד העמודים החזקים של הלאומיות בתקופתנו, זו הלאומיות הכובשת בימינו את “כל לב עברי אשר לב לו”.

וזו הלאומיות, אמנם, הלכה וכבשה “כל לב עברי אשר לב לו”. חברים חדשים של האגודה נוספו משבוע לשבוע, ואף יצחק רבקה’ש בעצמו נספח בעת ובעונה אחת גם לאגודה “מזרחית” וגם לאגודה הקוּלטוּרית “בוני ציון”. מצב־הכספים, אמנם לא נתעלה ביותר על ידי כך ועל הספרים שבארון לא נוספו חדשים, אלא מעט מזעיר; הקוראים המובהקים לא חדלו מהפוך בכל יום ויום בקטלוג המשובש והמבולבל מסופו עד סופו מבלי כל “פועל יוצא”; הטרחנים שבהם לא חדלו מהתרעם כל שעה ושעה, ש“אין לחלוטין ספר הגון לקריאה”. ותלמידי יצחק רבקה’ש, שבהשתדלות מורם נכתבו כולם ברשימת הקוראים, אף הם, אחר קבלם פעם “מסתרי־פאריז” ופעם “כור־עוני”, לא נשאר למחלק־הספרים, אלא לתת להם למקרא את “פרצופיו” של סמואלי וכיוצא בו, אבל איך שיהיה, ובית־העקד, הרי הכל יודעים, צועד, ברוך השם, “קדימה” והביבליותיקה “עולה כפורחת” והמבקרים הולכים הלוך ורב. ביומה של מרת נחמין הדוחק הוא “אין לשער”. בת בעל־בית זו, עלמה עבה קצת, אבל לא מכוערת ולא רבת־בשנים, היתה משתדלת למשוך לב רואיה לנעימות מזגה ולחינה וחסדה במנהגיה עם הבריות, ולפיכך היתה טורחת להביא עמה תמיד רֵעוֹת וחברוֹת – ותיצַלנה אוזניים מקולה ומחוות־דעתה.

בשעת האסיפות של האגודה היה קולה המחודד של “חבֵרה” זו הולך ונוקב ביותר, וחוות־דעתה נשמעה על הכל. בשעות רותחות כאלו של מחיאות־כפיים וחוות־דעות היו עיניה בוערות באש־חשד אל מול פני כל הנאספים והחלל הקטן הריק, שהשחיר בשדרת שיניה העליונות, היה מתיז קצף רותח.

– – – – – – – –

בקיצור, ה“הנהגה” שבעה רצון. להרמוניית ההנהגה לא חסרו האסיפות גם ביקורת… “מעורר שוט־הביקורת” המושבע היה חספניק, רוב “ביקורותיו” היו מכוּונות כלפי אלו ה“יושבים”, שעושים את ישיבתם רמיה: מאחרים לבוא או אינם באים כל עיקר, חטא שנכשלו בו מר גולדשטיין ומרת נחמין, הפקידים של היום הראשון והשני.

– מי זה יענה בי – אומר מר חספניק בתוך שאר דברי קטרוגו – בי, אני עבדכם, שלא מילאתי את חובתי באמונה אפילו יום אחד! ולמה כך? מפני שאני יודע, שענייני הכלל וענייני הפרט – שתי ממלכות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. תחת אשר הם, מר גולדשטיין ומרת נחמין… ראשונים… על הראשונים אנו מצטערים… שׂהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם. ועל צד האמת, כלום כך עוסקין בעניין ציבורי? גולדשטיין ונחמין משחקים בשחוק החילוף: אני ביומך ואתה ביומי, ולשם מה? טובת הכלל אינה דבר של שחוק. מנוּיה וגמורה היא: יחיד ורבים – רבים קודמים. והם מערבבים את התחומין.

– תחומין יונקין אצלם… – היה מעיר גם מר בֶּקֶר המזכיר בצחוק־רעל, כי עוונם של ה“ראשונים” נגע גם בו: גולדשטיין היה בעל קול רך ומפונק קצת, בעל מידות תרומיות ותנועות שיריות, ובכללו בחור מגוהץ וזה בלבד די לעורר קנאה וחימה; אולם היו עוד צדדים אחרים בעניין זה…

מר גולדשטיין היה מביא את קורבנו, ג' שעות של ישיבה ביום הראשון לשבוע, יום זה שהוא פנוי בו מעבודתו בתור עוזר ראשי בחנות סיטונית אחת. ובהיותו מטבעו איש ישר הולך ודייקן, השתדל לקיים את נדרו כהלכתו, אלא שקפץ עליו רוגזה של ריבה זו, השניה לו בקורבן, שכנתו מרת נחמין. “עדינה” זו היתה מטה אותו מן הדרך הישר ומוליכתהו אורחות עקלקלות. מפני כמה וכמה טעמים ואמתלאות, שהיו מצויים לה תמיד בפיה, היתה משיאה אותו על החליפין: שב אתה ביומי ואני ביומך. חבילות־חבילות של אמתלאות יש לה! בנפשה היא! ואותו, את גולדשטיין, רק אותו היא מבקשת. הן מעם בּקר אי־אפשר לה לבקש כזאת; הן הפּרא הלז – – –

ובקר ידע…

ובהגיע שעת פתיחת הארון ביום הראשון, היה בית־העקד מתמלא צווחה: הקוראים נאספו והארון סגור. בעל־הבית, מבלי דעת, היבוא הוא, אם היא, מסרב לתת לנאספים את העיתונים, שנתקבלו מבעוד יום, והוכמאן, האח הבכור, שמח על העניין, מרעיש עולם. “הגם לו לא יאמינו? הן הוא בעצמו הנהו ‘יושב’ ביום הרביעי!” “המלמד המתוקן”, יצחק רבקה’ש, נותן את שמאלו על חזהו ובימינו הוא מרכס את צווארון־כותונתו המורד עליו מחוסר רכס: “פאני הוכמאן, במטותא, פּאני הוכמאן…” בּקר מפסיקו ומתרגז: "‘רציחה’ זו מה היא באמת? מדוע לא יבוא גולדשטיין? עד מתי נחכה? "והוכמאן מחזיק בשלו: “‘הצפירה’! רק ‘הצפירה’! שום דבר אינו רוצה לדעת! ‘הצפירה’ – ותו לא!” אז יוסיף יצחק רבקה’ש להתחנן על נפשו: “אולי תבוא היא, הלא תרים קול צווחה: מדוע ניתנו העיתונים בלי רשותה? הלא כבר היה מעשה. ובלא כך, כבר סיפרה הנרגנית הזו לא פעם בגנותו של יצחק לפני שיינדלנסקי: אי־ניקיון”… כלום הוא צריך עוד לומר מה היא זו? וכלום סלקא אדעתיה דפאני הוכמאן³, שלוֹ לא היה יצחק רבקה’ש נותן את העיתונים בכל לבו, ואילו היה הדבר בידו… אתמהה, פּאני הוכמאן…

– אבל מה זה, הוכמאן, מה אתה רוצה? – מצדד זלמן החולה, שמִלת “פאני” חותכת כליותיו הנמסות, בזכות אחיו בעל־הבית – האומנם אינך יכול לחכות עוד רגעים אחדים? קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל בוערת? –

הצעקה מתגברת. הוכמאן חוגג. מקום חדש נמצא לו להתגדר בו. מה? הגם זלמן במבקרים? זה שחציו לנו וחציו לצרינו, ימלא מים את פיו וישתוק. לשכמותו בוודאי אינן נוגעות כלל החדשות הגדולות, העומדות להיוולד בעולם־הציוניות בעגלא ובזמן קריב⁴. השמע את אשר דיבר אתמול הפרקליט ז’וּק בבית־הכנסת? שפתיים ישק גם שיינדלנסקי: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”

פני זלמן הנרגזים והשחופים מתמתחים ובקולו, היוצא מחזה ריק ומריאה שנמקה, הוא מוחה נגד דברי הוכמאן ומוכיח, שלא מפי שיינדלנסקי אנו חיים; ואם דעתו, דעת זלמן, אינה כדעת האומרים, שהפּרוליטארי אינו יכול לעבוד עבודת הציוניות עם בּוּרג’וּאה, אם, על צד האמת, כמוה גם כשיינדלנסקי שניהם יהודים, גולים, זרים, ובמסילה אחת יוכלו ללכת, הנה זאת אינה אומרת עוד, שאין כל הבדל בין שיינדלנסקי העשיר ובינו, זלמן, הנמק בכל העת מעבודה קשה ועוד יותר מחוסר־עבודה. יש, אמנם, לקוות, שבמדינה היהודית ישונה המצב, שבארץ־ישראל נהיה אנחנו הראשונים לתקן מעוּות, אך אי־אפשר להרשיע לגמרי גם את אלה האחרים, שעוררו אתמול את המהומה בבית־המדרש בשעת דרשתו של שיינדלנסקי. כי מי המה המהרסים והמחריבים, אם לא הוא ומפלגתו?

– הוא הדבר, אשר אני אומר תמיד – מפסיק חספניק בקולו המתון והמיושב ובצחוקו התם, לכאורה, את דברי “בעל־המלאכה הפשוט”, כמו שקרא לזלמן בלבו – “גיורא עד עשרה דרי אל תבזי ארמאה באפיה”⁵, הה… ובזה היה מתכוון לעקוץ את איש־ריבו “הפועל הציוני”, שנספח על המחנה זה לא מכבר…

בימים האחרונים נעשה זלמן בעל־דבביה של חספניק גם בנוגע לאברמזון. באחת האסיפות של “בוני־ציון”, אחרי ביקורת חריפה מצד חספניק כלפי “היושבים־המתנדבים”, הוצע למנות ממונה קבוע, ובשכר, על ארון־הספרים, ולב יצחק רבקה’ש רחש דבר טוב: להפקיד את אברמזון על משמרת נכבדה זו. אגב, היתה לו בזה גם מחשבת־“הואיל”: הואיל ויעסוק אברמזון בזה, הלא בוודאי ימעיט לבקש לו שיעורים פרטיים ולא יקפח את שיעוריו הוא. ואולם חספניק, שבטבעו לא היה בעל־פניות וגם לא היה מתיירא כשותפו מתחרותו של אברמזון, מאחר שהוא, חספניק, נודע, ברוך השם, לכּל בתור מומחה ב“מקצוע הפדגוגיה”, התייחס אל העניין בישרת לב והטיל בו נרגא⁶ לפי תומו, ויאמר: “הן את איש שאיננו ציוני אי־אפשר להושיב במקום כזה, ומי יבוא ויוכיח, שאברמזון הוא ציוני? בחברי האגודה נפקד מקומו”. אז קרא בּקר, מזכיר־האגודה: "ניתי ספר ונחזה! הבה ונעבור על מאמרו של אברמזון ב’התחיה', וממנו נראה! "אז הודיע הוכמאן דבר ידוע, שלדאבון־הלב אין “התחיה” בבית־העקד, ואפשר להשיגו רק אצל שיינדלנסקי, החותם האחד על האורגן הזה בכל העיר. אז נשמעו דברי תרעומות על שיינדלנסקי (האסיפה היתה שלא בפניו), שאינו נותן לבו לצורכי האגודה… איך שיהיה – והפירכא של חספניק עמדה בעינה. ומכיוון שראה זה, שהשעה משחקת לו, עמד והשמיע קצת מדעותיו הפילוסופיות “על דבר שיטות העיתונים וירחונים השונים וזכויות הסופרים והעורכים”, שמתוכן יצא ברור כשמש, כי “התחיה” היא אורגאן אנטי־ציוני ואברמזון אינו האיש… ואיש, חוץ מזלמן, לא עמד בפניו. זלמן היה האחד, שמלאוֹ לבו לטעון כנגדו. מחלתו רפתה קצת ממנו בעת האחרונה וקולו לא היה חלש ביותר. הוא, אמנם צריך היה להודות, שעברית, לרוב צערו, אינו יודע לקרוא, אבל איכה תתהפך הלשון לאמור על אברמזון, שהוא אינו ציוני? כלום פעם אחת היה הוא, זלמן, במעונו של אברמזון? ואם את דבריו לא שמע? הוא, כמובן, לא ימסור דברי אברמזון ממש, אבל קוטבם לא ישכח לעולם. אברמזון אינו ציוני? אם אברמזון אינו ציוני – מי הוא זה ציוני?

ז

אבי אוריאל דוידובסקי, משה אהרן הנגר, היה יהודי בן־כרכים, נמוך וחלוש ועשוי לדבר ב“טֶה־טֶה־טֶה”. דיבוריו המעטים סבבו על ציר אחד: על בעלי־הבתים ההולכים וממעיטים להשתמש בבעלי־מלאכות ועל עזות הפועלים של עכשיו. הפועלים של עכשיו – טה־טה־טה! עיגולי התכלת מתחת לעיניו, הגניחה התמידית בחלל־חזהו, יחד עם דלוּת שמלתה של אשתו העצובה וקרעי המלבושים של הילדים הקטנים המנגנים “אָבער אלוהינוּ” – כל אלו סימני הדלות והחולשה היהודית, הטבעית – הפיגו קצת את רושם התיעוב והבוז הנאלח, שהיה עושה בקינותיו־תלונותיו. מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאוד לזה של זבוב לח, המתדפק בקרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים, וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האוויר, שבו הוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה, היה המון הגיונות וספיקות מתעורר בו על החוכמה המקובלת, שהיה רגיל תמיד לשים לה לב, ואשר בין אמיתיותיה ייחשבו גם הפתגמים מעין “כעץ כן פריו”, “ברא כרעא דאבוה”, “כאמה כבתה” וכיוצא בהם.

מיום שבא אברמזון לגור במעון־דלות זה, התחיל מתייחס לכל בני האדם בהתקרבות קלה ורכה, ובעצמו לא ידע עד היכן יש בהתקרבות זו חמלה והשתתפות בצער המשא הרב, שבני־אדם הללו נושאים איש־איש על כתפו, ועד כמה – לגלוג והבטה מגבוה על כל ענייניהם, השקפותיהם ומעלותיהם. אוריאל דוידובסקי היה האחד והמיוחד, שעורר בו כבוד עמוק והתקשרות עמוקה. נפשו של אברמזון, ששאפה תמיד לפעול ולעשות, אמנם דאבה על אילן יפה וענף זה שהוא סרק, ואולם זה לא מנעהו מראות רום־קומתו ויפי־ענפיו, ומאז בא לשכון על אותו השטח הקטן שגידל וטיפח את שורש־האילן – עלה בו סימן־שאלה גדול בנוגע לערך הסביבה, הירושה והחינוך ביצירת האדם החשוב.

יום־יום אירע לו לאברמזון לראות את אותם חזיונות־החיים, שהיו צריכים להטביע את חותמם בנפשו של אוריאל דוידובסקי – חזיונות אפר, חזיונות חבוטים ונרקבים ובלי כל צבע…

אברמזון ידע גם את החינוך העירוני הבּאנאלי, שנתחנך בו אדם זה; מלמדי־דרדקי, אשר יש ויעלה בידם להביא ב“זמן” שלם את הילד המצוין ביותר עד שערי “פיטום־הקטורת”, ו“בית־ספר עברי” מיסודם של שרידי חניכי ה“אינסטיטוט”, אשר יש וזוכה לצאת ממנו בידיעת תרגום הקפּיטל הראשון של ישעיה וכתיבת אדריסה. בתוך ידיעותיו של אברמזון על עברו של אוריאל היתה גם העובדה המצערה, כי אחרי ההכנה של מלמד דרדקי ובית־הספר ה“עברי” ניסה אוריאל שנים אחדות להיות אֶכּסְטֶרְן, כנהוג בצעירי היהודים בני בעלי־הבתים דלי הפרנסה.

כאברמזון כדוידובסקי – שניהם גודלו וחונכו בלי כל הדרגה, שניהם היו עזובים לנפשם השואפת וכל דיסציפּלינה לא ידעה מחשבתם, שניהם התפתחו בזמן מוקדם מאוד, באביב־נעוריהם. ורק באותן השנים, שנפשו של חניך־הקלויז נלחמה במסורת בית־המדרש הישן, באותו הזמן שהתענה אברמזון והתייגע לפרוק מעליו סבל היהדות הישנה ולנתק את אזיקיה, היתה נשמתו של דוידובסקי, שדבר לא היה לה להשתחרר ממנו, חופשיה בהחלט, עד כדי לצלול מבלי כל מפריע בנבכי הפילוסופיה של הגרמנים: קאַנט והֶגל. אברמזון, בהתחילו ראשית לימודי התשבּוֹרת, כבר ידע את “סוד־הצמצום”, ודוידובסקי, עוד טרם ניתנה לו תעודת בגרותו, ידע כבר ענייני אי־הידיעה הברורה על דבר אי־הידיעה המוחלטת. דוידובסקי, אף על פי ש“נכנס לפרדס” מתוך השאלות שהיו כבר בלבו מראש, ולא על מנת שייקרא “דוקטור לפילוסופיה”, או לשם “קרדום”, בכל זאת הספיק, אגב קריאה ועיון בגרמנית ובצרפתית, לספוג גם את הצד החיצוני והמקובל שבמקצוע זה, ועל כן לימים, כשנתוודעו אוריאל ואברמזון זה לזה, התייחס האחרון בתמימותו לרעהו כמו לגדול ממנו. “הידיעות המיטאפיסיות” הגבירו את רגש־הכבוד, שהיה בלבו לדוידובסקי ה“יודע” לדוידובסקי שקנה חוכמה!

זאת ועוד אחרת. התוודעוּתו הראשונה של אברמזון לדוידובסקי חלה בתקופה זו, שנפלט מתוך התנועה הציונית – התנועה, אשר לה הוקדשו כל הגיגיו במשך כל השנים, גם לפני עוזבו את הגמרא וגם אחרי כן.

אמנם, גם אחרי ה“פליטה”, משהתחיל לבוא בחבורת דוידובסקי, נחשב שם ל“עלם טוב, השואף לאלוהים ובינתיים לא חדל עדיין מהיות ציוני”; אבל בכל זאת – יצא מן הציוניות, יצא בלי כל אֶפּיזוֹדים מיוחדים, לא חיצוניים ולא פנימיים. הדבר נעשה מאליו. העלם הנרגש לא יכול עוד להישאר עמם, “עם בעלי־החשבון הקטנים”, ולעבוד את עבודתם הקטנה: אסיפת שקלים. טל־הילדוּת שעל ראשו שחר משחור, מדי נשמעה הטפתו הפומבית של הפרקליט ז’וּק, ראש האגודות הציוניות בא., ש“התנועה עומדת על שלושה דברים: על הכסף, על הכסף ועל הכסף”. הקשר הרזי שבינו ובין “ארץ־מולדתנו” היה אז חזק מאוד, יקרה מכל היתה לו “ארץ־ישראל”, תקיף מכל היה רצונו שירכשוה, וגם ההבדל שבין הערצת ממון כשהיא לעצמה ובין אסיפת ממון למטרה ידועה, וביחוד למטרה גדולה וקדושה כזו, כבר נמצא בעולם־הכרתו, ואף על פי כן, בלי משים, בלי הכרה, מתוך רגש בלתי אמצעי, היתה נפש־הנער סולדת בו, מדי שומעו את הדרשות השונות בדבר תחיית האומה וארצה על ידי “בּאנק”.

הפרקליט ז’וּק, מוּרשה גליל א., היה אברך כבן שלושים וחמש ולא נשוי עוד, בן־אדם ישר ונלבב מטבעו, תם וערום כאחד, בעל השכלה בינונית, נאמן אל הציוניות ומסור אליה בכל נפשו, יודע להתהלך את הבריות בלשון רכה ומדברת צחוֹת – אדם “על כל המעלות”! ואולם להכניס תחת הדגל שבידו אלה “בני הישיבה בעלי ההתפעלות ושאינם מן הישוב”, ואפילו רק לקשר ולהחזיק באלה שכבר נכנסו, לא יכול וגם לא חשב לנכון ולנחוץ. בתור איש חברתי הוקיר, אמנם, את כמות החברים ואת ה“אֶלמנט של בני־הנעורים”, ובאסיפות הפרטיות של “צעירי־ציון”, שהיו בביתו בלילי השבתות וכיוצא בזה, חשב לו לחובה לדבר בעניינים נאצלים ומופשטים, כגון בשבח היהדות המסורה והדת הישראלית היקרה, ומפורש נאמר ש“הציוניות היא מתחילה שיבה אל היהדות” (אהה, מה הרעימו את נפש אברמזון, ש“אך זה השתחררה מן הכבלים”, כל מליצותיו היפות של המנהיג מר ז’וק, “זה האדם הישר אך המוגבל, לגודל־הצער, המוגבל מאוד, במחילת כבודו”!). כן, הוא השתדל ועשה כל מה שיכול, ואולם דעתו הפנימית של מנהיג רשמי זה היתה, ככל אשר דיבר בבתי־כנסיות, באסיפות ציוניות ובריש גלי, ש“הכל אקנה – אמר הזהב”. וסוף־סוף, לא שם לב כלל לכל מיני התרעומות של “ישראל הצעיר”. וגם נלחום נלחם בהם. ו“ישראל הצעיר”, אמנם, הִרבה להתרעם ולתבוע ולדרוש: על דברים גלויים ובלתי־גלויים, ידועים ובלתי־ידועים, על רוּח החיקוי וגירוש־הקולטורה, על אשר אין דואג לארון־הספרים “המתגלגל תחת שואה” ולילדי העניים והעשירים גם יחדיו, הגדלים ללא תורה וללא דעת את דברי ימי עמנו הנפלאים, את קורותינו הנוראות, את מלכינו, חוזינו ונביאינו וגומר, וגומר.

הנער אברמזון הרבה לצעוק ולהתריע יותר מכולם. תקופה חשובה ובלתי־נשכחה לעולם היתה העת ההיא בחייו. ברטט־עלומים קדוש נשא בעת ההיא את עיניו אל החדשות, שהחלו להיגלות אז במשכנות־יעקב. בחדרי לבו ובמסתרי נפשו כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו. לא לחינם ידע מקריאת ילדותו אותו הקפּיטל על דבר ההתגלות הראשונה של שמואל הנביא. יהוה קורא לנער…

הוא ידע את תקוות נפשו העדינה והנעימה לאין־סוף וגם מתי מספר ממכּריו “הגידו לו ולא כיחדו”, כי הוא “יהיה לסופר בישראל”. לסופר עברי, לסופר בישראל – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?!

הנה הקרח של הגלות השחורה־הארוכה כבר נזדעזע. השמש בגאונה יצאה להאיר לארץ ולדרים עליה. עת הזמיר הגיע וקול הגאולה נשמע בארץ. התאספו, הבונים! העם מתעורר, העם עוד חי, עוד ישוב להתייצב קוממיות, בן־חורין על ארצו ועל אדמתו. ולא יוסיף עוד כל עַוול לענותו, ולא יוסיף עוד החושך לכסות את שמיו. האח! הריסותיו תעלינה ארוכה ומבּניו ישובו ויצאו נביאים על גדות־הירדן ובנווה־הלבנון, והוא, הוא, האיש אשר קסת הסופר במותניו להוכיח ולנחם, לייסר ולעודד, לעורר ישנים ולהרעיד הלבבות – עובר לפניהם בראש! רוח ישעיהו השני דובר בו ומלתו על לשונו…

וכמעט על כל חברי האגודה “צעירי ציון” הביט כעל מיועדים להיות קוראי מאמריו העתידים, החריפים, הגדולים, החוצבים להבות־אש!

ראשו הכביד עליו. הוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את האלוהים. ומה תמים היה!

ברגשי כבוד מיוחדים הביט אז גם על מר שיינדלנסקי, דויד בן ישי, זה הסופר העברי המפורסם, אשר דבריו נדפסים כבר, זה עשרות בשנים, ונקראים בתפוצות־ישראל, זה הסופר המדבר פעם בפעם בנחיצות הקולטורה ובשם “אחד־העם” יקרא; ואולם מלבד אשר לא הבין, איככה זה יתאחדוּ בהאי גברא שני הפכים – סופר עברי ואדם פשוט – התקשה בתמימותו גם בדבר יחוסו של “אישו הסופר” לעיקרים אחדים. מר שיינדלנסקי התכוון אז לשלוח כל חיציו אל מחנה המתפּרצים השונים, אותם הדימוקראטים, מולדת־חוץ, “שבימים האחרונים, בעת אשר עת צרה היא ליעקב ומי יודע מתי ייוושע ממנה, שרצו ורבו בקרבנו וַתימלא הארץ אותם, להוותנו, לבושתנו ולחרפתנו”. רוב הדברים היו עדיין לאברמזון כספר החתום, ואולם המלה “דימוקראטים” גופה היתה כבר ידועה לו מדברי גרץ על הריבות והמחלקות, שהיו בזמן הבית השני בין הצדוקים והפרושים, וישמור הדבר בלבו.

מחשבת אברמזון הצעירה והתמימה תעתה בעת ההיא בדרכי הרעיונים. הוא פנה אל כל עברים; הוא ביקש, הוא שאף, הוא ציפה ציפיה גדולה ואיומה…

בעת ההיא היתה גם התוודעותו אל אוריאל דוידובסקי.

ח

דוידובסקי כבר היה בעת ההיא לבדו. מלבד “שעות ההוראה”, שהיה מבקש לו למחייתו, לא היה לו כל מגע עם הבריות. בודד היה בתוך הבחורים האינטליגנטים של העיר הגדולה, שכולם ראו חובה לעצמם להיפלג לקבוצות־קבוצות ושיטות חברתיות משיטות חברתיות שונות – עדר־עדר לבדו. שלווה ושקט שׂררו בחיי דוידובסקי החיצוניים. גם בספרים כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם. תירוצים אין; יש ישובים, פלפולים – חספא בעלמא…⁷.

רק לפרקים יש שהיו נקהלים אל חדרו מתי מספר: איידלמאן, קליינגלט, הילברג, שנייסר – כולם נקובים בשמות ואנשי ספר, שהיו רואים את עצמם מיוחדים, לא־דומים לאחרים, מקוריים, אנשים שלא מן ההמון ושלא מן השוק. כל אחד ואחד מהם היה יחיד בעיניו, יחיד האומר “דרשוני”. יש שהיו מתכנפים ושותים תה ומשמיעים קול ניצוח וקנטור ורכילות ודברי משפט וביקורת, ויש שהיו אוספים פרוטות־פרוטות ומתכוונים לשמוח בשמחת מצווה: לעשות איזו הילולא וחינגא בבית, או לשוט בסירת דוגה על־פני הנהר. מצוּין מכולם בנידון זה היה איידלמאן; בכל אלה הטיולים והשמחות לא היה זה ממלא את תפקידו בפשיטות, כאילו חס ושלום – אַל יעלה על הדעת! – לא באו דברים כאלו אלא להתבדר קצת או לקבל נחת. חס ושלום! צורה של חובה היתה בעיניו של איידלמאן ל“כל זה” ומתנהג היה כאילו חוב גדול מוטל עליו, “חוב של שמחת החיים, החסרה לבני הנעורים אשר ממעי יהודה מוצאם”. רושם טרגי היה עושה בן־אדם זה על כל רואה את ענוותו הצעקנית, שהיתה מתבלטת באופן מיוחד על ידי התנשאות הגוף מבלי משים וניתורי רגליו הקצרות. קומת איידלמאן היתה ננסית, קומת ילד, וקטן היה מכל בני החבורה, שגם הם, כיהודים, מלבד אוריאל, לא היו אנשי מידות.

– לעולם איני יכול לברר לעצמי – היה שנייסר מדבר בקולו, קול גאות לבו – ניתוריו של איידלמאן למה הם דומים: לאלה של ציפור קטנה, או ל… לשל… תיש?

בכנופיה זו, שחשבה את עצמה לחופשייה, לאמיצה, למיוחדה, לחידה, היה שנייסר הטיפוסי ביותר והבולט ביותר. חיבת הערצה יתירה ומיוחדה נודעת ממנו ללשונו. הוא חשב אותה לחדה ביותר. שנייסר היה רווק בא בשנים, אוכל לחם אמו האלמנה. עיניו ירוקות ומלאות תאווה לא־נמלאה, סנטרו מגולח, וכמו להכעיס, תמיד לא למשעי, ובת צחוק נמאסה של אין־נחת ושל תועבת בוז לא סרה מעל שפתיו. לפני דוידובסקי היה כמו מתחטא במבטו ובכל תנועותיו הבלתי טבעיות, ואולם יש שהיה מתכוון להבליט מעין יחס אחר, לאמור: “שמע־נא, דוידובסקי, הן אנשים אחים אנחנו, שנינו אינטליגנטים דקים, שנינו ספקנים חודרים ושנינו קראנו את היינה ואת ניטשה במקורם וגם את בּיירון ואת לרמוֹנטוֹב יודעים אנו. להחניף איש לרעהו הלא אין לנו כל צורך. אכן אחרים חושבים אותך לגדול ועמוק ממני, ולפיכך יש שגם אני מעמיד פנים כאלה,ואני בא אליך ומכבדך למראית־עין, כי הדבר הזה דרוש בשביל ההמון הנבער, אבל את האמת הלא כמוני כמוך יודעים היטב. אל־נא תיוודע רק לזולתנו. ומעתה – יהי לבך סמוך ובטוח בשנייסר!”

ואולם הדבר לא עלה ביד שנייסר ושווא היו כוונותיו. סוף־סוף, לא יכול לבלי התבטל מפני בעל־דינו, ועל כן במקום שעיני אוריאל הכהות השחורות לא היו אתו, היה שנייסר טורח ומבטל לחלוטין את “האליל האולימפּי, המדמה, כי הוא ואפסו עוד”. ורז היה שנייסר מגלה, “רז ידוע לכל אוזן שאינה חוששת בכוויה”, כי באמת דוידובסקי הנהו פשוט שבפשוטים, קל שבקלים, כי באמת דוידובסקי אינו מצטיין במאומה. יש בו רק אהבת עצמו ואהבת כבוד במידה נפרזה, וכדי להוליך שולל את הבריות ולהיראות כיוצא מן הכלל במנהגיו – הוא מתבודד, שוכן בתוך הדממה, מקיף את עצמו בחבורה של מקורבים כ“רבי בקהל חסידיו”. ואולם ירמה לו את האחרים, את התמימים ביותר. את שנייסר לא ירמה. שנייסר יודע את האמת, שנייסר מבין את יראתו של האליל להיות נעזב, להיות כירח בלי כוכבים. הו, פסיכולוגיה יודע שנייסר, אדוני הנכבדים!

שנייסר חישב את ביקוריו במעון אוריאל דוידובסקי לדבר חשוב למאוד: כל ביקור וביקור, שאירע בערך פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש רגלים, נחשב בעיניו למאורע גדול בחיי האינטליגנציה של העיר א., וכנגדו איידלמאן, שהיה עוין את ה“פּאטריצי, כביכול” (כלומר: דוידובסקי) לא פחות משנייסר, דיקדק לבוא אל ה“פּאטריצי” יום־יום, ולא עוד, אלא שהיה מתכוון למצוא אותו כשהוא בודד ולשפוך לפניו את כל שיחו, את “כל האש אשר תוקד בלבו”; כל פעם שהיה זה מתחיל את הקדמתו הרגילה: “מיום עומדי על דעתי, דוידובסקי, מיום שהלכה בי המחשבה הלוך והתפתח”… – היה צל דק של בת־שחוק מבצבץ מבין שפתי דוידובסקי הסגורות. ומשנאתו הגדולה של איידלמאן לה“פּאטריצי” יש לשער, שהרגיש בזה.

בצחוק סארקאסטי קצר ובהערת לעג שנונה כיבד וקיבל אוריאל דוידובסקי את פני אורחיו. ואולם התייחסותו האמיתית אליהם היתה קרירות, קרירות שנבעה מעומק־נפשו, אשר גחלתה שלה לחשה בה תמיד והאירה רק לה לעצמה. דובר היה את האחרים, לועג היה לאחרים – ועסוק היה רק באותו הדבר ובעצמו. ישבו הנערים וישחקו לפניו. כשיהא צורך בכך, ישלחם מעל פניו. ואגב, אם אינם עניין להסתכלות, אם כל חדש אין אִתם – הרי, לפחות, מתנועעים הם, משמיעים קול… ואגב, הנה הם באים וגם אברמזון בא עמם… אכן, אברמזון יתחיל בוודאי בקרוב לבוא לבדו…

– – – – – – – –

שלושת הפועלים שבבית משה אהרן דוידובסקי התמידו במלאכתם, כל היום נשמעה נסירת המסור, המיית המעצד והשירה הנמהרה על “החייט הגר מתחת ועל התופרת שבעלייה”. את השירה הפרוצה הזאת היה משמיע רק קולו העבה והרצוץ של אחד מהם, רווק בעל פיקה בגרונו ואבעבועות בחוטמו הנפוח. חברו הצעיר ממנו היה מזמר בקולו הדק והמצפצף ו“מתוך חוטמו קצת” מין שירה אחרת, שתוכנה היה איזה דם אדום וגביעי יין־חמר. גם שמואל בן בעל־הבית, מדי אירע לו לשמוע בשעת ארוחת־הצהריים אל קטעיה של השירה זאת, היה גם הוא מתלהב ועונה בקטעים אחרים על “משיח־היהודים שמת” ועל המשיח האחר שבא על מקומו. השלישי שבין הפועלים הושע שמו, אברך בעל זקן שחור ובעל לאשה, היה שותק כל העת.

ימי העבודה נמשכו – ימים קשים, משעממים ומלאים יראה ופחד מפני חדלון הקושי והשעמום. כי אם קשים, קשים מנשוא, היו הימים שיש בהם עבודה, אם כבד הוא השעמום לעסוק חצאי מעת־לעת רצופים בעבודה מוכרחת אחת, הנה רבה־רבה הקנאה מסביב וגם בקושי ובשעמום הזה!

הזרם הקל של חליפות־המצב בין העובדים, שהיה נכנס לשעבר רק על ידי מלחמות ילדי הבית על דבר יתיר־ארוחה ודיני שלי ושלך, נתחזק עכשיו, מאז בא אברמזון לגור בבית הזה, על ידי “יציאותיו וכניסותיו” התכופות של זה דרך חדר העבודה. “דריסת־רגל” זו היתה דבר של הכרח לאברמזון, ובעל החוטם הנפוח חשב לו לחובה להטיל כל פּעם מבט של תמימות־גיחוך על עורף “המבלה עולם” העובר דרך שם, לשלוח אחריו גם איזו הערה ומשיכת כתפיים נלעגה; מנהג זה היה מעורר תנועת מחאה מצד בעל הקול הדק והמצפצף, ויש אשר גם הנשוי השתקן לא היה מתאפק מלגעור בלץ הגס, המחלל את כבוד מלאכתם בבורותו. והשתקן, מכיוון שהיה פותח את פיו, שוב לא נשתתק עד שהוציא כל רוחו, וכך היה אומר:

– נוח לך מוֹטיל, שתיתן בעפר פיך, חי־נפשי, מוטב לך שתסתום את פיך ב… – איני רוצה לטמא את הפה – ולא תדבר איוולת, חי־נפשי, כי אז היה הדבר נחשב לך לחוכמה, הדבר. יודע אתה, מנקה־ארובות, יודע אתה, על מה היית צריך להתפלל, חי נפשי! על מה? על זה, טיפּש: הלוואי והיו נכדיך – על בניך אין לך לבקש עוד – ידענים גדולים כמוהו… שומע אתה, מוטיל, מה שאני סח?!

– טֶה־טֶה־טֶה! – מחווה ר' משה אהרן את דעתו – אני נהנה מאוד, כשהושע מתחיל להביע דעותיו, מה ששמע בוודאי מפי אשתו! “ידענים כמוהו” – טה־טה־טה: דבר גדול ונורא! כי בשביל שהוא יוצא ובא בבית אוריאל שלי, לפיכך, סבור אתה, אף הוא “מחויב” להיות ידען גדול"? אבל אין לך לשכוח כמה ממון ביזבזתי על אוריאל שלי; בחירי המורים שבעיר היו מוריו, כשהיה עוד אֶכּסטרן. כלומר, אוריאל. אוריאל היה אֶכּסטרן. טה־טה־טה! לא כימים האלה הימים ההם! הפועלים של עכשיו, זנבות־האודים האלו, סבורים באמת, ש…

אך ברכה העצובה, אינה נותנת לו לכלות. מה לדבּר דברים בּטלים? אוריאל בוודאי אוריאל הוא, אך גם אברמזון אדם טוב הוא עד מאוד. בנאמנות. עם הילדים הוא מתנהג כאח גדול, משחק עמהם, מפייסם – לב זהב, בנאמנות. אנשים שכמותו ראויים שיתנו להם מקום־דירה בחינם. הם משכחים קצת את הצרות, ניחומים הם בבית – בנאמנות. על האמת צריכים להודות: זר – ומשתתף בצער הבית ונותן לבו אל ענייניו יותר משמואל, עצמם ובשרם. אדם יקר. היום הוא אומר לה: – היא נכנסה לכבד⁸ את החדר – לא, לא, הוא מניע בידיו, ובעצמו יכבד, בעצמו יעשה, אינו מקבל שירות, עושה הכל בעצמו.

– לא פריץ גדול הוא, בעלת־הבית… מעיר בעל החוטם הנפוח מתוך מקצת בושה ואי־רצון. וגם משה אהרן בעצמו נמלך לזרוק מרה בזוגתו המזדקנת מיום ליום:

– אה, צפרא טבא! ברוכה הבאה! את תבשילך כבר הקדחת היום, כנראה, כי נפנית ללמד זכות ולהיות מליצה ישרה וכשרה. אבל בבקשה ממך: לכי אל התנור ואל תעמדי במקום שאין דורש לך ואין קורא לך. “אדם טוב”… טה־טה־טה… אכן אינו חוטף חררה מתוך הסלים שבשוק. אבל אני בהשכלה מדבר, בהשכלה, וכנגד אוריאל…

– מה? מסַכן הושע את נפשו ומפסיק את ר' משה אהרן, בהביטו בעיניים מפיקות תודה וציפיית תשועה על ברכה בעלת ביתו ומזמין אותה בכך, שלא תיכּנע ותוסיף לעמוד על ימינו ולהושיעו – שמא תאמרו, ספרים מעטים לו…

– אי, הושע, אותי אתה מלמד בינה! – מתאדם ר' משה אהרן ושוכח מתוך כעס להוסיף גם את ה“טה־טה־טה” שלו – אני איני רואה מה שאתה רואה! ספרים רבים לו, אבל ספרים אלה מה הם? על פי רוב ספרי לשון־קודש: “צפירות”, “מליצים”… גם לכם עין, אתם אומרים – הוא פונה לכל, כאילו חרפה היא לו להתווכח עם הושע לבדו – אבל הראיתם, ואם ראיתם, כלום התבוננתם, היכולתם להתבונן כמוני, איך כתב את האדרֶס לאמריקה בשביל שכנתנו ביילה? ואני חזיתי, לדידי חזי לי: הוא דיקדק להסתכל בכל אות ואות מן ה“קוֹפּיה”, מיראה שמא יטעה.

ההוכחה על מיעוט השכלתו של אברמזון היתה עצומה, לכאורה, ובכל זאת לא נפלו פניו של הושע, והוא הוסיף לעמוד על דעתו באומץ ובעקשנות יתירה שאינו רגיל בה…

– לא, בעל־הבית, לא, ידען גדול הוא השכן… אברמזון זה… זה… לא, בעל הבית, אנשים כמוהו מעטים הם, מעטים, בעל־הבית…

ט

ובחדר הסמוך לחדר־הפועלים ישב ועבד אברמזון. הוא התמכר כולו לכתיבת מאמרו הגדול: “היצירה העברית בראשית המאה העשרים”. מאמר זה כבר היה ערוך בלבו לכל חלקיו, כמונח בקופסה, ולא היה לו אלא להעלותו על הכתב.

הוא נסגר בחדרו ונבלע כולו בעבודתו, בין הפרקים, אמנם, יש שהיו מתעוררות בו מאליהן מחשבות־טרדה על התשוקה העזה המלפפת את לבו להיבּטל ממלאכתו ולבוא לבית מנשה קצמאן; ולוּ רק לשעה אחת. משפטים היה מדבר עם עצמו גם כל אשר לא כתב עוד כלום לשלמה פרנקל בצוער: זה הרי נסמך עליו והוא מחכה בלי ספק למכתבו בכליון־עיניים. ואולם כדי ללכת למעון קצמאן או גם כדי לכתוב אותו המכתב יש צורך להיכנס תחילה למקומות אחדים, לחקור ולדרוש על דבר איזה מקום־עבודה בשביל פרנקל – ולביטול גדול כזה לא היה אברמזון מסוגל, על פי מצב־רוחו בימים האלה: כל ביטול נדחה מאליו, כמעט בלא יודעים. שמועה שמע, שבבית־העקד הציוני יבוקש מפקח בשכר, ובעניין זה אפשר לדבר עם מר שיינדלנסקי בביתו, ואולם גם את הביקור הזה דחה אברמזון מיום ליום. הוא כמו נאסר למקומו. בוודאי, בוודאי, לא יצדק; הרי הבטיח; ביאתו של פרנקל לכאן נחוצה, נחוצה, ואולם אחר־כך, אחר־כך, כשיגמור…

הוא עיבד את הפרקים הראשונים ועבודתו הביאה פרי. זה המבטא הקצר: “הספרות העברית” צילצל בלבו ובמוחו כמין ניגון פלאי. הוא ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלו שבשלהבת־לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם־הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה…

הוא כתב, וזמזום משונה, אצילי, שוקק בקרבו. ככל אשר הוסיף לשקוע בשרטוטי כתביו, כן התנדף מתוכו מדווה־הניגוד שנשא בלבו, ניגוד זה בין מה שהוא כותב ובין אותה, גרת בית מנשה קצמאן, והרוח השורר בבית ההוא. הרוח הזה לא היה רוחו מעולם. זר היה לו גם בהיותו קרוב אליו, ובעובדו את אדמת העבריה “ביזע על המצח” התבלטה הזרוּת הזאת ביותר וספגה לתוכה גם אותה הנפש היחידה, הקרובה, השוכנת שם, אותה הנפש, שהוא צריך לה כל־כך ונמשך אליה כל־כך…

לא של עצמו היה אברמזון בימים האלה, אך גם לא של העולם החיצוני. ורק בין השמשות או באשמורת־הבוקר, כשהיה נח וחושב לא בה, כי אם עליה, היו שבים זרמי הרגשים הסותרים זה את זה להטריד אותו ולהחריב את עולמו.

בין השמשות או באשמורת־הבוקר, בשעה שבלי רצונו היו מתפרצים לתוכו הרהורי חולין היוצאים מן הקודש: “מאמרו, הֶאָח, בעוד ימים מספר יסיים, ידפיס, יקריא, יַראה, מה טוב חלקו” – אזי היה, מן הצד השני, אש־רגשותיו מתלקח בו? יקריא? יראה? ולה? לה אין זה שייך כלל. “בשׂפה זרה לה תשתפך ותקונן שירתו”…

– – – – – – – –

על שולחנו של אברמזון, המכוסה מפה ישנה כתומה בדיו וזרועה פתותי לחם, היו מפוזרים קונטרסים, פנקסים, פיסות־נייר וספרים פתוחים. הכרכים העבים של חכמי אומות העולם והכתבים הצנומים של סופרי ישראל התרועעו יחדיו. מן הצד היה מונח חצי כיכר־לחם לבן ואצלו שיורי חמין מצוננים בכוס. בעל־החדר התהלך מכותל לכותל, “רצוא ושוב”, בצעדים נמהרים של בעל עצבים נרגשים ויד־ימינו היתה שומה פעם בזקנו ופעם על מצחו המקומט. עיניו הגדולות כמו נתקטנו מרוב התרכזות פנימית. איזה רטט לפף כל יצורי גווֹ. פתאום היה יושב וכתב בתכיפות חצי עמוד ופתאום היה קם שנית, מולק שלא מדעת כזית לחם מן הכיכר, לועסו לתיאבון, גומע מלוא לוגמיו מן התה המצונן ושב להתהלך…

– חה־חה־חה! – הריע פתאום בצחוק־ניצחון, כשנתקלה עינו בגליון־מאמרו ובאותיות הנמהרות בעלות העוקצים – חה־חה־חה! – הוסיף לצחוק בקול וימחא כף – אתיוּ הנה, עודרי כרם שׂפתנו, בואו, העובדים הנכבדים “על שדמת הז’וּרנאַליסטיק העברית”. אהה, דויד בן ישי איש שיינדלנסקי, קרא למקוננות ותבואנה: שבר על שבר נקרה, הווה על הווה. בא הקץ לאבלך הבל! הלא אתה וחבריך, בראשית השנה או באחרית השנה, מדי תבואו לעשות את “חשבון התבואה”, והיה שבט־הסופר המושך בכם לקינים והגה והי: “נפלה נפלה שפת עבר! אין דבר אשר נוכל להראות עליו באצבע”… הוי, אצבעכם, אצבעכם, מה עבה היא! שפה לא־מדוברת היא שפתנו העניה, עם־הספר אינו מרבה לקנות ספרים, ספרותנו מתקיימת בנס, עניים הם סופרינו ועניה ספרותנו – והן תדמו, כי תגדילו לעשות באלה החדשות והנצורות אשר גיליתם! והבאים אחריכם, הגדיים־התיישים, הצעירים הזקנים… לא… “לקווֹת אחפּצה, ואשרי המחכים”… ולא למחפה־מומים אני קורא ממעמקי לבי, לא לחָנף ומרע אשר אין אמת בפיהו; למבקר מגלה אני מחכה, מבקר חושׂף שׂפונות דרוש לנו, אשר לא באצבע, כי אם בקול האלוהים המתהלך בתוכו יראה לנו את “הציצים הרכים”, שכבר ישנם לנו ואת גודל שאיפתם למזג את מיטב־האירופּיוּת עם הרוח העברי המקורי, עם המשך המחשבה העברית מהדורות שעברו, כי במיטב ביצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי, ורק במאות האחרונות שבפולין, הימים היותר נוראים בכל דברי ימי הגלות, נתקלקלה המחשבה העברית באותו האופן האיום, נתקלקלה, ויש אשר נרדמה לגמרי ותהי לעקרה, וגם אז בקעו אורות־החסידות!..

– ואנחנו… בני התחיה… – דובבות שפתי אברמזון ושוב הוא מתנפל על קטעי כתביו, כנשר חש אל טרפו, מתעמק בהם שעה ממושכה, מוחק, מוסיף, מתקן, ובקרבו פוזזת שוב זו הרגשת הנעימות שהרגיש אחרי ראותו בפעם הראשונה את מאמרו שחור על גבי לבן. ובכן באה משאת־נפשו הגדולה של כל ימי שחרותו: הוא כבר מכהן פאר במקדש־הספרות! קולו מתהלך בין סופרי התחיה! תחיה! כל קרביו ירונו בו. תחיה! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה! רק עתה יש ערך גדול לחיי בן־ישראל צעיר, עתה, בתקופת התחיה, בתקופה שהרוח העברי המקורי והפורה מתעורר ומתחדש, בשעה שהמלחמה הכבדה נטושה והיהדות הולכת ומשתחררת ומתמלאה תוכן חדש. תוכן חדש. ונהרו אליו כל הגויים. הוא מאמין בזה, הוא מאמין!

הוא אינו יכול לשבת על מקומו. חדוות לבו עולה על כל גדותיה. שרטוטי פניו החולניים מתמלאים אורה גדולה. מה מאושר הוא! הקריאה הקדושה לחי עולמים! האח, ראשו אינו כואב, ראשו אינו כואב, עיניו טהורות ונוצצות: “מאירות בתורה הקדושה” – דברי אמו, דברי אמו… חופשי הוא עתה מחיצוניות רקובה ומכל השתעבדות… רק האלוהים הנסתרים, האלוהים אשר יראנו האדם וחי, רק הוא נשאר בלבו, ואליו יעבוד…

אברמזון קופץ ממקום עמדתו ומתחיל להסתובב בחדר דרך רקידה. כנפי דמיונו נושאות אותו והוא דואה. כולו נושם ונוהר וצחוק רענן ורם משתפך מפיו. “אני נהר המטהר כל מיני כתמים” – עולה על לבו פתגמו של אותו צדיק, ופתאום, באמצע המחול שיחוללו כל נימי נשמתו, נפסקת השמחה. עגלות טעונות משא ובני־אדם כפופים נושאי־סבל חולפים לנגד עיניו ברחוב. והיא, והיא, והיא…

ראשו נלחץ בצבת וממעמקים הגיחה עליו אותה התמונה אשר מן הבית הזה יצאה ואשר בחברתה היה בחצות־הליל לפני ימים מספר. – “הוֹי מַה קַלִּילָה וּשְׁלֵוָה לִבָּתִי: לֹא נִשְׁאַר אַף קוּרטוֹב מֵחֶרְדַּת יוֹם אֶתְמוֹל”… – נקטה נפשוֹ…

– אתה יודע, אתה? – זיעזע את אוויר החדר קולו של משה אהרן – פרא־אדם! כלונס ארוך כזה? מדעתך יצאת?!

אברמזון התעורר ויחזק בפאת זקנו וינער בלורית שער־ראשו המגודלה פרע, כאילו נתכוון להסיר מעליו אבק המחשבה המעיקה, שהתגנבה לתוכו ועשתה חתירה בנשמתו. – לא! אם נבזים הם האוֹפּטימיסטים הרשמיים ובעלי התיאוֹדיציה שאומנותם בכך, הנה לא טובים מהם גם הפסימיסטים!

הוא קם ויתיצב כנגד החלון בדמות נכון לקרב וישׂם את ידיו זו בשרוול זו. – מה? מה, תולעי היאוש?.. שקר הדבר! לא עיוורות עיני לראות הכל, אך אומר אני, שהאנחות והתלונות גופן הלא אינן אלא מאותו הצד של קלקלת החיים, נפילת האדם ורעת התבל… צדוק צדק צרתוסתרה: נרפים אנו, נרפים, עצלים לחיות, עצלים להרחיב את החיים, להעלותם, להיות מיוצריהם…

– למה הם? למה הם בכלל, אתם שואלים? – התרגז אברמזון. ומעבר לפתח עמדה בעלת־הבית העצובה ותקשב ברטט־לב אל “טירוף” השכן הטוב, המדבר לעצמו – ואולם הלא אחרי כל אלה הקושיות, ההבנות וההכרות, הרי חיים אתם, וגם פלוני, סוף־סוף, עדיין חי הוא, איך שהוא חי, אבל חי! שמע מינה⁹? שמע מינה, שדבק האדם באותה החידה הנסתרה וגם בכל אותה הרעה נשמתו מוצאת איזה מתק־סתרים. ועל כן? ועל כן אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות־גרידא! ארורים יהיו המסתכלים־גרידא!

קדחת־אש אכלה את כל גופו בשבתו שנית לעבוד, ואולם דעתו היתה צלולה וידו אמונה. הוא עבד כל היום. ומחדר־האוכל בקעו קולות הילדים המנגנים; ומצער עד לאין שיעור וגבול, עד כדי זעזוע כל העצבים וערעור כל היסוד, היה סלסולם הממושך בשירת המילה “חָפֵץ”. “אָבע' אונזע' דאט, ס' אין הימע' יוּט' ע, וואָס ע' ווי־י־י־י טוּט ע… כל אשר חפץ… וואָס ע' ווי־י־ל”… אברמזון עבד.

י

בית־דירתו הקטן של מנשה קצמאן, שבאחד משלושת חדריו גרה חַוה בלוּמין, עומד ברחוב שומם, מרוחק מטבור־העיר. דירה זו, בעלת דיוטה אחת, משונה היא בבניינה: צרה לצד פנים ורחבה כלפי חוץ; כתליה מלאים בקיעים ופרצים וטיחם נמק; שני החלונות המסואבים, הפונים לרחוב, נמוכים וסמוכים לקרקע; ובערבי ימי הקיץ החמימים, כשזֶלדה בת בעל־הבית היתה יושבת כדרכה על הסוללה ומפצחת זרעונים, ו“מנשה האב”, לץ זקן ומשתטה זה, היה מתכוון לבוא לעיניה הביתה “שלא כדרכו”, דרך החלון דווקא, אף על פי שהפתח פתוח סמוך לו, דיה היתה לו הגבהת הרגל כל שהיא “בכדי שיפול – לפי דבריו וסגנון־לשונו של בעל־בית זה – תיכף ומיד, בראשו ורובו, אל עצם הרפת הנפלאה”.

“הרפת הנפלאה” היתה פתוחה לכל יוצא ובא כל הימים. יתר על כן: שמחה מיוחדת שמחו בני הבית לקראת כל פנים חדשות, ובלבד שיהיו “פנים” אלו ממין ה“דלפונים” הקבועים או שייכים להם מאיזה צד, ואין צריך לאמור, אם היו הפנים פני איזה צעיר, שנפל לתוך ה“מחנה”, וקל וחומר בן־בנו של קל וחומר, אם גם “אינו יהודי” הוא – פנים כאלו קיבלו כאן ב“יחוד מיוחד”. דבר ידוע הוא בין חברת האֶכּסטרנים, שבביתו של מנשה קצמאן, בצל כנפי שכינתה של גיטלה זוגתו, שׂרועת־החוטם וערומת־העין, יכול למצוא לו מקום כל מי שאינו נקלט בפונדקה של חיה “האלמנה הטובה”, האוהבת להאכיל ולזון את בניה באופן יקר־המציאות, ו“יקר – כפשוטו וכמשמעו”, על פי עדותו של בּוּרלאק, “האֶכּסטרן הנצחי”.

מנשה בעל־הבית היה מקבל כל “חוטם חדש”, הנכנס לבית בפעם הראשונה, כשהוא שוכב לו, כדרכו וכמשפטו כל הימים, סרוח על הדרגש. וכך היה בא עם “החוטם החדש” בדברים:

– הנה ביתי לפניך, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ‘. כלי הבית היקרים, ארבעת הכתלים – הכל, הכל לך, לטובתך ולהנאתך. כאן ברפת זו, לומונוסוף הנכבד, אין גֵרים ואין תושבים, הכל – שוורים… טפוּ, רצוני לאמור: הכל גרים והכל תושבים, כה אחיה ולא אמות. אנוכי, מנשה המורה הישָן והישֵן; היא, גיטלה אהובתי, עקרת ועוקרת הבית; בתולתי הגדולה והצעירה מרת זלדה… טפוּ, עפרא לפומי¹⁰ על העזה כזו. חס ושלום, לא זלדה – זינאידה, זינאידה מאַקסימוֹבנה (שמי, כידוע, הוא מאקסים), “במלה אחת”, כמו שאומרים בדרשות של פּרוֹפּאגאנדה, כולנו, כולנו, לרבות את נחומ’ל שלי ההולך־בטל הקטן, שעתיד להיעשות, אם ירצה השם, הולך־בטל גדול, כולנו מוצאים מנוחה כאן, באולם הרעבון, באולם הרעבון, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ’ – השומעות אוזניך? – באולם הרעבון, כה אחיה ולא אמות. היוצא מכל הדברים הללו, שכל החדרים האחרים לפניך הם, לומונוסוב הנכבד. “כל החדרים” אמרתי בחופזי וחובה גדולה עלי להוסיף ולהעיר: כל, חוץ מחדרה של יֶווה אִיסאַקוֹבנה, כה אחיה ולא אמות, כי בחדר ההוא, ידידי הצעיר, בחדר ההוא, רואה אתה בן אדם, בחדר ההוא, עליך לדעת, מַתחלת כבר ממלכה אחרת. שם אין זכר לאנרכיה. שם ניקיון, סדר, פוֹטוֹגרפיות, תמונות בנות פרוטה, טשכוֹב, טוֹלסטוֹי, “רחמנות”, “אהבה”… כי הלא מרחמנות ומאהבה מתגוררת אצלנו הנערה הנפלאה הזאת, שהיתה יכולה למצוא לה קן בהיכלי מלכים, כה אחיה ולא אמות. כי מלבד ה“מזומנים”, שהיא ממשלמת בעד התיבה הקרה, זה חדרה, מלבד ארבעת הרובלים, שהיא מטילה עלינו לקניית עצי היער, כמו שאומרת גיטלה שלי, לא, כמו שאומר אנוכי, הנה גם… אין זה מן העניין, מה שהוא מן העניין זהו: לשכב, שכן נכבד, תוכל בכל אשר תבחר: על הקרקע, על התנור, על הסיפּון, על משקוף־החלונות, על זיזי הכותל, ורק כרים אל תדרוש וגם לחם אַל תבקש. אדרבא, להפך, אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד וקב כסילות (זה אני מבליע בנעימה ובהברה חטופה ובכוונה לכל מאורע שלא יארע, כה אחיה ולא אמות), ובכן הנני חוזר לפרטי התנאים שלנו: אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד ותשעה קבין חוכמה יהיו לך גם דגים מלוחים – עזוב נעזוב לך אנחנו לאכול. כי “בעלנים” גדולים אנו לאכילה וגם קיבות לכולנו, כה אחיה ולא אמות. ושמא, לומונוסוב לומונוסוביץ‘, הנך מאלה הפתאים, רצוני לאמור: החכמים, שאינם מאמינים לכל דבר ואין לך אמונה גם בהתיזה שלי על דבר רעבוננו, שאל את פי גיטלה אהובתי שתחיה, העומדת כאן במעמד כולנו ולועסת את אצבעה. ואגב־אורחא, ידידי הצעיר, אגלה את אוזנך מה שצריך אתה עוד לדעת, והוא: שגיטלה זוגתי היא, ברוך השם, חכמה גדולה, מלכת שבא! היא, כדומה למשל, מחכימה לדרוש ממני, שאנוכי אלך בשווקים וברחובות לבקש לי הוראות־שעה חדשות; אנוכי, המורה הישן מאַקסים… גימפּליוֹביץ’, כמדומה? איך, זינאידה בתי? אינך יודעת שמו של כבוד אבי מורי, עליו השלום? הלא גימפּליוֹביץ'? נוּ, אין זה נוגע. העיקר…

מנשׁה מתכוון ומהדר לסיים תמיד את הטיראדה הארוכה באיזו אימרה חריפה, שהאוזן נכווית בה, ואין גבול להנאת רוחו, כששומעיו מסביב מריעים בצחוק ופוצחים פיהם:

– אַי, מנשה, אַי, מנשה הזקן, אַי נוּ, מנבל־פה, “ציניקן” גמור.

– ציניקן במלוא מובן־המלה! – מתלהב בּוּרלאק ביחוד ומשתפך ב“חוֹ־חוֹ” שלו – לץ אבסוֹלוּטי, ציניקן במובן קטיגורי, חוֹ־חוֹ־חוֹ!

ציניקן? לץ? – מוסיף הדרשן להתמוגג מרוב תענוג לשמע כינוייו אלה – מי מביישני בשמות הגנאי הללו לפני האֶכּסטרן הצעיר, החדש? אה, בּוּרלאק, האֶכּסטרן הישן, רצוני לאמור, האֶכּסטרן הנצחי? נוּ, לפיקח דנא, בנים, הכל מחוּל, הכל סחוּל, וכדאמרי אינשי¹¹, כה אחיה ולא אמות. אלא במה אני מפקפק? – “ציניקן” – היאך?! ציניקן בסוף המאה העשרים? סוף המאה העשרים, אמנם, לא בא עדיין, אבל הסכימו, שכבר חכמנו יותר מכפי הצורך לאֶפוֹכה¹² זו. ובכן, שמא אתם טוֹעים בני הנעורים? אולי לא ציניקן? אולי פשוט: בדחן, פטפטן, הא? מה את חושבת בדבר הזה זלדה, בתי? הלא ממין העלמות בעלות־המחשבה הנך, זינַאידה מאַקסים־גימפּליוֹבנה? או אולי אינך יודע עוד גם את זאת, לומונוסוב האורח? זה נחוץ לדעת, חובה לדעת, בן אדם צעיר! מילא, בתי הבכירה רוֹזאליה מאקסימוֹבנה, הנשׂואה לחברשטיין, לחברשטיין הדנטיסט הידוע – פיששש! שַל סמרטוטיך מעל רגליך, בן אדם תולעה! ראשית, להיות המלכה פוֹן־חברשטיין, להיות אשה לאיש המסור כל־כך, המסור כל־כך… כה אחיה ולא אמות… אמת, חוק הוא מחוקי הטבע, שהלהב מתמר ועולה רק בראשיתו, ואחר־כך תקטן האש, יפוג החום ומסביב עשן, עשן… טפוּ, טפוּ, לא, לא, רז זה איני חפץ שייגלה. בנקיטת־חפץ אני נשבע, שחברשטיין חתני, כבימות עולם וכבשנים קדמוניות, הנהו הגדול, הנורא, המסור – אוי, המסור – הראוי שהכל יאחזו בכנף־בגדו; ורוֹזאליה, אשתו שלו ובתי שלי, עולה על כל בנות־החיל, אם לא בבישול ארוחת־צהריים… תחת זאת: את מארכּס, ואת בֶּבֶּל ואת אנגֶלס ואת דארווין, קיצור הדברים, את כולם, את כולם יודעת היא – שאלו את פיה. ברם זו זלדה…

– נוּ, נוּ, רב רב לך! – מפסיקתהו לבסוף זינאידה מאַקסימוֹבנה במשובה ובהתרגזות־צחוק, כשהיא מוסיפה להביט ברוֹמאַנה ולפצח את הזרעונים מן הגל הקטן שלפניה על השולחן – טוב, טוב, יהי כדבריך: לא ציניקן – פטפטן… שׂק של פטפוט… אבל הלא גם לפטפוט יש שיעור. הלא כבר פיטפטת דייך!

זלדה קצמאן, עלמה צהבהבה בעלת תנועות חיות ושובבות ושיניים לבנות וצוחקות, התייחסה אל אביה כאל רֵע ביתי זקן ומשונה וכבוד אבות רגיל לא נהגה בו. והזר הבא אל הבית, מכיוון שהוא הסתכל בה ובאביה ובאיכות כל האוויר המרחף מסביב, הרי אי־אפשר לו לבלי למצוא, שכך, ורק כך, צריך להיות כאן, ואילו לא היה ביניהם יחס כזה, אילו לא היה כך – מוזר היה הדבר!

כקריאת “ציניקן” לראשונה, כן הערת הבת לאחרונה הנה רק השמן למדורת התאווה שבקרב מנשה קצמאן לכל מיני הדיבור שבעולם. זה הגבר שהצטיין בעצלות בלתי רגילה, לא קצה נפשו מעולם במלאכת־הדיבור. הוא התעצל להלך, לקרוא, לרחוץ את פניו בבוקר, לרכוס את פי־כותונתו, ואולם לדבר, לשוחח, לקנטר, לרגל – לא התעצל. שעות־שעות שלמות היה שוכב על הדרגש פרקדן וכפוף או דרך שכיבה של חולה השב לאיתנו, רגליו הסמוכות על דופן־הדרגש יחפות, מהתעצלותו לנעול את מנעליו הקרועים והמעוקמים – ופיו לא פסק מלשים לעפר ואפר את האדם, נזר־הבריאה, את מיודעיו, צאצאיו, את האֶכּסטרנים, המשוררים, הפילוסופים, המהפכים… הוא היה דורש ונואם, וזקנו הכהה והמעוך, עיניו הקטנות, המהירות, המתנוצצות, יחד עם מצחו הרחב מלמטה וצר מלמעלה כעין “ראש תור”, הבליטו את רזון לחייו המתנועעות. איבריו הנדכאים, הרצוצים, ידיו, רגליו הרזות והיבשות – הכל היה בו שחוּף ולבן־ירקרק כמקל מפוצל. ה“סוּרדוּט”¹³ השחור, כביכול, והקרוע שעליו לא היה מרוכס מעודו, ולדברי בעליו, מעולם לא ראה בו אדם יותר מכּפתור אחד בתחתיתו. “מעולם! – היה שונה בגאוּת – מששת ימי בראשית ואילך!”

מדרכו של אדם זה היה להשכים קום בבוקר ולהתחיל מיד להעיר בקולות משונים את כל בני הבית וביחוד את ה“בת מלכה” שלו, זלדצ’קה שלו, הדומה לשמש במרום ולכיכר־לחם בארון“. מסוף הבית ועד סופו היה קולו הולך. – “קומו, קומו, יצירי רפת, לעבודת האכילה!” הוי, כי נתפסו כל הכסאות והספסלים, וכל הקרקע רצוף בגופים וגופיפים ואין מקום פנוי לשבת או לשכב עליו – והוא מוכרח להטריח את רגליו. היֹה לא תהיה כדבר הזה! ואולם עד השעה האחת־עשרה אין שומע לו. אז יתגבר מנשה קצמאן על עצלותו, יסובב מפינה לפינה ויערב ויבלבל ויסכסך בתענוג גדול את “תחתוניו של נחומ’ל, במחילה” עם שמלותיה ואפודותיה של זלדה תחיה, למגינת לבם של בעלי־הבגדים, המונחים באותה שעה על משכב־הקרקע הקר ומתייפחים מתוך צחוק. לאחרונה היתה זינאידה מאַקסימובנה מתכנסת כחתול תחת המכסה, על אף “המחבל הזקן”, הומה בקול פינוק ותרעומת ומהרהרת על שערותיה היפות, הנראות מעל לראשה. והאורחים והשכנים, המתלוננים¹⁴ בצל קורת מנשה, מטיילים להם ב”כל החדרים" בתלבושת קלה ולא יתבוששו. ובוּרלאק, הלבוש כבר גם חושנוֹ, אוחז את ה“גיאומטריה” או “לימודי המיניראלוֹגיה”, בידו, מסתובב, ו“צומח – לדברי גיטל בעלת הבית – בכל מקום שלא זרעו אותו שם”, מטפס על הארונות ודפּי הכתלים: עסוק הוא בחיפוש “ציזאַר” שלו, שאבד, וכאילו צלל במים, כמו להכעיס, דווקא עתה, בבוקר, כשדעתו צלולה “לעשות תרגומים”! ולבסוף הוא נזכר, ששכח אתמול את “ציזאר” בחדר־בּלומין; ומפני שחדר־בּלומין סגור עתה מבפנים, לכן מתחיל בוּרלאק לקלל מרוב כעס את הבית הלז, שאי־אפשר לעשות בו כלום: קוֹר, בלבול וערבוביה – ו"בתנאים כאלה לך ועמוד על המבחן!.. בטענותיו אלה הוא עושה חסד גדול עם מנשה, השמח להתחיל על פיהן את שיחתו: אך קיקלון ישבע מסביב: לא מסיבת־יהודים מכובדה, לא חברת־צעירים נרעשה, לא בית המדרש, לא עליה, לא גזבר באיזו אגודה, לא נאמן באיזה קוֹמיטט¹⁵ וגם על פני בוּרלאק לא ייכָּבד?! גם הוא רואה נגעים בהיכלו? גם בעיניו אין ירושת אבותיו מוצאת חן? אפשר לא יישר בעיניו גם פרצוף פניו של בעל־הבית? והוא הלא עומד עתה לפני הראי ומתפעל ממש הפלא ופלא ושואל קושיה חמוּרה ושאלה עצומה: מדוע עד היום אין ממנים אותו לשַח פרסי? הלא דמות זקנו היא ממש כעין אותו הקרש הקטן של הגרַגר¹⁶ לפורים! “גיטלה אהובתי, אַייך! חמין את מכינה, בבית־המבשלות כלים חייך, אוי לי, בואי וראי ותאהביני עוד יותר”…

– אוי, המן!.. – מקבל ה“משוגע” תשובה של חמת חיבה מגיטלה שלו.

והוא מתענג על התשובה ונמשך להוסיף עוד הבל־פיו בבית, כשכולו משתרע בעליצות על המקום החם, שהשאירה הבת על הקרקע בקומה ממשכבה. פניו מוסבים פעם אל בּוּרלאק ופעם אל פיח הכתלים הלחים והמושחרים ואל ה“מזרח” המרוקם והמנוקד בטיפין של זבובים, שארית ה“יהדות” בבית הזה:

– ובנוגע להקור, לומונוסוב אֶכּסטרנוֹביץ', בנידון הקוֹר שבבית ושהואלת להגיש קובלנה עליו באוזני, הנה לא עלי ולא על הקור תלונתך, כי אם… כי אם… על בּלוּמין! כל האשמה תחול על ראשה, כה אחיה ולא אמות, הגע בעצמך, לומונוסוב נצחי: אילו לא היתה גם היא כמוך משלמת כלום שכר־דירה – אזי הרי לא היינו יודעים כלל מה זה חום ולא היינו מצטערים בקור. לא כך? עכשיו, שהיא, הבּוּרג’וּאית, הראויה להיות יושבת ראש בקונגרסי הנשים היותר גדולים, נותנת ממשכורתה ככל אשר היא יכולה לעצי הסקה, ואתה, מלבד שאינך נותן כלום, עודך מזכיר בתמונתך מדי רגע עץ־סרק גבוה, שאינו ראוי אלא לבקעו ולהסיק בו, הרי… א־אה! הביטו וראו והשתוממו: הנה גברילוֹב שלנו כבר נראה בעד החלון. לאן אתם רצים? פה, פה הוא כבר שב מן החוץ מלא, כה אחיה ולא אמות! רואים אתם, חדלי אשים, לכו אל גברילוֹב, עצלים, ראו דרכיו וחכמו: גם הוא כמוכם לן פה על הקרקע בקרן־זווית – פּתחתי לו בשעה השלישית אחרי חצות – והנה ראו, כארבע שעות משקם, וכבר הספיק להוציא היין מקרבו ולהכניסו שנית!

– בּוּרלאק ממהר לחזור על משנתו: אום־אום־אום. ואולם הוא יודע כי גברילוֹב הבא יבטלוֹ כרגע, והוא כועס ונחפז לגמור העניין ופסוקי המיניראלוֹגיה יוצאים מטורפים ותכופים מפיו. בו ברגע השיכור מתפרץ לתוך הבית ואד קרח נכנס עמו. זקנו הצהוב והמסוכסך מחופה רוק מוגלד, ובעוד הדלת פתוחה, והרי הוא טוען בנענועי ידיים ומתוך קצף ויאוש:

– נבל אנוכי, נבל, נבל גברילוב; ישר ולב רחב, אבל נבל ונבזה, יהלמני הרעם, נבל ונבזה! שמעה אלי, בן־אדם, שמעה: אני דורש כוס תה! שמעה: שנותי הולכות וכלות, אבל גם אתה שמעה אלי, איני רוצה!.. במה אתה עוסק? אה? הגידה: במה אתה עוסק? ליִ־מוּ־דֵי הַ־טֶ־בַע, פּוֹאֶזיה – מה תועלת מזה להעם? אה, מה תועלת מזה להעם? אני הייתי שמונה שנים מורה בכפר – שומע אתה? תשע שנים הייתי מורה בכפר, ויותר איני רוצה!.. היין הוותנו הוא, הוות העם הרוסי, אבל אני איני רוצה, גירשוני ואיני רוצה! איני ירא! משום דבר איני ירא! נבל אני, יהלמני הרעם! ואתה? לאן אתה הולך? בעל־הבית! מדוע הוא נסוג אחור? אני איני חושבך לבעל־הבית, מדוע הוא נסוג אחור? מה שמו? בּוּרלאק? שמעה אלי, בּוּרלאק! אל תאמר: “יהודי אני”. אני אוהב יהודים, אני אהיה עליהם לסתרה תמיד, אני אוהב… זינאידה מאַקסימובנה! אני אוהב יהודים! הבה ואשקך…

– מכּוֹת!..

– זינאידה מאַקסימובנה! – עוזב גברילוֹב את בּוּרלאק ועושה צעד שיכוֹר מתמוטט לצד העלמה. היא מתחמקת בצחוק.

– ערל טמא מהו? – מריע מנשה האב – רוצה הוא בנשיקה יותר מבמיתה! ואולם אַת, עלמה גדולה, איככה את משיבה ריקם פני גוי? כלום מדרך העולם הוא זה? וכי בשביל שהוא שיכור הפסיד?! כפי הנראה, גם ביניהם עושים הבדל, כה אחיה ולא אמות! גברילוב – לא, אבל גריגורי ניקולאַיביץ‘, זלדה מאַקסימובנה, גריגורי ניקולאַיביץ’?

ובראות בורלאק, שגברילוב שב אליו, הוא משליך בחמתו את ספר־הלימוד על הספסל ומקלל שנית קללה נמרצת את “הבית הזה”; אחר־כך הוא לובש בחיפזון את הסמרטוט הארוך, דמתקרי “בגד עליון”, מתגנב לפינה ושם באין רואה, הוא מסכסך את יער שערותיו הפרועות, ואינו שוכח מלהניח שני תלתלים מבלוֹריתו על גבי מצחו – לסימן חירות והפקרות: ראו, בני אדם, איני מן המקפידים על החיצוניות! לבסוף הוא יוצא בחיפזון ורץ בחוצות העיר א. מבית מַכּר אחד לחברו. וגברילוֹב, באין טרפו לפניו, שוכב לו בקרן זווית, ושפתיו הרועדות והנעות דובבות בלחישה על החברה הרוסית שפלטה אותה מתוכה. אך שומע אין לו. כל בני הבית מתקשים בשאלה: מהיכן לוקחים סוּכּר לתה של בוקר?

כך היו נוהגים בבוקר; ואולם בערב… בערב, כשמתאספים אל “אולם הרעבון” גריגוֹרי ניקולאַיביץ', רוֹזאליה מאַקסימובנה, חברשטיין אישה, שמואל דוידובסקי וחבריו, קליינגלט, איידלמאן, יֶווה איסאַקוֹבנה –

יא

יעקב אברמזון, שלא טעם טעם ילדוּת מימיו, שמקטנותו – אולי משנת החמש לחייו – הסכין לחקור במופלא ממנו ולנתח הכל ב“סכינא חריפא” ומעולם לא היה לו בקטנותו לא מיני צעצועים, לא ילדוֹת חברוֹת ולא משחקים ושאר מעשי ילדוּת – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג “ילדים גדולים” אלו, שבטבעם הם פיקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המידה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה שבלבם ויהי ללב־ילדים.

בכל ימי ישיבתו הראשונה – לפני נסיעתו לצוער – בבית קצמאן, לא ראה לבו, לב־הילדים, אלא את הצד המושך, האוריגינאלי שבאותה חברה, רק את הטוב שבמין החיים הללו: זלזול נימוסים מקובלים, מלה חריפה, דלות שמחה וחלוקה בפרוסת־לחם קטנה לכל הפיות בשווה, אבל את הרע: את הגסות, ההתרשלות, הניווּל, ובמובן ידוע, גם את “המסחר בתיקון־העולם”, שלא היה זר גם למנשה בעצמו, למרות כל “חוכמותיו” ועקיצותיו כלפי חברשטיין חתנו – את הרע לא קיבל אברמזון, ולא עוד אלא שבחום עלומיו – בעת ההיא התקרב ביותר גם אל בלומין, גרת החדר הקטן שבבית ההוא – לא הכיר ולא הודה בו, וממילא גם לא ספג אותו אל תוכו.

עוד אחת: הוא היה עסוק וטרוד מאוד ואפילו מבית אוריאל דוידובסקי הוקיר רגליו. חבורתו הקטנה של אוריאל נתפרדה כבר, עוד בחורף הקודם: שנייסר נטרד על ידי “הדרמה הקשה” שנהייתה בחייו, דרמה ששמה כשם פרק ידוע לבחורי ישיבה במסכת כתובות. איידלמאן כרת את “הברית” וימנע מראות את פני “הפאטריצי, כביכול”, העומד מחוץ ל“מחנה”. הרוקח־העובד הילברג, בחור ענוותן וביישן, שמראה שערותיו הארוכות ומראה עיניו כעין השוֹקוֹלד, נלכד בחבלי הקסם של גמנאזיסטית אחת, והוא יושב כל “ימיו וחצי ימיו הפנויים” בבית אביה, בעל־בית יורד, יושב ושותה תה, כשהוא מסתכל בשמלת “מחמל לבו” הירוקה, מסתכל וגונח ומתמוגג. קליינגלט, בר־נש דק וחיוור זה, שבמקום לחיים יש לו שתי גומות מלאות בהרות וכל גרונו, הבולט ומזדקף מתוך צווארון־כותונתו המשובץ, אינו אלא כעובי גרגרת – אף הוא עייף, סוף־סוף, לבוא אל איש ההתולים דוידובסקי ולשמוע את סארקאזמיו הקצרים, קליינגלט זה בחר לשוב למשרתו, משרת חצי בוכהאלטר¹⁷ באחת הקונטוֹרוֹת¹⁸, ולכינורו, – הוא ידע לנגן בכינור – אבל מפני שבינתיים פיטרוהו ממשמרתו והכינור ירד אל בית הלוֹמבּארד¹⁹, לפיכך נמלך ונעשה סוחר־פשתן והתחיל מבקר יום־יום את “הבורסה היהודית” – היינו האכסניה של גרינשטיין, שמשמשת בית־ועד לסוחרים – והשתדל בכל כוחו להיראות כסוחר גמור לכל דבריו, אולם בנוגע לזה יש להודות, שרגלו האחת נשארה במקצת בעולם־האידיאלים ודעתו היתה דעת־יחיד בין כרסני הבורסה. לפרקים, לאחר שהיה “מנער את חוצנו מן האטמוספירה הבורסאית”, היה סר גם למעונו של דוידובסקי, בכוונה טובה ורצויה, לשמוע מפיו משפטים על דבר ענינים רוחניים ונאצלים, אבל כשנוכח לבסוף, שדוידובסקי אינו אלא או שותק או שׂוֹחק, עזבוֹ לגמרי והתחיל להיות יוצא ובא בבית קצמאן, ושם קיבל, לכאורה את כל “התורה החדשה” על רגל אחת. ל“שמא ירננו אחריו” לא חשש: העסקים הם, בין כך ובין כך, רעים, בעוונותינו הרבים, שעות של בטלה – די והותר, ושידוך הגון – אין לפי שעה “בחוג המבט הראשון”… ואם כן הרי נוח לו – קצת מחמת שעמום ובטלה וקצת מחמת קנאה בשנייסר – להופיע בעדת קצמאן ולפרקים אפילו בתור מפיסטוֹפל הלועג דוקא ל“כל הענין”.

איידלמאן נשאר כשהיה “איש־ריב ואיש־מדון לכל הארץ”, כלומר לכל מבקרי בית קצמאן. כשהיה חברשטיין, ראש־החברה, אברך בן שלושים, בעל עיניים טרוטות וקרח, מביע בקול מלא ביטחון את דעתו הברורה על דבר “היד החזקה של הפּרוֹצס ההיסטורי” בתור “מארכסיסט אוֹרתוֹדֹוכּסאלי”, והוא כולו כאילו אומר באותה שעה: “רואים אתם, עד כמה רב העונג להיות מארכסיסט אורתודוכסאלי”; או כשגריגוֹרי ניקוֹלאַיביץ‘, רוסי בן עשרים ושלוש, בעל פנים אינטליגנטיים ועיניים אמוצות ועליזות, היה מדבר על “היסוד המהפך בכל מקום” ועל “הכוח הפראי של ההמונים” בתור “לא אורתודוכּסאלי”, וקולו אף הוא היה מלא בטחה ומין שמחה של “מה יפים ומה נעימים החופש והדרור”; או כשעמד בּוּרלאק, האֶכּסטרן הנצחי, והזכיר כלאחר־יד את שאלת היהודים ביחוסה ל“תנועה” ומוכיח מקארל קאוטסקי ואחרים, – וגם כן במין שמחה לאיזה איד – שליהודים חסרים כל האַטריבּוּטים שמנו חכמים בעם והפתרון היחידי הוא להתאחד עם עם־הארץ “במובן קטיגוֹרי”, אז היה איידלמאן מתלקח בהבהוב האש, שקיסמים דקים ניתזים לתוכו, עומד כנגד כולם, פורש את כפיו, מנתר ברגליו הקצרות, מוציא את כל “רזוֹלוּציוֹתיו²⁰” ובני אשפתו, פונה לחברשטיין ואומר “איפכא מסתברא”; פונה לגריגורי ניקולאַיביץ’, ואומר “אדרבא”; פונה לבורלאק או למי שיהיה ומשמיע בקול “ורמינהו²¹”, כי “מיום עומדו על דעתו, מיום שהתחילה מחשבתו להתפתח…”

ואברמזון, שלא תמיד יכול להתאפק מקחת חלק בכל אלה השקלות והטריות הריקות, היה בעצם רחוק מהן למאוד: הוא לא היה צריך לא להן ולא לכל דבר. רגש קשה אחד תפסוֹ כולו. הכל כאילו ירד לצדדים, כאילו נסתר ונחבא מפני רגש זה. הוא היה מלא אז רק רוח מרי וזעף על “אימת חייהם של החלכאים־הסוסים ועל פראות חייהם של אלה, אשר ברעיהם יעבדו חינם”.

בעת ההיא התעוררו בקרבו ברוב אומץ גם רגשות נוגעים לנפשו ולבשרו: חוה בלומין נהגה בשבי גם את נשמתו, שכלתה מעודה ליופי ולטוהר־עדן, גם את גופו הקודח, גוף רווק למעלה מעשרים, שלא ידע אשה מימיו.

אברמזון לא ידע אשה מימיו. פרישותו המוחלטת הזאת, אמנם, יש שהיתה חותרת בקרבו ומביאה את מוחו לזנות לרגעים באופן מר ומביש, אבל רק לרגעים. לבו נשאר תם ושלם ומופנה לאהבה טהורה. האהבה היתה בעיניו חלק חשוב מאד מן החיים, חלק שבלעדיו גם לא יתוארו החיים. הדבר מורכב ופשוט גם יחד…

וזכור יזכּור אברמזון מן העת ההיא מחזה נשף אחד, שלעולם לא ישכחנו. ימי הבציר הגיעו. רוחות נשבו בחוץ. חוה איסאַקוֹבנה שבה מעבודת יומה ותשכב לנוח במלבושיה על דרגש שבחדרה; היא חשה קצת בגופה. אברמזון ישב על ידה. ב“אולם הרעבון” כבר נאספו כל בני החברה וקולותיהם בקעו גם אל החדר הזה, המלא דומיה רכה ונעימה. מצב נפשו של אברמזון היה מיוחד באותה שעה: מיחוש קל זה של בלומין הוכיח לו עד כמה יקרה הנפש הזאת, והוכחה זו היתה נעימה לו לאין קץ. הוא הביט עליה לרגעים מבט של ידידות וחופשי וימצא, כי אותו הקו המיוחד שחיבב עליו ביותר את זו מסגרת־השפתיים הנמרצה, נדנוד הלחיים השזופות־הצחות, חיוורת המצח היפה וזוהר העיניים הכחולות – אותו הקו מסתמן ביותר ברגע זה ועושה אותה יותר קרובה אליו. כל עמלו ורוגזו כאילו הוסרו ממנו לפתע־פתאום. כל חשבון לא ידעה נפשו ומחשבתו סובבה על ציר משונה אחד: “מצחה חיוור, אך לא לבן, מצחה חיוור, אך לא לבן… ושערותיה… ושערותיה…”

– וכי כך אני מדבר? נשמע קולו של קליינגלט – אם כן, במחילה מכבודך, אינך שומע לדברי ומדבר דברים בעלמא. שומעים אתם, וכי אני הנני נגד העבודה הציבורית?

– ומה, איפוא? מה, איפוא? – צעק איידלמאן – אדרבא, דבר הפעם ונשמעה…

– כי מה אני אומר? – טען קליינגלט – אני אומר כך: יש תקופה בחיי כל אדם, ימים כאלה מגיעים, שהאדם, שהאדם… אֶ־אֶה… רוצה… נו, רוצה לישא אשה, להוליד בנים… אֶה… רצוני לאמור: חיי עצמו…

איידלמאן אינו מבין בשום אופן: מה פירוש חיי עצמו? מיום עומדו על דעתו מנויה וגמורה אצלו, שעל האיש הרוצה לעבוד בכל לבו לטובת הכלל… ושמואל החזיק על ידו: צדק חברשטיין, לפרוליטארי אסור גם לחשוב על דבר נישואין, על הפרוליטארי לבלי לשכוח לעולם את תנאי התעשיה, שהוא נתון בהם לעת עתה… אז דיברו גם על דבר “האהבה החופשית”…

ואברמזון ישב אז על יד מיטת חוה בלומין וישחק בלבו לכל ה“פּוסקים” הללו מטומטמי הרגש וגסי החיים. צחוק עשו לו אלה, שבחייהם הפרטיים נחתכת שאלת המינים באופן פשוט למאוד: ברצונם ובמדברם להכות חרם את קדושת הקשר שבין שני אנשים, הבאים בברית כדי להסיר כל קרעי הנפש, למצוא תוכן חדש לחייהם ולעבוד יחדיו. אם החיים המקולקלים של בני אירופה בכלל חיללו גם את קדושת הנישואין, והצביעות והזימה רבו בארץ, הנה מה היא האהבה המאוחדת וההרמונית, העומדת למעלה מכל, כי ילוֹנוּ עליה?

והרהוריו הפשוטים, שנבעו מעומק־לבו, הביע אז לזו שנמצאת על ידו, בקול כזה ובמשפטים כאלה, אשר רק בשעה מיוחדת כאותה השעה היה הוא מוכשר להם. בלי כל כוונה למפרע, היה קולו כמגלה דבר בלחש, כאילו התכוון להכניסה לגנזי עולמו. בת־צחוק בהירה האדימה כמעט קט את חיוורת פניה, וככלותו לדבר, התנשאה היא קצת מעל משכבה ותאמר בצחוקה הטוב והשובב, כי כל זה, יאַקוֹב אִסאַקוֹביץ', טוב וישר, דעות של פרוגרסיסט אמיתי, אבל מדוע לא ילמד לקשור באופן יותר משוכלל את רביד־צאוורונו?

ואז ציוותה עליו להרכין את ראשו ובידיה החמות והחלקות, הנוגעות ואינן נוגעות, נגעה בחזהו המכוסה, כשהיא מתכוונת לתקן את רביד־צאוורונו.

יב

חוה בלומין קיבלה מאת שלמה פרנקל שני מכתבים בתכריך אחד: האחד לה והשני, תכריך בתוך תכריך, “בשביל אברמזון”. במכתבו אליה הוא מחַלה את פני “ידידתו היחידה בתבל”, לעשות אתו את הטוב והחסד ולמצוא את “אלופו ומיודעו, הדגול מרבבה, יעקב אברמזון, אשר בהיותו אתו הרבה כל כך לדבר טובות עליה” ולמסור לו את האיגרת הקטנה, המונחת כאן בעדו. הוא פרנקל, היה כותב ישר לו, לאברמזון עצמו, ולא היה גוזל את עיתותיה היקרות של יֶווה איסאקוֹבנה, אלא שאינו יודע את כתובתו של אלופו ומיודעו, אשר הבטיח לכתוב לו ולא שמר את הבטחתו, והוא, פרנקל, “הה! כיצד כבר כלתה נפשו לדאות לא. כעל כנפי רוח ולעזוב את ביצת צוער המצערה!”

בלומין לא החמיצה את המכתב בידה, ובו ביום הלכה בשליחות פרנקל לאברמזון.

– אה, בן־אדם קר וגא! – קראה לאברמזון, שפתח לה, בקולה הצלול והבהיר – נסתר במסתרים הגבר הלז ואיש לא יראנו. בא לו העירה משוט בארץ וַייחבא; אך אין בושה בלבו של האיש הזה… אבל ראה, מצאתיך, אויבי! אנו הנשים, ─ עם עז! נו, מה עושה אלוהים עמך? מה? עזה תשוקתי לדעת הכל. ידבר נא, אדוני… תיכף ומיד!.. אבל מה זאת? חה־חה־חה! – והיא נתנה פתאום את קולה בצחוק גדול – לא לחינם, איפוא, אומרים שם, שאין ברוחו נכונה. יאוּמת רק הדבר הזה – וייפתר הכל… אופן־ישיבה זה מה פירושו?!

על הארץ לפני השולחן היה פרוש איזה בגד ישן, ומתוך הכתבים הערוכים על השולחן ניכר היה, שאברמזון הופסק זה רגע מעבודתו, וישיבתו קודם לכן היתה דרך כריעה על ברכיו, סמוך אל השולחן.

מבטו הנאור והמבויש של “האיש אשר אין בושה בלבו” הבהיק רגע והורם בלהט כבד אל פני הנכנסה. – “שולחן העבודה” נמוך הוא, יֶווה איסאקוֹבנה, והכיסא גבוה; העבודה רבה, וקשה לשבת כך כל העת, יֶווה איסאקוֹבנה; ולפיכך יש שהוא עומד לפעמים על ברכיו וכותב, יווה איסאקוֹבנה…

יווה איסאקוֹבנה ישבה על הכיסא האחד בחדר, ש“גובהו” היה אולי רק “בערך”, לפי השולחן הנמוך ביותר, ואברמזון ישב על דרגש־משכבו וישמח לגשת תיכף אל קריאת מכתבו של פרנקל, ש“תוכנו לא היה משמח ביותר, אך גם לא רע”.

שלמה פרנקל כתב ל“מי שהיה מורו”, כי אף על פי שה“מצב” עדיין לא הוטב, ואביו עדיין אינו מסכים בשום אופן לשולחו מעמו, בכל זאת הנה כלה ונחרצה מאתו, מאת שלמה, לבוא לא., גם בידים ריקות, “בהרגישו בעצמו, כי לא פחות מאחרים מוכשר הוא להתענות תחת יד המחסור, ובלבד שיזכה לצאת מאפילה לאורה, מבור שחת אל החיים ההומים והרועשים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם הוא ימצא בהם את מקומו”…

אברמזון התחיל עוקר ומניח ממקום למקום את הספרים שעל שולחנו ולדבר על דבר אשמתו. – כך הוא העניין, כך הוא העניין. בכל הימים האלה לא יצא מפתח ביתו וַיאשם גם לנפשו גם לאחרים. כך הוא העניין, חוה – המלים נסתכסכו בפיו של הדובר, וכדרכו תמיד בעת התרגשותו היתירה, לא קרא לה “יֶווה איסאקוֹבנה”, אלא פשוט: חַוָה. יתר על כן: לו לעצמו דרוש היה סמוֹלנסקין, רצונו לאמור: דרוש היה לו ספרו של אחד מסופרינו לרגל עבודתו, ולא הלך גם אל הביבליותיקה הציונית דפֹּה. ואולם היום ילך, ילך לשם, יבוא גם אל שיינדלנסקי, ויכתוב לו. היום יכתוב לו…

– לדעתי, אין לך להיחפז כל־כך, יאקוֹב איסאקוביץ'! – העירה לאחרונה חוה, שהסתכלה בו כל העת במין סקרנות ובצל של בת־צחוק על שפתיה המכונסות – הרי יודעת אני את הנער. מה יעשה פה? גם את אביו אני יודעת וחוששת אני, שגיבורנו מגזם קצת באומרו, כי אבא לא יניחהו לנסוע. אין ספק שהוא יניחהו, ורק תמוך לא יתמוך בידו – זה אמת: “רוצה אתה לשבת בית ולאכול מן המוכן – שב ואכול, אבל לתמוך עוד…”

– לא, לא, חוה – לא נתָנה אברמזון להמשיך דבריה – הוא צריך לבוא הלום. עתיד הוא להיעשות אדם הגון. מצבי, אמנם, דחוק קצת כיום, אבל אין דבר: לא נמות פה ברעב…

– ומי אומר שתמותו? – צחקה בלומין פתאום את צחוקה הטוב והפיקחני – דייכם שתדעו רעב. אני אומרת רק, שאין לבהל. בכל אופן, הן לא רק עליך, אברמזון, מוטלת כל החובה. הלא גם לי הרשות לעזור לך (בלומין בחנה את איש־שיחה באחת מעיניה הכחולות). הבה ואשתדל גם אני מקודם למצוא למענו איזו הוראת שעה. הלא יודע הוא לקרוא ולכתוב? בכל אופן, כאשר אמרתי, עוד יספיק… לרעוב… חה, ראה, המלה הזאת אינה יורדת מעל לשוני!.. כן… – פניה הועבו פתאום וגבות עיניה הארוכות התכווצו קצת – לא יחידי הוא פה… כן, מה נתכוונתי לאמור?.. לי הוראות־שעה בחורף הזה – כחול הים… כמעט, חוששת אני, שאתעשר… אולי, אברמזון…

– יֶווה איסאקוֹבנה!.. – הפסיקה אברמזון באמצע ועיניו הועמו.

– אדם קשה!.. – לא נכנעה בלומין – הלא אני משׂתכרת יתר מכדי צורכִּי… ולחיות הלא צריך…

“האדם הקשה” קם ממושבו על מנת להתהלך בחדר הנה והנה, אך כרגע נמלך וישב שנית. – “לחיות” – כן, יפה אמרה, ברגעים כאלה, רצונו לאמור: יש רגעים בחייו, שהוא משיג בהם את ערך־החיים האמיתי. ברגעים ש… שרואה אתה … שידיד נאמן לפניך. רצונו לאמור: בעיקר הדבר הוא רואה, שקשור הוא מאוד אל חיי אדמות, מאוד קשור; כך הוא העניין, חוה… האין זאת? – קרא פתאום בכוונה להחליף את תוכן־שיחתו; וכשפגעה עינו בכתביו המפוזרים על השולחן הוסיף כמתלוצץ: ─ יֵשב לו פרנקל שלנו בבית־העקד הציוני; יכין ויחנך למענו, בשביל אברמזון, דור של קוראים חדשים למאמריו העתידים לבוא. בלומין לא העירה כלום על כל זה. על שמשות־החלון מבחוץ התעופפו פיתי שלג. היא תיקנה מבלי משים את מקלעת־שערותיה והתירה את כפתורי בגד־החורף הקצר שעליה, וַתוסף לשבת בשתיקה. אברמזון רצה לשאול אותה, מפני מה אינה פושטת לגמרי את בגדה העליון מעליה, הלא היא תשב עוד אצלו ותשתה חמין, וכמו כן נתכוון לשאול לשלום אביה המתגורר בצוער, אך לא שאל כלום, והדממה לא הופרעה עד שהתעוררה בלומין והביעה את דעתה בתנועת רֵעוּת עושה־שלום, כי אילו לא נברא פרנקל אלא בשביל להכין קוראים עברים לאברמזון, מותר היה לו שלא ייברא כלל: מאמרי אברמזון העתידיים, היא מקווה, יהיו נכתבים רוסית!

– לעולם לא.

– לא? ומדוע? האין טוב יותר לכתוב בספרות כללית?

– כלומר: רוסית…

נו, איך שיהיה, אבל הלא אין להכחיש, שהשפעת הספר שם יותר גדולה, שהאודיטוריה²² של הספרות הרוסית יותר רחבה…

– יותר רחבה? ומה בכך?

– מה כוונתך לאמור בזה?

– פשוט: מה לי אם יותר רחבה, אם איני יכול לדבר אליה…

– לא אמת: אינך רוצה…

– אחת היא – קרא אברמזון בעצב ובכובד ראש – איני רוצה לרצות. ובכלל, יווה איסאקוֹבנה, הבה ונדבר בעניין אחר: בזה הלא כבר דיברנו לא פעם. הן, יהא כך. נניח, יווה איסאקוֹבנה שמַה שאני כותב (אם הדבר אינו כך), אבל נניח, שיכול הייתי לכתוב דבר חשוב גם לרוסים, וגם דריסת הרגל תהא נתונה לי בירחוניהם הכלליים (ז’ורנאליסטים יהודים בכל הספרות הלא מספרם לגיון, ברוך השם!), או נאמר, שמאמרי “על היצירה העברית” הייתי כותב רוסית ומדפיס בספרות העברית־הרוסית – טוב. עתה, למשל, אין לי קוראים כלל. פי הכשילני יֶווה איסאקוֹבנה – כן, לא אכחד את האמת: – עתה אין לי קוראים כלל, ואז, אם כי גם כן לא יהיו (דבר ידוע הוא, שגם לזו העברית־הרוסית אין קוראים), אבל, למצער, יש אפשרות להווייתם: שפה מדוברת ומובנת. טוב: יווה איסאקוֹבנה, בטוח אני, עתה אינה קוראת את “השחר” ו“העתידות” ומאספיהם. אבל את מאמרי בוודאי היתה מוצאת וקוראת. כך הוא העניין, כך הוא העניין – ולמה אכחד? – זה, אמנם, היה לי חשוב מאוד. טוב, הכל טוב. ואולם השאלה בכלל מוזרה לי – התרגז אברמזון פתאום – עברי אני ואני כותב עברית לעברים!

בלומין הניעה בראשה, – אוי, כמה עקמומיות: עב־רית לעברים. ומה שהבטיח לה – השכח? ומה שדיבר לה לפני ירחים אחדים על דבר כתביו העתידים בשביל הפרוליטריאַט?

– אחר לא הייתי אז, יֶווה איסאקוֹבנה! – התקשה אברמזון לענות – אני נאמן תמיד לעצמי, ואז… אז אחרים היו מצבי נפשי… אז הייתי נתון כולי לענייני העובדים שלנו, העמדתי את כל העולם כולו על שאלת הפועלים, כאילו היינו עם של פועלים ולא־פועלים ולא עם של חנוונים גוֹועים ברעב… איך שיהיה: העיקר היה אורגניזאציה ושביתות… ובכן, ובכן, איך אפשר, איך מותר לכתוב בשפה שאינה מובנת להפועלים, שהם מלח הארץ…

– ועתה?.. הפסיקתּו בלומין בקוצר־רוח – תאבה אני לדעת… ועתה מה?

– עתה? – ענה אברמזון במין צחוק שאין קולו נשמע, פנימי וסוער – אבל מה נפחדה יווה איסאקובנה, אֵי, מה נפחדה: כמה יראה ופחד בעיניים! הרגעי חוה, עתה… עתה הנני כאשר הייתי, אותו האיש עצמו ורק משוחרר אני קצת מ“יראתם” של הפועלים ואיני מתבטל עוד מפניהם. מאי פועלים? גם אני איני אציל הולך־בטל, הקלקול איוֹם? מצבם נורא? קול דמיהם צועק מן האדמה? – כן, צועקים, אבל לא אלי. אני כבר נתרחקתי מכל מפלגה, אני איני מבקש נשיאות והנפת דגלים. דברים אחרים, חוה, דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי עתה וחושב אני, כי “כל זה” שיש לו, אמנם, ערך כשהוא לעצמו – הבל הוא לעומת אותו הדבר שאני מבקש. אין מה להכות בתוף: המפלגה הרביעית, המפלגה הרביעית. השפלות לעולם היא שפלות. אגב־אורחא: מר חברשטיין עודנו חי ומה שלומו? עתה נזכרתי בדבריו: “המשכיל, המביט מגבוה על ההמון – סופו להיות בין הנחשלים”. פוּי, שד משחת. מאיים הוא עלי בסכנה גדולה! אני הן לא אבקש קַרְיֶרָה ואיני שואף להיות שר־אלפים. דבר לי עתה רק את אומתי, אשר בשחרורה אני רוצה ואשר בלשונה עלי לדבר, אם כי ההמון אינו מדבר בה. את שיח־נפשי, את מיטב־רוחי, את…

– מוזר… – הוציאה בלומין מלה אחת מבין שפתיה.

– אז הייתי עממי – טען אברמזון מצידו, כאילו לא שמע כל הערה – ועתה הנני לאומי… לאומי, כמובן, לאמור: האומה…

– זר!..

פני אברמזון חָוורו. לבו נסער בו פתאום ויתכווץ ויתחמץ – וידום. ברקותיו שמע הולם־פטיש. היתה עוד פעם דממה, וארוכה מן הראשונה.

… ולאחר רגעים אחדים התחיל אברמזון לדבר בדוידובסקי. בלומין אמרה, כי יודעת היא אותו רק מעט, ראתה אותו “בסך־הכל” פעמים מספר במסיבת אנשים, ובכל פעם שתק כל העת, כאילו פיו מלא מים. – חברשטיין אומר: אנשים כאלה הינם פרי התעשיה ברוסיה: ה“טמפּ” של התעשיה הקפיטאליסטית ברוסיה אינו עוד בכל סערתו ובכל הדרו, כבמערב־אירופה, ועל כן מרובה כאן ה“פּרוֹצנט” של “אוֹבּלוֹמוֹבים”, של אנשים עצלים ומתרשלים…

ואברמזון דיבר ברגש על דוידובסקי “האדם היפה”, ששווה הוא, כי תתוודע אליו יווה איסאקובנה ביותר, על “מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא ניתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד”, על אופן הבנתו ועומק־ראייתו את כל הטרגיוּת שבכל דבר ועל אי־הבנתו את היהדות ואת אי־ראותו את הטרגדיה שלה. בטרגדיה הגדולה והנוראה הזאת, אשר אין ערוך לה, דוידובסקי אינו רואה כל יופי! היהדות מעירה בו שנאה ובוז. הוא רואה בה רק השקפה בינונית, שלא התרוממה מעל הארץ ושאין בה לא העומק של ההוֹדיוּת ולא היופי הטרגי של ההֶלֶניוּת.

– כן – טען אברמזון – היהדות ההיסטורית עומדת על הארץ, אבל לא מפני שלא התרוממה…

על שפתי יווה איסאקובנה היתה בכל העת הזאת תמיהה. אמנם, היא היתה כבר מושפעת במידה ידועה מחברת אברמזון ומדבריו אליה תמיד על לבלי לחשוב, כיתר רעותיה, את מצב היהודים לטוב ממצב האיכרים והעובדים הרוסים. ואולם – טרגדיה? וכי בשביל שמצב־היהודים ברע הוא, ולוּ גם רע ממצב כל יושבי הארץ – עלינו לבגוד באידיאל הכללי? וכי לעולם נהיה גֵרים כאן? הן החברה הרוסית מתקדמת, הן רק בבית הפקיד ניקולאי פֶּטרוֹב השיבו ריקם את פניה בדבר ה“הוראה”, באמתלא, כי “לנו, מדמוּאַזל, מלבד השפה הצרפתית דרוש גם לימוד דת־אל”. הוא הדבר: דת־אל – משפחה קונסרוואטיבית. ואדם חיובי צריך להתגבר על כל מיני היפעלויות בלתי נעימות כאלה. הן שם פקיד, אבל טובי הרוסיים… וגריגורי ניקולאיביץ' פּטרוב – בן אותו הבית גופא – יוכיח למדי!

וכשנזכרה יווה איסאקובנה בגריגורי ניקולאיביץ', זה הצעיר הרענן והזקוף, שנידוהו מן האוניברסיטה לשנים אחדות, נתעורר בה מאליו איזה צורך לעשות נחת־רוח לאברמזון, ותבקשהו לקרוא לה את מאמרו. איידלמאן הרי זה מדבר כל הימים האלה, כי אברמזון הדפיס איזה מאמר, על דבר חסידיזמוּס, כמדומה, באיזה ז’ורנאל, היוצא לאור בשפת־עבר הישנה. האומנם יש ז’ורנאלים כאלה? הלא אין זה ז’ארגון? לה, אמנם, אחת היא. היא אינה שומעת גם ז’ארגון. יעשה־נא לה זאת אברמזון ויקרא לה את מאמרו בתרגום רוסי.

על פני מחבר המאמר נגלה אודם של אושר, אך כהרף עין חלף הלך לו, ויבחר אברמזון להניח את הקריאה הזאת “לעת אחרת, יותר מוכשרת לזה”. שפתיו דובבו דברים מעורבבים: המאמר לא יוכל להעסיק את יווה איסאקובנה; מאמר זה הוא כמעט ספציאלי, המשתדל לגלות את מאור־השירה שבספרי החסידים – זרם כזה היה בחייהם ובספרותם של בני ישראל במאה השמונה־עשרה – והשפעתו על הסופרים הצעירים. ואולם תשַווה־נא יווה איסאקובנה בנפשה, שהיא אינה רוסית, או יותר נכון: תשווה בנפשה, שהספרות הרוסית זרה לה לגמרי – היכול יכלו להעסיקה, לדוגמה, מאמרי דוֹבּרוֹליוּבּוֹב על הספרות של תקופת יֶקאטֵרינה? ובכלל, קשה יהיה לו עתה לקרוא ולתרגם: לאופי סגנונו המיוחד לא יישאר אף זכר. ובכלל, אין את נפשו לקרוא דברי עצמו. אם יש את נפשה, נכון הוא לקרוא לפניה מאותה החוברת, שבה נדפס מאמרו, סיפור קטן אחד על דבר עלמה אחת.

– על דבר עלמה אחת? – בחנו עיני בלומין את הדובר בה – ומה הוא התוכן?

– תוכן הסיפור… אין לו כל תוכן: ספרותנו החדשה בכלל עדיין מחפשת תוכן. רצוני לאמור: תוכן־הסיפור – עלמה עבריה; לא, עלמה שנולדה עבריה ועבדה בין הרוסים של שנות השבעים, ואחר כך, אחרי הפרעות של… של שנות השמונים…

– נהייתה לציונית? – קראה בלומין בלעג ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתי… לא, אני ידעתי…

אברמזון התעצב אל לבו. – לא. זה בעל־הסיפור הצעיר, מלבד כשרונו המצוין, הוא גם אדם מבין וחטאת כזו לא יעשה: הציוניות שלו, של אברמזון, של המספר הלז ושל כיוצא בהם אינה נובעת רק מצרת היהודים. אילו היו גם יודעים ומאמינים, כי בני ישראל ינוחו, סוף־סוף בארצות־גלויותיהם, כי אז… גם אז… או לא, יותר נכון: אז רק אז היו מרגישים את נחיצות הציוניות. בעלי ה“תקוות”, אמנם, טועים, כמדומה, באופי הקרקע המוצק אשר מתחת לרגליהם. הם, אברמזון וחבריו רואים אחרת מבעלי ה“תקוות”, אך באמת גם התקוות אינן כל צורי לשבר־רוחם. להם, לאברמזון ודכוותיה²³, אין איוֹם מהרעיון, כי בני ישראל לא יִיגאָלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו, וזכויות הן ישיגו, ובגויים ייטָמעו ושארית לא תהיה להם… כן! אותה העלמה לא נהייתה לציונית: לא היה לה חומר לזה. בזה הסיפור הקטן אין כל טנדנציות²⁴. פשוט: רגשות של כזו. על צד האמת, לא נתנה המציאות חומר גם לתיאור רגשות כאלה: לבושתם או לבושתנו או לאסוננו, לא היו גם רגשות כאלה לאותם העלמות והעלמים… אבל כאן יתואר לא כמו שהיה באמת, אלא כפי שהיה צריך להיות…

יווה איסאקובנה לא אבתה לשמוע את הסיפור. כבר הגיעה לה השעה ללכת. ובנוגע לפרעות – מה… מקורן ידוע… פּטרוב, למשל, מצטער עליהן ככל איש ישר מזרע־היהודים…

בלומין השמיעה הערתה זו, כשעמדה כבר על מפתן החדר, והערה קלה זו הרתיחה את כל לבו של אברמזון. עוד פעם! הן הוא אינו מבליט ביותר צרת היהודים הבאה מתוך שנאת העמים: לציוניותו יש מקור אחר. ואולם בנוגע לאותו המחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מיד מדעתו, בנוגע לפרעות־העולם נגד עם־עולם – איכה ייאָמר, כי לב נוכרי כואב כלבו של אברמזון על שבר בת עמו?!

ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי־הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התייחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עוּלו. הוא זכר גם, כי בין האנשים הידועים האלה היו רבים אשר “עול־אבותיהם הוסר”… שרטוטי פניו הרועמים נתעוותו פתאום ובלא קולו אמר לבלומין:

יווה איסאקובנה, פּטרוב אינו מאמין בעלילת דם?..

יווה איסאקובנה שבה מן הפתח וסתמה בכף־ידה הקטנה את פי אברמזון. – צר, צר לה מאוד. עתה, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים…

אברמזון לא הרגיש גם בנגיעת היד הקטנה. – כן, גם הוא, גם בלומין, שניהם אנשים טובים, אך דרכיהם שונות…

בלומין יצאה, משכה בכתפה, ותלך לה לדרכה.

יג

דויד בן יחיאל שיינדלנסקי, סופר־סוחר למטה מחמישים, איש־תואר ואיש אמיד, עבדקן, בעל בשר ובעל קורחה בראשו, מיאן לקבל את הצעת אברמזון להושיב בבית העקד את פרנקל, איזה בחור בלתי ידוע, “שעדיין איננו כאן, אלא עתיד לבוא”. תחת זאת הציע מצידו לפני אברמזון, אולי יאבה הוא לקבל על עצמו את המשׂרה הזאת: שכר הגון, אמנם אין בכוח האגודה לשלם, כי מאז הזדקן קצת דויד בן ישי וחדל להשגיא בה פועלו כבימים מקדם, נתדלדלו כוחות־האגודה והעזובה רבה בה, ואולם, להיפך, היא הנותנת: יבואו עתה הצעירים וימלאו את המקום הפנוי באידיאליזמוס שלהם. אברמזון הפסיקו והסכים לדבריו. ובאותו יום, על סמך עשרת הרובלים שכר משרתו החדשה, הריץ מכתב לפרנקל, כי יבוא אליו עירה א.

בימים האלה, מאז בא אברמזון מצוער, ביחוד בשעות שלא התעסק בעבודתו הספרותית, יש שהיה מעמד־נפש אחד בא ומחרידו. מעמד־הנפש הזה דומה היה במקצת לזה שחש לפני שנה, אחרי אשר ניתנה לו על פי זכות־משפחתו חופשה גמורה מעבודת הצבא. מין דבר מוֹגה היה בו: לפני זה היה עסוק רק באושר־חופשתו: נדמה לו, כי אם יעלה בידו להשתחרר, שוב אין לו צורך בשום דבר, אף רגע אחד מהווייתו לא ילך אז לאיבוד, חייו יהיו אז מלאים ושלמים עד המדרגה היותר עליונה. ואחר־כך, כשהשתחרר, אחרי עבור שעת החדווה הראשונה לחוש את עצמו חופשי לעשות הכל, בא אותו הדבר המעציב. הוא נהיה, אמנם, חופשי לעשות הכל והוא, אמנם עשה הכל, אך איזו נקודה הועמדה לפניו: סוף־סוף, לא זה הדבר. החיים הנם כמו שהם, החיים הנם כמו שהם…

עתה היתה הנקודה: מה יהיה? העת עוברת, הימים נמשכים, הוא חי, עולם נוהג, הספינה נטרפה בים – מה יהיה?

מה יהיה?

נקודה היתה… ומאותו היום, אשר היתה אצלו חוה בלומין ויצאה והלכה לה, הועמדה הנקודה באופן יותר חודר, טושטשה לרגעים, חזרה ונעורה והסבה מכאוב אין קץ…

─ עתה יחלו החיים החדשים! – חשב אברמזון בצהלת רוחו, ששבה אליו בשובו מאת מר שיינדלנסקי – “אַל יִפּול רוחכם! עליזים, מתרוננים”… הוא יעשה הכל. יבוא שלמה, יחיו יחדיו. אסוף יאסוף מסביבו קבוצה של אנשים טובים וישמיעם דבר ה'… חיים מלאים – הוא רק יעשה כל מה שבכוחו. אכן מה ישר ועדין הוא זלמן, שהתחיל להיות יוצא ובא אליו. נראה מיד, שאבותיו של בחור זה עמדו על הר סיני. אין דבר: עוד נעשה חיל! הִכּוֹנה!..

נפשו של זלמן רבקה’ש הצובע, אמנם דבקה באברמזון בימים האחרונים ויאהבהו כאח. הוא ראה בו מורה ומדריך בחיים, אשר לפניו ישפוך שיחו ועצה ישאל מפיו. בכל שעותיו הפנויות היה בא אליו, מתוודה לפניו על חסרונותיו, מביע את צערו על אי־שלמותם של אחרים ומספר לפניו קטעי עוּבדות ורשמים, שהוא רואה ומקבל מן ה“חיים” אשר מסביב. לפעמים היה זלמן מביא למקרא לאברמזון גם את “רעיונותיו”, כתובים ז’ארגונית, על כל הנעשה בבית־ישראל פנימה, שרובם דברי מוסר ותוכחה והשתפכות־נפש פוסחת על שתי השעיפים. בדממה ובעצבון־אהבה היה זלמן מקבל את משפטיו הקשים של אברמזון, קוראו היחידי, על דבר סגנונם וערכם הספרותי של הכתבים הללו. אברמזון היה מבאר לו בחיבה ובארוכה, כי אותו, את אברמזון, כתבים אלה מעסיקים מאוד; שמתוכם הוא רואה את לבו ההוגה והרַגש של בעל־הכתבים, אך בשביל “היהודי” הז’ארגוני, שזלמן רצה לראותם שם בדפוס, לא יצלחו.

זלמן – זה בחור כבן עשרים וחמש, ממוצע־הקומה, חולני, בעל פנים גסים ורזים, שבמצחם ובסנטרם, הבולטים משני הקצוות, ובמשקע־לחייהם היו דומים כמעט לחצי גורן עגולה. הפנים הללו הפיקו תמיד מסירות נפש, הכנה להיטיב ומדווה מיוחד, חצי גופו העליון, שהיה כפוף, עשה תמיד רושם, כאלו זלמן זה מתפרץ לפניו קדימה ומושך בקרון קשה. משכורתו לא נחשבה בעיניו מעולם לשלו. בשבת ובחול היה לבוש בגדים מטולאים ומלוכלכים בכתמי צבעים, עקבות־מלאכתו. וכשהיה אברמזון מביט עליו בחיבה גלויה ואומר לו שבחו בפניו, היו הפנים הקשים, והעפרוריים מתאדמים ונכלמים כפני עלמה בת שבע־עשרה.

בשים לב האזין אברמזון תמיד לכל דברי זלמן, אף לאלו שאינם חשובים, לכאורה: קולו הצלול והרפה של בן־אדם זה, קול יוצא מעומק לב טהור, היה עושה בעיני אברמזון גם את הקטנוֹת לחשובות. בסגנון מסוכסך של איש המוני היה האיש הזה, שישב בתוך עמו וראה הכל, מוסר לאברמזון את רשמיו על הדלות היהודית, ההתנוונות היהודית, והבהלה היהודית. ויחד עם זה היה קובל לפניו על קשי־מחלתו, המכרחת אותו לגור אצל יצחק אחיו, ועל קוצר־רוחו לשאת את צביעותו של אחיו זה. לדעתו, דעת זלמן, רשאי הציוני האמיתי להיות חבר רק לאגודת “פועלי ציון”, שגם הוא בתוכה, ואולם, אם גם נניח, שגם האגודות האחרות ציוניות הֵנָה, הנה יצחק אחיו הוא חבר לאגודת “דורשי ציון”, אגודת “המזרחי”, ונבלה גדולה מזו הלא כבר אין בעולם. יצחק הלא אינו חרד. תפילין אינו מניח וגם עשן יעשן ביום השבת…

─ בפרהסיה? – מחזיק אברמזון בכוונה ובעונג את המשך השיחה ועיניו נעוצות בבריה הטהורה והתמימה היושבת לפניו.

─ הוא הדבר – מצטער זלמן ועונה בכובד ראש מרובה – הוא הדבר, אברמזון. אילו עישן בפרהסיה, החרשתי, אבל בצנעה הוא מעשן, כגנב במחתרת, בחדרי חדרים…

בחייו הרוחניים של זלמן אירע ההיפך מכל אשר יקרה את בני־גילו, העובדים היהודים, הצעירים האידיאליים. אלה אחוזים לראשונה בסביבתם ואינם רחוקים מן הציוניות ואחר־כך ילכו להם באשר ילכו, וזלמן, שבהיותו בן שלוש־עשרה כבר היתה בלבו נטיה לאידיאות ובהיותו בן חמש־עשרה כרת ה“ברית”, עבר בשנות חייו האחרונות מהתם להכא²⁵ .

זלמן עבר מהתם להכא. ואשתקד, בימי הקיץ הלוהטים והארוכים, אחרי עבודה מפרכת של שש־עשרה שעות תחת קרני השמש, היה בא לאברמזון ללמוד עברית. “זו שהיא בוודאי שלנו”. אבל, אהה, ברכה לא ראה בלימודו. אברמזון השלה לראשונה את נפשו בתקווה של גירסא דינקותא של זלמן: הן הוא למד לפנים בחדר; אך החשבון לא צדק: לימודי החדר עוד קילקלו, הנייר היה מחוק והשאיפה נשארה מעל. שום תלונות וקובלנות על “הקיבה הרעבה והעבודה הקשה” לא שמע אברמזון מפי זלמן: נפשו של זה קצה בהן, כמו שהיתה לו לזרא גם התרעומת המתנפחת של אותה הספרות הקונטרסית הז’ארגונית הידועה; נושא היה בדממה את יסורי שאיפתו הנכזבה, כמו שסבל בשתיקה וגם את הצער על כתביו ו“רעיונותיו”, שנדונו לגניזת עולם. ברם, מחלתו התחילה להתגבר וההתלמדות נפסקה מאליה.

זלמן ניסה כמה פעמים לבאר לאברמזון את “עיקר סיבת התגיירותו”, אך גם הדבר הזה לא עלה בידו. הוא ידע רק להביע דברים נפרדים, שתוכנם היה אחד: טוב, טוב, איננו עוד כפופי קומה, אבל מה היא תקוותנו? כוחותינו על מה הם כלים? הלא שומע אין לנו שם: “יהוּדוֹנים”… ואנחנו נמַקים… פה הוא, לכל הפחות, בין אחיו… הוא היה רוצה לדעת: מדוע אין אברמזון חבר לשום אגודה?

אז היה אברמזון מתוודה לפניו בחפץ־לב. לפרקים נדמה לו, זלמנ’קה, כי אין כמוהו, כאברמזון, רוצה בפינה לעם ישראל, שאין כמוהו מרגיש בצורך המקלט־המפלט, אבל מה יעשה, והוא אינו יכול נשוֹא את כל אלה הכנופיות השתקניות והצעקניות ביחד; מה יעשה, ואימת חיי היהודים, שהוא רואה בכל תוקפה, גוזלת את אמונתו. נוולוּת־הריקבון, שהוא רואה מסביב, מרפה את ידיו. אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר… איה הלבֵנים והחומר? אימה… האומנם יושיעו כל אותן הפרוגרמות השונות וסעיפיהן וסעיפי־סעיפיהן?..

─ ובכן אין לעשות כלום, אברמזון? –

─ חס ושלום, זלמנ’קה, חס ושלום! אדרבא, לעשות הכל, לעשות כל מה שאנו מרגישים, כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני יודע רק, כי נָגע ה“חַלף” בצוואר, כי חרב חדה מונחת. זה אני יודע. ולעשות – הכל: לעזור, לנחם, להיטיב. כאנשים וכיהודים, כאנשים־יהודים…

– – – – – – – –

אברמזון התעורר וראה, שהוא עומד באמצע הרחוב ויזכור, כי הולך הוא מאת מר שיינדלנסקי. השעה שעת בין השמשות של ימות־החורף: האוויר היה מלא חורבן; רוחות וסוֹעוֹת־שלג השתערו מכל העברים. אברמזון נשא את רגליו החזקות ועל לבו עלתה הקריאה:

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים.

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

יד

אברמזון יצא לקבל פני שלמה פרנקל בבית־הנתיבות.

– נו, שלמה’לה, בואך לשלום, בואך לשלום, בני… – דובב אברמזון בלי חשׂך.

שלמה פרנקל היה לבוש “טוּז’וּרקה²⁶ סטודנטית” חדשה ועליה בגד־ארג קצר והדוּר, כעין זה שלובשים הפועלים הצעירים בערי הנגב וביחוד החייטים־הפראנטים²⁷ שבהם. ואולם בצבע עור פניו השחומים והזכים, בקומתו הישרה, בשפתיו, בעיניו ובתנועותיו המיוחדות, שהיתה בהן איזו העוויה של פינוק, ניכר היה לכל רואהו בתור “בן־נגידים”.

שמחת אברמזון בלכתם בדרך אל מעונו הגיעה עד כדי גיחוך, שפתיו לא נסגרו. “תחי האחווה, יחי הקיבוץ!”, כמו שחסידי פולין אומרים, אכן אין רפואה בדוקה ומנוסה למרה השחורה כהקיבוץ. אה, כוח גדול ונעלה להקיבוץ לשבר את הקליפות והחוחים הסובבים את השושנה העליונה. ועם ברכה בעלת־ביתו כבר דיבר, כי ידידו הבא יגור אתו יחדיו היא לוקחת ממנו בעד שכן “נוסף” זה רק הוספה של רובּל אחד. גם היא שמחה על בוא שלמה’לה “כמוצא שלל רב”.

– ארבעה רובּלים בעד חדר קטן כזה? – העיר שלמה בכניסתו לחדרו של אברמזון ועיניו תעו וכמו ביקשו את הרווחה, שתספיק למדור שני אנשים ביחד. אז התחיל לספר את כל ההרפתקאות שעברו עליו ואת כל מלחמתו עם אביו עד שעלה בידו להשתחרר מאפיטרופסותו. אביו קץ לאחרונה בכל העניין וישלחהו בדרך: “סע לך, אבל פרוטה אחת לא תקבל ממני”. ואולם הוא, שלמה, לועג לזה. הוא הרי אינו ילד ואינו דואג מפני העוני. צדק אברמזון במכתבו. מה שלומה של יֶווה איסאקובנה?

– הא, חוה? חוה? אה? – נחפז אברמזון – שלום לה… כתמול שלשום… עלמה טובה, האין זאת? אשה במובן היותר… היותר מהוגן… של…

– היא נכנסת אצלך?.. – הפסיקהו האורח פתאום בקול מעושה קצת – כוונתי היא לשאול… רצוני לאמור… כלומר… אֶ־אֶה… היא מתגוררת הרחק מפה? אביה דרש בשלומה על ידי…

והוא התחיל לדבר שונות על אביה ועליה. אֵם אין לחוה בלומין ועם אביה אין לה כל “מגע ומשא”, מלבד מכתב ודרישת שלום לפרקים; גם בינו, שלמה, ובין אביו שלו לא יהיו מעתה יחסים אחרים. אבי חוה הוא איש לא רע, יהודי פשוט. לפנים התגורר בא., אך כאשר קרא שמיטה – ושמיטה אמיתית, לא שמיטה מדומה, לקיים מנהג פיקחים – הלך לגור בצוער. שם נשא לו אשה שניה. יֶווה איסאקובנה למדה אז בגימנזיון ובימי החופש היתה באה לצוער לראות את אביה, ואולם ברבות הימים, ביחוד מעת שהכניס לבית אם חורגת לאחיה ואחיותיה הקטנים, התרחקה עוד יותר ממנו. ולא עוד, אלא שבימים אשר הגה אביה על פי עצת קרובי אשתו, לנדוד לאמריקה או לקנאדה, הודיעה לו חוה מפוֹרש, כי היא לא תלך עמו: היא קשורה יותר אל אותה הארץ שנולדה ונתגדלה בה. גם הוא, שלמה, תמים דעים עמה בעניין זה. אביה אוהב אותה מאוד, ולו, לשלמה, ידידה־מנוער היא, אף כי ראה אותה רק פעמים מספר, בימי היותה בצוער אחרי כלות חוק לימודיה בגימנזיון. אין כמותו יודע את מזגה הטוב. היא מתגוררת הרחק מפה?

אברמזון היה נכון:

– אתה רוצה לראותה? טוב, טוב. כן, שלמה, אני מקווה, כי לא תינחם על “צעדך” זה, על אף אביך הנכבד. ואנוכי – הנה גם ההכנות לבואך כבר קירבוני אל החיים: הלא נחוץ היה לחפש עבודה בשבילך. כי אף אילו לא היה אביך קשה־עורף כזה, הרי גם כן טוב לך כמובן, לחיות על חשבון עצמך. לבעלי פּוֹליטיקו־מַטריוֹ־אֶקוֹנוֹמיה²⁸ יש, אמנם, עשרה מאמרות בזה, ואולם לי הדבר פשוט: קודם כל – אנוכי…

– אנוכי?? – העמיד שלמה שני סימני שאלה ─ אֶגואיזמוס?

– נו, בני – צהל אברמזון – עכשיו אין נפשי כלל לחקירה. עכשיו, שלמה מלכא, שיר־השירים, ובעולם־השירה אין צורך בחקירה. הזכרתי לך “אנוכי” רק במובן שאיפת היחיד להשתלמותו בכל הפרטים… הא! מה חפצתי לומר? כן, חפצתי לשים משׂרת “יושב הביבליותיקה וחדר־המקרא של הציונים דק”ק א." על שכמך, אה? משרה נכבדה?

– של הציונים? אֶה, דבר גדול! עבודה של קטנות…

– של קטנות? כלום שכחת, שלמה, מקרא מלא: “מי בז ליום קטנות”?.. מוטב לך, בבקשה ממך, שתשכח את אי־ציוניותה של יֶווה איסאקובנה ואל תשכח מקראות כאלה! בקיצור!, אני צוחק. לחינם נבהלת, בני, מקטנות. הנה רק כוונתי היתה להושיבך שם, אבל במציאות היה משה – אדון הנביאים, והגמרא הישנה – גמרא, ובה נאמר, אם לא שכחת עדיין גם זה: “המתפלל על חברו הוא נענה תחילה”. ומעשה שהיה כך היה: כשהלכתי להשתדל בדבר הזה אצל דויד בן ישי…

– דויד בן ישי? –

– אינך יודע? אינך יודע, כי דויד בן ישי שוכן כבוד אתנו? ועוד תתאמר ליודע הספרות העברית! בּוֹש והיכּלם! הלא זה דויד בן יחיאל איש שיינדלנסקי ואיש א. ה… ה… המחולל רהב! תואר זה “בלי תפונה” היה מוצא חן בעיניו, כי הלא יש להתקשות בפירושו. לא, מכזב אני. מפורש אמר לי, כי “אין ריב בשפתיו” על “הרחבת הלשון” ו“בלי תפונה” יש להשתמש בהרבה מחדשות־המְכַתְּבים, ורק שאלה קטנה הוא שואל, שאלה קטנה ולא יותר: מדוע הספיקה השפה לסמולנסקין? לא. יודע אתה, שיינדלנסקי בכלל, כך נוכחתי וכך היא, אינו איש רע, הרבה טוב מאחרים (הוא גופא, אמנם, חושב את עצמו לרך־הלבב בייחוד). יודע אתה, מתעב אני את אלה החברשטיינים (מכנופייתה של בלומין, מחויב אני לגלות לך), כשהם בזים לאנשים כשיינדלנסקי. להם הלא אין כל רשות לזה: בעצמם הנם בעלי־בתים פשוטים ברצונותיהם ובחייהם. בשורה הראשונה – “להתבסס”, ומה, איפוא, חטאת דויד בן ישי שלי, אם יש לו מכבר בשותפות עם אחיו בית־חרושת לגפרורים בקרבת העיר? ואולם יתר על כן: הואיל ואנו עומדים בהלכה זו “עד כמה יש להם רשות”, הנה לדוידובסקי (על האיש הזה דיברתי לך לא פעם בצוער), כמובן, אמנם, יש רשות, ובכל זאת צחוק יעשה לי לפעמים ביחוסו אלי בימים האחרונים על ביקורי בבית שיינדלנסקי. כנראה, יש חולשות גם לאנשים עליונים. אל תטעה בדברי. אני אבארם לך תיכף…

– ככל אשר אוכל לשפוט – לא רצה שלמה בביאור הדברים – צדקה, סוף־סוף יֶווה איסאקובנה…

– איזו יווה איסאקובנה? מה עניינה לכאן?

– הלא אמרת…

– לא שלמה’לה, אינך שומע כלל דברי הרב. אני אמרתי, שחברשטיין הוא מן הכנופיה של בלומין – על צד ההלצה. לא יווה איסאקובנה; חברשטיין, הוא האדם הקשה והמתנגד לכל “אוֹפּוֹרטוּניזם”. חה־חה – עבר אברמזון פתאום לעניין אחר – אזכרה ואצחקה: שיינדלנסקי, בהמשך שיחתו עמי, אומר לי, שמן היושב יידָרש שיהא ציוני, ואנוכי הלא הנני בוודאי ציוני. אני מעיר: “עברי”. והערתי זו הזכירתהו, כנהוג, איזה מענה אשר ענה גם הוא לאיזו פנים חשובים בראשית התנועה של חיבת־ציון, ואגב, זכר לפנַי הרבה מעברו הגדול. וקיצור הדברים, דומה הוא בזה לחברשטיין ממש: בכל מקום, לדבריו, הוא הנקודה המרכזית. ולעניין מה אני מדבר כל זה? כן, בנוגע לבית־החרושת. הלא קראת את מאמריו: נביאים, משא־נפש, אידיאלים… ואולם בשיחה פרטית מדבר הוא על כל הרוחניים והקולטוריים בהכרת חשיבותו עליהם: הוא בעל בית־חרושת, איש־מעשה, והם – סופרים, סופרים, בטלנים…

– בעיניו מצא חן מאמרך? – השתדל שלמה לקצר את השיחה. אריכותו של אברמזון היתה נפלאה ממנו וגרמה לו צער של קוצר־רוח.

– אח, כן, כן, אני הולך עמך תיכף. גם בדרך נוכל לדבר דברינו. נו, הבה ונלעס עוד חתיכת לחם, ובחמין אינך רוצה עוד? עוד כוס? הלא אורח אתה ומחויב הנך לאכול לעת־עתה כדי שביעה. “מאמרי” אתה שואל? הוא לא אמר מפורש שלא קרא, אך זה היה מובן מאליו, וגם זה מובן מאליו, שלא נמנע בכל זאת מייעץ לי עוד ללמוד ולעבוד הרבה (הגבינה בזול היא: אל תירא לאכול יותר מעט). אותי, לדבריו, הוא אינו יודע, אבל סופרינו הצעירים בכלל “זה דרכם כסל למו” לבלי לשמוע לקולו וללמוד אינם רוצים כלל. והכבוד, אנשים צעירים, לא באפס־יד יוקח, אוצר דויד בן ישי!

– בערות הסופרים העברים, אמנם, לא מעבר לים היא – התחיל שלמה…

– אֵי! – צחק אברמזון ויפלו פניו – מהיכן זה לך, שלמה? בנגינת קולך יש מעין “טוֹן” חדש, שלא הורגלתי עדיין בו. כמדומתני, שאווירא דא. ממהר להשפיע עליך. איני חולק, או כמו שאומר דויד בן ישי: אין ריב בשפתי; העובדה המעציבה, אמנם, אמיתית היא במידה מרובה. ואולם התנפלות בעלמא אינה כלום. כי מה פירוש המלות “אינם רוצים ללמוד”? האדם־הסופר הראוי לשם זה לומד תמיד. אלא מאי? מוזרות לי שפות אירופיות ואיני בבחינת “חמוֹר נושא ספרים”, כמו שאומר בעל “חובת הלבבות”? לא, לא אצדק. אמת היא, כי הרבה גם ממה שדרוש היה לדעת איני יודע עוד, אולם זכור ואל תשכח את תנאי חיי. אמנם, בוז אבוז להסומכים על כתפם של תנאי־החיים, רצוני לאמור, כי אין לשכוח, שגם המעט שהספקתי ללמוד, רכשתי לי בהיותי כבר בראשית גמר בישולי, בשעה שמוחי ולבי כבר היו מלאים ערכי גויים ואלוהיהם… בקיצור הדבר, שלמה, בואך משפיע עלי כל־כך לטובה עד שלשוני המקשקשת גם בשעת שלום די והותר, אינה יודעת עתה כל מתג ורסן. לא! מכאיב הדבר! “הסופרים הצעירים אינם לומדים, הסופרים הצעירים אינם יודעים את השפה” – בוודאי! לצערנו הגדול, נשחת הוא סגנוננו, אבל אין גם לשכוח את הסיבה העמוקה: הסופר הצעיר בא בהכרח במגע־ומשא קרוב ופנימי עם הקוּלטוּרות הזרות הבולעות אותו עד חציו, ואם יארע שזה הנבלע למחצה ישוב אל אחיו לתוך התחום ויתחיל לדבר אליהם בשפה לא־חיה על כל אשר ידובר שם… פוּי, שד משחת! מה זה היה לך, שלמה’לה, מה מעטה סבלנותך, לאן אתה מביט? “בפועל ממש” אינך רוצה כלל לשמוע “מלה יהודית”…

– לא אברמזון, לא; מה אתה…

– נו, נו, ההתנצלות למוֹתר! מודה אני לך, אחי, שכל הפּטפּוטים – ואם תמצא לאמור: לא־הפטפוטים – הללו אינם יכולים להעסיק אותך כמותי, אף שמן הצד השני צריך אתה מעכשיו להיות קרוב אליהם יותר, כי איך שתרצה, ואני אבלבל את ראשך בכל אלה מדי יום ביומו. הלא תדע את סוג הקדמותיהם של הסופרים, וגם כל דרשתי הארוכה, שהשמעתיך כרגע, הלא אינה אלא הקדמה קצרה של סופר למה שהוא רוצה לספר לך על מצב־העניינים. בקיצור, רוצח, על ידך נתקרבתי אל החיים לגמרי: ביקורים בבית אנשים עשירים, בקשות־משרות… הגביר ישן שנת הצהריים בביתו על משכבו, השפחה מסתכלת בשׂלמותי ופוגשתני שלא ברצון ובחשד – הכל כנהוג. אני יושב ומחכה. פתח־ה“אולם” פתוח קצת: פסילים, פּושקין, פסנתר, ובחדר־האוכל – תמונת ר' זלמן מלאדי. בקיצור, זוכרים ב“ספר הבינונים” ומחכים חצי שעה, שעה. הילדים מצפצפים רוסית, השפחה הרוסית יוצאת ובאה…

– נוּ…

נו… – נמשך אברמזון אחר אופן־סיפורו בהנאה – הפעמון מצלצל… הגבירה באה ומעירה לאחרונה את הגביר, שכבר, כפי שאפשר היה לשפוט מקול נחרתו ושיעולו, התכונן לקום גם בלעדיה: איזה בחור מחכה… הוא יוצא. שרשרת זהב על הכרס: חית צרוּיה שוואית עם הריש: במה יוכל לשָרְ’חֵ’ת? – הכל כדבעי למהווי²⁹ בחיים. בקיצור, אני נכנס עמו בדברים, דולג לתמהונו על מאמריו שלו ב“חצוצרה”, מדבר בכלל על הספרות. הוא “שולח לשונו” כלאחר־יד בסופרי הדור, “שאין גם איש בהם, אין אחד” ובצעירי הדור, שאינם יודעים כלל מה זה כתיבה בלא תשלומין, בעוד שהם, בני הדור החולף, כתבו “כך”, שלא על מנת לקבל פרס, לשם מצווה. נו, כאן אני מנענע בראשי: בוודאי טוב היה אילו היתה הספרות לא מסחר ולא דבר הבא בשכר, אבל… והנפש הרכה של דויד בן ישי אינה כובשת רחמיה ומנחמת אותי, שאף על פי כן, אף על פי ש“המהלך החדש” “משרך את דרכיו” – הנה הספרות מתרחבת בכלל; למצער, בכמות. אז אני, הערום, מגיח מן המארב ומריע: אבל הקוראים, דויד בן ישי, הקוראים מתמעטים והולכים, והא ראיה: הביבליותיקה דפֹה… חה־חה־חה…

– וסוף דבר?

– אה, וסוף דבר? וסוף דבר? אה, קצרה נפשך? חכה כמעט רגע. סוף־דבר, עשרה רובּלים לחודש. ובימים האלה עוד אשלח את מאמרי החדש ל“התחיה”, ואני הלא מבני הדור המבקשים שכר בעד עבודתם. בקיצור, בני, חיֹה נחיה! עתה הינפש קצת, איש שלא נבחר על־ידי דויד בן ישי לשרְ’חֵת בקודש, הינפש מעמל־הדרך, ואז ניגש לפתרון־השאלה: מה לעשות? ובתור איש סופר – והסופרים הלא שונאים קצת לחשוב – לא ארבה במחשבות ואמהר להביע לך את הצעתי החדשה…

הצעת אברמזון החדשה היתה פשוטה וגם לא חדשה ביותר. הוא הציע לפני שלמה ללמוד איזו מלאכה גופנית. וברוב התרגשותו וצהלת רוחו הִרבה לבאר את ערך ההצעה: לא שהוא, אברמזון, חושב את העבודה הגופנית לאיזה אידיאל. לא. פשוט: מוֹצא למחיה. שלמה, אמנם, יכול לשאול: “ונימא רבי עקיבא לנפשיה?”³⁰ ברם הקושיא אינה קושיא כלל: אברמזון בכלל אינו דואג לעתידותיו, כי אף שלכאורה הכל טוב, טוב – מי יודע מה ילד יום? ראשו הלא כואב הוא. ובכלל, ברעב לא ימות: לחם וחמין יתנו לו מאמרים, ביבליותיקות, ובשעת הדחק – הוראות שפת־עבר. אבל הוא, שלמה…

הוא, שלמה, שתק. אברמזון לא הכיר ברוב רגשותיו בקרבו, שאורחו כאילו מסתיר איזו מבוכה השוכנת בתוכו. שלמה היה כמו לא־מרוצה מאיזה דבר ועם זה חשש, פּן ייגַלה אי־רצונו. ורק לאחרונה דיבר איזו דברים מקוטעים על שאיפתו ללמוד, לבוא לאיזה בית־ספר ועל דבר חוה בלומין…

לב־הילד של אברמזון חגג את חגו. החַיל והחוֹסן לחי עולמים! חוה בלומין – אחת משישים של זיו־השכינה בעולם הבא. נו, הוא מסכים: משורר אינו ואַל לו להשתפך במנגינות. ועל כן ישוב לעולם הזה – לענייני החומר העכור. שם, בבית מנשה קצמאן, ימצאו עתה בוודאי גם את שמואל’קה, שאין לו עבודה ויושב שם כימים כלילות, ואתו יוכלו לדבר ברווחה גם ע"ד ההצעה. מה? מי הוא שמואל’קה? מי הוא זה ואיזהו שמואל’קה? נורא הוא העלם הזה, ושלמה לא ידע! שמואל’קה הוא בן בעל־הבית הזה ואמו מורתו הצנועה והטובה היא בעלת־הבית הזאת; בחור בעל חמימות, רגשן, ישר וטוב. אבל מה לו לאברמזון לאַלף בינה מראש? יחיה שלמה ויראה. אֶה, עוד יש אנשים טובים ומהוגנים בא… אם הם כאן – הכל כאן…

טו

– חקרתי ודרשתי, אברמזון, בדבר בקשתך – דיבר שמואל דוידובסקי אל יעקב אברמזון, כעבור ימים אחדים – וזה אשר העליתי. אני חושב, אני אומר: לא טוב, שיבוא פרנקל ללמוד מלאכה בבית איש זר; שכר לימוד, אני אומר, לא ישלם, ובעלי־הבתים ירדו בו בפרך. ועוד, אני אומר: שאר החניכים יהיו מתקלסים ב“חדש” הבא. כך מתקלסים, אני אומר, וקשה יהיה “להם”, לפרנקל (שמואל נהג בפרנקל כבוד מיוחד בראשית בואו), לסבול את כל תעלוליהם. אני חושב: אל תשאלו את הרופא – שאלו את החולה. מבשרי חזיתי זאת, אברמזון. אמת, רוב המוננו הולך ומכיר מיום ליום את אינטרסי המפלגה…

– ומה לעשות לפרנקל? – הפסיקוֹ אברמזון בדאגתו – מה לעשות לדעתך, שמואל’קה? עוץ עצה, חבר!

– עצה? עצתי היא, אברמזון, כי תדבר בעניין זה עם אוריאל. כל היוצא מפיו חשוב מאד בעיני אבי. ואם הוא יאמר לו, כי יספח את פרנקל לעבודתו – יעשה, אני חושב, אני אומר. ובכן, הוֹרה, בראַווֹ: יחי פרנקל הנגר! הכן דיברתי, אברמזון?

מאז בא פרנקל לשכון את אברמזון נשתנה לחיוב יחוסו של שמואל לזה האחרון. בבוא אברמזון לשכון בחדר־ביתם, אמר שמואל בלבו, כי אברמזון של עכשיו הוא מסתמא אותו אברמזון, שהתגורר בבית מנשה קצמאן… והנה בא האיש לגור והוא יושב לו סגור בחדרו ─ ואין דבר. ולא עוד, אלא בשעה שהוא, שמואל, נתכוון לבוא אליו ולהביע בפניו את כל כללי תורתו, הנה לא די שלא נתפעל אברמזון מידיעותיו החדשות ולא טרח גם לתקן את טעויותיו ולהדריכו בדרך אמונה, כי אם גם דיבר אליו דברים משונים; אומר היה לו, שתורתו זו – לאו דווקא, שלמעשיו של שמואל ולמצבי־נפשו טוב שיהא יסוד אחר; שטוב לעובד להילחם על חייו מצד מלחמת הטוב עם הרע, מלחמת יסוד־התפארת עם הכיעור והדלוּת וכו' וכו'… ופעם ניסה שמואל לספר לו מדברי־גבורותיו בבית־המדרש, בשעה שהיו אסיפות הציונים חדלי־האישים ודרוֹש דרש שיינדלנסקי, זה הפבריקאנט השותה דמים – ויהי הדבר הזה לא לרצון לאברמזון, תחת אשר חברשטיין וסיעתו מילאו פיהם תהילת “אש־הלהבה” על מעשים כאלה… סוף־דבר: אברמזון לא השביעהו רצון, ומתוך צער על תוחלת נכזבה בא שמואל להתאונן על הדבר הזה בבית מנשה קצמאן. וחברשטיין ואיידלמאן שניהם נתנבאו בסגנון אחד ואמרו, כי אברמזון נוטה לאותם האידיאלים הנובעים מתוך ההשקפות החולפות של הבּוּרג’ואזיה היהודית הפעוטה, שבנפול מגדליה ובהתרופף, בסיבת התנאים האֶקונומיים, היסוד מתחת לרגליה, היא משתקעת בהזיות ובונה בשמים עליותיה… ובכן, כמעט שנואש שמואל מאברמזון. ואולם מאז בא שלמה פרנקל העירה, אף על פי שתהלוכותיו של אברמזון לא הוטבו לגמרי, אף על פי שלא חדל מקרב את זלמן רבקה’ש “הפועל הציוני”, ו“הפועלים הציונים”, כמפורסם, הרי אין כמותם לרוע ולגנאי – בכל זאת הנה התחיל שוב לדבר ע"ד עבודה ולבוא לפרקים למעונה של חוה בלומין, מעין אתחלתא של תשובה גמורה, ושמואל שב לחבב את “שכנם”. נפשו של “אש־הלהבה”, כמו שקראו לו בין מיודעיו ומכיריו, היתה סולדת ברותחים רק אז, כשהיה מוצא את אברמזון כותב מימין לשמאל, ובדַמוֹתוֹ, שהוא מכין בוודאי איזה מאמר או מכתב בשביל תוצאות ז’ארגוניות ידועות, לא היה יכול להתאפק ושאל איזו שאלה בקול לחשים וסודי ובסגנון של מגלה טפחיים ומכסה טפח, לאות כי יודע הוא, שעל דברים כאלה אין שואלין ואין משיבין, ברם הוא בקי גדול בכל אלה העניינים… ואחרי כל הטורח הרב הזה היה אברמזון מפילהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומודיעהו, שבשביל איזה ירחון “תחיה” הוא כותב… לשון־קודש… פי… שפת סינים… אַנַר… א־נַכ־רו־ני־זם…

– – – – – – – –

שלהבת רוחו של אברמזון, כנר אלוהים טרם יכבה, עלתה; גם בואו של שלמה פרנקל הגביר את אייָלוּתוֹ. גירא³¹ בעיני המטריאליסטים האֶקונומיים המצמצמים קומת האדם ב“גורמם הכלכלי” ומקצצים את כנפיו ב“סוגיהם”. יבואו הנה ויגידו: מי הוציא את העלם הלז מתוך השומן הנבאש, שבתוכו ישב כתולעת בחזרת, ויעלהו על הסולם המוביל לחיים אחרים, לחיי מחשבה וחופש־האדם? יבואו ויגידו אלה ה“כל־מבארים”, אלה המתהללים באלילי ה“אקונומיקה”!

והוא, אמנם, התנהג את העלם המנצח כאם רחמניה את בר־בטנה. הוא ידע את כל הקושי שבצעדים הראשונים; הוא ידע את כל ההבדל שבינו, רגיל בעוני מעודו, ובין זה, בן־השוֹע המפונק. ברוב אומץ דיכא את אותן ההרגשות בנות־הרגע וההתנגשויות הטבעיות שבין בני־אדם, המתגוררים בחדר אחד צר. זהירותו היתה משנה.

חצות־לילה. אברמזון נפסק מעבודתו: שלמה מתלוצץ מתוך אי־רצון. – קשה לעניים אכילת לחם לבד: הקיבה ממהרת לעכּל… שפתיו המשמיעות קול־לעיסה נוגעות בבן־חדרו: מחשבות הכותב נפגמות ומתעופפות…

– אח, כן, רעב אתה, שלמה, הביאה לך איזה דבר מן החנות – ואוכל גם אני. או אינו: מוטב שאלך אני. אני אלך. אסיים רק את הפסוק. כן, כן, כן. הלא עדיין זר הנך במוצאי־העיר. כן, תיכף. ובכן? “ובכן כדי לחוש את היופי הנאצל והמיוחד במינו של…” כן, תיכף. בגבינה עוד לא “קצה נפשך”?

– גבינה עדיין יש לנו, אברמזון, ואולם כבר אינה נעימה לחֵך. אולי אפשר להשיג חלב?

– חלב?.. “אבל מה שאינו מוסרי וטוב במובן הנשגב של המושגים הללו”… מה? חלב? כן, אני הולך תיכף. חטוף ואכול, לעת עתה, שיננא. מה? אני? תודה, שלמה, תודה. אחר כך… חלב… נו, נו… ובכן? “המראה היפה והמסלסל את חוש־הראות של גייסות עוברים ברגל ישרה לקול הכאת התוף ולהט־כידוניהם מתנוצץ לאור־השמש”, כן, כן… תיכף…

ובערב בּוא יבוא אברמזון אל אוריאל וידבר באוזניו על הפרובלימה הקשה של אהבת רֵעים רכה מצד אחד ועוז־רוח קשה של התבודדות מצד שני. – ניטשה מוצא ניגוד עצום בין אהבה לקרוב ואהבה לרחוק. הוא אברמזון, המתייחס לכל דבר, כמדומה, יותר ב“שכלו הגדול” מאשר ב“שכלו הקטן”, אם להשתמש בטרמינולוגיה של המשורר־הפילוסוף הזה עצמו – לדידיה, לעניות־דעתו, נדמה, שהדבר פשוט מאד: אם יש אהבה אמיתית ואומץ־לב אמיתי – הסתירה מאין תימצא? דומה, שיכול אדם לאהוב את הקרוב במשמעה הפשוט של ה“מצוות עשה”: “ואהבת לרעך כמוך”, ולא בשביל להסתמך אכתפיה דרֵע זה או להתחכך ולהתחמם בצידו ולהימלט מן הבדידות, כי אם להוקיר ברע הקרוב, בלי כל רחמנות חלשה ורגשים רפויים, את הרחוק, רק את הרחוק, את זה שיצא ממנו בזמן מן הזמנים… הא?

על שאלת אברמזון, אם לא קשה לו, לדוידובסקי, התפלספותו זו, עונה האחרון: לא. ריח גופרית יותר עז הריח בימיו. ורק לעתים רחוקות היה מעיר איזה דבר. – בעצם הדבר, אברמזון אינו משיג בנקל אופי בני־אדם. פרנקל – מה? פּסיכיקה פשוטה; יוכל היות, לא־גסה, אבל מה בכך? בעצם הדבר, הלא כל אלה החילוקים – הבל… עניים, עשירים, ידענים, נבערים, גיבורים, חלשים, טובים, רעים… יש רק פּסיכיקה דקה ופסיכיקה המונית… עובד, פרופסור, בּאנקיר – אין זה עיקר, העיקר הוא, שרק הודות להמרובים, לעושי־החיים, נמצא כל מה שנמצא. מובן? בעצם הדבר, אין פה בניין של איזו תיאוריה… יחידים – ודי… יחידים – ואין צריך במיני זכויות מיוחדות… יהיו פילוסופי אפלטון לשוטרים ושופטים בריספּובליקה שלו…

– ואין חינוך, אין הדרכה עושה כלום?!

– אה, השכלת העם… אם תכתוש את פרנקל באלף מכתשים, ישאר בדידֵיה… דייך, אברמזון, לעצמך… אתה הולך למעון בלומין? צאתך לשלום…

“מה אני נותן לה? מה אני יכול לתת לה?” – שאל אברמזון את עצמו כפעם בפעם ולהלוך לא חדל…

– אה, מר אברמזון!.. – פוגש בו שם חברשטיין – עתה נדע מה נשמע במחנה הציונים…

– מה שנשמע במחנכם שלכם, מר חברשטיין!

– נו, לא! טעות היא. במחננו אין מקום לחדשות צומחות. בקידה והשתחוויה לפני התוגר הרי אנו עומדים, רבותי. בשקלי כסף אין אנו מתגרים בו: הא שקלים, תן אדמה!

– לציונים האמיתיים, מר חברשטיין, יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי כסף. תשועת ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי… חברשטייניים!

בלומין שמה קץ ל“ריב”, בספּרה גם לאברמזון את העובדה, שסיפרה כבר מאה פעמים היום: איזה מאורע העומד על הפרק ועלול להביא שינוים בחיי רוסיה. מה דעתו בזה?

– דעתי, יֶווה איסאקובנה? איני רוסי ואיני מדיני…

– מה רצונך לאמור בזה?

– פשוט, העניינים המדיניים של רוסיה מעסיקים אותי במידה שהם מעסיקים את האיש הגרמני או הצרפתי, שאין לו כל עניין אל המדיניות…

– אבל הלא גם הציונות היא מדינית! – קורא בקול פרנקל.

– אַי, אף אתה ברוּטוּס? – קורא אברמזון בצחוק ומתעצב במסתרים אל לבו על נגינת קולו של פרנקל – לך, למצער, הלא מותר היה לדעת מה היא הציוניות של כמותי…

– לתנועה הציונית בכלל יש חיסרון אחד: ─ משסעהו בעל־הבית בקולו הבדחני – גלות אמיתית, כה אחיה ולא אמות, חיסרון של גלות מרה…

– ומה הוא?

– “תנועה” ואינה מתנועעת, כה אחיה ולא אמות…

– חה־חה־חה!..

אברמזון אינו צוחק. – הציוניות, אמנם, לא היכתה שורש בחיי ההמון, מפני שאינה מדברת בשם ה' ואינה מבטיחה לחם. התיתנה לו לחם אלה “התנועות המתנועעות” – זוהי שאלה אחרת. הציוניות שלו היא רק נטיה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת ישראל. ציוניות זו אינה עומדת ו“מתנועעת” – היא חודרת למעמקים…

טז

ימי החורף הלכו הלוך וחסור, הלוך והגיע אל קיצם, אך פּעמי האביב עוד לא נראו. אדר של אותה השנה הצטיין בגשמים מרובים. חיי אברמזון נמשכו כסדרם: הוא ישב יום־יום בבית העקד־העברי, ביקר יום־יום גם את בית־העקד הרוסי ה“פּוּשקיני”, בילה כמה שעות בחברת זלמן רבקה’ש וחבריו, נאם פעם בפעם באגודות ציוניות, עיבד את הפרקים האחרונים של מאמרו, ומלבד כאב השיניים, שנוסף לו בעת האחרונה על מכאובי ראשו, לא נהייתה כל חדשה בחייו. עולמו נהג כמנהגו. ולמרות זאת, לא לעתים רחוקות (הוא לא ידע בעצמו, מאימתי נהיה הדבר) נדמה נדמה לו, שאירע בחייו מקרה פתאומי ויוצא למאוד מגדר־הרגיל.

ושלמה פרנקל למד את מלאכת הנגרות בביתו של ר' משה אהרן דוידובסקי. אוריאל, אמנם, השיב ריקם את בקשת אברמזון לדבר על פרנקל באוזני אביו (“אנוכי הולך מזה” – היתה בפיו תשובה קרה), וכשהציע אברמזון בעצמו את הדבר לפני ר' משה אהרן, התייחס זה האחרון ימים אחדים ל“זו ההצעה” ב“טה־טה” לא קצר, אבל, סוף־סוף, עבר בעל־הבית על מידותיו וניאות לקבל את התנאים, אשר הבטיח אברמזון למלאות ברוב השתדלותו: פרנקל מצידו התחייב לחיות על הוצאותיו ולעבוד שנה תמימה בלי שכר. ואברמזון ערב לרֵעו והתחייב עוד לשלם מכיסו כחמישה־עשר רובּלים, שיחד עם השנה התמימה של עבודת חינם נחשבו לשכר־לימוד, ויד בעלת־הבית היתה אתו, כי יאמינו לו. “חמישה־עשר רובלים בימינו אלה לאו מלתא זוטרתא הם” – סיימה ברכה בגניחה קשה…

– – – – – – – –

עברו עוד ימים מספר, והכל על מקומו בא בשלום, הכל, לרבות חרטה. ראשון התחרט פרנקל עצמו ויאנח מן העבודה הקשה, שלא הסכין בה. אחריו התחרט ר' משה אהרן, שנדמתה לו כאן כעין השפעה לא טובה על “עזות־הפנים” שבין פועליו; ואף ברכה בעלת־הבית לא איחרה להתחרט.

– אומרים אתם, כי הוא בן־נגידים – טענה להפועל הושע, אשר מאהבתו לאברמזון השתדל לדבר טובות גם על פרנקל ולהצדיקו תמיד בפניה ולא לבו – אם בן־נגידים הוא, אזי טוב לו ולא לנו. ולמה הוא בא הלום לחוות דעותיו? אם בן־נגידים הוא, אַל יבוא אלינו, בעלי־המלאכה השפלים. אני יודעת רק, כי עד בואו לא שמעתי מאברמזון כל מלה של תרעומת, ועתה – “פריץ” חדש נוסף על ביתי. הפשפשים אינם נותנים לו לישון… ומה לי לעשות? בנאמנות, התדע את אשר אגיד לך עוד? – היא הורידה את קולה, כאילו נתכוונה לגלות סוד גדול – עד בואו של זה, היה השכן משלם שכר־דירה בעיתו, ועתה צריכה אני לכסף והוא אומר אָין, וגם חמישה־עשר הרובלים – מה… לא דובים ולא יער. אני הייתי מאמינה לו, איש כאברמזון לא ישקר, זהו איש יקר, אבל בנאמנות… זרה אני לו, ולבי מתמוגג למראהו… הן חצי־בשרו נאכל וכמעט שהיה לאיש אחר… גם לפנים, אמנם, היה משונה קצת: על ברכיו, למשל, היה יושב וכותב – שפתיה לא הצטחקו וגם בעיניה נראתה יִראָה ולא לעג – אופן משונה, אבל עסוק היה ושמח… הילדים אהבוהו אהבת נפש… ועתה, אוי לי, אגיד לכם את האמת: יראה אני… לבי ינבא לי איזה דבר רע, ואני יראה. בנאמנות, אני יראה… התאמין לי, הושע, לילות איני ישנה, לילות בנאמנות… אוריאל שכחנו לגמרי… שמואל – אוי לצרותי… והנה פגעים רעים חדשים… יראה אני, בנאמנות…

– כבוד מעלתו יסלח לי על מה שאני מרהיב בנפשי עוז לבלבל את ראשו – השכיל הושע פעם לדבר דברים אחדים בנידון זה גם באוזני “אברמזון בעצמו” – רוצה הייתי להעיר, רוצה הייתי… אֶה… היות שרואה אני, איך כבודו… הלא עיניים לי לראות, איך כבודו מתנהג עם הבא… עם זה שעובד אצלנו… הלא כאח, כאח ממש… אכילה, שתיה… אֶה… מכל אשר נתן ד'… אני רוצה לאמור, כמו שבני אדם אומרים… ופרנקל, לדעתי, אינו מתנהג כראוי… יסלח לי כבוד־מעלתו. לא כראוי… דברים כאלה וכאלה… ופה אצלנו ברוכ’קה זה – נשיאים ורוח… נו, גם אני, ברוך השם, איני כל־כך נבער מדעת… כל זה בוודאי אמת… גם בלעדיו אנו יודעים את מצבנו… אבל הלא כך בנוהג שבעולם… מזל… מה יודעים אנו, אשר בחשיכה נתהלך… אֶה… וגם מזלו של זה, של בעל־ביתנו ─ לכל שונאי ישראל… חולה, אביון … אבל לוּ יהי כי צדק… יסלח לי כבודו… לוּ יהי – הלא לוֹ עדיין לא הגיעה השעה לדבר… אני איני מבין, איני יודע למה לו ללמוד מלאכה – אומרים שאבות עשירים לו – אבל מכיוון שהוא לומד, מכיוון… איך שיהיה, זה כבר לא עניין שלי, כי אם שלכם… ולא בשכלי הפשוט… אבל הנה אני הייתי אומר לו: לְמד מתחילה את המלאכה – ואחר תדבר, ולא תיכף… יסלח־נא לי כבודו… אני מתערב… אבל… איך אומר זה… אֶה…

– חן־חן, הושע, חן־חן… מילמל אברמזון בפיזור נפש.

עוד בסוף שבט כמעט שכילה אברמזון את מלאכתו: המאמר “היצירה העברית בראשית המאה העשרים” הועתק אל הנקי והוכשר לדפוס. ואולם ימים אחדים כבר עברו, ודבר משלוח המאמר אל בית־המערכת עוד לא נמלא. כמין איזה עיכוב־סתרים, עיכוב סתום, לא נתן להוציא הדבר הקטן אל הפועל. בשביל להחמיץ ולא לשלוח דיה היתה גם אמתלא מעין זו, שאין עוד החוברת השישית של שבט. כשתתקבל חוברת זו, הבטיח אברמזון לעצמו, ימהר להריץ את המאמר אל “התחיה”.

אל החוברות של ירחון “התחיה” ציפה אברמזון תמיד בדפיקת לב עצומה. הן היו בחייו אותם האִשים הבוערים מרחוק לנודד התועה ומאירים לו את דרך־היער האפילה. החוברות הצנומות, אמנם, לא סיפקו צדדים רבים מנפשו, נפש האדם שבו: הן עסקו רק בשאלה אחת; ואולם הוא הבין, כי אחרת אי־אפשר להיות: הגוסס אינו יכול לחשוב על שום דבר, חוץ מאפשרות־הצלתו…

הגוסס… כי הנה נפסקו החיים בתחום־המושב – זאת ידע אברמזון ברור. לא נשתנו, אלא נפסקו. ולא מציפיה לאיזו ישועה, לא מציפיה לגאולה נפסקו חיי־הגלות, כי אם מפני ההרהור על פירור־הלחם של יום המחרת, אשר לא יימָצא. מעוצם־הרעה ומכובד־הנחושתיים, מקהות־הריקניות ומקוצר־הרוח נפסקו חיי התחום…

“ושוב אודיעך בני – כותב לו “אביו־מורו” מעיר מולדתו – ואבשרך נחמה שש”ב³² הבחור המופלא והמופ'³³ כמוהר"ר³⁴

חיים נחום נ“י³⁵ קיבל בשבוע דנא בסיעתא דש'³⁶ הודאה כשרה ונאמנה להיות שו”ב³⁷ בכל תפוצות־ישראל יאכלו ענוִים וישבעו ואי“ה³⁸ שידוכים הגונים משכימים לפתחו אלא שבעוה”ר³⁹ לא נתקיים בנו השתא כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואדרבא שנתדלדלו כל המעיינות השם ירחם ועושים שבתות חול לא זכינו ונתקיים בנו מקרא אחר מקרא מלא דבר הכתוב והיו חייך תלואים לך מנגד ר"ל⁴⁰ ועוד נאמר גדר בעדנו וכו' וד' הטוב בעיניו יעשה – – – "

ובשעה שהיה רואה הוא את כל הדחקות, המנוסה, הדאגה והטומאה אשר מסביב, בשעה שהיה שומע מפי זלמן הקרוב אליו על דבר כל התלאות המוצאות את קרוביו ומיודעיו, גם את אלה היושבים פה, גם אלה שנדדו להרי חושך, בשעה שהיה קורא בעיתונים את מגילות הצרות, אשר ידע, כי כאין וכאפס הנה מול המציאות האמיתית – בכל השעות האלה היה נקוֹט בפניו על דמיונותיו ה“רומאנטיים”, על ציוניותו השירית ועל כתביו העוסקים באמנות ויופי. מה רוח ומה תפארת, אם אלה כלים במצוק? מה הוד ומה נצח, אם אלה נמקים בקלקול נצחי, אשר אין מפלט ממנו? מה חסד ומה שירה חדשה, אם אין בכוחם להמעיט את הצער הלז, האוכל בשר ונפש?!

היסורים חזקים ממנו. והוא חדל לצאת לכל חזיונות־החיים מתוך עצמותו, ממהות־נפשו, כאשר הסכין עד עתה. הוא חדל ללמוד מעצמו על אחרים. כובד העינויים של האחרים, השאיפה האחת שלהם לאכול לשובעה פעם, יצאו ללמד על עצמו. ויהי הוא וכל מעשיו כחגבים בעיניו. וכן היו גם כל יסוריו בנוגע לאותה שאמרה לו: “צר, צר לה”…

הוא עושה. מה הוא עושה? במה עומד הוא בפרץ?

התכווצות, צמצום, זעיר־אנפין. הוא מסדר ספר, מתקן, רושם… חה־חה־חה… הוא עובד, הוא אינו מתעצל…

– כל היום? – עונה ר' משה אהרן בלעג גלוי להושע פועלו, כשזה האחרון נמלך לשאול שאלה בעלמא, איה מקום הביבליותיקה הציונית ואם פתוחה היא כל היום – כנראה, אין עסקים אחרים משבת שם ומעיין בגאַזטין. בערב יש אשר ייכּנס איש שמה לפעמים… למי שיש שטר־גורל הולך להיווכח ב“הצפירה”… טה־טה־טה, כל היום תהיינה ביבליותיקות פתוחות – מעשה יפה!

מוות, שעמום, ריח בית־הקברות. איזה אבק של שורות מרובעות, איזה גל של חצאי־ציוֹנים עם “מגיני־דויד” ברבידיהם, איזה מספר של “קוראים” הדיוטים, מבולבלים, מטורפים, מעוקמי־המוח ומטומטמי־הרגש, הקוראים מלה אחת בקריאה משובשת, מרפרפים עליה ומבליעים השאר, וגם אלה הולכים ונשמטים אחד, אחד…

מן המשכילים יודעי עברית נשאר נאמן עם בית־העקד העברי… שנייסר… יום־יום, תיכף לפתיחת ארון הספרים, בא זה לשם וכולו אומר הכרת תודה לעצמו על בואו הלום… רואים אתם בחוש עד כמה הוא עומד למעלה מכל הזרמים והרוחות המנשבות… כל פניו עם חוטמו העבה והמעוקם עומדים ומתלוננים: ריקה התבל… שׂם הוא את משקפיו על אפו וגם זכוכיותיהם צועקות: ריקה התבל…

התבל, אמנם, לא היתה ריקה כל־כך באותו הקיץ שהיה הוא, שנייסר, באחוזת הכפרי אבי־הבת, ואולם אחר־כך, כשנתעוררה השערוריה וצריך היה להעמיס על צווארו את ריחי הנערה שנתפתתה, וביחוד בזמן מאוחר, כשצריך היה להכותה ולגרשה – נתרוקנה, נתרוקנה התבל…

נתרוקנה התבל – ומאפס מעשה, או כדי להימלט ממבטי העיניים הסמויות של האם־האלמנה, הוא בא יום־יום לחטט בתוך המספר המסוים של ספרי הארון הקטן, למצוא לפעמים איזה ספר־שירים, לשים בו עין אחת ולהיווכח בפעם האלף, כי “יש אנשים המתים ברוֹמאַנטיותם, והוא, שנייסר, במעמקיו, סוף־סוף, אחד מהם…”

וחדשה זו שנייסר מגלה בקול של “נגזרה גזירה”. העולם הלא חושב אותו לפסימיסט שאין לו תקנה, ופסימיסט אשר אין לו תקנה הוא באמת, אלא מה יעשה – והעולם טועה על פי דרכו, מה יעשה וגזירה נגזרה עליו לבלתי היות פסימיסט מוחלט במעמקיו, מה יעשה והוא, שנייסר האומלל, הנהו, סוף־סוף, רוֹמאנטיקן… אסון הוא!

ואולם אחרי רגע הוא כבר שב לשאול בקול של “הכל הבל”:

– מה, ספרים חדשים לא נתקבלו בוודאי?..

– לדאבון הלב… – עונה הוכמאן הצעיר בצחוק שפתיו הרכות והאדומות.

שפתיו הרכות והאדומות של הוכמאן הצעיר צוחקות. ואילו היו שואלים אותו, ספק הוא, אם היה יודע להשיב, על מה הוא צוחק: אם על שאין ספרים חדשים מתקבלים ואם על אשר הוא מוכשר להביע מבטא כמו “לדאבון הלב”.

– – – – – – – –

"אדון נכבד וסופר מאד נעלה!

שמחתי מאוד על הבטחתך להוסיף ולהעניק ל“התחיה” מפרי עטך. ובזה הנני מתכבד להודיעך, שמאמרך “השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה” עשה רושם והכל מנבאים עתידות לכשרונך במקצוע הביקורת, שדה לא עוּבד עדיין בספרותנו. לדאבוני, אין לאל ידי למלאות בקשתך בדבר הסכום הקטן מראש. אושיות “התחיה” עוד לא התכוננו ועמודיה רופפים… כשאקבל את כתב־היד שלך ע“ד הספרות העברית בראשית המאה העשרים”, אשתדל לשלוח לך איזה סך עוד קודם ההדפסה.

קבל וכו".

– יהודה הישראלי, עורך “התחיה” ומול"י – בידחה דעתו של אברמזון – איש ישר הוא… אוהבו באמונה…

וַיקום מעל דרגשו וילך להשיג הלוואה קטנה להוצאות המשלוח.

ההלוואה הושגה לעת ערב, ואולם אִתה יחדיו נכנסה אל אברמזון מחשבה טורדת אחת, אשר עקיצת עקרב היתה לה: אילו היה סופר בלשון אחרת…

אה, אילו היה הוא, באופיו ותכונתו, סופר בלשון חיה – מה שונה היה המצב, מה שלמים היו אז חייו! הן הוא מרגיש בתוכו גם צורך, גם רצון, גם כשרון, גם יכולת כל־כך עצומים, כל־כך אמיצים לעבוד ולעבוד ולעבוד. הוא היה בא לעיר־הבירה או למרכז ספרותי באחד הכרכים, והיה מייסד “הוצאת ספרים” חדשה ורעננה, או עובד בכל נפשו, בכל התמכרותו, באחת ההוצאות ההולכות קדימה שכבר ישנן. כל חייו היו נבלעים בעבודה זו; הוא היה נלחם לרצונו. והיא? הן טעמה הספרותי מפותח כל־כך, הן בהבל־פיה – תמצית־החיים… היא היתה אתו, על ידו, כן, היא היתה הולכת אתו. היא היתה מעודדתוֹ, מכשירתוֹ, מרוממתוֹ, גורמת לו להרגיש בעצמו ביתר שאת וביתר עוז את רוח־האדם שבו, ממלאה את חסרונותיו באישיותה שלה, באותם היסודות הנשגבים והמצודדים שיש בה, בה – חוה, אשה נאה ונפש טהורה!

ועכשיו? נורא הדבר… מלחמה אוכלת לב ונפש לו בהשפעתה שהיא יכולה להשפיע עליו. כן, הן בלעדיה אין מילואים לחייו…

– ועמה?.. – עולה שאלה קטנה ומעפילה לצנן את הלהט אשר בנפשו – עמה חיים מלאים? חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?

הוא מתייצב בקרן־זווית ומליט פניו בכפות־ידיו.

כן, כן, כן… רוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזירה… אבל יחיד־הציבור יעמוד; יחיד־הציבור יעמוד בה…

כן, כן, כן. עקור יעקור משורש את תקוותו, את התקווה העולה בתוכו, למרות הכל, כזבוב טורד על הדם הקרוש בבית־המקדש… עקור יעקור משורש אותו הקול הלוחש לו, כי דיו הרגש הפשוט שבו להיותו שואף אל מטרתו. מיום שחרבה האפשרות, כי יעבדו במקדש אחד – נגזרה עליו לברוח, להתרחק…

שקר הדבר! בן־הגלות אינו פחדן! בן־הגלות אינו ירא מפני ריחיים; בן־הגלות אינו ירא את מלחמת־החיים; בן־הגלות חזק הוא! בן־הגלות יודע רק, כי לא דיוֹ הוא הרגש, אשר בני־החופש “אהבה” לו יקראו. זה נאה ויאה לסטודנט פּטרוב – הוא בן־חורין, הולך קוממיות. הוא, אברמזון, לא ישווה לו לעולם. רם הוא ממנו, אבל כפוף… עליזות כזו שבפני גריגורי ניקולאַיביץ' לא קיננה מעודה בשרטוטי יעקב בן יצחק, יוצא הישיבה… רק הוא, פטרוב, הנהו בן עשרים לכוח ובן שלושים לרדוף… אברמזון היה רק בן חמש למקרא ולמשנה ולגמרא ולמצוות ובן חמש־עשרה – לעצה, לבינה, לשוח ולקלל קללה נמרצת!

חה־חה־חה! הוא, אברמזון, אשר ראשו כואב תמיד, אשר רביד־צווארונו מהופך תמיד; הוא, אברמזון, הראשון לבני הגלות, אלה בני הגלות שנאָרוּ במאֵרה: “ארור אתה מן האשה!” – הוא, אברמזון זה חושב על דבר נשיקות, על דבר אהבה, על דבר אהבה ליֶווה איסאַקובנה… מה נמאס היה בעיניה, לוּ ידעה את הדבר!..

כן, יצטמק עמלו, יצטמק; ייתָּלה על בלימה, ייתּלה… דור יבוא וידע…

יבוא?.. ומי יודע?!.. מי יודע?, אם לא תעֹה תעתה נשמתו לעולם לא לה? הן מנוד־ראש מסביב… הן רק שבולים בודדות מסביב… עשבי הרחוב האחרונים… מלאך אין להם לאמור: “גדל!”…

הן בית המקדש חרב לעולמים – מה הכוהנים הללו עושים?

“מאמרך עשה רושם”… חה־חה־חה… רושם על מי? על אותן השיבולים הבודדות… על אותן השיבולים הבודדות העומדות על הקבר הגדול… על אותן השיבולים הבודדות, שגם הנה מוציאות מאמרים העושים רושם?.. חה־חה־חה…

קוליה, בנו של חברשטיין… וזרעו של האזרח שיינדלנסקי, הישמעו את אשר כתב בדורו דויד בן ישי אביהם?..

כן, כן, כן. הוא כבר אחר את הפּוסטה. מאמרו החדש לא יישָלח היום. מאמרו החדש – מעשה ידיו להתפאר – נכתב בשעות יותר טובות מן הראשון. בשעות של אמונה וקורת רוח… דומה, שעוד אתמול היו השעות האלה וגם מחר אולי תהיינה, ובתוך כך מה רחוקות הן עתה, ברגע זה… אמונה… מחשבות מפליאות… נוצר בעוז… נוצר… למה? למה נוצר? למה נוצר?..

יז

כשבוע ימים נסגר אברמזון בחדרו. רק בלילות היה מטייל ארוכות וקצרות בחצר אשר לבית־מעונו. לפנות בוקר היה שב וסוגר את הדלת על פי ההרגל ומסיר את בגדיו ושוכב. אז יתעורר בו ספק, אם סגר את הדלת או לא. הוא מתלבש, יוצא, פותחה על מנת לסוגרה – ומניחה פתוחה.

– – – – – – – –

פעם אחת, בלכתו לפתוח את בית־המקרא הנתון על ידו, נמלך להיכנס אל אוריאל דוידובסקי. זה ימים שלא היה אצלו. בכניסתו מצא שם את הפרוֹביזוֹר⁴¹ הילברג.

– ובכן, הילברג, גם להיות שני למלך אינך רוצה וגם לזה אינך מסכים? – המשיך אוריאל את השיחה שנפסקה על ידי כניסתו של אברמזון – ומאי אכפת לך, לכאורה? אה? היל־ברג!..

– מה דוידובסקי סח!.. – תמה היושב ופניו שהיו מתביישים תמיד לפני אוריאל נהיו גם מגוחכים עתה, “אחרי ככלות הכל”: אחרי תום כל רוֹמאַנוֹ עם תלמידת הגימנזיון…

– אה? היל־ברג!.. חבל שגם אברמזון עסוק כמוך; כל הימים האלה; אילו לא הייתם עסוקים כל־כך – אפשר שהייתם מתייעצים זה בזה…

“ובכן הוא חוזר חלילה אל הצחוק” – חשב אברמזון על דוידובסקי בצאתו.

זה יותר משנה שנתפרדה חבילתו של דוידובסקי. כל אלה, שהיו נכנסים ובאים בתנועה, כאילו נושאים הם את עצמם לעין־רואים ואומרים “דרשונו”, הלכו איש־איש לדרכיו ולמעשיו. אוריאל, שהיה לבדו, נשאר לבדו. ושאלה היתה אז: היתכן, כי זה האיש, אשר רק כעין צל של מיסטיות פּרוּשׂ על נשמתו הכבירה וכל אידיאה־פיקס אין לו ורוחו לרוב נכון בקרבו – היתכן, כי יחיה עוד שנה תמימה? זה האיש, אשר כל דבר לא נכחד ממנו, אשר ברור יראֶה עמל ואוון, ורק נדמה נדמה לו, כי יש לאל ידו לבלי לשים להם לב, אשר רק במו פיו יבוז לרחמנות, שהוא למעלה ממנה, ולבו מלא חמלה כים, אשר עינו ראתה אותו העולם שאמר ליצור לעצמו ויקרב אל ריקות אין סוף, זה האיש, זה האיש – היתכן, כי יאריך הווייתו עוד שנה תמימה? היתכן?

ועדיין הוא חי –

… זה האיש – הוסיף אברמזון להשתקע בדרך הליכה במחשבותיו הבודדות ויהי כולו כאילו שכח את כל אשר מסביב – זה הנזיר אשר כל סגולותיו של בן־מלך היו רק מחזקות את בדידותו, אשר יחוּד אופיו ואופי־חייו אינם משתנים, מבלי היותם תלויים במעמד הנפש שאינו מוצק, אשר תמיד הוא מיוחד, בעליה, מיועד, מוכן – זה האיש שב אל הצחוק… עד מתי?

והוא בעצמו, הוא, אברמזון, התלוש, אשר כל קאטאסטרופה לא היתה בחייו ולא תהיה, אשר גם בדידותו היא בדידות־תלוש, אשר היה בהול ולהוט להשלים עם זה שאינו אלא כקוֹמפרוֹמיס ארוך דמיא⁴² (“לשונו של אותו האיש ממש”) ולא עלה בידו, הוא, עצמו, ─ עד מתי, עד אנה, עד מתי?..

עד מתי יארכו הימים של הליכה לבית־העקד וישיבה שם? עד מתי יהיה גופו לשדה־מלחמה בין כאב־ראשו וכאב־שיניו?

אברמזון עמד. עירונים מעוקמים, דלים, נשחתים, נחפזים, מתנועעים, רוחשים – מוזר. כל מחשבה אין – מוזר. מוזר – מה זאת?

ובתוך כדי רגע הוברר לו הדבר: בהירות נוראה, לבנה, קפואה, נקבה את מצחו. בפיו נהיה גועל־מרירות. ובכן, הנה, סוף־סוף, בא אותו הדבר, לא של אוריאל, לא של אוריאל, אותו הדבר שניצנץ בו, בו, באברמזון, כבר, כבר, כבר…

– – – – – – – –

הוא ישב בבית־העקד ונדרש לאשר שאלוהו. ובכל פניה שפנו אליו ובכל דיבור שנגעו בו, התאמץ בקרבו איזה איש אחר, לא־הוא, להתעודד…

– פֶה… פֶה… הכל מרגיזני… אַי, נחלשו עצבי… נחלשו עד לידי ביזיון…

עיניו הישירו להביט אל נקודה אחת בקצה חתיכת העב השקוף אשר במרומי השמיים, ובכל קרביו התרקמו הנקודות המוארכות של המסרקות הצבועים אשר במקלעת־השיער של אותה, שאמרה לו “צר, צר לה” – התרקמו ונבללו בכפתורים הקטנים והעגולים שבחושנה ויחוללו בתוכו מחול־משחקים.

– כל ההרמוֹניה מתקלקלת… – לחשו שפתיו – חושן אדום… כל ההרמוניה…

וכהרף־עין שכח את כל זאת. והנה הוא יושב על הכיסא בבית־העקד הציוני. לא! לשווא יפחד פחד. הדבר לא בא עוד. מחשבתו בהירה…

מחשבתו בהירה, האלוהים והשטן! הנה הוא קורע בכוונה את שער הספר “מסעות בנימין השלישי” והוא יודע ברור, כי הוא קורע את שער הספר “מסעות בנימין השלישי”…

בהירה־בהירה היא מחשבתו, כוללת, מקפת…

משחק משונה, אכזרי, מקרי, בלי ראשית, בלי סוף; בתוכו – עולמות אין מספר, בלי בינה, בלי תכלית, ראשיתם ערפל, אחריתם אבדון; בתוכם – ארצות כבירות, גויים גדולים, עמים רבים; ביניהם – שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח; לשה הפזורה – טלאים־ציוֹנים; לאלה – בית־עקד; לוֹ – כיסא… ועל הכיסא יושב הוא… יעקב בן יצחק אברמזון…

– עובר אני על פני חדר־המקרא וָאוֹמַר: אסוּרה־נא ואראה…

– דויד בן יחיאל! – התעורר האחר, המתחזק בתוך־תוכו של אברמזון, כשהוא־הוא, הוא בעצמו, ראה רק את הקורחה, ואת המבטאים המתפנקים “עובח… חֲדַח המקחָא… וָאמַח… אסוּחָה ואחְאה” לא שמע כלל.

– נו, סופר’ח צעיר’ח, מה חדש נשמע פה?

– חדש?.. והישנות מעטות?.. חדשות ישנות… הקורחה מתנוונת ונופלת…

שיינדלנסקי נתן עיניו בדובר בו. נדמה לו, כי שמע מלה מוזרה, הפוגעת גם בכבודו במובן ידוע, אך אולי טעות־שמיעה היא?

– במי האשם? – שאל – במי האשם, שהביבליותיקה מתנוונת ונופלת?

– במי האשם? – טען האחר, המתחזק בתוכו של אברמזון – יאמר־נא הלהד"ם?

– הלהד"ם? כוונתך: לא היו דברים מעולם?

– לא היו דברים מעולם! – גנח אברמזון כמעט בשמחה על אשר תפס את פּירוש מלותיו – לא היו ספרים, לא היו קוראים… מר שיינדלנסקי מחה בגודל־לבו נגד משפט קשה זה. חוסר־ספרים וחוסר־קוראים? האומנם, אפשר להוציא משפט מוחלט כזה? ה“צעיחים” הנם תמיד בעלי התפעלות יותר מדי ומפליגים. עיקר הרע הוא רק בזה שאין מעשים, אדם אין, שיקח את כל הטורח על שכמו. הוא, שיינדלנסקי, אין לו פנאי. והן הוא אמר… הוא נכנס עתה רק לתת לאברמזון את שכרו. הן כבר עבר חודש…

“כדאי לחיות בשביל לקבל שקלים מידי זה” – הסתננה כמעט מחשבתו של אברמזון, כשהשליך את שכר־חודשו לתוך כיס בגדו העליון הקל, אשר מחמת הקור שבחדר לא היה מסירו והיה יושב בו תמיד.

וכמו בשביל להחזיק בהגיונותיו הצלולים, הבריאים, מיהר ויבקש מדויד בן ישי את החוברת האחרונה של “התחיה”, אשר הוא “לא קיבלה עדיין ואשר אצל מר שיינדלנסקי אפשר שכבר ישנה”.

שיינדלנסקי ענה מתּחילה ב“המ…” “התחיה”? המ… חוק אצלו ולא יעברנו לבלי תת מספריו למקרא. סיבת הדבר: הוא אוהב את הספרים גם בתמונתם החיצונית, שלא תהא הכריכה קרועה וכיוצא בזה. מה לעשות? חולשה אֶסתּטית היא, אשר לא יוכל להתגבר עליה. והצעירים הלא מדרכם לעשות את הספר הקרוּא תל־עולם… ואחרי ההקדמה וההוספה להקדמה, שלדעתו “גם לאיש קטן הרשות להכיל בתוכו איזה חולשות בנוגע לקניינו הפרטי” – שני רמזים בחדא מחתא – זכר הדובר את עיקר תשובתו: ─ מה? “התחיה”? את “התחיה” ביקשת? אח, חטאתי, חטאתי, ברוך דיין־האמת, סופר’ח צעיר’ח, לדאבון־הלב. ואני, אמנם, ניבאתי מראש. אני חיוויתי את דעתי לא פעם: מכתב עיתי לבני ישראל בימים האלה, אם רק רוצה הוא להתקיים, חובה עליו להיות ציוני. במלים אחרות: רק האורגנים הציוניים יש להם זכות־הקיום ואפשרות־הקיום. ו“התחיה”, אף שאחר מיטתם של המתים, בעוד שלא נסתם עדיין הגולל…

הגולל… ודויד בן ישי, מלך־הסופרים, חי וקיים!

אברמזון דמם. ואולם לו נדמה, כי כרגע צעק בקול את ה“חי וקיים!”

כשנשמע מן החדר השני קול השעון המשמיע שבע, אמר אברמזון אל נפשו, כי כבר באה העת לעשות מעשה. גזירה היא שמא יאחר…

– הלא עד השעה השמינית צריכה הביבליותיקה להיות פתוחה! – התרעמו היושבים, כשהתחיל אברמזון קודם זמנו לסגור את ארון הספרים הקטן.

הוא לא שמע לקולם. ואולם כשכבר יצאו הכל, נשאר הוא על מקומו מבלי נוע עוד כשעה שלמה.

אז כיבה את המנורה ויצא. בחוץ היה ליל אפל ולח. אברמזון צעד צעדים מהירים אחדים לביתו וישב על עקביו.

"אוריאל מימינו, מפיסטופל משמאלו, לוציפר מלפניו, שכינת אל מלאחריו… ועל ראשו? ועל ראשו… "

הוא התייצב על הגשר ויבט המַימה. חשיכה. על ראשו עומק אין קץ, ובלבו – תולעת־יעקב. תולעת־יעקב ועומק אין קץ? אין קץ? הלא בא הקץ…

שחורים היו השמיים ממעל ושחורים היו המים מתחת. כל גופו התגעש ויינשא מעבר למעקה־הגשר – – – וגעגועים כמוסים ורכים השתזרו פתאום בקרבו. הוא נקפא וגלי הנהר רעדו. וכאלה הגלים התחילו רועדים גם הרהורי העומד: עִמה ייסֶפה. היא גוֹועת – מדוע יחיה הוא? היא מתה… והוא, כירמיהו הענתותי, כיהודה הלוי, הלא הנהו רק אחד מבניה…

דממה ושחור אפל היו מסביב. קול צעדים רכים וקטנים. כצעדי אשה תועה, נשמעו מרחוק, מרחוק. רצי המים פיזזו, נחפזו, העלו קצף, הלבינו – פני העומד חָוורו. לבו לא דפק בקרבו; ברכיו נחלשו… ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יתַּמוּ עמו. רחמיו נתעוררו לכל נדנודי האוויר, לכל הדוממים, לזה הגשר, לכל אלה הבתים משני עבריו, לאלה הצעדים הנשמעים מרחוק, אשר כל זה יאבד ולא יהיה, כאשר לא יהיה הוא עוד!

הוא התפרץ ממקומו, כאילו ניתק מתוך כבלי ברזל – וירוץ. רגליו נתקלו בגוּמָץ, באבנים, והוא לא חש דבר, לא, לא, לא. הוא לא עוד וכל זה יישאר; כל זה יישאר – והוא גוש־עפר בלתי מרגיש לנצח־נצחים; לסתום חזון לעולמים, לדורות, דורות חולפים… הוא איננו – והחידה עומדת… לא, לא, לא…

הצעדים הרחוקים קרבו. אשה באה־בשנים, המוכרת את גופה הבלה בפתותי־לחם וטיפות־ יי"ש, עברה, היא היתה שיכּוֹרה, התנודדה, ומלים לא היו בפיה, כאילו בוֹשה ויראה לקרוא את העומד.

אברמזון הדביקה, הוציא מכיס בגדו העליון את המטבע הצהובה־הנוצצת, שקיבל לפני שעות אחדות מבעל־הקורחה, ויושט לה, – אחותי…

אז הסב את פניו שנית אל מימי הנהר ויצחק בקול. היֹה היה איש – ואיננו. והעולם אינו חסר כלום. אין בעל המאמר “השפעת החסידות” והעולם אינו חסר כלום. הילברג מגחך ומפהק; שנייסר נותן משקפיו על אפו, ואיש לא יעלנו על לב. ואביו?.. ר' יצחק יוסיף לו לשבת בטלית ותפילין ולעסוק ב“חוק לישראל”… שניים מקרא ואחד תרגום, שניים מקרא ואחד תרגום:

וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַאֲמַר יְיָ לַהּ תּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמְעַיְכִי יִתְפַּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַעֲבִיד לִזְעֵירָא –

קווים ירוקים־אדמדמים וניצוצות של אש לבנה רקדו לנגד עיניו. “ורב יעבד צעיר”, “ורבא ישתעביד לזעירא”: עֵשׂו יסיק את תנורנו בימי השבתות; ויבקע גם העצים – מוסיף המן בשטנתו. היהודים עצלים לעשות זאת בעצמם – טוענים האנטישמיים.

המלים האשוריות המנוקדות עם טעמיהן הסתכסכו בין הקווים הירוקים־האדמדמים. אברמזון עצם עיניו. האותיות נחרתו בקצה כיפת השמיים באש שחורה…

יח

היתה השעה השלישית אחרי חצות הלילה ובחלון חדרו של אוריאל דוידובסקי עוד היה אור. אברמזון לא תמה ויגש וידפוק בדלת. איש לא ענה.

הצמרמורת שאחזה כל יצורי גוו של הדופק התחזקה כלהב אש בהפיח בו הרוח. הדממה ששלטה משני עברי הפתח היתה הרת אימה. הוא שנה את דפיקתו…

– טַק־טוֹ … טַה …

אין עונה.

– טַק־טוֹ … טַה …

– טִין … נשמע צלצול של תער־גלבים נופל ארצה. וכעבור רגע פתח בעל־המעון את הדלת, כשהוא לבוש כל בגדיו ורק צווארו ערום …

דומיה בודדה ומחרדת של הוויה נפסדה טסה באוויר־החדר והודיעה לנכנס את כל אשר היה נעשה פה בעוד רגע, אילמלא שבא הוא לכאן. חרדת אלוהים מפני איזה “נעלם” המרחף כאן שפכה את ממשלתה על אברמזון. הוא חרד להשמיע קול צעדיו: על ראשי אצבעותיו ניגש עד אחד הכסאות וישב.

אוריאל סילק ברגלו מעל דרכו את התער הנוצץ שהיה מתגולל על הארץ ומעכב את פסיעותיו בחדר, פסיעות הבאות מתוך דעה מופלגת ומחשבה כבדה. פניו היו חיוורים, שלווים כדרכם, ורק צווארו הערום והארוך נדמה כאילו נתארך עוד יותר ויצא ממידתו. אברמזון שהה במקומו, כשהוא יושב ושותק וראשו מוּרד; לבסוף הרים את עיניו ונתנן בפני אוריאל. הוא דימה למצוא בעיניו לוּ גם משהו ממה שהרגיש פעם בנערותו, כשמשוהו מן הנהר וכל עוד רוח בו. – לא… האיש הזה גם שאול לא ישאלהו: “מה לו כאן במעונו בשעה זו, אחרי חצות לילה?”

הרעיון האחד “מה עלתה לו לזה, אילו שהה הוא, אברמזון, עוד רגע בחוץ” סינן את כל הרהוריו האחרים של אברמזון בכל הנשף הזה ועשאם ברורים וצלולים. ברור שיווה בנפשו ברגע זה את תואר פני אוריאל המת… וכשניגש אוריאל עד השולחן ויעל את הלהבה הכהה של המנורה, עלתה עוד בלבו מחשבה צלולה: ובכן, רק המעיט את האור בשעת הכנותיו, רק המעיט, וכבה לא כיבה לגמרי… היוכל גם הוא, אברמזון, למות מבלי לכבות המנורה תחילה? הוי, מדוע ישוועו בו ככה כל קרביו, כי, בכלל, אין לעשות את המעשה ההוא?..

– גשמים מטפטפים, אוריאל… הקיץ בא…

דוידובסקי נזדעזע. כחדש נראה לו קול הדובר, אחרי אשר לא פילל עוד לשמוע קול. עוד רגע ועיניו נכונו לשלוח מבט־צו לאורח המאחר: “לך מזה!” – אך פתאום ענה ואמר:

– אה? מה עשתה האם היום?

אברמזון נחפז לענות, וגם קולו, כקול איש שיחו, היה נמוך ומרוסק, כאילו יותר משהוא משמיע הוא משאיר מבפנים:

– אמא, אוריאל, אמא? מה אמך עושה?.. יום־תכבוסת לה לאמא היום, אוריאל, יום־תכבוסת: כתונות הילדים הקטנים כיבסה היום אמא. הילדים לא ניגנו, רק יִללו, אוריאל – פנאי לא היה לאמא להאכילם. אוריאל, אילמלא שמעת את קולותיה השונים של אמא, קולותיה השונים, שבהם השתיקה את יללת הילדה, את יללת הילדה הקטנה: “בֶּבֶּלה, בֶּבֶּלה, הוֹפּצי; אָח, מזלי; אָח נחמה; אָח, חִיוּת, בֶּבֶּלה לי, בֶּבֶּלה לך”. אוריאל, איני יכול למות!.. עתה נוכחתי!.. אויה לי… אין צורך למות… גדולה היא חידת החיים… גדולה מחידת המוות. בֶּבֶּלה, חִיוּת…

אוריאל נתן בו עוד פעם את עיניו הכהות; מראיתן כמראית עיני האיש, אשר כבר נפלו כל המחיצות הסובבות את לבו. הוא הפסיק את הילוכיו וישב ליד אברמזון. – הקיץ בא? טוב; אבל אין די בכך כלום: כבר אינו יכול להושיע; הן, בדיעבד טוב שאירע כך, שנתעכב הדבר… רגע אחד היה, רגע אחד קטן, והוא לא יכול לעמוד בניסיון: יגיע בעצמו! עוד דמעות אחדות לאוקיינוס של דמעות, ובעבוֹר זה – שלוות אין סוף. כמה קורא הוא, כמה שובה הוא. אבל טוב גם שאירע כך. הוא יסע מזה. מוטב שיבוא הדבר מרחוק. לא לפניה. מרחוק אין הדבר נורא כל־כך. כי על פי איזו זרות, נורא הוא המוות, סוף־סוף, לבני חלוף: קשה להם לשער מה זו הוויה לא־נצחית. לא־הוויה נצחית. הן. הקיץ בא?.. טוב… יבוא לו… בעולם יש טוב, יש גם טוב… בדבר, שמקרה הוא, אין רע… ואותו לא צרת העולם מטרידה, לא צרת העולם; הן… גם התער טוב הוא… פדות בו… מנירוואנה יגאל…

– מגאולה יגאל? – תמה אברמזון בקול לחשים.

– היא אינה גאולה; הוא גואל, הוא יפה; ריקות אין סוף. היא אינה גאולה. היא תרופה; תרופה. השתמשתי בה ימים רבים. השתמשתי בגאולה מדומה. לא גאלתני גם מיראת דמעות. הלאה מזה. שם. דרך אחת. חיי־מוות לא גאלו; עתה קורא לי מוֹת־חיים. יעקב שמע: מבטך לא טוב הוא. אמרתי, כי ישן אתה עתה… והנה מבטך – לא טוב. בשלווה אני מגלה את אוזנך. מבטך לא יקו לקץ…

– אוריאל, אתה מרמז לי?

– יעקב, איני מרמז. ברור.

– אוריאל, האור המועט שהיה מתחילה במנורה – לא אתה המעטתוֹ?

הן רואה אתה. הוא מתמעט מאליו.

אברמזון קפץ ממקומו. אוריאל, שישב סמוך לו, נעשה לו מופלג, כאילו הוא מעבר לשבע חומות. קולו היה כאיש אשר יינו סר מעליו מפחד־פתאום ואחרי אשר שבה נפשו למנוחתה ירד הברזל על ראשו והממהו. דוידובסקי קם גם הוא…

– ובכן מת אתה אוריאל, מתוך אור? – עיניו דלו לפניו – מתוך אור? מתוך בהירות יתירה ולא בחריקת שיניים? אוריאל, אני איני ירא משיגעון, שומע אתה, איני ירא. אם אין חיים – חיים, אזי אין דבר! דבר אין! והחוט לא אפסיק. לא זהו שחרור… ובכן גָווע האור מאפס נפט? ואינך ירא את המוות? כן, המוות אינו נורא… הגסיסה נוראה… הסנה נורא… יסורים נוראים… יסורים, אשר לא נשמעו מיום ברוא אלוהים שמיים. תיוהא, תיוהא לדורות, קלקול, קלקול לדורות, ריקבון וניווּל. הרף! אל תאמר לצקת נפט… הלא שמן אָין: נטמאו כל השמנים… ובידיו לא אפקיד רוחי! אל תאמר ואל תרמז… תּום אֶתוֹם עמה, בגסיסה הגדולה, הארוכה… עמוד והביטה: אל תלך מזה. ואל בית מנַדיך לא תבוא. גשמים מטפטפים… אל תאמר: הבוקר אור… עוד תכבה המנורה ואנחנו נשב בחושך… קריאת הגבר?.. התרנגולים קוראים מחדר הכיריים… שא עיניך וראה: דועכת הפּתילה, דועכת, דועכת… והנה הקץ…

אוריאל דוידובסקי לא חדל מלהתהלך בחדר בצעדיו האיטיים, הנחים. חזותו היתה של איש אשר לבו נפתח לרווחה לשמוע הכל ולהבין הכל, ועיניו – של נפש, אשר כל רגע הוא לה לחיי עולם… הכתלים החשכים, הסיפוּן החשוך והמנורה החשכה המו לבושי קדרות את המיית לילם.

יט

– אֶה, הנה מה שאבקש ממך – דיבר שלמה פרנקל אל חוה בלומין פעם ביום השבת בשבתו בחדרה – מה רצוני לבקש? כן: תני לי ספר למקרא. שם בביתי, רצוני לאמור: אצל אברמזון, יש דרמותיו של איבסן. ואני חפץ לקרוא סיפור. דרמות, מותר לאמור, יש לכל אדם למדי בחיי עצמו…

בלומין הביטה בפרנקל בצחוק־עיניה, עיני עלמה גדולות, בהירות, פקוחות.

– ומה הֵנה, לדוגמה, ה“דרמות בחיי עצמו”, אם יש האפשרות לשאול ולשמוע?

פרנקל חשב: “היא לועגת לי… היא נוטה אחריו… אין כל ספק, היא נוטה אחריו…” וסיפורו על דבר חייו את אברמזון היה מאוּכל בשנאה מסותרת.

– אברמזון אומר בעצמו, כי עצביו נתערערו עד היסוד, ואי־אפשר לדוּר עתה עמו בכפיפה אחת…

מבלי משים, כמו רק להתגרות בלבו שאינו רע מטבעו, חלף כברק במוחו של פרנקל צל אותן ההרגשות, השונות לגמרי, אשר הרגיש לפנים ל“אלופו ומיודעו”, והמשטמה גברה בקרבו. אברמזון רימהו; כך, רימהו. הוא טמן לו פחים וילכדהו ברשתו, כדי להתגדר בו בעצמו ובגודל־נפשו. הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו, עקר אותו ממקומו, הטיל תגרה בינו לבין אביו שבצוער. וסוף דבר? הוא, פרנקל, שמע לו, ומה לו בכל הנבואות? מַדע אינו קונה לו; איש אין, אשר יתפלא לו כראוי, אשר יבין את כל כובד המלחמה, אשר יצא ממנה בזר־ניצחון, ואפילו על זו לא ייכָּבד ביותר. ואברמזון בעצמו – כן, גם הוא לא טוב מאחרים. למה לו להשתדל, שיקנה הוא, שלמה, דעת ויתנשא עליו? כן, אברמזון אינו טוב מאחרים. לשווא הוא מתפאר בגודל־לבבו, כי “קומוניסט” הוא. אין צדיק בארץ…

– נו, מה פרנקל?

– מה “מה”? – היתמם פרנקל ולבו בער בקרבו: אין כל ספק, כי הוא הביא את דיבתו, דיבת פרנקל, רעה אל זו. כי למה היא מדברת עמו באופן כזה? אי־אפשר שלא תהא כאן השפעתו. הלא גם בנוגע לו ולחבריו הפועלים קילקל אברמזון את כל ענייניו. הוא, פרנקל, הלא מפורש שמע מפיו של אברמזון “דברי מוסר”, שלא מצב הפועלים האמיתי נוגע אל לבו, לב פרנקל, וכי לא לפקוח עיניים עוורות מגמתו, אלא שבהתגלות־לבו הוא רוצה להיות בעיניהם כאחד מן החברה ולהיכּבד על פניהם הוא מתכוון. אלו הם דברי קומוניסט! אם בגלל עוֹניו, עוני שהוא בעצמו גרם לו, מוכרח הוא פרנקל, לגור אצל אברמזון – היתן לו גם להשׂתרר עליו? אה, כל מצפוניו של אברמזון נגלו לו עתה. עתה פיצח את האגוז הזה, שאין תוכו כברו!

– נו, מה, מה אברמזון? – לא חדלה בלומין להכאיב את לב איש־שיחתה בנקרנותה.

– לא כלום!.. – ענה פרנקל בעניווּת מעושה – אני אומר רק, יֶווה, וכמובן רק לך אני אומר זה, לך ולא לאחר, כי הטעות בבני אדם, לפי עניות־דעתי, מצויה מאוד. כל בני־האדם, לפי עניות־דעתי, הם אֶגואיסטים ותו לא. חקרתיה, כן היא. מדמה אתה לפעמים, לכאורה, ש… ש…

– בקיצור, לשון־הרע – לא התאפקה יֶווה איסאקובנה ותצחק בקול על המלה היהודית שנזרקה מפיה בכל מדברה הרוסי – אבל מה הוא הדבר בעצם?

– איזה דבר?.. אני אומר רק, כי נער הייתי עד בואי הלום. רכבתי על כנפי דמיוני, אה, כן, כן – פרנקל נאנח – אחרת, אחרת, לחלוטין אחרת, חשבתי בנסיעתי לכאן. באמת, יש לי הרשות לאמור: כל תקוֹותי היו לאפס. ועל כן, לפי עניות־דעתי… ועל כן אני סובב את לבי… ל… סובב…

– לייאש מן החיים?.. כן, מובן. יפה כך. אבל אברמזון… מה עניינו לכאן?

– אברמזון? הלא אמרתי: לא כלום. לפני ימים אחדים לא לן בביתו. בא עם הנץ החמה. נראה היה, לעניות־דעתי, שלא ישן כל הלילה. כל היום ההוא שכב חולה. נו, כמובן, טרחתי לדאוג לו, והוא אינו מספר לי דבר – קוֹנספיראַציות. בקיצור, ברוגז הוא עלי – כך נראה לי. ובשביל מה? בשביל ששיח ושיג לי את הפועלים העובדים עמי, נוּ, בדבר מצבם. וכמובן מאליו, נוּ, יֶווה, כלום היית מאמינה, אילו סיפרו לך, כי אברמזון מתנגד למפעלי זה? איני מבין בשום אופן, במה הוא מתקנא כאן. לכאורה, לפי עניות־דעתי, אני הלא עובד אִתם ביחד, זיעתנו עולה באוויר אחד, רואים אנו יבלות־הידיים איש של אחיו, וכמובן, קרוב אני להם יותר ממנו. אמנם, בעל־הבית זהו נבל אשר מעטים כמוהו – נוֹשה בו, ב… באברמזון, שכר הדירה וגם… וגם… שכר־הלימוד…

שלמה לקח מעל המדף עוגה והתחיל לועס, כשהוא ממשיך:

– נוֹשה בו, אמת, אבל איש אחר, ואפילו כגון אני, למשל, איש אחר היה “רוקק על זה שבע רקיקות”, כי מה הוא יכול לעשות לנו? לא יוסיף ללמדני את המלאכה, אנוכי הלא אינני איזה שוליא דנגרא. הרי לא לשם פרנסה אנוכי מתלמד. עזבתי נעימות גדולה וטובה מזו של עמידת יום תמים שרוי בזיעה. הלימוד הזה, חוה, כאשר ידעת, הרי לא אחזתי בו, אלא לשם דבר אחר, מתוך כוונה אחרת, לפי עניות־דעתי. אין הוא בעיני אלא אמצעי, אמצעי, בלי כל פראזות, אמצעי בשביל להשיג את המטרה־האידיאל, ובכל אופן, לפי עניות־דעתי, לא מן ההיגיון הוא לקדש את האמצעים ולשכוח את המטרה־האידיאל. לפי עניות־דעתי – זכר שלמה פתאום סגנונו של אחד המאמרים, אשר קרא בימים האחרונים בנידון זה – מידה זו היא השגיאה היותר מכאיבה בהתפתחות־ההיסטוריה. ויודעת את, חוה, מה הוא אומר? לא יאומן כי יסופר: כופר הוא בעיקר־הדבר! מאז שב מצוער לכאן – כמה נשתנה, כמה נשתנה! ממש נהפך לאיש אחר, אחר לגמרי, ואיני מכירו עוד. לא נעים, כמובן, ואולי גם לא טוב, לדבר בזה – אבל עצוֹר במִלין מי יוכל? אני מוכיח לו דבר, שאין חולק עליו, הבּורג’ואזיה הפעוטית מחויבת לפנות מקומה בבמת ההיסטוריה ולהיכּחד, והוא… הוא לא אמר, כי עלה בידו להוכיח את ההיפך, אבל השמעת מעולם אַרגומנטאציה כזו? משה אהרן חולה, גונח דם, ילדים קטנים… ובכן – רחמנות? ובכן – רחמנות על השממית ולא על הזבוב שדמו נמצץ? לזכּות את האֶכּספלוֹאטאטוֹר⁴³. הלא צחוק הוא! – התלהב פרנקל לאחרונה – אני אומר לו, שהפרוצס…

– וגם עתה עודנו שוכב? – הפסיקתו בלומין.

– לא. אינו מוטל על ערש דווי. חס ושלום. זהו רק ממליצותיו של אברמזון. חולה… כל היום יושב אתנו בחדר המלאכה ופוקד וצועק. אמנם בריאות יתירה אין בו, אבל לא חולה מסוכן כל־כך, כמו שהוא, אברמזון, רוצה להוכיח…

– מי אינו חולה?

– משה אהרן… בעל הבית…

– ואני על אברמזון שואלת…

שלמה נכלם.

– גם אברמזון אינו חולה עוד. אז בבואו, היה מעורר דאגה, עד שהייתי משיאו גם לקרוא לפיינרמאן, והוא לא רצה. חוץ מחברשטיין לרפואת שיניו אינו משתמש ברופאים. בכלל, משונה. לא כזה היה בצוער…

– כן, נשתנה… – אמרה יֶווה איסאקובנה כמו לעצמה – ואני אמרתי, כי איש כמוהו לא במהרה ישתנה… ומה הוא עושה כל הימים?..

– למחר שב לאיתנו. עושה? אינו עושה כלום. שוכב בטל. על פי רוב אינו בבית כלל. רק לפרקים אראנו בחדרנו… דוידובסקי הבכור הלא נוסע לב. לבקש לו הוראות־שעות שם. פה כבר “מגולים הקלפים”… ודרוש לו מקום חדש… ובכן, הוא נוסע בימים האלה. קשה עליהם הפרידה. ימים ולילות, ימים ולילות הוא יושב אצלו.

ופרנקל הסב את השיחה לעניין אחר.

– – – – – – – –

אגלי מטר שנונים וקרירים טפחו בפני עוברים ושבים. אדי האוויר הבלה והנמק זרעו שכוֹל ועזובה בלבותיהם של הנרטבים. נשף של מזמוז, מאלה המבכים את גוויעת החורף, ירד על העיר א. והקדיר עליה את עולמה.

שמואל דוידובסקי ויעקב אברמזון שבו מבית־הנתיבות; הם ליוו לשם את אוריאל, שנסע במסע־הערב לעיר ב. שבפלך הקרוב “לנסות מזלו במקום חדש”.

– נו, שמואל, היה שלום ומאושר! – היתה ברכת פרידתו של אוריאל – מאושר על פי אופייך וביחס המצטרף, כמובן. לך בכוחך, חיֵה, דאג לאמנו ולבני ביתנו הקטנים…

אברמזון כמו התכנס לתוך עצמו. מצב־נפשו, לתמהונו המרובה, לא היה מדוכא ביותר.

– אני חושב, אני אומר – דיבר שמואל – שעתה בוודאי יפה עשה פרנקל שהלך מאתנו. הטעם פשוט: מתחילה, כשהיה אוריאל פה, ירא אבי לחולל “עסקים” ודברי ריבות. אני יודע את אבי. הוא ירא מאוד, תמיד, מפני אוריאל. הוא שתק, התאפק בכל כוחו, התאפק, ועתה – נס הוא שיצא בן־הנגיד ממנו. אני חושב, אני אומר: בן־נגידים, לא פרוליטארי, אך בכל זאת, בבית קצמאן יכירנו מקומו יותר. שם יהיה לאיש!..

הוא צעד את צעדיו הרחבים. וכשהוא מתבונן לצדדים ולאחוריו לא פסק מלדבר בלחישה על עבודת חברשטיין וגריגוֹרי ניקולאַיביץ'. זה השני היה אהוב־נפשו בעת האחרונה, התפאר תמיד בחברתו והגדיל בלב תמים את חין ערכו של “הסטודנט הנוכרי”:

– אז בירכתי גם אני על הכוס… “אחים! – אמרתי – אני חושב, אני אומר: ביום הזה נמלאה השנה החמישית מעת שהתחילה התנועה. גם בעירנו. עיר א., – אני חושב, אני אומר – עיר גדולה היא לאינדוּסטריה. אבל לרגל תנאי חיים שונים ולרגל סיבות, אני אומר…” בקיצור, אברמזון, דיברתי יותר מחצי־שעה… והוא – הכוונה, מובן מאליו, היתה: פֶּטרוב – נתפעל ממבטאי הרוסי והביע את דעתו, כי הוא הולך וטוב. ואמנם לא כיזב: אני בעצמי מרגיש, כי מיום ליום אני מיטיב להגות את מחשבותי ברוסית צחה. האַקצנט, אמנם…

אברמזון הסב אליו פנים. מדברי שמואל שמע רק את העשירית (בכלל, בעת האחרונה, נתחזקה מידתו הרעה להאזין לשיחת הדובר בו ולהניע ראש: “הן, הן”, מבלי קלוט במוחו כלום מן המדובר), ואולם הוא ראה את פניו הישרים, המלאים אומץ והתלהבות ורגש וחום, ויחשוב: אדם זה ששאלת האומה אין לו וקוּלטוּרת המדינה, שהוא חושבה לשלו, מספקת אותו סיפוק גמור – כלום נופל הוא בערכו משאר בני־אדם? תהי “רוסית צחה”! מה בכך? על צד האמת, היהודים הלא לא יצאו מפה. כאן התחנה האחרונה, רבים יימלטו על נפשם, אך הרוב יישאר וכאן עליהם לחיות…

אז נגררה ובאה בלבו פתאום מחשבה חדשה: והוא אברמזון, הוא בעצמו למה יאַבּד את דרכו בחיים? עד מתי –

עד מתי יפסח על שתי הסעיפים? עד מתי לא יתנער לגמרי מעפר בית־העולם? עד מתי יהא מתחייב בנפשו ולא ישמע בקולה, קול־החיים, הקורא למרחב?

אחת ממחשבותיו הצלולות, שנשארו לו עוד לפליטה, התנערה, אמנם, ותאמר לו: יעקב בן יצחק, איזה מרחב? אובד ונידח, כלום יש לך עוד מרחב? אתה תבוא שמה, אחרי כל מה שידוע לך, כתוּת ומרוסק, בלא איבר שלם, ומה תעשה שם?

ואולם כשהגיע לגשר, זכר אותו הנשף, והדבר הוחלט, אז לא יכול להוציא את הדבר אל הפועל, והלילה יוציא. לא, לא “להעמיד נגד הכוחות האיתנים העיוורים את המוות החופשי”, כמו שרמז לו אז זה שנסע הנשף “לנסות את מזלו החדש”. לא, חיה יחיה! הוא רק יסיר את ההפכים, אדם שלם אינו עובד לשני אלוהים… רב לו לבכות לפני “הכּותל המערבי” על הקרעים שאינם מתאחים!

אברמזון הרגיש, כי עץ שתוּל עומד להיעקר בקרבו. הן זה כל תוכן־חייו במשך שנות־עמל רבות. איככה זה יעמוד בו לבו? גווילים ואותיות נשרפים, גווילים ואותיות נשרפים…

ואולי יחכה עוד ימים אחדים? אולי מעשה זה כשהוא לעצמו אין בו צורך כלל?

שפתי אברמזון הצרובות היו פתוחות למחצה. כולו – תמיהה; פניו – להבים. לא, לא, לא. הוא צריך לעשות את הדבר תיכף ומיד. הוא צריך להתגבר על חולשתו ולגלם את כוח־רצונו. לכאן או לכאן. הוא צריך להשמיד כליל את עברו, להשמידו ולנתצו, לפוצצו ולשורפו… ולהתחיל הכל מחדש!

וכבואם הביתה ראה שמואל דוידובסקי את יעקב אברמזון והנה הוא לוקח את חבילת כתביו ומשליכה על האח. אז ידע, כי בוודאי נגלו מיני תעלומות ויש לקדם פני הסכנה.

“תחיית היצירה העברית בתקופתנו” – מלות גדולות, ברורות, מפוזרות… האש עלה ולחכן.

ובאוזני דויד בן ישי הוּגד בימים האלה לאמור: סכנה להניח את בית־העקד ביד אברמזון… ודויד בן ישי ענה ואמר:

– ואני – לבי הגיד לי כדבר הזה עוד לפני שבועות; כשעברתי על פני בית־המקרא ואמרתי: אסורה נא ואראה. נוּ… “מהחסיך ומחחיביך ממך יצאו”.

– אבל כל מלה מדברי בסלע! בא גם חַספניק לידי התפעלות וכמעט שלא היה קולו מתון ומיושב – אנוכי כבר הגדתי וחזרתי והגדתי: הפכפך לעולם הפכפך הוא…

– חבל! – ליקק גם יצחק רבקה’ש את המלות הנחמדות, כאילו היו לדבש על לשונו – חבל… סופר, והפכפך כזה!

ושניהם חגגו את חג־נצחונם. הניצחון לא היה, אמנם, שלם, “חדרם המתוקן” היה הולך ומתנוון. “בעלי הבתים”, נוכחו, סוף־סוף, “שאין כל העניין הזה, אלא מעשה־שעשועים” ודבר של “מהיכא תיתי”. הספסלים החדשים נשתחקו ואבד זוהרם. “השיטה הטבעית” נתנה פירות שאינם טבעיים כלל. ואולם קצת נחמה יש בדבר: “החדר המתוקן” השני שבעיר, אשר התחרה עמם כל החורף שעבר, נסגר לגמרי מחוסר־תלמידים, ושפתי חַספניק “הגידו ברור ולא כיחדו”, עד כמה עובדה זו מוכיחה בעליל את יתרון שיטתו שלו על שיטת איש־תחרותו.

ובית העקד־הציוני חזר בינתיים לגדולתו הראשונה ונתחדשו ימיו כקדם, בּהִילוֹ עליו נר ששת היושבים – “ששת קני המנורה, אגודת בוני ציון”, כמו שהשכיל להמליץ פעם אחת מר בֶּקֶר המזכיר.

בין המבקרים נפקד רק מקום זלמן: הוא, זלמן, שכב בבית־החולים וימיו היו ספורים.

כ

אברמזון אסף חומר למאמר חדש. הוא התעתד לכתוב בשפת רוסיה מאמר כולל ומקיף בשאלת הלאומיוּת.

על “אותו שהלך לו” לא הִרבה לחשוב מחשבות ברורות, ורק מבלי משים נהיה קולו ואופן מדברו ותנועותיו דומים מאוד לאלו של אותו האיש.

– בעצם הדבר, בלומין – ניסה פעם לבאר ליֶווה איסאקובנה את השקפתו העיקרית במאמרו החדש – בעצם הדבר, שבתי וראיתי, הן, שבתי וראיתי, כי כל הפתרנים של שאלה זו הולכים, בעצם הדבר, בדרך אחת. דרך כבושה. הן. באופן כזה יסירו את השאלה מעל השולחן. לפתור – קשה; להסיר – נקל…

ואתה יאַקוב איסאקוֹביץ', אינך הולך בדרך הכבושה? – שאלתהו בלומין בצהלת־רוּחה ובנועם־קולה.

– אל יתהלל חוגר – ענה אברמזון ברצון – אבל, כמדומה, שהשקפתי היא היותר נכונה. הן. בעצם הדבר, נקודת־הכובד הלא אינה כלל בזה: אם על המשפחה הרוסית או האשכנזית ייחשב איש. נקודת הכובד, בעצם הדבר, הלא היא, סוף־סוף, האירופיוּת. אני מבין, אני מבין. טוב, טוב, איני קוֹסמוֹפוֹליט. אני מדבר עתה רק בנוגע לאדם. בעצם הדבר, השאלה היא: אדם זה מהו? אירופי, אם לא? מובן? הן לא יצדק בן־אדם, אם יצא ויתפאר: צרפתי אני, אנגלי אני! אבל, כמדומה לי, שיכול הוא להתנשא ולאמור: אירופי אני, וכמובן מאליו, בניגוד ללא־האירופיות, בניגוד… אוי, ראשי, ראשי…

מכאובי־ראשו התגברו עליו, אף כי יום כ“אותו היום” לא שב אליו באותם השבועות האחדים.

– – – – – – – –

את המאמר על הלאומיות כתב אברמזון רוסית, ואולם שרטוטים “בשביל עצמו” כתב עברית. ומשרטוֹטיו “בשביל עצמו”, שכתב בבוקר אחד לפני הנשף האחרון, נשמרו איזו קטעים:

*

הייתי ער כל הלילה. עתה שבתי.

ובכן אני מאריך עדיין בתשובתי.

עתה שבתי מעבודת לילי – המשך מהשיבה הגמורה, ששבתי לפני שבועות מספר.

שבתי. רחקתי מבת קול אחת, רחקתי לבלי שוב עוד. עזבתי בת־קול אחת, עזבתי לבלי שוב עוד.

עזבתי. אין היא מנהמת עוד כ“יונה” באוזני. אין עוד בת־קול לי מהר חורב!

*

אבל מה לי ולכל אלה ה“עובדים” העומדים מסביב?

העומדים מסביב. העומדים מתחת הטוב והרע.

או אולי, בן־יהודי ארור, עווֹן עמי דבק בי? אולי, כמותו, יש בי חפץ־הקיום על אף ההיגיון? אולי אני מחזיק בזה רק מיראה מפני הרמז? אולי הנני פה רק מפחדי הנבזה להודות, כי כבר “תמה ונשלמה השירה”?

סחורה בנפשי?

*

מה לי פה ומי לי פה? –

חברשטיין… מה לאיש מבקש אלוהים ולחברשטין זה, שבאמונה אין צורך לו ואשר די לו הרגל, קפיצה בראש ואיזו טובת הנאה?

פֶּטרוֹב… מה לאיש עם צער־עלומים והדרת שיבה ולפטרוב זה, אשר מעולם לא חשב רגעים אחדים רצופים, ואשר שכלו מחודד, ואשר חידודי שכלו שווים גם בעוגבו על זֶלדה, גם בדורשו על “אי־המוֹראַליוּת”?

השאר… מה לי ולעיוורים, לקהי־לב, לכזבנים, לטיפשים?

חַוה. היא, היא. נפש נחמדה, טהורה…

אבל מה לו לאיש דכּא, לזקן עייף, אשר שבר נפשו גדול כים, ולה, אשר גם הרכבתה פשוטה היא, פשוטה, פשוטה, ואשר כולה קרקע בתולה, בתולה? –

*

חוה?

אבל הלא דבר זה ברור כשמש־פניה: ריח רע עולה מפי.

ריח רע עולה מפי. לאשה לא נשקתי מימי.

לאשה לא נשקתי מימי וגם במחולות לא יצאתי מימי.

דבר זה ברור בפניה: היא נבראה ישר, הוא נברא ישר…

הוא? זה העומד ומסהיד בעצמו שאי־מוראַליסט הוא, שלועג הוא להמוסר? שבז הוא להמוסר, שנעלה הוא על המוסר?

אני מת מצחוק. הוא, ש“זוהר” לא למד מימיו, נעלה הוא מן המוסר… האין זה צחוק?

כן, הסטודנט פ. נעלה הוא מן המוסר, נעלה מיעקב בן יצחק, בעל כוח יותר גדול מיעקב בן יצחק. ליעקב בן יצחק אין מה לתת. יקח הוא, יקח הוא…

– – – –

לפנות ערב.

הלא כה היו דברי אליה בצהריים: “הסטודנט פ. נאה דורש על החיים: טובים החיים, נעימים החיים, נעבוד את החיים – יתברכו החיים! ואם תאמר – שואל “תוספות” את הקושיה – ומה יהא על אותו הקול הלוחש לנו מקרן זווית, שסוף־סוף, למה כל ה”טאראראם“? ויש לומר – מתרץ ר' גריגורי בר' ניקולוס את התירוץ ובמין גדלוּת – שהבל היא הקושיה, שאין כלל לבקש את התירוץ, שלעולם לא נמצאהו. יתברכו החיים! טוב, טוב, תבוא ברכה גם על המתרץ! אבל, אם בבחינת “וק”ל”⁴⁴, הרי זה תירוץ בנוגע להחיים בכלל, למלת “חיים” במובנה הנאצל והמופשט, שבשעת הדחק הרי אנו יכולים לעשות ממנה מהר“ם־שי”ף, כלומר: אלוה, ולהשתחוות לו, הנה בנוגע למציאות האדם הפרטי אין זה תירוץ כלל, אפילו בבחינת “ודו”ק“⁴⁵. ר' גריגורי בר' ניקולוס הנהו מבעלי ה”תוספות"; ברם אנא⁴⁶, יעקב אברמזון, בן־אדם פשוט, פשוט שבפשוטים, שמפני המיטאפיסיקה, אמנם, איני ירא, כהסטודנט פ. בעצמו, ופילוסוף איני, גם כן כהסטודנט פ. בעצמו, ואני, אמנם, שואל ושואל על ערך חיי. טוב מאוד: הכל אינם שואלים, הכל בטוחים, הכל יודעים, או אינם צריכים לידיעה, ברם אני שואל ואי־אפשר לי לבלי לשאול: אני עומד אל מול פני החיים ושואל. אני איני מבקש נחת, איני מבקש שׂובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא־יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן –.Cмысл⁴⁷

בשם אלוהים! אַל יעֵז איש לקרוא לי “אומלל”! אני איני בעל־טענה. אין לי טענות על שום דבר, כמו שלשוּם דבר בעולם, חוץ מפרנקל שוליא דנגרא, אין טענות עלי. בעל־טענה אינני וגם חלוש אינני. כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בניצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא, להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לעין ערוך. אבל אני רוצה בגדולות. איה העמודים, אשר אחזיק בהם? מי הם אויבי, אשר בם אלחם? קפאו המים הרעים ונגלד הבשר החי ואין מרפא. נחושה הארץ. ברזל השמיים, יבוא פ. ויריע".

כא

החלונות המִשנים של בית מנשה קצמאן כבר הוסרו: אביב היה בארץ, חול המועד של פסח. זינאידה מאקסימובנה כבר היתה עומדת מעבר לחלון, כדרכה בימות החמה, עורפה אל החוץ ופניה ביתה; אפה הקטן, הדק והמחוטב כבר הרבה להתכווץ ויהי תאווה לעיניים, רמז לימי החופש הבאים, ורק כעין זכר לקור שחלף היתה עדיין מתכסה במעטפת־אמה הירוקה והקרועה. מעטפת חמה זו הסתירה את ראשה וחצי מצחה, ומתחתיה היו נטויות הגבות הארוכות בעגבנות גלויה, מתגרה בכל, עגבנות של קיץ, אשר איש לא יעמוד בה. וזריזה היתה זינאידה מאקסימובנה וקלה לקדם פני כל הבא לבית ולבקש ממנו את אשר יבוקש או לגזול ממנו כל מה שאפשר: מטפחת־האף, מסרק, סכין קטן; והעיקר להחריש את אוזניו בצחוקה הלוהט, שתחילתו היתה הברה מחודדה ופתאומית וסופו הסתרת השפה התחתונה ופתיחת הפה המוארך. אהה, צחוק לוהט זה – כמה בחורים בני בעלי־בתים הלכו אחריו ונטו אורחות עקלקלות!

– אבא! אבא! – עמדה זינאידה מאקסימובנה וצווחה – אבא, בראווֹ, מַצה! מַצה נושא לנו שמואל דוידובסקי! הנה קאַוואַלִיר טוב! ביקשתי רק פעם אחת, והוא איננו שוכח. זהו ממלא רצון עלמה! אבא? מַצה!

– אדרבא, אדרבא, כה אחיה ולא אמות – מסכים “אבא” ברצון – אדרבא, רבי שמואל, הוציאה את העוגות אלינו ונסתכל בפניהן. תנן הלום, אל תבוֹש! אלא מאי? שמא על ידי זה ייכשל, חלילה האיש הלז – לאברמזון אני מתכוון, היושב פה – וקא סלקא דעתיה⁴⁸, שלא אפינו מצות כלל? תשמורך האמת הקדושה, ידידי העמוק והנוקב עד התהום, ממשגה כזה. חס ושלום! רואה אתה, האמת קדושה לי, מה שאמת אמת. בתי רוזאליה מאקסימובנה, היודעת את ספֶנסר ואת בֶּבֶּל, היא אמנם, זהירה בבל יירָאה ובבל יימָצא: חמץ בכל הלילות ומצה בלילות אלו של פסח – כה אחיה ולא אמות. כי על כן רוזאליה מאקסימובנה, היא אשת חברשטיין הדנטיסט, “פריצה”! ואולם גיטלה שלי, אהובת איש כמוני, גיטלה הפשוטה, לדאבון כל לב פרוגרסיבי, גיטלה הצריכה – צער־בעלי־חיים! – לבוא ב“מגע ומשא” עם כל היֶנטות הפנאַטיות שאינן רוצות להשאיל לה קדירה, בקצרה – גיטלה עדיין לא הגיעה ולא יכלה להגיע למדרגת רוזאליה. היא – חכמתי, ברוך השם, יאריך הבורא את שנותיה עד מאה עשרים ואחת – ופזמונה מאז, מיד אחר הפוּרים, היה אחד, אחד ואין שני לו: “מנשה, מַצה; מנשה, מַצה”… אני אומר: אולי נחיה גם בלי מצה, גיטלה? הן חיים אנו בלי חמץ, גיטלה"… והיא: “לא־כי, דווקא מצה, מצה, מנשה”… ובעקיפין: מנשה ולא מנשה’לה. בקיצור, פּוּרה דרכתי לבדי, אפינו, היא אחזה ברסן־הממשלה, אפינו, כה אחיה ולא אמות, אבל מגלה אני בלחישה ומשביע בקדושת החמץ לבל תגידו סודי בגת: מעט, מעט אפינו, אולי רק בשביל לצאת ידי חובתנו, לא לפני ריבון־העולמים – גיטלה חכמה ואתּיאיסטית היא, ברוך השם – כי אם… כי אם… נו, יהי: בפני בן־הגביר שלנו, כה אחיה ולא אמות. האין זאת, בן־הגביר? עיקר טענתה של גיטלה היה: “מנשה, מנשה, אל יפתח פה לשטן, אם לא נאפה מצות, אפשר שיחרה אף פרנקל בנו ויסע – אל־נא תבוא הפורענות! – ויסע לביתו”. כי הוא, אמנם – עוד פעם עלי חובה לגלות סודות – נפתל, רבותי, ונפתל נפתולי אלוהים עם יצרו הטוב, שהשיאהו לנסוע ולשאול קושיות מאבא, כן – נפתל ויוכל לו. הצד שכנגד הוכיח לו, כי אין לו מה לנסוע, כי לעולם לא ישאל, מפני שהנהו צעיר ארבעת הבנים… טפוּ, דברי תורה במקום גויים. ובכן אפינו מעט… וחמץ הלא אסור עתה באכילה: פסח. ועל כן תיתי ליה להאי גברא⁴⁹, אש־הלהבה וביצת־המים, שהביא מביתו מעט מצה על פי בקשת זינאידה שלי. ברם אַת, מאקסימובנה, גשי הלאה. לך הלא אין צורך במצה. מילא אני, בדחן זקן, הלא כבר מות אמות ביהדותי, ואת הלא הנך אומרת להמיר דתך, אם רק יצווה הוא, הוא, אשר בקולו עלינו לשמוע ואשר את שפמו עלינו לקלס ואשר משרוך נעליו עלינו להתפעל, חובה להתפעל, להתפעל כעגלים, כה אחיה ולא אמות. אפשר, אמנם, שאין צורך בזה, אפשר שגם פרנקל לא מקטלי קניא באגמא הוא,⁵⁰ ואף על פי שבאמת בלי אביו “נִדר־נָ־א־אֶ לָא נִד־רֵי־רֵי” ומעלותיו לא מעלות ושבועותיו לא שבועות, אבל פסחו, זינאידה מאקסימובנה, שימי את פסחו אל לבך. ראי, כמה חרֶמזליך⁵¹ שהיה אוכל שם הוא מקריב כאן על מזבח אלוהי הפרוגרס לכבוד המכהנת־פאר במקדשו. אה? מה דעתך? הי עדיף?

– ואני, חי נפשי – מעיר מי שהביא מצה בכובד־ראש – לא ראיתי עוד בת פּרוֹליטאַרי שתמיר את דתה. אני חושב, אני אומר. התנאים מובנים. לבת פרוליטארי אין נפקא מינה⁵² גדולה. לא, באמת, צאו וראו: מן העשירים כמה המירו את דתם בימי: בנו של יאקוֹביץ', בתו של מיטלמאן, בתו של גרינשפאן, חתנו של לוּרסקי או נוּרסקי, השד ידעהו, בתו של… בקיצור, רבים, רבים, והכל מבני הקפּיטאליסטים!

– וכלום בעד זה הם שנואים עליך? – שומר איידלמאן על העובד הפשוט לבל יפול ברשת המשפטים הקדומים, חלילה, והוא קורא בשם “נשים מצוינות”, הצריכות להיות על שמואל וחבריו חביבות מאוד בשביל מעשיהן, וגם הן המירו את דתן ונישאו לרוסים בני סיעתן, כלום יאמר איש לדון אותן לכף חוב? כלום…

– אברמזון! – נפסקת פתאום תוכחת איידלמאן על ידי צעקת זינאידה השובבה – ומה כבוד־מעלתו אומר לזה, שאני ממירה את דתי? הא? אברמזון… אה? אה?

– בוּקי בן יגלי ממש, כה אחיה ולא אמות! – צועק גם מנשה – עלמה כבתי, תחיה, פונה אליו בשאלה: מה הוא אומר? והוא אינו אומר כלום. באופן הזה הלא גם המרה היותר קשה יכולה להתפקע, המצח היותר קשה יכול… יכול… לא אדע מה. הן נפשה נכספה לדעת… נוּ, מה נכספה נפשה לדעת?

– באמת – קצרה רוחו של בּוּרלאק – מה?

– דבר קטן: התחדל אז אהבתו אליה?

– באמת, אברמזון, באמת – צוהלת זלדה – התחדל אז, התחדל?

– מִתחילה הלא נחוץ לשאול, היֶשנה עתה? – מעירה בעלת־הבית מן הצד.

חה־חה! הערה נפלאה…

אבל "קומדיה " היא זו! – עולה קול מנשה על קולם של יתר הדוברים – גיטלה שלי ובורלאק – חדא מחתא. כאילו אֵם אחת ילדתם. תמיד־תמיד הנם בעלי דעה אחת. ממש בלק ובלעם…

הוא מוסיף ב“שני חצאי עיגול”, שלדעתו, כבר באה העת, שילמד בלעם את בלק – “בלק”, ושב לאברמזון השותק עדיין כעננה: או־או־או. אל תגעו במשיחי. אמנם הוא צודק: הוא יודע, שמרת זלדה לא תמיר את דתה לעולם.

מדוע? מדוע? – מוחה הבת בחוזקה.

– משום שיראה אַת, זלדה בתי… די לנו להונות את עצמנו. אַת – הנך זלדה בתי… היראה מפני שבטי הברזל הצורבים בעלמא דקשוט,⁵³ ממש כמו מפני מלאך־המוות בעלמא הדין. אה, שונאים, סַבּוֹתם עלי כולכם ואינם מריעים בצחוק על חוכמתי. אכן כבוד־ההמון בן־רגע הוא. תהילה ולעג – קיקיון דיונה. שַה, הס כל בשר, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' הולך. שלום עליכם, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ', שלום עליכם!

ומעתה עובר בעל הבית מיהודית לרוסית משובשת ושנינותיו ומהתלותיו מתמעטות, ואולם שמח הוא שמחה אמיתית לבוא האורח: בכיסו של מר פטרוב יש בוודאי מעות קטנות ובוודאי ישלח להביא לחמניות.

אם רק נַאוּם אינו עצל כאביהו ויהא ברצונו לטרוח וללכת אל חנות־המאפה, מה שאביו לא היה עושה מעולם, בסיבת עצלותו – עונה גריגורי ניקולאיביץ' בקולו הנעים, קול של טוב־המזג.

נַאוּם, כלומר: נחומ’ל, נער כבן שתים־עשרה, כחוש ורפה, שמראהו דומה דמיון גמור לאותם נערי החוץ, העוברים עם תיבות המנגינה, חוטף את מחצית־הזהוב שניתנה לו ורץ להביא טרף.

מהרה יבוא גם מר חברשטיין ורוֹזאליה בת בעלת־הבית, אשה גבוהה ורפויה, אשר אהבה לשנן בקולה הרם והממושך על שנות־אהבתה הראשונות לחברשטיין־התלמיד, על נעורי מוֹאִיסֵי (שם חברשטיין – משה), זה, על יתרונו אז מהיום. על קריאותיו אז לפניה, על דארווין ועל מאַרכּס…

גם אברמזון כאן? – קוראת רוֹזאליה מאקסימובנה בתימהון מעושה, אשר אין סיבה לו, דוחקת את המלות ונותנת על פי דרכה ריווח גדול ביניהן – ואיה יֶווה איסאַקובנה? עוד לא באה מ“הוראותיה”? ע־לו־בה!.. יודעים אתם, זו העלמה היא אהובת נפשי; אילו ידעתם כמה הרבתה להלל לפנַי את אברמזון. אי, אברמזון, אילו ידעת כמה היללה אותך יֶווה איסאַקובנה, לא היית יושב אָבל ושומם כל־כך…

באוזני אברמזון מסתננות הברותיה של הדוברת ונדמה לו, כי המלים של הטיפשה הזאת שאינן נוגעות לו כלל בעצם, עושות בקרבו נקבים־נקבים. רגש כזה היה בקרבו גם ביום אתמול, בשעה שישב ב“קבּינטו” של חברשטיין לרפּאות שיניו הכואבות, וזו האשה הממתהו בדבריה אלה ממש. ─ יֶווה איסאַקובנה היללה אותו. היא, מרת קצמאן־חברשטיין, אוהבת את יֶווה איסאַקובנה. זינאידה אחותה אינה אוהבת אותו, את אברמזון, והיא, רוזאליה, אוהבת. – קוֹליה שלה (זה הנער, אשר מנשה קורא לו להכעיס: יקוּתיאל) יהיה בוודאי לפרופסור, על פי כשרונותיו הנפלאים, ואת מוֹאִיסֵי שלה היא מחולקת בדבר החינוך. הוא אומר, היא אומרת…

והוא יושב והוגה בחרדה, כי כל הדברים וכל המבטאים שהוא שומע מוצאים עתה הד משונה בתוכו, וכי הוא מפחד פחד גדול מבדידות חדרו, הולך ממנה ונמשך אליה, וכי כל קרביו נתונים בצבת וכי אותם הרגעים הנוראים הולכים וקרובים.

… חָצִיר יִנַּתֵן תּוֹך גַּן־יָרָק…

וּנְצוּרַת לֵב יַחְשֹׁב תֵּבֵל –

וּבְפָנֶיהָ יָרֹק יָרָק!

– מה פירושה של זו השירה היהודית? – שואל גריגוֹרי ניקולאיביץ'.

– אין זו יהודית, עברית־תורכית היא! – עונה חברשטיין ופניו מביעים מעין זו: אילו היינו מוכשרים להתאדם, היינו מתאדמים בעד האיש אברמזון.

– אלו הם חרוזי משורר עברי מימי הביניים – מתרגז אברמזון.

פּטרוב תאב להבין את סיבת ה־ недоразумение“⁵⁴” שבין שני אלה, וכשאברמזון מבאר לו, הוא מוציא “אַה” לא־ברור מגרונו.

אברמזון, בכלל, היה בעיני גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' לחידה. גריגורי ניקולאיביץ' ידע מצד אחד, כי אלוהי היהודים, כפי שהעיד כבר גם מאַרכּס בעצמו, הוא הממון, הממון, הממון, וזולתו אין אלוהים, ומהצד השני ראה מספר צעירים הנבדלים מעמם עם־הממון, ומתקרבים אל העם אשר בתוכו הם יושבים ולומדים מעשיו ומדברים בלשונו וקוראים בספריו ורוצים להידבק בו – בזה הטיפוס הנוצרי הסלאַווי, המעולה והגבוה מהם באמת. אלו היוצאים רובם ככולם הנם אנשים מהוגנים והצדק אִתם בהתאוננם, כי לרגל החוקים המגבילים והמעיקים יישארו כל היהודים במצבם הפחוּת והשפל. ומכאן חובה יוצאת לכל אינטליגנט רוסי להילחם בחוקים המעיקים. כי באמת היהודים מגונים רק באשמת תנאים ידועים, אבל אינם רעים כל־כך, עד שלא יכשרו להתבולל גם מתוך חירות. ואולם זה האיש אברמזון – מה הוא? לכאורה יימָנה על אלה ה“יוצאים”, אשר עזבו את אלוהי אבותיו, אלוהי הממון הקנא, אך יש אשר הוא נסוג אחור, כאילו לא ניצל עדיין לגמרי ממחלת ה“אדוקים”, נושאי דגל הריאקציה בין היהודים.

כב

היתה השעה העשירית.

ה“נשף” בבית קצמאן היה בעצם “חומו”: בעל־הבית אחז בשתי ידיו חתיכת לחמנית; בעלת־הבית הגישה תה והעירה כמן הצד הערות עוקצניות; זלדה צחקה, נאבקה, גזרה על ימין ועל שמאל, זכתה לעצמה בכל חפץ הנופל בידה; רוֹזאליה מאַקסימובנה נתנה רווח בין מלה למלה ודיברה למקוטעים על דבר התפתחות האדם על פי חכמי אנגליה וסייעה לשיחת חברשטיין אישהּ על דבר מיני סטודנטים ופועלים: “סייפא וספרא” הוכיח את צדקת בעלי־ה“ברית”; שמואל האזין לכל מלה והתחיל ב“ילמדונו רבותינו”; רק נחומ’ל היה האחד, שהסיח את דעתו לדברי בטלה והתרפק ככלב קטן על חיקו של גריגורי ניקולאיביץ' ושאלו: הישיר? הישיר?.. ובקבלו רשיון, היה משורר בקולו, קול ילדים, מבלי הביע ברור את המלות:

Труд и горе кали пота

Пополам со слезой…⁵⁵

За тяжелою работо⁵⁶ – החזיקה על ידו זינאידה מאקסימובנה וציפצפה וקוננה בקולה העלז, המצלצל והחי…

… ונדמה לו לאברמזון, כי את כל המחזה אשר לנגד עיניו ראה כבר פעם בחלום, לפני שנים אחדות: אלו הקולות, אלו התנועות, זו השירה… מוזר ומטושטש…

אה, יֶווה איסאַקובנה!.. – התנשא גריגורי ניקולאיביץ' ממקום־מושבו, כשראה את הנכנסה, וישתחווה.

איחרתי? – קראה בלומין בקולה הער והרענן; היא היתה מלובשה בגדי אביב קלים פשוטים – ואני נכנסתי ככלות הוראותי אל הביבליותיקה לקרוא קצת בעיתונים. אברמזון, אתה הלא אינך קורא עיתונים? אח, לא, עירבבתי: הלא זה חברך דוידובסקי לא היה קורא. ואני – גדולה אהבתי להעיתונות. אמנם, עיתונינו הרוסים… לכל החדשות שאנו יודעים אין גם זכר שם…

– ויש חדשה, אשר גם יווה איסאקובנה אינה יודעת עוד!

קולו המתחרה של פטרוב, אמנם, גילה לה, כי כוונתו, בלי ספק, אינה לאותה החדשה המדאיבה, אשר נודעה לה בצהריים ואשר לא מצאה חפץ בלבה לדבר עתה על אודותיה; ובכל זאת אמרה, שאם מרמז הוא לזו שבדעתה, הנה היא יודעת כבר.

– ומה את יודעת? לא, אינך יודעת עוד!

– אמור, איפוא, מה?

– לא, אמרי תחילה מה את יודעת.

– לא, אמור אתה תחילה!

– אני מִתחילה? נוּ, הבה ואוֹמַר אני תחילה. וזה הדבר. חה־חה־חה. זה הדבר: בקרתא א. נוסדה כיום חברה חדשה, שתעודתה היא כך: היות שהחורף חלף עבר, הלך לו, האביב בא, השלג נמס, השמיים ישמחו, הארץ תגל, לנהרות קוֹרָא דרור ולכל היקום…

– בקצרה, בקצרה, פּוֹאֶזיה זו כבר שמענוה…

– לקולך אשמע, יֶווה איסאקובנה! ובכן, בקיצור, בקיצור גדול, בקיצור שבקיצור, ובכן, שֵם החברה: לבלות את ימי הקיץ הבא בטיולי־שעשועים, להתקין מסעות בסירות־דוגה על פני רפשון הנהר…

– וזה הכל?

– לא, לא הכל. תקנות החברה עשר במספר. נפשי בתקוותי, כי העלמה בלומין תוסיף איזו תקנה מקורית. ובכן, אתחיל מן הסעיף הראשון. סעיף א': לחברים ולחברות מתקבלות כל העלמות אשר…

– ואני היושבת־ראש; ואני היושבת־ראש! – לא נתנה זינאידה מאקסימובנה להמשיך.

– וכבר בחרו קוֹמיסיה קטנה לבחור קומיסיה גדולה עם ועד פועל אחד לבחור שני ושני קומיטטים⁵⁷ לכונן שלישי – התנער גם מנשה.

– כובד־ראש והקשבה! – צעק גם הסטוּדנט – ובכן, למחר, יֶווה איסאקובנה, את מתבקשת לקחת חבל במעשי חברתנו… התשמעי?

– לֶמַ’נַ’שֶם! קרא גם גברילוב השיכור מפינתו. הוא ידע הרבה מלות יהודיות.

– לא, באמת ובתמים – קראה בלומין – זו כל החדשה? – ומה היא החדשה של מרתי? – הוסיף גריגורי ניקולאיביץ' להתחרות – כלום נכבדה היא מזו?

– חדשתי? – הועבו פני יֶווה איסאקובנה – אגיד את האמת: עדיין הדבר אינו ברור, איך ומה. לעת עתה רק שמועה. שמועה עוברת…

– שמועה?

– כי…?

– כי… באמת, אין הדבר ברור עוד…

– אבל מה? מה??

– מה? אומרים, כי… גם בעיר ה… ה…

– פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.

– גם אתה כבר שמעת זאת?

– אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך…

כל הראשים הוּסַבּוּ אליו. בחדר השתררה דומיה. הכל הרגישו בחובתם לשאול על פרטי העניין, להביע הצטערות…

– אלוהים, מה נורא הדבר! – קראה, לאחרונה, רוֹזאליה מאקסימובנה.

– והיהודים היו כצאן־טבחה? – שאל שמואל – לא הגנוּ על עצמם?

– עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, יַרבו בצבעים, יבכו את הדם, יַראו את שנאת העמים אלינו…

– ויקראו לארץ הקדושה – סיים פרנקל.

– לי לא נעים כשמדברים על דבר כזה בפני גריגורי ניקולאיביץ' – לחשה זינאידה מאקסימובנה מִתחילה באוזני רוזאליה מאקסימובנה ואחר־כך גם באוזני יֶווה איסאקובנה.

גריגורי ניקולאיביץ' שתק שעה קטנה ואחר פתח את פיהו: אַגיטאציה, פּרוֹפגאנדה, מפלגה, השכלת־העם, לומפפּרוֹליטאריאט…

– חדלו נא! – שאג פתאום אברמזון ויַך באגרופו על ראשו – האָלמו אך לרגע, פטפטנים נבזים! זה האדון חברשטיין… זה… מעז… בעת צרה… חשבונותיו… עבודתו… ביטול־עבודתו…

כל העיניים נתמלאו פחד ותמיהה.

– אבל, אברמזון, שפוט־נא…

– שפוט? – העיף הוא גם עליה מבט מורה – שפוט? מה לי לשפוט? איני רוצה לשפוט! איני רוצה לדבר! ארור אני!.. ארורים אתם!.. מי קרא אתכם, נבלי נבלים?! עבודתכם… הנפט… הנפט המעט… בחנות האלמנה… הילולא וחינגא… חברשטיין, פטרוֹב, בלוּמין, צאו במחולות… הַיְלה…

הוא תפס בחיפזון את כובעו ויצעד צעד אחד אל הפתח “להימלט מגי־ההריגה”, ואולם פתאום הפך פניו כלפי המסובים, וַימות לבם. פניו נשתנו תכלית שינוי ויהיו לאחרים… מבטו, שהיה מן הרגע הראשון כזה של הלוּם־רעם, נתהפך… ואברמזון השליך את כובעו מעל ראשו לארץ ויהי מורט שערותיו.

כג

יום שבת היה בנבוכה, עיר מולדתו הקטנה של אברמזון. אור שמש זרוע על פני כל הכיכר שלפני בית־התפילה לנוצרים. יהודים ממלאים את בתי־המדרש, מתפללים, אוכלים דייסה ולפת, ישנים שנת הצהריים ויוצאים אחר־כך להתהלך קצת ברחוב לפני בתיהם ובתוך חצריהם, כשהם בלא קפּוֹטוֹת וכשטליותיהם הקטנות המצויצות נשקפות מתחת שולי חזיותיהם. “הקיץ הלא כבר בא”. ר' יצחק, אביו של יעקב אברמזון, בכל החריצים שבפניו ובזקנו הארוך המגודל, ששיבה זרקה בו, כעין אותו זקן של ליב טוֹלסטוֹי, הולך מאיש לחברו, מפייסו בדברים, מבקש סליחה אלף אלפי פעמים – ובודק את הציציות…

וציציותיך שלך, יעקב בני, פסוּלוֹת? אה, פסולות? – מניע אביו הזקן בראשו השעיר ועיניו זולגות דמעות, דמעות, דמעות…

אברמזון אינו יכול לנשוא את צערו של אביו ולראות ביגונו הגדול והקשה, והוא שואלו בחנינה רבה ואיומה ולבו מכּהוּ ונמס – – –

– אבל מה עלי לעשות, אבא, מה עלי לעשות?

– מה עליך לעשות בני? – עונה ר' יצחק וקולו כקול מדבר לתוך קדירת חרשׂ – עתה מעמדי הוּטב, בעזרת השם, מפני שהרב דמחננו נעשה לשד“ר⁵⁸ של ישיבת ה”רב“, יחיה, ואני הריני עתה ממלא מקומו של הרב בק”ק נבוכה יע“א⁵⁹ ומקבל “אדום”⁶⁰ אחד נוסף על שכר שחיטתי ואין אני מצפה עוד לעזרתך (כל זה נאמר בנשימה אחת), אבל אני חפץ לקבל נחת ממך, בני. ראה, כמה מאושר הוא שלמה פרנקל, ששב אל אבותיו (אברמזון מתפלא מאוד בלבו: מה אבא סח? הלא שלמה לא שב עוד!), אך הרבי לא יקבלך עד שתשוב בתשובה שלמה: הרבי גדול הוא ונורא על כל סביביו, ומשרתיו עושי רצונו חוקרים ודורשים אחרי כל בן־ישיבה הנוטה מן הדרך. הגבאים מתחקים בגלוי ובסתר על צעדי כל איש. השמשים בודקים בחוֹרים ובסדקים, קורעים את הלב מתוך החזה, מעלים אותו על השולחן ובודקים אותו. ואחרית החוטא מרה. הסירה, איפוא, בני, את אלוהי הנכר מתוך חיקך, הסירה את ה”ביכל“⁶¹ “התחיה” מתחת למַדיך. אם תעשה זאת, אסע עמך תיכף אל ה”רבי", תיכף ומיד…

– ביום השבת?

– פיקוח נפש!

– וגם הסעודה השלישית עוד נספיק לאכול שם?

– בוודאי! ראה והביטה. שם הכל מוכן כיד הרבי: בשר ודגים וכל מיני מטעמים. ולא תוסיף עוד לרעוב כאשר רעבת.

– טוב, אוי טוב! תן לי פרוסת חלה ואכוֹססנה בשיני. גה־גה־גה…

– מה אתה, בני? זולל וסובא? רעבתן?.. ראה, הנה ז’וּפּיצת־המשי הארוכה… הנה הרבי הולך אחריך…

ר' יצחק נעלם, והבן התחיל רועד רעדת־קדחת ונס על נפשו, מבלי דעת למה הוא נס. “במנוסה תצאו” דובבו שפתיו, והוא רץ, רץ, רץ. הרבי הולך אחריו, שומר את צעדיו, רוצה לגלות את מצפוניו, והוא הלא חטאתו נגדו. ה“ביכל” מונח בחיקו בשבת!

הלא שרפתי את הכתבים, הלא שרפתי את המאמר… – התחנן אברמזון על נפשו – וללא־ הועיל. ההכרח לנוס לא נתמעט. להיפך, הוא גדל מרגע לרגע, התנשא, גדל, החריד. הרבי התחיל כבר לרודפו, והוא רץ דרך הרים ובקעות, דרך מקוואות של זיעה וסדנות של ברזל. במקווה אחת של זיעה טבל כהלכה ואחר עלה ולא נסתפג וטיפס על גבעה גבוהה. מה זאת? כאן מתגוררת היא? הלא אצלה יוכל להיסתר ולקרוא את “התחיה” שלו.

אל תעבור הלאה! – קורא לו הרבי בעוז ומכה באצבע צרֵדה – אני שומר את צעדיך. עמוד על מקומך! כפר גדול יש מעבר לנהר שטבלת בו. כפר גדול אשר לא יבין את לשונך. אחיך בני עמך ישבו ויעבדו אלוהים אחרים. ועתה הרואה אתה את הגוי הגדול הזה?

חמס, חמס ושוד! – התפרצה היא פתאום מאחד הבתים ותיפול מלוא־קומתה ארצה.

אימה גדולה נפלה על אברמזון. רצה למהר לעזרתה – ורגליו נתונות בסַד, הוא אינו יכול להזיז את אחד מאיבריו. ריבונו של עולם! כמה מצוקת־נפש! אין מנוס מצר! מלפניו – כפר; מאחריו – הרבי (ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו); הרים ובקעות מימינו ומשמאלו. נפץ זכוכיות החלונות. המולה ארוכה, ממושכה… דליקה?

– פרעות… צעקה היא וגם קולה יצא הפעם כאילו הוא בוקע לתוך קדירת חרשׂ – פרעות… דם ואש ותימרות עשן…

– – – – – – – –

שלג מסביב בכל הארץ. ים־הקרח.

אברמזון עומד בלא נעליים בתוך השלג הקר. רק כתונת אחת לעורו ועליה זוחלים פשפשים־פשפשים, אינטליגנטים, יחפים, עובדים. הוא רועד־רועד, ומסביבו עומדים אותם הפשפשים, האינטליגנטים, היחפים, העובדים…

מה העבודה הזאת? – שואלו אותו האיש ההולך מעמו.

תמה אני – מנענע אברמזון כתפיו – הלא זוהי הקוֹלוֹניה, אשר יסדת אתה בשעה שהלך לבך לאחד את הפשטות הגדולה של טולסטוי עם אי־האפשרות הנשגבה של ניטשה.“ניטשה פרי נפש אֶסתיטית־פיוטית ולא פילוסוף” – השכחת את לשונך ממש? הלא זו היא הקולוניה על יסודות חדשים אשר יסדנו, בעוזבנו את אירופה החולה ואת אנשיה. הלא מן הקולטורה עלינו… לכונן מושבה בארץ־ישראל ולהילחם את הפקידים. ועתה אני עומד פה וסופר את הכוכבים. אוריאל! אתה הולך ממני. לֵך־לךָ! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשׂטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז… נשמתך מרחפת סביבי כציפור. לא מַתָּ. הכל שלך. וזה הדבר אשר אוֹמַר לך: זקנך מגולח, אבל אילו היה לך זקן כמוני – אין כל ספק שהיה שחור ורחב והיה מעיד בך, כי אבות־אבותיך היו מיקירי־ירושלים!,ופתאום נעלם הכל. והוא נשאר עוד פעם לבדו תועה ביליל־ישימון, במדבר הגדול והנורא. לבסוף הוא מוצא מצרי עטוף ברעב, והוא נותן לו מלחמו שהוא לועס לתיאבון (מאין לקחהו – אינו יודע. מָן!) והמצרי, הדומה לגברילוֹב השיכור, מניף עליו את גרזנו. “אתה גרזן, ואני רחמנות” – אומר לו אברמזון, ומאז מתחלת אצלו הרחמנות הנוראה. רחמנות נוראה אוכלת לב ונפש, אל אילני־הסרק, אל הכּפים והסלעים, אל המצרים והערבים…

הדרך היתה קשה וארוכה, ארוכה וקשה. הארץ לא רחוקה מן השמיים – “ונקל, איפוא, לנפול גם לבעלי־חלומות”. בלבו של ההלך ציפייה פתאומית גדולה, גדולה, גדולה. הוא מצפה, הוא מחכה. עוד רגע ונבקעו השמיים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול. הוא פוסע פסיעות גדולות, לוקח מקלו, קושר בו מטפחת אפו – דגל מחנה יהודה – ופוסע פסיעות גדולות, גדולות. פתאום מעכבים אותו. מי הוא זה המעכב אותו? “שא עיניך וראה – אומרת היא לו – הנה במרומי השמיים נקודה”. הפחד תוקף אותו שנית. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשווא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה… הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך והוא מסתובב מסביב לה. מעגל־קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט… ונדמה לו, כי הוא קופץ ודולג עליה, אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמיים היא ולא על הארץ, ואיך יעברנה? “הלא עווֹן אין בידי – מתמלא הוא מרי – מטפחת־אפי לבנה היא!” אך הוא צועק ואין קולו נשמע. הנקודה עומדת בעינה. שַׂכָּה כל הדרך. נקודה אחת ואין שניה לה. עד הנקודה – ואין מעבר.

ודורות עוברים…

– – – – – – – –

ושנית הוא בעיר מולדתו הקטנה.

– “עוד זו לא הכל” – הוא מתנחם ושמח להרגיש בקרבו נטיית לב למטורפים. כן, מטורפים רבים־רבים תועים בחוצות ה“תחום” ובתי מדרשיו, אך הוא נמשך, נמשך יותר אל דודו המשוגע. הוא יודע ברור, כל קרביו צועקים בו, כי לא היה לו מעולם דוד משוגע, אך הוא נמשך אליו. “היאך? – הוא מוחה בכל כוחו – היאך זה אפשר, שאין לי דוד משוגע? הלא על פי האַטאוויזם⁶² של מרת חברשטיין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם, ישנם, ישנם, ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי, חי־חי…”

אברמזון צחק מתוך שנתו את צחוקו הקטן, אשר גזר את לבו ופלח את כליותיו. “איני רוצה, איני רוצה – בכה בדמעות שליש – הכל, הכל, אבל לא זה, יסורים דכולא עלמא ובלי סוף, אך לא רגע של טירוף כזה…” לא! הוא מנענע ביד ומסיר את הדוֹק שעלה על מוחו! הלא הוא חש בו, ויש לאל ידו להסירו. הסר יסיר את הכאב הזה שאין על עפר מושלו. אך ידו לא תנוע, ידו לא תנוע – אימה; אין איש בא לעזרתו. אין איש בא לעזרתו – אימה; בדד הוא עומד בעבר הזה, בדד הוא עומד בעבר הזה – אימה. מה זאת? על פני החלון מעבר השני עובר הלז… זה שלבו נמשך אחריו, אותו הרואה ואינו נראה, עובר, חולף… אויה, מדוע לא יוכל להתעורר. לבו מתכווץ בקרבו על לבלתי נשוא והוא מתחזק לשאוף רוח. הכל אבד! אותו הנסתר מעבר לחלון הלך. אופל מתלבן… החלון נסגר.

כד

בשעה האחת־עשרה בבוקר, כשהקיץ אברמזון משנתו המאוחרה, היה כאיש אשר ניעור פתאום בחוזק־יד אחרי רגע של תרדמה. תנועתו הראשונה היתה למשש את מצחו, ונדמה לו, כי ראשו אינו כואב כלל, אלא שדומה הוא במקצת לאיש־צבא, אשר עמד כל הלילה על המשמר תחת השלג. שלג של נוצות. כל חולי לא הרגיש בעצמו ורק בפיו היה חורב משונה, כאילו נתמלא אבק של חוצות. שמואל הכניס לו את הכובע, אשר שכח אמש בבית מנשה קצמאן בלכתו משם. כהרף־עין הביט אברמזון עליו מתוך תמיהה, כאילו לא הבין פשר דבר, ואולם מיד נתחוור לו: כובע לכסות הנוצות שבראשו לבל יכירו בו. עלם ישר!

הוא התלבש, וכעבור חצי שעה כבר היה בבית מנשה קצמאן. “הלא צריך להביא את הדבר לידי גמר” – נקבו שבע מלות את מוחו ואבדו בו כברק מתרוצץ. עיקר מחשבותיו היו ניצוצי זכרונות מילדותו. קטעי עובדות בלתי־חשובות ולא שייכות כלל ל“היום”. איזה “אורח”, משולח מישיבה, בבית אביו, מנסהו בסוגיא ד“צרורות”. הוא מבולבל ואינו יודע מה שמצווים עליו לאמור. מתחיל ונפסק, מתחיל ונפסק. אביו כועס…

לאחרונה בא גם הגמר. זה היה בראשית פותחו את הדלת ונמשך חלק דק מן הדק, חלק רבבה מרגע אחד. הגבול היה רק חלק של תנועה, קטן שבקטנים, חלק אחד של פסיעה אחת קטנה שבקטנות. לפני זה נהייתה דעתו כמעט צלולה. מחשבה אחת ישנה וברורה הסתמנה בקרבו: מה רעש, אם הוא אובד, באבוד הכל? “עִמם ישב עד אשר ירקב” – – – עמם? עם מי? מי נשאר? הלא לא נשאר איש! הלא הוא… הוא… האחרון!

בבית מנשה קצמאן נודע לו, כי העלמות הלכו להביבליותיקה הרוסית ושם תפגושנה את גריגוֹרי ניקולאיביץ' בשביל להיוועץ על מעשי חברתם החדשה…

טוב, טוב – דיבר אברמזון לעצמו – אבל איככה אינן יראות? שמא תיכף?..

קרוב לבית־העקד ובשכנותו התנוסס בית־התפילה לנוצרים הגדול שבעיר. יום ראשון בשבוע היה, יום אביב של חמה רכה זולפת אורה. אברמזון נשא עיניו אל זהב ראש־המגדל ויזכור, כי בחזיונות־לילו ראה את הכיכר הזאת אשר לפני בית־התפילה לנוצרים – הלא דבר הוא. לפניו היה המון רב לבוש בגדי חג. עיניו התרחבו. אלפי רגליים, ריבוא רבבות כרסות, מילי־מיליונים ראשים – ויד אחת? וכולם יבואו! הלא אם תגזור את החיה לשנים – תחדל מהיות. שמע מינה שכולם יבואו כאיש אחד… עליו? עליו האחד? הלא אחר אין. ומה הוא, איפוא, עומד על מקומו? הנה כמין יהודי עובר ושׂק על שכמו. משארית־הפליטה?.. אולי יעשה אצלו פליטה? אולי יחטוף השׂק מעל שכמו ושם ייסָתר תחת הסמרטוטים – ולא יאבד ניר לבית יעקב?..

אברמזון נחפז ונכנס לבית־העקד שנפתח, בגלל שבת שלהם, אך עתה. הוא עבר את החדר הראשון על פני האשה המפקחת ויבוא אל החדר השני, חדר־המקרא, וישב אל השולחן. החדר היה ריק עדיין, ורק אצל חלון אחד ישב איזה צעיר ויהפוך בעיתונים. הגליונות הרחבים רישרשו ושרקו. אברמזון הציץ אל הצעיר ומיצמץ עיניו וישכחהו כרגע. הוא הוציא עט־עופרת משולחנו וישרטט על השולחן:

“האבן הראשה. כלו כל החוטמים וַיזנב עמלק. אחרון ג”פ⁶³ ישר והפוך! אַל תורד חרטומך! (כידוע, יש חרטום למוֹהיקנים). הבט על ימינך – לא חוטם, הבט על שמאלך – לא חוטם. ראה, נתתי את חרטומך חזק מצור שלא נתמלאה אלא מחוֹרבנה…"

אה, גם אברמזון פה? תקפה הסקרנות גם את אברמזון? חה־חה־חה, אני לא הייתי בשעת ה“אינצידנט” של אתמול בלילה. שבתי וסיפרו לי… כמדומה, שגם היום אין עוד ידיעות אוֹפיציאליות…

בּוּרלאק (הוא הצעיר האחד שנמצא בחדר־המקרא), שאי־אפשר היה לו לבלי לראות את כניסת אברמזון ברגע הראשון, חשב לנכון, בכל זאת, להתחפש שעה קטנה כעסוק כל־כך בקריאתו עד לבלי להרגיש בבאים.

יש חדשות נאות אחרות – הוסיף בוּרלאק.

ואברמזון, שהופסק מכתיבתו, הביט בספר שהיה מונח על יד איש שיחו: על גבי הספר היו טבועות אותיות מוזהבות־מטושטשות: “ציזאר”, וחשב: “דקדוק שפת עמלק; תיכף אקח את הספר ואקרעהו”.

– היש את נפשך לשמוע? – שאל בורלאק – ב“המודיע” מב…

מב.?.. – שכח אברמזון את ספר־הלימוד, אשר אמר לקרוע לפני רגע.

– כן, בעיר ב. גופא. חה־חה. “איש אחד, צעיר לימים וזר, אין יודע עד היום מאין הוא, בא לאחת האכסניות בבוקר, שכר לו חדר מיוחד ונסגר שם ולא יצא כל היום. וכשקרעו את המנעול, והנה הצעיר סמוך על הדרגש, ראשו סמוך בין שתי זרועותיו”…

– והחלָף אצלו…

– איזה חלָף?.. ברעל… אברמזון, מה זה לך? ראה. אנשים באים…

אברמזון קם ויגש אל הכותל לשרטט את חזונו, חזון־הכותל. – עתה הלא פשיטא שאין עוד מלבדו… “ברעל”… עמלק מספר לו איכה היה הדבר! הרי לדידיה חזי ליה ניגונא דאיכה⁶⁴ –… איכה ישבה בדד…

– מי זה טינף את השולחן?..

– אותיות יהודיות!..

אברמזון פנה לאחוריו וירא, כי אף על פי ש“בשפה שאין מנדיו נזקקים לה הוא כותב”, הנה עליו יתלחשו. אומרים, כי דרוש להודיע על אודותיו להפלִשתים, שיבואו ויאסרוהו בחבלים. לשווא!

“… האחרון – האבן הראשה” נמלט! עתה יגלה. הכל מצפים לישועה. הגדולים נטמאו – ילך לו אל הקטנים. ומה אם אין יהודים עתה – העל זה יפול לבו? המעטים הם, שמסרו את נפשם על קידוש־השם? עוד לא פסה התקווה לשוב ולבנות מהם ולחדש את בית־ישראל!

… הנה לפניו נחל־המים, הגן והיום. יעקב – בחיר האבות. אצל לבן כבר היה. אחיו כבר הלך ממנו. את חרן ואת באר־שבע, ששם רדפוהו על “חזונו” – כבר עבר. עם שׂרו של עשׂו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד־תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה…

… הנה מרחוק נראה ההר, אשר עליו גן־העיר הנהדר. הגן נראה מרחוק על ההר. האילנות… אבל מה לו, שחרטומו חזק מצור, לאילנותיה של צור? שם הטמאים המבקשים את נפשו לספותה, הטמאים המיטהרים בגנות ועובדים לעשתּוֹרת…

… ואם לא ישמעו לו – הנה הוא דבר ידבר. הם ישמעו! הוא ידבר לעוף־השמיים ולבהמת־הארץ, הוא ידבר לכלב עובר זה…

– שמעה אלי, עז שבחיות. זה הדבר, אשר אני דובר אליך על עז שבאומות! אל תאמר נואש! אני האחרון – האבן הראשה! והיה כל הנותר בצור – בן בוזי, מַזוּריקי, גמד ייאמר לו. הנפילים היו אז בארץ, ויבואו עד הירדן, ולא יכלו לאמור חדש, ויאמרו: ראה זה הניגון ישן הוא – וישחטו. ויישאר אחרון, אשר גם הוא רק מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. ויאמר אלי יהוה: לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט־הסיקרא, למעלה מרום־התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…

… ואולם מי זה האיש ההולך על ידו? מדוע הוא מסתכל בו כך? הוא מבקש לקחת את נפשו לבלי היות לו עוד שורש וענף? הנה הכל מביטים עליו, בני צוֹר, בני עשׂו – הכבר נגלו מצפוניו? הכבר שתו עליו רודפיו? לא, הוא יעמוד על נפשו. אם למלחמה – למלחמה! לשונו, לשון נביא־יהוה, תשבור גרם. אל תאמרו: מת! הטרם ידעתם את יהוה, שהיה, הוֹוה ויהיה? הטרם ידעתם, כי כוכב מוליד כוכבים? הטרם ידעתם, כי יחיו מתי, יקומון, יקומון?..

כה

ערב היה. הפועלים כבר הלכו לביתם, ושמואל, שנעשה טרוד ועסוק ביותר מאז באה השמועה, עוד לא שב מדרכו. משה אהרן, ברכה והילדים ישבו מסביב לשולחן ואכלו ארוחת־הערב. דאגה נעלמה ריחפה על הכל: מאוריאל אין עוד כל ידיעה מאז נסע.

– אמא… אני יראה… פינחס’ל מפחידני במ־ה־ה־ה… אמא…

אמא לא ענתה. ארוחת הירק כלתה. ועיני ברכה היו כעיני אותו ראש־החי הכפוף ומחכה רגע־רגע להלמות הגרזן שתבוא…

הדלת נפתחה בלאט. אברמזון נכנס על ראשי אצבעותיו ויעמוד. כל הגה לא נשמע מפיו. אל ראש מטהו היתה קשורה מטפחת אפו קרועה להרבה קרעים. הוא קפץ עוד קפיצה אחת אל חדרו ולא סגר הדלת בעדו. בעל־הבית מיהר כמו מאליו אל פתח החדר, אך להיכנס לתוכו פחד.

– אויה לי!.. – ספקה ברכה כפיה – לבי ניבא לי… את אשר יגורתי באני…

– אמא,אנו יראים… – בכו הילדים…

שוטים!.. מה אתם יראים… – שוטט האב בעצמו בבית וטס ממקום למקום – גזר־דין הוא… מה לעשות… צריך לקרוא לשכנים… פינחס’ל, רוץ וקרא לחיים־ליב עושה־שמרים… אוי למזלי! דווקא שכני צריך לצאת מדעתו. כלום חסר אני צרות משלי?.. שתקו, מה אתם הומים?.. משוגעים כאלה אינם מזיקים… הה… רוח… מה הוא עושה? קורע שם כל אשר לו… “קריעה, קריעה”…

– קריעה!.. על מי?.. נמתחו פני ברכה…

– פרא אדם!.. משוגע… על משוגע הוא מקשה קושיות… עתה ישב לכתוב בחושך… כותב, כותב במהירות. ריבונו של עולם, מה לעשות…

אברמזון יצא מחדרו, ניגש בזהירות איומה אל התנור, לקח מאפרו ויזרוק על פניו. אחר־כך חלץ נעליו מעל רגליו וישב על הקרקע הרטוב. מסביבו הניח את פיסת הנייר אשר שירטט עליה קווים שונים בחושך־חדרו. נדמה לו, כי כתב בה את כל אשר ביקש לכתוב. ומבקש היה לכתוב הדברים האלה:

“בשנת וכו' ג”פ ישר והפוך. בחוץ תשכל אבן, בחדרים – תער, חַלָף. ואקרע את דגלי לשנים־עשר קרעים, שלא יפול בידי צר. וַייוותר יעקב לבדו. תמה הגסיסה. אחד בכל מלוא־החלל. וככה לעולם, לעולם ועד, לנצח־נצחים. יעקב יכלה – ואחד יישאר. תמיד יישאר אחרון אחד עד נצח. כל לא יהיה ואחרון יהיה. וכי יתעורר לבוא אל הגן אשר על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר. לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי, יתהפך עליו להט־התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור. ומַזוּריקים ועמלקים ירדפוהו עד חורמה אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו. איה יימָלט? הוא יימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מותניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב, מסביב. עד הנה מגילת יעקב".

– הססס… – הרים אברמזון את ראשו – מנוחה… מה הצעקה?.. ירגזוּן?.. ומי ישב “שבעה” בלעדי?..

– שבעה?.. משה אהרן, גזלן! – נתנה האשה־האם את קולה בבכי – רוצח, שמע מה הוא מדבר… הוא יודע איזה דבר…

– מה אַת רוצה ממני?.. יודע… טה־טה… מה לו לדעת… יצא מדעתו ותו לא…

אברמזון ישב במנוחה. השכן חיים־ליב עושה־שמרים עדיין לא בא. בבית היה בכי־יראה ודממה עמה. בכי ודממה. והדממה לא אמרה כלום.

סוף

א

ובכן באנו כולנו מן התחנה הקרובה אל העיירה הקטנה ההיא בלילה, בשעה העשירית לערך. הימים, כמו שכבר אמרתי לכם, היו ימי תחילת ניסן, ימים שסוף-החורף וראשית-האביב עדיין משמשים בהם בערבוביה. כל אותה הדרך מן התחנה אל העיירה אינה עולה אפילו לעשר פרסאות שלמות, ואף על פי כן ארכה נסיעתנו יותר מחצי “מעת-לעת”. נוסעים היינו בעגלת אופנים, כמובן, ולפיכך, לא הרפש בלבד, אלא גם שברי הגלידין המעורבים בו, אף הם היו לנו לשטן. בעל-העגלה שלנו, צריך להודות, אמנם, יגע כמה יגיעות וטרח בכל כוחו להביאנו אל המקום בעוד מועד, אבל כל טרחתו היתה לבטלה. סוסותיו היו סבלניות ביותר ומקבלות שוט באהבה, ואם יש שהיו מתעוררות מחמת הכרה לרוץ אורח, היתה ההתעוררות יהודית, כלומר: בת-רגע. וחוץ מזה היתה, אמנם, גם המסילה גופה עקובה ביותר, הרים ובקעות, פלגים ועמקים, ככל המסילות שבגליל ההוא, הסמוך לגבול.

ו“כולנו” שאמרתי לכם, מורי ורבותי, פירושו ארבעה: שלוש “נפשות”, “נוסעים”, ואחד – שליח ל“הוֹלָכה”. הלז מוליך היה אותנו לפי שעה עד עיר-הגבול, על מנת שימסור אותנו שם בידי ה“מעביר” עצמו, זה שהוא צריך להעבירנו את הגבול בחשאי.

ואותו בחור ה“מוליך” לפי שעה, צריך אני לומר לכם, היה “בחור כהלכה”: זקוף וחסון, בוטח בכוחו ובז לסכנה, קר בדבריו, מתון בהליכותיו, מביט מגבוה, דוחה ומבטל בחיצוניותו, ובקרבו אש אוֹכלה. קיצור-הדברים, אחי ורעי, בן-חיל ממש… אלא שלא הוא העיקר כאן; העיקר הן ה“נפשות”: אני עבדכם בן אמתכם, שנתחייב חובת גלות בעת ההיא, ושני בני לויתי; אחד מצומק, בעל עינים כואבות ומלפלפות ובעל משקפים, ואחד מפוטם, בעל לסתות ובעל כרס עגולה. שניהם בני-בעלי-בתים, ניזונים בחסד אב סרסור או חנוני, ושניהם רווקים, משכילים, ויש להם שייכות ל“אותו מעשה” שנתפסין עליו; אלא שהראשון כבר נתפס וגם “ישב” וגם הוצא לחפשי לפי שעה בערבון-כסף עד שיעמוד לדין, והנה הוא מפקיר עתה את הערבון – שהניח אביו, לאחר שמכר זה ביתו ומיטלטליו, בפדיון-בנו – ויוצא לחוץ לארץ, והשני עדיין לא זכה להיתפס, ומי יודע כמה גדולות ונצורות היה עתיד לעשות עוד, אלמלא שקפץ עליו רוגזה של העמידה-לצבא בסתיו הבא והתחילו אבותיו בעצמם להציק לו ולזרזו, שיקדם פני הרעה… ובכן, במה אנו עומדים?

כן, באני אל העיירה ההיא בשעה העשירית בערב. טפּררר… בעל-העגלה שלנו, שהיה בן-אדם רגיל ומנוסה בנסיעות כהללו, עצר בסוסותיו מתוך נהימה מיוחדה עוד במבוא-העיר, ונרד ארבעתנו, שלושת הנוסעים והשליח ה“מוֹליך”. שְׁשַשַה… קיבל הוא, בעל-העגלה, את שכרו, דפק את “נשריו” ונעלם בחשיכה. ואנו ארבעתנו התחלנו נכנסים העירה רגלי, ולא כולנו ביחד. אלא זוגות-זוגות: אני וה“מוֹליך” – הזוג הראשון, ושני בני לויתנו מאחורינו – הזוג השני.

ברחובות העיירה שלטה מין דומיה משונה, דומיה עצורה ובוקעת, מנהמת, כביכול, מתוכה, מעין הדומיה החנוקה של עיר נצורה. מי שלא היה בתוך אותה הדומיה שבעיירות הנידחות הסמוכות לגבול, קשה להעמידו על טעמה… הוא לא ידע ולא יבין בשום פנים. האויר מלא חשד… הס… איש אינו עובר… מי עבר שם? – – –

שליחנו בעל-הקומה עשה את דרכו קפנדריות ארוכות, הוליכנו ארחות עקלקלות. בדרך-המלך לא הלכנו. עברנו דרך גנים, עלינו בפרצות, שְׁשְששה… אם יוָדע לאיש דבר-בואנו הלום – ואבדנו. כל צעד וצעד היה גנוב אתנו. שברי הגלידין, שנתרסקו תחת רגלינו הזהירות, מילאו בקול ריסוקן את כל גופותינו החטאות והרועדות פּלצוּת…

לבסוף – חצר ובית-חומה בו. שְׁשְשה… “עמדו כולכם פה, ואני אעבור אל הבית שכנגד, רואים אתם, אל אותו הבית שמעבר לרחוב, וראיתי, אם אין שם איש, והבאתיכם שמה”. כך אמר לנו ה“מוליך” ויעלם. אז התייצבנו בלחש, בחשאי, סמוכים אל קיר-החומה ונעצור בנשימותינו. וכך עמדנו בלא תנועה שעה קלה עד שבא אלינו קול: “בואו – שְׁשש”. אז התגנבנו דרך הרחוב, עלינו באכסדרה, פתחנו דלת, באנו לפרוזדור אפל. מיששנו, עוד פתח – והנה הבית…

סבתא כבת ששים, קטנה מקומטה, השיבה לנו שלום על ברכתנו, ברכת-ערב, ועיניה לא שמה בנו. היא היתה יושבת ומסתכלת לפניה מתוך מין קרירות-רוח וטימטום-לב, מעין זה של איש הדש בדבר אחד ימים רבים, ומתוך תמהום קרוש, מעין זה של תינוק, הרואה בבואתו באספקלריה ותוהה… מטפלת היתה הזקנה בשעה זו באחת הזויות, מקום שעמדה שם מדוכה גדולה וגסה ומַצות מכוסות בסדין סמוכות לה.

מנהיגנו, או, כמו שהוא בחר לקרוא לעצמו, ה“פּוֹסילני” (שליח), שהיה נחפז לשוב לעירו מבעוד לילה, לא שהה הרבה וקם תיכף ללכת אל האיש ה“מעביר”, על מנת “לגמור” עמו מיד את העסק, כלומר, להפקיד בידו את שלוש נפשותינו. ה“נפש” הצמוקה בעלת המשקפים, אמנם, ניסתה לעכב: מתייראת היא להישאר במקום זה: אבל השגח לא הגיחו בו, ולא עוד אלא שחברו המפוטם בעל-הלסתות גער בו, וה“מנהיג” הלך לו מתוך אזהרה, שנשב כאילמים ולא נשמיע קול. “יד לפה, חברה – שתיקה! שומעים אתם?”.

הזקנה עמדה והכניסתנו אל החדר השני, גזירה שמא יכּנס הלום, אל החדר הזה, הראשון, איש זר וראנו. מציאותנו כאן צריכה להיות בחשאי ו“בסודי-סודות”. כי חזקה היא – חייבים אנו לדעת – חזקה לסוכנים ומבריחי-המכס הידועים, שהם מוסרים לרשות את כל העובר שלא על ידם ושלא יתן על פיהם. ובחטמיהם ה“טרפים” מריחים הם, ימח שמם, ריח כל פנים חדשות, שבאו לעיירה…

מאליכם תבינו, רבותי, שדברי הזקנה הללו לא היו לנו למנוחת נפש. גם בלעדיה יודעים היינו, עד כמה אנו נתונים בסכנה, עד כמה נורא המקום הזה, ואין צורך לומר עכשיו, כששמענו זה גם מפיה! בקיצור, אנו נדחפים בחרדה וברטט ומתוך שתיקה גמורה אל הקיטון, מין חדר-מיטות, שהראתה לנו הזקנה, ושם ישבנו בחושך, – יראנו להדליק נר – ישבנו גם חרדנו לכל הברה קלה וחשודה, שהגיעה לאזנינו. כשנשמע קול פתיחת הדלת בחדר הראשון, כבשו שני בני לויתי את פניהם בכסתות שעל המיטה, עד שבאה הסבתא ואמרה להם, כי הנכנס הוא בעלה הזקן, בעלה הזקן, הוא ולא אחר, והרי שמוֹרך-לבנו הוא לחינם…

לבסוף שב גם “שליחנו” ו“בשורה” חדשה בפיו: ה“מעביר” אמר לו, שבלילה הזה אי-אפשר בשום פנים לעבור. צריכים להמתין. ואחרי כמה וכמה דברים, פקודות, ציווּיים, עצות ואזהרות נפרד מאיתנו “שליחנו” ה“מוֹליך” ויסע לו. ואנחנו נשארנו… כן, נשארנו על מקומנו ללון פה…

רוח של סכנת-נפשות, המשתיק כל אנחה וגוזר על כל קול, צרר אותנו תיכף בכנפיו. כל אוכל תיעבה נפשנו… כל זעזוע עובר המס את רוחנו, כל חיכוך קל בפתח עורר את הפטיש בלבותינו, כל בריה נכנסת אל החדר שמעבר לכותל נטלה את חיינו. יראנו את ההליכה, יראנו את הישיבה, יראנו את היציאה; יראנו גם את השינה, גם את היקיצה; יראנו את יללת החתול, את דרדור המצה במכתשת, את המיית האויר, את דמדומי החלון…

וַנלן שם את בלילה ההוא.

ב

ביום השני בבוקר השכמנו קום, אבל את פנינו וידינו לא רחצנו וחמין לא שתינו. פדות-נפשנו לא באה עדיין ונחכה לה. ישבנו על המיטות, שכבנו, התהלכנו בחדר לאט ודממנו. באקראי נתקל מבטו של בעל-המשקפים, דרך החלון, בזקן, בעל מלוננו, שטיפל בחצר. מיהר הבחור ותיקן מיד את המשקפים על עיניו וקרב יותר אל השמשות להסתכל בהן ולהיווכח היטב, אם לא הטעתּו עינו ושמא איש אחר בחצר ולא בעל-הבית. ויחרד רעהו, בעל הלסתות המלאות, ויתעורר על ה“נבלה”: כיצד נוטל אדם וקרב אל החלון? הרי עינים לאויר, גזלן! – והגזלן העלוב סר מעל החלון בבושת-פנים והצדיק על עצמו את הדין.

ובכן, עוד פעם ישיבה בחשאי, עצירת נשימה ואימת מוות לכל שריקת דלת בחדר הראשון, ציפיה וכליון-נפש עד כדי זיהום… וסוף-סוף לא יכול עוד בעל-הלסתות לעמוד בגזירת השתיקה והתחיל תוסס בחשאי.

– הגיעו בעצמכם, – טען – הגיעו בעצמכם: יושבים להם אנשים בני בינה, בריאים בגופם ובשכלם, תפוסים בחדר – וברצון-עצמם. הגיעו בעצמכם: אין שוטר ואין בריחי ברזל, והתפוסים אינם מאיזים בכל זאת לצאת מחדר-כלאם… הלא דבר הוא! יודעים אתם? כבר כשל כוח סבלי. זה יותר משעה, שאני צריך לצאת החוצה… מוכרח… שומעים אתם?.. איני יכול להתאפק עוד…

וכשהגיע עד כאן לא יכלו עוד גם חברו להתאפק יותר והודיע את דעתו בהחלט, שחרפה היא, חרפה רבה וכלימת עולם, לאדם צעיר להיות פחדן ומוג-לב במידה גדולה כזו. לעולם יהא אדם – אדם!

וה“מתאפק” הראשון, כששמע דברי-מוסר אלו, חם לבבו בקרבו והתחיל מוכיח לחברו בעל-התוכחה באותות ובמופתים, שמעולם לא היה הוא, ה“מתאפק”, פחדן ומוג-לב. אדרבא ואדרבא: מי כמוהו, כמו בעל-המשקפים, יודע, שהוא, ה“מתאפק”, היה בשעתו הראשון בין ה“חברים” ללכת לכל כנסיה אסורה ולבוא ב“אש”… אלא מה? עכשיו שאני!.. לשם מה יסתכן?.. הוא אינו מוצא בדבר שום צורך כלל, זולתי צרכו הפרטי בלבד, והרשות בידו להשהות את הדבר עד כמה שאפשר…

בינתים צוחה הדלת בפרוזדור וחרדת אלוהים נפלה עלינו מחדש. ה“מתאפק” אמיץ-הלב חָוַר כסיד ומלתו האחרונה קפאה על לשונו; חברו בעל-התוכחות נתחבא בקרן-זוית וכולו רועד, ואני עשיתי אזני כאפרכסת אצל הקיר לשמוע מי שם. הוברר הדבר, שלחינם חרדנו את החרדה: שכנה באה לשאול קדירה. שבנו ל“התווכח” בחשאי, אבל נפשו של ה“מתאפק” לא מצאה מנוחה שלמה עד שיצאה השכנה מן הבית ונפסק קולה. ואולם בעוד רגעים ואל הבית נכנס עוד אחד, ו“נכנס” זה מן הסקרנים היה, ויהי “בעלן” לדעת מה נעשה בחדר השני, זה שאנו נתונים בו, ולפיכך פתח את הדלת פתיחה כל שהיא ותחב לשם חוטם וזקן – והציץ. וכשהציץ מת לבנו ויהי לאבן. ממש פרחה נשמתנו. ולולא בעלת-הבית הזקנה, שהופיעה תיכף אצלנו להרגיענו, מי יודע מה עלתה לנו. ברם, הזקנה ניחמה אותנו, שאין כאן כלום. “בחור-ישיבה” נכנס לבית. מַצוֹתיו מונחות כאן בביתה והוא בא לראות בשלומן. ובכלל, – אמרה הזקנה – היא אינה מבינה, הפחד הזה למה? כלום תינוקות אנחנו, ילדים קטנים? חי-נפשה, בושה וכלימה היא לגברים מפחדנות כזו. יפה היא הזהירות, אבל לכל יש שיעור. בביתה, ברוך השם, לא יאונה לנו כל רע. ולמה אין אנו טועמים כלום מאז הבוקר? כלום גזרנו עלינו תענית? גם אמש לא אכלנו כלום, ומי גבר יחיה בלא אכילה?.. השמים לא נפלו עוד לפי שעה על ראשנו. לא אנו הראשונים ולא האחרונים, אבל פחדנים שכמותנו לא ראתה, במחילת כבודנו, מימיה…

– וכי מה, לדוגמה, אפשר למצוא בביתכם לאכילה? – יצא, סוף-סוף, בעל הלחיים המלאות מגדרו ושאל שאלה בסגנון של “לאו דוקא”, בקול של “הלכה ואין מורין כן”.

בעל-המשקפים נכלם ברגע הראשון מרעבתנותו של חברו ביום כזה והשתדל לנעוץ בו עין זעומה, אבל זעם זה זיופו היה ניכר בתוכו… וכשהתחילה בעלת-הבית הזקנה למנות, בתור תשובה לשאלה, מעכלים קלים, מעין ביצים מבושלות, כותח, גבינה יבשה וכדומה, “נכנע” גם הוא, בעל-המשקפים, והסכים “בעל-כרחו” להשתתף עמנו בפת-שחרית.

ובעוד הפרוסה הראשונה בין שִנינו – והנה הַסְסְסְ… הדלת משמיעה קול… נשימות כבדות… גניחות… “צפרא טבא!”… קול ניחר ועיף, שלפנים היה, בלי ספק, גם עבה, גם קשה… מי הוא זה? מי בא? מי נכנס? שׁששה… ופיותינו מלאים… לא לבלוע ולא להקיא… הַססס…

קול-דברים אנו שומעים… ומתוך הנשימות הכבדות והגניחות הארוכות, המלפפות את הקול הלז, נדמה כאילו לשון-המדבר נשתה בצמא והיא משורבבה מתוך הפה, כלשונו של כלב שוטה, והמלות רוחשות ומתנועעות ונחנקות תחתיה…

– אה? – שלבה הזקנה שאלה בתוך השיחה?

– מסירות-נפש, אני אומר, בּריינה-ברכה! – עלה ונפזר הקול החנוק – מסירות-נפש. כך! ימים, אוי, ימים, הגיעו. הכל בידיהם. כל הפרנסה בידיהם. העולם נבהל ורץ, העולם מפזר רכושו, והם לוקחים הכל. אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… אגֶנטים – פְּש-ש-ש! – כך. זה הדבר אשר אני דובר. אמרתי שלשום להשתכר כמה זהובים במגבעות שהובאו. עד אלוהים – במסירות-נפש הובאו המגבעות… הוֹ… אבל הם לא הניחו… הרשעים לא הניחו… חברה שלמה… רשעים… “מוֹסרים”. כך!

דעתנו בחדר הזה, אמנם, לא נחה עדיין; ואולם מהות הקול, הגניחות והנשימות – כל זה המעיט קצת את הפחד.

– אמת, אמת, הכל בידי ה“סוכנים”, ימח-שמם… – הוסיפה הזקנה להתאנח קשה – החמסנים הללו מושלים בכיפה… אין זולתם… הוי, אין…

– אין כל… – החזיק על ידה האיש הנכנס – גם שערי-דמעות כבר ננעלו – זה הדבר, אשר אני דובר – כך! גם שם, באפיית המצות בביתי, אין “מזל-ברכה”. עובדים כשוַרים… רייזה, רחל, גרונה – כשוַרים… ואין כל!.. והם… כאן? – השפיל הוא פתאום את קולו.

– מי?

– בעלי-הנסיעה…

– בעלי-הנסיעה?

– הן… אתמול…

– כאן…

– “זהו שלנו, שלנו” – לחשנו גם אנו זה באזני זה.

ודלת-כלאנו נפתחה, ויהודי כבן ארבעים ומעלה, בעל כתפים

רחבות ועקומות וזקן גדול ושחור, נכנס החדרה כשהוא נושם כולו בקושי, מעיפות ומרגילות. הזקן הגדול והשחור של היהודי עם מנעליו הגדולים והשחורים היו מכוסים כולם קמח. מתניו היו חגורים באבנט מזוהם של נושא-סבל וגויתו העבה, הרצוצה והכפופה היתה דומה עלינו כאילו הר של חול עמוס עליה. בקמטים שתחת עיניו נראתה סבלנות של סוס ועיניו גופן כבויות היו, אבל יש שנדמה לי, והנה אני רואה בהן… איני יודע כיצד להביע זאת – נוּ, מין כלות-הנפש לעבור ולהעביר גבולים…

זה היה "מעבירנו ", מעביר פרטי, לא-סוכן, המיוחד לנו לבדנו. ומובן מאליו, שבני לויתי חברו עליו מיד משני עבריו: מתי? איככה? באיזה אופן? האין כל סכנה?

– בעזר השם יתברך! – ענה על הכל הקול החנוק – אין דבר ידוע למפרע… ולא בי הדבר תלוי… לא בכוחותי… כי מה הם כוחותי? כך. אבל עם איש-הצבא כבר דיברתי. ואני לא אעזבכם. גם אני הולך עמכם. גם עלי לעבור עמכם. כך. אין אתם ראשונים שלי, – הוא הדבר אשר אני דובר – ואני איני אַגֶנט… כעלות המנחה אבוא הלום לקרוא לכם… היו נכונים…

והלך לו.

וכשהלך, ורוח בני לויתי נפל לגמרי. “המלאך הגואל” הלז עשה עליהם רושם של “מה יושיענו זה?” ותלונתם על ה“שליח” שלנו, שהביאנו עד הלום, עיר-גבול קטנה שאין לצאת ממנה, ומסרנו בידים לא-אמוּנוֹת כאלה, הלכה וגברה. הגיעו בעצמכם, מה קרירות-דעת עושה! קרירות-דעת רבים חללים הפילה. ואמנם, עמנו נשלח איש קר בדעתו, לגמרי, גוש-קרל, ומה לו ולסכנת אחרים? הגיעו בעצמכם, קשיחות-לה כזו!

והביצים המבושלות נידחו בשתי ידים ולא נאכלו.

– מה שייך לאמור “בריה”? – השיבה בעלת מחסנו על השאלה בנדון כוחו ו“בריותו” של ה“מעביר” שלנו ואם אפשר לסמוך עליו – הכל תלוי במזל… אם הדבר עולה יפה, אז הכל נעשים “בריות”… אדרבא, עליכם לשמוח על המאורע… הוא בעצמו ילך עמכם… וכגון זה לא בכל יום מתרחש… ובפרט, אם יעבירכם דרך העבר הזה – אז ההעברה כמוה כאין. כמושך שׂערה מחלב… פסיעות אחדות… ואולם אם יוליככם מצד הפלג… והאַגנטים, כסבורים אתם, טובים ממנו?

והזקנה התחילה לספר בדבר, שאירע “בסך הכל לפני שבוע”: מעשה נורא בבחור אחד, ששלחוהו האַגנטים מעבר לגבול, ונמצא כבר מן הצד השני, קיטרג השטן ונתבלבלה דעתו עליו ולא מצא את הדרך, ותעה, וסבב, וסבב כל אותו הלילה, עד ששב על עקביו, והגיע אל השלשלת…

ואנחנו עומדים ומקשיבים; ופנינו חיוורים ביותר, ושערות-ראשינו מסתמרות, לבותינו הולמים הולם פעם… והמלה “גבול” באה ומערערת את כל עצבינו… והמלה “אבדון?” באה ומזמזמת בכל מוחנו… ואנו שוכבים לנוח, אולי ירווח לנו, אולי יעבור היום, אבל אין אנו יכולים לשכב. אין אנו יוצאים מן המקום, ומקום אין אנו מוצאים לנו. עוד שעות אחדות, ואחר-כך אותה השעה הגדולה והנוראה: שעת מעבר-הגבול… גבול, גבול, גבול… הנה עגלה עוברת ומשתקשקת; גבול-גבול-גבול… הוי, מי יעבירנו את הגבול? – – –

ג

היום פנה; הזקנה הדליקה נר בחדר שמעבר לכותל; ואנו יושבים כאן שוב בחושך; ורגשות מוזרים והשערות משונות והצעות רבות ומחשבות-אין-סוף וציורי-דמיון מבהילים – הכל בא ועולה יחדיו, כעמוד-עשן, ומסתכסך ומדכא…

והנה, ברוך השם! – הנשימות הכבדות מתפרצות הביתה…

– נוּ, מוכנים?

– וכי מה? הולכים אנו?..

– כן. קומו ונלכה לפרייסן!..

אותו הקו, שעמד וציפה כל היום בלבבנו, ניתק. ובכן, הגיעה השעה, סוף-סוף. במהרה נדע את הקץ: לחיים או למוות!

בדרך הגיד לנו האיש, כי, כמדומה לו, שאיחרנו קצת. צריך היה לצאת חצי שעה קודם לכן. כך הותנה גם עם ה“חייל”. ואולם בשעה הנכונה הביאה בעלת-בית אחת את קמחה לאפיה, ונגרם האיחור. מצות אופים בביתו בימים האלה.

ההולך לפנינו נראה לנו באותו הצביון שבצהריים, אלא העיפות שבפניו והכפיפות שבחלק גופו העליון גברו עכשיו ביותר, ונעליו הגדולות נעשו עכשיו יותר מלוכלכות ברפש וקמח. מהלכו – בזריזות שאין למעלה הימנה, כמעט במרוצה; ולא כמרוצתו של גיבור בוטח בעצמו ושש לרוץ אורח, אלא כמרוצתו של נואש ומסתכן מתוך הטירוף, של האומר: איני ירא מפני כלום, משום שאין רע מן הרע המסובבני…

הוא רץ לפנינו, והרפש של האביב השמיע טיאַפּ-טיאַפּ-טיאַפּ. כבר הגיע לילה, ליל כהה וקר. אנשים פגשנו על דרכנו רק מעט; ואולם כולם הסתכלו בנו בשימת לב מיוחדה. האיש הביאנו עד מוֹצא העיירה: מסילה מימין, גדר משמאל ושדה לפנינו. אז הפך את פניו וישב על עקביו. אנחנו, כמובן, אחריו. בפניו לא נגלה כל בטחון; רק איזה “אולי ירחם” פיעפע בו. הוא נדמה לנו כלא יודע את הדרך ילך בה; הוא נדמה לנו כתועה, כסומא; ואנחנו מרינו בו בלבבנו, קיללנוהו, קיללנו גם את ה“שליח” הבוגד, הבליעל, שהסגירנו ביד “לא-יצלח” כזה, ביד איש אשר בעד “אגורת מתכת נמבזה” הוא נכון להמיט שואה על אנשים נקיים, ביד איש, אשר גם להיזהר לא ידע וקול ה טיאַפּ- טיאַפּ של נעליו המטונפות נורא הוא ואיום… ואף על פי כן, כמובן, נגררנו אחריו… הוא הכניסנו לתוך איזה פתח, הובילנו בחוֹר של איזו סוכה, העבירנו שתים-שלוש חצרות. מאחת מהן יצאה נוצרית לשאוב מים, והוא לא השגיח בה. לאחרונה העלנו על איזו מקשה. מאחוריה השתרע מישור רחב-ידים. הוא?.. הוא, הוא – הגבול? ראשי רוכבים נראים וחולפים… אַ – אַ – ה… “מעבירנו” גונח… השתטחנו על הארץ… קְרַח… קרום של קרח משתבר – ולבנו עמו… שְשששששה… התעוררנו… בכפיפות-קומה, שאין למטה הימנה, באנו, זחלנו עד מחיצת-הקנים שעמדה לפנינו; טיפסנו בה ונעבור עליה… בקעה… גורן מימין ומסילה משמאל… סביב המסילה הזאת “עשינו הקפות”, כנראה, כל אותה שעה…

– נוּ, “אתם”… הסתרו פה… שכבו סביב לגורן… ואני ארד אל הגבול… אתראה עם החייל… אם אפשר…

לב הרוצח בהרימו את גרזנו על ילוד-אשה לא יהלום ככה כמו שהלמו לבותינו בשעה זו. ואף על פי כן – נפלא הדבר! – בני לויתי לא יכלו בשום אופן להתאפק מהערות ומהתלחשות…

– איננו עוד?

– מה היה לו?

– מה יהא בסופנו?

– היכן אנו?

כל רגע – אין-סוף. מה זאת? בלהות-לילה?.. איננו עוד, באמת!.. רגעי נצח – ואין קול… אך מי זה עולה משמאל? מי זה כמתגנב דרך המסילה? הנה הוא קרב… הנה הוא צועד – ועומד… דמיון-רוחנו?.. הה, שתקו, לכל הפחות… השתטחו על הארץ… עצרו את נשימתכם…

– אהא… אתם כאן… מה אתם עושים כאן?!..

לפנינו עמד איש-צבא גבוה, מן המפקחים, בנעלים גבוהות וחזקות, באדרת-שיער קצרה וקנה-רובה על שכמו. אה… ובכן אבדנו… או אולי טועים אנו!.. אולי נשלח זה לרוחתנו? לא… הוא בא משמאל… הוא מתלוצץ… אבדנו, אבדנו… את אשר יגוֹרנו בא לנו… נתקיים זה שידענו מראש…

דבקנו יותר לאדמה הלחה, ששכבנו עליה: אולי יעבור החלום…

כשראה איש-הצבא, מי הם השוכבים לפניו, נעשה עליז וגאה ביותר והתחיל מתגרה בנו ומצווה לשכב במנוחה עד אשר יקרא על ידי יריה את מי שיקרא – ויבואו ויאסרונו…

לשוננו דבקה לחכנו, אך שפתינו גמגמו מלים בלא קשר: עזבנו!.. הולכים אנו… תעינו…

– שכבו במנוחה!.. – פקד איש-החיל ויסר את קנה-הרובה

מעל שכמו.

– – – אז התנערתי אנכי, אחד מן השוכבים, ואשא את רגלי… “ירה תיירה!” שמעתי התראה ואיני יודע מפי מי. על זה אמרתי “אֶה” – וברחתי. אני רץ ואזני נטויות לשמוע קול היריה, אך מסביב דומיה גמורה; עולם של דומיה. הנה המסילה. בה אשוב העירה… הנני בעיני כתינוק, שתעה בהרי חושך… רגע, רק רגע קטן, ניצנץ בי, מעין רגש, שבדיעבד ניחא לי בכך. בדיעבד הרי אין הסכנה גדולה כל כך… אבל מיד באה אימה, אימה חשכה, והוטלה בכל גופי ונשמתי – ואני בורח ורץ, בורח ורץ…

וכשהגעתי לעיירה ונכנסתי לתוכה – רק אז התחילה לרטט בי הכרת מצבי האמיתי; יראתי שמא יכיר בי השוק… וכשמצאתי לבסוף אותו הבית ונכנסתי לתוכו, פרץ מגרוני בכי גדול!

הזקנה הכינה ארוחת-הערב. לסיפורי האזינה בשריקת שפתים ובמנוד-ראש; וכשגמרתי לספר, לקחה את הבצל הקלוף, חתכה אותו חתיכות קטנות על גב חתיכות-הדג-המלוח שבפנכה ושפכה חומץ עליהן.

– ואני אבדתי… אוי, אבדתו בוודאי… עתה אבדתי לעולם… את הגבול לא אעבור עוד… אנה אשובה?..

אז הבטיחתני הזקנה לשלוח את הזקן שלה, לאחר שיבוא זה מתפילת מעריב, לראות מה נעשה עם ה“מעביר” שלנו…

– בכל אופן… אני לא אלך עוד עמו… אני אבדתי…

– לא, ה“יוָן”, כנראה, לא ירה, – דיברה הזקנה בשלה – לא נשמעה כל יריה…

עודנו מדברים והנה הנשימות הכבדות-הכבדות, התכופות-התכופות, הכבדות והתכופות, כאשר לא היו עוד עד הנה, מתפרצות הביתה. ונעלי הרפש משמיעות טיאַפּ- טיאַפּ- טיאַפּ…

– אני החייב!.. אני איחרתי… פּוּד-המצות של ביילה השולחנית השכיחני הכל… צריך היה לצאת עד שלא חשכה… אז אין המפקחים אורבים עדיין… מסירות-נפש…

והזיעה שופעת מכל גופו, ממצחו, משערותיו, מבגדיו, וכל דמותו כדמות הסוס הלז, שעבדו בו שלושה ימים בבית-הריחים בלי הפסק! והוא נושם נשימותיו ואינו יכול לדבר ואינו פוסק מלדבר ומלהתנצל על איחורו, שהוא ראוי גם לרחמים קצת, שהוא לא עזבנו לבדנו, שגם הוא סיכן את נפשו כמונו… ונורא סיפורו על הנס, שנעשה לו בשעת ירידתו במורד, כלומר, אל הגבול: שם מצאהו שומר אחד ורצה לאסרו, אלא שעמדה לו, למעבירנו, זכות-אבות והאמינו לו על “הן” שלו, שהוא הולך מן היער הסמוך… ונס אירע לנו לכולנו, על פי דבריו, שלא ירדנו מתחילה יחד עמו, כי אז היינו בוודאי נתפסים על-ידי הרוכבים, אלה שראינו ראשיהם בשכבנו על הקרח בחצר… ואוי, אוי לו… הן הוא כבר נדון פעמים על עוון הברחת מכס ואילו היה נתפס גם עתה, מה היה לכל בני ביתו? מסירות-נפש!

– אבל “גוואַלד”, מה יהיה עתה?

– עתה באתי אליך. נלכה יחדיו.

– לאן?

– לבקש את הנשארים… תם אני ולא אדע, מה עלתה להם. כשהרפו ממני, מיהרתי תיכף אל הגורן – ואינם…

– הם בוודאי נאסרו!

– לא, לא נאסרו: החייל לא ירה. נלך לבקשם…

כוח איתן היה ל“לא-יצלח” זה, וכמעט שנכנעתי מפניו ללכת עמו, אלא שברוב עמל עצרתי, בכל זאת, בעצמי אמרתי: לא אלך. וילך הוא לבדו. ולאחר כמה שעות שב שנית ובשורות טובות בפיו: שני בני לויתי הנם בביתו. טירוף-דעתם הצילם! כשראו שהחייל נכון לירות בי, הבורח, נתבלבלה מחשבתם לגמרי ויתנו לו את כל אשר אתם ויעזבם לנפשם. אז יצאו ממחבואם והתחילו תועים בעיר, ואלמלא הוא, שמצאם עתה – מי יודע, מה עלתה להם. ברוך השם, ברוך השם…

פניו לא נהרו. הפנים הללו לא יהו מסוגלים לכך. ורק זקנו המגודל והפרוע קיבל צורה יותר משונה ויותר מתפתלת…

– אבל מה יהיה עתה?

– מה יהיה? לא כלום. כעלות הבוקר נלך לפרייסין.

– אני לא אלך.

דבר זה היה מוחלט בידי כגזירה, שאין להרהר אחריה. הן כבר נוכחתי וכבר ראיתי, כי אסור לי ללכת עמו. ואולם להישאר, ואפילו רק “לפי שעה”, בבית-הזקנה לא רציתי ולא יכולתי בשום פנים, ואחרי ישוב-הדעת ומחשבות רבות נאנסתי, סוף סוף, לעבור בעל כרחי אל ביתו – לשעה, לכל הפחות – והלכתי עמו.

בו ברגע שנכנסתי לבית ה“מעביר”, קפצו עלי שני בני לויתי: “אוי, אוי!” וכמעט שלא נתעלפו מרוב חבקם אותי, “הנמלט ממוות”; הם ישבו במחשכים ונועצו, איזה הדרך ישובו אל עיר מולדתם: זה ל“משפטו”, וזה לעבודת הצבא. ואולם יותר משעסקו בהצעות ועצות לעתיד, הרבו שיחה על הנסים ועל הפורקן, שנעשו להם עכשיו בלילה הזה. הם היו מתחרים זה בזה בהרצאת הפרטים איך שאחזתם עוית בראותם את החייל מכוון לירות, איך שתפסו בידו ממש ואמרו לו: “נאַ טֶבֶּה דֶנְגִי” (“הילך ממון”), איך שסבבו את הגורן ובאו העירה והתחילו תועים, איך שמצאם איש והראה להם את הדרך ואיך שחזרו לתעות עד שמצאם ה“מעביר” שלנו…

וה“מעביר” שלנו התפרץ לחדר פעם בפעם וטען, שהוא החייב, שהוא ורק הוא ראוי להיחתך חיים, אבל הלא עינינו הרואות, שהוא לא עזבנו, שהוא הלך אתנו יחדיו אל תוך האש…

ד

הגיעה כבר השעה שאחרי חצות הלילה, ומן החדרים שמעבר לכותל נשמע עדיין קול גלגול המצות, צלצול הפחים וקריאות האופה… אך על כל הקולות וההברות הללו היה נסוך מעין רוח של שינה רפה. אנחנו שלשתנו ישבנו בחשיכה, כישיבתנו אמש. וגם הפעם בחדר-מיטות, המלא כלי בית, מין בשאינו מינו, עד אפס מקום למעבר-החתול. אפיית המצות בשאר החדרים גרמה, כנראה, שיתפנו כליהם ה“חמוצים” לכאן – ותצא הערבוביה המשונה הזאת: שולחנות, ספספלים, חביות, מיטות, כסתות, כסאות, טבלאות, ארון-כלים, ראי וכדומה. שכבת האבק והקמח, השטוחה על הכל, הורגשה בין האצבעות. חברי לצרה ישבו והתלחשו זה עם זה על דבר “התנאים והחובות” שהם צריכים להטיל על מעבירנו, ואני ישבתי בלא דברים ובלא הרהורים. נדמה לי, שכל נגעי הלבבות וכל מיני פורענויות שבעולם נצטרפו יחד ובאו לכאן והתכנסו בחדר זה, וכאן נחתכו ונתפוררו פירורים-פירורים קטנים ונזרעו על פני כל הכתלים והכלים, ואני כולי מכוסה בהם, תקוע בהם וכבוש בתוכם, ואין מוצא ואין פדות לנצח-נצחים. חשיכה עולמית… ופחד הגורן ההיא נפל עלי, פחד הגורן הנמצאת שם בשדה ופחד האַגֶנטים-ה“מוסרים” פה בעיר, פחד מאפה-המצות שבבית כאן ופחד אותו בן-אדם, ה“מעביר” שלנו, שכבר בטלו חייו וכלו כוחותיו ופג ריחו וכבר אכל את עולמו ונעשה מדרס לצרותיו והוא נכון למשוך בכל עול…

– החייל יבוא בעצמו להוליכנו בשעה השנית… – בישרנו האיש כעבור שעה – עתה שכבו באשר תשכבו, ואני כבר אעירכם בעתו… היו נכונים…

תרתי לי מקום לשכב עליו. צירפתי שני כסאות ושמתי את כובעי למראשותי. ואולם תיכף לשכיבתנו, כשהשמיע העשון אחת, התחילה דלת החדר לסוב על צירה וכל פתיחה ופתיחה היתה מביאה קרן אור אחת, קרן תועה ממנורת הפחים שבחדר-הכניסה, ועמה – עלמה מגודלה מבנות בעל-הבית. “רייזה, רחל, גרוּנה” – זכרתי באותה שעה את שמותיהן מתוך שיחת אביהן בצהרים. וגם רייזה, גם רחל, גם גרוּנה – כולן היו יפות-תואר מבוגרות, עיפות, מלוכלכות; על ראשי כולן היתה צמה של שער מגודל, שחור ורענן, ולפני כולן הלכו שדיהן המלאים וריסי עיניהן הארוכים והטבולים בקמח של פסח. מתפרצות היו החדרה, אשה-אשה בגניחה שותקת, נופלות כשהן בבגדיהן, זו על שק-קמח, זו על המטה המלאה תינוקות ישנים וזו על כסאות מצורפים זה לזה. לסוף באה לישון גם בעלת-הבית בעצמה, אשה גדולה ומהירה. בחרי-אף פשטה את הכּרדוֹט הלבן מעליה ונתגלו בתוך האפלולית כתפיה החשופות. אנחנו, הגברים הזרים, היינו בעיניה כחגבים, שאין חוששין להם… קודם שכיבה לחשה בשפתיה, במקום ברכת ה“מַפּיל-שינה”, מין פסוק קצר אחד:

– אוי, המזוהם.. תבואנה מכות-מצרים עליו ועל כל עסקיו.

ואולם ה“מזוהם” בעצמו לא נגלה עלינו עד הרגע האחרון. הוא לא שכב כלל ונשמע היה כאן קול טרחתו שם; קול טרחתו, דאגתו, עסקיו. הכל היה טבול בטרחה, בדאגה, בעסק. האויר שבחדר נתרווה זעף ופיגול. מין בת-קול טורדת של טרחה לבטלה היתה מנסרת ומנסרת בו בלא הפסק. ססססס… נחרה קלה זסש"רצית של ישנים… הנה עגלה באה וקרבה אל החלון; לא, העגלה עברה… סס…

וָאֵרדם – – –

– נוּ, מוכנים? קומו ונצאה… החייל כבר היה כאן… העיקר הוא עתה, שנעבור את העיר… אסור להשמיע קול… אני חלצתי את נעלי… אחזיקן בידי… אלך בפוזמקאות…

– משוגע הוא, – גנחה אחת הבנות מתוך נדודי-שינה – בלילה כזה… ובפוזמקאות…

– הניחו למזוהם! – גערה בעלת-הבית אף היא מתוך שנתה – מאי איכפת לכן? ילך לו בפוזמקאות… היזק גדול, – יצטנן… ילך לו בלי ראש… ילך לו לעסקיו… ילך המזוהם…

וַילך המזוהם, ואנו אחריו.

ה

ולאחר שעברנו את הגבול – מורי ורבותי! – הייתי כל-כך עיף, כל-כך רצוץ ומדוכא, עד שאבד לי הכשרון להרגיש את החירות שמעבר לגבול. הסכנה עברה; בחיים נשארתי… אבל חיים אלה הם כל-כך פחותים, רעים, מוגיעים, עד ש… – בושה היא להגיד – למה הם?..

בני לויתי היו גם כן שבורים וירוקים ובלא מתוֹם כמוני. ואולם הם ידעו, כי מנהג-העולם הוא, שבני-אדם אחרי העברת גבול מתעוררים לחיים חדשים, מנערים מעליהם את העבר ונושאים עין אל העתיד. ולפיכך, לאחר שכילה בעל-הלסתות לגנוח מרוב עיפות ולקרוא: “אוי, ניצלנו”, ולאחר שנח מעמל-הדרך שעה קלה, נוכח, שמהראוי לדבר על דבר “המצב החדש”, ומענין לענין בא להתפלסף קצת בענין הגבולין בכלל, ואמר: “הגיעו בעצמכם, כברת ארץ קטנה ותו לא, כברת ארץ קטנה”.. ומי יודע, עד היכן היה מגיע זה בחקירתו, אלמלא הפסיקו בעל המשקפים בהערתו. זה העיר, כי טעות היא בידי בעל-הלסתות, והגבול, שעברנו אנחנו, אינו כלל כברת ארץ קטנה, אלא בפועל ממש – פלג קפוא, שארכו בדיוק מתימאטי, קרוב לפרסה, וסכנה גדולה היא לעבור על קרחו, הרועד תחת הרגלים. עוד עמד בעל-המשקפים ומנה באצבעות כמה פעמים נפל.

ובאותה שעה ישב לו ה“מעביר” על הגבעה וסחט את פוזמקאותיו… אותה עגמת נפש בפניו ואותה כפיפות-הקומה כשהיו… והנה גם הוא מדבר. ומדבר הוא בשטף-לשון ובמקוטעים, מין וידוי על פי דרכו. הוא, רואים אתם, אינו חושש מפני הצינה, ובכלל, אין לך דבר שיתיירא מפניו. כבר אבדו לו כל כוחותיו ואין לו ממה לפחוד. לא בכוחו הוא חי, אלא במסירות-נפשו, בה“אימפֶּט " שבתוכו. “אימפֶּט” זה מעמידו על רגליו. הוא, רק הוא, נושאו, נוטל ממנו את כל רפיונו ומשכיחו את זקנתו. הנה הוא מסר את נפשו והעבירנו את הגבול. בעד הרובלים, שקיבל מידנו שכר-טרחה, יקנה פה סחורה, ובלילה הבא ימסור את נפשו שנית וישוב לשם. הראינו את בני ביתו? הלא הוא צריך לפרנסם, הלא הוא מחויב לזונם, לשאת עליו את המשא, הלא כולם צריכים לחיות… הנה, למשל, הריצה בפוזמקאות על פני הקרח מהלך פרסה – הרי זה לא לפי כוחותיו… ובכל זאת הרי רץ… וגם מיהר לרוץ ממנו, הצעירים… ולפיכך, אילו היה צריך לרוץ שתי פרסאות, היה רץ שתים, שלוש – שלוש… לכאורה, מי הוא ומה הוא? שבר-כלי… אבל לחיות הוא צריך, וגדול כוחן של הצרות, ועוד יותר כוחו של ה”אימפֶּט", כוחה של מסירות-נפש…

חוט מתלבן נמתח במזרח. בעל-המשקפים נשא את משקפיו אל כיפת הרקיע ויאמר, שהוא רואה, כמדומה, כדמות איש בא ממרחק. ומיד הביא מזה ראיה לדברי ה“מעביר” שלנו בנוגע לצרות ולמסירות-נפש ול“אימפֶּט” ולמחשכים: מחשכים… בואו וראו, כמה גדול כוחם! הרי ראיתו שלו, של בעל-המשקפים, פגומה היא, ועתה, דוקא עתה, הוא מבחין ורואה… זה פירושם של מחשכים, הגיעו בעצמכם!

חברו, בעל-הלסתות, לט העיר כלום: הוא ישב טרוד במיני חשבונות ולא נתן לבו לבהירות-משקפיו של בן-לויתו. ובאמת, גם לנו נראה מיד אשכנזי זקן אחד בא מראש ההר. לבנו המה לקראת אותו האשכנזי, האיש הראשון, שמעבר לגבול…

המזרח עדיין לא האיר וה“מעביר” שלנו נזדרז והכניס רגליו הקפואות בפוזמקאותיו הסחוטים והלחים, שם עליהן את נעליו הנרפשות הגדולות ועמד הכן. לא הספיק עוד האשכנזי הזקן להתקרב אלינו וה“מעביר” שלנו קפץ והקדימוֹ בשלום בניגון משונה של “גוּט מוֹיגן”, לאמור: “צפרא טבא, בן-אדם, הרי אנו מן המשכימים ואנו ניצבים כאן כעלות הבוקר”. – – –

הנפשות:

ר' נח-קלמן שפירא / ברוך, בנה

סוֹשה, זוגתו / גודלמאן, רווק

יֶנטה-לאה, בתם / ולויל, יתום

האשה ויכנה-טֶמה / פֵיגֶיל, עגונה

המקום: עיר-מחוז ברוסיה

מחזה ראשון

חדר בביתו של ר' נח-קלמן. מלבד דלת-הכניסה עוד שני פתחים: אחד לחדר-המיטות של הזקנים, ששם גם משכבה של ינטה-לאה, ואחד לחדר-הכירים, ששם מתגוררת בשכנות פֵיגיל העגונה. קוֹמוֹדה, מראה, מנורת חזיז ישנה, שעון גדול בתיק-עץ מעומד. על הכותל משמאל תלויה התמונה “זכרון ימי קדם”, שבתאיה המרובעים מתנוססים בצבעים ירוקים-מחוקים": “מלכת שבא לפני המלך שלמה”, “פס יד כתבה על כותל בלשאצר” וכיוצא בזה; ממולה על הכותל מימין – טבלה של ציורים אדומים וגסים ממשלי קרילוֹב, כגון: “השועל מוציא בתרמיתו את חתיכת הגבינה מפי העורב”, “דימיאַן מכבד את פוֹקה ידידו בקערת התבשיל השלישית” וכדומה.

אחת השבתות של ימות הקיץ, לפני הצהרים. ר' נח-קלמן מסב אל השולחן בראש. מימינו, על הספה המעוכה, מונח הספר “רחמי האב”, משמאלו יושב ולויל. ממעל לראשו – “זכרון ימי קדם”. סעודת השחרית קרובה אל קצה. על השולחן פתותי חלה ושיורי עצמות של “קנוֹכן”. סושה, בעלת הבית, שבכלל הרי היא כמו שאינה, מנקרת ומחטטת בהם בכדי לנקות את המפה הלבנה. ינטה-לאה יושבת ואוחזת סידור-ברכת-המזון קטן בידה, אך קולה לא ישמע. מאחריה – הטבלה של הציורים ממשלי קרילוב. ברוך יושב בהרחבת הדעת. בכותונת מגוהצת ולבנה ובלי בגד עליון. חצי דממה.

ר' נח-קלמן, סושה, ברוך, ינטה-לאה, ולויל

ברוך (אל ולויל): כבר בירכת ברכת המזון? –

ולויל (עיניו מתרוצצות).

ברוך: הא?! מה אתה שותק? הלא אני הוא השואל את פיך. הבירכת ברכת המזון?

ר' נח-קלמן (מביט על ברוך באלכסון): הכל נוגע לך! (בקול מצווה) ולויל מברך (ולויל מציית).

ינטה-לאה (מניחה את סידורה הקטן): ברוך!..

ברוך: הא? מה את רוצה?

ינטה-לאה: היום צריך ללכת אל אמך.

ברוך: אני לא אלך…

ינטה-לאה: ברוך! הבה ונתלבש.

ברוך: הרפי ממני; אני רוצה לישון (דממה).

ולויל (מסיים): רחמן (הרחמן) יברך אמי מורתי בלת (בעלת)… (ברוך מתעורר מבלי משים ממקומו וידו מתרוממת לתומה; אשמורות עיני ולויל מתנודדות).

סושה (כמתעוררת): אבל הלא צריך ללכת… היא אינה באה… ואתם… ואתם… אינכם הולכים לשם… ומה… מה יהיה הסוף?

ברוך: הסוף? אדרבא, יגד-נא המחותן! (בקצת רוגזה) איך נאמר שם? הוא דִבר… דבר…

ר' נח-קלמן (מפסיקו): בקיצור, למה לך לטרוח יותר מדי בפסוקים? גם בלאו הכי יודע אני שלמדן גדול אתה.

ברוך: איני למדן?

ר' נח-קלמן: אדרבא, אני הלא אומר, כי הנך למדן.

ברוך (כועס): אבל מי אינו מניח להמחותן?.. שואל אני, רוצה אני לשאול: מי מוחה בידי המחותן?.. מי אינו מניח לכבוד-מעלתו…

ר' נח-קלמן: להתחרט?

ברוך: מחותן! לא!.. צריך אני לאמור לכבוד-מעלתו… מחויב אני לאמור לכבוד-מעלתו… איך נאמר שם?.. כבוד-מעלתו הוא… הוא…

ינטה-לאה: אבל די לך הפעם!

ר' נח-קלמן (מכהה בה): הניחי לו! (מביט בברוך) נוּ, סיים, דַבֵּר: מה אני?

ברוך: מה? כבוד-מעלתו הוא… מבני הדור הישן!

ר' נח-קלמן: כך. ואתם מבני הדור החדש?

ברוך: לא, מחותן, כבוד-מעלתו הוא מבני הדור הישן!

סושה (מתאנחת): אבל מה יהיה הסוף?

ר' נח-קלמן: אָט, איזה סוף… סכסוכי שידוך – הרי זה בנוהג שבעולם. “ליכא כתובתא דלא רמי בה תגרא”. ברם, ברא דנא הריהו כרעא דאמא, ותו לא מידי…

ברוך (בהתלהבות): לא, מחותן, במטותא, במטוֹתא, מדוע “ותו לא מידי”? מדוע?

ר' נח-קלמן: כרעא דאמא, ותו לא מידי. ואמו – הרי לית דין בר-נש. לכאורה, נעשה הכל כרצונה, והרי היא מתיישבת בדעתה, שאוריש לזה גם את מקומי ב“זבחי צדק”! נשאר רק להסכים לזה – אז תיישב ותדרוש עורבא פרח. לכה וטען אתה…

ברוך (קופץ ממושבו): כדי לדבר את המחותנים, יחיו, צריך לאכול מתחילה הרבה פולים. (מגהק) מוטב, שנלכה לשתות כוס מי-זלטר, ינטה-לאה.

ינטה-לאה (מתפנקת):… не хо – чу – איני רוצה…

ברוך: אזי אני הולך לבדי. (יוצא).

מחזה שני

הקודמים, בלי ברוך.

ר' נח-קלמן (עומד ונוטל את “רחמי האב” מן הספה): רע!.. אין את מי לדבר!..

ינטה-לאה (בחשאי): גם אתם טובים! דברי ריבות בעד מקום בקלויז. ענין חשוב…

ר' נח-קלמן: שתקי!.. (לזוגתו) סושה! לכי לישון. כבר נופלת את על חוטמך.

סושה (מתוך תנומה): אני הולכת אל המעקה… (שניהם יוצאים).

ינטה-לאה (ניגשת אל המראה ומחטטת בבועת משהו בקצה חוטמה): אוי, דרוש להתלבש!.. (נכנסת אל החדר הקטן שבימין).

ולויל (מתופף בשמשות): פיליפ! פיליפ! תיכף! זרז! (רץ החוצה) היידה! (נעלם).

על במת החזיון דממה ממושכת. פיגיל השכנה מופיעה מאחורי הפתח אשר לחדר-הכירים ונסתרת. שוב מופיעה ופזמון קצר בין שפתיה:“משא-ומתן נעים… כבר בא יום השבת, ברוך-השם” – נעלמת. לאחרונה נראה ברוך, כשהוא מושך אחריו את ולויל באזנו.

מחזה שלישי

ברוך וּולויל, ואח"כ ינטה-לאה.

ברוך (הנצחון): אהה, שקץ, נתפשת! הרי אתה, סוף-סוף, בכף-ידי! ביום השבת ניחא לך לשחק עם שקצים ברחובות?! עם שקצים? בכדורים? הא?! ועל הסדרה עברת? עברת? מה אתה שותק? אל תנד עפעף! הלא אני הוא השואל את פיך! אוי, הילו הייתי אני אביך – על החבל היית מרקד לפני!.. ענה! העברת על הסדרה?

ולויל: כן…

ברוך: עברת?

ולויל (גבות עיניו נעות).

ברוך: עברת?

ולויל (גונח): אזני!

ברוך (בקרירות כלאחר-יד): אמור, העברת? (ולויל מנענע בראשו לאות הן) ואת ההפטורה קראת?

ולויל (בקול בוכים): כן…

ברוך: כן, אתה אומר, שקץ? לא, אני אומר, לא קראת. אתה יודע רק לשחק בכדורים, אתה יודע. תיכף ומיד מצא את ההפטורה של השבת הבאה וקרא לפני. השמעת איך “אמרתי” אני היום את ההפטורה? (מנגן במתיקות) “וללובת נפש תסיע שמחת מרה – – –” (לעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה) (מתעורר) אה, שקץ? רוצה אתה לקבל ממני חום? (מכהו בהנאה).

ינטה-לאה (יוצאת מחדרה הדורה בלבושה, על גב השיפוע הרם של הקורסט שלה רביד כחול): מה אתה עושה, ברוך? (בתנועת חן) הלא גם עליו ר-ח-מנות…

ברוך: ומה? מוטב שיהא לגוי? (מרפה מולויל).

ולויל (מסתובב מאחורי ברוך, שולח לשון למולו ורץ לדרכו).

ברוך (מביט אל ינטה-לאה וקולו משתנה): המ… כלה… אבל מה יום מיומיים? לשם מה תלית עליך, כמו שאומרים, את “התלוי השלם”?

ינטה-לאה (בנעימות): הלא עתה נלכה יחדיו עד בית אמך, בּוֹריס, האין זאת?

ברוך: כמה פעמים הגדתי לך, ינטה-לאה, שאינני חפץ, כי תקראיני בשם נכרי…

ינטה-לאה: בּוֹריס!.. (בורחת מפניו וסואנת בשמלתה).

ברוך (מתגעש ממקומו בכדי לתפסה ונוקף אצבעו בקצה השולחן): את זה אני שונא!..

ינטה-לאה (נמלטת): בוריס, חי-חי-חי…

ברוך (נסמך אל השולחן בזעף; לחייו מאדימות).

ינטה-לאה (משתתקת ומתעצבת): נוּ, ברוך, ברוך, נלכה לאמך, נו, נלכה… הלא צריך… (פורצת בצחוק) בוריס!..

ברוך (לא מפויס; בתנועת הראש): כלה זו… (מחבקה).

ינטה-לאה (נחלצת ממנו) נו, נלכה, יפה-תואר!

ברוך: “ראו העינים מה שקנו”…

ינטה-לאה: גדול אתה בהשכלה…

ברוך: ואת גמרת את כל שבעת הקלאַסין? או שמא גולדמאן מלומד גדול הוא?

ינטה-לאה: גולדמאן? מה ענין גולדמאן לכאן? (בהתעוררות) נו, די, די, התלבש ונלכה! (בחן) בדרך אגיד לך איזה דבר…

ברוך: הגידי עתה…

ינטה-לאה: לא, דוקא בדרך, דוקא על המפתן של בית אמך… אוי, כמה צריך עדיין למשוך אותך בסבלותה… (ניגשת ומושכת אותו בראשו).

ברוך (מנשקה על שפתותיה): אותי?.. (לובש בגדיו החמודות. הם הולכים. על הבמה שוב דממה).

מחזה רביעי

גולדמאן ופיגיל.

גולדמאן (נכנס כבא-בית תמידי; הכפתורים המוזהבים שבכותנתו המגוהצת נוצצים): אין איש?.. (מתייצב לנוכח המראה, מסיר את מגבעת-התבן החדשה מעל ראשו, מסתכל בה ואומר) конечно – שני רובלים ורבע – שוה!

פיגיל (קולה נשמע מחדר-המבשלות): מה נכנס שם? מי הוא הבא? הא?

גולדמאן (מתענג על הצעקה; מערים ואינו עונה).

פיגיל (נכנסת): מי זה? אה, גולדמאן…

גולדמאן (בחדוה): ומי זה יהיה, דודה יקרה?.. כמובן, אני, גולדמאן, אני ולא אחר. (משתחווה לעומתה) שבת טובה, דודה! נו, מה נשמע כאן? מה הטובות שתספרי? איה, איפוא, חתן-כלה?

פיגיל: חתן-כלה? חתן-כלה רָבו, רָבו – וילכו להם.

גולדמאן: רבו?

פיגיל: מה שייך לאמור – רבו: כמעט שמותר לאמור – היכו איש את רעהו. החא אתה איש קרוב אל הבית, ואין צורך לספר לפניך את כל מה שייעשה פה. קומדיה אמיתית. רק אין מי שיכתוב את הדבר בגאַזטין (משימה את אצבעה תחת סנטרה) ואני כלום לא ניבאתי את הדבר מראש? כלום לא העידותי בסושה, שלא תסכים בשום אופן? אבל, המ… מה יש לדרוש מסושה זו? היאמין לי כבודו, הלא ל“שונאה” חשבוני בעד זה, למטלת איבה, להולכת רכיל. והנה לא שמעו לקולי, ויבוא זה לגור לכאן. ועכשיו, מובן מאליו, שנתקיימה נבואתי מבראשית ועד אחרית. אוֹ, מי-מי – אנכי יודעת היטב את סוף המעשים הללו. (מבית המבשלות עולה קול ילד בוכה).

גולדמאן (בעקימת שפתים): זה בן הדודה מצפצף כך?

פיגיל (נכלמה קצת): שלי. (בקול יותר מהיר) חתן וכלה, אני טוענת תמיד, צריכים שלא להיראות זה עם זו עד אחר החתונה, ואם לאו – אין הדבר יכול לעלות יפה בשום אופן. (לצד חדר-המבשלות) שתוק שם, ממזר, תיכף אני באה. (ממשיכה את דיבורה) לראשונה חיבוקים, נשיקות, להט החרב המתהפכת… (קול בכיתו של הילד עולה) אוי, הממזר, גם לשוחח קצת עם בן-אדם אין צרתי נותנת לי. תיכף! (מתיישבת) כן, מה רציתי לאמור?

גולדמאן: конечно – חיבוקים, נשיקות, ובכן?

פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? וכלום לא ידע את זאת הפתי הזקן ר' נח-קלמן בעצמו, לכתחילה? אלא שהדבר הוא כך: אַם החתן, הלא יודע אתה, מתגוררת רחוק מזה, סמוך לבית-הנתיבות, מפני שהיא וכל בניה סוחרים בפשתן, ורק ברוך הוא האחד שיצא מן הכלל והחזיק במלאכת אביו הקצב המנוח. נו, לפני חג הפסח – עבודת הקצבוּת רבה. ולמה היה לו לברוך לכתת רגליו יום-יום מן המקולין שבעיר עד רחוב בית-הנתיבות? כאן האולם פנוי הוא. אני – ידידה נאמנה ורואה הכל מראש – התריתי, אמנם, לא פעם: גזלנים, מה אתם עושים? גם ר' נח-קלמן התנגד קצת. אולם זו העגלה, במחילה, סושה-נושה, בעלת הבית… (ניחומיה נכמרים פתאום לקול הילד המתייפח, שאינו פוסק כל העת) אוי, אפרוחי, רחימאי, אני פה משוחחת… (אינה עומדת בנסיון; בחפזה) ועוד אגלה לך, מר גולדמאן, שלפי דעתי, הנה מה שהסכימו לעובדה זו, הוא מפני… מפני… נו, מפני שרצו בזה להוציאהו מאפיטרופסות אמו (כמו במאמר מוסגר) ויכנה-טמה – המ… מלתא זוטרתא – ויכנה-טמה! כלום אשה היא זו? אש! הלא לא אותה גירשו שני הבעלים. היא נתנה להם גט-פיטורין. לשניים נתנה גט-פיטורין ואת השלישי, את אבי ברוך, הטמינה באדמה… (מכעכעת) נו, אגב חשבו לחפות בקרבת החתן על הכלה גם מפני… מפני… (גוחנת ולוחשת ברמיזה רבה) מפני אחרים…

גולדמאן (בעצלות): אה, זה כבר היה למותר, דודה אהובה; ה“אחרים” אינם בהולים כל-כך, конечно, ינטה-לאה אינה “הושענא פסולה”, ולקוֹמיס, דוֹדה יקרה, לקוֹמיס בוודאי שקשה לחיות כך, חיי רווק. קשה. זה אמת. לקומיס, דודה, דרושה בעלת-בית, שתגיש לו את האוכל בעתו, את החלוק בעתו, את הכל בעתו. אפס, דודתי הנחמדה, היום גם סנדלרים לוקחים יותר מנדן כזה, ולא כל שכן קוֹמיס!

פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? פשיטא! (קול הילד, שפסק לרגעים אחדים, חזר ונעור) אוי, מה אני עושה? תיכף!.. תיכף, אפרוחי… (בהתאמצות, כמתחננת) אוי, יקירי, אני רצה…

גולדמאן: אין דבר, דודה, דמעות של זהב לא תפולנה לארץ.

פיגיל (מנענעת בראשה): אילו ידעת, מר גולדמאן, ערכו של תינוק כזה. חי-נפשי, שאין כמוהו בכל הארץ.

גולדמאן: ובכלל, דודה, אני חושב כך: אַת עלמה נאה, מתוקה – טוב מאוד: לכי ונלכה יחדיו אל הקרקס! שלושים רובלים לירח אני מקבל. אה – השד אינו חוטפני! אבל, עול, דודה; ריחים על צואר – זהו כבר ענין אחר לגמרי, конечно, דודה. הקוֹמיסים אינם עם טיפש. ראש-המשרתים שבחנותנו כבר גדל עד מאה בשכירותו ועד ארבעים חסר שתים בשנותיו – ועדיין מתקיים הוא ברווקוּתו על הצד היותר טוב. (בששון) סחורה זו, דודה, ואפילו מן המובחרה, לא קשה כל כך להשיג ברחוב ה…

פיגיל (ברוגזה מעושה): נו, נו, בעל-חברה! כבר התחיל לנבל את פיו… ואני אמרתי… רצוני לאמור: הכלה מדמה –

גולדמאן (בצחוק): מדמה? תדמה לה עד שבת-נחמו.

פיגיל (בהתעוררות): מה? כלום כבודו אומר, שחתונתם תהיה בשבת-נחמו?

גולדמאן: דאגותי הגדולות… (בניחותא) מה, לא תהיה?

פיגיל: חתונה של כלבים אפשר שתהיה פה – הלואי שלא יֵאָמנו דברי. המ… חתונה… חתונה זו צריכה היתה להיות עוד בשבת שאחר שבועות… אבל ויכנה-טמה קשה כברזל… הכלה מחכה לאחר… וברוך אינו נחפז… ממש “קוֹמדיה” היתה לראות, איך התחננה לפניו ללכת אל אמו…

גולדמאן: להגביל את זמן החתונה? (בקול תרועה, כשהוא מביט בעד החלון) והחתונה כבר הוגבלה, כמו שאנכי יהודי! חה-חה-חה!

פיגיל (נרעשה): איך? מה? איך?

גולדמאן (משתפך בצחוק): מעשה יפה, конечно; הם שבים כבר.

פיגיל (בשמחה): שבים? שוב תגרה? גם בדרך, כנראה אינם יכולים להתאפק מקטטות…

גולדמאן (מוסיף להביט בחלון; כמדבר לעצמו): אי, מתלבשת היא בטעם; סחורה לא רעה לגמרי… (סר מעל החלון ומתהלך במקום אחד).

פיגיל: (פוסעת עד הפתח וניצבת על מקום אחד).

ינטה-לאה נכנסת מרירת נפש.

מחזה חמישי

הקודמים וינטה-לאה.

ינטה-לאה (מכירה באורח, מבליגה על כעסה, מאירה לו פנים וזורקת מבט בפיגיל): אה!..

גולדמן: (מזדרז, מעשה-אֶלגאנט, לעזור לה בהסרת הבגד הקל): המאדמוזל שלי! רגשי כבוד לשרתי, конечно, איזו חדשות נעימות צמחו ועלו? – Как поживаете?

ינטה-לאה: תשואות חן-חן! איזה רוח שאינו מצוי הביאך הלום בכניו? שב!

גולדמאן (מסיר את המגבעת מעל ראשו ומחליק שערותיו): ובכן כבר שבתם מטיולכם? למה כל-כך מהר? ואיה זה ברוך, כונתי לשאול конечно… (ממעך את מגבעתו בידו).

ינטה-לאה (מעיפה עין במגבעת): חדשה?

גולדמאן: ארבעה וחמשים!

ינטה-לאה (בחשיבות): ארבעה וחמשים?

גולדמאן: מה? יקר?

ינטה-לאה: לא, כך. תבלה ולחדש – С обновкой! (אל פיגיל בנזיפה) אם רחמניה! הילד מתפוצץ מבכי – והיא עומדת בו.

פיגיל (נכלמת): דמעות של זהב לא תפולנה לארץ. (נחפזת) אוי, באמת… (רצה ומקה בכעס) קרֶה – קרֶה – קרֶה… (יוצאה; מאחורי הבמה נשמע קולה) היאלם, משומד, גם לדבר רגע עם בן-אדם אינו נותן!

מחזה ששי

ינטה-לאה, גולדמאן, לבסוף ברוך.

גולדמאן (נשען על דופן-הספה): ובכן?

ינטה-לאה: מה?

גולדמאן: לא כלום, конечно, אני מדבר רק לענין מה שזו (מורה בעיניו לצד חדר-הכירים) מדברת כל היום…

ינטה-לאה (נאנחת): אויבת בנפש!

גולדמאן (בקול שמפייסים בו תינוק): אבל אל-נא בעצבונך, שרתי. הכל הולך לטוב, מראה-כלה! (בהתעוררות) כן, כלה, כלה, כלה. כלה מארץ-הכלות!..

ינטה-לאה (טופחת על שפתיו בצחוק גדול): בחור מטורף!

גולדמאן (ידיו לאחוריו; מהלכו כשפיפון עלי דרך; חולשת זימה בכל שרטוטי צורתוושפתו התחתונה האדומה נעשית כמו לחה ואדומה ביותר; משורר): Рыбку варила, да не доливала… хлопца любила, да не…

ינטה-לאה (בעצב): גש הלאה!..

גולדמאן (משורר): Он меня не любит… ой-ой нет, жизнь мою погубит… ой-ой нет! (מפסיק) הרשיני-נא, שרתי הכלה, לתנות את תהילת הרביד המאושר, המתלונן…

ינטה-לאה (בצחוק-גיל): זהו חוסר-דעה… “המאושר”… (מפסיקה פתאום ופניה מלבינים: מחדר-הכירים ישמע קולו הגס של ברוך: “ומי עוד שם?” וצפצופה של פיגיל: “אין איש, לבדם”).

גולדמאן (מקדם פני ברוך הנכנס): שבתט טבא, ברוך!.. Сколько лет, сколько зим! נו, מה מעשיך, конечно? (בתמהון מעושה) אבל ראה והביטה, מה זה היה לך? מה זה היה לך, חתן? פניך הלא הנם של צדיק, שהתענה תשעים יום. על מי אתה קוצף כל-כך, ברוך?

ברוך: עליך אין אני כועס.

גולדמאן: עלי אין לך בשביל מה לכעוס; אבל על מי, איפוא, יחר אפך?

ינטה-לאה: הנח לו, מר גולדמאן. הוא כועס עלי, היפה! אוי, אילו היה מתבּייש, לכל הפחות, בפני אחרים!..

ברוך (משתטח על הדרגש ומסב את פניו אל הקיר).

ינטה-לאה (מוציאה מטפחת-אפה מכיסה, משימה על עיניה ונמלטת אל חדרה).

מחזה שביעי

הקודמים בלי ינטה-לאה.

גולדמאן (ניגש עד ערפו של ברוך): חתן!

ברוך (שותק).

גולדמאן: נו, חדל! מה אתה עושה העויות לעיני? איני מכיר בך? איני יודע מי אתה? הנה העלבת את הכלה, ועתה היא בוכיה.

ברוך: אדרבא, תדע שהיא אינה אצלי מן הראשונות.

גולדמאן (קורץ בעיניו): אבל גם לא מן האחרונות, конечно?

ברוך: מה זה נטפלת בי כ“יוֹלד”? לך לך; לך לפייסה, ידי מובהק – אין מה לדבר.

גולדמאן: נו, כסילות אל תדבר, конечно; יודע אתה שאין לך ליפול ממני. מה אני בבנות-העיר, אף אתה בבנות-הכפר. מה שלומה של פאַנקה בעצמה כשרה היא?..

ברוך (פתאום): הניחני! (מביט בחלון) כן, אמי, אמי…

גולדמאן: נו, אם כן אני הולך, חתן-בחור!

ברוך (קם ממשכבו): בשם אלוהים! (מתיישב בדעתו ומוסיף) אם תיפּנה, תבוא הלום לעת המנחה. מה העמדת עלי “זוג עינים”? מחר אני בעל-“יאָרצייט” וצריך אני לצרף מנין לתפילת מעריב: הואיל ואמי כאן אתעצל בוודאי ללכת אל בית-המדרש. בוא, ספר תורה יש כאן. נכבדך בעליה.

גולדמאן: הפעם אני שומע דברים! (יוצא; ויכנה-טמה נכנסת).

מחזה שמיני

ויכנה-טמה, ברוך, אח"כ ינטה-לאה, לבסוף ולויל.

ויכנה-טמה (מתייצבת על המפתן וצופיה) מה? ברוך? שבתא טבא! ישנת, והכלה איה?

ברוך: המחותנים ישנים על המעקה, אמא.

ויכנה-טמה: אני שואלת אותך… מה אני שואלת אותך? אני שואלת אותך, ברוך, על הכלה.

ברוך: היא, אמא? פה היא. בחדר השני… (בקול מתאונן) אמא…

ויכנה-טמה: מה?

ברוך: אמא! אינך יודעת מה הצרה הזו שאני לוקח על ראשי, מה ה… ה… ה…

ויכנה-טמה (משימה אצבע על חוטמה): ברוך!..

ברוך: אמא…

ויכנה-טמה: הס!.. אַל מלה… ספר לי הכל בדברים ברורים; ענה לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון!

ברוך: אמא! היא מוצצת את דמי, היא אינה בת ישראל, היא מתירה לעצמה…

ויכנה-טמה: אַל מלה עוד! אנכי הלא הנני פה. מה אומרים המחותנים?

ברוך: לא כלום.

ויכנה-טמה: אני, ברוך, איני אוהבת מענות כמו אלה. ראה, ברוך, היזהר מפני!

ברוך: מה את רוצה ממני, אמא?

ויכנה-טמה: איך אמרת, איך?! יפה, יפה… נחת! שומע אתה, משוגע, היום תשב אצלי כאילם. ראה הזהרתיך. אני אשמיעם היום את דברי, אנכי… (ינטה-לאה יוצאת מחדרה הקטן) אה… כלתי… שבת טובה, בתי!

ינטה-לאה: אוי, המחותנת! (מתנפלת על צוארה) מחותנת! במה אכּף ואקדם? מה שלום כולכם שם? מה שלום ציפּה-דבוֹסיה? וראובן-מנדל מה הוא? אוי, מחותנת… ובטנה של יאַכנה-גיטל מה היא? נרפאה? תודה לאל!.. אוי, אמנם כן, איני יודעת מה לעשות – מרוב שמחה. תשב-נא המחותנת. מה שלומו של פינחס? של ילדיו?

ויכנה-טמה: שלום להם, בתי. כולם דורשים בשלומך ונפשותיהם כלות לראותך. הצאצאים מחכים בכל יום ויום לבואך, כיהודי ותיק לבוא המשיח. “מתי תבוא אלינו הכלה?” – חוזר אברהמ’לה כל היום. דברים אחרים אין בפיו. ומדוע באמת עזבתנו באופן כזה? הטוב כך, בני? אם ברכך אלוהים – לך, ברוך, אני אומרת זה – אם ברכך אלוהים בכלה יפה – העל זאת עליך לשכוח לגמרי את הורתך?!

ינטה-לאה (מתאדמת): אה, בודאי… כמה פעמים ביקשתיהו… (םותחת את החלון) ולויל! ולויל! עלה על המעקה ובשר לזקנים, שהמחותנת באה… כהרף-עין…

ויכנה-טמה (מסתכלת בינטה-לאה): אנכי הייתי אומרת, שבכית כרגע. לא? נראה, שכך נדמה לי… לעת זקנה מתקלקלות העינים… בת ארבעים, ברוך השם… ומה באמת נתחדש כאן, בתי?

ינטה-לאה: Всё по старому – לא, לא בכיתי… נרדמתי ולא רחצתי פני… חדש… (בבת-צחוק של בושה) הלא לזאת מחכים למחותנת, תחיה…

ולויל (מתפרץ הביתה): הסבא הולך! (רואה פני איש זר ונדחף לקרן-זוית).

ר' נח-קלמן מתראה בלי קפוטה ובתנועה של קרירות מכוונת על כל פניו.

מחזה תשיעי

הקודמים ור' נח-קלמן, אח"כ סושה.

ויכנה-טמה: שבתא טבא, מחותן! (בלישנא דחוכמתא) מה זה שאני רואה היום את פני המחותן והנם זועפים?

ר' נח-קלמן: זועפים?

ויכנה-טמה: ואפשר שכך רק נדמה לי. לעת-זקנה מתקלקלות העינים. איך שיהיה, והמחותנת היקרה איה? מדוע היא נחבאת מפני?

ינטה-לאה: כלום כל-כך נוראה היא, המחותנת, שיחבאו מפניה?

ויכנה-טמה: מי יודע… (מתנשאה ממקומה ברוב תכונה) אבל הנה-הנה… (סושה נכנסת עם ספר “מנורת המאור” תחת אצילי ידה). שבת טובה, שנה טובה!

ברוך: זה כרגע נזכרה המחותנת – ותבוא: אילו היו מזכירים את המשיח, היה גם הוא בא.

ויכנה-טמה (בשפתים נעות): אילו היו מזכירים אדם, היה גם הוא בא. (בקול) נו, מה מחותנת, לא נראיתי לך בחלום, הא? (משתפכת בצחוק של הכרת חשיבותה עליה).

סושה (בצחוק שפתיה, שבלעדיו אין היא יכולהל הוציא הגה): אי?

ינטה-לאה: המחותנת מדמה, כנראה…

ר' נח-קלמן (מפסיקה): ינטה-לאה, מוטב שתגישי תה…

סושה: אני אגיש… (עוברת אל בית-המבשלות, מביאה משם בקבוק של חמין, שנטמן מאתמול, מעמידתו על השולחן, מנקה כוסות וממלאן, נכלה משדלת בדברים את המחותנת לשתות; האורחה מסרבת ומבטלת רצונה מפני רצון אחרים; הכל ממלאים אחריה ושותים).

ולויל (ניגש ונוגע בשרוולה של סושה): סבתא, לי…

סושה (מפהקת): אחר-כך… חכה…

ויכנה-טמה: לא יפה, נער! חייב נער לנהוג דרך-ארץ. חייב נער להתאפק עד שישתו הגדולים…

ינטה-לאה: אמא, צריך לשלחו אל הפרדס שבחכירת ירוחם: יביא משם אגסים לכיבוד.

ברוך: ובלבד שלא יקח פרא-אדם כזה מהני שנלקטו היום. על זולל וסובא כזה יש להאמין, שלא ידקדק גם במוקצה…

ולויל (בפחד): לא…

ויכנה-טמה (ברגש של תועבה): כמה ימי שני חייו?

ינטה-לאה: אם ירצה השם, כשתתחלנה ההכנות לכלולותי, נשלחהו אל דודו.

ר' נח-קלמן: מי ישלחהו? את? לעת-עתה עדיין אני בעל-הבית בכאן. וכל זמן שאני בעל-הבית, בביתי יהיה זה, שאני רוצה בו. אין צורך להביא פירות, הגישו כיבוד אחר, סושה! אגוזים יש לך?

ויכנה-טמה: בבקשה, בבקשה… למה, למה כל הטורח? תודה, תודה! כאן המחותנת, תחיה, אינה שבעה רצון כלל מבואי, והמחותן, יחיה, עוד רוצה להטריחה.

סושה: מה שייך: איני שבעת רצון? אדרבא… באמת כבר באה עת… ואגוזים יש לי, ברוך השם, שק מלא. פצחו! עיני אינה צרה, חס ושלום! ינעם לחככם. (מגישה פינכה מלאה אגוזים; הכל, ר' נח-קלמן, מפצחים בדממה).

ויכנה-טמה (פותחת פיה): המחותנת מצד הכלה אומרת: “כבר באה עת”. אני, אם-החתן, מצדי, מסכימה לזה בכל לב. רצוני הוא עכשיו רק לדעת מה אומר החתן בעצמו לכל זה! הא? (אל בנה) מה אתה אומר לזה, ברוך?

ברוך: כלום יודע אני?

ויכנה-טמה: מה? אינך יודע? ועל מי, איפוא, לדעת? החתן הלא הנך אתה. האמינה לי, ברוך, שאתה בעצמך וכל הענין בכלל אינם נוגעים, בעצם, גם בעקבי השמאלי. הלא יודע אתה, שיש לי, תהילה לאל, רוב טרדות גם בלעדיך. פשתים, פלשתים, כפרים, ירידים. אינך בן יחיד לי. לויכנה-טמה, תודה לאל, משפחה שלמה, והיא צריכה לדאוג לכל ולפרנס את הכל. ובאמת, מה פירוש? עד מתי? עליך לבלי לשכוח, כי שבת-חזון כבר עומדת מאחורי כתלנו, אם יחיינו ה'. ואם אתה תענה רק ב“כלום יודע אני?”, אז לא לבד שבת-נחמו, אלא גם שבת שחלה להיות בחוהמ“ס, אומרת אני, יכולה לעבור ב”כלום יודע אני?". כי איך הוא הדבר? כלום עלי להיכנס לחופה? הלא אתה החתן, ואני זרה לך, לגמרי זרה! (רכות) בוודאי, בני, אתה החתן ועליך לדעת. איך אפשר שיהא הדבר באופן אחר? הלא…

ר' נח-קלמן (יורק פתאום): פֶה! טפוּ! מיאוס ומאוּס נעשו עלי כל הדברים האלה, הבאים מדי שבת בשבתו, מיאוס ומאוס! מה-בצע לנקר עיני אחרים? אין זה סוד, חלילה, שאת פי החתן אין מה לשאול כלל. ולפיכך תגד-נא המחותנת, היא מה היא רוצה, ונשמע. הן – הן, לאו – לאו.

ברוך: מחותן! כונת כבודו היא להפיל אימה עלינו?

ויכנה-טמה: שתוק, ברוך! אל תהא עז-פנים!

ברוך (מ תעקש): לא, צריך אני לדעת על מה כועס המחותן? מדוע אין אני כועס? אני הנני כהן – ואיני כועס, והמחותן…

ויכנה-טמה: “שתוק!” אני גוזרת עליך. לי יש לשאול את המחותן שאלה אחת.

ר' נח-קלמן: סוף-סוף… מה היא השאלה?

ויכנה-טמה: יודע כבודו, מי הוא החתן שלו?

ר' נח-קלמן: יתברך הבורא, שזכיתי לדעת: איזה בֶּה-מֶה, התלוי כולו בדעת אמו… (סושה צוחקת).

ויכנה-טמה: לא, מחותן! טעות היא! ברוך שלי, אמנם, יודע, שיש לו אם טובה, הנכונה לבוא בעדו באש ובמים, ואשר התחננה קודם הפסח לפניו, כמו שמתחננים לפני גזלן: “בני, אל תלך לגור לבית המחותן”…

ברוך: אמא, אַת בעצמך…

ויכנה-טמה: מה? גם להגיד מלה לא תניחני? מה אתם אומרים עליו? העוד לא נוכחת גם עתה עד כמה צריך לציית לאם?! הא? אה, אילו לא היית מתגורר בכאן – דברים אחרים היו נמצאים אז בפי המחותן שלנו! ואולם, איך שיהיה, וגם עכשיו לא הכל אבד, גם עכשיו עוד כוחי אתי לבלי תת אותו ליפול בבור-שחת. גם כיום – ולעולם – יוכל למצוא מחסה בביתי. אין אתה יתיר אצלי, ברוך. לא, מחותן. כנראה, אין כבודו יודע עדיין, מי הוא החתן. ואני אגיד. ויכנה-טמה תגיד הכל.

ר' נח-קלמן (עיף): אבל למה כל ההקדמות הללו? הגידי פעם ו“מעשה עם סוף”!

ויכנה-טמה (בפאתוס): ברוך הוא יתום, מחותן, יתום נעזב! מה בכך שיש לו אם הדואגת בעדו, אם אב אין לו. לא זכינו שיהא אביו החי עומד על צדו – יהא הוא שם מליץ-יושר בעדנו – יתום הוא, ועל כן ידרוש עלבונו כעלבון-יתום. אבל אמו עדיין חיה, ברוך השם, וּויגנה-טמה לא תתן בשום אופן שיונו את בנה להיכנס לתוך השק…

סושה (בבת-צחוק שלה ובצער יחדיו): אל השק? כלום אנו מונים? במחילה… מאי האי אונאה? מאי האי שק? הרי אנו, ברוך השם, כבני ששים, ועדיין לא שמענו… אֶה-אֶה… אדרבא… במה רמאים? הנדן סולק… השעון לחתן סילקנו… המתנות אנו מסלקים… בגדי ה…גבעונים…

ינטה-לאה: הצבעונין… הצבעונין צריך לאמור, אמא, ולא הגבעונים.

סושה: גבעו… כלומר, צבעו-נין? יהא צבעונים (בצחוק-שפתיה הפותה) נפקא-מינה גדולה? גבעונים – צבעונים. אבל… מה? הנה גם אני הייתי כלה בשעתי – ומה נתנו לי? הה, שמלת קנבוס תפורה משמלת אמי, עליה השלום, – יאיר לה חלקה בגן-עדן! נשמתה הכשרה כבר נצרפה ככסף שלש-עשרה שנה… – קנבוס זול, כה אזכה להוביל אותה (מראה על ינטה-לאה) לחופה בשעה טובה ומוצלחת ותאמרו “שחיָנו”, לפיכך… כונתי: חיי עם נח-קלמן, נרו יאיר, היו… חלילה…

ויכנה-טמה (בגודל-לבב): אַי, חביבתי! המחותנת היקרה לעולם תחיה! כלום מהכל יש להביא ראיה? כלום יש להביא איזו ראיה מדורות הקדמונים לדורנו? דורנו, עליכם לדעת, הוא דור אחר, ואנשים אחרים, וצרכים אחרים, אני אומרת לכם. כיום הזה – ויכנה-טמה יודעת מה שהיא דוברת – כיום הזה, העיקר הוא המראה החיצוני, והיינו דאמרי אינשי: “צבוט את הלחי להאדימה, ואל תשים לב לכאב”. בדורנו… אבל שמעו מה שאומרת אני לכם: ויכנה-טמה, לכאורה, הלא היא זקנה, בת-ארבעים, ועד היום איני אוהבת לצאת החוצה כבֶה-מֶה; אולם צריכים הייתם לראות את מלבושי בימי עלומי. פיש-ש! כלום היתה עלמה בעיר, אשר לא שאלה עצה מפי ויכנה-טמה בנידון-זה? כלום היתה איזו כלה, אשר לא הביטה אלי? כל גדול היה: אם ויכנה-טמה שרה-גולדה’ס תופרת לה ז’אַקט, חזקה שממחרת היום ההוא כל בנות העיר יוצאת בז’אַקט, (אל ינטה-לאה) את צריכה לדעת זאת, בתי. ואם לא תאמיני לזקנה בלה כמוני על דברתה, תוכלי להיוכח עין בעין כשתבואי אלי, אם ירצה השם, בשבת הבאה. הפוטוגראפיות שלי מן העת ההיא עדיין תלויות באולמי. את תמהה? איככה! כלום אינך יודעת? הלא כל העולם יודע, שויכנה-טמה נוהגת להצטלם כמעט מדי שנה בשנה – חוק ולא תעברנהו. וגם היום, להילה לאל, – בת מ' כבת כ'. וזו המחותנת, תחיה, מספרת לי על הגבעונים – חה-חה-חה! – ומוכיחה מעצמה. גבעונים יפים, שמלות של חתונה – הלא שחוק הוא. את מי? את ויכנה-טמה אתם אומרים להונות?

סושה: עוד פעם “להונות”? אדרבא, מה יחסר? מה? פליוּ-וּש-ש, מֶ-שי, (ממשיכה כתועה בדרך לא ידועה) פוֹלֶרינקה… של…

ר' נח-קלמן: די לך, סושה.

ויכנה-טמה: לא, מחותן, מה פירוש “די”? (מתיישבת בדעתה) אלא שבאמת אמרו, עם המחותנת אוכל לדבר אחר-כך. עתה אני צריכה להוכיח את טוב-מזגו ופזרנותו של המחותן בעצמו, יחיה…

ר' נח-קלמן: נוּ…

ויכנה-טמה: בראשונה צריכה אני לאמור, כי ויכנה-טמה מצד עצמה קוראת לשלום. לי לעצמי אין צורך בשום דבר, והאמינו לי, חה-חה, נעשו – איך אומר המחותן? – מיאוס ומאוּס…

ר' נח-קלמן: אבל במטותא: אחת ושתים – וסוף. על ידי כל זה אאחר גם זמן המנחה.

ברוך: מחותן, אני אצרף מנין פה: בעל-יאָרצייט אני…

ויכנה-טמה: אי-אי, ואני כמעט ששכחתי. זה שמונה-עשרה שנה כיום אחד. איש צדיק היה הנפטר, זכותו יגן עלינו. צריך היה ללמוד גם משניות, בני.

ברוך: פשיטא, אמא. איך נאמר שם? נשמה… אותיות…

ר' נח-קלמן (אל ויכנה-טמה): נוּ…

ויכנה-טמה: מה זה שהמחותן ממהר כל-כך? המנין הלא יהיה פה.

ר' נח-קלמן: נוּ…

ויכנה-טמה: אין כל “נוּ”. לדידי תהי החתונה מחר. תהי השמחה בלי שמלות, בלי מתנות ואף בלי שושבינין. לא לי להיכנס לחופה. אבל החתן אומר… החתן טוען…

ר' נח-קלמן: הגולם… נו, מה טוען הגולם?

ברוך: מחותן, רק בלי כעס. הכעס למה הוא?

ויכנה-טמה: המחותן כועס, ועל כן אמעט בדברי ואגיד את כל האמת: היום אני באה לכאן, והנה אין איש בבית. ברוך יושב לבדו, – הנה הוא כאן: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – אז אני מתנפלת עליו בדין ודברים: הוי, עד מתי? שבת-נחמו הנה היא באה… (ברגש) יודעים אתם, הלואי שאזכה כך לראות נחת מנכדי, איך שהוא מתנפל על צוארי ובוכה – הנה הוא פה: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – ובוכה: אמא, הוא אומר, אם המחותן מוכשר להשיב את פני בדבר כזה…

סושה (בהשתתפות): מה, מה, חלילה, יחסר לו?..

ינטה-לאה (בחשאי): עוד פעם ע"ד המקום שבקלויז.

ויכנה-טמה (ממשיכה): אומר הוא: ידיד נאמן אני למחותן שיחיה, והלואי שיאריך ריבון-העולמים את ימיו עד מאה ועשרים. אבל, סוף-סוף, הלא כולנו… (ממתינה).

ינטה-לאה (בקוצר-רוח): לא לעולם נחיה.

סושה (באנחה): הננו ביד ה'…

ר' נח-קלמן: ולויל! הביאה לי את קפוטתי! (ולויל ממהר אל החדר השני ומביא משם קפוטה שחורה; ר' נח-קלמן לובשה).

ויכנה-טמה (בהשתוממות): המחותן אומר באמת ללכת?

ר' נח-קלמן: הן. המחותן כבר קלט את כל הפיקחות מפי המחותנת, ועכשיו הוא הולך לו באמת. (יוצא).

מחזה עשירי

הקודמים בלי ר' נח-קלמן

ויכנה-טמה (בקול של גילוי-דעת): נוּ, שלום לכם! שבת טובה!

ינטה-לאה (סופקת כפיה): מה את, מחותנת? כל-כך מהר? שבי-נא עוד מעט אתנו, תיקר-נא נפשנו בעיניך. עינינו כלו לך כל השבוע, ועתה, כשבאת… מחותנת!..

ויכנה-טמה (בקול של נפגעה בכבודה): אבל עליך לדעת, שאין אני יכולה לשבת פה ימים ושנים, גם בלאו-הכי שהיתי יתר על המידה. אין לך לשכוח, כי גם שם בבית מחכים לוויכנה-טמה. עברה השבת, באו ימות החול, ימי המעשה. ביום החמישי הבא – יריד בפורענושוק. מדמה את, על מי לנסוע לשם? מובן מאליו: מתחילים בוויכנה-טמה ומסיימים בוויכנה-טמה.

ינטה-לאה (ביאוש נורא): מחותנת, אזנים לי ולא אשמע! חרשה אני משמוע כל דבר, כל התנצלות. הלא עוד לא טעמת כלום מן התופינים…

סושה: ובאמת… איך אפשר… שוב בלי סוף…

ויכנה-טמה: ואתם עוד תצדקו?! איה המחותן, אה? בזכות איזה יחוס הוא מתהלך אתנו כל-כך בגאון? ברוך השם, יש לאל יד ויכנה-טמה לפרנס את בנה. לא אני שלחתיו אליכם. (אל החתן) שומע אתה, ברוך; מחר, למען השם, מחר אחר עת-השוק – אלי. די להיות פה. אה? עוד נראה בעינינו. שומע אתה, ברוך? גוזרת אני עליך לקיים את מצותי…

ברוך: וכשאבוא – תאמרי… תתחילי… (מכיר במבטי אמו) אני אומר, אמא: בעל-יאָרצייט אני מחר… וטוב כי נזכרתי… ולויל, מהר ובואה אל השכנים ובקשם היום לתפילת המנחה, נוּ, על רגל אחת – מאַרש! (ולויל יוצא).

ינטה-לאה (בתחנונים): ובכן את הולכת, יקירתי, אה… (מלווה אותה) צאתך לשלום!.. בשבת הבאה תתעכבי יותר… אבל בואי-נא, למען השם. אנחנו נחכה לך. ובבקשה, דרשו שם בשלום הכל בשמי. ביחוד – ביחוד – בשלום ציפה-דבוֹסיה. ולחנה-גיטל נשקי פעמים בעדי. חי-נפשי, כולם אחוזים וקשורים כל-כך בלבי!

סושה (מתעטשת): אסותא! (נאנחת) אוי, ריבונו של עולם!

ויכנה-טמה (בגובה ובגאון גלוי): היו שלום! (פותחת הפתח ונתקלת בר' נח-קלמן הנכנס).

מחזה אחד-עשר

ר' נח-קלמן, סושה, ינטה-לאה, ויכנה-טמה, ברוך.

ר' נח-קלמן: אבל חזיון הוא! תמיד אני שוכח את הירמולקה שלי.

סושה: הירמולקה שלך, כמדומני, מונחת בהקומודה.

ר' נח-קלמן (פותח מכסה-הקומודה ומפשפש שם).

ינטה-לאה (אל ויכנה-טמה, בלאט): אבא יתפלל מנחה בבית… הישארי עוד קצת, אנא! אחר הבדלה נשתה תה. חמי הבקבוק לא היו בנותן טעם, נשוחח קצת ואחר תלכי. אני וברוך נלווך.

ויכנה-טמה: לא, לא, אסור לי לעשות כזאת: שם מחכים לי… (נוגעת בחשנה של ינטה-לאה). ראי-נא, זהו החושן שתפרת לך לפני שבועים?

ינטה-לאה: כן. מן המין הזה עשיתי לי גם שנים-עשר מכסות לכרים.

ויכנה-טמה: כך? ואני באמת הלא עוד לא ראיתי כדבעי את הפּוֹבֶלה ¹, שנותנים לך.

ינטה-לאה: בעזרת ה', מחותנת! הלא הכל ספון בהארגז שבחדרי. ארון-הבגדים עוד לא הובא מבית-הנגר. בבקשה, בואי-נא אתי ונראה הכל…

ויכנה-טמה (בדרך הילוכה): העיקר הם הסדינים. זאת צריכה את לדעת. כמדומה לי, שסדינים יש לך… כמה? (שתיהן באות אל החדר הקטן).

מחזה שנים-עשר

ר' נח-קלמן, סושה, ברוך ופיגיל, ואח"כ ויכנה-טמה וינטה-לאה.

ר' נח-קלמן (מחטט עדיין בקומודה): והירמולקה איננה! איה ולויל?

סושה: ולויל הלך לאסוף מנין. (אל פיגיל, הנכנסת וקרבה אליה בצפיפות) מה לך?

פיגיל: נוּ, מה? הלכה לה! וגם הפעם בלי תוצאות? בלא כלום? זוהי אשה! אש אוכלה, ולא אשה! אי, שוֹסנקה, לידיד-אמת מחויבת אני להגיד את האמת: לא לכם לעמוד בפני אשת חיל כזו. “למה לכם הרבה?” מתחילה, מיד לבואה, ואני עומדת ומיישנת את שלומ’קה שלי… (מרגישה בברוך ונפסקת).

ברוך (בהתראה): פּה שחור, היזהרי!

ר' נח-קלמן (פונה מן הקומודה): דברים כאלה אינני חפץ לשמוע בביתי. ברוך!

פיגיל: ברוך! מה אתה מטיל עלי אימה? אינני, חס ושלום, מן הקטנות הנפחדות. הלא לא תכני!

ברוך: מפני מה? אינני יכול?

פיגיל: ידעתי, כי ידי עֵשו לך.

ברוך (ברצון): אמנם כן! מי היכה את ה“דימוֹקראַטלֶך” בשבת העברה? מי שבר את מקלותיהם לעיניהם? (בהתלהבות) דומה, שמעתה ידעו הפרוצים המטונפים הללו, איך לשאת מקלות ביום השבת!

פיגיל: אבל אותי לא תכה.

ברוך: אם תלכי רכיל –

פיגיל (בצפצוף): מה? אז תכני?

ברוך: סימן יהיה לך.

פיגיל (מבליטה את גופה): נוּ, הכני, נוּ!

ברוך (מתעבר): פֶּה שחור, אל תביאיני לידי כעס! (מראה לה אגרוף).

ר' נח-קלמן (בגועל-נפש): אוי, טבח, לא תבוש ולא תיכלם: רגיל לעסוק בשורים, ומדמה… (ינטה-לאה וויכנה-טמה יוצאות לקול המריבה).

ברוך: מחותן! רק בלי כעס! לא מציאה גדולה אני חוטף בכאן.

ינטה-לאה: מה? אוי ואבוי לדבריך. אילו היו שונאיך מדברים בעדך… (בוכיה).

ויכנה-טמה: ברוך! שגעונות?!

ברוך: אמא, גואַלד, אינך יודעת את כל הצרה שאני לוקח על ראשי! (מראה על פיגיל) שאלי את זו ותספר לך הכל, ממה שהיה היום.

פיגיל (נרתעת לאחור): שקר וכזב! לא אמרתי כלום! אני ידידה פה בבית. אני אמרתי רק, ואני אומרת גם עתה – הכני, המיתני, הרוג, גזלן, אֵם לילדים קטנים – אני אומרת גם עתה: אילו הייתי אני ינטה-לאה, הייתי מחליפה רוצח זה באחר. רוצח זה, המתנפל באגרוף על אשה הרה, על אשה עגונה, על אשה שילדה על כפה… הרגני-נא הרוג, ואני אספר הכל, מה ששמעתי בשעת נענועי את עריסת שלומ’קה… אך תבך שם, שלומ’קה… אני הולכת (נשמטת והולכת אל חוֹרה).

מחזה שלושה-עשר

הקודמים בלי פיגיל, ולויל.

ר' נח-קלמן (אל סושה): מחר כעלות הבוקר תצא זו מן הבית. ראי, ציוויתיך, איני רוצה יותר בשכנות!

סושה: זה אמת. ביחידות – הנשמה טהורה והגוף טהור.

ולויל (מתפרץ הביתה): השכנים אינם רוצים… גולדמאן הולך…

ויכנה-טמה (מתכוונת להשקיע את הריב): ומי הוא זה גולדמאן?

ברוך (מתוך דמעות): אל תשאלי את פי, אמא. אני איני יודע דבר. שאלי את פי ינטה-לאה. היא תגיד לך. היא יודעת היטב מי הוא זה… (חורק שניו) היא יודעת מי הוא המשרת ה“יקטן” הלז!

ר' נח-קלמן (מוציא מן הקומודה גליון מקופל): שמעה-נא, אתה! יודע הנך מה זה?

ויכנה-טמה: מחותן! זה הוא כבר למותר! ויכנה-טמה לא תתן להתעולל בתנאי בנה!

ברוך (רועד): המחותן מפחידני לשוא… אני איני נער קטן… אני כבר יודע מה טיב הסחורה כראוי… אני איני “יוֹלד”…

ר' נח-קלמן (מטיל את הגליון בפניו): אשריך, טבח, ששבת היום… (בקול ממציא) ולויל, הנך פה… קח אתה… תיכף ומיד… ידע לו… קרע…

ולויל (נבעת ואינו יודע מה לעשות).

ויכנה-טמה: דם יתום… שופכי דם יתום… (עומדת בפתח ואינה יודעת מה לעשות).

ברוך: אין דבר… יעבור היאַרצייט… עוד נראה… עוד נראה… אני איני “יוֹלד”… (עומד אצל החלון ואינו יודע מה לעשות. הגליון מונח על הארץ).

ינטה-לאה (אל ולויל): תיבשנה ידיך, אם תקרע. (גולדמאן נכנס) אוי, אלי!.. אנשים זרים!..

מחזה ארבעה-עשר

הקודמים וגולדמאן; אחרי ככלות הכל – פיגיל.

גולדמאן: והנה גם אני פה. שבתא טבא! או אולי כבר עת לאמור: “שבוע טוב!”? מה, עדיין אין איש? (כופף את חוט שדרתו הקצרה בקלות ומהירות ורוצה לחטוף את הגליון המונח על הארץ) וזאב-מים זה מהו?

ברוך (הודפו): אין זה מעניניך!

גולדמאן (בליצנות): אוי, אוי, אלו ודאי תנאיך, שאתה חרד עליהם כל-כך. למזל-טוב! יעלה ויצמח כגן רטוב הני דברי הברית והתנאים. כל זמן שהנשמה בקרבך – “וכתבנו בספר-החיים”; אבל מה יהיה עם מנינך? הנפטר הלא ממתין לך שם…

ברוך: אושרו לא היה גדול גם אילו הייתי מתפלל לפני העמוד במנין אנשים שכמותך: השכנים אינם באים. מנין, כנראה, לא יהיה פה. אנו הולכים לבית-המדרש.

גולדמאן: טוב ונעלה. אתה לך לבית-המדרש, ואני – конечно – אציע לפני המאדמוזל אניוּטה לשוח קצת עמדי בגן העיר. הערב נפלא!

סושה: לכה, ולויל, ובדוק תחת הכר, אם אין שם הירמולקה של הסבא…

גולדמאן: נו, מאדמוזל, מה היא התשובה על הצעתי?

ינטה-לאה: לשוח? – спасибо! – תודה, לא אוכל. עיניך הרואות, שאורחת אצלי ועוד הרבה עלינו להתייעץ על הפּוֹבֶלה ועוד דברים. (אל ויכנה-טמה) הלא נשארת את אצלנו עד אחר הבדלה.

ויכנה-טמה: מה לעשות… נצחוני בני. ויכנה-טמה מוותרת… (שתיהן שבות אל החדר הסמוך).

גולדמאן (בצהלה): ובכן, כנראה, עלי להכין את רגלי לשבת-נחמו?

סושה (נאנחה): אם ירצה השם… צריך ללכת לראות, אם לא חזרה הפרה עדיין מן השדה. (יוצאת).

ולויל (מגיש את הירמולה לר' נח-קלמן): הנה, סבא!

ר' נח-קלמן (פניו השׂבים והמושחרים קצת, עם כל החריצים והקיפולים שבהם, עושים רושם של מין מתכת קשה שהעלתה חלודה. יוצא).

ברוך (כשהוא נגרר אחרי מחותנו; אל ולויל): ראה-נא אתה, פרא-אדם! היזהר מפני, גוי! מזלך עמד לך שלא קרעת… (נזכר בגולדמאן העומד) אה? איה השכנים, אשר קראת להם? כנראה, שיחקת עם פיליפ כל העת ולשכנים לא קראת. ראה-נא, הנה אנו הולכים, ואתה התפלל פה: “קטורת”, “ובא לציון” – דבר לא נעדר. ראה הזהרתיך. אוי, אילו הייתי אני אביך – אל האדמה הייתי מכניסך! הודה לה', שאיני אביך!.. (יוצא).

גולדמאן (קורא לעבר חדר-המיטות): ערב טוב, אניוּטה! שבוע טוב! (בלצון) אל תשכחי לאמור “אתה חוננתנו”… (בחשאי) – конечно – חתיכה יפה… (יוצא).

ולויל (מתפלל מתוך הסידור): “ום לא נתן דש חיה מיתה” (“ואם לא נתן דבש חייב מיתה”), (פוסק פתאום וקורא בחלון) פיליפ! –… Я скоро (משליך את הסידור ורץ החוצה).

(הבמה מתרוקנת. דממה ארוכה. מחשיך. אין איש. לאחרונה יוצאת פיגיל, כשהיא נושאת את התינוק שלה על שמאלה ובימינה היא מאהילה על פיו לבל ישמיע קול).

פיגיל (לעצמה): וזה לי בעד כל ידידותי!.. “מחר כעלות הבוקר תצא מזה”… (מתנחמת) עד מחר יסור כעסו, יוטב… (ברעל) המ… אם לפני החתונה מתחוללות שערוריות כאלה – מה כבר יהיה אחרי-כן… (בגיחוך) לעת-עתה לא רע… (ניגשת על בהונות-רגליה אל החדר הצדדי ומטה אוזן אל הכותל) המ… רכוש… “עשרה סדינים, שמונה-עשרה מטפחות, חמש-עשרה אלונטיות, חמש-עשרה מפות”… סופרת, סופרת… שמֶנטה-לֵיקה… לבריות יש הכל… (ניגשת אל המראה ומסתכלת בבבואתה) ואני הולכת ונחשכת מיום ליום… (מולקת את לחייה ומנענעה בראשה) צפד עורי… (אל הילד המסתער) הרגע-נא… (באיבה) היאלמי, צרתי… תבוא מיתה משונה על אביך בכל מקום שהוא. (עומדת ומחרישה).

(צללי-בין-ערבים).

מוֹדעות ארוכות וגדולות הודבקו בכל חוצות העיירה. אותיות מרובות-גונים: ישרות, מפותלות, שחורות, אדומות – צעקו קול אחד: דוֹסטוֹיֶבסקי על הבמה! “החטא ועונשו” על הבמה!! ראַסקוֹלניקוֹב על הבמה!!!

– “התלך?” – הוא שואל את מרעיו.

– שאלה היא? “החטא וענשו”!

– דבר פּיקאנטי? הא?

– שאלה היא: “החטא וענשו”.

– וסיפור המעשה?

– האומנם לא תדע?

– אֶ-אָה… קראתי לפני רבות בשנים…

– גיבור-הרומאן הורג זקנה…

– אח, כן, כן… הורג..

בשעה השביעית לפנות ערב כבר היה אצלה.

– לכי ונלכה אל התיאטרון… כרגע!

– כרגע?

היא היתה שרויה בצער: בחנות-הספרים ונתנו לה לא את התחלת הרומאן: “ארבעים משחקי-בקוביה וכלה אחת”, כי אם את חלקו השלישי; ולפיכך כשישבה בצהריים לקרוא לא ידעה, מי היא מַתּילדה, ועל מה היא, האומללה, שותה סף-רעל!

– נו, הכּוֹני כרגע!

– כרגע? התפעלות זו…

– איככה! מה את מדברת! כלום יודעת את, מה מציגים היום?

– מה? “שני יתומים”? “המכשפה”?

– לא… “החטא וענשו”…

– אח, דרוש ללכת… ומה יוצג שם?

– האומנם לא תדעי? הורגים זקנה אחת…

– הורגים?

הכנת תלבשתה לא ארכה אף חצי שעה.

ואף על פי כן איחרו!.. הכרטיסים כמעט שאפסו… הגאלריה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום… איש ניצב על כתף-רעהו… נדחקו, התגוששו, גידפו, הזיעו…

לבסוף מצאה היא מקום לשבת עליו, והוא ניצב צפוף על ידה.

המסך הורם. היושבים הנדחקים עמדו…

– אח, אנכי איני רואה דבר… סכים בעדי…

– לעת-עתה אין מה לראות: שיכורים בבית-מרזח…

– והם יהרגו?.. אח, אילו שמעתי דבר, למצער…

– לעת-עתה אין מה לשמוע… התייצבי גם את… רואה את אותו הדלפון?..

– היושב אל השולחן? השותק? והמטורף?..

– זה לא מטורף… זה שיכור…

– נו, יהא שיכור… אבל מדוע אין קולו נשמע?

– באמת… צריך לפקד עליו… כסף הלא לקחו… ישחקו כהוגן…

– הוי, אני שבה הביתה!..

– בבקשה ממך… הימלכי… דמי הכרטיסים הרי לא יושבו… ומה מלאכותיך בבית?..

– אַי, נשובה-נא!.. ההבל, הלחץ… ואילו, לכל הפחות…

– באמת, צדקת… שערוריה היא מצדם… דבר לא נשמע…

“אי, אלה אשר שם על הבמה, בקול יותר רם!.. הקהל דורש… הרימו את קולכם!.. מה שם ‘טהרה, טהרה’… בקול יותר חזק, במטותא! הקהל דורש!”

תביעה זו, אמנם, לא נתמלאה. קול-הלחשים המשונה של השיכור-המטורף לא נשתנה. נחרת השברים הרועדת לא פסקה מהמשיך באזני הדלפון היושב-השותק:

– “אפס מבין אתה, כלום מבין אתה, אדוני המכובד, כלום אפשר לך להבין, טהרה זו מה פירושה?” – Что значит сия чистота…

התביעה לא נתמלאה, ו“הקהל דורש” יצא בכל זאת רק כעבור ארבע שעות שרוי-זיעה ויגיע-כוח!

– נוּ, מה תאמרי לכל הקומדיה?

– בוודאי! “החטא וענשו”…

– רואה את? מה אמרתי לך מקודם? הראית, איך התנפל על הספסל? איך עבד בכל כליו?..

– בוודאי… והקרדום… והצעקה בשעה שהיכוה על ראשה… ורק…

– מה? אינך שבעת רצון?

– לא… איך אפשר? בוודאי… ורק שמקודם אמרתי…

נו, בכל אופן… מה הפסדנו? מעות גדולות: שלושים פרוטות… באיזה מקום לא תלכנה לאיבוד שלושים פרוטות?

הוא אמר לה:

– אמי! אל תניאיני מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והחוחים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די. אל תשפכי דמעות לעיני על דם לבי הקרוש. אל-נא תעמדי על הסף, אל נא תשׂוֹכּי בידך על המוצא, אל-נא תסגרי הדלת מלפני. כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת.

אני צריך ללכת. לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני משועבד לשום דבר. איני יכול לבלי ללכת. חיי אינם חיים, אם לא אלך. בינתי תסתתר, אם לא אלך. בינתי מסתתרת גם בהגיגי בלבד על אפשרות אי-ההליכה. בינתי מסתתרת לזכר המלות: אילו, אלמלא, אפשר, יוכל היות – גרידא. בינתי מסתתרת לשמע הדבר, כי ישׁ לא מהַלכים.

אל תבכי. אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו.

הרואה אַת? בת אדוני הבית. היא לא תספר לבניה שום דבר. ואַת סיפרת. הרבה סיפרת לי. זוכרת אַת את “שבט-יהודה” בעברי-טייטש שהיה בביתנו? ו“גירוש שפּאניה ופורטיגאל” עם “עמק-הבכא”? ו“חורבן-בית-המקדש” ו“אמר ר' יוחנן” בשבתות-“חזון” – זוכרת אַת?

וגזרות ת“ח ושׁנות-חמלניצקי, והקוֹזַקין – הלא בעיר אוקריינית ילדתּיני, אמי, בעיר אוקריינית. שם – החוֹחוֹלים, ה”זַפּוֹרוֹז’יה", “הסֶטשׁ”. חורבות מזַפֶּה מאתנו דרך חצי יום. שלו ושקט הלילה באוקריינה. ובת אדוני הבית באה בעדי קוֹרַלים ולבושׁה “בְּזרוקַבקה”. גם קראה את “טאראס בּולבּה” והתענגה על הגבורות ועל התעלולים ביענקיל, אף צחקה למראה הסנדלים והפוזמקאות שהיו למעלה והראש למטה בנהר. הציור בהיר – מה נחמד הציור! והיא לא תספר כלום לפאשקה אשר תלד. לא תמצא לנכון לספר לו “שצ’וֹ בילוֹ”.

ואולם אַת, אמי, אַת אינך יודעת את גוֹגוֹל הגדול. אַת, אמי, הנך יהודית של תחינות ואַת סיפרת לי. מ“שבט-יהודה” סיפרת לי.

Тиха украинская ночь ¹. וקלים ונמוגים הימים. ועסיס נוטפים התפוחים. ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה הטוב לעת-ערב. ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה. ושיר שקצי וערלי ישתפך מסביב. הֶ – ה – ה – הֶה – ה! וצוהלות לקראתו ה“חוֹחלאצ’קות” הצעירות השואבות מים מן הבאר –

ואַת ישבת על המפתן וסיפרת לי. ראשי היה בחיקך. מ“שבט-יהודה” סיפרת לי.

ורק על אודות דבר אחד אילמות היו שפתיך תמיד.

כבד היה ממך הדבר, כי תספרי על אודותיו, האלמנה!

ואולם אני ידעתי את הדבר גם מבלעדיך.

ב“חדר” הוגד לי. שם הוגד לי, ואולם אזני לקחה שמץ ממנו עוד מקודם לזה.

ואם ראה לא ראיתיו – ידעתיו, כי הלא אבי היה.

אבי. רוכל בכפרים. מכריז על חריטים וקישורים. נרתת מקול כלבים נובחים. לא יודע מתפילה בציבור ומקצת תבשיל חם – משבת לשבת. הכבידו עליו סל-הסחורה, פיאותיו הגזוזות והקאפּוֹטה עם הסדק מלאחוריו. ושפל ופחדן היה, פחדן…

וכשנטפּלו עליו האיכרים הטובים והתמימים – האיכרים הטובים והתמימים מאותו הכפר ומן הכפרים הסמוכים, האיכרים הטובים והתמימים לעשרות ולמאות – לא הראה הוא אותות-גבורה. כי פחדן היה אבי, כאמור. הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בקופה של סחי ומאוס. לא יפה היה בשעת בריחה. פיאותיו התנודדו: הקארטוז שבראשו היה מלוכלך.

הם הדביקוהו.

סל-הסחורה היה לבז, הטלית והתפילין הושלכו על הקופה אשר בצלה אמר לשבת, ואולם, בכל-זאת, בלי כל ירושה לא הלך אבי לעולמו.

והירושה האחת, אשר השאיר לי, בנו – אתי היא.

רואה אַת', אמי? התהילים שלו. הוא שכח אז לקחתו אתו בלכתו לדרכו – והנה הוא: עלים טרופים, ו“מעמדות” בסופו.

יחם לבי בקרבי, אמי. רטט עובר בי.

כי הלא כה היו דבריך אלי, אמי, בימי ילדותי: התהילים הזה ועשרת המזמורים הראשונים –

הלא כה היו דבריך אלי תמיד: בצום העשירי ובכ' סיון, בימי הספירה ובבין המצָרים, בירח אלול ובעשׂרת ימי תשׁובה, בימי-כיפור קטנים ובתעניות בה"ב –

“בשנת תר”ם התחילו שוב המוראים הגדולים. אתה, בני, לא היית אז עדיין בעולם.

"הצרורות היו יום ולילה מונחים על הקרקע כבשעת שריפה. הלילות היו עוברים עלינו בלי שינה. תמיד היינו מוכנים, תמיד היינו ממתינים. הנה הם מתעוררים, הנה הם קרובים, הנה קול-חליל.

"העיר – אוקריינית. טלה קטן במעונות-נמרים. קלויז אחד בין שׁתים-עשׂרה ‘תִפלות’ להבדיל, המצלצלות בפעמונים.

“לא הועיל כל כופר. גם ה’אוריאדניק' לא פנה עוד למנחה. יודיל ה”נאבּוֹרשצ’יק" השכים לפתחו, וגם הוא בעצמו כמעט שלא קיבל פסק…

"גדולה היתה הרציחה, ונתקנאו החיים באלה שכבר קיבלו את המיתה החטופה, מיתת הקרדום…

“ואז תיקן אותו צדיק, הרב המנוח, זכרונו לברכה, שיהא כל יהודי ויהודי עובר בפני עצמו (בציבור כבר חדלו להתפלל מאז), בשעת ציפיה לביאת הרוצחים, על י' הקפיטלים, מ’אשרי האיש אשר לא הלך' עד ‘בל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ’” –

וכאן היו עיניך מאירות:

צא ולמד עד כמה הכל מכוסה ומוסתר ממנו! לכאורה, הן קדושים כל חמשת “הספרים”, נעלים כל ק“ן הפרקים, מתוקים מדבש ונופת-צופים כל ל' ה”ימים" – כן, כל זה, אמנם, אמת ונכון בלי כל ספק, אבל התיקון העיקרי, על כל פנים, הוא דוקא ב“יום” הראשון בצירוף קפיטל י', ולא באחרים זולתם…

ומרוב שמחת הנפש יש גם שהיית מגיעה עד כדי הוספת חצי דבר בנוגע לו:

"הוא, עליו השלום, ידע את כל התהילים בעל-פה; ואף על פי כן, בשעת אמירת אותם המזמורים, היה נוהג להחזיק את התהילים בידיו ולאָמרם מתוכו ממש – "

אמי! כעשרים וחמש שנים עברו למן הימים ההם, אשר בהם – שנות מספר לפני נפלו בכפר – ניצב אבי החי בקרן-זוית זו ועיניו הקמות מפחד דלויות אל על, הצרורות המוכנים מסביביו, הפסוקים השגורים פורחים באויר הצופה ומחכה ובידים הרותתות – התהילים הזה עם ה“מעמדות” האלה לסגולה גדולה…

אמי! כ"ה שנים עברו למן העת ההיא – ובשר-הטלה עדיין לא נאכל כולו; עדיין הבשר בין השיניים.

אמי! קדושה אַת לי, כי אגנוב את לבך. לא נכחד הדבר ממך, ואני איני רוצה להונותך. פי חדל כבר מלומר תהילים. נכרתה האמונה מקרבי ברחמנא, דכל מה דעביד לטב הוא עביד.

אכן חדלתי מלומר תהילים. לבי, אמנם, ישַׁוע כל היום: “למה רגשו גוֹיִם?” רוחי ינהם ולא יחדל: “מה רבו צרי”… נשמתי תנהק מבלי הפוגות: “רפאני אלהי!”

כי הלא “יגעתי באנחתי”, אמי; “אשחה בכל לילה מיטתי; בדמעתי ערשי אַמסה. עששה מכעס עיני…”

כן. אבל פי יאלם דומיה, בלשוני אין מלה.

כי אם נעניתי לאותם הנחבאים, ששכבו במערות וקראו ביחידות כל חד וחד לגרמיה:

– “אלהי, בך חסיתי, הושיעני מכל רודפי והצילני” – הנה תפילתם זו הלא אבָדה, אבדה. לא כאריות

(פורק ואין מציל) טרפו את נפשותיהם: ככלבים סחבו את נבלותיהם ואיש לא הציל!

ומכלבים הן יש מציל. לכלבים ארורים לא יועילו רק סגולות ישנות. על המַטה להראותם נפלאות.

שמע ישראל! לא עין תחת עין: שתי עינים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כל שהיא!

העיר אוקריינית, אומרת אַת; רפואה קרה, אומרת אַת; אחיזה בקש שרוף, אומרת אַת; הם לאלפים ואנו למניינים. משלנו גלו לארבע כנפות העולם, והם כולם פה. כולם. עם צבאותיהם הפראים ומלכם בראשם –

ויהי מה. בבית לא אשב עוד. לא אוכל לשבת. הסירי את ידך מעלי. איני רוצה לשמוע. איני יכול לשמוע. כי אז בבוא השמועה אליך – הייתי בקרבך. הרה היית ללדת. ללדת אותי. וכל ימי גידולי, עד ששמעתי את סיפוריך ואחרי ששמעתי, הגיתי בזה. למדתי, עבדתי, ואת הדבר הזה לא שכחתי. מעולם. אף לשעה קלה. תמיד נשאתיו בלבי. בלי הפסקה. כל ימי. הלא בן שבע-עשרה אני עומד לפניך כיום הזה.

הניחיני. דעי, כי מן השעה הראשונה להוָיתי אנכי עומד ומצפה לימים האלה. מה? אין זו תרופה? אבל הלא גם על ניחום-אבלים, על נקמה וכבוד – עולם-האומה עומד!

הניחיני. אני הולך. ארור האומר: מחבוא! הנני ואחביאה רק את התהילים הזה. יהי-נא למעורר-חימה ולמזכיר-עווֹן לבני-איואַן שלנו הבאים. לדורות הבאים. לפרי-בטנה של בת אדוני הבית. הא? איפה תיסתר מחר? אה, היא תלך אל ה“אוריאדניק”.

תלך, תלך לה לחיים, ואנו נצא לגרדום. רואה אַת? הנה הם עוברים על פני החלון. חברי. הם קוראים לי. הכנות מרובות. מבית ומבחוץ. מלחמה לבני יענקיל הדלים ביוצאי ירך החמלניצקים החזקים לדור דור.

כי נשׁבוע נשׁבעתי בחִיורת לחייו המארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות… נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל חסידיו מרדת שׁחת, ובחַזוֹת עיניו, ההולכות וכבות, את האָבדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ – – – נקם אקח!

והיה ביום ההוא, אמי, ונשארה האשה מבעלה ומילדה האחד. הרג רב, אשר לא נשמע עוד כמוהו, יהיה בארץ, והגשם ירד, גשׁם שׁל אבנים וחִצים שׁל בליסטראות וקלעי מוות, שׁל כדורי שריפה ו “שפּייערס” מוריקי אש.

זה הדבר אשר אנכי דובר אלייך, אמי!

[תרס"ה, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]

א. ומ. – הרי אין זה, אחי ורעי, אלא ראשי תיבות: ארנובסק ומיוואַלנה, ומא. עד מ. – היינו – מארנובסק עד מיוואַלנה.

ואחרי שגיליתי לכם, רעי וידידי, פירושן וצירופן של האותיות, הבה ואוסיף שא. ומ. אלו – שתיהן ערי פלך הנה ברוסיה הגדולה; אלא שהראשונה שתולה מחוץ לתחום והישיבה ליהודים אסורה בה, והשניה עיר ליטאית היא לכל חוקיה וביצותיה, ואוכלסי ישראל מרובים בה.

אנכי, האי דבדידיה הוא עובדא, הנני, כידוע לכם, יליד מ. הליטאית, זאת אומרת שלידתי היתה לא בקדושת מוסקבה ולא בטהרת טאמבוב ומימי ילדותי ואילך ראיתי רק… ברם, מה שראיתי מימי ילדותי ואילך – אין זה נוגע על הענין עכשיו.

מה שנוגע אל הענין – זהו: מפני איזו קלקולים מצדי, מפני הקדחת־תבשילי ב“סכוֹדקות”, כלומר אסיפות אסורות, ומפני הסכסוכים הקטנים והגדולים, שהתחילו מבצבצים ועולים ביני ובין הפוליציה המיוואַלנית מיום שעמדתי על דעתי, רצוני לאמור, מיום שמלאו לי י“ד שנה וזרם של אגיטאציה נשפך עלי מפי חברי הגדולים ממני, לא בשנים, כמובן, אלא בחכמת ה”נֶלֶגאַלשצ’ינה" (מגילות סתרים) – – – ואולם שמעו נא: אם פֵּריודותי הארוכות הנן לא לרצון לכם – לא אוסיף. אני אמרתי רק, בשביל סדר למשנה, להזכירכם את הידוע לכם מאז, שביחס אל מין יהודי כמוני, הונהגה מטעמים שונים, שאין פה המקום לפורטם, חומרה יתירה, עד שלא די שהישיבה בערים רוסיות פנימיות כיאַרוֹסלאַבל או כארנובסק, אלא שגם היציאה מעיר מולדתי היהודית הטמאה־למחצה – נאסרה עלי. נוּ, ממש, גזירת שלמה המלך על שמעי בן גרא: שב, חביבי, במיוואַלנה ולא תצא אנא ואנה… והיה, חס ושלום, ביום צאתך ועברתי את נחל־-בלוטה, ידוע תדע… אֶה אֶה… – כמו שאומר התושב הארנובסקי: “פֶניאַי, נַה סֶבּיה”, כלומר, התרעם אז על עצמך, אהובי ידידי! בכלל, חידוש גדול לא היה בדבר הזה, וגם אבי מורי, שנעשה אחראי בעדי, ענה ואמר להשר, אם כי לא בעברית תנכי“ת, אלא ברוסית נלעגה, אבל ממש באותו הסגנון: “טוב הדבר, דוֹבּרי פּאַני, כאשר דיבר אדוני הפריסטאַב, כן יעשה עבדך בני”. ואשב במיוואַלנה ימים רבים. ואולם מקץ שלוש או ארבע שנים… עבדי, לא ברחו לא לגת ולא לקובנה… הדברים נתגלגלו פה קצת באופן אחר… כאן, כידוע לך, היה מעשה אתונות: כשל כוח הסבל – והייתי בעצה אחת בנוגע לאתון־העיר שלנו. האתון, אמנם, נשארה בחיים, וגם אני בשעת מעשה לא נתפשתי בכף, ואולם עפ”י צירופי דברים וכיוצא בזה, נפל החשד גם עלי… וברחתי… ונתפשתי דוקא באותה עיר המסגדים וצהלת הפעמונים – בא. דהיינו ארנובסק. והונהגתי משם, מארנובסק, באופן אדמיניסטרטיבי, דרך סארדינוב, פוגרומושוק וצרתנקה, עד מיוואַלנה, ושם… אך עוד פעם: מה שאירע לי שם ומשם ואילך אין זה מעניני עכשיו. עכשיו אני רוצה רק למסור לכם, רעי וידידי, קצת משיורי זכרונותי ורשמי בעת ההיא, בעת ההולכה, ועל כל המסתעף מזה. לפני שנתים, בערך, היה הדבר, אחי.

א.

אינכם אוהבים פריוֹדוֹת ארוכות, ולפיכך, וגם מפני עוד טעמים אחדים, וביחוד, מפני דבר אחד, שעודנו בנמצא, לא אאריך אפילו במקום שראוי.

אך בקצרה – זאת אגיד לכם: רוח גבורה ופסיכולוגיה של גיבורים (וכפי שאתם יכולים ללמוד גם ממעשי בעת ההיא) הייתי מלא אז.

החיים לא נחשבו למאומה בפי. לחיים יש ערך – נאמתי – רק כשהם חפשיים, קלים ומלאים אושר. ואולם חיים של שעבוד, של הכנעה, של שפלות – יקר המוותה!

– הנה מצבי עתה, – דיברתי באותו הבוקר אל החבר אשר במעונו מצאתי מחסה ומסתור. אגב אורחא: אותו חבר היה גם הוא, כמובן,“תחת השגחת הפוליציה”; ואולם עיר רוסית פנימית אינה עיר יהודית העומדת על הגבול: שם, באלה ערי סאראטוב וסארדינוב, האנשים אנשים נאמנים, הפרנסה מצויה ביותר, הבריות אינם מבולבלים כל־כך והאזרחים דואגים לעצמם ולמנוחתם. היוצא מזה, שלפליטים פוליטיים קשה שם במאד־מאד למצוא מחבוא ומפלט. ולכן לא יקשה לכם, איפוא, מה שאני, מסכן מסוכן, בחרתי לשכני מעונו של אדם ש“משגיחין עליו”: הברירה לא היתה בידי.

ובכן – הנה מצבי עתה, – דרשתי באותו הבוקר – עשיתי מעשה, שאמנם לא עלה יפה, אך שלהתחרט עליו הרי איני יכול. הצדקה היתה אתי. אם כמדומה למשל יתפשו בי – הלא צריך להיות מוכן לזה בכל עת ובכל שעה – מצב־מלחמה: תליה… ככה הוא הדבר.

גמאתי את התה (בשעת שתיית תה היתה השיחה ההיא) ותחבתי לתוך פי חתיכת לחם ובלבי חשבתי: “לא, לא יתפשו… מיתה? לא… עבודת פרך עולמית… ואולם – לא…” ואומר בקול:

– אבל משווה אני בנפשי, בּוֹריס (שם חברי ההוא היה בּוֹריס), אילו הייתי נדון למאסר עולם, הייתי בוחר יותר במוות. בזה איני מסופק אף לרגע. לדעתי, יש ערך לחיים רק וכו' וכו'.

– ובעוד רגעים אחדים, אחרי האשמה מכריעה ומוחלטת בנוגע לאותן “הנפשות הפעוטות, שבהיותן בכף יהפך ליבן בקרבן, ויד המשפט עושה בהן כל אשר היא רוצה”, הוספתי:

– יתר על כן, בּוֹריס, אני יודע את עצמי היטב. ברור לי כי אני לא הייתי מחכה גם ליום המשפט. נוטלים את החיים וזורים אותם הלאה – וסוף. הכל, הכל, הכל – אך לא חיי בוז ועבדות עולמית

– וכלום מדמה אתה שכל־כך נקל הדבר? – נשאלתי.

– לאדם חפשי? – נפגעתי בכבודי – לזה המתייחס אל החיים בהכרה ברורה? פשיטא! לוקחים זכוכית מן החלון או מן המנורה ומעבירים על הגרון… משיגים חבל… באופן היותר רע, אין מקבלים אוכל, והצום פודה. לדעתי נבזה הוא האדם המשועבד אל החיים.

אז נשמעה דפיקה פתאומית בדלת שבחוץ. כהרף־עין הבליגה הכרתי על התעוררות אינסטינקטיבית בת־רגע – לרדת אל תחת המיטה, ורק הסרתי את הגליון הישן של “רוסיה הריבולוציונית”, שהיה מונח על השולחן בוריס הולך לפתוח, ובעוד רגע נשמע, שהוא מתווכח קשה את איש אחד. קולו של האלמוני – קול איש רוסי בא בשנים, השואל על איזו אשה: “אומרים, שאיזו אשה יושבת בהסתר במעון הזה, מסתתרת, כלומר”.

קמתי ממקומי וניצבתי בקרן זווית־מעבר לדלת הפונה אל החדר השני.

– איזו אשה! – שומע אני את קולו העצור וההברה המדויקת של חברי המסתיר – אין כל אשה בכאן…

– אין? חוזר ונעור קולו של האלמוני, אשר מוחי כבר צייר לי את דמות תבניתו, ורק לבי המרוסק מיאן עדיין להאמין בזה – אכנס־נא הביתה…

– לשם מה? אין איש אצלי…

– הא? אכנס־נא…

“ובכן נתפשתי…” נעשה הדבר תמוה בעיני: מלאתי חלחלה ולא אביתי כלל לעזוב את קרן הזווית שבה נסתרתי.

הדלת נפתחה.

– הא? ומי הוא האיש הזה? מי? מאין ולאן? ואתה אמרת, שאין איש. הא־הא… מאין ולאן?

השוטר היה כבן ארבעים, בעל פנים נפחדים, קהים ותמימים וזקן שחור־כהה ומרובע. על חזהו התנוסס איזה עיגול של מתכת עם פתילים אדומים.

– הגבר הלז? – קרא חברי – עובר אורח הוא… היום הוא נוסע מזה…

– לא, לא, – טען הנכנס – לא אוכל, לא אוכל… בבקשה, לכו אתי שניכם אל האוּטשאַסטוֹק… בבקשה, לא ארפה מכם…

בכיסי היו חמישה, עשרה, חמישה־עשר עד עשרים ושמונה רובלים, אך– ללא הועיל. נאמן היה השוטר לחובותיו, וגדולה היתה אמונתו בטוב־לבו של “יֶהוֹ בלאֶהוֹרוֹדיה”. כבוד אצילותו – לימד אותנו השוטר באותו מעמד – הוא בעל מזג טוב. באזניו אפשר לספר את כל אשר אני מספר לו, לשוטר, בהתנצלותי: אם חולה בבית… נוסע אני לאחות בחאַרקוֹב וגו'.. ל“יהו בלאהורודיה” אפשר לספר הכל… הוא איש טוב… אפשר גם לחננו: מי יודע, יוכל היות שיחוס עלי ויעזבני לנפשי. הרשות בידו היא. ואולם הוא, הדרגה הנמוכה, לא יוכל לעשות זאת, אין לאל ידו לשחררני, אין לו יפוי־הכוח, אין לו ה“פּוֹלנוֹ פּראַבוֹ, זנאַטשיט”. הוא, השוטר המדבר אלינו, עומד על משמרתי זה כעשרים שנה. רואים אנו את הצלב שעל חזהו? לא, הוא אינו יכול. אני צריך ללכת תיכף ומיד עמו. אין מה להרבות בדברים. ואל אומר גם להשתמט, חלילה. להשיב פניו או “לסרב כלומר”. שני שוטרים עומדים בחוץ וגם החליל בפיו. כיצד?! איש בלתי נודע… יהודי ובעיר רוסית… מאין ולאן?

ב.

בדרך, כשהלכתי אל בית הפוליציה, והשוטר האדיב והאדיש מאחרי, הסתמנה מתוך ההמיה המבולבלת שבתוכי אבן קטנה וכבדה ועליה נחרת: נו… יראה יתירה אין בי… הגיעה השעה לקיים את המשפט אשר חרצתי עלי…

בכתב מחוק נוספה על הדברים הללו גם אותה המלה משיחותי באותו הבוקר: למות. ואולם לעת עתה מצאתי, שבכל אופן, במשאי ובמתני הקרוב עם הציידים, כדאי יהיה לדחות את גילוי שמי האמיתי, כי, מי יודע, אולי בינתים יארע איזה דבר…

בחדר־הכניסה של “המחלקה השלישית” היה הכל על הסדר. במספר המסוים של שוטרים ונטורי קרתא לא היה כל חסר. ישבו והתהלכו, פיהקו וקראו ב“ידיעות ממוסקבה” וב“ידיעות מהגוברניה” וחזרו ופיהקו. הפנים היו מלאים, חלקים, מגולחים, ערמומים קצת ולא אכזריים ביותר – פנים רגילים של איכרים רוסים, ששהו בחיי בטלה וזימה עירונית שנים אחדות. על הכתלים היו פסלי האלוהים, המלך וחרבות קהות נתונות בתערות… חה־חה… יודעים אתם, מה אני צוחק? צוחק אני על האופן המקובל לספר: לכם, יקירי, צעירים מבני ישראל, אני מתאמץ לתאר את תורת בית־הפוליציה… האין זה צחוק? לא, יודעים אתם, את בית הפוליציה הלא הסכ­נו מנעורינו: כמה נסחבנו, כמה הוכינו שם… ודאי הוא שאין הרגש שלנו בשעה שאנו עוברים על אותו המפתן הנרפש והמדכדך דומה לרגש זה של אבותינו, למשל, בשעה שהיו הם נבהלים לבוא אל הפוליציה… חילוק יש, חילוק גדול; הכא שאני… ואולם, באמת, אין דומה גם לרגשנו אנו, לרגשנו המיוחד בזה. הנה מובא אתה אל האויבים, שהרשות בידם לעשות בך כרצונם, ואין דורש ואין מבקש, והם פראים ואבטומטים, ואתה קורא תגר על עצמך על חרדה זו גופא ורעדה זו גופא… ולא עוד אלא שהם שוטרים גויים ואתה אסיר יהודי… ופניהם רוחצים בשובע־רצון ושפמיהם הצהובים מתנודדים: “הנה הביאו אלינו איש יהודי… מברדיטשוב?! (ואיך ובאיזה קול הם מבטאים את שם העיר הזאת!) נוּ־אוּ… איַ־אַי… טרף… סלוּז’יט בּוּדוּ, סטרֶליאַט נֶה בּוּדוּ… נוּ־אוּ… אוֹי…” והניגון המגונה של החיקוי הנאלח דוקר כמדקרות חרב – והדיבור אין בפיך… ומסביב־סביב שדרות של ממתינים, מבקשים, מצפים… חשיבות נוראה ויראת הכבוד… שְ־שה. והממשלה בידם היא, בידם. החשובים, השליטים, העולבים… הוּ־הוּ, כמה אחרוק שני מדי אזכרה!..

השעה היתה מוקדמה – והשר לא בא עדיין. ישבתי על הספסל – ובפי היה חורב. ההמתנה הרבה ריפּתה מרגע לרגע את עצבי ומידותי הטובות בגדו בי. לבי היסס… היסס… ובדמיוני התחוללו פגרי ציורים: אני מתגנב ובורח… רודפים אחרי… בחוץ שני שוטרים… מדביקים אותי, ומצבי נעשה עוד יותר רע, אף על פי שגם עכשיו הרי לא איעזב לנפשי… הרי אי אפשר שישחררוני בעלמא… אי־אפשר?.. ומה אפסיד… הנה זה לועס רקיק… נפלא הדבר… איככה הוא לועס רקיק כמו ביום אתמול, בעת שלא באתני עוד הצרה הגדולה הזו?.. הוא מביט בי בחשד… מדוע אני עוצר בשיעולי?

יום טבת היה, הערב יבוא בו בארבע שעות, וכבוד אצילותו בא קרוב לחמש. ואצפה לו כל העת, מבוקר עד ערב. מובן מאליו ששומרי נפשי מצידם לא הניחוני להשתעמם לגמרי. אדרבא, איש־איש מהם חשב לחובתו המיוחדה לחקרני ולדרשי כל היום על שמי ושם אבותי וכינוי משפחתי ועיר מולדתי ומלאכת ידי, ואם נשוי אני או פנוי, ואם כבר פטרתי את חובת הצבא או לא, ובאיזה אופן, הוי, באיזה אופן, אני מרשה לעצמי לנסוע מעירי בלי פאספורט? ולו תפול אמי למשכב אלף פעמים – כלום איני יודע את החוקים? כלום איני יודע שכל העובר על חוק ענוש יענש? כלום איני יודע שליהודים, ביחוד, “סטרוֹגוֹ ווֹספּרשצ’אַיֶטסה”? כלום איני יודע, לאחרונה, שעכשיו היא עת־המבוכה? אֶח־מַה!..

ושוטרים יצאו ושוטרים נכנסו. שוטרים ושוטרים. פתותי שלג על אצטלאותיהם השחורות, ושוב סופקי כף ורוקעי רגל להחם את עצמם. אד קר – ושוב אקדחים וחרבות, ניירות ו“פרֶדפּיסאַניות” צלצול הפעמון של הטלפון ובגדי שרד עם כפתורים. ציוויים ופקודות, גערות וקנסות, בקשות ודחיות, דאגות ומענות של הנעה – ו“יֶהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה” בעצמו לא בא עדיין.

היה שם גם פקח אחד שניגש אלי ונטל ממני את כובעי ותלהו בעומק־החדר, בכדי שעי"ז תוטל ממני גם היכולת להיפטר מכאן ולילך לי לרצוני. ואני, כשם שנתייאשתי מניסה עוד קודם לכן, כן לא חדלתי מהרהר עליה גם אחר זה… עד שבא, לבסוף, מבוסם ומבושם, אותו בעל האֶפּוֹליטים הצחורים־הכספיים עם שלושת הכוכבים המרמזים ומצווים: עמוד לפנינו, בן־אדם, עוד פעם: מהיכן אתה ולאן פניך מועדות?

…עודנו מדברים והנה טראסק־טראסק־טראסק. מה הוא הדבר? עגלון שיכור מובא בידי שוטר. טענות בפי זה וטענות בפי זה. שוט ביד העגלון וצעקות בפיו: “אין הארץ בלי משפט; הוא יראה, הוא יוכיח; האמת אתו והצדק אתו”… ודם שותת משניו… אבינו שבשמים!.. הוא “לא ידום”… “יד לפה!” לא, הרי אינו אומר דבר, אבל הוא לא ידום… ועוד פעם: “מוֹלטשאַט!..” ושנית טראַסק־טראַסק… ושוב “בּאַטיוּשקי!”… פקודה מפי המשגיח על הסביבה, דם שוטף – והעגלון ניתן אל המהפכת אשר מסביב לפתח השער. ושהובאתי גם אני לאחור שעה קלה אל אותה המאורה הקרה, כמו שקורין האיכרים לאותו מקום, קידם הוא, אותו העגלון, את פני אצל המפתן. “מה אתה מחולל שערוריות, הא!” – הוכיחהו השוטר־השומר על פניו, אך הוא לא שם לב לגערה ולא חדל להלום בדלת הסגורה בשני אגרופיו המושחרים.

ואני באותם הרגעים הראשונים… מובן מאליו, רעי וידידי, שאיני צייר לתאר לפניכם בבהירות את פני באותה שעה וכל מה ש“הפיקו”, ביחוד שאין איש מתאר מעולם את פני עצמו כהויתם, ורק זאת אוכל להגיד: האויר החדש, אויר המהפכת, עם חשכת הנשף שבתוכו, לא שינה כלום מאותה המיית התולעה, אשר מצצה את לבי מקודם – זו ההמיה אשר בלב כל חיה נתונה בצרה – ורק אותם שני הרעיונות המחוללים בי, שהיו, במובן ידוע, סותרים זה את זה, התחילו שולחים ביתר תכיפות את מחטיהם אל הבשר. מחט אחד אמר: לסיים… ובא משנהו ודקר: הרי זוהי רק ההתחלה של זה הנמשך לבלי קץ. הכל היה עדיין לפנים… והאופל הציץ מכלי המים הנרקב, שפניו העלו ירוק, מן הכירה הקרה והמאובקה שתפסה בפינה את כל החלל שמן הקרקע עד הסיפון ומשִניו של איש־חברתי החרוקות. כי איש חברתי העגלון לא פסק לחרוק שִניו כשוכן־יער רעב וללוות את הלמות אגרופיו בעץ־הדלת בנוספות ושברים של תאניות ואניות. אני האזנתי מכונתית לקובלנותיו ולקול בכיו, ידעתי בעל פה את כל מענות־תרעומותיו, אך פרטי דבריו לא הבנתי, כי עסוק הייתי בעצמי ובמצבי ולא ידעתי להבדיל בין תחומי הכאב שבי ולדעת מנֶגע מי נגע לו. מצדי מילמלתי באזניו גמגומי תנחומין וכמדומני שיעצתיו לישון, וגם בעצמי עליתי על האצטבה. נכנס שוב השומר־השוטר, גוֹרוֹדוֹבוֹי בעל פנים נוחים במוּנדיר בלתי מרוכס, בלי כובע ובלי חרב, והדליק את העששית הזעירה והעשנה שהיתה תקועה בקיר וממעל לה גזרת עץ קטנה ושחורה משחור עם מכסה של אבק רב וטשטוש של שיורי צבעים – האיקונין. הזכר־לאור לא שינה אף הוא את הרוח החנוק שמסביב, ואפילו גדודי הפשפשים, אזרחי המהפכת, לא חרדו מפניו. השומר שאלני, אם איני רוצה לאכול, כי אז יקח מן הכסף השמור אתו משעת הבדיקה שלפני ההסגר ויביא לי איזה דבר, אך אני, הריבולוציונר, לא עניתיו. הוא הוציא דבר־גידוף מפיו והלך לו. ואני חשבתי על ההצעה הכי טובה לבלי לאכול ולבלי לשתות מעתה שום דבר – ודי. הפשפשים כיסוני, ואקום ואנערם ואשכב שנית, וכעבור שעה ישנתי.

בהקיצי – עוד עישנה העששית. אך העגלון כבר לא היה יותר. יחידי הייתי. כמה השעה – השנית, השלישית אחרי חצות הלילה? קפצתי מעל משכבי נשוך־פרעוש, והתחלתי מסתובב בחדר בלי כל מטרה. בדלי היו כבר מים חיים (השומר הטוב טרח בשבילי), אך הם העירו בי גועל נפש. בחלון נראו צללי שלג נמס לאור רועד מאיזה מעון. נשאתי עיני אל הכתלים, אולי אמצא גם בהם איזה דבר, אך הם היו דוממים, עפרורים וחרותים כתובת־קעקע: פה היה ביום פלוני, שנה פלונית ירמֵי טאַראַסֵנ… ה“קוֹ” מתקצר והולך… סטי־פאַן דֶ־ני־סוֹב… מיכאַילה… מה? קול דברים מעבר לכותל. מצאתי כעין סדק והתחלתי להביט בו. שם השומר־השוטר עם מרעיו יושבים, שותים ומשוחחים. הכל, כנראה, נוהג כפי שצריך להיות. אני – לא דוקא. מה? מה הם משמיעים? עשר וחצי? השעה העשירית? אוי, מה אעשה כל הלילה? מה אעשה כל הלילה? שינה אין לי, שינה אין לי. כעבור עוד ארבע שעות, ועד הבוקר – עד השעה השביעית – נשאר לא פחות מזה, הלכתי והטיתי את הדלי מול פני ושפכתי לתוך פי ומעבר לפי. העברתי בידי על בגדי הלח והירהרתי: מים – מותר. הם, המים שבפני, היו לא חמים, אך מרים, נבאשים, מאוררים. “עובדה היא – אמרתי אל נפשי – זה נוי וזה מקומי”. התגרדתי ואשכב.

ג

ביום השני בבוקר העירני השומר:

– קומה! תיכף יהא צריך ללכת אל הפוליציה המרכזית.

קמתי.

– אולי אתה רוצה שאביא לך איזה דבר לאכילה? אולי תה?

– לא. אין צורך.

עניתי בשלילה, אך הפעם עניתי לו. ולא עוד, אלא כשהוסיף:

– ובכן אינך רוצה? –

עניתי בלשון כבוד:

– אל נא תדאג לי.

– אבל כיצד אפשר… אתמול כל היום לא אכלת. מבלי אכילה אפשר גם למות. הא, לא צריך? נוּ, התכונן, תיכף תצא מזה.

צחקתי בלבי, נהניתי מגבורתי ולא אביתי גם לשפשף את פי במים. ופסקתי: אמש שתיתי רק מתוך טמטום של שינה: מתוך הכרה צלולה לא הייתי עושה כדבר הזה.

ה“תיכף” שאמר לי ה“גוֹרוֹדוֹבוֹי” היה “תיכף” רוסי: אל הרבע, שבו נאסרתי מיום אתמול ושמשם צריך היה להוליכני אל הפוליציה המרכזית, נקראתי כעבור לא פחות משעתים. וכאן, בביאה, ישבתי וחיכיתי עוד זמן רב; ושוב באו על חשבוני הערות, שאלות, קובלנות, גידופים – הכל כדאתמול. כדאתמול היו העקיצות טיפשיות, בהמיות, עפרוריות, בלי צל של דקות, של חריפות, של חידוד – מכל זה ישמור ויציל הבורא את נפש האיכר הרוסי. במלה אחת: ההכנות ארכו. לא במהרה פטרוני גם בהפוליציה המרכזית. פה היו עוד יותר “טשינובניקים” וכתבנים, גאותנים, עצלנים־נמהרים, נתעבים, ולא חסרו גם “מבקשים”, נדכאים, נשפלים, ניצבים, ממתינים… ובכל פינות שפנו העינים ראו רק ניירות, ניירות וניירות. על הספסלים הרחבים ישבו אסירים אחדים, שהובאו הלום מן התפיסה לשם איזה דבר, ועליהם לשמרם היו שני אנשי־צבא “קוֹנבוֹינים” וקשתות בידיהם. בחזירתם אל התפיסה – סמוך לשעה השלישית אחרי הצהרים – לקחו אתם גם אותי וה“כתב” שלי. בדרך כמעט שנודע לי על ידם, כי השיירה של ה“אֶטאַפּה” אפשר שתצא גם בערב הזה, ואולם דבר ברור לא יכולתי להציל מפיהם, כי על פי דין אין משיחין עם האסירים בשעה שמוליכין אותם.

אחרי אשר נפתחו לפנינו בריחי הברזל של השער (בה' הידיעה) והעבירוני מדורי ה“קונטורה” של התפיסה ויצאו ידי חובת בדיקה (אני אומר: “יצאו ידי חובת”, כי באמת,לאסוני, וכמו שיסופר להלן, נתעצלו הבודקים ולא בדקו אצלי כראוי, אם מפני שהיתה השעה בהולה, שעה שלפני ארוחת־הצהרים, או מפני שלא נראיתי להם לאיש כבד־עוון, וסמכו על הן צדקי, שאין לי כלום יותר מן הדברים האסורים, בעוד שבאמת היה ונשאר בכיסי הממון שלי, שהחזירו לי בבית הרבע), הוליכוני אל החצר, שכולה היתה משגיחים ואבנים, והכניסוני אל איזו תאים משונים, עיליים ושלישיים, ומשם אל גוף הבנין הסגור עם שלביו ואכסדרתו, ומשם, דרך מבואות ומעלות וקפנדריות, אל קן ה“אסירים הנשלחים”.

החדר הזה – קן האסירים ה“נשלחים” – היה ארוך ורחב למאד. גם חלונותיו, הסמוכים לסיפון והנארגים ברשת של ברזל, היו גדולים. אל הכתלים, סחור סחור, ישבו אסירי העוני. פה היו רוסים, יהודים, פולנים, טטרים; זקנים, צעירים, בני כוח, אנשי צבא. בפתח הסגור, המוביל אל הביאה המרווחה, עמד, כמו על כל צעד ושעל במקום הזה, שומר־מפקח, “נאַדזיראַטל” בלשון רוסית, ומפתח היה בידו להוציא את כל הרוצה ביציאה לצרכיו.

ברגע הראשון, אחרי אשר “הושמתי בבור”, תפסני אותו הרגש של בן־הישיבה הבא בפעם הראשונה מעירו הנידחה אל בית־המדרש הזר ההומה מבחורים ופרושים, אשר על הבית הזה הרי חשב הרבה, הרבה, כל ימיו, מהיותו בן עשר, ואשר למרות כל ציורי דמיוני מתחילה על פרטי המקום המוזר, הוא מוצא בו חדש. ובכן זהו בית־כלא… היה בי גם מעין אותו רגש הבושה ואי־הנעימות שלכל הבא למקום שאין מכירין אותו, שהבריות היושבים כאן מקום לזה כבר יודעים איש את פני רעהו ובך עיני כל תקועות…

האסירים, – היודע לכם, רעי וידידי – מפאת חייהם המשועממים ביותר נהנים מאד לכל פנים חדשות, ומיד כשיראו, הריהם מסובבים אותם. סבו, כמובן, גם אותי מכל צד, ממש – “סבוני גם סבבוני”. לחלוץ את עצמי מן המיצר הזה לא היה לאל ידי, ולפיכך הבלגתי על כל מה שהיה בתוכי ועניתי לכל אחד ואחד על שאלותיו מה שאפשר היה לענות.

– בשל מה?! התענין בגורלי עלם אחד כבן שבע עשרה, רזה וצהוב, שראשו הגזוז שם את פניו לפני נער והוסיף לו לויית חן של בן־ספר שובב מהמחלקה הראשונה, והוא לבוש רק כותנתו הקלה לעורו ומכנסים “אריסטאַנטיים”.

– בשל מה?! ענה לו בעדי קול עבה של אסיר גביח וקשה, אסיר אזרח, בעל עינים גדולות וירוקות, חוטם עקשני, פה של נמר וספיח־שער נוצץ על סנטרו: כולו היה נתון ב“אַרמיאַק” אמוץ וארוך, שהגיע ממש עד כפות רגליו; ורגליו היו נתונות בסנדלים צהבהבים־אדומים, תפארת התפיסה – ודאי בשל חוסר פאספורט, וזולת זאת אין דבר.

– באמת? – מיאן העלם־הנער להאמין, לכאורה, אף על פי שעניו רמזו בערמה אל כל עבר, לאמור: מי לא יבין, שדג כזה, כהבא מחדש, אינו אלא “בלי פאספורטי”…

– רק זה! קרא עוד אחד מן הנאספים בקול של נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ועיניו הפיקו את הצער של האדם אשר רימוהו – ובכן: סוחר!

זה האחרון, מגולח ונאלח, היה מן הטיפוסים העליזים שבין האסירים. נעליו היו גבוהות, מצוחצחות, עירוניות, מעילו קרוע וכולו הביע רכרוכית וטוב־לב.

קרוב לנו, לאורך החדר, טיילו שני אסירים, הלוך ושוב, כשהם משוחחים ביניהם בחשיבות רבה ואלינו, אל סביבתנו, כאילו לא שמו לב כלל. אלו היו “קאַטוֹרגיים”, נדונים לעבודת פרך, נקובי ראשית האסירים, והשלשלאות שעל רגליהם השמיעו קול המכיר־בערך־עצמו: דריאַזג, דריאַזג, דריאַזג…

ואולם גם אלו עדיין לא היו ממיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה. מיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה ישבו ישיבת גדלות בראש החדר, סמוך אל האיקונין, לפניהם שולחן קטן מלא מיני מאכל: דגים מעושנים, חתיכות חזיר, יי"ש, ורגליהם אתם על ספסלי מושביהם. גם הם שוחחו, ואולם שיחתם, כישיבתם, היתה מיוחדת במינה. הדיבור לא היה אלא לשם דיבור, לבלות את העת. בכל מלה ומלה משיחתם, בכל נגינת קול שיצאה מגרונם, לא היה אף צל של פשטות. הכל היה מהופך ומסולסל. כל משפט וכל אומר היה סמל ההתנפחות, ההתפארות, ההתחפשות והכונה הנסתרה: “כך, כך… ובכן לפי טענתך, הצדק אתך ואני הנבל; טוב, איפוא, אני הנבל. השיראין היו אצלך, הפנינים היו אצלך, המרגליות היו אצלך – ואני הנבל. מסכים. יפה. ליקטשנוב הצדיק, ובירקמאן ה… ה… אבל עתה… הגידה־נא לי, איפוא, במטותא ממך… רק אל תבוא עלי בעקיפין ורק אל נא תכחד את האמת תחת לשונך… תן לי לדבר! אני אגיש עצומותי מתחילה – ואחר אתה… “אל תלחש לי על שִני!” הסר המסיכה מעליך. לא, הישאר במסיכה. אבל אני אשאלך רק אחת. בשעת החקירה־והדרישה… אל נא תיבהל ברוחך” וכו' וכו’…

הדיבור היה ברוסית צחה, אך אופן המבטא, ההטעמה היתירה וההדגשה ה“שמנה” במלות שסופן “יֶה” וביחוד הזקנים השחרחרים־המחודדים עם כל הגיהוץ הצעקני והמזויף, למן הצוארונים הלבנים הכפולים עם רבידיהם הרחבים והמשזרים עד המקטורנים הגלויים והנעלים ה“אנגליות” עם כפתורים במקום שרוך – כל זה היה סימן לגונבי־כיס, מזייפי שטרות, או סתם “אפיריסטין” מבני בריתנו. הנכרי, ה“סטאַרוֹסטה”, ראש־החדר וזקן־החדר, שהיה עמם במותב תלתא, פרבוסלאבי כבן ארבעים ומעלה, אשר שני קצות שפמיו העבים נסבו על זקנו האדום והמגודל, הרבה כל העת בלעיסת החזיר ובשתיית היי"ש יותר מבמשחק־ההתווכחות היהודוני.

– מי המה? – שאלתי, לשם שאלה בעלמא, את שכני הנער בעל הכותונת הקלה, שפיה היה פתוח על חזהו; הנער הזה נעשה שכן לי לאחר שהציע לפני לראשונה את מקומו, ואני נסתלקתי מזה באדיבות נפשית וישבתי במקום אחר, והוא נטפל לי פתאום במקומי החדש, ואני לא ידעתי כיצד.

– מוצצי־דם – ענה הוא.

– מוצצי־דם"? – הכינוי הזה בפיו מצא חן בעיני; בכלל, אגיד לכם, אחי, נתחבב עלי זה הנער, כמו שאומרים, מן המבט הראשון. כי אני, הריבולוציונר, ראיתי בו כמובן, פרי התנאים ההווים, ולמרות זה שהייתי אז במצב־הרוח המיוחד של האיש שכבר אין לו כל תקוה, נתעוררה המחשבה בקרבי על “מיני בני האדם הללו שסוף־סוף הרי הם הטובים, המתקוממים נגד הסדרים, היותר מסוגלים להשפעה”; וממילא, כששמעתי ממנו את התואר “מוצצי־דם” – מה חסר לי עוד! ונתחזקה בי עוד יותר הרגשת הצורך להשפיע עליו וחזרתי על תשובתו בכונה רבה:

– כן? מוצצי־דם!

– קוֹנֶשנוֹ, מוצצי־דם. גם פה בבית־הכלא יש להם מזומנים לא מעט (את המלה “בית־הכלא” ביטא בן־שיחי באופן מיוחד, שהיה בו הרבה מנחת־הרוח, לאמור: “בית־הכלא ופה אשב, כי איויתיו”). קוּדה נאַם, מה יש לנו להידמות אליהם? קוליות של חזיר, לחם נקי, לבן… לא לנו, לא לנו כל אלה, האחים העניים והאביונים… ראה־נא… נפסק פתאום קילוח־דבריו – קומה… האינך שומע? ה“סטאַרוֹסטה” הלא קורא לך…

ואמנם זקן־החדר קרא לי מרחוק, מרום שבתו את אחוזת מרעיו.

– אי אתה! גש הנה!

ניגשתי.

האיש מדד אותי מכף רגל ועד ראש בסקירה של קונה סוס.

– היום באת?.. – התחיל הוא לגשת אל הענין בדרך עקלתון קצת.

– מעות יש? הפסיקהו מיד אחד מחבריו היהודים ופנה אלי ישר.

– יש.

“מה יש לי לירוא? – חלף הגה במוחי – הלא אחת היא”.

– הרבה?

– לא… לא הרבה… מעט…

– כמה?

–רובלים אחדים.

– טוב.

והגיע תורו של ה“סטארוסטה” בעצמו:

– ו“דמי פאַראַשה” כבר שילמת?

פאראשה – זהו כלי השופכין שמכניסים לתוך התפיסה בלילות בכדי להטיל מים בו.

– שילמת דמי פאראשה? – שנה בעל־דיני את שאלתו.

לא הבנתי.

– אי טירון! טירון! לא עצר ברוחו האסיר הגביח, ששערו היה ספק שחור, ספק כעין המתכת – רבים שתו, רבים ישתו וזולת זאת אין דבר. לא אתה הראשון ולא אתה האחרון. כל הבאים נותנים ותן גם אתה. תן כמה שצריך – וזולת זאת אין דבר.

– ובאמת! – החזיק על ידו האסיר העליז – מה? עבדיך אנחנו? מחויבים אנו להכניס ולהוציא את הפאראשה בשבילך? מחויבים אנו?

– קונשנו… התחיל גם שכני הנער ונכלם ונפסק.

מה?! צעקו עוד שלישי ורביעי – הכל נותנים, ואתה לא תתן? ראה נא!..

עמידה זו על צד ה“ראש” לא היתה על מנת לקבל פרס: כל הצועקים, כמובן, לא נהנו מעולם מגזילות יוצא באלו; מסירות נפש זו היתה רק של עבדים המשמשים את הרב.

– אבל מה הוא ה“סכום”? – שאלתי.

– יש לך מעות קטנות?

הוצאתי את הארנק שלי:

–עשרים פרוטות…

– הראיתם?! – הרימו הכל קול זועות; ה“סטארוסטה” בעצמו עמד בצחוק־מנוחה מתחת לשפמיו העבים הסוככים על שפתיו – פיקח גדול? בכל כ' מוניטות הוא רוצה לפטור את עצמו…

– בלא כלום?! – רגז תחתיו האסיר הגביח.

– חכם בלילה! צעק האסיר העליז קולי־קולות ורקד מסביב לחבורה.

– תן להם מחצית הרובל ויעזבוך לנפשך! – יעצני אחד היהודים המסובים כלאחר־יד וככובש את רחמיו – אם אין לך מעות קטנות, יתנו לך נכיון!.

הושטתי רובל של כסף.

ה“ראש” לקח את המטבע, כדבר הבא לו ביושר, הניחו לכיסוי בתנועה של “אף חכמתי וערמתי עמדו לי” ואמר:

–שבעים וחמש פרוטות אתה נותן, ועשרים וחמש של נכיון – תזכירני אחר־כך ואשיב לך.

ה“עולם” היה שמח מאד מתוצאת הדברים, ואפילו ה“קאטורגיים” פסקו לרגע מצלצל בשלשלאותיהם ועמדו והביטו. יתר על כולם היה האסיר העליז: הוא מחא כף ויצא במחולות, ומתוך שמחה יתירה זו נתגלגל ובא אלי בקול –תחנונים:

– סוחר! לי לטבק… כפי נדבת לבך…

נתתי לו את עשרים הפרוטות.

הוא הוציא את לשונו מרוב קורת־רוח, ובקרב חבריו נתעורר אי־רצון רב על ההצלחה הבלתי־רגילה הזאת, אלא מיד נטרדו כולם בעביט הגדול, שהוכנס כרגע מלא תבשיל חם. באותו היום נתאחרה ארוחת הצהרים מאיזו סיבה.

ריח הכרוב באגני העץ נדף למרחוק, הרבה מן המתנפלים עליו, ביחוד אלה אשר, כמוני, לא היו אסירים עדיין והתהלכו בבגדיהם ה“חפשיים” וגם היו להם מידי דאכילה משלהם, סילקו ממנו את ידיהם אחרי הלגימה הראשונה. ה“ראש”, ה“אפיריסטין” היהודים, מיודעיהם ומלחכי פינכתם המעטים, ששבעו בשר ויי"ש מבעוד יום, לא ניסו גם לקרב אל סעודת הציבור הלזו, ויש גם שהביטו במאכלים ובאוכליהם בבוז.

– ואתה, פריץ? – פנה אלי הנער בעל הכותונת בשאלה על שום מה אינני משתתף גם אני באכילה, אך נראה היה הדבר, שהוא אינו בא בשאלתו אלא רק בשביל התקרבות גרידא; כי כלום סלקא אדעתיה, ש“פריץ” יאכל כרוב מעופש כזה? ואמנם, התקרבותו אלי הלכה וגדלה מאז קיבל העליז את המטבע ממני. וכתום שעת האוכל חזר וישב אצלי. לכאורה אמר לבקש איזו טובה, אך אחר־כך כמו נמלך בדעתו ועבר לענינים אחרים. הנה האכילה – תיפח רוחם של הזוללים והסובאים, הבולעים את הכל! בשר – מאן דכר שמיה – “ניֶה נאשֶמוּ בראַטוּ”… ואולם הוא אינו יכול, אינו רגיל בזה, בפאַבריקה עבד…

– בפאַבריקה? – שמחתי גם על זה שעבד בפאַבריקה וגם על זה שהפאַבריקאי הלז “מאמין” בי, משיב חיבה אל חיקי, חש בי את אחיו ונוח להשפעה… ולבסוף: גם על זה שבשיחתו עמדי הוא משכיחני קצת את צער הרעב; כי את נדרי החלטתי לבלי לחלל.

ואחי החדש, אשר לעדות עצמו, היו “יסוריו בחינם, לגמרי בחינם, נוּ, לחלוטין” מצא, אמנם, גם הוא בי – “פריץ טוב”. בשום אופן לא יכולתי להתקינו לידי הבנה כי איני “פריץ” כל עיקר, כי… אדרבא… בעל־מלאכה הנני… הכל צריכים להיות בעלי־מלאכה… יאבדו ה“פריצים”… ואדרבא, בכל לבי ובכל נפשי… וכו'… לא! אחי נתן עוד פעם עיניו בהאצטלה ההגונה שהיתה עלי, ובאין רצונו להזכיר מה שלא היה צריך להזכיר, העיר, ליישב את דעתי, כי, איך שיהיה, ולפי ראות עיניו, הרי אני “פריץ” מלומד. והנה גם חברו ההוא… רואה אני? (הוא רמז בעיניו לנוכח האסיר הגביח) גם הוא “גראַמוֹטני”, יודע לקרוא ולכתוב וגם שירים יש לו משלו וגם הוא עבד בפאַבריקה וגם הוא סובל יסורים “בחינם”… האין רצוני להתהלך קצת בביאה? אפשר לבקש את הממונה־השומר – ויפתח את הדלת…

– מדוע לא?

יצאנו, טיילנו קצת, נכנסו לחדר צדי ועמדנו, ופתאום הרגשתי שיד אחת מאחורי מושכת את ערפי לארץ. “בדיחותא היא, משחק” –שיערתי במחשבתי – והנה יד שניה אוחזת ומפשפשת בכיסי בגדי. אזרתי שארית כוחותי ונחלצתי מידיהם לרגע קטן אחד, לששים בששים שברגע, לכעין הרף־עין – וצעקתי. הצעקה שלי נחנקה, אך ה“גזלנים”, שנבעתו קצת מפניה, טעו, כפי הנראה, ודימו שמטרתם כבר הושגה, שמטבעותי הרי הם כבר ביד אחד מהם, ורפו ממני בחפזון ויברחו. נשארו אותי רק שכני הנער, אשר תפסתיו בימינו בחזקה ולא נתתיו לנגוע בקניני. כעבור רגע עמד הוא מסביבי, כאילו לא קרה דבר. רק פניו החיוורים תמיד היו אדמומים במקצת. אז הפנה את ערפו וילך.

ד

נרגש ונסער שבתי אל חדר־ה“נשלחים” אשר בבית הסוהר. בעברי על־פני המשגיח שבפתח, פגעו בי עיניו בתלונה, כהלה האומר: “הלא אמרתי לך, פתי, אל תלך דרך אתם”. ואז הבינותי, כי כאן אין לחלוטין מה להתפעל. אחד הוא הרוח השורר פה. כאסירים כמשגיחים. כך צריך להיות וככה הוא הדבר, ככה!

ורק על אחת התפלאתי, כשישבתי לאחר שעה קלה, אבל וחפוי ראש באחת הקרנות, כאילו הייתי, חס ושלום, נפגע ע"י “המאורע הפתאומי” ברגשותי היותר קדושים: – בכל אופן, למה זה חרדתי כל־כך את החרדה הזאת? ובאמת, מה איכפת לי, אם היו מוציאים ממני את פרוטותי? לי הלא כבר אין כל צורך בהן. יתר על כן: עכשיו הרי אינן אלא סכנה בלבד לגבי דידי, מפני שכל זמן שישנן בידי, הרי חשש מוטל עלי, שמא ירגיזני יצרי ואקנה אוכל… ומוטב, איפוא…

איך שיהיה, ותאבון־האכילה הרגעי שתקפני מקודם לזה, לפני חצי שעה, אפס מקרבי לגמרי ע“י ה”אינצידנט". פי, מלה שטותית באמת! איזה אינצידנט? מי אשם בזה שנכסלתי לחשוב טובות על אלה? ולאידך גיסא: מה הרעות, אשר גיליתי בהם פתאום? הם נתכוונו לקחת ממני את כספי – השמעתם?

בינתים דיקדקו הרבה מן האסירים, ביחוד הטירונים או הארעיים שבהם, לקיים את המצוה הלאומית של הרוסים: שינה אחרי סעודת הצהרים. המון זה בכללו היה ערב־רב מנומר ומרוד, כפות ומסוער, מבלי דעת בעצמו על מה ולמה. וגדול היה ההבדל החיצוני בינו ובין בני החבריה הרגילים, אזרחי בית־האסירים. הללו מאסו בשינה; הללו – התנודדו, קראו לריב, היכו איש את רעהו, התלחשו, זממו תחבולות שונות, כיצד להציק לישנים ולהסב מכאוב להם. ומי אשר נפשו קצה בבטלה, ניגש אל שולחן המשחקים־בקוביה, – ה“ראש”, שני היהודים ויתר המיוחסים, אדירי הממון – התייצב במעגל והתבונן למהלך הענין. אלמלי היה רוחי אז במצב אחר, אפשר שהייתי גם אני מעיין באפני החיים האלה, שהיו חדשים לי, ואולי הייתי גם טורח להבין, אין נעשים כאן כל הדברים הללו, האסורים על־פי דינא; עכשיו, שהקרח היה בלבי,ישבתי לבדי. וודאי שהייתי מאריך ככה בישיבתי זו, אלמלי דאג לי שוב אחי בעל־הכותונת.

– אינך מתאווה לשום דבר?.. פה אפשר הכל להשיג: נקניקים, לחם לבן –

גם מאופן נגישתו זו עלי, אחרי כל אשר אמר לעשות לי, הבנתי שכאן אין מה “לעשות כל העויות”… ואף על פי כן! לי קשה היה להביט ישר בפניו.

– אין צורך לך בשום דבר? הגידה, אל תתבייש. אתה כועס עלי. אני,אחי, הריני חי חיים אלו זה שבע שנים. שבע שנים – לא יום אחד. מקטנותי הנני פה. הייתי כבר ביאַרוסלאַבל, בפֶרם, בפינטרבורג ובכל קצוי ארץ. לא רק מראות כאלה חזיתי.

והוא התחיל לספר. ברם, באמצע סיפורו נקראתי אני, שומעו היחידי, אל שולחן המשחקים ונשאלתי, אם אין את נפשי לקחת חלק במשחק.

– שמע־נא! – אמר לי ה“ראש”, לאחר ששמע את תשובתי השלילית, ובשעת דיבורו הניד עפעף ועיווה קצת את ראש לחיו השמאלית – הלוני חמישה רובלים. מבין אתה? אל תחשוש לכספך. לא הצלחתי במשחק היום, מבין אתה? אשיב את אבידתי וגם את כספך אשיב לך.

ובטרם הספקתי לומר הן או לאו, נתגלגל אלי מן הצד אותו האסיר הגביח, לטש עלי עין זעומה והראה לי אגרוף ושנים מהודקות. כל המסובים נהנו הנאה גלויה, אף הישנים בקירוב־מקום נעורו וניצבו צפופים מסביב למחזה. איש־איש התענג לעבור על פני ולשמוח: אהה, טרפוך, טרפוך, רצחוך, ירשוך. בחדוה כזו ובהתרוממות־הרוח כזו מביטים הבריות על קרבן־האדם העולה לריח ניחוח לאלוהים.

לא עברו עשרה דקים, ואני כבר נדרשתי ליתן גם את יתר ממוני. אני אומר “נדרשתי” למרות מה שהפעם היתה ההצעה בצירוף של תחנונים והפצרות (סוף־סוף, גם במקום הזה יש סאה, שאין מגדישין אותה!). כי ממוני יושב לי, ובצר לי, אמנם חשבתי: למה לי לעמוד על דעתי?.. ואולם מאין חפץ להיכנע, אמרתי פתאום לשים לכל הענין פנים אחרים, אוריגינאליים.

אז דרשתי בקול ופני זלגו זיעה.

– א־אה… – אמרתי– שמעו… דעו לכם, כי יורק אני על הכסף, אין לי צורך במטבעות הבזויים… בחפץ־לב הייתי מפקירם… לא לכם לדעת את הסיבות הגורמות לזה… (כמעט שלא הוספתי: מי יודע, יוכל היות, כי כבר קרבו ימי למות!) ואלם הגידו אתם בעצמכם: על מה ולמה אתנהו לאיש הזה (והוריתי בעיני על ה“סטארוסטה”)?! אילו היה הוא מבטיח לחלק את הממון בין הכל בשוה, כי אז… אבל הוא לוקחו לעצמו לשלוט יחידי בו…

והשמעתי עוד דעות רבות –

דעה זו בעיקרה, כשהיא לעצמה, כלומר, שיהיו מחלקין ממוני חלק כחלק בין הכל, יטבה בעיני הרוב; אפס, אי כל אחד ואחד מהם, יחד עם ההסכמה וקורת־הרוח על המנה שתפול לחלקו, אי אפשר היה לו להתפשר כל עיקר עם הצד השני של העסק: שגם אחרים יקחו חלקם. יותר רגיל ומובן היה שיקח ה“ראש” הכל. ולבד מן דין – רופפה וקטנה מאד היתה האמונה בגופו של הענין כולו: כזאת לא נשמע עוד! (לב להצעתי שמו רק האסיר הגביח ומרעו, כפי שיסופר להלן). ולפיכך לא נשתנתה דעת הציבור לטובתי גם אחרי דעותי הטובות.

אז הבקעתי לי דרך בין הסובבים אותי, הוצאתי את הארנקי שלי ומסרתיו אל השומר־המשגיח, לאמור,יפול נא בידו, וביד אלה בל יפול.

ותסאן העזרה. שערוריה עולה; המשחק הופר; דברי ריבות נתגלגלו מכותל המזרח.

– לא. – טען איכר אחד, בעל פנים תמימים, שעל ראשו היה כובע שעיר ועל רגליו נעלי לבד – אכן, אילו היה ה“ראש” מרויח, בנאמנות, היה מחזיר לו את ההלואה. בנאמנות, מחזיר,לדעתי, מחזיר…

– לא! – התרעם קול אחר – למה להחזיר? זה הדבר: רחמנות על הילד…

ברחמנות זו נצפנה התראה גדולה… אלא שהמשגיח, אשר עינו ראתה את הבאות, קידם את הרעה, והעבירני, על דעת עצמו, אל עזרה אחת סמוכה, שהיתה קרה וריקה עד מאד, וגם אצטבאות לא היו בה – ויונח לי.

כן, אצטבאות לא היו באותה העזרה ושעה ארוכה ישבתי על הקרקע בדמי. בדמי של מגוחך עפ“י ההכרח, של מגוחך עפ”י ההכרח. אחר־כך נגשתי אל המשקוף, נשכתיו בשני ושאלתיו: מה זה יהיה אתי? מה יהיה? מתי אמס? מתי?

ה

הפסקה קטנה, אחי, פיהוק קצר – והאזינו.

…כשנתעוררתי, ראיתי,כי שומרי אשר שינה את מקומי ואשר הייתי לו בעד זה אסיר תודה כל כך, נתחלף באחר. –

כן, ככה היה הדבר,אחי. מענין קצת, הלא? אסיר תודה הייתי לאיש ההוא באותה שעה גופה, בשעה שביקשתי את נפשי למות. –

כן, למות. אולם האמונה השלמה בזה, צריכים אתם לדעת, כבר לא היתה בי: הן מצטער אני שוב על שלי, על רכושי ההולך לטמיון… באופן כסילי… אופן כסילי כל כך.. חה־חה, ההולך לטימיון… באופן כסילי… אופן כסילי ואופן תבונתי… נפקא מינה… מיתה בתוך קדושים ומיתה בתוך לודאים – נפקא מינה…

לודאים! יצורים המתייחסים לשכמותם כלדבר־אכילה! אבל מה בכך? מה בכך? ואני – מגוחך בחולשתי… מכיר במצבי… איני ברשותי… כל העשוי בי עשוי… מה בכך? כלום יש שייכות ביני ובין כל אלה? מצבי הולך ורע מרגע לרגע, הם חורשים עלי רעה – נו? נו?

יראה ופחד בי… סימן לא טוב…

ומגורתי הנה היא באה: חברי הטובים, שמתחילה בעת עמידת השומר הקודם, השתדלו בכל מיני התחבולות להפריע את בדידותי ולהיכנס אל מאורתי ולא עלה בידם, נתעוררו עכשיו בהתחלף המשמר להבקיע אלי…

יבואו, יבוא־נא… עוד זמן קט – וגם זה יחלוף, יעבור…מחר… מחר… מה זה מחר…

…הפעם לא הקדים מבקרי – שוב בעל־הכותונת – כל הקדמות, לא העיר אפילו כלום על הקור, ומכל שכן שלא שאל, אם רוצה אני בתה, בכל מלוא קומתו הדקה עמד ליד החלו המלא כפור ואמר:

– חבל, יאבד כספך ביד כלב כזה.

לפפו אותו עיני.

– כסבור אתה, באשמתנו?– הוסיף רכות.

– אחת היא – עניתי.

– איך “אחת”? המעט לו כל העולם? לא, לא אחת! הוא איננו “פריץ” כזה! הכסף היה יכול להגיע לידי אנשים יותר נצרכים בו.

– הכל שוים.

– הכל שוים? לא! קונשנו, אבל טעות היא… כסבור אתה, שהוא אינו בן־כפר כמוני? ומדוע יאכל הוא כל טוב כפעם בפעם, ואני… רואה אתה? זוהי כותנתי האחת־היחידה. ביום של מרחץ אני רוחץ אותה ולובשה לחה. היו לי עוד כותנות – ועלו בתוהו, הודות לשכרוני. אומר אתה “הכל שוים”, אבל ראה־נא והביטה: אתה תובא אל עיר־מולדתך ותשוחרר; עוד שבוע, עוד שבועיים – תשוחרר; ואנו – אומללי נצח, אובדים ונידחים, לעולם… היודע אתה, מי אנו? קונשנו, מעונים, מעונים… האין רצונך לעשות עמי חליפין בשמלות, בבגדים, בנעלים? הנה הסנדלים שעל רגלי… נו, כמה הוספה? אתה הלא דרכך קרובה, ודרכנו – או… הנה ידידי הגביח… הן ראיתי אותו… זה שהכריחך לתת את הכסף ל“ראש”… הוא הולך לגדודי האסירים שבסרדינוב לשתי שנים…

– גם אני… – נזרק מפי…

– מה אתה?

– גם אני… איני יודע מתי אשתחרר…

– הלא אתה רק בשל חוסר פאספורט? – לא אבה הוא לשמוע ידיעה שלא לרצונו – האין טוב, איפוא… אנו נדכאים ועמלים… מעונים… כספך…

– אינו בידי.

– הלא ראית, שמסרתיו…

לה“נאַזדיראַטל”? אבל הוא ישוב בקרוב. הוא נתחלף רק לשתות חמין. הוא ישוב וישיב לך את כספך. היה בטוח בי, כי ישיב לך. אז הלא תתנהו לנו.

– לא.

– לכל אתה רוצה ליתן? אבל חשוב: כמה יעלה לגולגולת, אם תחלק את הסכום בין הכל, אה? וחוץ מזה, חשוב: כמה יש ביניהם איכרים פשוטים, בלתי אסירים כלל, הלהם צריך ליתן? –

ניסיתי להסב את ראשי.

– אי, בחור, בחור! עבור הוא פתאום בתעמולתו לעבר אחר – מדוע לא אמרת לנו מראש, כי אז הלא לא היינו נוגעים בך. קונשנו, אף באמצע קטנה לא היינו נוגעים בך. הלא רק עתה נודע לנו… פניו הקטנים נעשו כפני איש, אשר דבר לאט עמו) קונשנו… שאינך בלי־פאספורטי פשוט… נראים הדברים שיש גם לך דברים בגו… עליך היה לספר לנו… את חברנו אנו נתהלך באופן אחר. ווֹט!..

לרווחתי ולישועתי הופיע שנית השומר־הגואל, והוא כולו אדום מקיתון־הרותחין שהגיח לתוכו ושערו שותת הבל.

– אי, אתה! גער בו באורחי ובאיש־שיחי – מה לך פה? כלך למקומך! הנח לו…

– ראה־נא! ענה לו הנער־האורח באזהרה אף הוא מצדו וברמיזה רבה.

היום אזל. הכתלים הריקים, החלקים, השוממים עטפו בין־ערבים. מבלי מצוא לי מקום, ניגשתי, לאחר שהלך לו איש־שיחי, אל הסבכה שבדלת.

– רצונך שאשיב לך עתה את פיקדונך? – שאלנו פודאי ומצילי בקצת רתת בקולו.

– יהא עתה.

– אתה הולך אל מיוואַלנה?

– אני הולך לפוגרומושוק.

– דא ודא אחת היא. אז תצאו היום בערב. תסעו עד סרדינוב. שם תשהו ימים או שבועות אחדים, ומשם ישר אל המקום המיועד. עוד מאושר הנך, שנפלת היום בידי הפוליציה. אילו היית בא מחר הלום, כי אז היה עליך לחכות פה לשיירה שבוע או יותר. וה“ראש” של כאן – הלא ראית… בל ידע כל טוב…

– ובכן, היום בערב?.. מה זה, אה, מעותי. נו, קח לך את פרוטות הכסף… יהיו לך… לי יהא די המטבע של זהב… השאר קח לך… עשרה רובלים – די.

“רק לנסוע מזה, רק לנסוע מזה” – היו כל הגיגי.

ו

קרוב לשמונה שעות בנשף יצא כרוז:

– מי מהנשלחים עד סרדינוב יכין את עצמו ויצא על העזרה השניה!

העזרה השניה היתה זו שאני בתוכה. ובעוד רגעים אחדים התחילו נכנסים לכאן הרבה מן האסירים שהיו עד אז בחדר־הנשלחים התמידי, וצקלוניהם וכלי־חמיהם ופרוסות־לחמיהם בידיהם. רוב הבאים לכאן, להישלח לסרדינוב, היו משום־מה בעלי נעלי־גמי, בעוד שרוב הנשארים התם, ברשותו של ה“סטארוסטה” עם שפמיו הארוכים, היו בעלי נעלים גבוהות או סנדלים מסומרים צהובים. המבטים הבודדים של אלה שנתנו עיניהם בי בשעת כניסה היו מאותו המין שמשליכים על חיה משונה, המובאה לבדר קצת את השעמום. יוצא מן הכלל היה האסיר הגביח, שניגש אלי בידידות אדיבית- מסתתרת, ידידות של אדם גדול לקטן ממנו:

– צריך היה לך להגיד מראש – וזולת זאת אין דבר. אנחנו נכונים תמיד לעזור לכאלה. ו’אָבּידוּ, מעשה רשעות – חס מלהזכיר! אוהו, “פּוֹניטיטשֶסקי” – זהו ענין אחר לחלוטין, וזולת זאת אין דבר. אנחנו יודעים את עלילותיכם –

שאלתיו, מי הגיד לו, שאני פוליטי?

– אה, אל תתיירא, מפנינו אל תתיירא. אנחנו ואתם – דא חדא. לנו מותר לך לגלות הכל. אם יש צורך לכבודו בנייר ודיו או לפרוט מעותיך – הכל ישנו אתנו. עט עופרת יש לי, ואת זה אני יכול לתת לך במתנה. כאן קשה מאד להשיג חפצים כאלו. יודע אתה? אולי אתה נכון להחליף איזה חפץ מחפציך בדבר אחר? הלא, כפי הנראה, גם דרכך אינה קרובה, ולמה תחוס עינך?.. מובן? לא, לא, למותר! אל תסתר ממנו את דרכך. אין לך להסתיר – וזולת זאת אין דבר. מובן? רמאי אינך, נוכל אינך, חזותך מוכיחה עליך, הכרת פניך תענה בך, “אוּגוֹלוֹבני” (עובר על דיני ממונות ודיני נפשות) אינך – זה נראה מן המבט הראשון וגם בלי־פאספורטי גרידא אינך; אינך – וזולת זאת אין דבר, ולפיכך מדמה אתה… רוצה אתה לראות את זה?

בתנועה של סוד גדול ונורא פתח האי גברא פתח־עלטה מעבר למכנסיו והוציא משם פיסות־נייר ממועכות ומכוסות טבק להרחה ולעישון. על הפיסות הללו היה רשום בעט־עופרת קטעי חרוזים, למן “נעלה מן העולם הישן” עד “מרגריטה, את לא תאהביני” ומן “הושיבוני במחשכים לבדד” עד –

לשם דבר בתבל איני צריך –

רק יפיך הנעים, הוי, תני לי, בחורה!

ולמרות מה שכל זה היו משירי מרד או משירי המון ידועים, לא נמנע איש־שיחי לדבר עמדי על אודות הקטעים כעל “דבריו” שלו. הוא, כפי הנראה, לא ידע להבדיל ברור בין שירים כתובים בידי עצמו ובין שירים מועתקים על ידיו והגנוזים באוצרותיו. ואולם אם לא הצטיין האיש הלז, כפ"י שיקול־דעתי, בשירה מקורית, הנה היה היו לו מידות מצוינות אחרות, וגדולה מכולן: עקשנות. דיה היתה לו התקוה הרחוקה לקבל ממני בזמן מן הזמנים איזו טובת הנאה של כסף או בגדים, בכדי שלא ירפה ממני שעות ארוכות ויבדה כל מה שהפה יכול להוציא וימציא כל מיני המצאות וכל מיני אפנים עד משכו אותי אל רשתו ולא ישוב מפני כל. “אכן, כמה אחוזים ודבוקים הני נשי באהבת החיים, פי!..” – טירדני הרהור באותה שעה.

מהרה נטפל אליו ואלי מכרי הישן, הנער הגזוז, תלמידו־חברו של הגביח, ושניהם הרבו עלי בדברים ויחרישו את אזני, וייעצוני עצות רבות, ויזרזוני לעשות הא והא, ויקוננו ארוכות על מעותי האבודות בידי ה“הראש. והלז, ה”ראש" עם בני לויתו אף הם הביטו בעד שבכת הדלת של חדרם, שהיה לנוכח חדרנו, וקרצו לאלה באישוני עיניהם.

צעדי שרי בית הסוהר הפרידו בינינו. חלפה השמינית והגיעה שעת ה“מפקד”. שם, באותו החדר, עמדו הנשארים להיפקד, ולנו, בני השיירה ההולכת, ציוו לצאת אל הביאה הרחבה והעקלקלה, ששם עמדו כבר אנשי צבא, “קוֹנבוֹינים” וסגן־אופיציר בראשם. הדחק והמהומה היו רבים. התחילו לספור. עת רבה־רבה ספרו ומנו, וחזרו וספרו, חישבו את חפצי האסירים והביטו ברשימות וחזרו וחישבו (“חאַלאַט? יש! – מכנסים? – יש!”); בדקו את מסתרי המובלים והעמידום בשורה וחזרו ובדקו. אחרי כל הדברים האלה צווינו לעמוד שנים־שנים והביא מסגרי ברזל, כהלכת ההולכה־בלילות, ונתנום על יד זוג וזוג. בן־זוגי שלי היה עלם כבן עשרים, בכובע “באַראַשקי” מנוקד ובעל פנים שחרחרים, ישרים, גלויים וסימפּאַטיים למאד. כפי שנודע לי אחר־כך, עבד העלם הזה כל ימיו בבאקו ונשלח אז משם לכפר־מולדתו שבפלך גרודנו מפני הפרעות והשביתות, שהתחילו אז בקריית התעשיה ההיא.

דיברו אלינו וציוו עלינו כל העת, כמובן, בלשון השגורה בפי אנשי הצבא: בהזכרת אמות ובלשון יחיד על כל העדה, כאילו היתה עדה זו רק חתיכה אחת: “דבינסיה, חוֹדי”… וכתום כל ההכנות, שכנהוג ארכו וארכו לבלי קץ, נעתקנו ממקומנו ובאנו אל החצר. השלשלאות צילצלו. השומרים היו מלפנינו ומצדנו. בחצר נלוו אלינו גם הנשים ה“נשלחות”, שהוצאו מן האגף השמאלי שבבנין הגדול. חברותיהן הנשארות שלחו אחריהן מבעד רשתות־הברזל של החלון משפטים קצרים ואופיים, שעלו יותר לכבודם ולתענוגם של אנשי הצבא והאסירים מאשר לשם בנות־עָנין הנפרדות מאתן. כאן, בחצר, עמדה מכונת ההנהגה כאוטומוביל הלז, העומד בצדי הדרכים ואוסף כוחותיו להעלות עשנו ולהריץ דרכו. לסוף־הסופות נתמלאו כל החסרונות, נתקנו כל הברגים המקולקלים, נעשו כל הפקודות, נתקיימו כל ההלכות של תורה שבכתב־האוּסטאַב להולכת האסירים ושבפי האופיציר הממונה, שעמד על גבי אנשי־הצבא ושמפני טעם שהיה ידוע רק לו לא שבע רצון כל העת וחירף וגידף. אז, אחרי ככלות הכל, נפתחו השערים וה“אוּנטר” אמר כמו לעצמו, כאילו רק לצאת ידי החובה: “שאַשקי ווֹן”, כי ה“שאַשקות”, כלומר החרבות, נשלפו מתערותיהן עוד טרם יצאה פקודתו. נשלפו החרבות, נשמע הקול “ס’בּוֹגוֹם”, כלומר בשם ד', והמהדרין שלא מצאו את זה למספיק, הוסיפו גם את ה“שאַגוֹם־מאַרש” הממושך והמקובל – והלכנו.

עיפים ויגעים – ואולי קצת יותר מעיפים ויגעים – באנו על בית־הנתיבות מקץ שעתים. הדרך היתה לא רב מפרסה וחצי, ואולם ההליכה של הזוגות הכבולים ארכה מאד. פנס מואר הלך לפנינו. אנשים נפגשים על דרכנו באותה העיר השוקטה והמתה היו מעטים, כי מי ילוד־אשה יצא מביתו אחרי השעה התשיעית בערב? ואולם כל הנפגש וראה את עדר הנפשות המובל בידי אנשי־צבא עם חרבות שלופות בקרח ובאופל־הלילה – ועמד על מקומו והביט מאחרינו עד עברנו. “טין־טין, דיאַן־דיאַן” – נגע ברזל מסגרי הידים בפחי כלי החמין וצילצלו. ומתוך הצלצול הלז, המעורב בגערת החיילים:“ניֶה אוֹטסטאַוואַי!” (אל תפגר מלכת!) ובשיחות הרגילות של הטעונים והעמלים, שהלכו כולם בדרך זה באיזה חפזון משונה ורבים כהולכים־במחול וכאילו לא קרה דבר – עזבתי את עיר־הפלך הרוסית ארנובסק. – – –

ז

בבית הנתיבות כבר המתין לנו לאורך המסילה מסע ארוך, מסע כעין השפיפון, שחלונותיו של אחת מעגלותיו היו מרוקמים בשכבת ברזל – לכבודנו. מנהיגי השיירה שלנו לא הנחו אותה אל מרצפת הפלאטפורמה דרך הבנין של בית הנתיבות, כי אם מן הצד, דרך החצר. אז יצאה הפקודה: “עמוד!” – וירפו הרגלים ממלאכתן. “הסתדר בשתי שורות!” – והתחלנו תועים על מקומותינו מבלי דעת מה צריך לעשות ומה ידרש מאתנו. הקדימו אלה, שעבדו לפנים בצבא וידעו פירוש־המלות של הפקודות, נזדרזו מאליהם לעמוד מראש במערכה של שתי שורות כהלכה, להנאתם הם על שסיפקו צורך פנימי ומכובד לקיים כראוי את הפקודה הרגילה ולהנאת ה“סגן” הטרוד, שמיהר וקפץ על שלבי העגלה וקרא: “עלה!” – אחרי שהסירו מעלינו את השלשלאות ונעשינו בני חורין התחילה העליה הנחפזה והמוגבלה על־ידי הספירה המכוונה והמדויקה וההשתדלות מצד ההנהגה להעביר את האסירים כצאן לדיר. על כל אחד ואחד היה הסגן מטפח בכפו טפיחה קלה ואומר “י”ט, כ“ז, ל”ה, שמונים ושלושה, תשעים ושמונה… הכל…"

וכשנדחפנו כבר כולנו אל העגלה והמשמר הראשון – שני אנשי־צבא בשני הפתחים הסגורים מעבר מזה ומעבר מזה – הועמדו על מכונם, נתעוררו שוב המהדרין שבין החיילים והתחילו סופרים מחדש את אנשי השיירה, והיות שאיכרי־ויאַטקה הללו לא היו בעלי חשבון מצוינים, קשתה עליהם ספירה זו והיו כועסים ושפכים חמתם עלינו, “אי, אנטונוב, אצלך כמה? ארבעים ושבעה… הא? ואצלי… חמישים ושלושה… נמצא ביחד… כמה? ולהיות צריך… צריך לספור מחדש… י.ט.מ., אל תתגודדו!.. הלום והלום… אי, אתה, שם! רִילוֹ! מה אתה מתחכך מסביב לדלת!.. אנטרופוב, מה אתה מביט בו?! כבדהו בצוארו… ואתה, שם… מה אתה עומד אצל החלון?.. שב! הלא הוגד לך לא פעם, כי אסור לעמוד אצל החלון”…

– מפני מה? שאל בן־זוגי, העובד מבּאקוּ, אשר גם לאחר שנפרדנו משלשלאותינו לא הלך מאתי – שמא הנך ירא לבל אפול מן החלון? השבכה הרי תעצור בי…

– בלי חקירות – חרה אף החייל הקטן והאכזרי מכל אנשי המשמר – בדברים כאלה אין נוהגין להתלוצץ… ראה־נא! נאמר לך: “שב!” – ושב…

– אבל איפה אשב? כלום יש מקום לשבת?

הקושיה הזאת היתה אמנם קושיה חמורה, ולתרצה אולי אפשר היה רק בהפלא היותר גדול, בהנס היותר משונה שאירע לנו בכאן: על־פי חוקי הטבע לא יכלה העגלה להכיל בתוכה, גם אחרי מלאות את הדפים העליונים ותחתיות הספסלים ואחרי העמיד את השאר כגונדה צפופה של חיל־רגלים, למעלה מתשעים ולכל היותר – למעלה ממאה איש; ואנחנו, האסירים לבד, היינו תשעים ושמונה במספר, והוסף על זה את אנשי־הצבא שתפסו כדי רבע, הוסף על זה את השיירה ההגונה שנשארה פה עוד מן התחנה הקודמת, גם לאחר שירדו בארנובסק אלה שהיו צריכים לרדת. – ברם החייל הויאטקאי הקטן לא טרח כלל בישובים דחוקים וענה ב“רציחה”:

– זנאַי־קה (דע לך), סיעתנו לא תביט בשִניך… אומרים לך: אסור לעמוד אצל החלון, ועליך לציית… ראה־נא לבל יצא דבר רע…

– נוּ, נוּ, – הפסיקו האסיר הגביח, אשר בתוך הדחק הנורא ולנוגה המסכסך, שהפיצו נרות־הסטיארין מתוך העששית המסואבה, נהיה מראהו משונה עוד יותר – מתי זה ילכו להביא לנו איזה דבר מן התחנה? כבר צלצל הפעמון הראשון…

הוא היה במצב־רוח טוב עד להפליא. מטבע הזהב שלי באה,סוף־סוף, לכיסו עוד טרם עזבנו את ארנובסק, ועובדה זו הרבתה את חשיבותו בעיניו. הוא היה רק טרוד עדיין קצת, כיצד לסתום את פיות המקטרגים והמעוררים מאנשי סודו, שנתקנאו בירכו ורגזו על מה שלא זכו גם הם מן ההפקר, וכיצד להתנהג בנידון זה את תלמידו־חברו – בעל הכותונות הגזוז – ולפטור גם אותו בלא־כלום. מתחילה, אמנם, ניסה לבאר ולהוכיח, ש“לא טוב, בשום אופן לא טוב לפרט חתיכת הזהב, וזולת זאת אין דבר” ולא הסכים פלוני לזה גם הוא “בשום אופן” ותבע שישלחו לקנות בממון זה איזה דבר מן הבופט שבתחנה, ובדרך הזה, רק בדרך הזה, אפשר יהיה לחלק “כראוי, נו, כמשפט חברים, במלה אחת”.

– אני הולך להביא חמין! – הכריז אחד החיילים הנוחים – למי יש עוד צורך בדבר ואביא לו עתה?! למי? ראה, אחר כך – אל תבקש!

– שומע אתה? – עודדני בן־זוגי הבּאקוּאי – כמדומני, שעוד לא בא היום דבר לפיך…

– הלא אין לו כסף! –קפץ והעיר האסיר העליז, אותו שלקח ממני עשרים הפרוטות בצהרים. הוא נתאווה לרקוד קצת ולא היה לו מקום.

– א־א, גם זה איש! הריע מעל אחד הדפים העליונים אסיר שמן בעל צורה של דוב שכול ושחר לטרף – אין מי אשר יכה אותך, כאשר יאתה לך! למה נתת את כל כספך לאנשים כאלה? שמא תאמר, “מודה אני” יאמרו לך בעד זה? צפה!

– אה, מתחרט אתה? – דיבר אלי עוד אחד.

– אי, אי, –גנח אל פני שני.

– ווֹ!.. קרא שלישי והרים את אגרופו ליתר ביאור.

התרחקו ממני רק שני חברי לפני שעה; שאר בני לויתי עברו כמעט כולם על פני באיזו קריאה.

המעשה המשונה, שבא אחד ופיזר את כל כספו, היה ענין גדול לענות בו, בחינת “חדשת היום” בעולם הגדול. אלו לאלו סיפור את כל פרטי הדברים, הוסיפו, הגזימו; התווכחו, אם עוד נשאר לי כסף ואם לא. מסרו את הדבר לבני השיירה שבאה מן העיר הקודמת. מובן, שדבר זה, כשהוא לעצמו, לא העיר רגשי חמלה עלי ואף לא מעין רצון לפתור את החידה, להבין את טעם הדבר. חס ושלום! פשוט: התענגו לבלות בהרצאת המאורע את העת המרירה וקינאו באלה ש“גרמו את העצם”. מידת החום נתרבתה עוד יותר, כשהביא החייל־השליח את החמין והמעדנים של נקניקים ממולאים וגלוסקאות וכיוצא בזה. האסיר השמן ירד מעל הדף ועל־ידי זה הזיק שתים־שלוש כתפים בתוך הלחץ המרובה, ולאחר שהעיף עלי מבט דוקר, כאומר: “ריקא! רק להם גרידא השלכת את העצם ומשום איזו זכות? אבל חכה, אתך עוד נתראה פנים!”, עבר אל החבורה של האסיר הגביח ותלמידו־חברו. על זה האחרון כבר היתה אדרת מעור־כבשים קצרה, והוא ורבו ישבו והיטיבו את לבם והם היו עתה האריסטוקראטיה שבעגלה. אל אזני הגיעה רק ראשית טענותיו של האסיר השמן: “אל תאמרו, שאתם הנכם בעל הקנין לבדכם, ראו, השמרו־נא…” כי מיד החל המסע לעשות דרכו, ואני ירדתי אל הרצפה ושמתי את פני בין ברכי. נפשי קצרה מן ההבל שבאויר ושבתוכי ומטומאת האנשים המכאיבה והאסון הנצחי אשר בנשימתם.

ח

נפשי קצרה, עיפה; תמס, בלי־כוח, הלכה לפני מאורעות־היום התפלים. אל המאורעות אשר לא הכרתי בהם את עצמי כלל, אותי, הגאה, המהפך… כסילות וחלאה היו מסביב וכסילות וחלאה בתוכי. רחוק הייתי – מרחק־עולם – מאיזו חשבונות, מאיזו הרהורים על עברי, על מעשי, על תקוותי מאז. כל אפשרות, כל צל אפשרות לא היה לי להתייחד, לו רק לרגע קטן, עם עצמי בתוך חבית־הדגים הנמקה והנבאשה, שהייתי נתון בתוכה בתור דג נמק ונבאש גם אני. ולפיכך חלמתי על השינה, חלמתי עליה בשארית הרטט שהיתה עדיין בקרבי ושעדיין הייתי מוכשר לה.

הדבר היה ברור. אם לא למות ולהיטל ולהיהפך לאפס ותוהו ולחדול־מהיות לחלוטין – הישאר ישאר רק להמשיך מיני “אינצידנטים” מטונפים ומשפילים, כעין אלה של היום העבר; להיות הנושא של מעשים, אשר לזכרם בלבד צריך הנברא בצלם אלוהים לכבוש את פניו בקרקע ולגווע בעפר. האומנם יש עוד שאלות ושקלות וטריות בדבר הבחירה הראויה?

ברור היה הדבר. אך אני לא חשבתי על אודותיו, לא הייתי מוכשר לזה. אני הייתי מלא רק קיא־צואה. שבתי היתה בתוך אַפּאַטיה של קיא־צואה. רפה היה גופי, כבדים היו אברי ועל נשמתי זחלו תולעים של קיא־צואה.

להבל, להבל־הבלים, לדברים מבישים ומכלימים, לדברים רעים ומגוחכים, להבלים נאלחים, אשר חרפה־לא־תימחה היא לבוא עמם באיזה מגע־ומשא, נדמו לי באותה השעה כל אלה “התנועות הפוליטיות”, אשר להן הקדשתי לפנים את חיי. מה יועילו ומה יושיעו ולמה הן? למה הן עם שקרן ותרמיתן וניגודן הפנימי? מה הן עם חולשתן ואפסותן וקרבנותיהן־שוא? מה הם כל אותם הדיבורים בפי אלה, שהם־הם זוחלי־האשפה? מה המה כל הסדרים, אם לא הסך־הכל של אנשי המסע הזה? הלא רק עגל וצער בהאי עלמה, עגל וצער אין סוף. הלא רק מפעל אחד נשאר למספר בני־האדם, אשר לא עגל המה, אשר עם מומם נולדו בלי לשבוע מנקניקים מעופשים: להיאסף המדברה, לחבק איש את רעהו ולשחוט איש את רעהו בחלפים טהורים.

מחאה דוממה, נוראה ואיומה היתה אז בנפשי נגד המחאה. מה מחאה, אם יש רק לפשוט את הצואר? –

אז נרדמתי ואחלום: מערה צחה ואפילה ואני בתוך המערה. נשימתי מתקצרת. עוד רגע אחד ורוחי תיפח. בא הז’נדארם והתחיל מוציא מתחתי סמרטוטים עבים מלאים עכברים ופשפשים ואבק־חול ותולעים. סמרטוטים עבים לבלי סוף: קרעי אדרות, קרעי אצטלאות, קרעי קפוטות חמות, קרעי מוך – וכתבים בתוכם ובהם כתוב מפורש: רבי אלעזר אינגיד וחליש.

פתחתי את עיני לחצאין והנה אחד החיילים סופר את כל הישנים, ומתך הדממה בוקעת לחישתו: “ששים ושנים… ששים ושלושה…” איש הצבא העומד על המשמר מתנמנם אף הוא… המסע רץ… אה, אילו אפשר היה להתגנב מבעד הדלת ולהתנפל אל תוך האופנים… אַ־אַ־אַה!.. לא, מעשה זה היה טוב בשעתו של החייל הקטן הזה… בשעה שהוא עומד על המשמר… רע הוא, אכזרי… לא כן זה… פניו שקטים וטובים מתוך תנומתו… לא טוב להביא עליו אשם… לא טוב… וגם הדלת סגורה…

ואישן שנית. מקופל הייתי וקטן בעיני, דומה לילד ממש, נוּ, יהא לנער. ובילדותי או בנערותי – איני זוכר – אני משחק במשחק־הגבולים בשדה עם נחומ’צי, עם נחומ’צי זה, שהיה עמי בעצה אחת. והשדה מלא בורות, שיחין ומערות, ובבורות האלה פגרים מתים ונבילות של כלבים וחתולים, ואני סותם את חטמי בכפי. אך הנה ניגשתי אל ה“סימן” ואומר: “המלך ציווה לתת דיסה, קוּגל ובשר…” המלה “בשר” על לשוני, אני לועסה וטועם טעם גדול, אבל… במלה הזאת, אני יודע, מחויב אני לברוח, לברוח ולשוב עד המיצר, כמשפט. ואולם איך אברח ורגלים אין לי? הלא אין לי רגלים… תפוש אני… נורא… צריך להסיר את ה“סימן”, להרחיב את הגבול, – העיפוש נורא! – לעשות את צרכי; ואולם איכה אעשה על זאת וידים אין לי? ניטלו ממני הידים… ניטל ממני גם פיף גם קולי, ניטלו ממני כל כוחותי…

הקיצותי. על המשמר עבד כבר אחר. חילוף־משמרות זה נודע לי על־פי צירופי השעות, ולא על פי הכרת הפנים. כי גם בשעה שהיתה דעתי צלולה לא היה באפשרותי להבדיל בין איש־צבא למרעהו, ולכולם, לכל אלה בעלי האצטלאות הירוקות עם שני הכפתורים שעל גביהן, היתה צורה אחת בעיני.

באין אונים, כמתעלף, נכנסתי אל בית־הכסא הסמוך למשמר. שם היה חלון של זכוכית עבה וחיוורת. ואולם להבקיעה והתנפל לתוכה לא היה כל חשבון. מכיון, חשבתי, שעל חלון זה אין רשת של ברזל, שמע מינה שאין הוא יוצא אל החוץ אלא אל האכסדרה הסגורה. אז הסתכלתי באותו החלל, אשר מתחתיו התקפלה הארץ ורעדה ועברה. לא, קטן החלל מלרדת לתוכו. גדר בעדי ולא אצא.

נפתחה הדלת.

– מה אתה שוהה שם כל־כך? גער בי העומד על המשמר.

נכנסתי ועברתי מבלי כל מטרה אל העבר השני של העגלה.

– מה אתה מסתובב ער בין הישנים? – גער בי החייל מן העבר השני.

כל זה נדמה לי כמו חלום.

                                       ***

שבתי אל מקומי ונאחזתי שוב בחבלי שינה. “בפעם האחרונה” – חולל במוחי המיושן הגה מטושטש. עיני קמו, התבלבלו ונתקעו בתקרה עם חוסר היתדות שבה (“אף יתד אחת לרפואה אין!”) וידי… ידי מישמשו בזעזוע –חרדה, זעזוע בלתי מכיר את עצמו ודומה לשויון־נפש, בחבל הדק שבכיס מכנסי, שהיה מוכן אצלי מבעוד היותי במהפכת. חבל זה מצאתיו בליל־הנדודים של אמש, באחת הפינות של ה“מקֵרה”, והחבאתיו, אלא שלפני ה“בדיקות” שחבל אסור להן מן התורה" הייתי מערים ומשימו על מכנסי, כאילו חבל זה, לכאורה, אינו בא עלי אלא בכדי שלא יפלו מכנסי הרחבים מעל בי. והיתה האמתלה הזאת מתקבלת על הלב והבודקין נמצאים טועים. –

האיר הבוקר והעולם נהג כמנהגו. בכל תחנה ותחנה היה המסע עומד, ואף על פי שבחלונות אסור היה להביט, איסור גמור, מכל מקום לא נעלמו מעיני האסירים כל הענינים הנפלאים־ביחוד על המרצפות שלפני בתי־הנתיבות: כל הפקידים והז’נדארמים הגאיונים, כל היהודים והיהודיות, הנוסעים הבהולים והמגוחכים, כל הבתולות והנשים השמנות.

בעגלתנו התחילה הסדרה הנהוגה של שתיית חמין ולעיסת מיני מאכל. האיסטניסים שבקרבנו דיקדקו למלאות פיהם מלוא לוגמיו מים ולשפשפו קצת, ואולם הרוב זילזל בדבר זה. אלי לא שמו כבר לב ביותר, מאשר לכל האסירים: חדלתי מהיות גיבור היום. ברם אני בעצמי הייתי כל־כך אחר, עד ששום דבר כבר לא היה איכפת לי. רעי ודורש טובתו הבאַקוּאי הורד באחת התחנות עוד באשמורה השניה של הלילה, חברי האחרים מדאתמול השתדלו לבלי היפגש בי, וכשנתעורר אחד מאנשי המשמר והעיר, שאותי, לפי עניות דעתו, צריך וראוי לשמור שמירה מעולה, לבל אהיה לפגר, שהרי איני טועם כל דבר מאז ישבתי לנסוע, הפסיקו חברו ואמר:

– הנח לו… כלום אינך רואה שהנהו מבולבל?..

ונמצא ל“עולם” באותו מעמד ובאותה שעה ענין אחר לענות בו. בירכתי האתיק בין האסירות ה“מוּבלות” היתה נקבה אחת, אשה זונה, אשר אם גם פניה לא היו לה עוד, הנה שני שדיה עוד בלטו למדי, ואנשי המשמר עם האסירים המיוחסים התעללו בה כל הלילה חליפות. עכשיו היתה היא למזכרת עוון נעים, והמשא ומתן היה עליז וסוער. היא השכילה לעשות העויות משונות בחוטמה הדקדק וכיסתה על חרפתה בסטירות קלות שחילקה על ימין ועל שמאל, ואנשי הצבא כיתרוה מכל העברים והשקיעו בה כמה וכמה מהלומות, והשמחה היתה בעגלה.

“מעולם נאה אני הולך לי” – חשבתי בנחת־רוח; השינה החלימתני קצת והרפיון המוחלט של ראשית הנשף שבק מקומו ליסורי נפש. זה היה “סימן לא טוב”; בכל אופן אות, כי לא כל־כך בנקל אבצע את זממי.

…הדבר היה צריך להיעשות במהירות, בחמישה דקים – לא יותר; שאם לא כן – יכול היה מאן־דהוא להיכנס לאותו המקום ולהפריעני. –

וחמש פעמים נכנסתי אל אותו המקום באותו הבוקר. בראשונה הספקתי רק כדי עשיית עניבה; בשניה התבוננתי גם אל הגלגל התקוע בכותל, שבו דימיתי להאחיז את החבל; בין שניה לשלישית חשבתי, שמיתת רעב טובה ממיתת תליה, “מיתה שלילית יפה ממיתה חיובית”; בין שלישית לרביעית קראתי תגר על עצמי על ש“גם למעשה כזה איני מוכשר”; בין רביעית לחמישית גידלתי וטיפחתי בקרבי את החימה נגד החייל שעמד על המשמר באותה שעה, ש“שוה הוא, שוה הוא, החתול הפראי, שיפרעו ממנו במעשה כזה”; אז, בחמישית, נכנסתי, הוצאתי, כפעם בפעם, את החבל, נתתי בו עין תועה, נתתי עין תועה גם בחלל הריק ובאדמה הרועדת מתחתיו, נדהמתי והחזרתי את החבל לכיסי – ויצאתי.

– מה זה אתה נכנס ויוצא,יוצא וחוזר בלי שיעור…בבוקר הזה… שד! –

נפלתי בעיני עצמי והצדקתי עלי את הדין. גמרתי להיכנס עוד פעם – ודי. ישבתי, הבטתי בבני־האדם שמסביב לי ותיארתי לי את הרושם, שתעשה עליהם זו העובדה, זו העובדה אשר תיוולד בקרוב. חה־חה, עובדה חשובה עומדת להיוולד, עובדה אשר בכל אופן תחרידם, תחרידם, והם אינם יודעים כלום. הם עוסקים בבתולה אומללה. הנה המשמר מתחלף. שוב עמד אותו הנוח, הטוב, הנחמד! בעוד שעה נבוא לסרדינוב, אומרים הכל. האומנם? האומנם אבוא לסרדינוב? זה לי האות: אם אבוא לסרדינוב והחבל בכיסי, אז אין עוד להרהר על הדבר הזה, אין עוד להרהר, כי איני מוכשר לו, הפחדן!

בשעה האחת עשרה באתי לסרדינוב והחבל היה בכיסי.

ט

עולמו של הקב"ה בסרדינוב היה צח ונקי. הקרח היה עז בכל ולבן בכל – והשמש על הקרח. כשהוציאונו מן העגלה, שבה היינו כבושים בנס חצי מעת־לעת, והרוח נשב עלינו, האסירים, כמעט שהתחלחלתי מעונג דוקר וראשי כאילו נמס ויהי למים. אנשי המשמר הארנובסקים מסרונו במספר מדויק לאנשי המשמר הסרדינובים, ואלה הובילונו אל “התפיסה הישנה” שבסרדינוב לא בחרבות,כמנהג המקום שיצאנו משם, אלא בקשתות וברמחים על גביהם. כך נהגו כאן, בסרדינוב, ותושביה, אזרחי סרדינוב, לא מצאו בזה כל סלף.

התפיסה הישנה בסרדינוב, עיר הפלך הישנה, היתה אמנם תפיסה מצוינה ונודעת לשם. חצרה היתה קטנה בערך ובה התהלכו “נאַדזיראַטלים”־שומרים באצטלאות של חורף ארוכות ועבות וקשתות על שכמם. המראה של זה יחד עם שחור־החומר של הבנין הגס והמשונה, שחור הבא מרוב שנים, עשה רושם של דבר חזק, איתן, של דבר אשר לעולם לא ימוט. השומרים הפנימייים אף הם קבעו רושם מיוחד לעצמם. בהאכזריות העמוקה של פניהם, אכזריות טבעית ואכזריות־להכעיס, היה הרבה רגילות, קהות, טמטום ושויון־נפש. הם היו שומרים בעלי־מלאכה ואת מלאכתם עשו באמונה. מאזורי העור השחורים והרחבים, שהיו מהודקים עליהם הדק היטב, אפשר היה ללמוד בבטחה, שאילו היה בא אליהם איש והיה מדבר סרה בערך משרתם וחובותיהם – היו הם חושבים אותו למשוגע.

המחלקה בשביל ה“נשלחים” לא היתה, כמו בארנובסק, חדר אחד משותף, אלא היתה עשויה קנים־קנים, חדר־חדר בשביל עשרה או חמישה־עשר איש, ובשעת הדחק עד שלושים, אבל לא יותר. הקנים הללו, שנדמו בבנינם לכלובי צפור גדולים ושלא חסרו בהם כל הדברים שיש בכל בית־סוהר, הלא הם: אצטבה וכתובת קעקע על הכתלים – דלתים נעולות היו להם, דלתים יוצאות אל ביאה צרה ואפלה, שמלבד השומר המיוחד אשר הופקד עליה יום־יום היה גם ואַסקה המפקח על סדריה. ואַסקה היה נער ננס כבן עשרים, “שקץ” קטן, בריה זוחלת בצורתה ומהירה וחרוצה בתנועותיה, משרת בין האסירים. הוא היה דיירה של הביאה הזאת כמה וכמה שנים והיה ממתיק קצת את מרירותם וקשי ערפם של ה“נאַדזיראַטלים” החגורים חרבות. מפי בעל־הכותונת, מכרי הארנובסקי, שאף הוא, אף הגביח הושבו אתי בקן אחד, נודע לי שבואַסקה זה אפשר להשתמש לדברים רבים ושונים,לכל מיני שליחות, הרצת מכתבים, השגת חתיכת בשר גנובה בעד חמש קופיקות ולגדולות מאלה.

החדר שהקצו לנו היה ריק לגמרי בשעה שנכנסנו לתוכו. מצוא מצאנו בו רק את הפאַראַשה המבאישה בזוית, שכנראה התעצלו הדיירים האחרונים שהיו בכאן להוציאה אל מקומה הראוי ויניחוה על עמדתה. הגביח ובעל־הכותונת עברו את הביאה הארוכה כתושבים ישנים וגמורים של המקום הזה, בריקוד צוהל, ובדעת מה לבחור, ואף עשו פניהם כאילו הם בעצמם בוחרים ב“נומר” הזה על ההרחבה והרוחה שבו.

ואולם אך הצג הצגנו את כפות־רגלינו על המפתן, טרם הספקנו גם להניח את צקלונינו על האצטבה, והנה נתגעשה הדלת בידי השומרים, ומן הקנים הנותרים התפרצו אלינו מתי מספר אסירים, אשר, לפי דבריהם, “העבירו את עצמם לכאן” לאחר שנודע להם דבר ביאתם של האורחים היקרים. נתגלה הדבר, שהאנשים יודעים היטב איש את רעהו ובסגנון של “מה נשמע בעולם?” עמדו ושאלו לשלום המכרים שבמקומות אחרים: היכן פלוני בן פלוני נמצא עכשיו, מה עניניו ועד מתי “ישב”?.. לא החמיצו חברי הבאים להשיב דבר דבור על אפניו, ודבר שאין צריך לומר הוא, כי כל שאלה וכל תשובה משני הצדדים היתה בת לויתו של ניבול־פה פשוט ומשונה כאחד. ביחוד הצטין במידה זו אברך בעל פני צועני זרועים בהרות־קיץ, שחבריו קראו לו “טאַראַקאַן” על שם שפמיו הארוכים והדקים ביותר בקציהם וסנטרו ופאות־לחייו היו כחולים־כהים מרוב גילוח.

– שלשום הובאתי לכאן, – השמיע האיש בהתפארות עצבנית לכאורה, ונגינת דבריו העידה בו, כי לא בפעם הראשונה הובא לכאן.

– ומתי תובל אל המחוז, טאראקאן?

– השד יודע. משער אני, עוד שבוע, לפחות אשהה כאן. בינו לבינו ומארינה שלי תפשק רגליה לאחר. ואתה, סוירידין?

– אני עובר מחר אל גדודי האסירים, – ענה הגביח.

– אל סידורוביטש, תיפח רוחו?

– אל סידורוביטש, וזולת זאת אין דבר.

ואַסקה השמיע מבעד החור הקטן שבדלת, כי מי האיש התאב לאוכל, יש בשבילו קטניות קרות, שנותרו מסעודת־הצהרים.

האורחים לא סירבו, ומהירה הוכנסו אלינו בידי ואַסקה שני “באַקים” (אגנים) גדולים מלאים מין תבשיל ממראה האפר ו“פאַיקות” (מנות) אחדות של לחם. בעד הלחם דרש ואַסקה תשלומין, שהרי ליום הזה לא היתה התפיסה הסרדינובית מחויבת לתת לנו לחם: מזונותינו היו קצובים לנו עדיין מקופת התפיסה הארנובסקית. וקניה גררה קניה: לחם גרר שיורי בשר, והועלה השער על אותם החוטים הדקים והמלוכלכים של נבלת בהמה, שהיו נתונים על גבי קיסם. אל הסעודה נתבקשתי גם אני מצד סוירידין, לתמהון לב טאראקאן והשאר, ששאלו: “על מה רואה הגביח לתת לי מאכילתו?” אז תירץ בעל־הכותונת את הדבר ויישב את הפליאה במלה שנונה וסיפר להמסובים בפרוטרוט ובלי כל העלמה, כאילו אני לא הייתי באותו מעמד לגמרי, על כל מה שאירע אתמול עם הכסף. ויצחקו, ויזכירו את הפתגם הרוסי, אשר בעברית אולי אפשר להרצותו בהחרוזים הידועים:

אדם דואג על איבוד דמיו

ואינו דואג על איבוד ימיו;

דמיו אינם עוזרים

וימיו אינם חוזרים –

– כן, ככה הוא הדבר, אחי ורעי, השומעים. הם דיברו בי לגמרי בלי צרמוניות, סיפרו דברים על כל המוצאות אותי ואותם, כאילו עתה לא הייתי עמם כל עיקר. ואני, אמנם, לא הייתי עמם. צללי הרוח החדשה, אשר היו קרובים אלי, בעמדי לפני השער ושאפתי רוח־סתיו, נדחפו מיד כשניגשתי אל הקונטורה שבחצר ושם טייל בן־אדם אחד, שהאסירים בני לויתי התלחשו עליו וקראו לו “פוליטי”. אני לא ידעתי את האיש, אך הוא, הגבוה ומוכה־השחפת, נדמה לי בחצר המוקפה הזאת למגוחך מאד. הוא ניגש אלי ושאלני: “בעד מה?” (אף הוא הבדילני מבני לויתי), אך אני לא עניתיו.

ריקות חלשה היתה בי וחכי היבש כאב כאב גדול. זכרתי, כי זה היום השלישי, שאיני אוכל דבר. אמת, לאכול איני צריך ולאכול איני רוצה, אבל האומנם תעלה בידי להיענות כל סכום הימים הדרושים להשגת המטרה? אמונה לא היתה לי גם בזה, אך גם זה לא הכאיב לי. אם ככה ואם ככה, חיים ומוות, אוכל ורעב – לא איכפת לי.

בראשית הערב נרדמתי מחולשה ושמעתי, כיצד בעל־הכותונת מחפש בכיסי בגדי ומטלטלני טלטלה בהוכיחו לכל, כי עוד כסף רב שמור אתי. הכל צחקו והתענגו על העובדה,שלמרות מה שמסרתי לזה את כל הוני, עודנו מוכשר לצעד נפלא כזה: לקחת ממני גם את השאר, אם ימצא. שתק רק האחד, סוירידין הגביח, לא צחק, אך גם לא מחה – וגם זה לא היה איכפת לי.

י

לפנות בוקר הקיצותי מתוך חלום נורא. אימת החלום ביחוד היתה בזה, שלא היו בו כל סכסוכי דברים בטלים וערבוב מצבים שונים, שרוב החלומות באים בהם, אלא… זה היה חלום של מלים; חלמתי, כי התוודיתי; המלים “התוודיתי על חטאי לפני הממשלה” עמדו לנגדי, נחרתו בקרבי ונקבו את מוחי, ונורא מהכל היה, מה שהמעשה הנוראה הזה, המעשה השפל הזה, לא מחץ את לבי כיאות, מה שכאילו הושפעתי, חס ושלום, מהרוח השורר מסביב והועמדתי על השקפת עולמם של השומרים והאסירים הפחותים; נוראה מהכל היה, מה שלא נקוטותי בפני על היותי מוכשר לזה. להתוודות, מה שלא הרגשתי אותו מוסר־הכליות האיום, ש“ווידוי” מושך אחריו!

“אבל הלא לא קראתי בשם איש”, – הצדקתי את עצמי בשנתי – “הלא רק אחרי אשר נודעה לי הטעות המרה, הטעות המרה של כל חיי, היתה לי הרשות לקראו לפניהם בשמי האמיתי, למען אדע את קצי ולא אטלטל לשוא ממקום למקום בתוך אלה הטראקאנים העוקצים… יביאוני למיוואַלנה ויראו מי אני… אם עוד לא נבעו מצפוני, הרי אין כלום… אבל לא… חטאי ודאי שכבר ידוע הוא שם… אבל אני אדום… ידינוני ודי… למצער, אדע ברור את מצבי”. – – –

סוף הרעיונות הללו הירהרתי כשכבר הייתי במצב היקיצה. בחדר היה אור מנורה קטן ונחרת הישנים על האצטבה שבעבר השני. אצלי, על האצטבה ששכבתי עליה אני, לא היה איש. טעם הדבר היה כפול. ראשית, מפני שאצטבה זו היתה ידועה לגנאי בחיותיה הרעות, ושנית, מפני שבחברותא הוציאו הם מכיסי כל שארית החפצים שהיו לי, ולא עוד אלא שבסכיני גופא חתכו את הארג של שלמותי וחיפשו ובדקו בחורין ובסדקין ואעפ“י שלא איש מהם התיירא מפני, שמא אגלה את קלונו, מכל מקום לא רצה אף אחד מהם לשכב בסביבתי, לבל יהא הוא, בכל אופן, הקרוב אל ה”עבירה" ביותר והמחושד ביותר.

המשכים האחד והבודד בכלוב היה – סוירידין. על חזהו הערום נראו איזו קוים, נקודות, אותיות של דיו, מין כתב חרטומים. בחצי האופל היו פניו הקשים כעין העשת וספיח השערות הגלוחות על סנטרו נוצצו. גם קומתו הרמה כמו ארכה יותר. מתחילה ישב על האצטבה ותיקן את כותנתו לעורו, אחר כך פלה אותה עת רבה, ניערה, לבשה והחליף גם את המטליות שעל רגליו. אז לבש את סנדליו, ואת מטליותיו הישנות, המסואבות, נתן בתוך ה“בּאַק”, אגן העץ הלח, אשר ממנו אכל את ארוחתו ביום ובערב; על המטליות הוסיף עוד שתי מטפחות־אף ושפך לתוך האגן שיורי המים מן הדלי שעמד כאן על האצטבה שלי והפיץ ריח חמיץ ומַדוה. ככלותו לשפשף ולכבס כל אלה, שפך את המים הנרפשים לתוך הפאַראַשה, ואת “לבניו” תלה על משקוף החלון הרחבה לייבשם. אחרי הדברים האלה התחיל מתהלך בחדר הלוך ושוב, הלוך ושוב, רבע שעה, חצי שעה, שעה, בלי הפסק. מצפונות, מצפונות גדולות היו בהליכה זו. על מה חשב? על מה הירהר? על עוונו הכבד? על עתידותיו בגדוד־האסירים של “סידורוביטש, תיפח רוחו”? על האפשרות להימלט מזה? על ברזל־ההכרחיות? על חשבונו של עולם? –

קמתי והתחלתי גם אני להתהלך אנה ואנה.

עת לא רבה לא שמנו לב איש לרעהו, אם לא לחשוב, מה שבהלוך איש מאתנו מעבר מזה, דיקדק חברו לעבור בקצה השני. לאחרונה עמד הוא לרגע וכמו נמלך בדעתו, אם יאה הוא שיהא הוא המתחיל בדיבור, פתח את פיו וסגרו ופתחו ושאלנו, מה אני מבקש. ראה ראה, אמנם, שאיני מבקש כלום, אך השאלה הזאת, מכיון שפתח את פיו בשנית, יצאה מפיו מאליה, בזכרו, כפי הנראה, את הנעשה בחפצי לפני שעות אחדות. ואולם, היות שבנוסח זה: “מה אתה מבקש?” היתה רמיזה ברורה לגניבה וגזילה, ועל זה הלא לא צריך היה ואין נוהגין לדבר, מיהר הוא לתקן את עצמו ואמר:

– אפשר שאתה מבקש אוכל, קח מפתי, אם רוצה אתה. קח – וזולת זאת אין דבר.

סוירידין העיף בי מבטו הקשה שאמר: מבין אתה, לי אין הדבר נוגע. אכול, מות ברעה – לי אחת. בי אין רגש של חברות, ובפרט שאתה, יקחך האופל, איזה חבר אתה לי?

– שמע נא, – אמרתי לו – אני רוצה לשאלך איזה דבר.

הוא נתן בי שנית את מבטו, שהוסיף: “ממה־נפשך, שאל! אם לך לא תצמח כמובן כל טובה מתשובתי, אפשר שאני אקבל איזו טובת הנאה משאלתך”.

שאלתיו: מה משפט הבן־בלי־שם, שברוסית קורין לו “בּרוֹדיאַגה”?

עיניו המשיבות הביטוח בי בחשיבות רבה, כאומרות: אהה, ובכן זה הדבר שאינך בלי־פספורטי פשוט. שאלות כאלה נכנסות כבר בגדר אחר. מטוב־לב של בלי־פאספורטי גרידא אין מתענינים בדינים כאלה.

ואף על פי כן לא סמך על כגון זה וענה אף הוא בשאלה: שמא אין הדבר כדאי לי? שהרי מה היה יכול להיות פשעי? אה? הלא ודאי איזו קטנה – וזולת זאת אין דבר. האין טוב לי להודות ולקבל עלי את הדין? הטוב טוב לי לקבל עלי את העול, את הצלב של חיי ברודיאַגה, של ענשו של ברודיאגה? הוא אינו מייעצני…

ויוסף לדבר, ובדבריו המסובכים, מאין רגילות להביע את המחשותיו, על ערך התשובה ועל דבר הבחינה של ה“מודה ועוזב” ראיתי, כי בעיניו לא ה“ירוחם” הוא העיקר, ופשיטא שלא גם טובת הסדרים הנוכחים, השוררים, אשר, כפי שנוכחתי משיחתנו שלאחר־כך, לא היה הוא לא על צדם ולא כנגדם, אלא: לו, לסוירידין, חשוב היה, שיהיו כל בני־האדם עמו נכנעים ומושפלים וכבודם שוכן לעפר. –

ברם אחרי שעניתי לו בכובד־ראש:

– מהיכן אתה יכול לשפוט על מהות חטאי? אינך יכול לדעת דבר על גודל מידתו ועל –

אחרי המענה המשוסע הזה נשתנה קולו במעט קט ואמר:

– מה יש להודיע? אין דבר! אין אימה! הברודיאגה נשלח לשנות מספר אל גדודי האסירים ואחר כך ל־" Вольное поселение ". וגדודי האסירים – מה הם? הנה גם אני בא אליהם היום לשנתים ולא בפעם הראשונה!

– ובכן רק גדודי האסירים ולא סאַחאַלין? – הרביתי לשאול – אומרים, שעכשיו הברודיאגות נשלחים לעבודת פרך בסאַחאַלין… ולעולמית.

– אפשר, לעולמית.

– ובכן, סאַחאַלין?

– ואם גם סאַחאַלין, – ענה איש־שיחי בהשקט רציני – כלום בסאַחאַלין אין בני־אדם חיים? גם שם חיים בני אדם – וזולת זאת אין דבר.

כן, זולת זאת אין דבר, – חשבתי לאחר זה, כשהופסקה שיחתנו על ידי הנעוֹרים הקמים. זולת זאת אין דבר. לחיות – פירושו לאו דוקא להתגורר בווילנה ובסלאַווּטה ולעסוק בדיסקוסיות ולהפיץ פרוקלמאציות. לחיות – זה רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר, לדום דממה גדולה ולשאת את המוטל לשאת. הרי זה פלה את כליו, כבס את מטליותיו והולך הוא אל גדודי האסירים. ואני אתכווץ בתוך תוכי ואנשר את ריסי עיני. אל נא רק ארמה את עצמי. נשיאה זו לא אידיאל היא, לא רוח גבורה, לא משאת נפש. פשוט: בלי אידיאלים. אינני מת. יובילוני לפוגרומושוק – אין שם כזה בכתובי פוגרומושוק. יובילוני בחזרה, יטלטלוני, שוב לפוגרומושוק – ומשם לעיר־הפלך. יכירוני – וידינוני; אתוודה – יבוזו לי וידינוני; לא יכירוני – לסאַחאַלין. “גם שם חיים בני־אדם – וזולת זאת אין דבר”.

דימדמה החמה. ואַסקה הביא מנות־לחם לכולנו. טאראקאן ובעל־הכותונת בררו להם את היותר טובות, גרעו חתיכות גם מן השאר, אך מנה אחת קטנה השאירו גם לי. אני מלקתי ממנה באצבעי חצי כזית ונתתיו לתוך פי, אך חכי היבש מחה נגד זה בכל תוקף ובכאב קשה, גדול, והוושט שלי מיאן לבלוע את חתיכת הלחם, מיאן…

– התחזק ואכול, – אמר לי האסיר הגביה בלאט.

“לבניו”, אשר כבס בעת ההיא, כבר נתייבשו, אז לקח את משתי מטפחותיו ונתן לי במתנה. הוא רצה להגיד איזה דבר, והנה נשמע קול השומר:

– סוירידין!

– הריני נכון!

ויצא באותו החפזון של האסירים, הלהוטים כל־כך אחרי שינוי־מקום.

המטפחת היתה לי לברכת־פרידה ממנו, זכרתיה כל אותו היום וממחרת, אף כי לא עברה שעה קלה אחרי קבלי אותה והיא גם היא נגנבה ממני.

יא

מספר הימים, אשר שהיתי אחר־כך בבית־האסורים, כמעט שאינם שייכים ואינם נוגעים בי. אני כבר לא דרשתי שום דבר וכל התנאים הקשים והנוראים, הנוראים בפשטותם, בפשטותם הפראית, הפרימיטיבית, נראו לי לדברים חיצוניים, שאין בכוחם לא להיטיב ולא להרע. עולמי היה – האצטבה וקליפתי, קליפת העינויים. הסתכל הסתכלתי בההויה שמסביב לי, לא יכולתי לעצום את עיני לגמרי, אך אנכי עמדתי מן הצד. –

לאחר שהלך לו סוירידין – זה הגביח – אל גדודי האסירים, נטל טאראקאן גדולה לעצמו ונעשה ל“ראש”. הוא ציווה על איכר אחד (בן כפר, שנגזרה עליו תפיסה בעד זה שלא קיים איזה פרט ממצוותיו של כתבן־ה“ווֹלוֹסט”) לכבד את החדר, ובמקום שהראה את שלטונו שם נמצאו גם ענוותנותו ורוך־לבו, של טאראקאן, ולא הטיל חובה על איש להוציא את הפאראשה הנותנת־ריח שאצל הדלת. אמת, אפשר שלא היה מוותר גם על זה, אלא שכרגע נשמע הקול: “חמין! הביאו מים חמין אל הביאה!” ונזדרז הוא, בעצמו, ה“ראש”, וחטף את הדלי הנרקב והלך ומלאו מן הדוד הרותח עד חציו. הלך טאראקאן והשיג גם כוס וחתיכות־נופת והחליף על־ידי ואַסקה את מנת לחמו השחורה בגלוסקה (לאחר־כך השכים ואכל משל אחרים) וישב בראש האצטבה לשתות “תה” בהרחבה. יד־ימינו וסגנו היה בעל־הכותונת הצעיר, שדומה היה לגבי דידיה כחתול קטן לגבי כלב זקן. בעל־הכותונת ניסה, אמנם, לפעמים למרוד בו ולעתים רחוקות גם למחות ביד נגד ההכאות הנוראות שהיה טאראקאן מחלק לו באפו בדרך לצון, אך בכלל שבע הגזוז רצון מתפקידו להיות שני לטאראקאן במעון הזה; הביע תמהון רב ומכוון, כשהיה זה האחרון מתחיל מספר מקצת עלילותיו, הונאותיו וזיופיו; השתדל לחקות תנועותיו וקריצות־עיניו של זקן־גנבים זה, וקץ לא היה להנאתו, של בעל־הכותונת, כשהיה לוקח לבקרים את ה“מאַנארקה” (מין מעיל קצר עם כפתורים מן השולים עד הצוארון) ה“חפשית” של טאראקאן ולובשה על גבו ומטייל בה בחדר. הלבישה הזאת היתה מעין שכר לו על התפקיד המיוחד, אשר מילא בשביל טאראקאן בלילה בשכבם על האצטבה.

מכל בתי־האסורים אשר ידעתי בעת ההיא, באותה ההולכה־והובלה מארנובסק למיוואַלנה, היתה התפיסה הסרדינובית ישנה, חשכה ועצובה מהכל, העצב, עצב־השעבוד, אשר שרר בה, היה שבע־ימים ושבע־רוגז, ונדמה היה, כי כבר חדל לתסוס, חדל לפעפע – הוא קפא, התעבה ויהיה לעב־עצב, לעב־עצב קודר ונקשה. בעלותך על משקוף החלון הרחבה – ונגלתה לפניך בשפל עיר־הפלך סרדינוב עם כל בתי חומותיה ובתי כנסיותיה וראית בני־אדם רוחשים לרוחה ואינם יודעים כלום על אשרם הגדול, אשר לא יסולא בשום דבר, בשום דבר – לרחוש לרוחה! היודעים הם, החושבים הם על החיים הכלואים, המומתים, החנוקים, אשר פה בעולם הנבדל והפרוש מהם? החשים הם את כל מרירות הנשמות הערטילאות אשר בקומן מעל האצטבה המשופעה אין להם בעולמן אלא הליכה בלי מטרה, הליכה אין־סופית, מכותל אחד לכותל שני? –

אך הנה קול צעדים, הנה בקשות ותחינות, הנה צלצול המנעול הנפתח – אורח נכנס אלינו מאיזה חדר אחר: הוא בא להחביא בכאן מה שגנב מאיזה אסיר טירון שם בחדרו. התלחשות ותחבולות. – הנה קצת דין ודברים, טענות ותביעות רגשות מעושים ומזויפים לבטל לרגע את השעמום, דברי ריבות והכאות, פשרות ושתיית תה לשם שלום. כבר כילו לשתות גם את התה, כבר שירטטו בפחם צורת דד של אשה, צורת רחם וידים אוחזות בהן, כבר שיחקו גם את המשחק האלמנטרי של האישקוקי בה“דמקה” החרותה על קרשי האצטבה. אח, לו היו קלפים, – משחק־ידים ולא משחק הראש – אבל קלפים אין. נו, כבר הטרידו גם את השומר, כבר דפקו בדלת, כבר נקשו ברצפה, כבר יצאו אל הביאה המרופשה וכבר חזרו, כבר עלו על משקוף החלון וכבר ירדו וכבר עלו שוב וחירפו וגידפו מרחוק את העוברים… באחת: כבר עשו כל מה שהאפשר היה לעשות, כבר העירו כל מה שהיה צריך להעיר, כבר חזרו אפילו גם על המעשה במרינה – נו, ומה עתה?

עוד נשארו שעות אחדות עד ארוחת הצהרים – ומה לעשות, הוי, מה לעשות עתה

נו, כבר שיחקו שנית ב“ז’גוטי” וב“באביטשי”, שלא ראי זה כראי זה – הצד השוה שבשניהם, שכל המרבה “לשפוך” מהלומות “רותחות” על גב הקרבן, המוכה, הרי זה משובח (במשחקים הללו היה מתלהב אפילו האיכר השוקט, ופניו היו נעשים חיוורים רק אז, כשהיה נופל הגורל עליו, מדעתו שבו, בבן־הכפר, ינקמו יותר מבאחר). אבל הנה, סוף־סוף, קצה הנפש גם בזה, ומה עתה?

אז יתעורר טאראקאן, יקפוץ מעל האצטבה, יתחיל למהר צעדיו לאורך־החדר וקולו כנהמת דוב הולך ומחריש את האזנים:

И мчится тройка удала -а -а -я…

ה“אוּדאלאַיה” יוצא בשלשלת ארוכה ומטעימה, לאמור: “אוּדאלא־א-יה”… ה“טרוֹיקה” הרוסית היא “אוּדאַלאַיה”… אנחנו, הרוסים, יודעים היטב מה זאת “אוּדאַלאַיה”…

По Волге -матушке зимой!

וכאן חוטף בעל־הכותונת, כשהוא מטייל בהמאַנאַרקה של טאראקאן, ומנהג כיונה בקולו הצעיר והחלש:

Ямщик, уныло напевая,

Качает буйной головой…

וזה ה“הראש הסורר”, אשר ה“יאַמשטשיק” מנענע בו בשעה שהוא “מנעים זמירות” “ביגון של יאוש”, עומד ומתייצב כמו חי בתוך הכתלים העגומים האלה. –

ומרגיש אתה, היהודי השוכב על האצטבה, שגם הכתלים העגומים האלה – כתלי תפיסה רוסית הם וגם ה“יאַמשטשיק” אשר עליו ישורר פה, “יאַמשטשיק” רוסי הוא. אין זה בעל עגלה מקאפוליה, אשר בהתנהלו על “סוסתו” מהלוסק לסלוצק, או להיפך, בעשרת ימי תשובה או בחול המועד סוכות, הריהו מנגן “תחת חטמו” “כבקרת רועה עדרו” ומתעתד לגזוז מעל שפת הנחל ערבות לחות ל“הושענות”. לא. ה“יאַמשטשיק” הלז אינו מתנהל, איננו נוסע, אלא “מטשיטסה” ובעגלת חורף רתומה לשלושה סוסים על פני הקרח החלק אשר בוולגה הנהר־האם והוא מנענע בראשו “הגדול־המורה” ומזמר “ביגון של יאוש” –

וכששואלים אותו

О чем задумался, детина?

מספר ה“דטינה”־הגָלית על- דבר ה“קרוּטשינה” המיוחדה שלו: על דבר חמדתו שאבדה לו…

ואז יעלה על הזכרון גם אותו העגלון המוכר בה“מקרה” של ארנובסק; וזכרת את נהקתו הפרועה, את דמו השותת, את שניו החרוקות…

– ארוחת הצהרים! – מכריז ואַסקה, כשהוא עובר על פני חור־הדלת במרוצה ופפירוסה בפיו. ובעוד רגעים אחדים והוא כבר נושא את הקערה, אשר בה כבס סוירידין את מטליות רגליו, מלאה “בּוֹרשטש”. ה“עולם” מתעורר. חבל! אין כפות לכל.

יב

לפנות ערב הוכנסו אורחים אלינו: אחד “חפשי”, בחור יהודי, חייט, שנשלח מכאן, מסרדינוב, לעיר־מולדתו, מונַסטירשצ’ינה, בגלל איזה אי־בירור במצב־זכויותיו לגור בעיר רוסית, ושני אנשי צבא רוסים, שעבדו באחד הלגיונות של העיר הזאת וברחו לפני שבועים ונתפשו, והיום הזה היה עליהם לשבת פה עד הישלחם אל ה“הויפטוואַכטה”. הבחור היהודי בא קודם. הוא היה לבוש פראַנטית, בטעם ה“פוניות” שבסרדינוב, ודיבר רוסית צחה – מתבולל גמור. טאראקאן אמר להשתמש בזכותו של “סטארוסטה” ולדרוש “דמי פאראשה”, ברם הבחור ענה שתי תשובות בדבר: ראשית, אין לו, היינו, אין לו כסף, והשנית – הלא הפאראשה עומדת מוכנה ובשביל מה ישלם? ראה טאראקאן, שאגוז קשה עליו לפצח עכשיו, ומה כוחו כי ייחול, ושם פניו לעבר אחר ובעל־הכותונת עמו בעצה זו: להכריח את הבא שיתחלף עמו, עם טאראקאן, בנעליהם ובמאנארקותיהם; “ואם לאו – המה בעל־הכותונת מן הצד – ידעו מה לעשות? הפאראשה? אותה אפשר להוציא ולהכניס מחדש? מובן?” ואולם כאן נכנסו שני אנשי־הצבא, שהם היו מכָרי טאראקאן מן העיר ושהיו להם ענינים משותפים הרבה, שלא סבלו כל דיחוי והחמצה, ונפסק המשא־והמתן עם החייט היהודי. לבסוף נתגלה שזה האחרון, אשר פניו היו באמת פני יהודים, ידע גם הוא את כל ה“מוצאות והמבואות” תפארתם וגאונם של מיוחסי המקום, והיה גם הוא בכל בתי ההפקר אשר היו אלו, טאראקאן ומרעיו, ובזכות בקיאותו זו מחלו לו הרבה. אם איננו חברם בכל, הרי אף עלפי כן, ראוי להניח לו, על כל פנים – איננו “סוחר”!

אנשי הצבא המוּשבים נכנסו בצעד של גיבורים ובפתגם השגור על פיהם תמיד. אצטלאותיהם הפרומות היו על שכמיהם, המטליות הדקות, כעין הבריח, שמאחורי האצטלאות, היו נתונות רק על כפתור אחד, שאר חפציהם על זרוע ידם. וכל זה שיווה להם פאר של קלות, גאות, והבעה של בני־חיל. מיד השליכו את הכל על האצטבה בתנועה של התפטרות ועלו אף המה במהירות ובאופן חפשי.

– נו, מה? פנו אל טאראקאן – מה נשמע בעיר? מה היה סופן של הגניבות? ובשל מה אתה יושב כאן?

טאראקאן ענה בקללה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היוצא מדבריו היה, שהוא מקווה לאַדוֹשֶם, כי עוד יפדהו, אבל גם פה אין לו על מה להתאונן. מה נשמע ב“תבל הלבנה”?

אנשי־הצבא סיפרו אותו המאורע בזלאַטוֹאוּסט. בני פלך אוּפה המה. ובשעת סיפורים הסירו מעליהם גם את המונדירים, אשר על האפוליטים שלהם היה הסמל של לגיונם, ונשארו רק בכובעיהם עם “קוֹקאַרדותיהם” הישנות.

המעשה בזלאטואוסט העיר בלב המספרים והשומעים רגש נקמה בעובדים המומתים והפצועים. האסירים של אותם המקומות שונאים את האיכרים והפועלים ובכלל כל איש ישר הולך לא פחות מאשר את האצילים והפקידים. יתר על כן: בנוגע לאלה האחרונים, וביחוד אנשי־הצבא בנוגע לשריהם, הם מרגישים רגש ביטול ואף מעין הערצה, בעוד שאת האיכרים “כבדי התנועה” ואת העובדים העירונים, “השדים הזאַווֹדסקיים”, – צריך רק “לכרסם בכרוב” למען ידעו ולמען לא “יעלו עשן!” –

יותר מעניינים ומענגים היו הסיפורים בדבר “הביזה ביהודים”. המספרים לא השתמשו בכינויים אחרים. המלה “פוגרוֹם” כמעט שלא נשמעה מפיהם. פשוט – ביזה ורצח ואין עומד בפניך.

– Распрекрасное дело! Распрекрасное дело!

– ואומרים, כי גם בסרדינוב יהיה זה בקרוב, – העיר אחד מן המסובים.

– אומרים, – אמר טאראקאן במין כובד־ראש, שלא היה כלל רגיל בו.

– האומנם?! קרא בעל־הכותונת בחמדה.

– מי יודע… השמועה לא ברורה… ענה גם החייט היהודי חלקו – הוא רצה לומר: “לא אמת” ונתאפק.

– אֶה! – דאגו אנשי־הצבא איש אל רעהו – ואנחנו נשב בעת ההיא כלואים…

– אני אפשר שאשתחרר, יחל האחד.

– אפשר… אתה בפעם הראשונה ולפני ה“שבועה” ואני נתפשתי זה בפעם השלישית. ווֹט!.. הדיסציפלינה תועבת נפשי. צריך אתה ללכת העירה, מרינה הבטיחה לך – ואתה: “התקן את עצמך ועמוד עֵר”…

– ומה, איך אתה חושב? – נתעורר גם האיכר – נעים להיות בעת כזאת בעיר?

– אל תשאלה, דוד! – ענה לו איש־הצבא אוהב־החופש בהתלהבות – פעם אחת היתה הגונדה שלנו קרואה לשריפה בלילה, נו, טוב, באים אנו אל השריפה, עמדה הגונדה בחצר, הקשתות “בתישים” – טוב. ואני אל הירכתים, חושך, רגלים, מטפס אל הקומה השניה, אשר האש כבר אחזה בקצותיה. טוב, כאילו להציל, לכאורה, אני רוצה, להציל מן הדליקה. חה־חה. מובן? בא אני אל החלון, הא והא בכיסי תחתוני, הא והא, כבר איני זוכר מה, כוסות או כפות (טאראקאן, אתה אינך זוכר, מה הבאתי אז?) נו, טוב כך וכך… אבות־אבותי! מהיכן באה? חייקה ¹ פרועה, ערומה, בשמלה אחת!.. חי־נפשי, שאשרה היה מה שלא היה רומח בידי… חי־נפשי, כי… הייתי… ואחר־כך דקירה אחת – ודי. דעי לך, חייטשקה!. – – – יפה היתה השדה! – –

– אי, לך לאבדון עם חייטשקה שלך – נהיה טאראקאן פתאום לאנטיסמיט: הרעיון, שבעולם אפשר לעשות דברים כל־כך טובים והוא עצור, הרעימהו – ספר־נא יותר טוב את סיפורך במרינה, ונצחקה, לכל־הפחות.

–במרינה? מה יש לספר? שטות!

– ובכל זאת… ספר נא…

– הוא כבר סיפר היום… – מעיר החייט.

– יספר שנית!

– נו!

– מה? ספר!

–נו, טוב, פגשתיה סמוך לגן־העיר במורד. היא שיכורה־שיכורה. השכבתיה על הארץ כדבעי למהוי. פעם אחת, שנית, שלישית. נו, טוב. אחר כך קמתי, לקחתי את מגבעתה מעל ראשה, עשיתי בה את צרכי והלכתי לי.

השומעים מריעים בצחוק אדיר לשמע סיפורו של איש־הצבא שונא־הדיסציפלינה ואוהב־החופש.

יג

החיים בתפיסת סרדינוב לא שטפו, אך עברו, בכל זאת, בהשקט, בבטחה וכמעט באיזו הרמוניה. עם חשכה היות מביאים שנית מים חמים לתה, ומחוסר כוסות היו האסירים שותים את המשקה הזה בכפות עץ מן הדלי ובלי סוכר. האיכר היה טובל בזה גם את לחמו היבש ולדבריו לא הורגש כל צורך בנופת. בנוגע לארות־הערב – שיורי ה“בּוֹרשטש” הקרים מבעוד יום – היום אוכליה מעטים. גם ה“מפקד” (“פּוֹברקה”) בערב היה עובר בקיצור ובמנוחה. רק ביום הראשון להיותנו בסרדינוב, כשהיו אנשי־הצבא בחדר, לא עצר אחד מהם – זה שהיה “עוד לפני השבועה” – בעצמו וחזר אחר פקודת המפקח, בראותו את סגן־הממונה בדלת:

– קומה! סמירר־רנא!

ואולם סגן־הממונה, שלא הורגל בכבוד כזה מבפנים, כמו נתבלבל קצת, הניע בידו במהירות ואמר" “ווֹל־נוֹ”, לאמור: אין לי צורך ב“סמירנא” שלכם, שבו לרצונכם; בתפיסה הזאת, הסרדינובית, תידרש רק דממה, דממה ותו לא בדימונסטראציות של כבוד אין לנו צורך.

נדרשה דממה והיתה דממה. דממה בלתי מופרעה. יש, אמנם, שהיה בעל־הכותונת נמלך לפנות אל “יהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה” בבקשות ובתחנונים שונים: האַרמיאק שעליו קצר הוא, צריך הוא גם למכנסים וכיוצא בזה; ואולם קול בקשתו הביע ברור שהוא אינו מתכוון בזה להגיע לאיזו מטרה ואינו מקווה אף למילוי־במקצת של בקשתו, אלא שהוא מבקש רק בשביל הבקשה עצמה. בשביל ענין־תחנונים זה גופו, ולא הושם, איפוא, כמובן, כל לב לזה, מה שלא מנעהו, את בעל הכותונת, לשוב מצדו ולבלבל שוב ובהנאה מיוחדת את ראשו האומלל של “יהו בלאהורודיה”.

האורחים החדשים מן העיר, שהיו מוכנסים אלינו יום־יום, היו מביאים אתם חדשות ממערכות המלחמה, שהתחילה כבר בעת ההיא. וגם העובדות האלה, כמו ההריגות בפועלים והפרעות ביהודים, היו מתקבלות בנחת ובלי כל טעם. שני הטעמים שנתן האיכר לטובת המלחמה העירו יחסים שונים. הטעם הראשון, שהמלך הבטיח, כי לאחר שינצחו את היאַפּאנים יביאום בברית הדת הפרבוסלאבית, לא העיר כל התלהבות, ואחדים מן השומעים אף הביטו אל האיקונין שבפניה והרשו להם דברי מינות מלאים לעג וציניזם גס. מה שאין כן הטעם השני, שעל־ידי זה, על־ידי המלחמה, ימעטו הבריות ותרוח הארץ: טעם זה נתלווה בקריאות של רצון והסכמה רבה – Здорово!

היחסים אל השומרים־ה“נאדזיראטלים” היו קבועים ומקובלים. היו דברים, שהאוסטאַב אסר אליהם, כמו עישון וזמרה, והשומעים העלימו מזה עין, בדעתם, שגזירה זו אין הציבור יכול לעמוד בה. בכלל היו השומרים כאן כל־כך רגילים באפני החיים האלה, כל־כך גזורים מן העולם שמחוץ לחומות, עד שהאסירים הנשמרים על ידיהם לא נחשבו בעיניהם, כמו בתפיסת פוגרומושוק, למשל, וכמו שיסופר להלן, לאויביהם־נפש: הם קיימו את חובותם בשלום־אכזריות ובמישור והיו דומים בעיני עצמם כאילו הועמדו לשמור עזים בשדה. “הטיול בשביל הנשלחים” שזה אחד הגורמים החשובים בכל התפיסות להתנגשות בין השומרים והאסירים, כשאלה האחרונים אינם רוצים לצאת במועד הקבוע, לא נהג כלל בתפיסה זו. ובכל עת שבתנו בה יצאנו החוצה רק פעם אחת וגם זה בגלל מאורע מיוחד, המאורע המיוחד שאירע בחיינו אז, וזהו: ––

הובאו בבוקר אורחים חדשים, אשר דמי מזונותיהם לא ניתנו להם במסע וגם לחם לא הביא להם ואַסקה בכאן – וירעבו. ודבר זה העלה חמתם. נתן טאראקאן את הדבר אל לבו והציע שיקראו הלום את סגן הממונה מן הקונטורה ויגישו לפניו את המשפט. החזיק על ידו החייט היהודי והוסיף, שהוא יחלה את פני הממונה, אגב־גררא, גם בשביל עצמו, שלא יקצו לו מהיום ולהבא את אלה המאכלים והלחם, שנותנים לכל האסירים, מה שהוא “אינו יכול אף לתת לתוך פיו”, אלא שיתנו לו על יד שש קופיקות, שבמחירן יוכל להשיג גלוסקה בת־חמש ובעד פרוטה אחת סוכר, ויהא די לו ליום. חלק על זה בעל –הכותונת והוכיח, שבזכות הזאת, כלומר, לקבל שש קופיקות ו“לאכול כל מה שתאווה נפשך” יכולים להשתמש רק “הפוליטיים, ישרפו חיים” ולא “אחינו ובשרנו”. איך שיהיה, והתושבים, מפני החשש שמא יבוא גרעון במנות הלחם שלהם מצד האורחים הרעבים, התחילו דופקים בדלת ברעש.

– מי הוא השד הדופק שם? ניגש השומר בעצלתים אל דלת חדרנו מקצה הביאה האפלה, לאחר שנעשו הדפיקות בלתי מצויות –– מה רצונכם?

– קרא לנו את סגן־הממונה.

– מי־מה? איזה שד!

– לא שד, אלא סגן־הממונה.

– מ־מ-מה?!! לסגן־הממונה תקרא שד? הזהר־נא! למה הוא לכם?

– אנשים יושבים ורעבים.

– רעבים? לא ימותו. אין סגן־הממונה כעת בקונטורה.

ויסר מעל הפתח וילך לו.

ברגע הראשון רפו כל הידים, אך זה נמשך רק רגע אחד. תיכף התחוללה רוח המרידה ביתר עוז, ביחוד הפך עולמות זה בעל־הכותונת. הוא רקד על האצטבה, בעין אחת שמר על לחמו המונח בפינה על משקוף החלון ובפיו התרעם ושפך אש וגפרית על “אוכלי בשרנו”, על השרים החמסנים, על “האויב הפנימי”. “מה? –– צוח –– וכלום אסירים אינם בני־אדם? להם מותר לעשות הכל? לא, זה לא סדרים, זה אי־סדרים! כזאת לא יעָשה!”

ושוב התחילו להרעים בדלת.

– הלא אמרתי לכם, כי אין הסגן בקונטורה, ולמה איפוא… – דיבר השומר הפעם בשפה רפה.

וירך גם לב המורדים.

– ומתי יבוא? – שאלו אף הם בשפה רפה.

– בשעה הששית.

– אוֹהוֹ! אז כבר לא רחוק מה“מפקד”.

– ואז תוכלו באמת לחכות עד ה“מפקד”.

– מה?! – התחילו האסירים ב“מה” – עד ה“מפקד”?! לא, זה אי־אפשר, קרא לו תיכף!

– אבל הלא הוגד לכם – איננו.

הטענות נסתתמו. דפקו, אמנם עוד בדלת, כמו על־ידי דחיפה פנימית, אך באיזו תוצאות לא האמינו כבר ואכלו האורחים את ה“שְטְשִי” (תבשיל־כרוב) בלי לחם – והותירו ממנו רב. רק בצהרים, כשנתחלף המשמר, ובא הדבר לפני השומר השני, והוא איש חרוץ ולא רע־הלב, יעץ הוא בעצמו להביא את הדבר לפני הסגן.

– כך אי־אפשר, – אמר.

– איך אפשר? החזיקו על ידו האסירים קול אחד.

לשומר הזה היתה מעין חולשה ל“סגן”: הוא אהב לבוא עמו בדין ודברים, להביא לפניו ענינים שונים, להראות לו, כי הוא עסוק וטרוד ביותר בתנאי התפיסה, כי הוא דואג לאסירים, למשרתו ולנשיאת חן וחסד בעיני ה“נאַטשאַלסטבוֹ”. ולפיכך, לא עברו דקים אחדים, והידיעה באה, כי הסגן קורא אותנו אל הקונטורה.

– ראו, אחים, – פקד טראקאן – היו לאנשים. אל תרהו ואל תחתו.

– מי? אנחנו? אוֹהוֹ!..

– האחד בעל הכל והכל בעד אחד, – קרא בעל־הכותונת.

אויר החצר מסך ששים שבששים מטל ילדות באסירים הדורכים על פני הקרח. לא הרחק מהשומר החיצוני עם קשתו התנודד, כערער בערבה, אותו מוכה־השחפת המשתעל באדרת יפה וחמה עם צוארון מעורות־שועלים. זה טייל הפוליטי היחיד והמיוחד אז בתפיסת סרדינוב. האסירים מיהרו אל הקונטורה ולא השגיחו בו.

בביאת הקונטורה חיכינו זמן רב. לאחרונה יצא הסגן באדנות.

– מה להם?, סאַוולין? – פנה אל השומר.

– איך שדופקים בדלת, ואַשה בלאהוֹרוֹדיה, – התחיל השומר בסגנון של מסירה – דופקים בחזקה ורוצים לראות את…

– מי דופק? אתה?! התנפל השר על החייט היהודי, אשר הועמד מאליו בשורה הראשונה על ידי הנסיגות־לאחרו של חבריו – ראה, ז’ידיוּגה!!

– לא… בשום אופן… אני רק אמרתי…

– מה, מה אמרת?.. דבר!

– אני אמרתי לבקש…

– מה, מה לבקש… הבה ואשמע, יהודון!

– איני יכול… לאכול… הבּוֹרשטש…

– אה, אינך יכול לאכול,,, מפונק מאד… ראה־נא, דפוק יותר בדלת, השבת את המנוחה ויאכילוך גחלי רתמים, אם אינך יכול לאכול בּוֹרשטש. סורה, כלב יהודי!

ובדבר ה“אורחים” שלא קיבלו עדיין את דמי מזונותיהם הבטיח “לעשות בקורת לדבר הזה ולבדוק בכתבים”: עוון האונטר־אופיציר הוא. אין דבר. כספם לא ילך לאיבוד. חזקה על ה“קאַזנה” שלא תגזול את שהיא נותנת לבריות.

בשובנו רצה הפוליטי המטייל לדעת את “מהות דרישותינו”… מה ומי היו הגורמים לשביתת רעבון זו שבבית־האסורים?.. אלא שהשומר עם הקשת לא נתן לו לדבר אתנו.

כל האסירים, וביחוד האורחים, שסוף־סוף נשאר להם לרעוב עד יום המחרת, לא היו שבעי רצון מתוצאות הראיון. איש־איש האשים את חברו בפחדנות, בפרט שקל למטרפסיה החייט היהודי. אפילו השומר בעצמו, כשיצא הנער החלכה ליטול חמין לפנות ערב, הטיח דברים כנגדו ואמר לו:

– אי, אח, נבהלת… והיהודים, אומרים, עם חכם הוא…

על פי הסמך הזה, ש“היהודים אומרים, עם חכם הוא”, רמז השומר על בן היהודים הזה לפני הסגן בצהרים כשסיפר לו דברים על המרידה בתפיסה. אך תקותו נשארה מעל – Подгадил…

רוח המרד לא סר רק מבעל הכותונת לבדו. הוא טען והוכיח והאריך בדרשות שלא כרגיל. לאחרונה עבר מענין לענין וסיפר, כי בעוד שנתים עליו לעמוד לצבא. אז חטף כובעו של איש־צבא אחד, מן האורחים, שם אותו על ראשו בגדלות, זקף את קומתו וצעק לא בקולו:

– נוּ, האינני איש־חיל? כמו שאתם רואים אותי! תשעים יאַפּאנים בדקירה אחת! בן הגיסות הרוסיים! לעבוד באמת ובאמונה! אה, עוד תראו אותי גיבור! במילה אחת – “ראַד סטאַראַטסה” (אשמח להשתדל). אוּר־רר־רר־רה־ה-ה!!..

יד

הרוח הזאת של דומיה עולמית, עצלנית, ילדותית, אשר שררה כולה בכל תקפה ובכל ממשלתה בתפיסת סרדינוב, למרות ה“אוּרה” אשר נשמע בתוכה לפעמים מפי בעל־הכותונת, למרות החירופים והגידופים “עד הקומה השלישית”, שלא סרו מעל כל פה, אותם החירופים והגידופים שאין דוגמתם אף בקסרקטין, למרות ההתרעמות של טאראקאן בפני אנשי סודו על אשר אין ממהרים להעתיקו לתפיסה אחרת ולמרות האנחות התדירות של האיכר הכפרי על אשר ניטל עליו, רק עליו, יום־יום להוציא את העביט של שופכין ולכבד את החדר, – כן, אותה הרוח של הרכנת ראש תמידית ושל דומיה קבועה, טבעית ובלתי נפסקת לנצח, נשתנתה לאט־לאט ותלך הלוך ורפה, הלוך ורפה בכל הדרך העולה מסרדינוב לפורעונושוק. וככל אשר קרבנו לפורעונושוק, זו העיירה העומדת בקרבתם של גבולות ליטא, כן הלכו הפנים הלוך והתחלף, הלוך והתחדש, ורוח אחרת, רוח כבושה־מתפרצת, רוח תגר וביקורת, רוח מחאה של “כך לא צריך להיות” היתה בעגלה.

אסירים בדרך הזה היו כל־כך הרבה, עד שגם על פי חוקי הטבע המיוחדים של ה“אטאַפה” הרוסית אי־אפשר היה להכניסם לאַתיק אחד, והוכרחו המנהיגים, על אפם ועל חמתם, להוסיף בפורעונושוק עוד אַתיק בשביל “הנוסעים הנשלחים”. אַתיק עם רשתות של ברזל על חלונותיו הקטנים, ובאופן הזה היתה לנו הרוָחה (“רוָחה”, כמובן במובן היחסי ועפ"י דרך ההשאלה) ולרבים – גם האפשרות למצוא מקום לשבתם. ספק הוא, אם היתה כאן ברירה מכווּנת ואם לא, אבל כך נתגלגל ועלה הדבר, שהאסירים היותר טיפוסיים הושבו בעגלה ההיא, הישנה, והנוסעים־שלא־לרצונם של עכשיו, בעגלתנו הנוספת, היו ברובם אחרים, לגמרי אחרים, מאלו שגלו מארנובסק עד סרדינוב. שם היו רוסים עיקריים, ענקיים, חסונים, אמיצים, פראים, אדומים, מגולחי ומגודלי זקן עם הבעה של טרפות מתחת לשפמיהם ובין שפתיהם; כאן – בחורים צעירים מזרע בני ישראל, נערים חלשים, בלי חתימת זקן, עם עגילי תכלת מתחת לשחור עיניהם ועם פנים מתים, חיוורים, לבנונים ממעל לאודם מעיליהם. שם היו המלים “אסיר פוליטי” דבר הדורש פתרון ופירוש; בארנובסק גופא לא היה החזיון המשונה הזה כלל וכלל, בסרדינוב היה אותו מוכה השחפת מטייל יחידי ובכל העת סוּפר בדרך־אגב רק בפי שונאי הדיסציפלינה מפלך אוּפה מעשה באיש־צבא אחד שנאסר ובא אליו שר הדיביזיה ואמר לו: “כיצד לא תבוש לשרת לז’ידים? להיות עבד לצרכיהם?”… –– –– לא כן פה. פה התאמר ל“פוליטי”, אף זה ה“מבריח’ר " ממוצע־הקומה ובריא־הבשר, לא מפני שהבין “מה פירושו של דג זה”, אלא מפני שחבריו המוֹזיריים, כלומר, נערים חייטים מק”ק מוֹזיר, שהיו עמו ביחד בה“פרֶדוואַרילקה” שבחמאַנובו, עיר העומדת בין פורעונושוק ולפוגורמושוק, “בילבלו את ראשו”, שהוא אינו גנב כל עיקר, שעל צד האמת הוא “יחסן” כמותם, שהרי גם הוא מוחה עפ“י דרכו נגד סדרי החיים, שהכריחו אותו וכו' וכו'. ההכרה הזאת, שגם הללו, כמותו, אינם חושבים את “מעלליו” לחטא ומוכיחים כי “הכל גנבים הם”, נעמה מאד ל”מבריח’ר" המגושם, טוב הלב וקל־הדעת, והעירה אותו להתגבר על רגש הבוז שהיה בלבו אליהם, המוֹזיריים, שסוף־סוף אינם גנבים, ולהנותם מכל המותרות שהיו לו פה בתור אזרח־התפיסה – והקשר היה אמיץ ושלם.

גם אנשי־הצבא שעל המשמר היו פה כמו נוחים ביותר בפניהם, לא פראים כל־כך, לא אבטומטים כל־כך, ורק עין חודרת היתה יכולה להכיר, כי הניגוד שבין הדברים, אשר הם שומעים מכל עבר, ובין האינסטרוקציה, אשר עליהם למלאות, מפתח בקרבם כעס בבלי־יודעים, המוליד אף הוא מין התנהגות אכזריה מצדם, אדיבית מבחוץ וסואנת מבפנים. כעין הפחד רחש כל עת הנסיעה בעיני אנשי המשמר שבעגלה זו, הפחד לבלי לזוז מן המסילה הישרה, לבלי לחטוא באיזה דבר ולהיות, חס ושלום, אחראים בעד זה. “עם אלה צריך להחזיק את האוזן בשנינות!” דיברה הבעת פניהם על כל צעד ושעל מדי בואם במגע־ומשא עם המוּבלים של האַתיק הזה.

ו“אלה”, כאמור, היו אמנם, לא מעט פה. מלבד המוֹזיריים הנ“ל, ששבו עתה אל עיר מולדתם, לאחר שגמרו את ימי מאסרם, שנתים וחצי, בה”פרֶדוואַרילקה" של חמאנובו, התנודדה באתיק גם חבורה של אנשי־צבא דיליקאטיים, רובם פולנים, שהובלו אל הבטליון הדיסציפלנארי שבפוגרומושוק. ביניהם היה גם יהודי כבן ארבעים, ארך־הזקן ומלא־הלחיים, שברח מעבודת־הצבא לפני אחת־עשרה שנה ו“חי בפאספורט של אחר” ונתפש, לאחרונה… בריה מזדקנת זו עם זקנה השחור הארוך היתה מגוחכת מאד במונדיר הישן והממועך אשר הושם עליה על־כורחה והעירה ביחוד את שימת לבם של הזוג הצעיר והיפה, שישב בירכתי האתיק, זה הזוג, אשר שם לבו לכל, אשר דרוש דרש לכל ואשר היה כמו סמל המלחמה המסותרת, הקבורה־חיה, שרוחה פירפר כאן, המלחמה הקשה בין היד הלוחצת והרגל הבועטת…

הזוג הצעיר והיפה הזה, הוא והיא, שכפי שידוע הכל, נשלח לשלוש שנים אל המקומות הרחוקים, היה ניכר ביותר בעגלה ופניו צפו על פי כל הנוסעים כשמן־משחה על גבי משקאות אחרים, לפניו האינטליגנטיים הטיפוסיים של ה“הוא”, עם מצחם הגבוה וזקנם הרך והשחרחר, היתה הוספה רבה מאותן ההעויות המיוחדות של בן־עשירים, אשר לא הטיל מעולם את אצבעו לתוך מים קרים, אשר כל צינה אוחזת אותו תחילה ואשר ה“חיים והקיימים” הפשוטים מתעבים אותם כל־כך. דבר שאין צריך לאמור הוא, כי היה יהודי עפ“י מולדתו, בעל ראיה קצרה מטבעו ופנסנה על חוטמו. נראה היה מכל קוי צורתו, שהשקפותיו, מנהגיו, הרגליו ובכלל כל ה”אינדיביד" שלו, תופסים, לדעתו מקום גדול בהאי עלמא וחשיבות מיוחדה להם. קולו המתפנק היה של איש המכיר היטב בערך “שליחותו”, בערך מסירות־נפשו לטובת “האח הקטן ממנו”. כל תנועותיו טענו: רואים אתם, איפה אני נמצא, לאיזו חברה הטילנו מר גורלי, וכל זאת באתני מפני שאחזתי בדגל החופש! כל נחמתי בעניי ובאי־היושר המסובבני אינה אלא זו היושבת ממולי עם עיניה־יונים הנאות. ואמנם, לזו אשר ישבה ממולו היו עיני יונים נאות. רפה היתה העדינה ההיא, אך יפה, רכה ותקיפה מאד בדעותיה, בדעות אשר השמיע לה מחמדה. כשפנתה, בתור צופיה הליכות החיים, אל איש־צבא אחד מסיעת אנשי המשמר, לבקשהו כי יבא להם, לה ולבן זוגה, רקיקים אחדים מהבופט שבבית- הנתיבות, דיברה אליו פעם בלשון נוכח־ליחיד ופעם בלשון־רבים, ולא ידעה נפשה. לדבר אליו כל העת בלשון־יחיד – זה התנגד לההומניות, שהרי גם איש־צבא, סוף־סוף, אדם הוא; להפך, לדבר בלשון־רבים – גם כן קשה היה, כי אעפ"י שאיש־צבא זה, כיוצא מן הכלל, היה בעל פנים רזים וסימפטיים, הנה, סוף־סוף הלא היה בפירוש אחד משומרי הסדר, וכיצד ינהגו בו כבוד? אכן רבים הם המצבים הקשים והניגודים הקשים בחיי “באַרישניה”, לפי כינויו של אותו איש־הצבא בעצמו, ובפרט בחיי “באַרישניה” אינטליגנטית, שנשלחה עם בן־זוגה האינטליגנט למקומות הרחוקים!–

הזוג העדין הזה בכלל היה כעין אידיליה בעיפוש העגלה, כעין אי של גן־דובדבניות בים של גסות ומחנק־נפש. הזוג הזה, כאמור, התענין בכל מראה־עיניו, בא בדברים עם הכל, דרש לכל קו וקו בסביבתו, אך נראה היה, שכל זה בא לא מהשתתפות טבעית בצערם שלכל אלה, אלא מהשתדלות מכווּנה להעשיר את אוצר הסתכלויותיהם, אחרי כל שאלה־ותשובה קלה, אחרי כל שיחה ארעית עם “אחיהם הקטן מהם” היה ההוא־וההיא הלז ממהר להתבודד בפינתו ו“להתחלק ברשמים”. החייטים המוֹזיריים התגודד מסביב להם, מסביב לזוג, וסיפרו להם מכל המוצאות אותם, את החייטים, והעלו ביקורת קשה על חיי התפיסה, ובכלל התחטאו בפניהם ודרשו לפניהם כמין חומר בענין ה“דיֶלו” שלהם, שהיה מתחילה אצל המיניסטר ליוּסטיציה ולימים עבר אל המיניסטר לענינים הפנימיים… כשהוציא אותו החייל־היהודי הנתפש, שהשאיר בביתו אשה ותשעה ילדים, את טליתו ותפיליו, התעטף בהם והתחיל מתפלל, מיהרה היא, לאחר שנתנה בו מבט־תמהון מזוהר־עיניה, לשאול את בחירה שאלה חכמה התאבה לדעת הכל:

– סימיון, מה יש שם באותן התיבות השחורות, הקטנות אשר על ראשו וזרועו של אותו… אותו…?

– מזוזות, – ענה הוא תשובת חכם קצרה.

– איך? מיזוזה? חה־חה־חה! הלא יש מלות כאלו!.

ואחרי נועם צחוקה הממושך והמצולצל, אשר למרות כל צניעותו ועדינותו, העיר את כל אנשי־הצבא, גם אלה שעמדו על המשמר, גם אלה שנסעו להבטליון הדיסציפלינארי, נסבה השיחה על חייהם הפנימיים, " своеобразности " השונות והכרקטריסטיקה המפורטה של הכפר הרוסי. הזוג הזה היה ס.־ר.־ים והשכיל לעשות פרופאגאנדה בהחייטים המוֹזיריים שהיו “בּוּנדוֹבצים”, ולהוכיח להם עד כמה ישגו בהפרוגרמה שלהם ועד כמה גדולה התקוה שצריך לקוות מהכפר וגריו.

הוא הוכיח בבטחה ובעדנה, והיא ככלותו, נאנחה חרש והוציא אקוֹרד אחד מגרונה:

– А наш русский мужик…

קול נגינתי צח ונקי היה לעדינה ההיא.

טו

כבר בבית־הנתיבות הפוגרומושקי הרגישו הנוסעים שלנו את עצמם כמו בביתם, בתוך “שלהם”. אך יצאנו במספר מן העגלה, אך הצגנו רגלנו על הרפש שהיה מסביב למסילה מן השלג הנמס –– והנה הר־פרצים ניגשה אל חבורתנו, חבורת האטאַפה, חבורה אחרת של צעירים מתהלכים־לרצונם, בעלי פנים רעבים ונלהבים ובעלי רישול במלבושיהם הממועכים והקרועים. בסרדינוב אי־אפשר היה שיארע לנו כדבר הזה. ואמנם שם היו גם מבקרי בית־הנתיבות הבטלים הרבה פחות מבכאן, ואלה אשר עמדו עמוד והביטו בנו, מעוטפים באדרותיהם החמות, עמדו מרחוק והביטו מרחוק, ומבטם היה אותו ששולחים לבני־אדם אומללים, אשר החברה הישרה הקיאה אותם. לא כן הכא. הכא היה, אמנם, גם האקלים פושר, מלא־תנועה, ולא היה זכר לאותו הקרח העז, הסרדינובי, ואין צריך לומר –– הארנובסקי, והמבקרים הבטלים שבכאן, שהיו הרבה יותר על המידה הרגילה, התגודדו, התנודדו ממקום למקום ושאפו רשמים והתנגשויות. מבקרים אלה שמאפס מעשה, באין שום עבודה ובכדי להשקיט את תביעות האכילה, הם באים יום־יום, ערב ובוקר וצהרים, “לראות קצת מה נעשה בבית הנתיבות”, היה להם ענין רב בראיה זו, ענין ותוכן לחייהם. עוד מורגש היה, כי אלה היהודים הצעירים אשר כיתרונו לא היתה בליבותיהם בנוגע אלינו, משוללי החופש, אותה הרחמנות הסרדינובית־הארנובסקית הזולה של “אַי־אַי, באַטיוּשקי” ואפילו לא אותו ה“נעביך " הקשה והמר, החומל ומלגלג ובז ומתייאש של מנדלי מו”ס זקנם, אלא מגע –ומשא קצר ופשוט ומסירות־נפש גדולה ובאה מאלה של אחים לצרה, של אחים התלויים בשערה, של אחים אשר בכל אופן חייהם היקרים להם כל־כך ושהם חרדים עליהם כל־כך אינם חיים כלל, אינם עולים בשום דבר על חיינו, חיי הכבולים בשלשלאות, ועלולים הם לדמות בכל רגע שאינם שוים בעיניהם כלום, החיים הללו!… מאסר, עקרבים, מיתה – מי יחשוש מפני זה? הכרת פניהם ענתה בם.

החיילים, אנשי המשמר, התעוררו, כאלה ההולכים לקרב בשמעם את היריות הראשונות ממחנה האויב. לא נשמע אפילו הלגלוג המקובל בכגון דא בסביבות ארנובסק: “נוּ, נוֹ, איך נאַסיך”, כלומר, “ז’נאשיך”, משלנו. אה, לא עת שחוק היא!. מן היהודים צריך להזהר. המה השונאים הפנימיים, היחידים. מי יודע, מה הם מגהגים בלשונם ומה הם מוכנים לעשות. אפשר שנכונים הם לשחרר את כל האסירים! התחילו מגרשים ומטרידים מסביבתנו את הניצבים והמסתובבים – נראו תחתיות הקשתות וחודי הרמחים. עזרו על ידם הז’נדאַרמים המוצקים, שהיו לאין ספורות בבית־הנתיבות הזה; דחפו ודחקו ונשאו עיניהם אל הפּוֹדפּוֹלקוֹבניק הזאנדארמי, שהתהלך על המרצפה אנה ואנה בכל גאונו ובכל הדרתו – והביט. ספורות לא היו גם לאַגנטים, שכירי ההשגחה המעולה, שעלו בכל מקום ותקעו חוטמם לכל מקום והאזינו והביטו. ריח קודח היה לאויר שבכאן.

– נו, ובריל מה שלומו שם? – צעק אל עבר פני המוֹזיריים בחור אחד, בעל פנים גלויים, מרודים וחביבים, אחד הפנים של יחידי היהודים הליטאים דהאידנא, אשר הדוֹגמה הקהה והשטותית בפיהם, האסון היבש והבלתי־מכיר־את־עצמו בלבם והאש המלחכת והעורגת בעיניהם. אולם הצעקה־השאלה לא הגיעה עד הנשאלים, ולפיך נענו אף הם בצעקה:

– ושמעיה?..

– איזה שמעיה?.. זה שבשל הפוג־רום־ם?

– פה הוא יושב… – גמר שני את הצעקה.

– תפגשוהו פה…

– דרשו בשלומו…

– מעומק־הלב…

– וגם בשלום קבר…

– משפטו יהיה ב…

והגוֹגאַניה (כמו שקוראים אנשי הצבא ללשון־היהודים) נפסקה. הצד הבעל־הכוח ניצח והעתיק את ה“מגהגים” האסירים מעל אלה שאינם אסירים עדיין.

בדרך על התפיסה הפרידו גם בין האסירים גופא ושומרים הופקדו על כל חבורה וחבורה להנהיגה למחוז־חפצה. את ה“נשלחים” המקומיים הנהיגו אל הפוליציה המקומית, את אנשי הצבא הנדונים – אל הבטליון הדיסציפלינארי, את החייטים המוֹזיריים, את הגונב־מן־הכיס (הוא מאיזה משפט קדום אהב יותר שיקראו לו “מבריח’ר” ולא “קֶשניק” שפירוש “בּייטל שנַיידר”…) והשאר – אל חדר־הנשלחים שבתפיסה הגדולה. מפני איזה קלקול או טעות־סופרים ב“כתביו” של החייל הזקן הנתפש, לא הונהג הוא תיכף אל ה“בטליון” ועד עת מצוא נלוה אלינו. בשתי ידיו החזיק את סלו, סל־תבן מושחר עם שיורי הצידה־לדרך, שהעניקה לו זוגתו המוכרת־פירות בעיר מגורתו־מחבואו. כאן היה מעט סוכר, מעט זרעוני תה ומעט לבנים. ברם הליכתו הכפופה והרועשה של החייל הזה היתה, אוי, מחאה חיה נגד הדעה הטובה של הרבה אוהבים ומליצי־יושר, כי העברי בטבעו הוא סבלן, בוטח באלוהיו ומקבל יסוריו באהבה. –

טז

הבדיקות והחיפושים בפרוזדור התפיסה הפוגרומושקית היו פרוצסים ארוכים, משעממים ומדכאים. הפכו את כל הכיסים, ניערו את כל התרמילים, העבירו מיד ליד את כל החפצים, מישמשו ופישפשו בכרים, חתכו את התפירות במקומות הנסתרים – ולא אמרו די. ה“נאדזיראטל” הראשי, אשר פגש אותנו בשער, מין פלדפבּל כרסני ודעתן עם עינים ערומות וזכרניות, ניענע בראשו גם לה“מבריח’ר” גם לחיטים ממוֹזיר, כאומר: אהה, שוב הנכם פה… בקרירות ובביטול גמור התייחס רק אל החייל היהודי בעל הזקן ואף בבדיקה לא דיקדק עמו הרבה. הכתבן בהקונטורה עבר בעיני פילוסוף על “כתביו” של כל אחד ואחד, ובהגיעו לבלי - פאספורטי אחד, בחור בעל שפם קלוש ועינים כבויות, נתן בו מבטו בבוז ובמשטמת עֵשו ואמר: “ומה השד נושא אותך ממקום למקום ובלי פאספורט?! הראיתם, עד חאַרקוב!!” על זה העמידו הכרסן הדעתן ואמר: “אל תדאג להם! היהודים יודעים מה להם לעשות!” ולאחר שנטל ממנו כל אשר מצא, ואין צריך לומר, סכינים, עפרונים וכיוצא בזה, פנה אל הכל בהוצאת הלשון:

– וקונטרסים אסורים, הה, אין?

לעדות הגונב־מן־הכיס (ה“מבריח’ר”) הונהג כאן האופן הקפדני, החושד והקשה־מנשוא הזה רק בעת האחרונה. “הוֹ, היו ימים והתפיסה שבפוגרומושוק היתה מהוללת… חיוּת אמיתית היתה לחיות פה… קלות… מזונות טובים, חי־געלעבט”; ואולם הגלגל נהפך זמן קצר עוד לפני הפוגרום. החדרים נתמלאו יהודים. אחרי הבריחה של קבר, שברח ונתפש והריהו תפוס שוב בכאן, נהיה ה“מפקד” שלוש פעמים ביום! לפנים היו גם הדלתות שבפנים פתוחות עד הערב, ומני אז התחילו סוגרים אותן ולהוציא את האסירים לצרכם במספר. ה“אוּגוֹלוֹבני” (הנדונים בדיני נפשות), שלבם היה לראשונה טוב על הפוליטיים, נהפכו ויהיו עריהם. ועל הנעשה מאז, מאחרי הפוגרום, כשצריך היה להקצות חדר מיוחד ושלם בשביל חברי ה“הגנה” – הלא אין מה לדבר. רע.

שעת הבוקר היתה עדיין מוקדמה. החדר המרובע, שהובאנו לתוכו, סוף־סוף, היה לאין־ערך נקי ומואר ביחס להרפתים המשונות של ארנובסק ולהכלובים החשכים שבסרדינוב. כלי המים היה גדול וחדש, כמעט לבן, ואף צנצנת־פחים היתה תלויה על גב אחת מאזניו. גם מנות הלחם שהובאו והונחו על הדף הרחב המיוחד (חדשה נכבדה שלא היתה כמותה אף במיוואַלנה!), אעפ“י שהיו קטנות מבשאר מקום היו אפויות יפה וטובות. לעת ארוחת־הצהרים נגלה, שגם המרק שבכאן אפשר לאכול ממנו כפות עשרה. כל הנצחונות הללו עלו אחרי מלחמות ממושכות וקשות וכרוזי רעבון ארוכים מצד האסירים היהודים הפוליטיים; ולא יפלא, איפוא, מה שאלה היו בטוחים למאד וגם אהבו לדבר הרבה על ה”אוּגוֹלוֹבני“, שהנם בכל עת ובכל שעה על צדם ומחשבותיהם כמחשבותיהם תדיר. החסרון היחידי של החדר הזה היה – השמשות השבורות בחלונותיו (תקופת טבת!), ואולם בזה אי־אפשר היה להאשים בשום אופן את ההנהגה והמשטר של תפיסה זו, אלא את האסירים בעצמם, שהרי כך הוה עובדא: החלונות היו נתונים אל עבר החצר, מתחת נראה הכידון של השומר, ובכל־זאת, כשהיו האסירות יוצאות לפנות ערב לטייל שעה אחת בסביבותיו, לא היה לאל ידו למנוע אותן מלבוא בדברים עם האסירים. אלה האחרונים היו כאיש אחד קופצים על האצטבה, שמים פניהם בשמשות ו”אוכלים את המטיילות בעיניהם". אמנם, בין המתהלכות־מעדנות האלה היו זונות חשובות מאד, מחלב בתי הקלון שבפוגרומושוק, אשר ידעו היטב, כיצד להתהלך לעין גברים וגם כוח־פיהן לא חסר להן לענות על קריאה של חיבה אחת מצד האסירים שבע קריאות של נבלה גדולה, ואף הצנועות שבתוכן היו מרוב צניעות עסוקות כל העת במטפחות שעל גבן ובחצי־כיסוי על המקומות היפים שבגופן, לאמור: הרי יש מה לכסות. כל זה אמת, ואף אין אשר ישים אשר נפש האסירים, אבל איך שיהיה – והשמשות היו נשברות מרוב הבטה.

הפרוזדור שבכאן אף הוא היה נקי וכמו מרוּוח, עם רצפת אבן שלמה ומעין מזרקת של מים באמצעיתו. בדלתות־החדרים לא היה אותו החור הקטן של התפיסות שבפנים רוסיה, אלא ממחציתן ולמעלה היה כעין חלון פתוח בלי שמשות עם יתדות של ברזל על פני כולו – מעשי־שבכה. רק בשתי הדלתות אשר לשני החדרים, שהיו ממול חדרנו, חדר־הנשלחים, היו השבכות מכוסות בקרשים לגמרי עד לבלי ראות בשום אופן מה יעָשה שמה. שני החדרים האלה היו של הפוליטיים, פוליטיים לא כבדי עוון, ושל חברי ה“הגנה”. “ראש”־החדר האחד היה קבר, “ראש”־השני – שמעיה. על פי אותות וסימנים שונים, וביחוד על פי הדפיקות התכונות והסואנות, שהתחילו להישמע משם, אפשר היה להכיר, כי התפוסים יודעים כבר על דבר החדשה הנכבדה של ביאת המוֹזיריים והם רוצים לצאת ולראות, להיוודע ולהודיע… כמו כן המוֹזיריים מצדם עוד לא באו עד לב חדר־כלאם, וכבר התחילו לבקש שעת־הכושר לצאת, לגשת אל אותן הדלתות, לשאול, לדבר, להודיע ולהיוודע… ביקשו הללו שעה קטנה ולא קלה ויגעו ומצאו ויצאו… ואולם עוד טרם הספיקו להשמיע קולם כראוי, והשומר חטף אותם בערפם ודחפם על כרחם לתוך החדר הזה:

– שדים – נהם האיש בקצף – לחיות אינם נותנים… יהודים מצורעים… לא תספיקו לגרגר, הלא? פו, סלח, אלוהים!..

בתוך כך בדק ה“מבריח’ר” בעיניו את כל בני החדר אם אין מי מתוכם, שיהא אפשר לעשות עסק עמו או בו. והנה כל אלה השלושה שנמצאו בכאן מקודם לא צלחו לזה. האחד היה איש זקן עני רוסי, שכולו היה סמל השיבה, והוא הובא לפני הפוליציה מן הרחוב בשעת בקשת נדבה, ובהיות שפאספורט לא היה לו, צריך היה להנהיגו לעיר־מולדתו, אבל הזקן, שחוש־שמיעתו כבר היה פגום מאד, לא היה צעיר גם בכוח זכרונו ולא ידע לענות על השאלה “מהיכן הוא” ויוטל גורלו לשבת בתפיסה עד אין קץ. מקום הזקן עד אז היה אצל הכירה, אבל הפעם ישב בקרבת החלון עם השמשות השבורות ומילמל בפני עצמו, מיראה ומאין־כוח לדבר בקול רם, הברות של תרעומות על האכזר שגירש אותו משם. האכזר שגירש אותו משם היה נער יהודי כבן שמונה־עשרה על פי זוקן פניו וכבן תשע על פי קומתו וצביונו. כולו היה מין חיה קטנה שחרחורת, שאין אף כזית בשר בכל גופה. הוא הובא הלום לפני שעה מן הפוליציה, מפני שנמצא מוּעד לגניבות מעגלות האיכרים הבאים ליום השוק, והיה כל־כך פצוע ומוכה וזב־דם עד שכל עוד רוח באפו. ואף על פי כן, מיד כשנכנס החדרה עם עיניו הבוערות באש שחורה פניו הקטנטנים המפיקים שנאה וקללה לכל העולם, היתה ראשית מעשהו לגרש באף ובחימה את הזקן ממשכבו על האצטבה שאצל הכירה, להדפו אחת ושתים, לטלטלו קצת הנה והנה ולשכב במקום בנעליו הנרפשות ובה“פּאַלטוֹטשיק” שעליו; אלא שלאחרי שכבו כבר לא היה בו כוח לקום וגנח וגנח. “מעולם, דהיינו… לא היכּוֹ איש כמו שהיכוהו היום… דהיינו… לפני שכבו מר, דהיינו.. היכוהו מאד” – כך סיפר על אודותיו בסגנונו המיוחד הנמצא השלישי שהיה אתנו. זה היה איכר טיפוסי, נמוך ורחב־הכתפים, בעל זקן מפותל ממראה פשתן, לבוש במאַנטול משונה שלא כיסה את ברכיו ושרק כפתור גדול ולבן אחד היה לו מתחת לצוארונו. בריה זו היתה שתקנית ביותר, אבל מכיוון שהתחילה מדברת ומספרת – אזנים לכם ואל תשמעו! לאיש הזה היה סיפור ארוך שהיה מספרו בעונג, אבל רק ליחידי סגולה, איך שעבד בצבא, ב“ארטירליה” (בארטילריה), והיה בשעת המלחמה של שנת 77 על הרי הבאַלקאַן, ובא אחר־כך שלם לביתו ומצא שאחוזתו בעלוה אדונים זולתו, ומסר הדבר לערכאות שלהם, ולא מצא משפט ישר, הלך ודן עמם שנים הרבה ולא עשו ידיו תושיה – “אין צדק בעולם, כלל, אין צדק, דהיינו” –וגמר בלבו לבסוף לבוא לפני המלך בעצמו ולספר לו בכל מכל כל. כך הוא הדבר, אבי! כך וכך הוה. עמד ומכר כל יתר הפליטה שלו והלך רגלי ל“פינטרבורך” והיה כבר אצל ההיכל, אך כאן תפשוהו והושיבוהו במאסר. ואולם הוא אינו אומר נואש. עוד איזו כתבים נמצאים בידו המעידים עליו. רק השרים – בל ידע איש ישר מהם! הם, הרשעים, אשמים בכל רעה אשר מצאתוּ. ברם, הוא עוד יראה גלוי לכל, הוא עוד ישוב אל מכונו, דהיינו.

האיכר העקשן הזה לא הראה כל אותו של מחלת־הנפש וניכרים היו דברי האמת שלו. ואולם, בכל אופן, כמוהו כזקן העני, שום עסק לא היה יכול ה“מבריח’ר” שלנו לעשות בהם. ולפיכך נתן לבו לדברים אחרים. בראותו את כל פצעיו של הנער המוכה ובדעתו פרק הגון בהכאה, נתפלא על חיוניותו של מוכה זה וכוח־הקבלה שללו וניגש אליו בשאלה, שמא הוא, הממזר, רוצה באיזה דבר…

– לך לעזאזאל, פֶנטי… ­ ענה לו פלוני בשארית כוחותיו – מי יבקש דבר מידך?

– כי מה, יוֹלד?! – נתבייש ה“מבריח’ר” – מי נוגע בך? שכב לך בקדחתך, התרגל…

המענה שבא אחר זה מצד החולה, אף שבדפוס אינו יכול לבוא, מצא חן רב בעיני ה“מבריח’ר”. הוא ראה עין בעין, כי לגדולות נוצר הנער, וישמור את הדבר בלבו. לעת־עתה, מאפשר מעשה, ניגש אל החייל היהודי בן־הארבעים:

– שמעה־נא,– אמר אליו ואחז במקטרנו, הטלית החפשית האחת שהיתה על החייל תחת המונדיר – למה לך מקטורן זה? הלא אתה הולך לכפרות. מכרהו לי.

האיש, אשר השאיר אחריו בבית אשה ותשעה ילדים, נפגע בכבודו מאד מאופן־שיחה כזה, ויען ויאמר בכעס:

– איני מוכר!

– עשרים אגורות, – לא שם אליו ה“קונה” לב.

– התכריחני? – זעף איש־דברו – ואם אני אומר, שגם ברובל לא אמכור – האמכור?

– איך לא ימכור?– נעור פתאום הנער החולה ויקפוץ מעל האצטבה– לו אמרים “מכור!” והוא לא ימכור?!

– ומה תעשה לי? תכריחני?

– אתה תחזה, מה יעשו לך!

– הניחהו, – אמר ה“מבריח’ר” אל רעהו במתיקות – אינו רוצה– ילך אל האדמה.

ואולם כששבו הפוליטיים המוזיריים מן הביאה, אשר הודפו משמה, כבר עמד החייל היהוד ובכה.

– מה לך?– שאלוהו.

– אוי לי, – קונן היהודי- חצי רובל כסף היה מונח בכיס מקטרני ואיננו… חצי הרובל האחרון. מה לי לעשות?

– ומדוע לא מסרתוֹ בהקונטורה?– שאלהו האחד, היותר משתתף שבפוליטיים, בעוד שחבריו שהבינו כמותו יד מי היתה במעל, סרו לגמרי מעל הבוכה.

– חצי רובל היה לו? – קרא גם ה“מבריח’ר” בקרירות גמורה – כזב ושקר! אלמלי היה כסף לו, הלוא היה המפקח מוצא.

– בהפוזמקא שעל רגלי היה הכסף צרור… בשעת בדיקה… פרוטותי האחרונות…

– כך? – התהלך הנער החולה בכבדות ועיניו בערו כגחלים – בפוזמקאות אתה צורר את כספך, אה?

– חפש, חפש, טיפש, מה אתה בוכה? קרא ה“מבריח’ר” בטוב־לבו, ויגש אל היהודי הבוכה וישם את ידיו בכיסי מקטרנו ויפשפש בהם אנה ואנה כאדם העושה בתוך שלו.

הפוליטיים נתנו עיניהם איש ברעהו ויצחקו. כמה ערומים הם אלה ה“אוּגוֹלוֹבני”, אלה פרי הסדר השורר, וכמה גדולה רציחתם־מחאתם, וכמה יודעים הם לקחת נקמה באלה הבורג’ואים!

נשמע צלצול מפתחות ופתיחת דלתים. מפקד־הבוקר. דממה. הנער החולה מיהר ושכב על מקומו.

סמיררר־נא־א – רעם קולו של מהפקח הראשי, שנכנס אחר ה“נאַטשאַלניק” על חדרנו. ה“סמירנא” הזה יצא בהדגשה מרוה של ה“ר” וגם בהטעמה יתירה על ה“נא”. ב“נא” זה היה גם מעין קצת התראה וגם מעין פירוש אחר, לאמור, אל תתפעלו מהתפוררות הריש שלי, אני אומר לכם: סמיר־נא־א!"

עמדנו כולנו בשורה אחת. השר, אברך הדור ובעל שפם עבה, אלא שעיניו נוטפות קצת מוגלה, עבר על פני כולנו בצעדים מדודים ובציפיה שיביטו בו, ש“ילווהו בעינים”. כמו שאנשי־הצבא עושים להאופיצירים שלהם.

– Здорово! – סינן השר מבין שניו.

– Здравия желаем! – ענו האיכר, ה“מבריח’ר” והחייל היהודי.

– Вольно!… – התפנק השר וגם כן במין תכונה מיוחדת, שהודיעה: “וולנוֹ”, כלומר, עמדו לרצונכם, חפשיים, אך דעו לכם כי מחוייבים אתם לעמוד עתה “לא־סמירנא” לא בדחילו וברגל ישרה. גם “ווֹלנוֹ” ציווי הוא, פקודה, היו “ווֹלנוֹ”!

אז שב ופקד אותנו, כשהו תוקע אצבעו לחזהו של כל אחד ואחד.

– חדשים?

– כן נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!

– יהודים?

– כן, נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, יהודים.

– השגח עליהם, פטרנקו!

– שומע אני, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!

– ומי הוא זה השוכב שמה?

– אי! מי הוא זה השוכב שמה?

– חולה הוא,– אמר אחד האסירים.

– אם חולה הוא, אין מקומו בכאן,– דיבר השר קשות.

– בשום אופן לא,– חרד המפקח – איננו חולה. מתחפש הוא, היכוהו מאד.

– כן יאבד, הנבל!– נהנה השר – אבל אם כן… יעמוד למפקד!

– אי, אתה, עמוד למפקד! צעק המפקח.

הנער השחרחר לא קם ולא זע.

– פטרנקו, העמידהו על רגליו!– רגז השר.

המפקח ניגש ונגע בנער השוכב בקצה תער חרבו. פלוני שכב כמת.

השר לא ידע מה לעשות. עוזב היה את הענין הרע הזה לגמרי (כלום אפשר בכל חדר וחדר לבוא בדין ודברים עם האסירים?) אלא מכיון שכבר התחיל בו, חרפה היתה לו לעבור על מידותיו.

– יקום! – צווח פתאום והתאדם כריאה שלוקה.

לא ידוע מה היה בסופו של דבר, אלמלא בא ענין פתאומי מן הצד והפך את כל האינצידנט על פניו: העני הזקן נתיישב בדעתו ונשתטח מלוא־קומתו לפני השר:

– אדוני פריץ!.. חוסה־נא… תינתן לי כותנות… הכינם אוכלני… גונבים ממני את הלחם… אור עיני אין אתי… אבל כותנות, כותנות…

השר ציווה להזכירהו בערב לבדוק בדבר בקשת הזקן – ובזה תם מפקד־הבוקר.

יז

אחר הדברים האלה עברה הרינה בחדרים, שהביאו מי חמין אל הפרוזדור. נעור החולה שלנו כמי שנשכו ערוד וכאילו לא קרה לו מעולם דבר, חטף את כלי־התה של המוֹזיריים, רמז בעיניו לה“מבריח’ר” ויצא כחץ מקשת. יצאו אחריו גם המוזיריים ושם נתקלו בשמעיה, בקבר וביתר התפוסים הפוליטיים, שיצאו אף הם למלאות חמין כליהם.

– לחדרכם הוא נכנס זועף תמיד… השמיע שמעיה בנוגע לה“נאַטשאַלניק” ובתור הערה על סיפור התפעלות של המוזיריים בדבר עקשנותו של הנער ה“אוּגוֹלוֹבני”, שלא רצה בשום אופן לקום לפני השר, אפילו אלמלי חתכו את בשרו – ויודעים אתם מפני מה? אל תחששו, אין דבר זה בלי סיבה. והסיבה היא, מה שלחדרכם הוא בא תמיד לאחר שהוא עובר על חדרנו: ובחדרנו – הראיתם כיצד אנחנו מקבלים את פניו? זה קורא את קויטסקי, וזה קורא את אֶנגלס, וזה קורא את זוֹמבאַרט. אומר הוא “זדוֹרוֹבוֹ!” בכל פה, ואנו איננו עונים. הוא מתפקע. פעם אחת יצא מכליו והתחיל צועק: “ז’ידים! קומו לפני!! אינכם מיוחסים!!!” אבל בראותו שאינו יכול לעשות אתנו דבר, התחיל מני אז לפתוח רק את הדלת, להשקיף ולהסתיר את חוטמו בחפזון! אנחנו…

מה “אנחנו”, כלומר, מה הם חשים באותה השעה, בשעה שהוא פותח את הדלת, איך הדקירה באה לתוך לבותיהם הדופקים, כשהם רואים אותו, איך עיניהם מתמלאות אז רגש של התגברות חלושה על יראה ופחד, איך הם אינם מוצאים להם אז מקום ואינם יודעים מה לעשות בידיהם, ובכלל במה עולה להם, ל“אנחנו” ישיבת להכעיס זו – על כל זה לא סיפר שמעיה כלום. לא הספיק. כי באותו הרגע נכנס קבר ה“תּיאוֹריטיקן” לתוך דברי חברו ה“מעשיי” ודרוש דרש בקול נחפז־נחפז ובקשקוש־לשון שאין מהיר הימנו על דבר מצב של אוואנגאַרד, שהפועלים היהודים צריכים לתפוס ותופסים בהתנועה ועל דבר הגורם החדש המהפך והפרק החדש והמהפך שבדברי ימי היהודים מעת שקמה בתוכם מפלגה פרוליטארית ועל דבר הלאומיות שלהם, של היהודים, שחייבים להיות זהירים בה מאד־מאד, שלא תיעשה, חס ושלום, לדבר העומד בפני עצמו ולדעה ריאקציונית נפסדה, זאת אומרת, בחדלה להיות אצלם “נאציונאַל” ונעשה ל“נאציונאַליסטיש” ובעמדה כצר לא רק נגד ההתבוללות המוכרחה, הממשלתית, אלא גם בפני ההתבוללות הטבעית, הרצויה. אז עמד ודיבר גם על הרגש של “אתה בחרתנו” הישן, המתגלה במעשי הכיתה, שהוא מורשה ובא־כוחה, ועל השקפת העולם המטריאליסטית החדשה, שעליה עומדת שוב אותה הכיתה, ושהיא, אותה ההשקפה, היא פרי־רוחם של היהודים, בהיותם עם בעל־חשבון. בכלל השתדל קבר לדבר לא מעט על “הפרובלימה היהודית” וכל דבריו היו ניגוד אחד ארוך וממושך. מצד אחד היו הפועלים היהודים עם לבדד, עם פסיכולוגיה פרולטארית מיוחדה, עם שיורי רגש מ“אתה בחרתנו”, עם מוח חושב ותופס הכל בנקל ובחשבון ברור, והוא צריך, איפוא, להתארגן בתור קשר מיוחד, בהבדל מ“הפאַרטיה הכללית” ובתור חלוץ העובר לפני המחנה; ומן הצד השני לא היה שום הבדל בין ישראל לעמים בהסתעפות המעמדות שבתוכם, וממש כמו בעם הרוסי נראו גם בתוכנו הניצנים של פרוליטריאט בריא, שמצבו – המצב של שכניו וחבריו, ותקוותיו – תקוות שכניו וחבריו, ואויבו היחיד הבורג’ואזיה היהודית, הבזויה מכל הבורג’ואזיות שבעולם, ואשר מתוכה יצאו אלה השוביניסטים המחשיכים את ההכרה המעמדית ומשיבים אחור את ה“קלאסנקאַמפף” ומדברים על צרכים לאומיים משותפים ועל עתידותיו של העם כולו

איך שיהיה וקבר עצמו, עם כל תנועותיו (תנועות של עטלף; כולו היה נדנוד) עם קומתו הקטנה, זקנו הקטן ועיניו הטרוטות, עם שכלו המפולפל, היבש, ורגשו שהיה זר ליצירה ולאמנות, עם עברו שלא היתה בו שום אפשרות למצוא מקום בחיים, עם חיוניותו המשונה והרוחשת למרות הכל–הרוחשת והומה ובאה על חשבון אחרים – ולבסוף: עם אמונתו המגוחכה והוודאית בנצחונו העתיד־לבוא, או יותר נכון: בנצחונו שכבר בא – היה יהודי טפוסי.

– וגם הפועלי־ציוניסטים יושבים פה? שאלו המוֹזיריים.

– יושבים – ענה שמעיה, ויוסף בצחוק, כשהוא נושא עיניו אל קבר – אבל התיאוריה שלהם צולעת על ירכה. מתביישים הם להרים את עיניהם, כשמתחילים לדבר אתם על הציוניות.

ואמנם שמעיה לא שיקר לגמרי. כי הנה גם חברי פועלי־ציון, אבותיהם הרוחניים של הציונים־הסוציאלים דהאידנא, שרובם היו אסורים כאן בעד עוון־הגנתם על עצמם, היו בני עמם, עם חלוש־העצבים, ששאריתו הולכת ותמה לגווע ושכבר לא נשאר לו שום דבר חוץ מקצת דיסקוסיה. ההכרה הציונית הפשוטה, שאם לא תצא היא לפעולה, אז בכלל אין לבני ישראל על מה לדבר ואל מה לחכות ובמה להתפלפל, ההבנה של הציוניות בתור שאלת ההויה והחדלון לעם־היהודים – היתה רפויה גם בידם, עד כדי עד כדי שישאבו מתוכה די אומץ להעריך כראוי את ה“קאמפף” וה“קעמפפער” שלנו ואת העובדות הממשיות שב“חיינו”, אותן העובדות המספרות על מנוסות שאין דוגמתן, ועל שערים נעולים, ועל מצולות־ים ועל מעשי־ריבולוציה נובעים מזה שאין לעשות אחרת ועל קריאות־מרד מפי אלה שחייהם היו עליהם למעמסה, ועל יחס מזוהם של אונס וכפיה נגד יהודים אביונים שנושאים עליהם, להוותם, שם “בעלי־בתים”, ועל דרשות ונאומים על דבר העבודה ועתידותיה מצד דלי־מעש שאין להם לא כוח לא חפץ ולא מקום לעבודה, ועל תפקיד קולני ופחות הערך בתוך עם אחר פרא ורחוק מחופש, ועל פרוקלמאציות כתובות בדם יהודים שהוקאו, ועל הבטחות שלא נתקיימו, ועל התלהבות גדולה בשעת ביעור יהודים ועינוי־בנותיהם ועל כל אותם הדברים, שעם המוכשר לשכחם בזמן מן הזמנים, הרי כבר נסתם עליו הגולל – – – להפך! כל מה שטרחו הפועלים־הציונים הללו וכל כוחם לא נתבזבז אלא בשביל להראות ולהוכיח להם, למתנגדיהם, שגם הם, פועלי ציון, למרות היותם פועלי ציון, אינם, בכל זאת, נסוגים אחור, אינם בורג’ואים! ולא עוד אלא שבסתר לבבם נשאר, סוף־סוף, מעין רגש־אשמה והתבטלות לפני אלה הסוציאליסטים השלמים, אשר הפוזיציה המארכסיסטית שלהם אינה מתנודדת מכל הרוחות שבעולם, בשעה שהם, הנאמנים גם כן לתורה התמימה הזאת, צריכים להוציא ממנה עוד פּרינציפּ אחד ובמובן ידוע גם להוסיף עליה… ולפיכך היתה התווכחותם עולה בקול נואש ובצוחת “וי, וי!” המארכסיסטים האמיתיים שמים לבם לתנאי החיים, צריכים לשים לבם לתנאי החיים! ובחיים הרי אנו רואים עמים מושלים ועמים משועבדים! ברם הרקבון היה באותה שעה נוסס בלבם ומגיד להם, להוותם, שהתיאוריה של מארכּס ז"ל אינה עוסקת, סוף־סוף, אלא במלחמת המפלגות ועל השאר לא איתמר בפירוש, ומכיון שלא איתמר התם, הרי זה “אידיאולוגיה לא־פרוליטארית” ומן המלות “אידיאולוגיה לא־פרוליטארית” יראו אימת מוות. קשה ממנה היתה אולי רק האשמה, – שבמובן ידוע יצאה מכלל אשמה ועלתה למדרגת הוצאת שם רע: – ארץ ישראל!.. כי, אמנם, אם על ידי עיקום־הכתובים וטרמינולוגיה מחוכמת יצא הפּרינציפּ הטריטוריאלי מבוסס כל צרכו, ולשם “פּרולטריזאציה ואינדוסטריאליזציה” דרושה ארץ, אבל, ראשית, אין נוהגין לדבר בעיקר זה הרבה, והשנית, – ארץ, כן ארץ, אבל ארץ פּרינציפּית, אוירית, “טריטוריה חפשית”, שלא יהא מקום להם, השלמים והבטוחים, לחשוד ולהאשים את מי שהוא באוּטוֹפיזם וריאקציוניזם. – – –

והם, השלמים והבטוחים, היו אמנם שלמים ובטוחים. כעבור שעה קלה אחרי שתיית התה, כשהוציאו את כל האסירים מכל החדרים להתהלך שעה אחת בחצר, התרוצץ קבר בראש החבורה של זרע בני יעקב, ניענע באצבעו והוכיח בקולו המהיר, כי עתה כבר לא יחיו את הציוניות “כל פוגרומים שבעולם”, כי לנוכח הפוגרומים יעמוד וילחם הפרוליטריאט היהודי, יד ביד עם אחיו הנוצרים, יד ביד ובראש המחנה, בראש, לפני הכל!..

הוא השתדל לכבד כל אחד ואחד מההולכים על ידו בשיחתו החשובה והיה פונה מאיש לאיש בתנועה אחת, שהביעה: אמת, כידוע לכם, הרי אני אחד מראשי הצ"ק, ובכל זאת, אל תירא, אחי, מפני, ואל תתבייש; אני רוצה להאיר עיני הכל…

ומפיו נשמע:

– רק קטני המוח – ממש קטני המוח – אינם יכולים להשיג – להשיג דבר גלוי – גלוי כזה – קטני המוח – כשנשתחררו האיכרים – הקפיטאל היהודי – האין זה ברור? – הפרוצס אחד הוא – אין אנו עם־סגולה – רק קטני המוח אינם תופסים את הקינֶטיקה – שני דורות – פרוצס גלוי – האבות – בעלי־בתים קטנים… שקועים באידיאליזם – הקלויז והשוק – לא יצאו אלך החיים הרחבים – עלינו – זרחה – לחלק המתקדם – שמש הסוציאליזם –

– לכו ביחד! יחדיו עם כל האסירים! אל תפגרו מלכת אתם! לאו, “קוּליקי”! – לא חדל השוער בתוך זה מפקד על החבורה הקטנה הזאת, אשר – אגב אורחא – בחדריהם ואפילו בפרוזדור עשו רושם אחר לגמרי מבכאן, גם שאם, אמנם, נראתה קומתם האמיתית, הקטנה, החלושה, החולנית, אבל – על כל פנים, איזו חשיבות מיוחדת היתה להם שם, חשיבות נאצלה מן הכרכים העבים שהיו מונחים על אצטבאותיהם, הכרכים העבים של זֶ’לֶזנוֹב ובוֹגדאנוֹב ומארטוֹב מכורכים ביחד. אולם פה, בחצר, בתוך כל האסירים, הנכרים והיהודים גם יחדיו, האסירים הרבים, גבוהי הקומה וגדלי הבשר, עם פניהם, פני אסירים גאיונים ומלאי בוז, בלו גיבורי הפוליטיקה האקונומית לגמרי. אמנם, חשיבתם בעיני עצמם לא סרה מעליהם גם כאן, רגלם דרכה בחיקוי של־מדעת לרגלי האסירים האמיתיים, ובקולם נשמעה ההכרה, שלהפך, אדרבא, הם סולת המקום, המה המתקדמים האמיתיים, בני הדור, נושאי הפרוגרס, מחזקי יד הפרוצס ההיסטורי, להם ניתן ה“זעלבסטבעוואוסטזיין” – ברם, צביונם, צביונם דיבר אחרת; צביונם צעק על הזיוף שבדבר, צביונם דומה היה בכל לצביון הילדים -האסירים הרבים מאד בתפיסת פוגרומושוק; ואולם בשעה שאלה האחרונים התהלכו עם הכל, עם הגדולים, והמיוחסים שבהם התגאו בנעלי הארג המרוקמים שעל רגליהם ודיברו בשבח מלאכותיהם: הרוג, בזוז, רצוח, נאוף – התהלכו הילדים הללו, שכל גופותיהם הרופפים צעקו: “חרסים נשברים, הלא גם זבוב אין בכוחנו להבריח מעל הכותל” ודיברו על דבר גבורותיהם במאַניפסטאַציות ובדימונסטראציות ובשמירה מפני הפרעות והתקוממות נגד פקידי הפוליציה.

בתוך המטיילים לא נפקד גם מקום ה“מבריח’ר” של חדרנו. העינים שבראשו המוטה־קצת זהרו משמחה. הנה הוא שב לביתו אחר מאסר של שנתים להתחיל מעלליו מחדש. המקטורן של החייל היהודי, אשר, סוף־סוף, עלה לו בט"ו פרוטות, כעין נכיון מחצי הרובל אשר הוציא מכיסו, התנוסס עליו לתפארה, וכל הפראַנטים שבין האסירים ניגשו אליו והתקנאו בו.

– הנה! – ראה פתאום אחד המוזיריים ראש עלמה אחת נתון בחלון אשר באגף החצר, שבו ישבו, לפי דברי שמעיה, העלמות מרֶצ’יצה.

– אי, חיים! – נשמע גם קול העלמה.

– מה שלומך, חנה? – שאל חיים בידידות רבה.

– תודה! – ענתה חנה – מה שלום בֶּריל שם?

– שלום לו. ה“דיֶלו” שלו עבר מהדפרטמנט של המיניסטר ליוסטיציה אל הדפרטמנט של המיניסטר לענינים…

– אה?.. – צעקה העלמה – איני שומעת מה אתה שח… דבר בקול רם יותר…

– ומה אתה אומר עליה? פנה ה“מבריח’ר” אל הנער החולה ההולך על ידו ועיניו רמזו על חזה של העלמה העומדת בחלון.

– נאדות מלאים… – ענה הנער קצרות.

– וה“דיֶלו” של חַצקיל… – צעק המוזירי.

– הוי עליכם, מצורעים! – גירש אותו השוער – לא יוכלו להינתק איש מרעהו… אסור לעמוד ביחידות… לך אל חבריך… קוּליקי…

פירושה של זו המלה האחרונה בפי השוער לא היה ברור גם לו גופא, אף כי הרבה להשתמש בה גם בקול, גם בפני עצמו. הוא הביע במבטא זה את כל חמתו, את כל ביטולו, את כל בוזו ואיבתו לאלה ה“קוּליקי”, לאלה האלומות הזעירות…

יח

לפני הטיול שתו המוזיריים תה את ה“מבריח’ר” והחולה. זה האחרון אמר, אמנם, מתחילה לכהות בהם, בדמותו, כי לוקחים הם להם את הרשות לשתות אתם מפני הכלי שלהם, שבו הוכנסו המים, וכזה אין עולה בחשבון, ואולם ה“מבריח’ר” עמד על צדם והעיד בהם, שהם “יאַטים” ויודעים כיצד להתהלך עם “אוּגוֹלוֹבני”. – ואכן עדות זו היתה נכונה. המוזיריים לא די שלא הראו כל אותות לחבריהם ה“אוּגוֹלוֹבני”, שהם מביטים עליהם מגבוה, עוד השכילו לבלי להביע להם גם כל רגשות של השתתפות־במצבם או חמלה. מידה זו, אמנם, עלתה להם למוזיריים בנקל, בלי כל סכסוכי־נפש… אך בעיני החולה מצאה חן עד מאד וימשוך אליהם חסד. ככלות השתיה, לקח הוא, הנער השחרחר, את שיורי החמין וישפכם על הרצפה למען לא יהנה מהם העני הזקן או האיכר אשר גורש מאחוזתו.

בשעת הטיול עלה ביד ה“מבריח’ר” להשיג בכסף דגים מרוקחים ועד הרבה מיני מאכלים עד שבשובו כרה כֵּרה גדולה לחברו החולה ולהמוזיריים. כולם אכלו לשובע, אף כי לא הותירו, ואף על פי כן, כאשר הביאו ארוחת־הצהרים, מין תבשיל של קטניות, והזקן ניגש אל הדף לקחת לו כף־עץ, התנפל עליו החולה הקטן והדפו אחור ויחלק בינו ובין חבריו את כל הכפות ויבט בעונג רב על שפתי הזקן הרוחשות בדממה. אחר־כך שכב על האצטבה ולא קם עד עבור המפקד השני, מפקד־הצהרים. אז יצא ויתהלך באשר התהלך וישב אל חדרנו קרוב לשעה הרביעית – מועד משתה התה השני. והפעם מצא מחזה מלבב עד מאד. החייל היהודי, בן־הארבעים, עמד וקונן על כל התה והסוכר שהיו לו ושלוקחו ממנו. “אלמלי השאירו, לכל־הפחות, חתיכות אחדות, רוצחים, רוצחים גמורים!”

– פּרוֹי! דיבר אליו ה“מבריח’ר” בז’ארגון שלו – כלום יודע אתה, מי שלח ידו בסוכר שלך? למי דרוש הסוכר שלך, פּרוֹי?! לך ובדוק בחפצי האיכר: הוא לא הלך לטייל. הוא נשאר לבדו בחדר. הזקן לא לקח.

– ודאי, – המה החייל – הזקן לא לקח, אבל גם האיכר לא לקח.

– ובכן מי, מי? – פיזר ה“מבריח’ר” מלח על פצעי השדוד.

– אתה גנבת! – נזרקה האשמה.

– פּרוֹי! הביט אליו ה“מבריח’ר” בטוב־לב.

אז ניגש הנער החולה אל היהודי ויעמוד צפוף אצלו. היהודי סר מעליו כחצי פסיעה ויעמוד. הנער נתקרב אליו עוד יותר ויעמוד. היהודי הביט בו בתמיהה וביראה.

– אבותי שלי… – הצטדק האיכר – אני לא לקחת… שהדי במרומים… אני אינני שותה תה… למה לי סוכר, אבותי שלי…

– ובכן מי לקח, הא?

– מה זה שייך לי, –נרתת האיכר – אני אינני שופט… דהיינו… אלוהים הוא השופט לכם…

– אבל למה כל הפרוצדורה– הפסיק הנער החולה – מי לקח? אני לקחתי! שמא תאמר, שאבוא לשאול את פיך, אם לקחת את הסוכר שלך ואם לא? ואת נפשך לא אקח ממך?

ומבלי הוסיף דבר קפץ קפיצה קלה וטפח בידו השחרחרה הקטנה והרזה על כל פני היהודי המנופחים עם זקנו הארוך. המוכה השתומם כשעה חדא: הוא לא היה מוכן לזה. אחר־כך הוציא גניחה משונה מתוכו והתחיל מטיל דברי קנטור והאשמה. הוא אינו נער קטן. את שלו ישיבו לו…

– הוא מבין רעה על עצמו, –דיברו המוזיריים איש אל רעהו – ה“אוּגוֹלוֹבני” אינם אוהבים את המדקדקים בקנינם הפרטי…

והם לא טעו. ה“מבריח’ר” ניגש אל קרבנו בשנים הדוקות ואמר לו:

– שתוק, זקן ארוך, ואם לא…

– ואם לא, מה תעשה לי?..

– אגלח את זקנך, – צחק ה“מבריח’ר” – ובלי זקן, יודע אתה למה הנך ראוי?

כאן הזכיר הנער, בתור ביאור, מין דבר שכזה, ששינה את צלם־האדם שבפני היהודי ושהשכיחהו את כל פחדו עד כדי להוציא מפיו גם הוא מין גידוף כלפי מעניו ומבזיו. הגידוף הזה – כמובן מאליו – לא היה כלום לעומת הדבר המגונה שהשמיע הנער, ואולם אנשי דברו התחפשו לנפגעים עד אין שיעור מביטוי זה.

– היאך! צעק ה“מבריח’ר” בשלוה נוראה – לאסירים אתה מעז לומר דבר כזה?!

– המתן־נא – דחף הנער את חברו הגדול ממנו – אני אראה לו. אני אשיב לו את הסוכר שלו…

ולאחר רגעים אחדים, כשכבר ישב היהודי במנוחה על האצטבה ואמר להתנחם על צרותיו, התגנב אליו הנער, וישפוך על פניו כוס מלאה מים קרים ויחל להכותו באגרופיו הקטנים. והיהודי הרטוב, הנרעד מהפתאומיות שבדבר והמשוגע ממראה־עיניו, אשר לא האמין בו, לא עמד בפניו ויקפא על מקומו בגוף נתון למכים. אולם בראותו, כי גם הגדול הולך אליו בשלוה ובאגרוף קשה ונטוי, שב אליו רוחו והתחיל מסתובב בחדר, כשעיניו קמות מרתת וחיל. “צעק… צעק! – לחש לו הנער מרגע לרגע – צעק!.. מדוע איך צועק! הלא אני מכה אותך!..” והממהו בלי הרף. אז נזכר האומלל, כי יש באמת שומר בדלת, וימהר לגשת שמה, אך בטרם פתח את פיו, נשמע “אה־אה” משונה מפי החיה הקטנה, “אה־אה” של תאות הסכנה, כאומר" אה־אה, אתה רוצה למסרני לדין? לקבול עליו? לא נעים הדבר, אך“… ותוך כדי דיבור חטף את המוט מן הנקבים אשר באזני כלי־המים וישברו על עורף אויבו. ולא הפה ממנו, לאחרונה, אלא מעיפות, אולם כל גופו הדל העיד בו, כי עדיין לא שבע. שבע־רצון היה ה”מבריח’ר", אך גם בפניו הוא ניכרו מעין עקבות של שממון, לאמור: ומה בצע שהיכוהו?..

פני החייל היהודי זבו דם. עינו האחת כמו לא נראתה מחמת פצעים. הוא ישב בנחת וכאילו לא הבין מה קרה אותו. אך הנער, כחתול ביתי, הסתובב אצלו, חרק שניו והתגרה בו:

– נוּ, השומר כבר בא… מדוע איך מספר לו, מדוע? הא? עתה כבר למדת, איך להתנהג עם אסירים? עתה הראית לדעת…

– לך לשתות תה, ילד’ל! מנעהו הגדול מלהתנפל שוב על הפצוע – איש אינו חייב לו דבר. סוכר חדש יש לנו די והותר. ידע מעתה, איך לומר ככה…

אמירה זו של היהודי ה“מבריח’ר” היתה בעיני הפוליטיים, שישבו ומצצו את הסוכר לתוך כוסותיהם, לדבר שאין בו ממש, לכאורה, ואולם מי תיכן רוח ה“אוּגוֹלוֹבני”? מסתמא כעסו על שאמר היהודי להביא דינו לפני השומרים. הם אינם אוהבים שיהיו אויביהם פליליים…

ופתאום התנער היהודי ממושבו וירץ אל הפתח, ומבלי לדפוק בו כלל, התחיל לריד בשיחו, כאילו לא נתכוון לספר זה לשומר, אלא לו לעצמו:

– הם יהרגוני… הם יהרגוני…

אולם די היה לו לראות את הנער קם גם הוא ממושבו שישוב למקומו.

– אולי טוב לך לספר על כל זה לפני השר בשעת המפקד?

וישתוק היהודי.

– אני מיעץ לך לספר. אל תניח לדבר הזה כך!..

החייל עלה על האצטבה ויכבוש פניו בכותל.

– הא?! התספר?!

– לא…

– ראה־נא!..

יט

רק שלושה ימים, מיום הששי בבוקר עד יום הראשון בצהרים, שהינו בתפיסת פוגרומושוק עד לכתנו למיוואַלנה, ואולם הרשמים היו כאן תכופים ומיוחדים. עורק־החיים, כמו שרגילים לומר, דפק כאן באינטנסיביות מרובה, ואותו הקול הבלתי־נפסק עדיין בעולם ניסר בקרן־זוית זו ברמה. האסירים לא הרבו בשינה ולבותיהם ערו תמיד למאורעות, לשערוריות… המשחקים היו פה גם כאן אחרים. בארנובסק ובסרדינוב שיחקו ילדים, ילדים טיפשים ואכזרים, אבל ילדים; גדול היה כוחם במשחקים מצוינים, שיש בהם עד כדי להכות מכה רבה, אבל עלובות, עלובות ומעוררות־שחוק, היו, למשל, “תהלוכותיהם” במשחק־האישקוקי, אלה התהלוכות הנמהרות, הפתאומיות והמעידות על חוסר־המוח של מצביאיהן. לא כן משחקי פוגרומושוק. פה היה אפילו שחמט, שהרבה שכל יהודי נשקע בו. גם התעלולים שהיו נעשים מאיש לרעהו כבר לא היו “בּאַביטשי” ו“ז’גוטי” גלויים, אלא – מעשי מוקשים נסתרים וכיוצא בזה; וב“מעשי המוקשים” האלו – או בשפה המדוברת: “לאזן א מינע” – היו חוטמים של בני אדם שקועים בשינה ו“פימפערלעך” מכשכשות שם, או נעורת של פשתן דולקת בתוכם… ברם, מה כל זה הלהט הקטן ואלה התאוות הקטנות לעומת ההתלהבות והנכלים והקנאות והמזימות והערמומיות וה“הינטער־פיסלעך”, שנקראו ונתגלו בשעת משחק־הקלפים! כובד־מלחמה! וגדולה ועמוקה ביחוד היתה מלחמה זאת ביום הששי בערב ובכל יום השבת, בעת שבחדר אחר היה מנין לקבלת מלכתא ולתפילות־שחרית ומוסף, ונמצאה, לפיכך, אמתלא להלהוטים אחרי קוביה להימלט מתוך חדריהם ולהיאסף יחד לשם זה. אלו היו ממש עליו וירידות, סערות ואסונות, נפילות ונצחונות – – –

כן, נצחונות, מורי ורבותי… סוף־סוף, לא נמלטתי גם מן הקו הזה, ולו בזכרונותי שמן הימים האחרונים ל“מסעי” ההוא…

נצחונות… ושונים היו הנצחונות האלה, גמורים ולא גמורים, עוברים וקיימים, ומהרבה מינים… מעבר אחד: נצחון מצד ה“מבריח’ר” בן־חדרנו על משחק־בקוביה יהודי אחד, בעל “ירמוּלוּצ’קה” מרובעה על ראשו הארמני היפה, שהציג ימים רבים “בדיל־הדל” את כל “הקאַרטז’ניקים” שבתפיסה ובאותה השבת באתהו “מפלת המן”… מעבר שני: נצחון מצד הגנבנב, הנער השחור, על היהודי החייל, בזוי הנפש, לפי כינוים של המוזיריים, שלא עמד בדיבורו והתאונן לפני השר על מכותיו אשר הוכה, והשר עשה אתו, את המתאונן, חסד ופקד להוציאו מכאן ולכלוא אותו ב“קאַרצר”, ושם, עפ"י הודעת הנער מבעוד יום, עשו לו מה שעשו… ולבסוף: נצחון על יֶרמֵי (שם האיכר שגורש מאחוזתו) ומצד הפוליטיים, שעשו בו אגיטציה כל אותו אור ליום הראשון והוכיחו לו באותות ובמופתים שאותו הנסיך, שהוא, ירמי, שמע, לדבריו, עוד בכפרו על אודותיו, שהוא, הנסיך דהיינו, דורש טוב להם, לאיכרים, הריהו בעל פסיכולוגיה של בורג’ואה ודוקטרינר!

– מי? לב ניקוליוביץ. דהיינו? – לא הבין ירמי; בעיקר לא תפס מוחו גם את החרפה גופה שבזה: איך? דוקטרינר? דוֹקטוֹר? לא, גראף טולסטוי הוא, ולא דוֹכטוּר… אבל בדרך כלל השיג, כי, בכל אופן, כּונתם של אלו היא לבזותו בכינויים, ועל זה אי־אפשר היה לו לבלי להצטער – לא, לא טוב לדבר עליו רעות… לי יעצו רבים לילך אליו… ואני אליך… עד ביתו אגיע… עד נחלתו… לכשאקבל שחרור, דהיינו…

– אבל טולסטוי מטיף לבלי להתקומם נגד הרע! התווכח בקול הלמדן שבין המוזיריים – נו, האין זה דוקטרינריות?

– איך זה, אחים? – לא חדל ירמי לתהות –לבלי התנגד… היינו, לבל יצמח ענין גרוע, חלילה… ליב ניקוליוביץ דורש טוב לנו… שלא יהיה אי־יושר… שתהא אדמה לכל האיכרים… הוא שונא את אוכלי העולם… “לא תרצח” – כתוב בספריו… אומרים כך… לא קטטות, לא מלחמות, דהיינו…

– מלחמות! – הריעו כל המוֹזיריים פה אחד – גם אנו הננו נגד המלחמה! רוצה אתה ונקריא בפניך…

ירמי רצה, כמובן, והם הקריאו לפניו מתוך פרוקלמציה רוסית ממועכה, הוצאת ה“בּוּנד”, שהתהלכה מיד אל יד כל אותו היום. הוא האזין כל העת בכיוון־הדעת לכל הדיבורים שהיו שם ב“אגרת” ע“ד איזה רכוש דורס בעל ראשי פתנים הרבה המבקש לו מרחב ושוקים, ופניו בלטו ועיניו קמו. ראש גוי!.. אולם הנה כבר עברו את יער החכמה והגיעו עד “הדם השפוך ע”י כל זה והגופים המפרפרים בגסיסתם” – והפרי המקווה עלה: ירמי נידנד באצבעו תחת סנטרו, ממעל לכפתורו הגדול והמיוחד, גנח ואמר:

– אמת… כל זה אמת לאמיתו… רציחה, דהיינו…

והגיע הדבר לידי כך, עד שגם כשנודע לו לאחר־כך מפי “אחיו”, שאגרות כאלה אסורות הן למקרא ויש בהן סכנה רבה, אם יבואו הז’נדארמים מחר הלום (שמועה עברה אז, ולא בלי כל יסוד, כי ממחרת, ביום הראשון, תהיה בדיקת ז’נדארמים בתפיסה, לפי שנתפשטה המחלה ונתמלאה סאתה ע"י חדרי הצרעת שהיהודים יושבים בהם, למרות הקרשים שעל חללי פתחיהם…), לבש ירמי עוז ואמר: אֱהֶה!"… הוא יחביא את המגילות… הוא יחביאן בתוך כתביו הוא… מאחורי האיקונין יחביא… שם לא יחפשו… והוא אינו ירא את האיקונין… עץ המה… עוד בטרם ילך להתפלל – יחביא את הכל היטב, היטב…

– איך “להתפלל”?

– כך!.. הלא שבת שלנו…

– אבל…

ההודעה כי הוא, ירמי, אחרי ככלות הכל, ילך גם מחר להתפלל, היתה תמוהה ביותר בעיני המוֹזיריים. האן כיצד?! מכיון שהוא מסכים ו“מכיר”, שהמלחמה דבר רע הוא, הרי צריך הוא להבין מאליו שאין זו אלא ממעשי המפלגה השוררת. הא למדת, שכל הרעות ממנה תצאנה והיא גם היא, ברצותה להוליך שולל את העם, תבדה אמונות תפלות. וממילא, שהפרוליטריאט אַל לו להיות נתעה בשוא! ומכיון שכן – איך אפשר להאמין באלוהים ובתפילות?

– ומה דימיתם אתם, – יִשב הלמדן את הפליאה וניחם את חברו – כלום איכר דומה לפועל פבריקאי? עליו אפשר להשפיע!.. הפועל הפבריקאי נפגש עין בעין עם מוצצי דמו… ואפילו רוסי… אבל האיכר… האיכר לעולם נחשל הוא…

כ

…אותו אור ליום הראשון היה הלילה האחרון במסעי מא. עד מ. ממחרת צריך היה להוליכני לצָרתנקה ומשם מהלך שתי שעות למיוואלנה. מה שפגשתי שם, במיוואלנה, ומכאן ואילך הוא, כאמור מראש, לא מעניני. את זה, לכשתרצו, אפשר שאספר לכם, אחי ורעי, בפעם אחרת, כשהשעה תהא יותר מוכשרת לכך. עכשיו – הלא כבר נלאיתם אתם… ואני… אך אני הלא כבר אינני מן הענין.

כן, מסרדינוב ועד הנה – אינני מן הענין. ואולם הלא ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני האנשים, שעיקר מהותם הוא מה שאף רגע אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא, שאף הרף־עין אחד לא יחדלו מחשבה על אפסותם הם המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדן העולמי בסוף הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם מבלי שינדנד אותה ההכרה של “פליאה ורעוּת־רוח… פליאה ורעות רוח”… ושאף על פי כן… אף על פי כן: למרות ה“אין־כל־נפקא־מינה”, ה“אין־כל־נפקא־מינה” אפילו ב“אין־כל־נפקא־מינה” זה גופא, הרי הם אינם חדלים מעשות את מלאכתם ומהרהר את הרהוריהם, מאהוב את הקרוב להם ומשנוא את המכוער, מרחם על המעונה ומפרוס לחמם לנצרך, מרעוד מרעב ומקור ומהתאוות לאשה, מהצטער בצער עצמם ומבכות בהתכווץ לבם… וכשחתול עובר הרי הם מכירים, שזה חתול ולא הם, שהם אינם חתול ושלא טוב להתגלגל בחתול… כי טוב לו לאדם מן החתול. –– –– ––

שכוב שכבתי מן הצד, אבל קלוט קלטתי הכל. היתה השעה התשיעית לערך. מפקד לא היה באותו הנשף, מפני ששרנו, שר־התפיסה, שפך לתוכו לכבוד קדושת היום הבא יתר על המידה. המוֹזיריים כבר כילו את מלאכתם עם המגילה־העפה שלהם ועם ירמי. מבעד השמשות השבורות נדף ריחו של שלג מתמזמז ונראו צבעי עננים אפורים ורפים, אבל דוקא רישומו של כגון דא לא היה ניכר כלל בפנים. כל הגופים היו על האצטבאות המשופעות והראשים התחלקלקו בכתלים הנטויים. ירמי היה גם הוא כבר על משכבו שאצל הזקן, ואחיו, מנצחיו־למחצה שלפני שעה עזרו בקולותיהם הצרודים על יד הניגונים במקהלה שבקעו ועלי משני החדרים שהיו לנוכח חדרנו. המלות הרוסיות המשזרות באותן הזמירות: “במרחב השתפכי, מנגינתנו! הסתערי מסביב! על תבל דגלנו יתנופף! ונושא הוא כרוז למלחמה, נקמה ורעמים. –– –– ––” יצאו דחופות וגאות, בוערות ובוטחות, והרחבה כבירה פרחה וגדלה…

– Лейся в даль наш напев, мчись кругом

Над миром наше знамя ве -е -е -т -

סילסלו והתחננו כאן…

И несет клич борьбы, месть и гром –

גילגלו משם…

התכנסתי יותר בקרשי האצטבה. איזה דבר נעשה לי משונה, אך מה הוא הדבר לא ידעתי. התאמצתי בכל עצבי מוחי להעלות ברור מה משונה לי, ולא יכולתי. אור העששית הקטנה והמעלה עשן, שהיתה שומה על הדף החדש, גם הוא הפיץ קרנים משונות־שואלות אל עיני ולעומת הקול המזמר פה אחד. והקול זימר וזימר פה אחד, נהיה לבסוף אפילו מוֹנוֹטוֹני, ורק לאט־לאט החל להתבלבל פה בחדרנו בעקב הנער השחרחר ששב אל סיפורו לה“מבריח’ר” בדבר מה שקרה לחייל היהודי לאחר ששמוהו אתמול בלילה על פי פקודת השר בקארצר. אותו האברך בעל הירמולוצ’קה מסר לו את הכל בפרטיות. קרקס היה שם!..

– חברה! – קרא אחד המוֹזירים מתוך חדוותא – מי מכם זוכר את אותו הפועל־הציוניסט שישב אתנו אשתקד בחמאַנוֹבוֹ? הזוכרים אתם אז, בראשון למאי, כשצילצלנו בזמר הזה, והיתה התלהבות בתוכנו, פרש פתאום והתחיל: “פעראייניגן זאל אייך דער הייליגער צוועק צו מאכן פון שרעקליכן גלות א’ן עק…” אתם אינכם זוכרים? שחוק, אני אומר לכם: אנחנו – עשרה קולות: То наша кровь горит на нем, то кровь работников… – אש להבה! והוא מצפצף יחידי: “פעראייניגן” “אין אונזערע צייטן…” קוֹמדיה!

– מצווה עליו! – התרונן גם הנער כמו מיין, ובשעה שהיה מזכיר דברי בעל־דבביה בצורתם ובסגנונם היה משמיע קול כאוב ומחקה גם את הטעמתו – אמרת מראש, שאני הכיתי אותך, סנטר- טריפה, החזק בשלך! לה“שרץ” טינא היתה בלבו עלי ובוודאי הייתי מקבל ממנו פסק… והנה לא! חכם… כשה“שרץ” (השר) שואלו: “איככה היכה אותך זה, והוא חולה?” – נפל על המציאה להראות עליך, הבריא… " אה, הנך בר־שכל כזה? הכל מכים אותך – לך אל הירמולוצ’קה ותיהנה גם אצלו"…

– אבל מה בצע לירמולוצ’קה, שנטל ממנו את הרובל, אם הוא איבד אותו לי היום במשחקו, הא, ממזר’ל – התהולל ה“מבריח’ר”.

– אחת היא… אבל שמע־נא, איך הוציא ממנו את הרובל. בא הוא, הדג שלנו, לשם. “בשל מה?”… “היכוני”. “אה, היכוך”… (הם כבר ידעו: אני הודעתי להם ע“י שליח עוד בצהרים; אפשר שכזה וכזה יבוא בערב אליכם; ט”ו פרוטות יש אצלו, ט"ו הפרוטות שלך שנתת לו בעד המקטורן). נוּ, ניגשים אליו, כנהוג, בניחותא: “תן את ט”ו הפרוטות!" החכם עודנו מכזב: אין לו… מכבדים אותו אחת ושתים ולוקחים. שה, סוף שכבו לישון. הוא אינו מסיר את מנעליו. אה, יש דברים בגו… נוּ, אתה היית מאמין, שיש לזה עוד כסף? אה, חזיר!… ניגשת אליו הירמולוצ’קה שלנו ושואלת: “מוסר, מדוע אינך מסיר את נעליך?” אינו עונה. “מטמונים יש לך שם, בן אדם נאה?” בחיי אשתו וילדיו – לא. “היודע אתה – אומר לו דנן – שזה רק עתה אבד ארנקי של ממון מצלחתי וצריך לעשות בדיקה?” – “אני לא גנבתי”. – “אם אתה לא גנבת, מי גנב? כולנו אנשים ידידים ומשלנו לא יקח איש דבר מרעהו”… הוא נשבע שבועי־שבועות – חפשוּ! – “הסר את מנעליך ונראה, אם לא החבאת את הארנקי שם”. בוכה ואינו רוצה. סתמו את פיו וחלצו את המנעלים – רובל כסף!.. שומע אתה? נטרפת פתאום דעתו עליו – חטף את הרובל בשתי ידיו, קפץ את הכף וצועק. יהרגוהו והוא לא יתן… רע!.. התגנבה הירמולוצ’קה מאחוריו וחטפה את הרובל מתוך ידיו… חוֹ־חוֹ!.. פה היה בתוך אנשים לא טובים – והחליף את מקומו… שם יוטב לו… והתדע מה עשו לו אח"כ? –

– די! אמר “המבריח’ר” – אני יודע. צריך לישון. הוא ידע מעתה, כי ידנו בכל מקום…

הוא קפץ בתחתוניו מעל האצטבה, ניגש עד המנורה המעושנה והקטין את אשה הנלאה. הכתלים נבלטו עוד יותר בחצי־האפילה ודממה־לרגע פרשה את צלה. ובאותו הרגע נעשה לי ברור־ברור וגם המשונה שבתוכי נעשה חיוור ושקוף. המנורה שתקה. נתגדל אורה, נקטן אורה – היא מנורה זעירה, עשנה ונלאה, והיא שותקת. למה למהר במיתה? למה למהר להחליף? מה פתאום? מה קרה? הדבר אינו משתנה. הדבר נמשך ואינו משתנה. ידם בכל. נוסעים למיוואַלנה, חוזרים למוֹזיר – וידם בכל. התוך אינו משתנה. גזירות תרס"ד… רומא וירושלים… זירה… פריצי חיות.. קאַרצר… ירמולוצ’קה – עצם אחד. גבורת בן־יהודה, ז’ידוק פולני – תוכן אחד. המנורה צודקת; היא שותקת. היא יודעת את ערך העתים המשתנות, התנאים המשתנים, החיים המשתנים. זכוכיתה מתפוצצת – הקליפה משתנה… חוּ־חוּ. הקליפה החיצוניות – והתמצית אחת. הניגון אחד… אלה משוררים והוא משורר… הם במקהלה והוא יחידי… פועל־ציוניסט… חוּ־חוּ… קולם עולה עליו… ונפשו תשתפך… "אין אונזערע צייטן… Лейся в даль… עס ווערן געשענדעט… – наше знамя…אידישע פרויען… – ярко рдеет… אין מיטן די גאסן… семя грядущого הו־הו־הו… הקוטב אחד, אחד. פֶּה לא ניתן למנורה; היא כבויה; היא שותקת.

ממחרת הוֹלכתי למיוואַלנה דרך צָרָתנקה. גם בצרָתנקה יש בית־סוהר.

(תרס"ו, “המעורר”)

כששב מן הקונגרס, מיהרתי לבוא אליו.

­– הרואה אתה, – קידם הוא את פני ­– נבואתי נתקיימה.

– נבואת פּסימיסטים מתקיימת תמיד – העירותי.

– פּסימיסטים? עקיצה, הא? אבל לא, חביבי. כן, אנכי הנני פּסימיסט! אנכי אומר זאת בגאון. נבואתי נתקיימה כמעט בכל דקדוקיה ופרטיה. הזוכר אתה מה שאמרתי לך שבועות אחדים לפני החתונה? אנכי חזיתי הכל מראש. רשות גמורה יש לי להחליט, ואני, אמנם, מחליט זאת בגאון, כי עיני ראו את כל הבאות עוד לפני עידן ועידנים. מעולם לא אביתי להתמכר לתקוות כוזבות והנני – יכול לאמור בבטחה – פּסימיסט גמור מן השעה הראשונה. הדברים האלה ממש היו על לשוני עוד לפני הקונגרס הששי.

כי באמת, מי פתי יאמין, שפלשתינה תינתן ליהודים, ובכלל, מה האושר בזה? מה להמון ולפלשתינה? ההמון צריך ללחם…

– והארציוּת, – נכנסתי לתוך דבריו – כסבור אתה…

­– לא! – שילם לי הוא מידה כנגד מידה – אנכי יודע את שגעונך. אנכי כבר שמעתיו: אידיאל עממי, גאולה… אנכי אינני מאמין בזה, פלשתינה, טריטוריאַליוּת שכמותך – כל זה לאנשים אשר המציאות אינה נגד עיניהם. אנכי, בתור ציר לקונגרס, נחשבתי על האגף הפוליטי. לעשות פוליטיקה תיכף – אלה הם כבר דברים אחרים! זהו ריאליזם. ואולם, לדאבון-הלב, השכל הפוליטי זר למנהיגינו, ­– על המוננו כבר אין מה לדבר – ואנכי מתיירא, או יותר נכון, אנכי בטוח, כי עלי, לדאבוני, למשוך את ידי מעתה מכל וכל ולהתפטר לגמרי. נו, הגע בעצמך: היש יכולת לאיש כמוני לעבוד ביחד את הנבערים, מותר לומר, האידיאוֹטים האלה? לעבוד עמם ובשבילם – פֶה! אמור אתה: היכול אני לתת כבודי לכלימה במידה כזו? אנכי הן לא דרשתי מאלה חברי ה“אגודה”, כביכול, שישאוני על כפיים. התנשאות והתנפחות רחוקות ממני. אנכי רק אראה להם לדעת, כי בלעדי עוד לא עשו דבר ובלעדי לא יעשו דבר, ועל זאת, על ההבדל הגדול, מותר לומר, התהום שביני לביניהם. הלא עליהם, לכל הפחות, להודות, הלא את זאת עליהם להבין ולהכיר, הלא זה, כמדומני, לא כבד מהם להשיג!

הוא הגיש לי פפירוסה.

­– רואה אנכי, חביבי, – הוסיף איש שיחי אחרי אשר הבית מלא עשן – כי הפּסימיזם שלי מדאיב את נפשך. ואולם הבה ואגיד לך, כי בימים האחרונים נוכחתי למי שעל אנשים כמוני ניטל להסתלק מחיי החברות ה“אידיאליות” ולשבוע “מר-הבדידות”, כמו שאומרים המשוררים. נוּ, לאחר שאנכי עושה חשבון ברור – מה נתן לי הקונגרס, מה? אנכי כבר איני מדבר על השערוריות, אשר – להוי ידוע לך – דעתי הפרטית על אודותיהן שונה מדעת הכל. מצד אחד, כמעט שהייתי בטוח, כי גם עד מהלומות יגיעו הדברים, כי הן לא תדע, חביבי, ולא תאמין, אם אומר לך, עד כמה גדולה תאות הנצחון המפלגתי. ולאידך גיסא: אַבּסטרוקציות, ריב, דבּאַטה – סימן לחיים. אנכי כבר אמרתי בבאַזל, כי גרוני הניחר, אין לי עֵד יותר טוב ממנו, שחיי שוטפים ברעש. ובכלל סכסוכים, ויכוחים, מתפלפלים, מדיינים, גילה, רינה…

בבותיו כוּסו עצבת.

– ואולם הטורח, העמל, הנדודים – מה אומר ומה אתאר לך? חביבי! התוכל לשער בנפשך? והעיפות שהשאיר אחריו הקונגרס האחרון? ובכלל, בריאותי… חוץ מזה – שִני… הלא איני יוצא מפתח-ביתי. עוד טוב שמצבי הפינאנסי מרשה לי להשתמש בזה הדאנטיסט ה… ה… הוי, שד, שכחתי את שמו… היודע אתה, אתה שני בשורה העליונה תיקן באופן היותר נעלה, ורק מלתעותי עדיין לא העלו ארוכה. בכלל, אין שוה לדבר על כל זה. דעתי הלא ידועה לך: החיים אינם אלא פיקציה… שעמום ושממון… מה אתה מביט? השרשרת? קניתיה בפאריז… שרשרת יפה, אבל השעון, אהה, הוא רק של כסף!.. אל תקנא בי, חלילה, רק של כסף! היודע אתה, בימים האלה פרעתי הרבה מחובותי. ומה אתה אומר לחליפתי החדשה? הלא תצחק: דבר אחד טוב בזכות הקונגרס! איני יודע, אם שוות היו ההכנות… בכלל, ראיתי ונתתי אל לבי – אתה חשבתני תמיד לאגואיסט, ואנכי, אמנם, איני מכחיש את זה. הפכי: אני מתגאה בזה. האדם, על פי הכרתי האמיצה, צריך להיות אגואיסט. פסימיסט הנני יותר מדי להאמין באלטרואיזמוס ובשטותים כיוצא באלו. האדם הוא חיה. האדם דואג לנפשו – חוק הוא בהתפתחות-הקולטורה. ואנכי מוסיף ואומר: ידאג כל איש ואיש לגרום אושר לעצמו ויהיו כל בני האדם מאושרים. הנה, למשל…

הוא נפסק רגע מעצמו. גץ יצא מעיניו.

– כמובן, – אמר – לעת-עתה אין עוד מה לקנא בי… אנכי מתלוצץ, רֵע!.. מאותו הביקור, אשר נדברנו על אודותיו, הייתי אצלה רק עוד פעמים מספר… אביה – הלא הגדתי לך כבר ­– אינו עשיר… בס“ה בוכהאלטר ראשי בחברה לאחריות. הנהגת הבית – לא על המדרגה הראשונה. והענין בכלל – אהה, עודנו רחוק מגמר, עודנו במצב-ההתהוות, בבחינת ה”הסתובבות" – אם הורשה להביע כך. כל סימנים חשובים עוד לא נראו. אך, איך שיהיה, אמור מה שתאמר, חביבי, איך שאנכי, בתור, בן-אדם מודרני, מתייחס בסקפטיציזם אבסוׁלוּטי אל כל מיני הרגשות הרומאנטיים (הלא על כך אינני ציוני-ציון, חה-חה-חה!), הנה בזה הלא אי-אפשר לכפור, האין זאת? “האהבה! האהבה!”, כמו שאומרים המשוררים. והיא, רעי חביבי, – מה אומר לך? במלה אחת: נחמדה, במיטב שנותיה, פורחת… יודעת פרק בשיר… אגב-אורחא: התאמין, רק זה לא כבר קראתי איזה תרגום מ“הסונאַטה הקרֵיצֶרית”. מה אתה אומר על הזקן? פּסימיזם אשר אין תרופה לו. אף שלאידך גיסא: בשעתו נהנה גם הוא ממנעמי החיים. לעת-זקנה לא קשה להיות צדיק. כן, עיקר שכחתי: מה דעתך על רוסיה? פרוגרס, חי-נפשי!

[תרס"ו, “המעורר”]

כשהתחילה “הלהבה” לצאת לאור, ולבותיהם של שוחרי ודורשי שפת עבר התחילו דופקים ברננה ובתקוה,והסופרים המובהקים עם המתחילים שבערי השדה התחילו עטים אל עיר-המערכת, הללו לדרוש ולקבל שכר והללו למצוא איזה תוכן לחייהם –היה שבנא הסופר מן השרידים היחידים, אשר הופעת מכתב-העת החדש היתה להם למורת רוח.

שבנ“א, כלומר ר' שמואל-בר בן נחום-אהרן הסופר, התחשב על המליצים הישישים אשר בעיר הוצאתה של “הלהבה”. בשעתו השתתף, כמו שאומרים היום, ב”הכרמל“, ה”קול“, ה”עברי“, ויש סברה, שגם ב”כנסת הגדולה" באו מכתביו ומאמריו. ואולם זה רבות בשנים, שקסת-הסופר אינה תלויה במתניו וחדל להתנבא במחנה.

ר' שמואל-בר מתגורר אצל אחד מחתניו לוקחי בנותיו. בניו למדו בנערותם בגמנזיות ואינם יודעים את ערכו בתור סופר, זאת אומרת: אינם למדנים גדולים ב“עברי”. בתו ואישה, על צד האמת, אינם ג"כ מהמוקירים-רבנן ביותר, וביחוד שהזקן העובר-בטל הריהו טרחן וסרבן לא רק לפעמים. ואולם זכות “נחלתו” של ר' שמואל-בר עומדת לו לעת זקנתו.

חייו של שבנא עוברים במנוחה. ברם, געגועים יש לו בלבו. הכל חלף-הלך לו…

אין הוא אומר, שאז היתה ספרות והיום אינה. זה המושג של “יש ספרות” ו“אין ספרות” הריהו מוזר קצת לשבנא הסופר. הוא יודע רק, שאז כתבו. אז כתב הוא, אז ראה את השם “שבנ”א" חתום חדשים לבקרים. והיום – אמנם, גם עתה כותבים, אך עתה – אין כל.

הוא, אמנם, ניסה פעם ושתים לוותר, לעשות קצת גם הוא בלהטיהם של אותה החברה – אבל אין בני הדור נשמעים לו!

ואם כן, אם כוחו הוא אין בשרירי בטנו, הלואי שהיה, לפחות, אין-דבר לגמרי – וסוף… אך הנה לא. אלה מראים אותות-חיים, הולכים ומעלים להבה חדשה. והנה מה שהאמונה צולעת פה על ירכה – הלא אין צורך להזכיר. אבל מילא… הוא בעצמו הנהו תלמידו – יש שהוא גורס: אלוף נעוריו – של בעלי-“הדביר”, ועל קנאת אלוהי צבאות לא יתעבר מאוד. אפס כי היתה פה גם השפה למרמס-רגלים – הגם על זאת לא יהמו מעיו?

הנה משל אחד מני אלף. הוא זוכר, כי – אולי לפני חצי יובל שנים – כתב חרפות על אלה הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו, ורפיון לא היה בימינו לכתוב כיאות ובלשון-עבר צחה: “הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו”. והיום? היום באים הם וכותבים פשוט: “סוציאליזם”, “סוציאליסטים”. והנה מוחל וסולח היה הוא להם על שאינם מוסיפים, כמוהו לפנים, “שר”י", אבל המלה כשהיא לעצמה: “סוציאליסטים” – היאמר בעברית כן?

ואולם “הלהבה” נדפסה יום-יום. ובהמשך הזמן שמע שבנא גם את הצעירים מתאוננים. היא החלה לשרך את דרכה… או בלשונם הם: “אינה מתקדמת למדי; אינה פרוגרסיבית” כראוי.

והצעירים, אמנם, היה להם על מה להביע אי-רצון. הללו דרשו ולא קיבלו שכר, והללו לא מצאו בזה – ב“היומן החדש” – את התוכן לחייהן.

ונתהפך הגלגל. דוקא בעותה עונה שמאסו הצעירים ב“הלהבה” הדועכת לאט-לאט, התרגל אליה ר' שמואל-בר וגם כן לאט-לאט, ותהי היא חברתו בשעת ארוחת-הבוקר, בשכבו את משכב-הצהרים וגם, לפעמים, בקלויז אחרי התפילה. הכל נטו אוזן, והוא הקריא את החדשות. ואפילו השפה כאילו חדלה להיות כחצץ בין שניו; ויש גם שהתעורר בו החפץ לנסות את כוחו עוד פעם…

לא אסתייע מלתא!… באותה שעה שישבו הצעירים וריננו על ה“אתחלתא דגאולה”, על הפרוצס הנאוטראלי ומיתת השפה המתה, ישב שבנא במענו ושפך את שיחו באגרת-שלום לאחד מידידיו-בנפשו:

“הלא שמעת אם לא ידעת גבר עמיתי על הלהבה היקרה, אשר נקטפה בעודה באבה באשמת סרי סוררים ורודפי קדים המתפרצים מפי אדוניהם לאמר: ידינו לא נגאל בעבודה ועצת דורשי טובתם כל הימים ישיבו אחור, והלהבה אשר היתה לי למשיבת נפש”…

הוא כילה את מלאכתו ואמר לשלוח את האגרת ולהתנחם על הרעה אשר מצאתהו. והנה הוגד לו, כי גם הפוסטה שובתת: “המכתבים אינם מתקבלים בפוסטה”!

“ימי נזעכו – הוסיף הזקן בתרעומת – מפני צפרני החיה הטורפת הלזו אשר לא תדע רחם”…

אז קינח את זקנו הלבן במטפחת אדומה וחזר והוסיף: “קברים לי”.

כשאבדה לו, לקיטין, משרתו הדלה והמשעממה, ששעות עבודתה היו שתים-עשרה למעת-לעת ושכרה קרוב לעשרה שילינגים לשבוע, לא התחיל לבקש לו אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אדרבא…

פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…

ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, השחור, היחידי… וכבר אז התחיל הוא, קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה – לדבר על אודות מכר פלוני ומכר אלמוני, ש“הם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי… ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…

ומכיון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, הנה על צד האמת, אין מה לחשוש.

ברם, אף על פי כן, כל זמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…

יתר על כן. באותם הפרקים הרחוקים, כשהיתה “מיסיס” זו מתיישבת בדעתה לבוא לכבד את החדר (אפשר שהיה לבה מגיד לה באותה שעה, שהשכן, המשונה, אף על פי שאינו דובר דבר, הנה בצער נפשו הדומם מתרעם וקובל הוא על החלאה המרובה…), היתה מוצאת דוקא ספרים פתוחים ומעורבבים על השולחן. היא לא זכתה בנערותה ללמוד בבית-ספר ולא ידעה לבוז לאלה הכרכים העבים, ולפיכך הסתפקה בהצטערות גרידא על שאין זה עתונים גדולים, כי אז הלא היתה נהנה ומשתמשת בהם לצרכי ביתה.

איך שיהיה, וקיטין פתח ספרים, שימש בכהונתו, היה אפילו חבר ל“אגודת תמיכה בשביל אֶמיגרנטים פוליטיים”, ויש שהיה גם הוא בעצמו נכנס לאַמאַליה איוואַנוֹבנה, עלמה זקנה וצעיף על פניה, והיה משוחח אתה על השיעור הציבורי בשבת שלהם האחרונה ועל העתון החדש הראדיקאלי ועל התיקונים החדשים…

ואותו הדבר נדחה…

ואולם כשבא השינוי ובמהלך-הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן-המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה.

---

לילה. על השולחן הדומה לתיבה קטנה מרובעת היו מונחים הקובצים החדשים של “זנאַניה”. קיטין ישב בחדרו, ריפרף בהרהוריו, ובידיו הטריד את הפשפשים הזוחלים מעל הכתלים. מיתתו של פשפש אחד, שהועלה על מוקד-הגאַז על ידו (“כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”), הפסיקה את הבלבול שבתוכו בענין אחד. עיניו המצומצמות והחיוורות וכל פניו הלבנונים והכלים נעשו כאין המחשבה המסומנה על המוות. והכל כבר היה ישן-נושן. מתחילה ההרהור הבּאנאלי, התדירי, הקיטיני: “לא עשיתי כל רעות בחיי, לא עברתי כל עבירות, ועתה אמות בטהרתי, בנקיון-נפשי, עתה לא נשאר לי אלא למות כמו שהנני”… אחר-כך – אותה הלחישה, שקול ודברים אין לה: “יעברו עוד ימים אחדים… עוד תספיק, עוד תראה… הלא הענין עומד ומחכה… ספקות אין… מתחילה או אחר-כך – האין הכל אחת?” ולבסוף – ציורי הדמיונות הנהוגים: סם… הלוע פתוח, הנצחי… הכל מתכסה… וכאן – צעקה… אי-אי…

הוא סוגר את מחצית החלון הפתוחה ונשקע בכסאו. כל התלאות, ההשפלות והבזיונות אשר עברו עליו בימי חייו, וביחוד מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת, עלו בזכרונו. בכדי להינצל אף מאחת מהן שוה למות. פי, לא יאה לאדם להיות עבד המציאות המכוערה. היום בצהרים אמר לו שיפילוביץ: “מה לעשות, והדבר נוהג ככה בכאן; בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא…” פי, איזה ביטוי נתעב: “לעשות את חייו”… פי, הוא איננו צריך… הוא נפרד והולך לו…

…מה? דפיקה בדלת? לא… ולו גם דפיקה… כן, היתה דפיקה, אבל הוא התחפש לישן… הלא כן, הלא הוא צריך להתחפש לישן, הלא הוא צריך לבצע את זממו… עתה?

“דעת”… “האדם”… “גוֹרקי”… – הכל רחוק כל-כך…

ובחוץ סתיו. היום בעמדו על המעלות המובילות אל בית-המקרא אשר בקומה השלישית היה שם בוץ רב. ושם ראהו אותו האיש. לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מגוזמים, נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עניותו בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. היה באותו “בוֹרד” ובאותו “בוֹרד” – ובכל מקום השיבו את פניו. חִי-חִי, רוצה לחיות, רוצה… בכלל, כל הגיבורים הללו, היחפים הללו, רוצים לחיות. ואמנם, חיים הם מאה שנים, מאה שנים…

מיטת ברזל. וזו שייכת לו. סדין מנוקב ומטונף. מי דפק בדלת? בעלת-הבית? להחליף? לתקן? איש לא דפק. שמא אותו האיש, שמקום-לינה אין לו, והוא, קיטין, לוה היום בשבילו שלוש פֶּנות משיפילוביץ? חִי, עתה יכול היה ללווֹת, ישאר חייב, חי-חי, ישאר חייב לשיפילוביץ. ושיפילוביץ יאמר אחר-כך, כי הוא, קיטין, היה חייב לו ליטרא שלמה. על שיפילוביץ אפשר להאמין. אבל מה איכפת לו, לקיטין? אחר-כך יאמרו מה שיאמרו. הן ירושות אינו משאיר אחריו. הגם שום מכתב לא יכתוב? לא. אילו היה עושה כמו שחשב לפני ירחים אחדים, אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה, אז ודאי שהיה צריך לכתוב, שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו… אבל עתה – הלא הכל יראו, הכל יראוהו עין בעין…

הוא מתכסה בסדין ורועד רעידה זעירה ותכופה. הוא מכבה את הגאַז במהירות ומתעטף כולו באצטלתו הישנה המתגוללת ממעל. לא, צריך להסיר מתחילה את הנעלים. אי, המצאה נפלאה! את זה הלא יוכל להוריש אחריו… מעשהו יביא תועלת… הוא חפשי עתה מהכל… לו אין צורך בזה… ואותו האיש, הסובב עתה ברחובות, באד-הסתיו, הלא התאונן לפניו… הראה לו היום את נעליו הקשורות בחוטים… יחף הוא…

קנה-הגאַז שב אל אשו וקיטין התהלך בחדר, ועל המיטה היו מונחות הנעלים צמודות אשה אל רעותה. זוג. הוא – ככה יעשה: מחר בבוקר יתאונן על רגליו שהעלו בועות ויבקש מבעלת-ביתו את ערדליה הישנים להתהלך בהם בשביל הרוחה. עוד מרוסיה הביאה את אלה הערדלים והם מתגוללים תחת מיטתו. ולאחר שימסור לאותו האיש את הנעלים – ילך ישר אל… אמת, זהו אופן יותר טוב… חִי, היא תדאג לערדליה האבודים. תדאג לה! השאלה היא רק: מכיון שהוא חוזר לאותו האופן – כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטה… אבל מה יהיה, אם הדבר לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?..

---

יום שלישי לאד היה – אותו האד הלונדוני המיוחד, למה שהם, אדוני הארץ, קורין “פוגה”. הנהר אף הוא היה מכוסה כולו בעשן מעלה קטב. לא הרחק ממנו, מן הנהר, מעבר לגשר הגדול, ברחוב המלכה, התנוססה גלריה של תמונות מרהיבות עין, ואל הבנין הזה נכנס קיטין לפנות ערב בנעלים קשורות בחוטים…

בעלת-הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה. חִי-חִי, לבה הגיד לה. הוא, קיטין, הוכרח לשוב מהחלטתו מבעוד לילה לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמסרן לו בחשאי: הוא מוכרח ללכת לעת-עתה בנעליו שלו גופא, אלא בכדי שלא יעמוד פלוני על סוד הדבר – לשקר לו ולומר, כי בביתו יש לו עוד “נעלים אחרות, הרבה”, וכי, על כן, “הוא רוצה… אֶה… אֶה… לעשות עמו חליפין, חליפין”. אמת, אותו האיש לא הרבה לסרב, לא הקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מיטיבו, ובחפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין… והוא, קיטין, אמנם, התבייש מפני בעל-דברו, גימגם, והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג-הנעלים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…

“אילו היתה אמאליה איוואנובנה יודעת מכל הענין הזה” – הירהר קיטין בהיכנסו אל המוזיאום והנערות הקטנות, שפיזזו בו, יחד עם המספר המועט של מגודלים שמסביב, התבוננו אל נעליו – “מידה נוצרית”, היתה אומרת… כן, מידה נוצרית…

במוזיאום הלז היה קיטין כבר פעם אחת בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי הזאת ומאפס עבודה סבב ברחובות. אותן הנעלים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי ובהן עמד לפני התמונה הגדולה “משה”, אשר שם, כמדומה, בירכתי הבית. משה נושא את הלוחות השנים אשר פסל. דאגה גדולה ותקוה גדולה בכולו; הכרה של מה שקרה עם הלוחות הראשונים, חיבה של אב המון גויים, הכנה להימסר אליהם ולעבוד בשבילם ושאלה של “איכה אשא לבדי”. ולרגליו – דור המדבר הגדול, השרירים החזקים, הפנים הלוהטים והכוחות האיתנים… לפני התמונה עומד ארון-זכוכית ובו כלי אוכל ישנים ושונים לראוה. והארון הזה לא נתן לו אז להביט על התמונה כראוי. מריחוק-מקום… עמד בצדו של ארון זה וחשב על הרושם שהוא, הגר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת לב עמוקה אל מעשי ידי האמן… ובצאתו אז אל הרחוב וראה את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים-והשבים ואת המרכבות-השדות עושות את דרכן, חשב על ההמון העירוני המושחת והקהה ושפלותו ושויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים: מאה שנים… מאה שנים…

ובעוד שבוע השיג את המשרה המקוללה, ששבתות וימים-טובים לא היו לה, ומאז שוב לא היה בבית-אוסף-התמונות הזה.

ועתה?… הנה מרמזים עליו באצבע… אבל הוא הלא לא ישהה פה… רק עד שיחשך… לאור היום הלא אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…

ובדבר המכתב עשה בחכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. וממה נפשך: אם הוא עוד יקבלו בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח ויוודע הכל…

שם ממרחק – “משה”, ופה בכניסה – המאַדוֹנה ובנה… “מידה נוצרית”, תאמר אמאליה איוואנובנה…

כן, היא תבוא, היא תבוא בעוד ימים אחדים לשאול עליו – ואז… אז כבר לא תתנהג אתה בעלת-הבית כמו שעשתה לה לפני שבוע…

בעלת-הבית… במוזיאום עוד טרם העלו את אורות-האלקטרון, וקיטין ישב על ספסל באחת הפינות וחשב על מעונו שבשכונה נומר 89 ועל בעלת-ביתו, שהקורסט שעליה הוא כמגדל, אשר שם מעבר לנהר, ועל בעל-ביתו החייט עם עיניו המוזרות, המשתוממות, ועם הנגינה התמהה שבז’ארגונו האנגלי. גם אדם זה – ידע קיטין – מה? רליגיה אין לו, דעת אין לו; אותה, את בעלת הקורסט, אינו אוהב וריבות ומדנים בינותם תמיד, ביחוד בתקופות של חוסר-עבודה. והוא מבקש לו עסקים; אוסר את העז שלו – למי עוד בלעדיו יש עז בעיר הזאת? – בעגלה קטנה ומרכיב עליה את סֶמ’קה הקטן, מסקל את החצר ונוטע כרוב ב“גינה”, שהיא אמה על אמה, צובע את “סוכת הקיץ”, או ה“מקשה”, כמו שהוא קורא לה – דוקא – וחוזר וצובע…

ומיסטר דז’יקוֹב? השכן שב“פרוֹנט-רוּם”? זה שפניו פני אילונית, החי עם זוגתו כמו שצריך להיות ושאין לו צורך בכל עסקים? ואלה המטיילים כאן? מה רבים הם ומה “בּזסמיסליני” וכמה שנים עוד יחיו!.. והאפנים הללו נורמאלייים הם, כדין הם, כדין וכהלכה… ורק אם תאמר אמאליה איוואנובנה להיכנס אליו, אל קיטין, אל חדרו, ולדבר אתו על הנעשה ברוסיה – לא! זה כבר אסור, זה כבר לא יתכן, זה כבר ככה לא יורשה, זו כבר פריצות…

חיוֹת! מחיצה בינו לבינם. מחיצה מכאיבה. והנהר… הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…

על הגשר היתה לחות. הלחות הזכירה לקיטין – מטר. האד מתבדר ומטר מתחיל סוחף. המטר הסוחף הולך ומשפשף את הצבע מעל ה“מקשה” של בעל-בית מעונו, וזה, בבקשו מילוי לחייו, הולך וצובעה ממחרת שנית…

ובימים הנוראים, שהיו, כמדומה, זה לא כבר, לא הלך הוא, בעל-הבית, אל בית-הכנסת, והיא בעלת-הבית, הלכה. היא יראת שמים, והוא כיזב לה, כי גם הוא הולך, ובאמת לא הלך, וידבר בזה אתו, את קיטין, ויחשוב זאת לעצמו ליתרון גדול. חפשי הוא ואינו כפות להבלים. ואת סֶם שלו הושיב בעגלה האסורה לעז. וכשעופפה איזו דבורה ועקצה להקטן באצבעו, וזה צווח, נתרבה העונג של האב והבן עוד יותר. הענין גדל. הביאו מזור ותחבושת… ומים קרים… בררר… יצא גם מיסטר דז’יקוֹב אחר ארוחת-הצהרים, במקטורן פראַנטי עם טור כפתורים ארוך-ארוך, וכנודע לו דבר העקיצה לא נהנה ואמר רק:

– בוודאי… ארס… לדבורה יש ארס… עוד מים קרים… מים קרים… ברר…

… על זה ענה בעל-הבית:

– מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…

גבול? גבול למים קרים? גבול – ומדוע אינו עובר? ואם אינו עובר – מדוע אינו בורח? הוא יברח…

---

בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טיפטף והנעלים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות.

חצי שנה עבר למן היום ההוא, אשר בו באתהו השמועה; חצי שנה וארבעה ימים למן היום אשר בו קרה הדבר, טושטשה הנקודה הקטנה, בא השינוי… ימים של ששה ירחים, שעות של עשרים וחמישה שבועות חלפו, חלפו לתוך גלגלי החידה הקפואה-המסתובבת… והחידה עמדה-עמדה בכל חדר מסותר, בכל מערה בודדת, בכל מקום דומם… ואולם איש לא בא להיסתר במסתרים, להתייחד את עצמו, לבקש פתרונים… החידה טבעה בקומבינאציות לאין-ספורות, במהומה, בהמולה, בהוּ-הא… וכל דבר לא נשתנה… אף קוצו של יוד… הגלגלים הסתובבו…

ואף הוא לא נשתנה; אף הוא עמד בעינו; אף הוא היה מה שהוא; באפס מקום לו להיות אחר…

ואולם באחת מן השעות הרבות-רבות, הרבות והחולפות-חולפות, באחת השעות של אותה המרוצה המשונה-הרגילה, אשר בהגיגך בה ואבדו עשתונותיך בקרבך ונתבלבלו ורצו אף המה אתה – עמד הוא, האדם הבריא, בלב חדרו וסיפר דברים לעצמו.

ודומיה לא היתה בחדר. כי עלה עלה בו שאון-אופנים, המיית קריה, עסקי דברים, משא-ומתן…

ואולם איש מבלעדיו לא היה בחדר. ועיניו לא החליפו את צבען עקב מבטו של זר. ועין בן-אדם לא חיללה את הבעת פניו של אותה השעה…

כי כל אשר היו אומרים לאותם הפנים באותה השעה : צער, יגון-זכרונות, כאב נעכר, רחמים, תמרורים, התדבקות באסון-העולם, תמיהה, תגר על הנעשה, הכרת האבדון, יאוש שאין אחריו כלום, בלבול מן החידה הבלתי-נפתרת – היו הם יכולים לומר: לא אנו!

ואולם איש לא אמר להם דבר, לא בחן אותם, לא הסתכל בהם. הם כללו עריגה לתפוס איזה דבר שלא יתָּפס. הם כללו הכל יחד, הכל ועוד איזה דבר, אשר שם לא היה לו לעולם.

רק אותם המכתבים – ברוסית – היו מוטלים על השולחן – צרור גדול – והוא עמד בלב החדר – פליאה חיה – וסיפר לעצמו.

––––––––

הוא סיפר לעצמו:

– שמע-נא! אתה לא אהבת אותה. הלא יודע אתה זאת. אתה לא אהבת אותה. לא היה הכושר לזה.

אתה לא אהבת אותה, כי אשה היתה, ופסוקך פוסק: “האשה היא הביטוי השלם והגמור של החיים, סמל-החיים, ולא יפלא, איפוא, מה שהיא – היא”…

והיא גם היא, אמנם, היתה סמל-החיים, אך – דע לך – של החיים מן הצד שני: לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים, המבקשים…

אשה היתה ויותר מאשה. ואתה לא נתת אימון ברגשיך אליה. אתה ידעת, כיצד אתה מהרהר על האשה… ועליה…

ועוד: אילו, למצער, האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם… ואולם אתה ידעת, כי לך שוב אין תקנה, כי אתה אכול-חטא, אשר לא בך אשמתו ואתה תשאו, וכי אהבה פראית, טבעית, יונית – לא לך, לא לך היא…

ותו: בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך-תוכך – הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות…

הרעילו את דמיך אותן התמונות, כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך לבך ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך ואתה, בעצם, לא היית צריך להן…

לא היית צריך להן! כי באותו רגע גופא, אשר כולך, כולך נמַקות בו מכוסף, נגלה נגלו לפניך נכלי אותו המרמה, המַתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך; באותו רגע גופא קמו לפניך כל התהפוכות שבדבר, כל התעלולים שבדבר, כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר… כל האימה שבכל אופן, שבאופן זה או אחר… באותו רגע גופא המה המכיר שבך: לא הבוז לך, אומלל! לא החובה והקולר בצוארך, אתה שחייך אינם חיים! ברם, בכל אופן, חלכה, סחור-סחור, נזירא!

והיא… דקות היו שפתיה, דקות וסגורות; שתי שפתיה היו דקות. ולא היתה בהן אותה האִשיוּת, אותה האִמיוּת, שבשפתים תחתונות עגולות ומלאות, כענב-חמר, תחת שפתים עליונות, מוערכות, שדופות-חן…

ואתה לא רימית את עצמך. ידוע ידעת, כי יקרה-יקרה היא לך, כי טובה, רוב טובה, אתה דורש לה, כי קשורה נפשך בנפשה… אך צריך אתה לשתוק, לשתוק, לבלי לצעוד הלאה… כי אין דרך…

לא פיקפקת בדבר. לא נקל היה לך, הצמא לאושר ולאהבה, לאושר של אהבה, לפסוק לעצמך ולעולם: “אין אושר, אלא רק אמונה בו ורדיפה אחריו…” לא נקל היה, – לא קרבת, לא הלכת!

כן, אתה לא הונית לא את עצמך ולא אותה… ואולם אטו בדידך עסקינן הכא?

היא… היא… היא אהבה אותך!

כי היא, היא, שלא ידעה את עמך, את העם אשר מתוכו יצאה, היא, היא, אשר הקריבה הכל לעולם זר, זר – היא-היא היתה בת-עמך, בת-עמך!

היא – דע לך, גלוי-עינים! – היתה אחת הנפשות הטהורות, הקדושות, המעונות, המחפשות נשגבות בבנות עמך; שמיא וארעא נשקי בה אהדדי, שמיא וארעא…

בת-גמנזיה קטנה, בת-גמנזיה תמימה-ערומה, בת-גמנזיה הנושאת את נפשה הלאה מן הכתלים, בת-גמנזיה המשברת את צמאונה בספרי נפשה; בת-גמנזיה הכותבת מגילות-נשמתה ברחשי לבה, המוסרת את כל חומה, את כל קדושתה על הנייר הלבן ומסיימת בבקשה: לסלוח על פטפטנותה…

ולאחר כך – אחת הנפשות העמוקות, הנוטות לחשוב את צרכיהן ורגשותיהן ומאוייהן הטבעיים לירידה להן, לשקיעה; המוצאות איזה סיפוק רק בהתקדשות, בפרפור של אי-רצון, בהתקוממות נגד השובע, נגד הקהות; אחת הנפשות המחדשות בתוכן, המעלות מחדש את השאלות הישנות, הנצחיות, הגדולות…

מה מצאה בך? מה חיכתה ממך, הכבד, החולני? הידעה ידוע, כי אתה כבר עברת את כל המדורים, גם אלה שלא באת עד שעריהם? הידעה ידוע, כי אין אהבה לאיש אשר עצמותו אפס? הידעה יודע, כי במועקת מחשבתך יש אשר גם אותה ונִצרה השלכת בזדון אל קופת ההבל? הידעה ידוע, כי אתה באובדים, באובדים המוכרחים, ואין אובד מושיט ידו לרעהו? הידעה ידוע, כי לא נשאר לך אלא ההצטערות בצערך – צער כל היקום?

היא טעתה. בת-החיים היתה, – חיים, חיים היו גם בשרוך-נעליה – והחיים הלא טעות הנם. היא אהבה, אהבה אותך! היא שאפה אליך, אליך; היא רצתה להגביר את טהרתה במעינך, להתעלות על ידך, להתקדש בקדושתך. היא קראה אותך אליה, אליה…

אתה ישבת רחוק מאתה וקצרים ולא מצויים היו מכתביך אליה… ואולם מכתביה היא אליך… הזוכר אתה? הרואה אתה למי הכתב הזה? הרואה אתה את האותיות המעוקלות האלה, המלאות וידויי נפשה, חיפושיה וצעקותיה? המכיר אתה את סגנונה, סגנון נפש מורכבה ומתעמקת, נקרעת ובלתי קרועה? היש בך כוח לגעת בפצעים, בפצעים החיים האלה? היש בך די אונים לשקוע בהם שוב, לשקוע ולהעביר לפניך את כל שעבר עליה בעידנים השונים, בתקופות השונות, לפני הדברים ואחרי הדברים? הרואה אתה את זה הצוהל, את זה הבא בסערה, את זה המתחנן, את זה הצווח, את זה המייחל? היש בך אפשרות לקבור את מאור עיניך, למצער, בזה האחרון, האחרון?..

––––––––

"אוף! לסוף-הסופות! זה עלתה קיבלה (גלויה). והיא כבר בילבלה על אודותיו את ראש כל מכריו. מה אתו? מה אתו? נוּ, תודה רבה, רבה לו, הטוב, היקר! ואולם הטון של גלויתו, הטון… אד-סתיו בו… מה אתו? – מתפרצת השאלה מבלי משים. בכלל היא מבינה את מצב-רוחו, היא מבינה אותו, אבל זה לא הכל, זה מעט! היא אינה רוצה, שיהא הוא מרגיש וחושב ככה, שיהא הוא משקיף בעצבת כזו על התבל. ומצטערת היא מאד-מאד על אשר אין לאל ידה לשנות את זה… ‘ויודע אני את כל הנעשה בתבל השחורה’… ‘תבל שחורה’… כמה לא טוב הוא המבטא הזה, לא טוב! אֶח, רֵע יקר, לא טוב לו לשבת בעיר שהוא יושב בה. לעתים מצויות מאד היא חושבת על אודותיו. אינה אלא משתדלת לפתור את השאלה המענה: כיצד לעשות, שיחדלו האנשים שכמותו לעסוק בשרעפים ושעִפים קשים וילכו ישר אל החיים, ויתמזגו עם עיסתם, וישתדלו לגלגל את גלגליהם, ויהיו מוצאים בזה, למצער, איזו שביעת רצון?..

– – – –

"… היקר! החביב! בואה אלינו, אל העיר הזאת, בהקדם האפשרי, במהירות האפשרית! אה? מפני מה אינך רוצה? האמן לי, לא לך הפוזיציה שאתה עומד עליה! הוֹ, כמה דברים חשובים יש לי להגיד לך, בנימין! אבל מתחילה הריני משתוקקת, כי תשמיעני את קולך לוּ פעם כראוי. כתוב, איפוא, בהקדם, בהקדם, ולא מלים אחדות, אלא הרבה יותר! ממתינה אני ל… – נוּ, כיצד להגיד את זאת? – למעין-התגלות-הנפש! רוצה אני לדעת את הנימוקים: מפני מה אי-אמונה כזו? מפני מה אַפּאַטיה כזו? הלא מכאוב הוא, מכאוב גדול, שיהיו אנשים שכמותו חיים ככה! הלא, סוף-סוף, אפשר למצוא בחיים את ההגון והנעלה! אֶח, הצער! מדוע אין מלה בלשוני? לגמרי איני יודעת איך להגיד מפורש את זה שברצוני… אסור ואסור לך לחיות ככה! כך נדמה לי, ואולי טועה אני? יוכל היות. לא!

– – – –

"…כותב אתה בגלויתך: ‘כל דמיונות-קסם, כמדומני, אָין. הכל ברור. פלוני מר עתיד וגומר – אין דבר’. ברור לך? ולי הן לא ברור, לא ברור. איני יודעת את ‘הפלוני מר עתיד’, איני יודעת מה יביא לי יום מחר ושקועה אני בדמיונות-קסם, כי ימים בהירים יהיו בארץ ושגם את השחר אראה בהדרו. אך כל דבר מסוים לא תדע נפשי. הגידה, איפוא, גם לי, יקירי, מה ברור לך? איך אתה מתאר לך את עתידך? מדוע ‘אין דבר’? יקירי, מאד-מאד עזה תשוקתי לראותך פנים – אחי, בואה אלינו. לא הכל ‘אין דבר’, לא הכל ‘הבל-הבלים’. בואה. יהיה לך מקום. מה עזה תשוקתי שתתחיל לאהוב את החיים. הוי, לא אוכל לבאר לך את זאת…

– – – –

"…ואף על פי כן, אף שקצר האופק בשביל טיסתי והנפש כואבת, הנה החיים נהדרים, מלאים תוכן, ואני רוצה להילחם בתוך ההמון ולהתענג למראה הלוחמים. הפחד והפּסימיזם עזבוני כבר לגמרי, לגמרי. נמשכת אני הלאה מזה, חולמה אני לא על סירת דייגים קטנה, כי אם על תרני אניות גדולות!.. ועד ראש השנה, בכל זאת, אשאר פה. אנכי, רעי הטוב שלי, אנכי מאמינה בקרבת הגל התשיעי, ומפני חזיזי הקולות ורעמי הרעמים לא אפחדה עוד. אף לא תיחת נפשי מפני הקרבנות, מוּקאי הגלים…

“…חיי פה? קוראים אנו, עובדים את עבודתנו, מתעניינים בהמאורעות וקצת מגלגלים גם אנו את גלגלי ההיסטוריה… יקירי, חביבי, קרובי ושארי! ענני! כתוב יותר על אודותיך. אני אבינך, אני אתאמץ בכל כוחותי להבינך. לעתים מצויות מאד הריני מעלה בזכרוני את הימים שבהם הייתי בקרבתך, טרם עזבי את הגמנזיה. מה צר, שכל-כך מיעטתי אז לדבר אתך! לעתים מצויות מאד אני חושבת, שאילו היית פה עתה, הייתי יכולה להירגע אצלך ברגעי חיי היותר קשים, הייתי מספרת לך הכל, הכל, ואתה לא היית לועג לי, אתה היית מבין והיית חושב עלי את מחשבותיך, כמו שאתה לבדך יכול לחשוב (מחוק הרבה). מה רבה העת מאז נפרדנו, מאז לא ראיתיך! כמה נשתנה הכל מאז! נערה קטנה הייתי אז. טובים, טובים מאד היו חיי אז, וחייך אתה רעים, ובושתי לפניך מפני זה… עכשיו… (מחוק הרבה), יקירי, כתוב בהחלט: הרוצה אתה לבוא הלום, אם לא? הלא צריכים אנו, סוף-סוף, להתראות! הלא אי-אפשר שלא נתראה עוד! אי-אפשר! אי-אפשר! נוּ, אמור: כן! וכתוב הרבה, כתוב על אודות עצמך. והתבל טובה. צריך רק לחדשה, לבנותה מחדש – והכל יהיה טוב. גם אנחנו נהיה לטובים, בזרוח השחר עלינו, השחר המתעורר”…

– – – –

…הא?..

קרוא תקרא את המכתב?..

“השחר המתעורר”…

השחר העיר…

ובאו אותם הימים…

ותהי יד השגעון בך להומך…

וימים רבים שכבת בלי נוע…

ופעם ראית ברשימה גם את שם העיר ההיא…

אז ישבת וכתבת לה…

אך כבר לא היה עונה…

––––––––

שמע-נא! לא בדידך עסקינן הכא. אפילה בנפשך מני אז – ומה לך בקרן אור?..

ראה, מות לא מַתּ: לא יכולת. ואולם המוות הלא יחטפך כחתף. אל תצווה אל ביתך, כי אין לך בית, אך למות היֶה נכון בכל רגע, בכל רגע…

אדם כי למות לא יוכל, ונלחום נלחם עם החיים ולא יוכל להם, ונשאר בחיים על כרחו, על אפו ועל חמתו – ובא המוות כשואה… אה?

אל תאשם את נפשך. אולי גם את המוות יראת, כי לא הלכת שמה. ואולם הלא לא בשביל זה לא הלכת שמה…

הן יודע אתה, כי ימיך קצוצים, ספורים, ובבית-חולים, וממחלה שטותית…

הן יודע אתה, כי לא רחוקה הכוס שתעבור עליך, וגם אותך לא יזכרו החיים אחריך… וגם אותם החיים לא יזָכרו אחריהם…

הן כולך רועד, רועד; הן אין מתום בבשרך; הן עצבים עצביך.

ואתה אמרת… אך לא בך הכתוב מדבר!

היא… היא ציפתה לך… להיותך על ימינה… ואתה – הן לא היית עוזבה… אכן… לא היית מצילה: אין בך כוח להציל… אין בכולכם כוח להציל את אחיותיכם… אך ברוֹח הן לא היית בורח… עמדה היית נופל…

אך אתה לא היית עמה, והיא יצאה ברוב תקוה, בראש מכוסה טל שחר, טל שחר – והגיגה היה בך…

אלוהי הדרור קרא לחג…

וכשהונף הגרזן על ראשה, על רצונה, על שאיפותיה, על תקוותיה, על הכל, ועתידה נעשה ברור; וכשנפתחו עיניה-זועה לבלי היפתח שוב לעולם – היה שמך בהן!

ובבוא אליך השמועה –

דברים כאלה מחוללים שינויים גדולים. דברים כאלה מביאים מהפכות, מהפכות כבירות, בנפשות בני-אדם. דברים כאלה מקדירים את השמש, מחשיכים ומאפסים את פני החיים… אך דברים כאלה נותנים גם ליעף כוח.

אצלך – “אין דבר”. מרטת את שערות ראשך, געית בבכיה, רצת שולל – אין לך מה לעשות, אין לך לאן ללכת, אין לך גם שאגה…

שאגה היתה לה. שאגה ורצון. אי-אפשר היה לו להתקיים, לצאת אל הפועל – אך הוא נתבטל. פתאום. נשמתה-רצונה נתמזמזה ברצון אין סוף. נשמתה פורחת לה כצפור. כוללת את הכל, משתתפת בצער הכל. כוללת גם אותך, אותך…

ואולם שמע-נא! היא איננה כבר… איננה… איננה. נהרגה… ואתה עומד פה… עומד… עומד… עומד?

שברי מחזות

ארבע מערכות

הנפשות:

ר' חיים יהודה ב"ר יעקב-ישראל מהרשק, לפנים משגיח ו“חוזר” ב“ישיבתו” הגדולה של אביו המנוח באחת מערי תחום מושב היהודים ברוסיה.

יוחנן, אחיו הצעיר ממנו, סופר עברי.

רבקה, אחותם.

נפתלי אידלש, בעלה של רבקה.

פני, בתו של ר' חיים-יהודה.

יוספ’ל, ילדם של רבקה ונפתלי.

אליהו חזקוני.

ר' שניאור-יחיאל קפלן, בעל בית-דפוס; לפנים “משולח” מ“ישיבתו” של ר' יעקב-ישראל.

דוֹבֶּה

דזֵ’יקוב בנו

בירפלד בנו

סועדים, שותי-תה, אמיגראנטים, פועלים, אינטליגנטים, מתווכחים, הולכי-בטל.

מקום החזיון – הגיטו היהודי שבמזרח-לונדון; העת- האחרונה.

המערכה הראשונה

ריסטוראן. שלבים מובילים לעליה ממול הרואים. מימין בוּפט, שמאחוריו דלת לחדר-המבשלות. פתח-החוץ באלכסון לצד שמאל. יום בציר, אחד מימי אלול הראשונים. צהרים. סועדים אחדים יושבים אל אחדים מן השולחנות. ר' חיים-יהודה, כבן חמישים, עבדקן ובמעיל קצר, אלונטית על שמאליו, משמשם.

א

ר' חיים-יהודה (מגיש פינכה מלאה תבשיל לאחד הסועדים): אורח חשוב בא אלי זה עתה. אחי בא אלי. אחי מרוסיה, יוחנן. היאומן כי יסופר! הוא יושב אצלי למעלה. לפני שעה בא. ולי אין פנאי אף לדבר עמו, לשאלו מי ומה. היאומן כי יסופר! כשנדדנו לגליציה מחמת הפוגרום מיאן הוא, השגץ, לנסוע אתנו. והיאומן, הוא נשאר ונאסר שם. היאומן – תשעה חדשים ישב במאסר, תשעה ירחי לידה, הֶה-הֶה. בינתים, ואבא, זכרונו לברכה, שבק חיים לכל חי, ואנחנו עברנו ללונדון, ויוחנן ישב וישב כפירוט רש"י. הה-הה. לפני חג השבועות העבר נקרא לו דרור, והיום בא אלינו, היום…

הסועד: כף!

ר' חיים-יהודה: תיכף ומיד! (רץ להביא כף ונתקל בפני היורדת מעל השלבים; אליה) הא, כבר דיברת, דיברת אתו? נו, מה הוא מספר, מה?..

הסועד (לאחר שהסיר עיניו מעלמה היורדת): כף, בבקשה!

ר' חיים-יהודה (נבהל): תיכף, תיכף… (מביא כף מן הבופֶט ומניחה לפני הסועד; אל פֶני המיישרת פעמיה אל הפתח היוצא הרחובה) את הולכת בתי? לאן? עכשיו… אלמלי, בתי, היית ממלאה מקומי לרגע, היתה חלה מצוה גדולה על ראשך. אני, בתי, הייתי רץ למעלה לרגע. אורח.

פני (יפה-פיה כבת תשע-עשרה): פיש! האורח! ג’נטלמן גדול! (יוצאת).

ר' חיים-יהודה (יושב ממול סועד אחר): יותר לא דבר? אפשר, פשטידה? לא? (הסועד מנענע ראשו לאות שלילה) אחי בא. לא שמעת על אודותיו? כלל לא שמעת? הוֹ, הוא כלי, כלי יקר. כלי יקר עם אור-החיים! הה-הה.

הסועד (לועס): מה מלאכתו?

ר' חיים - יהודה (שורק בשפתיו): מלאכתו? הוא כתבא, כתבא רבא. בכל הגאזטין. (מנענע בראשו) כל השנה הזאת ישב בבית-הסוהר. היאומן כי יסופר! (לרבקה הנכנסת מן הרחוב) יודעת אַת כבר, רבקה’לה?

רבקה (אשה כבת כ"ה, לא מכוערה, פניה מלאים תלאה, נושאת חבילות של ארג בשתי ידיה, נוהרת): יודעת, חיים-יהודה! פני פגשתני זה עתה. (ממהרת אל השלבים עם החבילות).

ר' חיים-יהודה: לכי, לכי, אחות, לכי והביטי עליו. (בהכנעה) אֶה-אֶה… אפשר, אחר-כך, תוכלי, רבקה’לה, לשלוח, מהתם, מאן-דהוא, להחליפני, לרגע. (לעצמו) היאומן, דוקא עתה, כמו להכעיס… (רבקה עולה ונעלמת. נכנס מן הרחוב דז’יקוב. בחור כבן עשרים ושתים, דל הבשר ולא קצר הקומה, דומה במקצת בחיצוניותו לכלי-זמר שאינו חס על בריאותו, לבוש בטעם הפראַנטים שבגיטו; מקטורן אדום, צוארון קשה וגבוה עד לבלי לראות את הטריות שבצואר, מעיל קצר עם סדר מזער מאחוריו ועם דשים ארוכים. על חוטמו המעוקם הבעה של בוז לכל ושל חכם בעיניו).

ב

דז’יקוב (יושב אל אחד השולחנות הסמוכים לבופט. כאגב גררא): כוס תה עם לימון!

ר' חיים-יהודה: אה, מר דז’יקוב! (מגיש לו תה; בידידות) היאומן, הכל לא בידינו, ממש הכל לא בידינו, הכל כמו להכעיס: יום-יום כשמצפה אני למבקרים – מאן דכר שמם! והיום – דוקא ישנם. דוקא. כשאין לי פנאי – דוקא. הלא יודע אתה בוודאי. אחי בא מרוסיה. (בגיל של התלהבות פתאומית) אבא, אבא, זכרונו לברכה…

דז’יקוב (משסעהו; במבטאו של גוי המדבר יהודית): הרבי היהודי…

ר' חיים-יהודה (אינו מבין): נו, נו? (פונה אל סועד אחר, בא בימים קצת, באותו הגיל) אבא, אבא, זכרונו לברכה, היה מפרש את הכתוב: “המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים” –

דז’יקוב: לימון, לימון שכחת להביא לי, רבי מיסטר מרשק!

ר' חיים-יהודה (מקיים את הפקודה בשתיקה וממשיך אל הסועד הבא בימים): הפשט הוא פשוט. (בניגון) המח-כים למוות – ואיננו; “ויחפרוהו”? אימתי הם חופרים את המוות? “ממטמונים”! כשהם מוצאים מטמונים ורוצים לחיות, דוקא אז, כמו להכעיס, בא המוות. (צוחק בהתפעלות רבה) דוקא אז, כשמטמונים לפניהם, נופל עליהם רגב אדמה. “ויחפרוהו”… (רבקה יורדת מעל המעלות בלי בגד עליון; אחריה נגרר יוספ’ל) אימתי הם חופרים… (אל אחותו) אה, רבקה’לה, שׁבת… כבר נתת לו שלום-עליכם, אחותי?

רבקה: כמעט שלא הכרתיו. הלא גם החצי לא נשאר ממנו. יכול אתה ללכת עתה אליו, חיים-יהודה, אבל אל-נא תתעכב שם הרבה. עבודתי עוברת ראשי. (כמו בפני עצמה) והוא, היקיר, איננו – – (ר' חיים-יהודה עולה בכבדות ונעלם).

ג

דז’יקוב (אל רבקה): ואת פני אי-אפשר עתה להוריד ממעלה? לא?

רבקה: היא איננה שם. היא יצאה.

דז’יקוב: באמת? אינך משקרת לי? איפה היא משרכת את דרכה? (נוטל את התה ושופכו אל תחת השולחן).

רבקה (בקול רך): ובמה התה אָשם?

דז’יקוב: לא תה לשתות אני הולך אליכם. (משלם. בועט אגב-אורחא ביוספ’ל ואומר לצאת. פני נכנסת).

ד

פני: אוי! אתה פה, דז’ק?!

דז’יקוב: ואַת איפה אַת משרכת דרכך?

פני (בצחוק מצלצל): ואני הייתי אצלך.

דז’יקוב: בבית-הדפוס?

פני: אביך אינו שם.

דז’יקוב: אל תספרי לי מעשיות יהודיות. הלא את יודעת, שאיני אוהב, כי תלכי לבית-הדפוס. בית-הדפוס – זה ביזנס¹; וביזנס הוא ביזנס, ואַת…

פני: אני הלכתי לקנות שם מודעה: “וֵיטֶר ווֹנטֶד”².

דזי’קוב: אינך משקרת?

פני: חי-נפשי. (קורצת לו בעיניה).

רבקה: באמת דרוש לנו משרת מגיש-אוכל. כבד הדבר מאחא למלאות הכל בעצמו. אוי, מה קשה! (לאחד הסועדים) חרדל? תיכף אני מביאה! (פני לוחשת דבר על אוזן דזיקוב וצוחקת צחוק גדול).

דז’יקוב (בהנאה רבה): אוֹלל-רייט! ³ בואי ואתן לך “משרת נחוץ”, ויטר ווֹנטד". חַה-חַה-חַה! (הוא ופני יוצאים החוצה. רבקה שולחת אחריהם מבט עצב. הסועדים גומרים אחד-אחד את ארוחותיהם. אחדים מהם שואלים: “כמה אני חייב?” אחרים מצלצלים ומשלמים, הולכים ופוחתים. נכנס נפתלי אידלש עם עוד בן-אדם אחד. פרצוף של מתווכח מושבע. נפתלי יושב אל אחד השולחנות ומצווה להגיש תה לאיש-שיחו. רבקה מצייתה).

ה

נפתלי (אברך עדין עם מטפחת-משי על צוארו; אל המתווכח המושבע): שמעה אלי, הנני ואגיד לך: לא אתווכח עמך בדבר הפרובלימה כשהיא לעצמה מפני שני טעמים. ראשית, במובן ידוע, כמובן, הנני נותן צדק מוחלט לדברי האומרים כן, ואני בעצמי הנני בעיקרי סופר הכותב יהודית ורק יהודית וכיוצא בזה וכיוצא בזה; אבל אנכי כשאני לעצמי איני מתנגד גם לשפה העברית וכדומה וכדומה. יתר על כן. שמעה אלי, הנני ואגיד לך: בתור לוחם מוחלט נגד הטריטוריאליות הפילאנטרופית, בתור מחזיק בשיטת הציוניות הלאומית, דוקא הלאומית וכיוצא בזה. כונת דברי היא: מפני שאני יוצא אל הציוניות, מפני שאני מכיר הכרה שלמה, כי הציוניות היא פרובלימה, ופרובלימה לא פילאנטרופית בשביל האחים העניים נרדפו האנטיסמיטיזם…

המתווכח (דוחף את כוס התה): מגזימים, מגזימים אתם, אדוני הציוניים, אני אומר לכם! בבלי דעת תחזרו על המלה “אנטיסמיטיזם” “אנטיסמיטיזם” מבלי התבוננות כל שהיא בדבר החזיון הזה, אני אומר לכם! כבר באה העת להתיר, לא להתיר, אלא לקצץ בפעם אחת את הקשר הגרדי שקשרתם בבלי בושה על החזיון הזה! אנטיסמיטיזם באנגליה – לדבר על זה מבלי לחקור כלל מתחילה את הסטאַטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטריאט האנגלי, אשר לפי תנאי התפתחות הרכוש, כמו שאנו מוצאים אצל קארל קויטסקי…

נפתלי (מפסיקהו): לנו אתם אומרים: “למדו! דרשו!” שמעה אלי! הרי את זה אנו אומרים לכם! ואולם אל הענין, אל הענין. אנחנו דיברנו ביוחנן מהרשק. אני… אני מכבד את כשרונו, אני…

המתווכח: הלא זהו הדבר אשר אמרתי. אתם, הציוניים, מכבדים את כשרונו. הוא האידיאולוג שלכם. והנה! והנה! העם שואף, העם מחכה למלה חיה, וסופריו, אלה המתאמרים לסופריו, כותבים בצֶרקוֹבנוֹ-סלַבְיַנית. הלא שערוריה היא, שערוריה נוראה! (שותה את התה).

נפתלי (בסיפוק נפשי): אבל הרף מעט מהציוניות, ידידי, לשוא אתה מכלה בה את חמתך. הרי אנו מדברים באורחנו. שמעה אלי. הנני ואגיד לך: הוא… איננו ציוני! אמנם, במובן ידוע, כמובן, הנהו מין ציוני רוחני, אחד-העמי, שהרי רומאנטיקן הוא, רומאנטיקן מכף רגל ועד ראש וכו' וכו‘. אומר אתה תמיד, שאני הנני רומאנטיקן – אמור! לי לא איכפת. די לי ההכרה, שאני מכיר בעצם הכרתי הציונית וכדומה. אני הנני דוקא ציוני פוליטי פשוט, כמובן, ציוני וסוציאלי גם יחד. אולם מהרשק לא היה מעולם ציוני וכיוצא בזה, וכיוצא בזה. יתר על כן: הוא, כידוע לי, עבד⁴ ל“בונד” וכו’ וכו', ואעפי“כ – זהו הנפלא בחזיון! – בנוגע להפרובלימה של הלשונות הוא מתעקש. יש לו איזו נימוקים רומאנטיים בנידון זה. ויכול אני לומר, שידוע ידעתים אני ולא אחר. שמעה אלי: שתי שנים ומחצה נשא בקרבו איזו “יצירה” בשם “הקדוש”. מעשה נורא: סנדלר עיוור בעינו האחת, חבר להגנה העצמית, ברח משדה-המערכה בשעת פוגרום ונשתגע עי”ז ובא לכפר בכדי לרצות את עוונו ולהטיף לאיכרים, וקמו עליו והרגוהו. בגלל היצירה הזאת לא אבה גם לנסוע עמנו כשעזבנו את רוסיה, (לא בלי לגלוג) לא רצה להיעקר משרשו, לפי דבריו, וכיוצא בזה. מבין אתה? והנה קדמהו בית-הכלא.

המתווכח (באירוניה): בעוון ה“בונדיזם” שלו?

נפתלי: איזה בונדיזם! בדיקת הפוליציה היתה בעיקר אצל שכנו ונאסר גם הוא. איזה בונדיזם! בכלל, חושו החברתי פגום הוא לגמרי. הנני ואגיד לך: אמנם, גם אני בעצם הנני אינדיבידוּאליסט, ועל אפכם ועל חמתכם אומר: איבסן הוא מורי וכדומה. אבל מן האינדיבידואליזם שלי גופא הריני יוצא אל הציוניות. רצוני לומר: בהכירי…

המתווכח (כלוכד גנב במחתרת): אה!.. הכשם שאתם נוהגים לכרוך ציוניות וסוציאליות כך אתם אומרים לכרוך גם ציוניות ואינדיבידואליות?!

נפתלי: כלפי לייא? שמעה אלי, הנני ואגיד לך. ראשית, אין אני רוצה לקבל עלי את האחריות בעד כורכים שונים וכיוצא בזה וכיוצא בזה. אתה אומר לי: “אתם כורכים” וכדומה, אבל מי הוא ה“אתם”, אני שואל אותך! אני איני הולך בדרך הכבושה, אני הולך בדרכי אני, לי יש שיטה שלי בשאלה זו; כשאני לעצמי…

המתווכח: אבל הסוציאליזם האמיתי, המדעי, הסוציאליזם הפורליטארי, לא האוּטוֹפי, הבורג’ואַזי… (אינו גומר) הסטאטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטאַריאַט ברוסיה בכלל… (אינו גומר; פתאום ובהתראה רבה) מאַרכּס אומר: " המהלך ההיסטורי הרי אינו אלא פרוֹצס ארוך של מלחמת-המעמדות…"

נפתלי (כנמצא בסכנה): כּתּר! בלי הקדמות! כּתּר לי זעיר! (אל אשתו) רבקה, שימי איזה דבר לאכול!

רבקה: בשבילך?

נפתלי: אני עדיין לא אכלתי היום.

רבקה: אני שאלתי, הבשבילך, אם בשביל אורחך (מראה על המתווכח).

נפתלי: בשבילי, עדיין לא אכלתי היום כלום.

רבקה (בערמומיות): ויוספ’ל כלום אכל?

נפתלי (בכובד-ראש): מפני מה לא?

רבקה: משטה אני בך! לנסותך נתכּוונתי. אומר אתה לאכול. וכי שאלת מתחילה: ומה יוספ’ל, האָכל? ואני – האם אכלתי? הלא מאז הבוקר כמעט שלא היית בבית.

נפתלי: מילא, שטויות! (אל המתווכח) ולפיכך…

המתווכח: ולפיכך – ציון האם הזקנה ולשון-הקודש האב הזקן – שידוך יפה! (גומר את הגמיעה האחרונה של התה) ומה, האם גם כאן הוא רוצה לעסוק ב“לשון-קודש”? כאן בלונדון הלא בוודאי אין מקום בשביל זה.

נפתלי: מי? יוחנן? לא. כפי שאפשר ללמוד ממכתביו האחרונים אלי וכיוצא בזה היתה רוח אחרת אתו, כמו שאומר ביאליק באחד משיריו. יודע אתה, על אפך ועל חמתך אני מעריץ את ביאליק: לדעתי, הוא משוררנו הלאומי. שמעה אלי: הנני נכון לקרוא באזניך את מכתבו של מהרשק אלי ותיווכח, כי צדקתי בהשערתי. הן עוד לא שכחת להבין את השפה…

המתווכח (באירוניה דוקרת): היפה, השרידה, היחידה. לא, עוד לא שכחתי את הגברת אשר היתה, אבוי, מורשה לשפחה. אמנם, זה כשנתיים שלא קראתי בספרות שבלשון-קודש, אך הן היו ימים ואני כתבתי בה גם שירים.

נפתלי: באמת? אלה הם המטריאליסטים שלנו! נו, אם שירים, אז תבין גם את המכתבים האלה. בכלל, הוא אינו נוהג לכתוב מכתבים, אבל בצאתו מבית-האסורים היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו וכתב (מחטט בכיס העליון השמאלי שמעבר למנטול שלו ומוציא משם מכתב מקופל בתכריך) המ… טוב כי נזכרתי! עוד מעט ושכחתי לקלוף את תו-הפוסטה (אל איש-שיחו). מה אתה מביט בי כל-כך בתמהון? אני זהיר לקלוף את התוים מכל מכתב שאני מקבל. לי יש קולקציות שונות. לי יש תוים פרסיים, יאַפּוֹניים, איטליים, שויצריים. הנאַציונאַלפוֹנד מוצא בזה תועלת חמרית.

המתווכח: הוא הדבר: בורג’ואים ומעשי בורג’ואים ותו לא מידי!

נפתלי (קולף בכונה את תו-הפוסטה מעל המעטפה ומניחו בעונג בארנקי קטן העשוי לכך): ועתה הבה ונקרא. אֶה, אֶה, מהיכן נתחיל? (קורא) “ובכן, חביבי, הנני נוסע גם אני ללונדון. שכחתי כבר, איך אתה”… מילא, זה לא נוגע… “ואני רוצה לראותך”… ג"כ לא. הנה. מכאן…

המתווכח: רואה אני, שצריך גם אני לעיין במכתב. משמועה איני קולט את הקרוא. “אותיות מחכימות”, כמו שנאמר בגמרא שלנו.

נפתלי: לא בגמרא. מקרא הוא: “אותיות מחכימות פתי”, הי-הי. (קוראים שניהם) “קומבינאציות נפלאות קא חזינא הכא באגרתא דאחא… מלתא רבתא קא משמע לן”…

המתווכח: לשון-תרגום!

נפתלי: יוחנן יודע לכתוב! (קורא הלאה) “חנוָני שאינו יודע את מנהגי הארץ ושפת הארץ אינו רואה ברכה בעניני חנותו. אכן חדשה עשה האלוהים בקרב האדם! עסקים לא רעועים, לפי דעתו של אחי נ”י, אפשר לעשות רק בבית-מזון. והראיה ברורה היא: אנשים שונים באים לאכול ומשלמים – זה נהנה וזה לא חסר. בלשונו: ברם זה מתקבל על השכל"…

רבקה: אבל די. הרי אכילתך לפניך!

נפתלי (במתכוון; קורא): “ואכן זה מתקבל על השכל – שכלו של אחי נ”י, ועל הלב – לבי. אליבא דאמת, זה מוצא חן בעיני. בית-מזון! וכשאבוא ללונדון יהיה – ראשית, מה לאכול, שנית, חומר לפיליטונים (אנשים וטיפוסים שונים בתור מבקרים), והשלישית, באופן היותר רע, או היותר טוב, אוכל למצוא די מחיתי ביתא דמזונא דא ותו לא" – (תוחב מזלג בחתיכת הדג המוכן ונותנו לתוך פיו; נותן את המכתב לצלחתו; אוכל ומדבר) בשים אל לב את דבריו אלה, או יותר נכון, את רמזיו אלה על הפיליטונים, חושב אני שמקומו יכירנו עתה ב“ידיד-העת”. (בעקיצה) אומרים שבירפלד בעצמו מתחיל להכיר, שבכדי להוציא עתון יהודי ליהודים, ולוּ סוציאל-דימוקראטי, צריך לדעת קצת יהודית.

המתווכח: והוא הלא יודע.

נפתלי: ל“גוי” גם זה די. לא כל ה“גויים” יודעים כל-כך ז’ארגונית.

המתווכח: ובירפלד הוא, אמנם, רוסי מלידה. פאַַקט פנוֹמנאַלי: רוסי אסימילאטוֹר. רוסי נעשה ל“מתבולל” בין היהודים.

נפתלי: חציו רוסי וחציו אשכנזי, והז’ארגון שלו הוא, אמנם, אשכנזית גרועה. (בקצף) התבולל בינינו, אתה אומר? הנני ואגיד לך. במחילה גמורה הייתי מוחל לו את זה. ילך לו לסחור בסוציאל-דימוקראטיות אל אחיו. גם בלעדיו רבים בינינו העתונאים המבקשים לחם. אני נוסע לאמריקה.

רבקה (מן הצד): בעוד שנה לאחר פסח.

נפתלי: כך את חושבת?

רבקה: מוטב היה לך לבקש פה איזה דבר, ואפילו בעתו הזה.

המתווכח (במקום נפתלי): העתון “ידיד-העת”, ידידתי, הוא סוציאל-דימוקראטי; בירפלד עורכו הוא, כמובן אינטרנציונאלי, ומר אידלש, כפי שידוע לנו וכפי המשפטים ששמענו זה עתה מפיו, הוא שוביניסטי…

נפתלי: מתווכחי הנכבד, אל תגדיש את הסאה!

המתווכח: נוּ, נוּ… ומר אידלש הוא… ציוני. איככה, איפוא, יוכל לעבוד שם? על כן, איפוא, ידידתי, הננו נמלכים להכניס לשם את אורחכם הבא מקרוב, שהוא אינו ציוני, אעפ"י שאינו גם סוציאל-דימוקראטי.

נפתלי: סוף-סוף, גם הגויים נצרכים ליהודי: לתקן את לשונו של בירפלד וכדומה.

המתווכח: ובאמת! שם עתה חיים ועבודה. מתכוננים לתעמולה גדולה. בית-דפוס חדש, בית-מזון חדש. בית-המזון מלא תמיד. (בנצחון) אל יום-הכיפורים הבא מכוננים סעודת שלמה גמורה!

רבקה: והפונדקאים מצדם מתכוננים גם הם להראות להם גם על להבא כיצד להכין משתאות ביום-הכיפורים.

נפתלי (דוחף מעליו את שיורי הדג): אל תהי יֶנטה…

רבקה (בבת-צחוק ביישנים; יוספ’ל נגרר אחריה): מה יֶנטה? סיפרו, ואני מוסרה מה ששמעתי. אחי הלא אינו שייך לכל זה – ומה לי לחשוש? גם בעלי בתי הדפוס כועסים עליהם. הנה מר קפלן, אבי דז’יקוֹב, היה אתמול…

נפתלי (מפסיקה; אל איש-שיחו): יודע אתה, ממי הביאה ראיה? מאחד מבעלי “מחזיקי הדת”!

המתווכח: לפי הידוע לי, מר קפלן הוא ציוני.

נפתלי: מר קפלן יהיה לך גם ציוני, ואפילו אַנאַרכי, ובלבד שתתן לו עבודה לבית-דפוסו! יש על אודות מי לדבר! (מתנשא ממקומו) נוּ, שלום! הדיסקוסיה שלנו נדחית, איפוא, לעת אחרת. (המתווכח נפרד ויוצא; אל רבקה) אני הולך למעלה. פה כבר לא אהיה אוכל יותר. הביאי לי את הצלי לשם! (נוטל את הפת ואת הסכין; בטון של דימוקראטיות) את זה אשא בעצמי. (עולה, רבקה נושאת אחריו את האוכל. בית-המזון ריק. רבקה חוזרת, יושבת ונאנחת. דומיה. מופיעים מעל השלבים ר' חיים-יהודה ואחיו יוחנן – צעיר כבן שלושים, בעל קומה דקה, שפתים מרוטשות, חוטם ארוך ועינים מוגלאיות וגדולות מאד. ספיח סנטרו הגלוח צהוב. המלבוש העליון הממועך שעליו לא מרוכס. מהלכו ותנועותיו של איש-הרוח. באודם לחייו השקועות פורחת השחפת).

ו

ר' חיים-יהודה (בהמשך השיחה שקדמה לזה): היאומן כי יסופר! לבלי למצוא אותי יום שלם! (אל רבקה) עתה תוכלי ללכת כבר, אחותי. (רבקה נשארת. אל יוחנן) ולא מצאת אותי, סוף-סוף, אתה אומר, אלא בעזרת אותו הבחור?

יוחנן (בפיזור הנפש): כן, הרי זוהי כונתי. בעזרת אותו הבחור. אליהו חזקוני שמו. מה רציתי לומר? מכתבך האחרון עם האדריסה החדשה הלא כבר לא מצאני ברוסיה. המכתבים נפגשו בדרך – למאי נפקא מינה. וכשירדתי אתמול מן הספינה ביקשתי מהמנהל להוליכני אל משכנך הישן.

ר' חיים-יהודה: אל אוֹלד-מאַנטֶגיוּ סטריט.

יוחנן (כמדבר לעצמו): האל הטוב יודע את שם הסטריט ההוא. מה רציתי לומר? מילא, באתי לשם – ואין איש. שואל אני – ואין יודע. מה לעשות? הרחובות והשאון מוזרים כל-כך. יהודים פוגשים ומוללים באצבע: ירוק! כיצד מביטים האנגלים – הן אין צורך לומר. למאי נפקא מינה – הכל מוזר. והכאן המודעות המשונות. מודעות ביהודית, לכאורה – ורחוקות כל-כך. אליבא דאמת. לאן לפנות? נתבלבלו ונתערבו אצלי ארבע רוחות השמים; מזרח ומערב נפגשו ונשקו. נס הוא, שהיה אליהו חזקוני אתי. הוליכני אל איזה בית-מלון. באתי- שדי! גברים ונשים אהדדי באופן מנוול כל-כך. מוכרים לי כמעט בחזקה כובע עגול קטן. טוֹפֶּנס הֵיפֶּני. לאשרי אין לי אף פרוטה – מאי נפקא מינה. טיפוסי הילדים מוזרים. יהודים ומדברים בשפה לא אשמע. שואל אני את אמם, אם יודעים הם גם יהודית. עונה היא לי בגאון: הוֹ, הלואי הייתי יכולה גם אני להבין אֶנגילש כמוהם, שכר-לינה – חמישה פּנסים (זה בכסף רוסיה כמה?), ובכיסי אין אף פרוטה אחת. הן בבית-המלון, שחיכיתי בו ליציאת הספינה, שללו ממני את שני המאַרקים שלי האחרונים בעד לינת לילה אחד. אליבא דאמת. אני במתכוון נזהרתי לבלי לאכול שם דבר, ואף קפה שלהם לא שתיתי, בכדי שישאר לי איזה סכום בבואי לונדונה. אך הרי זוהי כונתי: מי יוכל לדון עם יהודית מתאשכנזת צעקנית והומיה? פֶּה פתחה עלי. נוּ! למאי נפקא מינה – נשארו לי שם חמישה פניגים והלכתי כחצי פרסה לבקש לקנות בהם תפוח-זהב – צידה לדרך. ידעתי, כי נסיעת הים לא תהא קלה עלי. מילא, הלכתי, הלכתי עד שמצאתי את המבוקש, ובשובי לא ידעתי את הדרך אל הנמל. מה רציתי לומר? כן, כמעט שלא איחרתי ע"י אכספדיציה זו אחרי תפוחי זהב את מועד יציאת הספינה ולא נשארתי כסרטן על השרטון. הקיצור, תפוח-זהב נקנה, חמשת הפניגים הוצאו אף הם, ופה חמישה פנסים שכר—לינה – מהיכן? יצאתי את אליהו חזקוני וטיילנו כל הלילה ברחובות. (ישר אל חיים-יהודה) כרך נורא הוא לונדון שלך! איזו סמטות מעוקלות! (מתעורר ומחליף את תוכן השיחה) ובכן זה כשלושה שבועות שאתה פונדקאי?

ר' חיים יהודה: אוי, זוהי מעשיה ארוכה! (מביט לצדדין) עכשיו אין איש, ברוך השם, ונוכל לדבר ברוחה. היאומן כי יסופר! המעשיה היא כך. הן כבר הודעתיך במכתבי האחרונים, שהחלק הראשון מהספר של אבינו, הרינו כפרת משכבו, כבר נדפס כמעט חציו. בבית-דפוסו של מיסטר קפלן, כמו שקורין לו הכא, הוא נדפס, שניאור-יחיאל זה שהיה משולח מ“ישיבתנו”. עכשיו הוא מיסטר קפלן, ובאמת אמרו: לא זה האיש, הוֹ, הוא עכשיו לא אני ולא אתה – לא אנחנו. הוא הנהו כבר תושב, מי ששהה בארץ זו שנים אחדות. הילדים, מלבד הבכירה, הנם כבר זהירים בכל חומרי המקום שבאו לשם, הה-הה, וגם הוא בעצמו אינו כבר “צהוב”. כן, במה אני עומד? בספרו של אבינו, נשמתו עדן. השתא נדפס החלק ההלכתי שב“תולעת-יעקב”. הלא עוד לא שכחת, יוחנן? הפּירוש על מסכת זבחים נקרא “תולעת-יעקב”.

יוחנן (בצל של בדיחות-הדעת): ולא “יגל יעקב”?

ר' חיים-יהודה (ברצינות): איך “יגל יעקב”? בשלמא, החלק השני, שעל האגדה, נקרא בשם “ישמח ישראל”, מפני שאגדות, כמאמרם ז“ל, מושכות לבו של אדם ומשמחות את הישראלי. ברם חידושי הלכה למה יקראו בשם “יגל יעקב” – אטו גילה איתא הכא?! מילא, במה אני עומד? נהירנא, שפיר! אבינו, הרי אנו כפרת משכבו, נתן לו כבר על חשבון זה, בעודו בחייו, עשרה פונטים. לך, ה”ירוק“, הלא צריך לבאר: פונט – הרי זה כעשרה רובלים בערך. ליטרה שטרלינג. מילא. כל הספר יעלה בארבעים פונטים. והנה זה אשר כתבתי לך, שאבא לפני פטירתו ז”ל מסר לי שלא אוציא את הכסף לבטלה. ואמנם, ידוע לך שלהשקיע את המזומנים בחנות לא הסכמתי בשום אופן ואופן. אבל (בשינוי קול קצת) כשבאה העת לפתוח את בית-המזון, למדתי את הפשט (בניגון): לבטלה אין אתה רשאי להוציא, אבל כגון דא רשאי אתה ורשאי. דאי לא תימא הכי – לא שבקית חייא לכל בריה. (בצער פתאומי) אחי! היאומן – לפתח חטאת רובץ. דיברו על לבי, השיאוני וגם יכלו לי, ועכשיו – נסחבתי בחובות והמדפיס אינו רוצה להמשיך להלן את המלאכה, אם לא יסלקו לו מתחילה עוד כסף של ק“ן רובל, היינו, ט”ו ליטרות, כמעט כל הסכום. נוּ, אומר הוא: להדפיס ספר-חולין, להבדיל, אינו ירא גם בלי תשלומין למפרע, שהרי הסחורה בידו, אבל ספר כזה – הקופצים עליו מעטים המה, הוא אומר… אה? זהו, אחא, המצב. (אחרי הפסקת רגע) ואלמלי, יוחנן, אלמלי, לפחות, היית בשעת הסתלקותו, נשמתו עדן, בעיר נכריה. רחוק מתלמידיו, מיודעיו וממוקיריו. אמת, גדולים רחמי השם וישתבח שמו, שנהג ברב חסדיו ובהשגחתו הפרטית הקדושה, והפטירה של אותו צדיק אירעה בלבוב ולא כאן. לבוב, סוף-סוף, לא לונדון היא… אַי, הביאו בשר! צריך לילך!

(קצב נכנס הביתה, מן החוץ, ודופן של במה שחוטה על כתפו. ר' חיים-יהודה ממהר עם הקצב אל בית-המבשלות. יוחנן כובש פניו בכפיו. דממה. הוא מתעורר).

ז

יוחנן (אל רבקה): כפי הנראה, אחותי, הולכת לאבדון גם תקותי האחרונה.

רבקה: איני מבינה.

יוחנן: חלמתי – בית-מזון; דרושים משרתים; אמצא גם לי מקום בעולם.

רבקה (בעגמת נפש): ליצנות…

יוחנן: לא, אחותי, לא ליצנות. כפי הנראה, לא יאריך ימים גם העסק הזה.

רבקה (מנענעת בראשה): בוודאי! בתי-מזון כל-כך הרבה נפתחו ברחוב הזה בחודש האחרון. ושם משחקים בקאַרטים ועושים כל דבר שלא יעשה. זה מושך את העולם. (בקנאה) רוכלים והכל הולכים לשם. אצלנו – נקי וטהור. באים רק דיסקוּטאַנטין. מה הם אוכלים?

יוחנן (שותק).

רבקה (גונחת): מר! מר! (יושבת אצלו) גם אני, אחי, כבר איני זו שאתה יודע מאז. אין כוחותי אלו שהיו לי מלפנים, בהיותי מוכשרת לשאת הרים עלי. אז הייתי מוכנה לכל. יכולתי לעבוד פי ארבעה, לספק כל צרכיו, והוא ג"כ היה אחר. הזוכר אתה את מכתביו מברלין, שהייתי מראה לך? חייתי בשבילו, שלחתי לו את כל משכורתי, הסתפקתי בפת חרבה, רחצתי, כיבסתי, תפרתי, שפחה חרופה הייתי, לשום מקום לא הלכתי, לא התאוננתי. (בקול חנוק) כשהיה לבו אחר אלי היה כוח-אבנים כוחי לסבול ולשאת הכל. אז קיוויתי…

יוחנן (מדוכא): רבקה?!

רבקה: כן, כן, האמן בזה. גם אני מיאנתי להאמין עד שטפחו המעשים על פני. אפילו אל הילד לא ישים לב. עזוּב ממנו הילד ואינו דואג לו כלל. לאמריקה הוא רוצה. לא! לא! איני יכולה להאמין! הוא אינו יכול להיות נבל כזה! הוא יודע מה הוא לי, הוא צריך לדעת את מה הקרבתי לו: את כל חיי, את כל שארית כוחי. בלעדיו חיי אינם חיים. בלבשי בגד והוא אינו עמי אין שמחתי שמחה. את הכל מצץ! כבר כורעת אני תחת העול! והוא – כל הימים – תיבות קטנות לו וציורים מכל המינים ועתונים וספרים יפים ועצי זית מארץ-ישראל – כל החרבנות! בזה הוא מטפל ודבר אינו עושה. ואלמלי היה עוד נאמן לי!

יוחנן: רבקה’לה, אחותי, אלוהים עמך! מה את מדברת!

רבקה (בקול מלחשים): הוא אמר לי, הוא אמר לי. הרגשות משתנים, אמר לי. מפני דבר אחד, אמר לי, הוא חושש כשיסע לאמריקה: שלא יצטנן אלי מחמת ריחוק המקום. כך אמר לי. (משמיטה פניה על ראשו של יוספ’ל).

יוחנן: אוי, רבקה’לה, נתחדדו עצביך, אחותי. חשבי בדבר: שמא כל זה אינו אלא מפני שעיפה את ביותר מעבודתך. אני מבין. זה לא טוב מצדו: להניחך עד היום לעבוד כל-כך, פֶה, זה לא טוב!

רבקה: לא, לא, אל תנחמני. אני יודעת מה שאני מדברת. בכל שעה פנויה מלֶקטשוּרס⁵ וּויכוחים הוא יושב שם. מאז באה היא. בוודאי. היא יותר מלומדת ממני. מה אני לו? חייטה!

יוחנן (כנשוך-נחש): אַה!..

רבקה: זה כחמישה חדשים. מחותן פתאומי נהיה למיסטר קפלן.

יוחנן: מי? על אודות מי את מדברת?

רבקה: בת קפלן הבכירה, זו שחתנה מת בבית-האסורים ושערותיה נקרחות כבר…

יוחנן (כמתעתע): מי?

רבקה: היא באה הלום לפני חמישה חדשים.

יוחנן: דוֹבה? זו שהיתה בשוויצריה?

רבקה: היתה, היתה, האוצר! בקוּרסים למדה… (נפתלי יורד מן השלבים; אדמומית של אחרי סעודה בלחייו העדינות).

ח

נפתלי: רבקה! עתה תתני לי כוס תה. (יושב ממול יוחנן) נוּ, ספרא וסייפא, שמעה אלי. הרי עדיין לא סיפרת לי, כמעט, מאומה מכל המוצאות אותך בדרך, מראה עיניך, משמע אזניך. הרפתקאותיך, רשמיך וכו' וכו'.

יוחנן: מה יש לספר? שם צרות צרורות, וכפי שאני רואה – גם כאן אין מחסור בהן.

נפתלי (מתעצב): כן, כן, הנני ואגיד לך בלחישה: קפאון מוחלט שורר עתה בחיים החברותיים דפה בכלל ובחיים הציוניים בפרט. אשתקד כשבאתי הלום היו פה סימני חיים עבודה: החבורה “קדימה”, שאנכי יסדתיה, היתה רבת פעלים. אני מחזיק בדעתי: הטריטוריאליות נתנה מכה לציוניות, אשר מי יודע מתי תירפא ממנה. נתרופפה, נתרופפה גם אמונתי. רחוקה התקוה. השומע אתה, אשתקד – איני זוכר את היום, שבו לא יבואו אלי זוגות-זוגות של ציוניים – מדברים ומדברים ומלבנים את הדברים. עתה – סרו הכל בבת אחת. כאילו ביד הוסרו. לא יכלו לסלוח לי את מלחמתי הקשה כנגד הפדראציה הטריטוריאלית, את מלחמתי… (רבקה עומדת ומאזינה מרחוק לדברי נפתלי; בפניה התעניינות ממוזגה: רצינית למחצה ומעושה למחצה) כן, כן, אם דורש אתה מופת על רפיון הפרופאגאנדה הציונית – הנהו לך: איני צריך להלל את עצמי, אבל רם אני ג"כ מענוה מלאכותית: הריני פרופאגאנדיסט חרוץ, ובכל העת האחרונה לא מצאתי מקום, שאוכל להשתמש בו בכוחותי. ברוסיה חושבים בוודאי, שבלונדון החפשיה יש אורגניזאציה ציונית נפלאה. תמימים!

יוחנן: וחייך הפרטיים?

נפתלי (בפנים טראגיים): הפרטיים? כלום שתי רשויות בדבר? אמנם, בכל השאלות העולמיות הריני אינדיבידואליסט. באמנות ובעולם המחשבה אני נוהה אחרי איבסן, ה“אני” שלי אצלי הוא עולם ומלואו. אבל, מצד אחר, מי יוכל להכחיש, שהיחיד תלוי הרבה בציבור. (בהשפלת הקול) איני משתכר; היא (מראה על רבקה הנחוָרה) סובלת, כמובן. חיי המשפּחה שלי הרוּסים, בעוד שבהם, ורק בהם, אני רואה, לפי שיטתי, את הערבון הבטוח להצלחת היחיד. בני זה (מראה על יוספ’ל), אשר לכל בו חיי רוחי ואשר הוא תקותי היחידה, כי הוא ירים את הדגל, אשר לא עצרתי אני כוח לשאתו ברמה וכו' וכו, אינו מתחנך כראוי. היא מכה אותו באכזריות וכדומה. אנגלית איני יודע עוד. בימים האחרונים, אמנם, החילותי ללמוד את השפה בהתמדה עם דוֹבה… רצוני לומר: עם בת המשולח שלכם הבכירה. הלא ידעת אותה לפנים מקרוב, כמדומני. כמובן, בא אני על מנת ללמוד ושוכחים את הלימוד והולכים למוזיאום וכדומה וכדומה. שלשום קראנו שנינו את ה“גיטו” של הֵיאֶרמַנס. גרמנית אני יודע יותר ממנה. בכלל אין לי מקום פה, ואני מצפה לכרטיס-נסיעה שהבטיחו לשלוח לי מניו-יורק. אמנם, גם ניו-יורק זרה לרוחי, אבל בעצמי אבטח, כי אני לא אטמא שם בתוך האטמוספירה הטמאה של ארץ-הדולארים. כמובן, אבחר יותר טוב במוות מלעשות שקר בנפשי, ככל האגיטאטורים דשם מכל המפלגות. נכון אנכי להיות שם רצען, ובלבד שתהא הנשמה שבי טהורה. ואולם חפץ חיים אני והנני מאמין, כי אנצח את כל המכשולים וכיוצא בזה וכיוצא בזה…

יוחנן: “כיוצא בזה” זה מה הוא מלמדנו?

נפתלי (נסחף בשטף אמרותיו): אנכי השאתי גם את דוֹבה… כוָנתי לומר: את מרת קפלן לנסוע שמה, אבל היא התעקשה: רוסיה ורוסיה. בעוד שבוע תסע שמה. הוא טריטוריאלית נלהבה. ופה נפרדות דרכינו. אולם אני מקווה עוד להשפיע עליה. כן, טוב שנזכרתי. רצונך, יוחנן, להיווכח מדבר גודל ההשחתה שבחיים החברותים בלונדון – צא וראה: הסוציאל-דימוקראטים יסדו מראשית מאי שנה זו עתון שבועי בשם “ידיד-העת”.

יוחנן: נוּ-נוּ, איזה שֵם…

נפתלי (ממשיך בעונג רב): והנה שמעה אלי. לראשונה היה אצלם לעורך יהודי מתאנגל, כונתי, אסימילאטור אנגלי, אנטיסמיט ידוע. חבר הוא גם לאגודה האנגלית הס“דית המרכזית, כף-מבשלים ב”אַמאַלגאֵמיטֶד סוֹסייאטי" וכיוצא בזה. כמובן, לא ידע גם פלוני לכתוב יהודית, אך איך שיהיה – בן-ברית. אולם לוֹ מעט היה שכר העורך ששילמו לו ועזב את העסק. והתדע, מי הוא העורך עכשיו אצלם? הנני ואגיד לך: נכרי!

יוחנן: כלומר?

נפתלי (בהתפעלות דלעילא): פשוטו כמשמעו, גוי מארץ הגויים, גוי…

(נפתחת הדלת בסערה. נכנסת בחפזון דובה קפלן, בתולה למעלה משלושים, נמוכה, שחרחרה, בפֶּנסנָה ומעשנת. על צוארה חוט שחור של שעון ועליו מדליוֹן ובו תמונה פוטוגראפית קטנה. קולה צרוד, וכשהיא מדברת נדמה, כאילו אחרי כל פראזה ופראזה היא מעמדת נקודות).

ט

דוֹבה (תוקעת כפה ליוחנן בחזקה): שלום עליכם, עליכם שלום, רבי יהודי! נוּ, מאין, יהודי, מאין ולאן? לאן? הנה היא השאלה, הנה. זרם האמיגראציה שוטף, הא? נוּ, מה נשמע במקומותינו הקרים? מה מצב-הרוח שבין הנודדים? היום באת? פֶני היתה אצלנו והודיעה לי מזה. בעיניה אין אתה מוצא חן כלל, הליטראטור! נוּ, מה, כבר הספקת לנשום אוירה של לונדון הגדולה והאפלה? ועיקר, עיקר שכחתי, כמו שאומרים, כמדומה, אצל “שלום עליכם”: מה עם עבודתך הספרותית? מה, מה כתבת בימים האחרונים? מה תרגמו לרוסית? ואגב-אורחא: העודך יושב במרומי האולימפוס של שפת המשכילים, או אולי התחלת כבר לכתוב גם בעדנו, בני ההמון הפשוטים? הא, הא, ענה! וָלא – אשפוך עליך עוד תריסר אתיקים של שאלות, ואתה תענה!

יוחנן (בקלות-ראש): מכיר אני את דוֹבה. אותו הבטחון בעצמה. לא נגרע.

דוֹבה (בצחוק): אותו הבטחון ואותן השאלות.

יוחנן: בנוגע לשאלות אוכל להשיב בבירור רק על אחת וזה: שבימים האחרונים לא ישבתי על האוֹלימפּוס, אלא בבית-האסורים ועל לא דבר.

דוֹבה (במהירות): את זאת אני יודעת. מה לעשות, לא הכל נעשה על פי רצוננו. אותו המכר שלנו – הלא יודע אתה אל מי אני מרמזת – היה מלא חיים ותנועה, והיה גם בעל רצון חזק, ונגזרה עליו למות הרחק מהכל. אני, שווה בנפשך, מתגעגעת לטפס על ההרים שבשווייצריה, ולבסוף אני צריכה לנסוע ולעשות מה שהמפלגה דורשת. ואולם! הנה “ישבת” זמן רב, ועל-כן, איפוא, לא אתנך, לכל-הפחות, לשבת כלוּא עתה. מאַרש אל הרחוב, מאַרש אלי, מאַרש לאיזה מקום, ובלבד שלא להירקב בבית. יותר טוב – אלינו. אצלנו תמונת מלך אנגליה על הכותל.

יוחנן: שתי טענות בדבר. ראשית, לא ישנתי שלושה לילות רצופים. שנית – אני מצפה לחזקוני.

דוֹבה: חזקוני? עלמה?

יוחנן: לדאבון-הלב – לא. אני חושב, שהוא צריך לבוא לפנות ערב לאחר שיגמור את חיפושיו אחר איזה עסק. כמובן, לא בשביל עצמו. או יותר נכון: לא בשביל עצמו, שזהו בשביל עצמו. או אולי בשביל עצמו, שזהו לא בשביל עצמו.

דוֹבה: פוּ, מטאפיזיקה טיפשית!

נפתלי: כל היום הוא מדבר ע"ד חזקוני זה. כמתוך קדחת של אהבה.

דוֹבה: באופן הזה הרי אני מתה מחשק לדעת מי הוא ואיזהו חזקוני הלז.

יוחנן: לא חזקוני, אלא אליהו חזקוני. מי הוא זה ואיזהו, אולי אבאר לך בעת אחרת, כשאענה לך על כל שאלותיך. הנה הוא (מראה על נפתלי) אמר: כל היום אני מדבר על חזקוני. לא. אם לדבר במליצה – כל היום אני שותק עליו.

דוֹבה (בישוב-הדעת): אוּהוּם… אפס קצהו אראה, וזה הכל? (יוחנן אינו עונה).

נפתלי (מתייצב בפוזה של אוראטור; עיני רבקה בוערות באש של חשד מסתתר): שמעו אלי, נאספים נכבדים! האוֹפוֹנֶנט הנכבד שלי השיג עלי, וכיוצא בזה, ועלי מוטלת החובה לברר את הענין. בהוציאי מקודם את ההחלטות המוחלטות מסיפורי האופוננט הנכבד שלי על האוֹביֶקט המדובר יש לי הרשות המלאה להוציא את המסקנות המבוארות למעלה. (אובד את סגנונו הפארודי; בכובד-ראש) הנני ואגיד לכם באמת: חזקוני הוא, לפי דעתי החזקה, מלא מן המוסר של הנוצריות, הוא טולסטויָני, הטולסטויניות הנשכחת שולטת בו. הנה קוּריוֹז: על הספינה אשר בה באו ביחד יצא קול…

דוֹבה (מפסיקתו, לאחרונה): איני אוהבת כשמדברים על אנשים שלא ראו אותם מעולם, ואפילו אם שמעו על אודותם מפי יודע-אנשים כהאורח שלנו. אולם, איך שיהיה, אם איש כזה הוא, אז יכולים אנו בוודאי ללכת מבלי כל שקלא וטריא ומבלי לחכות לו. טולסטוינים אינם שומרים מעולם את מוצא-שפתותיהם.

יוחנן: פתגמים ופתגמים!

נפתלי (אל דובה): לנו יש היום עוד שיעור באנגלית.

דוֹבה: אין היום כל אנגלית! היום מוקדש הנשף להסופר המתנגד לפתגמים. צריך להראות להפייטן את לונדון הפיוטית.

יוחנן (מתעורר ממחשבותיו): לא, יקירתי, בתוקף זכויותיה של מחלתי הנני עולה עתה לנוח.

דוֹבה: ולא אדע אפילו, כיצד לא ישנת שלושה לילות רצופים? הלא מעניין הדבר! רוח תזזית היתה? חלית מחלת הים?

יוחנן: שאלה היא. בתור אדם ובתור סופר. הסופר – הן זה איש שראשו סובב עליו תמיד גם בשבתו ביבשה, ופשיטא על הים. הגיעי בעצמך: הים – קנינם של הפייטנים, מעור המוּזוֹת, פלא-הפלאים, סערה ומרד, רעש והתקוממות, ציורי נוף קוסמים, וכיצד אפשר לישון עליו מבלי ליהנות מיפיו ומהמון גליו? למאי נפקא מינה – אוי, “המו גליו, ברוץ גלגליו”, אוי, המו, עד שדימיתי בכל רגע, כי גווע אני בתום השמיכה הלחה מהקאה בלתי פוסקת…

נפתלי: תנאי הנסיעה של הנוסעים במחלקה השלישית – הן נורא הדבר! אני כשנסעתי, כמעט שנדרתי לתאר את זה בעתונות. והנורא ביותר הוא, שאין איש יודע מזה. הלא ברפת מובילים שם, פשוט, ברפת. מיטה על גבי מיטה, וחושך, והשמיכות, והאוכל – נורא, נורא!

יוחנן: אלמלא אליהו חזקוני שהוציאני משם אל מכסה האניה היתה נפשי נוקעת. זה הראה לי מה זה חולה המטפל אצל חולה. בריא הוא האיש הזה וחולה גם יחד. שמר עלי עד בואנו אל החוף… (לעצמו) גם פניו בריאים וחולים הם גם יחד.

דוֹבה: באופן הזה כדאי לראותו. אף על פי שדו-פנים – לא מעלה יתירה.

יוחנן: הוא אחד; שני פנים רואים המביטים בו, (כמו בחזון) הנך פוגש בו – הבעה לא מסוימה. עינים קטנות, שחורות-ירוקות, ריסים כואבים, נחירים רחבות ופתוחות, לחיים גסות, מכוסות קרום של עמל, צואר קצר, שערות כהות, סבוכות ועומדות, סנטר וזקן בלתי מסודר. אך הנה הפנה את ראשו לעזור לך באיזה דבר, תשים עינך בו מן הצד – איש אחר, פנים אחרים. בשחור העינים מתעלמת ונבלטת לחלוחיות משונה, מלאה מן הצער של מי שנטרפה דעתו עליו והבריא. מתחת לשפם הקלוש והרך, על השפתים העגולות והגלויות, בשיפוע-לחייו – בּכּל מתגעשת הכנעת סבלנות המבינה הכל ונושאה הכל, אוהבת הכל ומיטיבה לכל. (בגילוי-סוד) והצואר ניצב איתן מתחת לכל זה, לא זקוף, אבל איתן…

דוֹבה: הנך מדבר מתוך שינה?

יוחנן: מצחו הקטן והמרוכז מבצבץ – בעצם כבר איני מתפעל ואיני נגוע משום דבר, מאחר שמה שהיה אפשר לבוא – כבר בא… (כמתעורר) כן, הרי זוהי כונתי. אליבא דאמת. מה רציתי לומר?

דוֹבה: לא רצית – ואמרת. אמרת גם מה שלא רצית. אהה! אבל די. בכלל, דיברת ותיארת כסופר גמור. מתייראה אני, שבאמת קצת אינך בקו הבריאה.

יוחנן (אל רבקה): אני עולה, אחותי. נא לקרוא לי, אם יבוא אותו הבחור.

דוֹבה (בפזיזות): אליהו חזקוני! (אל יוחנן) נוּ, אינך הולך? לך לישון! (אל הכל) להתראות! (יוצאת את נפתלי. יוחנן עולה במעלות שחוח).

י

רבקה (לבדה; סופקת כפיה): אלי! מה זה יהיה?.. הכל עלי… פני היקרה עדיין אין אף בדעתה לשוב… ימים שלמים אובדים לי… אני לא אשתוק… היא יוצאת מדעת… אינה יודעת מה לעשות משגעון. (אל יוספ’ל) חכה, בני, מהרה נדליק נר… (מבית-המבשלות נכנס במהירות ר' חיים-יהודה, כשהוא מנגב באלונטית את ידיו).

ר' חיים-יהודה: עסקים. היאומן, כי יסופר – אלול, קדיש-יתום ובלי תפילה בציבור. עסקים. צריך להזכיר את יוחנן. למעלה הוא, רבקה? התאמיני, טרדותי. עודני בעל-חוב לתפילת השחרית. לא “שש זכירות”, לא “אני מאמין”. (מתחיל לומר כל זה על פה; ב“אני מאמין” הוא עובר בחפזה על העיקרים הפילוסופיים והמשיחיים ומאריך ב“כל דברי נביאים אמת” וב“שהתורה לא תשונה ולא תוחלף”; אח"כ הוא מתפלל מנחה, גומר “שמונה-עשרה”, נופל על פניו) “ויאמר דוד אל גד: אפלה נא ביד ד', כי רבים רחמיו, וביד אדם בל אֶפּוֹלה”. (ביבבה) “רחום וחנון, חטאתי לפניך”… (קם מנפילת אפיו ועולה על השלבים אל יוחנן).

(היום פונה לערוב. בבית-המזון אין איש. נפתחת הדלת ועל המפתן צועד אברך כבן עשרים ושש, דל-קומה, מגושם, בעל-בשר, לחייו ושפתיו עבות, תאותניות, מלאות חריצים. לבוש פּאַלטוֹ קרוע, המשמש בין בימות-החמה ובין בימות-הגשמים. מתחת להפּאַלטוֹ אין בגד אחר, מלבד הכותונת).

יא

הבא (מדבר בכבדות): יש כאן יוחנן מהרשק?

רבקה: מר חזקוני!

חזקוני: כן, אני הוא. צריך אני ליוחנן.

רבקה: הוא פקד עלי לקרוא לו לכשתבוא.

חזקוני: אפשר ישן הוא. לא צריך. עיף הוא. (מתייצב סמוך לאחד השולחנות שאצל הפתח. נמלך בדעתו ויושב. החשיך. שתיקה. רבקה מתחילה).

רבקה: אחי סיפר לנו, כי אתה סעדת אותו כל עת חליו בספינה.

חזקוני: כן, קשה היה לו. שני ימים לא אכל מקודם ולא יכול לעמוד בפני הבולבוסין.

רבקה: איזו בולבוסין?

חזקוני: בולבוסין. תפוחי-אדמה. לאכילה. על המכסה שטחו. מיד כשעלינו על האניה. שטחו. לאכילה. בולבוסין מבושלים ודגים מלוחים. אמרתי לו: טוב למעט. לא נזהר. לא יכול להיזהר. ולאחר-כך התנודדה האניה. קשה היה לו.

רבקה: והקיא הכל?

חזקוני: קשה היה לו (שתיקה).

רבקה: ועוד סיפר לנו – מיד לבואו סיפר על זה – כי יצאה שם אצלכם שמועה באניה, כי כבר, כדומה למשל, ישנו החוק לבלי הניח לאיש לבוא אל החוף, בלתי אם כסף לו, עשרים רובלים, או אדריסאות ברורות, ויראתם, היינו…

חזקוני: לא.

רבקה: לא? לא הבנתי, איפוא, מה שסיפר אחא. הוא סיפר, כי אתה חרדת על כל הנוסעים להספיק אדריסה למי שאינה. מיראה בדבר…

חזקוני: לא היתה יראה.

רבקה: מבינה אני, מבינה. מה יש לירוא? אבל הוא לא כיזב בזה, שדאגת, כדומה למשל, לכל מי שחסר לו איזה דבר נחוץ. עמלת להלוות מזה לזה. מה יש לדבר? נסים אינם מתרחשים בזמן הזה. בעלמא אני מדברת. אין מניחים לרדת מעל הספינה – נשאר לך להתנפל אל הים.

חזקוני: זה אמת. (שתיקה ממושכה. מתקרב לאט-לאט אל הבופט ומשם אל התינוק שמתחת השולחן) מנדלי? נח’קה? ברילה? יוספ’קה?

רבקה (בהשתוממות): מהיכן אתה יודע?

חזקוני: מה? לא? חיימ’ל?

רבקה (בעליצות): כן, כן, יוספ’ל שמו.

חזקוני: יוספ’ל, יוספ’ל… (מחליקו. הילד יוצא מתת השולחן ותוקע פניו לתוך ברכיו).

רבקה: בן שלוש הוא לי.

חזקוני: כן, כן יוחנן ויוסף. יוספ’ל. ושם אמו?

רבקה: שמי? רבקה.

חזקוני: יוחנן, יוסף ורבקה. יוספ’ל בן רבקה, רבקה ויוחנן. אבוא אחר-כך. (יוצא בדממה. צללי בין ערבים. בדלת הוא נפגש בפני).

המערכה השניה

חדר רחב ולא מרווח בקומה השניה – מעונו הפרטי של ר' חיים-יהודה. הרצפה, העשויה מקרשים, לא מצובעה, כלי הבית דלים, מועטים וקנויים מחדש, שעל ידי זה מורגשת בתוך הדוחק איזו ריקניות. הרושם הכללי הוא של דירת ארעי. תמונות-משפחה אחדות, ראי פשוט: על כרכוב-הכירה תמונתה של רבקה בעלומיה. פנים בריאים, מלאים וטוב-לב נשקף מהם. פתח אחד בצד שמאל לחדר צדדי, ופתח-יציאה אחד למסדרון קטן, שמשם יורדים במעלות אל הריסטוראן.

ערב-שבת עם חשיכה. רבקה גומרת בחפזה את מלאכתה. על השולחן, שולחן-חייטים רחב, שני נרות קטנים מוכנים להדלקה. לא הרחק מהם בתוך גל של גזרי ארג, משי, שרוולים ועוד דברים כאלה יושב יוספ’ל בדממה. עיניו השחורות-הפקחיות ולחייו המלאות-החיוורות אדומות מבכי רב, שבכה שעה ארוכה עד שנשתתק. מכונת התפירה שלצד ימין רועשת. פני יושבת אל החלון הפונה אל הרחוב ומרכיבה דרך שחוק על גבה את השונרה שבבית.

א

רבקה (נוטלת את אפודת הנשים התפורה למחצה ומעלה אותה על גבי גולם-העץ העשוי בתמונת אשה; ממשמשת בזה, מסתכלת, בוחנת בעיניה): אה, פני, מה הדבר לפי ראות עיניך?

פני (משליכה את השונרה, קופצת ממקומה, ממהרת אל האפודה, נוגעת בה בהתעוררות): איטון יפה!

רבקה (בשויון-נפש): דק! אבל מה דעתך, יאה? (מרמזת לצד) כאן עולה יפה?

פני: הלא זה בשביל אחות דזיקוֹב?

רבקה: בשביל הצעירה. בשביל אָני. לא בשביל פלונית… איך שמה?

פני: דזֵ’י-ני…

רבקה (צוחקת תמרורים): דז’יני – שם חדש. הרי היא אנגלית כזו? דז’יני… (צוחקת) דוֹבה ולא דז’יני… יודעת היא אנגלית לא יותר ממני…

פני: ואני שונאת אותה לא כמו את אחותה. הצעירה – זוהי סם-המוות.

רבקה: אפודה תופרת היא לה מאיטון יקר.

פני: לא תזכה ללבשה. (שבה אל החלון).

רבקה (בעיון גדול): וגם פה מונח היטב?

פני (מרחוק, בעצלות, מראה על החזה שבאפודה) כאן צריך להיות קצת יותר גבוה. (בקפיצה) צמאה אני לתה (חוטפת את כלי החמין, ממלאתו מים מן הדלי שבפינה, מעמידתו על הגז ומנגנת) אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי! ⁶.

רבקה: גשי-נא הלום, פני, ואמרי… אוי, הן היא אינה נותנת לי אח"כ מנוחה!

פני: ואת החושן בשביל אם דז’יקוֹב הלא כבר גמרת?

רבקה: החושן. והיכן השמלה, והיכן העליונה, והיכן…

פני: צרותיה ומכותיה, חבורותיה וטריותיה… תהיינה לה!

רבקה: אוי, מרשעת, מה עשתה לך? נחש! איזה ארס. מאַבדת-הון.

פני: יפה-פיה זו על טוּאַלטים? אימה!

רבקה: לא. אַת. וכי לא יכולת לקחת חמין מן המוליאר שבמבשלה? עסקינו המוצלחים כל-כך… גם אני שוקקת לחמין, אבל אין פנאי. (חוטטת בעיניה) הוא לא יֵראה… צלל במים – (מתעוררת) נוּ, צריך לגמור ולהתחיל בנקיון-הבית. לכבוד-שבת. (מתאנחת) שבתותינו ומועדינו… (אל יוספ’ל) רוצה אתה כבר לרדת, בני? רד ושחק מעט. (יוספ’ל מורד, רץ ומתרוצץ בכנף-אמו) המתן עד שאביא מים. (מנערת מעליה את חתיכות האיטון והחוטים, מתמודדת, מעתיקה ממקומה את מכונת-התפירה. גולם-העץ נופל ברעש) פני, עזריני!

פני (אינה זזה. בכליית הנפש): אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי… (מנקשים בדלת) להיכנס! (דז’יקוב נכנס; רבקה מתבטלת מפני הבא שמצא אי-סדרים בבית ואינה יודעת מה לעשות. יוספ’ל משחק בצדה).

ב

דז’יקוב (חציו כאורח וחציו כבן-בית תמידי): גוד איוונינ'⁷! (ממהר לשבת על הכסא הסמוך לפני, כששתי ידיו נתונות בכיסי מכנסיו. מתחיל גם הוא להחזיק את המנגינה שבפי פני ומפסיקה מיד; אל יוספ’ל) טפוּ, שרץ, הס! יוּ סי⁸ שב במנוחה, אַי סיי⁹, שרץ קטן! פוּ, אני שונא ילדים. אני שונאם (בגאון) יוּ סי, שאתם לא אוכל! (בקול של אדנוּת) ומה זה אתכם? למה אתם יושבים בחשיכה? אַי סיי, אני שואל: למה אתם עובדים עוד? בשעה מאוחרת כזו. (בהברתו החצי-אנגלית, החצי-יהודית) ועוד בשבת! פני! אי סיי, את מוכנה? יו סי, היום אל המיוּזיק-הוֹל. מחר לא אֶפּנה; כל היום – משחק בקריקט. נו, בלי שהיות!

פני (מאושרה): יֶס?.. ואפילו תה לא תתן לי לשתות מתחילה?

דז’יקוב: אני בעצמי לא אלך בלי תה מתחילה. אני אשתה בריסטוראן. במרתף הזה, אַי סיי, וכי אפשר לשתות? (אל יוספ’ל) הוּ עליך, מה הומה שרץ זה! פני! אַי סיי, יודעת את.. ילדים תועבת נפשי!

פני (אל רבקה): השתיקי את המנוול הקטן. אינו נותן לחיות.

רבקה: אין לי פנאי… (מעלה את יוספ’ל שוב על השולחן ברוגזה).

דז’יקוב: נוּ, אני מחכה לך שם מתחת, פני! ראי-נא. אני הולך. אני מניח לך רבע שעה להתלבש. אני אוהב לתת את האפשרות לנערה ההולכת אתי להתלבש כיאות. אַי סיי, אני אוהב, שהנערה ההולכת אתי תתלבש כיאות. דֶט’ס אוֹלל¹⁰! (יורד. רבקה מרימה את שמלתה, שופכת מים על הרצפה, כורעת ומשפשפת בסמרטוט. דלי-הברזל שאצלה מתמלא מים נרפשים. פני עומדת מן הצד לפני המראה ועושה את שערותיה העבותות. היא מסרקת אותן למעלה עד שהן מתנפחות מלפנים ומקלעתה נעשית לחטיבה אחת מוצקה, גבוהה, חלקה וישרה. אח"כ היא שותה תה מעומדה. גמיעותיה קטנות, מפונקות. צחוק-המשובה אינו סר מעל לחייה).

ג

רבקה (בתחנונים): פֶנֶלי, לכי-נא והביאי לי את המברשת מן הפרוזדור. כוחותי עוזבים אותי: אוי, התינוק יפול מעל השולחן. פֶנֶלי…

פני (עוסקת בשלב ואינה שמה לב).

רבקה (משפשפת): היטיבי-נא לי, פני, אך הפעם.

פני: מחר!

רבקה (מעיפה מבט של איבה עליה מעל הקרקע): אוי, לב טאַטאַרי! התינוק יפול מעל השולחן.

פני: אני אתן לו לנפול! ינסה-נא. את בשרו אמלוק.

רבקה: (בקול עצור): תיבשנה ידיך!

פני (תוקעת מחטים במגבעתה רבת הנוצות): אין דבר! לא חולה הוא אביו לבוא ולהחזיקו קצת עד שתנקי את הבית. עסקיו החשובים לנוע באסיפות ובליבררות¹¹ !

רבקה: שניכם כאחד טובים. כולכם רוצחים. אבל גם אַת טובה. דז’יקוב לא ימות בלעדיך. מותר היה גם לך לעזור לי קצת. כל היום לא עשית דבר. וגם עתה, חס ושלום, לא היית מתה אלמלי ישבת קצת מתחת. חיים-יהודה אינו יכול אפילו ללכת לבית-התפילה. עוד טוב מה שבימים הנוראים עושים הציוניסטין פה מנין. אלמלי התביישת, לכל הפחות, מפני ספר-התורה שבבית. אבא מוכרח לשבת ביום-השבת בריסטוראן. כלום יכול הוא לקבל כסף מידי האורחים, כלום מה?

פני: והמשרת – היפה הלז?!

רבקה: ואני נפולת תחת עולי. הוא לא נראה למן ארוחת-הצהרים. היזהר, יוספ’ל, היזהר, אפרוחי. לשארתך היקרה אין פנאי. כל העתות שוות בעיניה. העסק הולך וחרב – מאי איכפת לה? היא ודז’יקוב שלה – יחרב העולם! (הולכת אל הפרוזדור ומביאה מברשת ארוכה, מכניסה אותה אל תחת הספה. משפשפת היטב וגוררת משם ערדלים ישנים; סוחבת אותם בכעס כבוש).

פני (נכונה לצאת את הבית): של מה הם ערדלים נאים הללו?

רבקה: של המשרת, בוודאי; זהו כל מה שהביא אתו.

פני: הערדלים האלה ודאי כל רכושו הם. הלא אפילו ארגז של חפצים אין לו.

רבקה: הוא ברח מעבודת הצבא, ומאין יהיו לו חפצים?

פני: מעבודת הצבא? גיבור כזה! חייל! (בצחוק) אכן אוכל הוא כשלושה חיילים ביחד. רעבתן כזה עוד לא ראיתי.

רבקה: “ירוק” הוא, אבל יוחנן שלנו אומר…

פני: יוחנן שלנו – דז’ולרי! ¹². הוא ונפתלי שלך – זוג.

רבקה: סגרי את פיך! דז’יקוב הוא “תנא ברא”.

פני: דז’יקוב אינו בעלי, אבל הוא יקנה וימכור את שכמותכם אלף פעמים בשעה אחת.

רבקה: באולם-המחולות… (באנחה) מהרי, מהרי, הכי ראש עם קדקוד. אבא שלך יעלה לעשות “קידוש”, ובבית חול. איש אין, פנלי היקרה, בדאַנסינג-קלאַס, נפתל’קה – הרוחות יודעים איהו… יוחנן גם הוא איננו… עונג-שבת!

פני (בפתח, לבושה כולה צבעונין) סתמי, סתמי את פיך, מגדת-תחינות. הן מברשת גדולה בידיך. יש במה לסתום. אל המיוּזיק-הוֹלל אנו הולכים, ולא אל הדאַנסינג-קלאַס. בדז’יקוב צרה עינך? רואה את? (מראה לה מחט מעשה-צעצוע בשערותיה) הכל הוא קונה לי. (יוצאת).

רבקה: ראש וקדקוד! שחקי, שחקי עד שתּיכּוי… (נופלת עיפה על הכסא).

יוספ’ל: אמא…

רבקה: נוּ?! מה אתה רוצה שוב ממני? הלכה השארה – וכבר התחלת… אין לי פנאי!

יוספ’ל (מתפרץ בבכי).

רבקה: דום, כרעא דאבוה! אל תהין לרקוע ברגליך?.. (משנה את קולה) עלובי, עלובי, לא אוסיף… אביך היקר לא יוכל להשגיח עליך קצת… נוּ, לא אוסיף, לא אוסיף, רחימאי! (מחבקת אותו בשתי ידיעה המלוכלכות. נכנס יוחנן).

ד

יוחנן (בקול נלאה): מה הילד צועק?

רבקה: הוא צועק!.. אב אין לו, ולאמא אין פנאי לדאוג לו. כשהוא רוצה שאנטלהו קצת על כפי ואני איני יכולה – תתעטף נפשו. ילד צריך לאם.

יוחנן: ונפתלי היכן?

רבקה: אותי אתה שואל, היכן נפתלי? הלא הוא מאנשיך.

יוחנן (משתעל): מאנשי?

רבקה: הוא הלא אברך אינטליגנטי הוא, ציוני, מקהיל קהילות, דורש ברבים. כלום יש לו איזה רגש חובה בפני, בפני הילד? סובב הולך לו.

יוחנן: ומה הוא יכול לעשות, רבקה’לה? מה הוא יכול לעשות? אליבא דאמת. לא טובים, לא טובים גם חייו הוא. התדמי, כי לו נעים…

רבקה (בעקשנות): נעים! נעים! אלמלא היה נעים, היה חוטט בחוטמו, מתחת לאדמה…

יוחנן: מאי נפקא מינה, אחותי – זהו המצב של כולנו, של כולנו. בעל-השכלה הוא. אלמלא היה זר – הרי זוהי כונתי – אלמלא היה “זר”, היה מוצא לו איזה דבר: כתבן במוסד עירוני, פקיד בפוסטה, מורה…

רבקה (בדמעות): לא אל זה חיכיתי.

יוחנן: לא אינך צריכה לספר. יודע אני מה היו תקווֹתיך. למאי נפקא מינה – רובן של תקוות סופן כך. מה רציתי לומר? נעקרים משורש הננו…

רבקה (חובקת את הילד): הנה אתה…

יוחנן: מרויח? (משתעל קשה) אין מה לקנא בי, אחותי. “ידיד-העת” – גם זה מפולת. רעים עסקינו פה ורעים גם עסקיהם. תלוי אני שם על חוט השערה. אליבא דאמת – הם אינם צריכים לי. במפולת אין צורך בשום דבר, אחותי. סביבה זרה וקרה – לא כדאי! מכרים אומרים לי: מכרתי את עצמי – צחקי להם והציבי מצבה. שני שבועות – וכבר אין מה להיות פה. אליבא דאמת, לא היה כבר ביום הראשון. איני יכול לנשום. אין ריאה. והאויר! והאדים! גיהנום התחתון. והניגונים האנגליים המתועבים בפי ילדינו. ונשינו המתאנגלות. שדי! כמה גועל-נפש!

רבקה: לאמריקה לא אתן לו לנוסע לבדו בלעדי. לא, לא אסכים לזה בשום אופן. יהיה מה, ואני לא ארשה שידבק הוא באחרת לעיני, ולוּ תהא מלומדת וחכמה כשלמה. די לסבול! הלא כל מכרותי לועגות לי. איש כזה ימשול בי. גם פני עושה אותי לצחוק. סמוך על שולחני, אוכל ושותה וישן. כלום בעל הוא זה? אתה אינך זוכר: בעירנו לא האמינו אז, כי אנכי אנשא לו. מה היה הוא, ומה הייתי אנכי! ועתה…

יוחנן (בטון של הוכחה לעצמו): ואלה שהיו צריכים לשמוח על שאין הם אחראים בעד איש וחפשים לנפשם מתגעגעים להיות בעלי ריחים… (אחרי מחשבת רגע) נוּ, אלך לי: הרי איני אלא מפריע אותך ממלאכתך.

רבקה (בבקשה): אל תלך. הנה אני גומרת. אדליק את הנרות ואעבור לשפשף את המעלות ומתחת.

יוחנן: מתחת שיפשף כבר אליהו.

רבקה: נוּ, אז רק המעלות. בינתים אפשר שיבוא גם הוא. (מחזיקה אל יוספ’ל אל השולחן ומדליקה את הנרות הקטנים בברכה חטופה; פתאום) יוחנן, אמור לי, עוצה לי: אני רוצה לדבר עמו באופן גלוי. אני רוצה לומר לו: נפתלי! או לחיות כראוי, או להיפרד לגמרי… מה עצתך בזה, יוחנן? אמור לי!

יוחנן: מה אומר לך, אחותי? אלמלי ידעתי, שמוכשרה את להיפרד ממנו. אבל מתיירא אני, כי אין בך כוח לזה. מתיירא אני, שכל מה שאת רוצה לטרוח עכשיו אין זה אלא בשביל שמקווה את, כי על ידי זה תעלי קצת בעיניו. כי על ידי גאות רוחך תמצאי חן בעיניו… (מושך בכתפותיו. נפתלי נכנס בהתפעלות).

ה

נפתלי: שמעו אלי! דברים נוראים נעשים שמה! השערות תסמרנה.

רבקה (בסקרנות): איפה?

נפתלי (אל יוחנן): ברוסיה. דברים נוראים. אֶכספדיציות של עונשין, פּוֹגרוֹמים. (אל רבקה) כל מכתבים לא היו?

רבקה (בפנים מעוקמים): חכה! אנכי אכלה שם לשפשף ונתתי לך מכתבים.

נפתלי (בקול של כבשה תמימה): הגידי לי לכתחילה, כי “תתחילי” תיכף ואצא מיד מן הבית.

רבקה (כמתביישת מפני אחיה): אכלה מתחילה לשפשף. (יוצאת אל המעלות עם דלי המים).

ו

נפתלי: שמעה אלי, יוחנן, הנני ואגיד לך. צדקו המתקוממים נגד הנישואין. לפי דעתי, הנישואין תֶּבֶל המה. להיות קשור בהכרח עם אדם לעולם ועד. ביחוד אדם אינטליגנטי, שרגשותיו מורכבים…

יוחנן (בלי תשוקה): לפני ימים אחדים אמרת לי את ההפך.

נפתלי (בתוגה): העובדות משתנות ועמהן הדעות… וכיוצא בזה.

יוחנן: (ברגש): נפתלי! איני יכול להתערב ביחוסיך הפרטיים. מבין אני. יודע אני. תמיד כך, בכל מקום כך. מתאהבים בעלמא, נושאים בעלמא ומתחרטים בעלמא. הנאה פורתא וקוצר-נפש תמידי. דבר שבהכרח. כך, כך. אבל, אליבא דאמת. אני זוכר את אחותי. היא היתה רעננה, מוכשרה לחיים טובים. ועתה. היא אינה דורשת ממך “שיווי-זכויות”, היא אינה באה אליך בטרוניות. היא רוצה רק לבלי לשאת הכל בעצמה, כי כבד ממנה המשא. תאמר – המציאות; מאי נפקא מינה. אבל, בכל אופן, לא אל זה ציפתה ממך. ידים לא טובות היו בה.

נפתלי: בוודאי! היא ציפתה שאהיה לדוקטור, שאושיבה בכרכרות וכיוצא בזה. חשבונותיה לא נמלאו בדיוק. איני מכחיש: לה יש הרשות לטעון עלי. איני בעל טוב. אין לי רגש האחריות בפניה. אבל בעיני אין רגש זה שוה כלום. אנכי הנני אדון לעצמי. אנכי איני משתחווה לא לבוּדה ולא לנוצרי. אנכי איני אדוק גם במוסר היהדות. שמעה אלי. אדם חפשי אנכי בנטיותי. איני טוֹלסטוֹיני. הנוצריות והבוּדיות – הלא בעצמך הודית לי זאת אתמול – שרשן ברוב תאוות, בתאוות רעות…

יוחנן: בתאוות סוערות, אמרתי, וברוח כבדה ועמוקה ובהבנה פנימית חודרת ובאהבה נאצלה… ואולם, חדל לך מזה!

נפתלי: ואני נטיותי, אודה ולא אבוש, קרובות יותר לאֶפּיקוריזם. אני נטיותי ממוזגות ואין צורך לי להכריע את הכף לאסקטיזם. איני מודה בחובות. (בשטף לשונו) כשאהבתי את רבקה, היתה גם אז אהבתי מסוג אחר, לא תאוה פראית ולא אהבת מלאכים אפלטונית. ממוזגה, סינתיטית היתה אהבתי…

יוחנן: הבלים! יש להטיל ספק.

נפתלי: במה? כי אהבתי אותה בכל רגשותי?

נפתלי: ס… ס… ס… היא נעשתה בימים האחרונים ליֶנטה נוראה. מקבלת השפעה מחברותיה, ובזה היא מרחיקה אותי מעליה עוד יותר; היא מוכשרה לעמוד מעבר לדלת ולהאזין…

יוחנן (בעגמת נפש): הרי לך אבק של טבק! אין כלום. זוהי אהבה בשביל פסיכולוגיה, בשביל חיטוט פסיכולוגי: מה היה אלמלי נתאהב ר' נפתלי הנשוי! זוהי אהבה בשביל להיות טראגי. זהו לא כלום! הבינה את גורלך. בּוּדה, משה, ישוע, אֶפּיקור (עם השאיפה למנוחת הנפש שלו) – כולם לא היו קטנונים. כולם חדרו אל הסוד והיו הם גם בתעתועיהם ובשגיאותיהם. האישים העמוקים נושאים ונוטלים. כולם. אבל שונא אני שנאת מוות, כשכל בר-נש מתחיל לתת ערך אלוהי לפעיטותו ולקהותו לאהבת כרסו ולהבליו ו… ו… (נכנס אליהו חזקוני בסינר לבן של משרתים בבתי מזון. זקנו מגולח. דמות דיוקנו לא נשתנתה).

אליהו (אל יוחנן): העלמה דוֹבה שואלת עליך. יושבת בבית-המזון.

יוחנן: אני בא תיכף. (חזקוני יוצא).

נפתלי: זהו אליהו חזקוני?

יוחנן: הלא לא היום הראשון הוא להיותו כאן, שאתה שואלני עליו. (הולך אחר חזקוני. נפתלי מסתובב בבית אחרי לכתם ואומר גם הוא לרדת. נכנסת רבקה כששמלתה מורמה עדיין ופניה שרויים זיעה).

ז

רבקה: אה, כבר מושך אותך למטה.

נפתלי: אַת כבר נטית אוזן אל הדלת.

רבקה: לאיזו דלת?

נפתלי: אשה פתיה! המקנאה אַת לי?

רבקה (מתעברת): נפתלי! די! אתה אומר באמת, כי אנוח לעולם תחת רגליך? שפחה חרופה הייתי לך ארבע שנים. ארבע שנים סבלתי ממך בכל האפנים. גם המעט שידעתי שכחתי בעבורך. אתה היית למלומד בכוחי ובעמלי, ואתה בועט בי, הנבערה. אשמתך היא, אשמתך, כי הבטת עלי רק כעל מוצא למחיה.

נפתלי (בצער ובגדלות הנפש): מה את רוצה ממני? שמעי אלי. הן עיניך הרואות, כי פה חיינו אינם חיים. הלא על כן, איפוא, גמרתי אומר: לאמריקה. צריכה את לדעת, כי לא בשביל עצמי לבד, לא בשביל תועלתי הפרטית גרידא, אני נוסע לשם. כר נרחב יפָתח שם לפני. שמה…

רבקה: בלעדי לא אתנך לנסוע.

נפתלי: אבל פותה, הן יודעת את, כי איני נוסע לקבל ירושה שם. עד שאכונן את מעמדי – כיצד אוכל לנסוע אתך? ומה נעשה, אם צריך יהיה לשוב בחזרה? וכי בעצמך אינך יודעת, שלא אנוח ולא ארגע עד שאשלח להביאך אל מקום-מגורי? וכי אינך יודעת, שזו תהיה מגמתי הראשונה? מה, החדלת להאמין במוצא שפתי?

רבקה (מחרישה).

נפתלי: מובן מאליו. ילדים איננו כבר. לא אשבע לך אהבה עולמית. אבל הן גם בשביל בני הנני נכון…

רבקה (מפסיקתו): בשביל איזה בן? בשביל יוספ’ל? (יוצאת פתאום מעצמה) נפתל’קה; מרדף אמרים! תמיד צודדתני באמרותיך החלקלקות. עזבתי הכל, הלכתי שבי אחריך. איני יכולה לחיות לבדי, איני יכולה לחיות גלמודה! לא! לא! (כנזכרת באיזה דבר) אבל את חסדך איני מבקשת. דע לך. איני מבקשת חסדך. או כך, או כך. יקיץ הקץ! די לי!

נפתלי (חובש את מגבעתו): התחדלי למוץ את דמי?

רבקה (עומדת לו בדרך): אני אומרת: לא תלך עתה. (בצוחה היסטירית) פה תהא קבורתך! המוות יפריד בינינו. בעל-פרנסה גדול. אני יודעת: יתירה אני לך. אִתּה אתה רוצה לנסוע…

נפתלי: רבקה! חוסי על ילדך! אני לא אהיה ערב בעד מעשי.

רבקה: קשה-מצח! אנה אתה הולך שוב? אני רוצה לשמוע מענה ממך. ראה: לא תצא מזה. אני אקרא לאנשים; אני אנקר את עיניה.

נפתלי (עומד אצל כרכוב הכירה ואינו דובר דבר).

רבקה: אמור! הן או לאו? אינך רוצה גם לדבר אתי? מה אני לך – כבר הוצאת ממני כל מה שיכולת –

נפתלי: עלוקה!.. אלפי מיתות!.. (חוטף את תמונתה מעל הכרכוב וקורעה לגזרים; מרים את הגזרים מן הקרקע ומפוצצם לרסיסים).

רבקה: אַי-אַי-אַי-אַי… גזלן! הן את ילדך אני נושאת תחת חזי… הרה אנכי (נשמעים צעדים. רבקה ממהרת אל החדר הצדדי עם יוספ’ל הבוכה. נפתלי, מבוטל ונבעת ממעשהו, משתמט למטה. מופיעים ר' חיים-יהודה, ר' שניאור-יחיאל קפלן, יוחנן ודובה. על הרצפה הנקיה מפוזרים רסיסי התמונה. יוחנן מלקטם, מעיף עליהם עין ונושך את שפתו בהעלם).

ח

יוחנן (אל דובה בלאט): מתי את נוסעת?

דובה (ג"כ בלאט): יש עיכובים. המפלגה רוצה לשלוח כסף, אבל אני רוצה יותר, שיתן אבא… מה אתה אומר?

יוחנן: אֶפּטר-נא רק מן השיחה את אחא. הוא רוצה לדבר עמי על איזה דבר. אחר-כך נלך.

דובה: לא. דבר לי אל אשת נפתלי.

יוחנן (מסתכל בה): אל רבקה?

דוֹבה (בבת-צחוק): לא על זה שאתה מדמה. אל תירא. לא רומאן. דבר-נשים. הוי, רוֹמאניסט! (יושבים בפינה בריחוק-מקום קצת מר' שניאור-יחיאל ור' חיים-יהודה. אלו מתחילים לשוחח בקול, בניגון ובתנועות מיוחדות).

ט

ר' שניאור-יחיאל (מתבונן לכל פינה): כלום שייך לומר –שבת היא שבת. נרות קטנים – אבל נרות. היינו הך! רק הקושיה היא: היכן דגים וחלות ויין לקידוש? ויש לתרץ: נשאר הכל שם מתחת בבית-המזון, חֶה-חֶה היינו דאמרי אינשי: כל הסנדלרים הולכים יחף…

ר' חיים-יהודה (עוזר לו): יחף, חה-חה, ודו“ק. כלומר: בעל בית מזון המספיק כל מיני מטעמים לכל בריה – היאומן כי יסופר, שבעצמו… וק”ל. אלא שבאמת אמרו: אין הסברה כך לגמרה. (קורא) רבקה! אֵיך? מפני מה שינו בשבת זו מן המנהג?!

קול רבקה מן החדר הצדדי: אני מתלבשת!

ר' חיים-יהודה (בהתנצלות): גופא דעובדא הוא, שבשבת העברה החמרתי עלי לבלי לשבת בריסטוראן, והיום הקילותי. אעפ“י שעכשיו הזמין לי הקב”ה משרת הגון שבהגונים, שבדיני ממונות ושאר דברים הריני סובר שאפשר ואפשר לסמוך עליו לכל הדעות. ברם, אם לא צריך הוא לשמורה מעולה, צריך וצריך הוא להדרכה מעולה. היאומן כי יסופר – אין אתו יודע עד מה. אלא – נחזור לעניננו.

ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר – כבר מלתי אמורה, שעל הפרטים לא אוכל לדבר השתא למטוב ועד רע. בשבת אין עושין ביזנס. לונדון היא לונדון ויהודים הרי הם יהודים. ברם, מה שנוגע לבדרך כלל – כבר מלתי אמורה: כמו שהתנינו – לא ישונה. מה שייך לומר, לפני שמש ינון שמו של אותו צדיק, ובוודאי ובוודאי הריני רוצה בכל לבי ובכל נפשי, שיודפס ספרו במוקדם ודוקא בבית-דפוסי. הה-הה, מלתא זוטרתא: ספר אשר עמל בו ר' יעקב-ישראל, זכותו תגן עלינו כל ימיו. אבל מה שאי-אפשר – אי אפשר. חה-חה, דיז’יקוֹב שלי האנגלי אומר: ביזנס בּפור פלֵז’וּר¹³.

ר' חיים-יהודה (בהתרפסות): כלומר, יקוב הדין את ההר! נוּ, מילא. מי יוכל לדון? עוד נתיישב בדבר אי“ה מחר בערב, במוצאי שבת, הה-הה. כת”ר אומר: הספר, אשר עמל בו אבא הכ“מ כל ימיו… (באכסטאזה) אני מייחל להשם-יתברך, שה”תולעת-יעקב" יאיר אי“ה עיני הלומדים והמעיינים. עוד ר' יוסף-בּר בריסקר, זכרונו לברכה, ראהו והיללו. ברם, במטותא, יגד-נא לי כת”ר: לע"ע עד היכן כבר הגיעה המלאכה?

ר' שניאור-יחיאל: עד היכן? עד דף פ"ט, כמו שאמרתי. את דברי קיימתי.

ר' חיים-יהודה (בצער קשה): ולהלן לא סידרו בכל העת?

ר' שניאור-יחיאל (בקשיות-עורף): לא. עומדים אנו על מקום אחד. היינו הך!

ר' חיים-יהודה: אַי-אַי, לא הגעתם אפילו לסוגיא דבכור. (נוהר פתאום) סוגיא דבכור. עדיין זכורני “חילוקו” של אבא ז“ל על סוגיא זו. (בהתלהבות) שומע אתה, ר' שניאור יחיאל, לאבא, ר' שניאור-יחיאל, היה קשה מעולם על הטורח שיש לנו בזמן הזה בבכור!.. ואעפ”י שאסור לשחטו משום שחוטי חוץ – וכן אסור להטיל בו או לגרום לו מום – מכל מקום יכניסנו לכיפה וימות ממילא?!

ר' שניאור-יחיאל: אלא…

ר' חיים-יהודה: אלא מאי תאמרו: גם זו הגרמת מיתה לקדשים?

ר' שניאור-יחיאל (בניגון): אוהום…?

ר' חיים-יהודה (בחריפות): לא! יש ראיות מפורשות וברורות, שאין איסור לגרום מיתה לקדשים ע“י הכנסה לכיפה… שהרי משמע בתוספת זבחים בראש ה”תערובת", וכן בסנהדרין דף פ' בסוגיא דרוצח שנתערב באחרים, דְמַה דאמרינן: קדשים שנתערב בהם שור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולן – היינו שכונסין אותן לכיפה…

ר' שניאור-יחיאל (אינו שומע; בניגון): נוּ-נוּ?..

ר' חיים-יהודה (מקמט מצחו): איך “נוּ”? הרי ילפינן מזה בפירוש, שאם היה איסור בקדשים הכנסה לכיפה, הרי כאן מדאורייתא כולן קדשים-דהיתרא נינהו… (מעביר באגודלו לעומק) דמדאורייתא אפילו בעלי חיים בטלו… ובכן: מדאורייתא כולן קדשים – ואיך מכניסין אותן לכיפה?! הרי שמע מינה… (מחכה לר' שניאור-יחיאל שיגמור).

ר' שניאור-יחיאל (מביט ומגמגם): איך… איך… בוודאי… כל האומר דבר בשם אומרו…

ר' חיים-יהודה (בריכוז-הכוחות): שאין בזה איסור!.. (כגיבור השב משדה-המלחמה) הא? לכאורה לית נגר ובר נגר דיפרקיניה…

ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר! גאון-עולם! זכר צדיק לברכה! (בראותו שר' חיים-יהודה מתכונן לגשת אל התירוץ. אל יוחנן) נוּ, מה, אחא, גם עסקיך אינם על צד היותר טוב. שמעתי, שמעתי – בגאַזטין. היינו הך! (רבקה מתראה בפתח החדר הצדדי, רואה את דובה ונרתעת לאחוריה).

רבקה: אה…

דוֹבה (קמה לנגדה): מרת אידלש! אני, אמנם, אליך באתי… (עוברת אתה אל החדר).

י

ר' שניאור-יחיאל (מסתמך על דופן הכסא; אל יוחנן): בגאזטין, בגאַזטין. עסק – לא מן העסקים העליונים. ברם – רק לא לדאוג. כל איש הבא ללונדון – באחינו הכתוב מדבר – מחויב לסבול עד שיומו מגיע והוא פוסק מהיות “ירוק”. אזי הרי הוא עובר ממזרח-העיר למערב-העיר – היינו הך! אל תדאג לו מכאן ואילך. מה יש לך לדעת יותר? לי יש פה מכר – איני רוצה לפרוט בשמו – בא הלום לפני שלוש שנים, ובירקונו – שייך לומר – התענה, אני האחד יודע כיצד! ועכשיו (בחשיבות) הרי הוא שוחט פורמאלי ויש לו יד ושם גדול ב“מחזיקי הדת”, ותקיף בלשכת בית-דין, ויש לו מהלכים בוֶסט-אֶנד בכל המקומות הגבוהים: מוֹקאַטו, מאַנטֶגיוּ, סֶמיוּלס… (בקצת השפלת הקול) יש אומרים גם אצל לוֹרד רווטשילד…

ר' חיים-יהודה (בהתפעלות שקטה ותמימה): כך?

ר' שניאור-יחיאל (מנענע בכתפותיו): מילא, רוֹוטשילד לא רוֹוטשילד – מגזמים, אבל, מה שייך לומר, עושה הוא חיים נאים. זה לפני חודש היה לי עמו איזה סכסוך בדבר כסף לטובת בית-מחסה בארץ-ישראל. ולפנים – אני זוכר כיום – היה אביון מדוכא. ועתה… בהרחבה ובהרוחה. שמונה חדרים. אוכל כל טוב. זהו מה שאני אומר: אַל דאוג!

יוחנן (מן הזוית): איני דואג; אני מתבטל.

ר' שניאור-יחיאל: מפני מה? מפּנַי?

יוחנן: בפני השוחט ההוא, בפני ר' שניאור-יחיאל ובפני כל יהודי, ש… (אגב ריהטא; בעלמא) שיש לו בנות.

ר' שניאור-יחיאל: אי, בן-חברה, להיכן דבריו נוטים! (בכובד-ראש) מה, אחא, אגיד לך את האמת. מקצת שבחו של אדם אומרי בפניו, הה-הה. (בהטעמה) סחורה גדולה אינך בעיני. ברם, (בלחישה) גם היא אינה סחורה גדולה ביותר, חה, חה, חה! לדוגמה: אומר אני לה! ומה תעשי לי, דוֹבה, אם לא אתן לך להוצאות-הנסיעה?..

ר' חיים-יהודה (עוזר לו): כן? והוא הדין בפֶני שלי. העסק, לא עליכם, הוא לא עצהיו“ט, וכולי טרוד בספרו של אבא הכ”מ ואין לי פנאי להשגיח. (מחקה שלא מדעתו את איש-שיחו) לדוגמה: היכן זו היא פני עכשיו? אין אתי יודע עד מה… (מן החדר הצדדי, שבו רבקה ודובה, נשמעת גניחה פתאומית חולפת של רבקה: באמת?!..).

ר' שניאור-יחיאל: כבודו אומר: העסק הוא לא על צד היותר טוב. העסקים, ר' חיים-יהודה, רעים המה בזמן הזה, רעי, ולא “לא עצהיו”ט“. ה”שקצים" לקחו ולוקחים הכל. נתדלדלו בעלי בתי הדפוס וגם בעלי בתי המזון נחרבו על ידיהם. תמה אני, מה ש“מחזיקי הדת” שותקים. כלום שייך לומר, – על חילול-שבת כבר אני פוסח – אוכלים שם נבילות וטריפות בכל פה…

ר' חיים-יהודה: היאומן? פטור, פטור – שקר וכזב!

ר' שניאור-יחיאל: אַי, אַי, במחילה מכבודו. ר' חיים יהודה הוא בעולם השביעי. ולא שמע מר דבר על המשתה שלהם ביום-הכיפורים הבא עלינו?! איזו מודעות גדולות מודבקות בראש הומיות על אודותיו – ומר לא ידע. כלום שייך לומר. אני טוען בפירוש: אסור ואסור לשתוק על חילול-שם-שמים-בפרהסיא כהאי גונא. (חוטמו מתאדם מאד) צריך יהיה להרגם, להשמידם, לאסוף כל היהודים, לשבור כל חלונותיהם…

ר' חיים-יהודה: לא יאומן כי יסופר! אבל… “בהדי כבשי דרחמנא”… ואגב… מי ילך ביום-כיפור לבוא במשא-ומתן עם מומרים להכעיס? ותענית ותפילה מה יהא עליהן?

ר' שניאור-יחיאל: אֶט! לדעתי, צריך היה להתאחד ולעשות כל מה שאפשר. אין דבר העומד לפני מצות “וביערת הרע מקרבך!” (בראותו שלדבריו אין מסייע) נוּ, עת לי ללכת. הלכתי מ“קבלת שבת” ונכנסתי. די לשבת. כלום שייך לומר - כּיבּוּד הלא לא תתנו לי. וטעמא למלתא: הפיקחים אינם אוהבים ממתקים, חה-חה, ולפיכך… (אל דובה) דזֵ’יני, לכי ונלכה הבית!

קול דובה מן החדר הצדדי: אני נשארת עוד כאן!

ר' שניאור-יחיאל: מה? אני אומר לך: בואי! (אין מענה).

ר' חיים-יהודה (אל ר' שניאור-יחיאל): “כל המשבר כלים בחמתו הרי הוא כזורק אבן למרקוליס וכל הכועס – (בראותו שאין גומר) כאילו עובד עבודה זרה!”

ר' שניאור-יחיאל (כובש את רוגזו): מילא. כלום שייך לומר. היא תמיד כך.

ר' חיים-יהודה (בקול מפייס): מה תעשינה, ר' שניאור-יחיאל, ורבותינו ז"ל גזרו עליהן תשעה קבין.

ר' שניאור-יחיאל (בלי רצון): תשעה קבין – אשה-שמאַבּין. אתה אומר: פני שלך. אבל הקושיה היא: מילא לשלך אין אם, רחמנא שזיב, ברם לשלי הרי… (יוצא בפתח. ר' חיים-יהודה מלווהו; מאחורי הבמה נשמע: "הקושיה היא "… ולאחר כך ברכות פרידתם. ר' חיים-יהודה שב).

יא

ר' חיים-יהודה (אל יוחנן): רע! רואה אני, לפי מהלך הענין, שההכרח לא יגונה לעזוב בכל מכל כל ולנסוע לגליציה. וַי, וַי, בין גברא לגברא, כמה ממון של אבא נשקע אצל כלב זה, – בל אחטא בשפתי – ועכשיו…

יוחנן: לגליציה? והעסק? ובני הבית?

ר' חיים-יהודה: ומה אני יכול לעשות, אחא? ינהיגו לשעה את העסק בלעדי. הספר – זהו מצות עשה שהזמן גרמא, ופרנסת הבית… ובכלל – מה היא חכמתי, מה היא חכמתי, מה היא חכמת אנוש. והרי אני רואה – אין מזל-ברכה כל עיקר! צוואת שכיב מרע. בעל-חוב הנני, בעל-חוב שאין לו תקנה אלא בפרעון. אבא נ“ע נושה בי. תמונתו לנגד עיני. שם, בלבוב, שקעה שמשו של אבא ז”ל וזכותו תעמוד לי שם להוציא את הענין אל הפועל. כאן, יוחנן, כלו כל הקצין. ברם התם –

יוחנן: מעשי נסים?..

ר' חיים-יהודה: אבטח במי שאמר והיה העולם! ישראל עם קדושים. כאן, חס ושלום, אולי יש להם ואינם רוצים. אמנם, אנסה קצת גם פה את כוחי החלוש. לא יעמדו מרחוק. אקבץ פּרוֹנוּמֶראַנטן. וגליציה טובה בזה מכל הצדדים. אף בתי-הדפוס דשם מעולים משבכאן. כאן לא נדפסו מעולם ספרי שו"ת. ההכרח לא יגונה. איני יכול ליטול עלי את העוון הזה. ראשית חכמה יראת השם ויראת החובה. כך הוא לפי בינתי הקלושה וכמו שיורני שכלי הדל. אחותנו עובדת, ונפתלי ופני ינהיגו את עניני בית המזון. ואפשר שנתיישב בדבר ונשוב כולנו לשם. מה אתה אומר? אה, נו, בלי נדר ובלי שבועה… (עומד ממושבו) היאומן כי יסופר! הריני מבטל פה עתי והמשרת שם לבדו. ובעיקר-הדבר, יוחנן, מה דעתך אתה, למשל, בנידון דנא? באמת הן גם אני לא פונדקאי בן-בנו של פונדקאי אנא. היהודי לומד הכל.

יוחנן (מושך בכתפותיו): נפתלי, פני… נפתלי אינו ראוי… אגב, הוא נוסע… היא… פני… קלת דעת ונתאנגלה ביותר… כלומר… נוּ, אני – איני שייך… אם תחליט לנסוע, צריך יהיה לעזוב את בית-המזון לחלוטין… ובנוגע להשאלה, אם כדאי לנסוע – זהו ענינך… (מושך שוב בכתפותיו ומגמגם) מי יודע, שמא לא איכשר דרא…

ר' חיים-יהודה (נותן אצבע על חוטמו ומנענע בראשו): אי, קל שבקלים! “מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה”. אמת, לא תפתני, שלא איכפת לך כלל! אלא – לא חמימא ולא קרירא. אמתלא: לא איכשר דרא! תורתו של אבא נ“ע נגלית היא ולא נסתרת. הספר יאיר אי”ה עיני העולם. נו, יוחנן נלכה למטה! אחליף את המשרת אצל האורחים, ולו אתן עבודה אחרת. אני הרי צריך לדבר אתך עוד על הענין…

יוחנן: מה?

ר' חיים-יהודה: שם, שם נדבר… (כבדרך-אגב) יוחנן…

יוחנן: מה?

ר' חיים-יהודה: השמעת מה שסיפר שניאור-יחיאל?

יוחנן: נוּ?

ר' חיים-יהודה: וכל זה אמת?

יוחנן: אפשר.

ר' חיים-יהודה: יוחנן… יודע אני, שגם אתה, שגם אתה… נוּ, נוּ… אבל אעפי“כ, גלוי וברור ג”כ לפני, שממעשים נוראים כאלה – הרי אתה כרחוק מזרח ממערב. יאמרו לי מה שיאמרו, ואני יודע את האמת. הא?

יוחנן: ובכן…

ר' חיים-יהודה: בכן… אינך יכול להשפיע עליהם, להחזירם למוטב?

יוחנן: בעצמך אמרת, אחי, בהדי כבשי דרחמנא…

ר' חיים-יהודה: אי! אי משום הא לא איריא. במה הדברים אמורים? בנוגע להשתמש בידי עשו, חלילה, כמו ששניאור-יחיאל זה רוצה, לשכור בני-בריוני ו“פייטֶרס”, חס ושלום, כמו שאמר לי אחת ושתים. אבל השפעה בעלמא… (עומד על אם הדרך; יוחנן ממולו) ולא זו אף זו: אם ח“ו אמת ויציב כל זה שסיפר הוא, ואתה אין לך פתח ותקוה לפעול עליהם, הרי אני שואל אותך: בנו של ר' יעקב-ישראל זצוק”ל, כיצד אפשר שיהא עמם בצותא חדא?! (הולך).

יוחנן (אחריו; אל דובה): אני אשוב תיכף!

קול דובה מן החדר: טוב!

ר' חיים-יהודה: נוּ, יוחנן, כיצד, הא? כיצד?

יוחנן: קשיא. (ניצב לרגע) אולם יודע אתה, חיי-יהודה, מה שאומר לך? אני לא אתערב בעיניניך, ואתה… (יוצא; מאחורי הדלת) “והבן”.

ר' חיים-יהודה (מעבר לדלת): אבל… אבל… “קדיש”… למשל… באופן כזה… להשחיר ח"ו… זכרונו של אבא… (קולו נעלם).

(הבמה מתרוקנת לרגעים אחדים. עולה אליהו חזקוני וקערה גדולה מלאה פנכות וכוסות וכפות ומזלגות רחוצים בידו. הוא מתייצב בפינה, לוקח אלונטית מעל גב הפתח ומנגב את הכלים. דובה ורבקה יוצאות מן החדר הצדדי. פני רבקה מיושבים ומצטערים בבת אחת. יוספ’ל אחריה).

יב

רבקה: תתברכי, מיס דזֵ’יני, על אשר גילית לי את הדבר.

דובה: לעת-עתה עדיין אין דבר, יקרה. אנכי הבעתי רק חשד, שצריך לשים אליו לב. כששמעתיו מתפאר לפני רעיו על חריצותו המדאיבה, ראיתי, כי צריך להעירך על זה. היא הלא אינה אלא עֵז. מי קרוב אליה ממך?

רבקה: אם לא בשנותי – בתארי ודאי שאני כבר ראויה להיות לה לאם. אדבר בזה את אחא.

דובה: חס ושלום! לא צריך! הלא כבר אמרתי לך. אולי התפאר דז’יקוב בכדי. למה להבעיתו בעלמא? עוד חזון למועד. את הולכת למטה? שלחי-נא לי משם את יוחנן שלך. לא, יותר טוב: אלך בעצמי.

(יוצאת אחרי רבקה, משוחחת למקוטעין במסדרון הקטן. אחרי רבקה נגרר יוספ’ל. מרגיש בחזקוני ועומד).

יג

חזקוני (מן הפינה, אל יוספ’ל, בנעימה): חַאפּ!

יוספ’ל (בקריאת צהלה, כמו לרע ישן): -טה, קוּ-נה! ¹⁴.

חזקוני (בחטיפה): יוספ’ל… (מדגדגו).

יוספ’ל (ברוב עליצות): מיטה קוּנה!..

חזקוני (מתנפל על הארץ, כדי שיהיה ליוספ’ל על מי לעבור הילד פוסע עליו בשמחה גדולה. חזקוני ממלמל): איש טוב, יוספ’ל. איש טוב יוֹשנקה…

יוספ’ל (מרקד ומתחיל לספר): אֶנט… סיי… בּוֹי…¹⁵.

חזקוני (בהסכמה): גוּד בּוֹי, גוּד בּוֹי… נער טוב… כן.

יוספ’ל (כמסתיר דבר): אֶנט…פֶן-פן…

חזקוני (שוכב על הארץ): פני, פני. שארתך. עלמה היא. (בניגון חשאי) זמר, יוספ’ל, דבֵּר, יוספ’ל, אֶל, יוספ’ל, כל, יוסילי, עדת, יוספ’קה, בְּנֵי, בְּנִילִילִי (מריע) ישראל!

יוספ’ל (ממשמש בפניו, צוחק ברמה וברוב שמחה): קוּנה!..

חזקוני (ממשיך): ואמרת, קטנני, אליהם, יקירירי (בקול עצור) קדושים תהיו!..

קול רבקה מעל המעלות: יוספ’ל: אַיֶכּּה? הֵנה!

חזקוני (קם מן הארץ): לך, יוספ’ל, אמא קוראה לך. (יוספ’ל הולך בלי חמדה. חזקוני נשאר יחידי).

יד

חזקוני (בהפסקות בין אומר לאומר): פני… שנים מי יודע… שלוש… נוספה עליהם… יוחנן, רבקה, פיגיל… פיגיל… טמאה, מטומאה, שסועה… פני… (עיניו מתלקחות פתאום בתאוה עצומה ונוראה) פני… חוח ופגם… יוחנן, רבקה… פני… (חורק את שניו ביסורי תאוה זעומים, לוחץ את רקותיו) ילוד-אשה… שפלות שבשפלות… מה שבְּמַה… מה? (אחרי הפסקה ארוכה מאד) צפורה… (שב למלאכתו. במסדרון צעדים. גומר לנקות ויורד. באים דובה ויוחנן).

טו

דובה (מסירה מעליה את בגדה העליון הקצר ומשליכה אותו אל אחת הפינות): “למה אני נוסעת?” המפלגה קוראה לי, ואני נוסעת. הן לא את עצמי אשאל בזה. אילו שאלתי את עצמי, מה טוב לי, כי אז… הן יודע אתה, מה אוהבת אני לטפס על ההרים. נעים, שד משחת, לטפס על ההרים בשווייצריה! אבל אני נוסעת, יוחנן! אין לי לוותר על עניני המפלגה שלנו. המפלגה שלי – התרגלתי אליה ביותר; יחסים שונים, זכרונות, תקוות, ענינים משותפים… (שוכבת על הדרגש) נוּ, עלי כבר סיפרתי לך, איפוא, את הכל. ועתה – הגיעה שעתך, האדון מהרשק! (מעשנת) שני שבועות פירנסתני בהבטחות – הגיעה העת למלאותן.

יוחנן: אם אינך יראה היום את המוֹנוֹטוֹניוּת, הגברת קפלן, הנני לשרתך.

דובה: אדרבא, אדרבא, התחל. מעניין לשמוע, איך מספר ניגש אל סיפור-עצמו. נא ונא. השמיעני, איפוא, כיצד מתחיל אתה את סיפורך.

יוחנן: מתחילין, כמובן, בבראשית.

דובה: בבראשית?

יוחנן: כן, בבראשית. אל תראי: לא ב“בראשית היה הדבר” ולא ב“בראשית היה המעשה”; בראשית היה האושר. אליבא דאמת. יום של אדר נכנס היה. הפשרת שלגים. (יושב למראשותיה) נשתחררתי, שומעת את, נשתחררתי כעלות הבוקר ומבלי שחיכיתי לזה, כמובן כשם שגם מאסרי, כידוע לך, היה פתאומי, שלא בציפיה תחילה. באתי למעוני הקודם, ואליבא דאמת, אנכי חייבתי ביום ההוא את האומרים, – שאני, כמובן, בתוכם – כי רק צער בכל ואושר אין כלל. פיזזתי, יקירתי, מן הכירה הקרה אל הקיר הקר, פיזזתי, כמעט שלא חבקתים, ומקום לא מצאתי לי מאושר. נטיתי את ידי וקראתי: ויָמֵש אושר! לא, אליבא דאמת, הגיעי בעצמך: להיות כלוא מבלי דעת על מה ולמה ואימתי יבוא הסוף, ולצאת לחפשי בהיסח-הדעת – הוּ, הוֹי!

דובה: נוּ, כמובן, ליריקה במקום סיפור אוביקטיבי.

יוחנן: ליריקה? מה הפלא – סופר עברי… הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי, – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה, השתפכות הנפש של יהודים אחרונים. גם סגולות שפתנו המיוחדות מסייעות לזה. אבל איך שיהיה – אותו היום היה נפלא. מאי נפקא מינה – בשביל יום אחד כזה כדאי לחיות. הביבליותיקה נראתה לי כחדשה, והז’ורנאלים היו באמת חדשים, והסטודנטיות הקוראות היו משום-מה סימפּאטיות, והגן בעיר היה כחתן-בחור, כמו שהיה אומר בוודאי ר' מנדלי זקננו, והשלוליות רצו…

דובה: והשלגים פשרו… (כמשתעממת) ולמחרת?

יוחנן: הוא הדבר. ממחרת – כבר היה לא הא. לכאורה, מחלתי רפתה ממני, גם נזדמן לי איזה תרגום מרוסית לז’ארגון של איזו טראַקטאַט-בּרוֹשוּרה פוֹליטיקוֹ-אֶקוֹנוֹמית ולא רעבתי. מה רציתי לומר? מובן, שאמרתי לשבת ולהתחיל מיד את יצירתי העולמית, האַי-אַי-אַיִת…

דובה: את הפּוֹאימה הריאלית-הסימבולית?

יוחנן (בצחוק): לזו הטרמינוֹלוֹגיה שלי אין לך דוקא מה ללעוג. (ברצינות) רואה את, הנה, למשל, “התמונות והציורים” שלי, קובץ סיפורי הראשון, הוצאת “תועלת”. שם יש ריאליזם, יש תיאור בני האדם הדלים, הטיפשים, האומללים, זה יש שם; אבל העיקר אין שם, אין שם סמל החיים, קוטב החיים, טיפוסים ושרטוטים שיכללו סוד כל החיים ועצם-עצמיותם. מאי נפקא מינה – כשהנני מעלעל אותה מחברת עכשיו, הריני רואה מה רחוק אני ממנה. (בבדיחות) אפילו טעויות הדפוס היותר מבהילות בה כאילו אינן נוגעות בי עתה, והוי, מה יצאתי לפנים מן הכלים עליהן! התביני, הוצאה עברית – ויש שם “בני מעים” במקום “בני אלוהים” ועוד חמודות רבות כאלו… (כמתעורר ממחשבותיו) אינן נוגעות בי: מרחק מקום ומרחק מחשבה. לכאורה, הריני, בעיקר, אותו האיש ממש…

דובה: שייך לומר: אותו האיש – עם כל הקמטים! אבל מה עם הפואימה הריאלית-הסימבולית?

יוחנן: מה“הסימבולית-הריאלית”? (מבולבל במחשבותיו) לעגי, לעגי, ואני מחזיק בדידי, שהריאליות הסימבולית זוהי הצורה היותר נכונה באמנות שעל גבי הכתב. אבל, כן, מה את שואלת? מה זה שייך להפואימה?

דובה: נוּ, יהא לא שייך. תהא פואימה סתם. מלא תפקידך. ספר.

יוחנן: הרי זוהי כונתי. לפני מאסרי…

דובה: שוב “לפני מאסרי”! את זה שמעתי הלא. הרצה את התוכן של הפואימה לא-הסימבולית ולא-הריאלית.

יוחנן: התוכן עוד יבוא. מה רציתי לומר? תקופה קצרה לפני מאסרי הייתי רגיל לשאול את עצמי בחשבון–נפשי: מפני מה איני כותב דבר חדש? שנתים ימים רצופות עוברות עלי ללא כתיבה – מפני מה? אם מפני הפרעת התנאים החיצוניים הידועים: חסרון-סביבה, חסרון-לחם, חסרון איזו מנוחת הנפש, חסרון יצירות מופתיות חדשות, או מפני שבעיקר… שבעיקר… אין לי כבר מה לומר עוד: למה, למי ובשביל מה, אך הן סיפרתי כבר, שרע לאנשים לחיות על פני האדמה – ודי! ככה נמשך חשבון-הספק הזה עד שנתקבל מבית הדפוס אותו הקובץ שלי. הוא הוכיח לי, כי אם לא נעשיתי לאחר, הנה, בכל אופן, יצוא יצאתי מאותו החוג המצומצם של “לחם לאכול ובגד ללבוש” וכי אלוהי שירה חדשים מתהלכים בתוכי. ואז ניגשתי אל המלאכה.

דובה: ונאסרת.

יוחנן: ונאסרתי, וב“ישיבתי” זו השליתי את נפשי, כי התפיסה, רק התפיסה, היא בעוכרי וכי לולא היא… לולא היא… (בסארקאזם) לולא היא, היתה בוודאי עולה בידי יצירה פורחת למעלה, יצירה שכנפיה אינן נוגעות בעולם השפל, יצירה בת-עליה, שתכנה גאולת העולם והנפש העושה בה – למצער, בנו של משיח בן יוסף!.. ויצירה כזו, רצוני לומר, כת"י של יצירה כזו, היה – לולא היא, התפיסה – מונח כבר בלי שום ספק בקופסה של איזו מערכת עברית!

דובה: ומתורגמת לכל השפות האירופיות, אה?

יוחנן: ותוכלי, איפוא, להבין את המצב, כשאני משתחרר ומתהלך חפשי לנפשי – ואיני כותב אף על פי כן!

דובה: אינך כותב, או כותב הנך ואין הדבר עולה?

יוחנן: גם זה וגם זה. לרוב התהלכתי מַשמים, מבלי כל חפץ וכל צורך בכתיבה, ושואל לרגעי את עצמי: האומנם אותה המחברת הקטנה היא אחרי ככלות הכל? וכשאני מתעודד כבר ומתמכר אל העבודה – והנה שקיעה בפרטים יתירים והתפרטות למעות קטנות. יש תוכן ואין תמונה; נוצץ צל של תמונה והנה רשימות ומחיקות ותו לא מידי…

דובה: והשפות האירופיות הולכות ונשכחות בינו לבינו… (מעיפה מבט אל יוחנן) נוּ, לא אוסיף! את עקיצות-הרעל האלה הלא למדתי ממך.

יוחנן (מתפייס): דא עקא, שאין בהן רעל. שפות אירופיות! נוּ, אליבא דאמת, מה חרפה היא, שהסופר העברי, שאין לו שום קהל, רוצה שיתרגמוהו לשפה אחרת. הן מצב הספרות העברית הוא – זוכרת אַת, דובה, את אברהמ’ל החלש בעיירתנו? בכל יום לפנות ערב היה חליש ואינגיד. מת אברהמ’ל. מתאספים עליו אשתו וילדיו וקורעים שמים בזעקתם. אברהמ’ל היה שב ל“תחיה” בעקב הצעקה…

דובה: הוא מת לפני שנתים…

יוחנן: ולא הועיל הזעקה, סוף-סוף – מובן! אבל בעולם ספרותנו עוד לא הגענו למדרגה, שאין צעקה מועילה. עדיין האשה והילדים קורעים שמים ויש שהם “מחיים” את המת בשועתם. מובן, אוי להם לחיים כמו אלה, שמקורם זעקת שבר ועתידם – יום שגם הזעקה לא תועיל… אולם, איך שיהיה, את אומרת: תרגומים לשפות אירופיות. בעיקר – צחוק: מה צורך לאירופה באמת מארץ-היהודים ואיך יכולה אירופה להבין את האמת שבכתבי יהודים על עצמם?! אלא, למאי נפקא מינה – בנוגע אלי – הריני אומר לך זאת בבירור: אין זה אצלי עיקר כלל וכלל. חשוב הוא הפּרוֹצס של היצירה כשהוא לעצמו, חשוב זה שנדמה לך, כי פה מתהווה איזה מאורע גדול. (נסחף בציורי מוחו) ונפלא! מצד אחד אתה יודע ואומר לעצמך, כי העבודה היא לירחים ולשנים, ואתה נכון אפילו לחכות ולסבול יובלות שלמים, ומצד שני – הנך דומה בכל שעה ושעה ובכל שורה ושורה כאילו בזה בוא יבוא הגמר ומבלי-משים הנך נחפז ונתקל ומצטער וכותב ומוחק ועיף ושבע רוגז. והיה מעשה, שתקעתי בעת ההיא את ראשי בחלון מעוני, ונשברה השמשה, ובא הזגג לתקנה, והיה הצער כפול: על שניקושיו מפריעים ומטרידים ואינם נותנים להתרכז בעבודה ועל שהזגג הלז גופו עם חוטמו השרוע ועם קולו השבור אינו מוצא גם הוא את דמות דיוקנו במה שכתוב. בכל אופן, קולו, אַי, קולו אינו נמסר, אינו יכול להימסר, אל תוך הכתב. עיגול בתוך עיגול ועיגול על גבי עיגול עד אין סוף. אליבא דאמת! אנשים אומללים-מאד ומאושרים-מאד בחדא מחתא המה הבלטריסטים. (בצחוק פתאומי) דוֹבה, היודעת את? בפי בירפלד זה, אדוני של עכשיו, אין כינוי יותר נקלה מהכינוי “בלטריסט”. התביני? סוציאליסט מדעי! וכשהוא, למשל, רוצה להוכיחני על איזה מעשה בעיניני הרידאקציה שאני עושה שלא כרצונו, הוא קורא: אַי, בלטריסט! בלטריסט!

דובה (מפהקת): יקחהו אופל! עליו ועל מהותו אשאלך אחר-כך. עתה רצוני שתמסור לי, סוף-סוף, בקצרה את התוכן של אותה הפואימה.

יוחנן (מחליק את שערותיה המעטות): ילדה שלי! וכי מדמה אַת, שדבר נקל הוא למסור בקצרה תוכן של פואימה? אלמלי אפשר היה לעשות את זאת בשיחה עם ילדה מבינה-למחצה – למה היה צריך לכתוב פואימות ולא-פואימות, שגורמות יסורים כל-כך רבים ושיחד עם האמונה המטורפת בגודל הדבר שהן שותלות בך, אכול יאכלוך כעש ספקות קשים, קשים מאד, על הערך האמיתי של כתיבתך, ובכל אופן, גם כשיעלה בידך איזה דף, הרי אתה, סוף-סוף, מוכרח להכיר בדם לבבך, שהנייר אף הבלתי חלק לעולם נייר הוא.

דובה (ברכרוכית): אבל הלא אני רוצה לדעת.

יוחנן (בקלות): הוא הדבר. התוכן, לכאורה, היה דוקא לא פואימתי. שמו של הדבר היה: “השארית”; אולם ע“ד ההרצאה, ע”ד הצורה לא אדון עתה. רואה את, כונתי היתה להעמיד את ההונאה הנעימה של האגדה היפה למול ההכרה המדכאה של האמת המציאותית. התוכן היסודי, כפי שעלה במחשבה, היה בדומה לזה: יהודי הוזה ובר-דעת כאחד בעת הזאת והיותו מוטל בין שתי להבות: או לשקר לעצמו ולחלום עם מתי המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ-אבות, שלזה אין כל יסוד במציאות הדברים ובטבעו של המון בית ישראל, או להבין לגמרי את אי-השיבה העולמית לבצרון, את הקץ המוחלט כמו שהוא ו… (משים ידו על עיניו).

דובה: אמנם, מעניין מאד, ומה יותר טוב, לדעתך? ובכלל, “ארץ-אבות” – אתה היית אז פלשתינאי?

יוחנן (רגע כמו לעצמו): אני… אני הייתי אז כבר אחר הציוניות. אליבא דאמת, הציוניות המקובלת, ה“ריזולוציונית”, לא היתה מעולם תוכן חיובי של חיי. אי-אפשר היה לתת כל ערך לכל ה“סימפטוֹמים” שלה.

דובה: הנה הוא היה דוקא מאמין גדול. בו היתה הרבה אמונה. אבל יש שהיה הוא אומר: הנה להרוסים יש כבר ארץ…

יוחנן (באותו הקול שלעצמו): יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא. אבל פקוח-עינים למדי הייתי תמיד לבלי ראות, כי אין הכרה ציונית בתוך המון בית ישראל וכי אי-אפשר שתהא הכרה כזאת בתוכם; כי בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי-הלבב וצלול-הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי-האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא-דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם, אינם!.. יודע אני את ערך ההמונים בכלל, אבל מה בצע בזה? חבורות של צוענים העם! כל יהודי ויהודי כשהוא לעצמו – מה יש לדבר: נפש חיה… בכלל – צועני העם!

דוֹבה: וגם לטריטוריאליות – לא, באמת – גם לטריטוריאליות יחוסך שלילי הוא?

יוחנן: מקלט דרוש גם לצוענים כשהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע, אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. הדעה, כי ישראל גוי אחד הוא בכל הארצות – שוא היא. יהודי רוסיה ויהודי אנגליה, למשל – שני עולמות רחוקים זה מזה עד לאופן נורא. כמה ימי שבתי כאן? אבל מה שהספקתי כבר להיוודע ממהותה של הקהילה היהודית-האנגלית עם ריקניותה השמנה ומסחרה ביראת שמים ומעשי תעתועיה – די לי. לכאורה, מי לא יודע זאת, ולכאורה, מה אפשר לייחל ממעשי קהילה של עשירים ורבנים ב“הגיטו החדש” שבמערב – אבל בנוגע לנידון דידן הרי זה “אַרגוּמנט”, אחותי! אין תוחלת משום צד! בכלל, היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!

דוֹבה: לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של עמים אחרים?

יוחנן: מאי נפקא מינה – איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר, מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. בכלל, כל בני אירופה חיים כחזירים, ומי יאמר, כי אנחנו רעים מהם? אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. אנחנו גם איננו מוכשרים להיות לרעים. מוכשרים אנו לדעות שונות, להמצאת אמונות, ל“מלים חדשות”, אבל איננו מוכשרים לחיות באופן הפשוט של המלה. איננו בני-אדם כלל. הנה. רוק-הפה.

דוֹבה: איני מסכימה. בתוך האורגניזציה שלנו אני יודעת מספר של בחורים הגונים מאד. המוננו הוא בריא. אבל גם אילו היה כך, כדבריך, לא יפּלא. עם ששני אלפים שנה –

יוחנן (אינו נותן לה לכלות): חי חיי צוענים – צועני הוא, ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם. (בלחישה מרירית) בכל מקום הננו הבלתי-יוצרים, הנדחקים ועולים, המבולבלים והנבערים, המדולדלים והמתחככים אצל ממון. ועתה נוסף עוד על זה “הסוציאליזם המדעי”, שיהודונינו בנעוריהם ובילדיהם נהיו לנושאיו. כל המקשקשים-בלשון שבתוכנו, כל אלה אשר לא מלבם יוציאו מלים – והם הכל – מתענגים לחזור על המשנה המקובלת של המטריאליות ההיסטורית, כאילו זוהי תורת האדם כולה. מאַרכּס, אנגלס, קויטסקי, קויטסקי, אוֹרתּוֹדוֹכּס! זה ההמון חסר-הדעה והפעוט –

דוֹבה (מתנודדת על משכבה): נוּ, נוּ!..

יוחנן: …הלוקח לו פריביליגיה של שייכות לפרוליטאריאט ותורה מדעית! הרי הללו גופא היו נוהים אחר כל אמונה מהלכת ומיישנת את הנשמה! (מתרגש מאד) מי שחי בעצמו עם רוחות העולם היותר נשגבים… לא. יותר פשוט: האדם המכיר קצת בטבע בני מינו, המתענה בשאלות שאין עליהן תשובה, הוא לא ימצא מרגעה בהלכה שנויה של התפתחות הרכוש ומהלך ההיסטוריה עפ“י הדיאלקטיקה של הסוציאליזם ה”מדעי" או בפראזות קלות של חופש והכל שוים לעבודה ולסיפוק-צרכיהם של הסוציאליות לא-המדעית. ודאי! שונא אני אלף פעמים יותר מכולם את החיים השופכים דמים, המוצצים זיעה, הפראים והאכזרים והשמנים של שקי הרכוש וממשלותיהם וכהניהם ומשמשיהם. שממת סדום ועמורה תבוא עליהם, על כולם. אבל הסוציאליזם עם האורגינזציות שלו ועם אותם האינסטינקטים גופא, עם אותו הסדר, עם אותם הדברים, עם אותה החנופה והבוץ וההבל… הסוציאליזם! איך אני יכול להאמין בו מצד אחד ומה אני יכול למצוא בו מצד שני?! (דובה קמה ממשכבה ויושבת. יוחנן מתחיל מתהלך בחדר).

טז

דובה: ובמצב-רוח כזה אמרת עוד לכתוב פואימה?! ובכלל אני חוזרת עוד פעם על שאלתי, אשר אני שואלת אותך תמיד: אם אין ציוניות, אם את מקומה ירשה התנועה ה“ארצית”, שהיא לפי צרכי השדרות הרחבות – מה אז מקום בכלל לספרות בלשון-הקודש?

יוחנן: בתוך ההמונים היהודים אין תנועה טריטוריאלית ולא תהיה. הם צריכים לאיזו פרנסה זמנית מיד ולאיזו אפשרות לחיות חיי כלבים גם להלן. מה רציתי לומר? כן. “ספרות עברית” את אומרת. מאי נפקא מינה – וכי בשביל למלאות איזה צורך-השוק באה הספרות? כלום מקח וממכר היא, שתהא תלויה ב“דרישה”? לי, לי, עברי מארץ-העברים, לי נחוצה היא, או יותר נכון: לי היתה נחוצה. אשתקד היתה נחוצה. אמור אמרתי: האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום. הספרות הישראלית…

דוֹבה: הבלתי נחוצה לכל והעוברת?

יוחנן: ומה אינו עובר? חשוב הוא, איפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. אמור אמרתי אז: דוקא בשכונתנו, בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים, מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני רגש חדשים, צללי יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים “בריאים” להצמיח פרי בעתיד, אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יוּלד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע-נא מהם דור יוּלד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.

דוֹבה (עיפה): כמה השעה?

יוחנן: הלא?.. פקעה הסבלנות לשמוע?

דוֹבה: להפך! (בעקשנות) כמה השעה?

יוחנן (מוציא שעונו): תשע.

דוֹבה (כמו לאחר שנמלכה): נשארה לך עוד שעה. המשך. במה אתה עומד?

יוחנן: יודע אני: בתקופת השקיעה של להבת עליית נשמתי. יצאתי מבית-האסורים, אמרתי להיעלות על הקטנות והחיצוניות וליצור, והנה – כמו איזה מעין נפסק בי. נשארו ה“ישיבות” שבעבר והשחפת שבהוה. נדמה לי: מה אכתוב שוב? ממה אתחיל? מה אבוא להשמיע? והדברים עתיקים, היתה לי שם הבדידות יומם והנדודים לילה. ואותם הנשפים – אוי, אותם הנשפים בשעה שהכל כבר אפס והכל נהפך ללא כלום; אותם הנשפים, אשר בצאתך למחרתם הרחובה והנה הוא זר ומוזר כל-כך, כאילו שבת לעיר-מולדתך מקץ עשר שנים.

דוֹבה: נורא! וכל רעים, כל חברים לדעה או לעט לא נמצאו לך?

יוחנן: לכל האנשים ולכל המפלגות היתה צורה אחת בעיני. את כל הדברים הנשמעים שם ואת כל המעשים הנעשים שם לא יכולתי לסבול עוד. לא היה לי מה לעשות שם עוד. אז אמרתי לכתוב לך…

דוֹבה: ולא ידעת את אדריסתי? (מושיבה אותו אצלה ומעבירה את ידה על מצחו).

יוחנן: והחלטתי לנסוע לכאן.

דובה: אולי תשרה עליך המוּזה באטמוספירה זו של לא מפלגות ומנוחה?

יוחנן: לא. ללונדון נסעתי לא במגמות אמנותיות, אלא כך, פשוט. אין אומה עברית, אין נשמה עברית, אין ערכין עברים, אין שפה עברית, אבל יהודים הלא יש, יש יהודים ובתוכם אולי קצת גם אנשים, שיש להם צרכים ידועים, ובתוך הצרכים אולי גם זה הצורך לקרוא איזה דבר בשפתם המדוברת. אכתוב בעתוניהם, אמלא קצת צורך זה – וחיה גופי בגללם. אם אכתוב בשבילם דברים טובים, אם אשפיע עליהם לטובה – מה טוב. אם לא – לא.

דוֹבה: ולעבודה כזאת אינך נותן ערך?

יוחנן: עבודה שלא מעצמי ושלא בשביל עצמי אין לה חשיבות בעיני.

דוֹבה: כך… ובכל החלטת לנסוע ללונדון. ומה היה אחר החלטתך?

יוחנן: החלטתי ונסעתי.

דוֹבה: ומה היה?

יוחנן (מצב-רוחו משתנה מעט): היה חומר לסיפורים; היתה תלאה מחפירה, ומחבואים עומדים בסכנה, ולילות חמישה ללא שינה, ויהודים בעלי קפוטות יפות ואוכלי עופות, ודין ודברים עם נכרים מעבירים, ואפלה נידחה, ותעלה לא-עמוקה של מים צלולים, וחיילים גוערים, ותינוקות בוכים, ואמות סותמות באצבע פיות אפרוחיהן…

דוֹבה (בכיוון-הדעת): והלאה?

יוחנן: לא די? היו גם הררים תלולים, ודשאים נאים, וכפר אשכנזי קטן, ודירה אשכנזית עושה רושם נעים לכאורה, ולכאורה גם אשכנזית יפה ועקרת-בית ואשכנזי גבוה עם מבטא ע"ד “דייטשלאַנד, המדינה החפשית” בפיו. והכל היה מלבב, והכל עורר את העצבים, והכל מצא חן ביחוד, אפילו החצצים שבצד מרצפת בית-הנתיבות, ואין צריך לומר, כלי-השאיבה התלוי על קנה מזרקת המים.

דוֹבה: ואחר זה?

יוחנן: בתר הכי עלו ז’נדארמים פרוסים, אוסרים וסוחבים, וגניחות של יהודים אמיגראנטים ויללות של יהודיות אמיגראנטיות, וצמחו יהודים מתאשכנזים, בעלי סרסרות ובעלי אכסניות, פושטי עורות וגורמי בנפשות-אדם ובריות יפות מכל המינים באכסניות אלה ובבית-הכניסה של המוּלָכים למדינת הים; והתהלכו שולל בעלי העינים הכואבות ובעלי הפחד מפני הבי-מסותא, ונמשכו הימים, ודיברו ברתת על חשש החזרה, ואזלה פרוטה מן הכיס, וכלה ממונם של יהודים, ונשמע הפתגם המיוחד: “מאַך עפעס אַנדערש”…

דוֹבה (בשים לב): ולאחר-כך?

יוחנן: עוד? אח"כ בא, לאחרונה, היום המיועד, והוחזרו בעלים – ונשים וילדיהן נשלחו, ונשים הוחזרו – וילדיהן ובעליהן נשלחו, ונשלחו אבות ואמות – וילדיהם הוחזרו… וגרם בן-אדם לאחיו כל מצוקות-התפתה ושלט איש ברעהו לרע לו (מתנשא ממושבו אצל העלמה ומתפרץ פתאום בצחוק משונה וממושך) חה-חה-חה-חה-חה! יודעת את, דוֹבה, יודעת את: בירפלד זה, בירפלד, הלא… חה-חה-חה-חה!

דוֹבה (בעינים לטושות): מה? מה?

יוחנן: בירפלד… ברצונו להעמיד את “ידיד-העת” על בסיס אירופי, או יותר נכון: לנהוג בסמרטוט זה כמו שנוהגין בעתונים אירופיים, ששולחים את באי-כוחם לחקור ולהריח בכל מקום של ציבור. עלה על דעתו, שאני אלך אל ה“שֶלְטֶר” דפה, אל מאורת הנודדים, ולתאר אח"כ את מראה עיני ואת רשמי בעתון!

דוֹבה: אני איני רואה בזה שום דבר מעורר-לעג!

יוחנן: שפיר! להסתכל ביסורי האמיגראנטים היהודים בתור בא-כוחו של “ידיד-העת” ובכדי להוכיח, כי הממשלה הרוסית גורמת ליהודים יסורים, וכי בשינוי המשטר יחדלו יסורי הנדידה וכי, לפיכך, הבו כסף לבאי-כוח הריבולוציה הרוסית שבלונדון. (משתפך בצחוק עוד יותר נורא) אני הייתי מספר לו מה שראיתי כבר, כיצד בבית-מלון אחד, כששוכבים הנודדים, המחכים לספינה שבועות שלמים, לישון, מערימים עליהם ומעירים אותם בחצי הלילה ברוב שאון: “הספינה באה! הספינה באה!” – בעוד שבאמת לא דובים ולא יער, וכל ההתעוררות והטורח הרב והתוחלת הגלויה נכזבים ועולם בתוהו. והכל בשביל מה? כדי שיפנו אלה את מקומם לפני נודדים חדשים אחרים, כדי שיבּהלו הישנים לקום ולצאת ויבואו החדשים לשכב על מקומם. (משבר אצבעותיו מרוב התרגשות).

דוֹבה: אלה תולדות אמיגראציה! (יוחנן עומד סמוך על משקוף החלון. שתיקה ממושכה). אה, טוב כי נזכרתי. לי מעניין לדעת באמת טיבו של בירפלד זה.

יוחנן (עונה, לאחרונה): בירפלד? מה יש כאן לדעת? מנהיג סוציאל-דימוקראטי, מוח נבוב, לא יודע דבר, כרסתן, ערום, בעל צחוק ציני, ומוכן תמיד לאגיטאציה. אותי הוא חושב לישר ותמים ביותר, ולפיכך הוא מתחפש לפני לצדיק ולמקריב את עצמו על מזבח החברה. אולם התגלות הנפש הרוסית שלו מעירה אותו לקרוא לפעמים בצחוקו המיוחד: “כולנו אוהבים את עצמנו”. למין הצחוק הזה הרגילוהו ה“חברים” שלנו, שעמהם יש לו דין ודברים. הוא מדבר עמם ז’ארגון נלעג שבנלעגים ובהנאה יתירה, מבזם בפניהם ומרמם שלא בפניהם. צריכה היית לשמוע באיזה טון אמר לי: “חברי! איך תוכל לחיות בליטרא לשבוע?” יש אומרים, שהוא שותה שיכור קצת יותר מן המידה, אבל רז זה גלוי רק ליודעי חן.

דוֹבה: אוֹהוֹ! ואצלו אתה עובד? אצלו אתה כותב?

יוחנן: אצלו אני עובד, אבל לא אצלו אני כותב.

דוֹבה: כותב אתה לבדך?

יוחנן: איני כותב כלום, וכפי הנראה, לא אכתוב. אילו הייתי מוכשר לכתוב, הייתי שב שוב אל אותו התוכן. אליהו גילה לי בו חדשות.

דוֹבה: חזקוני זה? אינני תופסת.

יוחנן: על אליהו לא אדבר עמך עתה.

דוֹבה: מפני שלפני רגע דיברת על בירפלד?

יוחנן: יוכל היות. (יושב אצלה ושותק רגעים ממושכים. עומד. פתאום) נוּ, דוֹבה, לכי לביתך. כבר באה העת. כבר עברה השעה. מה את מביטה בי?

דוֹבה: אני מביטה בך? הלא אתה מביט בי. אולם כמעט ששכחתי: ההבטה הלא זכות הרומאניסטים היא, ואין לבשר-ודם פשוט חלק בה. אצלכם הלא אסור לכל הבטה ללכת לבטלה, האין זאת? (בחיבה) הביטה, הביטה בי.

יוחנן: הנרות דועכים. צריך להדליק את הגאַז.

דוֹבה (מושיבה אותו שנית אצלה. הוא מנשק את ידיה. היא נוטלת אותן ממנו) לא צריך! אין נושקין בידים. (על המעלות נשמעים צעדים).

יוחנן: בידים? אין דבר! אין דבר! אליבא דאמת צריכה את להבין, להבין. לכי!

דוֹבה: לכה עמי. הן למחרתים כבר לא אהיה פה. לווני.

יוחנן: יהי כדבריך. (הולכים שניהם).

(הבמה מתרוקנת. עולה אליהו חזקוני, כשהוא ממלמל לעצמו: “צריך לתת לו, לפחות, את הערדלים… לעת-עתה… את הערדלים…” גחין ונעלם תחת הדרגש. באים דז’יקוב ופני בשובם מה“מיוזיק-הולל”. יושבים על הדרגש חבוקים).

יז

דז’יקוב (משתחרר קצת ממנה, כאומר ללכת): אַי סיי, אבד הקריקט של מחר. הננו יוצאים אל יער-אֶפּינג.

פני (מפילה את אזרועותיה על צוארו): אבל… דז’ק… צמידי… עגילי, זהבי!

דז’יקוב (עומד): רק אל פחד, חתולתי, ד’טס אוֹלל! (מתחבקים אצל הדלת שנית. יוצאים. אליהו חזקוני עולה מתחת הדרגש והערדלים בידו. פני חוזרה).

יח

אליהו (ניגש אליה): פיגה!

פני (נפחדת רגע; בעזות-בוז רגילה): מה דרוש לך ממני?

אליהו: לא דרוש; כלל; דבר לא. יודע הכל; פיגה; אני. ילד יהיה; לו אב; יהיה לו. לאַבּד; לא צריך. חלילה. לא טוב. ימָצא אָב; פיגה. אני מקבל. לחם אשתכר. לא דרוש; כלל לא; לי. יום מחר; יעזבך. לא מרה שחורה; לא ניבול-צלם; צלם נאה. למכרים; לרעים; צריך לפנות. אך לא, חלילה. יש יצאניות. קשה להן –

פני: מנוּול! (יורקת לו בפניו ועוברת אל החדר הצדדי. אליהו חזקוני כופף את פניו אל סינרו, מנגבם בו ונושא את הערדלים למטה).

המערכה השלישית

הדיקוראציה – של המערכת הראשונה. אצל הבופט מונחים צרורות חבושים. בוקר. יום-סתיו. בית-המזון מלא צעירים; רובם באו ללוות את נפתלי הנוסע לניו-יורק. מתנצחים בשאלות היום; הומים. אל אחד השולחנות יושב בירפלד ושותה כוס קקאוֹ. משרתת פני. אל השולחנות הסמוכים לפתח יושבים אמיגראנטים ומשוחחים.

א

אמיגראנט א' (בחור בעל שפם דל; מקלו בידו): אַי, הקונטורות, הקונטורות! ימח שמן וזכרן ונמח זכרן מלהזכירן! הנה אני ורעי נוסעים לקנדה. אני ס"ס והוא בוּנדיי, אבל אנחנו חיים כאחים. באנו אל הקונטורה; בידי יש כסף בדיוק כדי נסיעה ובידו – כרטיס נסיעה, ששלח לו אחיו משם לרוסיה. נוּ, אומרים לנו שם, שבכרטיס הזה אי-אפשר לנסוע אלא באניה גרועה מאד ובעוד חודש ימים. נוּ, מי יוכל לדעת!.. יעצו לו לשלוח את הכרטיס בחזרה אליו, היינו, שיגבה פלוני שם את הכסף וישלח לו ונקנה כרטיס פה לנסיעה באניה טובה. נוּ, מי יוכל לדעת! והרי יושבים אנו פה ומחכים לכסף זה שלושה שבועות, ואין קול. חצי כספי כמעט שנאכל, והשד יודע מה לעשות. באים לריסטוראן: כוס-תה – פֶּני במזומנים; דג מלוח – פּני וחצי. התאמינו, שיחקתי כל הלילה הזה בקאַרטים מרוב עגמת נפש, ואני איני משחק בקאַרטים מעודי!

אמיגראנט ב': נוּ, ואפילו לכשיתקבל הכסף בשבילו, במה תסעו אז שניכם?

אמיגראנט א': השמעתם?! הלא זהו מה שאני שואל!

אמיגראנט ג': ומדוע, איפוא, לא נסעת אתה, לכל הפחות, כשעוד היה בידך במה לנוסע?

אמיגראנט א': לנסוע בלעדיו? מעשה יפה! אנחנו גודלנו שנינו בהומליה, מילדותנו. אני ס"ס והוא בונדיי, אבל אנחנו חיים כאחים.

האמיגראנט הבונדיי (בקול אבטוריטטי): הס"סים בעירנו אינם “יאַטים” גרועים! אין מה לדבר. לאש ולמים. אני התחננתי לפניו: “סע, ישראל, סע”, והוא: “יודע אתה, מוֹטיל, הא לך הכסף וסע אתה, ואני אסע בכרטיסך שיתקבל” (בקול עבה) נוּ, מובן, לא הסכמתי!

האמיגראנט הס"סי (בצהלה תמימה): אני אומר לו, אני אומר לו… והוא אינו רוצה. ארבעה שילינגים לשבוע אנחנו משלמים עתה בעד דירה. השד יודע מה לעשות!

אמיגראנט ד' (אברך למעלה משלושים, חציו פועל, חציו קומיס במראהו): אתם אומרים: הקונטורות. בדידי הוה עוּבדא בברֶמֶן. זה היה לפני חצי שנה, אך אני לא אשכח את זה עוד הרבה. באתי לשם במסע ערב פסח בדיוק. נודדים – כחול הים. בורחים מפני הפוגרומים. הספינה צריכה היתה לצאת ממחרת בראשון לפסח. בקונטורה – איש זקן, בעל-הבית שלה, אשה צעירה על ידו לשרתו, משרתים אחרים, מלחכי פנכה. נוּ, כנהוג, קורא הוא, כונתי, בעל-הבית, בשם הנוסעים. ניגשים אליו. וצריכים הייתם לראות באיזו פנים הוא מקבל את כל הניגש, באיזה קול עוין. קרא גם בשמי. ניגשתי, ושווּ בנפשכם: מבלי כל טעם וסיבה הוא מתנפל עלי, פתאום, ובאופן כזה – עד שאיני יודע מהיכן באה עלי הצרה הזאת. ומפני מה דוקא עלי? צוחק במשטמה עזה ובלי שנים כקוף שׂב: “אהה, עוד יהודי! הנה אמרתי. מה שמכם? יוּד’קה? מה לך פה? ללונדון אתה נוסע? מה זה אתה נוסע ללונדון? בעל-מלאכה? חייט? סנדלר? שנוֹרר? פולני? רוסי? הֶה, הֶה, ולימי החג! לחג הפסח!”

אמיגראנט ב': ואתה שתקת?

המספר: לא ידעתי את נפשי! ניצבתי כמתעתע, ביטלתי את כל חלומותי לראשו, ואמרתי: “כלום לא אבקש מידו. בשביל מה יעלבני? לדרכי אני הולך”. נוּ, נוּ! יותר לא הייתי צריך. פניו התעוותו. “מה? כלום לא תבקש?” ופנה אל האשה: “כלום לא יבקש, השמעת, חֶה-חֶה, לדרכו הוא הולך”… האשה הביטה אלי… אני אומר לכם: כל דמי בא אל פני. ואחד המשרתים כבר ניגש להכותני! אשכנזית איני יודע לדבר. יכה – בפני מי אקבול עליו? הקיצור, הסוף היה, שבעד עזותי חטף בעל הקונטורה את הכרטיס וישליכנו לי בפני וכמשוגע צעק: “לך, לך-לך! לך אל הגבול!”…

אמיגראנט ג': בעלמא! נוּ, ובזה נגמר הדבר?

המספר: המעט מכם? צריכים הייתם אתם להיות על מקומי. אבל מה אני אומר? לא, בזה לא נגמר. אח“כ התנפלה עלי עוד בעד זה החבורה שלי גופה. לא הספקתי לשוב מן ה”אינצידנט“, כמו שאומרים, ומכל העברים התנפלו עלי כחגבים: “מה דיבר הוא אתך? מה דיבר?” כמובן, אני מספר להם: “ירא, הנבזה, שלא אשבית את סדריו; ילך לעזאזל עם חגו ביחד; כאילו אני בא לבקש מצה ממנו”. – “כך?! ולא דיברת עמו על מצה?” – “למה אדבר?” – אני עונה – כלום היה לחמי ניקודים?” תוכלו לשוות בנפשכם: – “איך? חמץ? אתה תאכל חמץ בפסח? ככה?” – הקיצור, כמעט שלא רגמוני!

הבונדיי האמיגראנט: אותו המעשה, שעשו אתמול ב“בית-העם” שלנו!

הס"סי האמיגראנט: אַי, סקנדאל, סקנדאל, באמנות! שלושה שבועות לא היו פוגרומים שם – עושים הם פה פוגרום על סוציאליסטים וביום-הכיפורים!

בירפלד (מן השולחן הקרוב; בחברה יהודית משונה): הנה זהו מה שאני אומר: מלוכה יהודית הם רוצים לבנות – היהודים יאכלו שם חיים איש את רעהו.

מתווכח ראשון (מאלה שבאו ללוות את נפתלי אידלש): ארגומנט שכבר היה לזרא, מר בירפלד! עורך עתון סוציאל-דימוקראטי צריך לצאת, פחות או יותר, בכלי נשק יותר כבדים. הנני להוכיח את השקפתי. המעשה של אתמול חרפה הוא. איש לא יכחיש את זה. אבל! אני הנני פרוליטארי בעצמי. הסוציאל-אקונומיקה של הפרוליטאריאט העברי אי-נורמלית היא, פחות או יותר, מר בירפלד. הנני מבקש להבין את דברי, כונתי היא: הפרוליטאריאט העברי, בהיותו, פחות או יותר, משולל היכולת להיכנס אל האינדוסטריאליזאציה… באין לו אקונומיקה לאומית ובחסור לו הבּאַזה הסטראטגית…

בירפלד (אינו נותן לו להמשיך): השירה הישנה! השירה הישנה! היהודים שלנו תיכף מתחילים בהפסימיזם שלהם. לכו והביטו על הפועל האשכנזי, הרוסי! הפסימיזם, אחינו בני ישראל, צריכים אתם לדעת, הוא נחלת הבורג’ואזיה. כן. הפסימיזם שלכם הוא קליין-בורג’ואזי. קינות וסליחות – הלא כך אומרים אצלכם? – צריכים אתם לדעת… אֶה-אֶה… נפלא הדבר! מהרשק הוא כבר הטוב שבכם, כי על כן הוא עובד תחת השגחתי, ובכל זאת האזינו לדבריו ותשמעו תמיד: צרות, פרעות, קלקולים, עניות. עניות? כן! גם לי לא לב-אבן, יהודים, אבל הסוציאל-דימוקראט, צריכים אתם לדעת, האינטרנציונאליסט – אינו מקונן. מי יודע, יוכל היות, שאני בטבעי הנני פסימיסט יותר מכם, אחינו בני ישראל, בראותי את טיפשות הפרוליטארי, וביחוד היהודי, שאינו מכיר באינטרסיו המעמדיים! אבל בהיותי בטוח בנצחון הפרוצס ההיסטורי הבלתי משתנה, הפרוצס של ברזל, אי-אפשר לי להתייאש! הנה מה לכם יותר? הפוגרומים! הבעירו בטוֹמסק קלוב שלם של אנשים רוסים מתקדמים – ואין דבר; היכו יהודי אחד – ותיכף: אַי-אַי-אַי! אחינו בני ישראל הם צעקניים ביותר. והנה נתנו אתמול לנו פוגרום בכל פרטיו. כן, הלא תראו: הממשלה האנגלית תהיה על צד הפורעים, כשם שהממשלה שם מכינה בעצמה את הפרעות. בכלל, הפרעות – מגדישים את הסאה. מהרשק שלכם גופא. – “מה נשמע ברוסיה”? – אני שואל אותו. – “אפסו החיים” – הוא עונה. (מניע בגבות עיניו ובכרסו) השומעים אתם? “אפסו החיים” בשעה שרי-בוֹ-לוּציה בארץ. – “ומה הרחוב היהודי?” – שואל אותו אחד החברים באותו מעמד. – “גוֹועים” – הוא עונה. – “גוֹועים? – אני אומר לו – מסתמא לא היית מעולם בגן-העיר ולא ראית את המקושטים, העדויים, המטיילים בהנאה, לא היית בתיאטרון, לא היית בקרקוס, לא היית”…

המתכווח הראשון (בהתראה): מר בירפלד! וכי ככה עומד מר על פסגת מרומי הוויכוח? וכי זהו ויכוח רציני?

בירפלד (משתמט): פה לא דיסקוסיה, פה לא דיסקוסיה. אני באתי הלום לרגל עסקי ואין לי פנאי. היום צריך אני ללכת לבית-המשפט. אחינו בני ישראל בישלו אתמול דיסה, ועלי עתה ללעסה. וֵיטֶר! (פֶני ניגשת. הוא משלם לה בעד הקקאו, עושה מעין תנועה מבלי משים לאחוז בסנטרה ועוצר בעצמו) תאמרי, במחילה, לאחי בעל-הבית שלך – כמדומני, שהוא אחיו – כי הוא דרוש לי. אני אהיה פה בעוד שעה.

פני: ליוחנן?

בירפלד: יהא ליוחנן. אני אהיה פה בעוד שעה. (יוצא).

ב

אחד המלווים (ברוגזה): יורק הוא בפנינו והולך לו! הפסיכולוגיה של כולנו פסיכולוגיה גלותית היא. שאם לא כן, היה… היה… אחרת. כל מה שרוסיה מקיאה בא להשתרר עלינו.

המתווכח הראשון: מתעב אני את אלה הפּרטנזיות על פסיכולוגיה! יהיה הוא מה שהוא, אבל העיקר המה הפרינצפים. העיקר הוא, שידע, למצער, מה שהוא מדבר. יגש אל המערכה חמוש, פחות או יותר, בארגומנטים!

המתווכח השני: בתור פרוליטארי הנני מוחה כנגד הנחה זו בנוגע לבירפלד. עדיין אין זו אַכּסיומה. לבירפלד יש המדעיות הדרושה. בירפלד יכול להוכיח את אמיתות פּרינציפּיו. הן לא אשמתו היא, שאין לו פנאי מפני שהוא צריך לבוא בדין עם פורעים יהודים שונים.

שותה-תה א': אוי, קוֹמדיה היתה לראות מעשיו של קפלן המדפיס אתמול. אוֹי, הוא פעל בידיו וברגליו. היכו גם אותו.

שותה-תה ב': והבן שלו, ר' דז’יקוב, הלך בראש מחנה שלם של “פייטרס”!

המתווכח הראשון (אל בני לויתו): אינני מתווכח, כי לפאַקט זה יש גורמים אקונומיים. אבל צריך בזה גם לבלי לשכוח, פחות או יותר, את הקוים הספציפיים של גיטו יהודי. בהיות הפרוליטאריאט היהודי נדחה מכל ענפי האינדוסטריה העיקריים, הוא הולך ונודד לארצות אחרות, ובהלוך נדידתו על –פי החוק של ההתנגדות הכי פחותה, הוא, פחות או יותר, תופס פוּנקציות –

המתווכח השני: מה? מה? היה לא תהיה! הציוניות לא תיטיב את מצבי בשום אופן ואופן בתור פועל. לכו והביטו על הפועלים האנגליים. כמה מחוסרי עבודה ביניהם! פה על מקומנו צריכים אנו ללחום…

הבונדיי האמיגראנט: גם אני אומר: הבוז לבורחים…

המתווכח השני (מנקש בשולחן): פה, ברוסיה, צריכים אנו לעבוד…

הסס"י האמיגראנט (לחברו הבונדיי): אבל שוכח אתה, מוֹטיל, את הסווטינג-סיסטם…

פועל צעיר (שותה תה): אני הנני אדם! מה לי הציוניות, אם אני הנני אדם!

המתווכח הראשון (כגדול לקטן): אבל טועה אתה בהשקפתך, מתנגדי הנכבד, כי אינטרנציונאליזם וקוסמופוליטיזם אחת היא. בתור סוציאל-דימוקראט יהודי פועל-ציוני הנני להוכיח לך, כי האינטרנציונאליזם אינו קוסמופוליטיזם. האינטרנציונאליזם – פירושו: אינטר, כלומר…

פועל בא-בימים (יושב בטל): מה לכם יותר? אני הנני בלתי-מלומד, אבל הנה לכם עובדה מן החיים. כלפני חצי שנה, בעונת העבודה של הטרֵיד שלנו, השתכרתי לא רע, לא פחות מעשרים, מעשרים ואחד שילינגים לשבוע – והבאתי הלום את אחותי מרוסיה, בתולה בת עשרים. ללון אין לה מקום בביתי – טפלי, יחיו – והיא לנה אצל שאר-בשרי. אין הוא ואשתו שמחים ביותר מזה, אבל הם מניחים לה ללון, והיא לנה. והנה עתה, אחים, חוסר-עבודה, טוידט-סלֶק, ואין מה לעשות. היא מוכרחה לעבוד, פשוט, נוּ, אין לי מה לעשות לה. ובשבוע העבר נזדמן לה מקום אצל עושה-כובעים. גם כן קרובי. השתכרה שלושה שילינגים וחצי במשך השבוע. נוּ, ובשבוע הזה כבר גם זה אין. בא הוא אלי אתמול בבוקר ואומר: “אין צורך לי עוד”. מה לכם יותר? חשכו עיני. הוא אומר לי: “מסור לה את זה”. אני אומר: “טוב!” היא באה, ואני מתיירא לגלות לה, לומר לה, שלא תיטרף דעתה עליה. מילא, אמרתי לה, סוף-סוף. ועתה, מספר לי שאר-בשרי, אי-אפשר לראות בצערה. אילו, לכל-הפחות, שני שילינגים לשבוע, ללחם יבש! בערב-בערב היא באה ובוכיה. כמעט שתאמר לה איזו מלה, והיא פורצת בבכי… עלמה בת עשרים.

הפועל הצעיר: תסע לאמריקה. הנה אני כבר קיבלתי כרטיס. (כמכושף) צריך לנסוע לאמריקה!

פועל אחר: גם אני נוסע בקרוב. אמריקה היא אמריקה.

פועל ג': אֶט! גם שם כבר תמו ההצלחות. ההצלחות של אמריקה!

פועל ד': אם הבריות נוסעים, מסתמא יש על מה לסמוך!

פועל ה': ואני, כלום לא הייתי נוסע, אלמלי אפשר היה? הכל היו נוסעים.

אמיגראנט ג': אתמול הלכתי לבקש עבודה ונכנסתי בסמטה אחת לא רחוק מכאן, התנפלו עלי “יוֹקס”¹⁶ והיכוני מכות רצח.

אמיגראנט ד': ואני, בלכתי הלום עתה, ועברתי על פני בית-המרזח שבקצה הרחוב, הפילו את כובעי מעל ראשי.

פועל א': בבֶטנאל-גרין סכנה לעבור ביום.

פועל ב': ובסטֶפּני, ובשוֹרדיטש…

הסס"י האמיגראנט: האנטיסמיטיזם פה – אין לשער. סיפרו לי, שגם בבתי המשפט אין צדקה ליהודי, בבתי-הספר – בכל מקום. נכונים גם פה לעשות פוגרום בכל רגע…

הבונדיי האמיגראנט: אבל תנו טריטוריה, אדרבא, תנו טריטוֹריה…

המתווכח השני (נעור): עוד פעם “טריטוֹריה”! ובין האנגלים, אתם מדמים, הכל טוב? אין רעבים? (נכנס עוד מלווה חדש, אינטליגנט).

ג

האינטליגנט הבא (נושא פרוקלאמאציה בידו): הראיתם?

המתווכח השני (בשמחה): כבר? יצאה הפרוֹקלאמאציה שלנו? אני רץ להביא עוד: יחי ה“בראנטש”! ¹⁷ (רץ החוצה. הכל מתנפלים על הפרוקלאמאציה שביד האינטליגנט. קוראים בבת אחת. אלה שלא עלה בידם להיטפל לקריאה ניצבים בשממון. אחדים מהם משוחחים בקוצר-רוח).

אינטליגנט שני: אבל היכן הוא הנוסע? עד מתי נחכה?

אינטליגנט שלישי: אידלש הלך להתגלח. במהרה יבוא אלינו.

פועל ג': רציתי לשאול: הוא נוסע לשם בתור אגיטאטור?

אינטליגנט שני: שאלת חכם! ודאי בתור אגטאטור! (במבט של קנאה על הפרוקלאמאציה הנקראת) מי כתבה? בירפלד?

קורא א': ומי זה יכתוב?

קורא ב': הוא הדבר, שלא הוא. ברור לי, שלא הוא.

האינטליגנט הראשון: אכן יהודית היא ביותר הפרוקלאמאציה; לא סגנונו של בירפלד.

הס"סי האמיגראנט: לענין יהודי כפוגרום ביום-הכיפורים הלא דרושה גם הרצאה יהודית.

הבונדיי האמיגראנט: אמרו מה שתאמרו: נצחון להז’ארגון!

האינטליגנט הראשון (בזעף): לכם דרושות עוד ראיות, שלא בירפלד כתבה? (קורא בניגון של דיסקוסיות) “דבר מכוער נפל ביעקב ביום אתמול, כתם של חרפה לדורי-דורות; כתם זה על חילול יום הכיפורים הרבה יותר גרוע הוא מזה הכתם, שהיו מדביקים על גבנו בימי הבינים בעד שמירת יום הכיפורים. הוי עליכם, יהודי מזרח לונדון! אזרחים הנכם כאן!.. לא תוכלו לסבול ולראות, כיצד בני-אדם אוכלים ביום שאתם מפחדים לאכול בו. שמן לבכם, וחוס תחוסו עליו לשברו, כמצות הספרים שלכם, ואתם משברים תחתיו חלונותיו של בית עם חפשי” – –

הפועל הצעיר: תבוא עליו ברכה, איך שהוא צדק. (אל פני) עוד כוס תה!

הפועל הבא-בימים: ולמה היה להם עוד להדביק מודעות ולהתגרות? למה היה להם עוד לעשות להכעיס? הא?

האינטליגנט הקורא: “וכיום הזה כה אנו אומרים לכם: שאו, שאו אבנים בידיכם, חנונים שפלים, תחת הכלימה והבושה אשר אין בלבבכם! שאו, שאו, כי זה כוחכם לשאת: לשאת את המפתחות העבים של חנויותיכם הגדולות, מאסף לפרי עמל לא שלכם! שאו אבנים גם אתם, בני אברהם, יצחק ויעקב, הנדכאים, המדולדלים, הערומים, הרעבים, כי זה הרגלכם לשאת מימות עולם את כל הרוכבים הטובים והכשרים, את כל” – (מפסיק) מילא, פה מתחיל ע"ד הפוגרומים בכלל… (קורא בראיה).

הפועל הצעיר: קרא בקול! נשמע! (מקבל את הכוס מידי פני) כוס תה – זה טוב, חי-נפשי! אנחנו איננו משוגעים להתענות! קרא!

האינטליגנט הראשון (נכנע שלא מדעתו): נוּ, פה הסוף. (קורא) “הראיתם את האגרוף שלכם הכחוש, יהודים אומללים, ואנחנו נראה לכם את אור התבונה. נושאים אתם: אבנים, רצועות, בערות, אכזריות טיפשית, מפתחות, מנהגים תפלים, אמונות כוזבות, חושך-מצרים, ואנחנו נושאים: חירות, דעת, קולטורה, עזרה עצמית, רגשי אחוה. אתם נושאים, ואנחנו נושאים; אתם תשאו, ואנחנו נשא, אתם ואנחנו – מי את מי? אבנים ורגשי אנוש” – (הדלת נפתחת ונפתלי נכנס. המקהלה עוזבת את הפרוקלאמאציה וסובבת את הבא).

ד

מקהלת המלווים: חבר אידלש! חבר אידלש! חבר אידלש יגיד לנו מי כתב את המגילה הזאת! חבר אידלש ודאי יודע!

נפתלי (במצב-רוח נפלא): אמנם, חברים אנכי יודע מי כתבה – ובושה תכסה פני. שמעו אלי! לא על אשר הכותב עמד לצד אויבינו הנני נענה. לא! הפעם – הנני להגיד זאת בריש גלי – עמם הצדקה המוחלטה והעוון על החשוכים הנוראים. אמנם, מצד אחד, יודע אני מן הנסיון, שהפורעים העיקריים היו בני דלת העם מילידי הארץ; נוספו עליהם גם מן התושבים…

הפועל הבא-בימים: הערלים, כלומר? (השומעים משתיקים אותו בנזיפה).

נפתלי: במלה אחת: השערוריה הזאת בת הגלות היא במלוא מובן המלה. אבל הנני ואגיד לכם. איך שיהיה, חברים, ואנחנו, אנחנו, חברים – קשה לי להגיד את האמת המרה, הבה ואגידה ויהי מה! – אנחנו אשמים בזה שמחבר המגילה הזאת הוא לא בתוכנו, לא במחננו, כי אם במחנם. אלמלי היה לנו פה אורגאן ציוני-סוציאלי, כי אז היה האיש הלז – תוכלו לסמוך על דברי, חברים – עובד אצלנו בבירורו. – חברים! דבר התאספכם פה בשעה זו לכבודי מעורר בי גם רגשי שמחה וגם רגשי עצב. רגשי שמחה לא על הכבוד אשר הראיתם לי, כי במה נחשב הוא? הן לא ציוני ה“פֶדרֵישן”¹⁸ הננו, שכל ציוניותם היא ב“ואַט אוֹף טֵינקס”¹⁹. רגשי שמחה – על שאני רואה, כי אמונתי החזקה תמיד בנצחון הציוניות הפרוליטארית, אמונתי אשר לא רפתה ממני מעולם אף לרגע ואשר אתי תרד שאולה, כי אמונתי שתקות עמנו תקום ותפרח ע"י המפלגה הבריאה הפרוליטארית אשר צמחה בתוכו, לאשרו, בתקופה האחרונה ואשר היא היא הנושאת את הערכין החדשים, שאני מוצא בה – אמונתי זאת לא בשקר יסודה. המהלך ההיסטורי, הפרוצס ההכרחי בעתידן של שדרות-הפרוליטאריאט שלנו מוביל אותנו בחזקה אל ארץ הורתנו ועתידותינו, אל פלשתינא, ששם תתרכז בחוזק-יד של המהלך – ולא עתה העת להאריך בזה. הנני שמח, איפוא, כי עלינו, חברים, הטיל הגורל ההיסטורי להיות היסוד לזה, והיום הזה מוכיח לי, כי תוחלתי לא תוחלת-שוא היא. אולם במקום השמחה שם העצב. גם רגשי עצב מתעוררים בקרבי עכשיו. רגשי עצב, חברים, על שניטל עלי להיפרד מכם, מפני שאין פה כר נרחב לפני. אולם באחת אוכל לנחמכם, חברי: לא רק אתכם בלבד אני עוזב כיום הזה; עוזב אני גם את משפחתי, את אשתי ובני. מעצמכם תוכלו להבין, מה קשה דבר כזה לבן-אדם, כמה ימים ולילות עברו עלי עד שהחלטתי. ואולם לאחרונה גמרתי אומר: איש-צבא אַל יזכור את אשתו בשעת המלחמה. עניני המפלגה ועניני המשפּחה – עניני המפלגה קודמים! תהי-נא, איפוא, חברים, פרידתי זאת לכם למזכרת לעבוד ביתר שאת בעד הציוניות הפורליטארית… (נפסק לרגע, כנמלך אם לדבר הלאה או להניח את אמרותיו לאחר שעה).

אחדים מן המלווים: הידד! יחי הסוציאליזם! יחי הציוניזם!

אחרים: יחי הפרוליטאריאט הציוני-הסוציאלי “פועלי-ציון”!

הפועל הצעיר: הידד!

נפתלי: חברים! כשלושת רבעי שעה נשארו לי להיות בחברתכם. הנני מציע לפניכם לעלות למעוני למעלה ושם נדבר את דברינו. (המלווים מקבלים את ההצעה ברצון).

הפועל הצעיר: מי נגד זה – ירים את ידו!

המלווים (בחדווה): לא איש.

(הולכים למעלה. אליהו חזקוני בא מן החוץ ושק מלא תפוחי-אדמה על כתפותיו. שער זקנו צמח. פני עוזבת על ידו את הבופט, חובשת מגבעתה וממהרת החוצה. האמיגראנטים, שותי התה והפועלים נשמטים אחד-אחד. רבקה באה מבית-המבשלות ונושאת למעלה שיכר ומיני תרגימה. משם בוקעים קולות של דרשנים. “המתווכח השני” נכנס פתאום בחפזה מן החוץ, משליך פרוקלאמאציות חדשות אחדות על השולחנות ויוצא בחפזה. רבקה יורדת בשובה. כרסה בולטת קצת. ר' חיים-יהודה בא מן החוץ מדוכא).

ה

ר' חיים-יהודה (כמו לעצמו): היפלא, מה שאין רוצה לתת “דמי מפתח” בעד בית המזון? למי הוא נחוץ? בתי המזון רבים מן האוכלים. אין איש; אין איש בא. (אל רבקה) רצתי לשוֹאל הסרסור, אולי ימצא בעלן? אי, לא דובים ולא יער! ואני צריך לנסוע בלי כל אמתלאות ודחיות. די, די! (אל חזקוני) אינך יודע, היכן פני?

חזקוני: פיגה? לא.

ר' חיים-יהודה: פני-פיגה. היכן פיגה, אני שואל אותך!

חזקוני (אחר רגע של שתיקה) היום; לא עוד; רואה אני; יודע; הולך.

ר' חיים-יהודה (בנהימה): מה אתה יודע? מה אתה הולך?

חזקוני: פשוט. אין צורך. לפי שעה. אין צורך; אלך היום; בי.

רבקה: את אכלך הן אתה משתכר.

ר' חיים-יהודה: פשיטא. “כל זמן”… יודע אתה פירוש רש"י? לעת-עתה… לך והכן חרדל.

חזקוני (יוצא אל בית-המבשלות).

ו

רבקה: חיים יהודה! נפתלי נוסע, אתה נוסע – מה יהיה אתנו?

ר' חיים-יהודה (ברוגזה): אבל מכל הצדדין! מכל הצדדין! מפלוני צריך אני לקבל את הכת“י בחזרה ולחשב את חשבונותינו, והנה הזמין לו ה' סוציאליסטין ומשומדים ויש לו עסק להישפט אתם. וכאן – יללות על ראשי. – אחותי! הן אַת אינך צריכה לי; תעמדי בעצמך בעולמך. ואדרבא, נפתלי נוסע, ואי”ה בקרוב יקחך אליו. הן רז זה לא אניס לו, כי מעוברת את, תהילה לאל. אין אדם נתפס על צערו. כד אזיל שערא מכדא אתי תגרא לביתא. ברם, אי"ה, כשימצא פרנסתו ברווח… היודע אנכי…

רבקה (בתקוה ובאמונה): הלואי, אֵלי!! תהא דרכו צלחה…

ר' חיים-יהודה: רואה את, אם לדאוג – יש לדאוג לפֶני. אך בזה אני סומך עלי, אחותי, שאַת תהיי לה לאם ותשמרנה. אוי, אוי, היאומן – עלמות בזמן הזה, וקל וחומר בלונדון, צריכות שמירה מעולה. לונדון לא-כל-שכן. ולבי מהסס, אחותי, אוי, לבי מהסס להאי פני. טרוד אני ואֵם אין לה. והיא אינה זהירה במצות כיבוד-אב כל עיקר, כלל לא זהירה. נוּ, היכן היא עכשיו? ביקשתיה היום בבית-המזון. מי יודע, סוחר נכנס לראות את העסק בכדי לקבלו – טוב שימצא את הבית לא ריק. קא משכא! והעיקר אצלי שלא יהא בה ממידתה של דינה בת לאה, ח"ו, שתשב בית. גם ריסטוראן שמו בית. והנה – כאילו לא דיברתי…

רבקה (פתאום): חיים-יהודה…

ר' חיים-יהודה (מתבונן אליה): מה, אחותי… (בבת-צחוק של אונס): נוּ, אין דבר, אין דבר. יודע אני. “טב למיתב טן דו” – אמרו רבותינו ז"ל. אך הוא הלא יקחך אליו בקרוב…

רבקה: לא. לא על זה, אחי, אני מיצרה. אני שלוה. יסע לו. הוא נוסע לבדו… אני רוצה לומר: יסע לו לעת-עתה לבדו. אבל אני מתכוונת לדבר אחר. חיים-יהודה…

ר' חיים-יהודה: נוּ, ההקדמות הללו הנן כבר לטורח לי קצת. רוצה את להגיד לי איזה דבר – הגידי. הקדמות למה?

רבקה: יש לי מה לומר לך… דבר-מה אני רוצה לומר לך… על אודות… ע"ד פני אני רוצה לומר לך…

ר' חיים-יהודה: ע"ד פני?

רבקה: אתה, החכם, כבר הלבנת כשלג. אני עוד לא הגדתי דבר.

ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, צואתו של אבא מתחילה כבר לענוש…

רבקה: ברוך הבא! כבר לענוש. אתך אסור לדבר!

ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, דברי, דברי.

רבקה: לעת-עתה אין עוד דבר…

ר' חיים-יהודה: נשים פגיעתן רעה. התחלת – אמרי!

רבקה: דז’יקוב…

ר' חיים-יהודה: שקר וכזב! כבר אמרו לי. שקר וכזב! בדורות האלו אי-אפשר למחות בבחור ובתולה שיוצאין ביחד.

רבקה: מנהגי לונדון דוקא אינך יודע. כאן אין בחור יוצא עם בתולה עד שהוא משים טבעות באצבעותיה.

ר' חיים-יהודה: טבעות? טבעת קידושין? עולם הפוך! דוקא במקום הרשע – שם… שם… (אינו יודע במה לסיים; בהתעניינות) אבל קשה לי: היאך! הרי אני יודע כמה וכמה בחורים ובתולות שלפני חופה וקידושין ושאני פוגשם ברחוב ביחד. מעשים בכל יום!

רבקה: מי אומרת לך: טבעת קידושין? טבעות בעלמא. תכשיטין. לשם זהירות ובטחון. לשם קנס.

ר' חיים-יהודה: קנס, אהה, אני מבין. (אוחז בזקנו) ברם, אכתי קשה: סלקא אדעתך, שבלי טבעת של קנס אין יוצאין מפתח הבית?

רבקה: מי מדברת מפתח הבית? אני אומרת “בחור יוצא עם בתולה” – היינו: למקומות הטיול, אל הנהר, אל היער…

ר' חיים-יהודה (בעקימת פה פתאומית): אל היער… והיא הולכת עמו אל היער? אל היער?!.. ואת אינך מגדת לי? גזלנית, רוצחת נפשי! מה עשית לי? הלא עכרתיני…

רבקה (בדמעות): אבל הלא עוד לא עבר המועד…

ר' חיים-יהודה: איזה מועד, מה מועד? כבר עבר המועד… כבר עבר המועד, את אומרת? חרפתי, חרפת נפשי… ריבונו של עולם! אבא! היה למליץ יושר בעדי! אל תבוא עמי במשפט! גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם… גלוי וידוע לפניך, שלא בזדון החמצתי, שלא בזדון לא קיימתי את מצוותך… מאריה דעלמא כולא… (פתאום) היכן היא?! תבוא לפני! תנו לי לרוץ לשם! שם היא עכשיו בוודאי… משורש אעקרהו. עורף וקדקוד! אגרשהו מכאן. לא יהין לצעוד על סף הבית הזה. אתן את דיני בערכאות שלהם…

רבקה: חיים-יהודה! מה אתה, מטורף? מה אתה רוצה מחיי? מה אמרתי לך? אני אמרתי לך, כי עוד אין דבר, כי עוד לא…

ר' חיים-יהודה: יש לשמוע מה שאת אומרת. כלום יודעת את מה שאת אומרת?.. אנשי השם יתברך הם כהרף עין. (רץ החוצה. רבקה מנערת את הפתותים מן המפות שעל השולחנות ויושבת, לאחרונה, בעמקו של הבופט. באים יוחנן ודובה מן החוץ. יושבים אצל אחד מן השולחנות הסמוכים לפתח).

ז

דוֹבה: מפני מה? מדוע אינך מסכים, יוחנן?

יוחנן: למה אני לך? חולה-שחפת, ששנותיו שלושים.

דוֹבה: סע עמי לרוסיה. (מחקה את קולו) “ששנותיו שלושים” – שנותי שלושים ואחת.

יוחנן: צריכה תהיי לשמור את מיטתי ולא תוכלי לעבוד את עבודתך.

דוֹבה: אתי תעבוד. האורגניזאציה שלנו מודיעה לי, כי במהרה נתחיל להוציא ז’וּרנאל לשני שבועות. לא אוכל עזבך במצב-רוח כזה.

יוחנן: איזה מצב-רוח אחר יהיה לי? איש שלפניו שטח ריק, ריק, ריק לחלוטין. והסביבה? אתמול ראיתי את שני הצדדים. הייתי בפנים וראיתי. מצד אחד המון פראי ונבער ושואף לרציחה ולאיזה ענין, ככל המון, ומצד שני המון משונה וג“כ נבער, שאין לו כלום ושמוצא עונג של אמונה באי-אמונה ובאכילה-בפרהסיה ביום שנוהגין לבלי לאכול בו. ובאותה שעה נזכרתי את כל תועבותיהם של שני הצדדים. פוגרום, פוגרום, פוגרום עשו להם – ואני איני יכול לשמוע את המלה הזאת!.. זה אמת. יש שאני נוטה לחשוב, כי בתוך אלה, ורק בתוך אלה, נמצאים, סוף סוף, האנשים היותר מעולים. אולם… הוי, הוי, אלמלי ידעת אף מעט מכל הצחנה והרפש והניווּל והאפסות אשר בחיי המפלגות האלה, את המהומה והבלבול הנאלח שביניהן, את הרשעות ואי-היושר אשר במנהגי ה”יוּניוֹנס" שלהן, וביחוד במנהגי מנהיגיהן. פשוט, המנהיגים הללו יראים את המונם, מתרפסים לפניו, מחפים על כל תעלוליו ומתראים כלוחמים מלחמתו נגד “האֶכּספלואטאטוֹר” שלו גם בהאפנים, שהם בעצמם מכירים, כי לא להם הצדקה. בה“רידקציה” שלי יזדמן לי לעתים תכופות לשמוע כיצד המבקרים מן ה“אוֹפישֶלס”, מן השרים והראשים, מספרים חד לחד איך הסבו את ה“קוֹמפלֵין”, את ההתאוננות של נותן-עבודה אלמוני ואיך היה אי-אפשר בשום אופן להצדיקו, היינו, לבלי לצאת כנגדו ולהרגיז בזה את אנשי-היוּניוֹן. ומה הפלא, הן באמת אין הם, ה“אוֹפישלס” הללו, אלא גוזזי בני אגודתם ואוכלי שארם, מין פקידי קנצלריות, והיוּניוֹס שלהם גופא נראות לי לבארות, בארות-חימר, שהרוב הגדול מאוד מבעלי המלאכה, הרוב הגרוע, שאינו רוצה לשמוע מעולם לשום דבר, עומדים מרחוק להן, ודוקא הטובים במקצת והיותר נוחים להבנה, אם כי ג“כ במידה זעומה מאד, מתקרבים ומטביעים רגליהן בהן. ראיתי ונוכחתי, כי אין האגודות האלה באות אלא בכדי לתת מקום להקופצים בראש המזוהמים להתגדר ולהשתכר ולמשול לרעה ולהעלות אינטריגות. אין המצב מוטב, אין רצון אמיתי להיטיבו ואין אפשרות להיטיב. את מי הם נלחמים? את המפלגה של נותני עבודה שבתוכנו? הן מי שהיה היום פועל לוקח קצת נדוניה ונהיה בן-לילה לנותן-עבודה, ל”סוֶטֶר" ולמחרתים – למחזיר על הפתחים. כך. כך. דוקא מפני שנודע לי היטב טיבם של ה“סוטרים” הלונדונים, של אלה השממיות המרבות בגערה לעבוד ולעבוד, שאמנם אי-אפשר ואי-אפשר להכילם ושרובם אביונים, ושרובם ככולם תלויים על בלימה, – דוקא מפני זה תוכלי לשער, כיצד מצלצלות באזני קריאות-המלחמה להשתער עליהם ולהוציא את בלעם מפיהם. –

דוֹבה: ובכן יוצא מדבריך, שהאגודות הפרופסיונאליות אינן מביאות שום תועלת? לא, לא, איני מסכימה. איני יודעת את התנאים המקומיים, אבל אצלנו ברוסיה אי-אפשר בלי זה. גם בהקונפרנציה הרביעית של האורגאניזאציה שלנו התווכחו הרבה בשאלה זו והחליטו ריזוֹלוּציה חיובית. בלי איגטאציה בדבר אגודות פרופסיונאליות אי-אפשר כלל לגשת אל השדרות הרחבות ולהפיץ ביניהן את הטריטוריאליזם…

יוחנן: יודע אני, יודע. בכדי להלוך אי-אפשר שלא לרקוד. גם את נפתלי שמעתי דורש לפני פועלי-ציוניו: חובתנו להיכנס אל היוּניוֹס. התביני: חובתנו, אעפ“י ש”ידיד-העת" שלי מצדו אינו חפץ אף לשמוע מהם ולהתחשב עם אלה ה“בּוּורז’וּקס” אף כחוט השערה. אולם כל זה הבלים, כמובן, כל זה אינו העיקר. למה אני מדבר כל אלה? מה זה נוגע לי? כן, כן, העיקר. העיקר הוא – כלום לא ידעתי כל זה מראש? כלום נתחדש לי בזה איזה קו? כלום אין כל הקטנות הללו רק שרטוטים כהים מן התמונה הכללית? הנה לא יאָמן – אנארכיסטים פה: “גרוּפה” אחת גונבת ספרות ורכוש מחברתה; “גרוּפה” אחת עושה קנוניות שונות להערים על חברתה. אנארכיסטים! אלה הדוגלים באמת בשם הרעיון האנושי היותר נעלה. ואצלנו? אצלנו בית-המזון – הממונה גונב, בעל-הבופט גונב, המשרתים גונבים, מתאספים לאסיפה ונכונים להרוג איש את אחיו. ובירפלד זה!.. מה קהה האיש הזה, מה לא חשוב ומה קל! ובאיזו קלות הוא כותב על הכל, אף על דברים שאין לו מהם כל מושג. בחצי שעה ובנשימה אחת כתב מאמר גדול ו“מדעי” ע“ד המאורע של אתמול, ע”ד ה“פוגרום”, כביכול. איזו שטויות נפוחות על “לוּמפנפּרוליטריאט” ועל רליגיה, שהיא מצד אחד ענין פרטי, ככתוב בפרוגראמה, ומצד שני – דבר של “ז’וּליקֶס” – האֶפּיטט שלו החביב! – ושל רבני ישראל הרמאים, הסוחרים ביום-כיפור! האושר הוא, שאמרו לו, כי יום-כיפור לא כותבים “יאָן קיפער”, ובא הוא אלי שאתקן, ולא הנחתיו להדפיס כלל את כל מעטה-החלאה ההוא, את… (יורק בדם וממהר לכסות את זה בנעלו. דובה מרגישה בזה. רגעים אחדים שתיקה).

דוֹבה (מתחילה): בשביל האויר גרידא צריך לברוח מפה.

יוחנן (מתוך שיעול): הלבנה מזוהמת ושמים אין כלל.

דוֹבה: נוּ, זה מה שאני אומרת.

יוחנן: אז צריך אני לנסוע לאיטליה, אבל לא לרוסיה.

דוֹבה: לאיטליה! אבל התנאים חזקים מרצון עצמנו. אילו הייתי שמה לב לרצוני אני, אז אין דבר יותר טוב מהטיפּוס על ההרים בשווייצריה, אבל משתי רעות בוחרים בקטנה. רוסיה ואנגליה – רוסיה. בכל אופן – לא לונדון.

יוחנן: חיים יהודיים עצמיים הלא אין כלל בגיטו זה. הביטי וראי: איזו עתונוּת! איזה תיאטרון! גסוּת, חרפה וחלאה. אפילו הכוחות והכיתות החיוביים באיזה מובן אין להם כל עצמה, אינם אלא כמו בבואה לחיי היהודים ברוסיה בעבר הקרוב. בכלל, לא היותר רעים שבכאן מתגעגעים על רוסיה ומתאנחים על רוסיה. יותר מזה: מי שאין לו תקוה לשוב לרוסיה – חולם על אמריקה. כל מי שיש לו איזו אפשרות לחלום חולם על הנסיעה לניו-יורק. הכל מסביב כמו נודדי נצח. עומדים תמיד מוכנים לדרך. אבדון ושאול! הביטי אל המיושבים, אל המתערים – טיפּוסים של שאול תחתיה. והדור הגדל – לעת-עתה עדיין יש לו איזו עקבות של שרטוטים יהודיים, יותר נכון: נבדלים. לא! אליבא דאמת: אין פה ולא יהיו פה, אלא יסורים יהודיים ספציאליים, רפש יהודי ספציאלי, עניות יהודית ספציאלית, אבל לא יצירה יהדותית. (פניו מתעוותים כולם).

דוֹבה: ומה, איפוא, היית אומר יוחנן, לוּ ראיתי את אחי הקטן נחמיה, הלומד כבר בבית-הספר – סקוּל-בּוֹי, איך הם קוראים לזה? – כועס מאד, כשקוראים לו בבית “חֶמֶה”. הוא דורש דוקא שיקראוהו הֵימה. והגדול ממנו, הֶררי, בן עשר, מרעים את האם בפראַזות יהודיות: “מאַמעלא, געב קוּגעלע”… “אלף-בית, געב צימעס-פלייס”…

יוחנן: בכלל עושים פה הילדים רושם כל-כך רע: קאַפּריזיים, רעים. והילדות – הלא אין פה ילדות כלל. בת תשע וכבר היא נערה גדולה, נערה וייטשפלית. התנועות, המהלך – הכל.

דוֹבה: נברח מזה, יוחנן.

יוחנן: ואת נוסעת בוודאי?

דוֹבה: כמה פעמים שאלתני את זה?

(נשמעת פתאום שירת “השבועה” ומעל המעלות מתחילים לרדת המלווים; נפתלי בראש. הפועלים, שלושה במספר, שבין המלווים, חוטפים את הכבודה שאצל הבופט ונוהרים אחרי היוצא כשפיהם לא פוסק מלגעות: “בחרב גבורינו השבורה”… ביניהם גם רבקה; כל מעינה בנוסע. הנלהבים שבאינטליגנטים מפסיקים את השירה בקריאות “הלאה”, “יחי” ו“הידד”. גיבור החגיגה שרוי זיעה וצוהל מאד).

ח

נפתלי (אל יוחנן ודובה): השעה מאוחרה. היו שלום, והנני מברככם, שתיכנסו לשורותיהם של הלוחמים הציוניים-הסוציאליים!

דוֹבה: הפלשתינאים? התורכים? ישמרנו האל!

נפתלי (ליוחנן): הנה גזלת את תלמידתי ממני… נוּ, השעה מאוחרה. על הכל אכתוב לך. (לא בלי אירוניה) דרוש בשמי לשלום חזקוני שלך. הוא מתקין חזרת לשולחן ולא אביתי להטרידו. אינך הולך כלל ללוותני?

יוחנן: לא. (המחנה עובר).

ט

דוֹבה: הנה מורה חדש נוסף לי! מורה הפלשתיניות. אברך-משי!

יוחנן: הניחי לו. מה בנוגע לאביך? הן, כמדומני, דרושה לך עזרתו בעניני קוֹנסוּל, פּאספּוֹרט… ומה עוד?

דוֹבה (באנחה): בוודאי דרושה עזרתו. אבל מיום אתמול אי-אפשר כבר לבוא עמו בדברים. זועף כ“איספראַווניק” רוסי. נוסף לו עוד נימוק אחד “חדש”: אינו רוצה שאהיה בצותא חדא עם ריבולוציונרים.

יוחנן: ומאין לו לדעת שתהיי?

דוֹבה: הגדתי לו! וכל מיני סוציאליסטים – הוא אינו מבדיל – הנם עתה בעיניו אויביו הפרטיים ממש. לא הייתי מאמינה מעולם, לולא שמעתי באזני, כיצד הוא מקללם קללת מוות ובכובד ראש. איככה זה יניחני ברצון ללכת אליהם? ועוד לפני החתונה!

יוחנן: לפני איזו חתונה?

דוֹבה: מובן, לא חתונתי. (ברמז שובב) לפני חתונתי שלי אולי היה מניחני. בחתונה הזאת גם אתה, אדוני הנכבד, הנך קצת מחותן.

יוחנן: אחת מן השבע. חידה.

דוֹבה: “התיבה נפתחת בתכלית הפשטות”. דז’יקוב אחי…

יוחנן: זה שיודע הרבה יהדות: אלף-בית… קוּגעלע… צימעס-פלייש?

דוֹבה: לא. זה הֶררי שמו.

יוחנן: אח, כן, דז’יקוב – הגדול. זה שהשתער אתמול ברוח-אומץ כל-כך על “בית-העם”.

דוֹבה: ברוח-אומץ, אתה אומר?

יוחנן: אוֹהוֹ, מי יתן רוח-אומץ כזה לגיבורי הקומיטטים של “ההגנה העצמית”!

דוֹבה: עכשיו אני מבינה מפני מה נתחבב היום כל-כך על אבא.

יוחנן: באופן הזה השיבה היום המלחמה של אתמול לב בנים על אבותיהם.

דוֹבה: לא ביחוד, בקוֹנפליקט לא היו גם מקודם. אבא מתגאה בבן היודע לדבר אנגלית.

יוחנן: עדיין איני רואה כאן שום חתונה.

דוֹבה: פה היתה יכולה לצאת טרגדיה אמיתית, ותודה לאל שתצא חתונה. הדברים מוסבים על פני בת אחיך.

יוחנן: כך?

דוֹבה: כך. בחודש השני. אני הלא מומחה בסודות אלו. שלוש שנות קורסים בווארשה בלבד.

יוחנן: ואביך מסכים על בלי נדן?

דוֹבה: אבא – חציו איש-הקהל ומתיירא מפני סקנדלים. (פתאום ובבת-צחוק) הזדמנות נפלאה…

יוחנן: מה כונתך?

דוֹבה: בדיעבד… בדיעבד… היה מסכים לעוד שידוך. (בקול חסר-נגינה) יש לך איזו תיאוריה על זה?

יוחנן (אחרי רגעי שתיקה אחדים; בחשאי): דובה, הלא יודעת אַת את דעתי. האהבה והנישואין הנם, ככל דבר, דבר שבמקרה. יודעת את, כי גם אז לא הצגתי לי שאלות שבּלוֹניות, אם אוהב אני אותך, ולא עניתי לי תשובות שבּלוֹניות. אהבתי אליך לא היתה מכשפת ומעוורת. אַת לא קראת את ה“אהבת ציון” ואינך תמר, ואני לא הייתי מעולם לא אמנון ולא רם, לא רוֹמיאוֹ. לא שאלתיך לא על הן ולא על לאו. ידעתי מבראשונה, כי אין פסגת אושר גם ב“הן”. חיי זיווּג, דברים שבינו לבינה, רגילות המתהפכת לפעמים למעמסה, ביחוד בחיי דחקות ובדירה של חדר אחד. הנני, אמנם, איש רצוי, אך אולי ילד שאין לו חלב, ילד האוסר אל הבית, המחשיך את העולם החָשֵך… אנשים גיבורים יאמרו: פחדנות היא. מי יריב אתם? אבל אני, אמנם, פחדתי את האהבה המשעבדת. אולם בכלל – אז הייתי עוד בריא, ואַת היית קרובה אלי, קרובה! לא הרגשתי אליך את רגש הדחיה ההדדית שביני ובין האשה, ועד היום הזה כמעט תמיד היו טובים לי ונעימים הרהורי על אודותיך. אבל, ובעיקר, הן הוא עמד אז ביני ובינך. (מראה על המדליון שעל צוארה ופניו כמו כווּיים כולם).

דוֹבה (עוצרת ברטט גוה): זכרונו קדוש לי עד עולם.

יוחנן (מבליג על רגשותיו): הזכרתיהו לך בלב טהור. יודע אני מה הוא לך ומה יהיה לך. אתו עבדת עבודת הקודש, אתו כיהנת פאר. לא אכחד: לעתים יש שאני מדמה, כי מעין יחוסו של אחי לאבינו המנוח ביחוסך אליו. אולם לא אקרא לזה צללי מתים: צללי חיים הם. גם אותם בעלי הנקמה הקדושים, הבאים לבער את הרע ועולים לגרדום – דברי נגידים בפיהם על זכרונם אשר ישאר ויפעפע לדורות, על גום, הקליפה החיצונה, ההולך וכלה ועל רוחם, אשר אחרי כליונם ימריא ללבבות וילבה שם את הלהב ויביא גאולה לעולם. מאי נפקא מינה בזה, שחבריהם העומדים מתחת, והם, העולים עצמם, לפנים, פיהם מלא לעג ובוז ל“מיסטיקה”…

דוֹבה: אני רחוקה מן המיסטיקה. (מוציאה את התמונה ומסתכלת בה. עיניה מתמלאות. משיבה את התמונה אל מקומה ומביטה אל יוחנן).

יוחנן: יקירתי, למה אני לך? הן אני הנני רק שבר מאדם. לפני שלוש שנים שאלתי את עצמי: במה אחיה? ולא ידעתי מענה. והנה חייתי. חייתי במה שעבר, ביסורי העבר ובהבלבול שבי בין החיים והמוות. אם אחיה עוד שנה – אחיה ביסורי של עכשיו ובהתלבטות נפשי של עכשיו. למה אני לך? (אחרי הפסקה קלה) אז… חמש שנים… אז עדיין היתה לי קצת אמונה בתוכן של חיי, באפשרות למצוא את התוכן; לא התחלתי עוד לרקוב, להלוך תמס, להזקין ככה, לא הייתי מוכשר לפשרות, לדמעות. עוד לא הכל היה לי ברור. אלמלי מַתּי אז! (מגרונו יוצא קול חנוק, שנשמע בו צלצול-נחושת נפסק; כופף את פניו על גבי השולחן; יושב כאבן שאין לה הופכין עת רבה. נכנס ר' שניאור-יחיאל, בשובו מבית-המשפט, סר וזעף. כעבור שעה קלה שבה גם רבקה מליווּיה את בעלה).

י

ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר? (בניגון) כל מה שאכלו הוציאו מהם במכות נאמנות, אבל ריפּוי, שבת ובושת – נתחייבתי אני. ט“ו פונטים – הרי הם ט”ו פונטים. ולא עוד אלא ששמעתי גם קצת מוסר מפי השופט לאמור: זר אתה, יֶקלי, ומהיכן לך העזות לעמוד על דתך ולקנא קנאת אלוהיך… (גומר באיבה) בפושעים ומורדים ומומרים להכעיס, יהלמם הרעם וירקבו בארץ חיים! אַי, מומרים להכעיס, אי, מומרים להכעיס, אַי, מופקרים! מעט, מעט מאד, הטילו בהם: לא הניחה הפוליציה. כך, כך, היהודים הם יהודים והגלות היא גלות.

יוחנן: לשמוע מר' שניאור-יחיאל אף מקצת אמת – בתמיהה!

ר' שניאור-יחיאל (בהמתקה): גם אתה על צדם?

יוחנן: בכל אפן – לא על צדכם.

ר' שניאור-יחיאל: מאמר חז"ל: גיורא עד עשרא דרי!

יוחנן: איני גיורא.

ר' שניאור-יחיאל: שמע מינה, שאתה מתבייש בהם עכשיו.

יוחנן: לא שמע מינה; איני מתבייש.

ר' שניאור-יחיאל: פירושו של דבר: כופר בעיקר הדבר – והכל על מקומו בא בשלום.

יוחנן: מכפירה בעיקר איני רחוק, בעוונותי הרבים, אבל הכל על מקומו אינו בא בשלום.

ר' שניאור-יחיאל: אַי, שגץ, להרעימני אתה מתכוון. הריני להכעיסך, מתלמידיו של הלל – דט’ס אוֹלל, כמו שאומר דז’יקוב שלי. (יושב ממול יוחנן; בידידות) אבל הלא אתה עבדת שם לפנים?

יוחנן: ועובד גם עכשיו.

ר' שניאור-יחיאל: כלומר, לא פסקת עדיין. הגידה לי, איפוא, במטותא, אם אשאלך, מפני מה אתה מתחבר אליהם? הבין לא אוכן: איזו תכלית יש בזה?

יוחנן: ואם תאמר, מה נאכל?

ר' שניאור-יחיאל (בעונג): טוב! אבל כמה אתה לוקח שם?

יוחנן: כמה שאני לוקח – הנה כיום הזה, כשאחא נוסע ובני הבית נשארים, לא יהיה למותר.

ר' שניאור-יחיאל: איזה אחא נוסע?

יוחנן: חיים-יהודה.

ר' שניאור-יחיאל: ואם תאמר, הריסטוראן?

יוחנן (מחקה בשחוק): ויש לומר: ימסור את הריסטוראן לאחר.

ר' שניאור-יחיאל: ו…

יוחנן: ויסע לגליציה.

ר' שניאור-יחיאל (מושך בכתפותיו): לגליציה?

יוחנן: כן. להדפיס את הספר.

ר' שניאור-יחיאל: איזה ספר?

יוחנן: של אבא, עליו השלום.

ר' שניאור-יחיאל: ההולך ונדפס אצלי?

יוחנן: ההולך ונדפס אצלכם.

ר' שניאור-יחיאל (עיניו תמהות וזועפות): והחצי שנדפס אצלי?

יוחנן: איני יודע.

ר' שניאור-יחיאל: ואני יודע! בוודאי, “עסקיו” של חיים-יהודה. הוא מדמה לו עד היום, שאברך ויושב ב“ישיבה” הוא. הוא שוכח, שלונדון היא לונדון. הוא חושב בוודאי, שהחצי הנדפס יהיה פה והחצי השני ידפיס שם. כלום שייך לומר? – כשם שהוא רואה את שתי אזניו כך יראה את הכת"י.

יוחנן: והרי בעד החצי כבר שילם?

ר' שניאור-יחיאל: ומה בכך? בעד החצי הראשון כבר שילם ובעד החצי השני עוד ישלם. לונדון היא לונדון, היינו הך! איני יכול לסמוך על נאמנות וסופו הוכיח על תחילתו, שהריסטוראן לית ביה ממשא. ברם, ר' יוחנן, בזה עוד אדבר עם בעל הדבר לכשיבוא. ועוד, ברוך השם, יש לי מה לדבר עמו. ועתה אני רוצה לדבר עמך.

יוחנן: מילא.

ר' שניאור-יחיאל: ובכן אתה עובד עדיין שם אצל הנערים היפים. חֶה, חֶה, אהבה חפשית, חיבה טיפשית, הללו דורשין והללו מקיימין. חה, חה, ומה התכלית בזה?

יוחנן: ומה איכפת למר?

ר' שניאור-יחיאל: רק בלי העזה. מותר לך להאמין, שהנני יחידי לך. שער בנפשך, שאני בא אליך היום בתור שדכן… הא?

יוחנן: בכדי שלא להוציא כוח לבטלה – יטרח-נא כבוד-מעלתו ויטול את הגליון שעל אותו השולחן.

ר' שניאור-יחיאל (מציית בהכנעה תמהה, לוקח את הפרוקלאמאציה וקורא): "הרצאת המעשים, שעשו לנו ביום-הכיפורים אחינו… אחינו… החנפים… החנפים? והנבאשים… (מביט על איש-שיחו בעינים קמות-שואלות).

יוחנן: מה, ר' שניאור-יחיאל, הן לא נגעו הדברים אל לבך. את הפרוקלאמאציה הזאת – כתבתי אני!

ר' שניאור-יחיאל (מנענע בראשו): רואה אני, רואה… כולכם חברה אחת… טפוּ!.. (אל דובה פתאום) פה תהיי לפגר ולרוסיה לא תסעי ממני!

דוֹבה: אסע! (דז’יקוב נכנס הביתה בצחוק צוהל).

יא

דז’יקוב: גוד מוֹרנינ'²⁰, אדוני!

רבקה (ממהרת אליו; בהסתר-לחשים): דז’יקוב, אינך יודע איה פני?

דז’יקוב (בקול): פני עצובה היום ביותר. יוּ סי, מהרהרת יותר מדי. אַי סיי, פני רוצה גם היא להיות לסושאליסט²¹. (בקולו של חכם) אני אומר לה: פני! צריך לבוא לחנות לעבוד בה, לחנות של מגבעות או של מוֹדוֹת, אבל לחנות: בלונדון אַל לנערה ללכת בטל. והיא מהרהרת: סוֹשליסטה גמורה! (לר' שניאור-יחיאל) נֶוֶר מַינד! ²² השופט נתן להם את הצדק, חבל על הכסף, אבל לולא זאת – שוה! שוה! צריך ללמד את הסושאליסטים דרך-ארץ, אַי סיי, האין זאת, אבא? לשנה הבאה, לפחות.

רבקה: אבל איפוא השארת את פני?

דז’יקוב: בחוץ הם עומדים. היא ואב. מר מרשק הזקן מצא אותנו…

ר' שניאור-יחיאל: ה“מחזקות” של חיים-יהודה! מי יודע, כמה עוד יעמוד שם. והפועלים הטובים נשארו שם לבדם בבית-הדפוס, בלי עומד על גבם. הפועלים דהאידנא, וכשאין עין משגיחה עליהם, אף חצי המלאכה לא תיעשה. נלך, דז’יקוב, בוודאי נפגשהו ונקראהו אלינו. (האב ובנו יוצאים. נכנס בירפלד).

יב

בירפלד (אל רבקה, הניגשת אליו לשמשו): אני באתי אל אחיו של בעל הבית, העובד בעתוני. הבביתו הוא?

יוחנן: אנכי פה.

בירפלד (שמח): אח, כל רגש-הכבוד שלי, כל רגש הכבוד שלי! לפני חצי שעה היה הפרוצס שביני ובין הפורעים. בוודאי כבר שמעת, חבר, את תוצאותיו. הנצחון הגמור והשלם על צדנו. היהודים שלנו יצאו כולם חייבים, וגם שמעו מפי השופט מה שלא שמעו מפי כל “מגיד”. השופט אמר להם להז’וּליקים: אחינו בני ישראל נרדפו תמיד על דתם, ועתה באנגליה החפשיה, שסובלים אותם פה, הם רוצים לייסד אינקוויזיציה?! אילו הייתי אני השופט, הייתי מוסיף להם והייתי מלמדם, שהפרוליטאריאט האנגלי קנה לו את חופשתו הפוליטית בדמו אשר שפך, והיהודים שלנו חושבים, כי אנגליה היא מדינה חפשית רק לעשות סחר-מכר בחנויותיהם הפתוחות ביום הראשון, מה שאסור להם ברוסיה. (צוחק את צחוקו) הכל מכירים את צדקתנו, אפילו הממשלה האנגלית ההוֹוית, אשר אנחנו, הסוציאליסטים, הננו לה כעצם בגרון, הכירה את צדקתנו. כל אנגליה, כל אנגליה, כל לונדון, כל השדרות, כל המפלגות, כל המעמדות על צדנו הם; כל…

יוחנן: מר בירפלד! איני בקו הבריאה. הגד בקצרה, מה לך עתה אלי?

בירפלד (צוחק את צחוקו): הטוֹן שלך, חבר נכבד, מזכיר לי כעת את מבטי אותם היהודים הנפגשים בי היום. אוי, אילו היה בכוחם, היו בוודאי אוכלים את המשומד בירפלד, אעפ"י שעל צד האמת הלא איני משומד, אלא סוציאליסט אינטרנציונליסט, וכל מטרתי בחיי היא רק להפיץ אור ושכל בראשו של הפועל היהודי. זהו עיקר-העיקרים אצלי. זהו הלוֹזוּנג שלי!

יוחנן: סליחה, מר בירפלד. מה חפצך?

בירפלד (מקצר קצת בצחוק, מוציא מתוך כיסו כת"י רוסי ומניחו על השולחן): זהו גופא מה שכתבתי אתמול ביהודית, חבר מרשק, אבל היום חזרתי בי וכתבתיהו ברוסית. ברוסית זה יוצא יותר ברור ויותר חי. סוף-סוף, נקל לי לכתוב ברוסית מאשר ביהודית. (צוחק) ביהודית אני יודע רק לכתוב, ולקרוא מה שאני כותב איני יכול.

יוחנן: מה? שוב על אודות הלוּמפּנפרוליטאריאט?

בירפלד (מחליק בזקנו בהנאה): כן, כן. אה? מדוע לא? מדוע לא? פה הכל מיוסד כהלכה. וזה צריך, לא ישונה, לתרגם תיכף בשביל הנוּמר של השבוע הזה. בלי כל איחור והחמצה, מסדרי האותיות מחכים לקוֹפּיה.

יוחנן: אני לא אטפל בזה. (הכת"י נשאר מונח על השולחן, בירפלד לוטש עיניו).

בירפלד: אם יהודי חוזר בתשובה ואינו רוצה להמשיך את עבודתו עם גוי בעתון אחד, אזי צריך הוא, על כל פנים, להודיע על זה שבוע קודם. כן נוהגים באנגליה וקוראים לזה: נוֹטיס, שפּירושו: הודעה מתחילה. דע לך! אבל פתאום… מפני מה הנך ממאן לתרגם את זה?

יוחנן: מפני שזוהי… שזוהי… שזוהי… נוּ, דיליטאַנטיוּת.

בירפלד: די-לי-טאַנ-טיוּת? נוּ, פּירוש הדבר הוא, שאינך רוצה לעבוד יותר ב“ידיד-העת”… חבל, חבל, צריך יהיה לבקש עוד פעם עוזר תמידי. דיליטאַנטיות! נו, והפרוקלאמציה שלך הפּייטנית, אשר באמת לא הדפסתיה אלא רק מפני שהמכונה חיכתה לפוֹרמה ודבר אחר לא היה לתת במקומה, מה היתה היא? היא היתה, צריך אני לומר לך, פּוֹאזיה של בּלטריסט! ולדעתי, בעת ששופטים על חזון חברותי כזה של אתמול, על הפוגרום של אתמול, צריך לצאת בכל נשקי המדע וחקירת הפאַקט. ציפרות, ציפרות דרושות, ציפרות פשוטות, ציפרות של ברזל, אם אפשר לומר כך. בימים האחרונים מדברים הרבה, אולי כבר יתר מן המידה הראויה, על הפוגרומים, שהממשלה הרוסית והז’וּליקים שהיא שוכרת עושים ביהודי ה“תחום”. אם ניגש אל הפוגרומים האלה באמת המידה…

יוחנן (משליך לרגליו את הכת"י ועולה במעלות. דובה יוצאת אחר זה הרחובה. בירפלד עומד רגע כהלום רעם ואינו יודע מה לעשות. נכנסים דז’יקוב ופני. בירפלד רואה את הבאים, מרים את חיבורו בחפזון וממהר לצאת).

יג

דז’יקוב: פחד לא פחד, פני. הכל יהיה אוֹלל-רייט.

פני (פניה נפלו): אבא יודע הכל.

דז’יקוב (באי-רצון): למה היה לו לדעת?

פני: הוא ידע הכל מתחילה. חוששת אני, שהמשרת שבביתנו סיפר לו.

דז’יקוב: מה את מדברת? זה הגולם? כלום הוא מבין דבר? ומאין לו לדעת?

פני (ברתת): הוא יודע הכל. הוא מכשף. הוא סוֹשיליסט מקולל.

דז’יקוב: אכהו, אוי, מה אכהו! (רוצה לחבקה) פני, הכל יהיה אוֹלל-רייט.

פני: אוי, לבי רועד, לבי רועד. אבותינו רבו. ע“ד גמרא רבו. אבא אומר לאביך: “ט”ו פונטים – ד' ענשך. בשביל ט”ו פונטים לא הדפסת את הגמרא". אביך אומר: “לא אדפיס ולא אתן”. אבא אומר לאביך: “אל הרב!”

דז’יקוֹב: (רוצה לחבקה): אַי סיי, אַל תפחדי, אבא לא ילך אל הרב. הכל יהיה אוֹלל-רייט. וגם את הגמרא שלהם נדפיס. אבא לי נעשה לגזבר בהסוֹסייאֶטי²³ “מחזיקי הדת”, ואני אהיה המֶנֶגֶ’ר²⁴ בבית-הדפוס. נדפיס את הגמרא שלהם. (מחבקה) אַי, אני אוהב שוֹקוֹלדה!

פני (מטפחת לו בפניו): לא כאן. מהרה יבואו אנשים, שעה של סעודת הצהרים. נלכה מזה. (הולכים).

(רבקה עומדת מעומקו של הבופט וקוראת לחזקוני. שניהם עומדים בפתח המוביל לבית-המבשלות. רבקה מוסרת לו איזו דברים בלחישה. עיני חזקוני עששות ממיץ החרדל אשר עשה. עוברים שניהם לבית-המבשלות. בית-המזון ריק. נכנס ר' חיים-יהודה ויושב עיף על אחד הכסאות. פניו לקויים. אינו מדבר דבר רגעים אחדים. כולו עגמת נפש).

יד

ר' חיים-יהודה (מביט מסביבותיו): אדם אין; ריק. סימן הוא ממעלה, כי לא צריך. מעיקרא דדינא פירכא. היצר השיאני: ריסטוראן. זילזלתי בצוָאה. תולין הקלקלה במקולקל – קללת אלוהים. (בקול מדוכדך ונמוך) אבי שבשמים! גלוי וידוע לפניך, שכונתי לטובה היתה. מחשבה טובה מצטרפת למעשה, אמרו חכמיך, ועוד אמרו: “שלוחי מצוה אינן נזוקין”. אבל אנוש – מקור הטעויות. ריבונו של עולם! דעתי צלולה לקבל מידת דינך. אתה דמחי ואתה דמסי; אתה מחצת ואתה תרפאני. שמאלך דחתני, תקרבני ימינך. השגחתך הקדושה והעליונה הזהירה בי: בנן של קדושים, התאושש! שלח לי גם עזרתך. יסרתני בבת שדעתה קלה, העלמתי ממנה את עיני ולא הייתי אפיטרופוס לה. אחא יצא לתרבות רעה, למשל ולשנינה בפי בריותך. אעפי"כ, בעזרתך, תתברך, דעתי לא נטרפה עלי. נשמתו של אבא – הגנה עלי זכותה. (נושא את עיניו) אבא! סוככני בכנפיך! טעיתי ותעיתי. איני יודע לאיזו פינה אפנה. האירה את עיני העיוורות. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. הורני עתה מה חובתי ואעשנה. אל תשליכני לעת זקנה. (בהתכווצות הלב) ככלות כוחי… (מקנח את דמעותיו).

המערכה הרביעית

חדר-מאורה בקומה החמישית. פתח אחד, חלון אחד, כסא אחד, דרגש אחד, שולחן קטן ונמוך אחד, מטה רעועה אחת. ליל-חורף. במיטה שוכבת רבקה. יוספ’ל מוטל על ידה, כשהוא ישן שינה קטועה וחולנית. יוחנן יושב אל השולחן בבגד-החורף שלו ואחז עט בידו; כותב ורועד רעידה קשה.

א

רבקה (לעצמה; אד-קור עולה מפיה): הפלתי. נֵפל ילדתי. גם זו לטובה. העליון – ידו האחת מוחצת והשניה מרפאה. משיהיה הילד בלי אב – טובה לו המיתה. בקרוב מסתמא לא תהיה גם האם. יוספ’ל, יוספ’ל, גרונך הכואב, אזנך הדולפת – לא תהא אמא בקרוב.

יוחנן (מתנשא באופן משונה ממקומו, רוצה לרוץ בחדר ולהתחמם, נתקל בקיר הסמוך וברבקה, עיניו בוערות, מחכך את ידיו בזעזוע, חוטף את פיסת הנייר וממלמל בקול מרוסק): “בקרן-זוית”, “בקרן-זוית” – לא-רומאן; מעזבונו של אחד… (יושב; לעצמו) הוא אינו דוגמאטי, יאושו אינו דוגמאטי. פלוני נותן לו את התוכן. פלוני – אדם חיובי. ומה בכך? מה בכך? עשיית טוב – מה בכך? הוא מצא תוכן לרומאנו, הוא יכתוב – מה בכך? רק רגע. הוא מוכה שחפת. בוודאי היה מפקיר את כל העולם כולו עם רומאנו ובלבד שיחיה עוד שנה, עוד שנתים, בקור, ברעב… יתר על כן: הוא בטוח, הוא מקווה שיחיה עוד ויבריא. אבל הוא לא יהיה, הוא לא יבריא. מה בכך? מה בכך? (קורע פיסות-נייר שונות).

רבקה (לעצמה): אז היה כותב, לכל הפחות, היה כותב. היה דוחה, היה מאיים. דבריו הנחמדים: “הטוב-טוב, שנחיה פה באמריקה כמו בלונדון? הטוב-טוב, הזוכרת אַת?”… אוי, זוכרת אני – אבל היה כותב… (משתתקת).

יוחנן (לעצמו; מתהלך): עתה צריך רק לבלי למות, לבלי למות פתאום: תשארנה רשימת בלתי מובנות. אה?.. (קורא בהזדעזעות-עצבים ובהפסקות קטועות) “קוֹמפילאציה של שלל צבעים, של תמונות מרהיבות עין, של ציורים נקראים בעונג, של צלצולים נעימים לאוזן, של אמרות ערבות לחך, של ניתוח-נפשות נפלא, של סכסוכי חיים נהדרים, של קשרים מרוקמים ודקים – הוי, בבקשה, עזבוני לנפשי ואַל תקרבו הלום – אין אתי כמו אלה”. אה?..

רבקה (לעצמה): מכתבו הראשון היה בפרוטרוט כל-כך. על הכל, על הכל היה שם: מאכלו ומשקהו ודירתו. שני דולארים לשבוע שכר-מעון. שש כותנות היו לו, שש כותנות. חייו טובים, חייו טובים שם…

יוחנן: אה? (קורא בחטיפה) “רֵע היה לי, רע יקר ואהוב, בריה חביבה ומאירה, רע היה לי, היה לי ואיננו, מת האיש ההוא, ועזבון נשאר לי ממנו, ובכתבי עזבונו ההמה נמצאו רשימות מקוטעות ודברים קצרים, דברים קצרים על אותם הימים, כי שלוש שנים, ויותר משלוש שנים, שהה רעי המנוח בעזרות האדומות”. – (ברוגזה) “ואתם רוצים במחזות פיקאַנטיים, מעוררים ומפנקים עצבים – שעו ממני ואל תחללו את זכרון רעי הקדוש לי –” (נפסק באמצע, עומד בלי נוע) “שהה” – נתעכב… “שעו ממני” – (בצחוק חשאי, שגעוני) הם אינם באים גם בלאו הכי, חי-חי! (מעביר מחק אלכסוני על כל הכתוב; יושב וכותב מחדש).

רבקה: מכתב מניו-יורק מתקבל ביום ג‘, ביום ד’ ובשבת. היום יום שני בשבוע. היום לא יתקבל מכתב. ביום שני אין מכתב מתקבל. מתי מתקבל מכתב ביום שני? וכי אפשר, וכי אפשר הדבר? בכל רגע ורגע נדמה לי, שנושא-האגרות בא. בכל ניקוש וניקוש שבדלת – נושא-האגרות הולך.

יוחנן (קם, מתפתל דרך הילוכו, קורא): “אני ראיתיו! – ואם ימים ושנים יחלפו בהמשך הויתי, אם המון קולות ותשואות-קריות יטמטמו את חושי, אם פַּרוורי-הקלקול של כרכי המסחר יחנקו את רוחי, אם חלאת העתונות השלטת תקהה את רגשי – הנה אני ראיתיו!..” (חוזר וממשיך) “ואם היה תהיה בי יד-אלוהים גדולים להאיר את נשמתי, אם התעלה יתעלה האדם שבי ליסק רקיע, אם בת-חורין תהיה נפשי להידבק בנצח, אם העפל יעפיל ואין תחבולה, אין הוא נמחה”… (עומד) הא? הטעמה יתירה… “מבוא” זה למה הוא? אפשר להתחיל בלי מבואות (מוחק. כותב מחדש, ידו רועדת. רבקה שותקת. שעה קלה עוברת. פתאום הוא משים את פניו בכנף בגדו, מזורר, נוטל את הכת"י וקורא בלחישה) “כל אותו הזמן שהייתי שמה, באותו העולם הגדור והנבדל, שלא רק מחיצת-כותל בינו ובין השאר, אמרתי כפעם בפעם אל נפשי: הנה שם, בכל מלוא-החלל, שם, בכל אשר לא כאן, שם, בכל פרכוסי החיים ועניני החיים שנשארו מאחרי, ודאי שכותבים ומדברים ומדפיסים על דברים רבים ושונים: על ניגודים בחיי היחיד והחברה, על תיקוני סדרים וסכסוכי מפלגות, על טרגדיות בחיי המשפּחה ויחוסי הזיווג והנישואין, על העיר והכפר, על האידיאליות והמטריאליות, על נשמות של אומות ועמים, על הרמת רוח האדם – האומנם?! האומנם עוסקים שם עדיין ודנים ומטפלים ומתווכחים בכל זה ודואגים לכל זה – והעיקר?! העיקר, זה החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו כל היום, שבאמת הריהו החשוב באימתו מן הכל – העיקר, איככה הם, כל העולם, מסיחים את דעתם הימנו?! הלא צריך היה לצעוק רק צעקה זו, צעקה זו הגדולה, המרה, האחת! כלום אפשר הדבר, כלום אפשר הדבר, כלום אפשר, שיהיו בני-אדם מתעסקים בדבר-מה בשעה שכל זה עומד וקיים?! הלא הבל וכזב, הבל וכזב הנם כל עניניהם אחרי כל אלה” – – – (מתרכז בהתפעלותו) הפעם חזק, חזק; חזק, כמדומה…

רבקה (באותו הקול): גם אילו היה רוצה לקחתני אליו, חיי כבר אינם חיים. בכל אופן – אינם חיים. אבדתי. חיי כבר אבדו. חלפו מבלי אשר ראיתי בטובה. לא ישובו ימי עלומי. אבדו. אבל אני הייתי רוצה. יקחני אליו. אני רוצה. אני רוצה לבוא אליו. אני רוצה להביט בפניו. אני רוצה לשאלו, לדבר אתו. אני רוצה להיות לו לשפחה. אני רוצה להוציא את עיניו.

יוחנן (קורא): “עתה… עתה עברו עלי ימים רבים למן היום ההוא, למן היום אשר הוּצאתי בו מהסבלות הפראית; עתה כבר נתרחקתי הלאה, הלאה מאותם הכתלים, מאותם המנהגים, מאותן המצוות ומאותן הדעות – כן, המצוות והדעות: אני משמיע לאזני מה שאני מוציא מפי, ולא עוד אלא שיש ואני בעצמי שוכח את כל הדבר לגמרי ומתחיל לדבר על נשמות של אומות ורוחו של אדם”. –

רבקה (בקול יותר גדול): כיצד, כיצד יוכל איש להיות רשע כזה, כיצד? כיצד שכח את ילדו, כיצד?! איני יכולה לחיות פה בלעדיו, איני יכולה. ומה הוא ירא? מה הוא ירא להביאני אליו? וכי לא הייתי יכולה לעבוד גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר בשבילו, בשבילו?

יוחנן: כן, זכרונותי נעשו מטושטשים. ורק לעתים רחוקות יבהלוני רעיוני, אותם הרעיונים, בחלומות-לילי ובחלומות-יומי.

רבקה: עגונה, עגונה מרה. אבא הלך לו. נפטר. מנוחתו בעדן. בט' טבת יהיה ה“יאָר-צייט” שלו, הזכרון לסילוק נשמתו. גם על קברו לא אוכל להיות באותו היום. אבד הכל. היכן הוא והיכן אני. בעוונותי מת. בעוון לכתי אחריו, אחריו… הוא לא אהב אותו; הוא ניבא לי הכל. אני סוררתי. בעוונותי מת.

יוחנן (קורא שוב מעל הכתב): “הכל נתכסה בענן… ואם אבוא לנסות עתה לשים את אותו הדבר בספר, לשרטט אותן העובדות על הגליון, לסדר אותם הרשמים על הסדר, להציג כמו חי אותם המראות על הלוח, לשפוך קצת מאותן הדמעות בנאדי – ידוע אדע, כי גדול ממני הדבר לעשותו. כי נמחה נמחו הרבה קוים, כי נשכוח נשכחו הרבה פנים, כי נמחוק נמחקו הרבה זכרונות, ובכלל מי בן-השטן ויביע את כל הנוראות, אשר רק במשך של יום אחד, שהוא כ”ד שעות… כ"ד שעות… (ניצב מבולבל).

רבקה: אני יודעת. אותי לא יונו. היא, הסם השחור, לא נסעה לרוסיה. בת שניאור-יחיאל לא נסעה לרוסיה. שקר הדבר. כזב ושקר. התחפשו רק. קנוניה עשו ביניהם. אליו נסעה. לניו-יורק נסעה. יחדיו הם חיים. אך אין דבר. אני לא אשתוק, לא אשתוק. אסע גם אני. הוא צריך, הוא צריך ליקחני אליו… (ישנה; על שפתיה תקוה).

יוחנן (קורא): “הנה הם משמיעים טענות ומענות על נוראות המלחמה ותוצאותיה, הנה הם מדברים בשם הפסד הגופים והפסד הממונות, הנה הם טורחים להביא ראיות מן הכתובים ומדברי סופרים, הנה הם מזכירים בלשונם את האכזריות ומידת החיות שבכל אלה יריות, התגרות וההתנפלויות”… (מחכך את ידיו,מביט אל אופל-החלון, קורא הלאה) “כי, אמנם, ארורה היא האדמה מיושביה – חוץ מאלה מתי המספר שגם את זאת לא יראו, לא יחפצו לראות ולא יוכלו לראות, ויש גם אשר ידברו בשבח הסַיף, בשבח המלחמה” (משליך את הגליון על השולחן; בהתרגשות נוראה) בוודאי! מלחמה! שפיכת דמים! מה אדומים הדמים! מה יפים הדמים! מי יפים הדמים האדומים! מה תקיפים הם בני-אדום האדומים! (בצוחת “אַי” ובנשימה קצרה) ואומר: אניח לדמים האדומים וארשום – איזו רשימות ארשום – על העזרות האדומות – הקודמות להם – ואשר סיפר לי אליהו – אניח לשעת חירום, לשעת מלחמה – הבה ואזכור את שעת השלום הקודמת לה – ואשר גילה לי אליהו – את שעת השלום התדירה – (צונח על הכסא באין-אונים ובהתמכרות מוחלטה לכתיבתו. שתיקה בלתי מופרעה רגעים ממושכים. רק יוספ’ל יש שהוא רוטן מתוך שנתו: “מיטה קונה”… נפתחת הדלת ור' חיים-יהודה נכנס בבגד-חורף כעין זה שלובשים ברוסיה עם צוארון מעומד; על מתניו איזור. על צוארו נתון סל-נצרים ובו תכשיטי נשים שונים. זקנו הפך לבן וכמו נתגדל עוד יותר. הוא מסיר מעליו את הסל, חולץ בדממה את הנעלים הקרועות ומחמם את רגליו הקפואות בידיו).

ב

ר' חיים-יהודה: הגאַז יכלה – והוא כותב. הוא כותב. הגאַז יכלה – ופֶנה אין להשליך לתוך התיבה. כשאין משליכים פּנה לתוך התיבה אין גאַז מאיר ואפילה מסביב. לונדון. ופנה אין. פּנה-פני. הם גוזזים את זקני, והשוטרים צוחקים. לונדון. חברותיה של בתי, של פיגה, אינן קונות ממני, וגם היא אינה קונה. מתביישת בי. לונדון. (אוסף את פיסות-הנייר הקרועות מכתביו של יוחנן ומנענע בראשו) כותב, כותב, מאַבּד נייר. והספר מונח, מונח. תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. הספר מונח. משורש פתן יצא צפעוני. יהא מונח. לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב. הספר מונח. לא נתקבלו תפילותי. ננעלו שערי דמעות. בעוד שבוע – ה“יאָרצייט”. איפה אתפלל לפני העמוד? איפה יניחוני להתפלל? על כל מנין כמה, בילע המוות לנצח, אבלים. לונדון. (חוזר ונועל את הנעלים לכבודה של קריאת-שמע; מניח כר על הדרגש לשכיבה) אֶליה עוד לא בא. מתחמם בוודאי בבית-המדרש “מחזיקי הדת”. אם יש לו פנה ישליך לתוך התיבה; אם יש לו שתים יקנה בשבילי גם גלוסקה רכה; אם אין לו – יהיה לא הא ולא הא. לונדון. “בעיגול” הוא נותן לי. אבל “בעיגול” אינו לפי שני. “בעיגול” קשה הוא, ויש בו פת וחלל. החלל, על פי רוב, גדול מן הפת. לונדון. אוכלים את הפת – והחלל כלה. לאן הוא הולך? ואולי “בעיגול” כולו פת ואין חלל כלל? הא? (נותן עין ביוחנן) הוא כותב. לונדון. (משפשף כפות ידיו בחלון הרטוב ועולה על הדרגש; מתוך קריאת-שמע, בדבקות) אַי, אַי, אבי שבשמים, הן בעוון חוללתי, ובחטא יח-מת-ני אמי, אוי… (משתטח. יוחנן כותב. דומיה. נפתחת הדלת וחזקוני בא עם סל-רקיקים בידו האחת. מראהו משונה מאד, אבל תנועותיו קלות יותר משבמערכות הקודמות, גם כובד-פיו אינו מורגש ככה. הוא ממהר ומניח לפני יוספ’ל הישן מרקחת אחת. אחר-כך הוא מעמיד את הסל ויושב בדממה על הארץ סמוך לרגלי יוחנן. הגאז מתמעט. יוחנן מפסיק מכתיבתו).

ג

יוחנן: אליהו! לא יוצא כלום. כדוב הזה הריני מכרסם את כפי עצמי. יוצאים שוב אותם “התמונות והציורים”. אין התחדשות והתרוממות! אין מרחביה! אין פנטאַסיה!

אליהו: אחי שלי, אין צורך בפנטאַסיות. ב“תמונות וציורים” היתה האמת.

יוחנן: אליהו! אתה בא לשאת את מצוקת כל אחד ואחד למען יוקל לו. בדיוק, בשעה הדרושה אתה בא. לוקח עליך את העוון. מאהבה אתה עושה זאת. ואולם אני אחר הנני. איני מוכשר להרע, אבל איני יודע גם להיטיב. אין יכולת. יודע אני את סוד האילוזיה.

אליהו: אחי יוחנן, למה האילוזיות? גדולה הכרת הדבר כמו שהוא.

יוחנן: אליהו! בלי אילוזיות אין חיים, ומי שהשיג סוד זה - אילוּזיותיו פגומות כבר. באות האילוזיות אליו כאל שאר בני-אדם, משפיעות עליו, אבל אינן פועלות וחייו אינם חיים. מי שהשיג בעצם ולכל עמקו סוד הקמת דורות – אוי לו ולזרעו; ומי שגלוי לו סוד צמצום האותיות – הייצר עוד כהוגן? ניטל העונג, ואני מתבוסס כיולדה בפיסות-הנייר אשר מסביב לי. עוד יקרה לי כתיבתי: נכתב – והוקל לי כמעט קט. רגע ואני משלה את נפשי: הרי זה מה שצריך לי, הרי זה הדבר הגדול, הגדול, ומשנהו… וכאן עוד רבקה ויוספ’ל. קץ לכל. אבל לא בגויעה-ברעב הקולר תלוי. גם בשעת שכחה היתוש מנקר: כתיבה זו בכל האפנים ובכל התחבולות ובכל הפרטים – הונאה עצמית היא כשאר דברים אחרים ורדיפה שלא מדעת אחרי זה שיכסה את החלל הריק והפתוח עולמית.

אליהו: עדיפה האמת. כבר סיפרתי פעם. עוד באניה סיפרתי לך. שנתים הייתי שם. בראשונה הוּכּיתי הרבה. צבאי טירון וקשה לרקוד. בשניה הייתי יָשָן ולא קשה. נכנעתי – והטירונים אהבוני. אז נחליתי והוּצאתי לחפשי. בחליי נדמה לי: הנני שר על כל הצבא. משחרר כל החיילים. לי היה טוב. החיילים נשארו בשעבודם. עתה אני בריא. נושא-רקיקים. קניתי סחורה גם למחר. במזומן נשאר פֶני. אחת נשארה. קניתי מרקחת. יוספ’ל ישכים בבוקר ויאכלנה.

יוחנן: יוספ’ל! אמו האמינה באושר – וטבעה ביסורים. אביו רצה באושר – והעלה חרס. התוצאות: הוא, הילד העלוב לנצח. זוהי האימה!

אליהו: יוספ’ל… יולדתו היתה לאם וסובלת ויוספ’ל יש. הנה הכל.

יוחנן: אבל המציאות, אליהו, המציאות! הנה גשמים מטפטפים וקרה ואֵד. מעבר לחלון עומד אֵד, והוא מספר. הוא מספר על הסך-הכל. הוא מספר על ריבוא ריבואות בני-אדם-חיות רתומים בעגלה, ועל אלפי אלפים שממיות דשנות פורשות קורים עליהם, ועל ילדות רכות וקטנות העובדות פרך באגורה ובחתיכת לחם, ועל קונטורות רחבות ובירזאות עצומות מלאות פראים בצילינדרים גבוהים, ועל בריק-לֵין הנאלחה שבמזרח עם צחנתה וניווּל ילדיה העולה למרחקים, ועל פּאַרק-לֵין היפה שבמערב עם החמס והמרמה ואכילת בשר אדם אשר בתוכה, ועל אותם יהודי-המערב, שכולם קופים מזוהמים ועבדי עולם ובני מה-יפית ושרויים בפחד ובאי-נעימות כל הימים…

אליהו: יוחנן, אחי! ברי הדבר. הממשלה ביד הלא-טוב. רק חלקי טוב. טוב חלקי. טוב החלק. אין חלק רע. פה אני עומד.

יוחנן: האֵד מספר על חסרון-דעת, על רעות-רוח, שבכל יום ויום ובכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע ושבכל נדנוד ונדנוד ושבכל צעקה ובכל קריאה ובכל עשיה – רעות-רוח הנמשכת-עד וכוללת בתוכה את כל מה שרגילין לקרוא בשם הכי-גדול ומבטלת ובולעת גם אותי גם אותך ואת בּוּדה ואת משה ואת ישוע. מה הכל – אם, סוף-סוף, אני הולך למות ומתוך תשוקה לא-נמלאה, מתוך קנאה בפחותים, מתוך העלאת זכרונות שפלים, מתוך זכרון-חטא של חרפה ואסון, מתוך ניווּל של עשרים שנה רצופות, מתוך געגועים רצוצים וקבורים, מתוך הכרת אי-התקנה העולמית, מתוך משיכת ידים לחבק צל אשה, צל של אפס באפס ושפלות הדיוטא? מה הם וגדולתם וקדושתם, מה לי אני וגדולתי וקדושתי – אם אני רואה כבלע את הקודש? מה ישעיה וירמיה ומיכה ועמוס – אם אין שארית?..

אליהו: יובלים חולפים; משה וישוע לא מתו.

יוחנן: מה שרה אמנו ומרים הנביאה ודבורה אשת לפידות ויהודית הנוקמת וחנה אם-הבנים וכל הטהורות והאמיצות, – מה הן כולן, אם כנגדן יוצאות האנגליות האיסטאֶנדיות האדומות והשיכורות והמטונפות עד לאין צבע ותואר ועליהן הבתולות היהודיות המפוטמות, המטופפות שורות-שורות חבוקות-זרוע ומבליטות את הכסתות והסמרטוטים שעל חלקי גופן ונושאות אותי ואת התבל בזרועותיהן החשופות?!

אליהו (בקול חלש): ופרי בטנן, וילדיהן – רזי, רזי.

יוחנן (באפיסת הכוחות):… האֵד מספר על ימים עוברים דרכים, ועל אניות של נודדים יהודים שבהם, ועל נערים יהודים השרים בקול צרוד שירי ריבולוציה בהן, ועל חוקי כניסה של ממשלות צדיקות אשר לפניהן, ועל שאול שממנו בורחים אותם הנודדים, ועל המארה הרובצת עליהם, על אותם תולעי האויר, ושהם ראויים לה, ועל המפלט אשר לא ימצאו לעולם, ועל המנוס אשר לא ראו נצח, ועל מהפכות של דם תחת דם, ועל פוגרומי דם שבטבע הדברים –

אליהו: נשכב, אחי. (שניהם שוכבים על הארץ פנים אל פנים. שותקים שעה ארוכה. מאשו של קנה-הגאז נשארה אך לשון-אש קטנה, קטנה. במאורה חושך).

ד

יוחנן (בקול אחר קצת משלפני שעה): שתיקה… הכל נסעו. גם היא נסעה. ולוּ הבינה, למצער, ולוּ לא התחפשה למבינה, למצער. אין הבנה בעולם.

אליהו (בחושך): יוחנן שלי, יש בעולם למי להיות לאב.

יוחנן: אליהו! מעבר לגבולין אין צדיקים.

אליהו (קול נמוך): אני אינני “צדיק”. יוחנן: יודע אני. אינך דורש תשלומין. אינך מוצא בזה נחת-רוח. לא נכחד ממך, כי בטל אתה ומבוטל. אינך קהה לבלי לחזות את האבדון. הנך רק מה שהנך. יודע אני את זה. אבל הן אמרת בכל זאת: הם לא מתו.

אליהו: הטוב שבהם נכנס לאוצר-הנשמות.

יוחנן: אולי. בתוך כל מה שמתגבש – אולי גם הם תופסים איזה מקום. לא. אינם תופסים. מסובך. כל הקשרים, כל נשימתי – מסובך “מסובך” זה גופא.

אליהו: שומע אני. ספר לי את המוצאות אותך היום.

יוחנן: בשבתי בסוהר אמרתי לכתוב דבר כזה: אדם אחד התלבט ביצירה גדולה וסבל וסבל עינויי ספקות ממושכים והאמין והאמין ימים רבים שברא גדולות, ובחצות ליל אחד נתברר לו, שלא עלה כלום בידו והלך להטביע את עצמו בנהר – ושב. עברה שנה. היה קיץ. הלך האיש לרחוץ בנהר לתומו וגאו המים וקרא לעזרה – וטבע.

אליהו: שומע אנכי.

יוחנן: היום בצהרים ישנתי. וחלמתי, כי הכינותי כבר את כל המכשירין. לאחר שהנחתי את ראשי בעניבה – התחרטתי. הכסא נדחף. –

אליהו: אחי!..

יוחנן: כשקמתי שלט הכאב. פיעפע בשתי הרקות ולמעלה מהן. אני כתבתי, והוא הטרידני ולא דיכאני. בערב עבר לגמרי מן הרקה הימנית, אך לא נעלם. כל הנשף כתבתי. עם בוא אחא ניגש המכאוב העובר אל השמאלית וישפוך עליה סוללה. לאחרונה כבש את האזרח, נוסף עליו ונצטמצם בה. כאֵב בכאֵב יחדיו.

אליהו (נוגע בו בידו): וכעת?

יוחנן: כעת כמו קרן של מדוה עולה מתחת העור. קרן מתפרצת ועולה, קרן ממש, כעין קרן של פרה. זהו האמת. ואותו העומד בקרן-זוית, – הן אתה רואה אותו – אותו העומד מגלה את שניו הגדולות: “חי-חי, – הוא צוחק – מדברים על האמת ובורחים מפניה; פיקחים – החרדים לבלי לסגור עיניהם. פיקחים היראים מפני הפיכחות”. הכל, הכל – עד המלה האחרונה. חי. הוא סוגר את שפתיו. (מתנשא קצת ומביט בחלון) האֵד מתנדף.

אליהו: כן?

יוחנן: מתנדף.

אליהו: ומהו מספר?

יוחנן: הוא מספר, כי כל זה שיהיה הוא שהיה והוה, וכי כל זה, שאנו, המעונים והמטורפים, קורין לו הויה, וכל זה, שאנו, העיוורים והבלתי יודעים דבר, מכנים: חיים –

אליהו: הוא?

יוחנן: מהות משונה ומפותלה, שאי הדיבור חל בה ואין הדיבור על לא-הדיבור חל בה ולית מחשבה תפיסה בה – ומתפקע הנאד. והרי אנא שוכב כאן על הקרקע ועיני סגורות וקמטי מצחי מעורבים זה בזה ורעידת גופי מתוחה וקערת ראשי מתנשאה ומתפרצה ומתכוננה להישבר, ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו… וכי – אליבא דאמת – המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנוחה של השלמת יצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… וכי האיש היודע, לסוף-הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא, למרות המוות החטוף, למרות שטן-התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה, שנעשתה לבצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפּעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גילוי-אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להינחם, אין על מה להינחם. אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להיסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי וציורי – צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות השונות, הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד-הסוד, סוד-הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. (מוחו מצטלל) שתיקה, שתיקה. המנוחה האמיתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.

אליהו חזקוני. אהיה אשר אהיה.

(לשון האש הקטנה דועכת. במאורה אפלה שחורה).

ערב, מעון, תמונת יחזקאל, בעל המעון והאשה. על הכותל: פנים שעירים, אמיצים, מיושבים; מתוכם נשקפת הכרת כבוד לעצמם.

נכנסים מן החדר השני אליעזר והדסה. הוא נושא על כפיו תינוקת כבת מחצית השנה, שנעורה זה עתה משנתה. הם יושבים זה כנגד זו. אליעזר מכה באצבע צרדה אל מול פני התינוקת. התינוקת מגחכת.

הדסה: רואה אתה, גם היא שמחה לקראת בואך.

אליעזר (ממלמל בגיל): היא, היא…היא, היא…גם היא שמחה לקראת בואי –

הדסה: (בהטעמה): ומדוע זה, איפוא, אינך בא, אכזר שבאכזרים, מדוע?

אליעזר: הלא באתי עכשיו, הדסה, הלא באתי!

הדסה: תודה לך!…

אליעזר: נוּ, נוּ…

הדסה: פעם בשבוע!… כלום רב המרחק כל כך?…או שמא עסוק אתה ביותר? (בוחנת אותו בעפעפיה) באמת עסוק אתה כל כך?

אליעזר (מטלטל את התינוקת בכפיו): צור’ל רוט’ל, שרה’לי…(אל הדסה) ומה, נתרבה משקלה של זו למן העת שלא הייתי כאן?

הדסה (בהתעוררות): הוֹ, בימים הראשונים הראתה נפלאות. לא עבר יום, שלא ירבו האונקיות. אולם זה היום השני, שאין היא כתיקונה. אינה ישנה, אינה אוכלת. ודאי מתוך געגועים על ה“דוד” הרע, שאינו מראה פניו…(מוסיפה) וכשהוא בא, סוף-סוף, גם אז הרי הוא יושב על קצה הכסא, מנומס כל-כך, כמו זר… (פורשת כפיה) תנה אותה לי: הלא עיפת כבר…

אליעזר: איני עיף; אבל הגברת הנכבדה הזאת – חושב אני, שכבר הייתי עליה למשא… (מוסר את התינוקת לאמה; זרועו נוגעת דרך אגב בקווצת שערה של זו האחרונה; רטט רגעי חולף את כל שרטוטי פניו הכמושים).

הדסה: (מושיבה את ילדתה על ברכיה): כך, כך, שרה’לי? היה עליך הדוד למשא? גם את מן העלמות העדינות והקאפריזיות? לא נאה, מתפנקת קטנה, לא נאה! הדוד הוא, אמנם, רע שברעים, מונע עצמו מאתנו, מתנהג כמו זר… אבל רֵעֵנו היחידי, ידידנו המיוחד…

אליעזר: ומה דבר חילוף טיב החלב? עלה הנסיון יפה?

הדסה: (בעצבות): לא… (צוחקת) אבל אימתי נמלכת לשאול על זה!… אנכי כבר הספקתי לעשות נסיון אחר, וגם זה אינו עולה יפה… ואתה אינך יודע אפילו על זה… התעניינותך, חביבי, באפני חיי באה תמיד לאחר זמנה…

אליעזר: כך? לאט-לאט מתגלים לפניך כל חסרונותי… אבל למאי נפקא מינה?

הדסה: למאי נפקא מינה?

אליעזר (ממלמל): רצוני לומר… חסרונות, מעלות… האין הכל אחת? למי נוגע זה? (מגמגם ומסיים לבסוף) מה… מה כותב יחזקאל?

הדסה: יחזקאל? אם אתה מתעניין בזה עליך לבא מדי יום ולדרוש לדבר. לא כך? הלא קשה עלי הבדידות, גם מקטנה זו יש צער הרבה, צער יותר מששון. אבל, כנראה, זהו דבר שאי-אפשר. אין לך פנאי?

אליעזר: פנאי?… בקונטורה הנני עד השעה השמינית… לפיכך… ובכן… מה… מה כותב יחזקאל?

הדסה: הלא ידעת כבר; הוא מתנגד לזה, שאשוב לשם. אימת הפוגרומים לא פסקה. אינו יכול להפקיר כך אותי ואת בתו.

אליעזר: כן. את זה ידעתי. כך כתוב במכתבו שלפני י"ג יום. אבל מה הוא כותב עכשיו?

הדסה: בשבוע זה לא נתקבל כל מכתב ממנו.

אליעזר: לא נתקבל?

הדסה: כן, לא נתקבל, ולא אוכל לבאר לי את סיבת הדבר בשום אופן. מי יודע, אם איננו חולה, חלילה. מה דעתך אתה בזה, אליעזר?

אליעזר (בדאגה רבה): מי יוכל לדעת…

הדסה: (בחן): אינך כלל נביא?

אליעזר (בכובד ראש): לדאבון לבי – לא. (שוקע במחשבות) טרוד הוא בודאי ביותר בעניני הבחירות. הלא גם המפלגה הס"דית נוטלת חלק בהן בפעם הזאת?…

הדסה: (בגאון): שאלה היא! והוא הלא כבר נבחר לבורר… אהה, קטנה זו צריכה שוב לעריסה. אלך ואֱשֶאנה לשם.

אליעזר: באמת?

הדסה (נשארת על מקומה): תמהני, היאך אביה אינו מתגעגע על בת כזו הא?!

אליעזר: סוציאל-דמוקראט הלא אסור לו להתגעגע.

הדסה: ואמנם הצדק אתו, כמובן. הן רק קטנות- הנפש היא מצדי למרר את חייו במכתבי ובתאניותי. האשה שקועה היא מאד בעניני הרגע, בעוד שהוא נתון כולו לבנין ההיסטוריה.

אליעזר: רגע… היסטוריה… מה המה חיי עולם לחפשי הרוח, אם לא רגע… ומה הוא הרגע, אם לא נצחיות…

הדסה: פילוסופיה!.. (עומדת ונוטלת את הילדה אל החדר השני).

אליעזר (נשאר לבדו; גונח קשה; אוחז בשערותיו): רגע… רגע… נאה דורש… ה“שכל” מחייב… טבע הדברים… מה מעכב… מה מכריח לעקם פשטות הדבר?.. “למה מנומס כל-כך?”.. הא? “למה זר כל-כך”… הא? (מתפרץ ממקומו; שפתיו מצטמקות; עיניו מתמלאות חרדה).

הדסה (שבה בלי הילדה; מטפחת-צמר על כתפותיה; סובבת את החדר מכותל לכותל ורועדת בחשאי): קרה אחזתני…

אליעזר: (תוקע פניו בעקשנות בחלון הסגור; רועד גם הוא שעה ארוכה; השתיקה נמשכת).

הדסה (יושבת אל השולחן, מסירה את המטפחת מעל כתפותיה ונותנת אותה על דופן הכסא): מה אתה ממלמל שם, אליעזר?

אליעזר: איני ממלמל כלום, הדסה.

הדסה: מה אתה חושב, איפוא?

אליעזר: חושב?

הדסה: כן? על דבר התיאוריה שלך?

אליעזר: איזו תיאוריה?

הדסה: אשר זה הבעת: ר-ג-ע…

אליעזר (צוחק במרירות): יפה אמרת: תיאוריה… זו אינה אלא תיאוריה… גם חופש דעותי בעצם אינו אלא בתיאוריה…

הדסה: רצונך לומר: אינך חופשי בתנועותיך, אלא בתיאוריותך? ובכן אולי טוב לך לשים פניך אל הפראקטיקה?

אליעזר (נבעת): אל…

הדסה: כן! כבר אכלת ארוחת-הערב?

אליעזר (בפחד): לא, לא, איני רוצה לאכול; איני אוכל כלל… רצוני לומר, בערבים איני אוכל דבר.

הדסה: כך? בערבים אינך אוכל על פי הפרינציפ… ואולי אינך הולך לשום מקום גם כן על פי פרינציפ?… הלא, כמדומה, מה טוב היה, אלמלי היית רגיל לבוא מדי נשף הלום לנוח מעמלך…אני בודדה, יחידה… הייתי מרגילתך לאכול בערבים… היינו קוראים שנינו איזה דבר. שב! למה אתה עומד כל העת? או אולי התחלת שוב לכתוב דברים חדשים, ולפיכך אין לך פנאי לבוא?

אליעזר: לכתוב? חס ושלום!.. רצוני לומר: לכתוב דבר חדש, חשוב – לא… זה היה לא יהיה… בנשפים הנני יושב בטל… איני מוצא לי מקום… קשה… רק יומם, בקונטורה… עבודה לא רבה… ויש שיזדמן, כי הנני רושם שוב איזו שרטוטים, רק שרטוטים…

הדסה: אוי, תינוק פרא… ובכן אינך רוצה לטעום קצת – יהא כך. אולם, אפשר, יהא את נפשך לקרוא אתי “בנשף”, מכיון שבאת, סוף-סוף – את שאתה רושם “יומם, בקונטורה”?…

אליעזר: הא, הא… מדוע לא? (יושב ממולה) אף על פי שעדיין… שעדיין… אין אלו אלא רשמים, קטעים…

הדסה: מובן, מובן…קטעי נפשך…

אליעזר (יושב קרוב אליה; היא גוחנת אליו כמעט קט; הוא מוציא פיסות-נייר מצלחתו ומתחיל לקרוא בהשפלת הקול): “דברים”…הקדמה למה שיבוא"… הנך מוכנה לשמוע?

הדסה (קמה, מוזגת לה כוס סודה מן הצלוחית המוגפה, שותה ומטה אזניה להקשיב).

אליעזר: ובכן… (קורא) “אני יודע, יודע, כי אמות, ושארית לא תהיה לי לעולם; אני יודע, יודע כי לא אחיה נצח, ואילו חייתי נצח – משונה הדבר כמוות עצמו. כמוהו כמוות. לחיות לנצח – משונה הדבר”…

הדסה: אולי תשתה גם אתה כוס סודה, למצער?

אליעזר: אחר-כך, אחר-כך… (קורא) “אני יודע, יודע, כי גורל המוות יעלה עלי”…

הדסה: שוב מן ההתחלה?

אליעזר: לא; אני קורא על הסדר.

הדסה: ובכן כפל-דברים?

אליעזר: אין דבר, אין דבר… הרי אין זה, כפי שאמרתי, אלא שרטוט עפרון… ובכן… (קורא) “…גורל המוות יעלה עלי והחלל הריק יבלעני – ואז יש אשר יקרא איש את מה שאני כותב עתה על תנאי חיים, על קטנות, על רגשות שנחנקו, על אימות שעברו עלי – וזה משונה”.

הדסה: משונה? מפני מה משונה?

אליעזר (טרוד בהתלהבות קריאתו): “יש אשר יקרא איש… לא, איש לא יקרא, כי מי זה ידע אז את הכתב המוזר הלזה?… לא, איש לא יקרא, כי מי קרא עד הנה את אשר כתבתי עד הנה? ואולם איש היה יכול לקרוא אז מה שאני כותב עכשיו – וזה משונה”.

הדסה: ניקשו, כמדומני, בדלת. האין זה ניקושו של נושא-האגרות? (עד שאליעזר מתעורר ממחשבותיו, היא יוצאת בחפזה מן החדר המסדרונה).

אליעזר (קם גם הוא, אלא שבינתים הוא גומר את הקריאה בחטיפה בינו לבין עצמו): “ואעפי”כ – הנני לכתוב כתמול שלשום. אמרתי לא אכתוב – והנני כותב. זה משונה". (נותן עיניו בדלת וממשיך בקריאה אינרטיבית) “חסל. שכח את אשר כתבת בזה – והתחל. התחל כאילו לא קרה דבר. התחל כאילו צריך לכתוב וכאילו אפשר לכתוב. התחל, צפור טיפשית!”

הדסה (שבה): מה?

אליעזר: מה? מכתב ממנו?

הדסה: לא. רק נדמה לי.

אליעזר: ובכן לקרוא הלאה?

הדסה: הכל כתוב באופן הזה?

אליעזר: לא. זו היתה רק ה“כעין הקדמה”. מכאן מתחיל עצם הסיפור ובגוף שלישי. לא יהיה משעמם כל-כך.

הדסה (יושבת ומתקרבת יותר אליו): קרא, לא אפריעך.

אליעזר (חוזר לקריאתו; היא איננה מפסיקתו כל אותה השעה הממושכה; הוא מתלהב ושחור-אודם עולה בלחייו): זהו עצם הסיפור… בעת ההיא, וחשבונו כבר היה ברור. מה טוב? ומה נעים? ומה יש לצפות? נשום כל זמן שהנשמה בקרבך! "הוא ידע כבר, כיח אין מעשה מוסרי ולא מוסרי, מחשבה טובה ולא-טובה. אין עושין מה שאין יכולין. חושבים – מה שעולה על הדעת.

"מסביב הומים ומזמזמים, ולא ידעו בשכבם ובקומם, ברם הלוע הבולע והמכסה – יבלע ויכסה, והכל אינו כדאי.

"הוא כבר שכח אז לדבר – וחי באשר חי. מן המוכן לא היה לו לאכול והביא את לחמו בזיעת אפים וברוב יגיעת בשר. אז חרק שניו – ושתק, וחי באשר חי.

"הקריאות החוצבות להבות על דבר יצירה, שינוי בסדרי עולם, שלטון בטבע, אמנות עליונה וכיוצא מן הדברים הנשגבים – היו מעקמות את שפתיו. הוא היה קרוב לזה, שגם שפתיו לא יתעקמו.

"הוא היה שרוי במנוחה גמורה. רק רצונות ארעיים, באשר בשר לו ודם לו, ואם בשר רקוב ודם מורעל, טילטלוהו קצת והעבירו עליו גלים. רצונות ארעיים ומחלתו התדירית. כי חולה היה האיש. חולה נורא. חולה מסוכן. ואולם הוא לא ידע מה יכאב לו ביחוד, ואם יכאב לו. –

“ובעת ההיא – אהב אותה”. -

הדסה: מה? אָ-ה-ב?

אליעזר: כמובן, על פי דרכו הוא.

הדסה: אבל אהב?

אליעזר: מאד.

הדסה: אותה?

אליעזר: אותה, רק אותה.

הדסה: ו… ו…

אליעזר: ואותו?

הדסה: כן?

אליעזר: לו היה רק ידיד; אותו כיבד לפעמים; אבל אותה אהב באמת. (מתחיל לבכות).

הדסה: מה טעם הבכי? הנה אגיש לך מעט מים.

אליעזר (אוחזה בכפה): שבי, שבי, עבר הבכי.

הדסה: על מה היה?

אליעזר: על… על… מחנק… מחנק בגרוני…

הדסה: הגידה!

אליעזר: על… על… נוּ, יהא גם על זה ש…

הדסה: ש…

אליעזר (בהדגשת ה“גם”): גם על זה שאותו… שאותו הידיד הוא אדם גס… לא לא: בן-אדם מצוי, בן אדם כמו הכל, וחוק הטבע שורר בו: התקשרות באשה ובחילה בה… לא, לא… רוצה אני לומר: והתקררות אליה…

הדסה: איני מבינה הכל, את כל דבריך; אבל אם כונתך היא ש… שיחזקאל… יחזקאל… הנך טועה… יחוסנו לא נשתנה… הוא עסוק בעבודתו… עבודה זו אי אפשר להחמיצה… אבל כל מה שהוא יכול לעשות בשבילי הוא עושה.

אליעזר (מסיר כפו מכפה): בוודאי, בוודאי… איני מכחש בזה, איני מכחש…

הדסה: בשביל מה אתה אוהב אותי?

אליעזר: איני יודע.

הדסה: נפשך מלאה עדנה, וגם את הילדים הנך חונן – למה אינך נושא אשה?

אליעזר: אין אשה בעולם, אשר אהיה מובן לה ולא כבד עליה.

הדסה: האמנם? אינך אלא משלה את נפשך בזה.. אין זה אמת. (מתחילה רועדת שנית ונותנת את המטפחת על כתפותיה).

אליעזר: לנשים דיה רגילות ואיש שורר בביתו. אני רך ובעל אימה. פגימת משהו הורסת הכל. חוץ מזה- איש-הרגע.

הדסה: הנך?

אליעזר: רק איש-הרגע.

הדסה: הנך?…

(דממה ארוכה, העששית דולקת. קטעי הנייר פזורים על השולחן. תמונת יחזקאל תלויה על הכותל).

אליעזר (פתאום): הדסה?

הדסה (בלחש): מה?

אליעזר (רגע ועיניו מתהפכות): אין דבר. טירוף רגעי… שמעי נא! שרה’לי בוכיה…

הדסה (מתפכחת גם היא): טעות שמיעתך היא. איני שומעת כל קול.

אליעזר: גשי אל הדלת ותשמעי.

הדסה: לכה אתי, יראה אני שם את החשיכה.

אליעזר: לא. אני נשאר פה.

הדסה: אבל הלא לא תעזבני הנשף כל כך מהר. אביא את התינוקת הלום. הלא עלינו עוד לכלות את קריאת הסיפור. ואפשר גם שיארע נס, יתהפך לבך – ועוד נשתה תה!

אליעזר: מהרי, מהרי; היא בוכיה…

הדסה: ראה-נא!.. (יוצאת לבדה).

אליעזר (מתעורר ממקומו כנשוך-פתן, תוקע אגודל לתוך חזהו עד שעיניו ממצמצות מכאב, משליך את הגליון הכתוב אל תחת השולחן): רגע, רגע… אבד זה לעולם, לנצח… אללי לי… ה“טוב” ניצח… ה“טהרה” ניצחה… “היסוד המשפחתי” ניצח… רגע… רגע…עד יום מותי אבכהו… נוצחה החמדה… מרמה, מרמה… אבד הרגע… נשאר המחנק… (קורא מעל פיסת הנייר, שהוא משליך אל תחת השולחן) “בשר רקוב ודם מורעל”… “מחלתו התדירית”… חי-חי-חי… אפילו “מוסר” אי-אפשר ללמוד מכאן, אפילו מוסר… אפילו נחמה זו אינה… (חוטף את כובעו ואת אצטליתו ונמלט החוצה אל תוך אופל-הערב).

ב

בוקר. קרן-זוית בחדר-בופט של בית-נתיבות. נכנסים יחזקאל, הדסה ואליעזר. הדסה נושאת את התינוקת. אליעזר את החפצים. יחזקאל מפנה להם מקום אצל אחד השולחנות. כולם יושבים. המשרת מביא להם קהוה.

יחזקאל (אל אליעזר): לדאבון הלב, לא יכולתי לראותך אז לפני נסעי ולקחת ברכת פרידתך כיאות, וכתבתי, איפוא, אליך את הגלויה. הלא קיבלת אותה?

אליעזר (בהכרת תודה): קיבלתי, קיבלתי.

יחזקאל: וגם מילאת אחרי אשר ביקשתיך בה?

הדסה: בִּיקשׁתּוֹ? מותר גם לי לדעת מה היתה הבקשה?

יחזקאל: הוא לא סיפר לך? אנכי ביקשתיו, כי יבקרך לעתים תכופות, מאחר שמבלעדיו הלא אין לך פה שום מודע.

הדסה (בנעימות): הוֹ, בדבר הזה התנהג כ“אביר” ממש. איני יודעת באמת, כיצד הייתי יכולה לחיות כל עת לכתך מזה, לשאת את כל ההרפתקאות של הבית והילדה, אלמלא ידידנו זה, שהמתיק לי את רגעי בדידותי בביקוריו. באמנה היה הוא הנפש האחת שנכנסה אל מעוננו מיום נסעך עד אתמול. (צוחקת פתאום צחוק רם) אלא, יודע אתה, למה מסוגל היה אדם זה? פעם אחת – זה היה כמדומני, בנשף היום השלישי- והוא יושב אצלי כדרכו, ואנו קוראים, מתגעגעים על הנעדר, משוחחים על הבחירות ושותים תה. נוּ, כרגיל…עוד לא הגיעה אפילו השעה התשיעית. פתאום נתעוררה זו, בתך זו – אבל אתה גם הבט לא תביט בה! – התחילה לבכות, זכרה בוודאי את אביה ממרחקים, שלא כתב שבוע שלם…

יחזקאל (בקול קשה): שוב דברי המשפטים! הלא אמרתי לך: חש הייתי בכל גופי, וכאן – אלפי ענינים. ובכלל, למה היה לכתוב. כשהייתי עלול בכל יום ויום לבוא הלום ולבקרך…

הדסה (מתחטאת): כן, כן. אבל… עוד לא שמעת את סוף האנקדוֹטה. נכנסת אני לחדר המיטות, מיניקה את שרה’לי, מיישנת אותה וחוזרת – והילד איננו!.. הלך לו פתאום מבלי כל סימן, מבלי קרוא אפילו את ברכת הערב!

יחזקאל: נוּ, מובן, כמה אוריגינאליות בצד זה שבדבר. לקום ולהלוך פתאום, להפתיע – אם רשאים אנו לומר ככה… כל הדקאדנטים נוהגים באופנים אלו.

אליעזר (בבושה ילדותית): ראשי כאב עלי.

הדסה: אולם תחת זאת התנהג הלילה כנער טוב. עמד על המשמר, חבש את החפצים. באמת, מה היינו עושים בלעדיו, בלעדי עזרתו – אינני יודעת.

יחזקאל: בלעדיו ובלעדי עזרתו לא היו החפצים חבושים ולא היית נוסעת. וטוב היה הדבר גם לך, גם לאחרים.

הדסה: עוד פעם כל העקיצות! קשה עליך נסיעתי. אבל מה עלי לעשות פה? איני רוצה להיקבר חיים. איני יכולה לחיות עוד פה כאשר חייתי. גם אני רוצה לקחת חלק בעבודה –

יחזקאל: טוב, טוב, די! חדלי. כבר שמעתי. הלא הנך נוסעת, ומה את רוצה?!

אליעזר (ברוך): אבל, במטותא, למה כל הדברים? הלא עתה עולה הכל על הצד היותר מובחר. שתו, שתו, והיזהרו לבלי הרבות בדברים בטלים, פן תאחרו את צאת המסע.

יחזקאל (מביט בשעונו): עוד לנו שהות יותר מרבע שעה. (דממה ממושכה) ובכן, מרן אליעזר…

אליעזר: מה, רעי?

יחזקאל: מנוי אצלך וגמור לחלוטין לבלי שוב לשם ולבלי התחל עוד פעם בעבודה הציבורית?

הדסה: לא, למה לו לנסוע? מה יעשה שמה? פוליטיקן חדש!

יחזקאל: מה יעשה? האי מאי? מה שאני עושה. הן עתה הכל רואים, שהנצחון על ידנו והעתיד למפלגתנו. אמנם, “שלומיאל” גדול הוא, זה אמת; ובכל זאת היה מביא לנו תועלת. יש צורך גם בכוחות אקטיביים-למחצה כמו אלה. שמע אל עצתי אליעזר, הימלך ובוא אלינו בעוד ימים מספר. הן זוכר אני – לפני שנתים, כשבאתי הלום עם הדסה מיד אחרי חתונתנו, עדיין דפק בך איזה עורק חי, השתתפת בעבודה, אם מעט ואם הרבה, ולמה זה עתה התמכרת כל-כך אל הפסימיזם המגוחך, האוכל בך מנפש עד בשר?!

הדסה (מתחילה גם היא): והזוכר אתה, אליעזר…

אליעזר (מפסיקה): שאלה היא, אם זוכר אני… וכי מה לעשות, אם לא לזכור?… זוכר אני בבירור גם את האדון הזה שלנו מאז, איך שהיה מניע ברעמת בלוריתו וקורא: הוֹ, אני –אנכי אהפוך גם את הקרקע המקולל הזה לשדה-פרי! (בגיחוך) הרעמה הולכת ופוחתת, והמקום הזה לא נתהפך. לא עלה כלום.

יחזקאל: ומדוע, איפוא, אינך רוצה לעזוב מקום כזה, דקאֵדנט שבדקאֵדנטים?!

אליעזר (אינו שומע): לא, לא, אהובי-רעי, לא כל-כך בנקל אשכח את הימים ההם… אותה האסיפה הראשונה… האולם היה חצי ריק… יחזקאל עמד ודרש… בשורה הראשונה ישבה איזו בעלת מגבעת קטנה… צהובת שיער…דקה…עדינה… אני לא ידעתי אותה, לא ראיתיה מעודי, אבל הכר הכרתיה, שזו היא…

הדסה (בקול רם): כיצד זה?! לא ידעני – והכירני!..

יחזקאל: קושיות את שואלת על אדם בלתי-נורמאלי?

אליעזר: כן, כן, באותה ההתוודעות היו איזו מסתורין, מסתורין…

יחזקאל: בתמים אתה משתטה ככה? שמע לעצתי: רוֹק על המיסטיציזמוס שלך. שוב אתנו ונתחיל בעבודה ותשכח את “סודותיך”. הלא אז היית עדיין סוציאליסט טוב. מסתורין – חה-חה-חה! איך לא תבוש?! פשוט, הלא בעצמך אתה אומר, שהקהל לא היה רב, וראית עלמה זרה ויפה – בעת ההיא הלא היתה ידידתנו זאת יפה – והבדלת אותה מתוך כל המבקרות לטובה, והבנת, שזוהי אשתי, אשר הבאתי אתי…

אליעזר (פתאום וכמו לעצמו): ועתה הנכם נוסעים, הנכם נוסעים… שנתים חלפו אל התהום… חיים של שנתיים… כל זה פשוט?.. כל זה פשוט – אתם אומרים? (מתעורר) אולם הנה זמן צאת המסע בא, ולכם אין חמין לדרך בשביל שרה’לי זו. תנו לי הקומקום ואמלאהו.

הדסה (ליחזקאל): רואה אתה, היאך אנשים זרים דואגים לבתך.

יחזקאל: ידאגו, אם הדבר מביא להם עונג. אכן צריך להכין מים. דבר מוכרח הוא; מאחר שהלא אין אנו נוסעים במחלקה השניה.

הדסה: אתה לא די שאינך דואג לה, אלא שבכל העת לא נטלתה אפילו פעם אחת על כפיך.

יחזקאל: אלמלי היתה קצת יותר יפה, אפשר שהיה גם יחוסי אליה שונה. מותר היה לה להיות קצת יותר יפה.

הדסה: אליעזר היה מטפל בה נשפים שלמים…

יחזקאל: מה הפלא? הלא גם על אמה של הקטנה דעתו שונה מדעתי. ומי יודע, אולי הוא מוצא, כי יפה היא ממך. איך שיהיה – אני לא הוכיתי בסנוורים. ביחוד, בדרך אפשר היה ללבוש בלוּזה אחרת. יפיך לא היה סובל מזה.

הדסה (חיוורה): דבר-יפיי אינו יוצא מפיך היום, ולא לך להתרעם על זה. יפיי וכיעורי בידיך הם…

אליעזר (בתנועה להעביר את הרושם הרע): אימתי זה אקבל את הקומקום! העת חולפת… (הוא נוטל מיד הדסה את הכלי הדרוש ורץ לו אל הבוּפט).

יחזקאל: אדם אבוד – ולא בלי כשרונות!

הדסה (מתרפקת עליו): יחזקאל, האמת הדבר, שהאיש הזה כתב רומאנים?

יחזקאל: כתב סיפור אחד, אבל הבקורת עברה עליו בשתיקה. (אליעזר שב) אנחנו מדברים, אליעזר, כאן על עצתי בנוגע אליך. העדיין הנך עומד בעקשנותך – ומפני מה? איני מבין. מה היה לך פה ומי לך פה?

אליעזר: הריני מתעצל לדבר. מועד צאת המסע בא, ולי עוד דבר אל מרתנו.

הדסה: אלי?

אליעזר: אליך. הבטחת.

הדסה: מה?!

אליעזר: שכחת? את תמונתך.

הדסה: הוֹ… קשה לטפל עתה בחפצים. אשלח לך משם.

אליעזר: כך?… נו, נו… סעו, סעו לשלום… תנו לי לנשק את שרה’לי… (חוטף שוב את החפצים ונושאם עד הפתח. בפתח משמאל, המוביל אל המסע, אין הוא יכול לצאת מחוסר כרטיס. הוא נושק לשרה’לי, ליחזקאל וגם להדסה. הנשיקה האחרונה היא בלי צלצול, מובנת-מאליה, מרפרפת. הוא אינו מוחה את שפתיו ועקבות הנשיקה היבשה אינם נמחים עד תום המחזה. הוא מלווה את הנוסעים במבטו עד היעלמם, שב למקומו ומבקש מאת המשרת כוס סודה. הוא מקבל את הכוס, יושב לו על מקומו הקודם ואינו שותה; מסתכל הוא במשקה הצח ועיניו מלאות הבעת מעמקים, הבעת סוד).

אליעזר (לעצמו): כך, כך… סוף הדבר… סוף-הכל…נשאר האבדן העולמי… ההויה ממני והלאה… אבל איזה רגע, איזה רגע… רגע בעד רגע… לא, לא חשבונות… רגע ורגע… שני רגעים… שני רגעים נצחיים… המאבד את האחד מוצא את השני… טוב הדבר, טוב… טוב בשביל איש שלא נברא ישר… צלול היה מבטי… לא הועם… גם בפניו גם בפניה… אהבה ורעוּת… והיא שמחה היתה… גילה היתה כאן… הם אינם יודעים סוד-הרגע, ויהא להם אשר להם… אל יבוא האחד להשבית… יש לי רב… אין צורך לי באחרת… תהא האונאה בהם ולא בי… בהם – כי הם חפצים בה, כי הם אינם יכולים לבלי לחפוץ בה… אפילו סוד שרה’לי בעצם לא יאבו לדעת, לא ואבו… האומרים לעיקר טפל… ואני… הנה אנכי הולך אל האפס… כל הרגעים במחזה… והנה רגע ורגע; נצח ונצח; נצח שבנצח. (מסתכל אל תוך המים הצלולים אשר לפניו ואינו שותם. הבית הולך ואור באור-הבוקר).

חנות-מכולת.

“ארוחות בשביל רוסים” – כך חקוק על טבלה קטנה ממעל השער מבחוץ.

ומבפנים – יושבת אל השולחן הערוך בּתּווך כנופיה לא-גדולה של “רוסים” וסועדת.

האנשים – פליטי רוסיה! קצתם מבקשי רפואה, והרוב – מן המחכים עד יעבור זעם. הכרת הפנים של אמידים. בקצה השולחן, אל מול פניהם, יושבת אשה עדויה כבת שלושים, לבנה, שמנה, במגבעת בעלת נוצות גבוהות, וחשופת צואר רם, שכולו – בשר. היא מדברת רק אשכנזית ועושה רושם של לא-יהודית רוסית, אלא שמתחככת היא בין ה“רוסים”, בין היהודים הרוסים העשירים הסועדים בפונדק זה.

אצל אחד המסובים, אברך בעל פנים ירוקים-צהובים וזקן ירוק-צהוב מסופר ומחודד, מונחות “הידיעות מרוסיה”, והאיש ממלא את פיו חתיכות-קוטליטה, ואגב-הכי הוא מרשרש בשרשרת זהבו ומספר:

– “הרב, נוּ, כנהוג, ניגש אליו ואמר לו: ‘התווַדה!..’ הנידון למיתה השיב את פניו ריקם… אך את התנ”ך אשר ביד הרב נשק פעם ופעמיים…"

עלמה צעירה אחת, רזה, רצינית, ואספלנית לה על אחת מאזניה, לבושה בבלוזה אדומה – עפ"י הנראה איזו קרובה של האברך המספר – מניעה בראשה אל עבר פני בן משפחתה ומאזינה לכל הגה בכל נפשה.

– “התליה היתה בשעה השמינית בבוקר” – מוסיף האברך הקורא.

– בשעה השמינית? – קראה העלמה רוסית – אוּז’אַסנוֹ… האין זאת? הלא נורא!

– הכל דוּכא שם עתה בחוזק-היד! – אמר אחד מן המסובים (הוא בא הלום לרפא את קיבתו) וידחף את קערת הלפת מלפניו בזעם.

– איזה מרק היום! התרעמה, בכדי לגרום לו איזו קורת-רוח, האשה בעלת המגבעת הגבוהה – משולל כל טעם!

– מים נמלחים ותו לא! סייע לה האברך ויוסף מתוך סיפורו: – "בן שבע-עשרה היה העלם במותו… הוא נאסר במוסקבה… מאסרו ארך רק שבועות אחדים… ביד החקירה והדרישה לא עלה להוציא מפיו שום הודעה… כל הנסיונות לרכך את עורפו לא עלו יפה… ששה ימים ולילות עשה הוא שביתת צום… שמונה-עשרה ‘מעת לעת’ רצופות ניתנו רגליו הערומות ברפש קר… הוא צלל ברפש בלי הפסק עד ברכיו… כל זה נעשו לענוֹתו… העינויים – "

– ערומות… – הפסיקתו העלמה קרובתו אשכנזית – אימה! נורא! – " Nicht wahr? "

– Zahlen, bitte! – קראה בזעף האשה בעלת הצואר הערום אל המלצר, ולא נודע על מה היא זועפת.

האברך המספר ניגש אליה ויטפח לה בכפו, שהיתה כעין הלביבה המלאה, על כתפותיה.

– ממהרת את לשלם היום… – דיבר הוא אליה בחיבת עונג – לשלם ולהיפטר מאיתנו… חבל… מחפזון לא יצא דבר טוב…

האשה ישבה אתו על הספה, והוא דיבר בלחיים נוצצות משובע גמור:

– התשלומין… התשלומין… תשלומין אלו בכרך זה יובילוני עד בית-המשוגעים… היוקר – איך שלא יהיה לא-נעים כשהוא לעצמו – גרוע ממנו טבע-האנשים… בני כרך זה אין מזימתם אלא לגזול ממך את מעט פרוטותייך… אין אני קמצן: חמישים רובלים להכא, חמישים רובלים להתם – אין מתים מזה; אבל – לכל גבול.

הוא הסיר את כפו מעל בת-חברתו, פישפש קצת בטרדה רבה בכיסו, ויוצא משם פיסת נייר.

– אינכם מאמינים לי, - טען – אינכם מאמינים? אבל התבוננו-נא, ראו עין בעין – והיווכחו… מראית-העין – נגד זו הלא אין עצה! והנה: לינת לילה – ארבע מרקות, שירות – מרקה וחצי, כוס תה – עשרים וחמישה פּפֶינג. “בעד מה? – אני מנסה להתנגד – כיצד?!” היא טוענת: “את התה הביאו לכם, שימשו אתכם”. – איך ‘הביאו’?! ובכן עלי לשלם עוד פעם בעד השירות? חכמה גדולה! והמרקה וחצי שבעד השירות ביחוד היכן? אה?!"

– השד!.. – גידפה האשה בת-חברתו, ולא נודע את מי: אם את בעלת הפונדק על אינסטינקטיה השפלים ורגשי גזלנותה, אם את האברך על בינתו היתרה, קושיתו הבלתי מופרכת והמצאותיו החריפות.

העלמה הרזה שבבלוזה האדומה התעוררה ממקומה, נתנה גם היא את עיניה באברך קרובה, ותסנן מתוך שניה בצעקה וביהודית:

– באמת! כוס תה עשרים וחמישה פּפינג – הן נורא… איום ונורא… באמת נורא…

וגנחה. Nicht wahr? לא הוסיפה בפעם הזאת.

העששית העשנה / יוסף חיים ברנר

ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב“הגנה העצמית”; בניו-יורק נעשה לאופה.

היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה.

הוא כותב לה: “רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי”.

היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם.

היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע.

בעוד שהיה הוא אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס הוא אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר.

בכלל נשתנה הכל מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך…

מתחילה נתקצרה הפתילה, עד שבכדי שתידלק צריך היה למלאות את כל העששית נפט. נקל לומר: למלאות מדי לילה בלילה את כל העששית נפט – כאילו נפט אין לו מחיר ובידים יוקח. ברם אחר-כך הורע העניין עוד יותר ויותר, עד שגם מילוי הנפט לא הועיל ולא הועיל.

העליה הקטנה מלאה עשב-קטב. חצאי דמעות הולכים ונתלים בריסים, ומשם לא ילכו הלאה… ביום אין היא זוכרת את השייכות שבין העשן ובין מחלת הילד, אבל בנשפים… בנשף, אלמלא יראה היתה להישאר בחשיכה, היתה מפוצצת את העששית הלזו לרסיסים דקים מן דקים, עד שזכר לא ישאר לה. בעלת “להכעיס” כזו! רוצחת כזו! מחבלת היא את הילד.

אלמלי היה הוא כאן… הוא, אולי, היה מנקה את המכונה הקטנה והיה הכל בא על מכונו. הוא היה אמן לכך. חלולי המכונה הקטנה אטומים, אטומים… היא – אישה; היא הלא אינה יכולה להתמכר למלאכות כאלה בשעה שאין לה אפילו רגע אחד פנוי והיונק על ידיה…

משונה הדבר… היא כתבה לו לפני ימים אחדים מכתב ארוך, כתבה לו על הכל, התייעצה אתו על הכל, הודיעה לו, לכאורה, את הכל: שאינה מסיקה את התנור זה שבועות הרבה, שאינה מבשלת כלום, שחיים-מנדיל קרובם העושה בורית מתעקש ואינו משלם את החוב (אשתו מסיתה אותו!), שהילד חולה ואין בכוחו להביא לה עזרה פורתא, שהיונק אבעבועות עלו לו בפניו… ועל זה, על העיקר, על העששית האשמה בכל, בכל – על זה לא כתבה לו. דבר משונה!

חצאי הדמעות עוברים את הריסים. אצבעות מלוכלכות בנטפי נפט, בפיח-המכונה, באוּדי פתילה עשנים… עורה צפד. היא מתייאשת מזה, מניחה את המנורה דולקת, עשנה, עוזבת את הילד על המיטה הבלתי-מוצעת, משנסת את מתניה, מכסה את דבר הפאפירוסים עמוק בחובה, שלא תכיר בזה עין החוק האוסר, חוטפת את התינוק ורצה אל חיים-מנדיל העושה בורית ומשם לשאר קוניה.

בדרך נעשה ברי לה, שהילד לא יעזור לה שוב… לשוא כל התקוות… אימתי ירחם יושב שמים, אימתי?

היא רצה ושיורי העשן בגרונה. והיא נזכרת בעששית… בפתילה הקצרה.

פתאום ומבלי משים מפנה היא את ראשה, אבל עליתה אינה נראית מרחוק; נעלמה…

בחשיכה מסתכלת היא באבעבועות שעל פני התינוק ובחשיכה תאיר לה המלה: גזירה…

והיא מבינה שהכל גזירה, גזר-דין, שהעששית גזר-דין, העשן המחניק גזר-דין, גזירה מן השמים. הכל היה טוב ועלול לתיקון אלמלא העששית, אלמלא הגזירה. העששית, רק העששית – היא הכל. אילו היה הוא כאן והיה מתקן… אבל אין תיקון, אין תיקון למנורה. אין מנוס ממנה. היא תעמוד נצח על אדן-החלון. תעמוד ותעשן. הפתילה – זוהי רק תואנה. ואפילו אלמלי היתה לה פרוטה והיתה קונה עכשיו פתילה אחרת, פתילה ארוכה, טובה – איזו תרופה בזה, איזו תרופה, אם העששית נשארת, ואדם אין שיתקנה, שיתקן את העששית? –

החבורה ישבה ודנה את דינו של פַייטיל יודיליביץ בפניו ולחובה.

– הנך ספקן, חבר! אמרו לו האחיות הגבוהות.

– הנך פוסח על שתי הסעיפּים, אדון נכבד! – אמרו לו בעקיצה האחיות העבות.

– היום כאן, אשתקד בלונדון, לשנה הבאה מי יודע היכן – צחקו האחיות הגבוהות.

– היום מי שהיה פועל, אשתקד מי שנהיה לפועל, ולשנה הבאה… – דיברו קשות האחיות העבות.

האחיות הגבוהות היו בנות אשה אלמנה עניה, שתיהן עושות-קורסֶטים. משתכרות ובעלות פנים נחמדים, אלא מפני שבחורי ישראל כולם נמוכים נינהו, והני אחיות גבהות היו משום-מה, גבוהות ביותר, לא מצאו להן את זיווגן עד היום, יום היותן בנות עשרים ושש, עשרים ושמונה שנה. האחיות העבות היו בנות בעלי-בתים, משוללות נדוניה, ידעו לפרוט על הפסנתר, דיברו רק רוסית, לבשו בלוזות אדומות, וגם נפשן הן היתה מרה עליהן.

– אבל הניחו לו, הניחו! – צעק גם ברוך – הכל על אחד; אין זה ממידת הרחמים… באופן הזה הלא תאכלוהו אתן על קרבו ועל כרעיו ולא תשאירו לי ממנו כלום. הניחו לו! מילא, אדם, אתמול הוא בוּנדאי והיום ס"סאי, שלשום ציוני בוּרג’וּאזי ולמחר השדים יודעים מה – כל זה אני מוחל לו, אני מוחל לו! מה אפשר לעשות עם בן-אדם, שאין נכונה ברוחו, במחילה?! אולם, אם אדם כזה בא ואומר לי, שאילו היתה היום דימוֹנסטראַציה כאן, הוא אינו יודע – שומעים אתם, הוא אינו יודע! – אם היה משתתף גם הוא בה… מבינים אתם, את זה, את זה… לזה הלא כבר איני מוצא שם!

– ברוך היה לא-גבוה ולא-עבה, לא צעיר לימים ולא בא בשנים, אלא שכפות-ידיו, עם האצבע-קמיצה המעוקמה בימנית, הפיקו עצלות מיוחדה, וגרונו היה ניחר תמיד, כגרון צירי ישראל בקונגרסים הציוניים באסיפות המוקדמות.

הנידון בעצמו, פייטיל יודיליביץ, צעיר פחות מעשרים שנה, בעל פנים צהבהבים סימפּאַטיים, ובעל קול נוח-מילאנכוֹלי, ישב כל העת מוסב קצת והוציא עגילי-עשן כלפי פני אחת האחיות הגבוהות ואחת האחיות העבות אשר מימינו ומשמאלו. אל כל ההמשך הארוך של האשמות האזין בהעויה כזו, כאילו הדבר אינו נוגע אליו כלל, לכאורה. בגמור ברוך את לימוד-חובו, הניע הנידון בראשו, ומשום זה נפל תלתל זהבהב משלו אל פאת מצחו השמאלית, ואחר אמר:

– אח, כן, הראשון במאי, הראשון במאי… מתי זה חלף החורף, ואנחנו לא ראינוהו… ככה חולפים הימים, ככה מסתובב הגלגל…

– הוא כבר מבקש לו מוצא, פתח להימלט בו מן השאלה שהוצגה לפניו ישר! – העיר פסיכולוג אחד מתוך החבורה.

– באמרים בעלמא לא תלחש על שנינו – הודיע גם ברוך את הנידון.

– מה אתם רוצים ממני? – קרא יודיליביץ, לאחרונה, בהצטחקות של מעונה, כביכול – כלום יש אפשרות לדימונסטראציות השתא? מה אתם רוצים?

– אמנם, כאן לא! הודו בתמימות ובצער האחיות הגבוהות – אבל בחוץ-לארץ לא היו…

– נו, נניח, כי גם בחוץ-לארץ לא היו דימונסטראציות רבות, לא היו מניפסטאַציות גראַנדיוזיות – התחילו בחרון אף האחיות העבות.

– זהו משום מה? – נחפז ברוך להוכיח – משום שהשתא חל חג-החירות שלנו ביום חול. אנכי, למשל, אמרתי לבעל בית-הדפוס שלי: “אפילו אם הדבר תלוי במקום-עבודה לכל ימי חיי – אנכי לא אעבוד בראש-חודש-מאי, ויהי מה! אפילו אם סכנת נפשות בדבר – אני לא אבוא לבית-הדפוס”. אולם אי-אפשר היה לדרוש כדבר הזה מהאגודות הפרופסיונאליות שבכל מדינה ומדינה להחליט לחוג את חגנו. אני סולח להן במלוא מובן המילה! הטיידיוּניוֹנים האנגלים (התחיל המדבר פתאום להוציא מלים מלבו), למשל, ענו: מי מאתנו יעזוב את העבודה באחד מימי המעשה? אלמלי היה היום חל בראשון לשבוע, בשבת שלהם – אה, אז היה הדבר באופן אחר לגמרי, באופן אחר מן הקצה אל הקצה!.. והראיה: לפני שנים אחדות, אני זוכר, חל הראשון למאי ביום א'…

– אח, זה היה בשנה הראשונה להיותי בלונדון – הפסיק יודיליביץ את מאשימו בנגינת געגועים של “לפנים והיום”.

– כך? – נתאדמו העלמות והתלהבו – והיתה אז חגיגה נהדרה? אנחנו קראנו על דבר החגיגה ההיסטורית הזאת… בהייד-פּאַרק הלונדוני, האין זאת? ספר-נא, ספר, יודיליביץ יקר, איך היתה החגיגה, איך היתה!

– אם יגיש לי מאן-דהו כוס תה…

כוס התה הוגשה – ויודיליביץ סיפר.

**

פייטל יודיליביץ בא מג’נבה ללונדון מיד אחרי הפסח. בלונדון היה לו אח בכור, בעל סדנה לעשיית כובעים, ואמר פייטיל בלבו: מוטב לבוא אליו ל א ח ר הפסח. אמנם, בימים האחרונים לשבתו של יודיליביץ בג’נבה היתה איזו טרדה בנוגע ל“חמץ”, מה שעוררהו לעזוב את העיר, אבל שם, למצער, לא היו לא כל עסקים עם אכילת מצה! ברם חשבונותיו אלו של חמץ ומצה הלא אינם נוגעים ישר אל העניין, ואת השומעים הסליחה.

ובכן – ויבוא לונדונה, ישר אל אחיו. אחיו, אדם פשוט ומדוכדך בעבודתו, שמח עליו: הוא קיווה ממנו, מפייטיל, לגדולות. אח סטודנט! אולם לעשות לא היה מה, וגיסתו של יודיליביץ, אשת אחיו, עיקמה את חוטמה… אבל גם זה הלא אינו מענינא.

הוא, פייטיל, אז היה איסקראי, ורק איסקראי, לא חצי בונדאי וחצי ס"סאי כמו היום (יודיליביץ אהב לפעמים ללגלג קצת על עצמו – מין מידה מיוחדת של התפנקות). ואם לא ישגה, כתב אפילו שנים-שלושה מאמרים פופולאריים בשביל העיתון המרכזי… אולם – שד משחת! – הלא גם זה איננו עוד מן הענין.

הס, הנה הענין!.. הוא בא לונדונה מיד אחרי הפסח, וכעבור שבועות אחדים (השבועות האלה עברו “כך”, כמנהג שבועות כאלה של אפס-עבודה לעבור!) התחילו ההכנות שלפני הראשון למאי. בחוץ-לארץ – ולונדון בכלל – הלא הראשון למאי מקדים תדיר לבוא. שני שבועות לפני זה של הרוסים, האין זאת?

מה הנה ההכנות – הלא אין צורך לתאר. קונפרנציות וקומיסיות, מאמרים ופרוקלאַמאַציות, אסיפות ומודעות. הוא היה אז עדיין “ירוק” בעיר, לא ידע עוד מכל ה“ענפים” וה“סקציות”, ובכל זאת היה כבר לעזר רב בהפוליטיקה המקומית. הוועד המרכזי של הסד“קים השתדל אז לשלול מן האנארכיסטים את האפשרות לכונן פלטאַפורמה לעצמם, אלא שאלה האחרונים ישתתפו בעל-כרחם עמם במהלך ובאגיטאציה תחת דגלם. היו תחבולות שונות בדבר, ואחת מהן איזו קומבינאציה של מרמה בדבר ה”בימות" שבהפּאַרק – אותו ההייד-פּאַרק ההיסטורי. הדבר לא עלה. לאַנאַרכיסטים נודע בעוד-מועד דבר ה“קונספיראציה” כנגדם ויעלו קצף רב, ויוציאו מגילה חדשה ומיוחדת, מוקדשה לנידון זה.

בקיצור, המגילות עפו. ראש-חודש-מאי! זה היום הבא עלינו ועל כל הפרוליטאריון לטובה! הראשון למאי! חג האביב והחופש! חג הסולידאריות של הפרוליטאריון העולמי! הוי, צאו מבתי-חרשתכם הצרים, מחוריכם הנבאשים, להשתתף בתהלוכה! כי ביום הזה אנו מראים לכל שונאינו, לכל מוצצי דמנו, לכל באי עולם, את כוחנו, את כוח האחדות שלנו, את כוח…

– נוּ, נוּ, בלי אירוניה! הפסיק ברוך בכובד ראש.

יודיליביץ המשיך:

…הסגנון ידוע, אלא שהאנארכיסטים היו מוסיפים עוד בסוף: “תחי השביתה הכללית”, והחברים הס“סאים השכילו לסיים: “יחי הפרוליטאריון היהודי!” וכו' ודוקא פועלי-ציון, ה”תורכים", דוקא הם דייקו להוסיף משום-מה גם “הלאה המיליטאריזמוס!” - עד גמירה.

ונפלא הדבר! הסגנון ידוע, המלות ידועות, נושנות, נשנות בכל שנה ושנה, ובבואן הן עושות רושם ומכניסות רעד בלב. הלא תצחקו…

– הפסימיסט כבר התחיל, - התקצפו העלמות האחיות – אנו רוצות לשמוע את העיקר, אנו רוצות לדעת, מה היה באותו היום…

– באותו היום? אותו היום בא, לבסוף. היה יום של אביב לונדוני. לא חמימא ולא קרירא. האופים שבתו אז את השביתה הגדולה ויצאו הם עם דגליהם בראשונה. כל האגודות היהודיות צריכות היו להתאסף במייל-אֶנד באחת-עשרה שעות, ומשם להתהלך עד הסיטי, ששם יתחברו עם האגודות האנגליות, וביחד תדרוכנה עד הייד-פּאַרק, או הייד-פּאַרק. כמובן, היו כל הצבאות בשעה העשירית כבר על מקומותיהם, אבל האופים הקדימו לצאת עוד לפני התשיעית, התחילו בטי-טוֹ-טאַם-הוֹלל, מקום אגודתם, ועבור את קוֹמרשל-רוֹיד, וסובבו את גריט-אֵילי-סטריט וליטל-אֵילי סטריט ובאו אל ה“לֵין”. הלין זהו מקום אשר בלעדיו לא תצויר כל שכונה של יהודים: כמוהו, בדמותו ובצלמו, לכל פרטיו ולכל ביצתו-חלאתו, תמצאו בדווינסק ובניו-יורק, בווילנה ובלמברג. ב“לין” ישבו יהודים ויהודיות מסביב לעריבות מלאות פירות, דליים מלאים קישואים חמוצים, קערות מלאות ציר למכירה, שולחנות עמוסים סינרים לילדות – והוציאו “חיונה”. שם פגשו את הדימונסטראציה בקריִאת: “צוציליסטין, צוציליסטין!” אולם בכלל היתה שכונת היהודים שבמזרח-העיר סואנה ומתפעלת ממחזה המהלכים והדגלים והפסים והרבידים האדומים. החנויות לא היו סגורות, אבל נראו פנים הרבה מפיקים צהלה, ציפיה והתעוררות. לא צעיר אחד פגש את חברו בקריאת “יומא טבא!” חציו מתלוצץ וחציו רצין. ההסכם הציבורי, שהיום הוא חג, היה כמעט במלואו. ביחוד לבש הרוח הזה את המתלהבים ביותר, לא עין אחת משלהם הפיקה את המחשבה המרחפת מסביב: גדול הוא יום-הפרוליטאריון! העתיד לכל אלה הוא, העתיד לסוציאליזם. כל החגים נתבטלו, ובלי חגים הלא אי-אפשר לעולם. עתיד חג זה לכבוש כל הלבבות ולהתקיים לעולם ועד… שפיר!

בעשר וחצי הגיעו האופים השובתים עד יתר אחיהם, בני בעלי המלאכות האחרות, הנאספים במייל-אֶנד. כל הדרשנים השונים, שעמדו על עגלות הפוכות ונאמו, הפסיקו את כוח-לשונם, בראותם את הבאים, והאספסוף המתגודד פגש את השובתים, גיבורי היום ביחוד, בקריאת “אוּרה” מצלצלת, מתגנדרת… כפות-המבשלים, האורגניזאַטורים, האגיטאטורים וסופרי האגודות למיניהם, מוקפים בדלילים רחבים-אדומים מכתפם השמאלית עד צדם הימני, התנועעו, פקדו, הנהיגו סדרים, העלו שאון ודין ודברי ריבות ועשו בפניהם ובתנועותיהם אותו הרושם המגוחך של עסקנים יהודים, להבדיל… אבל בכל הקהל הגדול, בכל אלה אלפי הפנים שנאספו ביחד, באלה אלפי הגופים המדוכאים, הצמודים במקום אחד, היה במבט הראשון צל של איזו א מ ת… אחדים סובבו בקופסאות הפּרֶס-פוֹנד, לטובת “הצלב האדום”, לטובת השובתים; לא היה מחסור גם במוכרי עתונים מפלגתיים שונים וברוֹשוּרוֹת לתעמולה. כנף-בגדו של כל בא נמשכה להרבה צדדין. הדברנים והדרשנים גם הם, לרוב, בעלי פנים קהים ומצחי-נחושה, הניעו בידיהם ובראשיהם, והוציאו מגרונם אמרים מאמרים שונים. לאלה שלא נשמע קולם, מחמת ריחוק-מקום, נדמו למסוות בחג של מסיכות. אולם תכנם של כל הדברים הנאמרים, בלי הקליפה של התהדרות ואבטומטיות שהיתה עליהם, צודק היה ונכון. “אל תביטו אלי! – רעם אחד – אל תביטו אלי, כי בי לא תמצאו דבר! הביטו מסביבותיכם! כולכם טובעים בעניות, בעבדות, אצל אלה שמלאכתם נעשית על ידיכם… כולכם רעבים… ובמי האשם? האשם הוא… והיום, יום הראשון למאי”…

“אל תבטחו בפרלאמנטים! – צעק הרידאקטור של השבועון האנרכי במקום אחר – כי מרמה בפרלאמנטים… היכנסו אל בתי הדיפוטאטים – ותראו, ותיווכחו… אבל מה אני אומר: היכנסו? המשרת יראה לכם את הדלת… המשרת יאחז בערפכם וישליככם מעל המעלות… כי אדונים המה הדיפוטאטים שלנו, אשר אנו שולחים, אנו בוחרים, ואנו עבדים, והיום, יום הראשון למאי…”

עם מנגנים לפניהם, בזמירות ריבולוציוניות ובהתכוננות עצומה “למעשים אשר לא יֵעשו”, נעקר כל ההמון היהודי הגדול ממייל-אֶנד, דרך וייטשפל, להיפגש עם אחיהם האנגלים אשר בסיטי. עוד טרם ראו המתהלכים המזרחיים ברור את קבוצות האנגלים אשר עמדו בצדי הדרכים, עוד היו רחוקים מאתם מאות צעדים, נחפזו וירימו, לכבוד הפגישה, קול “אוּרה”, שנדמה להם בוודאי לקריאה חזקה-כבירה ושבאמת היתה גם הפעם רק קריאה של המון יהודי – קול הדומה לקולה של תרנגולת שחוטה. רבים מן היהודים מצאו לנכון להסיר מעליהם את כובעיהם, לכבוד-הגויים, ולנפנף בהם באויר מעל למצחיהם המזיעים מחום ומעיפות. עוד רגע - ושני הלאומים נפגשו: היהודים והאנגלים! קבוצות האנגלים הביטו בסקרנות, בהצטחקות מסותרה, בגועל נפש על דלות-מלבושיהם ושחור-פניהם של הגרים הבאים, לא הבינו הסרת כובעים זו מהי – ושתקו.

– דיבה היא!! הפסיק את המספר אחד מחבורת השומעים ברוגזה רבה – ציוניסט עד עשרה דורות ציוניסט הוא!

– לא יאומן – ענה אחר גם הוא, אבל בקול פחות נורא – כי פגשו את היהודים הדימונסטראנטים בשתיקה גמורה. הלא סוציאליסטים היו הנאספים. זוהי דלטוריה! זהו פּאַסקוויל! אני מוחה נגד זה בכל תוקף! אני מוחה!

הבתולות השומעות היו נכלמות משום-מה והשתדלו לכסות על כלימתן ולהתחפש גם הן לבלתי מאמינות ולמחות.

יודיליביץ צחק לשמע המילה “פּאַסקוויל”, קיבל על עצמו את המחאה והוסיף לספר.

– האנגלים היו מעט במספר, לא מחאו כף, אלא שתקו. האנגלים דרכם לשתוק.

בשכונתם היו כל החנויות סגורות מחמת יום שבּתם, כי בכגון דא נזהרים הם מאד, כידוע, עם אוהב הביבליה והשבת! ובסיטי שבתים למשכן אין בה, אלא רק קונטורות גדולות, סגורות, היתה דממה. אולם ככל אשר קרב המחנה אל מערב-העיר – עמדו על המעקות אנשים ונשים עשירים והביטו על התהלוכה. מבין הדימוסטראנטים היהודים, הקרועים-הבלואים, נזקרו מבטים למעלה בהתראה: “אהה, היום יראים אתם, אֶכּספלואַטאַטורים, מפנינו, מפני כוחנו… ואכן חרדו, חרדו, פחדו!..” אולם ממעלה הביטו, לרוב, אפילו בלי צחוק… פשוט, הביטו כמו שמביטים על מסע-ברזל העובר אצל בית הנתיבות…

עד השעה הראשונה נאספו גם יתר בני המפלגה שבין האנגלים. באו המיועדים לשאת את הדגל, וילכו להייד-פּאַרק. בראשונה הלכו חברי הפדראַציה הס“דית האנגלית, אח”כ מתי מספר באי-כוח היוּניוֹנים האנגלים, אח“כ הס”ד היהודים, הבוּנדאים היהודים, האנארכיסטים המדברים יהודית, האופים השובתים הנ“ל, האגודות הפרופסיונאליות היהודיות, ומאחורי הכל, כמין סרח-עודף, התנהלו גם כשלושים פועלי ציון וס”סאים עם דגל קטן בידיהם משלהם.

ההבדל בין המוני שני הגויים היה למעלה מכל שיעור. האנגלים היו כולם גבוהים, יפים, גאים, מלובשים הדר, איתנים, שוקטים, בלי כל כוח של התפעלות חוגגת. נשים לא נראו ביניהם, חוץ מהמורות של בית-הספר מיסודם של הסוציאליסטים, אשר נסעו עם ילדיהן המגוהצים בקרונות ארוכים. ההמונים היהודים, מצד שני, אשר היו בכפלים מ“אחיהם” יושבי הארץ, היו לעומתם כשרצים זוחלים, נחפזים בקומתם הכפופה, המדוכאה, המשתדלת להיות חוגגת, עליזה, בכדי למצוא חן. כל הליכתם של זרע-ישראל כאילו צפצפה: “רואים אתם, גם אנו הולכים… אנו סוציאליסטים, אנו מכירים במעמדנו המפלגתי… אנו איננו צריכים להיות לצנינים בעיניכם…” בין הבחורים דרכו בכוח גם מספר הגון של נשים ובתולות ירקרקות, אומללות, שעשו רושם של אמותינו הצדקניות במשכן את הפתילה בשביל הנרות לשבת-תשובה.

– יודיליביץ! – הופסק המספר מצד שומעותיו.

הוא הבטיח, כי לא יגע עוד לרעה ב“דימונסטראנטיות” – וחזר לענינו.

– אבל מה היה בהייד-פּאַרק גופו?

– בהייד-פּאַרק היתה כיכר רחבה ועשבים רבים. בשאר ימות השנה משתטחים על אותם העשבים אנגלים ואנגליות ומתעלסים באהבים. “לידות” מכוערות, כמו שאנגליות יכולות להיות מכוערות, פאר-לונדון, מטיילות שם שלובות-זרוע עם בעליהן שעל פי דת והתכשיטין נוצצים על לוח לבן השחוף. שוטרים מנומסים ולבושים שחורים צועדים שם בשלוה ומגינים על המטיילים והשוכבים מפני איזו מפריעים בלתי נראים. כל זה בשאר הימים. אולם באותו יום החג הפרוליטאריוני לא היו מתעלסים באהבים ולא נשים מטיילות, אלא שוטרים במספר הגון ואנשים בעלי זקן ובעלי צורה בתוך האנגלים, גרועי זקן ובעלי פנים יחפים בתוך היהודים, עמדו ודיברו על העתיד המזהיר, על החג הגדול, על הסולידאריות בין הפרוליטאריים של כל האומות – עד השעה הרביעית אחרי הצהריים. הרידאקטור של השבועון האנארכי העלה שוט-לשונו על המפלגות האחרות והראה כמה מגוחך הוא לחוג את הראשון למאי באופן שוקט, באופן בורג’ואזי, באופן מביש… ואז, אמנם, כמו לפתע-פתאום נגולה השאלה: מה באמת כל אלה עושים פה? למה באו הנה כולמו בבתי דעת, בעלמא?.. מן הצד, כמעט מעבר לגדר הנמוכה,נספחו אל האספסוף מן “המעמד החמישי”, מהאלה הנודדים במזרח-העיר בלילות. אליהם תעה לרגע בן-אדם סקרני בצילינדר גבוה ושרשרת-זהב על בטנו; אחד מ“בני-המעמד” רצה, לכבוד החג, להפיל דרך שחוק את הצילינדר מעל העורף השמן, אלא שגם זה לא עלה בידו. בעל הצילינדר הגבוה קפץ מעל לגדר וימלט בהצטחקות רגזנית. - - - - -

כל החבורה לא נתנה – פה אחד – ליודיליביץ לגמור. לא! לא! כך לא היה הדבר. הוא, אמנם, עד-ראיה, אבל הוא האיר את זה רק מצד אחד, רק מצד אחד. כל העיתונים האירופיים כתבו אז מאמרים ארוכים על אותה הדימונסטראציה הנהדרה של עשרת אלפים איש, שנמשכה רחובות-רחובות בזה אחר זה.

אעפי"כ מפני שהשעה היתה עדיין מוקדמה ולעשות לא היה מה, נתבקש הוא שוב לספר מה היה שוב, מה אחר-כך, מה היה בשנה השנית…

והוא לא סירב.

מה היה אחר-כך? ראשית, בטלה השביתה של האופים שנתדלדלו ונכנעו. שנית, נוכח הוא, פייטיל יודיליביץ, כי גיסתו צודקת, כי לשבת על צוארו של אחיו ולאכול לחם-חסדו אין זה תכלית – ויבוא אל הסדנה לעשות כובעים גם הוא. בסדנה היה סמרטוטים חמרים-חמרים, גלי אבק ימים-ימים, פועלים חצים בני-אדם וחצים רמשים, בלתי מאורגנים, בלתי יודעים מה זו אורגאניזאציה, בלתי מוכשרים להבין מה זו אורגאניזאציה, בלתי יודעים דבר, בלתי מוכשרים לדעת דבר. האכּספלואטאציה היתה נוראה, שעות-העבודה נוראות, שכר-העבודה נורא, אבל אחיו, בעל הבית, מוצץ-הזיעה, היה אביון מדוכא, ובעצמו עבד יותר מכל פועליו, בעצמו סחב את שקי הסמרטוטים ממקום למקום, וכולו היה בלבול ומהומה ונעזב ורפה להושיע ולהיוושע. מה שפייטיל אחיו, מי שהיה סטודנט, הוכרח לבוא לעבוד בסדנתו בלחם, פגע מאד בכבודו, כבוד בעל-הבית, והיה מתנחם לפני עצמו וטוען לפני אחרים, בשבתו ובלכתו, וחוזר וטוען באותה השלשלת המשונה שבניגון הדיבור של האנגלים, שזה רק לפי שעה, לשעה… בלשונו: Only for the present time, only for the present time… נבואתו, אמנם, אי-אפשר היה לא שלא תתקיים. האבק החניק והמחט הכאיב ביותר את האצבעות הבלתי רגילות למלאכה. כל עבודה לא יצאה אל הפועל. רק חרפה היה להביט בפני יתר הפועלים המובהקים ובפני העלמות הפועלות. רק חרפה גם על התעלולים הנעשים להן, לאלו, מצד הפועלים. חרפה על התעלולים וקנאה על זה האופן החפשי שבו נעשו התעלולים הללו. לאחרונה לא הועילה אפילו אותה הפועלת יפה העיניים, אשר ליבבתהו מאד להחזיקו בעבודה זו, לאסרו אל בית-הסדנה, ומקץ חדשים אחדים עזב את הבית, עזב את הסדנה. הפכפך – מה לעשות?!

בחגיגת מאי של השנה הבאה היה הוא, איפוא, עוד פעם הולך בטל, צפור חפשית, כי, אמנם, ראש החודש ההוא באותה השנה כבר חל לא ביום הראשון, אלא ביום חול, ביום-עבודה, כמו בשנה זו – ומסדנתו של אחיו הוצא מפני זה אחד חדש שבא לעבוד, והתעקש ולא אבה להתגאל בעבודת היום ההוא. תחת זאת, בסדנה אחרת, הוא יודע, בסדנה שתחת השגחתה של ה“יוּניוֹן”, הכריזו בויקוט על אחד-החברים, שנבדל מתוך עדתו ורצה לעבוד – והחרימוהו.

מה היה באותו מאי השני? באותו מאי לא היה דבר. אפילו לא פאר חיצוני, אפילו לא המון רב יהודי, ואפילו לא מביטים הרבה. החנויות היו פתוחות במערב-העיר, המרכבות השתקשקו. בשעה הראשונה נפזר כבר כל ה“עולם” וישובו לבתיהם עיפים וריקנים. מן האנגלים יצאו בסך-הכל רק מנינים אחדים ונושאי הדגלים היו שׂכוּרים בכסף. האורגניזאציות היהודיות, כמובן, הוציאו גזירה לצאת ולהשתתף בתהלוכה, אבל השפעתן היתה כבר לא הא. אותם הדברים: “היום בראשון למאי… היום בראשון למאי…” – אבל על הכל היה כבר איזה קיפאון מכוסה-אבק. יתר על כן: הרושם היה אפילו משום-מה לא של כנסיית פועלים, עובדים, נדכאים בחיצוניותם, אבל יוצרי החיים באמת, אלא של אסיפת משרתים בחנויות ובאכסניות, של מטיילים בעלמא, של הולכי בטל. התבלטו משום מה, כמו להכעיס, צורות שבעות ביותר, לחיים שמנות, חזיריות. נושאי הדגלים של האורגניזאציות היהודיות היו, אמנם, לא שׂכוּרים בכסף, אלא מתנדבים, מיועדים, אבל רובם – איזה ערב רק של נערים נדחפים, פעורי פה, במכנסים קצרים. אחדים מהם היו בעלי פנים נפוחים לוטים במטפחות, כפני בחורים-מנגנים בני עיירות קטנות. בהתנודד יד אחד מהם מהחזיק בדגל, מיהר הוא, יודיליביץ, שעמד בקירוב-מקום, לבוא לעזרתו, כי חם לבו בקרבו, אבל בהיותו אז זה יותר מחצי שנה מגורש מבית-אחיו, שמלותיו עליו טלאי על גבי טלאי, פניו סמל-הכפן, וספיח-זקנו מגודל, דחפו פלוני נושא-הדגל בזרוע וקרא למרעו:

– “יוֹלד” זה מהו מתחכך כאן?

––––––––––

השומעים צחקו פתאום. פתגם זה האחרון בבלי יודעים ובבלי הכרה צילצל באזניהם כהד איזה דבר מובן, נראה ביניהם כסמל איזה דבר ברור.

– ועובדה זו שנדחפת לפני שנים אחדות מאיזה אדם המוני עשתה עליך רושם חזק כל-כך, עד… עד… שגם עתה לא היית יוצא לדימונסטארציה? – התווכח ברוך בחום – אכן, הכל אפשר למחול למתרשם כזה!.. אמת, איני מכחיש, הסיבה מתבארת בנקל: אתה יצאת אז לחגיגה של יום ראשון למאי, מלא היית רגשות של סולידאריות עם הכל, נכון לחבק את כל היקום, ופתאום – נפגעת ברגשותיך היותר קדושים. וממי? מצד זה שאתה חושב לאחיך היותר קרוב. אני מוחל לך!.. אולם מה שאיני יכול למחול לך הוא זה שאמרת עתה, כי אילו היתה היום דימונסטראציה – אינך יודע, אם היית יוצא. הן הסכם בעצמך, שבשביל אותה הדחיפה אינך יכול לעבור אל הצד שכנגד, אל מחנה-האויב, הן איך שתהיה ומה שתהיה, היה ציוני, ס"ס, והשדים יודעים מה – ואתה הנך סוציאליסט, סוציאליסט. הן לא תוכל להכחיש, כי הסדר הקפיטאליסיטי…

– רבותי! – קרא יודיליביץ בקולו הרך והמילאנכולי, בקול ילד מפונק מתחפש לבוכה – צוו על האיש הזה לבלי יכה באגרופו על השולחן בדברו… את כל החמין שפך מכוסי על-ידי הכאותיו…

מזגו לו ליודיליביץ כוס שניה.

א

באיזה מקום בווייטשפל אשר בבירת אנגליה הענקית, רבת העליליה, רבת הכבוּדה ורבת הכוֹבד, מזדקרת ועולה רחובה צרה וקצרה ו“סמטת המסגד” שמה. באותה רחובה בית, אשר חנות לממכר מים מינראַלים ועתונים מימין לפתחו, תמחוי זול בשביל פועלים משמאל לפתחו, ומעבר לפתחו, במסדרון – שלבים על גבי שלבים, מאובקים, מושחרים ורקובים, כשִני בעל-הבית הזה, הזקן. ממעל לשלבים – מקום פנוי, דלת ומעון נמוך, עֲלִיהָ. באותה העליה היתה לפנים הביבליותיקה הרוסית ו“חדר-המקרא שלא על מנת לקבל תשלומין” שלה.

המפקח על אותה הביבליותיקה היה איוואַן אלכּסיוביץ אלכּסיוב, רוסי גביח כבן חמישים ומעלה, גולה מארץ-מולדתו וגֵר-גָר בשכונת היהודים אשר במזרחה של לונדון זה שנים רבות. רבים מגרי הגיטו אשר ידעוהו פנים, בראותם אותו משוטט ברידאקציות, בבתי-הדפוס, בבתי מזון ובמקומות של ציבור יהודיים, ולא ידעו את שמו ועסקו, חשבוהו ל“שלהם”, אף ע פי שחוץ מזקנו היתה צורתו, וביחוד חוטמו, רוסית טיפוסית. אחרים, להפך, סיפרו בשמחה על אלכסיוב הרוסי, אשר בין היהודים חלקו, ותלו בו יופי של אגדה על דבר עברו המזהיר, איך שהיה מתחילה שר קוֹזאַקי וכו' וכו'.

שר גדוד קוזאקי לא היה אלכסיוב מימיו, אבל גדול וגבוה היה האיש, מהלכו במרוצה מכוונת, תלבשתו ברישול מכוון, לחייו לבנות ומלאות, וזקנו ארוך, שחור, חיוור זעיר-שם, פטריארכלי, עשוי, מסורק ורטוב תמיד באיזו לחלוחית. בשערות ראשו, להפך, לא נמצאו כל חוטי כסף והיו מסובכות וארוכות. עיניו לא היו אלא שתי חיתי"ן קטנות, כהות ובעלות הבעה בלתי ברורה, קצת מזקנה וקצת בגלל המשקפים אשר כּיסוּן. בכלל, בכדי שלא להאריך, היה איוואן אלכסיוביץ אדם בעל צורה, אחד מאותם בעלי הצורה העושים רושם על ישרי לב ושותלים רגש כבוד בלבותיהם. אלא שבשעה שהיה מסיר את משקפיו מעל חוטמו ומרים מבלי משים את זקנו, שעל ידי זה היה מתגלה פי כותנתו הנרפש והמגואל, היה רעיון צדדי בוקע בלב הרואה וטורדו, כי האיש היה הולך וזקן וכי שרוי הוא בלא אשה.

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח: היה מאסף ממון לתכלית זו אצל מכריו הרוסים האמידים ועל ידיהם גם אצל האנגלים הליבראלים דורשי חופש רוסיה, אף על פי שהוא, אלכסיוב בעצמו, ידע, בכל עשרות השנים אשר שהה בלונדון, רק לבטא מספר מלות אנגליות בלי שום קשר ובאופן רוסי ובמבטא רוסי המעורר לגלוג בקול. בהבדל מבני ארצו הצעירים הפליטים, השוכנים בין היהודים, שלומדים לומר, לכל הפחות, “גוּטֶרר בּררוּדֶרר” וכיוצא בזה, לא ידע אלכסיוב אפילו מילה יהודית אחת, חוץ מ“עסק” שבה היה מתכוון להשתמש לצורך ושלא לצורך.

כל עסקו של אלכסיוב בלונדון היה – “הביבליותיקה שלו.” עסקים אחרים לא היו לא. היה כותב בעצמו את כל מכתבי הבקשות להוצאות-ספרים ולעתונים רוסיים, שייטיבו לנדב ולשלוח את כל מה שהם מוציאים בשביל “הביבליותיקה הרוסית החפשית”, ורובם של העתונים והתוצאות הפרוגרסיביים היו נענים ושולחים. במעונו הפרטי של איוואן אלכסיוביץ נצברו גלי גלי ספרים, בּרוֹשוּרות, גליונות, בלי שום סדר, והמלחמה התמידית היתה נטושה בינו ובין הנלהבים והמובהקים שבין המבקרים-הקוראים היהודים, שבית-בליעתם היה רב ממה שהביבליותיקה יכלה לספק, ודרשו, איפוא, בכל תוקף, שיואיל איוואן אלכסיוביץ למסור להביבליותיקה את כל הנמצא בביתו, כי “למה זה תרקב ספרות שלמה אצלו, אוצר בלום, בלי כל תועלת חברתית?!.. הלא מוטב”… והדברים ארוכים.

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח. שתי נגינות היו לו בקולו ובאחרות לא השתמש: אחת – בשעת שיחה עם חבר פוליטי ידוע, עם איזה נדבן או עם “בּאַרישניה” קוראת – היתה באה בלחישת-הקֶרֶב, בהתגנבות אל תוך לבו של בן-שיחו, בהי-הי-הי פסוק שבאמצעיתו, בהתחלת “וידיטיה-לי, וידיטיה-לי?” בסימן השאלה, ועל כל אלה קרום של איזה רוך, של איזה טוב-לב וצדקת נפש; השניה – בשעת דיבור אל הממונים מטעמו בחדר-המקרא או אל המורדים בו ודורשים ממנו במפגיע את הספרים הגנוזים באוצרותיו (פֶּרוּן הוא היודע, למה היו דרושים לו אותם ספרים ולמה התעקש לגנזם?) – בהעברת ענן על הבבות, בהרעמת החוטם העבה והכחלחל, בכינוי דוקר “בּאַטיוּשקה מוֹי”, בנענוע ראש של תוכחה שהיה בו בכדי להוכיח, והעיקר: ההתחלה “רואים אתם, רואים אתם, רואים אתם!” היתה באה משולשת ובסימן הקריאה. –

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח; ואולם משרתיו עושי רצונו – שמוטל עליהם לשבת כל היום ועד האשמורה בלילה בחדר הביביליותיקה והמקרא, לכבד את הבית ולהמציא מים לצמאים, לחלק את הספרים והעתונים בין המבקרים, להיענות לדרישותיהם, לטפל בהם ולבוא בדין ודברים בלתי פוסקים עמהם – היו בחורים אידיאליסטים מילדי העברים, אשר חלקם נפל להם בנעימים: כל אותן המלאכות המנויות למעלה וששה שילינגים משכורת לשבוע בכסף אנגליה לקנות ליטרא לחם וציר דגים מלוחים בכל יום ויום. בּרוֹשוּרות ועתונים היו קוראים חינם.

הממונים – מראשית דברי ימי בית העקד על התמנותו של נילמאן – היו מתחלפים חדשים לבקרים ואי-הסדר אשר בקטלוגים וברשימות שמות הקוראים וברשימות הספרים היה למופת. חלקים שניים בלי חלקים ראשונים, ז’ורנאלים בלי שערים, קונטרסים בלי כריכות – והכל מבולבל ומעורב ומסוכסך ולא על מקומו. ובֵילֶה, עלמה מגודלה, אמיצה, זקופה, שתקנית, שהיתה באה יום-יום ומבקשת את ה“איכרים” לטשכוב, היתה שבה פעם בפעם על עקבה בידים ריקות ובשתיקה של אי-רצון, מפני שידעה, כי צריך להיות הספר הזה כאן, צריך, ואף-על-פי-כן אינו בנמצא! היא היתה מבלי-משים מניעה בראשה היפה, המכתר שערות יפות, ויוצאה ריקם, זקופה, שתקנית.

הרחק-הרחק וקרוב-קרוב, באותם המדבריות הקרים, באותן הערבות הבוערות, הסתכסך והתחולל אותו הדבר הפשוט כל-כך והבלתי מובן כל-כך. שם נמשכו המסעות, שם עברו הפקידים, שם עופפו החצים, שם ננעצו הכידונים, שם התגוללו הכדורים ונרמסו האנשים – שם היתה ה מ ל ח מ ה. וכאן, בזוית זו, בחדר-המקרא, ישבו הרבה מאותם פליטי החרב, מאותם הנמלטים, ובלעו את הידיעות הבאות ולעסוּן ואכלוּן, כאכול איש, אשר לחמו לו, את לחמו!

פליטי החרב, הנמלטים, היו באים יום-יום, יורדים מעל הספינה, חדשים-חדשים, עד לאין קיץ. בלילה היו לנים שלושה על רפידה אחת, או היו מתהלכים בחוצות, מתהלכים ולא יושבים, כי קרים היו הלילות, ולשבת על מקום אחד אסור גם מטעם הרשות. וביום היו ממלאים את הפרוזדור הקטן והעקום אשר ממעל לשלבים ואת חדר-המקרא, היו שותים מים, מפהקים, שומעים חדשות, יושבים על הספסלים, נרדמים. איוון אלכסיוביץ היה בא בטיסה לרגע אחד גם הוא אל הבית, לפעמים בצהריים ולפעמים בערב, והיה מרעים את בבותיו ומפקד: “אסור להתנמנם! אין כאן אכסניה, רואים אותה?! קראו, קראו את הפּרֶיסה! התפתחו!”

ימים ולילות היו עוברים, והאנשים היו נהפכים ל“פרצופים”, הפנים לגזרי פחם, הבגדים הישנים לטלאים, גופים בריאים למקלות דקים ומעילים בעלי-קצוות – למקטרנים קצרים. בעלת המעון מתחת התחילה להתרעם ולגרש מן המסדרון שממעל להשלבים, ואולם קול הצפצוף שלה לא נשמע. “הירוקים” תפסו את המקום והיו ניצבים שם מן השעה השביעית בבוקר עד השעה העשירית בערב, מועד היסגר הביבליותיקה. ושם, באותו המקום, סבלו את שממון-החיים, ושם היו מתַנים את דבר תנאי קיומם ומתגרים בבעלת-הבית ונלחמים בה וחוששים מפניה ומספרים דברים על טיוליהם בלילות ועל פגישות שונות. הבאים קצת בימים הזכירו גם שמותיהם של המיסיונרים, המצאותיהם, דרשותיהם ו“אינסטיטוציותיהם”, לעגו להם ולפיתוייהם אפילו לא ב“קא סלקא אדעתך”, ובקולם היו געגועים כבושים על האוכל אשר היו מוצאים שם אלמלי חפצו לשמוע. והצעירים הידענים והשקדנים הפסיקו באי-סובלנות את “השיחות הבטלות”, וגילגלו דברים על שיטת מפלגה זו ומפלגה זו, והתנגחו בהלכות “מקח נוסף”, וחידדו לשונם ומוחם, ומצאו בזה איזה סיפוק-נפש, והנהיגו באותו מקום סדרות של אסיפות-ויכוחים על הסוציאליזמוס ועל האנארכיזמוס ועל האהבה החפשית ועל “למה דוקא ארץ ישראל” ועל סיבות הקריזיסים המסחריים ועל אפני הנהגת המלוכה, והכל עם יושב-ראש וזכות-הדיבור והפסקת-הדיבור. על עבודה ועל מציאות עבודה – על זאת המעיטו לדבר. האנשים לא רצו לעסוק בדברים בטלים.

ליטאי אחד, מעל גדות הנימאַן, במאַרינאַרקה נוצצת מרוב מיץ חוטם אשר נּגב בה ירחים ושנים, יהודי כבן שלושים וחמש, רזרבי ממדרגה שניה, בעל “אשה וארבעה אפרוחים, ברוך השם”, מעשן קצה-שיור של מה שהיה פפירוסה ומספר על תשובתו המחוכמה למיסיונר אחד. באקראי נכנס “אליהם”. את “היוד” הם מקבלים, את “היוד”. הלב דפק, בכל זאת. פגשוֹ איזה “שור-הבר” – סנטר משולש. “שלום עליכם!” – נו… – “מהיכן יהודי? מרוסיה? ברחת מפני המלחמה? מיאנת לעבוד?” – והעיניים אורבות, אורבות, אם לא “חטף” פה איזו “מציאה”, מביט – הגנב! – ודובר: “ולאדוֹשֵׁם (ולאדוני) אתה רוצה לעבוד, ר' קרוב, אם לא למלך?”… הא, לאן הוא נוטה… ברם הוא, הליטאי, אינו נופל מפניו הטמאים – למה יתיירא מפניו? – ועונה ישר: “אם אני רוצה לעבוד לאלוהינו – זה לא עסקך, בוודאי אני רוצה, אבל אתם עובדים לעגל הזהב”… מה? ישר אל תוך עצמותיו!

ואחד, צעיר ממנו, ספק בסראָבי, ספק בן רוסיה הלבנה, בעל פנים אדמדמים מעלים חן עם עיני אילה תמימות, תולה עצמו על כלונסאות השלבים, מנענע ברגליו וקולו מלא ריר ונחנק מהתפעלות: לוֹ רוצים להוכיח, של-“ס.ס.”. אין פרוגראמה של מינימום?! לוֹ…

החבורה מתפזרת ונאספת, מתפזרת ונאספת. הנה אחד מביע איזו דעה מתמיהה. איש אינו מתווכח עמו. פתאום נעשה הוויכוח לא-נוגע לכל…

חבורה חבורה וקלוּב שלה. המשוררים, האמנים והעשירים משתמשים בבתי-המרזח ובבתי הקהילה המפוארים לבית-מאספם. לאנשי-הצבא, בין גימנסטיקה ולימודי המערכה, ישמשו בתי המחראות לעישון ולקלוּב. לאותו ההמון בעת ההיא לא היה קלוּב אחד מלבד אותו חדר-מקרא אשר בסמטת המסגד. לפנים מן הקלעים, בצותא חדא עם הממונים, מחלקי הספרים, מצאו מפלט, כבוד ומבטים של סקרנים נעימים, הרבה מעושי היסטוריה ידועים, בבואם הלום. שם נערכו בימי השבתות, שלהם ושלנו, שיעורי ציבור פוליטיים על ידי מדיניים מפורסמים, נערכו “קונצרטים” ו“חגיגות” ונתוודעו בחורים ובחורות אלה לאלו. בקירוב-מקום לאותה הקטנה, השחופה, בת השתים-עשרה, אשר היתה יושבת כל הנשפים בתוך אותו העשן-האבק ועוברת בעיניה השחורה-הבוערות על כל התוצאות האי-ליגאליות, אשר ברוסיה – המקום שמשם באה היא ואמה זה עתה – לא מצאתן; בקירוב-מקום לצמתה, השחורה כעפעפיה, אשר התפתלה מאחוריה, בילו שעות ארוכות נפשות הרבה והתחממו ברטט גויות הרבה, כשהן חושבות ומצפות ברעדה עד שיקום הממונה ויכריז:

– השעה העשירית… הביביליותיקה נסגרת!

והחום יתנדף… והלילה יתחיל… הלא אז יתחיל הלילה…

וממחרת יבואו ויספרו. הלילה לא היה קר ביותר… כלומר: אתם משווים לכם בנפשכם… היאך, ללון כל הלילה על פני חוץ… פוגשים בנודדי ליל… נלחמים עם השוטרים, נאבקים עם השינה… מה מעניין הדבר ומה נורא… לא, דוקא לא-נעים ודוקא לא-מעניין… אין זה כמו שאתם משערים… לא קשה ולא נורא… כוָנתנו: צריכים הייתם לנסות בעצמכם… בלי זה – מה אתם יכולים לדעת? מה בינתכם?.. איזה דבר-אכילה, אמנם, לא היה למותר, אבל הלילה… כן, הלילה לא היה קר ביחוד…

– הממונה! מפני מה אין מים בכד? אני רוצה לשתות…

הממונה עובר אל בעלת הבית מתחת ומביא משם כד מלא מים. אותו הבחור בעל המצח החיוור והמרובע כגליון קטן של נייר, שתלבשתו תלבושת בעל-בית וגרונו ארוך ורזה, כאותם הגרונות המצוירים בקריקאטורות, מתנשא ממושבו, מאצל הירחון “המחשבה”, ניגש ומוזג לו כוס אחר כוס ושותה. אחר-כך הוא מזדקר ממקום שתיתו בהחלטה מוחלטה לגשת אל אותה הקטנה, “בעלת העיניים”, הקוראת, ולבקש ממנה שתלוה לו “פֶּני”… דוקא אליה… היא אינה עניה, כנראה… אמה תתן לה בשביל להלוות לו… אגורה אחת – פרוסת-לחם בבית התמחוי אשר מתחת… דוקא אליה… היא תרחם… הבחור עושה שני צעדים – ושב אל “המחשבה”.

ואותה בעל העיניים, השחופה, יושבת וקוראת. ומסביב-סביב לה יושבים וקוראים, עומדים וקוראים: את היומנים ואת השבועונים, את הפוליטיים ואת המצוירים, את “הניצוץ” ואת “רוסיה הריבולוציונית”. פנים שחומים, יבשים, נוחים, יגעים, זועפים, מרושלים, נמוגים. אין מה לחכות ואין מה לעשות. על השולחנות מתגלגלים: “דבר-העובד”, “מעשה-העובד”, כרוניקה בשביל האיכרים", “אדמה וחופש”…

ככה חלפו ימים, ימים ושבועות, ימים וירחים.

ב

הדבר לא נפל בזוית. לא לפתע בא הדבר. הן, באמת, זה מימים ימימה אשר הכל ציפו לו ואשר הכל האמינו בו, יתר מזה: מיום אשר נבראה הזוית ציפו, בעצם, רק לוח, האמינו רק בו. אבל יהי אשר יהי: הדבר נפל!

המלחמה במזרח הרחוק חלפה זה כבר, אותו הערב-רב הבורח מ ש ם, בגוונוֹ הנורא, התנדף קצת; מעטים, רק מעטים ממנו, מצאו עבודה בבתי היזע אשר בוויטשפל, עד כדי שלא למות. אבל בין כך וכך – ומן הזוית נתנדף. אחדים ממנו מצאו להם מקום בבית-המזון שמתחת, אשר עם גידול ה“תנועה” נתהפך, על-פי האיניציאטיבה של אלכסיוב, למכון ציבורי על יסודות מתקדמים ולמאסף לכל הכוחות הפרוגרסיביים, ובאחד מחדריו באה לגור אפילו הרידאקציה של העתון “המבשר החדש”, וכך עלה לו לאותו הבית, שבאחד מחדריו חתכו שיורי בשר מתמול שלשום והכינו קוטליטים ושאר מזון גשמי מבריא, בשני – גזרו המספּרים גזרי נייר מעתונים ריבולוציונריים, חזרו והדפיסום, העתיקו, הודיעו, הגיהו והכינו מזון רוחני – גם כן מבריא.

הדבר נפל! יש אשר נדמה, כי העתונים, אשר הדרישה עליהם רבתה מיום ליום, הביאוהו, ופתאום לפתע הביאוהו. חיים חדשים; הכול מתחדש; סער כי יעבור ביער…

כמאז היתה הביבליותיקה נפתחת בעשר שעות ונסגרת בעשר שעות; כמאז היו מתווכחים ומעשנים במסדרון; אבל במטאטא של הביבליותיקה, ביחוד מאז בא על משמרתו הממונה נילמאן, לא השתמשו עוד, כאילו נחשב כּיבּוּד-הבית לאי-כבוֹד, לדבר יתר, לחילול-הקודש, עכשיו כשהדבר נפל וכבר בא… וקולות המתווכחים במסדרון, שאמנם מעטו בהימעט אותם ההמונים הבורחים, קיבלו צלצול אחר… מנבאי הרעות נדמו; הפיקחים ומצדדי המציאות, שהיו מוכיחים תמיד, כי “עוד רחוק היום” – הפכו את לשונם לצד אחר. נאמנים נשארו, איפוא, אל המציאות!

איוואן אלכסיוביץ לבש צורה של חג; ראשי ארכובותיו חוללו בלכתו ברחובות. איזה מין שינוּס-מתנים נתגלה בכל תנועותיו ובכל הליכותיו. עתה ראה ונוכח, כי לא לחינם חלפו כל ימי חייו בנכר, לא לחינם סבל כל תלאות הגולה. הוא נלחם במשטר הישן וניצח. הוא התחיל מבלי משים לשים לב יותר לעניני הביבליותיקה, להשתדל שלא תחסר בה אף אחת מן החדשות העפות המופיעות. אמנם, גרמה עת המבוכה בהכרח, שאי-הסדר יגדל, ואיש אינו אשם בזה, אבל בכדי לשכך את מוסר-כליותיו לגמרי, מצא לנכון להדיח ממשמרתו ממונה אחר ממונה, עד אשר לבסוף מצא את נילמאן הראוי וההגון כל-כך לאצטלה זו – וינח לו.

נילמאן, אינטליגנט יהודי מערי רוסיה הפנימית, מי שהיה “משתּלח” לסיביריה וברח משם, היה ליד-ימינו של איוואן אלכסיוביץ, לעוזרו ולסגנו בכל אשר פנה, אף על פי שאלכסיוב לא היה לגמרי בן-מפלגתו. אלכסיוב, שהיה מין הריבולוציונרים הרוסים הראשונים, ממפלגת “רצון העם” בשעתה, לא עלתה גם על דעתו האפשרות להיחשב על מפלגת החדשים שמקרוב באו, הם הסוציאל-דימוקראטים. זה היה לא לפי כבודו כלל, לא לפי כבודו ולא לפי דעותיו, רואים אתם?! נילמאן, להפך, לא יכול לצייר לו את עצמו בשום אופן בתור לא “סד”ק איסקראי ממדרגה ראשונה"! כי כלום מה? כלום מוחו אינו מסוגל לקלוט את הדעה המדעית האורתודוכסאלית בכל היקפה? והרי היה מעשה, והוא נסע מחרקוב למוסקבה, ובאותו האתיק ישב גם עוזרו של הפוליצמיסטר הפולטאבי, ונכנסו בדברים, והוכיח לו הוא, נילמאן…

נילמאן אהב מאוד לספר סיפורי נפלאות מעין אלה, מעשיות על דבר ויכוחים עם שרים ורוזני ארץ במסעותיו אשר נסע. ואף על פי שקולו, מרוב ויכוחים והוכחות, היה צרוד תמיד ודומה קצת לקולו של שיכור, הנה מבטאו הרוסי (על האמת חובה להודות!) היה נכון ומודגש למדי, ובו, עם ההתחלה המתמדת “יאַ טאַק פּוֹנימאַיוּ” ביחד עם מקסם זקנו הרך, צוד צדה את בּילה, העלמה הזקופה. ממנו, כעלותו על משמרתו, השיגה לבסוף את ה“איכרים” של טשכוב ולו ילדה בן.

פיזזו קרני השמחה בכל קרן וקרן שבאותה הזוית. בבוקר בבוקר היה כל אחד מהם משכים ועומד בהכרת אותו הדבר שנפל… ידי אלכסיוב היו מלאות עבודה לערוך נשפי צדקה ומחולות של צדקה לטובת הדבר שנפל… ודוקא תחת דגל הסוציאליסטים-הריבולוציונרים! והנה גם הנשפים, גם המחולות קיבלו צביון אחר… נראו פנים חדשים; יצאו מחוריהם חברים ישנים אשר עד כה עמדו מרחוק… איזו בטיחות חדשה נשמעה בפעמי המחוללים… רוח כנפי מלאך האמניסטיה נשב בהם… לשבוע הבא – ברוסיה!..

נילמאן נסמך בכל על פטרונו. בחדר-המקרא רבה העזובה משעה לשעה – אבל מי ישים לזאת לב? בקרוב לא יהיה כל צורך בזה. הוא היה יושב ומשרטט באותיות רוסיות גדולות ונאות: “קונצרט וחגיגה לטובת הצלב האדום”. חבל, שאינו יודע יהודית. איוואן אלכסיוביץ מוצא, שצריך היה גם להוסיף את תוכן המודעה ביהודית מתחת, אבל לא הוא ולא בילה אינם יודעים יהודית!

אל הקונצרטים היו באים גם שנים-שלושה רוסים, ואיוואן אלכסיוביץ היה תוחב פרח אדם בכנף בגדו העליון וטוען לפניהם, שהוא הולך ומתחדש ומתנער ונעשה לנער, לצעיר, עם רוסיה הצעירה, שהתחדשה והתנערה, רואים אתם? והכל היו, אמנם, רואים, שאיוואן אלכסיוביץ הוא בריא למדי ומחבבים אותו ומאמינים בעם הרוסי ובכל טוב ושוכחים את דברי הריבות שנפלו ביניהם על הספרים, שאין אלכסיוב רוצה להוציאם מאוצרותיו עד היום. ואפילו חיים נחמן, העוזר הראשי ב“המבשר החדש”, בונדאי וילנאי, פייטן קצת ולאומי קצת, חצי סופר וחצי מסדר-אותיות, עקשן ומעמיד על דעתו, שמשום-מה היתה תמיד איזו טינא בלבו ל“האי פוֹניה”, משלים עמו בשעה זו!

יפה ומלאת זוהר היא שירת התקוה, תקות החיים! יפה ומזיל עדן הוא הרעיון, כי המונים, המונים, בריות, אנשים, אשר היו מאות-שנים מרמס רגלים, שפלים בעיני עצמם, נמקים ברעב, זבל שלא נברא אלא לדשן כרסים מנוולות של חזירים אכזרים והולכי בטל, מתעוררים לתקומה, להכרה, להסרת עול ולהתחלה של חיי אנוש, של חיים מלאים שובע נעים ודעת מענגת; לא עוד היסורים המשפילים, המדכאים, האיומים… מזהיר וממלא את הלב הערצת אלים היה הרעיון על דבר אותם הצעירים והצעירות האמיצים, הטהורים, השמחים והצוהלים בנשאם את דגל-החופש ברחובות מול טעוני רצועה נמשלים לבהמה, אותם בני העלומים, הרכים ככבשים והנוקמים כנמרים, אותם הצדיקים הגמורים, המוסרים עצמם ועולים על עצמם… כיסתה לרגע בצעיף את פניה האמת הערומה, נשכח לרגע כל אותו הניגוד הפנימי, נשכחה לרגע כל אותה הבהירות על דבר ה ת מ ד ת היסורים המוכרחת, על דבר אפסות ההמונים אשר מימות עולם, על דבר מארת ההפכים הרובצת על כל בני השכל תמיד ותדיר; נתייבשה לרגע כל אותה החלאה המובישה והריקניה של האורגאניזאציות עם הפוליטיקה שלהן ושיעוריהן וכל עיניניהן; נהדפה לאיזה מקום אפילו המחשבה היחידה על דבר המוות אשר בסוף הכל, ונולדה תחת כל אלה איזו אמונה, עיוורת ונעימה, כי הכול, סוף-סוף, יהיה טוב ויפה, כי למרות הכל יעשו שפטים באלה הקוצים הממאירים, ודרור יקָרא, דרור, דרור!

“המבשר החדש” עבד עבודה נמרצה. חיים נחמן כתב מאמר ראשי מדי שבוע בשבוע. ההתקוממות בצבא נעשתה למעשים בכל יום…

והתסיסה הגיעה עד לידי נקודתה האחרונה. השיבה התחילה בהמון. בין השבים היה גם בעל המצח החיוור. שב גם נילמאן. מה יש צורך בביבליותיקה? למי יש צורך בה כאן? שם הגיעו הימים…

איוואן אלכסיוביץ נמלך בדעתו וסגר את הביבליותיקה. רואים אתם, הנה הוא ישכור לו עתה מעון מיוחד ויכניס את כל הספרים אל המעון. שם יגור ונער קטן או אשה זקנה ימצא לשרת לו. רואים אתם, עכשיו הנה גם לו כבר באה העת לנוח מעמלו. אבל מה הוא מדבר? לא לריבולוציונר זקן לבקש מרגעה. אולם, רואים אתם, עתה, אמנם, דרוש לו חדר קונספּיראטיבי ביותר. עתה העבודה דורשת סיוע גדול מצדו. במעונו יקבל אורחים, מאלה העוברים משם לפה ומפה לשם. ציידי הדוב, טרם התנפלם על טרפם, עושים קפנדריות. הנצחון, אמנם, בטוח כבר, הדוב כבר נפגע, ואולם תינתן-נא לו מכה עוד אחת. הוא, אלכסיוב, רואים אתם, יהיה בבחינת שומר היער. סוכה, סוכה, לא בשבילו, כי אם בשביל אחרים דרושה לו.

הביבליותיקה נסגרה.

ג

ערבי חורף לונדון שומרים על החלונות, ערבי חורף בלי שלג ובלי ירח. עלִיה מרוּוחה ומלאה שורות של ספרים. הכל מסודר. איוואן אלכסיוביץ יושב בתווך, על מיטתו, בדד. על השולחן כוס חלב ושני תפוחי זהב. שִניו כתיקונן הן; הזקנה ממנו עדיין והלאה. אבל, בכל זאת, לא זה… לא זה…

אז, לפני שנתים, מיד כשסגר את הביבליותיקה, הרגיש כעין רוָחה בקרבו. די לבוא בדין ודברים תמידיים עם כל אלה המטרידים. אגב, ההכנסות התמידיות לא פסקו, וההוצאות – שכר דירה ושכר ממונה – חדלו. הוא שכר לו חדר אחר, את החדר הזה, והתחיל לחיות חיים נוחים, בין לגוף ובין לנפש. הנפש מצאה סיפוקה בחדשות טובות, שהיו מודיעים לו העתונים ורעיו משדה-הקרב (הנופלים והמעונים היו, אמנם, הרבה, אך הלא כזאת וכזאת תאכל ריבולוציה!) והגוף שבע רצון מן המאכלים, שהיתה מביאה לו מחלבו וממשמניו של בית-המזון הפרוגרסיבי אגאפיה ספירידונובנה, גולָה רוסית כבת פחות מארבעים, בעלת לחי אחת חרוכה באש, יוצאת ירך משפּחה אצילית. החיים היו לא רעים.

ברם הטובה ממהרת לגוז. בהתרופף התנועה, נפל גם “המבשר החדש” לבלתי קום, ובנפול “המבשר החדש” נפל גם בית-המזון הציבורי אתו. בינו, איוואן אלכסיוביץ, ובין אגאפיה ספירידונובנה נפלו לבסוף אפילו דברי קנטור, מצה ומריבה, והגיע הדבר לידי כך, שהזכירה לו, כי הוא, איוואן אלכסיוביץ, אינו אלא בן כומר ומכפר רוסי לא-גדול, והכבוד ללון אצלו אינו עצום ביותר. עתה משמשהו, את איוואן אלכסיוביץ, נער אנגלי עני, הוא מסדר לו את חבילות הספרים והוא מביא לו את ארוחתו פעמים ביום מאיזה ריסטוראן יהודי אשר בשכונה, וידוע הדבר, שהיהודים אין כוחם אלא לבשל דגים ממולאים, אבל רק דגים ממולאים, ותו לא, רואים אתם!

אלא לא זהו עוד הכל, לא זהו עוד הכל. הכל נשתנה לרעה, הכל. אשרי מי שנסע אז לרוסיה, לעבוד, להילחם. הוא לא עשה כן. מובן, הוא לא יכול לעשות כן. הוא לא היה צריך לעשות כן. אסור היה לו לעשות כן! להוריד את שיבתו שאולה… הוא עבד למדי… הוא דרוש גם פה… לטובת הדבר דרוש הוא פה… אדרבא, קרבן גדול הוא מצדו להיות פה, במקום שאין ענין, שאין חיים כלל…

ופה – עכשיו אין פה כלום. לא זה, לא זה… אין חגיגות. אין שיעורי ציבור. נתמעטו המתעניינים ונתרבה האינדיפרנטיזמוס הציבורי בכל פינה. הבאים משם עתה אליו – הם גופם אינם כבר אותם האנשים. אין נפשם לאורגניזאציה, אלא איש-איש פונה ל“ביזנס”, להשתכר, להשתכר. צריך היה עתה לשוב ולפתוח את הביבליותיקה. הוא היה מוציא אפילו את בית-גנזיו. אמנם, ירחונים חדשים אינם מתקבלים כמו אז: רבים נפסקו מטעם הרשות וחדלו לצאת, אחרים הפסיקו את המשלוח. אבל צריך היה לפתוח את הביבליותיקה, צריך היה. ממש חובתו היא, חובתו. שם עוד פעם ריאקציה; האמיגראציה משם התחדשה; רבים הבאים. אבל את מי מהם ילך אל שולחן העבודה? אלה – אינם נילמאן. והראיה: מי מהם שׂם אל לב? מי מהם בא אליו? זה עם לא היה!

כל המכרים כאילו נגוזו… גם אלה ששבו – ורבים הם – אינם מראים את פניהם… מבקרתו היחידה היא עתה אותה הקטנה הקוראת; רק היא באה עדיין להחליף ספר אחר ספר. אורח פוליטי גם הוא נעשה ליקר-מציאות. הריבולוציה לא מתה, כמובן, אבל לפני שעה יד הריאקציה רוממה. “הדוב עוד חי, רואים אתם?” – משווה איוואן אלכסיוביץ בנפשו, כיצד תצלצל האמרה הזאת כשיגידה באזני הקטנה, אשר בוא תבוא.

והיא באה לבסוף, באה אותה הקטנה בת השתים-עשרה, אשר בינתיים היתה לבת ארבע-עשרה.

ניקוש אצבעותיה הדקות, החדות והארוכות מטריד את הדלת. על פי רגילות של זהירות קונספיראטיבית, כאילו חדרו מלא קושרי קשר, אין איוואן אלכסיוביץ משמיע את קולו עד שהניקוש מתרבה. אז הוא יושב לעסוק בכתיבת מכתב וקורא: “קום אין!” (היא אחת מן האמרות האנגליות, שאלכסיוב כבר רכש לו), כלומר “יבוא!” המבקרת נכנסת; קומתה לא עלתה; לחייה שחופות.

– אין אני למותר כעת? – שואלת היא בקול עצור.

איוואן אלכסיוביץ מוצא מקום להתחיל במענה ארוך והוא עושה כן. אדרבא ואדרבא. כל ענין חייו היתה תמיד השכלת העם. אל הביבליותיקה היה הוא תמיד קשור כל-כך, עד כי מעולם לא יכול לתאר לו חייו בלי ביבליותיקה. עתה הוא שמח כל-כך על כל בא. אמנם, הבאים לא מעטים, אך הוא שמח על כל בא. פנאי אין לו, אבל הוא שמח על כל בא. יקראו, יקראו הבריות!

הוא רץ ומוצא ספר-רשימות ישן, המונח אצלו מעוד לפני שנתים, ספר-רשימות של המנויים-הקוראים, המזכיר את היומנים העבים שבחנויות-המכולת, ומתחיל לעלעל ולחפש בחפזה-בחפזה.

– דַפֵּך? תמיד אני שוכח.

– לא יפלא. לא אחת אני. דַפִּי – השני.

הוא רושם על דפּה – השני – את שם הספר החדש שהיא לוקחת, מעביר קו על הישן – ומבקש את מבקרתו לשבת.

היא יושבת בכובד-ראש ושואלת:

–מתי תיפתח הביבליותיקה מחדש, איוואן אלכסיוביץ?

– הביבליותיקה? – נאנח אלכסיוב ומתלהב כאחד – רואים אתם, לא פעם אמרתי: לזה דרוש נילמאן. זה היה עובד. אני כותב לו מכתב. יבוא הלום. יבוא. הוא מתאונן על האֶפּיקוריסמוס שברוסיה עכשיו. אין רוצה לשים לב לעניני ציבור. אינדיבידואליזמוס! הלוֹזוּנג שלהם: אכול ושתה, ואחרי – יהי-נא אפילו מבול. אני כותב לו: זה מעציב, זה מעציב. אבל אם ביש לו שם – יבוא הלום. הוא מתיירא מפני אשתו אשר עזב פה. אבל היא אינה פה. היא נסעה לאמריקה. בעזרתי נסעה.

ואיוואן אלכסיוביץ מתחיל לספר כפעם בפעם את כל ההרפתקאות אשר היו לו בנידון זה. נילמאן עזבה עם ילד בבית ועם ילד בכרס. היא לא ידעה על דבר נסיעתו דבר. כשנשארה עזובה – למי היא פונה? מובן – לאיוואן אלכסיוביץ! מה יכול לעזור איוואן אלכסיוביץ? הן גם איוואן אלכסיוביץ רק אדם ולא אל. אבל אליו פונים. “נוּ, מה גברתי, מה לך?” – “היכן אישי?” – “למה לך אישך? ובמה הוא אישך? קידושין יש לך הימנו?” אבל היא אינה שומעת: “הוא אישי ואני רוצה לנסוע אליו”. מעשיה יפה! נילמאן נסע לשם בהסתר, על שם אחר, והיא תלך לבקשהו שם. במלה אחת: התחילה מטרידה יום-יום. לא נשאר לה, היא אומרת, אלא למכור את עצמה ברחוב. לבסוף כשל כוח סבלי, ואני אומר לה: “גברתי, אישך נסע לניו-יורק. רוצה את ואשיג בשבילך להוצאות-הדרך ותסעי אליו”. כך הוה.

– ונסעה לניו-יורק?

– נסעה. בעזרתי נסעה.

– לחפש שם את נילמאן?

– נסעה.

– אבל היאך זה מן היושר?

– מה? זה ששיקרתי לה? רואים אתם, אי-אפשר היה באופן אחר! פוליטיקה! הן לא יכולתי לתת לה לנסוע לרוסיה ולגלות לה את נילמאן. הדברים ברוסיה יגעים, חביבתי! הריבולוציה במהלכה הולכת, אבל הדוב… הדוב… הוֹ, הדוב רק נפגע, רואים אתם!.. ולפיכך, עצתי היא לנילמאן במכתבי שיבוא הלום… אין להתייאש עוד…

לאחר שהקוראת יוצאת בתקוה, כי נילמאן יבוא והביבליותיקה תיפּתח כבשנים קדמוניות והכל ישוב על מכונו, קורא איוואן אלכסיוביץ אל הנער האנגלי משרתו ומצווה עליו למהר ולהביא לו ארוחת-ערב.

– מיד!..

הנער ממהר לקיים את הפקודה. נעים לו לאותו אנגלי-הרחוב הקטן להיות זריז ומקדים. חוץ מזה קשה לו העמידה בקרבת אדונו ונחפז הוא להיפטר ממנו: איזה ריח רע נודף מפי ה“ראַשיאַן”, גר זקן זה, כשהוא מדבר – שוֹקינג!…

(רשימות)

פרק א: דבר-הקדמה מאת המחבר

שם האיש, אשר סיפר לי – ובגוף ראשון – את כל הדברים הבאים לקמן, בטיילנו בלילות באחת מערי הבירה של ה“קונטיננט”, מאפס מקום ללין, היה חנינא מינץ. רעי זה בחייו היה צעיר יהודי לא-יפה, נמוך ועבה ומגושם, בעל עינים מושפלות ותנועות כבדות ונלעגות. הוא היה אומר: כשהוא מביט בראי, יש שהוא חושב על אודות עצמו, שדומה הדבר, כאילו טבע פעם במי שלולית וכבר התחיל גופו צבה ומתנוונה, ובאופן כזה משוהו משם – וארוכה לא עלתה לו. לא בפעם אחת ולא בסגנון ספרותי סיפר לי האיש את כל הדברים הבאים. בשעה שאירעו כל אותם המעשים ובאו קוי המעשים וצללי המעשים, היו פניהם, כמובן, אחרים ממה שנרשמו בזכרון בעל-הדבר וסוּפרו על ידו, לאחר עבור חמש-שש שנים, בקיצור ובאמרות מקוטעות בשעת התהלכות ברחובות בלילה מאפס מקום ללין. אולם אני, המחבר הדל, לא לבד שאין בכוחי להעמיד את כל הדברים על הויתם המדוּיקת, אלא שאיני יכול אפילו לרשום הכל כמו שנמסר לי באותו האופן האמנותי-הנפשי, לא המקובל-הספרותי, מפי רעי המספר. ולא עוד אלא שהכל יוצא, למרות הפרקים המיוחדים והמסומנים בידי, כאילו הכל נאמר בנשימה אחת. איך שיהיה – ומקום לא היה ללין, והרעבון לא הציק כבר, ולעשות לא היה מה, ואותו הרֵעַ המנוח עכשיו ובלתי נשכח מאתי, הכותב, עד נשימתו האחרונה – חנינא מינץ, זכרונו לברכה – סיפר לי קצת מזכרונות-חייו באותה השנה האחת. ובקירוב כך פיכו אמריו:

פרק ב: דבר-התחלה מאת המספר

אותה השנה שנת שלום היתה. דם לא נשפך בה, מלבד בימים יוצאים מן הכלל, כשהיה סיביליץ, סגן-האופיציר, בעל השפמים השזורים המחודדים בקציהם, והסנטר-טריפה, “יוצא מכליו” ביחוד, מריע, כשעיניו לטושות: “את הנשמה אוציא מכם, מזוהמים!” ומנפנף באגרופיו על לחיי החניכים-הטירונים, עד שדם-הנפש מבצבץ וקולח מתוך השנים; אף אנשים לא הומתו בה באותה שנה, לא מתוך קשתות פשוטות ולא מתוך תותחים כבדים; שעת שלום היתה: לא אויבים חיצוניים ולא פנימיים גלויים. בוקר-בוקר, בחמש וחצי, בין בימות-חמה ובין בימות-גשמים, היה החייל הממונה, השומר הער שהכל ישנים, עומד מתוך שממת הנפש שעם האשמורת האחרונה, שממת הנפש, שגם קצת מעין התלהבות-להרע היתה בה, משקיף מתוך רגילות על השעון של הקסרקט, נתקל מבלי משים בקולבים אשר בכותל-המערב, ומתייצב בצוחת-פקודה מהירה בלב החדר: – ל–קום! – – ומיד היו נעורים הראשים הגזוזים מעל כרי התבן והמזרנים המאובקים, ורעדה כהרף-עין התעוררות עצורה על האצטבאות, ונולד אחריה תיכף חפזון מקשקש של לבישת מכנסים, הנעלת סנדלים, הצעת ה“מיטה”, העתקת האצטבה ממקומה, הזיית מים ורשרוש המטאטא (“אל תכבדו כך – הזו מים, הזו!”), גיהוץ-נעלים במסירת נפש, צחצוח חגורות-העור, שפשוף כפתורי הנחושת, ריצה אל הכיור המזהיר והמבאיש, כשחתיכת בורית מעופשת ואלונטית כפרית מצוירת ביד. פיהקו הפיות של הרפים, והתמודדו הידים של בלתי-זריזים, והצליפה על גבם חגורת-העור של המפקח וכאב הראש, ושפעה מסביב-סביב אותה העגמה הקסרקטית, שאימה איומה מפעפעת בה והלב נלחץ ממנה כחץ תחת המסגר. ואז היה הבית מלא חשרת אבק וריקניות מדכאה וניגון של תפילה בקול אחד יוצא מתוך כל העדה שלפני האיקונין: – “אבי-נו ש-ב-ש-מ-ים”… אלא שהממונה הראשי מצטלב בשעת מעשה ומפסיק בחרפות כלפי השומר הנמוך ממנו על שהלז לא ישים לב לאלה הפראבוסלבים, בני הכלבה, המפגרים מהיספח אל המתפללים ועוסקים עדיין ברחיצה ובסיכת חגורותיהם, ולהני יהודאין מוכרי-כריסטוס, שמשטמטים איש-איש בזויתו ורוצים לשתות חמין… – הדביקם, סטיפאַננקוֹ, אל התפילה, את כולם; גם היהודים צריכים לעמוד כאן… – “י-ת-ג-ד-ל שמך”… – רדפם!… דלקם!… – “וסלח ומחל לעלי חובותינו כשם שאנו סולחים”… – – יהודים, אי נו, היכן הסתתרתם עם הגלוסקאותיכם הרכות? היחנקו, מצורעים! – “והצילנו מן השטן”… – בכותנות! אל הגימנסטיקה!! – והקול קולו של “האונטר” בעל השפמים השזורים והסנטר-טריפה. – שנת שלום היתה; שנת שלום גם מחוץ לכתלים, מחוץ לכתלי הקַזַרנות האדומים, וגם מבפנים לכתלים, בתוך כתלי הקַזרנות. מחוץ לא נשמעו בעת ההיא בשוֹרות משדה-קרב, לא ניגרו עדיין דמי מורדים ומתקוממים בראש כל חוצות ולא הופקרו עוד לגמרי חיי בני יעקב ובנותיהם בתוקף הפקודה והרָשות, ובית – שלום היה, שלום וברכה. שוקטה ותדירה היתה הסבלוּת, והפה הפעור לא צחק ברמה, והשוט העבה המכה מאליו תלוי היה עדיין בכרכוֹב שמתחת לתקרה; שנה אחת. – – – – – ברם יסוּפר-נא הכל על הסדר קצת, במנוחה פורתא ומבראשית הדבר.

פרק ג: בראשית הדבר

בשנת תר… נמלאו לחנינא מינץ עשרים שנה. בעת ההיא – והוא חי חיי אינטליגנט מבני מינו, חיי צעיר יהודי, ששנה גמרא ופוסקים ומדרש וזוהר, ופרש מזה, והתנפל על לימודים אחרים, ונפשו נתמלאה שוב, ונתרוקנה שוב – והזקנה באה עליה קודם זמנה. שאיפותיו עדיין רבות היו ומורכבות, אלא שעשירותו הפנימית התרחבה על חשבון עניותו החיצונית, ובמידה שבתוך תוכו היו, לפחות, כפי שנדמה לו, עולמות שלמים של רגשות ומצבים, באותה מידה היה בטלן ואפסי החיצוניותו ולא ידע כלום מהנהגה במילי דעלמא והמעשים בכל יום. הוא התפרנס מהוראה-לשעות, מתרגומים מלועזית – ומוצא למחיתו לא היה. מן האשה היה רחוק, מצרכיו הטבעיים לא נתמלא אפילו אחד, מחסוריו הדריכוהו מנוחה שלא מדעתו, מעשיו לא השׂביעוהו רצון ביודעים – וקיומו לא היה ברור כלל. לכאורה היה מובן מאליו, שצריך רק להיטיב, לעזור, להילחם ברע בכל האופנים ובכל האמצעים; לכאורה היה גם כן פשוט כל-כך, שבצדק הוא עם “הפשטות הטולסטואית” ולעולם לא יעשה אדם כלום, אלא ירגיז יצר טוב על יצר רע – וסוף הנצחון לבוא; לכאורה היה גם זה דבר שאין צריך לאמרו, אמת לאמיתו, כי החיים הפרטיים שלו ושל כיוצא בו, הנידחים החלשים, אינם יכולים להיות אלא מלאי פגעים ויסורים ולא יותר – אחרת לא תהיה ואין להרהר עוד בזה – ואף על פי כן גם בּירורים אלו לא היו ברורים… ולא היה ברור לו גם יחוסו אל השינוי הגדול שעתיד היה לבוא בחייו מקץ ימי הקיץ ההוא. כי, כאמור נמלוֹא נמלאו לו אז עשרים שנה, ואולם בדפי הפנקס שבבית-השלטון כבר היה רשום לבן עשרים ואחת, וממילא מחויב לעמוד לצבא. אותו הפנקס ואותו בית-השלטון היו בעיירה ח. מחוז ג. עיר-החרושת, כי חיים מנדיל מינץ, אבי חנינא, היה בין “נכתבי” העיירה ההיא. חיים מנדל זה בעצמו היה, אמנם, מילידי העיר הנידחה ו. אשר בפלך נ. הליטאית וכל ימיו התגורר בדריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה, ששם בנה לו בית, זו אשה, ושם נולד לו בין יתר זרעו, אשר לא מעט חלילה, גם בנו חנינא – אלא שפּאַספורט היה משיג לו שנה-שנה על כרחו ודוקא מהעיר הזאמוטית הנזכרה לעיל: ח. מחוז ג. נאמר כאן “פאַספורט היה משיג לו” ולא נאמר בלשון בני-אדם “לוקח לו פאַספורט” – הא למה? בכדי להוציא מלבם של טועים וללמדך, שלקיחת-פאספורט זו של חיים-מנדיל לא היתה לקיחה פשוטה, לקיחה בעלמא, כהלה הנוטל דבר מחברו בנקל, אלא לקיחה שנכנסת בגדר השגה, השגה קשה, שהיתה עולה לו מידי פעם בפעם בטורח רב וביגיעה מיוחדה ובקנאה גדולה באלה האזרחים היהודים “הקופאים על שמריהם”, דהיינו, שיושבים במקומותיהם ודי להם, בשעת צורך, לנסוע לאיזה מקום, בכניסה אל ה“אופּראַווה” פעם ושתים, בהסרת הכובע ובקידה קצת, בתשלומין של סכום ממון להני ספריא וכתבניא, בבזבוז מספר של אמרי-תחנונים, וכעבור שעות אחדות – והפאַספורט בידם הוא, בידם ממש, בידם ובאופן קל וחפשי כל-כך, העיקר: חפשי – בעוד שהוא, חיי-מנדל מינץ, שמזלו הטיל עליו לגור תמיד בלא-עירו, הוא – רק אחרי שהיו עוברים עליו שבועות וחדשים שלמים ללא-פאַספורט וכוח-סבלו היה כושל מהצעקה של הפלונית שלו, אם חנינא: “חיים-מנדיל, גזלן, עצל, עד מתי תהא “כך”? בקרוב יהיה יריד בפורעונושוק, צריך יהיה לנסוע, ואתה אסור בידיך וברגליך, בלי פאספורט, גוואַלד, מה יהיה הסוף?” – ורק לאחר שהיה מתחזק עליו לבו שלו, לבסוף, לגמרי, להיות נכון, כיעקב אבינו בשעתו, לדורון של רבע-הליטרא תה מן המובחר וצלוחית של יי“ש וכו' ולתפילה של “אדוני-הפריץ, רחם-נא” וכו' – רק אז היה בא לידי החלטה להיכנס אל האוריאַדניק של העיירה ולחתום שמו על מסירת-מודעה ומסירת-בקשה ולהריץ ממון, תשלומי מסים וארנוניות, אל מתא ח. שבמחוז ג. ע”י הפוליציה של ק“ק דריבינטשוק, שנא ונא, שרי ג., ייטיבו ויואילו פאַז’אַלויסטא, לשלוח פאספורט בשביל העירוני חיימא מנדליא מינצא. וכאן היה הלב דופק והמוח צוחק: כמה ערומים הם בני-ישראל וכמה מרמים הם את הרשות, במחילה מכבודה! הלא שם משפחתו באמת, שם בו., העיר הליטאית, עיר מולדתו האמיתית, היה דרייזס, דרייזס ולא מינץ, ורק אז, בימים ההם, כשבאה עת כלולותיו, כלומר, שעת חתונתו להיארס גם הוא ל”פוֹניה גנב“, הטיל מום באזנו ולא הועיל: אסיא רמאי הוה ולא עלה הדבר יפה, והוכרח, איפוא, להתחבא במקומות שונים יותר מחצי שנה, וכשהתחיל מתקיים בו הכתוב: “ולא יכלה עוד הצפינו” – שקל על יד ה”סטאַרוֹסטה" שבעיר ח. מחוז ג. ק“ן רובל בכסף הימים ההם ומצא “נפטר” שלא נמחק – ונשתנה השם דרייזס למינץ… מובן מאליו, שכאן בעיירה אין איש יודע על זה… הכא, בדריבינטשוק הכסילה, השוטים מדמים שה”פאַמיליה" של חיים-מנדל היא מנץ באמת… אך… ה“א פתוחה וסמ”ך אחריה: הס… דברים כאלה וכיוצא בהם לבא לפומא לא גליא, אף על פי שמן הצד השני, ברוך השם, עכשיו הפאַספורטים מתקבלים על הסדר ואין פרץ ואין צוחה. אף חנה-לאה – זו אשתו – וכמו כן רייזל, גָד’ל, חנינא, יחיאל-דוד, שרה-רבקה והקטנים – הכל נכתבים, ברוך השם, בתוך התעודה פנימה, שחור על גבי לבן, עם חתימה מתחת. אכן, גדולות היו הצרות – לא תיזכרנה ולא תיפּקדנה עתה – בתקופות הראשונות: אז צריך היה עדיין לפחד ביותר מפני “מסירוֹת”, צריך היה להעלים בחריצות את הסוד, וכל פאַספורט ופאַספורט היה עולה בדמים מרובים; ברם עכשיו… צריך רק להמתין ירחים אחדים ולהביא הוספה של שלוש ארבע ליטראות סוכר לה“פריץ” – והלב דופק… כן, כן, רחמי השם גדולים ואסור להתרעם… אלא שסוף-סוף, אשרי האיש אשר לא השתמט מעבודת הצבא, כי אז לא יאכל פרי מעלליו הללו כל ימי חייו ולא יאָלץ לשתות כוס התרעלה של חיים-מנדיל… כנראה מכל זה, העיק מאד הסוד של דרייזס-מינץ על חיים-מנדיל וגרם לו סכסוך-רוח ופחד תמידי לבל יגַלה הדבר, אף על פי שמן הצד השני היה ניכר בו לפרקים גם מעין שובע-רצון, שהוא – אחר הוא, סוד יש בחייו ואינו דומה לשאר בני דריבינטשוק דיתבי הכא כחמרא על דורדיא ואינם יודעים הכסילים, את כל האמת על אודותיו, על אודות חיים-מנדיל הסוחר-קטניות בתוכם. גבותיו של חיים-מנדיל היו מתכווצות בגערת-פחד ובלעג-ערמומיות, כשבני ביתו הקטנים, ובתוכם, ובפרט, חנינא, נער-החוּמש, היו מקיפים אותו בשאלות: מדוע זה כשהם כותבים אגרת-שלום לדודם בעיר ו., דודם זה שהוא אחיו של אביהם ממש, הם מצוּוים לכתוב: “לכבוד דודנו הנגיד והמופלג כש”ת כמהו' נחום-ישראל נ“י ה' דרייזס”? התם דריזס והכא מינץ? או שמא תאמר: אחיו מאמו הוא ולא אחיו מאבא? ואז יש שהיה חיים-מנדל האב, מרוב זהירות להסתיר סודו גם מבני ביתו, משקר ומיישב קושיתם בתירוץ דחוק זה של בן-אמו ולא בן-אביו. ואולם יש שלא היה יכול להבליג על תשוקת עצמו לספר, ואז – ביחוד מעת שגדלו חנינא ויחיאל-דוד קצת ועמדו על דעתם – היה הוא, בסגנון של מגלה טפח ומכסה טפחים, מספר להם על כל ההרפתקאות דעדו עליו באותה התקופה של התחבאותו… והיה מעשה ובאו לחפשו… ופתח את המכסה של חבית מלאה קישואים חמוצים ונכנס לתוכה… ושמע איך ש“הם” הולכים מסביב לחבית, ואחד מ“הם” עונה ואומר: חבית זו מה היא?… וקורא חברו: חבית של קישואים חמוצים… בקיצור, כפשע היה בינו ובין העבודה בצבא… העבודה בצבא – תסמרנה שערות הראש לשמע האסון הזה! – ואותם האנשים היו החוטפים? – מתרחבות עיני השומעים. הסבתא שלהם, אם-אמם, היתה ספּרנית בעלת כשרון, ומפיה ידעו היטב מה טיבם של החוטפים בימים ההם. – איזו חוטפים! – גוער בהם אבא – כסבורים אתם, כמה ימי שני חיי? בן ארבעים! בימי כבר עברה שעתם של החוטפים. סתם סטראַז’ניק היה, סטראַז’ניק ושלישיו מטעם בית-השלטון לעבודת הצבא.. שומעים אתם? וחנינא ואחיו ואחיותיו שומעים ושומעים – והכפור יורד על לבותיהם הרכים. ביחוד מתרגש חנינא, המיועד להיות גבר. אחיותיו אינן צריכות לפחד: נערות הן. ושנים הוא לומד מדברי אביו. ראשית, שבשביל להיפטר מעבודת הצבא טוב גם לשבת בחבית מלאה ציר חמוץ; שנית שהסטראַז’ניקים השוטרים דהאידנא, השלוחים מטעם איזה בית-שלטון, אינם טובים מהחוטפים של הימים ההם. החוטפים, לפי דברי הסבתא, היו יהודים, אף שהדבר לא יאומן, לכאורה, כי יהודים, אחינו בני ישראל, יהיו רשעים כאלה… ואולם השוטרים… נפלה-נא ביד מי שהוא – ובידם בל נפולה… עוד סבתא אומרת, שעד הימים ההם, עד הימים שיגדל הוא, חנינא, ויוטל עליו לעמוד לצבא, יוכל גם המשיח לבוא. הלואי! ברם סבתא עצמה, בשעת החגיגה לכניסת נכדה לחדר וכמו כן ביום שהתחיל ללמוד חומש, היתה ברכתה העיקרית, שיפדנו ה' מידי הגויים… הוי כמה נורא הדבר, כנראה להיות מסור בידי הגויים!.. לא לחינם עושה תנחום בעל בית-הריחים משתה ברכה על שלא נלקח בנו השתא… לא לחינם תרבה בכיה בשעת הטירוניה… לא לחינם הולכים הטירונים כצל, מעכבים את הקריאה בשבתות, מחוללים שערוריות, מכים את בעלי הזכויות, אינם ישנים לילות, משחיתים את עיניהם בכונה, מכחישים את גופם ע“י תעניות שתיית סממנין שונים… לא לחינם מרבים אז כל-כך לנסוע לצדיקים… ומספרת סבתא, שבאה ביילה האלמנה לפני ההורנוסטייפולי בצעקות ויללות: “בן יחיד הוא לי שמואל שלי! עין יחידה! אין לי זן ומפרנס אחר מבלעדיו! חיי אינם חיים, אם “ילָקח”… והראה לה הוא, יחיה, ראי, ובראי עמד בנה לבוש במונדיר.. אז פנה הוא ואמר לה, לביילה: – במונדיר נולד; גזירה היא; איני יכול הושיע… ברם, וכי חידוש הוא? ודאי שמכריזים על יהודי בשעת צאתו לאויר העולם: פלוני יעבוד ל”פוֹניה” ופלוני יצא לחפשי. מזל וגזר-דין… ושעבוד זה כמה קשה הוא וכמה נורא הוא. הנה בשעה שעברו גדודים דרך דריבינטשוק אל “המַניברות הגדולות”. שבת-נחמו; היום בוער, לוהט. כולם היו מסובלים, עיפים, מוכי שרב, צמאים, מכוסי אבק. התוף היכה לפניהם. כל הנערים, ואף הגדולים, רצו מבתיהם אל הרחוב לראות במחזה, וכל רחמנות לא היתה בהם! אדרבא, הנערים מקנאים ב“סולדאַטין”, והמשחק בזה חביב עליהם מאד. פתאים! אנשי-צבא בעצמם אינם שמחים כל-כך בחלקם. מילא הגויים – זהו ענינם שלהם, ענינו של עֵשו הוא קשת וחצים; וגם אנחנו בהיותנו בארצנו, על אדמתנו, היו לנו מחנות, גדלים, מאסף, חלוץ, חצוצרות… אבל עתה? הלא נורא לעבוד בצבא; חילול-שבת, טריפה.. ומה לנו מזה? אחד מהם נכנס לבית, לשתות קצת מים, והיו שני קישורים על הכתף שלו, ושאלו את פיו על זה, ואמר שרק בעל כלי-זמר מן היהודים יכול לעלות למדרגה זו של שני קישורים, אבל אנשי-הצבא שבמערכה מקרב היהודים אינם מגיעים לעולם, וגם זה לעתים רחוקות מאד, אלא לקישור אחד. מובן, עם שני קישורים כבר יש רוָחה קצת. בדרך, הוא אומר, אפשר גם לנסוע קצת בעגלה למי שיש לו קישורים, למי שהוא אונטר-אופיציר, אבל מה בכך? שבת… וליהודים גם לנסוע אסור וגם למדרגה של שני קישורים אי-אפשר להגיע… ישמור השם את כל היהודים מהיות בידי הגויים!.. הענין של “ידי הגויים” תפס תמיד מקום הגון בעולם-מחשבותיו ובחשבונות-חייו של הילד חנינא בן חיים-מנדיל מינץ.

פרק ד: המשך דבר

מילא בכן. חיים-מנדיל האב, כפי שנאמר לעיל, היה יליד ו. אשר בפלך נ. הלחטאית, התחבא, בהשטמתו מעבודת הצבא, בהרבה מערי פולין וּוֹלין ורוסיה הקטנה, נכתב בּכְתוּב ה“אופּראַווה של ח. מוז ג. הזאמוטית, ועיר מגוריו היא היא דריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה… אולם חנינא בנו, השני לרייזל הבת הבכירה, שנולד בק”ק דריבינטשוק זו, שהיה בה רק עד השנה העשירית לימי חייו, כי מאז גלה למקומות של תורה הרבה, והיה באיישישוק ובטילז ובקובנה ובסלוצק, ומשנתחמץ הלך וקבע מושבו בעיר אוניברסיטאית אחת שבנגב-רוסיה, ורק באותו הקיץ שנמלאו לו בו עשרים שנה, אלא שעפ“י חשבונו של בית-השלטון (הודות להתפתלויותיו, לחשבונותיו-המצאותיו ומטרותיו-לעתיד של היהודי האב בשעת מסירת מודעה לרשות מקץ שנה ללידת חנינא) כבר היה מחויב לעמוד לצבא, הוכרח לעזוב אותה עיר, להיפרד מהסטודנטים המכרים, להיפטר ממעשיו בה”אורגניזאציה" ולנסוע לג. העיר, לראות מה יֶעשה בו. מה יעשה בו – לא ברור, לא ברור… הנה במהרה, בקרוב, ימָסר כולו בידי אחרים, בידי אויבים, לעשות בו כטוב בעיניהם; חופשתו תינטל ממנו והוא יהיה לאיש-צבא, לעבד מוחלט – נו?.. את הסטודנטים שהוא רואה לא יראה עוד, את המעשים שהוא עושה לא יעשה עוד, את הספרים שהוא קורא לא יקרא עוד. איש-צבא יהיה. בצבא יעבוד – נו?.. דאגה היתה, אותה דאגה שהיתה בו על זה בכל ימי חייו. ויש אשר רכב על כנפי דמיונו לאמור: הנה רק עבור יעבור את הבור הקשה הזה, את השיחין הללו החפורים על דרכו, ואז יהיה חפשי לעשות כל מה שברצונו, ואז יעשה, יעשה, יעשה… הן אי-אפשר שיקרנו האסון הזה, שישתעבד ככל אלה האלפים והרבבות העובדים אותה העבודה הנוראה! אי-אפשר? ומדוע? במה נפלה הוא? אדרבא, להפך: אין כל תקוה, כי ינצל מזה. הלא מום אין בו. בריא הוא בכל גופו. אחרים עושים “המצאות”, אבל הוא הלא איננו מוכשר לזה. ובכלל, מה היחס הספרי הזה אל כל הענין? “עבדות, דיסציפּלינה צבאית” – הלא כל זה כמו שכתוב בספרים. להפך. אולי טוב לו, כי יתחלפו חייו אלה באיזה אופן… מה? האומנם? האומנם יש איזו אפשרות להתרצות על החרב המעופפת עליו? האומנם יש פינה נשכחה בקרבו, שבה ילמד זכות על אותה העובדה? האומנם אין אותה העובדה מעוררת בו רק זועה? הלא זועה היא, הלא נורא הדבר: ארבע שנים! אבל – עוד פעם – אין הדבר כך לגמרי. טולסטוי משווה לנגד עיניו את המטרה, את סוף המעשה במחשבה תחילה – רציחת אנשים – והוא מצווה להתנגד לזה באופן פּאסיבי, היינו לומר: לאו ולאו! לבלי לשמוע ולבלי לקיים את הפקודות, זאת אומרת… זאת אומרת – להירמס מיד ובאופן פּאסיבי… לא, לא! בזה כבר צדקה יותר האורגניזאציה. אדרבא! לבוא לתוך הקסרקטין, לקבל על עצמו את העול, להשפיע בכונה לטוב על יתר החיילים, להפוך את לבם ולקעקע את הבירה… והוא נסע לג. הטירוניה, תקופת הקריאה לצבא, היתה בסוף הבציר, בראשית החורף, אחרי חגי תשרי. ואולם הוא הקדים לנסוע לשם בחודש אב. הלא צריך לראות מתחילה… מה לראות? – שוב לא ברור היה יודע ידע, כי בנוהג שבעולם, הרבה ירחים לפני ימי הדין מתחילים לעשות הכנות: עומדים לשומא של בית-דין בנוגע למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברר וללבן אצל הרשומויות למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברור ללבן אצל הזכויות בנוגע המצב הגידול ולסיכום השנים דואגים לברר וללבן את הזכויות עפ“י מצב-המשפחה – וכיוצא באלה. זכות עפ”י מצב-המשפחה היתה לו למינץ מדרגה שניה. מפני שאעפ“י שיחיאל-דוד אחיו היה צעיר ממנו ורק בשתי שנים, הנה עפ” –הרשום בפּאספּורטו של חיים-מנדיל האב יצא, שיחיאל-דוד זה צעיר הוא ממנו בכל ארבע השנים הדרושות. ואולם בכדי להעמיד את הדבר על" אמיתו" ולהוציא את הזכויות לאור, צריך היה להביא לג. גם את אח, שהיה עולה ביותר מבכ“ז רובלים, כי מדריבינטשוק לבד עולה הנסיעה בט”ו, ויחיאל-דוד לא היה בדריבינטשוק, אלא במקום-תורה אחד מעבר לה. הבריות, אמנם מרבים מאד בהוצאות בתקופת פורענויות זאת ואין משגיחין גם במאה. ואולם, ראשית, הלא צריך שיהיה מה לאַבּד, והשנית, אין הנידון דומה לראיה כלל. כל אב ואב יהודי בעלמא לא היה גם “פועל מעולם אצל עצמו”, שיהיה בנו עומד לצבא, והוא, אבא, לא יהיה בשעת מעשה, לא יעשה כל מה שביכלתו ושאין ביכלתו, לא “יחפור את האדמה בחטמו”, לא ירעיש שמים וארץ; מה שאין כן בחיים-מנדיל, אבי חנינא, שגם הוא, יהודי ככל היהודים, בוודאי לא נפלה לרעה מאחרים, אלמלי יהיה יודע, שחנינא בנו יעשה שידוך הגון כשישתחרר. ברם הוא, חיים-מנדיל, ידע ואם לא ברור ביותר, כי בנו הלך בדרך לא טובים, כי לקוות ממנו אין מה ביחוד, וכי אולי – מי יודע – מוטב ש.. ש.. – בל יפתח פה לשטן – שיקובל חנינא שלו לעבודת הצבא. ראשית, תשים עבודת הצבא מתג ורסן בו לבל יתפרץ ולבל יתערב עם שונים, מה שקשה הרבה יותר מן השעבוד. ואם ירצה רק השם, ואם יתן אל לבו הוא עצמו, אפשר עוד שיתקן שם את מעשיו. ורואים אנו, שבחורים ישרים שבים משם יראי שמים לטוב להם. אֶט, עבודת הצבא דהאידנא אינה זו של לפני עשרים שנה – הרי אחת. והשנית: יחיאל-דוד הקטן, שהוא מתנהג בחסידות ואינו עוזב את לימוד-התורה וטוב הוא מאחיו בכל הפרטים, קונה עי“ז שיקובל הבכור לעבודת הצבא ח”ו זכות ממדרגה שלישית, שהרי פניו פני זקן, וכשיעמידוהו לשומא בשעתו יכירו בו שהוא בן י“ט, ונמצא אח אחד עובד, והלה בן זכות ממדרגה השלישית. אמת, עדיין לא שמענו, שאב לא ידאג לבנו בכורו להוציא מעבודת הצבא, אך חיים-מנדיל הלא אחר הוא: הוא בעצמו ירא לבוא לאותו המקום, שאין איש יודע אותו שמה, ונמצא קושיות שונות מתעוררות… ובר מן דין, מי כמוהו יודע, שטוב לו לאדם לבלי השתמט והיפטר מעבודת הצבא. – הניח גם חנינא את הדבר כמו שהוא. אילו היה כותב מכתב לידידיו באותה העיר האוניברסיטאית, “אין כל ספק” שהיו שולחים לו את סכום-הכסף הדרוש בכדי להביא את אחיו הנה, ובפרט שהרבה בעלי חובות נשארו לו שמה. אך ראשית, מי יודע אם ישלחו, והשנית, מה יהיה אם יבוא גם אחיו הלום, אפשר שישומוהו כאן עפ”י מראהו, ואבא כותב, שגם זקן צמח לו, שלספרו, ואצ“ל לגלחו, אינו רוצה בשום אופן. ולבסוף: אם נניח גם, שאחרי ככלות הכל יצלח בידו להוציא לאור את זכותו – מה תועיל לו? הלא כאן מקבלים גם בעלי זכות ממדרגה הראשונה. ובכלל – כל הטיפול הזה… להיטפל עם הפּוליציה ובתי-המועצות לעבודת הצבא… כי דבר זה, כידוע, הוא מן הצדדים הקשים והכואבים ביותר בחיי היהודי בנוגע לו בתור אזרח ואיבר לחברה. גם בן-הארץ בעצמו אינו אוהב את ה”רבע" ואינו אוהב לבוא עמו בדין ודברים. אך אין כל דמיון בין אי-נעימותו שלו לאי-נעימותו של היהודי הצעיר בדבר הזה. הכלבים שבחצר והשפחות והמשרתות והסוכנות, והשפה שאינה שגורה בפיך, והגויים השיכורים שהם-הם פקידיך, והמחלקה בעצמה – הראשונה, השניה, השלישית הרביעית, או השדים יודעים איזו – והשוטרים אנשי המשמר היושבים והמתהלכים, המפהקים והלועסים… מובן מאליו, שאי-טיפול בזה עוד הרבה את מבוכתו של חנינא. הוא שכר לו איזו פינת-גג בבית-מפולת, אשר חור במקום חלון היה פתוח לה כל הימים וכל הלילות, והבעלים לא מצאו לנכון לתקן את זה. הבעלים התגוררו ברחוב אחר, והשוכר את הבית היה יהודי סרסור ששכן מתחת ושאחרי היוודעו, כי שכנו מיועד הוא להיות איש-צבא, בילבל את ראשו בעצה אחת, כי יקצר את רגלו. הוא הסרסור, העיד בעצמו, שכבר קיצר רגל לא אחת. ורובם של הנקצרים נשלחו לקומיסיה ויצאו לחפשי. אותו הסרסור היה לבוש, בין בימות השבת ובין בימות החול, קפּוֹטה ארוכה בעלת ארבעה כפתורים ורכוסה תמיד בכפתור התחתון. אולם כשהוא מתחיל לדבר, הרי הוא, מבלי שתכיר בזה, רוכס את השני אשר למעלה ממנו. עוד רגעי-שיחה אחדים עוברים, הוא מתחיל להשיאך לדבריו בהתפעלות – והכפתור השלישי רכוס. להלן, כשהדבר כבר נוטה להגיע לקצו – כל הקפוטה רכוסה. ותמה אתה: מתי וכיצד רכס את כל הכפתורים ואתה לא ראית ולא התבוננת? – באמת פאַני מינץ, באמת – טען הסרסור ודיבר על לבו – באמת אין זו הטלת מום. חס ושלום. הס מלהזכיר. הרגל נשארת בשלמות, אלא שיש בזה המצאה, אומנות כזו יש בזה ונעשית ע“י נעלים מיוחדות לזה. רמאות יש בזה. ובאמת לא הוא הוא העושה, אלא ששותף יש לו במעשה-נס זה. מפני מה אין מר מינץ רוצה לנסות? אבל מר מינץ לא רצה לנסות. הוא התהלך קודר. החוצות של עיר-החרושת הגדולה ג. המו ורעשו. והבריות נחלקו בעיניו לשלושה חלקים: א) מאושרים, שאין עליהם כל עול “פריזיוו”, שהיכולת בידם לעסוק במה שלבם רוצה ואת יום-הדין כבר פטרו, או רחוק הוא עדיין; ב) אנשים שכבר ניתנו בעול, שכבר הבגדים האמוצים עליהם והרי הם כבר באותו העולם, שאעפ”י שמצבם עבדוּתי הוא, טוב הנהו ממצב של – ג) האנשים שכמותו, התלויים בין שמים לארץ… ומשעממת ביותר היתה לו ההודעה, שהודיעה בעל מעונו, כי במקומות הללו אין מאמינים ליהודי הבא ואומר “יוסף בן שמעון” הוא, מפני שכאן נוהגין מי שהיכולת בידם לשלוח “מלאכים”, היינו בחורים אחרים, בעלי מומים חרוצים או “בריות לעשות פליטה”, במקום בניהם הבריאים, שאינם רוצים להימסר ולברוח לאחר כך, והרשות יודעת זאת ואינה מאמינה גם לצדיקים ולישרים, וכי ע“כ יוטל עליו, על מר מינץ, להשיג עדות, שתעיד על עצמותו, שהוא הוא חנינא בן חיים-מנדיל מינץ ולא אחר – ולקבל על זה תעודה. – ומה אם לא יאמינו לי? – שאל חנינא – לא יאמינו לי… ובכן? – ובכן יאסרוך וישלחוך אל מקום מגורי אבותיך, עד אשר יעידו בך שם שנים-עשר בעלי בתים כתוב וחתום, שאתה הנך חצקיל בר' שמריל-גרוֹנם לוֹקש. מבין אתה? וההובלה תהא לא במרכבה רכה רתומה לחמישה סוסים, כי אם בדרך האסירים, והדרך יכולה להימשך ירחים שלמים. ועד שתועד ותקובל יעבור ראש-השנה שלהם, ואז תוכרח לעבוד עד השנה השנה הבאה שלא בחשבון. מבין אתה? ובכלל, אם אינך יכול לבוא בדברים עמהם – מהיכן אתה יודע, שבשנה הזאת עליך לעמוד לצבא? – עפ”י הפאספורט הישן אשר לי. אין משגיחים בפאַספורטים. עליך היה להיכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” ולשאול. ואולם הוא לא נכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” עד עבור עוד שבועות מספר. וגם שם לא נודע לו דבר, כי יום גנוסיה היה – ואל השולחן ישב רק פקיד אחד צהוב וטבול בכל אותה התועבה הבאה מבטלה, מבערות, משרירות-לב בלתי מוגבלה, שכל הטשינובניקים טבולים בה. – מה דרוש? – רצוני לשאול… לבקש את כבודו… איך שאני רוצה לדעת בבירור ע“ד מצבי… בנוגע לעבודה בצבא בשנה הזאת… פלוני נתן עיניו במלבושיו של המבקר. – מהיכן אתה? – מעיר ח. אשר במחוז הזה. – ושמך? – מינץ, חנינא. – חינינא? שרוּל? באמת? שרול ולא איצקה? ואני אומר: איצקה. לך, איצקה. איצקה יעמוד לצבא בשנה הזאת. ומי אשם בדבר! – קרא בעל מעונו הסרסור, כשסיפר לו דברים ע”ד ביקורו בבית-המועצות – רוצה היית שיענך הפקיד כך, בלי כל נתינה מצדך? חינם לא יענך לעולם, בשום אופן. אילו הייתי נפנה, הייתי אני הולך אתך… הא? נו, עתה לכה ואיעצך: בוא אל הלשכה של שר-החיילים. מבין אתה? בלשכה היתה העבודה מרובה. הרבה אכרים עמדו בביאה. הכתבנים התרוצצו מפינה לפינה. המפקח, אופיצר לבוש מונדיר שחור, צעק וצוח וחירף וגידף. הוא, מינץ המבקר, המתין ארוכות. לאחרונה פנה אל כתבן אחד: – במטותא, יגד-נא לי כבודו… אני רוצה לדעת… – מה היהודי רוצה? – הפסיקו האופיצר אגב ריהטא. – ואַשֶה בלאַהוֹרוֹדיה.. לימד הוא את לשונו. – הנך מחיל-מילואים? חיל המילואים ברוסית: запасныe. מינץ, שלא היה בקי בטרמינים הללו, דימה כי גם הוא запасной, מפני שהלא הוא עומד למלאות את שדרות הצבא בעתיד הקרוב, ולפיכך ענה: – כן. – ומה אתה רוצה? – אני רוצה לדעת, אם בשנה הזאת עלי לעמוד לצבא… האופיצר נתמלא חימה: – פטרוב! – ציווה על הכתבן – גרש את הז’יד הלז וכבדהו בצוארו! הוא יצא, ועד יום-הכֶּסֶא לקריאת הטירונים לא יסף לבוא לאיזה מקום ולשאול דבר לבירור מצבו. ויום-הכֶּסֶא בא. שעת עמידה לצבא באה. מבשרי התקופה הזאת – שבועות מספר מקודם – היו כנופיות הצעירים הבטלים – נמוכים, רזים, ילדים מגודלים – שהיו עוברים בסך בסנדלים מסומרים ומנענעים בידיהם ומתרעמים, ומחרפים, מקללים, ומאיימים: – אנחנו יוצאים לתליה בעדם, בעדם, המיוחסים, איננו מטילים מומים בעצמנו, איננו בורחים למדינת הים, והכל בשביל שלא תגיע הצרה אליהם, המיוחסים! ועוד יש להם ההעזה להשיב את פנינו, לשלחנו לצבא ריקם! לא! לא פחות מארבעים רובלים לכל חד וחד, לא פחות! את כל שניהם נעקור מפיהם! והשמועות היו באות. בעיר סמוכה פלונית חוללו הטירונים סקאַנדאַלים נוראים כלפי בעלי הזכויות; בעיירה אלמונית לא הניחו להתפלל בימי החגים; שם עיכבו את הקריאה שבתות מספר רצופות; כאן הפילו ספר-תורה לארץ בשעת ההקפות! ונאנחים היו בבתי מדרשות: – שחוק הוא החבריא דהאידנא? מלתא זוטרא החבריא דהאידנא? נקל לשער, החבריא דהאידנא – ממשלה בידי חייטים וסנדלרים!.. וקול המונם של החיים נתגבר. האכסניות של העיר ג. נתמלאו אכסנאין מכל הערים הקטנות שבמחוזה ואף ח. במשמע. באו הטירונים עם אבותיהם, אמותיהם, אחיותיהם, בני משפחתם והסטאַרוֹסטה (ראש) שלהם בראשם. גנחו ונאנקו ונתעוררו הלשונות והאינטריגות והדין ודברים והפלפולים השונים בין איש לרעהו וצף למעלה כל אותו הבלבול המשונה, זו הבריה בדמות ראש בלי עינים, הנראה בכל מקום שבני-אדם – וביחוד יהודים – מתכנסים לאיזה “יריד”. נחגרו המתנים החלשות ונתנודדו הזקנים השחורים ועלו האגודלים המכוסים באבק-טבק ונתרחב כוח-ההמצאות של העוסקים בצרכי ציבור והדואגים לעניני הקהל. הטירונים גופם חשו עצמם גיבורי היום ואפשר היה להכירם בנקל – את אלה הננסים במיני “קוּרטקוֹת” מיוחדות ובנעלים מסומרות גבוהות – עפ“י אופן מדברם המיוחד ותנועותיהם המיוחדות, שעמדו והכריזו: אנחנו יוצאים לצבא!.. ההוספה כבר היתה תלויה בטבעו ובטיבו של היוצא. יש שהוסיפו במראם: “הֵי, הֵי, לגבי בני-חיל כמונו עבודה זו לא כלום היא, ואנחנו צוחקים לכם ומתגאים עליכם!” אולם הרוב כפף את ראשו ואמר: רחמנות! צער בעלי חיים! חוסו עלינו, יהודים בני רחמנים, ראו עמידתנו… אבדנו, אבדנו”. היו כאלה שאיחדו בתוכם את שתי ההבעות הסותרות זו את זו גם יחדיו. ביחוד נקל היה להכיר, מי הוא בגפו ומי משאיר אחריו אשה, ילדים, או ארוסה, לכל הפחות, – “כלה”. לרוחב הרחוב אשר אצל בית-המועצות עמדו הרבה עגלות-כפר רתומות לסוסות דלות ורעבות וטעונות איכרים ואיכרות ב“סרמיאַקים” ולועסים לחם וקישואים. צילצלו פעמונים. ה“רֶקרוּטים” בעצמם היו מבוסמים קצת והתנודדו כעיוורים, מי עם “הרמוניקה” ומי שמח בעלמא. והאבות והאמות שהביאו את בניהם לכאן, ברגש קהה של מביאי קרבן עולה, ישבו על העגלות. זקני התיש הצהובים התנודדו והאמות ניענעו בראשיהן ושמו אצבע מתחת לסנטריהן. הכל לעסו את קישואיהן. הסוסים, ששק של שחת היה תלוי על פניהם, נערו ולעסו גם הם. – נו, ואתה עומד לבדך? – פנה הסרסור בעל מעונו של מינץ אל שכנו, כשראהו עומד בדד בקרן-זוית שבמסדרון בית-המועצות; שמח היה האי גברא להיראות כמי שיש לו עסק בכאן לאחר שהתרוצץ שעות אחדות לבטלה – מהרה יתחילו להקריא את השמות ואז תדע אל נכון, אם מן הנמנים הנך אם לא? – הגם הוא טירון? – תחב יהודי אחד את חוטמו לבין המדברים והורה באצבע על מינץ. – כן, ענה האחרון בבושה. – כך? השמעתם? בזכויות? בלי זכויות? – בלי. – בלי זכויות? השמעתם? מאין? מהיכן? – מח. מח.? מה שמך? מדוע איני מכירך? מינץ? יש משפחה כזו אצלנו. ובכן חיים-בר החנוני הוא דודך? לא? אני הנני מח. בעל-עגלה הנני. את ה“פריזיווניקס” הבאתי. ובאמרו ה“פריזיווניקס” היה קולו כטוען את ה“פריזיווניקס” – מחותן אני בכאן! – אֶט – הוסיף בעל העגלה – ולמה אתה עצב כל-כך? בימינו אין העבודה בצבא נוראה. אדרבה, התבשיל והדיסה של המלך מבריאים. שם מיישרים את הגב של בני-נשי כמוך. – הוא הדבר, – נתקנא הסרסור במדבר בלי הפסק – זה הלא אני אומר. מה אתה שותק? מה אתה מביט בשִניהם? בוא ואמור: “אני הנני בחור עני; אני הנני בלי זכויות; אם לא תתנו לי להוצאות הדרך אעשה פליטה, ואתם תהיו כפרתי!. אילו היה הדבר שייך… – אֶט – התגרד בעל-העגלה באבנטו ודיבר יחד את הסרסור בלתי מכרו – את הפרחח הזה לא יקבלו. – לא יקבלו? – תמה הסרסור – מפני מה? שמא קטן הוא בקומתו? – מפני שאני אומר: לא יקבלו! – גזר בעל-העגלה כמנבא מפי הגבורה ולא נתן טעם לדבריו. בעל-הדבר בעצמו לא שמע כבר את הפלוגתה החמה שנתעוררה מיד בין הסרסור ובעל-העגלה בנוגע להשאלה: יקבלו או לא יקבלו; כי נקרוֹא נקרא, בתוך כל הטירונים הניצבים, אל בית-המועצות פנימה. ואולם מאזניו לקרביו השתפך הנטף: לא יקבלו, לא יקבלו; מי יודע, אפשר שבאמת לא יקבלו… ובתוך חדר-בית-המועצות הרחב פנימה היה ערבוב מייגע של טירונים בריאים, של אמות נאנחות, של יהודים חולים מקווים לחופש, של שאון ואי-סדר ומפקחים על הסדר. בפתחים הועמדו שומרים לבלי הניח לזרים, לבלתי נצרכים, להיכנס, ולמרות זאת היה כאן הרוב – זרים, בלתי נצרכים. הכל היה טרוד במצבו הוא ובמצב הקרוב אליו, והכל הוגיעו אחרים בעניניהם שלהם ונפלו למשא והתייעצו והתרעמו ונתענו. דומה היה, כאילו הדאגה של כל אחד ואחד נתקלת בזו שלנוכח פניה, והיא מתמרמרת, מושחרת ונעשית קשה וכבדה ביותר. הכתבנים והפקידים, שהתרוצצו ממקום למקום וניירות בידיהם וקריאות של “He галдитe” בפיהם, ויתר מקימי הסדר עוד הגבירו את הטורח והקושי ואותו הענין שאין בתוכו כל בינה ושאין לו שחר ושאין צורך בו כלל. והאיכרים, למרות פחדם הטבעי, הכפרי, הפראי, למראה פקידי העיר שלא הורגלו בהם, ולמרות התמהון, המחכה לפתרון, שקם בעיניהם מכל אשר מסביב להם, לא חדלו להכריז על קיומם. שאון זה קשה היה ומכוסה אבק ונדמה שאינו נברא ע”י האנשים הנאספים, אלא שהוא בורא ושולט ומטביל את כל אלה בגליו. התחילה קריאת השמות. – אנדרי זמיאנקב! – אני! – פטרוֹ קרצ’ארגה! – אֱהה! – סאוויל סאוויליוב! – כאן…לאחרונה התחילו לקרוא גם ליהודים. – מוטקה שוּסטר! – כן. מוֹשקה מיאסה! – אני. בֶּריל גוֹלדשטיין! – פה. עד: – חנינא מינץ! – נו… יחיאל-דוד מינץ! דממה. – יחיאל-דוד מינץ! אין עונה. אתה חנינא מינץ? – אנכי. ואיה יחיאל-דוד מינץ? – אחי? – יהא: אחיך. השדים יודעים אתכם, אם אח אתה לו ואם לאו. גם הוא רשום. היכן הוא? – בבית. – באיזה בית? – בבית-אבותי. – ולא בא? – כלום גם הוא היה צריך לבוא? – כך רשום. קנס! ואתה הנך חנינא מינץ? – כן. אני חנינא מינץ. – והיכן תעודת-עצמותך? – אין לי. – כך?? הפקידים נתנו עין איש ברעהו – ונבואת הסרסור מתמול שלשום מתקיימה: המקריא ציווה בעיניו על אחד השוטרים מן הניצבים מסביב להוביל את “האיש הלזה” אחריו, ואת “האיש הלזה”, כלומר, את חנינא מינץ, ציווה ללכת אחרי השוטר. השוטר הכניסו אל חדר-משמר צדדי ואחרי העמידו שומר עליו יצא. הדלת נסגרה על מסגר.

פרק ה: נס נעשה למינץ והוא מתקבל

חנינא מינץ נמסר לעבודת הצבא לא באותו היום שנמסרו כל בני גילו, כי אם ימים אחדים אחריו, לאחר שהספיק בינתיים להיות מובל רגלי מהכא להתם ומהתם להכא, אל ח. העיר ובחזרה, ששם צריך היה למצוא עדים שהוא-הוא מינץ ולא אחר; לאחר שהתגולל לא לילה אחד על האצטבאות של “מקֵרות” העיר ג. והעיר ח. ללא אוכל וללא שינה וללא תקוה לצאת מן המיצר, ולאחר שנמצא לו חומר די והותר לחשוב מחשבות על דבר כל אי-הסדרים אשר בין היהודים ובכל הנוגע ליהודים. הרפתקאות רבות ושונות, גדולות וקטנות, מגוחכות ונוראות ומכאיבות-מכאיבות, עדו עליו, עד אשר זכה, לאחרונה, ביום שמש שאחד להיבּדק ערום ולהימסר.

שעות רבות, מבלי ראות פני איש, התהלך מינץ בודד בחדר הפנוי והסגור, שאף ספסלים לא היו בו, ואין צריך לומר: מוצא לצרכי בני-אדם. שעות רבות – עד אשר התחילו מכניסים אליו חברים להסגר מבני גילו, מאלה שכבר “נלקחו” בהחלט או נועדו לבחינה שניה, מה שקורין “איספיטאַניה” בלע“ז. כי חוק הוא לאנשי-הצבא מבני ישראל אשר בליטא, החשודים על הבריחה, להיות נתונים במשמר מיד כשהם נמצאים ראויים לעבודה, וחובה עליהם לשהות שבועות מספר ב”מרכז-המאסף" עד היקבע בפקודה מקום-עבודתם ועד הישלחם לשם – בהבדל מבני עם הארץ, ואף מבני עמי הנכר, שיש די אמונה בהם, כי ימָצאו לדורשיהם ביום הדרוש, ולפיכך הם הולכים לבתיהם בשלום לכל ימות בין הזמנים הללו עד הישלחם אל הלגיון.

הצעירים המיועדים-לצבא הללו, בבגדיהם, בגדי חול, נדחפו החדרה איש אחרי רעהו, ועל פני כל אחד בת-צחוק חוורת, טיפשית, כאומרת: “עתה היתה כריתת-בריתך שלמה: נימלת ונהיית לבן המלכות!” – ומיד כוסו שני החלונות של החדר מעברם השני בפני יהודים, פני מכרי השבועיים, פני אחיהם וידידיהם, אמותיהם ורעיותיהם, אבותיהם ודודיהם, והתחילה שיחה כבירה בפה ובתנועות על זכויות שונות ועל מדרגות שונות ועל בקורת הרופא ועל הטלת מומים ועל ישיבה בתענית ועל שתיית טבק לשם סכנה ומשחק בקוביה שבועות שלמים ברציפות בכדי שלא לישון בלילות ועל אמריקה, ושוב על אמריקה, ועל שלוש מאות רובל – וגדולה מזו היתה הצעקה בוודאי, אלמלא השומר, שחשב לו לחובה לגרש את ה“יהודים” מעל פני ה“אסירים”.

מראה החדר היה כמראה כל חדר ריק העומד לשכירה בלי כלים. צורה של כלא לא היתה לו. על כן חרה אף וייניסקר מאד בשומר על קראו למו “אסירים” והיה שולח לשון מאחריו ומבדח בזה את דעת הנאספים. וייסינקר זה, ליביל וייסינקר, היה מין בריה נמוכה,בחַלט ארוך ובמכנסים – טלאי על גבי טלאי. פניו היו פני קבצן זקן; עיניו ירוקות, חודרות וזועמות. צמח של שערות אחדות שחורות ונרפשות היה על סנטרו ומקום שפמו שמתחת לחוטם היה מכוסה כולו באבקת טבק אשר אהב להריח בה. הוא דיבר כל העת בשבח מיעוט-כוחו, והיה משתטה כל אותו היום, והתפאר שיש אשר אמר לשנות את טעמו ולהתחפש ללקוי ברוחו, כדי שייפדה על ידי כך (“מי לא יאמין שאני מטורף, מי לא יאמין?”), אבל הוא מצא שאין צורך בכך: הוא לא יעבוד גם בלאו-הכי, בשום אופן לא. הוא נשלח עתה לבחינה. זה לו לא “הברוך-הבא הראשון”. הוא כבד נבדק גם אשתקד וגם לפני שנתים. הוא נדחה משנה לשנה. עתה הפעם השלישית – וחסל. או, ליביל, הללויה!

קטן ורזה היה גם חיים – חיים “סתם”: כך קראו לו הכל (מאיזה טעם קונספיראַטיבי) ואפילו לא-חבריו, שידעו אותו מקרוב – אבל פניו כולם אמרו: לא שמחה מעושה ולא יגון דומם, ומצחו – ממשל-ברוח מיוחד. אך נכנס הלזה החדרה – ומיד התחיל לעבור מיד ליד קול קורא בז’ארגון: “אל אנשי-הצבא”. הוא השיג תיכף בשביל הכנופיה הרעבה לחם ונקניקים ממולאים יבשים. מינץ לקח אף הוא כדי חלקו פרוסת-לחם, אבל לא נגע בנקניקים, כי זהיר היה מלאכול דבר מן החי.

מבלי פנות למאן-דהוא ביחוד, התרעם מיוחס, בחור צהוב, שמן ומרושל, בן-עשירים מווארשה, ששתי אצבעות היו מקוטעות לו ברגלו השמאלית. הרי צרות אלו של ישיבה זו אינן אלא כעין הוספה, חי נפשו; מגדנות ופרפראות, קינוח-סעודה! וככלותו את הטיראַדה-התאניה ישב לבדו באחת הפינות, שרוי כולו בעצבות וזעף והעויה מיוחדה, שחיכתה ודרשה, כי אתו יתנהגו באופן אחר. ואמנם, לא עברו שעות מועטות וכיסו של דודו הפבריקאנט שבג. העיר בא לרווחתו, והכל ראו כיצד הלך לו מזה מיוחס דנא, מלוּוה על ידי אמו ואחותו הנאה, והוא פיסח קצת ברגלו האחת.

לפנות ערב, ככלות ישיבת היום של שרי בית-המועצות, הוצאו גם מינץ עם חבריו מן החדר הסגור. האולם הגדול והסואן לפני שעה היה ריק, ורק מסביב ל“אסירים” שתו שומרים ואנשי-צבא הרבה. ברם הרחוב אשר לפני הבית היה מלא מקצה עד קצה. ה“לויה” לפי דברי וויסינקר הרגזן, היתה צַה-צַה-צַה – ושריקת שפתים ממושכה לאחר זה. שאון-היהודים העלה קצף גדול במחנה שומרי הסדר. בצאתם את החצר, הובדל מינץ מכל אנשי החבורה: זו עברה אל “מרכז-המאסף”, והוא הודל בידי שני אנשי-צבא אל בית-המשמר של המחוז, כדי להישלח משם ממחרת בבוקר אל ח. יהודית אחת כבת ששים שבה באותה שעה, שעת בין מנחה למעריב, במהירות של זקנה מבית-התפילה הסמוך אל ביתה. כראותה איש יהודי מובל בידי שני “יוונים” ניצבה על מקומה, ניענעה בראשה והקמטים שבעיניה ובלחייה התכווצו.

• אין דבר, סבתא, אל תדאגי לי, לכי לדרכך – ביקש מינץ לקרוא לה, אך אחד ממלוויו הבהילו מבלי משים בתנועת ידו והקול לא יצא. גרונו של המובל היה יבש ביותר מצמא, והלילה פרש את כנפיו על ג. העיר.

בחצות הלילה, כשנרדם מינץ על האצטבה הקשה, הובא אליו מ“מרכז המאסף” כל אותו המחנה של מיועדים לעמוד לבחינה שניה, ומאותו הלילה ואילך התחילו להתגולל מסביבו ועל הרצפה חליפות-חליפות, עבור ושוב, יצורים חולנים, אשר אל חלים עיניהם נשואות. מישמשו כל אלה בלי הלף בעיניהם, באזניהם, בחוטמם, בחזם, בבית-שחים ומתחת לבית-שחים, בחנו את מומיהם והתהללו בהם והתווכחו עליהם והביאו ראיות משנה שעברה ומפלוני ומאלמוני. ונשמע באותו החדר הסגור קול קינה: “אוי ואבוי, מה פשענו ומה חטאתנו, כי באתנו הצרה הזאת? הגנבים אנו, אם מסרסי-כיסים? הלא טוב ל’הילקח' לחלוטין מאשר לעבור תחת השבט על העינויים האלה, להתגולל כאן ברפש, לשבוע נדודים, מבלי אוכל, מבלי משקה”… ולעומתם היו אחרים מוכיחים, כי טובה התקוה בכל אופן, כי טוב ללכת ל“וָספיטאַניה”…. אלא, שמכל מקום לא כך היתה המלוכה צריכה להתנהג עמם. ממה נפשך: אם כדאים הם ויקובלו – הרי ודאי ובוודאי שצריך היה לנהוג כבוד בהם; אלא מאי? לא? פשיטא, שאין לעשות בהם השפטים האלו. הנה השומר מתפרץ פנימה ומחרף ומגדף ואינו רוצה להביא אפילו מעט אוכל בכסף…. ועל כל אלה בוקע קול בּוראַק, “וָספיטאַניק” מברדיטשוב, היושב על משקוף החלון ושר בקולו של פעוט:

איך האב דיר געזאגט

און געזאגט,

און געזאגט:

אז חנוכה טאר מען ניט,

אז חנוכה טאר מען ניט – – –

ומיד צורתו הצנומה מקבלת הבעה של כוסף ושל נצחון ושל לחלוחית מוגרת:

אבער מיטן גראָר

מעג מען דאך יאָ,

אבער מיטן גראָר

מעג מעט דאך יא…

והכל מתדבקים אליו ומנגנים:

האלט זיך איין,

האלט זיך איין –

והוא בעצמו נחנק מחיוך של הנאה:

איך קען זיך דאך אבער ניט איינהאלטן!…

אַנאַלטין, אַנאַלטי – סולדת נפש השומר המאַלוֹרוֹס על פעיטות נפשם ופעיטות מנגינתם של המזמרים – תבוא המגיפה עליכם, יושבי בטל, יהודים! מפני מה אינכם מכבדים את הבית? “חאַטקה” (מעון) זו שלכם היא?! הנני עליכם במטאטאי!

והשירה נפסקת.

---

אל העיירה ח. הובל חנינא מינץ רגלי מכפר לכפר, ובכל כפר וכפר היה מתמנה עליו איכר אחר ללוותו, ובכל כפר וכפר – כשישה היו בערך – היו מסובבים אותו יושבי המקום ומביעים את דעתם, מה צריך היה לעשות, אלמלאי הכוח בידם, לאלו הנודדים, שנתרבו בימים האחרונים, וכל הצרות הן מהם. נחלקו הדעות. הללו אמרו: צליבה, והללו – מסמרות אל הבטן! עטוף ברעב, נדכה ובלי כוח, עמד לפני שופטיו ושתק. ביום שלישי בצהרים הובא ככה אל ה“סטאנוֹבוֹי פריסטאב” של העיר, ושלח השר לקרוא לזקני הקהילה, ושאל את פיהם, אם מכירים הם את האיש הזה, שמינץ הוא, ואמרו: “לא, מעולם לא ראינו את הבחור הזה ולא ידענו”. ונשלח הבחור על עקביו אל בית-המשמר שבג., והפעם דוקא בדרך-המלך, מפני שאירע שז’נדארמים נסעו באותו יום לתומם אל עיר המחוז בדבר איזה מעשה-גניבה, ונמסר הוא על ידם. והיו הז’נדארמים כל אותה הדרך מספרים ועוסקים בגנבים, בגניבות ובזונות. ועלה עליהם בנידון זה ובספורי נפלאותיו הרכּב, אחד מבני מכבי האש, בעל פנים שחורים כפני צועני, שנטפל עליהם בתור עד ובתור מרגל חרש. ובאו בנשף אל עבי היער אשר בדרך וירדו כולם מעל העגלה. אז הפנו הז’נדארמים את ראשיהם אל הרכסים והבקעות אשר הלאה מימינם, מעבר לאילנות, ופלוני השחור אתחיל לדרוש מאתו, מאת מינץ, כסף, “שכר-העגלה”, ולא – פה תהא קבורתו. אל תעלה על לבו מחשבת בליעל לומר: אין לו. אין איש מחויב להובילו בעגלתו חינם. ושמעו האילנות הגבוהים באותה שעה הד קול מכות אטומות וקול בכי רפה וללא-הועיל מן התל הסמוך.

———

בשוב מינץ אל בית-המשמר שבג., ותעודת עצמותו אין אתו, היו רוב היושבים פה פנים חדשות, וצורך היה לספר לכל אחד ואחד אשר קרהו. קרוב היה הדבר, וגם הוא בעצמו כמעט שהיה נכון לכך, שיֵעשה בו כחוק ויובילוהו שנים-שלושה חדשים, מתפיסה לתפיסה, עד דריבינטשוק, מקום מגורי אבותיו, כדי שיקומו שם יושבי-המקום, בני העיר שנולד בה, ויענו בו מי הוא. האפשרות הזאת היתה מדכאה כחשבת הדממה אשר ב“מקרה”. באשמורת השניה בלילה וכאותו הד המכות אשר ביער, ובכל אלה עוד נאמן היה מינץ את עצמו ולא נתן תיפלה בפשטותו. ממעל להאימה הקרה שבלב ניצנץ הרעיון, שגם זה לא לרעה, שהוא יוודע על ידי כך אל חיי האסירים ויוכל להשפיע גם עליהם לטובה כשם שישפיע אחר-כך על אנשי-הצבא. “אין דבר, אין דבר” – היה מדבר לאנשי שיחו ומחזק בזה את לב עצמו. הוא חשב: כדי לבוא אל השלמות צריך מתחילה לחיות את הנוראות האלו.

אולם גזירה היתה, שלא תיגדש הסאה לשעה זו. נודע הדבר להסרסור בעל מעונו לפנים (כך נדמה לו למינץ, שלפנים, לעת עת רחוקה מאד, התגורר במעונו של אדם זה), שהיה מן המבקרים התמידיים את ה“וָספּיטאניקים” בבית-המשמר, והלז, בחברת בעל-העגלה מח., שהיה בעיירתו בעל-בית חשוב וממלא מקומו של הגבאי לחברת “עין-יעקב”, נכנסו בעובי הקורה, מכרו את מיטלטלי התפוס ומצאו במחירם יהודים רחמנים שהעידו וחתמו, שיודעים עם באמונה, כי מינץ – מינץ הוא, ופדוהו, ובשבת השלישית עמד לבדיקה.

לא רבים היו הנבדים-המאחרים באותו היום. עמדו רועדים וערומים, איש אחרי רעהו, בפתח החדר, שבו ישבו השרים הבודקים-ושוחטים. לאחר ימים וחדשים, כשכבר היה מינץ וחבריו אלו אנשי-צבא, וסודקוב, סגן-הרופא של הלגיון, היה בא להעבירם תחת הבקורת המדיצינית, אם לא דבקה מחלה בגופם, היה הרוב מהם, וביחוד האיכרים הערומים, מתביישים קצת ומתענגים מאד בהחזיקם את הכותנות בידיהם, ובשר גום נתון לראוה. אולם אז, ביום ההוא, איש לא התבייש ולא התענג. גזירה היא. גם “גורלו” של מינץ – מספרו היה 261 – הוטל עליו שלא בפניו.

עבר תחת המידה לגובה ולרוחב – טוב.

• אינך חולה בשום דבר?

• ל-לא.

• יהודי ולא יקבול ולא יתאונן….

• פלא באמת!

• ניגש אליו הדוקטור ותקע את ידיו לבין רגליו.

• כאן כואב?

• כו-אב… – נמלטה המלה מפיו, ואת פירושה לא ידע ולא הבין ברור, אלא שמעין קול מלחשים היה בתוכו: אולי….

• כואב, – חזר הדוקטור ושאל.

• הוא הדבר! – צחק שר-החיילים.

• ראוי ומוכשר! – עלה הקול באזני מינץ.

וכעבור רגעים אחדים, והוא כבר היה שוב סגור באותו החדר, שניתן בו לפני שבועות, אבל במצב אחר, אחר…

כמה רשמים, כמה עובדות…

• נתקבלת? – טיפס איזה סקרן זר לו מסביב לחלון.

• נתקבלתי.

• נתקבלת? – התעניין גם הסרסור גואלו, כשראהו מובל בחוץ אל “מרכז-המאסף”.

• שאלה היא! – ענהו מינץ בגאון מוזר, חולני.

הוא חש, שאיזה דבר נעשה לו, שאיזה דבר מתרחש עמו, שכבר אין הוא את אשר היה מתמול שלשום.

ובתוכו פוזז הרעיון: ארבע שנים הולכות לאיבוד, ארבע שנים…

ובסתר נפשו נתנודדו גם דברי בעל-העגלה:

• שם יישרו את גבך… יישרו…

פרק ו: ב“מרכז-המאסף” ובדרך

בן-אדם פשוט, בלתי מלומד, הנמצא בנכר, ובשבתו בדד יעלה על דעתו לכתוב אגרת-שלום לאשתו ולבני משפחתו, נדמה ידָמה לו, כי אך יתחיל לכתוב ע“ד חייו פה – ולא יקיץ הקץ לעולם; הן צריך הוא לתאר את כל חייו, את כל חייו, את כל מחשבותיו, את כל רגשותיו, אל כל עובדותיו, את כל תקוותיו – כלום יספיק לו הגליון? אולם בבואו אל הכתבן, והנה: “רעיתי היקרה, ראשית, אני מודיעך, שהנני בחו”ש, כה יתן המוסיף לראות פנים אל פנים. והשנית, והשנית”… מה אפשר לכתוב עוד, הכתבן?!

רגש דומה לזה חש חנינא מינץ בכל העת אשר היה ב“מרכז-המאסף”, ובדרך, עד בואו מקץ שני שבועות אל העיר ב. לאחר שנועד אל לגיון-הרגלים המאה וחמישים ואחד המ-אי, החונה באותו מקום. הוא לא ראה מעודו, עד יום שהובא אל אותו ה“מרכז”, בנין-אורוה גדול כזה ומלא ערב-רב של אנשים באופן כזה – ומיד הרגיש, שאין כלום ולא כלום, וכי הכל לא כמו שדמיונו תיאר לו, וכי דמיונו והוא בעצמו אין להם כל ערך וכל חשיבות, והרי הכל תלוי בערב-רב הזה. תסור-נא הדאגה מלבך, בן-אדם, אין על מה לדאוג – נשום!…

ה“עולם” המה והתנודד. כמו בשער, הועמד איש-צבא שומר גם אצל פתח-הבית פנימה, שלא היה מניח לאיש מן הלקוחים לצאת, ואפילו לצרכיו, בלתי אם הופקד עליו איש-צבא אחר, ישן, ללוותו. ובכל זאת היתה החצר מלאה אנשים ומטיילים: יום שבת היה, יום ראשית-סתיו יפה, ובאו האבות ובני המשפחה, וביחוד הכלות לחתניהן, לבקר ולשוחח. איזה רוח של בטלה ושל ציפיה לשינוי המצב צרר את כל המקום בכנפיו. סגן-האופיציר הממונה על הבית רץ ונחפז ממקום למקום, וצעק, ופיקד, ודיבר קשות את השומרים, ולקח שוחד, וציווה למנות את הנשארים. ומינץ לא תמה על הפרת-החוק ועל הטיול-בחצר, בשעה שאסור לטייל, אבל כשהיה צריך לו לעצמו לצאת מזה לא הרהיב בנפשו להטריח את השומרים; ואולם כאשר קצרה נפשו והוא נאלץ לבקש, קיבל תשובה:

• המתן עד שיתאספו נצרכים אחדים, ואז תובלו ביחד!…

נזקר מתוך כנופיה משוחחת אחד עוד אחד ועמד. בינתים לא הפסיק את התפארותו לפני אנשי שיחו:

• מיד כשאני נכנס, מיד כשאני נכנס, והנה שר-החיילים נותן בי ענין, מביט בי, בחזי, ואומר: “זה בן-חיל!”…. השומר! עד מתי נעמוד כך? יובילו נא אותנו!…

מן החבורה אשר היתה את מינץ באותו החדר ביום הסגרו הראשון לא היה כל איש: אותה החבורה כבר נשלחה לתעודתה. כאן היו הכל פנים חדשות. ופלא היה, שכל הפנים המוזרים הללו, המהירים, העליזים, הבריאים, השקטים, הנחים, הרפים, עם תלבשותיהם השונות, הפשוטות, המהודרות, החסידיות, המגוהצות, הארוכות, הקצרות, אינם אלא כאילו אחד. רק בחצר טייל מיוחס עם איזו נערה (לא אחותו); עליו לא הוטל לשבת פה, כי נפדה בכסף, ומגוריו היו בבית דודו, ואולם לבו משכהו אל המקום הזה. בראותו את מינץ מובל בחצר, חשב לו לחובה להתייחס אליו כמו לאדם אינטליגנטי, דרש בשלומו וסיפר לו, שבשום אופן לא עלה בידו, יד מיוחס, להישלח לבקורת שניה של הרופא מכאן, אלא שבטוח הוא, אעפי"כ, כי לא יעבוד: הוא ישוחרר מן הלגיון; מן הלגיון נקל ביותר. כסף עושה הכל. איך שיהיה, ולעת-עתה – קשה. העיקר – השעמום! בווארשה לא הרגישו את השעמום הזה, באופן כזה. אצל דודו, אמנם, יש ביבליותיקה עשירה: גוֹרקי, סנקביץ', טולסטוי, אבל… בווארשה היה חשק לקרוא, וכאן… המצב….

מינץ נחפז ללכת אחרי שומרו, שהופקד עליו לזמן קצר ולא שם לבו אל השמנוניות החלקה אשר פיעפעה בקולו של איש-שיחו, בהזכירו את שמות הסופרים, לאמור: גם הם, הסופרים, שלנו הם, של דודי ושלי, ברשותנו ולהנאתנו הם משמשים, ולא הספיק הוא, אלא לבקש ממיוחס: אולי יש בידו להמציא לו איזה דבר למקרא? אפשר יש אצלו הרומן “התחיה”? אמת, הוא, מינץ, קרא כבר את הדבר פעמים, אבל כאן אין מה לעשות, ובכלל אפשר שיקרא את הדבר באזני אחרים. מיוחס ענה, כי, אמנם, גם הספר הזה ודאי שישנו לדודו, אלא שהוא, מיוחס, אינו יכול עכשיו לעזור את בת-חברתו, לדאבון-הלב!

כששכב מינץ בנשף על האצטבה אחרי המפקד המבולבל של שורת אנשים כפולה, איש אל מול עורף רעהו, בעלת שלש מאות וארבעים ושמונה גופים, היה רעב, כי לא אכל מן התבשיל אשר הביאו, בגלל הבשר שבו; והעלה לפניו את עמל כל היום ההוא, הראשון, את הרושם אשר עשה עליו שר-החיילים בהיותו כאן בצהרים בלוויית אותו האופיציר לבוש השחורים, שציווה לפני חודש ימים, בערך, ל“כבד” אותו, את מינץ, בצוארו, ואת ה“ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה”, אשר יצא מפיו, כמעט בלי משים, בענותו להאופיציר על שאלתו. ונדמה לו פתאום עוד פעם הכל משונה ומוזר. מה אתו? אז זכר את פגישתו עם מיוחס ואת בקשתו ממנו, ותשוקה התעוררה בקרבו להרצות דוקא אותו סיפור-המעשה לאחד מן השוכבים בקירוב-מקום, כאילו רצה להזכיר את עצמו לעצמו ולהתנחם קצת במעשה המענג הזה ובזו הזכות המתגלגלת על ידו, להזיל טל אורה על נפשות אובדות, כלפי ההרפתקאות, אי-הנעימות וכל המוצאות אותו. אולם בחצי חשכת החלל בטלו האנשים וקולותיהם בתוך החפצים, השקים, המיטלטלין הרבים, הקומקומים והכוסות של פחים החדשים והלבנונים…

• גם אתה מן הגרֶנאַדירים? – נשאל מינץ פתאום מפי אחד השוכבים.

• לא, – ענה הוא בתמימות, ויתעורר ממשכבו וישב.

• שכב, שכב, – קרב אליו המדבר וישכב בצדו: – גם בשכבך אני רואה, כי לא חייל כמוך בחרו אל גדוד הגרֶנאַדירים. לאן אתה מתרומם? גרנאַדיר! הגרֶנאַדירים בפטרבורג המה. ואני הנני מן הגרֶנאַדירים. הגרֶנאַדירים מקבלים תרטימר בשר בכל יום ויום.

• אני אינני אוכל בשר גם בלאו הכי, – נכנס עמו מינץ בדברים.

• באמת? – העיף עליו פלוני מבט חודר – שוטה!

הנפש המדברת היתה במגבעת מעוכה ובמעיל בכל כנפים עגולות; שרטוטי הפנים והתנועות של גנב פרופיסיונאַלי. מצלצול המלה “שוטה” ננער מינץ קצת ויחש מבלי משים, כי כבר היה האיש בכיסיו, אך לא מצא שם מאומה. אז שם פנים, כי לא הכיר כלום, ויאמר:

• למה נשכב כך?

• ומה איפוא, נעשה? – עונה פלוני קשות – רצונך לשכב מתחת?

מינץ התחפש ללא-מבין.

• רצונך – אמר – ואספר לך מעשה. המעשה הוא מסיפורי הגראף טולסטוי ושמו “התחיה” – תחיית-הנפש, תחיית המתים רוחנית. שם יסופר בנסיך אחר, איך שהיה מתחילה רע-מעללים, ככל הנסיכים, ובנערותו פיתה נערה אחת ויעזבה. ואולם אירע, שאותה הנערה הלכה מדחי אל דחי, עד שבאה אל ספסל הנאשמים, שלא בצדק, והנסיך היה באותו היום אחד מן השופטים המושבעים, משופטי הנערה הנאשמת, והכירה, ונהפך לבו, ונעשה לבעל-תשובה…

מינץ התלהב והתחיל לספר על הסדר. בראשונה זכר אפילו את המבטאים המיוחדים והחל ב“כל כמה שהשתדלו לשחת את הטבע בבנין עריהם ובעשן-פאַבריקותיהם ובמרצפת-אבניהם – האביב היה אביב, והשמש – שמש”… ואולם לאט-לאט הוכרח לקצר ולמסור רק את התמצית.

הסיפור, כיצד פיתה נכליוּדוֹב את קאַטיוּשה עניין מאד את השומע, ומינץ שמח על ההתעניינות הזאת ויאמר למצוא בה שכרו. מהרה הגיע אל יום המשפט השני והתחיל לתאר אותו הצעיר החיוור, שנאשם בגניבת דבר ישן ובלתי-דרוש מאוּרוָה.

• התבין? – פנה כאן ביחוד אל שומעו – יש אנשים, אנשים כאלה, האומרים, המוכיחים, שהחוטאים נולדים חוטאים. מובן, שתיאוריה כזו הבל היא, וטולסטוי בתיאור הצעיר הלז מעלה את בקרתו החדה על התיאוריה הזאת. אותו הצעיר האומלל גנב בהיותו רעב, שיכור, חולה. התנאים עשוהו לכזה. לא נמצא אחד אשר יורהו את הדרך הטובה. אלמלי נמצא איש, אשר היה אומר לו: ידידי, כלך לך מדרך זו – – –

מינץ נפסק פתאום, העששית הקטנה, האחת באורוה הגדולה, הגדולה, הפיצה את אורה הכהה, חוטמו המחודד היה אדום-לקוי מן המכה אשר הוכה.

• על מה? – שאל ותמה.

• על דא! – השיב לו שומעו במנוחה – רצונך לקבל גם בצלעך?

• על מה? – רעד מינץ.

• על שטותך! את השוטים מכים. אינו אוכל בשר! אל תשתטה, איפוא, יותר ואל תאמר לי מוסר על אשר אמרתי לעשות לך. זכור, כי הנך איש-צבא ועליך לעזוב את חסידותך ופרישותך, ואם לא – רעה תמצאך. הנה אנו עוברים בקרוב בדרך. בדרך – טוב. אכסניות-חינם, אוכל, שפחות. ואתה בודאי גם טעם נקבה לא טעמת מעודך. הגם עתה תאמר להיות צדיק? אני אלמדך… שוטה!

והוא קם וילך.

———–

ב “מרכז-המאסף” ובדרך, עד בואו לב., נפגש מינץ וחבריו בהרבה אברכים שעבדו לפנים בצבא, ואלה האחרונים, רובם ככולם, הפליגו בקלות-החיים של אנשי-הצבא, וביחוד בעבודתם הם עצמם, שהיתה קלה ונעימה כל כך. ויש גם שהביעו געגועים אל אותם החיים. לא כן היתה דעת השומרים, וביחוד זו של השומרים היהודים, שהיו מתמנים יום-יום על ה“מרכז”. הם, להפך, היו מאיימים ביותר, והיהודים השומרים היו מאיימים ומשתדלים להשתמש באיום זה להנאתם, לעשות מסחר וקנין במכירת כותנות לבנות, רחבות, קרועות, שהגימנאסטיקה נעשית בהן, ואניצי פשתן ויתדות וכל המכשירים לצחצוח קנה-הרובה, והכל במחיר אגדי, ובקניית חפצים שונים מה“לקוח” בפחות מזול באותה האמתלה, שהרי הוא הולך בדרך רחוקה, ובבואו על הגונדה, לא ימצא חפץ בחיים, לא כמו כאן – “אל יניח לו אפרוחים בחיקו” – ומה צורך לו, איפוא, בכל אלה החפצים? יקח את המחיר שנותנים לו!

מינץ הספיק כבר להיות לשיח לאיזו מלאכה, לשאת מים ולקלוף תפוחי-אדמה במטבח, לראות את ה“קאַפּטינאַרמוּסים” ומבשלי-הדיסה – אלה שהם אנשי-צבא גמורים – לראות את מלבושיהם ומשכבם בעזרותיהם, והרושם היה, שאין השד נורא כל-כך. הפרנס, שהיה ממונה על המזון, אונטר-אופיציר שלא מן המערכה, היה אדם בעל קול ניחר משכרון ובעל תנועות חשבניות ואנושיות. לגמרי לא נורא.

בהנהגה שבבית הזה היו גם מטרות מחנכות. לפני האופיצירים הנכנסים היו מפקדים: “קומה! סמירנא!”, את המזון היו נותנים בסדר קפדני, איש-איש וקלחתו אל מול פני עורף רעהו, ולפנות ערב היו מוציאים את הכל בהמון להתהלך שעה-שעתים על פני רחובות העיר – “טיול”. מינץ הושפע מן הרוח הכללי להיראות כגיבור וכאיש-חיל נגדה-נא כל הנפגשים והנפגשות ומן התאוה הכללית להיות כבר נתון בבגדי השרד. מרחוק הבהיקו לפני עיניו המודעות הגדולות של התיאטרון: “הַמְלֶט” בערב הזה!!! – קול מעולם רחוק, רחוק… אבל – השד לא היה נורא כל-כך.

לאחרונה התחילו מחלקים לכל אלה שנועדו לפלכי רוסיה הפנימית (מינץ בתוכם) מיני פוזמקאות, קישורים לאזנים וכיוצא בזה – הגנה מפני הקור השורר שם. מינץ קיבל לזמן גם אדרת-כבשים קצרה, אשר נעמה לו מאד.

ביום הששי האחרון בא שר-החיילים, שטאַב-אופיציר שָׂב, זקוף, גבוה ויפה, אלא שבאזניו היה מוך נעוך, וידבר את דבריו על היהודים. היהודים אינם אהובי הממשלה. אשמתם בם. הממשלה לא תוכל לתת אימון בהם. הם בורחים לאמריקה. לא הועילה השבועה הראשונה. הבורחים רבים. הוא יודע. מן הדרך יברחו הנותרים. כי על כן רבה השמירה. אבל הנה מחר שבת – והוא רוצה לעשות נסיון. מי האיש הרוצה ללכת העירה – הנה הוא מניחהו ללכת, על אמונתו בלבד. מי הרוצה – יצא מן השורה.

יצאו שמונה אנשים. השר הוסיף לדבר באזניהם דברים כבושים. מה טוב לעבוד להמלך ולארץ-המולדת ביושר, שהרי אם לא – רע תרדפם. ואולם הוא סומך עליהם. ילכו ויבואו בזמנם. מחר בבוקר צריכים הם לצאת לדרך – אל הלגיון שלהם.

השר הפנה את ערפו ויצא בצעדי און. השמונה לבשו את בגדיהם וילכו גם הם. בזמנו שבו – שנים.

———

שלושה ימים ושלושה לילות נמשכו בדרך. נסעו באתיקים להובלת סחורה – בלי כירים ובלי חלונות. היתה החבורה חבושה בכל הכלים המחממים וטעונה ארגזיה ותרמיליה. ניחרו גרונות צורחים ונשמעו קולות “הרמוניקה”. נראה השלג בגבולות רוסיה הפנימית ונתגבר הקור. בבתי-הנתיבות היו אנשי-צבא פוגשים אותם ומובילים אותם אל קסרקטין רחבים ללון. רוסים אדומים, סוחרים, ב“טוּלוּפים” של עורות-סאַקסאַק, כרסנים, תקיפים, מבני האמונה הישנה, היו עומדים בקרוב ונהנים למראה האוכלוסין, למראה אלפי הצעירים העוברים. “המשגב!… אֱהֵה, עתה הם עוברים ככבשים, אבל אין דבר: מהרה יהָפכו כולם לחיילים רוסים, לגיָסות רוסים! או, הכוח הצבאי הרוסי!” דלקו מנורות-השמן לפני האיקונין המוזהבים; נזירות עמדו עליהן, ונשי אותם הסוחרים התפללו ברטט וברגילות.

בר. עיר הפלך, התחנה האחרונה בואכה ב., עיר של הררים מכוסי גלידי קרח, נתחלקו הטירונים על פי הבתים להתאכסן שם, מפני שבקסרקטין לא היה משכן פנוי בשבילם. חבורת היהודים המצערה הוטלה על בית היהודי העשיר שב“קהילה”, והם נתקבלו שם כאורח ארעא: נתנו להם לאכול ולשתות והביטו עליהם כמו שצריך להיות. בערב – בלילה האחרון להיותם “חפשים”, הלילה האחרון טרם בואם אל הלגיון – נתעוררו האכסנאים, עשו הילולא וחינגא ולא נתקררה דעתם עד שהלכו משם לבית-מזון רוסי ונשתכרו ואכלו חזיר. מינץ היה בתוכם. בשעה מאוחרה שכב על הסדק אשר בין שתי תיבות, שהיה מכוסה באדרת עור הכבשים שניתנה לו, וחשב על הסדק אשר בנפשו ועל התאוה החייתית, אשר בה לעס וכירסם לפני שעות אחדות את קוליות החזיר, ועל אותו בעל הכובע המעוך אשר היכהו באותו הנשף ועל מיוחס השוכב עתה בבית-המבשלות עם השפחה העבה. הוא, מינץ, הן סבל הרבה בחייו: רעב, עוני וגם שפלות, אך כל אלה לא עקרו בכל זאת מלבו לגמרי את אמונתו בטוב ובאפשרות הטוב. ואולם הנה השבועות האלה, אשר כל דבר ביחוד לא קרה לא בהם, הביאו סדק בנפשו שלו עצמו והכניסו את החלאה והזוהמה לתוכה. חלאה וזוהמה – מה זאת? מה חלאה ומה זוהמה? מה טוב ומה רע? מה נשגב ומה מגוחך? נזירות מאכילת דבר שהיה חי – חַה, חַה… הלא אין הכל, אלא אחד. מיוחס, אותו בעל-המגבעת, השפחה – הכל אחד. “בדרך – טוב: אוכל-חינם, שפחות”. מה היה להתרגז? מלבו הוא, מינץ, הוציא מלים. מלב איש, שהיה לכאורה תמיד ותדיר, בכל שעה ובכל רגע, בעל “נשמה יתירה” כביכול. נשמה יתירה – שטויות, שטויות. עבדא בהפקירא ניחא ליה. מסביב היתה עלטה.

פרק ז: הגוּנדה הארבע-עשרה

בבוקר השכם הגיעה החבורה, אשר גם מינץ היה בתוכה, אל “מרכז-המאסף” אשר בב., העיר אשר הלגיון הקנ“א המ-אי חונה בה. פיזרום והעבירום בשורה פעמים ושלוש עד אשר הובאו בשעה העשירית אל בית-הפקודות של הלגיון, או ה”קַנצרַליה“, אם לדבר בלשון הפֵלְדְפֶבְּלִים הרוסים, שאינם יכולים בשום אופן לבטא את המלאה הזאת כן: קאַנצלאַריה. עם העמדו בפרוזדור, הם וארגזיהם המוטלים על כתפותיהם. עבר אופיציר אחד ואמר להם: פתאים! למה אתם עמוסים ארגזיכם? הסירום והעמידום על הקרקע!”. הסירו הטירונים את ארגזיהם והטילום על הקרקע. מהרו התחילו עוברים על פניהם אופיצירים רבים, רבים, זקופי חזה, נתעבי פנים, מיישרי רגל, במגפים מגוהצים, פּוֹרוּצ’יקים, וסגני פּוֹרוּצ’יקים, צעירים, פראַנטים, וקאַפיטאַנים ושטאַבּס-קאַפֹיטאַנים, באים בימים, אבות למשפחה ובעלי אדרות מעוכות וישנות. מינץ לא ראה מעודו מספר אופיצירים כזה. הוא חשב על חייהם והביט על העוברים בהנאה של התעניינות.

• אתה יודע לקרוא ולכתוב? – פנה אליו קאפיטאן אחד, ממוצע-הקומה ורחב-הכתפים, בעל זקן שחור ונאה, כרס הגונה וצורה גאותנית-מחוכמה, נוחה-קאפריזית כאחת, בעלותו על המעלות אל ועד-האופיצירים ובהחזיקו דרך-אגב בחרבו אשר בתער לבל תתנודד.

• כן, – ענה מינץ.

• יהודי?

• כן.

• אזרח ירושלמי, חה, חה! שמע-נא: לי יש צורך ביהודי יודע-ספר. אקחך אל הגונה שלי. מלומד אתה ביותר?

• לא ביותר, הוד-אצילותך.

• לא הוד-אצילותך, כי אם: רום-הוד-אצילותך. כך צריך לומר, כשמדברים אלי. אני הנני קאַפיטאַן, ותארי: רום-הוד-אצילותך.

ויעל.

• זהו קאַפיטאַן מיכאַילוב, שר הגונדה הי“ד, – ענה העֵר העומד אצל הפינה בקול של התפארות על אלה הטירונים שאינם יודעים לגבי דידיה בין ימינם לשמאלם, ושלדידם מיכאַילוב וגברילוב, גונדה י”ד וגונדה י"ח – הכל אחת…

• אב הוא ולא קאַפיטאַן, – ענה גם החייל הפרוונקא, שעמד באותו מעמד – אשרי האיש הנופל אל הגונדה הי"ד! הרי זו זהב ולא גונדה!

• ואתה, בן-ארצי, מאיזו גונדה? – פנה אליו העֵר בתנועה כזו, כאילו היה מתכוון לומר: משתדבר את אלה הטירונים, השדים האמוצים, דבר אלי!

• אנכי הנני מן הי"ג! – ענה הלז – נו, מובן, הגונדה הראשונה להבטליון אינה דומה לזו הארבע-עשרה. שד הגונדה שלנו הוא קאַנאַלסקי, פולני. גם הפלדפבל שלנו, חאַרצֶ’נקו, חוֹחוֹל ידוע.

ויתאנח בגאות.

בשתים-עשרה שעות הופיע שר-הלגיון מוז’אַיסקין בעצמו, פוֹלקוֹבניק, קצר, מלא, בעל זקן גזוז, עגול, ששיבה זרקה בו, והבעה של חנוני פרנצי עשיר, חגור חגורת כסף כהה, ויפקד ע"י שלישו הצעיר להוציא את כל הטירונים הבאים אל החצר, כדי לחלקם בין שש-עשרה הגונדות אשר בלגיון. העמיד את הכל בשורה אחת, ויצאו שרי הגונדה ועשו הבדלה, וביררו חיילים לעצמם וסימנו אותם בחתיכת נתר. נהג בזה דין חילוף וטענות וברירות. הכל השתדלו לקבל יותר ויותר אל תוך חלקם בעלי-מלאכה ויודעי קרוא וכתוב. האופיצירים התלוצצו בפנים רציניים. על בגדו הישן והמאובק של מינץ עלה הציון: 14.

כאן, בתוך כל הפלדפבלים שבאו ל“הבדלה”, היה גם הפלדפבל של הגונדה הי“ד, זַמיקוֹב, איכר מפלך אוריול, דק-התבנית ובעל פנים קטנים מחודדים, ישרים ושפם קטן צהוב. ביחוד הסתמן חודו של סנטרו הקטן מתחת. עיניו היו מלאות יושר, יראת שמיים ודייקנות. הוא אהב להביט בידידות, עפ”י דרך הנצרות, על חיילי גונדתו, היה נזהר אפילו מן הברכה הרוסית הידועה, ואולם בכעסו על אחד מהם היה קצף משונה עולה בזויות-שפתיו, והברכה היתה יוצאת משם תכופה, הדוקה, מדויקה.

בינתים הסתובבו זעיר פה, זעיר פה, גם אנשי צבא שונים, שהיו בזה לרגל עסקיהם-שליחויותיהם. ניגש אל מינץ חייל יהודי, קטן ודל, ככל היהודים, גלוח, אלא ששורה של שערות נותרות לאורך סנטרו, בעל עינים אלכסוניות, ערמומיות ושוחקות, והוספה אדומה ממעל לשרוולו, סימן למתופף, וולף היה שמו, ובתנועה אפוטרופסית של אדם המתעסק בתוך דבר השייך לו, טפח על כתפו של מינץ ואמר:

• נפלת לתוך הגונדה הי“ד – אין דבר! אל תירא! גם אני מגונדה זו, עד עתה שלושה יהודים היו בגונדתנו מלבדי. עכשיו, עמי ועמך, יהיו חמישה. משאר היהודים אחד, סקטין, הוא סנדלר-הגונדה, וטילמאן ואיצקוביץ עובדים ב”שוואַלנה". אינך יודע מה זו “שוואַלנה”? זהו המקום ששם תופרים, ורק ללון באים משם אל הגונדה. אתה תהיה לכתבן גונדתי. הכתבן שלנו השתחרר בשנה זו. ראית את השר של גונדתנו? ערל טוב!

הערל הטוב קרא בתוך כך:

• זמיקוב!

• מה רצון רום-הוד-אצילותך? – רץ אליו הפלדפבל מקצה-החצר, ששם עמד ושוחח עם חבריו, בהחזיקו את כף ידו בצד-גף-כובעו.

• ראה! – אמר אליו הקאַפיטאַן מיכאַילוב, ויור על מינץ – נתתי לך היום יהודי מלומד.

הפלדבל, להנות את אדונו, הצטחק בבהכנעה:

• שומע אנכי.

הוא קיבל פקודה להוביל את הנבררים אל הגונדה בסך – ויעש כן.

———-

הקסרקטין של הבטליון הרביעי ­ בכל לגיון יש ארבעה בטליונים; בכל בטליון – ארבע גונדות; בכל גונדה – ארבעה אגפים; בכל אגף – שתי פלוגות, ובשעת מלחמה – ארבע פלוגות), שבו היתה הגונדה הי“ד, היו בנויים בקצה-העיר, בקצה-הרחוב של הגוברנאַטור, כעברך את הגן הקטן, אשר הכניסה בו לאנשי-צבא אסורה, וכבואך אל מול שתי החנויות הגדולות של העירונים פּאַנטילימויוב וגוֹרמיקין. מאחורי הקסרקטין היה מגרש רחב ללימודי הטכסיס ולמרעה-עגלים בימות הקיץ, ולא הרחק ממנו, מימין, בית-הנשק, אוצר-הטעונה, אוצר-החצים, משמאל – הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים, בית-משמר הלגיון, בית-המאפה ועוד בתים אחדים. לפני הקסרקטין היתה ג”כ כיכר פנויה לא קטנה, ואחריה – שיחין חפורים וביצות עמוקות ורפש רב.

משני עברי האכסדרה של הקסרקטין עמדו תמיד על המשמר שני אנשי-צבא. בפרוזדור היו ארבעה פתחים: פתח לי“ג, לט”ו, לט“ז ולי”ד.

העֲזָרה, אשר בה חנתה הגונדה הי“ד, לא נפלתה בשום דבר מכל בתי יתר הגונדות. בהיכנסך שמה אתה רואה מימין את ארבעת השולחנות האגפיים ואת הטבלאות המצוירות לתכניות שונות של גימנסטיקה ושל יריה ואת עשרת הדברות של סוּבוֹרוֹב (“אבד לך נשקך – נשוך את השונא בשניך” וכו') ואת סובורוב עצמו; משמאל – את כלי המכשירין לגימנסטיקה מכונתית: את הקורה ואת המזרן הרחב והמרובע לקפיצה ולדילוג, את החוליות והסולם לטיפוס, ביניהם גם הקשת-לחינוך! ולפניך – כירה No.1 עם הגיגית אשר בצדה וכיור-הרחצה אשר מאחריה. משם יתחלק החדר בארכו לשנים: חלק אחד מימין, המכיל בקרבו זוגות-זוגות של אצטבאות עם מזרנים ושמיכות אמוצות וטבלאות קטנות חקוקות: “החייל מן השורה, פלוני בן פלוני, אגף פלוני, פלוגה פלונית”; על הטבלאות אלונטיות תלויות, ולפני האצטבאות עד החלונות – מרחב, ששמו: “השדרה שמלפנים”, כלי-ראי ללימוד הקליעה אל המטרה וכתלים מכוסים באינסטרוקציות ע”ד האוכל, ע“ד ההנהגה, ע”ד הסקת התנורים וע"ד כל פרט ופרט. לשמאל אתה מוצא סמוך להאצטבאות שמלפנים שוב אצטבאות כפולות, אצטבה, אצטבה לשנים, ושוב מזרנים ושמיכות וטבלאות ואלונטיות, אלא שמתחת לכל אלה ארגזי החיילים שרויים, מסומנים בשם בעליהם, וקרוב להם פיראַמידת-הקשתות מתנוססת, הערסלים המיוחדים של שרי האגפים, הארונות הקטנים, המלאים לחם, קערות, כפות, סמרטוטים וכוסות. ככה אתה בא אל כירה No. 4 – האחרונה. שם אתה מוצא סופו של האגף הרביעי ושם אצל החלון אתה מוצא שולחן הקאנצלאריה של הגונדה, את האיקונין ואת כל הסביבה המכובדה, ובקרן-זוית – פתח אל מדורו המיוחד של הפלדפבל.

כשהביא הפלדפבל זמיקוב את סיעת הטירונים, ערכם בשתי שורות על פני השדרה שמלפנים. יצא אליו ממלא מקומו האונטר-אופיציר העליון איווניוּק, אדם קיצוני ובעל-התפעלות בעבודתו ובחובותיו, גבוה וחסון ועבה עד מאד, שלפיכך עשו תמיד תנועותיו המהירות, המלומדות, של בן-חיל, רושם משונה של כל דבר לא טבעי.

• לא קרה כל דבר? – שאלו הפלדפבל כרגיל, באחזו בדליל אשר עליו.

• בשום אופן לא! ענה הלז ויוסף בהחויה כלפי הטירונים – כיצד הם עומדים! כעתודים!

• ילמדו! – ניחמו זמיקוב בתנועה רצויה.

• אי, אתם! – רעם עליהם איווניוּק – היודעים אתם, מה אתם?

• טירונים… – ניסו אחדים להגיד את החידה.

איוואַניוּק הביט עליהם בביטול מוחלט.

• טירונים אתם? – המה בבוז – עקומי רגלים! איכרים! פראים!

• “חיילים צעירים אנו” – עֲנו לו! – טען הפלדפבל אל העומדים באותה התנועה הרצויה, ולא נודע ממה שבע רצון יותר: אם מטוב-לבו הוא, או מחכמת ההנהגה של פקידו.

• ואתה מה תאמר, ז’יד? – פנה איוואַניוּק אל מינץ – מה? “לעבוד אעבוד, אבל לירות – לא!”

• אל תגע בו! – צחק הפלדפבל – הוא ספרא.

• ספרא? אַי, אַי, משלנו… והיכן הארגז שלו?

• אין לי ארגז.

• איך “אין לך ארגז”? תמה הפלדפבל – ועוד “מלומד”! צריך שיהא ארגז. כיצד בלי ארגז? קנה בעשרים פרוטות איזה ארגז. ארגז – זהו העיקר.

הפלדפבל הוסיף עוד קצת דברי תוכחה לכל הנאספים ודרש עוד קצת בזה, ש“אצלנו, בגונדה הי”ד, אין עבודה כלל; צריך רק להיות מקשיב – והכל כאן. השר שלנו הוא אב, ולא שר“. אח”כ ציווה להתפזר בלי שאון ולהתעסק איש-איש בכל אשר הוא רוצה. רק את מינץ הושיב אל השולחן וציווה עליו לעשות רשימה חדשה מאנשי הגונדה. “הבה –נא ונראה, איך אתה מלומד”.

לפני עיני מינץ היה ערפל. כמו בתוך אד עבה לא יכול להבדיל בין איש לרעהו ובין דבר לדבר. הקסרקט כמעט שהיה ריקן, כי אנשי-הצבא הישנים של כל הבטליון הלכו כולם באותו היום אל המשמר. ואולם איזו מועקה אשר לא שחר לה מילאתהו, את פנימיותו ואת כל השטח אשר לפניו. הבאים מחדש מיהרו והשיגו חמין וישבו בדממה על ארגזיהם לחוּצים וקרובים איש לא רעהו. רק הוא האחד היה שישב אל השולחן נתוּן בעול לקיים מצות הפלדפבל והכזיב את תוחלתו של זה לגמרי, עיקם את השורות והשרטוטים, טעה לרגעים והוציא גליון אחר גליון לבטלה. וולף המתופף הסתובב מרחוק כשועל, טיפל באיזה אקדח, ופניו היו טבולים בצער על שהיהודי החדש גם הוא אינו מוצא חן – ובשמחה לאידו. בהיפטרו מפני אדונו ישב מינץ על אחד הארגזים אשר לא לו בשדרה האחרונה וישם את פניו בשק-התבן המונח על האצטבה. היו דמדומי ערב.

**
**

פרק ח: קצת התוודעות וקצת התחנכות

יום המחרת עבר בהולכה לבקורת אחרונה של הרופא, בהוֹעדה את כל איש לאגפו ולפלוגתו ( מינץ נועד לאגף ד‘, פלוגה ב’), בתספורת מוכרחת וחלוטה עד לבלי השאיר שום זכר לשערות, בנטילת הבגדים החפשיים אל תוך בית-האוצר ונתינת בגדי צבא תחתיהם ובלימודים ראשונים ע"ד ההנהגה, איך שחייל צעיר אסור לו להעיז פניו בפני חייל ישן ולגשת אליו מבלי שיַראה לו את הכבוד באצבעותיו מתחת לכובעו ושיפנה אליו בלשון: “אדוני דודי”.

הוּסרו השערות ולבשו הכל את ה“מוּנדירים” הישנים, חסרי הצבע, וקיבלו הכל עוד יותר צורה אחת, לבלי היבדל איש מרעהו.

לימים נודע לו למינץ שע“פ דיני ההדרכה צריכות להיות בבית-האוצר שלוש חליפות-בגדים לכל חייל וחייל: מדרגה ראשונה, מדרגה שניה ומדרגה שלישית. מדרגה ראשונה – בשעת בקורת של שרים עליונים ובימי גנוסיה; מדרגה שניה – לבוא בהן בין הבריות וללכת בהן למשמרי הכבוד; מדרגה שלישית – הלבשת יום-יום. בגרעון לא גדול ביותר, שבא ע”י הקומבינציות השונות שבין האמרכל, הפלדפבל של הגונדה שלא מן המערכה והפלדפבלים של גונדות המערכה, כמעט שנמצא, אמנם, כל זה בבית-האוצר, אבל בני הצבא לא ראו מעודם, אף ביומא דפגרא, בלתי-אם את המדרגה השלישית. כרגיל היו כולם לבושים סמרטוטים מן המדרגה שאין פחותה הימנה, וכשנטל מינץ לאחת את הקרעים של “מוּנדירו”, היה הארג הולך ומתמזמז ע"י כל תפר ותפר.

הנלבשים-מחדש, אעפ“כ, נהנו גם מזה. לאחרונה הם מתחילים להידמות אל כל יושבי המקום, לבלי להיות לצנינים בעיניהם בתלבשתם ה”חפשיה".

בצהרים שבו אנשי-הצבא הישנים מן המשמר חמושים, ובתוכם ראש-המשמר האונטר-אופיציר סיביליץ, שנועד למורה-החניכים הראשי בחורף הזה (איוואניוק היה מורה הישנים), לטכיננקו, המנהל, היֶפריטור, שר הפלוגה השניה באגף הרביעי וג"כ אחד ממורי החניכים, ושנים-עשר חיילים נמוכים, בהם קוניצקי, קירי, פרסקוקוב – אזרחי הקסרקטין.

אנשי-הצבא התפרצו אל תוך הבית פנימה עיפים ורעבים ויעמדו מעצמם בשתי שורות, איש אל מול מפרקת רעהו, כשהם מחזיקים בידם בתנועה של בני-חיל את הקשתות הקרות והמוחלדות, מצלצלים במסגרים ומביעים בזה את הכרתם, כי “השדים האמוצים” מקנאים, צריכים לקנא בהם, באלו שבאים מן המשמר!

• עמוד!! – פקד סיביליץ בקולו הפראי להכעיס, למרות מה שבלאו-הכי לא היה מקום להלוך בו והכל עמדו מאליהם – אל תתגודדו!

לשמע צריחתו יצא הפלדפבל ממדורו.

• אתכבד לבוא בחזרה ולהתייצב לפנים, אדוני הפלדפבל! – קרא סיביליץ אבטומטית.

• טוב, – המה זמיקוב – לא קרה כל דבר?

• בשום אופן לא, אדוני הפלדפבל!

• נו, טוב.

• התפזרו! – פקד סיביליץ על הניצבים – הקשתות אל הפיראמידה!

אנשי-הצבא לא הסירו את אצטלאותיהם מעליהם וימהרו להתנפל על הקערה, המלאה אטריות מבושלות קרות, שעמדה על אחד השולחנות. מנות בשר לא קיבלו, כי אותו היום היה אחד משני הימים בשבוע, שאין בשר ניתן בהם לחיילים מפני התענית.

• אוי, ידידים חדשים! – פנה סיביליץ, לאחר שסעד לבו, אל חבורת הטירונים, ששכבה על האצטבה – שכבו, שכבו, נוחו… מחר לא תשכבו… ואולם עמדו, שדים! – הוסיף פתאום במבט עקלתון – למה אינכם עומדים? מי הוא המדבר אליכם?!

• אבל מה אתה, דוד… – התחיל טרנופוב, טירון מפלך פֶּרם, צהוב, מלא אבעבועות, גבוה ומדבר בקושי רב, שלא יכול לעמוד בשום אופן על אי-היושר שבדבר…

• לא דוד הוא לך! – הפסיקו בנזיפה קוניצקי, חייל גבוה מאוד, בעל שרטוטי פנים עדינים ותאותניים, שפתים לחות ואספלניות לו על שתי לחייו, בן האגף הראשון ומתגאה בזה תמיד; הוא כבר הספיק להסיר מעליו את המונדיר ונשאר בכותנתו האדומה בלבד, מעשה בן-בית; קולו היה קול מתפאר, קול מורה ומחנך – לא לפני “דוד” אתה עומד, שד אמוץ, כי אם לפני האונטר-אופיציר העליון סיביליץ!

סיביליץ היה אונטר-אופיציר שנשאר בעבודתו למעלה משנות חובתו. הוא כבר עבד באיזה שכר, מה שקורין לזה בקסרקטין: “עור מכוּר”. הוא היה בעל לאשה בפלך פולטאבה ואב לארבעה ילדים. מבנה גוו הזקוף היה מחוטב יפה באופן בלתי מצוי. עיניו היו מוגלאיות קצת ומחלת הטרכוֹמה דבקה בהן, אך לחייו היו כל-כך עגולות, כל-כך נוצצות… בחיי הקסרקטין היתה לו השפעה הרבה יותר גדולה אף מזו של איוואַניוק, למרות מה שזה האחרון, בעל שפם מגולח, שהיה ג"כ “למעלה מתורו”, ידע פרק בפריטה על הטנבור, למד בהאסכולה שבריגה לאונטר-אופיצירים (כינויו היה משום זה “אונטר-אופיציר למופת”) וקיווה כל ימיו להגיע גם למדרגת “יונקר”, בעוד שסיביליץ היה אשמאי שבאשמאים וידע לחתום את שמו בכבדות מיוחדה. סיפרו, שגם בעניני נשים יפה היה כוחו של סיביליץ מכוחו של איוואַניוק.

איוואַניוק היה שר האגף הראשון, סיביליץ שר האגף השלישי. שר האגף השני היה יֶפריטוֹר שבא אשתקד מן “הלהקה המתלמדת” ושצריך היה לעלות בימים האלו למדרגת “אונטר”. שר האגף הרביעי היה האונטר-אופיציר הנמוך יאַשיק, איכר מפלך גרודנה, לא גבוה ביותר, אבל גברתן ובעל חזה רם, עינים מלבבות, מהלך טרזני וחוטם אינטליגנטי קצת. גם הוא בא באותה שעה ממשמרתו הקלה, אשר את בית-החולים, ומבלי שים לב לכל הנעשה, ישב והתחיל עוסק במעשי רקמה.

בינתים התקרב לטכיננקוֹ, היֶפריטור הגוץ, שפניו היו פעוטים וחלקלקים קצת וחוטמו דומה לבוּלבּוּס, אל מינץ ושאלו, אם לא ישתו תה ביחד?

• חמין אני יכול להביא, – ענה מינץ – אבל תה וסוכר אין לי, – הוסיף ויצטחק משום מה.

• מה אתה צוחק? – כעס לטכיננקו.

• איני צוחק, – התחרט מינץ.

• ראה, אח! – הזהירו לטכיננקו – מחר כשאוציאך לדריכה, להולכה והובאה, למירוץ – לא תצחק!…

אל המפקד בחצי השעה התשיעית באותו הנשף נלוה כבר קולו של התוף, אשר חסרונו לא הורגש אתמול בהיות כל הבטליון על משמרתו. הטור-טור-טור שלו שפך איזה פחד בנפש.

• סמירנא, הישרת השורה משמאל! – הפחיד איוואַניוק את שתי שורות החיילים בראותו את הפלדפבל יוצא ממעונו.

• עמדו לרצונכם… – ניגש זמיקוב וקרא בקול דכא וברוך-לב – הכל בבית?

• הכל, אדוני הפלדפבל! – קפץ וענה אחד היֶפריטורים בהתלהבות, אותו היֶפריטור, שהיה צריך בקרוב להיות ל“אונטר” ושהיה עכשיו הממונה על הגונדה.

• מה, – דיבר הפלדפבל על עסקי הבית – מחר נתחיל כבר ללמד את החניכים?

• בוודאי! – קרא סיביליץ בהתעוררות.

• ואתה, איוואַניוק, תלמד את הגדולים?

• שומע אני, אדוני הפלדפבל! – מצא איוואַניוק לנכון לענות הפעם דוקא בדיוק ע“פ חוקי הדיסציפלינה, בשמעו באי-רצון את קולו החמוץ, קול-התחנונים של הפלדפבל, וכאילו היה צר לו על אשר זה כרגע הטריח ככה את גרונו ב”סמירנא" לשוא.

אחר המפקד דרש לטכיננקו, השר הבלי-אמצעי של מינץ, באזני זה האחרון בשבח החייל הטוב. וחייל טוב מה הוא עושה? משכים לקום בבוקר, עוד קודם שיעיר העֵר, ומגהץ את נעליו של שר-האגף, של שר הפלוגה…

• אני הייתי מגהץ, – ענה מינץ – אלא שמשחה אין לי.

• אני אתן לך! – קרא יאַשיק – צריך שתשתדל, כי תהיה משחה לך לעצמך, אבל הפעם אתן לך אני.

• תודה.

• לא “תודה”, טיפס! – צחק יאַשיק – לשר אין אומרים “תודה”, כי אם: “בהכנעה מודה אני”. דע לך את זאת מהיום והלאה.

• וכותונת לגימנסטיקה יש לך? – העמיק לטכיננקו לשאול.

• גם זו אין לי.

• גם זו אין לך?!

• לא “אין לי”, כי אם: “אין לי, אדוני היֶפריטור!”

• אין לי, אדוני היֶפריטור!

• איך אין לך? צריך שתהא!

• אבל אם אין לי….

• שמעה אלי! – לא יכול יאַשיק לבלתי להתערב – אסור לאיש-צבא לענות תשובות. אסור לאיש-צבא לומר: “אבל”… איש-צבא צריך… איש-צבא צריך לדעת רק אחת: “שומע אני”… “אקיים”… “חטאתי”… כותונת לגימנסטיקה צריכה להיות לכל איש-צבא ולא אחת…

ולטכיננקו סיים:

• מחר תצא אל הגימנסטיקה בכותונת! השג באופן שאתה רוצה. איני רוצה לדעת כלום – ובלבד שתהא!

פרק ט: סדר השכמת הבוקר

היה החודש נויאבּר הרוסי בשנה ההיא, ואולם בקסרקטין, אעפ“י שלוח היה תלוי ב”קאַנצלאַריה“, כאילו לא ידעו מאומה מן הדבר הזה וכאילו לאיש לא נגע זה. הביצות אשר לפני החניות של פנטילימיוב וגורמי קין העלו קרח וכפור; ממעל להן פרשה שכבת שלג דקה את פתותיה; ומעבר השני, מאצל השדה ואוצר-החצים, נשב רוח אחר, רוח-קטב מסתער ומיילל – אבל שום דיבור על האויר לא היה. סגרו כתלי העזָרות על הכל ומהכל, חסמו על כל מה שבני-האדם החפשיים דואגים לו ומתעניינים בו, ביחוד להטירונים לא היה שום שיח-שיג אפילו עם הבטליונים האחרים אשר בלגיון והכרת מציאותם היתה מתמיהה ומפחידה. הנה שם לצד צפון, אומרים, ניצבות החומות של הבטליון הראשון עם הגונדה הראשונה שבו וחייליה הענקיים והדיסציפלינה האיומה שבה – איום! וברוך השם, שאין אנו שם… אבל למי דבר אל זה?… הנה שם בבטליון השני עובדים חיים-סתם וליביל וייסינקר – מה? והנה בעוד איזה שמן תהיה ראשית השנה, ואז תבוא העבודה כבר ב”חשבון", לא כמו עכשיו, שאינה אלא כנוספות לשלוש השנים ושמונת החדשים, אבל כי ראשית-השנה מתחילה מיאנואַר ועד “נויאַבּר” – באמת, מי היה יכול לחשוב בעת ההיא מחשבה שלמה ומסוימת כזו?

היו טרדות אחרות, דאגות אחרות, אשר לא היו עלולות להיכנס תחת סוג איזו מחשבות, טרדות, דאגות… יותר נכון: טרדה-דאגה אחת בלתי-מצוירה למי שלא חי בה, בלתי תפוסה לזר, בלתי עלולה להיתאר…

פתחי החנויות הגדולות של פנטילימיוב וגורימיקין מחשיכים בחלונות. עוד שעתים וחצי לאור הבוקר. ה“עֵר”, אחוז-שינה, מיטלטל אנה ואנה בקסרקטין ומאיים בקול מרושל על כל מי שיוצא החוצה בלי האצטלה והכובע. השכמת הבוקר העתידה קרובה לבוא; קולה המיוחד, הסודי, המשעמם, אשר הנפש תקצר ממנו ותשאל למות, כבר מנסר בחלל הכהה, הקשה וכבד-הנשימה. ריח של משחה לגיהוץ-נעלים, של מברשות, של חגורות-עור, של אבק ושל רגלים כואבות. טרנופוב, זה סמל המשמעת. הזריז והמקדים בקימה בכדי להכין הכל, מליט בחיתולים עבים את רגליו העקומות והנפוחות מרוב שימוש וגימנסטיקה – וגונח מיסוריו. העֵר מוצא גם בזה פגם אפ"י דרכו וצועק:

-שד אמוץ! למה אינך נותן לאחרים לישון?

-האונטר-אופיציר ציווה לגהץ את נעליו, - מתנצל טרנופוב.

-בלי דיבורים! – נוטל העֵר גדולה לעצמו – עוד תספיק לגהץ! שכב, כשאומרים לך: שכב!

טרנופוב הומה ומשתטח במכנסיו ובנעליו על המזרן. דממה נאנחת.

-לקום!… – מתחיל העֵר מיד להרעים קולי-קולות – תיכף!… העתיקו את המיטות… כבדו את הקזרנה!… מי הוא זה ששפך כל-כך מים פה?… אל התפילה!… אינכם שומעים?… אונטר-אופיציר יאַשיק! מי ילך מאגפכם לנקות את בית-הכסא?… למה אתם שופכים מי הרחצה על הקרקע?… לבלי לשפוך!… מדוע אין שומע? האונטר-אופיציר סיביליץ מבקש חתיכת בורית… טירונים! שדים אמוצים! שאו בורית להאונטר-אופיציר סיביליץ!…

– רועם הוא החוֹחוֹל היום, – מתלחשים החיילים בנוגע לסיביליץ – הרי מרחץ חם יהיה תיכף לנו!…

– ומפני מה לא ניקיתם לו את נעליו, הא? – טוען טרנופוב – אנכי ניקיתי לו גם אתמול, גם שלשלום, והיום כבר לא היה למי לנקות, והנה לכם בעד עצלותכם.

– אי, המחלק! חתיכת לחם! אָן אבד המחלק?

– הסו!… אתן לחם… אכלו… אינני מוכר את הלחם… אבל מתי יאכלו? הלא האגף הראשון הנהו כבר במעמד…

– תן, לפחות, חתיכה קטנה…

– עמוד! האגף הרביעי, עמוד לפיקודי-הבוקר… יהודים! הניחו את הגלוסקאות שלכם… עמדו לפיקודי-הבוקר…

ופיקודי הבוקר מתחילים. מן החיילים הישנים יש שמשתמטים מזה: הללו נוטלים את הקומקום והולכים להביא חמין בשביל האונטר-אופיצירים והיפריטורים, הללו הולכים באיזו שליחות אל המבשלה או אל שרי הגונדה. אולם מן הטירונים – אין נקי. כל אגף ואגף לבדו ושרו המפקח עליו. סיביליץ מתנודד ודומה כאילו הוא ממתין רגעים אחדים להכריז על הפיקודים, ואולם ההמתנה הרגעית הזאת אינה באה אלא בכדי שיספיקו הכל להתכונן לזה שלא מדעת, ובשעה שיוציא את הפקודה המכריעה: “עמוד!” – יעמדו כולם כאיש אחד.

מסתדרים בשורה אחת. עומדים באופן חופשי. נדודי שינה שפוכים על הכל, אע"פ שישנו מחצי השעה העשירית עד חצי השעה הששית. לטכיננקו ניגש במונדיר בלתי רכוס, מעשה-שר, ומוציא מגרונו פקודת “סמירנא” חשאית, לכאורה, הדומה לגיהוק שאחרי אכילת הדיסה, ואחר-כך:

– משמאל לימין על צעד אחד, הת-פ-רד!

השורה פונה כאיש אחד לימין. חד! – צועדת צעד אחד. חד-תרי! – פונה לשמאל. תלת! – וניצבת במערכה. החיילים נמצאים נפרדים איש מרעהו על צעד אחד.

– נו, איך נתפרדתם? – מנענע לטכיננקו בראשו לאות אי-רצון בעלמא – אוֹי, אוֹי… כאיכרים, כאיכרים בלתי מלומדים… חזרה! חזרה חלילה! הת-ל-כד!

החיילים מקיימים. השר חוזר על פקודתו הראשונה. החיילים מצייתים. לטכיננקו ניגש לכל אחד ואחד ועושה בו בקורת מפורטת, ממשמש את ה“מונדיר”, את הכובע, את המכנסים, ממשמש ממעל, ממשמש מתחת, מצווה להושיט את היד בכדי לבדוק תחת בית-השחי; זוכר את כל ציווייו מאתמול, כגון לרשום את שם החייל על הבגדים, על הכובע, על הארגז, ובודק אם נתקיים הכל; בודק הוא גם את קרסי המעיל, את הלולאות, את כפתורי האצטלה, אם תפורים הם היטב, אם נצטחצחו כראוי, בודק במקום-סתרים שבין הרגלים אם אין שם קרע, מצווה לחלוץ את הנעלים ומבקר את חיתולי הרגלים, צפרני האצבעות, בין האצבעות; עושה הערות, גוער, מחרף, מאיים להעמיד תחת הקשת, למסור עליהם להפלדפבל. ביחוד הוא מרבה בבדיקת אלה שלבו עליהם.

– סטכורשציץ! מדוע לא ציחצחת את כפתוריך?

– ציחצחתי.

– שתיקה! יד לפה! ככה מצחצחים? מינץ! תיקנת מה שציוויתי לך אתמול?

– כן נכון, האדון היֶפריטור, תיקנתי.

– הראה.

– הנה.

– זה? כך מתקנים? אה, יהודי! בחוטים לבנים?! הוצא את החוטים האלה, הצביעם ותפור בפעם השניה. ראה ציוויתיך.

המונדיר הוא כולו טלאי על גבי טלאי, תפר על גבי תפר; התיקון היה מתחת, במקום שאין רואים; צבע החוטים לא מעלה ולא מוריד; להצביע החוטים בדיו אפשר גם מבלי שיוציאום מתחילה; עת לתקן אין נותנים, – אבל יד לפה: אל לדבר ואל להתנצל ואל להשתדל להוכיח. כל זה אסור!

כשניתנו קשתות לחיילים הצעירים, היו בודקים גם את הקשתות. לטכיננקו פותח את הקשת ומעיין בה. אַי, חלודה, חלודה! (הוא אומר, ומי יכחישו על פניו?) קשת של מי? של מינץ? נו, קלע-נא קצת אל המטרה! שים הקשת אל חזך – עמוד כך, יהודי, עד שאומר לך: “הנח!” עוברים כחמישה רגעים. היד האוחזת מתעלפת, החנית מתחילה להתמוטט מאליה.

– מי אמר לך “הנח” אה? מי נתן לך הפקודה להניח? אחוז כראוי!

האזרוע מתייבשת, גוססת… עוד רגע – וחרונך הכבוש יכניס את החנית לתוך לבו של המענה… לפעמים זמיקוב הפלדפבל עובר ורומז ללטכיננקו רמיזת-נזיפה לחדול מכאלה.

לאחר בקורת זו, שעד אשר מתרגלים אליה, היא מפחידה כל היום, מטילה אחריות נוראה ותלויה בכל עת ובכל שעה על ההכרה כענן-עופרת, בקורת זו שלרוב היא מסיימת בעונש של “ידים בחלצים”, או “קפיצת פנים ואחור” בלי הפסק, מתחילה הגימנסטיקה עצמה עם הסיבובים, התנועות והקפיצות שלא לשם עונש.

במצב-רוחם של השרים הנמוכים תלוי הדבר, שלפעמים קודם הגימנסטיקה כרוז יוצא:

– צא החוצה… לדריכה… באצטלאות… בלי אזורים… כהרף-עין… עמוד!…

איש אחד מכל אגף נשאר לכבד את הקסרקטין בפעם השנית (אילו היו מכבדין את הקסרקטין בלי הפסקה, גם אז לא היה האבק כלה לאולם!) והכל יוצאים.

הגונדות הט“ו והט”ז עושות-צעדים במחוגה בחצר, והי“ג והי”ד – בחוץ לפני פתחיהן, סמוך לחנויות של גורימיקין ופנטילימיוב וכנגדן.

שלג דק ומחוספס תחת הרגלים. דבדוב אין סופי. טהורים השמים וטהור האויר. שפחות חמות עוברות ומביטות. “טרנופוב! מה, אינך רוצה להראות רגל?… מירוץ!!… אַי. שפעת אני רואה, שפעת!… בשמאלית, בשמאלית!… התהפכות-למחצה, הימינה… שלמא, טפילא!…” איזה צחוק נחנק בגרון.

שבים הביתה ומתחילה הגימנסטיקה. “המערכה הי מקום קדוש” – מלמד סיביליץ דרך-אגב, ע"פ ההדרכה, בין פרק לפרק, והקדושה היא בזה, שכשאומרים לך “סמירנא” – מות! ואפילו כשהבית נופל עליך – אל תתנועע עד שיפקדו עליך “התקן את עצמך”. הנפשות הצעירות העומדות בשורה נעשות לחטיבת עיסה אחת, שהמפקד לש בה, משחק בה, מעגלה, מרבעה, מישירה, מעקמה, מעמידה לצד זה, לצד אחר, משמאילה, מימינה, מפרידה, מדביקה, מוציא את ידיה לפנים, לאחור, למעלה, למטה – והכל בקריאות נוראות, במוראים גדולים, בהתמכרות איומה, בהיפנוז משונה, בהזלת זעה, בדריכת ברגל על המשועבד בכדי להתענג על זה.

האיכרים בכותנותיהם הלבנות, בלי חגורות-העור, ורק בפסים מלוכלכים ונרפשים במקומן, עקבות החגורות, עושים רושם של עדר חתולים גבוהים. בפניהם העיפים עולה איזו הבעה, העומדת וקוראת: “כך ניחא לנו וכך יפה לנו”. עם התחלת הגימנסטיקה-במכונות, שיש בה איזה רפיון-הסדר והצטיינות, ואם הצטיינות מוכרחה, מתחת השבט, נולדת בקרבם מין התעוררות בני כפר למשחק. סיביליץ בעצמו בוער באש, וכשסטכורשציץ מיטיב לעלות בחבל, ללפות את המוטות או לעבור את הקורה, הוא מטופף מסביבו ולוטש עיניו לאחרים: רואים אתם, היאך זה טופז, היאך זה רץ, כחתלתול, כחתלתול…

בשביל היהודים שעה זו היא כמעט היותר קשה בכל היום. לימים יש שערמתם עולה להם להתחמק קצת מזה: בהליכה לעשות צרכים, בעמידה במסדרון וכיוצא בזה. אולם בעידן-הטירוניות – אין הצלה. הם עומדים כשורים חולים קטנים לטבח יובלו ועל פניהם שפוך הרעיון: מה זה לנו שאנו סובלים את העינויים הבלתי פוסקים הללו?

קרוב לשעה התשיעית מתחילים האופיצירים לבוא. האופיצירים!

פרק י: האופיצירים של הגונדה

לראשונה היה בא השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב. הוא, מפקד חצי-הגונדה הראשון ובעל ארבעה כוכבים בכתפותיו, היה, אמנם, גדול במעלה מחברו הפּוֹרוּצ’יק ליבקוֹבסקי, פקד חצי-הגונדה השני ובעל שלושה כוכבים, ובכל זאת היה הוא, איוואַנוב, מקדים לבוא אל הגונדה מליבקובסקי, אע"פ שבנוהג שבעולם, שהקטן בא קודם לגדול ממנו. זה האחרון, נבער וקאַפּריזי, כרוב האופי צירים, היה בעל פני אצילים פולנים רפים-מגולחים עם עור רך ולבן ושפמים נצפתים אל על; קומתו זקופה ביותר ונעליו מצוחצחות ביותר, ומהלכו והבעת פניו היו של איש סובל משעמום קשה, של איש אשר אהובתו בגדה בו לפני שעה. הוא המעיט לשים לב להטירונים, לא ידע אף אחד בשמו, ולחיילים בכלל התייחס בבוז מוחלט. כשהיה עומד בשעת לימוד התורה שבעל פה, היה אוהב להפתיע בשאלות, שיבלבלו את ראש החייל ויוכיחו לו את ביטולו ואפסותו. פתאום היה שואל:

– ומה אתה, אתה הפרצוף, מה שמך, עושה בקומך משנתך בבוקר?

– בקומי משנתי בבוקר, הוד מעלתך? – מזדרז הפרצוף – בקומי משנתי בבוקר, הוד-מעלתך, הריני… הריני… מעתיק את המיטה ממקומה… מזה מים, הוד-מעלתך…. מכבד את הקסרקטין, הוד…

– כסיל! – מפסיקהו ליבקובסקי וסר מעליו – כשאתה נעור משנתך אתה לובש את מכנסיך, מכנסיך, פרא-אדם! הלובש אתה את מכנסיך, אם לא?

– כן נכון, הוד-מעלתך.

– מה “כן נכון”, אינך לובש?

– לובש, הוד-מעלתך.

– שוטה! – מביים ליבקובסקי – הנך שוטה!

– כן נכון, הוד-מעלתך.

קולו הקאַפריזי, האצילי, של ליבקובסקי היה ניחר תמיד משכרון ויהי למלה באי-יכלתו לפקד ברמה, ולפיכך היה מתרחק בכל מה שאפשר מלימודי המערכה והסתפק תמיד רק בזה, שהיה משגיח, כי האזורים על אנשי-הצבא יהיו מהודקים ביותר, וכשהיה מנסה ותוקע אצבעו לתוך האיזור, היה טופח על בטניהם של החיילים וקורא:

– הסתירו את כרסיכם, הסתירו! איזו כרסים!

ליבקובסקי היה בוּר גמור. בכל אותן ההלכות השנויות בעבודת השמירה ותמיד היה נשלח רק בתור עוזר להמפקח על הלגיון. הוא, אמנם, שנא בגלוי את החובות הצבאיות, איחר תמיד את המועד של הביאות והיציאות ולא היה חשוב על מיכאַילוב שר-הגונדה.

לא כן איוואַנוב. זה היה דייקן, זריז ומקדים. קומתו גבוהה, יותר ממה שצריך בשביל הגונדה הי"ד, ופניו, פני קוביוסטוס, רוסיים-טיפוסיים, אדומים, אנטריגניים, עם זקן גזוז, גס וצהוב-כהה. הוא לא היה נשוי, וכל תוכן חייו היו: הזונות והקסרקטין. הוא אהב מאד את מלאכת חילוץ העצמות, הראה בה בעצמו המצאות מהמצאות שונות ושמח לפקד על האונטר-אופיצירים, שילכו הם, לכל הפחות, בעקבותיו… הא, הא, אינם יכולים.

– המלה “קאַנאַליה” היתה חביבה עליו מאד, ביחוד בשעה שהיה סוטר בעצמו על איזו לחי או שומע על זה, על הכאה שהיכו איזה איש-צבא.

העֵר העומד אצל הפתח מבפנים מתחיל עוד מן השעה השמינית לצאת מרגע לרגע אל המסדרון, להציץ בפתח ולשאול את העֵר העומד מעבר לדלת מבחוץ, אם לא נראה איש… פעמים שאיזה חייל שב מעשיית-צרכיו או מעמידתו במסדרון ומבשר ברתת: “הוד מעלתו השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב הולך!” – ואז העֵר משתעל ומתקן את חגורתו ומתייצב הכן… אולם לרוב לא יועילו כל ההכנות, והשטאַבס-קאַפיטאַן נכנס דוקא ברגע שלא חיכו לו…

– לקום!!…

אע"פ שאין יושב גם בלאו הכי.

– סמירנא!!!.. – צועק איוואנוב בכל כוחו.

העֵר מושך את האצטלה מעל כתפותיו של אויוואַנוב, האונר-אופיציר הממונה על הגונדה ניגש אליו ב“ראַפּורט”:

– הוד-מעלתך, בגונדה הי“ד של הגדוד הקנ”א המא-י לא קרה כל דבר.

ואחר-כך:

– שלום, בנים!

– לשלומך… נדרוש… הוד… מעלתך!

בנשימות שונות, אך בלי הפסק.

– לא כך! לא כך! – מזדעזע איוואנוב ואינו שבע רצון מנגינת המענה – לחדול… כמה פעמים העירותי… “לשלומ– נדרוש, הוד מעלתך”… “לשלומך”… הבנתם? שלום, בני-חיל!

– לשלומך – נדרוש – הוד – מעלתך!

איוואנוב מנסה לתקן ולהעיר עוד פעמים אחדות – אך ללא הועיל. הריפורמה שלו, שתהא הנגינה על “לשלומך”, אינה מתקבלת כהוגן. בני-החיל אינם יכולים בשום אופן לאחד את הקול-אחד של המענה עם הנעימות של “לשלומ-ך”, ויוצא אחת משתי אלה: או קול אחד, או נעימות, אבל באופן מרוסק. איוואנוב מנענע בידו ומתייאש עד יום המחרת.

– איכם יכולים לענות שלום!

בכלל היה איוואנוב בלתי שבע רצון לעולם מהשכלת החיילים ותדיר היה מוצא בהם פסולים ונוזף. החיילים התייחסו אליו בעבור זה ברתת, בשנאה ובהערצה מיוחדת.

– להמשיך את הגימנסטיקה!

הגימנסטיקה נמשכת עד בוא מיכאילוב שר-הגונדה, מי שלא כיבדה ביותר, את הגימנסטיקה, בחשבו אותה למעשה-נערות, ושם לב יותר אל סידור המערכה ואומנות היריה. הוא בעצמו, מיכאילוב, היה רובה ממדרגה ראשונה, בעוד שאיוואנוב כמעט שלא ידע להחזיק קשת בידו. הקאפיטאן היה פונה אל החיילים ב“שלום, בנים!” פשוט, לבבי, כביכול, מקבל תשובה ומפקד: “להתפזר!”. לשמע קולו מזנק זמיקוב הפלדפבל מן הקאנצלאריה ורץ כנגדו. ברגע הבא היו בתי-המחראות מתמלאים כולם חיילים אצים, נאנקים, משוחחים, מעשנים – ובעוד חמישה רגעים היו כל אותם החיילים עומדים חגורים במערכה עם הקשתות בידיהם.

– מה, פּוֹרוּצ’יק ליבקובסקי איננו עוד? – פונה מיכאילוה אל השטאבס-קאפיטאן.

– כנראה, פיוֹדוֹר קירילוביץ! – עונה הלז בהשחויה מיוחדה, האומרת: כלום יש מקום לשאול דבר בנוגע לאותו עצל?

איוואנוב בעצמו לא היה עצל כלל. הוא היה רגיל לעבור אחת ושתים על פני שורת החיילים, לדקדק בהלבשת כובעיהם, שיהיו נטויים הצדה, ולתקן את הצגת קשתותיהם עד שיהיו כל המסגרים שוים בחוט השערה, ומלמד, שכשם שהמסגרים שוים, כך צריכים פרצופי כל החיילים להיות שוים.

איוואנוב היה סמל האופיציריוּת, סמל שימת הלב לחיצוניות, סמל רעוּת הרוח הקסרקטית; גם בלימודי החיילים על פני השדה בימי הקיץ, בעניני האקרה, האֶרב, ההשתטחויות, ההתנפלויות וכיוצא בהם טכסיסי-מלחמה, כביכול, לא ידע את הדבר לעמקו, אלא רק הפורמאַליות שבזה. אחר היה מיכאילוב. הוא היה אופיציר ברוח. הוא הוקיר מאד את הרוח הקסרקטי. הוא הטיף לא לתנועות יפות, נחפזות, כי אם לתנועות טורפות, בוטחות. הוא היה נוטה לתת אפילו איזה מקום להאיניציאַטיבה העצמית של החייל – אם יש מקום להשתמש במושג זה בנידון שלנו – ולא כפה עליו הר כגיגית בעלמא. הוא שם לב יותר לתוכו של דבר ואהב לחזור יום-יום: “את לחם המלך הנכם אוכלים… בני המלך הנכם… בעד המלך ובעד ארץ-המולדת ובעד אמונתנו הפרבוסלאבית”…

בשעה שהיה מיאילוב מלמד “פיכטוֹבאַניה” היה שם לב ביחוד שתימלא בדיוק הוראתו: לבתק בחריצות ובמהירות ישר אל תוך הלב ולהירתע לאחור. דבר זה היה יוצא באופן היותר רע אצל החיילים היהודים, ואז היה הוא כועס באופן נורא, ולא היה מכבדם אפילו בכינוי “אזרחי ירושלים”, כי אם שפוט: “מטונפים!”

מיכיאלוב היה אב למשפּחה גדולה, לא עשיר, והיה לווה כסף מאת זמיקוב. על ידו לא נמסר מעולם איש-צבא לדין, אלא שהיה מענישו על דעת עצמו. עוד זאת: הוא היה מתיר יציאה לעיר לכל דורש, ומפני כל זה היה מקובל על הכל בתור אב רחום וחנון.

פעמיים, בשבוע היה מבקר את הגונדה גם המפקד הבטליוני, זרבנוב, סגן-פּוֹלקוֹבניק דק ואכזרי כבן-חמישים, חסר-שנים ובעל קול אי-טבעי, מצפצף. הוא אהב ביחוד להראות כוחו וגבורתו על הממונים העליונים. הוא היה בא, שולח לאחוריו פעמים אחדות את האונטר-אופיציר, שיהיה ניגש אליו ב“ראפורט” (“לחדול! לחדול! לא כך ניגשים אלי! עוד פעם”!) ופונה אל החיילים הדוממים כשואל ותמה:

– שלום, אחים?

החיילים עונים: “לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלתך”. ואז היה הוד-רום-מעלתו מנפח את לחייו וצועד קוממיות צעד אחר צעד על פני השורה, כשהוא מצפצף:

-הביטו, הביטו בי… הביטו על השר… העבירו את עיניכם עליו… לווּהו… אכלו את שרכם בעיניכם…

פרק יא: ארבעת החדשים הראשונים

ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרים ועולם נהג כמנהגו. הכירו, אמנם, אי-אפשר היה לבלי להכיר, שהחיים האלה אינם דומים לחיי אנשים חפשיים, שהכל נעשה פה תחת השבט, ואולם למרות ההכרה הזאת לא היו כל פירכות, ובעצם לא נבדלו החיים כאן מן החיים אשר מעבר לכתלים. רק התנאים היו אחרים קצת, המצוות אחרות, העבירות אחרות, המושגים אחרים, המנהגים אחרים, ההבנה מה טוב ומה רע אחרת – קומבינאציות אחרות, אבל לא חיים אחרים, אבל לא אי-חיים!

הצורה של כל יום ויום היתה אחת, אבל הקוים שונים, שונים. ראשית, היו חדשות: פלוני נסגר בקאַרצר, פלוני נשלח לבית-החולים, פלוני היהודי ברח, פלוני נשלח לביתו מאיזה טעם והוא לבוש שוב בגדיו החפשיים… מה מגוחכה צורתו!… קוניצקי נתמנה ליֶפריטוֹר… אתמול היה עוד חייל פשוט כאחרים, והיום הוא כבר יֶפריטור!… זהו יומו הראשון של קוניצקי להיות יֶפריטור… את הפקודה הביאו בלילה. הוא קם, קרא את זה, תפר לו את נעליו… לפני ארוחת-הצהרים היה בגונדה הי"ג מבלי כל סיבה לזה: פשוט, יראו את החוט אשר עליו ויזכרו. רגשי השררה באדם!

– "כן, הקוים הבודדים שונים היו – המשיך מינץ – היום עלתה לי כהוגן כפיפת הקשת בפקודת ‘יריה בשורה!’ ואתמול לא עלתה. אתמול לא אירע לי להיבחן בקליעה אל המטרה או בדקירה אל הגולם והיום היתה הצרה הזאת. שלשום נשארתי יחידי בלימודי המערכה, תחת נשיאותו של לטכיננקו בלבד, לאחר שהכל נשתחררו ונתפזרו, מפני שחטאתי בהליכת רגלי וקילקלתי את כל ההרמוניה ופגמתי ברגש האסתטי של סיביליץ, ובינתים, עד שנעזבתי לנפשי, נאכלה מנת הבשר שלי מעל הקיסם במהומה ותחתיה שבעתי את המלה המחרפת: “Подгадил " – והיום לא היתה “מארשירוֹבקה” כלל ומשום-מה עלה בידי אפילו לגנוב שנים-שלושה חוטים בשר ממנתו של אחר. אחר ארוחת-הצהרים אפשר עוד שאשָלח לבית-המבשלות לעבודה ואוכל שם דיסה די שבעי, אשר אשאב לי בתרוָדו של המבשל, ואאחר שם קצת גם עד עבור איזו שעה מלימודי המערכה. יום של אושר!”

רבים המדמים, כי צדוק צדקו יושבי בית-האסורים בקנאתם אשר הם מקנאים באנשי-הצבא שומריהם: הללו כלואים והללו חפשים בשבתם ובלכתם. ואולם הדבר אינו כן. נקל לאסיר מאשר לאיש-צבא. אם לא לחשוב את ההבדל, שהאסירים הנם לרוב אנשים באים בשנים, בעוד שהחיילים הנם כולם צעירים לימים, הנה החומר האנושי, אמנם, גם פה וגם כאן אחד הוא: חומר רגיל. ואולם הראשון הוא רק תפוס, משולל חופשו החיצוני, משועבד, מוכרח למלאות חובות מעשיות שונות, אבל בכלותו את עבודתו עזוב הוא לנפשו לשכב על האצטבה בדממה; ברם איש-הצבא נתון בבית-אסורים ובבית-ספר כאחד, ולא דיה לו התפיסה, לא דים לו אסיריו וחובותיו, אלא שהוא נושא עוד אחריות עליו, שילך בדרך טוב, וחובה מוסרית להצטיין, בכדי שלא תהא לשמצה כל הגונדה, שהוא בה ושהוא ערב בעדה. די היה רק לשמוע באיזה קול מתנפלים על זה שהתנהג באיזה דבר שלא כהוגן, באיזה קול אומרים לו “פּוֹדגאַדיל”, לאמור: נתת לבוז ולקלסה את כולנו; די היה לשמוע באיזה קול מתהלל ומתפאר אחד החיילים, איך שהוא אינו פוגש בשום “הערות” מצד האופיצירים ובאיזה יחס מדברים אנשי-הצבא על ראשיהם-מלמדיהם האופיצירים, בכדי להיווכח עד כמה רוח בית-הספר בכל אלה, עד כמה התלכדו כאן יחד הקושי של אנשים הנתונים בכלא ושל אנשים אשר עול בית-הספר עליהם, לאמור: עול של המושג שבח וגנאי, של שייכות הכינוי טוב ורע, של רוח הצפיה לקאַריֶרה בעתיד.

כן, איש-הצבא הוא גם בן-ספר המתחנך עפ“י דת ידועה. על כל מה שיארע לו צריך הוא למסור לשרו הבלתי-אמצעי. ברחוב אסור לו לעשן ולהחזיק ידיו בכיסיו. כאמור, הוא צריך לדאוג לא רק לכבודו, אלא גם לכבוד כל הגדוד, לכבוד ה”מונדיר" שלו. מושגים קבועים יש בקסרקטין על איש-הצבא היודע איך להתנהג עם אופיצירים ועל הבוּר שאינו יודע מזה כהלכה. איש-צבא, שאופיציר “עשה לו הערה”, חש את עצמו לאומלל, לבלי להביא בחשבון את יראת העונש. איש-הצבא, שעבד זמן ידוע, שבא ממשלחת ידועה ויצא נקי מהערות – חושב עצמו לצלח ומלא עונג פנימי של יהודי שקיים כראוי רצון הבורא יתברך, של יהודי יושב בסוכה.

ביחוד נשפכה כל החימה והקללה של בית-ספר ובית-אסורים כאחד על ראש הטירונים. לא דיה ההכרה שהיססה בהם תמיד ותדיר: “טירונים אנו… עוד ארבע שנים שלמות… איננו יודעים עוד דבר…”; לא דיו הקושי שהיה תלוי עליהם תמיד למהר ולהסתגל, להידמות לאזרחים, ללמוד מהם, להיות כמוהם; לא דיה הבושה שפיעפעה תדיר בפניהם והתגלמה בהבעת אשמה גלויה על שטירונים הם; לא די בכל אלה, עוד היתה ההנהגה עמם מצד השרים ומצד אנשי-הצבא הישנים אכזריה ביותר, אכזריה עד לבלתי נשוא!

אנשי-הצבא הישנים, אלו שעבדו כבר בשנה השניה, השלישית והרביעית, ישנו על-פני השדרה אשר מלפנים וזכותם זו יקרה עליהם ביותר בזכרם מפני זה, כי לימודיהם עכשיו הנם דוקא על-פני השׂדרה שמאחור, שזאת מוכיחה, כי לימודיהם כעת אינם עיקר, יען שכל הדרוש לדעת כבר ידוע להם, וכי העיקר הוא, להפך, מגורתם פה, שכנם פה והתועלת שהם מביאים בזה. הנה קירֵי היה במשמר-הכבוד של נאַטשאַלינק-הדיביזיה. הטירונים, השדים האמוצים, מבטאים אפילו עדיין בכבדות את שמו של נאַטשאַלניק-הדיביזיה!

ואכן רב וגדול הוא ההבדל ביניהם, החיילים, ובין הטירונים, הישֵנים על פני השדרה שמאחור והמזיעים בשדרה שמלפנים, יזיעו, יזיעו, ילמדו, השדים! מצוה!

והנה גם הם, הישָנים, היו לפנים כאלה האיכרים, עקומי הרגלים, הכבדים, המבוישים, ההוֹוים לצחוק כל היום. מה נעים להינקם בהם, להרעימם!

ההתנהגות בקסרקטין בכלל היתה על-פי סדר ההדרכה ולא על-פי סדר ההדרכה. רוח החיים האלה, שהיה מלא אכזריות איתנית, אכזריות בלתי מכירה את עצמה, אכזריות מבלי משים, מרד בהכרח בסדר ההדרכה, מרד בקוּלותיו הקטנות והחמיר עליהן. על-פי ה“אינסטרוּקציה”, לדוגמה, צריך היה לקום בשישית – ומשכימים היו מקודם. על-פי החוק אסור היה להעמיד על המשמר חייל אחד בשני לילות רצופים – וזה היה ממעשים בכל לילה. לעומת זה היה איוואַניוק, המלומד, בעל השפמים המגולחים, דורש, שאלמלי היו נוהגים הכל כמו בסדר ההדרכה בדיוק, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד בזה בשום אופן. והדין היה עמו.

במה דברים אמורים? בישָנים; אבל הטירונים – עליהם החמירו תמיד, להם לא הורשה ללכת בעירה בשום אופן, הם היו השעיר לעזאזל בכל מקום. הם היו מוכרחים לשאת את קלחות-התבשיל מהמבשלה אל העזָרה, להביא כיכרות הלחם מבית-המאפה, לגרד את הרצפה בערבי שבתות שלהם, לנקות בכל מקום לא-טהור, לשבּוֹע חרפות מכל אשר מלה בלשונו, ואפילו בערבים, בשעת המחולות והניגונים, היו הם המוכרחים ליטול חלק בהם, בעוד שהישָנים היו בנידון זה בעלי רשות ולא בעלי חובה.

הוי, מי ימלל ומי יתנה את כל אותן התלאות ומי יזכרן! מי יזכור כל אותם ה“אסונות” השונים, המרכבים כל-כך, המשונים כל-כך, המוּתנים כל-כך, הקשים כל-כך, המגוחכים כל-כך…

האופיצירים כבר הלכו להם לארוחת-הצהרים, וקול השאון, קול הפקודות, קול לימודי המערכה עדיין אינו פוסק. השעה היא כבר קרובה לשתים-עשרה וסיביליץ אינו שבע עוד. הטירונים, אלה מהם אדומים ואלה חיוורים כמתים – מעיפות. הרגלים – מחטים דוקרים בהן והן נעות ונדות מאליהן. בכוח נסתר. החיילים הישנים מטיילים להם מסביב, נהנים למראה יסורי הטירונים ומוציאים משפט על כל אחד ואחד, למי שי תקוה להיות חייל טוב ולמי אין.

– אותנו עוד לא כך עינו… דעו לכם, שדים אמוצים!

– כלום זוהי עבודה? כלום אלו לימודים? אותנו לימדו!

– “חיילים” כאלה לא היו נושאים כלל את כל מה שנשאנו אנו. היו שנים!…

– זוכרים אתם את טורקובסקי? זה היה מורה! פֶּרמאי היה. נמר!…

– הוא לא היה מביט בשניהם של אלו…

– הוא היה מראה להם…

– ראו, ראו, איך זה נוטל “על היד”…

– כאירכרה כפרית את המגל.

– לא, את המטאטא…

– את המגרפה…

– חָה-חֶה-חָה!…

הפסקה.

– העמידו את הקשתות! לבשו את האצטלאות! החוצה! אל הצעידה-דריכה! בשירה! המנגנים לפנים! עמוד!.. צא!..

נכלמים ויגעים מצלצלים הטירונים במסגרים ומעמידים את הקשתות בפיראַמידות. רצים אל האצטלאות. המאושרים מוצאים את שלהם מיד; אבל האומללים…

– צא!.. מי הוא המחטט שם?!..

והאצטלה איננה. צללה כמו במים.

– אל תחטט!!.. צא!!!..

והאצטלה איננה, טבעה באצטלאות אחרות. נגנבה. חרפות, הכאות.

נמצאה האצטלה!.. אחד, ישן, לבשה ויצא לצרכיו, חזר והביא את האצטלה. הוי הוי, למהר, למהר… הכל כבר מסודרים… הכל כבר יוצאים… וכאן יש אצטלה – אבל הבריח מאחוריה אין… אין בריח… אי-אפשר ללבוש. מה לעשות?!

– מינץ! צא, יהודי מצורע!

והיהודי המצורע מתנודד בקסרקטין כמוכה-ירח, האצטלה עליו רכוסה כבר, אבל היו מפורדת ומסולקת מאין בריח. ובריח אין. אבדה ישועה. שמא ליטול בריח מאצטלה אחרת? אבל אולי אותו בריח מסומן? – והגניבה תימצא?.. התרעם אז על עצמך… עונש בידי הבעלים ובידי הממונים…

– מינץ! אינך רוצה לצאת?!.. נו, טוב…

– האצטלה… האדון…

– איני רוצה לדעת!.. אספר להפלדפבל, כי אינך רוצה לצאת אל המערכה!..

העינים חשכות. הידים נשלחות.

– אהה, שד אמוץ!.. מצאתיך!.. את כל שינך אשבר בפיך הנבאש… את בריחי אתה אומר ליטול מאצטלתי? אהה, מוּכח, שגם את כפתורי אתה גנבת… האדון האונטר-אופיציר איוואַניוק! הרשני למסור לך: מינץ גנב את כפתורי!..

__________

הטירוניוּת – ארבעת החדשים הראשונים – היא העונה היותר קשה בכל ארבע השנים. היא קובעת חשיבות מיוחדה לעצמה. הקושי המיוחד שבה אינו תלוי רק בזה, שהאנשים עוד לא התרגלו, לא הסתגלו. הטירון הוא ילד שנשבה, בלי כל מגן, בלי כל דורש משפטו. הטירוניות – אך מי גבר ויתנה את כל תוקף התלאה של הטירוניות! מי גבר ויבין את כל תוקף התלאה של הטירוניות!..

פרק יב: עוד לסדר היום

אם לא היה חיל-המשמר מהבטליון הרביעי ולא היה דרוש להמתין לחיילים עד שישובו, היה מועד אכילת סעודת-הצהרים בשתים-עשרה שעות. עוד לא הספיקו הטירונים לשבת לנוח קצת על ארגזיהם, למצוא מרגעה כמעט קט מן הכאב המפעפע ברגלים ובכל הגוף, להאזין אל הקול הזה, אשר במהומת הפחד לפני רגע לא ניסר כל-כך, והנה קול החצוצרה, שלמרות מה שמחכים לו, הרי הוא כאילו בא תמיד בהיסח-הדעת: טי-טי-רא-רא-רא!.. כלומר: אל המזון! ומיד קולות צווחים באים מאליהם: “הצעירים, טלו את הקערות!”.. “אל התפילה”!.. “הממונה, תן את המנות!”… וניגון התפילה הממושך, הזר: טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה… אֵ-לֶי-ך, הָ-אָ-דוֹן, נְקַ-וֶה…

פת-בג הקסרקטין היה כמעט תמיד לא רע באיכותו, אבל מעט בכמותו. גדולה היתה הצרה, כשהיו נותנים לפעמים, מטעם ראש-הלגיון, לשבוע או לשבועיים, חתיכות-לחם חרוכות-יבשות מלפני חצי שנה, מה שקורין “סוּכאַרי” בלע“ז ומה שלא היה אפשר לתת לתוך הפה; אלא שזה היה מלתא לא שכיחא ביותר. לחם טוב על פי החוק צריך כל חייל מחיל-הרגלי לקבל שלוש ליטראות ליום. ואולם הלחם אינו ניתן לו לחייל על ידו, אלא כל מחלק אגפי מקבל פת בעד בני אגפו, ומזה, כמו בכל דבר-ממון שעובר דרך יד אחרים, לגניבה ורמאות תוצאות. ברם הלחם לא היה עובר דרך יד מחלק-האגף גרידא, אלא גם דרך שר-הגונדה שלא מן המערכה, דרך הפלדפבל שלא מן המערכה, דרך האונטר-אופיציר הממונה על בית-המאפה, דרך הפלדפבל של “הגונדה שלנו”, דרך הקאפטינארמוס של “הגונדה שלנו”, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד הגונדה לאותו יום, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד המחלק מחיילי-השורה, מן הישנים, כמובן. חוץ מזה היה פּתח מיוחד ל”קומבינאציות" שונות גל על-פי הנהוג מטעם ראש-הלגיון. מטעם ראש-הלגיון היה נהוג שבכונה תחילה לא תינתן לחיילים כל מנת הלחם במלואה, אלא שינכו להם שיעור ידוע, והנכיון יעלה להם בחשבון פעמים בשנה ויקבלו אז “דמי פת” בשביל צרכים אחרים. לכל היותר, איפוא, היה מתקבל לחם על חלקו של כל איש-צבא ליטרה וחצי ליום במקום שלוש הליטראות, ותחת זה היו מקבלים פעמיים בשנה ברוב צרמוניה וברעש גדול, ככל מה שמחלקים בקסרקטין להצבאים הנמוכים, י“ז קופיקות וחצי או ורבע – הכל לפי החשבון המדויק – ויש גם פעם בחודש ארבע חתיכות גזורות של סוכר. היהודים, מכל מקום, ועמם גם השיכּוֹרים מבני הנכר היו מתחכמים להשיג בחלקם כיכר שלמה של לחם בת חמש-שש ליטראות בעד שלושה-ארבעה ימים ולמכרה בחנות או לקונָה פרטית בעד שמונה קופיקות. לאחר-כך היו הפאַראַזיטים הללו מערימים ליטול איזו פרוסה מאוצר הציבור, מה שהיה מעורר, כמובן, דין-ודברים הרבה. דין-ודברים הרבה היו מתעוררים גם בשעה שה”ישָנים" היו הולכים למשמר ומשתדלים ליטול עמם לחם יותר מכפי העולה על חלקם. דין-ודברים הרבה וענין רב היה גם בשעת שיקול הלחם לכל אגף ואגף, כשהראשים והממונים מדיינים בנידון יושר ושאר דברים נחוצים ומחשבים ספָרות שונות באצבעותיהם, והכיכרות בשעת מעשה שטוחות על פני השולחן, והחיילים הישנים, שאין האימה רבה עליהם כל-כך, מתגנבים ומולקים חתיכות מן הזנבות החרוכים, והעֵר עומד ומגרשם וצוֹוח… היו מחזות מעניינים בתוך הכתלים האלו! –

סוד הלחם בעיקרו היה גם במנות-הבשר שעל הקיסמין ובשיעור הגריסין בשביל דיסה. האונטר-אופיציר סיביליץ היה אוהבה להדגיש את הדבר בשעת הלימוד של תורה שבעל פה. הוא היה שואל: “פלוני בן פלוני! כמה אונקיות גריסין צריך אתה לקבל בכל יום ויום?” – “שמונה-עשרה!”… – “שמונה-עשרה… ומקבל אתה אותן?” החייל הנשאל אינו יודע היאך לענות: בחיוב אי-אפשר, שהרי אינו מקבל, ובשלילה – שמא יראה למתרעם… – “אינך מקבל! אינך מקבל, גולם!” – ממהר המורה לעזרת תלמידו – “מבשל-הדיסה והממונה דואגים שלא תקבל” – יש שהוא מוסיף בהנאה מיוחדה. סיביליץ בעצמו היה נשלח בתור ממונה אל המבשלה לא לעתים רחוקות – והיה דואג שלא יקבלו…

בשעת הארוחה (שתי קערות היו מובאות בשביל כל אגף ואגף, ומהן היו אוכלים ביחד בכפות-עץ) היה יושב יאַשיק האונטר-אופיציר ופקידיו לטכיננקו ופרסקוקוב, שנתמנה גם הוא ליֶפריטור ונעשה לשר הפלוגה השניה שבאגף ויחד עם החיילים הישנים הם פותחים במשפט החיילים הצעירים ועוסקים בשבחם ובגנותם יום-יום. איזה טירון מבקש עוד פרוסת-לחם – והרבורדה המחלק נותן לו תחת זה קצת דברי מוסר ותוכחה בסגנון “לאכול אתה רוצה – ולעבוד אינך מסוגל”. ומיד סילוקוב הצייד, זה העובד כבר השנה האחרונה, מתעורר גם הוא ומתחיל נאנח: הטירונים של הימים הראשונים היו טובים מאלה. בשעתו – כלום היה דרוש להזכיר לטירון שילך להביא דיסה? והיום – עד שלא תצווה עליו בפירוש: “לך להביא דיסה!” (בלשון הקסרקטין: “Bали за kашей” לא ילך. מעצמו לא יתעורר ללכת. לא יאכל ולא ילך. גם את הקערות אין מנגב. יומו של מי היום?

– אל התפילה!.. כלום אינכם שומעים?..

בעצלתים קמים לברכת המזון. “מו-דים אנח-נו לך, אדו-נ-נו”… וכו'… התבשיל היה מים צלולים. מהדיסה עלתה לכל אחד ואחד לא יותר מכף אחת. קערות-הפחים נשארות עומדות על השולחן, עד שלטכיננקו מרים קול זועות. אז מתעורר קונשין, חייל צייתן מפלך וַרשה, מוציא מתחת המזרן שלו קרעי תחתונים מסואבים, מקנח בהם את הקלחות, מעמידן בארון הכלים של האגף ומשים את קרעי התחתונים אל תחת המזרן בשביל יום המחרת.

על-פי הנהוג, השעות שבין הראשונה והשלישית, למן עת ארוחת-הצהרים עד התחלת הלימודים השניים של היום, שעות מנוחה הן לחיילים, והרשות בידם לעסוק בכל מה שלבם רוצה: בשינה, בתיקון מלבושיהם, במשחק שאינו מעורר שאון, ואפילו בקריאה בספר – אם רק יש על הספר רשיונו של שר-הגונדה. לכבודה של האמת צריך לומר, כי ידיהם של שרי-הגונדות אינן עיפות ביותר מחתימת רשיונות על ספרים, ויש שקפיטאנים בני חמישים, אשר בכל ימי שלטונם לא אירע להם כלל שיגישו למו ספר לחתימה, מלבד סידורים ומחזורים, שמביאים לפניהם החיילים היהודים בימי אלול. למינץ היה קובץ-סיפורים מאת מופאסאן, וכשמצאוֹ שרו הבלתי-אמצעי היֶפריטור לטכיננקו, עשה העויה משונה ומסר את זה להאונטר-אופיציר יאַשיק, האונטר-אופיציר יאשיק פנה אל הפלדפבל, והלז, תחת להביא את הספר לפני שר-הגונדה, הביע רק אי-רצון על המאורע הבלתי רגיל, ומשום שהיה מאורע בלתי רגיל עבר על מידת הדין ומבלי בלבל בזה את ראשו של רום-הוד-אצילותו ציווה, על דעת עצמו, להחזיר את הספר לבעליו. אין צורך לומר, שלקרוא בו, אף על פי כן, לא הספיק מינץ מעולם, כי אך היה נוטלו בידו, והנה לטכיננקו מוצא עבודה בשבילו ובאמתלה, שהרי פלוני מנקה את הרובה, פלוני מפצל כלונסאות נחוצות, פלוני לומד לסדר אצטלתו, פלוני כותב מכתב (מכתב אחד היה נכתב בהמשכים שבועות שלמים!), פלוני שותה תה (לשתיית תה התייחס לטכיננקו בהערצה מיוחדה!), הכל – עסוקים, רק אתה, מינץ, אינך עושה דבר… ולפיכך… הנה לך… בל תשב בטל…

שתי השעות מן הראשונה עד השלישית היו, איפוא, כאמור, מוקדשות למרגעה, ואפילו כשאופיציר נכנס בהאי שעתא, דין הוא שלא יקראו לפניו “סמירנא!” בכדי שלא להעיר את הישנים. ואולם, במציאות, לא היתה השינה אפילו עולה על הדעת. רבות היו העבודות השונות ותדיר היו. ישן קצת על ערסלתו המיוחדה היה סיביליץ, אך גם כן לא עד השעה השלישית, אלא עד השניה, שאז היה הוא מתמודד מלוא קומתו ומרעים בקולו הפראי להכעיס:

-שבו אל הלימודים שבעל פה!

הטירונים מתאספים, מניחים את כובעיהם על אצטבאותיהם, מעמידים ספסלים (העמדת הספסלים היתה חזקתם של טרנופוב וקונשין; הם התרעמו כפעם בפעם על מה שהם, ורק הם, עושים זה, והם, רק הם, עשו זה כפעם בפעם!) ויושבים במעגל ובדממה. סיביליץ ניגש, מפהק ומתחיל ללמד על פי דרכו את חובות איש-הצבא ומה הוא איש-צבא ומה היא מלחמתו את האויבים החיצוניים והפנימיים; באיזו גונדה, בטליון, לגיון, בריגאדה וכו' עובדים, מה עושים כשמשכימים בבוקר, כמה ומתי מקבלים שכר-החודש ודמי-האמוניציה, מה חובות העֵר והחייל הניצב על המשמר, שמות משפּחת המלך ושמות השרים עד עצמו ועד בכלל, מה טיבם של מאסר פשוט, מאסר חמור ומאסר מעורב, כיצד מחווים אותות הכבוד לאופיצירים, כמה כוכבים בכתפותיו של קאפיטאו ומה כתפותיו של גנראל מן האינפאַנטריה וכן הלאה יום-יום.

משנתו של סיביליץ, לרוב, לא היתה ברורה לו לעצמו וסדר לימודו היה לא להגיד מתחילה את הדבר, אלא להתחיל בשאלה מיד: “האם לא תגיד לי, סטכורשציץ, מה הוא הדגל?”

סיביליץ לא נטה מן המסורה והיה מתבל את לימודו בפלפלין חריפים של חרפות פרימיטיביות ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. בכדי להביע זלזול כלפי איש-הצבא שאינו יודע לענות לו יש שהיה מסתפק רק בחזור אחת ושתים על שמו: טרנופוב, טרנופוב! – ובנענוע הראש. בלימודי המערכה לא היה מסתפק בזה מעולם. סוף-סוף, תורה – ואין לדקדק בזה יותר מדאי. השיעור היה נמשך עד ביאתו של איוואַנוב, שאז היו עומדים ללימודי המערכה.

– קונשין! – מכריז סיביליץ.

קונשין קופץ ממקומו כמדקירת מחט ועומד.

– האם לא תגיד לי, - עוגב עליו סיביליץ – מה אתה עושה, כשהנך חפץ ללכתץ העירה?

– העירה, אדוני האונטר-אופיציר? – ממצמץ קונשין בעיניו לנוכח מורהו.

– כן, העירה, העירה! – מתהדר סיביליץ.

– הוא מתלבש והולך! – מתלוצץ האונטר-אופיציר יאַשיק מן השדרה האחרונה, כדרכו של זה להמתיק את הדינין.

– אל לבלבל! – גוער סיביליץ בחברו – נו, הוא פונה שוב אל הנשאל: - לא תגיד?

מתחילים העונשין של לא-ישיבה עד תום הלימודים, של ישיבה עם “הידים במתנים” על הספסל, של ציווי לשבת, אך בנזיפה ומתוך ביטול גמור: שואלים את פי אחר. מתחילה מבצבצת ועולה מדרגת הכשרון של חושי האיכרים הרוסים, מתעוררים יודעים אחדים לתמוך בחבריהם הבלתי יודעים, ונענשים גם הם. מגיע הדבר עד לידי יאניביץ, היהודי, הביא- ליסטוקאי, השוען.

יאַניביץ, כמובן, יודע את כל מה ששואלים. כשצריך הוא ללכת העירה, הוא פונה אל היֶפריטור, שר פלוגתו, שרו הבלתי אמצעי. היפריטור שואל את פי שר-האגף, שר-האגף נוטל רשות מפי הפלדפלב. אז מתלבשים כראוי ומתראים לפני הממונה על הגונדה לאותו יום, נוטלים את הסימן והולכים בקומה זקופה. כשנפגשים באופי צירים…

– די! די! – מפסיקהו סיביליץ – אל תען על מה שאינך נשאל. שב! הראיתם? ז’יד! לעולם לא יקיים מה שהוא יודע – אבל הוא יודע!…

לפעמים כשהיה המורה סיביליץ במצב-רוח מיוחד, או כשהיה רואה את איוואַניוק, האונטר-אופיציר הריגאי, עומד מרחוק, והיה מתעורר בו החפץ להראות לו, להמלומד, כיצד נוהג ה“הדיוט” האונטר-אופיציר הראשי סיביליץ, היה הוא מגולל הענין ע"ד חובתו של איש-הצבא לסבול כל רעב וכל מחלה, לקבל באהבה כל יסורין, לבלי לקבול ולהתאונן ולקיים בלי שום שקלא וטריא, בלי כל דחיה ואמתלה, את כל מה שיצווה השר. וככלותו בזה, היה מוסיף:

– נו, ואני מה לכם?

– שר, האדון האונטר-אופיציר! – עונים הכל פה אחד.

– ומחויבים אתם למלא כל מוצא פי?

– כן נכון, האדון האונטר-אופיציר!

– גהרו לפני! שכבו על הארץ לרגלי! – מפקד פתאום סיביליץ. לא בקולו.

כל השורה היושבת, כל הבחורים המגודלים מתנשאים כהרף-עין ומשתטחים על הארץ.

– קומו! – מפקד סיביליץ בחפזה.

הכל קמים כרגע.

ועיני איוואַניוק רואות.

איוואניוק מצדו היה ממונה על חצי-השעה ללימוד הקריאה והכתיבה שאחרי לימודי המערכה אשר לפנות ערב. ואולם הוא בעצמו, כהאופיצירים וכהחיילים, התייחסו לזה כלדבר שאין צורך בו ולא דיקדקו בזה. למד מי שרצה! היה למתלמד נייר – טוב; לא היה – ג"כ לא רע. התחילו:

– ה-צ-פו-רה ע-פה…

ושוב סיביליץ בא:

– העתודים אינם יודעים עדיין למי ואיך נותנים אותות-הכבוד… חדלו מזה… אי, הסתדרו, התיישרו!…

את החניך שאינו עושה חיל, שאינו מחזיק את האצבעות כהוגן, שאינו צועד לכל החוקה וההלכה הוא מעמיד לפני הראי, לאמור: עמוד לפני הראי, אשמאי! הסתכל בפרצופך, למד!

או:

הוד-אצילותם השטאבס-קאפיטאן איוואנוב מתאוננים (סיביליץ דיבר תמיד על האופי צירים גם שלא בפניהם בלשון רבים), שהשדים אינם יודעים לענות להם שלום. אי, הסתדרו, ונלמד קצת, רק עד ארוחת-הערב.

מסתדרים, לומדים. הגרונות ניחרים ממענה בלתי פוסק: “לשלומך נדרוש, הוד-אצילותך! לשלומ-ך נדרוש, הוד-אצילותך!” דעתו של סיביליץ מתבדחת עליו, והוא מנסה באחרת:

– שימת לב… שמעו לפקודתי… ענו לי כמו שעונים להקומאַנדיר הבריגאדי.

הוא מכעכע, משים לפניו מעין הבעה של גנראל זקן וקורא בקול רם ורך:

– שלום, חביבים!

– לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלת-אצילותך!

הוד-רום-מעלת-אצילותו, סיביליץ, “ברקיע השביעי”.

ארוחת-הערב היתה באה בשעה השביעית – תבשיל גריסין שמעין ריח של חֵלב נודף הימנו ושטעמו היה תמיד הרבה גרוע מזה של תבשיל הצהרים, ואיש, אמנם, לא נסתאב בו.

אחר-כך, כשהיום היה כתיקונו, וסיביליץ לא חפץ להכעיס את מעוניו בלימוד שלא בזמנו, היתה מנורת הפחים היחידה בכל הקסרקטין דולקת, והחשיכה התפשטה בכל זוית, והגופות דבוקות אל המזרנים והנפש נוטה לגעגועים קצת… לגעגועים… ואז היה מופיע טאַראַס קירילוֹביץ זמיקוֹב, “הפלדפבל שלנו”, ומשמיע בקול נמוך, דומה קצת לחירוק-שִנים:

– נשתטחו על המזרנים… עצלנים… לשמירות! היכן הממונה? יתאספו לזמירות…

הממונה רודף והכל מתאספים. אלה בהתעוררות: יראו בני הגונדה האחרות, מה רבה השמחה בגונדה הי"ד!.. ואלה – כמי שכפאם שד. מתייצבים במערכה. מֶלניקוב, האונטר-אופיציר הצעיר, מתחיל ומנצח. יש שמביאים גם הארמוניקה אובּאַלאַלאַיקה, וסטכורשיץ מחווה קידה ויתר הנפלאות של בהונות רגליו.

ככה צורחים שעה ויותר. הצריחה נושאה בקרבה איזה אהא-האַ-האַ… אהא!..

בכל הנגינות לא היתה אף מילודיה אחת נעימה, מלאה המיית נפש; בכל הקולות – לא אף ריח של כוסף שירי, לא אף זכר לצעקה על עזיבת הכפר ועבודותיו, על צערם של האבות הנעזבים שם, על הגורל הקשה כאן. תוכן הדברים היה שונה. היו נגינות רגילות, נגינות של בחורים זכרים על “שלוש המושבות ושני הכפרים”, “שמונה הבתולות והוא האחד”, “אל המקום שהבתולות הולכות, לשם גם הוא הולך… אל הגן, אל היער – הוא לא ירף מהן, הוא אתן”…

!Куда девки туда я

!Я, да я, да я

היו שירות אוטומטיות—פטריוטיות:

!Ура! Ура! Ура

!идем мы на врага

Рады умереть

за батюшку царя

ואחריהן – שירי זנות במובן היותר תמים של המלה:

מסביב לביצה,

מסביב לאחו

חולף זוג…

כאן הכל מתלהבים, היא מתחננת:

אל תהתל, אל תהתל, איש-הצבא, בי.

אלכה ואגידה. ואגיד לאמי, שעוללת לי. –

על זה עונה הוא - - -

…טיר-טיר-טיר-טי… התוף… ה“הודעה”!

-אל הפיקודים!.. הסתדר, התיישר, סמירנא!.. לראשון ושני התפקד!..

כאן היו באים גם טילמאן ואיצקוביץ מן ה“שוואַלנה” – בית-האוסף של אנשי-צבא חייטים וסנדלרים מכל הלגיון, הנכנסים לזמן ידוע לחשבון הגונדה שלא מן המערכה. בלגיון המ-אי, עפ“י החוקים הקשים ששררו בו, היו אלה בעלי-המלאכה, לאחר שעבדו כל היום וקיבלו מזונותיהם ב”שוואַלנה" מחויבים לבוא ללון אל העזרות של גונדות המערכה.

“הפלדפבל שלנו” היה יוצא, כדרכו, בצעד מתון ובקול מרחם, בחינת אבא ואמא, והיה מזהיר וחוזר ומזהיר לבלי לעשן בקזרנה. הקזרנה – זהו ביתנו; הגונדה – משפּחתנו. ועוד זאת: קיפולי הרגלים, בנים, קיפולי הרגלים – זהו העיקר. זה-ו“באַשמאַקי”. זמיקוב אהב להשתמש בתואר זה בנוגע לנעלים. “בּאַשמאַקי” ולא “סאַפּוֹגי”. היכה התוף כבר את ה“שחר”?

– היכה!

– א"כ, לכו אל התפילה.

אפילו לא “שאַגוֹם-מאַרש”!

בתפילה משתתפים מבלי משים גם טילמאן ואיצקוביץ. אי-אפשר היה להימלט מזה – וההכנעה היתה באה מאליה.

– אי, התפשט ושכב!.. בלי שאון!.. התפשט ושכב!

האונטר-אופיציר יאַשיק, לפני נר מיוחד לעצמו, גומר את מלאכת רקמתו על ערשו.

– מינץ! שלוף את נעלי מעל רגלי!..

– הנני!..

– אי, שכבו, שכבו! – צועק הממונה.

– אני כבר שוכב, האדון הממונה! – לוחש טרנופוב מתחת השמיכה.

ואיש לא ידע את סוד מהירותו. שעה אחת לפני הפיקודים, מיד אחרי ארוחת-הערב, היה הוא מסיר את פוזמקאותיו וחיתוליו מעל רגליו ונועל נעליו על רגלים יחפות, ערומות, בכדי שאחר-כך, כשיפקד הממונה: “התפשט ושכב!” יחלוץ את נעליו אלה כהרף-עין, בנקל ובמהירות – וישכב.

פרק יג: מחורף לקיץ

אמר המחבר: נפלאים דרכי הכתיבה, ומפני סיבה אחת כמוסה גם ממני, ניטל עלי למסור פרק זה דוקא באותה הצורה שנתן לו רעי המספר המנוח בתוך מדבר בעדו.

וכך אמר:

– אם הרושם שכל דברי עד הנה עושים עליך הוא, שאותה השנה היתה אימה חשיכה ארוכה אחת מבלי כל קוים לבנים, אינך אלא טועה, אחא רחימאי! דבר כזה אינו במציאות. החיים הלא הם ענין מורכב ומסובך כל-כך. בחיים הלא כל-כך מדרגות, מדרגות, עליות וירידות, החיים הלא הנם סכום של כל-כך הרבה צללים חולפים, עוברים, בודדים, שונים… נשלחתי לקלוף תפוחי-אדמה, והסכין החד נפל בגורלי – מה נעים!.. נשלחתי לגזור עצים ועלה בידי להעניק חתיכות הגונות לאותה העניה – מה נעים!.. עלה בידי להשתמט מבקורת-בוקר אחת – כמה אושר!.. ובהזכירי עתה רגעים ידועים מאותם הימים – פחד של מסתורין תוקפני… חצר היתה שם… ואני התנודדתי בה… לבוש באצטלה רחבה… הקור משל בי… ואני נרדפתי ורצתי ריצה של פקודה… חטבתי עצים… נשאתי מים… נשמתי… חייתי… סבלתי… נתקרבתי אל הקץ, כשם שאני מתקרב עתה אליו בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה… קיוויתי… יחלתי…

כי, אמנם, גם עשבי תקוה ותוחלת צצו בקבר הלב אז… עשבי תקוה!.. חלומות על עונת השחרור שאחרי עבור ארבע שנים וניצוצות של תקוה למיד…

וגם ציפיה היתה, ציפיה… ציפיה בלתי ברורה, בלתי מכירה את עצמה… הנה בקרוב, בקרוב…

בשבועות הראשונים היינו כנדהמים… אותו הבלבול והטשטוש שבמוח של כל בא למקום חדש, מוזר… נתקענו בצפרי הדיסציפלינה – והוצאנו לשוננו… ואולם הנה בקרוב נתרגל, נתרגל… בקרוב יתנו לנו קשתות – ונידמה לאחרים… בקרוב נתחיל ללמוד אפני הדקירה – ונדע מעט יותר מכל אותם הדברים שצריך לדעתם… בקרוב יתחילו ללמד אותנו חובות העֵר ואת המשובחים שבנו יתחילו גם להעמיד “עֵרים” בתוך הבית פנימה – בחינת אנשי-צבא ישנים… בקרוב יתחילו חגיהם וינתנו מנות כפולות של בשר ולא יענו בלימודים… בקרוב יתחילו להוביל פעם ביום אל ה“שוואַלנה” למוד, כביכול, את הבגדים התפורים – וירווח מעט… בקרוב תעבור עונת הנבקרות, ה“סמוֹטרים”, - וישונה המצב… בקרוב נהיה כבר אחר השבועה וניחשב לאנשי-צבא ישנים באמת, לא יענו ככה בלימודים ונתחיל כבר לילך לחיל-המשמר… בקרוב יבואו ימי האביב ונתחיל לצאת לעבודה אל האוַנה, לבנות את אהלי המחנה בשדה… והנה קיץ וחיי אוָנה – מצב אחר לגמרי… ומתי זה יעבור הקיץ ויתחילו ה“מאַניברות”, החינוכים הגדולים, ואחריהן השתחררותם של הישנים ו“העבודות החפשיות” בכפר ובעיר?.. והנה, הנה ביאת חניכים חדשים, טירונים חדשים – ממלאי מקומנו…

היו שינויים, שינויים לשעה, שמסכו בלב קורטוב של איזו נחת-רוח, מהול, אמנם, תמיד באימה האיתנית שמסביב, ברשעות ובזדון שמסביב, אבל, סוף-סוף – נחת-רוח. בהבטליון שלנו, בהגונדה שלנו או בבטליון אחר ובגונדה אחרת, שאז מוליכים את כולנו בסיעה לשם, מתכוננת מטעם הנהגת הלגיון שיחה רליגיוזית-גלחית או היגינית-רופאית. הדברים נושאים עליהם חותם של חובה ופורמאַליות, מעוררים שויון-נפש צחקני ואינם נכנסים לשום אוזן, ומה שנוגע ליוצאי הכפר – הם, בכלל, הם אינם מסוגלים להבין מה שאחר מדבר בדברים העומדים קצת ממעל לעניני הרגע שלהם. ברם, בין כך וכך, והשעה עוברת באופן אחר קצת. וקולו של סיביליץ אינו נשמע כה תכוף…

הרבה יותר ענין ויותר תענוג, אם כי, כמובן, מקולקלים ע“י הרעש, הרדיפה, החובה ללכת והצוחה שאינה פוסקת, היו בהליכה לבי-מסותא, מה שהיה צריך לארע כמעט פעם בשני שבועות. יש, אמנם, שעפ”י הסדר היה עולה לנו, להבטליון שלנו, להיות מובלים כעלות הבוקר, ואז היינו מוּשבים משם עיפים ורחוצים עד השעה התשיעית בבוקר, מועד לימודי המערכה, וכאן היה עולה בבת אחת: חיפוש אחרי חבל, תליית הלבנים הכבוסים על-פני החבל, היראה והדאגה מפני הגניבות, עשיית תחבולות שונות לזה בחפזון מוכרח לעמוד כהרף-עין בשורה… אולם תחת זאת, לרוב ולדאבון-לבו של סיביליץ, היתה עונת בי-המסותא מן השעה התשיעית עד ארוחת-הצהרים. עוברים בהמון, באצטלאות בלי חגורות, כשהקור גדול ביותר – ב“באַשליקים”, עוברים ברגל אחת, כל הבטליון, זקנים וצעירים יחדיו, חולפים את בית הפקודות של הלגיון. אופיציר נפגש; “סמירנא!.. הישרת השורה מימין!” החבילות תחת בית-השחי. צרה!.. לטכיננקו מסר לי גם את כותנותיו לכביסה… המעט לי שלי… ומקום פנוי אין… כל הספסלים מקשקשים ומזים מים ובורית… גם הקרקע זרוע יושבים, כורעים וכובסים… עולם של אנשי-צבא ערומים… אולם החדרים מרווחים, גדולים; חומת הבנין של בית-הרחצה חדשה. הכל צוהל וסואן. יוצאים אדומים, נקיים ונאים. החיילים מתגודדים מסביב לעוגות ולמשקאות. נערות עוברות לתומן. הנאה ושחוק.

צריך לומר: עיקר הצרה בכל דבר היה החפזון. הכל נעשה במהומה, בצעקה, בהפחדה. תמיד ותדיר הנך מן הנחשלים, מן המפגרים, מן המאחרים. “אי, כמה כותנות עוד לכבוס?! הכל כבר יוצאים… ואלה הכותנות כבר כבוסות?! ככה כובסים?! ז’יד! ז’יד!”… תחת זאת מה טוב ומה נעים היה, כשקרה ללכת לבי-מסותא “בלי קומאנדה”, מפני שבשעת ההליכה הכללית היית בשליחות אחרת, פרטית, או לשוב מבלי “קומאנדה”, מפני שהועמדת לשמור את חבילות הבגדים בשעת הרחיצה הכללית, ונשארת לאחר שה“עולם” החל מתלבש, להתרחץ יחידי… כמה הנאה! הכל הולך למישרים, הכל בלי רעש, בלי חפזון, בלי אימת חפזון תלויה עליך ככידון ומרעילה את הויתך…

אימת החפזון הזאת – לא הקושי שבדבר – היתה מרעילה גם את הטיולים הארוכים של כל הלגיון בימי השבתות בבוקר. לכאורה, הלא כל-כך לא רע: יוצא כל הלגיון… נושא אתה את הקשת… קשתך זו, שמספרה 183,576… שוה לכל… היום יום חורף שמשי…. בשעות ההפסקה אתה קונה לך עוגה ונפגש עם מכרים מבני הגונדות האחרות… מה נשמע? לכאורה, הלא כל זה כל-כך ממנהג העולם… ואולם הנה איוואַניוק וסיביליץ מתחילים עוד בערב שבת מבעוד יום בקולותיהם: “הכינו לכם, למען השם, פוזמקאות חמים, נעלי-יד חמות, נעלי-יד, למען השם… מחר נעבור שלושים פרסאות… התראו, בני הגונדה הי”ד! הראו את עצמכם… יהיה מפקד הלגיון בעצמו… אל תזחלו!" ומרעים הדבר ביותר, מה שאלה הצועקים מבליטים כל-כך את הנאתם על שמחר יהיה קשה לנו… ועם האשמורה האחרונה, בשעה החמישית – אהה, שוב קולות וברקים: “בני הרוטה הי”ד! התלבשו, מהרו, צאו, הכל כבר יצאו" – בעוד שלא דובים ולא יער: כל בני הגונדות האחרות ישנים עוד.

והנה השעה השנית בצהרים. אך שבנו, עדיין לא הספקנו להעמיד את הקשתות בפירמידה, להחם את הידים הקפואות, לסעוד קצת מן התבשיל שנתקרר בדוד, עדיין האזנים תצלנה משום מה – ושוב אימת חפזון: “בני הגונדה הי”ד! חדדו את הקלשונות-המגרדות! הוציאו את המזרנים החוצה! תיכף ומיד! התחילו לנקות! כבדו מתחילה את הרצפה!"…

גירוד הקרקע שבשבתות שלנו וערבי שבתות שלהם היתה פרוצדורה מיוחדת במינה. מסורה היתה שלא לרחוץ את הרצפה במים. גזירה שמא תמהר להירקב עי“ז, אלא לגרדה בקלשונות עד שתתלבן. לתכלית זו היה קלשון לכל אחד ואחד מהטירונים. וכך היו עושים: היו חותלים את ארכובות הרגלים בסמרטוט, בכדי שלא יטונפו המכנסיים ה”קאַזיוֹניים", כורעים על הארץ ומגרדים קרש קרש בכל הכוחות. העבודה הלזו היתה מן הקשות, מאלו אבות-מלאכות, שהיהודים משתמטים מהן: בשוחד, באמתלאות, בהזיית מים, כביכול. יהודי שלא השתמט ונטל גם הוא קרש לעצמו לגרדו – חזקה שעבודתו פסולה והקרש יהא נשאר שחור כמקודם.

עם גירוד הקרקע היה רוח של חג יורד לקסרקטין, וסיביליץ היה נוטל אחד מרעיו-ידידיו הקצינים תחת זרועו (לימים זכה לזה גם קוניצקי) ומטייל ארוכות וקצרות במקומות הנקיים, הלבנים, שכבר עבר בהם הקלשון, וגועה בקולו איזה שמר, בהוסיפו לכל התחלת חרוז את המלה “да,,”

да, черная галка

да, чистая полянка

да, ты-ли, Марусенька…

נשמה יתירה היתה שוֹרה על סיביליץ באותה שעה. ה“רציחה” שלו היתה מתרככת. זכרון הבית, אשר בו יבלה כל יום המחרת, שופך רוח מיוחד עליו, והוא אינו שם לב לכל דבר. הדלת נפתחה, והעֵר אשר על הבטליון קורא:

– פּראבוֹסלאבים, הכונו אל בית-התפילה!

וסיביליץ אינו חוזר על הפקודה הזאת, כדרכו תדיר לחזור על כל פקודה נשמעת בקול פראי, כאילו עכשיו אין הדבר נודע לו כלל. רוח של ערב חג נח על סיהיליץ.

– האונטר-אופיציר סיביליץ! מי מהאגף השלישי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל? – שואל העֵר שעל הגונדה.

לנקות את מדורו של הפלדפבל לכבוד שבת ולעזור לאשתו בכל דבר היו נשלחים ארבעה אנשים – איש-איש מכל אגף.

– שאל את היֶפריטור! – עונה סיביליץ ואינו רוצה לעסוק בהזה בשעה זו.

– האונטר-אופיציר יאַשיק! מי מהאגף הרביעי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל?

– מינץ ילך! – קופץ לטכיננקו וגוזר.

יאשיק בעצמו גם הוא אינו עוסק במלאכתו התמידית – מעשה רקמה – אלא שהוא עומד לפני הראי ומתגלח. גם דעתו נוחה עליו יותר מבשעה אחרת, והוא קורא לכל אנשי אגפו ונכון לגלח את כולם חינם בחלפו הקהה ובלי שריית-בורית מתחילה. עינויי הגילוח ההם היו מיוחדים במינם. –

כן, אחא, היו שינויים, שינויים וגם ניצוצות; לולא דמסתפינא הייתי אומר: ניצוצות של אורה. הנה נשלחתי לגרד גם את הרצפה אצל הפלדפבל – דבר השנוא והמאוס עלי כל-כך – וסקטין וסטכורשציץ נשלחו מאגפנו לחטיבת עצים. אולם בן-לויתו של סקטין אל רצה ללכת אתו למלאכה זו, באמרו, שהוא, הז’יד, ידוע גם עד חארקוב בזה, שאינו יכול ואינו רוצה לעסוק בזה. אז, בהרמנא של האונטר-אופיציר יאשיק, מתחלפין היוצרות: סקטין הולך לגרד את הקרקע של הפלדפבל, ואני חובש את חיתולי האזנים, לוקח את המגירה והקרדום והולך עם סטכורשציץ אל העצים. אתי מסכים סטכורשציץ ללכת. מינץ שאני. הוא, אמנם, דל-כוח ככל היהודים, אבל הוא אינו משתמט כמותם מעבודה. יוצאים אנו, והנה שלג, שלג. הנה אנו באים אל האורוה אשר העצים בה, והאורוה נצורה מנשים וילדות, זונות זקנות ובלות, בנות דלת העם אשר בשכונה, בקצה העיר, עטופות בסמרטוטים, שבאו לקושש קיסמין מתחת הקרדום. הנשים הללו היו חיות ונזונות מן הקסרקטין, משמשות לצרכים רבים, עומדות אחרי הארוחות עם דליים לאסוף לתוכן שיורי-התבשיל, קונות ממבשל-הדיסה קליפות הבולבוסין שוברי העצמות, מכבסות בשביל היהודים וכיוצא בזה. לרובן היו משום מה פני זכרים. והחיילים, אעפ"י שהתייחסו אליהן לא כמו לזכרים, מכל-מקום קיסמים לא היו נותנים להן חינם בשום אופן, בטענה: הנה אנחנו נתן לכן, ופתאום יצא הממונה ויראה שאנחנו נותנים קיסמים מעצי הרשות – מי יהיה אחראי בעד זה? אילונית את מן העומדות, בראותה אותי, נוהרת כולה מחדוה: הנה החייל הטוב הולך, הוא יתן קיסמים.

מחטיבת העצים אנו שבים – ומחטי הקור בכל בשרנו – כבר עם חשכה. הקזרנה ריקה. הפרבוסלאבים רובם ככולם הלכו אל בית-תפילתם. באגפנו נשארו רק הפולנים, היהודים (השנאה ההדדית התמידית מתפרצת משום מה ביותר באותה שעה!) וקוֹנשין מן הפרבוסלאבים. קונשין היה, כמו שנזכר כבר, סמל הצייתנות, אבל מהליכה לבית-התפילה אהב להתחמק, ולתכלית זו היה מוצא לו רגעים אחדים לפני היציאה איזו עבודת פיטורין, כגון שיוף הטס של חגורת שרנו הבלתי אמצעי וכדומה.

ריקניות הקסרקטין מוסכת איזו מנוחה בנפש. שופעת בה איזו נשימת מרגעה. עכשיו אפשר להינפש כמעט קט, לחשוב רגע, לשתות תה את קונשין זה, הישן אתי על אצטבה אחת, ולכתוב בשבילו מכתב לאבותיו. מה נעים הדבר לכתוב בשביל קונשין מכתב לאבותיו!

פרק יד: המשך. פרצופים וצללים

בימי החגים והמועדים שלהם לא היה העֵר מזדרז להעיר את הגונדה בשעה הקבועה (חצי שעה במאוחר מן הרגיל), ויש שלא היו מעירים כלל. איש-איש מן החיילים היה נעור מעצמו וברגש ברור של “היום חג”… טנדנציה, שלא הביעו אותה ברור, היתה, אמנם, בקסרקטין לשלוח בימי אידיהן את בני האמונות האחרות, את היהודים ואת הטאטארים, לכל שירות תחת הפראבוסלאבים, וביחוד בחגי הנוצרים הגדולים, בשעה שבני הדת השלטת הולכים “להתוודות” ו“להיטהר”, או איך הם קוראים לזה, ואף על פי כן היו גם היהודים משכימים בהכרה נעימה: “היום חג”… “היום לא יהיו לימודי המערכה, לא יהיו!”…

בקורת-הבוקר הרגילה לא היתה גם כן בסדר היום, מאחר שלרוב האנשים ניתנו על יד בגדים חדשים, שבלאו-הכי צריך היה אחר-כך ל“בדקם”, כשיצאו אל התהלוכה, שהיתה נערכת בכל חג. לטכיננקו, איפוא, היה מתהלך כאמן שגזלו ממנו את מכחולו. בשבתות שלהם הרגילות היה, אמנם, מוצא איזו תנחומין בבדיקת הארגזים, כחוק: היה מצווה להוציא את כל הארגזים על פני השדרה שלמפנים, לפתוח לראות, אם הכל מונח בסדר, אם יש קני עץ לנקיון הקשת והחגורה בכיסים עשויים לכך, אם אין דברים אסורים… והיה מעשה, שלא יכול להבליג על תאותו, ובחג-הלידה גופו פקד להוציא את הארגזים על-פני השדרה, אלא שלא הספיק לבדוק אפילו ארגז אחד, וכבר שקל למטרפסיה מהאונטר-אופיציר למופת איוואניוק, שקרא לו בעד זה: “הדיוט ומין. חילול חג הלידה!”

ה“עולם” בקסרקטין היה “עולם” פשוט, איכרי כפר שלמים ב“דעותיהם”, מאמינים תמימים בני מאמינים פראים, ועם כניסת מועדיהם היה נכנס בחוש איזה רוח פעמוני אל העזרה. מוזר וקרוב היה אותו הפזמון הנמשך השגור, שהיה הולך ונשנה ערב ובוקר וצהרים: “כריסטוס קם מן המתים”… – Смерть-ю смерть поп-равь…

וחשבונות נפשיים על ענין האמונות, על אותו האיש האומלל, על חידת ההויה המשונה והחיים האלה המרים והמוזרים, היו מתפרצים ועולים לבקרים.

ההוא גברא… אבל, בעיקר הדבר, כל אותם האידיאלים היפים והדברים היפים – “חוזק” ואפס-כוח… האסתטיקה של איוואנוב, איוואניוק וסיביליץ מכריעה את הכל. הנה הם כולם עומדים ומוכנים ללכת לבית-התפילה להשתחוות להר-קדשו, לכאורה. “מאַרש!” – הם דוקרים; “ידו!” – מיידים…

איה הפתרון?

חיי הקסרקטין והאנשים האלה – מי קודם למי? מה משפיע על מה? הקסרקטין יוצרים חומר אנושי כזה, או מפני שהבריות הם יצורים כאלה יש אפשרות לחיי קסרקטין?

והאנשים האלה – אכן אין פרצופיהם החיצוניים ותנועותיהם החיצוניות שוים בכל, ואפילו צורת סימן-היֶפריטור של קוניצקי עושה איזה רושם אחר מזה של פרסקוקוב, אבל העצם, סוף-סוף, הלא אחד הוא, הטבע אחד, חתיכה אחת…

הנה הם מסתובבים. להרבורדה ה“מחלק” פנים עגולים, חלקים ונוחים, ואעפ"י שהוא עובד כבר את השנה הרביעית, האחרונה, ובהיותו מאזרחי הקסרקטין המכובדים ביותר אינו תלוי כל-כך ביאשיק שר-האגף שלנו, מכל מקום הרי הוא מגיש לו כוס-תה בדחילו ורחימו ובהעויה חונפת. אמנם, הגשה זו עוד צד אחד בלתי נראה יש לה, והוא: אידיאלו של הרבורדה הוא לבלי לשוב הכפרה כשישתחרר, אלא להישאר בעיר ולהיות ללַקֵי באחד מבתי המלון. הוא מתלמד, איפוא, ומתחנך בהגשת תה…

הנה קירֵי, “בן השנה השלישית”, עוסק בהלבשת מונדירו ה“חפשי”. הוא, בעל הפנים השחומים-הצנומים ובהרות-הקיץ משני עברי חוטמו, הנהו העשיר בין כל חבריו הפולנים, העשיר והמיוחד בהם לשימת לב לחיצוניותו, לפראַנטיות. הוא הנכרי האחד, שיש לו החפץ והאמצעים לתפור לו מונדיר משלו, “חפשי”, עם צוארון אדום גבוה וכתפות צרות. בין היהודים, ביחוד בין בעלי-המלאכה שבהם, יש הרבה “בעלנים” לכגון דא; ברם בין הנוצרים, ואפילו בין הפולנים, אין זה חזון נפרץ. (בדרך אגב: קירי היה חשוד על הגניבה וכבר גם נאסר בעבור זה לחמישה ימים בכלא-הלגיון). עיניו החתוליות של קירי אורבות, אורבות להתבונן אל הרושם ואל הקנאה המתעוררים מסביב למראה תלבשתו. והוא מסתובב ממקום למקום בלי כל צורך. יראו את תלבשתו גם באגף הראשון, גם באגף השני – מה יזיק? האגף השלישי – יתעוורו כולם! – רואה גם בלאו הכי. הנה גם איוואניוק בעצמו ניגש אליו. מי תפר?… רעת לבו של קירי, הטבעית, הנחשית, הולכת ופונה לצדדין. שפמיו מתנודדים.

הנה אוֹסיפוֹב בעל הקומה הממוצעה והאיתנה, מן האגף השלישי, אוסיפוב הגברתן וטוב-הלב, אוסיפוב הוויאַטקאי, ששפתיו כדובדבניות יבשות ועיניו של פר תמים. סרוח הוא על האצטבה בהבעה נעימה על כל פניו וחולם בוודאי על הסוד, אשר בינו ובין מלניקוב הצייד בן-ארצו. מלניקוב הצייד, האונטר-אופיציר הצעיר, הרובה המצוין, מי שעובד בצבא מאשתקד ומי שכבר הספיק לנוד עם האופיצירים הציידים בכפרים, ובפיו תמיד סיפורי נפלאות על אותם הבתים הקטנים שבכפרים, שהתאכסן בהם, ועל עלילותיו בבנות-ובנשי-הבתים ההם, הוא בעל מהלך עקום קצת, צדו השמאלי הולך תמיד לפני הימני, יותר מכפי חוט השערה. מן הטבע וגם מרגילות להתחפש ולמלא איזה תפקיד בפני חבריו החיילים. מלניקוב היה האקטוֹר בגונדתנו ועליו גאותה וכבודה בפני אחרות, שאין מלניקוב להן. לעיני בני הגונדה הי“ד היה מלניקוב מחקה בנשפים כיצד איכר מושך סוסתו מן הביצה – ו”העולם" היה מתמוגג משחוק. עכשיו, בחד הגדול, המתיק הוא סוד עם רוסיפוב, שיהא זה האחרון המנהל, והוא, מלניקוב, ישיג עור זאבים, יתעטף בו ויתחפש לזאב, וילך על ארבע וככה יעברו בנשף הבא את כל ארבע הגונדות של “הבטליון שלנו”!… אוסיפוב שכב, ועד כמה שהיה מוכשר לחלומות בהקיץ – חלם על זה.

איזו שלמות בלתי חוקרת ודורשת, שלמות ישרה ואכזריה, איזו שתיקת דומן, היתה בכל הפרצופים הללו. היה קונשין, שערות צהבהבות, סדקים צרים במקום עינים, איכר בן איכר, מוכשר לכל עבודה, הכל היה עולה יפה אצלו ביחוד, קשה לכעוס, ואולם אם נתמלא “רציחה” היתה היא מן המדרגה היותר ישרה, היותר איומה… בבואו לעבוד לא היתה כל אפשרות להאמין, כי האיש הזה יהפך לחייל טיפוסי, לבז לאיכרים, למתהדר בפני ממונים… ואולם הימים עברו והוא נתהפך… ונדמה היה, כי אחרת אי-אפשר היה שיארע… יתר על כן: כאן לא אירע דבר… כאן לא היתה כל מהפכה.

חוק, כמעט בשביל הכל, היתה הגאוה הצבאית, שבימי החגים היתה מתגלמת ביותר. הגאוה הזאת צמחה מהכרת עליתם של חייהם ההוֹוים על חייהם בכפר. לפיכך היו, אמנם, בימי החגים ובכל עתות החופש מתפרצות תגרות הרג ודם בין החיילים ובין צעירי העיר אשר בשכונה. התגרות היו, כמובן מאליו, על עסקי נקבות. העירונים חשבו את עצמם לבעלי חזקה, חזקת מקומם. החיילים מצדם היו בטוחים בכוחם, כוח האדמומיות שבמונדיריהם ובקשקוש שבצעדיהם, על אותו המין היפה, לעומת ה“חפשים”, “עקומי הרגלים”.

גדולה היתה הכרת ערך עצמם של הצבאים, וביחוד אם באה עליה הסכמת אופיציר. האבטוריטט של האופיציר היה דבר מן הטבע, דבר שאין מהרהרים אחריו.

סמל הגאוה הזאת היה סטכורשציץ המחוֹלל, לאחר שהיה מצחצח יפה-יפה את כפתורי אצטלתו ונותן את האצטלה על גבי כתפותיו, לא בבתי היד, למה שקורין “שינֶל ו’נאַקידקוּ”, והבריח מאחוריו מרוכס דוקא על גבי שני הכפתורים המצוחצחים, הנוצצים – מי היה דומה לו באותה שעה!…

ורגיל היה סטכורשציץ המחולל לספר תמיד, במשכן חיל המשמר ובה“בופיט” של בית-המבשלות, בלכתו לעבודת האַוַנה בקיץ בשדה ובשכבו על מזרנו בהרחבת הדעת, אותו הסיפור המסרתי על דבר איש-הצבא הפיקח, הערום, ששירת אצל הגנראל ורימה את בת הגנראל באחד הלילות לאמור: מאהבה הוא… וכו' וכו'…

הקלוב של החיילים, בימי המעשה היה, כמו שנזכר כבר פעם וכמו שמונח במצב הדברים, בית-הכסא: שם היו מעשנים באין מפריע, שם היו יושבים שורות-שורות שלמות ומתלוצצים ומתחדדים בחרפות ומשוחחים על כל עניני חייהם. אולם בימי החגים היה מקום הקלוב בה“בופיט” אשר בבית-המבשלות. שם היה אפשר להשיג שיכר, יי“ש (בסוד גדול), נקניקים, חלות-לחם. ועיקר התכונה היה מתחיל שם כעבור שעה אחרי ארוחת-הצהרים. עד אז היו חובות בקסרקטין: בית-התפילה, התהלוכה, ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם, סידור ופיזור, פיזור וסידור, אכילת הסעודה ברוב הכנות; אח”כ – פשיטת מלבושי הכבוד ונקיונם, מסירת כובעי הכבוד החמים עם הכתובת: “בעד הצטיינות” שעל גבם, פאר-לגיוננו ומעלתו, אל ה“קאַפטינאַרמוּס” השוקק ומרעיש עולמות; ושוב – עבודות שונות בלתי צפויות והעמדת העֵרים בפנים ובחוץ – טרדה, טרדה…

(אמר מר: ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם. מתחילה היו מוז’איסקין, מפקד-הלגיון, וזרבנוב, הקומנדיר הבטליוני, באים אל המבשלה וטועמים מן התבשיל והדיסה, אשר היו מכינים לפניהם בקלחות מיוחדות. מפקד-הלגיון היה מתפעל מאד מטוב המאכלים וזרבנוב היה ג“כ מתפעל, אלא שבלכת הגדול ממנו במעלה, היה הוא, הבטליוני, חוזר לבדו ומוצא איזה פסול, בכדי לבלי להחסיר פעם את הפקודה החביבה עליו: “איש צבא! מסור את דבר הערתי לשר-הגונדה שלך!”… מיכאילוב, שר הגונדה הי”ד, היה בא באצטלתו הישנה ישר אל הקזרנה בתנועה מלבבת ופשוטה, כשהוא נושא את כרסו לפניו בחריצות, ומברך את החיילים בהעויה חרדית, יראה-שמימית, בקול הורים ומן הלב, מה שהיה עושה רושם אדיר ונעים מאד על ה“בנים”. “בהכנעה מודים אנו!” – היו עונים כולם בכל כוחם על ברכתו של הקאפיטאן. ליבקובסקי לא היה בא כלל. תחת זאת איוואנוב היה בא מגוהץ ומטופף על המדרגה היותר משונה, אינו מדקדק הפעם במענה “לשלומך נדרוש”, ואולם ברצונו להידמות להמפקד הבטליוני, היו עיניו מכל מקום אורבות גם הוא בכל פינה, שמא ימצא איזה פסול…).

(ואמר מר: אכילת הסעודה ברוב הכנות. מין גבינה מתוקה היו אוכלים מתחילה. הלקקנים היו מלחכים בלשונם את הפרג מעל חתיכות הלחמניות, שהיו נותנים להם, ואת מנות הבשר הגדולות, הכפולות, לא היה אוכל כל אחד לבדו, כמו בימות החול, אלא מפוררים הכל את מנותיהם לתוך קערות-התבשיל אשר עיני שמנוניות לכולו, ואוכלים ביחד לשובע).

טרדה, טרדה רבה, עד שעה אחרי ארוחת-הצהרים. אולם הנה גדודים, ברשיון הפלדפבל, מתחילים מתכנסים ללכת העירה תחת השגחתו של איוואניוק והממונה על הגונדה. הנה משק לבישה וצעדים ו“רפורטים”, הנה אורחים מתחילים באים מבני הבטליונים האחרים, מן ה“שוואַלנה”, מן “הלהקה המתלמדת”, אלא שסופן להיות אונטר-אופיצירים, מה שאפשר להכיר כבר בצעדיהם, תנועותיהם ומבטיהם. הנה בא סביטיץ הגיבח והמהיר עם חזו הדומה לתיבה עגולה והוא מתהלך, מגודל “התמדה”, עם ה“אוּסטאַב” בידו, אעפ“י שאין הוא מעיין בו. הנה בא גם קוליק, החייל היפה בעל העינים האפורות והבבות הנאות, משרתו של ליבקובסקי, לדרוש לשלום אחיו בגונדה, והוא ניגש אל סביטיץ בתנועה מכבדת, עירונית, ובקול נעים של עלמה יבקשהו, שהוא, סביטיץ, היודע לכתוב, יואל-נא (כך הוא אומר: יואל-נא!) לגמור לו, לקוליק, את אגרת השלום, שאחד מחבריו התחיל לכתוב בעדו זה יותר מלפני ירח ימים. סביטיץ מסרב. אז הלז, קוליק, מציע לפני סביטיץ לעבור אל ה”בופיט" – והם עוברים. כך מתחלת החגיגה.

ובה“בופיט” שבבית-המבשלות כבר מתאבכים גאות העשן וריח השיכר ובאשת הנקניקים וצהלת הדברים והמנגינות והז’ארגון שבקסרקטין! Не форси! (אל תתגאה ואל תתראה!) – צועק אחד למרעהו ומלעיטהו כוס אחר כוס. Здорово! (טוב וחזק!) – עונים לעומתו ומשפרים את מעשהו והכל שמחים, שמחים על שחג היום משפיל להשתחוות" – מקריא סביטיץ לקוליק את המכתב שהוא כותב לו על גב הגיגית הניצבה, וקוליק, ה“חַלוּי”, “העכבר שלא מן המערכה”, בלשונם של החיילים, שעל פי המסורה בזים לו ובעצם מקנאים בו על משרתו הקלה אצל ליבקובסקי, קורא “Сойдет!” כלומר: יכשר המכתב ומוסיף: שתה, סביטיץ, שתה! – “Не валяй дурака!”

וסביטיץ שותה, וסילוקוב הצייד שותה, והרבורדה שותה ופרסקוקוב שותה. שותה כל מי שנשלח לו רובל כסף מבית-המולדת, כל מי שעלה בידו להוציא איזה סכום מיד היהודי שבאגפו. לפנות ערב שבים כל אלה אל הקסרקטין בתנועה של “פנו דרך!” ונפגשים ונתקלים באלה ששבו מן העיר בתנועת “מה אתה בא עלינו בהפחדה! גם אנו שתינו לשכרה!”… הפלדפבל יוצא להגיד מוסר – ולשונו בכבדות תתנהג. גם הוא שיכור. אפילו הטירונים אינם עצבים כרגיל, אלא שסיביליץ שב גם הוא מן העיר ואינו שוכח להזכירם, כי ינוחו מעמלם. יום תמים ינוחו. תחת זאת ייטיבו מחר לקפוץ…

מופיעה הבּאַלאַלאַיקה. התכונה רבה. יוצאים גם המיוחסים: איוואניוק, סופר הגונדה וחבריהם מן העיר. מתפרץ הביתה הזאב, מלניקוב הצייד, האקטור, ואוסיפוב הגברתן נוהג בו. קונשין מתחיל להקיא. ידי הממונה מלאות עבודה. מפקד הערב אינו נוהג. בשעה התשיעית הכל סרוחים.

פרק טו: המשך. יהודינו

בימי החגים היו באים גם למינץ אורחים-מבקרים מן הבטליון השני: חיים “סתם” (שם משפחתו היה ליפשיץ) וליביל וייסינקר, בני גילו אלה, שהתוודע אליהם עוד ביום הראשון של הקריאה לצבא, בהיסגרו בחדר הפנוי הריק ושאחר-כך היה נפגש אתם לפעמים בטיולי הלגיון בימי השבתות בשעת ההפסקות. מיוחס נכה-הרגלים, כפי ששמע, נמסר לעבוד בלגיון השני אשר בעיר ולא זכה לראות פניו מאז לכתם בדרך הלום.

ליפשיץ עבד בגונדה השביעית, וייסינקר – בשמינית, בבואם היו יושבים על הארגזים מסביב למינץ ומתחילים לספר דברים על הפלדפבלים שלהם, שריהם הבלתי אמצעיים ותנאי ואפני חייהם. הפלדפבל של חיים היה איש לא רע בטבעו, אבל אוהב ביותר את העבודה, מתגאה ומתפאר בה, קל-הדעת, אוהב להרעים ולהכעיס ע“י מידתו זו, ובהפך מהפלדפבל של הגונדה הי”ד, שהתנהג בחסידות, ביראת שמים ושם לב רק לצד הרכושי הביתי, של הגונדה ואת כל עניני המערכה שלה מסר ליד האונטר-אופיצירים לעשות בה כטוב בעיניהם, היה מאַטוויאינקוֹ, הפלדפבל של גונדתו של חיים, המוציא והמביא בעצמו, ובצאתו את גונדתו ל“מארשי-רוֹבקה” בבוקר, קלו נשמע על פני כל הכיכר. מאַטוויאינקו היה נהנה מאד מקולו ומפקודותיו: “צעד יותר רחב, יותר רחב!” היתה איזו תאותנות, איזו אֶכסטאזה.

עוד היה חיים מספר סיפורי נפלאות בטירון אחד בגונדתם, שהוא מכיר באינטרסי המפלגה הפרולטארית, “קלאַסן-בעוואוּסט” ממש! (המלה “קלאסנבעוואוסט” בפי חיים היתה מקבלת צלצול מיוחד). אותו הטירון – דיבישינסקי שמו – אינו מקבל עליו את העול בשום אופן, מורד בשרים על כל צעד ושעל, ובוודאי שישלחוהו בימים האלה אל המאסר, אל ה“הויפּטוואַכטה”. הוי, אלמלי יהודי היה מחולל עלילות כאלה של דיבישינסקי היו כבר-כבר עצמותיו נרקבות בבית-האסורים. ברם דא עקא, שדיבישינסקי זה אחד הוא. על כל יתר החיילים אין מה לדבר: סוסים, סוסים. תקוה לעשות ביניהם דבר-מה – אין. הוא, חיים, נוכח עתה בזה. אסון. הוא, חיים, נוכח עתה גם בשנאה המיוחדה של בני חם אלינו. אוי, מתחילה לא ידע עד היכן הדברים מגיעים. מקודם חשב את כל בני-האדם לאחים…

בנוגע לחיים עצמו, זה הרזה והדל, אבל לא החלש ביותר, בנוגע לחייו הוא, לא היו תאניותיו עוברות כל גבול, כאלה של וייסינקר. ואף רישומו החיצוני של הקסרקט עליו לא היה מדהים. דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי הוא לא נהפך לאחר ולא נהיה לרע. הקסרקט רק כאילו מחה קצת איזה דבר ממנו והשוה אותו לכל. הקזרנה עשתה ממנו נסורת בקופת הדומן, אולם רק לכאורה, רק לכאורה…

כאן היה וייסינקר בן העשרים וארבע (הוא הלא עמד שלוש שנים רצופות לבחינת הצבא!) מריח טבק מקופסתו ומתחיל פזמונו. אוי, הצרות, הצרות, אין כוח להכילן, אי-אפשר לשאתן. הפלדפבל שלו, מלה אחת בפיו: “מה לעשות, שעבוד!” הפלדפבל שלו הוא חיה, חיה ממש, ערום כנחש ובעל זקן גדול, כי על כן החיילים קורין לו “מטאטא”. והיה מעשה, שהפלדפבל דיבר אתו קשות, היכהו על פניו ונתבלבלה עליו דעתו, של ליביל, וקרא “מטאטא!” במתכוון קרא, וכפשע היה בינו ובין הבטליון הדיסציפלינארי.

ושוב היה וייסינקר מספר על הנס שלא נעשה לו מיד לבואו אל הגונדה. הוא החליט אז: יעבור עליו מה, והוא לא יעבוד. הוא הלא רפה-כוח מאד, והיה בין אלה ההולכים לבקורת שניה. הרופאים גזרו שיתנו לו מדי יום ביומו מנה כפולה של בשר, בכדי לחזק את גופו, אך הוא לא לבד שלא אכלה מחמת טריפה, והיה נותנה לשר-האגף שלו, אלא שהיה זהיר גם באכילת לחם יותר מ“כזיתים” אחדים ליום. הוא התפלל כל העת, גמר את כל התהילים בכל יום ויום וצם יום אחר יום, יום אחר יום צם, עד כי כלו כוחותיו לגמרי ולא נשארה אונקיה של בשר בכל גופו. בטוח היה שיארע לו נס וישלחוהו הביתה, אבל הנס לא אירע, הוא נשלח בחזרה אל הלגיון והוא עובד. ולא עוד, אלא שהכל שוחקים על משבתיו וחייו אינם חיים. בינתים, והוא לא למד את כל “חכמותיהם”, ועכשיו משנה-קושי קשה לו. מענים אותו בלילות. מעירים אותו בחצות הלילה ומענים. כשהפלדפבל עומד בשעת הגימנסטיקה, הוא מצווה עליו לחזור ולקפץ מעבר לקורה עד עשר פעמים רצופות ויותר. “טוב” מכל צד. אך יעמוד להתפלל – מיד יסובוהו ה“ערלים” כדבורים, ימשכוהו ברצועות תפיליו, ידריכוהו מנוחה. שנאת הגויים ליהודים הלא אין לשערה.

– כיום הזה – היה ממשיך וייסינקר – רק דרך אחת לפנַי: בית-החולים. אין לך יום שלא אוּבל לבית-החולים, לבדיקת הרופאים. הפלדפבל אינו יכול להיפטר ממני – אני מאכילהו גחלי רתמים. גם הרופאים יודעים אותי. אוֹ, ליביל – אותי יודעים. שני רופאים שם, רופאים צבאיים, שניהם צוררים, ביחוד סודקוב. הוא בעצמו בעל-שחפת. זהו שקרא בגונדתכם את הדרשה ע"ד המחלות הרעות. “דעו, איך אתם צריכים להתנהג להבא!” – לימוד טוב, תהא לו שנה כזאת. סיפיליס, שַׁנקר, טריפר, סיפיליס – גוי-חזיר. תמיד כשאני בא: “הוצא את לשונך, ליבקה!” אני מוציא את לשוני והוא מטפח בידו על גב לשוני. שיקוי משלשל הוא מפקד לתת לי. השמעתם?! משקה משלשל למי שכל גופו כואב עליו. הוא שונא את החייל בעצם. אינו יכול להביט בפניו. גוי טרוף. קרפיצינסקי (הרופא השני הנמוך ממנו) טוב ממנו. זה שיכור תמיד. הכל שוחקים עליו. הוא מגוחך כל-כך. כשערל בא אליו, הוא אינו בודק אותו כל עיקר, רק רושם בספר: “לשחרר מעבודה לשלושה ימים”. לא כן כשאני בא, כשיהודי בא. “היהודים – הוא צועק – יורידוני לבאר שחת”. בנוגע ליהודי הוא יודע רק אחת: лодЫрь, אל הגונדה! הפלדפבל דוקר את עיני בזה, ואני הולך שוב ביום המחרת. להכעיס אני הולך. יהי מה – ואני אבלה כל ימי בבית-החולים. ערלים טמאים! אני לא אגור בגונדה. אני אעשה לי איזה מעשה. להכעיס את קרפיצינסקי אעשה. ידע השונא-ישראל עם מי יש לו עסק. אֶ, פּאַני מינץ, שנאת הגויים ליהודים – אין לשערה!

והשנאה ליהודים כאן מצד הרופאים, החיילים, המונים, הרוסים, הפולנים, הנמוכים, האופיצירים, השנאה ליהודים מצד כתלי הקסרקטין, תקרת הקסרקטין וקרקע הקסרקטין, היתה באמת זו שאין לשערה, שנאה עצומה, טבעית, איתנה, אינסטינקטיבית, מסרתית, מובנת מאליה. יוצאים מן הכלל היו רק הטטרים האחדים ששימשו בגונדה, אלה בעלי העינים השחורות, הפנים השחומים, החביבים, הנעימים, בעלי הכתב המשונה והשפה הבלתי מובנה בהחלט. מלבדם היו היהודים ממש לצנינים בעיני הכל. עליהם תלו את כל הקללה, בהם ביארו את כל התלאה. הם – המארה.

אולם לא קטנה היתה השנאה-המארה של היהודים ביניהם לבין עצמם. בגונדה הי“ד, מלבד העובד-לרצונו זילברמאן, שהתגורר במעון מיוחד בעיר, שימשו שבעה יהודים. ארבעה ישנים: וולף המתופף; טילמאן ואיציקוביץ, החייטים, בני ה”שוואלנה"; סקטין, סנדלר-הרוטה, ושני טירונים, מלבד מינץ, שבאו אחריו: בוּראַק ויניביץ. והנה כל אחד ואחד היה פוגש בחברו באי-רצון נובע מעצמו, בעקיצה מתאפקת, כמי שפוגש במתחרה, במסיג גבולו. כל אחד היה מתבייש מפני קיומו של חברו.

נקודת היהודים בקסרקטין בכלל היתה מן הנקודות המבישות, הפוגמות, ולא רק מפני שהיהודים היו ברוחם למעלה מאפני החיים השגורים, הקזרניים; לא רק מפני שהם היו הדורשים במופלא, המתפלספים המקשים קושיות, המבטלים הרבה עיקרים, המתאוננים; לא רק מפני שלהם, ואפילו לוייס ינקר ולקזלס בן-הרב שבגונדה הט"ו, שהיה למלה באי-הבנתו את השפה הרוסית, למרות זוהמתם מנקודת ההשקפה הצבאית, היתה איזו עצמיות מיוחדה, קשה במקצת, בלתי נמוחה, - לא רק מפני כל אלה, אלא עוד, בעיקר, מפני שכוחם לא היה כוח, מהלכם לא מהלך, צורתם צורת “חוזק” ופניהם פני תולעים לעומת החמורים הוייאַטקאים והחאַרקובים. וייסינקר בפרישותו ובהתבדלותו, בזהירותו מאכול טריפה ויתר מנהגיו, היה, אמנם, מעין יוצא מן הכלל, בכל אופן לא-טיפוסי, אבל הקוֹמיזם האסוני שבו שעורר בוז ושחוק, היה טיפוסי כמעט לכל החיילים היהודים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, כיניביץ השוען בן “הגונדה שלנו”, למשל, שפניו היו נאים כפני אמזוֹנה, ורגליו מהירות וחזקות ושיעור-קומה לו של גבר בגוברין וכוחו כוח-גברא וזכה להיכנס בדין ודברים עם אוואַניוק, שתיקן אצלו שעונו. וזה (יניביץ ולא איוואַניוק), אמנם, ברח מן הצבא בימי הקיץ.

הבדל חייהם בעבר של היהודים והנוצרים היה, אמנם, גורם חשוב בהבדל חייהם בהווה. הוויאַטקאים והחאַרקובים היו באים אל הקסרקטין ישר מן הכפר, מקום שידעו רק עבודה קשה במאד-מאד ואכילת פת קיבר. העבודה כאן, אם לא לחשוב את הכרחיותה, היתה קלה לאין ערוך מבביתם והמזון היה ג“כ טוב מאשר שם. כל פעם שאירע להם לשתות תה, לא היו יכולים לבלי להזכיר, שבביתם לא שתו תה. אל ה”ז’אַלוֹבאַניה“, השכירות הניתנת לחיילים, 35 קופיקות לשני ירחים, היו מתייחסים כאל שכירות חשובה, רבת ערך, והיו מסתדרים איש אחרי רעהו לקבלה מידי שר-הגונדה בכובד-ראש איכרי ובציפיית נפש; על הרובל השלם במי טעונה, שמקבלים פעם בשנה, היו הם חיים ב”מחשבתיהם" חדשים רצופים… לא כן הטילמאַנים והאיצקוביצים. הם היו כל ימי חייהם אנשי אויר, באופן היותר רע: בעלי-מלאכה עירונים משתכרים. בהמזון של ה“דוּד” לא היו נוגעים, ולאו דוקא מפני שהיה טריפה. השכירות של 35 קופיקות, אם כי קיבלוה באהבה, שהרי “גם זה כסף”, אבל לא יכלו לבלי להתאנח בכל פעם בשעת מעשה: זהו שכרנו!.. ושלילת החופש והשעבוד האגדי היו כל-כך קשים מנשוא לטילמאן הכפוף והסבלני כל-כך…

טילמאן ואיצקוביץ היו שניהם יהודים פולנים מפלך לובלין. שניהם חייטים לבגדי נשים, שניהם בני שנת עבודה אחת (“Годкм” בהז’ארגון של הקסרקטין), שניהם מיוחדים בטיפשותם-תמימותם הבולטת, הפולנית, שניהם שטופים בנתינת שוחד להפלדפבל, לשרי אגפיהם ולשרי פלוגותיהם. ביניהם, כמו בין כל היהודים שבגונדה, היה הרגש המתחרה, המקנא: זה הלך פעם יותר העירה וזה לא הלך, לזה הגיד הפלדפבל מלה טובה ולזה לא. ואולם יחד עם זה היה ביניהם גם איזה רגש ידידות משונה, קסרקטי. לטילמאן היתה אשה בבית ואיצקוביץ היה פנוי. טילמאן ידע את עבודת המערכה יותר מאיצקוביץ, וזה האחרון שמח יותר מרעהו על שהוא עסוק בעבודתו שלו, עבודת התפירה, ואינו מחויב לבוא אל הגונדה אלא ללון, וביום השבת – גם ללימודי המערכה, גזירה רעה זו, שכמובן אפשר היה להעבירה בתפירת כסות חדשה בשביל אשת האמרכל? טילמאן היה צנום, שתקני ועצוב. איצקוביץ, להפך, היה שמן קצת, בדיח ועונה בשמחה ובשחוק טוב על כל שאלה. כשהיו שואלים אותו, מה שלומו, היה עונה: “מרמים את פוֹניה!..” רצונו לומר: “פוֹניה הלא רוצה, שאעבוד במערכה ואשר ואסבול, ואני הריני ב”שוואלנה" ותופר בשביל החיילים מכנסים ומונדירים. לפעמים אני משתכר רובל גם בעבודת עצמי". מרמים את פוֹניה!..

צורת ה“חוזק” של היהודים לא היה רישומה ניכר כל-כך בלהקת המוזיקנטים. ואולם אל הלהקה ההיא, כמו אל כל המקומות הפריביליגיים קצת, לא היו מקבלים יהודים בחפץ-לב, ואפילו אלה שהיתה להם נטיה למוזיקה, אלא דוקא אם היו “כלי-זמרים” מביתם. לפיכך היתה כל אותה הלהקה מלאה בני חפ פּרמאים, שלא ידעו בתוי נגינה בין ימינם לשמאלם, והיהודים, בני הנגינה, לא היו שם אלא מעט מן המעט. תחת זאת היה המתופף כמעט של כל גונדה וגונדה – יהודי. בגונדה הי“ד, כו שנזכר כבר לא פעם, היהת המתופף וולף. מתופף זה היה מתגאה בהתוספאות האדומות שעל שרווליו ובסוף ימי עבודתו זכה אפילו להיות המנצח בלימודי הנגינות של תופפי הבטליון ומחצצריו. וולף זה היה ערמומי שבערמומים, נוהג תגרנות בבגדים ישנים ושיח ושיג היה לו בזה עם תגרני היהודים שבעיר ועם הפ. (כך היה וולף קורא להפלדפבל בראשי תיבות!) ובעל כשרון גדול בתחבולות-הערמה, בהשתמטות מעבודה ובהתגנבות ללכת העירה בשעה שאי-אפשר היה ללכת ברשות. לא היה כמותו בזה בכל יהודי הלגיון, מלבד, אוליף בוראַק הטירון, בן “הגונדה שלנו”, שעלה עליו בכשרון ההשתמטות. בוראַק, מותר לומר, היה גאון בתחבולות ובהשתמטות. בביתו שבבריסק דליטא – גם וולף היה ליטאי – היה עגלון וידע פרק הגון בסוסים, ואלמלא היה גוץ, ודאי היה בא אל חיל-הפרשים. ברם חכמתו עמדה לו להקל את חייו גם בגונדה של חיל-הרגלים. אבותיו היו שולחים לו סכום של ממון בכל חודש וחודש, ו”הפץ שלנו" היה מציגו למופת בשעה שהיה דורש לפני הגונדה בשבח אסיפת ממון ב“סבֶּרֶגאטילנאיה קאסה”. “לאסוף פרוטה לפרוטה, בנים, זהו העיקר – היה זמיקוב טוען בשעת פיקודי הערב – פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול. ראו את היהודי בוראַק ולמדו את דרכיו”, ולימים, כשהיה בוראַק כבר חייל ישן, וסיעה היתה נאספת בפקודתו של הפלדפבל ללכת העירה אל הבּנק עם הקונטרסים ביד, היה הוא, בוראַק, מתמנה ל“ראש הקומנדה”, ובדרך היה נשמע קולו הניחר: “התיישרו, אופיציר הולך וקרב”…

קובע ברכה לעצמו, אחד מכל היהודים החיילים, היה סקטין הסנדלר. הוא היה מתנגד לקסרקטין ומורד בדיסציפלינה לא מקושי פיזי, לא מפני שלו בעצמו קשה הדבר, אלא מפּרנציפּ, מכוונה, במזיד. והפּרינציפּ שלו היה דוקא לא זה ששואבים מספרים, אלא הוא נבע מעומק נפשו. סקטין היה “עם-הארץ”, לא ידע לקרוא ולכתוב (כמה הצטער על זה וכמה התבייש בזה!), ואולם הפסיכיקה שלו, נשמתו, היתה בלתי נכנעת, נשמה מובדלה. הוא היה מצוין בהתרגשות, בהתרעמות ואיזו דקות. בשנאתו החזקה, במשטמתו להרוח הכללי שבקסרקטין, להפוֹרמה החיצונית המשוה את הכל, היה הוא, בעניותו ובהאיבה אשר איבוהו מסביב, מוסר את נפשו על “מונדיר” שתפר לו בכספו, ועל “נעלים חפשיות” – וכל זה לא לשם פראַנטיות, כקירי הפולני, חס ושלום, אלא לשם מצוה, לשם פרינציפּ. נעלים חפשיות… סופו של סקטין האומלל היה, שחרה בו אף שר הגונדה, הקאפיטאן מיכאַילוב, ושלחו אל הגדודים הרחוקים שבאַמוּר הרחוקה, ולא נודע היכן נספה.

סקטין לא ידע מעולם לא אב ולא אם, והוא היה אוהב לדבר בכוונה על “ממזרוּתו”. בלי חופה וקידושין, מלתא זוטרתא – בלי חופה וקידושין!.. הוא היה ממוצע-קומה ובגונדה הי"ד היה הוא עומד באגף השלישי בשורה הראשונה, ואולם משום הדקות המיוחדה והקיצונית שהיתה בכל פרצופו, וביחוד ברגליו הנתונות בנעליו החפשיות, הדקות, המחודדות, היפות, מעשה ידיו להתפאר – יש שהיה נדמה אפילו לגבוה. מהלכו היה של העובר על החבל, חוטמו מעוקל ודק עם חטוטרת קטנה בקצהו, ומבט עיניו, הכואב והזועף תמיד, נטה לצדדין, וגם בגומות העמוקות שבתחתית לחייו הצנומות ריחפה מעין העויה של התחבבות ושל מזג טוב, מפליא.

בסקטין זה, אדם שלא ידע אבות מעולם, היתה, אמנם, הרבה אהבה, אהבה שלא נסתננה במשפך ולא נתרככה בנופת-ה“דעת”, אהבה שלא ידעה את דרכה, אבל אהבה, אהבת לב! הוא בעצמו האמין בה, באהבה זו, בכל נפשו. סקטין בעצמו היה בטוח, כי הוא הנהו אדם טוב וישר. הוא היה בטוח תמיד בישרתו ובצדקת טענותיו. והוא, אמנם, לא חדל מלקבול ומלטעון.

– מאי איכפת לך, מאי איכפת לך, - היה הוא דובר לחיים “סתם”, כשהיה הלז כוהה בו על התרעמותו התמידית, הבלתי כּוריה, הגורמת לו רק יסורים וחלי – אוֹ, אני יודע, יודע… ממזרים יודעים…

הוא, אמנם, ידע והבין הרבה, ומכיון שהיה מתחיל לשפוך את מלותיו הבודדות, הבלתי מקושרות, שהיו דומות לגל של אגוזים, אשר בנגעך באחד מהם וכל הגל מידרדר, שוב קשה היה להפסיקו. שרירי פניו הצומקים היו רועדים מהתעוררות וקצף, שפתיו הדקות, הכחולות, היו מעוקמות ברוק מתייבש, ורק עיניו הכהות והזועמות הפיקו גם צער של גודל-לבב. לאמור: אני, סקטין, יודע מה שאני דובר… אני דובר מעמקא דלבא… מלתו של הרוח הטוב על לשוני…

על כל מה שסבל סקטין בטירוניותו עד שלמד להיכנע, ולו רק מעט, היו מספרים בגונדה דברים איומים. זמיקוב, “הפלדפבל שלנו”, השקט, היה מתפרץ מחדרו בצעקה: “עקדוהו! הביאוהו בסוגר!” פעם אחת העמידוהו לשם עונש “תחת הקשת” עם הטעונה המלאה. זאת אומרת: טעונה מלאה וקשת עליו – משא של קרוב לפוד וחצי וכך היה צריך לעמוד שתי שעות מבלי הפסק ומבלי נוע. ההכנות ארכו הרבה, הרבה – ופיו היה מלא כולו רוק-קצף. אח"כ העמידוהו והתקלסו בו. עובר רבע שעה, הוא עומד – ושוב מתקלסים בו. עוד רבע שעה – שוב קלסה. אז נתמלאה הכוס והוא עשה דבר שלא יֶעשה. הוא השליך לארץ את הקשת מעל כתפותיו! נס היה בזה, שהתנהגו אתו שלא כדין יתר על המידה ויראו לספר את הדבר לפני שר-הגונדה, והסתפקו רק בזה ששלחוהו שלושים פעמים לעבודה “שלא בתורו”, זאת אומרת, ל' פעמים יותר מכפי שהיתה חובתו; אלמלא שכך, אלמלי סיפרו הדבר לאופיציר, היו עצמותיו נשברות בהבטליון הדיסציפלינארי עוד קודם שנשלח לאַמוּר.

בראשית החורף היה הוא סנדלר-הגונדה, ואלמלא מידותיו הסקטיניות היה הוא נשאר במצבו הזה לטוב לו ולאחרים, אבל הוא הקדיח את תבשיל“שוואלנה” – אך ורק בכדי להיפטר ממנו כמעט קט.

מובן, שגם שם לא הונח לו.

הנה ארוחת-הצהרים בה“שוואלנה” נגמרה. החיילים העובדים מטהרים את כפות העץ שלהם בלקיקת הלשון ופונים איש-איש לעברו. קערות הנחושת המזוהמות והמוחלדות, שזה עכשיו נתרוקנו מהמאכלים שהיו נתונים בתוכן, נשארות עומדות על הספסל שבכתף הבית (ב“שוואלנה” נוהגין לסעוד על ספסלים!), ושוליהן וקרקעותיהן מתחילות קמעא-קמעא מתייבשות ממקצת שיורי ה“שטֹשי” ופתותי הדיסה הלבנה שהיו מעורבים בתוכו (ב“שוואלנה” נוהגין לערב “שטשי” ודיסה ולאכלם ביחד!). איצקוביץ, העֵר לפקח על הסדרים באותו יום, מתחיל, אמנם, כנהוג, לקרוא בהרוסית המיוחדה לו לבדו ובקול זועף ומחקה לקולו של “שררה”: “אֵי, מוֹלוֹדצי! בני-חיל, למה עזבתם את ה’באקים' מטונפים?! יומו של מי היום? יומו של מי? מה? כלום ניטל עלי לעבוד בעדכם?!” ואולם – גם זה כנהוג – שומע אין לו. ראשית, הלא בנוהג שב“שוואלנה”, כי תעמודנה הקערות מבלי הדחה עד ארוחת הערב, שאז ממלאים אותן מחדש בתבשיל חם, ומדוע, איפוא, ישימו לב לדברי היהודי העֵר? והשנית, הלא “שוואלנה” בכאן, “שוואלנה” ולא “רוטה”, шваль. לדברי האמרכל, חוסר דיסציפלינה, ומי זה, איפוא, יבָּעת מזעקת העֵר, יהיה מי שיהיה?! ולפיכך הרי היא זעקתו של איצקוביץ כקול קורא במדבר. החיילים אינם פוסקים מהתנודד על-פני הבית, מפהק ומגהק, התאבק והשמע מרגע לרגע את הקריאה החביבה ב“השוואלנה” השובבה: Осталос~l… לומר: נשארה עוד עת קצרה, שנתים, שלוש שנים, להתענות…

איש אינו שם לב – וסקטין הוא האחד, שאפילו צעקת איצקוביץ אינה עוברת עליו בלי רושם. לא שהצעקה הזאת מטילה עליו אימה. לא. כי מי פתי יתיירא מצעקה כזו? ואולם עצביו של סקטין כל-כך דקים, כל-כך נגרשים, כל-כך מלאים זעזוע בעלמא, עד שבשמעו קולו הנעור של איצקוביץ: “עד מתי אקרא ואין עונה? הא? איש מכם הלא ילך לנקות את הקערות!” – כבר נישאות רגליו הארוכות והדקות מאליהן אל מקום הקורא למלאות את המצוה… ברם באותו הרגע ממש, רגע הליכתו, מתמלא המוחה-המורד שבו חימה עזה, וכהרף-עין מתלקחת המלחמה בקרבו מה לעשות.

– מה הוא מצפצף הז’יד הלז! איזו שֵדים חונקים אותו! ברדיטשוב!.. מה מפריעים לו ה“בּאַקים”… אי, נש-אר!.. – לועג בתוך כך בוֹנדרנקוֹ, אחד החיילים, לאיצקוביץ המתרגז.

והלעגה הזה משיב אחור את סקטין. הוא, אמנם, מצטער על הכינוי “ז’יד”, שלעולם אינו יכול לשמעו במנוחה; ברם, איך שיהיה, וצדקת בוֹנדרנקוֹ ברורה היא.

– נו, זהו ידוע עד חארקוב גופא! – חוזר סקטין בעצמו על הפתגם השגור בפי בני עֵשו בנוגע ליהודי – “עור מכוּר” ותו לא… רוצה הוא, כנראה, להיות לנציב… צועק… אי-אי… שמח על שהועמד לעֵר… ממונה… לעמוד בטל ולצעוק יותר נקל מלשבת ולעבוד… השוחד הכל עושה… איצקוביץ… ידוע הוא… האמרכל…

אילו היה האמרכל מצווה להעמיד אחר עֵר, ואין צריך לומר, אם היה מצווה להעמיד אותו, את סקטין גופו, ואיצקוביץ היה מתיישב לצערהו באיזה דבר, הרי אז, בלי שום ספק, היה סקטין ג“כ קורא תגר ואומר: “איצקוביץ מפני יחוסיו המיוחדים להאמרכל אינו מופקד מעולם לעמוד עֵר”. עכשיו שהדבר הוא להפך, לא ימנע סקטין להפוך את הסדר ולהאריך ב”אני מאשים" שלו עד שאיש-ריבו, בין-גונדתו, משסעהו במענה לשון חדשה ובהזהרה: “סקטין! בלי התפעלות… אל תאמר, כי הנני טירון לך… רק הישמר לך ושמור לשונך”…

לא יספיק סקטין להתנפל על אויבו בתדרת שפתים חדשה, והקריאה המשולשת של בוֹנדרנקוֹ “Осталось l” משפיעה עליו משום-מה להיעצב ולדום. ובמהלכו הבלתי-ישר, הדומה למחול, הוא עובר אל הסדנה של הסנדלרים ומתחיל לעסוק בפטיש ובאימומו.

איצקוביץ מתחיל צווח שוב.

פרק טז: מימי השבועה

מעין אותה החשיכה הכפולה, המתגברת, אשר בטרם בוקר, היה באותם הימים שלפני ה“בחינות”, שאחריהן באה ה“שבועה”. אמנם, גם אחרי השבועה לא היה אור מלא ולא הוקל הרבה; כי אז החלו ה“פקודות” של הקומנדיר הבריגאדי, נציב-הדיביזיה וגבוהה מעל גבוה, אותן הפקודות-הבקרות עם המהומה הנוראה שלפניהן והחפזון האיום וצחצוח-הקשתות ונקיון-הבגדים וקבלת הטעונה והוצאת כל הכבודה לראוה והפיקודים המשונים והמכות המצלצלות וההכנות שאין להן סוף, אלה ההכנות הממושכות העושות את ההויה לשלשלת אחת של יסורים ועינויים ופגעים מרבה להכיל. כן, אור לא היה, ואי-אפשר היה לו שיהיה, אולם התקוה לאור, לבוקר, ליום, היתה. קיוו החיילים הצעירים מאליהם וגם איוואניוק וסיביליץ דיברו באזניהם השכם והערב, כי הנה הבחינות והשבועה תעבורנה, ואחר-כך – הליכה לעבודה אל השדה, לבנות אהלים. אחר-כך – הרי הם חיילים ישנים, דומים לכל. ולפיכך צריך לעת-עתה לשנס את המתנים, לעבוד במסירות נפש. – Подтянись l

הזמירות בערבים לא נשמעו, ובמקומן באו לימודי התורה שבעל-פה. סיביליץ עבד בכל כוחותיו והיה מלמד, שבשעה שהשר שואל איזו שאלה, דרוש לענות לו מיד ובקול רם, אעפ"י שאינך יודע מה לענות, ובלבד שלא תשתוק ותביט בפניו כגולם. הם בעצמם אינם יודעים הרבה! – לצורך השיעור היה מתיר לו איזו קלות-ראש בנוגע לאופיצירים – נוּ, מה יודעים הוד-אצילותם פורוצ’יק ליבקובסקי? כַּזֵב, איפוא, שַקֵר, ובלבד שתענה להם דבר-מה, ובקול רם! שמת לב – בקול רם! לצרוח צריך… Знаешь, не знаешь, ори на всю!

להוראותיו של סיביליץ נספחו כדין צורך-שעה גם הוראותיו של איוואניוק, שעם הישנים לא היה לו מה לעשות, ושניהם עבדו לטובת הלגיון וארץ-המולדת. ההכאות המשונות נתרבו, ואירע הדבר, שדוקא סטכורשציץ איש-החיל נתקל באקראי באיזה מקום, ומשום כך קיבל נגיפת יד מאת איוואניוק עד שנפל ארצה נפילה שיש בה סכנה, והנוגף הלבין כסיד… היו מוציאים את כל הגונדה אל הכיכר, וגונדה היתה מתחרה בחברתה. יצא אפילו ה“פלדפבל שלנו” מגדרו פעם אחת והלך בראש הגונדה כשדלילו מתנודד עליו וחרבו מתנודדת בנדנה, מפני שלא היתה צמודה אליו היטב. נתרבה רוח-ה“רציחה”, ועד החיילים היותר נוחים הגיע. “אינכם רוצים, בנים יקרים?! – היה סיביליץ מתגרה במשועבדיו, כשאיזו תנועה לא היתה מוצאת חן בעיניו – אינכם רוצים לעשות כמו שמצווים עליכם. משחיתים, ראו, ירע לכם מעתה!.. אינכם רוצים, אה? הבה, איפוא, ונראה. “מירוץ!!!..” הצעירים האומללים, המתאמצים בכל יכלתם, בכל כוחם, נפגעים ברגש-ישרם, נפגעים ברגשם היותר קדוש, היותר מסור לעשות הכל כמו שראוי, ושרויי זיעה מריצה בלתי פוסקת, היו מאשימים בלבם את חבריהם, שהם בוודאי העושים לא על הצד הטוב, ואת עוונם הם נושאים, ולפיכך היו דוחפים בהולכים לפניהם באיבה ניצחת, באיבת נקמה. בלילה היו הכל גונחים מעצמת הכאב שברגלים, והרוח הרעה, הקזרנית, הרוח הרעה במקורה, שררה על השינה. שום חשבון מעין זה, שהאי ע”י העינויים הללו יחלשו החיילים, וביום-הדין לא יוכלו להתראות כבני-חיל – חשבונות כאלה לא היו. בעיקר-הדבר, הלא לא היו הבחינות הבאות מעין אלו שבאיזו אוניברסיטה, ומעולם לא נשמע שיפסול מפקד-הלגיון איזה איש-צבא צעיר ויאמר: “לא עמד זה במבחן”. לכל היותר, גונדה שסרחה – נוזפין בה בפקודת הערב ודי. כאן היתה רק בחינת “מכיון שניתנה רשות למחבל”… כאן היה רק פתץחון-פה בשביל סיביליץ וחבריו לגבות חובותיהם ולמלא תאות העינוי שלהם: יום-הדין הולך וקרוב! אם לא נמצא חן בימי הבחינות – ואבדנו! הנה אשתקד “נפלה” הגונדה הט"ו בבחינות, ולאחר זה, בשעה שהכל נפשו מעמלם, היו הם יוצאים יום-יום אל המערכה. הקושי והבושה מי יביעם.

אותה המידה שבבחינות והכנותיהן היתה גם בכל יתר הפקודות מצד השרים העליונים וההכנות אליהן. אימת ביקורם והטלת האימה היו קשות מן הביקור בעצמו. בשעה השלישית לפני אור הבוקר היו משכימים ומגרדים את קרקע הקסרקטין, מייפים ומסדרים, מנערים את המזרנים, עושים סדרים בארונות-האגפים, בתיבות-היחידים (שמא יפתח הוא, הגנראל הבא, איזו תיבה וימצא דבר שלא על מקומו ונמצא הכל אשמים, הכל אבודים!), רצים אל בית-האוצר ומביאים בגדים חדשים וחלקים אותם לכל אחד ואחד ומפקדים לתפור ולתקן כל הדרוש תיקון, מבליטים את הלולאות, משייפים את טסי החגורות, מביאים את הזוג השני של נעלים ומצחצחים אותן, מביאים אמתחות-המהלך וממלאים אותן: כותנות, תחתונים, כלי הצחצוח, חמש ליטראות של חתיכות הלחם החרבות, בכדי להראות לו שהאנשים יודעים מה לתת לתוך שקיהם, מסתדרים ונבדקים ומקבלים חרפות והכאות. הכל יודעים, שהשר אפשר שלא יבוא לגמרי, ואם יבוא יסתפק בכניסה וב,שלום, אחים!" – ויצא. הכל יודעים, שהשר יודע, כי המאכל הטוב והסדר והנקיון, כל זה נעשה רק לכבודו, ומיד לצאתו ישוב הכל להיות כשהיה, אלא שהוא רוצה שירמוהו וצריך לרמות. ברם, איש אינו חושב על זה, ואי-המחשבה שבדבר מגדילה מבלי משים את ההיפּנוֹז האיום, את הבלבול לשם סדר, שאין דוגמתו…

מעין אותה הקוֹמדיה היתה גם בהלימודים ע"ד ההתאוננות וזכות-ההתאוננוּת – ענין היום. חייל שעשו לו איזה דבר שלא כהוגן, שלא כדין, הרשות בידו להתאונן לפני השר הבא לבקר. מובן, מוסיפים בתוך כדי דיבור, חייל טוב לא יתאונן לעולם. חייל טוב צריך ומחויב לקבל הכל באהבה: קור, רעב, הכאות. ומעשה באד שהתלונן, וציווה השר ליסרו על זה. אולם אם החייל רוצה להגיש קובלנה, צריך הוא לספר את הדבר לשרו הבלתי אמצעי, להיֶפריטור; היפריטור ימסור הדבר להאונטר-אופיציר וכו' וכו'.

– סטכורשציץ! הגד! המותר לחייל להיות איש-תלונות?

– בשום אופן לא, האדון נֶ’טר-פֶ’צר, אסור.

– אסור. שב!

– קונשין! ואימתי רשאי אתה להתאונן?

– רשאי להתאונן, אדוני האונטר-אופיציר? כשאני מספר לשרי הבלתי-אמצעי.

– כן. שב!

איוואניוק, שהיכה את סטכורשציץ אותה המכה המסוכנה, משליך עליו, מכל מקום, מבט בוחן, ושואל:

– אבל האם טוב הוא, ילדים, כשחייל מתאונן?

– בשום אופן לא! – עונים הכל פה אחד – בזה אנו עושים רעה לעצמנו.

– רעה לעצמכם! – ממלא איוואניוק – מבינים אתם? השרים טובים אלינו ויש לנו הרשות להתלונן, אבל השמעתם מימיכם, כי יתלוננו? לא שמעתם! השר בא: – “כל תלונה אין?” – “בשום אופן לא, הוד אצילותך הרמה” – “בני-חיל!” – “שמחים להשתדל, הוד אצילותך הרמה!” הנה ימי הבחינות באים. יעברו-נא רק הבחינות…

ויום הבחינות בא וגם עבר. הוציאו את כל הגונדות אל הכיכר הרחבה אשר בסביבת הקנצלאריה של הלגיון והעבירו אותן במאַרש צרמוניאַלי אחת ושתים. כאב-הרגלים נתנדף לאותה שעה וכל כוחות הגוף והנפש נמתחו למצוא חן, לבלי להבזות את כל הגונדה, אל יפתח פה לשטן, ולהיענש על זה. ניגש מוז’אַסקין, מפקד-הלגיון, אל הגונדה הי"ד. ריתתה הגונדה, וזרבנוב הבטליוני הולך אחרי אדונו וקורץ לגונדה בעיניו, כלומר: לוו את המפקד בעיניכם, לוו את השר בעיניכם. עבר מוז’אַיסקין את כל השורה ושב, התחיל לבחון בתורה שבעל פה. ניגש אל טרנופוב. “אבדנו!” – חלף צל בעיני סיביליץ המורה – “דוקא אל זה הגולם הואילו כבוד מעלתם הרמה לגשת. השדים נשאוהו דוקא אל טרנופוב!”.

– ומה אתה עושה, אח, – התחיל מוז’איסקין לבחון את טרנופוב – אל תירא מפני… ענה במנוחה… נו, מה אתה עושה, כשאתה, נוּ, הנה, למשל, עומד עֵר בחוץ, ואיזה רע-מעללים ניגש אליך ומתחיל מדבר עמך, נוּ, דברים רעים… דברים שטותיים… נוּ, נגדי, נגד שר-הגונדה שלך, כדומה למשל, נו, מה הייתה עושה עמו?

– הייתי אוחזו, הוד מעלתך הרמה, והייתי מוסרו אל הממונה, הוד מעלתך הרמה.

– טוב. ואולם כיצד היית מתנהג אלמלי אותו הנבל, נאמר, ז’יד, למשל, סטודנט, חזק ממך… או מדבר על לבך… דברים שטותיים, כמובן… איך היית מתנהג אז?

– הייתי דוקרו בכידוני, הוד מעלתך הרמה.

– שפיר, בן-חיל!.. נו, מדוע אינך עונה?

וטרנופוב שב אל עצמו:

– שמחים להשתדל, הוד מעלתך הרמה!

– קאפיטאן מיכאַילוב! – פיקד מפקד-הלגיון – הובילו את הגונדה שלכם הביתה!

– שומע אני. הגונדה! הימי-נה!

והגונדה הי"ד שבה לביתה צוהלה ושמחה.

החיילים הישנים המתינו בקוצר-רוח לתוצאת הדבר. מצד אחד היה רצונם, שהטירונים יכשלו בבחינות, בכדי שאפשר יהיה יותר להתעמר בהם. מצד שני חסו על כבוד הגונדה – על כבודם.

– נו, – סיפר סיביליץ בהתלהבות לא רגילה – חושב אני: השדים הובילוהו אל טרנופוב. זה יחולל צרות לנו… מקשיב אני: מהו שואל אותו… שאלה לא מצויה… לא למדנו את זה כלל… אלמלי היו שואלים אותי, לא הייתי יודע מה לענות, באמונתי! אבל לא… בן-חיל, טרנופוב, בן-חיל! רק “לענות” שכחת…

לענות “שמחים להשתדל”.

המורה ותלמידו – שניהם ברקיע השביעי.

לעת ערב יצאה הפקודה: הצטיינה הגונדה הי"ד!

וכעבור יומיים בא גם יום השבועה, ושוב אותה הכיכר ובגדים חדשים ותכונה רבה. הוציאו את הדגל בעצמו, דגל הלגיון! הבדילו בין פראבוסלאבים, קתולים, יהודים, מחמדנים. באו כוהני כל הדתות. הסתובבו אופיצירים וגלחים ברב פאר והדר. ביניהם נראתה גם צורתו המדוכאה של הרב-מטעם, היהודי, עם הביבליה המכורכה שבידו. הכל דרשו בגודל השבועה ובקדושת חובתה, והוציאו אמרים, שהחיילים היו מחויבים לחזור עליהם מלה במלה. “אנחנו… אנחנו… נשבעים… נשבעים… שלא… שלא… נחלל… נחלל… את… את… השבועה… השבוע”… גם הוא, הרב היהודי, הוכרח לדרוש ודרש, אלא שאצלו לא יצא הדבר כל-כך בטוח, כל-כך חזק. נשמעה ברור התרמית שבנגינת קולו והוכר מצבו הקשה. החיילים היו נכנעים ושלוים כבכל הימים. על ערך השבועה לא הגו ולא דיברו, אל כל ה“פרוצדורה” התייחסו כאל כל “פּאַראַד”. בשעה השניה שבו אל הקסרקטין אחרי השבועה רעבים, ריקנים, מושבעים, ומינץ הועמד עֵר, כשהוא כבר אחר השבועה. נעימה היתה אותה עמידה. איש לא שלחוֹ לשום מקום ושהות היתה לחשוב אותה המחשבה היחידה.

פרק יז: מחוץ לעיר

רשמי החיים אשר באוהלי הקיץ בשדה היו חדשים. התקוות להקלה, לאויר אחר ול“קוּרס” אחר, לא נתקיימו כמובן. חופש השמים והטבע, חמימות ואור השמש ממעל ונעימות ירד הדשא אשר מתחת – כל אלה הבליטו עוד יותר את השעבוד הרע, הבלתי מושכלי, את השלטון הקשה, הסוסי. יום יום היה שחר עולה, ומסביב – סביב היה דבר אשר אין לו שחר.

באותו שדה חנו שני הלגיונות מן העיר ב. ושני לגיונות מן העיר ג. הסמוכה – ארבעה לגיונות, דיביזיה שלמה. על ידי אחדוּת הדיביזיה הורגש עוד יותר אותו הכוח האיתני, המיליטארי, הכוח המדכא, הממית.

נמשכו, נמשכו, הלאה, הלאה, הרחק, הרחק שורות-האהלים של בעלי הכובעים השונים עם הפסים האדומים, הכחולים, השחורים והלבנים. גונדה, גונדה על אגפיה ופלוגותיה. הלבינו יריעות-הבד והובלטו ראשי היתדות. מלפנים השדרות היה שדה, אשר עשביו נדרסו בצעדי הלגיונות, ומאחורי השדרות – “השורות האחרונות”, נהר שוטף ובורות ושיחין חפורים בידי אנשי-צבא, אורוות הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים הזמני, המבשלות והמרפסות לאכילה, ה“בופיט” הלגיוני, בית –הסוהר האוָנתי.

שלוש-ארבע פרסאות הבדילו את האוָנה מן העיר, ולא היו הולכים לשם אלא לעבודת המשמר. בדרך היו חניות נעימות על פני הדשא, חניות שלא היו עומדים ועוזבים אותן אלא מתוך גערה כפולה של ראש-הסיעה. מפקידה לפקידה היתה מחצית גונדה נשלחת ל“מקרה-בעירה”, ואז היו חונים מעת-לעת בעזרת הגונדה. העזרה היתה ריקניה, תוהה, מעלה ריח של סיד, וכמו כל דבר חרוב, עזוב, היתה גם היא מעלה מחשבות סודיות על העדר והשתנות המציאות. הרי זה לא כבר ניסר כאן כל-כך ברמה קולו של סיביליץ: “על העקב הסתובב, על העקב! שכם אחד! שכם אחד!” – ועכשיו… עכשיו לא היו מוצאים שם אלא את סילוקוב הצייד, חביב-הפלדפבל, שנשאר לשמירת הקסרקטין ואשת הפלדפבל הרכה והרחמניה, שהיתה עוברת מסביב לאצטבאות הערומות עם סל נצרים וקישואים בתוכו.

יום היציאה מן הקסרקטין אל האוָנה הוחג, כמובן, ברב תוכנה וטרדה, ככל הנעשה באותו מקום. התכוננו לזה, על פי הפקודה, ימים שלמים והעבידו את האנשים עבודת פרך. בא היום – והלגיון יצא בשירה וזמרה ומתופפים לפניו. הביטו בריות סקרניות מ המעקות והחלונות. ילדים ונערים נשאו רגליהם מכל הצדדים ועלמות ושפחות הסתובבו מסביב עטופות במטפחות ונוהרות. החיילים צעדו באון, בקושי,בגודל-לבב, והחיים נחלו את נצחונם. הורגש, כל הדבר הוא כמו שהוא צריך להיות, על צד היותר יאה ונאה לבני אדם וחוה.

התפללו לאלוהים חי וערכו קידות ומנגינות בשעת הצגת הדגל. גלח שמן-עורף ועגול-פנים מילא את חובותיו באמונה. נצחון החיים היה מלא; הורגש, כי מילוי כל סעיפי ה“אוסטאַב” בדיוק הרי זה הדבר החשוב היחידי, הדבר שאי-אפשר להתקיים בלעדיו.

נתפזרו החיילים על פני אהליהם – וגשם שוטף היה בארץ. טיפטפו הגשמים מבעד היריעות. החיילים התכנסו באצטלאותיהם האפורות והגו: “הקשתות…. הקשתות…. צריך יהיה להפרידן פעם יתירה….” על זה שהטפטף ישָנה עוד לא פעם – לא חשבו.

בגימנסטיקה לא עסקו יום ויום בלימודי הצבא בשדה, אלא מזמן לזמן. כנגד זה היו פיקודי-הבוקר יותר מדויקים מבחורף; שמו לב ביותר אל הקשתות, ולטכיננקו, שבינתים נהיה לאונטר-אופיציר וקיבל את האגף הרביעי במקום יאשיק, שנתמנה לראש בבית-המאפה, היה אחר פיקודי הערב מצווה לנכנעיו להסתדר מאחורי האהלים, והיה, בחיקוי להפלדפבל, מגיד מוסר באזניהם ומזכיר להם את הקשתות, הקשתות… שהרי חייל בלי קשת – מה הוא? חייב חייל לאהוב את הקשת יותר מאת עצמו, לדאוג לקשת יותר משהוא דואג לעצמו…

תורה שבעל-פה לא נהגה ג"כ באוָנה, אלא אם כן היו הגשמים טורדים ואי-אפשר היה לצאת אל המערכה. אז היה סיביליץ מאסף את הכל אל תוך האוהל אשר הוא שוכן בו ומתחיל לחזור על כל מה שדיבר מאה אלף פעמים. מה הוא איש-הצבא? מה הנה חובותיו של הער. באיזו רוטה אתה עובד? מה שמו של שר-הרוטה? פעם אחת ניסה מתוך הספר לדבר גם על חובת המארב בשעת מלחמה, אלא שלשונו הכשילתו, וכולו הפיק בערות שלמה, ומיד מצא תואנה להפסקת הענין.

כוחו-גבורתו של סיביליץ, בכלל, נתמעט במקום הזה. השפעתו כאן היתה כבר – לא הא. הוא היה, אמנם, שר האגף השלישי כמקודם, אבל טירונים לעשות בהם כטוב בעיניו – לא היו לו עוד. ממושל בכיפה, משליט גמור, נהפך לממונה פשוט, ממונה כשאר ממונים, ולפיכך, בכדי שלא להידמות אליהם בכל, יש שהיה בוחר להיות חבר למשועבדיו, ובעתות הפנאי ממציא לשם זה משחקים שונים: מעמיד את אגפו כנגד אגף ראשון, שורה מזה ושורה מזה, צוחת “אַשוּר! הוּרה!” – ויד איש ברעהו. זה מושך לכאן וזה לכאן. מי ילכוד? סיביליץ בעצמו בראש המושכים.

יש שנדמה, כי הוא בעצמו כאילו רוצה להינפש מעט וגם לכפר קצת את פני מעוניו על כל דמם אשר שפך. יוצאים ללימודי המערכה בבוקר, מחכים לאופיציר שיבוא, והוא, סיביליץ, מצווה בינתיים: “אל תעמדו כך, אל תעמדו בטל, התרגלו בקליעה אל המטרה, התרגלו”… לפעמים הוא מוסיף אפילו: “הוי, נבלים! סוררים!”. אבל כל זה כבר לא באותו הקול, החרפי; כל זה הוא כבר כמעט בדרך חיבה…

– עכשיו, מה אני? – היה סיביליץ מדבר ברור בהיותו מבוסם קצת – עכשיו הריני רץ בשורה כמותכם… עכשיו האדונים האופיצירים ג“כ אתנו… האדונים האופיצירים – לא האח שלנו… האופיצירים! מי היה בה”ברקאות" שלהם? מי ראה, מי ומי באים אליהם מן העיר? נקבות. אחים, נקבות… הילולא וחינגא, ימים כלילות… וגם אלה ¹XXXX גם האדונים האופיצירים רצים… חיים כדגים במים – וגם הם שופעים זיעה… עכשיו הוא עולמם של הרוכבים על סוסים, של העליונים….

ואמנם, עולמם של העליונים היה – של השטאב-אופיצירים. וממדרגה למדרגה היו עולים. בתחילה גונדה, גונדה לומדת לבדה; כעבור שבועיים – לימודי הבטליונים; באמצע הקיץ החלו לימודי הלגיון; אח“כ – הבריגדה; בסוף הקיץ “למדה” כל הדיביזיה ביחד; בה”מניברות" התאחדה ונלחמה בדיביזיות אחרות של הקורפוס. הצד השוה, שהאצטלות הנודפות לחוץ מתייבשת מקופלות והכותנות הלבנות המרופשות טפוחות בזיעה מדריכה, מסיבוב ומריצה…

קשה היתה ההשכמה בבוקר. עיפות הגוף וקרבת השדה הטילו שינה עזה. ביחוד קשה היה מעת שהתחילו היציאות אל היריה, והיה צורך להינער בשעה השלישית, אם הוזמנת לצאת עם ה“אינסטרוּקטוֹר” להעמדת המטרות והאומנות שמאחוריהן. אולם, בכל אופן, היתה בכל זה גם איזו נעימות, איזה מרחביה, אשר השכיחה את אימת החורף של הקסרקטין, את אימת הטירוניות. בפרט אם עלה בידך להיות מאלה הנועדים אל ה“מוט”, אל המקומות המועמדים מאנשי-צבא לבלי הניח לאיש לעבור, בכדי שלא יארע אסון להולכי דרך ע"י החצים הנזרקים. שם במרחק קול היריות, קול החצוצרות, הבדיקה במטרה, המשמרות השונות, ערמומיות זמיקוב הפלדפבל לרשום “חצים” לאהוביו ולגרוע משנואיו, התלהבותו של איוואנוב ואיבוד-חצים מצדו מבלי כל תועלת, התמכרותו החייתית של מיכאילוב לעבודה זו וקולו הצווח: “אחורים קיטאיים! למה אתם מעקמים את הקשתות?!” השגחת זרבנוב והסברותיו על מצב הרוח ומצב היעף, רעד לב החיילים והתאמצותם הכבירה לבלי החטיא את המטרה, הפרדת הקשת באופן מהיר, נחפז, על גב האצטלה, חסרון נעורת, חסרון שמן, צעקת האונטר-אופיצירים: “אל תגיפו את קני הקשתות! אל תסכרו קני הקשתות!”, יראה מפני מטר פתאומי – גיהנום, גיהנום. וכאן – המקום נסתר ונשכח מרגל ושוכב אתה לבדך עטוף באצטלה, חפשי לחלום כאות נפשך. מה נעימה היא השכיבה! מה נעימים החלומות!

אל לימודי היריה “בחצים אמיתים” היה בא, מוכרח לבוא, גם זילברמאן, העובד לרצונו של הגונדה הי“ד. הוא היה אדם אמיד וכותב פיליטונים בעתון פרוגרסיבי, אבל ליריה לא היה מוכשר כלל. איוואנוב, למרות זה שבעצמו לא ידע ביריה בין ימינו לשמאלו, היה משתמש באי-יכלתו זאת של ה”יהודי" לצערו, לבטלו, להזכיר בבוז את “כתיבתו” בסגנון:“רק לזה ‘כבודו’ מוכשר, לאיזו כתיבה, למריחה ע”ג נייר, אבל לא לענינים ממשיים!" ופעם אחת, כשהוציא זילברמאן עשרה חצים רצופים והחטיא את המטרה כפעם בפעם, נטל איוואנוב דין לעצמו ואמר לו: “אתה”, כמו שאומרים להדיוט, אעפ"י שאין נוהגין כה בנוגע לעובדים-לרצונם. זילברמאן היה קטן, נופל באותו רגע בעיני עצמו כל-כך, עד שלא השגיח בזה, נשך את שפתיו מכאב – ושתק.

האוכל באוָנה היה הרבה יותר טוב מאשר בחורף. אוכלים היו ביחד במרפסות, מקבלים את התבשיל בסדר, איש אחרי רעהו, בהשגחתו של הפלדפבל המפקח ולפעמים של סגן-המפקח על הגליון – האופיציר – ומנת בשר היו נותנים לחיילים בכל יום ויום. קול התפילה היה איתן, קול של לגיון שלם בעת ועונה אחת. Накройсь! (כסה ראשך!) – היתה נשמעת בסופה מלה יוצאת מפי האופיציר, ולא היה נודע, אם פקודה היא זו, או ג"כ דבר השייך לתפילה.

ליבלבו ופרחו האילנות אשר בינות למשכנות האופי צירים, ליבלב ופרח הניר המשתרע לפני אהלי החיילים, ובתוך האהלים התגוללו המזרנים הדקים, המעוכים, העלו צחנה ובאשה השמיכות המזיעות ופרחו… פרחו ה“גניבות”. לעתים קרובות היה האוהל עזוב מאיש, וניתנה האפשרות לקירי הפולני, ליאטשקובסקי וחבריהם להצטיין במעשיהם. למעשה הגניבה היה שם מיוחד באותו מקום, שם מושאל מ“מקצוע” ידוע, שאינו יכול לבוא בדפוס כצורתו. לאחר המאורע, מאורע-הגניבה, היו מוציאים החוצה את כל הארגזים, עושים בדיקה, וזמיקוב הפלדפבל היה מטיף תוכחה. כשהדבר הגנוב היה חשוב ביותר, היה הענין מגיע גם עד אופיצירי הגונדה. ברם מעולם לא נשמע, שישָלח איש-צבא רוסי לבית-אסורים, או כי יעָנש קשה בעוון גניבה. עונשין קשה היו בעד אי-הקשבה, בעד הליכה אל העיר שלא ברשות בעד אי-זהירות בעבודה השמירה. בעד אי-הקשבה קלה, התגנבות אל העיר וכיוצא באלו היתה הזכות ביד האופי צירים לשלוח אל בית-הכלא הלגיוני לישיבת-יחיד וללחם-ומים, בלי כל משפט אלא באמירת פה גרידא, ישיבה לזמן מסוים, מחמישה עד שלושים יום. בעד אי-זהירות בעבודה השמירה, ואין צריך לומר בעד שינה על המשמר, היו מוסרים “לדין” ומענישים בבית-הסוהר הצבאי, בבטליון דיסציפלינארי, עד שליחה לעבודה פרך. קדוש היה גם הקנין הפרטי של הרשות, ועליו היו יותר מדקדקים. אולם גניבות שבין החיילים גופא, בין איש לרעהו, “גניבות ביתיות” כמו שהיה זמיקוב קורא להן – אלו היו ממעשים בכל יום ובכל לילה. החקירות והדרישות היו רק לפנים, והגנבים לא נמצאו אלא לפרקים רחוקים מאד ובאופנים בלתי מצויים.

הרפיון העצלותי שרר בכל דבר במידה אשר לא תאומן, אם תתואר. להישלח לעבודה נחשב בין העונשין היותר חמורים, אף על פי שהעבודה באוָנה לא היתה קשה כלל. ולדבר שהיה יכול להיעשות בידי שני פועלים היו שולחים עשרים, שהיו משתטחים על-פני העשב שעות ארוכות בטרם שיתחילו לנקוף אצבע. גם היו מוצאים תחבולות שונות ומחוכמות להימנע מעבודה והיו ממציאים טצדקאות² נפלאות ואמתלאות משונות. לא לחינם היתה למלה האמתלה של איש-הצבא!

על מינץ היו מאוסות רק שתי מלאכות: נשיאת שקי קמח מבית-האוצר של בית-המאפה וכיבוס הלבנים. הראשונה מפני קושיה שהיא לא לפי כוחותיו, והשניה – מפני הלחץ והדחק שהיו במקום הכיבוס, אולם בכלל היתה לו העבודה שבאונה – חפירת בורות קטנים, נקיון השדרות, קצירת העשבים – למשאת-נפש. בעונג מיוחד היה נוטל את האלונקה והולך אל “השורות האחרונות”. שם היה מחטט בביבים ומשוחח את החיילים על מהות העבודה בצבא, שומע את דעותיהם והבעת דעותיהם, וחיבה יתירה נודעת לו לעבודה זו, שרק על ידה יכול היה להיפטר לפנמים משמוע את צפצוף קולו של הבטליוני זרבנוב, כשהוא רוכב על סוסו הלבן ובפיו חסר-השנים וברגש הנאה שאין דוגמתו הוא טובה ומטביע מאות אנשים באגם של תנועות אין דעת כמו: “השמע צעד! השמע צעד! בשמאל! בשמאל! אַט-דוַה-טרי! אַט-דוַה-טרי! בשמאל!”.

מינץ אהב ביותר גם את עבודת השמירה, ביחוד את השמירות הקלות, בלי קשת, שעל-יד העצים, על-יד הבארות, על יד הספינה שבנהר. עת השמירה, חצי מעת-לעת, היתה משתפכת לגוש אחד, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, וכל שעמום וכל קוצר-רוח לא היה. אפשר לישון – ישן; טובה השינה וברוכה. לא – ג"כ טוב. אין כלום בעתיד, אין לאן למהר. חובת השמירה, שנחשבה בעיני כל החיילים, וביחוד הממונים, לקללה רובצת, להדבר היותר קשה בחיים, היתה לו לאחות גואלת, לקו אורה, ביחוד בימי הקיץ.

פרק יח: עבודת השמירה בחורף ובקיץ

כתוב בספר המדריך: “עבודת השמירה היא רבת האחריות ביותר בשעת שלום. משמרות יוצאין: לשמור על רכוש הממשלה, לשמור על אנשים זקוקים לשמירה, לשמור על הסדר החברתי ולנתינת כבוד”.

אנשי חיל המשמר מוזמנים, איש-איש למחנהו ולמקומו, עוד מבעוד ערב, משעת המפקד שלפני השינה. למלאות ידי חובתם הם יוצאים לפני חצות היום, מתלבשים כפי הדרוש ועומדים הכן במקום המיועד. הממונה לאותו יום על הלגיון, שפוגשים אותו בנטילת הקשתות “על המשמר!”, יוצא וניגש לכל אחד ואחד בשורה; וזה, שממונה קרב אליו, קורא: “אל משמר-הלגיון, הוד-מעלתך!”, “אל משמר פלוני, הוד-מעלתך!”. – “מה הנה חובותיך שם?” – מעמיק הממונה לשאול. החייל נבעת ועונה את אשר ישים אלוהי הזכרון בפיו. הממונה מוסר את הפָּרוֹלה בכתב לראשי המשמרות, כתום ה“פּרוֹצדוּרה” החיילים מצטווים ללכת למקומותיהם. אז הם הולכים, באים, מחליפים את אלה מדאתמול – והכל נוהג כמנהגו.

בחורף, מפני הצינה, אין התכונה של שילוח-המשמרות רבה כל-כך כמו בקיץ. החיילים, אמנם, ממתינים שעה ארוכה בחוץ עד צאת הממונה. ובינתים הפלדפבל המפקח בא ובודק ופוקד לפתוח הקופסאות, ומעיין בחצים ומחרף וגוער; אולם מכיוון שהאופיציר יוצא, מיד הוא מרגיש את הקור על גבי עצמו ואינו מאריך בשאלות ובבדיקות. לא כן בקיץ. אז גם ההמתנה רבה, גם הבדיקה נמשכת, גם השאלות ארוכות. אז, בכלל, יש שהות. המשמרות מתרבים, משמרות-האוָנה ומשמרות-העיר. השורה ארוכה-ארוכה; משמר אל הדגל, משמר אל בית-התפילה, משמר אל הנאסרים, מפקח על בית-החולים, מפקח על בית-החמין, מפקח על הקנצלאריה, מפקח על בית-המאפה, מפקח על כל בתי המבשלות, מתופפים עֵרים, שומרי-לילה סובבים בעיר ובמקומות הסמוכים לאוָנה, וכל העסק מקבל צורה של רוב ענין.

המשמר היותר קשה היה משמר-הלגיון, זאת אומרת: המשמר העיקרי, שמשם בכל שתי שעות מתנהלים החוצה אחד לשמור על אוצר-החצים, שנים – את בית-הנשק ואוצר-הטעונה, ואחד לעמוד על-יד החלונות של הנאסרים. האונטר-אופיציר, ראש-המשמר, היה תמיד מפחד מפני המקרים, שבהם כל המשמר יוצא “אל הזיון!” לאחר שהחייל השומר קורא: “קאַראוּל ווֹן!”, מפחד מפני ביקורו של האופיציר הממונה וכיוצא בזה. ולפיכך היה מדקדק, שיהא הכל כהלכה. שעה ארוכה היתה נמשכת המסירה-הקבלה של הבית, החפצים והנאסרים. היש במציאות כל הכוסות שברשימה? יש, אלא שאחת פגומה. האין איזה דבר אסור אצל הנאסרים? – אין. – נעשתה בדיקה. אין. האם הכל בסדר במקומות השמירה? – הכל. – “ראה נא, המנהל, שתבדוק יפה שם. דייק בבדיקה. ראה-נא, שלא יהא צריך להיות אחראי בעדך!”

מן החללים הקטנים אשר בחדרים הסגורים היו מציצות עיני הנאסרים פעם בשויון-נפש ופעם בתקות-ציפיה: שמא בא ראש-משמא טוב-מזג ולא יאסור על הסרים למשמעתו להגיש כוס תה אל הנפשות השוקקות. הגשת חמין היתה אסורה אפילו בשביל אלה שאכילת תבשיל היתה מותרת להם, היינו, שמאסרם היה מן ה“קלים”. מאסר “קל” היה: אכילת תבשיל פעם בשני ימים ושינה על אצטבה חלקה, בלי מזרן. אולם הזכות לשכב על האצטבה החלקה לא היתה אלא בלילה. מבוקר ועד ערב היתה גם האצטבה מסולקה לצדדין וסגורה על מסגר, ולנאסר היתה רשות רק להלך ולשבת. לשכב על הקרקע ג"כ אסור היה.

משלים את ההרמוניה של שיעולי הנאסרים העמומים, פיהוקי החיילים הנתונים באצטלאותיהם, – ודומים לחומטים– חגורותיהם, קופסאותיהם ובאשליקיהם, ראשי-קני-הרובים החלודים מקרה וכפור, התגוללותם של היֶפריטורים-המנהלים, שהרשות היתה בידם, לאחר שגמרו את משלחתם, לשכב באין מפריע, – משלים את ההרמוניה של כל אלה היה הטלפון שבבית-המשמר! מכונה קולטורית זו, שהיתה לרוב מקולקלה כאן, נדמתה כאילו גם היא נעשית פראית בתוך האטמוספירה המשונה, הפראית. “טיר-טיר-טיר”… החיילים לא נתרגלו לעולם להתייחס לזה בקרירות נפשית.. “טיר-טיר-טיר”… “מי הוא המצלצל? ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, לא נשמע דבר. מה? מה? לא נשמע… מפריעים ממקום אחר… מה יצווה הוד מעלתו? לשלוח חצי גונדה לעזר הפוליציה המקומית… חצי גונדה… שומע אני… אקיים… שומע אני”…

החיילים היו שבים ממשמרותיהם קפואים וכל עוד רוח בהם. צריך לשתות תה. צריך להחם את המוליאר. מי ההולך? מי? “מה – מתעורר היֶפריטור – האני אלך להחם את המוליאר?!” “ולמה אני דוקא?” – קובל זה שהולך תמיד והוא הולך גם בפעם הזאת. הקיסמין לחים, אינם מתלבים. שופכים קצת נפט מן העששית. השמש בא ומרים קול זועות: הא, כל הנפט גונבים ממנו! החיילים קובלים גם הם: ריח נפט נודף מן החמין!

לישון אסור ביום – והרי הנמצאים בבית יושבים ומביטים אל מול פני הלהקה המתלמדת, העתידה להעמיד מקרבה אונטר-אופיצירים, ששכנה היה בחדר שמעבר לכותל מימין ולימודיה בכיכר אשר לפני הבית. רדוסטוב, רדוסטוב – הנה גם רדוסטוב שלנו בתוכם. איזה מהלך! איזה צעד! חד-תרי! חד-תרי!.

בלילה היו יושבים ומשוחחים ודנים בהענין הנוגע והמעניין האחד: בתי-ההפקר, שוכנותיהם ומבקריהם וכל המסתעף מזה: הריגות, גניבות, גזילות. תוכן אחר לא היה. ובעיקר, הרי גם סיבת המאסר של רוב הנאסרים אשר פה היה אותו דבר. האופיצירים, אמנם, התייחסו ברצון אל מבקרי הבתים ההם, אבל דוקא כשהדבר נעשה בהיתר, בהרשאה ובלי כל פגימות. אולם הוה עובדא, ופלוני שב משם בחצות הלילה, פגש בליבקובסקי ולא הראה לו אות-הכבוד, והרי הוא “יושב”. Нагорело!“”

יותר קל ממשמר-הלגיון היה “המשמר היֶפריטוֹרי”, כלומר שלושה חיילים ויֶפריטור-מנהל על גביהם, שהיה נשלח אל מערת אבק-השרפה אשר בקצה העיר. הדרך לשם היתה, אמנם, רחוקה והשיבה משם ביום המחרת מאוחרה בשתי שעות, מקום המשמר הרחק מאדם-העיר ומהלך אימים. ברם היא הנותנת: ריחוק-המקום ומיעוטי-האנשים גרם, מצד שני, שיהא הרוח השורר בבית-המשמר אחר קצר, שוקט ונקי במידה ידועה.

היפריטור, בטרם שנתגשם חלומו להיות לאונטר-אופיציר, היה רוצה להתלמד והיה מביא “אוסטאַבצ’יק” עם הז’ורנאל “Досуг и дело”, הספר היחידי בהביבליותיקה הגונדתית, והיה משתדל לקרוא משם כל העת, ושני החיילים שלא על המשמר היו שוכבים ביחד על האצטבה ומספרים זה לזה את האגדה הנצחית על הסוס-הנחש ובן-המלך הגיבור. מינץ אמר פעם להקריא לפניהם מסיפוריו של גליב אוּספנסקי, אבל בני גילו לא שמעו לו אלא דקים אחדים. אם לסיפורים – הרי סיפורי ה“דוֹסוּג אי דילו” יותר טוב לשמוע!

מינץ חיבב את העמק ההוא, מקום המערה, עם ההררים התלולים אשר מסביב-סביב ועם ערימות השלגים אשר תחתיהם. מכל האופיצירים הממונים על הלגיון לא היה מתעצל לבוא לשם בעגלה, אלא אחד: אותו הננס המלומד מן הרוטה הרביעית, שכל שניו היו רקובות בפיו ושמפיו זה יז קצף. הוא היה עז כנמר ורץ כצבי לעשות רצון הגבוהים ממנו, והחיילים העריצוהו וסיפרו הרבה על ידענותו של זה, שלמד בבית-הספר השטאַבּי-הגנראַלי, ועל קפדנותו ועל דייקנותו ועל שגעונו. לא איש-צבא אחד נמסר לדין על-ידו. הוא אדם מסוכן. כשתרדמה נופלת עליך בעמדך על המשמר, הוא מוצאך במצב כזה, הוא מתגנב בלאט ומסיר את הכידון מעל קשתך – והרי קצך בא.

לנקש בקשת אסור היה במקום ההוא, גזירה שמא מפוזרים שם איזו אבקים ותתפרץ בעירה. מינץ היה עומד ומנקש בהנאה רבה כל אותן שתי השעות הממושכות. ואולם פעם אחת בתקופת טבת, בין השעה הראשונה והשלישית בלילה, ליל קרה עזה, עמד מכווץ באדרת הכבדה ולא ניקש. המפקח על הלגיון היה אותו הננס ונתיירא הוא, שמא יבוא זה פתאום וישמע את ניקושיו. הקור חדר על כל אבריו וגידיו והבעתה היתה ממנו והלאה. הוא הסיר את קנה-הרובה מעל שכמו, נתנו אל ארכובותיו, ואת כפות ידיו שם אשה בשרוול רעותה. הרוח היה מעבר לסוכה, והסוכה היתה לו מערפו. העבים שכנו כדור ממעל וכוכבים לא היו. אז הוציא גליב אוספֶּנסקי לשון מבין זקנו המפותל, המסוכן, וישלחנה ישר אל זקנו של אותו הזקן: “כתוב אגדות בשביל ההמון, כתוב בשבילו, שוטה!”. אותו הזקן לא ענה – ומינץ פקח את עיניו וינועע בידיו בקפואות, הבלתי משולבות. חום-בהלה עבר את כולו ופחד לילי, פתאומי, נקב את חזהו ממעלה למטה. מי שהיה צריך להחליפו לא בא עדיין, זמן עמידתו נדמה לו משום-מה לאיזו יובלים חולפים, החליל היה תלוי עליו והקשת בין ידיו לא היתה. כפות רגליו ניתנו על גבי מחטים ונתקעו בשלג ופירפרו בו. ביניהן היתה מוטלה קשתו No. 183,576 והכידון לפניה. כהרף-עין הרימה והיא לבנה כשלג.

---

עֵרי הגונדה – בימי הקיץ יוצאים שנים: האחד סובב-הולך מסביב לאהלים ובתוך האהלים ומפקח על הסדרים; השני עומד על פני השדרה שמלפנים, פניו אל השדה וחובתו היא למסור בקול רם שאין למעלה הימנו את כל הפקודות היוצאות מפי הפלדפבל המפקח: “צא אל עבודת המערכה”, “צא לארוחת-הערב!”, “צא למנגינות!”, “צא לנקות את האונה!”, “צא להשיג מים חמין!”. הצוחה צריכה להיות כל-כך רמה עד שישמענה העֵר השני ויצוח גם הוא, ועד שישמעו כל האנשים אשר באהלים וב“שורות האחרונות”. ביחוד קשה היא חובת העֵר בימי הקיץ, זה של העומד מלפני השדרה, מפני שהוא צריך להביט תמיד בשבע עינים, אם אינו עובר אחד השרים שלכבודו צריך לצעוק: “המפקחים אל השדרה!”, “המפקחים של הבטליון הרביעי אל השדרה!”.

• לחזור…

• לחזור!

• לחזור!!

• לחזור!!!

תחת זאת קלה היא לאין ערוך עבודה השמירה עם הקשתות, והסיבה מובנת מאליה: העת היותר קשה בעבודת השמירה שעם הקשתות היא הלילה הקר; אולם בתקופת הקיץ הלילה הלא קצר וחם. יש שהמטר מרטיב; תחת זאת רואים שמש בזריחתו ובשקיעתו. בצהרים עולות מתוך המרחב הנערות הגדולות והקטנות שבשכונה וחיות הבית מטיילות עמהן. בבואך מן המשמר חלונות הבית סגורים, אבל אתה עובר על חובתך לשבת בבית פנימה ויוצא קצת אל החצר ונפגש עם אזרחי בית-החולים (בחיל-המשמר שעל הלגיון עסקינן הכא, ובית-החולים התמידי גם הוא היה באותה חצר), היוצאים בסותותיהם החוצה ומספרים אניקדוטים בקרפיצינסקי הרופא – שנוּא-נפש-וייסינקר. במוליאר-הנחושת, השחור משנים ומחלודה, אין צורך להשתמש כל כך הרבה, וכמשתמשים – הקיסמין יבשים ומתלבין מהר.

עם תקופת תמוז הובא לבית-האסירים אורח חשוב, דיבישינסקי בן הגונדה השביעית, זה שחיים ליפשיץ היה מספר דברים למינץ על אודותיו. דיבישינסקי ברח לפני השבועה מן הגונדה, נתפס ולא נמסר לדין, אלא ישב שלושים יום ב“הויפט-ואַכטה”, בפקודתו של מפקד הלגיון, והושב אל גונדתו. לפני הפסח ברח בפעם השניה, ושוב נתפס, והנהו יושב במשמר-הלגיון עד יום דינו הבא. זה היה איש-חוץ מוסקבאי, ובהפך מהכרקטריסטיקה של חיים “סתם” לא היה “קלאַסנבעוואוּסט” כלל וכלל ולא ידע מכל תיאוריות, אלא אהב את חיי החופש ושנא את השעבוד באופן טבעי ובקלות-דעת מצויה. קלות-דעתו זו גרמה לו גם להיתפס על נקלה. בפעם הראשונה תפשוהו בבית-הפקר, בשניה – בבית-מרזח. משלח-ידו במוסקבה היה סירוּס-כיסים, והוא דיבר על זה בלי התפארות, אלא באופן פשוט וטבעי למאוד.

לתכני השיחה של החיילים נוסף עוד דבר אחד: חקירה, מפני מה דיבישינסקי זה נתפס פעמים ורוב היהודים הבורחים אינם נתפסים. הנה בשנה זו בלבד ברחו פטליצקי ונוסוביץ מן הגונדה השלישית, גרינשפאן מן השישית, יניביץ מן הארבע-עשרה – ואיש מהם לא נתפס. הלא דבר הוא. ביחוד חרה אף החיילים ביניביץ. אותם בעלי המומים – יקחם אופל, אבל יניביץ זה – זה היה כלל לא יהודי. הוא היה מכובד על הכל – והוא ברח!

יניביץ היה באמת יוצא מן הכלל, והגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת נשלח אפילו, בשעה שהיה “דוחק באנשים”, בתור חייל-שומר אל הדגל ואוצר-הכסף, כבוד ויקר שלא נעשה ליהודי בשנים האחרונות בלגיון המ-אי, שהיהודים היו בו יוצאים מן הכלל לגבי הרבה והרבה דברים – והנה גם זה ברח!

היינו דאמרי אינשי: הדוב לעולם נמשך אל היער. יהודי לעולם יהודי הוא. אפילו יהודי יוצא מן הכלל. אפילו יהודי שנשלח פעם בתור שומר אל הדגל.

מה שיניביץ נשלח פעם אל הדגל – את זה לא מחלו לו מי שהיו בני גילו בשום אופן.

פרק יט: חגי ישראל

שלושה-עשר יום בשנה החיילים היהודים משתחררים מעבודתם ונפטרים ללכת העירה להתפלל בציבור: ארבעת ימי חג הפסח, שני ימי חג השבועות, ארבעת ימי חג הסוכות, שני ימי ראש השנה ויום כיפורים. ואולם חגיגת יום-טוב באמת עולה בידם רק בחג הפסח. בחג השבועות הם נמצאים באוַנה, מחוץ לעיר, ונשלחים העירה תחת נשיאותו של אונטר-אופיציר, וכשאיש רוצה להישאר ללון בעיר, צריך הוא לכתוב פתקה ולהגיש לשר הגונדה שיחתום – דבר העולה בכבדות. בחגי הבציר האנשים מעט בקסרקטין: הללו נשתחררו והלכו לארץ מולדתם, והללו הלכו ל“עבודה חפשית”, ואין מי שישא בעול בקסרקטין, ולפיכך הרשיון ללכת העירה “על יום-טוב” עולה גם אז בכבדות, למחצה, לשליש ולרביע. לא כן בחג הפסח. מצב-הרוח בקסרקטין הוא מרומם. חלף החורף, הולכים לבנות האהלים בשדה, לימודי מערכה אין, הבחינות של הצעירים ובקרות השרים העליונים ספו, תמו. על פי דין, אמנם, אין להניחם, את היהודים, אלא ללכת לתפילה, אבל המנהג גדול הוא מדין, והמנהג הוא, שילכו החיילים היהודים ל“פסחא שלהם” באין מפריע, לכל היום. דבר שאין צריך להיאמר הוא, כי בני ישראל מצדם אינם מפירים גם הם את המנהג המקובל ביניהם ומעניקים להפלדפבל והנמוכים ממנו ביד רחבה. לבלי תת– אינו עולה גם על הדעת. דבר זה היה דומה, כאילו היו אומרים, שישבו בקסרקטין ויאכלו חמץ. חוץ מזה היתה נתינת השוחד מצד היהודים (טילמאַן היה המאסף) מלווה בהנאה, בהנאה אמיתית של מילוי חובה, של כלב מלקק יד, של קיום מצוה.

כפי שהוזכר כבר, היו היהודים, ועמם בני האמונות האחרות נושאים בכל העול בעידן החגים הגדולים של הפראבוסלאבים, וכשהיו נאנחים מכובד המשא, היו מפייסים אותם ומשדלים אותם בדברים: הנה ימי הפסחא שלכם יגיעו, ואז ישאו הפראבוסלאבים בעבודת הקסרקטין תחתיכם, אף על פי כן, כשהיה בא חג הפסח, לא היו הפראבוסלאבים יכולים למחול ליהודים את חופשתם בשום אופן והיו מתרעמים: חג בלתי פוסק ליהודים. כל יום – חג להם. משחררים אותם לימים שלמים. איצקוביץ בשובו מן העיר היה סוכר את פיהם במצות מובאות והיה מוכיח להם: “ראו, בני-עֶשו, אדרבא, מה בינינו לביניכם. לימים שלמים משחררים אותנו – ואנו חוזרים בדעה צלולה. נו, אלמלי היו מניחים אתכם אפילו ליום אחד, הלא הייתם באים כולכם סבואים, שיכורים כלוט, מתגלגלים באשפה”. מענה זה שומעים הגויים ותמהים: “יהודים! סלקא אדעתך, אדם בא ומתפאר, שהיה בעיר ולא שב שיכור משם. אדרבא! להתפארות מה זו עושה? אין על אודות מי לדבר… אבל ה’חַייטשקות' שלהם – מה אתם עושים ב’חַייטשקות' שלכם?”

עֵשו בשלו ויעקב בשלו. הגויים ביי“ש שלהם וב’חַייטשקות”, וזרע יעקב במונדירים חדשים, יום-טוביים, תפורים בכספם, חוגגים, מדושני עונג, הולכים ל“בעלי-בתים” ונסמכים על שולחנותיהם, מסתכסכים קצת עם השפחות, באים גם לבית-מרזח, אבל הכל במידה, במידה. עד כאן בנוגע ל“ההמון”. ברם קזלס בן-הרב, בן הגונדה הט"ז, מתהפך בין שעה אחת לאדם אחר, ומחייל נרדף ועלוב, הוא קופץ ונעשה למנהיג היהודים. זקנו השחור, הקלוש, הקטן, הגזוז (בנוגע לו, ה“פּוֹדרבּינוֹק”, הקלו בזה, שהרי דין הקסרקטין הוא: או גילוח או גידול בלי מפריע, אבל בשום אופן לא תספורת), מסתרק וכמו מתגדל מאליו בכדי להרבות חנו ופני יראת השמים של בעליו. והרי הוא מטייל לו העירה בערב יום טוב, בטרם יתקדש חג. ובדרך הוא מוכיח לחבריו, בני הבטליון הרביעי, ש – אָט, אם רוצים, אפשר גם כאן להתנהג כיהודי. שייך לומר: אונס רחמנא פטריה; ליטול בשבת את הקשת – מה לעשות… אבל להתפלל אפשר. עיין “חפץ חיים!”. שייך לומר: אפשר? אפשר ואפשר! הגויים עוד מתייחסים ביתר חשיבות ובכבוד להיהודי החרד. הגויים מכבדים את היהודי החרד, הוא ראיה: הרי לשום יהודי אין נותנים הרשות בלגיון שלנו לנסוע לבית-מולדתו למועד ידוע באמצע שנות העבודה, ולו יתנו. הפלדפבל הבטיח, שלו יתנו. והכל משום מה?

ה“קומאנדה”, שכולה יהודים לבושים במו נדירים ומשוחחים בצעקה, עושה רושם מגוחך עד מאד ומעלה בת-צחוק על שפתי כל נפגש. מן היהודים יש שמרגישים בזה, והרי הם משתדלים “להלך כאנשים”, אלא שהדבר אינו עולה בידם: ההליכה ברגל אחת ובשתיקה לא לנו היא, לא לנו. ובאמת – מאי נפקא מינה? העיקר – טוען קזלס בן הרב – הוא מאכל כשר. עכשיו הגיעה השעה להשתדל, שיתנו לנו בני העיר מאכל כשר. צריך לעכב את הקריאה: מאכל כשר! עכשיו, יחד עם הדרישה של מצות לחול המועד פסח צריך לתבוע גם מאכל כשר בשביל כל השנה. היאך! אם דואגים אתם שלא נאכל חמץ בפסח, עליכם לדאוג גם שלא נאכל טריפה ר“ל בכל השנה. מה? אומרים לו, שהרוב יאכל טריפה גם כשיהיה מאכל כשר? שרובם ככולם יאכלו גם מן ה”דוד" וגם מן הכשר? אָט, חס ושלום! לא אמת. הוצאת שם רע על בני ישראל. הוא – כמאה עדים יכול להעיד על עצמו ועל הכל. ימסרו רק לו את כל הענין, רק לו…

לאחרונה באים הכל אל ה“חדר-שני”, ששם מתאסף ה“מנין” של אנשי-הצבא להתפלל בפני עצמו. נערי בית-התפילה לוטשים עיניהם על כל האספסוף הצבאי, וביותר על מספר הדראג ונים היהודים, שבאו מן ה“בריגאַדה” שלהם החונה בתוך העיר, כשהם מתנפחים, מזדקפים ומקשקשים בצלצלי-נעליהם: דראַגונים אנו!… מה הוא חיל-הרגלים, ואם תמצאו לומר: אפילו הארטילריסטים, לנגדנו הדראַגונים!… כאן, בקיר המזרח, פוגשים, בתוך יתר בני הלגיון השני שבעיר, בעלי הכובעים הכחולים, גם את מיוחס נכה-הרגלים, והנה רגליו כבר העלו ארוכה לגמרי, ובגונדתו הוא מנהיג וכתבן וראש וראשון לכל, רצוי לכל אחיו ודורש טוב לבני עמו. האופיצירים הצעירים שבגונדה פונים אליו ב“אתם”, והקאפיטאנים, שרי הגונדות של כל הבטליון שלו, מביאים לפניו לקרוא את כל המכתבים בלשון יהודית המתקבלים בשביל החיילים היהודים שלהם, בכדי להיוודע מה כתוב שם, ואין כל ספק שלא יעברו ימים מועטים, והוא “יקבל יֶפריטוֹר”. מבינים אתם?

הכל הבינו ומבינים, שמעו ושומעים, חוץ מקזלס בן-הרב המתרוצץ בבית-הכנסת מפינה לפינה, קורא מרגע לרגע לבעלי-בתים חשובים הצדה, מתלחש עמהם ומחולל נפלאות: צריך לראות, שיהיה לכל איש-צבא יהודי בעל הבית לעצמו, מקום לעצמו לסדר בו את ה“סדר”…. צריך להספיק לנו, אנשי-הצבא היהודים, את כל הדרוש לנו… צריך להקצות לנו, אנשי-הצבא היהודים, מדור מיוחד…. אנחנו.. אנשי-הצבא היהודים, נקח מחר שני ספרי תורה לעצמנו לקרוא בהם, בכדי שתספקנה עליות לכל מי שצריך לתת לו… אנחנו, אנשי-הצבא היהודים.

ובשעה שקזלס בן-הרב מתרוצץ בבית-התפילה אנה ואנה, עסוק בטובת הכלל ועושה פוליטיקה יהודית, מתהלך חיים “סתם”-ליפשיץ בחוצות העיר, מחפש דירה קונספיראטיבית לאסיפה חשאית ועוסק בפוליטיקה כללית. היציאה מן הקסרקטין, ולוּ לשעה, יחד עם רוח האביב המנשב ומלטף, משפיעה עליו, מהפכת את עורו ומשיבה לו את חריצותו האבודה, את התעוררותו שכבתה. סוף-סוף הוא מוצא את הדרוש ומזמין למחרתו את מינץ, סקטין, מיוחס ויתר “אנשים מהימנים, שאפשר לסמוך עליהם”. את וולף המתופף מן הגונדה הי"ד לא ביקש איש, איש לא הזמינו, ההזמנה היתה בסתר שבסתר – אבל הוא בא. מי גילה לו את הדבר? כיצד הריח חוטמו את עקבות הדבר? כיצד?

בין הבאים, כשישה איש במספר – מיוחס לא רצה לבוא – נמצא גם רוסי חארקובי אחד וסטַדולניקוב שמו, אדם עבה ושמן עד שאין צורת חייל לול, מי שהיה כתבן באיזו “ווֹלוֹסט”, ועכשיו הוא נמצא משרת בבית החולים בתור חובש מן המנין. אליו התוודע חיים ע“י וייסינקר. לפנים – סיפר חיים – היה בן-אדם זה אוהב להכעיס יהודים, וכשהיה פוגש בו, בחיים גופא _סטדולניקוב היה לפנים גם הוא בן הרוטה השביעית), כשזה יוצא עיף ומזיע לעשן במסדרון, היה הוא, סטדולניקוב, מעמיד פנים כנגדו, כנגד חיים, ומתחיל: “נו, אני, ז’יד, אני, איני יכול”… וכו' וחיים חשבו ל”סוס ככל הסוסים". אולם בינתיים ואת וייסינקר אירע המאורע: ידיו נחלשו בטפסו על המוטות, והוא נפל לארץ ונקעה רגלו. אם באמת נקעה רגלו והוא חולה, או רק מתחפש הוא – אין איש יודע. בין כך וכך, והוא, ליביל וייסינקר, ניצח: הוא שוכב בבית-החולים. חיים הלך ביום ראשון אחד לבקרהו, ושם הספיק באקראי להתוודע יותר אל סטדולניקוב, ולשמחתו הבלתי-מגבלה מצא בו הכרה, הכרה רבולוציונרית אמיתית, במידה אשר לא פילל לה!

על השולחן עומדים בקבוקים אחדים של שיכר (“חמץ!” – שמח סקטין כילד), אך איש, מלבד סטדולניקוב, אינו נוגע בהם: הבקבוקים הלא הוצגו רק למראית-עין – המצאה קונספיראטיבית. בשביל סטדוֹלניקוב ולכבודו מתחיל חיים את דרשתו ב“רוסית”: “חברים! אסיפתנו זאת היא האסיפה הראשונה לאנשי-הצבא של לגיוננו. חברים! חיי אנשי-הצבא רעים הם במאד, מאד. חברים! במקומות אחרים מתעורר כבר איש-הצבא” וכו' וכו' וכו'. ה“נאסף” (מלבד חיים, סקטין, מינץ, הרוסי, וולף, שבא לתכליתו הוא, היה הקהל – אחד במספר: בחור ישר, בן-עירו של חיים, שבא לתומו) יושב ותמה: הוא הוזמן לבלות קצת את העת, הוא חשב, כי גם המין האחר יהיה כאן ויהיה ענין לענות בו, ומה זאת? מה אלו הדיבורים? סקטין הוא האחד, שעיניו נוצצות מכיל. זוהי השעה אשר קיווה אליה. הוא ציפה תמיד, כל ימי חייו, להארה, לביאור – והנה חיים בא ומאיר ומברר. שפתים ישק! סטדולניקוב מצדו מסכים גם הוא “במאד,מאד”, אלא ש“מוחו אינו תופס” מה אפשר להתחיל לעשות. “לא, בנאמנות: מה אפשר להתחיל לעשות?”

בין פסח לשבועות אירע מאורע רב-הערך. סודקוב הרופא הצעיר מצא פרוקלמאציה רוסית מודפסה “אל אנשי-הצבא” על מיטתו של החובש סטדולניקוב. התחוללה שערוריה. החלה דרישה וחקירה. נזדעזע מפקד-הלגיון. יצאה פקודה לעשות בדיקה כללית בכל ארגזי החיילים שבכל הלגיון. ליבקובסקי היה סגן-המפקח על הלגיון באותו יום, ובאמצע הלילה מצא את “הפרוגרמה הארפוּרטית” בתיבתו של חיים ליפשיץ.

• מה זה? שלך, ז’יד!

• שלי.

• מה זה?

• ספר.

הפורוצ’יק ליבקובסקי עבר דלתות אחדות ויקצוף:

• ספר… המ… רואה אני, שספר הוא זה… אבל… המ…. אתה קורא את זה?

• כן נכון, הוד-אצילותך.

• ואתה מבין את זה?

• כן נכון, הוד-אצילותך.

• אתה משקר!…הנה אני… הנה אני אינני מבין מה שכתוב פה… קורא, ואיני מבין… היכן חותם שר הגונדה? היכן הצנזוריה?

חיים נאסר, ולאחרונה הודה גם סטדולניקוב, הנאשם בפרוקלמאציה, מיד מי לקחה.

הסבלות הצבאית כבדה מאותו יום ואילך. האמונה ביהודים נתרופפה עוד יותר – ותישפך כל החימה על ראשם. גזרו על היציאה לעיר, ובחג השבועות, גם אלה שקיבלו רשיון, לא התהלכו כבר כל-כך חפשים כמו בחג הפסח הקרוב. נשתחררו טובי היהודים רק לשעת התפילה ועל כל יהודי נשלח נוצרי לשמרו. רק וולף היה האחד שהתהלך חפשי בלי שומר.

ולפני חגי תשרי, כשכל הדבר, אשר כל תוצאות לא היו לו, ואפילו חיים בעצמו, הנרקב בסיביר הרחוקה, כמעט שנשכחו מכל לב לגמרי, מצאו “הידיעות מהגוברניה”, היוצאות בב., לחובתן היותר קדושה לצאת במאמרים ראשיים ארוכים בשם “הקראַמוֹלה בצבא וחגי הז’ידים”. “חוטאים נהיה בנפשותינו, – כתב העתון – חוטאים למלכנו ולארץ-מולדתנו, אם לא נעיר את אזנם של העומדים בראש הלגיון המ-אי, אשר הצטיין תמיד במסירותו ובחריצותו למלכנו ולארץ מולדתנו ואשר רק בעקב האַגיטציה היהודית הארורה, אשר כרקב היא בגופנו המיליטארי הלאומי, התלקחה בו, להותנו, בראשית הקיץ העבר, הקראמולה בכל בלהותיה, בכל נוראותיה – חוטאים נהיה, אנו אומרים, אם לא נעירם בעוד-מועד על העובדה הזאת: החגים הז’ידאיים הולכים וקרובים! בחגים האלה וכו' וכו‘, בחגים האלה הם אינם צריכים לדמנו ואינם משתמשים בו בגלוי, כבפסחא שלהם, אבל וכו’ וכו' וכו'. אל, איפוא, למפקדי הלגיון להסיר מלבם אף רגע, אף חצי רגע, כי רק בגלל האגיטציה היהודית נהיה, לבשתנו ולחרפתנו, הלגיון המ-אי לקן הרבולוציה, לפאבריקה של פרוקלמאציות, לביבליותיקה של ספרות אסורה. גלוי וידוע עתה לכל, כי הלגיון המ-אי הוא כעת למופת לכל בני הבליעל החורשים רעה וזורעים את רעל הקראַמוֹלה בצבא. עליו, על הלגיון הזה, כל תקוותיהם, בו הם רואים את עתידם, ולא פעם אנו פוגשים בקונטרסיהם ובמגילותיהם הנשחתים את ההתהללות הפרועה, כי הלגיון המ-אי הוא רבולוציוני כולו, כי הלגיון המ-אי הוא שלהם בהחלט. אם לא נשרש, איפוא, את מקור הרעה בעוד-מועד, אם לא נחגור כל כוחנו, שהלגיון יהיה שלנו ולא שלהם, אם לא נשים חח באף התנין הז’ידאי הפולט ארסו הממית, תתפשט צרעת הקראַמולה היהודית עוד יותר ויותר מאשר עד כה, תכבוש את כל הפוזיציות”.

פרק כ: המַניברות

הקיץ נטה ללכת, ובמחנה אשר בשדה נהג עולם כמנהגו; סדרי ה“אוּסטאַב” לא נשתנו. אולם בזהרורי החמה הלוהטת עדיין, בזהרורים אשר ריחפו בינות לאהלים, היה כמו איזה רוח אחר. מעין אותו מצב-הרוח, שבין היהודים המתענים העיפים ביום הכיפורים לפני תפילת נעילה, היה כאן. הנה ימי המניברות הולכים וקרובים. המניברות! זו תהיה חתימת שנה העבודה, הקשה, המענה, חתימה קשה ומענה כשהיא לעצמה, אבל חתימה, נעילה!

תהיינה מניברות, או לא תהיינה, ואם תהיינה, איך תהיינה, קשות או קלות, לשבועות הרבה או לימים אחדים? – ענין זה היה רב לענות בו בכל עתות הפנאי ועל דבר אחר לא דיברו החיילים באותו עידן. דנו בזה, רבו, התווכחו, הביאו ראיות מאשתקד ומלפני אשתקד. מי שהיה לו בן-עיר או קצת מכיר בתוך סופרי-הקאנצלאריה דרש את פי בן-עירו, אם לא גוּנב אליו דבר ואם לא לקחה אזנו שמץ מתוך הפקודות ההולכות ונדפסות. הסופרים ניבאו עתידות מלבם הם, התהדרו בידיעתם-הכל, בילבלו את הדעות. בוראַק הברסטליטוֹבסקי, בן הגונדה הי"ד, נמלך והדביק בעצמו מחלה רעה על-פי דרך הרמאות כדי שיתנוהו בבית-החולים וינצל מאימת המניברות. הדבר עלה בידו.

מלבד חדשת בוראק באו בגונדה הי"ד עוד שינויים ונכבדים מאלה. ביום גנוסיה אחד בא הקאפיטאן מיכאילוב אל שורות הגונדה, ציווה לאסוף את האנשים וסיפר להם דבר-פלא מחייו. לפני שבועות אחדים היה בבית-התפילה בשעת תפילת השחרית. היה שם נזיר עובר אחד, ארכימאַנדריט. נשק הוא, מיכאַילוב, את ידו של הארכימאַנדריט, והארכימאַנדריט אמר לו: “חדשה תמצאך, בני, אשר תחשבנה לאסון, אבל על ידה יגדל שמך”. וכך היה. היום באה הפקודה. הוא, הקאפיטאן, מתעלה למדרגת פּוֹדפּוֹלקוֹבניק, אבל ניטל עליו יחד עם זה לעזוב את העיר הזאת ולקבל קומאַנדירובקה במקום רחוק מזה. צריך להבין, שזה לא כל-כך נקל. אבל ברכת האב הקדוש תלווהו. ברכוני גם אתם, אחים!

ה“אחים” שידעו רק לענות על פי המקובל, מענה בן נוסח אחד, לא פצו הפעם פה ולטשו על שרם עיני בעתה.

על מקומו של מיכאילוב בא השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב. ליבקובסקי נשאר על מקומו, ולמפקד חצי הרוטה הראשונה בא פוֹדפּוֹרוּצ’יק נאה בעל “פאַמיליה” יפה וקלה, – רובין – שזה לא כבר יצא מן “הקורפוס הקאַדטי”, ושהליכותיו הבלתי חפשיות הראו, שעדיין אינו רגיל ואינו יודע בעצמו איך להתנהג עם אנשי-הצבא.

השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב נטל את מוסרות ההשגחה בידו וגזירותיו נתחדשו מיום ליום. לא נתקררה דעתו עד שגזר על זילברמאן העובד-לרצונו לבוא דוקא לגור אל הגונדה ולא במעון פרטי מיוחד בעיר. השינויים השפיעו קודם כל על זמיקוב הפלדפבל. שיהפך לאיש אחר ושטבעו יקבל נטיה אחרת לגמרי. טלפי החזיר הכשרים הוסרו מעל רגליו. דומה היה שהקרום הרך, כביכול, אשר היה עליו תמיד, נמוג. הוסר המכסה. המלה подтягивать לא סרה מפיו.

בין כה וכה, וההכנות הפנימיות למניברות החלו באפני לימודי המערכה. החלו להרגיל את אנשי-הצבא בהליכה הרבה ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, באפילה, בלי משואות. פעם ושתים הובילו אל התחנה הקרובה ועשו נסיון בטעינת חיילים לתוך אתיקי המסע. ניתנו להם מעדרים קטנים, מעדרי ברזל, על יד, שהיו תולים משמאל לחגורותיהם, והמעדרים היו מסתכסכים בין הרגלים ומעכבים את הצעידה. (עוד רעה אחת היתה במעדרים: גדולים היו ממצוא להם מקום בארגזים, כשאר טעונת המהלך, וצריך היה להחביאם תחת המזרנים, והיו נגנבים לשם הכעסה, ועוברים מיד ליד!). במעדרים לא השתמשו אלא פעם אחת, כשלמדו איך רובים מתוך חפירות, אבל נושאים היו אותם ירח שלם, עד המניברות ועד בכלל. איוונוב לא הסתפק בכל זה ועשה עם גונדתו נסיון-מעברה ביאור שמאחרי האַונה. הוא בעצמו עבר בסירה, והחיילים הסירו מעליהם את נעליהם ומכנסיהם ונשאום יחד עם הקשתות והטעונה ביד ועברו טנדוּ כשרגליהם עד בטניהם במים. זמיקוב התחיל להזכיר יותר ויותר בכל פיקודי הערב, ובקול קשה, כשסנטרו המחודד מתחדד מאד, את חובת איש-הצבא, שיהיו לו שלושת זוגות נעלים. “נעלים, נעלים, שומעים אתם – המניברות הולכות וקרובות!” ולטכיננקו הקפוראל, שר באגף הרביעי, מתח גם הוא את קשת-הדיסציפלינה ביותר והיה חוזר גם הוא בלי הפסק על טענת הנעלים, כשחוטמו, שהיה דומה לתפוח-אדמה, מתעקם ומזדעזע. “נעלים צריכות להיות לכם, בני האגף הרביעי, נעלים, בלי כל דחיות ואמתלאות. מהיכן ליטול – זה לא עסקכם. אתם אינכם אחראים בדבר. מי הוא האחראי בעדכם? אני האחראי, השר שלכם אחראי בעדכם”.

בעת ההיא התחילו יוצאים קולות בלתי פוסקים ע“ד “טריבוֹגה”, החרדה פתאומית כללית, באמצע הלילות. מתחילה מראשית ימי האַוָנה, היו מזמינים גונדה אחת למקרה זה, למקרה של “טריבוֹגה”. עכשיו התחילו כל הגונדות, אף אלו שלא הוזמנו, לפחות מפניה, מפני ה”טריבוֹגה“. הפחד היה לא שמא תצטרך לקום באמצע הלילה ונגזלה שנתך ממך – לזה לא חיישינן בחיי הצבא; האימה היתה, שמא לא יהיו מוכנים לזה, ונמצא הכל כבר עומדים שם, ואתה לבדך איחרת! אז היה הפלדפבל מפקד שלא יסירו את המכנסים כששוכבים לישון ולעמיד את ה”בּאַשמאַקי" וחיתולי הרגלים במקום ידוע, בכדי שבשמעך את הקול המעיר, המפקד “הכל אל השדרה!!” יהא סיפּק בידיך לשים עליך את כליך כהרף-עין. “אולם – היה הפלדפבל מוסיף – אם לא הספקת לשים את נעליך עליך – אין דבר. העיקר, חטוף את קשתך ורוץ. העיקר שלא תצא בלי קשת!”.

לאחרונה יצאה הפקודה הברורה: לצאת למניברות. כמה יארכו המניברות בדיוק לא ידע איש, אבל זה היה ברור, כי לא פחות משבועות אחדים. שבועות אחרים – התאזרו, אחים! שבועות אחדים מניברות – לאו מלתא זוטרתא. המניברות יהיו “אוֹקרוּגיות” – לכל הפחות, קצת נחמה בדבר: נראה בעינינו את שר ה“אוֹקרוּג” (של הגליל) בעצמו!

בהז’ארגון של הקסרקטין התחילו נשמעות מלות חדשות: אינפאַנטריה. מי יהיה הנציב של ה“אֶשאַלוֹן”? פוּראַז'… בדרך, תחת מנות-הבשר יתנו “קוֹנסרווים”.

היציאה אל הדרך היתה ישר מן האוָנה. הסירו ביום אחד את האהלים, צברו הכל, הדלו רצועות חדשות על הקשתות ויצאו חוצץ אל מול פני האויב. האויב שלנו, כביכול, באותו המשחק היתה הבריגדה השניה, שיצאה עוד מיום אתמול. אנחנו היינו המתגרים, המתנפלים, המסתערים. כדי לפגוש בו, במחנה האויב, ולהתחקות, כביכול, על עקבותיו, יצא מחנה החלוץ תחת נשיאותו של האופיציר הקטן, האכזרי, מן הגונדה הרביעית, ועל ידו חונים: “מחפשים” ממחנה הציידים. דגל הלגיון הלך לפנים ומאחורי הלגיון נמשכו עגלות הגונדה שלא מן המערכה עם תנורי הדרך, “הלינֵיקה הַלַזָרֶטִית” (עגלת החולים) וכל הכבודה. ה“אַדיוּטאַנט”, אופיציר צעיר, ליבראלי בתנועותיו ויפה להלל, השתער על סוסו והזמין את כל “האדונים האופיצירים” אל האדון מפקד-הלגיון. מהרה נעשתה מחוגה מסביב ל“מפקד”, והוא דרש לפניהם בהלכות אוונגארד, אַריֶרגאַרד וכו'.

יצאו בשעה העשירית בבוקר. היום יום של סוף אבגוסט בוער. הדרך דרך-המלך מבינות לשדות-שלחין. השמים היו פרושים ממעל כמשפטם. איכרים דלים נפגשו בדרך על סוסותיהם הרזות ומראם היה מדוכא מאד לעומת נוגה ברק הלגיונות. ואולם נוגה ברק הלגיון היה רק בפרסה הראשונה. אחר-כך עשתה רושם מכריע רק כמותו הרבה, הרגלים הדורסות הרבות, אבל יפי הסדר לא היה לו עוד. כובד-המשא עשה את שלו, ואחרי שעה אחת של מהלך נכפפו האנשים, נתפזרו, “אבדו רגל”, צמאו, התחילו מזיעים, נושאים את הקשתות על כתפם הימנית. האלפסים התנודדו וכוסו באבק. כעבור עוד פרסאות אחדות של הליכה בציה, היו הכל כבר כנגררים מעיפות, כאבטוֹמטים, וכשנשמעה הקריאה: “לגיון, עמוד! בטליון, עמוד! גונדה, עמדי!” צעד ההמון עוד צעדים אחדים ויעמוד כמו מאליו, כמו לא לקיים את הפקודה, אלא כך, מאין אונים.

התייצבו לא הרחק מאגם מים, חנו, שתו, מילאו את הבקבוקים מים דלוחים, הגיפום, עישנו. הזוללים שבהולכים הוציאו חתיכות הלחם היבשות מאמתחותיהם וקוססו אותן בשניהם. נמשכה הדרך זו, והם הרעבתנים, מכוסי אבק, קוססו את חתיכות הלחם היבשות, מכוסות-האבק. הדרך נמשכה – והמים אזלו, אבדה ההכרה. הציק הצמאון. להטה השמש.

לפנות ערב נפסקה ההליכה; פרשו אהלים על גבי כלונסאות במקום-ביצה רטוב, לא הרחק מכפר. בטרם התקרבו החיילים להכפר התאזרו עוז, בכדי להיראות כבני-חיל בעיני הנפגשים, וביחוד הנפגשות, מן הכפר. ביום הראשון עוד עלה הדבר ברגליהם. המוסיקה ניגנה. בלילה ערו עד היסוד את כל מה שנותר בגנים ושברו את הגדרות. עם בוקר השכם שמו שוב לדרך את הפעמים. טירד גשם, והפלדפבל הזהיר באזהרה חמורה לבלי הגיף את פי הקשתות בשום דבר. החיילים, כבשעת היציאה אל היריה, היו נוטים לזה, להגפה, בחוסם על הקשתות, לבל יבואו מים לתוכן, ולא ידעו, כי דוקא מחמת הסתימה הקשת מעלה חלודה ביותר מבפנים.

המסעות-בדרך השפיעו עוד יותר על זמיקוב הפלדפבל שינטל ממנו אותו המסוה הביתי, הרך, כביכול, של תקופת עבודתו תחת שלטון מיכאַילוב. ויתגלה בכל אכזריותו האונטר-אופיצירית, הפלדפבלית, הטבעית, הרגילה. הנה השכימו בבוקר, בוקר של ראשית סתיו. השחתת השחת הכפרית במדורות-מדורות אינה מועילה כלום, והקור חודר אל כל העצמות. מתקפלים החיילים באצטלאותיהם ומתנודדים מכוּוצים, לא-רחוצים, מדוכאים. עשן הלהבות אוכל את העיניים. הכל עושים רושם של צער בעלי חיים. רגשו הצבאי של זמיקוב נפגע. יושב הוא בפתח אהלו, שהוקם בידי סילוקוב, צורתו שלו עצמו מעוררת רחמים, ובקול שחירוק-שנים נשמע מתוכו הוא מחרף על ימין ועל שמאל.

• מה, מינץ?! מה לך, כי נתכווצת ככה? אַי, אַי, קר…

סנטרו המחודד – סמל “רציחת פוניה”, רציחה זעירה זו, רציחת פחדנים, רציחה חתולית, רציחה מאחרי הכתפים. רציחה זו פותחת תחילה ב“ז’יד” ומסיימת בקללה הרוסית המשולשת, המצאת הרוסים המקורית.

ב“חיי הבית”, וביחוד בימי שלטונו של מיכאילוב, לא היו שומעים את הקללה הרוסית יוצאה מפיו של זמיקוב בעלמא. להפך: הוא השתדל לעקור את ההרגל הזה גם מפי אחרים. ברם במניברות שאני.

• רֶמֶשׂ! – אינו מסתפק הפלדפבל וממשיך – או שמא אתה נמשך אל אחיך, אל קזלס?.. תלך אליו, בושת אמך!…

קזלס בן-הרב מן הגונדה הט"ז נפל ביום השני באמצע הדרך, מבלי יכולת ללכת הלאה, ויבוא אל “רכבת בית החולים”.

ואולם מינץ לא אבה דוקא ללכת אל קזלס. גם כוחותיו הוא עזבוהו ביום השני ולא יכול לילך הלאה, אבל הוא הלך. לבסוף, בשבוע השני למהלכם, ביום יוקד ביותר, נפל גם טרנופוב – ומינץ הלך. הוא הלך וחש בכל צעד וצעד, כי את הצעד השני, הבא, לא יעשה, אין בו כוח לעשותו, כי מט הוא לנפול – אבל הוא הלך, הלך. דבר-פלא היתה אותה הליכה.

תאות המשחק בסולדאטים אצל הקומאנדיר האוקרוּגי התגברה, והתחילו מסיעים את החיילים מארבעים עד חמישים וורסטאות רוסיות ליום. הפסקות היו עושים אחת לארבעה ימים. צבו הרגלים והעלו אבעבועות. הגונדה שלא מן המערכה אבדה פעם דרך, הלגיון עבר הלאה פתאום למקום שלא ידעה, והיא, הגונדה, עם כל מכשירי האוכלין שתחת ידיה, נקרעה מעל לגיונה לשני ימים רצופים. להחיילים שבמערכה לא נשאר אלא להיזון בשארית ה“סוכאַרים” שהיתה בתרמילם. מי שלא היו לו “סוכארים” – רעב. עברו כפרים, ומי שהיה לו קצת ממון היה נכון לשלם חמש-עשרה קופיקות בעד ליטרה לחם. אבל אנשי הכפרים לא מכרו. “אין לנו לחם לעצמנו, אין לנו לחם” – היו עונים קול אחד.

טיפסו על הרים, עברו בקעות, עברו גשרים רעועים, עברו ביצות. השתטחו על הארץ, רצו, ירו יריות “ריקניות”. עיפו גם האופיצירים הצעירים, שעגלות היו מוכנות לקצר דרכם. התהלכו בנשפים, נתקלו בגיאיות, נפגעו בכידונים. פעמים נעורו פתאום גם באמצע הלילה. כל היום הלכו. באו אל החניה בשעה האחת-עשרה בערב. לא ציוו “עמוד!”, כי כל החיילים נפלו בלאו-הכי מאליהם והקשתות עמהם. לא היה כוח להעמיד את הקשתות ב“תישים”. בשארית אונם העמידו את האהלים הארעיים, לאחר שנחו כחצי שעה, ומבלי כל כוסף לטעום מתבשיל הערב, השתטחו על הקש שהציעו. אך סגרו את העינים – “אל הזיון!”. כאבטומטים קמו, לא מתים ולא חיים, עזבו את הקש, חטפו את הקשתות והלכו.

מקץ שלושה שבועות תם המשחק. הקוֹרפּוּס שלנו הוכה אחור. הכל עלה כמו שחשבו את הדבר מראש. הגיבורים – המנצחים עם המנוצחים גם יחד – התאספו אל ק. עיר הפלך ושם הוחג חג גדול. האופיצירים צרו את העיר והנשים הוציאו את כל התכשיטין מבתי גנזיהן. גם את החיילים איכסנו בבתים פרטיים. ובאותו יום כבר לא נזכרה בפיהם כל התלאה אלא בתורת התפארות לפני השפחות השוקקות. העיר היתה מאושרה בזכותה ובכבודה להכיל את כל החיל הרב הזה. ביום המיוחד עברו במאַרש צרמוֹניאַלי לפני השר האוֹקרוּגי בעצמו. רבים ראו אותו פנים, עין בעין, אותו גופא. אולם אפילו אלה שלא ראו אותו לא הודו על האמת ואמרו, כי ראו. כאלה כן אלה קיבלו רוּבל, מתנת יד השר. איש-איש קיבל רובל, וחשובה היתה המתנה. חילקו גם צנצנות-יי"ש לכל אחד ואחד ואכלו גם בשר גם “קונסרווים”. התגודדו בחוצות והרגישו את עצמם אדוני החיים, הבעלים של המציאות. לא היו ימים טובים מאלה.

פרק כא: פרק אחרון

מרכז הדמיונות והחלומות של כל אותן השנים, של כל ארבע השנים – הנה זה החורף יעבור, הקיץ אחריו מה הוא, קיץ חולף מהר, ומסוף הקיץ ואילך רק שנה אחת, תעבור השנה, תעבור… – מרכז הדמיונות והחלומות הועלה. יום שחרורם של חיל-המילואים בא. באה הפקודה, נתקיימו פורמאליות נחוצות, קראו אותם פעמים אחדות אל הקאנצלאריה, העניקו להם אצטלה ומכנסים ישנים מקופת הממשלה, החזירו להם את בגדיהם ה“חפשיים”, שהתגוללו ב“צכהויז” מאז באו הלום ושלחום לביתם.

מיוחד היה אותו היום האחרון. סיביליץ שכב על משכבו, מיעט בדברים, פיהק ונהם, פניו דומים היו כאילו אכל חלב יותר מדי בבית-המבשלות – ההקאה מציקה לו. איוואניוק – “העור המכור” השני – זימזם על הטנבור שלו והתפלסף שלא כדרכו על טיבה ומהותה של עבודת הצבא. מביט אתה בסילוקוב, בא הוא מן הקאנצלאריה שמח, חפשי הוא, לביתו הוא הולך, אבל עדיין איש-צבא הוא. כל זמן שלא הלך מזה – איש-צבא הוא. הרי מלה אחת שלא כהוגן יוצאה מפיו נגדו, נגד איוואניוק, והוא, סילוקוב, נמסר לדין ו“הולך” אל הבטליון הדיסציפלינארי לשתי שנים חדשות!.

המילאנכוליה של עזיבת כל מקום ששהו בו העיבה באופן בולט את השמחה של ההשתחררות, של השיבה לבית המולדת, לעיר המולדת. כאן נקברו 4 שנים. ארבע שנים. צר לעזוב את המקום הזה. והנה ימי החורף הולכים… מה אפשר יהיה לעשות שם, בבית-המולדת המדולדל? מה יעשו שמה?

פני סילוקוב הצייד נעשו משום-מה סימפאַטיים למאד באותה שעה ובלכתו נשק לכל אנשי הגונדה, ואפילו ליהודים. הרבורדה ה“מחלק” בכה בדמעות שליש ודיבר דברים בלתי מקושרים על משאלת נפשו להיות ל“לַקֵי” ואלוהים, הוא היודע, אם תתקיים המשאלה הזאת, אלוהים הוא היודע…

למחלק-הלחם של האגף הרביעי, במקום הרבורדה, נתמנה מינץ, בהסכמת כל האגף.

בגונדה נשארו אנשים מעטים. הרוב הלך ל“עבודה חפשית”, עבודה זו, שהכנסתה לקופת הלגיון, ורק שליש, אחרי איזו ניכויים, מגיע גם לעובד בעצמו.

מינץ לא פסק מעמוד עֵר בלשון המקום: הוא לא הסיר חגורתו מעליו, עד אשר התחילו שבים בני העבודה מהכפרים ויחד עם זה גם טירונים ראשונים, טירונים חדשים…

המפקח על הגונדה, לרוב, היה לטכיננקו, אולם גם אתו השלים מינץ, השלים.

הוא היה יושב וחושב כל הימים המחשבה הישנה: עוד שלוש שנים, עוד שלוש שנים…

עוד שלוש שנים ומה בכך? ומה לאחר כך? הכל מתחלחל. התגלמות החיים לא אחת היא בכל מקום; חידת החיים והמוות אחת היא בכל מקום. הכל מתנדף…. הקיים?.. גם פה ילודי אשה ואוכלי לחם. אין מקום אחר למצוא מפלט בו.

הוא היה יושב וחושב – ופרטים שונים, צללי מעשים חולפים, חשובים ובלתי חשובים, היו מתנערים בזכרונו מעברו הרחוק ומעברו הקרוב. לפני שבועות אחדים, כשזמיקוב היה הפלדפבל המפקח על הבטליון, נשלח הוא, מינץ, את הקאנצלאריה לקבל את גליונות הפקודה בשביל כל הבטליון.

אז עבר דרך הילוכו על פני החלונות הרבים של ועד-האופיצירים. שם היתה חגיגה. חוללו אופיצירים זקופים עם נשים יפות. נאה הדבר וטוב, שגברים זקופים מחוללים עם נשים יפות.

וביום קיץ אחד בשדה היו לימודי המערכה של הגונדה. הוא היה על מקומו – בשורה האחרונה. חזה חלילה. “קרוּ-וּ-גוֹם” הגונדה התהפכה. הוא היה בשורה הראשונה. על פי צעדו הוא צעדה כל הגונדה.

_____

פעם אחת, ומינץ עומד עֵר בקסרקטין, כדרכו, נתאחרה קבלת הפקודה. הביאוה בשעה השתים-עשרה בלילה. מינץ קיבלה – לטכיננקו יצא החוצה לאיזה צורך – וקרא בה על סיעת הטירונים, שיבואו מחר אל גונדתם ועל קבורת אותו החייל מן הגונדה הי"ג ששלח אתמול יד בנפשו. –

מינץ לא ידע פנים אותו חייל ששלח אתמול יד בנפשו, אבל ספר ספרו לו, כי חייל בריא היה זה ושר-אגפו היה מצער אותו מרבה להכיל. לא אהבו– ודי. בני כפר אחד היו ומביתם הביאו טינה בלב איש על רעהו. אתמול לפנות ערב שלחוֹ הקפוראל אל בית-האוצר לשאת לשם את צרורות החצים. החייל סירב, הוא בא לפני שעות אחדות מחיל-המשמר ובאלו השעות ג"כ לא נח, אלא נשלח לבית-המבשלות לשאת מים, והנה שוב… “אני צריך לצחצח את קשתי!” – טען. שר-האגף ציווה עליו במפגיע ללכת ויכהו על הלחי. החייל ציית, נשא את החצים, ואחד מהם השאיר לו. הוא שב אל העזרה, שלף את נעלו מעל רגלו הימנית, שם בסתר את החץ תחת סגור-קשתו, התגנב אל השדרה שמאחור, כאילו הוא מתכוון לצחצח את קשתו, אשר אתה היה בחיל-המשמר, העמיד את פי-הקנה אל מול פיו, וברגלו היחפה משך את המנגנון. ממחרת ציחצח כבר את הקשת אחר במקומו.

העזרה נסגרה אז מיד ולא הניחו לאיש זר לבוא. מינץ עמד בצהרים בתוך יתר הסקרנים, ולא חשב, שבזמן מן הזמנים הלא יהיה גם הוא באותו המצב, יותר נכון, באותו-לא-המצב, שנמצא זו אותו המוטל על הארץ, כשם שלא חשב על כל ריבוא-ריבואות האנשים, על כל היצורים לאין מספר, אשר חיו-היו לפניו ואינם. רק מעין תמהון מהול בקורטוב של מעין קנאה על להפשטנות שבמעשה הנעשה תוסס בו. לבו היה – חמץ נוקשה.

_______

מינץ התעמק שוב ב“פקודה” ובסגנונה האופיציאלי על אותו שהמית את עצמו. המית… המית… המית… והפקודה חיה. הא? לחשוב איזה דבר – והמוות אינו תופס דבר. תרדמה נופלת. היכן אנו? היכן הכל? פלוני המית את עצמו, איננו עוד בגונדה הי“ג. איננו אתנו. ועכשיו – עכשיו הוא כמו אז, בעת שגם הוא, מינץ, ירדם… ילך מזה ולא יהיה פה… לא יהיה – והכל יהיה. ואח”כ – הכל לא יהיה… מה יהיה?… ילך ולא ישוב – הכל ילכו ולא ישובו… גם כותב-הפקודה… הוא קודם… אחרים קודמים… מאי נפקא מינה? טעות מעיקרא… תרדמה נופלת.

מאי נפקא מינה? קסרקטין – לא קסרקטין… הכל בלתי מובן, הכל אֱוילי, הכל קשה… ותו… החיים יקרים משום-מה, יקרים…. מה יקרים?

החיים… וכל זה, כל אלו הגונדות, כל אלו הפקודות, הרי אינן אלא קרן-זוית אחת שבחיים, חוליה אחת מן השלשלת, התגלמות אחת מן כל הצדדים… מן כל הצדדים העוברים, המוכרחים לעבור…

עברה שנה, עברה שנה… מוכרחה היתה לעבור. גם יתר השנים תעבורנה. עברה שנה. מחר יבואו טירונים. צריך יהיה לתת להם לחם לשובע… גם שנתם תעבור.

עברה שנה. לפני שנה התגורר באותה העיר האוניברסיטאית. אותו הסטודנט לָוה אז ממנו את שלושת הרובלים האחרונים שלו. פלוני הסטודנט – דרכו היה לכתוב מכתבים לעצמו.

הוא התגורר אז באותה העיר האוניברסיטאית. הוא עבד באורגאניזאציה. לטובת האורגאניזאציה דרוש היה, שמעונו יהיה ברחוב שומם. מעונו היה ברחוב שומם. לילה-לילה היה שוכב ומתעטף בשמיכה. לילה-לילה היה בא הרעיון: הלא מחר לא אקום, לא אקום. מתוך שינה לא אהיה, מתוך שינה. הלילה האחרון.

הלילה האחרון… החבל האחרון…

החבל? כן, אותו הקוף אשר צד אז ונתנו בחבל… צד ונתנו תחת השמיכה, תחת האצטלה האמוצה… הכל הוא באופל-האצטלה, בשק-האצטלה… הנה הוא בידו…. הנה הוא אסור בשלשלת, לא, בחבל… בחבל, בחבל…. החבל הוא ככף-איש… ועוד הוא מתקצר, מתקצר… החבל והקוף – חד הוא… אבל לחבל אין שנים ולקוף יש שנים… “ולא עוד – הוא מוסיף – אלא שאותו הסטודנט מנקה את שיניו במברשת קטנה, ואני מחדד את שני במשחזת… גה-גה-גה…. הם-הם-הם…” שניו של הקוף הגדולות, המושחזות, סורקות את הבשר תחת המתנים….

מינץ תמך מבלי משים את מצחו בכפות ידיו – ויתנפל על הקוף בכל כוחו. הדקוֹ, הממוֹ, חנקוֹ. הדקוֹ, כמו שמהדקים את הקשת, כשנוטלים “על היד”. ונפלא היה הדבר: הוא הדק את הקוף – והכאב היה בו, במינץ. ברזל-עשת היה בשר-הקוף, מסרקות-ברזל.

הקוף – וקולו קול זרבנוב – אמר לו:

• אני יכול להרפות ממך, אם רק תתנהג עם פרחי כהונה באופן… שלא יתנגד לכל העבר שלך…

• פרחי כהונה? – תמה מינץ – איזו מלים משונות! איזה שגעון נושא בקרבו הקוֹשמאַר!… קושמאר של מלים… מה הוא יכול לעשות לפרחי כהונה? מה בכוחו לעשות? הם עולים על הדוכן והוא אומר את ה“יהי רצון” – מה עוד? “העבר שלו”… “פרחי כהונה” – הוא מחקה בכעס מתוך שינה – איזו דברים בטלים!…

הוא לא הבין – וצער אי-ההבנה היה גדול מנשוא. המתנים התחלחלו. איכה ישא לבדו צרורות-חצים כל-כך הרבה? לטכיננקו ביאר כיצד, אבל הביאור לא הועיל. פרחי כהונה ישאו – ועליהם אין רחמנות?…

אמר לו לטכיננקו… לא, אותו הסטודנט הכותב מכתבים לעצמו: – אחת היא: “רעים אין לי…” – זה לשונו – “רעים אין לי”… בקסרקטין אין פנאי ואין חפץ לכתוב… אבל אלמלי הייתי כותב, היה בלי ספק יוצא כך… “עושה-שלום” צריך לומר, “עושה-שלום”. “עושה-שלום” עם נפילת-אפים, עם “תחנון”, עם הכל… אך בלי “ובא לציון”… לפסוע ג' פסיעות לאחור – ולומר “עושה-שלום, שלום שלום”… החגורה צריכה להיות הדוקה, הדוקה, הדוקה… – ואתה ישן?!

• בשום אופן לא, קציני הקפוראל! – נעור מינץ ויעמוד לפני לטכיננקו השב מן החוץ: – הפקודה נתקבלה! – הוסיף.

נדן-כידונו התלוי עליו זז ממקומו בשעת נפלו על הספסל, והוא עמד ותיקנו במנוחה.

________

“ממחרת בשעה השמינית בבוקר באו טירונים רוסים חדשים. בחלקו של האגף הרביעי נפלו ארבעה. הוצאתי להם את כל הלחם, שהיה בארוני, והנחתי לפניהם גם חמש חתיכות סוכר שהיו לי משלי. אמרתי: אכלו, אחים, וגם את הסוכר טלו, במטותא, אני הנני המחלק! – הבאים התנפלו על האוכל המושם לפניהם כהתנפל על בית יהודי בשעת פוגרום”.

~
~

מגילות חתוכות

מגילה א: כסליו. חנוכה.

בבית-המזון של “מיאַסה” יש שהוא עולה ומאיר לי.

“עולה ומאיר” – סלקא דעתך?.. מליצות לעת זקנה?.. לא נאה!

וביחוד שאכתי לא ידענא דבר, אכתי לא ידענא… בריה משונה, יחידה, בריה משונה, יחידה, בריה בפני עצמה, יציר שאינו נפגש בכל שעה… אבל כלום סומכין על רושם ראשון?

ואני הלא ראיתיהו פעמים, רק פעמים ראיתיו…

ביום אֵד, ביום “פוגה”, ב“ערב נר ראשון”, באפילה בצהרים נגלה לי לראשונה…

נגלה לי…

מתוך המון ששת המיליונים, אשר בכרך גדול זה, נזקר הוא, זר בא מקרוב. פתח את הדלת ונכנס.

קומה רמה, חזקה, כתפים רחבות, מכונסות קצת לתוך עצמן, סבר פנים בריאים, קשים, מושחרים…

– חשמונאי!.. לגמרי לא יוצא ירך יהודים!.. – חלפה מחשבה.

מסביב ישבו עוד מנינים אחדים, יהודים בלתי מוטלים בספק. דיברו על העונה של חוסר-עבודה, על האֶכּספלואַטאַציה, על האֶמיגראַציה. “יש הבדל גדול – ביאר שלום ליברמאן לעלם אחד – בין אֶמיגראַציה ואימיגראַציה. שמע-נא: “אמיגראציה” – פירושה…” דיברו, קראו את ה“יומן”, אשר הכנסתי, התווכחו שלא לצורך, מתוך הרגל, הוכיחו איש לרעהו איזה דבר, ואכלו מרק ולחם. הוא ישב אל השולחן אשר בפינה רגעי מספר, אחר-כך קם, ניגש למיאַסה, בעל בית המזון, וביקש גם הוא מאתו פנכה של מרק. המרק היה כהה, של דוחן, הפנכה קטנה, אבל הוא אכל לחם הרבה. –

הוא קם בכל מלוא קומתו הרמה, הרמה מאד – נתבלטו מגבעתו הפרומה ומדי אדרתו המטולאה, אשר מתחתיהם הוציא ושילם שלוש פרוטות בעד המרק, שמונה בעד הלחם הרב – ושוב ישב נשען אל השולחן.

האופל התגבר ונתעבה. היה שתי שעות לאחר חצות היום. העלו אור – והוא עודנו יושב ושותק ופניו עיפים וגלויים.

איני יודע… ירא אני מפני הבדותה… אבל זו, כמדומני, אמת היתה, אמת. –

כשנפל על פניו המלאים והמשופעים הנוגה הפתאומי של הגאַז, כשהוא שוחק ונתלה ברפרופי האֵד ובזהרוריו, אשר על הפנים ההמה ואשר על שערות הזקן המסובך, השחור-אדמדם, המוּרם בקצהו – הוארה באותו רגע בזכרוני בעין עליית שחר בארץ-מולדתי שם, במולדת-שמשי אשר בספרה של שחרות-חיי – ב“חומש”…

זה היה לפני ארבעה ימים. עוד פעם ראיתיהו אתמול, בעמדי בזוית שלי – והוא עבר…

מגילה ב: עשרה בטבת.

אח, כן, עשרה בטבת… מתשעה באב עד עשרה בטבת… יותר מחמישה חדשים עברו, איפוא, מיום בואי הלום. שפיר!

יותר מחמישה חדשים. תקופה שלמה. תקופה שלמה – וחשבונה.

חשבונה?.. מתפרנס אני בכל העת הזאת ממכירת עתונים יהודיים, ביחוד – “היומן של סרטן”. עסוק אני בזה כל היום ואשמורה בלילה. גר אני בשכונתו של שלום ליברמאן העלוב, באולמה של “אגודת ההסתדרות האינטרנאַציונאַלית של מסדרי האותיות שבלונדון”, אשר בדירתו של שמעיה טאַלר העתונאי וראש-האגודה. ניזון אני מן המאכלים אשר אצל הפונדקאי המפורסם מיאַסה מכניס-האורח. נכנס אני לפרקים למעונות הסמוכים של מכרי מבני הגולה ורואה דלות נודדת, נודדת, חסרון לחם, חסרון פרוטות בכדי לשלם לרופא – יסורים ויסורים, יסורים בלתי רצויים, יסורים נוזלים, נוזלים ומשתפכים בלי סוף ובלי תכלה… בושה וכלימה!.. הריני מתחיל שוב בשלי…

לא, לא. הריני מפסיק. בן עשרים וחמש שנים אנכי. גליתי ובאתי לגיטו יהודי שבאחת הבירות האירופיות… כן, כן – האירופיות. נוּ? כן. זר אני להשפה המתהלכת, זר ליושבי הארץ הנכרים ורחוק מאחי בני עמי, אשר עתוניהם אני מוכר להם. משולל כל סביבה גשמית, כל צל של חברה מענגת, כל סיפוק-נפש רוחני; עיף ויגע מן העבר של “חדרים”, “ישיבות”, אֶכּסטרניוּת, חיי “אורגאניזאציות”, תפיסות, עבודה בצבא, פוגרומים. אעפי"כ כל זה אינו מפרנס אותי, אינו ממלא אותי: בשעות הפנאי ממכירת העתונים, בימי השבתות, אין מה לעשות ואין לאן להימלט מפני השעמום הקשה, התדירי, השתקני. אולי תעמוד לי הרוָחה מן המחלה הממארת, הקיבתית, הפנימית, אשר בוא באה, אשר התחילה זה כבר, אשר כרימה תקוסס, תקוסס את הבשר…

אבל לא, לא, לא! חלילה וחס! את זה איני רוצה לכתוב, איני רוצה! את זה לא צריך לכתוב, לא צריך! יוסר-נא הפיהוק מן הפה והבעתה של אי-התעניינות מתוך העין! לא אוסיף אענה את עצמי בפזמון ישן וחסר -תוכן זה, אשר היה לזרא. אמת, אמת. פזמון ישן זה הוא, אמנם, האחד, היחידי, אשר לבבנו מלא אותו; המעשיה היחידה שלנו, שאנו מספרים ושומעים, האגדה היחידה, שגם סופה אחד, אותו הסוף של כל האגדות, אפילו של המעניינות. הן חיים אלה, אלה ולא אחרים, הנם בהכרח חיי אני וחיי כל בני גילי, בין אלה שנעתקו ממקומם ובין אלה שנשארו שם. ואַל להאפיל על הדבר בלשונות מדברות גדולות. ידברו הלשונות הגדולות על הדברים המעניינים: על תקיפי הרוח, על חפשי הבשר, על גיבורי המעשה, על יוצרי מהפכות; ישירו על בתים מלאים רפואות למחלות רעות ונגינת פסנתר, על גזילת העני וגעגועי יופי… אח, אני מדבר מה שלא צריך! אח, אין מבטא לי!

מילא, איך שיהיה: צדקו, צדקו הם. אין מה לחזור פעם יתירה על הידוע, על שלטון העוני והצער, ואפילו בקול שוקט. כי, אמנם, הן שוקט קולי, שוקט. אבל לא זו הדרך. אַל נהי, אַל מנוד-ראש ואַל סיפורי רחמנות. חזון! חזון!

מגילה ג

כן, חזון, חזון…

חזון!… אבל החזון מאין ימָצא? מאין ימָצא החזון? –

מאין ימצא החזון, אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טאַלר יחד עם שלום ליברמאן –

לאט! לאט! מי זה שמעיה טאַלר? מי הוא שלום ליברמאן?

– – – – – – – –

שלום ליברמאן הוא מסדר אותיות ועובד בבית-הדפוס של “היומן של סרטן”, זה העתון המשמש גם למקור פרנסתי אני, במכרי מגליונותיו שנים-שלושה “תריסרים” מדי יום ביומו. זה – ליברמאן שכני, ולא העתון-היומן, ואף לא האדון הגביר מר סרטן, בעל העתון, שעל כל זה אפשר שידובר להלן בפרטיות, בבקשי “חזון” – הוא בחור צעיר כבן פחות מעשרים, כמוני לא ימים רבים לעזבו את רוסיה, צהוּב שערות מסולסלות, רכרך, בעל פני צפורת-כרמים, בעל עינים כחלחלות, לחלחות, מאירות, נעימות. שלוש שִנים חסרות לו מלפניו בשדרה העליונה, והשאר – קטנות, צהובות כשערותיו, זעיר שם רקובות, ואפילו מום זה – בצירוף למלבושיו הדלים והישנים, שהוא לבוש בהם תמיד – כאילו ישווה לסבר פניו איזו לבביות, איזו התקרבות לכל. אכן – יאמר-נא בעל ה“חזון” – הרבה נערים יקרים בין בחורי עמנו, העם הנבחר; הרבה נערים יקרים בין הפועלים הצעירים שלנו, אשר כמוהם לא תמצאו לעולם בסביבה זו אצל עם אחר! ליברמאן הוא, אמנם, גם בר-אורין קצת, יודע לסדר כל מיני כתבי יד, וההתאוננות הרגילה בפיו לפני היא:

– שמעה, אחא, שמעה! דבר נפלא באמת, האין זאת? רבים המדמים כי מסדרי האותיות בכלל אינם כל-כך בורים והדיוטים כשאר בעלי המלאכות. טעות היא, טעות מעיקרא. מסופקני, אם יש בין המון שאר אגודות הפועלים מספר כזה של בורים והדיוטים כמו באגודתנו. מבהיל! מבהיל! אני הלא הנני מזכיר בה, באגודתנו, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן, ואני יודע מה שאני שח. עמי הארץ – המון מבהיל! ובכלל – גסים, ריקנים, בלי כל שאלות-ומעלות. אני כבר העירותי על זה לא פעם לנשיאנו, לטאלר. אומר אני לו: מה יסכנו לנו האספות הריקות? צריך היה לסדר להם שיעורים מדעיים בסוציולוגיה, פיזיולוגיה, היסטוריה וכיוצא באלו. זאת ועוד אחרת: מפני שאסיפותינו ריקות, החברים מתעצלים לבוא, אולם אם ילמדו איזה דבר באסיפה – אז יבואו ברצון. אמונתי היא, כי כל איש רוצה ללמוד איזה דבר. שאלו אותם – אני אומר לו לטאַלר – על העבודה שלנו גופה, דברי ימיה, ענפיה השונים, ולא ידעו להשיב דבר, לא ידעו בין ימינם לשמאלם. מאמין אנכי, שאפילו מי המציא את חכמת הדפוס, מי היה גוטנברג ומתי היה – לא ידעו! דבר נפלא באמת, האין זאת? כך אני טוען לטאַלר. אבל דבר אל העצים ואל האבנים… (באנחה עמוקה) הלא יודע אתה את טאַלר…

ואת טאַלר, ראש האגודה האינטרנאציונאלית של הסתדרות הפועלים מסדרי האותיות בלונדון, אשר בדירתו, באולם אסיפות האגודה, אגור עם ליברמאן, אמנם יודע אני ויודע. זהו אברך אירופי מן היהודים במיטב שנותיו, בעל קול של פיקח, קול כבד, מדגיש, מטעים, מיושב וממושך. הוא בא ללונדון שנים אחדות עוד לפני ה“ריבולוציה” (הרוסית, כמובן, ולא הלונדונית), וכבר הוא אז ספקן, נקרן, פסימי, כופר בּכּל, לועג לכּל בלבו ו“אפיקורס פרינציפיאלי” בפנימיותו ולפני אנשים קרובים ביותר. מחוז חפצו בעזבו את רוסיה היתה אמריקה, אבל חסרון כסף ומחלת הטרכוֹמה שבעיניו עיכבוהו בלונדון. ויהי כאשר התבסס במקומו החדש בהיותו לעוזר קבוע בשבועון אנארכי-ז’ארגוני, וכעבור עוד שנה, והוא למד אנגלית עד כדי לכתוב בה דברי ספרות, גם כן באורגן אנארכי-קוֹמוּני קטן, ויחד עם זה מזכיר-בשכר באגודת פועלים אחת, הביא אליו את ארוסתו ממינסק עיר מולדתו, את חיה-רחל, אשה קטנה, סערנית, פיקחית ומעניינת – והם חיים יחדיו. בנים אין להם, כי על כן שניהם חושבים את הדבר הזה ליתר, לדבר שאינו צריך לגופו. האנשים האלה, כאמור, הנם פיקחים. חזו של טאַלר צר ואבריו זעירים, אבל בריאותו תמיד כתיקונה, ומחלת עצבים לא ידע מימיו. עיניו גדולות, עגולות, נוחות ובולטות ובת-צחוקו קרה, מעוקמה ומתעלמת מן העין. מתגלית משהו היא רק בשמעו מספרים ע"ד אנשים אידיאליים, על מסירות נפש, על חיים מוסריים… ברם הוא, טאַלר בעצמו, מדבר דוקא ובארוכה על ענינים כאלה, וביחוד דן הוא בזרמים החדשים שבחיים הסוציאליים, ביחוסים החדשים שבין אדם לאדם ובין מין למין. הוא רשאי. פרנסתו בזה. עוד זאת: אגודות-הפועלים, אשר הוא נשיאן ומנהיגן בשכר, נקראו אינטרנציונאליות על ידו, וטאַלר, בחברת מרעיו, מרשה לעצמו לנגוע בזה בקצה לעגו. הוא אינו מוצא לו לנכון להתחפש דוקא, שהוא מאמין בהפרינציפּ האינטרנציונאלי. להיפך, יש שהוא בוחר לעגל את אמרותיו בנידון זה ולהטעים, כדרכו, במקרה מלות בודדות, עיקריות ובלתי עיקריות, לאמור:

– מדברים אנו, נכבדי, בקריאת שמות ובמה שמסתתר תחת השמות. לא כך? והנה אם נואיל להקדיש איזו שימת לב לנידון, נבוא לידי מסקנה, שתהיה מעניינת במובן ידוע מבלי שנשים לב להתנפלות הדימאַגוגית עלינו, שהיא מאפשרת במידה ידועה. אינני רוצה ללמוד מזה דבר, ובכלל מה זה נוגע, חה-חה, אבל מתכוון אני, בכל זאת, חה-חה, לעובדה אחת קטנה. הנה עובד אני, נאמר, בשתי אגודות-פועלים: של החייטים ושל העובדים בבתי-דפוס, ושתיהן אינטרנציונאליות, כמו שגלוי וידוע לפניכם, חה-חה. היוצא מזה? עובדה קטנה, פאַקט: באגודת החייטים כולנו, בנעורינו ובזקונינו, אחינו בני ישראל, בֶּרלים-שמֶרלים, נכבדי – ולא נמצאה זכות לנו, לשמנו. מה הוא, הלאה, מצב הדבר אצל מסדרי האותיות? שוב הכל יהודים שביהודים, אם לא לחשוב את שטקטורוב, שבוודאי יתייהד גם הוא בקרוב. הנה לכם, נכבדי, פחדכם אשר אתם מפחדים מפני השם! חה, חה, באגודת החייטים האינטרנציונאלית אין אפילו שטקטורוב…

ושטקטורוב, פיודור שטקטורוב, מוסקבאי הוא, אחד הרוסים הגולים המעטים, אשר משאם ומתנם בגיטו היהודי, בעל גוף המלא ישות הגונה והנתון, בין בשעת עבודתו ובין בשעת הפנאי, בכתונת-בד כחולה, אשר טור כפתורי עצם קטנים לבנים ירכס את פיה האלכסוני ממעל ופתיל של צמר עבות אדום יקיפנה ושתי גולות משזרות, מעשה-גבלות, נופלות מעליה על מתניו של פיודור שטקטורוב. נדנוד טבורו בשעת מהלכו של שטקטורוב עושה רושם של הפחת נאד ובחלקו התחתון, במחילה, הוא כאילו נמשך לקרקע. מכונאי הוא שטקטורוב ועובד באותו בית-הדפוס, ששלום ליברמאן עובד בו – אצל “סרטן אֶט קוֹמפּ”. נוסף לזה הוא צעיר פרוגרסיבי מאז, לא אנטיסמיט, חי זמן מרובה גם בין הסטודנטים העברים אשר בברן ובג’נבה, סוציאליסט נאמן וחושב לו לחובה ולנכון להיות לחבר אגודת הפועלים המדפיסים ולבקר את האסיפות שלהם בכל שבוע ושבוע בלילות התקדש השבת (במוצאי שבתות – אסיפות החייטים!) אשר בדירתו של טאַלר.

דירתו של טאַלר היא בת שלושה חדרים: באחד, חדר-עבודתו של בעל המעון, ששם שולחן-כתיבתו ועתוניו, נמצאות גם שתי מיטות ואיזו רהיטים; בשני, אולם רחב ופנוי, מוקצה לאסיפות, על מיטת ברזל בזוית, רבודה בשק-תבן, בכר ובסדין, מוצאים משכן חברי ליברמאן ואני; ובשלישי חדר-הבישול, האוכל והישיבה הרגילה, ישנה חוה, אחותו של טאַלר, עלמה עושה-מגבעות כבת שבע-עשרה, שזופה, זקופה, חמה, נחפזה (ליברמאן היה מוסיף: סימפאטית), בעלת פנים נוחים רגע ורוטטים רגע.

וכך, כך. מכיון שבאתי עד חוה זו, הבה וארשה לי הערה צדדית בעקבה. בגליון שלפני זה, כמדומני, שדיברתי על ה“שעמום”, ואכן נפלאה היא חוה זו בנידון זה! עונה של חוסר-עבודה גם לה עתה ויושבת היא כל היום בבית, כי מעטות רעותיה, ואעפי"כ כאילו אינה מרגישה בשום שממון! אם ישנה היא, ואם יושבת “כך” – כולה אינה אלא כמו צופיה, מחכה, רותחת… לא תשים כל לב גם אל אי-הרצון המובע ברור מצד אחיה וגיסתה על ישיבתה הבטלה ולחם-החסד שהיא אוכלת בביתם. הדבר כאילו לא יגע בה אף במשהו. כל-כך מלאה היא מעצמה, כל-כך מלאה היא גיל וחיים… עד כאן.

אחזור לעניננו: ביתו של טאלר. הליכות הבית הזה צופיה, בעזרת השפחה האנגלית ובכשרון רב, אם גם לא בכשרון-הקמצנות, חיה-רחל הקטנה, ההומיה, הבוּנדאית לפנים והנעימה גם עכשיו, ביחוד בבואה לפעמים לקרוא שיעור פופולארי בקלוב-הפועלים. אמנם, זעיר שם, זעיר שם עוד עקבות של חיי המפלגה שבעבר ניכרים בחיה-רחל זו של עכשיו גם בעניני ביתה, אבל, בעצם, רחוקה היא כבר מכל אלה! גָבר בה, סוף-סוף, לגמרי יסוד – לא אומר: המשפּחה – אך יסוד הבית! רק שחוקה – שחוקה הרם, האי-טבעי, שחוק שפתיה הדקות והיבשות – יזכיר ימים שעברו עליה לכתלי דירתה…

ובתוך הכתלים האלה אשכון גם אני.

ויש אשר אהגה:

לרכך את הגסות הבלתי נעימה, שבית זה, ככל הבתים, טבול בה – שד משחת! – יכול היה תינוק בריא בעריסה, אשר ישככו את צעקתו, יטפלו בו, ייחלו לצחוק-שפתיו ולצחוק-לחייו הנאוה וישקעו בסודו. אבל חיה-רחל, מרת טאַלר ה“משוחררה”, אינה אם. חמש פעמים ביום היא אוכלת במנוחה את מעדניה ומשמניה – פרי עמל השפחה – ובן-זוגה הוא שמעיה טאַלר.

“הבו חזון!”

– – – – – – – –

מגילה ד

עולם משונה ללא-אלוה, עולם משונה ולא גדול, בעצם; ובתוך עולם משונה ולא גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית-הדפוס של האדון אַיזיק סרטן. ואל האדמיניסטראציה של העתון “היומן של סרטן”, הנדפס כאן, אשר בירכתי הקומה התחתונה שבבנין בית-הדפוס, אני בא יום-יום לקבל גליונות העתון – העתון של סרטן.

העתון של סרטן. באנגליה ובארצות-הברית קורין, לרוב, ל“דֵיליס”, ל“וויקליס”, ל“מגזינס” ול“ריביוס” שלהן על שם בעליהם וכמתוקנים שבהם: " היומן של סרטן".

וסרטן זה העשיר, בעל היומן, הוא ג“כ יהודי רוסי, ויש שבמקום “ויֵדזֶ’ס” (שכירות) הוא אומר “ז’אַלוֹבאַניה”, אבל מתגורר הוא בלונדון זה יותר מעשרים שנה. שנותיו הרבה למעלה מחמישים, אבל גלוח הוא תמיד למשעי, וגם את השפם יגלח כדרך האנגלים. קרחה לו בראשו, אבל קצות שערותיו, ירחים עוברים עליהן ללא קציצה, ובבוקר אחד יעלה עליהן הכורת עד לבלי השאיר להם שריד. מקורבי הגביר מבארים את דבר ההבדל שביחוסו לפאת זקנו ולשערות ראשו בזה, שהגילוח נעשה בידי עצמו והתספורת עולה לו בדמים, ולפיכך כשהוא מחליט בלבו שעה חדא לבוא לגלב ולהסתפר, רוצה הוא, שבשכרו יוסרו שערותיו עד היסוד. קמצנות, קמצנות של זקן, אבל בכלל עוד כוחו של סרטן במתניו וזקנה אינה קופצת עליו; קולו צעיר ומתפנק, כקול יחסן בן יחסן, נגיד בן נגיד, ובדרום–העיר, מקום רמי המעלה מבני עם הארץ שוכנים, בבית נבדל רם ויפה אחד, בתולה בת-אצילים עניה אחת שוכנת, אשר סרטן, אומרים, יתנה אתה אהבים. למצער, סרטן משתדל לסובב פני הדבר, שישוחחו בעיר עליו כך: מדבר אתה ע”י הטלפון שבקונטורה במעמד אחר, באופן מכסה טפח ומגלה טפחים, בקול רך, לא יהודי, קוקֶטי, וכשמאן-דהו מבני העולם הקטן המיוחד הזה – מסביבת העתון ואביזרייהו – יתעה באקראי לאותם המקומות, לדרום-העיר, ועבר על פני אותו הבית היחשני, ואמר בלבו: “כאן מתגוררת שלנו, “זו” של סרטן” – ורגש של גאוה יתעורר בתוכו.

הריפוטאַציה של סרטן בחוגו היא, כי אין נכונה ברוחו, כי אינו גביר טיפוסי, אינו דומה לבני גילו. בראש וראשונה היתה קמצנותו למלה, אך עדיין לא זה הוא העיקר. העיקר הוא השתנות מזגו מן הקצה אל הקצה בּן רגע. אפילו יעקובזון משרתו, המנצח על מסדרי האותיות בבית-הדפוס, בר-נש גאליצי קרוב לארבעים, אברך במראהו, עסקן נורא לטובת בנין בית-חולים יהודי, בעל שפם עשוי, ערמומי ביותר ולבוש תמיד בגדי שבת, אפילו זה החונף מורה וטוען, כי על דברי “בעל-הבית” שלו אין לסמוך. עכשיו – כך, ובעוד שעה – אחרת. “כשאומרים משוגע”…

גם השעון הגדול, התלוי בקומה התחתונה, מידת אדונו לו, מידה משונה: בבוקר, בבוקר, בשעה השמינית, כשהפועלים צריכים להתאסף לעבודתם, הולך הוא ומתקדם בעשר מינוטות; לעומת זה בערב, בשעת ההליכה הביתה, נמצא הוא מתאחר משום-מה ברבע שעה… אולי, אמנם, יד עכו"ם באמצע – יד השומר הנכרי, מיסטר הֶררי, אנגלי קטן וחזק, מי שעבד לפנים בצבא בהודו, ועכשיו הוא מתגורר בדירה הנקיה המוקצה לשומרים עם אשתו הגבוהה ועקרת הבית ועם ילדתו הפעוטה והחולנית – אבל לא, לא! אנגלי בטבעו אינו חשוד על כגון דא. “משוגע הוא השעון – מבטיח יעקובזון – משוגע כאדונו”…

והאדון ה“משוגע” יש שהוא משכים בבוקר ובא דחוף ומבוהל אל בית-דפוסו לפני השעה השמינית. הבנין הגדול עם חדריו, תאיו, מכונותיו, דפיו, עמודיו, ברזלו ותיבות האותיות המוכנות, המלאות, המסודרות, הדוממות, נדמה באותה שעה שלוה לענקי ביותר, לעטוף הדר. וכל זה שבת בטל כל הלילה, יותר משתים-עשרה שעות רצופות, ולא הכניס מאומה!… מר סרטן, מבלי להקדים את פני מיסטר הררי ב“גוּד-מוֹרנינג”, עולה בטיסה אחת על השלבים, אל מקום מסדרי האותיות. מדוע עדיין אין איש? מדוע? ריק, ריק לגמרי… גם שטקטורוב איננו עוד? ואפילו יעקובזון? הוא ידע את תנואתו… והאדון הרידאקטור?

את התואר “האדון הרידאקטור” אין מר סרטן מוציא משפתיו אלא בכדי לשבר את אזנו של השומר הנכרי. בלבו ובפני אחרים אין הוא חושב את אותה הבריה הרפויה, הכפופה, השמנה, המקבלת שתי ליטראות לשבוע, את מר קטלנסקי – לרידאקטור, אלא, לכל היותר, להעוזר הראשי שלו, של מר סרטן, למרות מה שקטלנסקי המגוחך, אמנם, בתנועותיו, בהמטפחת הכרוכה על לחיו תמיד מחמת כאב-שנים או בועות עולות, במהלכו המרושל ובכל אשר אתו, היה בשעתו קוריספונדנט קבוע מלונדון ל“המליץ” ול“הצפירה” גם יחדיו, והוא, מר סרטן, קורא בקושי את שפת החדשות שב“יומנו”. אין הדבר עולה בחשבון! בעל-הבית ובעל-הדבר הלא הוא, “סרטן אֶט קוֹמפ.” , הוא המפקד, הוא המצווה, הוא העורך, הוא ההשפעה. ומר קטלנסקי? זה אינו אלא משרתו, אשר יקיים את פקודותיו. הוֹ , ינסה-נא להמרות את פיו, את פי סרטן, באיזה דבר – ופרחו להן שתי הליטראות לשבוע! היכן הוא קטלנסקי?! השעה השמינית כבר!

אך הנה קטלנסקי, הנה יעקובזון, הנה שטקטורוב, הנה ליברמאן, הנה הנערים החניכים, הנה יתר הפועלים, הנה הנערה המשרתת בקונטורה, הנה גם חוה טאַלר (היא באה בימים האלה לעבוד כאן בתור מקפלת-הגליונות) עם קווצתיה הכבדות, המקופלות על ראשה כזר, הנה שפינר “עושה-החדשות”, הנה המגיה, הנה שאר אנשי ה“רידאקציה”, הנה, לאחרונה, גם אֶפּלבוים ה“מֶנֶגֶ’ר”, מקבל המודעות ומחלק העתונים למפיצים – ודעתו של סרטן נחה עליו מיד.

– יעקובזון! היום אני רוצה, שיצא העתון בשעה מוקדמה, לכל היותר, בשעה העשירית.

– איך אפשר?… הדבר תלוי בהעורך…

– בלי דיבורים!… – נפגמת רוחו של סרטן – אין פה עורך… אני הוא העורך… איני מקבל את העתון, כשהוא יוצא בשתים-עשרה… צא וראה, כמה גליונות מוחזרים מן המכירה לאחדים… משום מה?… איני רוצה, שיבואו פועלי בשעה מאוחרה כזו… אני הוא בעל הבית… נראה…

סרטן שופך מלים ומשפטים בלי קשר חיצוני, אבל בקשר פנימי – מהרהורי לבו. מתחילות: עקשנות, אמתלאות, צעקות, ציווּיים מוחלטים. יופיע קטלנסקי. האשמה לא בו תלויה: אשמת יעקובזון היא. “לא כי! – צווח יעקובזון – ינתנו-נא כתבי-יד בעתם”. וסרטן מאיים: הוא יחדל מהוציא את העתון. אם לא יהיה בעתו – יסגור את בית-הדפוס. לא לשם רווח הוא מוציא את העתון. הוא אינו רואה בו כל רווח. הוא מוציאו לתועלת הרבים. הוא, הוא…

והפרטים, ריבוא ריבואות הפרטים, שמהם החיים נעשים, מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים…

“הבו חזון!”

סרטן יש בעולם, עתון יש בעולם, מקדים הוא לבוא, מאחר הוא לבוא – ממנו אני מוצא את לחם חוקי, עליו אני חי, עליו אני חי.

מגילה ה

עליו אני חי. באחת-עשרה שעות בבוקר אני, בתוך הכנופיה של בני גילי, נושאי-עתונים, מביא בחזרה לאפלבוים ה“מנג’ר” את הגליונות, שנשארו לי בלתי-מכורים, ואת כסף הפדיון – וממתין על שיופיע “הנוּמר החדש”. הנומר מופיע. מונים לי את סכום הגליונות הדרוש; אני חוטפו וממהר אל זויתי בקרן וַייטשפל-בריק-ליין (איש הזוית! מאותה הזוית ראיתי גם אותו בפעם השניה) ושם אני עומד ומכריז: “היומן של מחר! היומן של מחר!”

היומן של מחר. על הגליון של יום ראשון כתוב “שני”, על השני – שלישי, על זה היוצא ביום ו' – כתוב: יום א'. הגליון יוצא בארבעה עמודים. מלפניו ומאחוריו מודעות גדולות, אותן המודעות הצהובות טובות-הטעם. בתווך: חדשות מעתוני אנגליה דהשתא ודאשתקד, עשויות בידי שפינר, בעל החדשות, יהודי העוסק בשאר שעות היום בהוראת לשון-קודש על-פי מתודה אנגלית, אדם עליז תמיד ברוחו, ההוזה, אעפי“כ, לכתוב טרגדיה קורעת לב מחיי הנודדים, הריבולוציונרים ובעלי ההגנה העצמית ולהציגה בתיאטרון היהודי המקומי – “עד כדי שיגועו הרואים מהיסטריקה”. קטלנסקי בעצמו, ה”אֶדיטוֹר" (העורך), ה“בעל-יועץ” (שעה, שעה בכל נשף, הוא, עפ"י מצות אדונו, עסוק בקונטורה בנתינת עצות לנשים עגונות, חלוצות, ליהודים “יורדים” ואביונים, לכל בא ולכל דורש) כותב כמעט יום-יום, תחת השפעתו הבלתי אמצעית של סרטן, את הרובריקה: “מהנראה והנשמע” על ישיבות הפרלמנט ועל עניני המדינות בכלל ועל מוסדות ציבוריים הדורשים תמיכה ועל סקנדאלים מקומיים ועל שאלת המקוואות בשביל נשי ישראל ועל חזנים שסרחו. השאר יתמלא ע“י גזירת מספרים מן ה”פריינד" ומשאר עתוני חוץ וע“י רומאַנים וברושוּרות שונים, הנכנסים כולם אל העתון “על קרבם ועל כרעיהם”, ולא נודעו כי באו אל קרבו. יתוסף לזה בשביל המפיצים והנושאים ה”פוסטר" – מודעה בעלת אותיות “מאירות עינים” על החדשות היותר עיקריות בקיצור: “יהודי בן שמונים שנה נושא עלמה בת חמש-עשרה; אשה אנגלית חונקת שלושת ילדיה וממיתה גם את עצמה אתן; פוגרום נורא חדש בקהילה יהודית… מאה הרוגים ושלוש מאות פצועים… בגליון של מחר נביא תמונה מפורטה מן החללים” –

ואני עומד בפינה שבווייטשפל וחוזר ואומר:

– קנו יהודים, את העתון… קנו… היומן… היומן… חצי פֶני, חצי פני… סרטן של מחר, סרטן של מחר…

בשמאלי – הגליונות; תחת זרועי – המודעה עם הפוגרומים, האמיתיים והמדומים…

על פוגרומים פרנסתי.

ובערב אבוא למעוני. מעון טוב. דיסהרמוניה גמורה ביחס להשאר. שאר נושאי-עתונים אינם מתגוררים במעון כזה. ליברמאן קורא לאור המנורה את גליון העתון, אשר סידר ואשר ניתן לו חינם בקונטורה. “שתי בתולות, עונו ונשארו בחיים, את האחת, שמה מַריַשַה שניידר, עינו בהיותה גוססת” –

ברק מוזר בעיני הקורא.

– חוה ישנה כבר…

ולאחר רגע הוא מוסיף:

– שטקטורוב היה פה. יותר מדי התחיל להיות מבאי הבית. טאלר מסב עמו נשפים שלמים. מה כונת טאלר בזה – איני יכול להבין!

בחברת אנשי האגודה חושב ליברמאן תמיד לחובתו להגן על כבודו של טאלר ולהמליץ עליו בכל מה שאפשר נגד הקמים עליו. בלבו הוא, אולם, אינו חושבו לאיש כזה, שיתרועע עם מאן-דהו בלי כל פניות.

– שנאת חינם היא, – מתוודה ליברמאן – אבל לא אוכל אחרת! לא אוכל נשוא את שטקטורוב! חושש אני, שגם בסוציולוגיה שלו לא רב כוחו. מארכּסיזם! יודע הוא הרבה במרכסיזם, פוֹניה זה!

– מתי יתן לי, לאחרונה, מר ליברמאן איזה דבר למקרא? – מפסיקה אותו חוה מדיבורו, בצאתה בבלוּזה נפוחה, ביתית, מלאתי חדוה, חיים.

– חוה אינה ישנה עוד?… – מתחפש ליברמאן לשליט-ברוחו ומישיר את עיניו באומץ – ואני דימיתי… אח, לקרוא…

כשהיא חוזרת לחדרה היא נושאת אתה, יחד עם תנועותיה הקלות, הנעימות, איזה תמהון ואי-שביעת-רצון במבטה. ליברמאן משפיל את עיניו את העתון ואומר:

– גסותו של שטקטורוב עושה עלי רושם רע מאוד. לא אוכל לסבלו. גם זו, בעלת מעוננו, אשת טאלר… אינה מוצאה חן בעיני… על ידו. אומרים: חיי משפחה, אושר, ידיד בחיים – אֶה!… צריך היית לראות מה היה פה כשבא הפוֹניה לכאן וטאלר לא היה בבית… חיה רחל… אמותינו לא היו כך… באיזו עינים… היא אומרת, כי נפגשה עמו עוד ברוסיה… גם היא, גם בעלה.. ברוסיה…

נושנות בּאנאליות. פרצופים מבית-הקברות. שממון וסכסוך, ולכל, בעצם, הלא פנים אחרים מזה שנראה לעין. פנים בלתי נתפסים. שוחה אפלה. פחד העולם. לנשום היום, לנשום מחר – הכל נושמים. לחוש הדקירות היום, לחוש מחר… לא, מחר עוד ירע, עוד ירע! אין אונים ואין איש. איכה אשא לבדי, איכה? אל מה אשא עיני, אל מה? אַל צעקה…

“ח-חזון”!… “חה-חה-חה…”

מגילה ו: שלהי טבת.

אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלו, שוחטים אלו, בשר כשר, בשר-טריפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופראַג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שני-עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות. שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון ציבורי נעשות. מרכבות מרקדות תרקדנה ברחובות. בוחרים מוּבלים בהן. “מיטינגים” בקרן כל רחוב. עושים תעמולה גם ה“מיסיונרים”. ארבע מאות וחמישים וששה איש מצאו קבורתם במכרות-הברזל. עולם כמנהגו.

הכל הולך למישרים. וילונות חדשים תלתה מרת חיה-רחל על החלונות, ובשבוע זה היתה עם שטקטורוב לראות במחזה חדש “הנוצרי” של איזה הוֹלל-קֵין. טאלר מקנא לה ועסוק ערב-ערב בפרנסתו. המלה “פרנסה " כאילו חקוקה על מצחו של טאלר בדיו אדומה – באנגלית. קנאתו לאשתו ודאי שהיא כל מה שנשאר לו מיחוסו הקודם אליה – אם היה יחוס כזה. שטקטורוב בא אחת לשלושה ימים. אין לו פנאי, – הוא מתנצל – עסוק הוא בהשתלמות עצמית. טאלר מצדו חושב לנכון לקרבהו ביותר. שמא מיראה? בבית-הדפוס של סרטן הורעו תנאי העבודה: במקום ההתחלה בשמונה שעות מתחילים עכשיו בשבע. שמועה עוברת, כי הוא אומר להכניס לבית-דפוסו מכונה של סידור, השקולה כנגד ששה מסדרים ביד, ואלה הששה, שלום ליברמאן בתוכם, ישארו בלי עבודה. עתיד מזהיר. לע”ע נדרש שם משום-מה מסדר חדש. ליברמאן אומר, כי המודעה המוצגת בחלון: “דרוש מסדר-אותיות הגון” הוצגה מטעם סרטן בכונה מיוחדה שלא יכירו בחדשה, שהוא אומר להנהיג בבית-דפוסו. בכלל אין ליברמאן פוסק מלהתאונן. ביום השבת ובכל שעה פנויה מקריאת ה“יומן” הוא עסוק בסידור חפציו ובהתאוננות. הרבה ארגזים לו לליברמאן והרבה כותנות, צוארונות, רבידים, עתונים ישנים, סמרטוטים, והוא מסדר ומעביר חפציו וסמרטוטיו מארגז לארגז, ממקום למקום, תולה מכנסיו הרבים וכותנותיו התחתונות והעליונות פעם על יתד זו ופעם על משנה, תוקע מסמרים חדשים בכתלים. ותולה, בורר מה שלא צריך לו עוד ונותנו במקום מיוחד, ובפעם הבאה הוא בורר שוב… שוב יש לו פיתוחי חותם מכל המינים, גדולים וקטנים, ביהודית וברוסית, לשמו ולשם עירו: ש. ליברמאן, שלום ליברמאן, שלום בן חיים ליברמאן מדוּבנה, ש. ח. ליברמאן מעיר דובנה – והם מונחים בתיבה קטנה מיוחדה לזה, והוא עוסק בהם לעתים קרובות. בהם – ובהתאוננות. סיבת התאוננותו היא עוד פעם אותה הסיבה הישנה: שממון, ריקנות, חוסר-תוכן. אדם אדם ושממונו. לליברמאן העויה מיוחדה, עצובה, של ניפוח-השפתים באופן מיוחד, ובהעויה זו הוא קובל. אין מה לקרוא. ספרים רוסים אי-אפשר להשיג, וביהודית אין מה לקרוא. “להפרוליטאריאט היהודי אין מה לקרוא” – הוא נזכר במימרה שנונה משבועון ססא“י אחד. עוד זאת: הוא היה שייך להאגודה “ארץ”, – מקצת טריטוריאליסט הוא – אבל באגודה עתה אין חיים. “הארץ מונחת באדמה” – הוא מתלוצץ. חוץ מזה מתגעגע הוא לנישואין, ותקוה לזה אין לו. “בשביל הפרוליטאריאט – נזכר הוא שוב במימרה אחת מברושורה אחרת – חיי נישואין אינם אלא “מותרות”. יודע הוא עובדות מעובדות שונות. יסורי-גיהינום. פרישות מוכרחת, קשה; פרישות מאשה אהובה. ובאמת, כלום רשאי הוא להוליד בנים? במה יפרנסם? היוכל לתת להם חינוך הגון? ובכלל אינו אדם בריא, חולה עצבים במקצת – היש לו רשות להעמיד דורות רעועי עצבים, חולים? ובכלל – היכן אפשר למצוא את ההגונה? נשים בחייו ידע אך מעט מאד… השעון מטקטק ואני, הכותב, שומע את התאוננותו של ליברמאן, היוצאת בקול חלש, רפה, נדכה, מאזין לחשבונותיו הרבים בתוכן: מה יכול הוא לתת לאשה ומה אשה יכולה לתת לו? – ונופל ביותר בעיני עצמו. יתר על כן. כל האנשים הנוחים, השקטים, המוסריים, החלשים, כל האידיאות המוסריות, ה”היסטוריות”, היהודיות-הנוצריות, השקטות, החלשות – מקבלים בעיני צורה של “חוזק”. מה תושיענו חולשה ואי-יכולת? תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת! באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה. היא שבה מעבודתה ואוחזת בשמלתה, שמלת עלמה. ליברמאן מתגורר אתה בבית אחד, נותן לה את “הסונאַטה הקרֵיצרית” בתרגום ז’ארגוני-אמריקני למקרא, וחזר לא יחזר עליה – תמהה היא עליו. תמהה. בוגרת היא, ולחיות היא רוצה. היא למדה ממהלכו אתה ומתנועותיו, שאינו רגיל בנשים ביותר – וחשיבותו פוחתת בעיניה לגמרי. בוודאי יוטב לאשתו-בעתיד מזה, גברים כאלה הנם אסקופה נדרסת תחת רגלי נשיהם, אבל איך שיהיה, והוא לא אדם, לא אדם…

מגילה ז

בקיצור – הכל על צד היותר טוב. לא, על צד היותר טוב באמת! חולה הייתי שני ימים, יומיים שכבתי על ערש דוי – ונחלמתי. ליברמאן סעדני בחליי, ובכ"ז, טוב להיות בריא, טוב לעצמו וטוב לאחרים. –

מגילה ח

סוף-סוף ראיתיו גם בשלישית! ולא עוד אלא שעתה מצאתיו, מצאתיו, עתה אחזיק בו, אחזיק…

שלושה מי יודע? – שלוש אני יודע! שלוש פעמים, שלוש פעמים…

הוא הדבר אשר אמרתי: טוב להיות בריא, טוב! הודו כי טוב!

כי אלמלא הייתי בריא, לא הייתי הולך לבית-הדפוס לקבל עתונים, ואלמלא הייתי הולך, לא היה עולה בידי מה שעלה.

הוא רם-הקומה מאד, לבוש-קרעים ושמו מנוחין, אברהם מנוחין. ברחוב בבוקר פגשני, כשהוא תועה ומבקש דרך אל הסמטה, אשר בית-הדפוס של סרטן בה. הוא ראה את המודעה ב“יומן”, כי דרוש שם מסדר נוסף. כמדומה לו, שכבר נפגש עמי…

– בבית-המזון?

– בבית-המזון. כן.

– אבל רק פעם אחת… – גימגמתי – רק פעם אחת… יותר לא נראה שם… יותר לא היה…

הוא היה עוד פעמים אחדות. היה. בתכיפות יתירה מזו לא היה צורך. לא היה צורך בבית-מזון. (בשחוק קל) בהקפה הלא אין נותנים שם לאכול.

– אלמלי אני הייתי בעל בית-מזון! – לבשני רוח צדקה עליזה.

אני? – הוא הביט בי ישר – זה מובן. פני, אפשר לומר, צריך הוא לומר, הם מאלה, שכשהוא נתקל בהם, הוא חורתם בלבו: ממשפחתנו…

כך אמר בקירוב.

ברמה ובגיל צחקתי גם אני ורוח ששון לבשני. “ממשפחתנו”… אגיד את האמת. גם לי מידה כזו. אבל בנוגע לו… לרשום אותו כ“מבני משפחתנו” אין עוד די, אין עוד די. הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים!

ונלך יחדיו.

– ושביתות לא תארגן אצלי? – דיבר אתו סרטן בשעת קבלה, ולתמהונו לא קיבל שום תשובה על שאלתו המחוכמה.

כדי למחות את הרושם הבלתי צפוי, נתעוררה ידו של האדון לרגע לטפח על כתפו של פועלו החדש, אבל גם מזה נעצר משום-מה.

– אבל הלא מסדר טוב אתה… מסדר הגון… כך אתה אומר?… אתה מבטיחני… אל תחשוב… הנני, אמנם, בעל-הבית פה… אבל אדם אינטליגנטי הנני… הנך מסדר בלי שגיאות?…

ענה מנוחין: אי-אפשר בלי שגיאות. אבל השגיאות מתקנין עד כמה שאפשר. הנהו גם מגיה טוב – אם יש צורך בזה.

– כך? – ניענע סרטן בראשו – מאד אשמח…

ואל הנערה מנהלת-הפנקסים פנה:

– בּרטה! רשמי את זה בספר-הפועלים!

– ווֹט אִיז יוּר נֵים! – פנתה אל הניגש הנערה האנגלית-היהודית באותה תנועת אי-הרצון החיצונית, שנערה אנגלית יהודית חושבת לה לחובה לפגוש בה כל יהודי רוסי; אבל כרגע הביטה אל העומד לפניה ותירגמה ביהודית מגומגמת: – מה שמכם?

הוא הגיד. איזה קול לו!… לא מצלצל, לא עדין, לא ענו, לא נעים… אבל…

אבל הן גם היללה העמוקה הפנימית על מות אם אהובה אינה עדינה ואינה נעימה. היא אינה אפילו יפה. –

ואכן מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה. אברהם מנוחין!…

מגילה ט: ליל-שבת.

בנות ישראל רחצו וסרקו את קווצתיהן היפות. נחמתנו האחת. בכל בתי-הכנסת והקלויזים אשר ברחוב זה – ב“אגודת האחים מזריביוויטש”, ב“לכו נרננה בני פנורובקה”, ב“קלויז אוהל יעקב” וכו' וכו' וכו' וכו' קיבלו את המלכה הזקנה. ברוב הבתים של חולין ניכּרים גם כן שינויים חיצוניים. ישמחו בזה אלה הרואים בזה נחמה משום-מה. גם באולמנו סידרה המשרתת של חיה-רחל, בפקודת גברתה, כל מה שדרוש. על השולחן הקטן, שעל ידו כסא, הניחה מפה אדומה-כהה מרוקמה והעמידה עליה צלוחית מים וכוס, כמו שנוהגין להציג לפני דורש-ברבים. רק ספסלי העץ הפשוטים נשארו עומדים בלי סדר. שאר כל החדר, מלבד מיטתנו אשר בזוית, היה רק ראי לא-גדול ממול הפתח אשר מימין. יוצאת חוה בכל שש שמלותיה, זו על גב זו, מוכנה לטיול, עומדת רבע שעה ויותר לפני הראי, עושה תיקונים מתיקונים שונים בתלבשתה, חוזרת אל החדר הפנימי ויוצאת, עד שהכל בא על מקומו – והיא הולכת. שלום ליברמאן שוכב במלבושיו על מיטת הברזל והוזה. דממה וציפיה. הדלת נפתחת, ומר יעקובזון נכנס מן החוץ, מגוהץ כולו, ומהלכו הנחפז כאילו מכוון כלפי הכפיפות שבגופו, שלא יכירו בו. בת-צחוק מוכנה על שפתיו. ברגע זה אני רואה מן הצד איזו שפתים לו, איזו שפתים!

יעקובזון (בצחוקו המוכן): ערב טוב! שבת טובה! שבוע טוב!

ליברמאן (נעור): מר יעקובזון? מעשרה ראשונים!

יעקובזון: אם לא אנכי – מי זה? הרבה אנשי טריד-יוּניוֹן כמוני לכם?

ליברמאן: מר יעקובזון הוא נאה דורש ונאה מקיים. נאה באמת.

יעקובזון (מחכך ידיו): ובאמת, עדיין אין איש? (בהנאה) שערוריה, שערוריה… בכרטיסי ההזמנה כתוב “בשעה השביעית”. אתה כתבת!

ליברמאן:דבר נפלא באמת, הלא? בקרוב יהא צורך להועיד בכרטיסים את ההתחלה לשעה הששית – אז אולי תהא אפשרות להתחיל בשמונה. כמו שכתבתי אני – לא טוב; יען כשכותבים ב“שביעית” מפרש כל חבר וחבר כך: מכיון שכתוב “בשביעית”, משמע שמכוונים לשמונה, ודאי שיתחילו אחר התשיעית, וצריך, איפוא, לבוא דוקא לא קודם לעשירית…

יעקובזון: מנהגי יהודים… באגודה שלהם אין הדבר כך. זהו מה שאני טוען וחוזר וטוען: צריך להיספח עליהם…

ליברמאן: גם בסעיף הזה צריכים לדון הנשף. ועוד בכל כך סעיפים חשובים: המסדר החדש בבית-דפוסנו; הצעת השביתה…

יעקובזון (בשלו) : טוענים: האגודה שלהם הכללית לא תקבל אותנו. מדוע לא תקבל? אמנם, תנאי העבודה שלהם שונים, אצלם אין מקבל פועל בשכרו פחות משלושים ותשעה שילינגים לשבוע, זוהי השכירות הטריד-יוּניוֹנית הקצובה… אבל מה בכך? אדרבא, היא הנותנת. מחמת שתנאיהם שלהם אחרים וטובים משלנו לאין ערוך – לא יאבו, שאנחנו נקלקל את ערך מדרגת העבודה, ויקבלו אותנו, להיות יד אחת. יקבלו – מדוע לא יקבלו?

ליברמאן (בקולו של מטיף): כל אחד ואחד מאתנו, אם הוא ראוי לכך, יכול להיות חבר לאגודה שלהם, אבל אגודתנו היהודית – או יהא ה“אינטרנציונאלית” – צריכה להיות לבדה. הא לחוד והא לחוד. כך היא דעתי. כך אומר תמיד גם טאלר.

יעקובזון: שערוריה, שערוריה. השעה השמינית ואין איש. (בתנועה לצד החדר הפנימי) הוא בעצמו כאן?

ליברמאן: טאלר? לא, גם הוא הלך. יבוא בוודאי בעתו.

יעקובזון: ושטקטורוב?

ליברמאן: (ברוגזה): מהיכן עלי לדעת?

יעקובזון: ואני יודע. לא יבוא… (ברמיזה) אין לו פנאי… (בהנאה) לא נאה לגנב לבוא למקום הגניבה… הבתולה שלנו הולכת אליו… בכל יום אחר העבודה…

ליברמאן: (בצער): אה… דיבורים בעלמא למה?

יעקובזון: בקיצור, בקיצור – לדידי יהא “דיבורים בעלמא”. דאגותי הנוראות! יעשה שטקטורוב מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יתאמת הדבר השני… זה כבר נוגע לנו, לכולנו…

ליברמאן: למה יתכוון מר יעקובזון?

יעקובזון: על מה אני מדבר? ע"ד מכונות-הסידור, שסרטן מביא לבית-דפוסנו. ההכנות כבר נעשות. כולנו נישאר בלי לחם.

ליברמאן: בסעיף הזה צריכים אנו לדון הנשף. אבל מה ענין… מה ענין שטקטורוב לזה?

יעקובזון: התמימים אינם יודעים דבר! אומרים, ששטקטורוב ועוד אחד הולכים בינתים בחשאי לבית-הספר של הסידור-במכונה בכדי ללמוד את הענין על בוריו.

ליברמאן: כבר שמעתי, אבל איני מאמין.

יעקובזון (בצחוק הנאה): ומדוע?

ליברמאן: הבלים! שטקטורוב יסדר ביהודית?

יעקובזון: ילמד. מספרים, שהוא – מי שהיה סטודנט!

ליברמאן: היה, אמנם, תלמיד בית-ספר טכני, אבל יהודית לא ילמד לעולם. אגרופים לפוניה-גנב זה, אגרופים חזקים להכות, אבל לא ללמוד שפות.

יעקובזון (בעקיצה): חוה שלך תלמדו…

ליברמאן: שוב ניבול-הפה… (מחפה על כאבו) והשני המתלמד מי הוא?

יעקובזון: הו, אלמלי הייתי יודע! אלמלי היתה הזקנה זקן – לא היתה זקנה… אבל משער אני, שהשני הוא המסדר החדש.

ליברמאן: המסדר החדש? (באכסטזה) מר יעקובזון אינו יודע את האדם הזה…

יעקובזון: ולא אחפוץ לדעתו! הוא לא יעבוד אצלנו בשום אופן. קראת לו לאסיפתנו?

ליברמאן: שאלה היא! הוא יבוא. אדם שכזה, אם תאמר לו ההסתדרות שלנו שאינו רשאי לעבוד בבית-הדפוס – לא יעבוד. נוכל להיות בטוחים בזה. לע"ע אמרתי לו אני, שעד שלא יהיה לחבר אגודתנו אין לו הרשות לעבוד, ואמר, שיבוא ויהיה לחבר.

יעקובזון (צוחק (: אבל מי יקבלו? אני אהיה הראשון בעד זה – שלא יקבלוהו. באגודה האנגלית נוהגין, שאין מקבלים שום חבר, עד שיבואו ויעידו בו, כי הוא שהה בעבודה זו שבע שנים וכי הוא משתכר שלושים ותשעה שילינגים לשבוע. ומי יעיד בזה כאן? דבר יפה! והמעט לנו חברי אגודתנו ההולכים בטל, כי נקבל איש זר מן החוץ וניתן לו מקום מוכן ומזומן?!…

ליברמאן: ואני אומר, כי אדם שכזה נחוץ לקבל בכל אופן… (אוחז בראשו) דבר נפלא הלא? הפועלים שלנו ראויים למלקות. מילא, אם משאר בתי-הדפוס אין בא לאסיפה כזו של הנשף? – אני מבין עדיין (בסרקזמוס) – מה הדבר נוגע להם? הלא רק פועלי סרטן ישארו בלי לחם – הם ולא אחרים. אבל שלנו…

יעקובזון: שערוריה, שערוריה. נורא הנעשה בבית-דפוסנו. ה“משוגע” שלנו שליט יחידי ועושה כל מה שלבו חפץ. מוציא הוספות בכל עת שהוא רוצה מבלי להתיישב בדבר, אם אפשרי הוא בשביל הפועלים ואם לאו. להרידאקציה – מאי אכפת לה? נוטל קטלנסקי וגוזר עוד חתיכות אחדות נוספות מעתוני אמריקה – ודי. אבל לנו?… ומי יאמר לסרטן מה תעשה? מסדרים חדשים באים ותופסים את מקומותינו, בעוד שלנו בעצמנו אין די עבודה – ואין חולה על זה. והכל בשביל מה? בשביל שאנו בנינו במה לעצמנו ולא נהיינו ענף להאגודה הכללית. הוֹ, אילו היינו נספחים על האגודה הכללית – דיבורים אחרים היו אז. מחצית שנה אני נלחם בשביל זה שניספח על האגודה הכללית וכבר ניחר גרוני מקרוא. (מוציא את שעונו) קרוב לחצי התשיעית – ואין איש. אלכה-נא גם אני קצת. אשתה כוס שיכר אצל סמית.

ליברמאן: וכי לא טוב לשתות אצל מיאסה?

יעקובזון: למיאסה אינני הולך. מאוסה עלי חברה של קבצנים. אבל אַל דאגה, ליברמאן מזכירי! מי, מי – יעקובזון ישוב בעתו. (רוכס כפתורי בגדו העליון).

ליברמאן (בדאגה): הכל הולכים!… (מצער לשמחה) אבל הנה מר טאַלר!

יעקובזון: (נשאר): מה נייחל לטוב – אם הראש בעצמו מאחר…

טאַלר (במהירות רגילה של עיסוק): גם היום עדיין אין איש? עסקים רעים, נכבדי.

ליברמאן: דבר נפלא, הלא? כל אחד ואחד פותח את הדלת, רואה שאין איש – והולך לו. באופן הזה אין לדבר סוף ואימתי? דוקא בשעה שדרוש לדון בענינים כל-כך הרבה.

יעקובזון: באגודה האנגלית קנס מוטל על מי שאינו בא שלוש פעמים רצופות, ואם אינו מצרף לזה נתינת טעם וסיבה נכונה – מוציאים אותו מן האגודה.

טאַלר (בהטעמתו הבלתי נכונה): חבר יעקובזון הוא תמיד בשלו ושוכח, כי אנחנו והאגודה האנגלית איננו לגמרי זוג שמלות. האגודה האנגלית היתה, הוֹוָה ותהיה תמיד ולעולם קונסרוואַטיבית בפרינציפיה, בעוד שעלינו לשאוף, כי אגודתנו תעמוד בהתפתחותה יותר ויותר על מרומי הקדמה.

יעקובזון: (מטיל אנחה בפני טאלר): מה נייחל לטוב, אם הראש שלנו הוא אַנאַרכיסט, ולא בעל טריד-יוּניוֹן.

ליברמאן: (בהערת ביטול כמתלוצץ): דא עקא…

טאלר: דברי מר יעקובזון – הערה נכבדה של חבר נכבד, אבל, לגודל-ששוני לא אמיתית. ההבדל שביני ובין חבר יעקובזון הוא הבדל פרינציפיאלי. גם יעקובזון הוא טריד-יוּניוֹני וגם אני טריד-יוּניוֹני, אבל אני עמל תמיד לראות את האגודות שתחת ידי עומדות על מרום פסגתן במגמותיהן האקונומיות-הריבולוציוניות, ולא רק בתור אגודות פרופיסיונאַליות צרות, קונסרוואַטיביות, בעוד שמר יעקובזון חושב את עצמו ל טריד-יוּניוֹני כשר ונאמן רק מפני שהוא משתכר את הסכום, שאחרים אינם משתכרים; טריד-יוּניוֹני – בגלל שהוא “עושה חיים טריד-יוּניוֹניים”, בגלל שהוא מקבל שכר טריד-יוּניוֹני…

יעקובזון: ל"ט שילינגים עדיין אינו שכר טריד-יוּניוֹני אמיתי. אבל אני אומר, שזה אמת: אגודת פועלים מחויבת להיות רק אגודת פועלים, היינו להיטיב את המצב, ולא לשאוף למטרות אנאַרכיות! והראש שלנו, מר טאַלר, הוא, לדאבון-הלב – מחויבים אנו להודות על האמת – אַנאַרכיסט!

ליברמאן: אבל, ריבונו של עולם, עד מתי נתווכח? הלא צריך לפתוח את האסיפה…

יעקובזון: במעמד מי?

ליברמאן (בשמחה של עקשנות ונצחון): במותב תלתא! וכי לא כך?

טאלר: את ענין סרטן נמחק מסדר היום.

יעקובזון וליברמאן (יחדיו): איך אפשר?!

טאלר: ראשית, אין עת כבר, נכבדי; שנית – על דבר המכונות שיכניס סרטן אין דבר ידוע עוד ואין אפשרות לחבול שום תחבולות… מי מכם דיבר עם שטקטורוב? צריך היה להתייעץ אתו… ואפילו אם יכניס, נאמר, מכונה אחת – אין השד נורא כל-כך: הן הוא, כפי ששמעתי, ניגש להוציא גם את “השבועון של סרטן” – ותהא עבודה. וחוץ מזה, נכבדי, – בינינו לבין עצמנו – למה נכחד? האומנם, מדמים אתם, אפשר להילחם בהכנסת מכונות חדשות? עברו הימים, שבהם היו משברים את מכשירי הפרודוקציה המשוכללים; עם פרוגרס התעשיה אי-אפשר להילחם… בקיצור, צריכים אנו עוד לחכות ולראות, איך יפול דבר. הלאה: מה שנוגע להרעת המצב – גם בזה עדיין אין לדון… רואים אתם, חה-חה, בנוגע לענין המסדר החדש – בזה מוכרחים אנו להוציא החלטה מיד, בלי איחור. לא כך? בפרינציפּ, אמנם, חה-חה, איני יכול להיות נגדו, אם יאבה להיכנס לחבורתנו, וכאשר אמרתי, שמהאגודה האנגלית אין אנו יכולים ללמוד: אין אנו “טרוסט”, אין אנו “סינדיקאט”… העיקר, נכבדי, נקודת הכובד בנידון זה הוא זה, שבזה, שהכניס סרטן לבית-דפוסו פועל שלא מן האגודה, נתן לנו אות למלחמה – ולמלחמה הננו נכונים תמיד. אנחנו…

ליברמאן (מפסיק): הראיתם, אני אמרתי שיבוא… הנה המסדר החדש…

מנוחין נכנס ויושב מן הצד בשתיקה. השעון משמיע את השעה התשיעית. רגעים עוברים. נכנסים, אחד-אחד, עוד פועלים מבית-הדפוס של סרטן. שטקטורוב איננו. באים לאחרונה גם “מנין” של פועלים מבתי-דפוס אחרים. עומדים כעדרים-עדרים קטנים. מבית-המרזח של סמית הקרוב מביאים כוסות שיכר. נוצצים הצוארונות הלבנים הזקופים שעל גב צאן-האדם השבּתי. חצי השעה העשירית. האסיפה נפתחת. מנוחין יושב… אצא לי, בכל זאת, החוצה!

מגילה י

צער בעלי חיים, צער בעלי חיים! דוקא עכשיו, בשעה שליברמאן זה הוא במדרגה היותר חמימה של אהבתו; בשעה שכל חשבונותיו “היסכון הוא לה ואם תסכון היא לו” כאילו בטלים, נמוגים; בשעה שגם על “מה יהיה אחר-כך? התוכל אשה כמוה להיות נאמנה לו?” אינו רוצה לחשוב, “הואיל והוא אוהב אותה, אוהב, אוהב בכל משמעת המלה הזאת, אינו יכול להביט עליה במנוחה… לא שהוא חומד אותה… דבר נפלא… תשוקה בהמית אין בו אליה… אלא”… וכו' וכו'; בקיצור, בשעה ש“אבד ראשו” והוציא אפילו מקצת פרוטותיו אשר לו בהקולוניאל-בּאַנק והתחיל מדקדק במלבושיו ביותר, והתחיל חושב על טיול עמה כעל משאת נפש יחידה, והתחיל רץ אחריה אל התיאטרון, והתחיל מחליט בלבו החלטה גמורה לשפוך לפניה את לבבו במכתב, רק במכתב – דוקא בעונה זו ובקנה אחד עלה הצורך להכריז שביתה בבית הדפוס של סרטן, שביתה, אשר אחריתה מי ישורנה! החלטת הדבר תצא אל הפועל בהאסיפה שבליל שבת הבאה, ואפשר עוד קודם ע"י “מיטינג אכסטראורדינארי”. לא טוב איפוא…

וכאן – שטקטורוב, שטקטורוב זה, שאשת טאַלר, אמנם, התחילה “לשם קוריוז” ללמדו: “דייטש”, האלפא-ביתא היהודית, דקדוק שפת אנגלית ושאר דברים הנחוצים לגר, כמו ששמעיה הבעל מתלוצץ בענגו. ליברמאן לא התאפק והביע לו לטאַלר הבעל חששו הכפול על לימוד יהודית זה (“דייטש לא דייטש; קצת דייטש הן שטקטורוב יודע עוד מימי מגוריו בברן; ולמה לו דייטש בכלל”?). והרי תרתי שמע מינה. שמע מינה, ראשית, שנכונה בפי השמועה, כי שטקוטורוב רוצה להיות לאופריטור במכונת הסידור היהודית.. ושנית… שנית… מי יוכל להגיד… חוה… חוה בת העיירה הליטאית – אינה “בריה גדולה” ברוסית… אנגלית אינם יודעים שניהם… ולפיכך… לשם התקרבות… חוה… ולשטקטורוב הלא כבר יש ארוסה בעיר… ואולי לא אחת…

טאַלר ישב והגיה את ספר-התקנות החדש של אגודת החייטים; “דיוּס, פֵי, מָני, דיוּס, פֵי מָני”… כששמע שם שטקטורוב-חוה, הרים עיני הטרכוֹמה שלו והעיר:

– אחותי?..

נסתתמו טענותיו של ליברמאן. אולי נשמע לו בקולו של שמעיה טאַלר הצלצול: אחותי – ולא אשתי, הרי אז “אוֹללרייט”… אין אני אפוטרופוס לאחותי… תבחר את מי שתבחר… הן אנו איננו יראים מפני ה“גויים”…

וגם ממנוחין אין ליברמאַן הטוב שבע רצון. האגודה לא קיבלה אותו, את מנוחין, ופסקה פסק גמור, שאסור לו לעבוד בבית הדפוס – והוא אינו שומע לקולה ועובד! ממנוחין לא פילל כזאת. אמנם, הוא, ליברמאן בעצמו, היה בכל תוקף בעד זה שיקבלוהו, אבל מכיון שדעתו היתה דעה אחת, דעת יחיד, נגד קול אחד של הכל, ודעת הרבים החליטה: לא – צריך להיות לא, שהרי אם לא כן – אין לדבר סוף! אומרים, כי הוא, מנוחין, הוא גם השליח לדבר עבירה: ללימוד הסידור במכונה, וראיה לדבר, שהוא מניח את מלאכתו שעה אחת מקודם לכל. לאיזו תכלית? אבל בזה קשה לו לליברמאן להאמין. מנוחין אינו מוכשר לגנוב דעת הבריות, ואלמלי היה עושה כזאת – לא היה מסתיר דבר. הן רואים, שאדם זה אינו דומה לכל, שאדם זה הוא יחיד בתבל. אבל גם אם רעה זו לא יעשה, ואי-אפשר שיעשנה – נפלא הוא, איך אינו נזור גם מחברתה: איך אינו בטל ממלאכתו לאחר דברי בית-דין? אמנם, שום איש אינו חפץ למות ברעב – אבל אם כן, מה הוא ההבדל בין מנוחין ובין אחר? מנוחין צריך היה להיות מנוחין, והוא לא הא… לא נחת בליברמאן. – – –

מגילה יא

לפני שנים רבות היה הדבר. אֶכּסטרן הייתי אז ומורה מתנדב היה לי, ג"כ מיוצאי בית-המדרש, תלמיד המחלקה האחרונה של בית-ספר גבוה, אדם מיוחד, נפשיי… נזיר היה בחייו, אבל טוהר געגועיו של האיש הזה ימים רבים-רבים היה: למצוא אשה צעירה אשר תדבק נפשו אחריה. ברעיון זה שבמסתרי נפשו היה סובב נשפים בגנים, ברחובות ובאודיטוריות שונות. בדרך של חיפוש היה שואף להתוודע לכל עלמה. ימים עברו – והאשה לא באה. מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אני הייתי מבאי מעונו. פעם מצאתי אצלו נערה קטנה ורכה, כבת שמונה-עשרה, אשר באה לעיר הבירה מעיר מולדתו שבפרובינציה להשתלם בלימודים. לב האיש הלך שבי אחריה מן היום הראשון. ממחרת ידעה זאת גם הנערה – ותשמח. ואולם עוד טרם יגיד הדבר לנערה, עוד באותו הלילה שלאחר יום התוודעותו, הקיץ באשמורה התיכונה ויחש כאב בכל חוט-שדרתו. הכאב לא היה פתאומי, – בשורתו הקדומה היתה בשכבר הימים – אבל הרגשתו באופן חד היתה פתאומית. אושר האהבה של העת הראשונה כיסה, אמנם, על הכאב-הגנב לימים מספר, אבל גרש לא גרשוֹ וכלה לא עשה בו. הכאב הגיח מן המחתרת, חדר עד התמצית, ירד וניקר. הרופאים לא אמרו נואש – אך ללא הועיל. הגיעו לו אז ימי תקוה ויאוש, ימי מתלאה ובעתה. לה לא הרהיב-עוז לגלות הכל, אך אנכי האחד ידעתי. לאחרונה השאיר להקטנה והרכה רק פתקה קטנה: “סלחי לעץ רקוב”. אולם פניו האילמים, האפורים, כשמצאתיהו – הראשון – מוטל דומם על הספה, היו כחולמי חלום. הבעתם היתה: “היאנקו דום… האושר והכאב באו יחדיו ויחלפו יחדיו”…

קור עובר בכל בדי עורי. אותה ההבעה החיה מעל פני איש, ששתה סם-רעל, יען אשר מיאן בהויה מלאתי בוז, התחלתי רואה בימים האלה פני אדם חי העומד ועובד באמונה בבית-דפוסו של סרטן – על-פני אברהם מנוחין.

יום-יום אני נפגש אתו.

הוא בן שלושים ושש, בערך, על עברו אינו מדבר, ורק אגב גררא נודעו לי איזו דברים חיצוניים, כמו, לדוגמה, שהיה שנים אחדות חבר נאמן ל“בּוּנד” שבליטא, אז, “בעוד שעל האורגאניזאציה חופף רוח-קדושה!”, שהיה אחר-כך מארגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית; שהיה בגלות סיביריה שלוש שנים והיה מלקט, מאפס עבודה, צמחים שונים במדבריות וביערות. תורת הצמחים לא למד מעודו, ולקרוא להם בשמות לא ידע, אבל הוא אוהבם, ומאהבה הוא יודע להבחין בהם ולהבדילם. אלבומים שונים, מעשי ידיו, אלבומי פרחים שונים וגידולי קרקע שונים שמורים אתו באמתחתו.

אגב, את טאַלר ואת אשתו הוא יודע מרוסיה. יש להם אפילו איזו זכרונות משותפים. הוא ידע גם את אחיו הבכור של שמעיה טאַלר, אדם מצוין מאד, אשר מת לעיניו ממחלת השחפת בסיביריה. המנוח היה קשור בחיה-רחל, אשתו של טאַלר, בבתוליה, – יתומה מאב ומאם היתה – אבל היא אהבה אדם אחר… גם את שטקטורוב נפגש בעת ההיא, כמדומה. אבל הם כולם אינם מכירים אותו כאן, עכשיו – ונוח לו זה. אוהב הוא להיות רואה ואינו נראה. הסביבה ה“אינטליגנטית”, בכלל, אינה חביבה עליו ביותר.

– האינטליגנציה, האינטליגנציה… – גיחך – בכלל.. לאו דוקא שלנו… שוכני בתי הקהוה… אנשי אמרים פרופיסיונאַליים… דברני קריה… רודפי מבטאים מלוטשים… כך הוא הדבר, כך.

הזכרתי לו את שאר מכרינו. כמה ממהר הוא לתפוס טיבו של כל אחד ואחד!

וכעבור עוד רגעים הגיעה שיחתנו המרוסקה, שרובה הפסקות ושתיקות, גם עד הרוח ה“חדש” שבדור-האינטליגנציה החדש שלנו ברוסיה ובשאר מרכזים עבריים, כפי שאנו למדים כאן מפי השמועה העוברת: שלילת כל עול; אפיקורסות, שפירושה אפילו לא שלוה, אלא – הנאה.

אברהם הפשיל את עיניו, כשואל: מפני מה אני נוגע בתוכן זה ולא בהשלג דאשתקד? אחר-כך אמר:

– הרוח החדש… הרוח… מוץ לפני רוח…

ושתק. אבל בהמשך הנשף הוסיף עוד אמרים מרוצצים בנידון זה.

…אשר האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכּל לב אחד ומידת חיים אחת. כל איש ואיש, בין אם מזימתו תשכון עמו ובין אם אין כל מזימה לו, חי הוא כפי יכלתו – יחיה כפי יכלתו! כך הוא הדבר. שלות האני הפרטי והנאת האני הפרטי – מה יש צדק ואמת מזה, אם רק יש יכולת גמורה לזה? אבל… הוא הדבר: שלוה… הנאה… מצינו, שמימי עולם ועד עכשיו היתה היכולת הזאת רק אצל הפחותים שבבני-אדם, אצל הקהים, האכזרים, הרפים, התלויים בעזר אחרים… המעולים, האיתנים, חפשי הגוף והנפש, בעלי המופת – דוקא הם אינם יכולים. אני מזכיר לו את הרוחות החדשות המנשבות, את התורה ה“חדשה”, הקוראת: חיים! חיים! – אבל זו שוב אינה אלא תורה, תורה בפי אנשים, שכל מהותם, לרוב, מתנגדת לה…

ושוב פעם אחת, שמעתי מפיו דבר מעין זה:

– יש כּיעור בעולם, יש. ואיזהו בן-האינטליגנט המכוער ביותר? זה שכוחו לא כוח והקרקע שתחת רגליו לא קרקע, ועם זה הוא – במימרות ידועות – כאילו משתחרר, כביכול, מפסימיותו, מחולשתו, להיות דומה לאחרים, לבלי להיות עוד איש-הפינה… מתועב הוא זה, שאינו יכול “לחיות” ומתחפש, שיכול הוא, אוי, כביכול, כמה עוד יכול הוא… ראשית דבר: הנאמנות אל עצמו! זה שאינו יכול לחיות, זה שאינו דומה לאחרים, יהא אפילו מחולשה – אל יצא מעורו להיות בר-הכי, להיות “דומה”, ואם הוא עושה כן – הקומיזם מתגבר ביותר. הפּסימיסט המתחפש ללא זה – מגוחך הוא ביותר; הפּסימיסט המכיר בעצמו מהו – אינו מגוחך. אחרת הוא, אם יש כוח באדם להיות באמת מעבר לפּסימיות, אבל למי יש כוח זה? אם אפשר עוד להעלות על הספקנות הזולה, השכלית – מי זה אשר ישבר את עול ההסתר, יחלץ מסבלון הקיום, ישתחרר מתעתועי-, תעלולי- ונפתולי-החיים? בכל אופן, לא הרגיליות והבאַנאַליות, החיים כמו שהכל חיים, מובילה אל איזה מעבר. אם דרכים ומסילות, אזי, בכל אופן, אחרות, מסילות לגמרי אחרות, צריכות להיות אל המעבר. הדבר פשוט, למצער, בשבילו.

* * *

מגילה יב: שלהי שבט.

עכשיו נתאמתה השמועה. בראשית אייר כבר תהיה מכונת הסידור בבית-הדפוס – ואוכל יכָּרת מפה. ה“מֶנֶג’ר” גילה את הדבר לתכליתו, הוברר מפיו ג"כ, כי לא מנוחין הוא המתלמד להיות “אופרֵיטור”, אלא אדם אחד מן החוץ. היו אסיפות ספציאליות. מנוחין לא בא, למרות מה שמרת טאַלר הביעה את רצונה לראותו בביתה: היא שמעה הרבה על אודותיו וגם שמו לא מוזר לה. החליטו לקדם פני הרעה בשליחת דלגאציה להאדון סרטן, שיתחייב בכתב להודיע שלושה חדשים מקודם לפועליו – אם ירצה באיזה זמן לפטרם – ולשלם בעד כל העת הזאת, בעד ג' ירחים שלמים, ואם לאו – יכריזו שביתה מיד ויגרמו לו נזקין. –

הלאה, איפוא, שעמום וריקנות מרחובנו! הלאה חולין ויום אחד הדומה לרעהו! ריח של שביתה וענין מסביב.

מגילה יג: נכנס אדר. יד ישראל רוממה.

בשעה שחיה-רחל מלמדת את שטקטורוב “דייטש”, ובכלל, בכל שעה שהיא יושבת אתו, מתבלט ההבדל הגדול שבין עיני ישראל לעיני אומות העולם: עיני חיה-רחל גדולות, פקוחות, אלא שהיא מקטינתם בקריצתה, בצמצומה ובכל להטיה אשר היא עושה בהן; עיני שטקטורוב, להפך, אינן אלא שני נקבים קטנים, שני חלולים זעירים, שני סדקים קצרים, אלא שלרגעים הוא משתדל לפתחם, להרחיבם – ולהביט ברוָחה.

ו“דבר נפלא הוא, הלא?” – אומַר, כמו שליברמאן אומר: פיודור שטקטורוב אינו איש-דברים, הוא אולי אינו גם איש-מעשה ביותר, אבל מה שנחוץ לו הוא מוציא אל הפועל באופן אלמנטארי, טבעי. בכל אופן, בכוח הדיבור לא חונן – לכולא עלמא. נוסף לזה הוא אדוק כל-כך בהמלה “פּוֹמילוּיטיֶה”, שהוא מתבל בה כל משפט ומשפט, עד שאינו יכול לספר כהוגן – דבר דבור על אפניו – אף הענין היותר קטן והיותר פשוט. ואף על פי כן – מה גדול כוח ההתהדרות לפני בתולה! בפני חוה סיפר אתמול בקולו הדומה לנקישות של גרזן רומאן שלם מעברו. הרומאן הזה עניין אותי גם מצד אחר, מצד יתר הנפשות העושות בו.

שטקטורוב הוא יליד מוסקבה, אבל אז, בעת ההיא, בסוף שנות התשעים למאה שעברה, בעת שנפסקו הירחונים “המלה החדשה” ו“החיים”, והמרכסיזם השולט גרף גם אותו בזרמו, נגזרה עליו מטעם הפוליציה לעזוב את עיר מולדתו, ואז בא לעיר הפלך מ., ששם היו לו קרובים, סוחרים אמידים, מצד אמו, אשר היו בעזרתו. הוא נתקבל בתור תלמיד לבית-הספר הטכני אשר בעיר, אבל דעותיו המתקדמות לא נתנו לו מנוחה, ובמהרה התוודע שם אל ראש הסוציאליסטים היהודים – של ה“בונד”. ראש הסוציאליסטים היה שם המורה הפרטי, אחיה המנוח של חוה, יזכר לטוב. היא, חוה בעצמה, היתה אז בוודאי עוד ילדה, משחקת בקליות, והוא, שטקטורוב, אינה זוכרה מן הימים ההם, וגם אותו מר טאלר, יזָכר לטוב, אין הוא זוכר היטב. אחיו מר טאלר אשר פה נבדל מאותו מר טאלר בהרבה דברים. פּוֹמילוּיטיֶהֱ ! בקיצור, הוא שטקטורוב, הנהו איש הולך ישר בכל, לא יחת מפני כל, והקונספיראציה תועבת נפשו. הוא, מותר לומר, היה המרכסיסט היחידי בכל עיר-הפלך מ. נוּ, מהרה נודע גם לפוליציה המקומית ממנו. קרוביו העשירים הוכיחוהו על דרכו, אבל הוא לא שמע אליהם, חירפם, גידפם, עד כי, לאחרונה, לא היה לו עוד מקום ללון, ויוכרח להיסתר בהחדר הקונספיראטיבי של האורגניזאציה המקומית. מר טאלר המנוח, אמנם, לא היה רצוי לזה – הוא, יזכר לטוב, היה בונדיסט קנאי וישטום את המארכסיסטים הרוסים באופן איום – אבל היה שם עוד חבר שני לו, יהודי הגון, לא “אִיז נאַסיך” כלל, לא “משלנו”, לא “וֵי-וֵי” – והוא היה על צדו של שטקטורוב. בחדר הקונספיראטיבי היו שני הקטוגראפים, תיבת אותיות יהודיות, תיבת אותיות רוסיות, ומכונת דפוס קטנה – עושר שלם. אותו החבר השני, לא טאלר, – שד משחת! כוח זכרונו שלו, של שטקטורוב, לא חזק וגם את שמו של אותו האיש שכח לחלוטין! – היה יושב שם כל היום ועובד עבודת האורגניזאציה של כל הגליל, ובלילה היה סוגר את החדר על מסגר. בכדי שלא להאריך – שטקטורוב לן שם לילות אחדים ונאסר. לא נעים! החלה דרישה וחקירה. הוא, שטקטורוב, התנהג, כמובן, כראוי, באופן נפלא, לא קרא בשם איש, אבל מה יהא בסופו? אבד!… אולם, כפי שנודע לו בסוף, לא נחו גם חבריו וחשו לרוחתו, לישועתו. מר טאלר, כאמור, היה פאנאטיקן קפדני, והוא, אמנם, טען, כי אין לסכן נפשות-חברים בשביל בן מפלגה אחרת – והוא שטקטורוב, הלא אינו “בונדיסט”, אלא מארכסיסט רוסי – פּוֹמילוּיטיֶה – ומה אפשר לעשות? אולם גם בזה ניצחהו חברו, אותו חבר, והוחלט: להצילו, להציל את שטקטורוב… כאמור, היה פלוני בן-חיל… היכן יכול הוא להימצא עכשיו? ודאי נפל בין חללי הריבולוציה… רבים חללים נפלו… בקיצור, “את המעשיה מספרים בזמן מועט, אבל לא בזמן מועט יֵעשה הדבר”. פעם אחת באה פקודה להעביר אותו, את שטקטורוב מתפיסה לתפיסה, אך ההעברה צריכה היתה לצאת אל הפועל בערב, ובינתים הכניסוהו אל חיל-המשמר – וישב שם. פתאום ניגש נער אחד בלתי-ידוע לו אל איש-הצבא ושואל: “האסור שטקטורוב כאן?” – “כאן!” – “ימסור-נא לו הגלוסקה הזאת ודג-המלוח הזה”. איש-הצבא היה אדם טוב ומסר לו את המנחה. התנאים, תנאי המאסר, לא היו אז כל-כך קשים ומלאים חשד כמן עתה, בימים האלה: עתה לא מוסרים, אבל אז מסרו. “אנשים טובים הם היהודים, – דיברו אנשי –הצבא ביניהם לבין עצמם – לא רק לבני בריתם הם מעניקים כל טוב, כי אם גם לנכרים”. אדהכי, והוא, שטקטורוב, שם את הדבר אל לבו. קדירת מוחו עבדה! נפנה לצד אחר, מקום אין רואים, בצע את הפת ולא מצא מאומה; חצה את הדג – א-הה, יש פתקה רטנה: “היה נכון! מירַבּוֹ”. זו היתה הפארוֹלה, כלומר… הוא הבין את זה מיד. חוה לא היתה מבינה, היא אומרת? הוא הדבר; אבל הוא הבין מיד. יותר כבר לא היה צריך. הוא, שטקטורוב, בשעת הסכנה, הנהו עז כנמר. נו, טוב. בנשף מונו עליו שני אנשי-צבא עם קשתות בידיהם להובילהו אל התפיסה האחרת. היה ליל-חושך והרחובות היו ריקים מאדם. הרחובות היו כמעט בקצה העיר. והנה… עודנו הולך מוּבל בין אנשי-הצבא, והנה מרחוק אנשים מסתובבים… אחד עובר על פניהם ושואל: “מי הוא ההולך?” זה היה טכסיס גרוע… החיילים הריחו בזה תיכף ריח רע, נמלאו חשד ועברו מן המדרכה אל אמצע הרחוב… אולם כעבור עוד דק אחד, עובר יצור שני לנגדם וקורא: “מירבּוֹ”. “איזה שד!” – קרא הראש מאנשי-הצבא, אבל הוא, שטקטורוב, הבין, כי באה עתו, ויתחמק פתאום מתוך שומריו וירץ. לירות לא היתה להם רשות, כי על כן בתוך העיר היה הדבר, ויחלו לצעוק. אז ניגשו אליהם – כך סיפרו לו אח"כ – ארבעה אנשים מוכנים מתוך האורגניזאציה, אשר עמדו עד אז בקרן הרחוב, ויבריקו לנגד עיני החיילים במאכלות לטושות, וירפו ידי אנשי-הצבא, וידומו. ואותו, את שטקטורוב, חטף איש חזק אחד תחת אצילי ידיו, החליף עליו את הכובע דרך ריצה, בכדי לשנותו במה שאפשר (כובע של בית-הספר הטכני היה עליו, ומצילו שם עליו כובעו הוא, כובע חם מעורות כבשים), וירץ עמו כחצי שעה דרך גנים וחצרות עד בואם אל בית טאלר. כבואם החדרה – רק נר של חלב קטן דלק שם – שטפה הזיעה משניהם כמסוסים אשר בחיל-הפרשים בשעת מלחמה, אבל הם היו ניצולים, הם היו מאושרים. פּוֹמילוּיטיֶה! הצלחה כזו ועוז כזה, אבל, נוּ, בן-חיל היה גם גואלו ומצילו – אין מה לדבר. כעבור רגע נעלם, כי עוד רבות היה לו לעשות בלילה ההוא (האורגניזאציה הוציאה פרוקלמאציה לכבוד המאורע ההוא וכל העיר היתה ממחרת כמרקחה: היהודים הצילו אחד משלהם, חה-חה-חה-חה!), אבל לפני יציאתו של אותו החרוץ היתה סצינה מעניינת, סנטימנטאלית: הפודה-ומציל – אשר הוא-הוא שסידר את כל הדבר! – וטאלר התנפלו איש על צואר רעהו וישקו זה לזה חליפות. איום!… ממחרת שב הוא, שטקטורוב, באופן קונספיראטיבי למוסקבה. ולאחר כך – – –

– נוּ, די, פֶדיה! – הפסיקתו שועמתו לאחרונה – ידעתי כי הנך גיבור! השאר תספר לי בדרך, גיבורי! נצאה לשוח קצת. הולך אתה?…

מגילה יד: תענית אסתר.

אין לך דבר שאין לו שעה. עכשיו הגיעה שעתו של בית-המזון של מיאסה מכניס-אורח, או ה“קוֹמוּנקה”, כמו שהוא נקרא כאן ברבים, על שם שאין בו הרחבה, רווח (מיאסה היה גורס: “רווח” תרתי משמע), הידור, גיהוץ, משרתים לבושים מחלצות, נקיון חיצוני ורפש פנימי ושאר דברים הנוהגים בריסטוראציות שבעולם הגדול, אלא הרפש שבכאן פנימי וחיצוני הוא בחדה מחתא, וקבצנים מכל המינים יושבים בו וכובעיהם בראשיהם ונהנים ע“י שירות עצמם מפנכה מלאה תבשיל גריסין בחצי הפּני, ולרוב בהקפה. אמנם, אפשר להשיג מן ה”בּוּפט" ע“י מיאסה עצמו גם בשר, גם פרפראות, גם שיכר, גם תה, גם קהוה, אבל בדברים כמו אלה בעל-הבית אינו נוהג בשירותו מנהג פונדקאי או אופי של בית-קהוה, כי אם לא יותר ממעשה-עזרה, עזרת אח לאח. Dame du comptoir אינה יושבת הכא בתור רואת חשבונותיו או ממונה על כספיו של מיאסה, ובמקומה יושב אצל הפתח או מעבר ל”בופט" הוא בעצמו, העצל, הכפוף, המרושל, הנאלח, מי שהיה כבר עובד-אדמה בארגנטינה ונגר בפילדלפיה, וזה כשלוש שנים פונדקאי בלונדון, ושמיום שמתה עליו ילדתו היחידה הקטנה תקפתהו מחלת פּוֹדגרה, ואין הוא אלא שבר כלי חרס. בחדר-הכירים עובדת אשתו החולנית והרגזנית כחמור, ובחדר-האורחים יושב הוא, ונותן בהקפה, וקורא למבקרים בשמם, ומחניף להם, ומתלוצץ עמהם, ומקלל קללה נמרצה את אלה, שבצר להם אכלו אצלו, ועכשיו, כשהוטב מצבם, נעשו “פריצים” ועזבוהו, או את אלה, שאינם משלמים לו את חובותיהם, ועל הכל – דורש ארוכות וקצרות, כשעיניו מתרוצצות בחוריהן.

– כמים לדג מלוח כן שביתה למיאסה הפונדקאי. מי היה בא הלום ביום שמתעַנִין בו? ועתה מלא כל הבית כבוד אורחי היקרים. מי חסר כאן? אפילו ר' ליבוש פה. מר' ליבוש אי-אפשר לדרוש, שיטעם דבר-מה כאחרים, – הוא מתענה – אבל הוא כאן. הכל כאן. אדרבא, התייעצו, התייעצו – ומלקו את ראשו של מוצץ-הדם. תחי השביתה אצל סרטן! יחיו השובתים, יחיו ויאכלו אצל מיאסה. אין דבר, מיאסה יקיף. תחי הדלגאציה, אשר לא נתקבלה! הידד, הדלגאציה!

וה“דלגאציה” היא ג“כ כאן, וחבריה: אחד, יהודי בן ארבעים, מסולסל-פיאות, שחור-זקן, עדין-פנים ורפה-כוח, שמרוב חולשתו אין הוא מסדר מעומד, כרגיל, אלא בישיבה על גב כסא רם, והשני, ר' ליבוש הזקן, הנזכר לעיל, שׂב אדום כבן ששים וחמש, חצי-חרש, אבל מהיר בתנועותיו וחלים בגופו, הדומה למכתש, – חזיון בלתי רגיל כלל בעבודת מסדרי האותיות – איש ריב ומדון, טרחן גדול וממצמץ תמיד בעיניו, כאילו תוהה הוא על המקום שהוא נמצא בו: באיזה אופן הוא נמצא בו?… ר' ליבוש הוא יליד וארשה אשר בפולניה, וארבעים ושמונה שנים רצופות עבד עבודת הדפוס, ביחוד מהיר הוא בסידור אותיות של רש”י, ואצבעותיו וכפות-ידיו רגילות כל-כך בהדי חתיכות של סידור-אותיות, עד שבלי חציצות ומבלי אשר ישרה אותן מתחילה במים, הוא מרימן ונושאן לכל אשר יחפוץ. בעת המבוכה של העבר הקרוב ירא הוא להישאר ב“עיר ההרגה” ונדד עם יוצאי חלציו ללונדון. הוא שוכן אצלם ולחמו נאמן, אבל להיבטל ממלאכתו אינו רוצה “עד יום מותו אי”ה", אלא שמן בית-הדפוס שבזה אין דעתו נוחה כלל: אין כל סדר! הכל לא כרגיל, הכל לא על מקומו, הכל מהופך… החלונות פתוחים… הקור גדול… והנה האלקטרון… את זה אינו יכול לסבול כלל וכלל!… הוא היה עובד עוד שעתים בכל יום, הוא היה בוחר לעבוד בלי משקפים, ובלבד שתסור ממנו הצרה הזאת – אור האלקטרון…

את המַלאכות הכבודה הזאת שלחו לסרטן אֶט קוֹמפ. בדרישת הפועלים בנוגע למכונת הסידור אשר יביאו – אך היא הושבה ריקם. סרטן כעס. אין הוא פוֹן-פלֶבֶה, כי ישלחו אליו פֶּטיציות. מי אשר דבר לו אליו – יבוא וידבר. איש-איש יכול לבוא ולדבר. הוא בעל הבית ואין הוא חייב לאיש דבר. הראיתם? גם האנגלוֹ-דז’וּאיש אַסוֹסיאֵישון" שולחת דלגאציות למקום שצריך, וגם ה“יוּניוֹן” של קבצנים שולחת דלגאציות. אין הוא מקבל!

אז הוכרזה השביתה. זה שלושה ימים, שה“יומן” אינו יוצא. סרטן רץ כמשוגע מביתו לבית-הדפוס ומבית-הדפוס לבית-המשפט וחוזר חלילה, מבוהל ואבוד-עשתונותיו. אפלבוים המנג’ר חוזר אחרי מפירי שביתה ומוצא, אבל לא עד כדי לסדר את כל העתון. הפועלים השובתים – חצאי-מהות – ממלאים את בית-המזון של מיאסה, שותים תה, מתייעצים על צפונותיהם, משיאים את נושאי העתונים, שאם יצא, באיזה אופן, גליון של פורים, לא יפיצוהו, מעמידים שומרים על פתח בית-הדפוס, לרגל את מוצאו ומובאו, מעמידים פנים נזעמים כמוסרים נפשם על קידוש-השם ונהנים, בעצם, מהפסקת העבודה, מימי הבטלה, מדמי השביתה, שמקבלים לע"ע מקופת האגודה, מן הענין הניתן… טוענים, מתרעמים, שוקקים. הכל מלאים איתערותא. דעת-הקהל, שמיאסה הוא בא-כוחה, שלטת. מי שאין דעתו נוחה אינו מדבר בגילוי-דעת, אלא ברמזים, בגמגום…

פועל א': מה יהיה הסוף?…

פעל ב': רע…

פועל ג ': הימלא את כל דרישותינו?…

פועל ד': בוודאי ימלא…

פועל ה': הלוואי היה ממלא את החצי…

פועל ו': הרבינו לדרוש…

מיאסה: מה?… הרביתם לדרוש? המ… כיצד הרביתם לדרוש? חמש דרישות. – הרבו לדרוש… מה הן הדרישות? הדרישות הן: א) דרישת הדלגאציה, שיודיע שלושה חדשים מראש. ב) שהמסדר החדש יוסר ממקומו לאלתר. ג) שעות-העבודה כמקודם – משמונה עד שבע. ד) התנהגות טובה. ה) השבת נזקי הבטלה. – נוּ, זה הרבה?…

פועל א ': אם נאבד את השביתה – אז יודע אני אשמת מי היתה…

פועל ב ': שומר אחד משלנו הוכה ע"י שוטר…

פועל ג ': מובן, גם השוטרים הם על צדו…

פועל ד ': אבל הראיתם את הפרוקלאמאציה שלנו? טאלר יודע לכתוב: “פרעה מלך מצרים בלונדון”…

פועל ה': אבל אומרים, שסרטן יתבע לדין את האגודה שלנו: אסור לכתוב כן…

פועל ו': גם הם הוציאו פרוקלאמאציה – מעשי ידי קטלנסקי ; מתנצלים על שלא קבלו את הדלגאציה… אמנם במקצת צדקו: לֵידי אחת באוטומוביל המתינה לסרטן על יד השער בשעה שבאו שלנו אליו…

מיאסה: לידי באוטומוביל? תשקע באדמה הלידי עם האוטומוביל גם יחדיו! כשפועלים שולחים דלגאציה מחויב הוא לקבל אותה, ולא להשגיח בלידות…

פועל א': ודאי אהובתו בת-הלורד היתה באוטומוביל…

פועל ב': לא אוטומוביל היה, כי אם מרכבה מרקדה.

פועל ג': ואני אומר: אוטומוביל.

פועל ד': בפרוקלאמאציה שלהם כתוב “אוטומוביל”, אבל מי יודע את האמת…

יעקובזון: עכשיו ידע המשוגע לרוץ ולצעוק: “אני בעל הבית בכאן”…

פועל ה': יד מי על העליונה לא ידוע עוד…

פועל ו': מי יודע אם לא ימָצאו עוד מפירי שביתה…

מיאסה: מה? מפירי שביתה? ואתם כלום אינכם יודעים מה זה עושים למפירי שביתה? הראיתם את הלויה, שהיתה לפני ימים אחדים ברחוב זה? זו היתה הלויה של הֶריס החייט, שקיבל סטירת לחי הגונה בשעת שביתת החייטים הכללית.– “הריס! מה אתה עושה? למה אתה הולך לעבוד?” – שאלתי אותו אז. – “ילדי הקטנים אינם צריכים לרעוב” – הוא עונה לי. נוּ, עתה כבר לא ידאג למו. אל תדאגו להם גם אתם: רעבים הם כראוי… מבינים אתם? סטרוהו פעם אחת, חלה כחצי שנה – ומת. כך עושים למפירי שביתה. ואתם… מה? (מתעשת) המסדר החדש אינו עובד? פה איני רואהו…

יעקובזון: הוא היה עובד מסתמא, אלמלא היה ירא. אבל שטקטורוב אמר, כי יהרוג את כל מי שיהין להפיר השביתה…

ליברמאן (שאינו שמח כל עיקר על כל המעשה): מנוחין אינו ירא את שטקטורוב. הוא אינו עובד מפני שלא איכפת לו לבלי לעבוד ימים אחדים, הלא על כן הוא מפחית מעבודתו שעה אחת בכל יום גם בלאו הכי. אבל הוא אומר בפירוש, מבלי כל יראה, כי סרטן צדק. בעל-הבית שלנו, הוא אומר, אמנם, לא היה צריך להערים ולכסות על זה, שהוא מכניס את מכונת הסידור, אבל בשביתה זו צדק…

יעקובזון: בפני שטקטורוב לא יאמר זאת: מכת לחי היא מחלה מתדבקת… האין זאת מר מיאסה? הראיתם כיצד כיבד את בעל-הדלגאציה שלנו בשובו רועד ואומר, כי הוא ילך לעבוד, כי כאשר אבדנו – אבדנו… עוד מעט וכל שניו היו נושרות מפיו… (בפאתוס מרובה) הכלל, רק בשביל איזו מעילה מצדנו תוכל השביתה ללכת לאיבוד! לדעתי, צריך לפנות לעזרה להאגודה הכללית, האנגלית; אם היא תעמוד על צדנו – אז נצליח.

טאלר (ניגש מתוך חבורה אחרת): ענין סרטן, נכבדי, בשביל אגודתנו היא שאלת החיים והמוות. To-be-or-not-to-be – כמו שאומר האנגלי. או הוא, או אנחנו. הוא מתחיל לתבענו לדין – וזה לא טוב. חבר יעקובזון אומר: נפנה להאגודה האנגלית. אבל עלינו לבלי לשכוח, נכבדי, כי האגודה האנגלית אינה אלא סינדיקאט, ולא אגודת פועלים ריבולוציונית. ולנו – אסור לבצוע: פשרות, קומפּרומיסים – חס ושלום! דא עקא, שקופת אגודתנו ריקה, חברים, ומעתה רק שש פֶּנות ליום יוכל כל אחד מאתנו לקבל דמי שביתה, ובשש פּנות אי-אפשר לחיות, ביחוד מי שהוא בעל משפחה. צריך, איפוא, להתייעץ מה לעשות. צריך לפנות לעזרה להאגודות האחרות, לאגודת החייטים האינטרנציונאלית… צריך לשלוח דלגאציה חדשה… אני ויעקובזון נלך…

פועל א': בוודאי…

פועל ב': כלום יש להרבות בדברים?

פועל ג': שש פנות הרי זה דומה ללא כלום…

פועל ד': קץ לדבר לא היה מזיק…

פועל ה': אומרים, השבועון היה צריך להופיע בשבוע הבא… אז היתה עבודה!…

פועל ו': נשאר רק לשלוח שוב דלגאציה…

ר' ליבוש הזקן (יושב בתענית).

מגילה טו

טועה אני בו, – אמר לי אברהם מנוחין בנוגע לעצמו – אינו רך ואינו מהדואגים לעולם. הדואגים לעולם דואגים לכל העולם ורוצים שהעולם יהיה דוקא כך כמו שהם רוצים, והוא, – אין לפניו אלא מה שהוא רואה עין בעין, ואל השאר לא ישים לב. אינו גם בעל-מוסר, אם כי את המלה “מוסריות” אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני-אדם (“נושאי כל עול ופורקי כל עול – בד בבד ישאו”), ובמעשים טובים, ביחוסים רצויים, הוא, אמנם, רואה את הדבר האחד, שבלעדיו אין דבר כלל… בכלל, למה לי להגדירו, וההגדרה כוזבת, לרוב. אם יודע הוא דבר על עצמו, הוא, אולי, רק שני קוים ובשלילה: שאינו עלה נידף ושאינו אוהב לעמוד באמצע הדרך. טבע של עקשן בעל-כוח לו וגם של מעז-פנים… קצת כוח-רצון, קצת אֶנרגיה… נוּ, באנו לידי קוֹמיזם: דיברנו על עצמנו דיינו… אם כי, מאידך גיסא, בשעה זו אין מה לעשות אחרת… אלך ונלכה למעונו – ונתגולל קצת על המיטה… אינו ירא את הבדידות, אדרבא ואדרבא, אבל מעון מצַעֵר לו…

בעלת מעונו של אברהם מנוחין היא, אמנם, אשה לא נעימה. בוודאי לא הגיעה עוד אפילו לארבעים – וכבר היא כולה קמטים וחנופה. כשאין איש אתו, היא נכנסת לחדרו עם בתה הבוגרת לשפוך את לבה לפניו ולספר לו דברים, שרק “לו לבדו היא יכולה לספר”. מובן, שאילו היה רווק אחר מתגורר שם – גם אז היתה רק לו לבדו יכולה לספר. מנוחין הוא שליט ברוחו ואינו מביע את רגש-התיעוב המתעורר בו על כרחו; ואולי אין רגש כזה מתעורר בו כלל – מי יודע… אסונה של אשה זו הוא, שיש לה בת, והיא חושבת לה לחובת עצמה להציגה לראוה לפני כל נפגש… הבת – נערה אנגלית-יהודית, ריקנית ובטלה, תאותנית, קוקטית ופתיה, ואני ביחוד איני יכול לסבול את סנטרה השמן ואת שערותיה המשוחות… אלמנה היא בעלת מעונו של מנוחין, אוכלת לחם-חסד, לחם קרוביה, והיא אינה נותנת לנו מנוחה בעשרה הקודם, מלפנים, ובמדרגת ההשכלה של בתה… חינוך הבת תופס המקום היותר נכבד בחייה, היא אומרת… צריך היה ללמדה צרפתית ואשכנזית – אויה!… והכניסה למעון אברהם אף היא נעשית בתחבולות שונות. נשף אחד – הבת נכנסת תחילה לפשפש, כביכול, בארון שלהם העומד בחדר, והאם נכנסת אחריה לראות בשלומה – ונשארת… ממחרת – האם נכנסת תחילה לכבד את ה“ג’נטלמן” ב“ערבא טבא”, והבת צועקת מאחורי הכותל: “מוֹדֶר! מוֹדֶר!” – עד שגם היא נכנסת… “בתי, תחיה, אינה יכולה לחיות בלעדי!” – מצטחק הפה המקומט והאומלל…

שילם להם אברהם שכר המעון ומיהרו האם והבת לקנות איזו “מַנטיליה” לבנה, שנתלתה בארון אשר בחדר, והביקורים לראות בשלום ה“מַנטיליה”, ללבשה ולהסירה, לרכס כפתוריה הגדולים, נעשו יותר תכופים. “בתי אינה יצאנית! – קובלת, כביכול, הזקנה האומללה – הרי זו בתולה-זהב… (כלומר: ולכבוד יחשבו לכם ביקוריה בחדרכם…) אינה יכולה לעזוב את אמה לוּ לרגע… אֶספֵשֶלי, נפשה של בתי מרה עליה בימות החורף הזה… אשתקד התגורר כאן תלמיד של קוליג' לרבנים… גם אישי היה אז בחיים, עליו השלום, אבל הוא היה “דילֶר” לעת זקנתו… אתם “ירוקים”, ואינכם יודעים, בוודאי, מה זה דילר? דילר – זה הקונה דברים ישנים… לפנים היינו סוחרים גדולים וגרנו בלידז, אבל חנותנו נשרפה ונשארנו בעירום ובחוסר-כל… ולל, אישי לא היה שבע רצון מהתלמיד שבביתנו… הוא – בעלי, עליו השלום! – היה כבר אז נוטה למות ומשתעל כל הלילות, והם, הבנים הצעירים, היו יושבים עד השעה המאוחרה, לומדים יחדיו, צוחקים, צרפתית היה מלמד אותה, כנהוג בזמן הזה… עינים לי לראות, וראיתי, שאין הסטודנט יכול לחיות בלי בתי אפילו שעה אחת… כשלא היתה בתי יושבת לאכול – לא היה הוא יושב בשום אופן… על שולחני היה סמוך… בבוקר, מיד ליקיצתו משנתו, הוא יוצא בתחתוניו, במחילה… מה שלומה, מה שלומה של בתי?… כשהיו חברים באים אליו מתלמידי הקוליג' והיו באים בדברים עם בתי, לא היה הוא יכול לסבול את זה מקנאה והיה גוער בהם: ‘אלי באתם ולא לבֶטי, לא לבת בעלת מעוני’… הנה עד היכן הגיעו הדברים!… מה יש לדבר – הבנים של עכשיו… וגם בתי אהבה אותו, אהבה – מה יש לכחד… כי כלום פנים כאלה היו לה אז? בריאה היא, ברוך השם, גם עתה, שכולה אין בה, אבל… לא זה… ראשה כואב כמעט תמיד, בחזה יעיק לה ושערותיה נושרות… אה, שערותיה… שתי צמות היו לה… פעמַים היו מסובבות את ראשה… מה אפשר לעשות… היא אינה שוכחת…”אבל, אמא, היא טוענת, אמא, מדוע אינו כותב אפילו, מדוע? הוא עתה באוֹכספוֹרד – מדוע אינו כותב? וכי כך צריך לנהוג אדם ישר?" כמו שאתם רואים אותה"…

– מוֹדר! – גונחת הבת-הקרבן, העומדת על הסף, כשהיא מושיטה צוארה ובעיניה יגון, יגון בלי זוהר כל שהוא, אותו היגון הקודר של משחק-בקוביה, אשר שם את כל רכושו במשחק והכל אבד. החלומות הנעימים על בעל משתכר ארבע ליטראות לשבוע, על “מַנטיליות” בלי סוף, על שתי שפחות, על קנאה מכל צד, על “דרוּרי-לֵין-תיאטרון” – נגוזו, נגוזו. הכל אבד. ביעותי לילה ובוקר ריק לאחריהם…

– מעון לא טוב מחליפין, – אמר לי הוא, אברהם מנוחין – את זה כבר יודע הוא, אבל כאן אי-אפשר… למעונו יש עוד מעלה זו, שבלילות הוא יכול להכניס לתוכו את כל מי שהוא רוצה ואין מוחה בידו… גם הנערה הלזו העומדת על המפתן – מעכבת בדבר… אי-אפשר להשאיר ככה בלי כל סיוע “נערות עומדות על המפתן”.

– אסור?

– לא “אסור”, לא “אינו רשאי”, לא “חייב אדם” – אם המלות אינן מוצאות חן בעיני מחוכמים, שעילעלו בספרי פילוסופיה, או חיברו ספרי פילוסופיה, ונפשם – אבק פורח. אבל כך הוא הדבר, כך. האדם לא נברא ישר במובנם של אותם ריקנים. ויהא “ישר” – בכל אופן, לא חלק. נפש חלקה – טעות היא. אין ההן על צד החלק. לכאורה, הדבר פשוט כל-כך: הזכר צריך לנקבה, הנקבה צריכה לזכר או לכלכל את גויתה בבשר וביין – והחיים מניחים על זה את חותמם, את הסיסמה שלהם: פשטות. אולם טעות היא. כשהיה נער בן חמש-עשרה, בן שש-עשרה, בן שבע-עשרה שנה, ובעיר גדולה, ובסביבה ידועה – נדמה לו גם הדבר לפשוט, לרגיל. בריאותו הטבעית גרמה לזה שלא חלה, למרות אשר הגדיש את הסאה חמש שנים רצופות. אולם פעם לן שם, ב“בית” אחד, ארבעה לילות רצופים, וביום החמישי בבוקר קם ושאל את עצמו: “מה אני עושה?” – ומאז לא דרכו רגליו שוב במקום ההוא. קרוב לעת ההיא נפגש וגם נתקרב לאותו טאלר, ואותו טאלר הכניסו תחת כנפי האושר העליון – ואז נפקחו עיניו לחזות אחרת. לא. לא להוכיח בשער (אין אדם מורה לחברו אפילו במשהו), לא לאחוז בקרני הציווּי-לכּל, לא להסיח דעת, סוף-סוף, מן האסון, שבעומק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך. כך הוא הדבר וכך הוא בעצמו – ואינו צריך להיות אחר. הוא ואותו טאלר היו אז ראשי הצ“ק המקומי. שני גופים – ונשמה אחת. הוטלה אשה קטנה בינותם. עתה הוא – במקרה – רואה לפרקים את האשה הזאת, נפגש עמה אפילו, יודע מה עלה לה, ומבין כי מעיקרא דדינא פירכא. אולם אז היתה כולה טהרה וחן-קודש. כך נדמה. טאלר דבקה נפשו בה, והיא, הקטנה, נמשכה אליו, אל מנוחין. גדול היה הנסיון – ודברי ריבות צמחו בינותם, בין ה”צרים“, ה”מתחרים“, דברי ריבות פחותים, מכאיבים, עוקצים, מלאי עשן קנאה ונקמה, דברי ריבות עולים-מאליהם על כל שאלה מצערה, על כל פרט קטן שבקטנים. אם אמר האחד כך – היה מובן מאליו, שהשני יאמר אחרת. כאב גדול! בינתים, ואותה האשה הקטנה, אשר בתום לבבה המדומה היו בטוחים גם שניהם, סיכסכה, סקרה וציפתה. לא היה מוצא מן הדבר, ומי יודע מה היה סופו… פעם אחת עמדה על הפרק הצלת נפשות. טאלר אמר “לא”, לבלי ללכת ולהציל, אבל גם ה”לא" הזה לא נאמר בטהרה, כי אם רק מפני שבאמרו “הן”, היה על מנוחין להיות מן העולים, וטאלר לא רצה להעמיד את נפש עמיתו-אויבו בסכנה, ושוב בעטיה של אותה האשה: אם מנוחין יעלה ויצליח – בערה הקנאה, ואם יפול בנופלים – מה יהיה אז את לבבה?… לא, לא, לא צריך ללכת… יש בחיים פלצות. אבל עליה נשמתית אחת יִשרה כל עקוב.. הוא, מנוחין, בחום עלומיו, קפץ לתוך ים-הסכנה תחילה, הצליח, ואת המוצל הביא ישר למעונו של טאלר!… רודפים אחרינו – עמי אתה, איפוא, בסכנה! בסכנת נפשות! אח ורע!… וטאלר הבין. הוא לא פילל לכזה – וכל הפרצה האיומה נתמלאה בכהרף-עין. שלמות גמורה, נשגבה, הושגה ברגע אחד. איש נפל על צוארו של אחיו-אויבו – והחדר הכהה והמלא חרדה נתמלא אורה. גופותיהם נפרדו בהכרח, בגזירת הדבר אשר לו עבדו, עוד באותו הלילה – אבל נשמותיהם כבר היו בלתי נפרדות לנצח, בלתי נפרדות… דבוקות לעולם ע"י נשיקת אש אחת… אותה הנשיקה… מי אשר יעמוד על טיבה…

מגילה טז

מציאה מפליאה. האדרת הקרועה, אשר מנוחין היה לבוש בה כל החורף, היא מירושת טאַלר, של אותו טאַלר, של טאַלר המנוח. מחמת החום שבאביב הסירה אברהם מעליו, ושנינו נתכסינו בה בליל זה, שלנתי אצלו. בבוקר, לאחר לכתו לעבודתו, תקעתי שלא במתכוון את רגלי בפרצה אחת שבשולי הבגד – והגדלתיה. אז נפלו לי משם, כפתקאות משמיא, קטעי מכתבים ישנים, מכתבים שלא נגמרו ולא נשלחו לתעודתם, וכולם חתומים בט' רומית. עפ“י המועד המסומן שם נכתבו בסיביריה בשנה האחרונה למותו ובתקופה, שכבר לא היה שייך לשום אורגניזציה. נזכרים שם שמותיהם של שמעיה אחי הכותב, של חוה אחותו וגם של חיה-רחל. הכתב מעוקל, רוסי וקשה לקריאה. אבל זעיר שם אני מוצא גם קטעים אחדים בכתב נקי וביהודית רשומים על דפי ספר יומי. ממעל לאחד, לדוגמה, רשום “מעין הקדמה לצוואתו של נע-ונד רוחני”, והוא מתחיל: “והימים ההם, אברהם בני, באמת אינם רחוקים ממני” – ושם להלן: “ועתה לא באתי, אברהם, לספר לפניך ע”ד השינוי אשר נהיה בי למן העת ההיא, כי על צד האמת אין בני-אדם משתנים בנשמתם, ואין הנפש ניזונית אלא ממה שיש בה מתחילת יצירתה” – מחוק הרבה וכתוב: "…מן הימים ההם נשארו לי רק: אחריות בפני כל ובעד כל – ורחמים… "רחמים… זו המלה… עד כמה לא תרפני… והן בימים ההם העירה בי רק בוז.. “רחמנות”! – הייתי מושך בכתפותי ומשים המשקפים על עיני הכואבות וחוטמי הגבנוני – “חזק הייתי בדעתי ומלות חזקות היו על לשוני. בתוך-תוכי ודאי, שמעולם לא חדל למשול אלוהי החמלה והחנינה, אבל בחיצוניותי, בכל ההתגלמויות של חיי, היו: בדידות, זעף, גאות, בוז לכל אלה החיים של בעלי-בתים ולכל אלה בעלי-הבתים. אם אכזריות היתה מוזרה גם אז לי, בן אברהם, יצחק ויעקב, אם לזו המידה האחת לא היה מקום בהויתי, הנה איזו תקיפות היתה בי, תקיפות, שדנה הכל ברותחים ביני לבין עצמי, תקיפות שנקבה בדינה את ההר, שחרתה אותיות במצחם של בני-אדם: זה בורגני, זה שפל, זה מאמין בהבלים – ולפיכך: פרי מעלליהם יאכלו – “שמע אברהם! אל תיבהל ברוחך ואל תירא ואל תפחד, בני הטוב! אין אני מתכוון, חס ושלום, לאמור לך, שעתה חדלתי מבדידות ונהייתי לנושא תיבת מנגינה (כלום יש כזו בסיביריה?), שעתה עזבוני התקיפות והשנינה, אילו האחיות הטהורות, והכל הושוה בעיני, שעתה חדלתי מזעף, מגאות ומכל אותן המידות המשובחות, המעלות את ההויה – חלילה לי! כל מה שהיה בי אז,הרי יש בי גם עכשיו, ולא עוד אלא שכל מה שיש בי עכשיו היה בי גם אז. כל זמן שהנשמה עדיין בקרבי, כל זמן שאני ממשיך בעל-כורחי את הויתי, יש מקום רק להתגלויות חדשות ולא לבריאת יש מאין… ואני אומר עתה, אמנם, רק לחוות לך ממה שנוסף בי, נוסף ולא נולד, נוסף ע”י מה ששברתי את המשקפיים מעל חוטמי הגבנוני ועיני הדולפות מתוגה… “היא– – – שורות אחדות מטושטשות – ושוב: “וחבל, שאיני יכול להגיד לך, אברהם הכל בנשימה אחת. בשביל שתבין (עד כמה שאפשר בכלל להבין נשמת אחר) את כל מה שאני רוצה להגיד, צריך הייתי להגיד הכל בנשימה אחת, צריך הייתי להסיר את כל החוחים והתיאורים השונים והכסויות שאינן צריכות לגוף. אבל, רחימאי, לא בידינו טובנו, ואין אנו יכולים להביע הכל כרצוננו ובדרך שאנו רוצים. ואתה הקרוב אל לבי, ידוע תדע, שמוכרחים אנו לאחוז, לרוב, בדרך הנוטה לצדדים, ושם בארות-בארות חימר, ויש אשר נשקע שמה בטיט, ואלוהי החמלה, אחי הטוב, יכפר בעדנו, בניו האומללים” – מכאן ואילך קרוע. ולהלן, על הדף שבקצה הפנקס, רשום: “קצת מדברי איש, אשר הלך למנוחות”. הסגנון מבולבל עוד יותר ואֶכסטזה רליגיוזית מחלחלת בו. הרי ההתחלה: “מותי קרוב – עשיתי חשבון-הנפש. כי משיצא אדר – מרבין בשמחה ובחדותא דנשמתא. כך אני גוזר, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח והמוכן ומזומן לקבל תורה מפיו, אני חי וקיים. כי יצא אדר ופטרנו את עצמנו מלומר “ארור המן וברוך מרדכי”, ונעלינו על ראש הצורר גופו, ה”נאַטשאַלניק קראַיה” שלנו, וידי בגתנא ותרש וסריסיו ואחורי היושב בשער המלך מתנגדו, ושכחנו אל כל הענינים והמשא-ומתן והמסירות שלהם, והסרנו מעלינו את בגדי החורף שלנו, על אף הקור הנורא והחזק, וסיימנו את האספות והדרשות וקול הקריאות שבמינסק, ופתחנו בנשיאות ונשיאים – אברהם! אברהם! “בנשיאות ונשיאים וגשם ורוח. יום-יום עולה על חברו, יום-יום שונה בנשיאו, יום-יום צומח וגדל, יום-יום ומקריב את קרבנו שלו. – אברהם, הנני! “ניסן. הללויה! כל הנשמה תהלל יה! ואם אין מפלט מן הגסות שב”יוּרטוֹת” אם אין מנוס מן הזוהמה שבחצרות, אם אין דרך מפני הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מן השוקים (שם שוקים, ופה כפן – הא בהא תליא) – אם אין מחסה ומסתור מפני קולות הימים – הנה פינה שוקטה לה' צבאות, הנה יש כעלות-הבוקר לה' צבאות, והנה יש אנא לה' צבאות… |ואם תמצא לאמור: אין ה ' צבאות – אנא יש…”אנא, כלומר, אני ואברהם ופינתנו הסיבירית וכעלות-הבוקר שלנו וה' צבאות אשר בנו. ואחרי תום נדודי כל הלילות, אחרי כלותנו לראות אל כל שלא ניתן לשום עין לראות, אחרי חוטי ההפסקה הבאים ומלפתים את ממשלת החושך, אז – טרם יבָּקעו עפעפי שחר – יש שאנו מתכנסים לתוך פינתנו על אותה האבן ומחכים לגילוי… “ויודע אני, אני, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח וכו' כנ”ל, שכגון דא בודאי חשוב ורצוי ומקובל ושהויתנו בעלמא הדין בודאי שטובה היא ושאין מדרגה יותר גדולה בעולם הבריאה מתשוקתנו לאצילות ולגילוי ולקרן-אור – "אגב אורחא: על עצמותי תאמרנה, שאנו קרן האור בעולם הזה ושאנו יש, אנו ותשוקתנו לגילוי – "ואני קורא: היגלה! אברהם! אברהם! – ויאמר: הנני. “ויודע אני, שהיום ההוא לא ירחק חוק” – – –

מגילה יז

הכל על מכונו, אבל מראש חודש ניסן ואילך – עתה כבר ב' דחוהמ“פ – הנני גר ביחידות. ליברמאַן הלך מזה, באין רצונו לגור בכפיפה אחת עם טאַלר, ש”מסר ממש את השביתה אל סרטן, בעוד שהקהל הגדול היה על צדנו, והרס בידיו ממש את כל אגודה“. מילא, יעקובזון נשאר נאמן לשיטתו: האגודה האנגלית מצאה, כי סרטן צדק: אי-אפשר לעצור בהתפתחות התעשיה – ולא רצתה לבוא לעזרה, ולפיכך הלך גם הוא, ה”אֶנגלישמן“, ומכר את עצמו לבעל-הבית, ביראו מאימת הדין… אבל טאַלר – טאַלר מאי עבידתיה?!… ליברמאַן הוא עתה בלי עבודה, אוכל, “מן המוכן”, לן אצל מנוחין וכל היום הוא סובב מבית-מקרא-הציונים אל בית-מקרא-האנגלים, ומשם אל שני בתי מקרא של המיסיונרים – לשוב אל בית-מקרא-הציונים. מקווה הוא, בכל זאת להשיג עבודה בקרוב. החיים, בעצם, אינם כל-כך רעים, כמו שיכולים לדמות… גם משפּחת טאַלר תצא בקרוב ממעון זה לצפון-העיר – לסטוק-ניואינגטון. אגודת החייטים מתפתחת וצר לה המקום באולם זה ורוצה היא לשכור”לוקאַל" אחר, שלא יהא עוד שייך לטאלר. לבר-מן-דין בוקעים כבר פה ושם קולות של אי רצון נגד טאַלר בכלל, ש“ביטל אגודת פועלים באיסט-אֵנד ושינה את הפרונט; אין הדבר חסר מעתה, אלא שיהיה לציוניסט אופיציאלי”. ואמנם, בעת האחרונה, כשבאה השליחה הבונדאית מאגודת “המעוררת, סניף ל”בונד“”, אותה שליחה הדומה לצפור שחורה בלי כנפים, לצבור כסף באגודת החייטים האינטרנאציונאלית לטובת ה“זיוּן”, כמימים ימימה, לא נתן לה טאַאלר הפעם לבצע את זממה, ונאם, כי אגודת פועלים באה רק להיטיב את המצב האקונומי, ולא למטרות ריבוליוציוניות. חבל שלא היה מיסטר יעקובזון באותו מעמד!

מגילה יח

סערת הרוחות בין אורחי מיאסה עולה על כל מידה. לא מכונת סידור אחת מכניס סרטן לבית-דפוסו, אלא שתים; אחת בשביל היומן ואחת בשביל השבועון ועבודות ארעיות. ה“אוֹפריטוֹר” של האחת יהיה שטקטורוב, של השנית – יעקובזון. עורך השבועון יהיה – טאַלר. נוראות ונפלאות!

מגילה יט: קיץ, קיץ…

האויר – נוח היה לו, ל כבוד קיץ, להיות קצת יותר פושר, קצת פחות אֵדי, אבל בכלל… בכלל – קשה, אבל לא רע ביותר… כל-כך לא רע, עד שכמעט אין שום חפץ לרשום דברים בספר… לא! אפשר לחיות, אפשר… ודוקא ברחוב נקי ושלו, קרוב לגן-טיול, כאותו שטאַלר מתגורר בו… אידיליה על אידיליה. בקומה התחתונה מתגורר אחד מכלי הקודש היהודים-האנגלים, אב להרבה בנות יפות, אשר הבכירה מהן כבר נישאה בימים האלה לאברך מדופלם מאוקספורד, והוא סמוך על שולחן חותנו; אבי-המשפּחה הלז הוא אדם טוב-לבב ושמח בחלקו, עוסק בחיבור על חמישה חומשי תורה בשם “גיל ורנן”, שקצת כבר נמסרה לדפוס, לגילו ורינונו של ר' ליבוש הזקן, אשר נכספה נפשו וכלתה כל-כך למלאכה באותיות רש“י, וגם לרוחתו-לישועתו של אברהם שלי, אשר, אם לא זה, לא היה יודע מה לעשות: עכשיו הוא מתפרנס מהגהת הספר הזה, ביחד עם הגהת השבועון, שנמסרה לו. בקיצור, טוב מכל צד. הבנות היפות, אמנם, שמעו מאמן, כי אבא ה”רֶבֶרֶנד" משקיע בזה כסף הרבה – ויהי הדבר בעיניהן לחידה מלאתי-צער… להשקיע “מָני” בדבר בלתי מובן כזה, בעוד שהצרכים האחרים רבים כל-כך… אבל צערן הוא עד ארגיעה: סוף-סוף יש אמונה בלבן, שאבא ה“רברנד” לא יעשה לעולם דבר שלא יביא פירות… עד כאן קומה תחתונה. למעלה מתגורר האדון טאַלר, עורך השבועון של סרטן – הוא וחיה-רחל אשתו. חוה נשארה לגור במזרח אצל אחת מרעותיה, כי רחוקה סטוֹק-ניוּאינגטון מבית-הדפוס, והיא עושה שם במלאכת קיפול העתונים מן הבוקר עד הערב. הצרכים במקום החדש מרובים, ההונורר של עריכת השבועון לע“ע מועט – ואי-אפשר לוותר על עבודתה של האחות-הגיסה. בכלל, בלונדון אין הולכי בטל. עלמה כזו צריכה להשתכר לפרנסתה. פרוטה לפרוטה מצטרפת. ביחוד עתה ב”קורס החדש“, במקום החדש… מתרחשות, אמנם, אי-נעימויות שונות, אי-ההרגל שבמקום, ובחצר – איזה בית-מדרש הומה, אבל בכלל – ברוך שפטרנו מאיסט-אֶנד! שם הבריות כל-כך מטרידים, באים, ממלאים את הבית… מה מתוק לחיות לבדד ולקבל רק מבקרים מובחרים מעת לעת!.. את ה”לֵין" שבוונטווֹרת-סטריט אין לה לחיה-רחל מעתה שום מגע-ומשא, מלבד מה שהיא שולחת לשם את השפחה לקנות צרכי אוכל. אז היא מלווה אותה עד המעלות ברצינות ובדאגה רבה ואומרת: “לוק היר… הביטי הנה… את הבשר תקני שם, במקולין הראשונים וב”קוֹרנר" תמצאי כרפס ותקני.. אבל הכרפס צריך שיהא דק… התביני? חיה-רחל ממוללת באצבעותיה ומסבירה את דקות-הכרפס כבעלת-בית זקנה. ענין ארוחת-הצהרים בשביל זה, שיבוא בעוד שעות אחדות מן הרידאקציה, הוא, כנראה, הרבה יותר חשוב מהמחלוקת עם “איסקרה” לפני רבות בשנים. – ובחדרו הישן של מנוחין – קולוניה “רוסית” שלמה: הוא, ליברמאַן, אנכי, אחרים… בעלת-ביתו הבלתי נעימה אינה מקפידה על זה: אוהבת היא, שהמון גברים יסתובבו לא הרחק מבתה… ואם גברים עניים – הרוסים הכל יכולים… אנשים משונים… היום עניים, ומחר – מי יודע… לכולנו הרבה פנאי – ואברהם אבינו (כך אנו קוראין לו) אוהב לחיות ויודע לחיות. הוא אומר: – לפני עת מועטה דיברנו, כמדומה, על ההנאה. בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג. אנכי, למשל, מתענג בתקופה זו על כוחי, על בריאותי. לפעמים, כשאני יוצא החוצה, והשמש מאירה, אני מרים מאלי את ידי באויר. מתענג אני על כוחן, על החיים שבהן – על השלמות שבי. והחוצה אנו יוצאים כולנו לעתים קרובות מאד. יציאות טיולים ארוכים על חוף טמזה הנהר. מה לנו ולאנגלים? את הלחם אנו קונים בהמון, בחדוה, ברוב ענין. מים חמים ולחם לרוב. סיבובים עליזים בחדר חלוצי נעלים, יחפים. מ“גיל ורנן” אנו ניזונים. נמשכים החיים. חה-חה… לעזאזל הכתיבה!

מגילה כ

כשמנוחין יוצא לעבודת הגהתו, יש שאני מעלעל באלבומי הצמחים שלו. נפלא הדבר, מהיכן ירק זה יונק וחי… – גידולי קרקע כשהם לעצמם הוא חובב, – אמר לי אמש בקולו הצלול, הנמוך, העמוק והשוקט, בשבתנו באכסדרת הבית לאחר חצות הלילה – יכול הוא לומר: מאד חובב. צמחים, דשאים נאים, אביב, קיץ – זה הלא הכל, שהחיים יכולים לתת. החיים מוגבלים בהיקפם ומוגבלים ביכלתם. אין לדרוש מהם דברים אחרים, אושר אחר; אין לדרוש מהם יותר ממה שהם יכולים לתת. כך הוא הדבר, כך. בדרישות גדולות אפשר לבוא אל האדם, אל עצמו. וכאן תתם ותשלם ממלכת הצומח. כאן גם גבול החיה: עד פה תבואי! כך הוא הדבר, כך. אדם – הוא אומר – אדם, לא אדם-אל, לא אדם-עילאה ולא אדם-חיה. להיזהר ביותר דרוש מפני האדם-החיה, אבל לא מעט גם מפני האדם-הצמח. ילוד-אשה אינו צמח, אינו יכול להיות רק צמח ואינו צריך להיות רק צמח (הפסקה). האני, שומעו, איני יודע, לשם מה הוא מפטפט? וכי לא טוב לשבת דומם קצת? (שוב הפסקה). לו אירע פעם – לפני שנות הרבה היה הדבר, והוא, כמדומה, כבר סיפר לי זאת – שהלך ושיחרר מידי הרשות ילוד-אשה אחד, שהיה עלול לסבל הרבה, ועתה, אמש, נפגש בו, כשהוא עסוק בעלמה אחת, וראה, כן, שזה לא אדם, אלא חיה-צמח. יחס האדם לבת מינו אחד הוא. אדם בריא הוא, מנוחין, בריא ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ויש לו הרשות להגיד זאת. מובן, שלהתחרט על זה, שהשליך אז את נפשו מנגד בעבור הלז, אין מה, אבל הטעות היתה טעות. האושר אז היה, אמנם, במעשה השחרור כשהוא לעצמו, במסירת הנפש שבשחרור ולא בתוצאותיו!… ואף על פי כן… אח, כן, כן… חיי אושר אין, אין אושר בחיים, גם אם לא יזכיר את המוות, אבל יש אושר, ואושר אמיתי, ברגעים ידועים. יש אושר ברגע. הגבורה היא לא ברגע, כי אם בהתמדה, אבל האוֹשר… כך הוא הדבר, כך. הגבורה… כן,כן, חייו בסיביריה הורוהו: לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן תמידי, במעשי ובחיי יום-יום. יודע הוא מן הנסיון: נקל ואפשרי להיות אמיץ לשעה, להתגבר על נסיון קשה, למסור את הנפש ולעשות פעם מעשה שלא יֵעשה, לצאת בפלוגה של הגנה נגד קהל רוצחים במונדירים ובלי מונדירים ואפילו לצאת לגרדום. אבל כשהתחיל לחיות בערבות סיביריה יום, שני ימים, שלושה ימים, ארבעה ימים, ובכל יום ויום לדאוג שלא למות ברעב, בכל יום ויום לראות את הכליון שמסביב, בכל שעה ושעה להיענות מגלות-סיביריה בכל פרטיה ובכל קטנויותיה, ובכל זאת, לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוח – אז הבין, כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות-האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים, להתייחס כאדם תקיף אל כל הנפגש גם – ביחוד – בפעוטות, בנמושות, בשונות… להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים. היעמוד בו לבו אם יפָגש בזה במציאות? – על כגון דא, ורק על כגון דא, יש לדאוג, אלמלא היתה הדאגה בכלל מן המידות הבלתי מהוגנות. הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמותו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו, אבל מה בכך – היכול יוכל? כוחו המיוחד הוא בזה, שאינו תלוי במפריעים קלים, חיצוניים, שאינו מתיירא מפני אי-נעימות שונות, העומדות בדרך כצר… אבל בכל זאת… כלום די בזה?… אח, ככה? השעה השנית כבר?.. ברקאי…

מגילה כא: תמוז.

“בין המצרים”. מֵצר. בעיקר הדבר, לא אירע כלום, או אם אירע – אירע מה שהיה מוכרח לארע, מה שהיה ידוע מראש. ואף על פי כן – מֵצר, מֵצר… אירע מה שהיה מוכרח לארע. היא בת שמונה-עשרה, בעלת דם רותח ולא חשבנית ביותר. סבבה, סבבה את הבחורים העברים בבית-הדפוס, באספות, בקונצרטים, והם דחו אותה בקש ובגבבא; ספר למקרא, הערה סוציאליסטית, קומפלימנט, לכל היותר – קניית ממתקים. היה זה ליברמאן – באופק, וגם הוא נתמזמז קמעא, קמעא… אפילו לנגוע בה באצבע קטנה לא ניסה מעולם! את ה“ערל” עשו האלוהים אחר… אירע מה שהיה ידוע מראש. ההבטיח לה שטקטורוב דבר מראש, ועכשיו הוא חוזר בו, או כל הדבר נעשה, כרגיל, בלי הבטחות מסוימות, אלא במשיכה עיוורת ובדברים נעימים ומבטיחים בעלמא, שהכל יהיה טוב ונעים – למאי נפקא מינה? ה“כרקטריסטיקה” של שטקטורוב אינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, העיקר הוא, ששטקטורוב עונה עתה אחת ושתים. אחת: אינו בטוח, כי הוא האשם… שנית: אין בדעתו לישא אשה… נבלעה גם חכמתו של טאַלר-האח הפעם. הוא היה אומר תמיד כמיתמם: – חבל שאני נשוי; חבל, שאני נשוי. אסור בעבותים. впрочем מה בכך שאני נשוי? אם יש לי גן לבדי – משום זה אסור לי לטייל בגן אחר? כך יכולה לחשוב רק חיה-רחל שלי. האי עלמא, נכבדי, בי הלולא. חטוף עלמה! חטוף אשה! הושט ידך וחטוף! הטבע חכם ממנו. הטבע אינו רוצה לדעת חשבונות סוציאליים. עכשיו כבר יחרה אפו: – אם שטקטורוב אדם ישר הוא – הרי טוב, ואם לאו אתבעהו לדין!… באנגליה אין עוברים על דברים כאלה בלי להיענש… לדין… גרונו של שטקטורוב חזק למדי לירות חו-חוֹ-חוֹ. יודע הוא גם כן, כי לא נעים יהיה לו לטאַלר לעורר שערוריה בפומבי: אדם שקנין-הקהל הוא… עדיין הדבר אינו נישא על כל פה. אבל היא, המאושרה האומללה, מגלה את סודה לכּל שלא ברצונה. לסתותיה נפלו, פניה לא היו לה ושרטוטי צורתה כאילו נתמזמזו. כבד עליה גוה ועיניה נתרחבו. מֵצר. מֵצר. מֵצר!

מגילה כב

מי יכול לראות בצערו של ליברמאן! מי יכול לראות בצערו! לאיש הזה אין מקום. גם לקרוא חדל. גם לעסוק בפיתוחי חותמיו שכח. גם מלאכתו בימים האחרונים לעשות תמונות על גבי מכתבים גלויים מן הקלישה של צלם פניו אשר לו – דבר שהיה בא בשימוש רב – נעזבה ממנו. יומם ולילה הנהו מתלבט בחדר. בחדשים האחרונים כמעט שהחל לשכחה – להירגע. עזרה לזה הרבה דבקותו במנוחין. עתה – שוב נתעוררו הפצעים. ברגע הראשון לשמעו את הבשורה היה כמי שהיכוהו בגרזן על קדקדו. – “דבר נפלא! אני ידעתי, כי כך יהיה!” – הוציא ברגע השני מבין שפתיו כבעין עונג… אבל ברגע השלישי נתכרכמו שפתיו אלו כל-כך, עד כי נעוו העומדים עליו מראות! – “אין מפלט מפני ה”גויים“, אין מפלט… עד הנה ירדפו אחרינו, אחרי בנותינו”… הוא, ליברמאן, אינו יכול כבר לשאת… הוא צריך לברוח גם מכאן… קצת כסף עדיין יש לו… לאמריקה ילך. לפלשתינה יעלה. – בבית-הדפוס מתלחשים כרגיל – וצוחקים. שטקטורוב נתעלה בעיני הכל, אם כי אהוב לא יאהבוהו. היחס לחוה הוא כיחס למוג-לב, אשר הוכה לחי, והוא לא הגן על עצמו. קטלנסקי, הרידאקטור, ה“בעל-יועץ”, הקונקורנט של טאַלר, מפיח את הדבר עד כמה שיש באפשרותו. סרטן מסוכסך עתה בשלו (ענינו עם בת האצילים העניה, אומרים, קרוב לגמר) ולא היה בבית-דפוסו זה ימים אחדים. אפלבוים המנג’ר, הסוכן על בית-הדפוס ודבר תוצאת העתון, אומר, כי אך יוָדע לסרטן זה, לא יתן לחוה להוסיף לעבוד בביתו זה. חילול-ריפוטציה. אצל אחיה היתה חוה רק פעם אחת וגם זה בהסתר. מתבישים בפני המקום הנכבד, הצנוע והשלו, אשר הם מתגוררים בתוכו. בעל-ביתם – מחבר, חצי-רב ואב לבנות נשואות ובלתי נשואות. המסכנה משלמת בעד רגעי ענגה ריבית קצוצה וריבית דריבית. אחיה כבר העיר את אזנה על “האופיראציה הדרושה”, – הכל כנהוג! – אבל היא רעדה: היא יראה, היא יראה… “פתיה! אחר-כך תשובי לרוסיה, לאמנו”. יותר לא היה דרוש. היא התנפלה על הארץ ותחבוק את רגליו: – רק לאמא אל תכתוב את הדבר, שמעיה’לה… רק לה אל תודיע דבר… רק לא יוָדע לאמא… לאמא… סמל הבלהות של מצבה עמד לפניה כמו חי בתור הודעה קצרה לאמא… אבל לצעוק לא נתנו לה: עוד ישמעו מתחת…

מגילה כג

ארשום הדבר כהויתו. היום יום ה' בשבוע – יום צאת גליון השבועון של סרטין. טאַלר ישב על מקומו ותירגם מאנגלית באופן חפשי מאמר מפורט על הרומאן “ג’ונגל”, שהטיל רעש. מנוחין ישב נכחו והביט בעלי ההגהה האחרונים אשר לפניו. שאר “אנשי הרידאקציה” ישבו זה בכה וזה בכה. פתאום ניגש אל טאַלר האדון סרטן נגישה משונה, בטיסה, ביעף, ופיזר לפניו צרור אמרות, אשר קשר לא היה ביניהן: – יאמר נא לאחותו… לא יותר… אני פקדתי את זה גם על מר הֶררי… על השומר… לבל יניחנה… צר לי מאד… חבל… איני יודע במי האשם… אבל כבודי וכבוד בית דפוסי… עלמה הרה… קטלנסקי התנודד על מקומו מנצחון. הוא ראה באויבו – בטאַלר – את אשר לא חזה בחלום חזיון לילה. מענה טאַלר היה בקול-מלחשים, עד כי נבלע ולא נשמע ברעש האופנים וצלצולם. אולם כרגע היתה דממה בתוך המהומה. אברהם מנוחין, מבלי קום ממקומו, דחף מעל פניו את עלי ההגהה, ויפן לסרטן: – דבר לי אליך, מר סרטן! – “מר סרטן”? – נשתומם בעל-הבית לרגעים אחדים – ומה הוא הדבר? – הדבר… רוצה הייתי להגידו בעודך לבדך. – סודות?! אין לי כל סודות… כל סודות… הכל ראו, כי האדון נתכוון להוסיף “אִתּך” – ולא הוסף. מנוחין צחק שלא כדרכו. אין סודות? אפשר שיש. לנו לכולנו, למשל, ידוע סוד הפרסים, שהוא, מר סרטן, מבטיח לשלם למגידי החידות אשר בשבועון. המגידים שולחים, כמצוּוה, תוי פוסטה בהדי תשובותיהם. זה עולה לאיזה סכום. ומר סרטן עומד ומודיע, ששלח את הפרסים לפלוני ולאלמוני בהמבורג ובאספמיה – ומי יכחישו? זאת ועוד מיני תרגימא. סודות… – מה?! – לא האמין סרטן למשמע אזניו, אך את מקומו לא עזב ומבטו תעה. מנוחין המשיך. – אולם דבר אין לכל זה ולשום איש. בהדי כבשי דקהלתא ג“כ אין לנו. אלא – אל יצטדק מר סרטן הרבה! אם אינו רוצה, שיוגד לו הדבר באזניו הוא – יוגד בפני כל עם ועדה: אל יצדק הרבה… אילו היו אנשים אצלו, היו כולם כאיש אחד פונים אליו עורף ביום אשר הוא מגרש מן המקום הזה אשה נקיה וטובה ממנו. – העשתה אותך אחותי לאפיטרופוס לה? – הפסיק טאַלר את הדובר. בבית-הדפוס הופסקה העבודה מאליה. הכל הריחו את הבאות, התקבצו ועמדו במעגל. – בעל-החברה הלז נותן את הדבר אל לבו יותר מדאי, – התלחשו הפועלים – אפשר שהוא הוא המזיק ולא ה”גוי"… – שותף הוא בודאי – העירו אחרים. – בעין אחת הוא מביט לקבר, ובשנית… – מוחו לא נתייבש!… אמר אפלבוים. – לאן אתה הולך מזה? – קרא בתוך זה מנוחין לאדונו. בראותו, כי הלז ינוע לצאת ממצבו הנבוך (“כשאומרים משוגע” – דורש יעקובזון בהסבירו את התנהגותו המוזרה של סרטן באפיזוד זה) – אל תדאג לכבוד בית דפוסך ולכבוד עתוניך. הכבוד, כאמור, אינו גדול גם בלאו הכי. “אינך יודע במי האשם” – שקר! יודע אתה… הכל יודעים… הנה הוא עומד… ומנוחין הורה על שטקטורוב. וכאן קרה המחזה הבלתי-צפוי, הפתאומי. שטקטורוב – בכותנתו הכחולה – חָור (בפעם הראשונה מאז יצא הדבר לגלוי), עמד וחטף מאת יעקובזון את הפטיש, שהיה ביד זה לישר את דף הסידור, ויאמר להורידנה על ראש היהודאי המדבר. אז אחזו היהודאי בידו ויבט לתוך עינו: – שטוקטורקה – מירבּוֹ… את כובעך המוחלף אינך זוכר… לא היכיתיך מעולם… יש חזיונות מרעישים בחיי האדם.

מגילה כד

מיאסה מכניס-אורח הוא בוחן לבבות גדול. הוא אומר: “ליברמאן הנהו על הספסל!” ב“על הספסל” מגדיר מיאסה את הרווק, שהחליט בתוכו לישא אשה – ויהי מה. מיאסה כבר מכיר הוא, מבלי אשר יאמרו לו, מי הוא “על הספסל” ומי לא. “אין מנוס – אומר מיאסה – מפני הספסל. היום אתה – מחר הוא. מקודם, לאחר זמן – ומן הספסל אין מנוס. היום הרי אני שומע מפי איזה בחור: מי? אני? אני אשים צוארי בעול? חס ושלום! וכי איני רואה את ההצלחה של מכרי, שהקדימו נעשה לנשמע? לכאורה, דברים הראויים להישמע… וממחרת – ראה, הוא בעצמו, על הספסל!” “גם את זאת ראיתי”, כלומר, ראה הוא, מיאסה: "כשבחור יושב על הספסל באמת, אין הוא מדקדק אז, אם ראשון הוא לבחירתו ואם לא. בקיצור, רבותי, ליברמאן הוא, “על הספסל”! וליברמאן הוא, אמנם נתון עתה בין שני מגניטים. מגניט אחד: לצרור את כספו המעט אשר נשאר לו ולנסוע לארץ-ישראל, “למרות מה שהוא טריטוריאלי בפרינציפּ”; מגניט שני: לקבל את המשרה בבית-הדפוס של אמרסון, אשר הציעו לפניו, ולהישאר לגור דוקא במעון זה, שמנוחין גר בו ושאותה הבתולה שדוד-לבבה נסע לאוכספורד, מציעה שם את המיטות… – דבר נפלא… – יש שהוא מדבר למנוחין – לך, אברהם, אני מגלה הכל, כל הספון וטמון בקרבי; אתך אני מדבר בהתגלות-לב גמורה; ממך, אברהם, איני מכסה דבר… אגיד לך האמת… איני רווק זקן… אבל שעתי הגיעה… איני מכוער, כמדומה, אבל חן מיותר אין לי בעיני העלמות, אשר אני נפגש אתן… שמא יודע אתה משום מה?… – לך דרוש… למצוא אֵם… לך דרוש ילד, אשר תחבק את גוו, אשר ימשוך בשפמך… אשר יחממך… אשר ידיח המרה-השחורה שלך… נוּ, רגל קטנה, טהורה… נוּ, פשוט… שומע אתה? – אגיד לך את האמת… – הוסיף שלום ליברמאן להתוודות לפני אברהם – הנטיה הטבעית שלי התפתחה בזמן קדום מאד… וזה שנים אחדות, מאז, מסתפינא לומר, נהייתי לבן שבע-עשרה, הנני נושא בחובי פנטסיה לפגוש באיזו חיגרת אומללה, – בגיבנת איני רוצה, גיבנת איני אוהב – אבל להיפגש בחיגרת אומללה ולהידבק בה… בשעה של דכדוך אני משווה בנפשי, איך שגם היא דוחה אותי מעל פניה… מכאוב… צער מרובה… או יש אשר אני חולם להוציא איזו אשה מבית-הפקר ולשאתה לאשתי… מה הדבר בעיניך, אברם אבינו? – אינך בטוח בעצמך, ילדי, – ניענע מנוחין בראשו – וזה רע… – רע, אתה אומר? – נבהל ליברמן – הוא הדבר, הוא הדבר… גם אני חשבתי כזאת… ולפיכך נשארה לי עתה… נשארה לי עתה הדרך השניה: לנסוע מכאן… לנסוע, לנסוע… לברוח… – לפלשתינה… – לאמריקה, לפלשתינה – לכל אשר ישאוני עיני… – לא צריך. איני בעל עצות ואיני מורה-דרך. אבל, שלום, כך נדמה לי: לא צריך, לא צריך להיטלטל ממקום למקום בעלמא. מה תעשה שמה? פלשתינה, עבודת אדמה – דבר טוב… כשאדם עובד אדמה אינו קריקאטורה… כל המלאכות האחרות… נוּ, איך שיהיה, אתה, שלום אינך עובד-אדמה… ובבית-דפוס מוטב לך לעבוד פה… הישאר… קצת כסף יש לך… דבר אחד אני שומר בלבי…

מגילה כה: עשרת ימי תשובה.

ברחוב היהודים רב הקשקוש הנמשך מימים קדמונים; נשמה בכל אלה אין כבר, כבר… אברהם מחפש אחרי עבודה – ואין. הוא אינו שומע אנגלית, ובבתי-הדפוס האנגלים אין מקבלין אפילו יהודים השומעים את השפה. מה שנוגע לבתי-הדפוס היהודים – שם כבר שמעו על אודותיו ולא לשבח… בינו לבינו נהיה לנושא-סבל. כוחו אתו. – עם עזיבתו את מלאכתו אצל סרטן נגמרה תעודתו הסוציאלית, קרבנו בעד האמת… עתה הוא מתכנן לתקן תיקונים אחרים… לבא-ביתנו נהיה משום מה גם יעקובזון. הוא קרוב לארבעים ונשוי, אב לילדים, ובכ“ז חוש ריחו חזק עוד למדי להריח עלמה פגומה. אתמול, צום גדליהו, בבוא אברהם מעבודת יומו בשעה התשיעית בערב, מצא את הבתולה של מעוננו מוציאה את ה”מַנטיליה" שלה מן הארון השבור. מנוחין נתן בה עיניו העיפות ונכנס עמה בדברים במתכוון. – סתיו בחוץ… לא טוב ללכת… – מר יעקובזון אומר… – יעקובזון ישקר!.. – קרא מנוחין ישר ובגסות לא מצויה אצלו – בבית-הדפוס יש כבר מקפלת עתונים אחרת… זה כבר… לחינם, איפוא, נקראת, ידידתי… מה שם הכבודה? בֶּטי… ראש בריא, בּטי, לא צריך לשים בערש-דוי… בּטי הבתולה אינה אוהבת את “הדוב הזועף” (בעיקר הדבר, דומה אברהם יותר לאריה מאשר לדוב, וגם זעף אין אתו!), אבל יראה היא מפניו, ויראה היא, ביחוד את השפעתו העצומה על ליברמאן… – אם בּטי הכבודה רוצה באמת לעבוד, – הוסיף אברהם – אזי יכול הוא להיות לה לעזר בדבר-מה. בבית-המזון, שאנו אוכלים בו, דרושה משרתת. אשת מאיסה קרבו ימיה ללדת. אַל פחד… בבית-המזון הזה – האנשים המבקרים בו משלנו הם. לא יאונה לאיש בו כל אוון. בית-מזון זה אינו דומה בשום דבר לשאר בתי המזון. אפילו לשחק בקאַרטים אסור בו. כאן נכנסה האם בתרעומות. – במחילה, במחילה, מר מנוחין… ועוד “אברהם אבינו”!.. ממנו לא פיללה, שייעץ לבתה, כי תהיה למשרתת… ככה עוד לא נפלו… “ומר ליברמאן שומע, יושב ושותק… אה, מר ליברמאן?” –

מגילה כו

אין חקר לרוח האשה המעוברת; נלוזים דרכיה ומשונים. שבוע שלם נאבדה חוה מעין – ואיש לא ידע מקומה איוֹ. ובלעה בכרך הגדול, בין ששת המליונים – ואינה. אצל רעותה, אשר שם גרה עד אשר נודע הדבר, לא היתה. אצל אחיה היה אברהם לדרוש לה, ושם נודע לו, אם לא מפורש, מפי חיה-רחל, כי חפוץ חפצו לקבלה, אך בתנאי שלא תתעקש ותסכים לעצת אנשים מנוסים, לעצת דורשי טובתה… במפח-נפש הלכה משם… לשטקטורוב הלכה… לספר לו, כי אחיה יתבעוֹ לדין… אבל שטקטורוב לא היה ביכלתו להאזין לה: הרוסיות הנאמנה נתעוררה בו בכל תוקף והוא מתגולל שיכור במעונו כל הימים. – משווה אני בנפשי, – מתלהב ליברמאן – משווה אני בנפשי, בכמה תלאה עלה לה שבוע זה… ומשווה אני בנפשי גם בכמה עלה לו לאברהם שלנו ללכת למעונו של טאַלר… חצי שנה לא הלך… לא רצה להיפגש… אתה אינך יודע דבר? אה, והי מעשיה שלמה… אשתו של טאלר – נודע לי – אהבה אותו בימי עלומיה עד לשגעון… אברהם שוה, כי יאהבוהו ככה… גם חוה, כמו שנודע לי, ברחה מחברתנו רק בגללו… היא אינה יכולה לשאת לפעמים את מבט עיניו… לפעמים… בפניו היא חשה את עצמה לחוטאת, אף כי הוא… הוא יתנהג אתה רק כמו שהוא יכול להתנהג, ותמיד בפיו: “אין דבר, חוה, אין דבר… הכל יהיה לטובה… הכל…” אבל היא פתיה… אוי, פתיה… פתיה… (אנחה עמוקה). ה“פתיה” – עכשיו היא מתגוררת במעוננו. אברהם מצא את עקבותיה בבית “אשה טובה”, ואת דרכו אליה – ע“י בּטי ואמה. הוא ספר להאם ולהבת את כל הדבר; הוסיף, עד כמה הנשים אובדות ע”י חרפתן המדומה, ע“י חרדתן הפותה; ביאר עד כמה הוא ירא שלא תעשה ביאושה מה שמייעצים לה, זה הדבר הרע באמת, המתועב, הבלתי טבעי; רמז, כי עוד הכל יכול להיפך לטוב, כי אותה העלמה תוכל למצוא את האיש אשר יאהבה ותתלונן בצל האושר. האם והבת האזינו ברטט; חשבו, כי על ענינן הן תסוב כל השיחה והתעניינו. מהתעניינות רבה ביותר הסכימו, גם לאחר שנודע להן, כי לא בדותא היא וכי אברהם עוסק עמהן בעלמה ממשית ולא במשל כלפיהן, להיות לעזר בדבר. אברהם נטל מליברמאן כל מה שהיה לזה בצלחתו. מזה נתן איזה סכום ל”האשה הטובה" בעד הכנסת האורחים שלה, בעד כונותיה הטובות ובעד זה שלא יהיו לה כל “תביעות” (היא כבר טרחה והובילה את חוה למומחה בדבר, אלא שפלוני אמר, כי כבר מאוחר המועד…); לקחו שכר טרחה גם האם והבת. – עתה אנו ישנים ארבעתנו בחדר אחד. ששון וחום. הריונה של חוה מתחיל מתבלט מיום ליום – רוגז עצביה להתגבר. בכדי לעשות איזה רווח בחדר החליטו להוציא את הארון השבור מכאן אל חדרם הם – חדר האם והבת. נטל אברהם והעתיקו ממקומו ביד אחת. אחזה בו, בארון, גם בּטי, שמצאה מקום להראות את עצמה קצת לגברים וצעקה: “אוי, כמה אני פוחדת… אמא”… אולם חוה פחדה באמת משום-מה מפני הארון, חָורה כסיד ונסמכה על כתפו של ליברמאן… עד היכן פחדה של אשה הרה מגיע לפעמים! פחד ו… אי נעימות. האם והבת אינן עוברות על שכנתן אף פעם אחת מבלי הבעת בוז גלויה. “צרתן” לגבי דידה הלא אינה כמעט כלום. בּטי לא נתעברה, וזו נתעברה מגוי – והילד במעיה… ובועות בפניה… “אין דבר, חוה! – מדבר אליה אברהם בלכתו לעבודתו – שבי בית… הידעת, מה חלמתי הלילה? את אחיך הבכור ראיתי בחלומי… את אינך זוכרת אותו… מותר לך להתגאות בו, בתי… הוא מת על ידי ב”יוּרטה“, בסיביריה… לפני מותו הזכיר לי את שמך… הוא אהב אותך… את אחיך לא, ואותך – אהב…”

מגילה כז: שוב חורף.

שיעורי הערב ונאומי-הציבור מתחילים. אפילו מרת טאלר קצה כבר נפשה, כנראה, לשבת בית ומחר תיראה בפני הבריות ב“טוינבי הוֹלל” ותדרוש על “תנועת שחרור הנשים באנגליה”. ליברמאן עובד אצל אמרסון; משתכר לא רע. נפשו מתחילה שבה למנוחתה תחת יד-האם הרחמניה של אברהם. אברהם וחוה מבקרים אותו בנשפים במעונו החדש. יתר הקולוניה שלנו – אברהם חוה ואני נדדה למיאסה, לחדר העליון אשר בבית-מזונו. מאותה דירה נפטרנו בבזיונות. בכל החצר ידעו, כי אשה הרה מתגוררת אצל ה“רוסים”, כי העלמה הרה מגוי, וכי אחד – היותר עשיר שבכולם – ישאנה לאשה. – ואני איני יכולה לסבול דברים כאלה, – דיברה האם הזקנה באזני השכנות – הנשמע כדבר הזה… חרפה וכלימה… לא כך?.. הן גם לי בת… בתי אומרת: “אמי, זה לא לפי כוחי לסבול; הראי להם את הדלת; אינם אלה אנשים כלל..” אחת השכנות העירה: – את האחד מהם ראיתי יוצא מבית-המקרא של המסיונרים… – אויה לי! – גנחה בעלת-ביתנו – בתי! שומעת את? עתה מובן הכל… עתה ברור הכל… אולם הכל, באמת – עדיין לא ברור. ליברמאן תוהה ומהסס. לרגעים – הוא מתאונן – היא מאוסה עליו כל כך!… הוא אוהבה, הוא אוהבה, הוא לא חדל לאהבה… אבל… כשהוא נזכר, כשהוא נזכר… – אני יודע, שלום, אני יודע… מדבר מנוחין על לבו – קשה לך… כעין כתם עליה בעיניך… אבל, העיקר, אל תונה את עצמך, שלום, אל תונה… צריך אתה לה, והיא צריכה לך… ועיקר הקושי הוא בזה, שיאמרו הבריות… סלח לי… הבריות יאמרו… נוּ, אתה משווה בנפשך, מה יאמרו הזוחלים הללו… פלוני לקח את הבכורה והשאיר את הפסולת לליברמאן… נוּ, העל זה, העל זה, שהבריות זוחלים הם, תשבר חייך וחייה? – אותו אי-אפשר לשכוח… אי-אפשר… אותו… הערל… יש שליברמאן גונח מעצמת מכאוביו. – מי? אתה?… מה לעשות… מה לעשות… גם אתה תשכחנו… בזכות ילדו תשכחנו… ילד נעים יהיה, בריא, חזק, נחמד… הן רואה אתה, שלום… לך בעצמך נראה לפעמים הדבר פשוט כל-כל… רק כשאתה רואה אותה, מתעוררים בך הרעיונות המרים… אבל זכור: כשאתה חושב לבדד אתך – הדבר הלא מובן לך אז כל-כך… פשוט כל-כך… – אוי, – מתפעל ליברמאן – אמת, אמת… כל זמן שאני רחוק ממנה – אני תמה על עצמי… אני תמה על מה יקשה לי הדבר… אוי אברהם! מהיכן אתה יודע כל זאת? ואברהם ממשיך: – קצת התגברות עצמית נחוצה, קצת התגברות עצמית, קצת נשמה יתירה, קצת נשמה יתירה… מן הטבעיות התחתונה אל הטבעיות העליונה… מן הדרגה הפחותה אל המדרגה שלמעלה… – אני נוּ, אני… – מגמגם ליברמאן – אבל היא… היא… – היא כבר שכחה אותו, שלום, כבר שכחה אותו, אני אומר לך… נמחה זכרונו מלבה, נמחה… היא אינה דומה לאותה, אשר אמרת ללכת אחריה… זוהי אם, רק אם… כל מה שעשתה לא עשתה בכונה תחילה… האם שבּה דחפתתּה לזה… והוא… בידי הטבע העיוור היה הוא לכלי-שרת… רק לכלי-שרת, לכלי-שימוש… לפיכך, שלום, בן-אדם, היה אדם… ילך הכל על פי דרכו… תגור היא לעת-עתה אתי… וכשיבוא יומה – תובא לבית-חולים, תלד, תבריא – ותבוא אליך. היא והילד. מה הוא אותו פר, כי לא תשכחנו? זכר לא יהיה לו… היא אינה מזכירתו זה כבר… וחוה, אמנם אינה מזכירה את שטקטורוב כל עיקר לא לשבט ולא לחסד. השכחה אותו באמת? – מי יודע לבבה. אבל היא אינה מזכירתו, כאילו לא היה כלל בעולמה. יוכל היות כי כסילותה, הבאה לה עכשיו מרפיון-גופה וכובד-גופה, גורמת לזה… אַפּאַטיה! בכלל פניה נעשו כסיליים כל-כך ואבדו חיוניותם וחנם… לבי לליברמאן… לבי למנוחין… מה כבד הדבר גם לשניהם! – היזכור ליברמאן איך שנתן לי את “הסונאַטה הקרוצרית”, היזכור? – חוזרת חוה בכל פעם ופעם אחר אמרה בודדה זו, כאילו כל אמרה אחרת לא יוליד לבה הריק וכאילו באמרה זו כל תשועתה… בסתר לבה היא מחכה לאושר, – בסתר הלב הכל מחכים לאושר – אבל בגלוי היא מודיעה, שאינה מאמינה, כי ליברמאן יסוכך עליה בכנפו באמת. בתום לבבה היא מספרת: יעקובזון פגש אותה והציע לפניה לדאוג לה… הבריות מדמים, מכיון שנפל אדם – הכל רשאים כבר לנגב בו את הידים… לולא “אברהם אבינו” היה מסוכך עליה… מפניו יראים… – ומה תעשי את הילד, חוה? – את הילד?.. אודיע בעתונים… אפשר שיקבלוהו אנשים טובים… לאל ידי אין לפרנסו… דיי אם אפרנס את עצמי… כרסה בין שניה – ולקבל עליה מיד איזו משרה, להשתכר בה את לחמה, אין היא מוכשרה. כרסה בין שניה, והיא אינה נושאת אותה בגאון אשת איש מעוברת, אבל גם אינה עושה תנועות-הסתר יתירות. חברתנו החפשיה משפיעה גם עליה – הפשוטה, ה“בלתי מפותחת” – לבלי להתבייש בהריונה יותר מדי. ההיפנוז של אברהם, כי העוּבר שבמעיה היא עובדה חשובה, רבת-אחריות, עובדה נעימה, גדול מדעת הקהל אשר בבית-המזון ומעבר לבית-המזון של מיאסה. ואברהם עוד יתירה יעש. הוא אינו אוחז באמצעי שתיקה, כלומר, לעבור בשתיקה מכוּונת על הדבר שצריך, כביכול, לשחוק עליו, כי חרפה מדומה בו. לא, אפילו לא חרפה מדומה, כי אם כבוד, כבוד ואושר אין קץ. בכל שעת כושר הוא מחליק שערותיה ואומר: – נוּ חוה שלי, כמה נשאר עוד… מתי תאשרנו בפרי בטנך המבורך… ראית את הקטן של מיאסה, ראית? קטן כזה יהיה גם לך… תניקיהו, תטליהו על כפים… התלמדי, התלמדי… תגדליהו למעשים טובים… ועיני שלום שלך רואות… מתי, חוה, מתי יהיה האות הזה?

מגילה כח

כתוב בספר בראשית: “ויקרא האדם שמות לבהמה ולחיה”. מלמד, שדרכו של האדם לקרוא לכל דבר בשמו הנכון. ואברהם מנוחין – אדם הוא. שיעורה של מרת טאלר ב“טוינבי-הוֹלל” שלא נקרא, למרות ההמון הרב שבא לשמוע והופעת הקוראת במועדה – בסיבתו של מנוחין לא נקרא. מצד זה לא ידעתיו עד היום: הוא בתור מחולל-שערוריות! חיה-רחל היתה עטופה במגבעת קטנה בעלת שולים כפופים למטה, שדמתה קצת למגבעות, שלובשות הנשים מחיל-ההצלה, ומקושטה בפרחים ובנוצות. היא איחדה בתוכה באותה שעה אֶמנציפאציה, השכל ודעת עם שימת לב לטוּאַליט וחן של אשה. “לפנים חשבו – עגבה על שומעיה לפני לכתה אל הבמה – כי האשה המתקדמת צריכה להיות דוקא מכוערה, כבדה, “פוזמק כחול”. תודה לאלוה! עתה עברו הזמנים הללו!” אולם בלכת הנואמת אל הבמה, ומר טאלר על ימינה, בתור יושב-בראש, ניגש הוא אליהם ואמר בלאט: וכי אין הדרשנים הנכבדים שמים לב כל עיקר לעשות דבר-מה בשביל עצמם ובשרם, שתהיה לאם בקרוב, ושעתה אין לה מקום להניח בו את ראשה? – אה, ערבא טבא… מנוחין… מנוחין היה כולו מכוסה קמח אשר נשא לפני שעה. האשה העדויה הסבה מעליו את תלבשתה, לבלתי תתלכלך, ואמרה: נעים הוא מאד מצד מר מנוחין לבוא ולשמוע את נאומה. ידידים ישנים לעולם ידידים הם… – נאומה? לא בא לשמוע לנאומים. הלא שמעו את אשר שאל… – האם לא ייטיב מר מנוחין – השתמט הזוג בתנועת אי-רצון – לבוא לביתנו… כאשר עשה פעם… עתה לא עת… עיניו הרואות… ובכלל, מה אפשר לעשות – יֵעשה… למרות הכל. למרות איומיו וחברת מרעיו – שטקטורוב יתּבע לדין… סכנה היא לתבעו לדין, – שטקטורוב יוכל לתקוע סכין בגוף אויבו – אבל הוא יתּבע… – טוב… – העיר מנוחין אגב – לדין… אבל מה ענין דין לכאן?… מה יועיל הדין? – נוצריות!… – לא התאפקה הנואמת – לבלי לתבוע בדיני אדם… “אל תתנגד לרע”… “אַל תשפטו ואַל תּישפטו”… אח, בשביל זה אין מר מנוחין רוצה גם לשמוע לנאומי… הנוצריים המודרניים מתנגדים כולם משום מה לשחרור הנשים… – לא לשחרור הנשים, מרת טאלר, – המה אברהם מנוחין – לא לשחרור הנשים. ההתנגדות היא – לזנות ולזונות… –?! – כן לזנות ולזונות, – הרים אברהם את קולו – לא לחירות, לא לשחרור… שחרור… איזה שחרור, ממה שחרור ולמה שחרור לזונות זקנות… זקנות, אם גם שנוֹתן שלושים.. זונות – אם גם בעל טאלר על ידיהן…

מגילה כט

– – – – – – – –

מגילה ל

עוד שני חדשים עברו. הכל כלה, הכל. * ואחרי ככלות הכל – מיצר-עולמים, מיצר-עולמים.

מגילה לא

– – – – – – – –

מגילה לב

– “וכך הוא הדבר, כך”. כמו שהיה הוא אומר, הוא. כשל כוח הסבל. כשל כוח הסבל. מבלי אשר ראו עיני – בקרוב תמלאנה שנתיים להיותי כאן. עולם ומלואו. כשל כוח הסבל. מחלתי מוצצת, מנצחת. תפסה את החזה. המקה את הריאה. זהו התוכן האמיתי! זוהי האמת היחידה! נהייתי מרוגז עוד יותר ואי-צודק ביחס לעצמי ולאחרים. צדק! צדק! – לעזאזל!… ודאי עכשיו רק דבר אחד: הויתי הדלה תסוף במהרה, במהרה…ירע לי מרגע לרגע, – ירע עד לבלתי נשוא… ונשוא אשא… וחיי יתמו. לא ביופי ולא ברוב ימים… יופי – מה זה יופי?.. לאמנות היופי… רוב ימים – אה רוב ימים… והוא, אברהם מנוחין… חיי אברהם מנוחין… לא אדע את כל החיים ההמה… אבל מה היו? הונאה, הונאה… קושי בלי הפסק… צער בלתי רצוי… ולוּ גם היו איזו ניצוצות – מה בסופם? מה היה יכול להיות בסופם? התנוונות ואפיסה… הרף-עין – וחשכת-נצח… טוב האדם, רע האדם – שקר! שקר! אין טוב האדם ואין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מיצר האדם… אבל לקולנו אין שומע, אין שומע לקולנו. וחזר הדין.

מגילה לג

הוּשב שטקטורוב לארצו ולמולדתו מטעם בית-המשפט – והשאיר כאן שלושה: חולה אחת מתהפכת בציריה, תינוק אחד בחיתוליו ובריה אחת – כל עוד בה מתום. רגע איום היה אותו רגע, בעת להב הסכין של בית המבשלות נכנס חציו לראשו של המגן – רגע-זועה. חרד בית-המזון של מיאסה. אבל החיה השיכורה לא הסתפקה בזה: היא חפצה דוקא גם לפצוע את מנוחין בלבו… – מוסרים אותי לדין, לעבודת פרך… למה גזלת, איפוא, ממני את שלי? השב לי לשעה את שלי… את יהודתי תנה לי… דמי בראשי… את היהודיה החזר לי…איני צריך לה… אבל את שלי – אל תקח!… אהרוג!.. צריחת חזיר מיער היה הקול; התפרצות להבת נסורת היו התנועות. לפני שלושה ירחים היה האסון. ליברמאן המסכן. בינתו לא הסתתרה, בעוד ש“עיניו נפקחו פתאום בנהורא מעליא” כי בטעות כילכל את עצמו כל העת, בטעות ובאשמת “אדם זה, אדם זה”. יחוסיה לשטקטורוב לא נפסקו אף ליום אחד, אף ליום אחד. אלמלא שכך, לא היה הערל מעז פנים כל-כך. מהיכן שאב כוחות-העזה כל-כך הרבה, להשמיד ולהרוג, אלמלא היה בטוח, שהיא שלו, שהיא שלו, ושמנוחין גוזל אותה ממנו בהגנתו? מנוחין מנוחין – הוא שיחת את חייו, את חיי ליברמאן. לנסוע למחוז-חפצו לא נתן לו, לעשות את הישר בעיניו לא נתן לו, במרמה השיא את נפשו, את הפרוטה האחרונה נטל ממנו, עד אשר גם במה לברוח מצרותיו אין לו. אין לו במה לזוז ממקומו, במה לנסוע… אבל הוא נסע, סוף-סוף, מזה. נסע ליברמאן, הלך. גם אני הולך מזה.

מגילה לד

חוה בכתה. מובן, לא בפעם הראשונה. היא אובדת עצות. הילד אינו בקו הבריאה. מבית-החולים נשאתו למעונו של מיאסה כמעט עירום – ונתקרר. ובכלל אינה יודעת מה לעשות עמו, אינה יודעת איך להתנהג עמו. מבכירה צריכה בעצמה לאם מפקחת. ימות הילד, ימות. אבל הילד אינו מת. חוטם עבה, חוטם של אביו לו, פנים רחבים, גסים… נמצא מקום בשבילה. דרושה מינקת באותו הבית, שטאלר מתגורר בו, בשביל בת הרב הנשואה. טאלר ואשתו אמרו, אמנם, כי יעזבו את המעון, אם רק תהין חוה לבוא לשם ולהשחיר את פניהם. אולם מי ישגיח בהם? ברם, מה לעשות את יונתן, את יונתן בן פיודור שטקטורוב? וחוה אינה יכולה להיפרד ממנו. על מי תעזבנו?

מגילה לה

אברהם מנוחין עודנו חי! חולה יצא מבית-החולים, ומום בראשו – אבל חי הוא. משענת בידו. אבל יש תקוה, כי בקרוב ישוב לאיתנו לגמרי ולא יצטרך לה. איתן האיש. עור פניו הושחר. הושחר צבע פניו. דומים הם פניו עתה לדמות דיוקנו של אותו האיש בתמונתו של מורילו. כשראני אמר: “יה, יה – מן המיצר”.

מגילה לו

אשת מיאסה פירשה כפיה ואמרה בקולה הרצוץ: מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה? את כל העולם של ילדים עזובים אינה יכולה להכניס לתוך ביתה, להאכילם, להניקם ולטפל בהם. מה רוצים ממנה? אינה יכולה לדאוג לכל העולם… על זה התחנן אברהם ואמר: “שרה צודקת, צודקת. אבל אנו הלא אין אנו הולכים לחפש ילדים עזובים בעולם בשביל לאספם אל ביתנו. הקטן הלז הלא אינו סתם מן העולם. הוא שלנו. לו אין אב. של כולנו הוא. כל זמן שאנו פה – צריך להיות פה בשביל הילד”. שמע מיאסה את הדברים האלה ומצא בהם רמז, על פי דרכו, כי אם לא תסכים מרתו להשאיר אצלה את הממזר, נעזוב את בית-מזונו – ויחר אפו, ויודיע, כי הטובות שאנו עושים לו בכלל ובזה שאנו גרים אצלו בפרט, יכולים אנו לשקול ולזרוק לפני… – ולא כילה.

מגילה לז

נעלמה חוה שוב. גם זה אפשר היה לנבא מראש. מרוגזה וחולה הלכה להיות מינקת לילד זר. למרת מיאסה הבטיחה לאצול שלושה רבעים ממשכורתה בעד קבלת יונתן – אם רק לא תיפּסל שם ולא יפטרוה ממשמרתה. אבל היא ברחה משם בעצמה. היא, סוף-סוף, כבת שמונה-עשרה, ושם, בבית ה“רברנד” דרשו ממנה גם כי תבשל ותכבוס, והיא לבשל ולכבוס אינה יכולה! וגם לא התנו אתה מראש על זה! אין צדק במין האדם! היא לא יכולה להישאר שם עוד! נעלמה חוה האם – ועקבותיה לא נודעו. לאן יכלה ללכת? לאמה אשר ברוסיה? – מהיכן נטלה להוצאות הדרך? לא, יותר קרוב לשער: לבירת ארגנטינה הובלה ע"י אנשים טובים. הצורך בבשר אשה גדול שם.

מגילה לח

עודני, הכותב, על מקומי. שב המקור לפכות את מימיו. וחזר הדין. “הסכום אינו עולה, החשבון מקולקל” – אבל למה חשבונות? מי מאתנו בעל חשבון? כל זמן שהנשמה בקרבנו – מודים אנו… הסך-הכל של חיי אברהם מנוחין אינו כביר, – התרעמתי – אבל המספרים הבודדים… ומספרים בודדים, אחדים, עוד יש. ויהא מספר אחד – אבל מה נשגב? עודנו חי, חולה הוא וחי; עודנו חי. – מתפלל אני עתה – אמר לי האיש – רק לשני דברים, למען אברך את הויתי. לשני ניסים אני צריך, אחד בשבילי ואחד בשביל יונתן, ושניהם בשלילה. לי… כתונת אין לעורי, ואני ישן באדרתי, בקיץ, – אַל תפרח בי הצרעת, ונגעים אל נא יגעו בי לרעה… אבל לא. כל זמן שלא יחלה יונתן – איני ירא גם מפני זה, ובלבד שלא יחלה הילד! אַל יחלה הילד. בטוח אני, שכוחו של אביו ונשמת אחי אמו בו. אַל נא יחלה. באדרת אחי אמו אני מכסהו. יֵעשה נס. יגדל. כל היום הילד על כפיו. “תנועה אחת ילדותית שלו – אומר אביו המאושר – שקולה כנגד עולם כולו ותלאותיו”. יונתן, הילד המלא עם עיניו החיות, צוארו הרך, שערותיו הצומחות. מוחו הרופס… בגילוי אחר שב אלינו הקיץ דאשתקד. נמוכים האילנות הרכים בספרינגפילדס, הגן הרחוק בצפון העיר, אבל יפה הכיכר. נסגרת היא בשמונה שעות בערב – ועל דא ודאי אנו מצטערים. מהליכה רבה עלו גבשושיות באצבעות רגלינו – וקשה לשוב. בלילות מקומותינו שבבית מיאסה שכוּרים לאחרים, למשלמים, אבל חמים הלילות – ואני ומנוחין מטיילים בקומרשל-סטריט ורואים את כל בני גילנו שמה, המתהלכים בלילות. רבים הם…

מגילה אחרונה

דבר אברהם אשר היה אלי בספרינגפילדס, בטרם אשר נסגר הגן מאחורינו, לאמור: – שואל אתה אותי, החושב אני על המוות ומה אני חושב על המוות? לא רחוק אני מן המוות – וחושב אני עליו, אבל מה יכול אני לחשוב עליו, אשר הוא-הוא המוחה כל מחשבה עליו? – מות אמות בתקופת טבת, בליל-קרח. נסתר מען שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגועה. זכרונות קשי חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח-נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו. – מחוסרי-לחם היו אבותי, ואני למדתי בתלמוד-תורה אשר בעזרת-נשים של “בית-הכנסת הקר”. עניים מחזירים על הפתחים שכנו שם, באותה עזרת-נשים – הם ונשיהם וילדיהם. יום הששי היה, ערב שבת, לימוד-תורה מעיק רק עד חצות היום – חי-רוחי. אז ראיתי בפינה פנים מכורכמים – אשה בוכיה. “אשה! אשה! אשה טובה! מה את בוכיה? רעבה את? לכי ונלכה עמדי. לארוחת-הצהרים אני הולך. קישואים מבושלים היום בביתנו. אמי תתן לך מחצית חלקי”. ותלך האשה עמי… בן שש שנים הייתי אז. – “וכבן ארבעים היה האיש הנמצא”, – יכתוב שפינר “עושה-החדשות” בעתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר, כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – “מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו”. – אני ישון אישן אז באופל. ולא יהיה איש, אשר יוסיף בהגהה: “הילד היה מודבק אל המת הנמצא וישן שנת ילדים מתוקה”. – והוספה זו נחוצה היא. הילד אשר יתום ישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנכי נטלתיו בזרועותי, אשר אנכי השקיתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – – – כה אמר אלי בגן-שדה-האביב, בטרם תשקע החמה, אברהם המסדר – המגיה – הנושא – האב. והחמה שקעה: נשקעה בשמנונית אדמדמה ושקעה. האילנות נמוכים שתקו. סגר השומר את הגן.

א

במצחו הרחב של נחום-שלמה מיטלמאן היו שני קמטים וחצי. קמט אחד ממעל, עמוק וארוך, קמט שני מלמטה, קצר ממנו וגם לא עמוק ביותר, והחצי, אלכסוני קצת, באמצע מימין. בכלל, היה אותו מצח משונה קצת, מצח שאינו מצוי. נחום-שלמה מיטלמאן בעצמו, בעל המצח, היה גם הוא משונה קצת, אינו דומה בשום דבר לאחרים, לשאר בעלי חנויות של ספרים. בקיצור: קצת יהודי שאינו מצוי.

כאמור, היה בעל חנות של ספרים. נוסף לזה היתה לו אשה ורחל-לאה שמה ונער יחיד כבן תשע ­­– סֶנדֶר’קה. בחנות נמצאו מֶתּוֹדוֹת שונות ללימוד לשון-הקודש, ונחום-שלמה אהבן אהבה שאינה תלויה בדבר והשתוקק שסנדר’קה ידע את כולן בעל-פה. אולם המורים השֹכוּרים בכסף לא הועילו; לא הועיל גם זה, שהוא בעצמו, מיטלמאן המו“ס, היה נוטל את הבן הקטן בשעות-הפנאי ומתחיל ללמדו: “ראה, סנדר’קה, זה סנטר. הגידה, איפוא, סנטר. וזה? זה מ-צח!”… סנדר’קה היה, להכעיס, אנגלי קטן לכל משפטיו והליכותיו. אפילו עיניו השחורות נדמו, לכאורה, לעיני נער אנגלי. ה”היבּרוּ" היתה לו למעמסה בחייו, לצרה, שבני גילו פטורים ממנה, לאויב פרטי, מקרי, מיוחד רק לו לבדו. והאנגלים אינם אוהבים מעמסות, צרות ואויבים מיוחדים. האב התנחם בזה, כי גם קלקול זה יוסר כשיגיע למטרתו, לאותה המטרה…

עם רחל-לאה זוגתו חי נחום-שלמה במישור. היא היתה מכינה לו ביצים מבושלות, טרופות בקערה, מאכל אשר נעם לחיכו מאוד ואשר בשבילו אפשר היה לסלוח הרבה. בחיבה מיוחדה היה רגיל לומר לבנו: “לך, סנדר’קה, וראה כיצד אמך מטגנת את הביצים!”… היא, כמוהו, היתה ילידת רוסיה, בת ביאליסטוק, יתומה, טובת לב, בכינית. ההבדל העיקרי ביניהם היה במידה אחת: הוא היה עסקן גדול מטבעו, לא ידע מנוחה אף רגע, חיפש ומצא לו תמיד עבודות שונות, והיא – אשה עצלה מאד, כפתור-כותנתה לא מרוכס ולדקדק בנקיון-הבית לא אהבה. מדורם היה בחדר השני, האחד, שדלת כניסתו היתה מן החנות, ונתערבו התחומים: חדר-המעון היה מלא קונטרסים, ספרים ומתודות, וחדר-החנות – כלי בית שונים, חצאי כיכרות- לחם, מטאטאים. עד שהתרגל מיטלמאן לכל אלה, בשנים הראשונות, ניסה למחות, להתרגז, לריב, – והיא היתה בוכה – אבל המשך הזמן עשה את שלו ובעל הבית התרגל אל כל אלה. ויש והיה מדמה: אדרבא, להפך, אי-סדרים – כך יפה לו. יחרב, יתדלדל. כל זמן שיתנהג הכל כשורה – לא ינוע ממקומו, באופן הזה, כשהכל מהופך, הראש למטה והרגלים למעלה – יקל לו להתקרב אל מטרתו.

ברם, בעיקר הדבר, מחשבות כאלו לא היו באמת ובתמים. במצב-רוחו התדירי והמיושב ידע מיטלמאן והכיר, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, כמעט מעבר למציאות, בכל אופן מעבר לנקודה שיוכל להביאה בחשבון היום, וכי מצד אחר, בכדי להגיע למטרתו זו, דרוש – דווקא – ממון הרבה ולא חורבן ודלדול… והרי בשביל זה הנהו טורח כל כך הרבה, עמל ויגע עד חצות-הלילה: כשיפרח מסחרו, ימָצאו קופצין עליו… והרי בשביל זה – בכדי לרכוש הסכומים הרבים הדרושים למטרתו – בא מקודם לכאן, ללונדון…

לכאן, ללונדון, בא ישר מביאליסטוק עיר-מולדתו לפני שלוש-עשרה שנה. כבן שלושים היה אז, לא נשוי, אבל גם לא פנוי. ברית-נפש היתה כבר אז בינו ובינה, בת-שבע תלמידתו, אשר עזב שם, זו הנפש היחידה!.. שאלתה ובקשתה ממנו היתה, אמנם, כי לא ידחו את הוצאת מטרתם אל הפועל ויסעו מיד אל המקום המאחד את נפשותיהם לנצח, אבל הוא התעקש ולא אבה שמוע. וגם הוכיח לה, כי לנסוע בעלמא – למי תצא תועלת מזה? הן שום ספק לא תטיל בו – דבר זה לא יתואר כלל. הן מי כמוה יודעת את נפשו; מי כמוה יודעת, כי הוא היה תמיד, מימי עלומיו, מן החלוצים הראשונים. אולם תשם-נא לב אל הדבר. נקודת הכובד ברעיון זו היא – מנוחה ונחלה. קניית נחלה – זהו העיקר. מקץ הימים יבואו שמה ויקנו נחלה – ויתנחלו עליה. אז יוכלו לקרוא בגאון: “ניצחנו!.. משא נפשנו מאז העלה, סוף-סוף, גידים ועצמות!..” אבל – תשם-נא לב אל הדבר: – נחלה אינה נקנית בידיים ריקות!..

שנתיים ימים עברו על מיטלמאן בלונדון לאין מוצא. מלאכה המיר במלאכה וברכה לא ראה בעמלו. הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת הביא לבית-מסחר קטן של ספרים עברים את הדבר היותר יקר לו, את מתנת בת-שבע ביום פרידתם. את הספר “שיבת ציון” מכורך הדר, בכדי למכרו. בספר הזה הרבו לקרוא ביחד בימים ההם, הימים המאושרים, ימי חלומותיהם, ימי תקוותיהם; מן הספר הזה שתו בצמא נופת-צופים – מכתבי רב עדתם, ר' שמואל מוהיליבר, אשר יקרו עליהם לאין קץ! בעל-החנות לא נתן במחירו בשום אופן יותר משתי פֶנוֹת. שתי פנות במחיר “שיבת-ציון” מכורך הדר, מתנת בת-שבע! – אולם כעבור שנה, כשהלך הוא, נחום-שלמה מיטלמאן, ובנדוניתה של רחל-לאה, זו אשתו, קנה מאותו יהודי את בית-מסחרו הקטן להיאחז בו – הוחזר לו גם הספר ההוא מונח על אחד הדפים מכוסה אבק עבה.

אז התחילו ימי עליתו. הוא הרחיב את בית-המסחר ולעזר על ידו היה שמחה "שגעון ", אחי רחל-לאה, בחור אלים ופראי, שצחוקו היה מין רעם ושִניו הגדולות והירוקות היו מתגלות לפתע ועיניו היו ממצמצות בתמהון ושהרגלו היה לעמוד על איזו אמרה ששמע באקראי ולחזור עליה בעקשנות משונה שעות שלמות. דומה היה הדבר כאילו כל אמרה ששמע נופלת לתוכו של שמחה “שגעון” כמו לתוך חבית ריקה ושם היא מתגנדרת בקיש-קיש. מיטלמאן שואל אותו: “שמחה, כבר אכלת ארוחת-הצהרים?”. שמחה שותק וממצמץ בעיניו בתמהון. מיטלמאן אומר לו אז: “שמחה, קח, איפוא, חבילה זו ושא אותה לפטרסון אֶט קומפ., יודע אתה היכן זה?” שמחה עונה: “אכלתי ארוחת-הצהרים”. – מיטלמאן: “התדע, איפוא, לאן לשאת אותה? שא ושוב מיד”. שמחה: “אכלתי ארוחת-הצהרים”. – מיטלמאן: “הא? מה אתה סח?”. – המטורף בדידיה: “אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים”.

שמחה “שגעון” לא היה, כמובן, מוכשר ל“פדיון”, אלא לעבודה פשוטה, לנשיאת חבילות, להולכה והבאה, וגם בזה היה לרוב מערב ומבלבל, מניח דבר לא על מקומו ומחליף היוצרות, קצת בבלי ידיעה, מפחד חולני, וקצת בכוָנה, להכעיס, לשם שחוק. אולם לפטרהו ממשרתו ולשכור אחר על מקומו לא יכול נחום-שלמה, ראשית, מפני שהיה אחי אשתו, ושנית, – הטעם העיקרי – מפני שמשכורת שמחה היו מזונותיו. ומי זה אשר ילך לעבוד בחנותו במזונות גרידא? ולשכור משרת בשכר – המצבים אינם כל-כך אַי-אַי-אַי…

והמצבים, אמנם, היו כמעט תמיד לא אַי-אַי-אַי. מיטלמאן עבד עבודה ציונית תמה, היה חבר כמעט לכל האגודות הציוניות אשר בעיר, לרבות “עבריה”, נתן תמיד את חדר-מעונו הקטן לאסיפות האגודה שלו, היה אפילו ציר שלוח להקונגרס הששי, “אומר-לאו” נלהב, והמורים עברית והפרחחים מחוג ידוע היו מן המשכימים לפתח חנותו – המצבים לא היו בטוב. הוא היה בעל אנרגיה ואוהב לעבוד, סחר גם בסידורי תפילה, עניני מצוות ומילי דשמיא, אם כי לא בהתמכרות הראויה, ואולם היה מסוכסך קצת ורפה-ידים בתביעת חובות. הביבליותיקה הקולטורית “ציון” רכשה לה קצת ספרים על ידו בתנאי תשלומין לשיעורין, אבל התנאים לא נשמרו והדברים היו יגעים. רחל-לאה דיברה אתו קשות על זה ובכתה.

בכל זאת נשאר מיטלמאן נאמן לאידיאלו ולא נתן תיפלה בדעותיו. ישימו-נא לב אל הדבר: הוא היה חובב-ציון מימי עלומיו ונשאר חובב-ציון. הוא אוהב את ציון, פשוט, אוהב – נו, מה יוכלו לעשות לו? הוא אוהב! הוא אוהב גם את ה“עבריה” בלי כל חכמות. הוא אינו מיטיב לדבר צחות – אבל הוא אוהב. ישימו-נא לב לדבר. הוא היה בימים ההם החבר הראשון ל“שפה ברורה” שבביאליסטוק, ועתה הוא החבר (לא האחרון, אפשר לומר!) ל“עבריה” שבלונדון. גם את הספרות העברית הוא אוהב. מה שאמת – אמת הוא: את הסיפורים החדשים אינו מבין. הוא אינו שונאם, אבל… – המדבר מושך בכתפותיו. הנה עובדה: כשחתם בשביל הביבליותיקה הקולטורית על “לכל בית בישראל” של “תושיה” ניסה לעבור על “מבית-ומחוץ”, “מחנים”, “עורבא פרח” – המדבר מושך שוב בכתפותיו. והתבוננו-נא: לזה, ל"אחד-העם – זהו כבר דבר אחר! אותו מחויבים לכבד. עוד לפני חמש-עשרה שנים קרא את “לא זה הדרך”!.. אה, מה שאמת אמת הוא. ישימו-נא לב.

ברם, “מה הפעולה?” סנדר’קה, סנדר’קה, – אם לא תצא משאת נפשו של מיטלמאן אל הפועל – מה יהא בסופו של זה? גוֹי לַאֲדונָי? מיטלמאן הוא לחלוטין חפשי בדעות, אל בית-התפילה אינו הולך, בשבת חנותו פתוחה בפרהסיה וגם את פאת זקנו הוא מגלח בשעות הפנאי, אבל בלאומיותו יש עוד קורטוב הגון של “יהדות” שבעצמו אינו יודע מה הוא, ואף על פי כן הוא חושבה לחטיבה מיוחדה, חשובה, ממש ל“מציאה כשרה”. אה, היהדות!..

ובכלל – איזו תכלית יש בחיים של כאן? עסק עם בני לונדון, עם אגודותיהם ושמשיהן… יום-יום – פוסטה, פוֹרטוֹ, קבלה, משלוח, תריסר עיתונים, מבקרים בטלים, חוסר פרנסה, שמחה “שגעון”, רחל-לאה… עד מתי? לא, אלמלא תקותו היחידה להגיע, סוף-סוף, למטרתו ולהיפטר מכל אלה, היה כבר כושל כוח סבלו, היה כורע כבר, כבר… לא, הפתרון האחד לכל אלה הוא לעזוב הכל כאן ולהתחיל הכל שם… זה יעתיק וישנה הכל בבת אחת… והעת… העת עושה לה כנפיים… דומה, שזה ביום אתמול שב מן הקונגרס הששי – והרי כבר שנים אחדות עברו מאז… הקונגרס השביעי ממשמש כבר ובא… מתכוננים כבר, בוחרים שוב… ישימו נא לב.

ופנאי אין!… אין פנאי אפילו לעשות איזה חשבון, לא חשבון פשוט, גשמי, חשבון הוצאה והכנסה, ולא חשבון במובן אחר, חשבון רוחני, נפשי, חשבון-הסוף, חשבון- המטרה… באיזה אופן משונה מתפתל הענין, מתפתל… חדשים שלמים עוברים עליו מבלי שאפילו רעיון המטרה יחלוף בו… כל אלה השנים הרבות דומות לאיזה יום ארוך אחד תפל… ואחריתו? ועד הגיעו אל המטרה? לכאורה, על מה יש כאן לחוס ומה אי אפשר לעזוב – ואף על פי כן אפילו אם יבחרו בו גם הפעם לציר אל הקונגרס, אינו יודע אם יוכל לנסוע… עליה, על רחל-לאה, אי-אפשר להשאיר את העסק… עומדת היא בפי-כותונת פתוח, שקועה בחלק הי"ד של “זעקס און דרייסיג באנדיטן” או בחלק העשרים ואחד של “בלוט און טרערן” – ואין אתה יודע עד מה… אולם לא, רק אם יבחרו בו, מחויב הוא לנסוע… מותר לו לנסוע! שנים אחדות עברו עליו כך, בלי שום טעם – הרשות בידו לטעום קצת גם מן החיים, להתבדר, לראות אנשים. גדולה מזו: ישימו-נא לב, עתה המלחמה רק אחת היא – להכריע את הטריטוריאליסטים, והוא מרגיש, שלא רבים הם ציוניים כמוהו, ציוניים אשר ארץ-ישראל היא מרכז-חייהם, ואם הוא לא יסע בתור ציר לוחם נגד האויבים, מי יסע? חובת בני אגודתו היא לבחור בו וחובתו היא לנסוע.

נחום-שלמה משך בשפמיו, שפמי גבר שחרחר, הרבה למעלה מארבעים, העלה במחשבתו את הדרת הפנים החסרה לו, באמת, בכדי לבוא באנשים (לא שיעור- קומה, פנים צמוקים ובלי זקן!) ודיבר בארוכה מעין כל הדברים האלה לעצמו ולאברהמ’ל קרֶץ, עיתונאי ביומון חצי-פֶּנוּאי ז’ארגוני-לונדוני, יהודי בדחני, נחפז, בעל מבט עכור, פנים אפורים וסֵבר של עכבר קטן, שעמד לפני הטבלה ופישפש במחברות הז’ארגוניות הקטנות הנדפסות והשטוחות שם: איזו מהן יבור לתת היום, כמו שהיא, בגליון הכפול… אולם יותר משנתכוון מיטלמאן להעמיד את איש שיחו על עצם הדבר, נתכוון, שתשמע רחל-לאה את הסברתו. הוא ידע, כי עומדת היא מסתמא מעבר לדלת ומאזינה לשיחתו עם קרֶץ. תשמע ולא תבכה. מזילה דמעות ביותר נעשתה בימים האחרונים.

ב

שמחה המשרת, אחיה של רחל-לאה, לא היה הוגה דעות צלולות, אבל כוח הבנתו היה גדול, ולא פחות מזה כוח-התרשמותו. הרשמים לא היו מתעכלים בו, כי אם צפים ממעל, מבולבלים, אבל הוא אהב להתרשם. הוא אהב לשמוע דרשות של מטיפים ושל נואמים אנארכיסטים, חיטט בברוֹשוּרות למכירה אשר בחלון מעין “מה היא הרליגיה?” ו“הכזב שבחתונה”, ובמשפטיו היה אוהב לחזור, נשתזרו לרוב, אמרות מיניות על האלוהות, על הדת ועל הנשמה. ב“חוגים” שהיו באים לחנותו של מיטלמאן, נחשב שמחה לספקן, לכופר בכל. הרוּבסקי האברך, חשוּב המורים, פּלגָאָה, בעל זקן צהוב עבה וחיצוניות מרמה, שנא ביותר את צחוקו של ה“שגעון” והיה קורא לו “מרה לבנה” בקצף רב.

– נו, שמחה, מה הביא לך גיסך מן הקונגרס? אה?

דעתו של שמחה היתה בדוחה עליו, והוא ענה להרוּבסקי בצחוק סתמי, שאינו אומר כלום.

הרוּבסקי נפגע בכבודו וכועס:

– לא היה, שמחה, מי שיַכּך בכל הימים שנסע גיסך. אחותך פתיה היא. חובבת אותך יותר מדאי. לא עשית דבר. נשתובבת ביותר, מטורף!

– גיסי הביא מן הקונגרס! – שולח לפתע שמחה אמרה מבין שפתיו.

– הלא זהו מה שאני שואל: מה הביא? תרופה למוחך? תשועה –

– לכל ישראל! – מטיל שמחה בצחוקו.

– לכל ישראל?

– ולאחותי!

– מה לאחותך?

– הביא!

– מה הביא?

– תשועה. רצוני לומר: הצעה.

– הצעה? מה פירוש? דבּר, מרה לבנה!

אבל העקשנות חזרה לשמחה, וכמו שמעיד עליו קרץ, אפילו בצבת לא תוציא עוד גם מלה אחת מפיו. אז יגש הוא עצמו, אברהמ’ל קרץ העיתונאי, היודע הכל, ואחר הקדמה משל מאמר-התלמוד: “מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים”, הוא עומד ומבאר את דברי ה“משוגע”.

אמנם, הביא נחום­-שלמה מיטלמאן הצעה לאשתו, לאחות שמחה, מן הקונגרס, והיא: היות שדבר זה אשר יעזבו שניהם את הארץ הזאת בבת אחת ויהיו הולכים שמה בהיסח-הדעת, הוא דבר קשה ולא מצוי, מלתא דלא שכיחא, ואם ימתינו עד שתהא אפשרות מלאה זו בידיהם, לא יגיעו אל המטרה לעולם, לפיכך, עצתו-הצעתו היא, שהיא, זוגתו, והנער סנדר’קה ישלחו מקודם ליפו או לאחת המושבות, ששם תחיה היא במנוחה ובנם יקבל חינוך עברי, והוא, הבעל, יקמץ פה בהוצאותיו, יגָאל קמעא-קמעא מבית-המסחר שבכאן ויבוא גם הוא אליהם, וחנות של ספרים תיפתח שם!

– אני מוצא את הדבר לנכון מאוד! – השמיע הרוּבסקי בטון של צדיק גדול בעיניו. הרוּבסקי היה הקנדידאט השני באגודה להיות נבחר לדלגאט; מיטלמאן נחשב, איפוא, לבעל-דבביה, ואף על פי כן הוא חולק על קרץ ומוצא את הצעת מיטלמאן נכונה!

– בוודאי! – שולח קרץ את חציו – שתי ארנבות ביריה אחת: להכניס את משפחתו לארץ הקדושה ולהיפטר מאשתו לימים רבים – בחדא מחתא! אבל הפלונית, רבותי, אינה מסכימה. היא מואסת בכלל בעסק הזה, בעסק הספרים. היא, שומעים אתם, רוצה שם באחוזת אדמה. כפי דנודע לי ממקור נאמן – דווקא עבודת אדמה!

שמחה “שגעון” שב למלמל על פי דרכו את הענין אשר ניתן לו לענות בו: “סנדר’קה בגימנסיה עברית, סנדר’קה בגימנסיה עברית, סנדר’קה בגימנסיה עברית”. אבל האנשים בבית לא שמו אליו לב. קרֶץ סיפר דבר פּיקַאנטי. שם, בעיר הקונגרס (קרץ היה שם גם הוא בתור בא-כוח עתונו), נפגש מיטלמאן הפעם בצירה אחת מעיר-מולדתו. אותה הדרשנית הביאליסטוקאית, הגבוהה, הדקה, רעת המראה, אשר משקפים כחולים היו על חוטמה, זו, כפי שנודע לו ממקור נאמן, היתה כלתו של נחום-שלמה בימי עלומיו, אבל היא בגדה בו ונישאה לאחר. עתה גרושה היא מאישה. שה, רחל-לאה הולכת!..

רחל-לאה באה… הן, אמנם, כבר סיפר קרץ את הדבר גם לה ביחוד בדרך עקלקלות, בפרטים שונים, ולא רק פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, אבל עכשיו כך יאה לקרוא: הס!..

רחל-לאה נכנסת מחדרה, פרועת שער קצת, כשהיא שואבת בפִתים של לחם שיורי צלי-כבד כתות מן הצלחת אשר בידה. עקבות דמעות על לחייה ובריסי עיניה. סנדר’קה בעט בה זה עכשיו ודיבר באזניה מלות לא יפות אשר קלט מן הרחוב. ובצר לה זכרה, כי כל ימיה עברו ללא נחת, כי “אפילו יום אחד לא נהנתה כראוי”, כי “בעתיד מה תקוותיה”, כי נחום-שלמה בעלה שב מדרכו הפעם “לא שלו”, כי איזה דבר טרוף בפיו בנוגע לה. הרי כאן היא כבר על מקומה, אינה “ירוקה”, יודעת את השוק, יודעת באיזה מקום ומקום קונים הכל, יודעת נשים מכרות הרבה וכדומה – והוא שואל ממנה, שתעזוב את כל אלה ותסע עם סנדר’קה השובב מעבר לסמבטיון. ומה כשאביו בבית אין לו כל יראה מפניה, על אחת כמה וכמה כשישארו הם לבדם. כן, סנדר’קה יאכלנה, יאכלנה חיה. ריבונו של עולם, מה שואלים ממנה? למה נשפכת קללה משונה כזו דווקא על ראשה? היא ירֵאה! לא! היא לא תסע! אסור לה לנסוע! איזו דברים בגו… קרץ לא מלבו יוציא מלים… אפשר שבאמת הסֵבה אליה איזו אשה את לבו שם… אולי באמת כלתו מלפנים… ואולי רוצה באמת אותה האשה לבוא הלום, ועל כן הוא שולח אותה ואת הילד מלפניו… הנה היתה כבר לשיחה בפי הבריות!

– שמחה! מתי יבוא בעל הבית? – שואל, לאחרונה, בפעם העשירית פרחח אחד.

– סנדר’קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה.

– שמחה! יש אצלכם “המדריך החדש”? – צועק אחר – לי נחוץ “המדריך החדש!”

– סנדר’קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה את תשובתו היחידה.

– חדל לך שמחה! – גוערת בו אחותו – ענה לבריות מה שצריכים לענות. עתה הלא כבר נחום-שלמה פה, ודי לך להשתגע. התאמינו? – פונה היא אל הנאספים – חולה נעשיתי על ידו בשבוע זה שלא היה בעלי פה. איני מדברת עוד על ה“היזקות” במסחר שנעשו על ידו. מה? בעלי? איני יודעת מתי יבוא. המתינו-נא לו, במטותא!

אבל המבקרים אינם מחכים ויוצאים. בעיקר הדבר, הלא אין הוא דרוש להם כלל.

שמחה ורחל-לאה נשארים בחנות לבדם. היא גומרת את סעודתה, מעמידה את הפּנכה על הטבלה ומתחילה גורדת באצבעותיה בשערותיה. שערות עבותות לה ולא-נקיות. נפשה מרה עליה שגם “די קאָרטנשפילר” – המעשיה החדשה הארוכה שהתחילה לקרוא בשעה שלא היה בעלה בביתו – לא יקחו עוד את לבה. הנה התנפל סנדר’קה שוב על הארץ ומכה ברגליו בדלת. מה גדולות הצעקות! “סם” הן לחייה! מה הוא רוצה? מן המוכרח הוא ללכת אליו!

מיטלמאן נכנס. למראה-עיניים הוא כאיש אשר לא קרהו דבר. הוא פגש שם בבת-שבע, באותה בת-שבע – אבל מה בכך? השדים הביאוהו לידי כך לספר דבר זה לקרֶץ, שהיה עמו במלון אחד. מה היה לו לספר?

כלום נפקא מינא היא, אם פגש בה או לא? הן, אמנם, ציונית כשרה היא עוד עכשיו וגם תסע לשם בוודאי, מאחר וגרושה היא מאישה וכסף יש בידה. וגם נעשתה דברנית, למטיפה ציונית. אבל כמה חולות עיניה! נורא היה להביט בה כשהסירה את משקפיה הכחולים, רחמנות! ברם, איזו “שטותים” באות אל הראש!

– נו, שמחה, מה נשמע?

שמחה מביט על אדונו-קרובו בעיניים של פחד. צל של צחוק נעצר עובר בספיח זקנו והוא מגמגם:

– מעלתו! רוצה אני לשאלו דבר.

– נוּ, שמחה, אדרבה! – מתעודד נחום-שלמה ומעודד גם את משרתו-קרובו: אולי על ידי שיחה תעבור מצוקת הלב.

– אחותי… – מתחיל ה“שגעון” (את שמה הפרטי אינו מזכיר לעולם).

– בכתה פה… – משער מיטלמאן – סכָלה היא! כלום אני מכריחה? אם לא תרצה, לא תסע. אין אונס!

– אין אונס! מתנפל שמחה על האמרה ומגחך באופן מיוחד.

– אבל מה היא שאלתך, שמחה? – שואל גיסו.

– הֶה, הֶה, הֶה, הֶה! – משתפך שמחה בצחוק – מעלתו אוכל ביצים מטוגנות… סנדר’קה בגימנסיה… הה! אבל הביצים? הביצים?..

נחום-שלמה אינו יודע מהיכן, אבל רוח של מצוקה מפחידה, מצוקה עיוורת, מתחילה להכביד פתאום על לבו. זה קרוב לעשר שנים שהוא במחיצה אחת עם עוזר-משוגע זה. אפשר להשתגע גם הוא. ועד מתי ימָשך הדבר ככה? לעולם? היא ממאנת… גאולה לא תהיה… שאלה נפלאה!.. מי יכין לו את מאכלו כשתיסע… באמת, מן הצורך הוא לטעום עתה דבר-מה…

– רחל-לאה!

דממה. קונים בחנות אין.

– רחל לאה!!

– נוּ, מה שם? מה אתה רוצה?

היא באה.

– רכסי את פי כותנתך!

– מילא! – עונה רחל-לאה ועושה את שאלתו.

נחום-שלמה מורה באצבע על הטבלה ושואל:

– מה זה, רחל-לאה?

רחל-לאה מעיפה עין גם היא על המקום אשר שם הטבלה ועונה:

– לא כלום.

– לא כלום? הסתכלי-נא.

– פּנכה.

– ופנכה מקומה כאן? בחנות? על הטבלה? הא?..

רחל-לאה מתרגזת. אם לא ישר הדבר בעיניו – הרשות בידו… הראיתם? אדם עוזב את כל העסק על ידיה לשבועות שלמים, והיא אינה יודעת היכן היא בעולם… אלוהים הוא היודע, למה הוא נוסע, עם מי דרוש לו להיפגש שם… אבל הוא בא – וכל היום אינו שוב בחנות… הכל עליה, וכל דבר עליה: הבית, סנדר, האח המשוגע, החנות… ראשה סובב… והמעט כל זה – והוא אינו נותן לה מנוחה בשגעונות, אשר לא נשמעו כמוהם. היא לא תסע! היא לא תסע! יהרגני-נא הרוג – היא לא תסע!

מיטלמאן עושה עצמו כלא יודע את כל אלה.

– אני הלא רק שאול אשאל, – מכריח הוא את עצמו לדבר בקרירות – פּנכה זו מקומה בחנות?

והוא נוטל את הפּנכה בידו ומגישה עד פניה של זוגתו.

– טראַך! – מנבא שמחה “שגעון” על הפנכה, אשר כרגע תושלך על הארץ ותתפוצץ.

ונבואתו מתקיימת.

ג

לנחום-שלמה מיטלמאן מלאו ארבעים ותשע שנים. מסחרו החל לשגשג. מעט-מעט שיחרר את חנותו מן המתודות העבריות ומספרי ההשכלה החדשים, שאינם נושאים כל פירות ומוטלים כאבנים, והתחיל מכניס לתוכה מזוזות, ציצית, מחזורים והוצאות אנגליות שונות בשביל מכריו אשר למדו בינתיים את השפה. סנדר’קה היה כבר ל“בר מצוה”, עלה לתורה וקרא “מפטיר”. זהו המכסימום – ולא כל אב זוכה לזה. בלימודי בית-הספר הוא עולה על כל בני גילו. אם לא בהתמדה, הרי בתפיסה מהירה. גם זו לטובה, רחל-לאה נזדקנה ומחלת נשים מסוכנה היתה בה לפני חדשים אחדים, אבל היא שבה לאיתנה. ומאז נתרבה טוב-לבה. כשמודיעים לה, כי היום בערב תהיה אסיפה במעונה הצר (מיטלמאן היה ליושב-ראש באגודת “ציון” וכל האסיפות נעשות אצלו), אין היא מתרגזת ונוהמת כמלפנים: – “איפה? על חוטמך?!”

נחום-שלמה עצמו נתאנגל, סוף-סוף, יותר והתרגל להתחיל כל דיבור באמירת “וֶל” תחת “נוּ”. אבל, שינויים מובהקים לא נעשו בו. שפמיו נתקשו ונתלבנו. במצחו רובצים קמטים לא שוים, שני גדולים ושני קטנים – ארבעה.

שמחה עוד משרת בחנות כמאז. הוא יודע אנגלית, ונעשה לאיבר מועיל במהלך החדש, האנגלי, שבמסחר-הספרים. אבל בין השמשות, כשמיטלמאן נשאר עמו לבד – איזו מרה שחורה נופלת עליו, על מיטלמאן, ומעין פחד תוקפהו. משוגע בתקופת תמוז… “העלה נא את הגאַז!”

מן הקונגרס השמיני שב מיטלמאן שבע-רצון. עכשיו חזקה של ג' קונגרסים לו. זה ראשית, והשנית…

בחנות התאספו בני אגודתו המעטים לשמוע “ראַפּוֹרט” מפיו על מהלך הדברים. רוב הנאספים – פנים חדשות. החברים הישנים –רבים מהם הלכו מזה ויתרם נפוצו, נפזרו, עומדים מרחוק.

הפנים החדשות התנפלו על שמחה כמוצאי שלל והתחילו עמו שיחה על גלגול-מחילות מחוץ לארץ ישראל ועל תחיית המתים מן התורה –

– כל מה שאני עושה עתה, – נשמע בתוך זה ממקום אחר קולו של הרוּבסקי המורה כלפי קרץ העתונאי – כל מה שאני עושה עתה, אני עושה על דעת עצמי… סובר אני, שפוליטיקה כזו אינה יכולה לעשות עלי שום רושם… הריני סובר… ישלחוני אל הקונגרס, לא ישלחו – בין כך ובין כך לא אכפת לי… בין כך וכך… אני סובר… אני יודע רק אחת… הרוּבסקי הוא עזוב מכל אדם… אין עוזר לי; הכל מוטל עלי למלא בעצמי… הרובסקי הוא אחד בשדה…

קרץ פנה עורף לאיש-שיחו וניגש למיטלמאן. הוא עבד כבר בעתון השני שבעיר, בעתון עם נטיה ל“ארציות” וחובתו היתה עכשיו להציל דברים מפי בעל-הדין ולעשות מכל אלה מטעמים כשיכתוב את ה“רַאפּוֹרט” על דבר מהלך האסיפה של אגודת “ציון”.

– אבל, מיסטר מיטלמאן, הגד-נא לי בדרך כלל: מה היא השקפתך הכללית על הקונגרס הזה?

חָשְכָה.

– רבותי! קרא בעל-הבית, שמיום היותו לנשיא למד קצת לנאום נאום – רואה אני, שיותר משאנחנו פה עתה לא יבואו עוד. כמה אנו? לא שבעה אנשים… “ול”, אחד המרבה ואחד הממעיט. “לא מרוּבּנו מכל העמים חשק אדני בנו”. גדעון הושיע את ישראל בשלוש מאות המלקקים. הנני מציע, איפוא, לעבור מזה אל ה“הוֹלל” שלנו, זה מעוני, ושם נפתח את אסיפתנו. מיסיס! האפשר כבר להיכנס?

– אפשר! – נשמע קולה של ה“מיסיס” רחל-לאה.

הנאספים עזבו את שמחה והתגודדו להיכנס את ה“הולל”. נחום-שלמה צעד מאחרי כולם בקומה כפופה קצת, ודיבר את דבריו בדרך כבוד באזני קרץ אשר לא סר מעליו. הקונגרס הלז הצטיין בזה שהיה כולו מעשי. ישימו-נא לב. הוא היה מוקדש כולו לשאלת העבודה המעשית. ישימו-נא לב אל הדבר: הכל מכירים ומודים עתה, כי העיקר היא העבודה המעשית. אין חילוקי דעות. העבודה המעשית בפלשתינה, בארץ-ישראל, היא, רק היא, מובילה אל המטרה –

הד-הדברים התגלגל בחנות הריקה. מאחורי המדבר הציץ שמחה “שגעון” והאריך את לשונו.

(מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה)

א

בווינה היתה החבורה מפורדה ומפוזרה. לא נפגשו איש ברעהו אלא בפרוזדור-ה“לשכה”, בשעת ההמתנה לאותו היהודי הפקיד, הקטן והכעסן, המעמיד על כל בא שתי זכוכיות של משקפים מתרגזים, או בקונטורה למכירת כרטיסי מסע בנכיון של שלושים אחוזים “בשביל ציוניים”; בשאר שעות-הזמן היו זה בכה וזה בכה. הקוֹמיס העבה – סטודנטים בני עירו, דרוֹהוֹביטשים, היו לו בכאן, שאצלם לן ואתם בילה את העת בבית-קהוה לא-יקר. החייט הטארנוֹפּולי, בחורי הישיבה הטאַרנובים והנודד הרוסי המהיר התגוררו במלונות פרטיים בשכונת היהודים אשר ברחוב-הדגים הקטן וברחוב-הדגים הגדול. והמורה מבּוטשאץ, הצעיר העדין והשחרחר עם דבריו העומדים תמיד ברומו של עולם וקילוח-דבריו בסגנון המקראי-התלמודי-הספרותי, לא היה עדיין כלל בחבורה. הוא, עם חפציו ביד, בא, מלוּוה על ידי אביו, באותו היום שנסעו הכל מווינה, שעה אחת לפני הנסיעה הכללית, ולמרות כל הטענות ומענות – תחילתם בשפת-עבר וסופם באשכנזית-יהודית – שלו ושל אביו עם הממונה הקטן והזועף, למרות השליחויות השונות והצלצולים בטלפון, לא עלה לו לנסוע עם הכל היחד, אלא שניטל עליו לעשות את דרכו לבדו במסע-הערב ולהדביק את בני לויתו רק עכשיו, ביום המחרת בבוקר, בטריאֶסט, ערב יום הפלגת הספינה לאלכסנדריה של מצרים.

– אבל סוף-סוף נזדמַנו לפונדק אחד, רבותי! – קרא בשמחה, כשמצא, בבואו לאכסניה היהודית, היחידה בעיר, את כל הפנים, שראה בפרוזדור הלשכה הווינאית לפני נסעם – נתכנשה השיירה שלנו!

וכאן, אמנם, השיירה היא במלואה ורוח מעין חג נסוכה עליה. קצה הנפש בישיבת ההמתנה שבווינה עם הימים העוברים באפס ענין, עם היוקר לצרכי אוכל נפש, עם המשכבים בלילות, ש“אי-אפשר לסגור עליהם את העינים” מחמת הכינומת. “אח, אלמלי היינו כבר בטריאֶסט! – גנחו שם הכל חליפות – יותר כבר אין צורך בשום דבר!” ומפני זה לא שמעו גם בקול הממונה הכעסן, אשר הזהיר בהם שלא למהר בעלמא לעבור לטריאֶסט, מפני שהישיבה בווינה עולה בזול יותר מאשר שם, ותחת נשיאותו של הקוֹמיס הדרוהוביטשי, אשר נפשו נכספה להבהיל את שעת הפרידה הנעימה מבני עירו “על דרכו לארץ ישראל”, עמדו והקדימו לבוא אל “האיטלקים נתיני אוסטריה” –רמז לבני טריאסט, בלשונו של המורה הצעיר – בשני ימים שלמים.

– מרכז-ההסתדרות ראוי למלקות! – מדבר המורה מבוטשאַץ בהתעוררות נעימה ובנענוע-הראש עוד קודם שנרגע וסעד את לבו – משרה רבת-אחריות כזו, כהנהלה-בעצה את החלוצים העוברים אל הרי יהודה, מילוי פונקציות נכבדות כאלו, מוסרים לאיש קר-מזג ואי-נימוסי כזה! הרי אני נכנס אליו… דעת לנבון נקל… אני שׂם פעמי לארץ-ישראל… מה עוד?.. שיערתי בנפשי: ישאלני, מה מטרתי, מה תעודתי שמה, מהי משאת-נפשי… והוא: – Aber um Gottes Willen, was wollen Sie?.. הא כיצד?..

– מאיש בשעת מילוי חובת משמרתו אין לדרוש אידיאל! – גוזר הקוֹמיס. הוא בטוח, שגם המורה הבוטשאצי בעצמו במקומו של הפקיד לא היה טוב ממנו. ובפרט, שרבים כל-כך השנוֹררים, הבאים ללשכה ודורשים שיתנו להם כסף לנסיעתם. הוא בעצמו, הקומיס הדרוהוביטשי, היה עֵד-ראיה למחזות כאלה. באים בתביעות כמיוחסים גדולים! כיצד זה לא יתנו להם? הלא הם מוכנים לנסוע לפלשתינה – להפקיר את עצמם בעד כלל-ישראל, בעוד שבאמת אין דעה כזו אפילו בבהונות רגלם השמאלית. פשוט, רמאים! הנה אותו קיבל הפקיד באופן שאין טוב הימנו. לו יש ריקוֹמנדאציה טובה גם ללשכת המודיעין ביפו!

בחורי הישיבה הטארנוֹבים – אחד פרוע-שער ואחד כבד-פה – ששם, בווינה, בשעה שהיו נכנסים לפרוזדור-הלשכה, היו פונים אל המשרת המגוּרמן ברטט ובכעין ערמת קוף היו שואלים על הממונה: “הוא כאן?”… שלחו כאן, בטריאסט, רסן מעליהם, השיגו על טענת הקומיס בדבר השנוררים במאמר: “למה ברא אלהים עינים לאדם?”, המשיכו בעקיצת לעג: אלא ש“אם אין דעה – הבדלה מנין?” והסכימו, לאחרונה, למלקותיו של המורה בהוספת "ארבעים חסר

אחת".

– אבל, מילא, מה שעבר עבר, – נמשך קולו של כבד-הפה – מוטב שתייעצו לי עצה לעשות עכשיו?

– מה לך?

לו דרוש חייט – שיעשה תיקונים במלבושיו הארוכים, שיקצרם ויכינם לפי מידת “בני אדם”. חברו, פרוע-השער, כבר הספיק לעשות את האופיראציה עוד בווינה, והוא לא. אולם די לשאת את העול והסבל! הגיעה השעה לצאת משעבוד לגאולה!

– והטאנופּולי שלנו? החייט?

להחייט מטארנופול אין כלי-עבודה בכאן. ובדרך-כלל – כאן אין רצונו כלל לעסוק בעבודתו. צדק אותו בעל-הכרס העבדקן, שראו שם בלשכה… (הוא בוודאי יותר עשיר מהגביר הכי-גדול בטארנופול!)

– כי מה אמר לך?

– לפני נסעי הדביקני בחצר. אתם כולכם כבר הייתם ברחוב ואני פיגרתי: לפני השער נפל ארגזי מעל כתפי. בקיצור, הדביקני ונכנס עמי בדברים בידידות כזו – אינכם יכולים לשער! כמעט שעזר לי אפילו לשים שוב את הארגז על הכתף. בחיי, הוא רצה, אבל אני לא נתתי לו. בקיצור, שאלני מי ומה ואיך ולאן אני נוסע ולשם מה – הכּל בכל מכל כל. אם הנני בעל-מקצוע? אמרתי לו: “חייט!”. “הנך מפועלי ציון, איפוא?” – הוא שואל אותי. “כן!” – אני עונה לו. מאי איכפת לי? יהא מפועלי ציון!

מילא, התחיל: פועלי ציון הם כאלה וכאלה, סוציאַל וכדומה. אני שותק. לבסוף נתן לי אפילו את היד – כמו שאנכי יהודי! מושיט לי את היד ואומר: “דרך צלחה! צלחה! גֶזיגֶנְגֶנוֹס!”

– אולי גֶזינוּנגסגֶנוֹסה? – מתקן הקומיס.

– איך? נוּ, יהא כך! חי-נפשי, כך אמר לי: “דרך צלחה, גזינגגוֹסן! וזכור ואל תשכח: בפלשתינה דרושים לנו עובדי אדמה, בראש וראשונה – עובדי אדמה…”

– שַה – הפסיקתהו החבורה פה אחד – הרי לפנינו איש הנוסע משם! נשמע מה בפיו!

בחסר – כאילו צמח פתאום מתחתיו – עמד צעיר כבן עשרים, דק ובצוארון גבוה, לבוש כולו בטעם בוּכהאלטרים, אלא שנעליו ממוזמזות לגמרי ופניו מלאים מכות טריות ואבעבועות יבשות – לפי דבריו, שיירי מחלת ה“חֶרָרָה”, אשר חלה בה שם. מחוגת הנוסעים סובבה עליו כהרף-עין.

– אבל בתור הקדמה נחוץ לדעת, אם האיש הלז הוא ציוני? – קרא המורה מבוטשאץ.

– ציוני ולא ציוני, הכל לפי רצונכם! – מיהר הצעיר הדק לענות מתוך המעגל.

– אבל מה שם? איך שם?

– תהיו שם ותדעו איך שם! – אמר הצעיר השב משם, כמתרשל לענות יותר, אלא שבקולו צילצל גם הד של התראה.

ברם, דעת הקהל אינה נוחה מזה. בקולות נמוכים ובקולות רמים מוסיפים מכל עברים. ומה המושבות? פורחות? ומדברים שם עברית, רק עברית? ומי שאינו יכול? והערבים?

– איזו ערבים!.. – גוער הקומיס הדרוהוביטשי בקול רם מאד – העיקר, מה? –

– מה “מה”?

– קשה שם “לעשות” חיים?

נתקבלה על זה תשובה קרירה:

אני איני אומר לא הן ולא לאו. תהיו שם ותדעו. כבר תראו. אני – הייתי שם הכל. גם במעדר עבדתי, גם גפנים הרכבתי, גם בעיני חליתי, קדחתי – הכל! הייתי בחיפה, הייתי בבירות, ביקשתי גם משרה ביפו –

הוא מיעט בדברים ונראה כמסתיר סוד, אשר לא יעלנו על דל שפתיו, באין חפצו להכאיב את לבות הנוסעים ולהכזיב את תוחלתם; אבל יחד עם זה נשמע גם בכל תשובותיו הקצרות והיקרות לעג ברור, מעין אותו הלעג של ההורים והאחיות בבית שם בעיר-מולדתם, בהוכיחם אותם ובהזהירם “לבלי להשתגע”, לעג אשר השפיל לרגע את כל הרוחות.

– ולאן אדוני נוסע עכשיו? – הוסיף הקומיס הדרוהוביטשי לשאול בנימוסיות רבה.

לברלין! אקוה לעשות שם עסקים. אבותי, אמנם, מתגוררים בקראַקוי, אבל אני איני נוסע לקראקוי. אני נוסע לברלין!

ה“עולם” נשתתק.

– “ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לא–מור” – התחיל פתאום המורה מבוטשאץ לנגן את הכתוב בטעמי המקרא.

– הארצי-ישראלי!.. אַיֶכּה?!.. – נקרא בינתים פתאום הבחור הדק על ידי אחת מבנות בעל האכסניה: – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה קוראת לו: היא בחדרה; רוצה להיוָעץ עמו באיזה דבר…

– אני הלא כבר חיוויתי להם את דעתי… בעשרת אלפים פרנק… –

– תוגר!.. – עגבה בת בעל-האכסניה על האכסנאי הישן שלהם – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה רוצה לדעת… אם אפשר לנסוע מכאן דרך קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל…

– אי, פראים!.. – התמרמר התוגר הארצי-ישראלי – אלך ואגיד להם…

החוליה נפתחה והדרך להעברה ניתנה. החייט הטארנפולי שלח מבט בקדקדו של ההולך וקרץ בעיניו!

– למי יש פה להאמין?..

– הטיפוס הזה ידוע! – מעמיק דבר המורה מבוטשאץ – גלגולם של ה“מרגלים”!

– ומה היה לשאלו כל עיקר? – לא מבין הקומיס הדרוהוביטשי.

– אין שואלין את פי הנס מן המחנה! – פוסק הטארנובי פרוע-השער, זה שקיצץ את קפוטתו עוד בווינה.

– את הבורח! – ממלא הטארנובי השני אחרי רעהו.

רוח החבילה מושב לאט-לאט אל כנו. אי, צריך לצאת השוקה ולהכין צידה לדרך. מי ומי ההולכים?

הטארנובים מתלחשים.

– את המלבוש שלך כבר תקצר שם! – מנם האחד.

חבל! חפצתי לבוא לשם כבן-אדם! – דואג המנוחם.

ב

אחרי הצהרים.

אל שולחן הצעירים הנוסעים, בשעת סעודה, נלוָה יהודי פולני כבן ששים, בקפּוֹטת-אַטלאַס ובשטריימיל, בעל זקן נאה וחשוב וצורה של ר' עקיבא איגר – אחת מאותן הצורות המשמשות מודל לציירים לועזים מחיי ומפרצופי היהודים. הוא פנה ב“שלום עליכם” כללי ואמר:

– כולכם לארץ-ישראל?.. מה אתם נוסעים לארץ-ישראל..

– מה פירוש “למה אנחנו נוסעים” – ענתה החבורה בתמיהה.

– רצוני לשאול… – גימגם היהודי – מיראת שמים באמת?..

ובהוציאו את המלים האחרונות מבין פתחי פיו, הפיקו פניו עינויים של איש, אשר צרה גדולה באה עליו. כולו היה עיף, רצוץ, מדוכא, על הנוסעים הביט בתמהון, בקצף, בחשד גדול, אך גם באיזה מין תמימות מיוחדה, השתתפות משונה ובאיזו תקוה בלתי מובנה. במקצת דומה היה לאיש, שאחד מבני ביתו נפל לבאר עמוקה, כשהוא רואה אנשים מתכנסים ויורדים גם הם הבארה…

– כבודו הוא אבי המשפחה הרוסית אשר הוחזרה מאמריקה?.. מה? נתקשו תנאי הכניסה?

– אני? הוחזר מאמריקה? רוסית? לא נתנו להיכנס? חס ושלום! ישמור הבורא ויציל! אני – בֶלזאי אנכי… אנכי מבלז אני… גם אני נוסע… אִתכם אני נוסע… בני, לא עליכם, ברח לשם… לפני שלושה חדשים ברח… לא ציפיתי ולא פיללתי… מה היה חסר לו אצלי?.. בירושלים הוא כעת… בן-זקוני הוא… רך ומפונק… הרב דשם כתב לי אפילו, שאם אשלח כסף, יחזירו… בני, שיחיה, רוצה כבר בעצמו לשוב… אבל אני איני מאמין בו… ירא אנכי… והריני נוסע להביאו משם… חרפה היא להגיד… העסק עולה לי באוצרות… עזבתי את משפחתי, את כל עסקי…

– אחד מגבירי בּלז בוודאי! – העיר החייט הטארנופולי, כשסר היהודי מעליהם.

– בעל יכולת! – הסכים הטארנובי כבד-הפה.

– טרגדיה עברית טיפוסית – העיר המורה.

הקומיס שיער: איזו צידה-לדרך הגונה אפשר היה להכין, אלמלי היה היהודי הטיפש, תחת לאַבּד הוצאות ולנסוע לשם בעלמא, מקדיש את הסכום לשיירה!.. ואגב נזכר באמת, שעדיין לא נעשה כלום בנידון זה וַיקם.

– חברים! – קם פתאום גם הטארנובי פרוע-השער – לי יש הצעה… הנה אנחנו כאן חמישה אנשים הנוסעים בדעה אחת… אֶה… אֶה… לרעיון-התחיה… רצוני לומר: לא חמישה, אלא ששה. עם חברנו הרוסי – ששה! והצעתי היא: תחת שאיש-איש מאתנו יעשה שבת לעצמו, יתן כל אחד ואחד מאתנו חמישה כתרים ונעשה קופה כללית של שלושים כתרים, חמישה-עשר רייניש, ונשלח אחד או שנים מאתנו השוקה ויביא אוכל לכולנו. מה דעתכם על זה? אה?

עיני השומעים הוארו בשמחה על הרעיון המקורי, ובכל זה לרגעים אחדים נשתררה דומיה לא-קלה.

ראשונה ענה המורה מבוטשאץ: “השכל מחייב!”… ולאחר מחשבה של הרף-עין על אשר לא הוא היה מציע הדבר, חזר והוסיף עוד ביתר מסירות: “רק ככה! רק ככה! מובן מאליו. איש לא חשב מתחילה באופן אחר; השכל מחייב!” אז הלך החייט הטארנופולי והתייעץ בלאט עם הקומיס הדרוהוביטשי – איזו חשבונות יש ביניהם מלפני וינה! הטארנובים מצדם נזדרזו, התחילו בודקים את ארנקיהם וגונחים. הנודד הרוסי – איזה בחור משונה, כבן עשרים ושמונה, שהיה כבר בקנדה ובלונדון ושלא התערב כל העת בשיחות ולא הביע שום הפּעליות אפילו לשמע דברי הצעיר הדק על מגרעותיה של הארץ המובטחה, אלא עסק בשתיית מים הרבה, כוס אחר כוס, כאילו אש יקדה בקרבו – יצא הפעם מגדרו והודיע, כי ללכת ולהיות שליח להבאת אוכל הנהו נכון בכל עת ובכל שעה, אבל שום כסף אין לו.

– אפילו לא חמישה כתרים?

– אפילו לא חצי-כתר.

– ומדוע לא סיפרת זה בלשכה בווינה?

– ומאין אתם יודעים, כי לא סיפרתי?

– נו?

– מה שעונים לכּל ענו גם לי.

– אבל האמינו לך, לכל הפחות?

– לכו ושאלו אותם!

– ומה תאכל, איפוא, בשבוע ימי הנסיעה?

– מאין לי לדעת?

לשעה אחת נתבטל רעיון-הקומונה מאליו. אבל הטארנובים לא שתקו: “חברים! היא הנותנת! דוקא מפני שבמשפחתנו נמצא באופן בלתי-צפוי כזה איש, אשר אין לו כלום – עלינו לעשות את השותפות! הן איש-איש מאתנו לא יאכל מאת אשר לו ויביט במנוחה על חברנו השוכב רעב בירכתי האניה. אולם, שיחזיק בו אחד מאתנו – הלא קשה. ומאי חזית? והרי מוטב, שכלכלת העני תהא על הציבור המשותף! חברים!~ הנה זה עתה שמענו את העובדה מפי היהודי הבּלזי בדבר בנו הבורח – המעשה אשר איחד את כולנו והראה לנו, כי בדרך אחת אנו הולכים! חברים! כל אחד ואחד מאתנו בשמעו את הסיפור המעניין זכר בוודאי את כל התלאה אשר מצאתהו, את כל המלחמה אשר אסר את הוריו הוא, את כל הבוז אשר נחל מן הדור הישן, שהביט עליו כעל “משוגע”, והכל בשביל מה? הכל בשביל האידיאה שלנו, בשביל רעיון-התחיה, בשביל ארץ-חמדתנו, המצפה לנו זה אלפים בשנה… וכעת – מי הוא אשר לא יעשה את חובתו?”

– מושׂכל ראשון ממש! אַכּסיומה!

– אבל בכדי לקנות אוכל הלא דרוש לדעת איזו מלים איטלקיות… – רצה החייט הטארנופולי להסיח את הדעת לשאלה אחרת.

– הנה… עד שאתם דואגים לאכילה, אדאג אני לשתיה… – התנער הנודד הרוסי פתאום, נטל את הכד מעל השולחן ויצא אל בית-המבשלות למלאותו מים.

נשתררה שוב דומיה. עיני הכל ננעצו בכתלים.

– איטלקית הרי זה מן הקטנות!.. – לא עיפו הטארנובים להילחם בעד נצחון-הצעתם – למה ברא הקדוש ברוך הוא אצבעות? מראים באצבעות כמה ליטראות לחם… כלומר כמה פּוּדים לחם… בשביל ששה אנשים לשבעה ימים… כמה צריך?

– בשביל ששה? – ניסה החייט את כוחו עוד פעם.

– מילא! – החליט הקומיס הדרוהיביטשי – אמרתי לשׂכּוֹר מיטה לשינה באניה… יהא בלי מיטה; אין ברירה!

– אלא מאי? לשכב על הקרקע שבעה לילות רצופים?

– הס! הנה הוא חוזר… ישמע…

– אין דבר, – הרגיע את החבורה הרוסי החוזר.

– מה אין דבר? – נכלמו הטארנובים.

– אין דבר… שאלתי את הארצי-ישראלי שלנו למלים אחדות… הוא שוהה בטריאסט זה כמה שבועות ויודע…

– את המרגל?.. – הלך המורה מבוטשאץ לשיטתו – נוּ, מה? המשפחה האמריקנית חוזרת, אמנם, ישר לרוסיה? בעצתו?

– כן… וגם את בעלת-הבית שאלתי… את העיקר אני יודע כבר… שמות-המספר – נו, וכיוצא בזה… “כמה” בלשונם: “קוַנטו”… ועוד…

כד-המים בידו של הרוסי הנודד וציד בפיו; ידיעתו באיטלקית מכריעה את הכף לטובתו – לגמרי.

ג

כחצות-ליל.

עם גמר ארוחת-הערב העליזה, כששק-האוכלין המשותף עמד בפינה, כשהוא מקושר ממעל, בשעת ההכרה הנעימה, שכל הקניה החברותית עלתה כל-כך בטוב (נקנו דגים, נקניקים, זיתים, לחם, סוכר – ועדיין נשארו שני כתרים במזומנים!) ושבגללה היתה הדעה הכללית כשיכורה ולא מיין, באו שני עוברי-אורח חדשים אל האכסניה על מנת לעלות גם הם מחר אל הספינה: אחד – איש-מידות שמן וחלק, משולח ירושלמי מכולל אוּנגארן, ואחד – רזה וכפוף בבגד אמוץ-לבנבן עם צוארון של קטיפה שחורה וממועכה, אברך חולה-שחפת מבּוקוֹבינה, שהרופאים, לפי דבריו, ציוו עליו לנסוע לארץ חמה, כי שם יֵרפא.

המשולח הירושלמי, על פי הצעת בעל האכסניה, ציווה על בעל-העגלה לשים את הכבודה הרבה שלו בחדרו של היהודי הבּלזי, ושם התפלל ערבית, ושם אכל רבע אוז וקוֹמפוֹט, ושם נשאר ללון. בשביל חולה-השחפת לא היה מקום כזה, ולפיכך, לאחר שעיף מאד מלווֹתוֹ את נושא-הסבל, שהכניס את כריו וכסתותיו הגדולות ישר לחדר-האורחים הכללי, נשמט על גב כסא אחד שמסביב לשולחן והתחיל מכעכע בגרונו ומתאפק משיעול. המשרת אמר להחזיק בו, אבל החולה נתרגז עוד יותר

– הריני יכול בעצמי! הריני יכול בעצמי!..

מה יכול בעצמו? – מטר-מבטים ניתך על ראשו; מבטים, שחצים משתדל לכסות את רגש התועבה לחולה והיראה מפני החולה, וחצים השני מגלה הכל, על ידי הכיסוי גופא, ביתר בהירות, ביתר אכזריות…

החולה נרגן מעט את נושא-הסבל על כמות שכר טרחתו, וכשנפטר הימנו, הליט את פניו בכפות-ידיו שעל השולחן, ובעלי המבטים קמו כאיש אחד ויפנו לקרן-זוית.

– פנים חדשות!

– קרי “חלשות”!

– שלושת רבעים של מת…

– וכזה נוסע גם כן… מה יעשה שמה?

– קנדידאט להר-הזיתים…

– ואיך יעשה את דרכו, דרך הים?

– צריכים אנו לדבר על לבו… להניאו ממחשבה זו…

למלא את התפקיד החברותי הזה, הנחוץ כל-כך, נטל על עצמו הקומיס הדרוהוביטשי. ניגש בזהירות; התחיל ב“מאין יהודי?” ו“לאן כבודו נוסע?” – אבל לשוא! כעבור רגעים אחדים שב אל חבורתו בנענוע-ראש של יאוש: “גם הוא רוצה לחיות” – הוא טוען…

הפנים הועבו והורדו.

– אבל הלא את טובתו דורשים! – התמרמרו הכל.

– הוא הדבר!.. אבל חולי השחפת עקשנים נוראים הם…

– שש… הנה הוא קרב אלינו…

והוא, החולה, אמנם, התקרב בלאט, היטה אוזן רגע אחד, עמד בדממה רגע שני, הורה מבט בוער מעינים נוצצות וקרא פתאום בקול צרוד איום:

– יהודים! במטותא! אל תחרשו עלי רעה! אל תעזבוני! קחוני אתכם!

– מה? מה? מה יחסר לך?

– מה חסר לי, בריאות! שם, אם ירצה השם, אשוב לאיתני… שם אבריא… צריך אני רק לבוא לשם… אל תעזבוני, יהודים, באמצע הדרך… אל תזלזלו במצוה חיה…

– הכסף יביאך למחוז-חפצך, – השתמט הקומיס…

– הכסף?.. ברוך השם, איני צריך לבריות… יש לי להוצאות-הדרך… לא הרבה, אבל יש… אולם… בלעדיכם…

– אבל השכל מחייב, כי אסור לך לנסוע, שומע אתה? – קרא המורה – נסיעת הים הרי לאו מלתא זוטרתא היא… ועוד מסורבל ומועמס בחפצים רבים כמו אלה…

– אני אסע… אני אסע… – דיבר החולה כמו לעצמו ובמין איזו שמחה לאיד.

– וצריך אתה לברך את השם יתברך על שהזמין לך בדרך סיעה של יהודים כאלה! – נענה מן הצד היהודי הבלזי, שיצא מחדרו.

– “לכם ולא לו”, – ליגלג המורה בעקיצה רבה – הלא גם כבודו נוסע אתנו!

– אני?.. לא… איני יודע… אפשר כבר, שלא אסע… המשולח הרב, שבא זה עתה, הוכיח לי, שאיני צריך… איני צריך לנסוע… המשולח הרב נוטל הדבר על עצמו… הוא מבטיחני, שהכל יוגמר על צד היותר טוב… העסק לא יעלה לי גם עכשיו בזול יותר… אבל הסכומים אינם פה בחשבון… אני טובע… ילד כזה!..

והבלזי האב התחיל מספר בשבחי “ילדו”. בן פורת – כה יחייהו השם יתברך! עוד לא נמלאו לו שבע-עשרה שנה וכבר הוא חכם לכל דבר. הנה בראש-השנה שעבר, אחר התפילה, הולכים אל הרבי שיחיה, ושם הלא צריך להמתין הרבה, והרי הוא, האב, אומר לו: “יושה’לי, לכה הביתה וסעד את לבך ואחר תבוא”. “לא – הוא אומר – לא, אבא, בלעדיך, אבי, לא אלך”. הנה עד היכן!..

– ועכשיו?.. – זרתה החבורה מלח על פצעי האב האומלל.

אולם הוא לא שמע. בחפזון של יהודי פולני נעלם לפתע, וכעבור דקים אחדים שב, כשחתיכת נקניק גדולה ויבשה בידו.

– מי מכם “בעלן” לקנות את זה?.. בקראקוי קניתי… לדרך… נקניק וַרשאי… כאן לא תשיגו כזה… כאן נקניק כשר – יקרוּת נוראה…

– ולמה לנו דוקא כשר? – העז הנודד הרוסי את פניו.

חבריו הביטו עליו באי-רצון. הבלזי המוכר הרעים את בבותיו, אבל חייך בקולו:

– אי, בחורים אוכלי-טריפות, רחנמא-ליצלן, אינם נוסעים לארצנו הקדושה… נו, מי מכם “בעלן”? שלושה כתרים שילמתי בעד זה ולא נגעתי בו עוד… בחיי… מכיון שאיני

נוסע…

דעת איזה יחיד היתה לתת לו את שני הכתרים שבקופת החברה – וחסל. המוכר סירב. אז נטל הקומיס הדרוהיביטשי גדולה לעצמו וכאילו היה מוסכם מכבר לראש החברה, גזר, כי אין צורך לקנות את הנקניקים כלל. לו יש חצי ארגז של תופינים מביתו, ובספינה הלא ממעטים לאכול.

– נו, – נתיישב נשוא-הפנים הבלזי בדעתו – יהא זה שלכם… תאכלו ותשבעו… אני שילמתי בעד זה שלושה כתרים… הפסד של כתר במזומן…

לאחר שקיבל את מחיר הנקניק, הלך למשכנו ושב על עקבו:

– אבל שכחתי להתנות תנאי אחד. אם אתיישב עוד לנסוע אתכם מחר בבוקר – שתחזירו לי את הנקניק ואני אחזיר לכם את שני הכתרים שלכם…

התנאי נתקבל.

– טריפה, טריפה… – התחיל החולה, כשנעלם העשיר הבלזאי, להיכנס בדברים עם בני חברתו ולעשות להם נחת-רוח – מי ירא מפני הטריפות של חסיד שוטה שכזה? הנה לי הרשו הרופאים מפורש לאכול בשר שלא נמלח…

ומבלי כל המשך נתעורר וניגש אל המורה מבוטשאץ, ויתקע לו את כפו:

– תודה, יהודים, תודה!.. ברכת אלוהים עליכם על אשר אינכם עוזבים אותי בלעדיכם…

– נו, טוב, טוב, מה לעשות…

ומי יודע באמת, – דיברו הטרנובים – אפשר, כי דוקא הרעיון, ששם ירָפא… אפשר, כי הרעיון הזה גרידא יחלימהו… אצל חולים שאני… ובכל אופן חובתנו היא…

רוח של אחדות נשב בין כתלי האכסניה. השמחה שוב היתה גמורה.

– ומה אתם חושבים, חברים? – איבעא להו – שאם יתיישב הבלזי מחר לנסוע אחרי בנו ויבוא ליטול את סחורתו בחזרה, נשיב לו את המציאה? –

– מכות! – החליטו הכל פה אחד.

ברגע זה כולם שוכבים ביחד על גב מזרנים מרופדים על הרצפה כעין אצטבה של קסרקטין ואינם ישנים. הומים ומדברים. הערביות והספרדיות שמה – אומרים – הולכות מכוסות פנים, ובירושלים יש סמינר למורים מיסודה של “עזרה”.

ד

ספינתנו היא ספינת חפזון, משל חברה אוסטרית. ארבעה ימים צריכה היא להיות בים עד בואה לאלכסנדריה של מצרים. משם יהיה לנסוע במסילת הברזל עד פורט-סעיד, ומפורט-סעיד עד יפו – שוב באניה. הלשכה הווינאית מסרה גם בזה פרטים לא-נכונים ומרכז ההסתדרות נתחייב שוב מלקות.

שם הספינה – “קליאופטרה”. ונתגלגלה זכות על ידי זה למורה מבוטשאץ. כשעלתה השיירה על גב המכסה, נתעורר הוא משום-מה ביותר וכאילו רק למלאות את חובתו, חובת מורה עברי, בידיעת היסטוריה, אמר:

– רבותי! היזהרו! על חוטמה היפה של קליאופטרה ישבנו. סכנת נפשות!

החולה, שנתחמם נגד השמש, נענה:

– דוקא אניה גדולה כזו, שמעתי אומרים, אין סכנת ה“בר-אוזא” רבה עליה כל-כך.

– השכל מחייב! – מיהר המורה להסכים מצדו, ובאותה ההתעוררות הוסיף: – בר-אוזא! “קאטשקה” בלע"ז!

ואולם על שמועתו והשערתו של החולה, שבשביל סגולת גדלה המיוחד של האניה, הרי אין היא עלולה כל-כך להנדה יתירה, קפצה רוגזה ממקום אחר: הקומיס הדורוהוביטשי שלח מבט זועף על ליחת השחוף, שהיתה מונחת אצלו אגב שיעול, וליגלג:

– אין אימה!.. חבל רק, שהמשולח האונגארי הוא רב ולא שו“ב, כי אז היינו שוחטים את ה”קאטשקה" ואוכלים אותה על קרבה ועל כרעיה, חה-חה!

החולה המרוגז נפגע בכבודו ביותר על ידי הערה זו מצד בעל-דבביה.

– עוד לא ידוע, – אמר – מי יסבול קודם ממחלת הים! מי יאכל קודם את הבר-אַוזא!

הוא השתעל וירק, כמו להכעיס, והקומיס סר מעליו וילך להתוודע אל נוסעי שאר המחלקות. “השונרא השחורה”, אשר עברה ביניהם, בין החולה ובין הקומיס, מנהל החברה (שהחולה, אהה, אינו רוצה בשום אופן משום-מה להכיר בזה!) הולכת וגדלה… עוד על החוף, לפני עליתם אל הספינה, נפל איזה סכסוך ביניהם בגלל התשלומין בעד הובלת החפצים אל הנמל, שמשרת האכסניה, במצות אדונו, דרש בעדם, בעד שבע החבילות, שבעה זהובים (חפצי האונגארי הובלו ברכבת מיוחדת). החולה טען: “חלק כחלק, והרי גם אני נכון ליתן את זהובי; יהודים! רחמו! למה יטלו ממני יותר?!” והקומיס הדרוהוביטשי נכנס בעבי הקורה וטען: לא כי! השכר אינו חובת גברא אלא חובת מנא, ומכיון שלכל אחד ואחד מהם היה רק ארגז אחד, ולחולה שני ארגזים (לנודד הרוסי אין שום חפצים), הרי שעליו לשלם שני זהובים. היחס המחודד הזה הכאיב כל-כך את לב הטארנובים עד שלא פסקו מלתנות: “אוי, כמה היינו חפצים כבר להיות על הספינה!.. אוי, אין לנו צורך בשום דבר מלבד להיות על הספינה!..”

עכשיו היו הטארנובים על הספינה. סמוכים על גזוזרתה ומתווכחים בהתלהבות, אם בשעה זו הרימה הספינה את עוגנה ויצאה ממקומה, אם לא. הוכיחו מן העיגולים שבצדדים, הביאו ראיות מהזעזועים וממהלך-העשן, הביטו במורי-השעות: שעת היציאה היא בארבע שעות בדיוק. העובדות והסימנים שביד שניהם היו אחדים, אך הטארנובים הוכיחו מאותה עובדה ומאותו סימן גופו איש-איש את שיטתו הוא.

היום – יום-חורף שמשי. המלחים והנוסעים התנודדו והתערבו זה בזה. על החוף, בתוך ההמון האיטלקי הרב, עמדו נשים וילדים ונפנפו במטפחות; אחדות מהנשים נתייגעו לרגעים, נחו וניפנפו שוב. וככל אשר הרחיקה הספינה מן החוף, כן עלה ונתגבר הנפנוף, נמהרה ונתחזקה מסירות-הנפש שבו – עד אשר החוף כולו נעלם מן העין.

– הננו נוסעים, לאחרונה!..

– אי, לאכול!.. – הכריז החייט הטארנופולי.

– לאכול בצוותא חדא מיד!.. – הסכימו הטארנובים בחום.

– אבל היכן המלצר שלנו?.. – היתה גם את המורה רוח עליזה.

– הנה הוא יורד אלינו, – הורה הנודד הרוסי על הקומיס הדרוהוביטשי, שעמד על הסולם.

– כי מה? – שאל הלז, כשהוא טרוד באיזה דבר.

– ה“עולם” רוצה לאכול!.. – בישרוהו.

– איזו רעבתנים הם הרוסים!.. – נשתומם ראש החבורה – הנה זה ישבו על הספינה, וכבר זה רוצה לאכול!.. איזו זוללות!..

– הכל רוצים!.. – מחו הטארנובים נגד אי-היושר של חברם.

ואולם נפשו של הדרוהוביטשי לא היתה בשעה זו אל היושר. הענין החדש לקח את לבו כולו והוא מיהר להביעו לפני חבורתו. זה הדבר! במחלקה השניה נוסע אנגלי אחד, תייר, איזה אדם נכבד מאד, כפי הנראה, אבל עניו גדול והליכותיו פשוטות עם כל אחד ואחד. האנגלים מה הם! והנה הוא, האנגלי התייר, פנה אליו, אל הדרוהוביטשי, בראותו אותו מסתובב שם, ישר באנגלית. גם איזו “לֵידי” נכבדה על ידו, לא יפהפיה ביותר, אבל גבוהה – נורא! – ובאיזה מַנטול משונה… בקיצור, האנגלי פנה אל הדרוהוביטשי באנגלית, והוא, הנשאל, לבשתו ולחרפתו, לא הבין אף מלה והביט כתרנגול ב“בני אדם”, אבל לא אבדו, בכל זאת, כל חושיו ושאלהו מצדו: “שפרֶכֶן זִי דייטש?”, ולאשרו יודע, אמנם, האנגלי מעט “ג’רמֶן”. הלידי אינה מבינה גרמנית כלל, כפי הנראה, מפני שהיא שותקת כל העת, אבל האנגלי מגמגם… נוּ, אז סיפר לו הוא, הדרוהוביטשי, הכל, בגרמנית סיפר לו, על דבר השיירה שלו! ששה פּיוֹנרים – סיפר לו (את החולה לא חשב!) – נוסעים מגליציה – אחד רוסי – לפלשתינה, להחיות שמה את הארץ – נו, עד כמה שאפשר היה להסביר לו הדבר. הוא סיפר לו עוד, כי כאן, על הספינה, אין אצלם נוהג דיני שלי ושלך, אלא הכל בשותפות, קוֹמוּנה!.. בקיצור, אי-אפשר לתאר את כל ההתעניינות של האנגלי ואיך שנתפעל מאד… עשר פעמים חזר על כל שאלה ושאלה. יֶס… יֶס…

– אבל היוצא מדברינו? – פקעה סבלנותו של המורה מבוטשאץ.

– ובכן, אל תיחפז ושמע. שמע והשתומם, איזו דברים יכולים לעלות על מוחו של טוּריסט – ואנגלי מהו! הוא דיבר רגעים אחדים באנגלית אל הליידי ואחר הציע לפני את ההצעה…

– ההצעה??..

ההצעה היתה: היות שלאנגלי יש אַפּאַראַט של אמנות-הפוטוגראַפיה, הוא רוצה מאד לצלם את כל החבורה…

– והיתה לנו התמונה לזכרון-עולם! – שמח הטארנובי כבד-הפה.

– אבל בתנאי, שיתן תמונה לכל אחד מאתנו! – התנה הטארנובי פרוע-השער.

– הס!.. הוא בעצמו!..

ניגש אל המדברים, עם כלי-מכשיריו בידו, אנגלי כבן ארבעים לא רם-הקומה ובעל שפם אדמדם קלוש, בטוּז’וּרקה של איש-ציד ובמגבעת קטנה קלה. הלידי שלו עמדה מרחוק.

– הרי… כיצד הוא הענין?

– כולנו נכונים! – נזדרז בא-כוחם של החלוצים העולים.

החלוצים העולים, בעצמם, נתחככו קצת איש ברעהו, כיוונו את פניהם לסבר מיוחד, לא רגיל, התחילו להסתדר מאליהם… קם גם החולה ממושבו והחל מפנה מקום לעצמו. מן המרפסות העליונות הביטו בסקרנות למקום-המעשה. לאחרונה נתקרבה גם הלידי. הגיחו ממקומותיהם יתר נוסעי המחלקה השלישית: ה“פריץ” הפולני ה“יורד”, על פי מלבושיו, בעל הזקן המחודד, שנסע לקאהירה, ועל יד ימינו בת-חברתו הטשכית בעלת הבשר הרוטט בשמלותיה הקלות, שהיתה ספק אשתו, ספק אהובתו, ספק שבויתו, המובלת על ידו לארץ-הקדם… שלובות-זרוע עמדו מאחוריהם שלוש הסלובאקיות ובצדן הגבר היחידי, שנסע אתן ואשר היה לגבי דידן כתרנגול לכל דבר… היתה פה גם העלמה הבּודאפֶסטית הרכה והענוגה, עם כל שִניה הרקובות, שבעלותה על הספינה, דמתה לחצי גרמנית, אבל אחר-כך, כשרבה עם נושא-הסבל השיכור, שאמר להכותה, פנתה אל החבורה וקראה: “הריני יהודית! הריני יהודית!” והמורה מבוטשאץ העלוב לא הספיק להגן עליה, מטעם זה, עד שקיבל דחיפה עצומה בחזהו הצר מיד הסבל הנרגן בעל החזה הרחב… אחריה, אחרי העלמה הבודאפסטית, נסתרח גם הגלב מפּוֹזנה, שעם ה“פריץ” הפולני היה כפולני לכל דבר, מלידה ומהריון, אלא שבהיפגשו אחר-כך עם הציוניסטים הנוסעים לציון, מיהר להודות, כי, באמת, הוא יליד קרֶמֶנצ’וּג ועד השנה האחרונה, עד עברו לפוזנה, גר בניקוליוֹב, ועוד הרבה דברים הוא זוכר מה“חדר”, ועם האפשרות הראשונה הוא מוכן ומזומן ללמוד “לשון-קודש”… יצא אפילו מהתא שלו, מה“קאיוּטה” אשר שכר לעצמו מאת אחד מפקידי האניה, המשולח הירושלמי-האונגארי, שדבר לא היה לו פה, לכאורה, לשום איש. הוא יצא, אבל לא התייצב במעגל, כי אם ישב על שק-חפציו הגדול של החולה, הוציא סידור מכיסו והתחיל אומר “תפילת הים”.

האנגלי, העסוק בהכנותיו, שם אליו את לבו. – הלא זהו יהודי! האין זהו יהודי? יעמוד גם הוא להצטלם!

– אבל הוא אינו מהפיונרים שלנו! – קרא המורה בגרמנית צחה.

– אינו יהודי? – נשתוממה הלידי; צר היה לה לאַבד את העונג לראות עין בעין את אשר ראתה עד הנה לפעמים רק בעיני רוחה: “היבריו” אמיתי, “היבריו” ממש, עם תהלים בידו!

– הוא מהדור החולף והעובר מן העולם! – הוסיף הבוטשאצי לבאר – מטרתו לא מטרתנו ודרכיו לא דרכינו!

– ולדעתי, –לחש הקומיס – הרבה יותר מַכלים הוא להעמיד את החולה בתוך החבורה!

– ואני – ניצח המורה – לא אסכים לעמוד בתמונה אחת עם המשולח בשום אופן!

האנגלי הביט בתמהון על המתקוטטים – ולא הבין. הפרעה בלתי צפויה! אח, הנה גם צלצול שעת ארוחת-הערב בשביל המחלקה השניה. האם השעה השישית כבר?

– חילול-השם! – יצא מעצמו הקומיס הדרוהיביטשי.

– עבדות בתוך חירות! – זרק לו המורה בפניו.

השלום לא הושב גם בשעת הארוחה. נמנו וגמרו, אמנם, ולא היה מי שיחלוק, שמאחר שהמחלקה השניה אוכלת כבר, הרי ודאי שיש רשות גם למחלקה הרביעית לאכול מפתה, אבל המורה – ואתו שני הטארנובים – דרש, שיאכלו דגים ונקניקים, שני דברים העלולים להתקלקל אם לא ימהרו לאכלם, בעוד שהקומיס – ואחריו החייט – מצא מצדו, בתור מנהל העסק, שלארוחת-הערב אין להרשות לאכול אלא דבר אחד, כלומר, זיתים, ורק זיתים; דגים ונקניקים – אלו הם מזונות לארוחת-הצהרים! שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פי פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת אכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדה, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאותו לבוא ולהציע, שיקחו מהחמאה הנמסה אשר לו… “תודה! תודה!” – קראו הכל בגועל-נפש נורא… ולמרבה הקלקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעבונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שנים צהובות חדות… "איזו חזירים הם היהודים הרוסים התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהיביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת.

ה

השיירה נוסעת במחלקה הרביעית שבספינה, היינו, במחלקה שלישית, אבל בלי משכב ואוכל. המבשלים, לבושי הלבנים וחבושי המצנפות, מטיילים על פני המכסה ומגרים בפרצופיהם את הקֶרֶב ומזכירים צלחות גדולות של תבשיל חם, נודף, מעלה אד… בערב, בערב, סגן-הקאפיטאן בא לבקר את המחלקה השלישית, והרי הוא מעמיד את העששית לנוכח הפנים המכורכמים של ששת השטוחים על הרצפה הלחה והערומה. השביעי – הקומיס הדרוהיהיטשי העבה – עלה לו בהשתדלות מיוחדה להשתתף בפרוטה וללון ב“קאיוּטה” של המשולח הירושלמי שמן-העורף.

ראשונה שוכב החולה. הוא יושב, יושב ומביט, מביט על המלחים האוכלים והשותים, ונאנח אנחה עמוקה, כשעיניו נוצצות, נוצצות… אחרי-כן הוא פונה אל הנודד הרוסי ואומר לו:

– ידידי! עשה לי את משכבי הקטן!

הוא נחלש משעה לשעה, וחולשתו גורמת לו לחמול על עצמו מאד ולהתפנק בפני ידידו היחיד, הנודד הרוסי, בהקטנת כל הדברים השייכים אליו: “אנא, מרח לי גלוסקה קטנה. הגש לי מעט חלב! סדר לי את משכבי הקטן!”

ואת המשכב הקטן, אמנם, מכין הרוסי הנודד ביתרון-דעת: הוא מעמיד לרגלי החולה השוכב ארגזים זה על גבי זה – תריס בפני הרוח; מסדר את כל הכרים והכסתות כעין חור של דוב, ובאדרתו היחידה שלו, של הנודד, הוא מכסהו. בעצמו הוא שוכב אצלו לא-מכוסה – ודומם; אולם כשהחולה מתחיל להשמיע קול נחרה קשה, אז הוא קם, נוטל מפּתוֹ של הישן, לועס ונפשו עליו תשתפך במלמול של קטע משיר-ערש בגיטו היהודי שבלונדון:

שלאף, שלאף, בּיי-בּי,

מאמי איז א ליי-די,

דעדי איז א דזשענטעלמען –

תחת זאת בבוקר, בשעת הדחת הרצפה, בשעה שהוא מעתיק ממקומם את חפצי החולה, שלא ירטבו במים, יש שהוא מזמר ברמה את הפזמון הזה; ולא עוד אלא שלאחר-כך הוא בא אל זויתן של הסלובאקיות, השותות יין-שרף את הזָכָר שלהן, ומנסה לשאול מהן במין שפה אינטרנציונאלית, מה ראו על ככה, שהטילו את תיבותיהן המלאות על חפצי החולה, עד לבלי כל אפשרות שיוצאו מתחתן; הסלובאקיות, אמנם, אינן מבינות, אבל הסלובאקי הצעיר, מבלי להבין, רומז להן שתחזרנה את התיבות שלהן אל מקומותיהן, וכרגיל, הרי הן מקיימות את פקודתו מיד; בינתים, אגב ריח יין-השרף, מתעוררת התביעה הפנימית של הנודד הרוסי עוד יותר עד שמשם הוא עובר ישר אל חפצי החולה, מוציא מתוכם בעצמו לחם ואוכל שוב ובגלוי! אוכל אחר נכרת מפיו מאז בטלה ה“קומונה”.

וה“קומונה”, אמנם, בטלה; לא נתקיימה יותר מיום אחד. נתחלק בין השותפים בשוה ובלי כל סכסוכים מיוחדים גם הנקניק הטוב של היהודי הבלזי. וכשבא ממחרת בצהרים האנגלי בעל האיניציאטיבה אל הקומיס הדרוהיביטשי והציע לפניו לשוב ולהשתמש ביום השמש היפה לצילום השיירה, הוכרח זה להודות בהשפלת עינים, כי מפני כוחה של מחלוקת, שאחינו היהודים נגועים בה, לדאבון-הלב, לא יוכל הדבר הטוב לצאת אל הפועל.

השיירה לא נצטלמה, אבל השמש יפה היה והים שקט, והימים עוברים: התגודדות, שיחה קלה, לצון, זכרונות, פרספקטיבות לעתיד, הבטה בארובת-הבופט של המחלקה הראשונה, הבטה בשקיעת החמה והתגוללות על המכסה. אוי, אלמלי באנו כבר לאלכסנדריה!..

וככה, אבוי, עברו כמעט בלא כלום שני הימים הראשונים השקטים על הים. אולם אתמול, ביום השלישי, חדלו – לדברי הגלב מפוזנה – תפילותיו של המשולח לפעול את פעולתן, והמים התחילו “לעשות העויות”. קרוב לשעה השתים-עשרה לפני הצהרים, מיד לאחר ששטפו המלחים את הרצפה, התחילו הטארנובים להעיר אוזן על “השִנים הלבנות”, אשר בתוך הגלים הסוערים… “יהמה, יחמר הים!” – השתמש גם המורה מבוטשאץ במליצה עברית לנוכח הגלב הקרמנצ’וגי-הניקוליובי-הפּוזני, שנהיה (חוץ מבעת היותו עם ה“פריץ” הפולני וה“פריצה” הטשכית בחדר המחלקה השלישית) לחובב שפת-עבר גדול ושאִתו – בלויית הטארנובים – בילה את השעות השקטות על המכסה ובאזניו עשה אגיטאציה שלמה על דבר עניני החינוך ותקוותיו בארץ-ישראל ביחס להמרכז הרוחני המקוּוה… “אוי! אוי! הספינה מקבלת ריסוק-אברים!”… הטארנובים התנודדו פתאום, נתקלו איש ברעהו, גיחכו באופן מוזר ושכבו תיכף בהחלטה רגעית חולפת גמורה להיכנס אל הסמינר למורים, כשיבואו למחוז-חפצם… רק אל הסמינר…

ראשון להקאה היה הקומיס הדרוהוביטשי. בהתנודד האניה לבש הוא רוח גבורה, סעד את לבו “היטב-היטב” מילקוט-אכלו הגדוש, עשה “מוֹציוֹן” הגון, ואת רעהו החייט הטארנופולי, שהבטיח, כי הוא נוסע ישר למושבה, למושבה ולא לעיר, התחיל לדון לפני העלמה הבודאפסטית בענין: היכן נעים יותר לחיות, בעיר או בכפר. זה אמר כך וזה אמר כך – כאילו הים אינו סוער כלל וכלל והכל הוא על מכונו. “חיי-כרכים, אמנם, קשים – הודה הדרוהיביטשי – פריז, לונדון, וינה, בודאפשט… ודאי קשה… אולם ניקח עיר לא-גדולה ביותר… נקח…” – ובשעה שאמר לקחת נעשו עיניו סגלגלות, וימהר אל הצינור, אבל לא הספיק להגיע אליו…

– אחה“ע!.. גיכ”ק!!..

לפנות ערב שכבו הכל כעתודים – בסחי, במאוס, בקיא-צוֹאה. מלתחות האוכל היו פתוחות, ויד בעליהן לא נגעה בהן. זכרון כל דבר-אוכל הגביר את הגועל. להקיא כבר לא היה מה. היו הפיות פעורים והגרונות כמו מהופכים. סאנו הגלים והתפתלו כצפעונים. אַה-אַה-אַה-אַה!..

– ואתה מה? – פנה הנודד הרוסי אל החולה.

– ברוך השם!.. איני מרגיש כל דבר… בי אין ההתנועעות נוגעת… אני בריא… רק… מי יתן לי חתיכת בשר קטנה… אה, חתיכת בשר… בשר-בקר, בשר-עגל, בשר-עוף – בזה כבר אין הבדל…

– עכשיו אפשר ליטול מהנקניק הוורשאי… – חלם הנודד הרוסי – כולם עוד לא אכלו ממנו… הניחו לפרפראות… גם כל הדגים שלהם עוד בשלמות…

– אחר-כך יתעוררו ויצעקו… – הניא החולה את חברו ממחשבתו – יֵחָנקו בעצמם במזונותיהם!..

המצב המיוחד של שני עֵרים ובריאים בין ישנים ומוטלים כאבנים קירב את לבותיהם עוד יותר.

– רחמנות על הסלובאקיות… שוכבות חבוקות אשה ברעותה… – דאג הרוסי הנודד.

– והערל שלהן אין לאל ידו להושיע! – ראה החולה נקמה בערלים.

– אני חושב לשהות איזה זמן באלכסנדריה של מצרים… – גילה הנודד הרוסי את לבבו – את הקולניות לא אאחר… את כרטיס-מסעי אחביא… אעבוד איזה זמן… אמצא עבודה… אשתכר.. ואחר-כך…

– לא יתכן כזה, לא יתכן… – יעץ החולה – אין צורך… אויר ארץ-ישראל הוא מרפא… הנה אנו באים לאלכסנדריה… משם עד בית-הנתיבות… וכן הלאה… מי זה ישא את חפצי?.. מי?

                                              ***

הספינה קרובה לאלכסנדריה של מצרים. הים לא חדל מזעפו. אולם השיירה התרגלה אל הנדנוד. הכל קמים. אלכסנדריה, איפוא… היום בפורט-סעיד… ומתי כבר נהיה ביפו?.. מתי?..

פני המורה הבוטשאצי העדינים לא היו לו. ספיח-זקנו השחרחר מבליט ביותר את החיוורה החולנית שבלחייו ותחת עיניו.

– נו, נו, חוטמה של קליאופטרה! אמרתי, שצריך להיזהר! השכל מחייב!

שלוש הסלובאקיות רחצו את פניהן, סרקו את שערותיהן, היטיבו את עיניהן, הוציאו את בגדיהן הטובים לכבוד העיר ונתלבשו. ככל אשר היה לאל ידן שירתו גם את הגבר שלהן והכינוהו לירידה מעל הספינה.

יצא גם הגלָב ממחבואו. מתלאה! כל חשיבותו נגוזה לגמרי; פרצופו נתמזמז. החייט הטארנופולי, שעבד בעירו עם פועל מרוסיה ולמד ממנו מלים רוסיות אחדות, מריע לקראתו:

– פּוֹד מַשינקוּ!..

ובפני הקומיס הדרוהוביטשי עלה הירקון. הוא התמודד, ניגש עד ילקוט-אכלו המלא ותקע בו את חוטמו. הוא הריח, הריח. אז לקח בסערה את כל מה שהיה שם, לרבות את התופינים הנפלאים, שנתנה לו אמו בצאתו בדרך, שאותם לא הקדיש לטובת הקהל אפילו בתקופת ה“קומונה” ושגם הם נתקלקלו מקרבת שאר האוכלין המעופשים, והטיל לתוך המים מתחת. – – –

– – – והמים היו מתחת, והשמים – ממעל; הכל כמו תמיד, כחוק. אפשר אפילו להתפקע מחשק קודח, שיהא לרגע קטן אחרת, נו, לחלק רבבה של רגע – לא יועיל! בשום אופן ואופן לא. כיסו השמן של המבשל האיטלקי, לבוש הלבנים הנרפשים וחבוש המצנפת הקנבוסית, המתנודד באפס מעשה סביב-סביב, הנהו משום-מה דוקא מהופך. אולם כל השאר הוא כסדר, כרגיל, כחוק. השמים הרחבים ממעל והמים הרבים מתחת.

חייכו השפתים,

בשעה שהלסתות שקעו ונפלו מרגע לרגע:

הגוף, נדמה, יתרוקן מדמו,

והקרקע, כמו בתוך מי-נהר עמוקים,

נשתמט מתחת כפות הרגלים. –

ג. שופמן

פרק ראשון

א

אותה המרפסת, הצרה והארוכה, היתה בדיוטה השניה של אחד הבתים בשכונת “אוהל-יעקב”, אשר בחלקת ירושלים החדשה. אל המרפסת הזאת יצאו שני פתחים מחדרי הבית: הפתח השמאלי מחדרו של שאול גמזו והשני, הימני, ממעונה של לאה גמזו, אם-שאול. מסביב-סביב לה, למרפסת, ברשות-הרבים היו אבני גיר מנופצות ולא מנופצות, בנינים חדשים וחצאי בנינים, לבנים תלויים בחבלים והדוקים בכלונסאות קטנים וכרים וכסתות מוטלים בחמה. בצדה של המרפסת, משמאלה היו שלבים רעועים קצת, עשויים לירידה כעין סולם, וסמוך להם – נתיבה קטנה, העולה מפרשת הדרכים. מאחורי הנתיבים בצלעי הבית, תקועה בחצר הפתוחה, התנשאה ערימת עפר תחוח של באר חפורה.

היה יום אביב ארצי-ישראלי לאחר הצהרים. אהודה גמזו, עלמה כבת כ"ב שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת ותנוכי אזניה בלטו מתחת לשערותיה הדקות, המסודרות, ישבה במרפסת לבדה וקראה בחוברת של איזו הוצאה ספרותית פריודית. החמה שפכה עליה אורה.

היא קראה מתוך המחברת בקול ובהטעמה של המבטא העברי-הספרדי, לאמור:

"מים…מים… מים… – – –

"מים כחלחלים.. כחלחלים… כחלחלים… – – –

"ממסתרי משכבי, מחופי חופתי, כחול-שפתים, יצוא אצא, יחידי אל העולם הכחלחל – – –

“אהבתי את שמיכתי הכחלחלה, אהבתיה, כאהבי את הכיפה, כיפת התכלת, אשר מעל לראשי; כאהבי את עיני היונים הכחולות אשר לאהובת חלומי”… – – – –

רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זהו סמוך למרפסתן כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדה שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה – לא ידוע היה.

“אני הנני בן העולם הכחלחל”…– שבה אהודה לקריאתה, לאחר שנלאה מבטה ללוות, כדרכה תמיד, את המסע העובר – אני הנני בן העולם הכחלחל". והוקר אוקיר את החיים הכחולים…

"בליל קיץ כחול ירחף עולמי על פני שבר התכלת; בין כוכביהם הרבים ינוצץ כוכבי יזהיר כוכבי…

“אולם נשוא לא אשא את סדיני הלבן וכרי הלבן; תעב אתעב כתמי סדיני הלבן וכרי הלבן; סדיני הלבן וכרי הלבן – תאלתי לכם!”

סימן-הקריאה שהיה בשורת האותיות הנדפסות, בלתי דומה היה בגזרתו לשכניו, גרם לה שוב להפסקה; פסקה – ונאנחה. כעבור רגע חזרה וקראה:

"ואברח. לבי הלם. דומיית מוות מסביב. נעלמה המסילה מלפני עיני. אבן החומות העשנות היתה למכשול על דרכי. נחבא ממני ארג היער הנפלא – תהי רק מוחש לי, מוחש…

"אך הנה החוף, הנה החוף המרוקם באד-צבע כחול –

"הגלים הכחולים הרכים רוטטים, רוטטים חרש – לאויר ישאפו; דגי הכסף ישתקשקו ישתקשקו, יהמו יהמו ופיהם יפערו – אליה, אליה…

" – שמעיני! – הביעו שפתותי.

“עיניה הכחולות הבריקה שדיה נעו,כגלי תלתליה; הגיחו עננים ואד חם וכחלחל היה מסביבנו… – – –”

כאן פסקה אהודה גמזו לרגעים אחדים רצופים; לא נתאדמה, אבל איזה צל של אי-רצון כמו חלף בנפשה. כשנעורה, העבירה את עיניה אל השם החתום תחת השיר בפרוזה, למרות אשר ידעתהו כבר מתחילה, וקראה בהדגשה:

“דוד י-פה”..

ושוב שקעה במחשבתה.

ב

בפתח השמאלי, פתח חדרו של שאול גמזו, נראו ליושבת במרפסת שני אנשים מורים. אחד היה מורה מן העיר, במיטב-שנותיו ומגודל-זקן, והשני – מורה מן המושבה, צעיר לימים ובעל-התפעלות. המורה הראשון נזדרז תחילה, הכניס מקודם רק את ראשו אל חלל המרפסת ואחר-כך גם את כל גופה והוא שהקדים גם בשלו-העלמה וקרא:

– שלום!… שלום וברכה מעתה ועד עולם… גברת חנה!

אהודה ענתה בהעויה של כובד-ראש גמור, אם כי בצלצול קולה לא חסר גם מעין צחוק חשאי:

– שלום… אף על פי ששמי לא חנה.

המורה השני, הצעיר, שנסחף גם הוא בזרמו של חברו הגדול ממנו והיה מעומד כבר במרפסת כל צרכו, בשתי רגליו העיף עין על היושבת, נענה ואמר:

– אחותו של גמזו?.. סליחה… שמא הפרענו?..

– לא… ודאי לשאול?

– אינו בביתו כפי הנראה? – קראו שני הבאים בבת אחת.

– האם לא ראיתם אותו אצל הבאר? – אמרה האחות – באר חופרים אצלנו…

מורה א' ענה: “לא חלינו ולא הרגשנו בעברנו שמה!”

ומורה ב' הוסיף: “לצערנו..”

– אם הוא נחוץ לכם – קמה אהודה ממקומה – אלך ואבקשנו.

– צריך לומר: ואמצאהו – תיקן מורה א' – בקשה גרידא לאו כלום היא… כיצד? אם נחוץ הוא? שייך לומר: נחוץ… בכדי לא באנו…

– אבל לטרוח כל-כך… – דאג המורה מן המושבה – להפסיק מקריאה… סליחה…

חברו הפסיקו והראה עליו באצבע:

– הנה זה בא מן המושבה ורוצה הוא להיראות את פני האדון שאול…

כן?.. – הסבה אהודה את פניה אליו מעל המפתן – מן המושבה אדוני ראה שם את אהרן… את אחי השני?.. לא?.. חבל..

ובענין אחר:

– מה, גם שם המורים חפשים כבר?.. נסגרו בתי-הספר?..

מורה ב' ענה באדיבות:

– לא… לצערנו.. רצוני לומר… שם אין המחלה מתהלכת כלל… אלא…

– אלא שהיום ערב-שבת, – הוסיף בעדו מורה א' – והוא בעצמו אינו בקו-הבריאה, חֶה, חֶה.. ובא קצת אל עיר-הקודש…

– אל העיר מן המושבה!.. – גמר מורה ב' בענוה ובכעין איזה רמז לדבר עמוק ביותר – ברכת שלום לאחי הגברת מ…. מ…

– מפנינה?.. – ניחשה אהודה – הנני וקראתי לו מיד –

ונכנסה לפתח הימני.

ג

כשנשארו שני המורים לבדם במרפסת, מיהר המורה מן העיר. ישב על מקום אהודה, נטל את הספר, עילעלו ואמר:

– הבתולה קוראת!..

המורה מן המושבה התייצב אצל חברו, נסמך על דופן המרפסת והתעניין:

– מה היא קוראת?

ברוגז עצבים ענה הלה מיד:

– מה היא קוראת? מה לה לקרוא, אם לא את “המנגינות הכחולות”? פֶה! שמעת מימיך: מנגינות כחולות? ראית מימיך: מנגינות כחולות? תעתועי החושים!.. מנגינות יכולות להיות ארוכות, קצרות, אֶ… אבל – מנגינות כחולות? “וכל העם רואים את הקולות והלפידים”. פי! ובפרט, ש… ש… “אלוהיהם של אלו שונא זימה”… היצירה העברית המקורית –

המורה מן המושבה גחן אל שער המחברת וצהל:

– אח, “העולם הכחלחל”… הלא זה משלנו, מגיבורי היום, פורנוגראפיה מארץ הפורנוגראפיה"..

מורה א' הרעים את גבותיו ואמר:

– והשוטה גמזו טוען, שיפה הוא בעל כשרון גאוני….

על זה העיר המורה הצעיר ברמז: “ודאי מפי הנסיון”…

היה שחוק קצר והפסקה קצרה.

לאחר ההפסקה הוסיף המרמז:

– אלא שזכות אחת יש בכל זאת ללמד עליו.

– על מי? על גמזו או על יפה?

– על השני.

– והוא?.. מגלגלין זכות ע"י זכאי שכמותך!

המורה מלמד הזכות גילה שִנים צהובות, גדולות וחזקות: “לימוד הזכות הוא, שאת כל הדברים – אין יפה בודה מלבו…”

צחק גם מורה א': “חה-חה-חה! מיטב השיר – אמיתו…”

– כבחייו כך הוא בכתיבתו, – הוסיף מורה ב'.

– ואף על פי כן! – פנה אליו איש-שיחו בהתעוררות פתאומית – הבינני-נא, מה זה!..

הלה נשם ונהם: “מה זה? לא כלום? פשוטו כמשמעו!”

אבל מורה א' משך בכתפותיו הכפופות והמורמות לרגעים. סלקא אדעתך – הריהו כבן שלושים וחמש, ולא זכה שיבין דבר פשוט כזה? והלה, המורה מן המושבה, שזה עכשיו עזב את ספסל הסמינר, בן העשרים, הנער כלפי דידיה -

– וסלקא אדעתיה – חיקה איש שיחו את קולו – שהוא, הנער אליבא דמורה-העיר, כתב על כל זה לה“מרכז” בעלמא, ולא יען אשר מצא את זה לחובתו היותר קדושה?.. יגיע בעצמו: שני מורים הם במושבה, הוא ויפה… ויגיע בעצמו: אדם אינו ממלא כלל את חובותיו, חובות-מורה, ותמיד הוא עסוק בבנות-המושבה, בבנות-המושבה – ובה… במציאה כשרה זו…

הוא הורה על הפתח משמאל, פתח חדרו של שאול…

מורה א' הזהירו אל-נא ירים את קולו…

– מה? – מחה המדבר – וכי סוד הוא זה? שבועה היא מששת ימי בראשית, שאין סודות בעולם. אחות ראש ועד המושבה!.. והנה גם לאהרן, לאחי שאול, העובד במושבה אמר הוא כבר לא פעם…

– גלית את אזניו?!

– שאלה היא!.. ועד-המושבה כועס, והוא צודק. איזה מוסר יכולים כבר התלמידים ללמוד ממורם ורבם! אבל עכשיו במטותא – שינה מורה ב' פתאום את קולו – הבינני-נא את הדבר הזה אתה: גמזו בעצמו הלא הציע לקבל אותו, בעזבו את המשרה. אני העד. וגם, כפי שאני יודע ממקור נאמן בא יפה בהוצאותיו של גמזו הלום. גמזו שלה לו כסף ובא פלוני המזיק. וכיצד נעשה כל זה?

– יש לך פפירוסה?

– פפירוסה? צריך לבדוק… הרי…

ד

מורה א' עישן את הפפירוסה, שניתנה לו, ושם רגל על רגל. המעשיה ארוכה היא, ולא עתה העת, ולא פה המקום. אך אחת יגיד לו לאיש-שיחו: ברא כרעא דאבוה. הלא ידע את אביו? אביו של שאול מת מקדחת צהובה באחת המושבות הנידחות, ואת מקומו לא עזב. נחמיה המוהילובי, נחמיה גמזו – טיפוס ידוע. רק אחרי מותו עזבה האלמנה הכל-בכל במושבה, ותבוא הלום, ותבנה את הבית הזה. האומנם לא שמע על דבר כל אלה? אֶה! הדבר היה כך: בשעת מות אביו לא היה שאול בארץ-ישראל. אביו המנוח היה, אמנם, כאמור, חובב-ציון אדוק ומספרים עליו דברים מעניינים, אך את בנו חפץ להשכיל ולעשותו דוקא לדוקטור וכשמת, היה ה“קדיש” בווינה ולמד פילוסופיה, וגם בהיוודע לו הדבר, לא מיהר, בכל זאת, לבוא הלום; התעקש: אגמור מתחילה חוק לימודי…

השומע שיסע פתאום את הדובר בקול של שמחה לאיד:

-– אין דבר? כשהיא נסעה משם – לא השגיח כבר בגמר חוק-הלימודים.

-– מי?

– מה?.. מי היא? יפה שאלת, רבי! הלא זהו שאני מספר כל העת… היא… פנינה’לה… אחות יששכר בן גרשון, אחות ראש הוועד שלנו…

– נוּ…

– היא הלא ג"כ היתה בווינה. נוּ… כשהיתה היא שם – היה גם הוא שם; כשבאה היא הלום -– בא גם הוא הלום…

– ככה? – דץ מורה א' ביחוד – ובכן, גם כאן “בקש את האשה”… מילא, איך שיהיה… אביו מת זה יותר משנתים, והוא בא הלום… המתן… מתי בא? אשתקד?

– כן… אשתקד… לפני פחות משנה… אבל, שדין ורוחין, זה לא נוגע…. אמור-נא לי, מה שאני רוצה לשאול אותך: מה זה?.. ארוסתו היא, או לא ארוסתו? חתן-כלה, או לא חתן-כלה? הלא צריך לדעת, סוף-סוף!

– בלי חפזון!.. השמעת?.. הלא זהו הדבר, הלא זהו מה שאני אומר: שגעונות הלא זהו מה שאני טוען: השדים יודעים אותם. הם היו בוינה…

– הס… נחקר-נא לדעת: מווינה, כמדומני, בא הלום גם מורנו הנכבד האדון יפה?…

– המתן… הלא זהו מה שאני משער: שלשתם היו בווינה…

– אבל עד מתי באמת?.. עד מתי נשב?

– אל תצטער! אף אם תתמהמה השליחה, חכה לה בכל רגע שתבוא. עניננו הלא חשוב.

– לי נוגע, בעיקר, התפקיד של יפה בסכסוך זה.

– זאת ועוד אחרת. לי, למשל, אמר גמזו בעצמו לא פעם, שאלמלא היה “ערב-בעל-משפחה” לא היה עוסק בהוראה והיה בוחר לעבוד במעדר, בתור פועל, כאחיו. שמע מינה…

– כך אמר לך? היתכן? זהו מה שאני מחזיק בדעה: לא צריך להאמין באנשים! הוא הלא מתהדר תמיד באהבתו את החינוך ואת ילדי הארץ?..

– קשיא? אלא שאם תמצא לומר, יש ליישב: את ההוראה הוא אוהב, ובאמת אינו מורה גרוע. כלל לא גרוע. למה לא נודה על האמת? אבל בתי הממונים והחינוך והחלוקא דרבנן – חלוקה בא' וחלוקה בה' כמו שהוא אומר – שאני… בינינו לבין עצמנו…

כאן התנער המורה מן המושבה, הפסיק את חברו וקרא בהחלטה:

-– יהיה מה שיהיה, ועכשיו הדברים דורשים ליבון! לי יש טענה אחת אליו: למה נתן לנו את יפה חברו? מי יכול לדור עם זה בכפיפה אחת? בן יקיר זה חושב שאם הוא משורר, רחמנא ליצלן, פטור הוא מכל רגש מוסרי, והכל צריכים לסבול ממנו ואין עליו כל חוב למלא את חובותיו, חובות-מורה!..

הוא הביט אל שעונו.

אמר מורה א', לאחרונה:

– ענין יפה-גמזו הוא מן הדברים הכמוסים, כנראה, שאין מגלין אפילו לצנועין… שמע-נא: האמת הוא זה ששמעתי. כי יששכר בן גרשון שלכם משתדך… – (בהחויה על הספר הפתוח) – להדא בתולתא?..

– ראש ועד המושבה שלנו אינו טיפש, – ענה מורה ב' בקצרה ובקוצר-רוח.

אז קם מורה א' ממושבו בתנועה החלטית. באופן כזה הוא מסתלק מן השיחה. ממהירות יתירה לא יצא כל דבר טוב. אם אין ברצונו של רעו לחכות, כפי שאפשר ללמוד מתשובתו האחרונה – הרי הם הולכים! אלא מאי? מה שצריך לדבר עם גמזו? אפשר שיפגשו אתו בחצר או במקום אחר…

רגע, בשמוע המורה מן המושבות כי חברו נכון ללכת, לא זע הוא ממקומו הוא אינו יכול ללכת מכאן כך בידים ריקות. הוא מחויב לדבר עם גמזו ויהי מה! האיכרים ב“יזרעאל” הנם אש-להבה גם עליו, ובצדק, בהדי הוצא לקי כרבא. ואולם מורה א' בראותו את הסירוב מצד שני, כבר עמד על דעתו בכל תוקף, ללכת, ללכת תיכף, אין לו פנאי!..

שני המורים יצאו מן המרפסת דרך דלת חדרו של שאול גמזו.

ה

מתחת המרפסת, שנשארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערביה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם, בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הלך לבי-מסותא לכבוד שבת.

היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה“קפה” הסמוך שבסמטה ישבו ילידי הארץ, ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג וסחרו בשלוה ובחריצות יוָנים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה לכל בעיניהם. רק ברוך ה“גולם”, נושא-החלב, שבערבי שבתות בצהרים הוא נהיה גם למוכר-מטאטאים, עבר מתחת המרפסת של בית-גמזו, עבר בכל דקותו ובכל שווי צביונו ליהודי ספרדי, בחַלָט ובפֶסקה, כשעל זרוע-שמאלו ארבעה חבילי זרדין ובהגיעו לאמצע השכונה עמד והכריז בכל כוח גרונו פעם בקול-יליל, אבל במהירות:

– מטטאטטטא! מטאטא!

ופעם בתרועה נמשכה, בקול התראה רבה:

– מט-ט-א-ט-אים… מטא-טאים!..

ושוב שקט; קפאון חם ואילם.

ו

כששבה אהודה למקומה דרך הפתח, שנכנסה בו לפני שעה קלה, היתה אתה אמה, לאה גמזו אשת-מידות כבת חמישים. בפיאה הנכרית, שהיתה על ראשה של האם, התגלו חליפות: חריצות, עצבון ודאגה.

שרווליה של לאה היו מופשלים באותה שעה, ובאלונטית ניגבה כלי-אוכלים שונים שבידיה.

היא אמרה:

– מה, גם לך חג היום, בתי?

אהודה הגידה: "הלואי שלא יהא כזה גם אחר השבת. אין עבודה!…

דיבורה של לאה גמזו היה ברגשנות, בהרמת הקול ובהבעת העינים. – יומי דפגרי… ירושלים!.. לכל בבת אחת… מילא את – (כלומר אהודה) – ערב-שבת, ברוך השם, והיית מוצאת לך עבודה, אילו רק היית רוצה… אבל על שאול – רחמנות, בנאמנות, צער בעלי חיים…. בלי בית-ספר הוא כ… כ…

– כדג בלי מים!…

לאה הוסיפה, בבת-צחוק, על השואת בתה: “כשגץ בלי חליל”.

בתה סיפרה לה: היה פה זוג של מורים, ודרש לו.

האם הציגה את הכלים המקונחים על אדן חלון הבית מבחוץ וקראה בשימת לבה היתירה, הרגילה:

– מה את מדברת? דרשו לו! ולמה – לא שאלת אותם? צר שלא ראיתים… דרשו לו!.. והוא לא היה… אינו מוצא לו מקום.. בנאמנות, לא ראיתי כזה מעודי!..

אהודה השמיעה:

– הוא הלך למושבה.

– מי? – נחרדה לאה – שאול? מתי? ולאמא לא צריך להגיד דבר!.. אַי-אַי… אבל אני ידעתי, כי לא יבליג, בנאמנות; רק בית-הספר יכול לעצור בו מרוץ לשם…

היא נאנקה: “אימתי כבר יקיץ הקץ?..”

אהודה התחננה: “אמרי: יחלו החיים החדשים…”

לאה לא ניחמה על מוצא-שפתיה: “החדשים – הישנים… יהא כמו אצל כל הבריות!..”

ובהשפלת הקול ניסתה אהודה להעיר:

– ובמה אצלם לא כמו אצל הכל?.. פשוט: פה היא משתעממת.. לשבת אצל אמה… הן לא כל האמות שוות!..

קרנו פני לאה.

– נו, נו, בעלת-חנופה! – אמרה בנהרה כלפי בתה – ומה את אומרת בעת אחרת, כשמתחילים לדבר אתך ע“ד תכלית… אז נעשית אמך “יַכנה”, ככל ה”יכנות"…

– לא, ברצינות… – אמרה אהודה – שם יש לה במה לעסוק… אצל אחיה…

היא ביטאה בקושי את המלה האחרונה, ופניה הכסיפו.

לאה התווכחה:

– מי? היא? בעלת-הבית הגדולה… פּששש… אל ייסרני אלוהים בעד חטאת שפתי… שם יש לה מה לעבוד?.. היא – ועבודה!.. אלא מה לדבר… שאול רוצה בה – תהא היא… אבל ההמתנה מהי? שמעתי, אצל טיפשים מחמיצים את החתונה בשביל עניני נדוניה, מזונות, מתנות… אבל אצלנו, במדרגתנו – מה?.. לי – הלא את יודעת – לא נחוץ דבר… אראה בנחמתכם, איך שאתם כולכם על מקומותיכם, ודי לי… אלמלי היה אבא בחיים…

– אמא!…

– מה? אסור לדבר?.. נוּ, נוּ, אל ייסרני אלוהים… פה הכל מהופך ומשונה, כמו ששֵינה-הינדה אומרת… בנאמנות, כזאת עוד לא –

– אמא! כמה פעמים… נחדל מזה… והנה אמנם, שינה-הינדה שלך קוראת לך…

– שלי? שלי היא כשלך… שכנה…

מן החדר הפנימי נשמע על המרפסת קול של אשה באה בשנים:

– לאה! לאה!..

אהודה, מבלי דבר עוד דבר, מיהרה וירדה מעל השלבים הרעועים שבשמאל-המרפסת.

ז

לשינה-הינדה החנונית, אשתו של שד“ר חשוב וידוע, אשר לא חננו אלוהים בפרי-בטן ושרוב שנותיו היה מבלה באמריקה ובא לא”י לרגל עסקיו רק מפקידה לפקידה רחוקה, היו לה מבעלה הראשון שני בנים: יששכר, ראש ועד המושבה “יזרעאל”, איכר אמיד למעלה מארבעים, אלמן מטופל בילדים וילדות (אחת מהן, הדסה, היתה בבית אם-אביה, בלמדה בבית-ספרו של שאול גמזו שבירושלים) ופנינה, עלמה קדחתנית כבת כ"ד אשר לא ידעה שלו בגופה וברוחה.

מעונה של שינה-הינדה היה בחצרה של לאה גמזו.

שינה-הינדה היתה קטנה וכחושה, אבל חיה ונמהרה. בימי השבתות היתה מתלבשת למחצית בטעם הצבעונין של נשי הבוכרים, ואז דומה היתה משום מה, כאילו אוחזת היא בכפה את כל עניני העיר וחיי הסביבה.

היא נכנסה ודיברה בצפצוף. – ארץ של משוגעים ושל תחלואים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. מילא, שיחסרו דגים לשבת – לזה התרגלה לאט-לאט. חמש-עשרה שנה אינן יום אחד – כה יזכנה הבורא לשמוע ישועות ונחמות. מתחילה לא יכול הדבר לעלות על הדעת: איך בלי דגים? כיצד בלי דגים? אך מעט-מעט – יהא בלא דגים. ומה עושים בנוגע ל“שאר ירקות”, כשזה יקר וזה אי-אפשר להשיג – כלום מהערבים אפשר לצפות, כי ימציאו כל מה שצריך? בהמות בצורת אדם, תבוא עליהם מיתה משונה, ילכו בלי ראשים – יהא גם בלי דגים. ואם בעוד חדשים אחדים לא יהיו גם מים – בלי מים קשה עוד יותר. אבל עכשיו צרה חדשה: דגים לא וגם בשר לא. והכל באשמת המחלה. השם ירחם, סכנת נפשות, נופלים כזבובים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. אומרים, שהעניים המחזרים על הפתחים – הם המפיצים את כל המחלות בכל העיר. כלום יש מספר להעניים? כל היום תסוב הדלת על צירה. אפילו לתת רבע פרוטה לכל אחד – לא היו מספיקים? אבל, מילא, עכשיו הודבקו מודעות מגדולי העיר, לבלי לאכול בשר-בקר – כי מזה כל המחלה…

– אוֹט?.. – הטילה לאה ספק בטעם הדבר – אנשים חכמים אומרים, כי את המודעות הדביקו אלה הקצבים המוכרים בשר “דקות” – להנאתם…

– אנשים חכמים? – ציפצפה שינה-הינדה; תשמע-נא לאה מה שהיא אומרת. היא, שינה-הינדה, אינה רבנית, אבל זהו מה שהיא אומרת: מהחכמים כל המחלה והצרות.

– מהחכמים? – פיקפקה גם בזה לאה האלמנה – מהטיפשים, שינה-הינדה, מהטיפשים? לכבוד בנינו בלבד עלינו להיות קצת יותר פיקחות, בעלי, עליו השלום, היה אומר –

אבל שינה-הינדה מיאנה לשמוע. כמו להכעיס, דוקא בשבת עם אורחים – בלי אומצה!

בקרירות מכוונת המליטה לאה מתוך שפתיה: אושר הוא, שהשיגה חצי עוף…

– ובכן רק חצי… – אחזה בה שינה-הינדה בחשק של ציפיה ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתה שממך איבנה… רק חצי?..

– ומי הם האורחים? – הסבה לאה את השיחה – ודאי… איך שמו.. בנך… מן המושבה…

– גם הבן עם הבת – השיבה הנשאלה, מוכנה ומזומנה לדבר עוד הרבה – כה יזכני הבורא לשמוע ישועות ונחמות… מסרו ע“י ה”גמלים" – שבאו מ“יזרעאל”. גם הבן-בית שלכם… יפה… יפה… – הלא כך שם האדון – גם הוא נוסע אתם… תהיה שבת שמחה…

לאה חיפתה על אי-רצונה ואמרה:

– אם גם הוא נוסע – יהיה הוא אורחנו שלנו. שאול שלי ירש בזה מידתו של אביו עליו השלום. בעלי, עליו השלום, לא היה יושב לאכול ביום טוב או שבת, אלא אם כן אורח בבית. המתיני –

היא האהילה על עיניה, הביטה על הנתיבה אשר בצלע-הבית, שנמשכה עד פרשת הדרכים, וקראה:

– כן? אהרן! אורחים ואורחים!

שינה-הינדה התנערה. אוי, בחיי ראשה, ממנו הלא תקבל ידיעה נכונה, אם יבואו ואם לא…

היא הסתכלה היטב במסילה וסיננה מבין שִניה מלות, מלות:

– חכי… עם מי זה הוא בא?.. אח, הלא זוהי אהודה… חפשיה היא היום?.. מפני ערב-השבת.. טפוּ, מה אני סחה… תמיד אני טועה… נדמית היא לי תמיד, שהיא גננת… ואני שוכחת.. כי היא… היא –

לאה הוציאתה מן המצרים:

– לבתי בוודאי יאה, אמנם, יותר להיות גננת מאשר חייטה. פרנסת החייטות בירושלים – בל לחטוא… חוץ מזה יש לגננת גם שעה פנויה בשביל עצמה, לקרוא, להתמשׂכל – בתי אוהבת זאת.

– שייך לדבר! – הסכימה שינה-הינדה – להמורות פה יש הרבה שעות פנויות: ראשי חדשים מאחרי הצהרים, ערבי שבתות כל היום…

לאה שמה פניה אל הבית, בהתכוננה ללכת לקדם פני אהרן בנה, ותאמר:

– רואה את, שינה-הינדה, גם בעיר-המשוגעים יש מנהגים רצויים…

– שייך לדבר? – מיהרה שינה-הינדה להסכים – העיר קדושה… אבל האנשים מקולקלים – אין יראת אלוהים, לא זה מה שהיה לפני עשר שנים… ובלי בשר…

היא יצאה אחרי לאה.

ח

אהרן גמזו ואהודה אחותו עלו בשלבים אל המרפסת.

אהרן היה עלם כבן י"ט, דק ושחור. מטפחת היתה תלויה לו מתחת לכובעו – צנה וסוחרה לראשו מלהט השמש. על חגורתו היו אקדח וחצים. במדברו היו הרבה מלות בודדות משפת ערב. תנועותיו היו של חלוש-העצבים ושל מחזיק עצמו לגיבור.

– במהלך שעה מכאן החזרתיו – סיפר לאהודה – צריכה היית לראות אותו מהלך – גֶ’דָע! הרוח נושא אותו… לאן אתה רץ, שאול? הנסיכים נוסעים אליך – לשבות שבתם בירושלים…

וכמו רק לעצמו הוסיף בתוך זה:

– ובכלל, אלמלי ידעתי, מה זאת בכלל… השדים יודעים… פשוט – לא נזדמנה אחרת…

הוא הרחיב את הדיבור:

– אַי-וָה!.. – קרא באינטונציה של בוז – כל פרחי הארץ עכשיו הלא הנם בנותן טעם מיוחד!.. בנינו ובנותינו הילודים פה… הדור הצעיר, יא-חביבי, בני ובנות “יזרעאל” החיוורים… יוצאי ירך איכרינו… האם יש להם איזה מושג על דבר עבודה? האם איזה רצון לעבוד? תמיד חולמים, תמיד מלאים געגועים על איזה גן-עדן התחתון בפריז או בברזיליה – השדים יודעים אותם… עצובים… מתגעגעים… ריקים… כל דבר אינו ממלא את נפשם. שואפים, נמשכים לתענוגי עולם אחר, עולם רחוק… ובאמת אין להם צורך בשום דבר ואינם מוכשרים לשום דבר… והראיה: שאינם נוקפים באצבע להיטיב מצבם, לשפר חייהם במשהו, בכל שהוא…

אהודה שאלה: מה ענינו של כל זה לכאן?

– מה ענינו של כל זה, יא-חביבתי? – התרעם אהרן בתשובתו – ענינא דיומא הוא!

– ענינא דיומא?

– אַי-וָה!.. מפני שריקות וריקניות הן כל בנות-הארץ – וזו שלנו של שאול, עולה על כולנה…

– איזו בת ארץ-ישראל היא? – הגנה אהודה על כבוד בנות גילה – היא וינָאית!..

– היא וינאית – המשיך אהרן – וכל בנותינו הטובות היו רוצות להיות לווינאיות, לברליניות, לפריזיות… ולכל הפחות, להשיג חתנים מווינה ומפריז… דוקא… השד יודע…

אהודה הפסיקה את תוכן השיחה בשאלה על שאול: היכן, איפוא השאירו אהרן בדרכו? באמת עם הדסה?

האח ניער מעצמו את אבק-הדרכים וענה:

– מאהבה לאהבה יא-חביבתי!.. איש מאושר!..

את הדסה הקטנה – על פי סיפורו של אהרן – מצאו הם סמוך לגן. שאול בישר לה, מפי הבא, כי אבא שלה יבוא בעוד שעה, ומיד עזב אותו, את אהרן, וילך אחריה. משוגע לדבר אחד… רווק זקן!.. בזה כמעט שהוא, אהרן, מסכים ליפה…

– יפה? מה אומר יפה?..

– הלא יפה קורא לו תמיד כך.

הוא חלץ את הנעלים הערביות אשר ברגליו הקשות ובלי פוזמקאות התהלך יחף על פני קרשי המרפסת, ונהם:

– יפה… ג"כ פרי יפה…. פרי נאה… אתרוג, אַי-וָה!

אהודה לא הבליגה על עצמה:

– הרי אתה מבין גדול על שניהם?

– אֱהֶה!.. – משך אהרן באותה ההעויה-השריקה, שהערבים עונים בה על “לא” – האזיני איפוא, אחותי הגדולה ממני? הצד השוה שבשניהם הוא זה… הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?.. פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה. התחלה של עבודה חקלאית יהודית, התחלה של בית-ספר עממי יהודי, התחלה של עבודת חרושת יהודית, התחלה של שפה לאומית מדוברת עברית, התחלה של במה עברית – הכל התחלה. פה דרושים בונים, מתחילים…

– ואהרן הוא אחד מהם?

– אני? – באה תשובה של ענוה גלויה. מה אני? אנכי פועל פשוט. לי יש טרגדיה שלי, להיות משועבד ליששכר בן גרשון… שהוא כבר האיכר האידיאליסט במושבה… שבנוגע לי יש לו גם איזו פניות… קרוב, “גואל-הדם”, כביכול… מבינה את?.. אלמלא שכך היתה גם עבודתי אצלו נעשית ע“י ערבי – הכל נעשה ע”י הערבים… הם בכל… גם פה אנו אצלם גרים-שכנים… השמה את אל לבך? מובן שגם ידי נחלשות בהשקיפי אל פני העתיד… מה יהיה הלאה? עבודה קשה, ובלי פרספקטיבות, בלי כלום… אבל… אבל, על כל פנים, יש הבדל גדול ביני וביניהם…

אהודה אמרה:

– בינך וביניהם… בוודאי יש הבדל? איככה?.. הם כבר ידעו הכל מתחילה מה שיהיה פה, ואעפי"כ באו…

אהרן עשה סימן של תודה באצבעותיו וקרא:

– כַּתּר כירךּ!.. חן-חן להם בעד הטובה הגדולה אשר עשו לנו. באו!.. באו – ושבים.

– ושבים?.. מי שבים?.. מה אתה מפטפט?

– מפטפט!.. – התרגז אהרן – כאילו כבר אין שבים כלל… מעטים הם, כנראה, לפי דעתכן השבים… אין שבים!.. והלא רבים שבעתים השבים מן הבאים… ארץ-ישראל, להוותנו, היא ארץ של תּיירים גם בשביל אחינו. באים לראות – ושבים… מי שבים? הנסיכים שבים!.. פנינה שבה… יפה שב…

– פנינה?.. לאן היא שבה?.. הלא אמה ואחיה הנם בני הארץ?..

אהרן כעס:

– נוּ יהא לא “שבה”; יהא “נוסעת”.

ובהוספה של לעג מר:

– זוהי באמת אבידה נוראה לכל רעיון הישוב… חניכת ה“חלוקה” והמתבוללים מצרפת…

אבל אהודה לא האמינה:

– באמת? שוב היא נוסעת?.. הפעם לאן?..

– שאלי אותה?.. – לא נח אהרן מזעפו – לאנגליה… לאמריקה…

– ויפה… רצוני לשאול: ושאול… יודע מזה?..

– על זה – שאלי אותו!..

– אבל למה אתה מתנפח כל-כך היום?

שלא מן הענין, ובאיזו מין גאות, ענה אהרן:

– קדחתי כל השבוע – וחַלַס.

– טססס… – השתיקתהו אהודה – בל תשמע אמא… גם על אודות מאורע האסון שלכם אסור לה לדעת דבר…

היא השפילה את קולה ושאלה לפרטים. אהרן השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה, אם כי לא בלי אימה גלויה. זה היה אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים. לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים מעת לעת. בימים האחרונים החלו לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות. כשל כוח הסבל. השומר העברי עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו.

– טססס… – לא חדלה אהודה מהעיד בו – בל תשמע אמא… שים נעליך על רגליך… אביב מוקדם… תראה ותזכור בהצטננות, בקדחת…

– היום אין לבה לזה… – הרגיעה אחיה – עסוקה במטבח. גם ה“שלום עליכם” שלה היה חטוף. המלאכה מרובה?..

– צדקת… – קראה אהודה – אלך גם אני אליה לשעה.

נשמע רשרוש מעבר לדלת.

– מי שם?.. אח…

– התימנים מחזירים כל היום על הפתחים… אין קץ לפושטי יד.. איום…

– מא-פיש!.. – צעק אהרן.

העניים טענו הרבה נגד זה בלשונם הגרונית, הבלתי מובנה. ברוב דברים ובחזקה מחאו נגד אי-הנתינה, נגד אי– מילוי החובה כלפי דידם.

– מַא-פִיש… מא-פיש מַסארי… אפס כסף… -– דחה אותם אהרן באומץ.

אהודה נכנסה אל הבית לתת חתיכת לחם לעניים, ואהרן ישב על הכסא ושם את המחברת, שהיתה מונחת שם, לפני עיניו. אחרי רגעים אחדים של דממה יצא אליו שאול גמזו מדלת חדרו. הדסה הקטנה רקדה אחריו.

ט

שאול גמזו לא היה בעל טיפוס שמי, כאחיו הצעיר ממנו. צבע שער זקנו היה כעין הברונזה ועור פניו – צהבהב-אפור. בישיבתו כשהוא שותק דומה היה כאילו בלע איזה דבר ונחנק בו. כבד-גו היה כשנהב ועיניו מלחכות. ברם, עם הדסה היה השנהב שבו נהפך לדוב צעיר ועליז. הדסה היתה כבת ז' בעלת זרועות דקות, שחרחרות, ענוגות.

שאול פנה אליה:

– כבר? בכהרף-עין היית כבר ושבת? ומה? אכלת?

הדסה רקדה:

– סבתא לא יש לה פנאי!.. מכינה לכבוד-שבת…

שאול הטעים:

– ממה? -

ובניגון מתוך הזמר לילדים:

– “בשר – ד-גים – ומט-עמים” –

הדסה מחאה כף:

– לכבוד-שבת? לכבוד-שבת!

– ואבא לא בא עוד?

– לא.

– ומה את חפצה עכשיו?

– סיפור חדש לקריאה?

– שיהא יפה?

– שיהא יפה… יפה…

– ואת “המלאך הנעלם” גמרת כבר?

תשובת משובה היתה:

– כן!

– והבאת אותו בחזרה? – נשאלה הדסה בקול נחפז.

היא הוציאה את הקונטרס מתחת אפודתה:

– הא!.

– ומה כתוב שם? – חקר שאול גמזו ודרש – היאך!.. בפני את מתביישת?.. ספרי, ספרי לי… וישמע גם הדוד אהרן…

אהרן ירה:

– לי דיו הסמרטוט שבידי.

שאול ניגש אליו בחיבה:

– מה זה? אה, “העולם הכחלחל”?

אהרן השליך את המחברת לארץ.

– הסמרטוט הכחלחל?

שאול הצטער: אצלנו מבטלים הכל…

-אבל מה יש פה? – התרגז אחיו – מה הוא מביע?

– אין נביא רצוי בעירו, – אמר שאול בקול נלבב – הריני פּרוֹפַאן בדברי אמנות… אבל אני אומר… לפי טעמי… זוהי שירה רבתי! אני מסרתי את זה בפוסטה… ביפו כתב דוד את הדבר הזה על חוף ים יפו…

– רוצה הייתי לדעת, – המשיך אהרן ברוגזה – איה, איפוא, הנה “החומות הגדולות” ביפו? איה “היער הנפלא המוחש”?

– עכשיו אני רואה… – התנחם שאול – ראויה הקושיה החמורה לשואלה..

הדסה רקעה בתוך כך ברגליה הדקות והישרות:

– סיפור חדש! אני חפצה בסיפור חדש!

אולם ידידה המורה התעקש הפעם:

– בלי ידיעת הישן ילדתי, אין חדש! אם לא תספרי – לא אתן את הקונטרס המונח בחדרי על שולחני. הלא ראית את הקונטרס הנאה ההוא?.. נוּ התחילי: היתה, היתה אשה עניה אחת…

– ולאשה היתה ילדה קטנה יפה…

– וטוב היה לילדה?

– לא…

– מפני מה?

– למה שהיתה האשה עניה; יום-יום הלכה לכבוס אל הנהר; עזבה את הילדה לבדה…

– בלי אוכל, בלי חלב…

– בלי אוכל, בלי חלב… – חזרה הקטנה על הדברים ומיד עברה לנצחון: – אבל המלאך הנעלם הביא לה הכל…

– הכל!.. – חגג גם שאול גמזו – אבל מי היה המלאך? משמים?..

– לא! – ענתה הדסה בתקיפות.

– כי אם? – סייע הוא לה בגיל.

– השכנה שלהם? האשה הזקנה והטובה… היתה…

– היתה באה בלאט, – המשיך הוא בהדרגה, ותלמידתו אחריו – פותחת את הדלת, מביאה הכל, משתיקה את הילדה הקטנה, מאכילה ומשקה אותה, מלבישה אותה בגדים נאים, ומצווה לה – מה?

– להגיד לאמה, כי מלאך טוב היה בבית…

– והאם העניה והאומללה האמינה בזה?

– כן היא האמינה, כי… כי…

– נוּ, טוב! טוב מאד! את יודעת… לכי וטלי את הקונטרס הנאה המונח שם על שולחני… אך בל תשובי הנה עתה…

– מדוע? – נשאל הוא בתוגה.

– מפני שצריך אחר-כך ללכת לסבתא ולומר: “סבתא! אני רוצה לאכול!” טוב?

– טוב!.. – ונכנסה לחדרו של שאול.

– נוּ, מה? נטלת?

נשמע קולה של הדסה מן החדר:..כן!

– ומה שם הסיפור?

– “מים טהורים”… שלום!

הקטנה נעלמה.

י

– המורה האשכנזי ניצח על יד סידאן, – אמר אהרן גמזו לאחיו בהשתמשו בפראזה מקול-קורא אחד – מורה כמוך, חַוג’ה סאול, יכול לנצח את הגלות…

שאול צחק בעצב:

– אילולא הפועל העברי, המביא את הגאולה, היה לועג לו…

אחר גימגם ואמר:

– אבל… מה אתה חושב…

בקול של נפגע בכבודו הפסיקהו אהרן:

– ומנא לך באמת, כי צחקתי?

שאול הוציא לעצמו כסא מחדרו העמידהו ממול מושב אחיו ושקע בו באופן קשה.

– מה? – המשיך את השיחה – גם מלאך רע עונה אמן?.. אבל שם, אהרן שלי, אצל האשכנזים, היה מקום לנצח בו, והעיקר – בשביל מי לנצח. אנו – דיינו, אם איננו נופלים בעצמנו. לא כך?

אהרן הביט בדובר. – עננה!..

– אהרן!.. – קרא הלז פתאום.

– אַי-וה?..

מצוקת נפש תוססת ומחלחלת היתה בשאלה הבאה:

– אהרן! אינך יכול להפיץ לי מעט אורה על –

– על?

– הסכסוכים –

– איזו סכסוכים?

– שם… במושבה… בנוגע ל… לדוד?

– ליפה?.. כי מה?

– לא! – התנשא שאול ממקומו – אני אדבר בזה עם פנינה… צריך לבקש אותה… לה יש השפעה הגונה עליו… היא היתה יכולה…

– אבל מה? מה? שוב סערה בצלוחית של מים?

שאול גילה לו. – זה עכשיו פגש בו המורה מ“יזרעאל”…

– אַי המורים שלך!… – עלה אהרן על דופן-הכסא וישם רגליו בידיו – בועטים והולכים רכיל מרוב טובה… האנשים הכי-המאושרים בכל ארץ-ישראל… אם לא לחשוב עסקני יפו… מה הוא חפץ הלז? הם הלא נוסעים – ומה עוד?

– מי נוסעים?..

– הלא אמרתי לך בדרך…

– כן, כן, – רסן שאול גמזו – בזה אינו מאמין… צחוק עשו הם לאהרן. כן. במה דיברו? כה המורה מסר לו שהועד של “יזרעאל” רוצה שהוא, גמזו, ישוב אל המושבה על מקומו הקודם תחת יפה. ובאמת – היודע הוא, אהרן, היודע הוא? – במושבה יותר נעים מאשר פה. המורה העממי האמיתי לפי דעתו, אין מקומו אלא במושבות. פה, בירושלים, בבתי– הספר השנורריים – תֶבל של תֶבל ותו לא. אבל – הדבר קשה לצאת אל הפועל. צריך להודות: יש הבדל בשכר, ובעל משפחה אינו יכול לוותר על זה. חוץ מזה – מי יודע, אם תיאות ה י א לקבוע אוו דירתה בכפר.

– אתה מדבר ברצינות, חווג’ה סאול?

– בוודאי, פה בא"י צריך כל יהודי בריא וטוב לבנות בית ולהוליד בנים. הרי זה מעבודת הישוב באופן ישר. הן אנשים חיוביים אנחנו, שבאנו להשתקע כאן ולבנות את חיינו פה. לא כך?

דעת אהרן היתה, אמנם, לא כך. פה, בא"י, אין רשות לאיש מאתנו לחיות בשביל עצמו. פה בארץ מולדתנו ההיסטורית, היחידה, שעלינו עוד לרכשה, ואנו במצב של מצור… ובכלל, נישואין – פֶה.. הוא, אהרן, יאמר בזה, כמר שיפה אומר: איזו פואיזיה להיות קשור לאשה אחת יומם ולילה –

שאול הפסיקו. – מה הוא מבין, מה שיפה אומר!..

– נוּ, יהא שאיני מבין, יהא… אבל דע לך, יא-חביבי, אני, יא-חביבי, לא הייתי נושא אשה לעולם… אַי-וה!

והוסיף:

– מיראת הקנאה בלבד. חַלס!..

שאול צחק בשובבות בלתי רגילה. – מיראת מה? הקנאה? חַה-חַה-חַה!.. מהיכן למוחו של פרח כמוהו פרובלימות כאלה?

אבל בתוך כדי דיבור נעשה רצין, רצין ביותר, ואמר לאחיו. – ישער-נא אהרן בנפשו שגם הוא, שאול, חשב לא מעט על זאת. בחיי נישואין יש, אמנם, חתחתים ותהומות עמוקים על ידי הקנאה וגם מלבד הקנאה. בוודאי מרה היא הקנאה – פסוק מפורש: כי קשה כשאול קנאה. אבל היודע הוא, אהרן, במי הקנאה שלטת? באדם-חיה, שמתייחס להצד השני כמו לקנין פרטי; בנישואין, שאין בהם יחס-ידידות הדדי, יחס פנימי וחזק, אלא פיזיולוגיה בלבד וחשבונות של מקח וממכר. אבל נישואין כאלה הלא גם כשהם לעצמם אין להם זכות-הקיום וגם לא אפשרות-הקיום. ברם, במי אנו עסוקים כאן? – בבני-אדם בעלי הכרה, שהשכל שולט בהם, שרגשם מזוקק ומואר באור השכל. הם, הוא ואהרן, ירשו, כמדומה, איזה דבר מאביהם – ירשו את צלילות דעתו ושכלו. ואנשים כמותם הלא לא יתקשרו בעולם אלא בזו, שקורבה נפשית ביניהם ובינה, ודוקא בזמן שכבר הם יודעים היטב איש את רעותו.

אהרן תבע ממנו שיראה-נא לו בין מכריהם ברוסיה וגם פה אפילו משפחה מאושרה אחת… אבל שאול דחה אותו ב“יש ויש” וב“מדוע לא, מדוע לא?”

– ובכלל, סלח לי… מה אתה יודע, מה אתה יודע, אהרן!.. דומה אתה בעיני לטולסטוי… טולסטוי מהצד השני… מטיף “לא תעשה” מוחלט… אבל תגדל ותדע – כי גם כך אי-אפשר להיות… ביחוד פה… ואני חוזר על דברי: אני בטוח, כי איש שהשכל שליט בו והוא בעל מידות תרומיות, ונוסף לזה הוא יודע עם מי הוא בא בדברים –

ופתאום התחיל לנפנף בכובע-הקש שעליו וירץ אל שלבי המרפסת – באה!..

מקול-משושו נבהלה גם אהודה לכאן. החמור, אשר הביא עליו את האורחים מן המושבה, נער.

יא

פנינה היתה לבושה כבר בגדי קיץ ופניה הפעוטים היו צעירים מכפי שנותיה. בגדיה היו בעלי גזרה גבוהה במתנים והדוקים מאד לגופה, אבל משום מה עשו את הרושם, כאילו גברתם לא תשים אליהם לב כלל. יפה לא היתה כל עיקר, אבל שערותיה המוזהבות, העבותות, וצוארה, החשוף, הלוהט, היו כאילו נשרפו באש אשר יקדה בהם מכבר. מבין השפתים המופשלות, התינוקיות, יצא קול היסטרי במקצת. –

דוד יפה, המשורר בפרוזה, צעיר כבן כ“ו–כ”ז, היה קל בגופו ומגודל בלורית הגונה; פניו היו קטנים וחורורים ושפתיו דקות, לא תאותניות ביותר. שפמו קלוש, אבל נאה.

בראות אהרן, כי שני אלה באו לבדם, ויששכר בו גרשון, שגם הוא צריך היה לבוא, אין אתם, צעק לקראתם בקול גדול:

– ובעלַי היכן הם? היכן עזבתם את החַוג’ה שלי? אני מתגעגע עליו!..

מטופף על פני המרפסת ומתוך חצי זמר, השמיע דוד יפה:

– במהרה יבוא… במהרה יבוא…

ובעונג מיוחד עמד וסיפר על דבר ה“אסון” אשר אירע לו ליששכר בן גרשון במעלה-העיר, יותר נכון -– על דבר האסון, אשר קרה לאוכפו שאיש חי רב-פעלים כמוהו נפל ממנו… אבל מעניין היה לראות את מפלתו, מעניין!..

הכל, מלבד אהודה, צחקו.

– וכיצד זה רכבתם אתם שניכם על חמור אחד?– שאל שאול את פנינה.

– חליפות! – ענתה זו,

– וגם ביחד… – התגרה יפה.

– אחלי, אדוני!.. – התחילה פנינה; אלא שמיד נשאלה מאהודה: "מה חדש במושבה?.. וענתה: – הן על העירונית מוטלת החובה להשמיע חדשות לכפרית, ולא להפך!..

– כאן החדשות אינן משמחות ביחוד, – קרא שאול בקול של אשם בדבר, כמשפטו תמיד – תחלואים קשים; בתי-הספר סגורים…

– ושעמום… – הוסיפה לו פנינה – גם “אצלנו בקולוניה” ריקניות מספיקה. האומנם, במוצאי שבת העבר היה “נ-ש-ף”..

– נשף של פועלים! – הזכירה אהרן.

– ושוו בנפשכם, – טפף יפה ועשה בצעדיו עיגולים, ריבועים וזיגזגים – יששכר בן גרשון, האיכר, היה שם גם הוא וחולל “רוֹנדוֹ”. מעניין!

-– נַה, – אמרה פנינה – אני הולכת לאמא.

ברטט, שלא היה לאל ידו להעלימה נפנה שאול אליה:

– אבל הלא עוד נתראה היום?

– שאלה היא!.. – נענה יפה.

– מי נתן הרשות לענות בעדי? – מחתה פנינה.

הלז ענה:

– כשאין נותנים רשות, נוטלים בלי רשות.

– בלי חכמות, – אמר גמזו – את הערב צריך לבלות ביחד.

-– מובן, – הסכימה העלמה ותאמר לרדת מעל השלבים.

– הלא תוכלי ללכת החצרה דרך חדרי… – הציע גמזו לה.

כתוך כך באה לאה לדרוש בשלום הבאים.

– כיצד? – תמהה – להיפטר כך? אפילו מבלי לקבל ממני “שלום עליכם”?

– שלום! שלום! לרחוק ולקרוב! – השיבה לה פנינה בחפזון.

דעתה של לאה נתבדחה עליה ואמרה בנחת-רוח:

-– פה הכל למדנים. בעלי, עליו השלום, היה מנבא תמיד – אח, ראו, מי זה בא עוד!..

– לזה היה לי כבר הכבוד להתוודע, – קראה פנינה בקולה ההיסטרי הרך ותצא דרך חדרו של שאול.

יב

תרבושו של יששכר בן גרשון נראה אצל השלבים. משם נשמע גם קולו:

– הרי לכם אורח לשבת! עני ורוכב על החמור!

קריאתו של הבא דומה היתה לברכת השלום של מפקד- מחנה זקן בשעה שהוא בא אל גדודו ומרים קולו למעלה מכפי כוחותיו. ואכן היתה ישיבתו של יששכר בן גרשון על החמור ישיבת בן-חיל ופרח לבן היה תקוע בחור-כפתורו. בזקנו הגזוז והמחודד נוצצו השערות הלבנות.

בקרירות עשויה ענתה לו לאה, כמו בעד הכל: “בואכם לשלום, בואכם לשלום!”

– “ונאמר לו: ברוך הבא” בנוסח העתונים הירושלמיים – הוסיף שאול גמזו.

אהודה השתמטה החדרה.

– נוּ, ומה היה סופו של דבר – שאל דוד יפה את הרוכב?

– של איזה דבר?

– של האוכף המקולקל, חה-חה-חה-חה-חה!..

לאה השליכה על הצוחק מבט חולף לא-רצוי, וכאילו בכדי לחפות על אי-הנעימות המבצבצת, פנתה לאהרן להעיר את אזנו על הדבר אשר המריץ את אחותו לעזוב את החברה הנעימה ועל הדאגה הרבה אשר אחותו זו דואגת לאמה, לעזור לה בעבודת הבית. היא התחילה:

– רואה אתה, בני, כיצד מַרְיַשֶה…

– איזו מַרְיַשֶה? – התערב האדון יפה גם בזה.

לבעלת הבית חרה, והיא הטעימה:

– איזו… מרישה שלי!

שאול נעשה כרגע למתורגמן בשביל רעהו: אמא רגילה לקרוא לאהודה – מרישה, כמו שהיתה קוראת לה שם, ברוסיה.

לאה הניעה בבותיה. – אמו של בעלה, עליו השלום, נקראה כך; זהו שמו של אם-בעלה, עליו השלום…

– מעניין! מעניין! – המה המשורר – מרישה…

הוא שם לב לידי לאה המשולבות על חזה וצחק צחוק פנימי: “אם-בעלה”… “אם-בעלה”… אוחזת בזה כבקרני המזבח… קוּלטוּס!

– מרישה…מרישה… – לא נתן דמי לעצמו – אבל, בכן, מדוע לא מרים? “אהודה”!.. אהודה אינה איפוא, אלא הכינוי הארצי-ישראלי, על טהרת הקודש!

– ואתה כלום לא ידעת את זה עד עכשיו? – תמה גמזו הבכור על רעהו.

הצעיר פנה לאמו. – מה, איפוא, נתכוונה לומר לו זה כרגע?

מה רציתי לומר לך?.. מה? אח, כן, אֲהוּ… מרישה דואגת לי יותר ממך…

– במה? בזה שהלכה לעזור לך? – המשיך אהרן אתה את השיחה בקול רם מכוּון – מה, לשאוב מים? הרי גם אני הולך!..

– להתראות! – נשמע לאחרונה קולו של יששכר בן גרשון, שכאילו נשכח, בינתים, מתחת.

– בעגלא ובעגלת-החורף! – ליווהו יפה בלעג.

– ציץ-ציץ-ציץ… – דיבר ראש ועד מושבת יזרעאל לחמורו, ויעבור.

אז קרא אהרן:

– נסע… יסע לו; לאמו… הוי, ואת החמור השני לא לקח אתו… מה לעשות – אדוני! צריך לשרתו…

הוא ירד מעל השלבים והנהיג את החמור אל החצר. יַלָה!

לאה ספקה כפיה. הנה כי כן, גם מאהרן לא נושעה: הלך להיטפל בחמור. ואצלה – עדיין אין השבת בבית אלא למחצה. בעלה, עליו השלום, היה אומר: “אם אין אני לי – מי לי”.

יג

לאה גמזו עזבה את שאול ודוד לנפשם על המרפסת.

– אשה מעניינת! – שלח דוד אחריה.

– מי? – התעורר שאול.

דוד גיחך:

– לַא פנינה…

הוא מצא את המחברת, שבה היתה יצירתו שלו מודפסה, והתחיל לקרוא בה. – “העולם הכחלחל” – מעניין! מעניין!

שאול אמר:

– אבי המנוח, זכרונו לברכה, נעשה לעין עבודת אלוהים לאמי.

חברו מבלי להפסיק מקריאתו העיר כבדרך אגב:

– ובלי ספק, גם לך!

שאול שאלהו, אם כותב הוא דברים חדשים; פלוני ענה בביטול: אָה, מי חושב על דברים כמו אלה; שאול גער בו: עצל… פלוני הודה: אמת…

שאול דיבר:

– ומה, איפור, עושה אתה כל הימים? מטיילים… כלומר: מטייל…

הלז חייך:

– בלי תיקונים… מטיילים… מטיילים… מה יש לעשות אחרת…

וכרגע צחק דוד יפה עוד יותר: מה, עדיין אין הוא, שאול, חדל להתגעגע עליה?.. באמת? אי-אפשר להאמין! כן? מעניין! וכי מה מצא בה?

שאול גמזו “לא הבין את החידוד שבזה”.

– לא?.. חה-חה! פשוט: הריני שואל, אם רעיונך עדיין עסוק בה תמיד כמקודם!

– “תמיד”… – דיקדק שאול – גם בית-הספר תופס מקום בחיי… אבל…

הוא התבייש וגמר:

– אני אוהבה!..

עכשיו צחק יפה מלוא-פיה כאשר לא צחק עד הנה, והפסיק פתאום. עיניו השועליות הפיקו הבעה מיוחדה, ויהי כאילו נתכונו לומר: ואני חשבתי, כי לא הבאתני הלום אלא מפני שאתה כבר נתקררת אליה…

לאחר שתיקה ממושכה של מחשבה, אמר שאול:

– יודע אתה, דוד.. אני בתור רע… הכל הייתי יכול, כמדומה, לסלוח לך… חוץ מאחת…

– כיצד! – הביט בו הלז – “לסלוח”… חוץ מאחת? דהיינו?

– כן. זה – מה שאינך אוהב את ההוראה! אני אינני מבין: כיצד בן-אדם אינו אוהב את ההוראה! וביחוד כאן. כאן הלא הדבר כל-כך נעים, כל-כך מתוק! עתה, רק עתה, אני מבין את נפשות חברינו בגולה, הנכספות כל-כך לבוא הנה ולעסוק בהוראה. שם, בכל ה“תפוצות”, באמת הכל מלאכותי, אי-טבעי, מכאיב.. ופה… עכשיו – אסון… בתי-הספר נסגרו עד עבור המחלה… אולם… הנה לפני שבועים… בשיעור ה“מקרא”… מקריא אני לפניהם: ירמיה על נשאו את משאו הושם בחצר-המטרה… והנה אחד הפקחנים מרים כבר אצבע: “אדוני! חצר-המטרה! אני הייתי שם עם אבא! זה בירושלים”!

שאול גמזוּ התרגש, ויאחר הפסקה קלה הוסיף:

– כך הוא הדבר….. ובאותה שעה הירהרתי: אוי, כמה חסרים לנו בכל מקום האטריבוטים היותר אלמנטאריים בחיינו ובחינוכנו!..

דוד יפה עשה במתכוון העויה של אשה זקנה בשמעה דרשתו של “מגיד” ואמר:

– ובכן, הרי לך טענות. שפיר! אבל גם לי יש טענות עליך.

– והן?

– מה שהבאתני הלום.

– הנך צוחק!

– אף לא באופן היותר קל!

– איני מבין. מה אתה – נער קטן, שנסרח אחרי אפודת אמו?

– נער קטן! נוּ, מה תעשה לי?

– ובכן, מה אתה רוצה ממני?

– שתתן לי להוצאות – וחזרה!

– הן יודע אתה כי אין לי.

– תלוה אצל בן-גרשון. הוא ילוה!

שאול אמר:

– אבל, דוד! אני איני רוצה, שתעזוב את הארץ, שתסע מכאן בהתייאשות. לא כך! שומע אתה, דוד! כאן עבירה גדולה היא להתייאש! כאן אסור להתייאש! עתה אסור להיות לבעל-יאוש! גם אני הנני אינדיבידואלי… והתבין? התבין? בזעם ובקללה, בזעם ובקללה יכולים לברוח מפה רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר, לטובת הציוניות ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין… הולכים מפה לבלי שוב אלה אשר קיוו למצוא פה אחרת ותוחלתם נכזבה, וידם רפתה…

דוד העיר בעצלות: דוקא אלה נשארים פה וממלאים חוצות-יפו!..

שאול, מבלי שמוע דבר, המשיך:

– אבל אנחנו הלא אינדיבידואליסטים אנו.. באנו… אין חילוק כיצד באנו… לי נדמה לפני בואי הלום… אין חילוק… העיקר הוא, כי רעיונם של פינסקר והרצל יתגשם פה. לא. הכל רואים, כי לא יתגשם. להציל את העם – מי כבר מאמין היום בהצלחה!.. אמנם, האמינו לפנים, היו מן שהאמינו. לא כך? אבל נסים אינם נעשים. המקום הוא כבר בידי אחרים… ואנו באים אליהם… אנו… מי אנו?.. הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים, שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עסוקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו. –

דוד קרא באי-סבלנות:

– ירט הדרך לנגדך!.. סוף-סוף, רואה אני כי בנוגע להצעתי דוחה אתה אותי בקש…

– בקש? – הצטער שאול – באיזה קש? מובן שלא בכל טוב חלקנו ונעים גורלנו. ההוראה העברית, ביחוד בערים, נתונה גם פה בתנאים, בתנאים – איך לומר זאת? לא כמו שהיה צריך להיות! הממונה, למשל, על בית-ספרי, הרופא הידוע, העסקן בצרכי ציבור, עֶבד החברה הגדולה – מה שמו? אינו נותן לעשות דבר… קלקולים וקלקולים… אבל, כן – אלו

הם פרטים… לא בזה אני רוצה לדבר עמך עכשיו… איני רוצה לעבור גבול שאלתנו…

– אבל מה היא תוצאת דבריך, איפוא? – שאל חברו מתוך הבטה ביצירתו.

תוצאת דברי? כי אנכי… רצוני לומר, כי סובייקטים שכמותנו יכולים להתקיים פה, ואולי דוקא פה. שווה בנפשך: יהודי מווילנה או מקראקוי פונה אלי בשאלת עצה: היבוא הלום, אם לא – הרי אני איני יודע מה לענות לו. אם עול-הגלות אינו כבד כל-כך פה כמו שם, הרי מרירות הגלות מורגשת כאן עוד ביתר שאת… וביחוד, אם שם הוא משתכר את לחמו וחי באיזה אופן – כאן מי יודע, אם ישתכר ואם יוכל להסתגל לתנאי המקום, לאקלים – בקיצור, איני נכנס לפרטים. איך שיהיה, והן לא כל אחד יכול לבוא הנה ולהיות סופר, מורה… אבל איש כמוני… אבל אתה, נאמר, אתה עם כשרונך – מה יחסר לך פה? הטבע כל-כך מקסים, לפנות ערב, בין הערבים – הן לא תכחיש. הנך מתאונן: אוהב אתה טבע כהה, לא-צעקני – מילא, לו יהא כך. איני נכנס לפרטים. וסוף-סוף, הן כאן כתבת את “העולם הכחלחל” שלך. והלילות הארצי-ישראליים. מה אתה יכול לומר על הלילות! והחומר האנושי עם ריבוי גוניו! הלא כל נפש ונפש של הבא הלום יש בה הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ. חלומות ופתרונים. איני מדבר כבר על הניצנים הרכים והיקרים כאן, על הטיפוס החדש של יהודי חפשי ההולך ונוצר לעינינו זעיר שם, זעיר שם, אלא אפילו כל אמיגראנט פה מרגיש בכל שעה שהוא בארץ-ישראל… בארץ-ישראל…

אהודה יצאה מן הפתח:

– שאול! המורים, שהיו פה מתחילה, הנם שוב פה.

– המורים?.. – נדמה שאול למבולבל אחרי כל הדיבורים הארוכים שלו הפעם, שלא היה רגיל בכמו אלה – אח, כן… הלא כבר ראיתים… נוּ, כן… מדוע אינם באים הנה? אני פה!..

– הם נכנסים לחדרך… – הודיעה אהודה – הם ראו פה… את… את…

– אותי!..-– הרחיק מעליו דוד יפה את המחברת בצחוק – “מסירות”! “מסירות” עלי!..

שאול גמזו קם ונכנס אל חדרו. לאחר רגע התחילו להישמע משם קולותיהם המטושטשים של שני המורים. אהודה נשארה במרפסת. –

יד

דוד יפה ישב על מקומו בתנועה של עיף, עצל, נלאה ואדיש לכל דבר, ויחד עם זה כמבליע איזה דבר, כמסתיר איזה סוד. אהודה ניצבה דוממה.

הוא פנה אליה ממקום-מושבו.

– נו אהודה השוקטה והפלגמאטית, מה היא חושבת?

– על מה?

– בכלל…

מבלי נוע העמיקה היא לשאול:

– למה יתכוון אדוני?

הוא ניגש אליה, ובהד-צחוק בלתי נשמע הביע:

– לְמֵה היא רוצה שיתכוון? פשוט: מעניין הוא, מה חושב העולם הקטן?

– ולא העולם הכחלחל? – ניסתה אהודה להתחדד.

– לא! לא!.. – קרא יפה קריאות בעלמא – העולם הקטן… העולם בפני עצמו.

עיניו היו קרות. אהודה, מצדה, רק לבלי להחריש אמרה:

– למה ילעג אדוני?

– ילעג? מעניין!..

– מה מעניין?

– לא הכל – והכל…

לאחרונה שאלתהו אהודה ישר:

– האמת הוא מה ששמעתי: אדוני נוסע כבר מארץ-ישראל?

הוא ענה בטון שלה:

– והגברת כבר מרבה להצטער על זה?

– זוהי שאלה אחרת… וגם לא נוגעת כל-כך, – דיברה היא כמשתמטת – אני שאלתי על גופא דעובדא…

– אפשרי ולא בלתי-אפשרי, – גמר הוא בכעין אנחה קלה.

אהודה הביטה בחלל-האויר והמשיכה במתינות:

– אדוני עוזב את הארץ, ופה – מה טוב ומה נעים. כל- כך יפה! הרואה הוא, אדוני? שם – מוצא, ושם – מצפה…והנה גבעת שאול… בדרך הזה הולכים גם לעין-כרם…

– ושם, לפנינו, – הר-הזיתים…

– אדוני היה כבר בעין-פַרַה?

הוא השתפך בחה-חה לשמע עין-פרה.

בקול חנוק קצת, שאלה:

מהו הצחוק? מחר צריך לטייל כל היום…

הוא לא מרה את פיה:

– נטייל כל היום…

ונשתררה דממה. מתחת המרפסת עבר ברוך ה“גולם” ובידו רק מטאטא אחד, ומחדרו של שאול נשמע קול המורה הראשון: “אדון גמזו! הלא הוא מדבר אתך ב’רחל בתך הקטנה'”. אחריו החזיק קול המורה השני: “בדברים כאלו אין מזלזלין, אדוני!” – ואז גם בא קטע מקולו של שאול: “עשו מה שאתם רוצים… כתבו עוד פעם ל’המרכז'”… אני לא אאשים את יפה… בשום אופן…

יפה התענג:

– מעניין!.. לא, מעניין באמת! איככה? שומעת את, “חסידים” יש לי – ואני לא ידעתי… צריך היה להקדיש לאחיך את שירי…

אהודה הורתה על המחברת המתגוללת ואמרה:

– אני לא קראתי עוד את כל יצירות אדוני.. אבל מיצירה זו של אדוני רואים דוקא, שהוא, שהוא… אני קראתיה היום…

דוד לא הרפה ממנה:

– שאני – מה? מעניין! מה רואים?

אהודה נתאדמה:

– שאדוני… שאדוני אינו מתייחס בקרירות כל-כך להטבע שלנו…

דוד התקרב אליה:

– איך?.. חה-חה-חה-חה!.. הוא הדבר אשר אמרתי: אהודה היא מבינה גדולה!..

העלמה הצעירה התרחקה כמעט קט, אינסטינקטיבית.

הוא קרא פתאום:

– מַרְיַשֶה!

– שמי אינו מַרְיַשֶה, – הביטה היא לא בפניו – רק אמא קוראת לי כך… לה מותר…

– ולי לא? לא?.. הלא גם אני איני מתייחס בקרירות כל-כך…

– מה? למי?

– להטבע שלנו!..

– איני מבינה את כוָנת אדוני…

דוד יפה נהם איזה חצי זמר. ואחר אמר:

– מה חפצתי להגיד…

– ואני חפצתי לשאול…

– מה?

– אם גם…. גם…

– גמזו?

– לא…

– אלא…

– אם גם ארוסתו של אחי…

– פנינה?..

-– נוסעת עם…

– עמי? – הוא ניענע בראשו לא לאות הן ולא לאות לאו.

– ובכן? – שאלה היא בחצי לחש.

המענה היה:

– מַ-רְיַ-שֶה!..

וקולו של שאול גמזו נשמע שוב מתוך חדרו: “את זה לא תפעלו אצלי… את חברי, את יפה, לא אמסור לכם… לא!”

על המרפסת היה שוב רגע של דממה. אבל מיד נעורה מתחתיה צעקתו של ברוך, צעקה אחרונה, פשרנית:

– איין בעזים!.. וייבער, אַ בעזים. –

פרק שני

א

יום המחרת עבר באיזו שינויים. –

לפנות ערב ישבו שתי הנשים, לאה ושינה-הינדה, לבושות בגדי שבתן בבית גמזו הפונה אל המרפסת ושוחחו:

– צריך ללכת לביתי! – קמה, לאחרונה, שינה-הינדה ואמרה בקול של “מחותנת”.

– מהו החפזון? – עיכבתה לאה – שמא מפני החולה?.. הלא שאול יושב אתה…

שינה-הינדה ענתה:

– צריך להכין ל“שלש סעודות”- פנינה תשוב מטיולה. יששכר ישוב מתפילת המנחה. הוא כל היום – “כאילו בלע מטה”…

– ומהי באמת סיבת הדבר, שהוא ולא רוחו? – שלחה לאה את שאלתה.

שינה-הינדה הלכה ישר נגד המכוּון ואמרה:

– מה הפלא… עינים לו ולא יראה?.. כל היום היא מטיילת את זה… מה שמו?

לאה העירה:

– זה הלא מטייל את פנינה…

– פנינה… – נשתרבבה לשונה של שינה-הינדה לענות ארוכות – מה פנינה?.. היא – שינה-הינדה – סוף-סוף, אֵם – דיברה אתה… פנינה אמרה:..מאי איכפת… שווי בנפשך, שאני כבר אשתו של שאול, כלומר, אשתו – ודי… מה לך עוד?..

– כיצד? כיצד?

– כך אמרה… והרי הדברים ברורים… בקרוב – ימי הספירות… ואולם בשבת שאחר שבועות… תעלא בעידניה סגיד ליה, כמו שאומר הטייטש-חומש בנוגע ליוסף… הא-הא!

אמרה לאה:

– הכנות גדולות ויתירות לא צריך יהיה לעשות. בעלי עליו השלום, היה לועג תמיד על המרבים בהוצאות של חתונה. אחר החופה – לא כלום… ורק ביום המחרת יזמינו קרואים אחדים וישתו יין ויאכלו שקדים… כמו שנוהגים היום אצל בני הנעורים… השמעה היא, שינה-הינדה, כיצד העולם ההוא מדבר לשון קודש? מחיה!..

על המפתן קראה שינה-הינדה:

– אבל לנו כל זה עוד לא די…

– מה פירוש, שינה-הינדה?

הלזו גימגמה שלא כדרכה כלל:

– כלומר… הם… משפחתם… היתה רוצה… לא חדשה היא… היתה רוצה…

– שנהיה מחותנים-משנה? מחותנים בכפלים? הכל אפשר, אם רק פה, יצא הדבר… היא, לאה בעצמה, אינה אומרת לא הן ולא לאו… הילדים אינם תלויים בה… עומדים הם ברשות עצמם… ואהרן זה הנה הוא אומר… לא ניתן את אחותנו… אבל…

– אבל היא בעצמה?

– מרישה?.. מי תיכן דעת בתולה… נשים דעתן קלות.. היה אומר גם בעלה המנוח של לאה, עליו השלום… – ובפרט זה שהיא יונה ממש לגבי כל דבר…

לאה יצאה את שינה-הינדה ותלך אתה.

ב

היה עם חשיכה.

החדרה, מן הפתח שלצד המרפסת, נכנסו פנינה ודוד יפה עיפי טיול – וישבו.

עוד לא נחו – והם התחילו ממשיכים את שיחתם.

שיחתם, כמו תמיד, היתה ערבוביה קלה ורגילה. אך בתוך התוהו-ובוהו סובב הפעם, על כל פנים, מעין קוטב אחד. הורגש, לרגעים, אפילו מין כובד מיוחד, מיותר…

פנינה חזרה על זה שאמרה לדוד לא פעם על אודות הענין הזה – היא אינה חשה כל התחייבות כלפי גמזו בכלל, התחייבות הוא מושג, שאין בספר-מלונה. ביחוד – כאן. היא אינה שונאת אותו, לא, אינה שונאת, אבל היא לא היתה מעולם אקטיבית ברומאן זה. בימים הראשונים להתוודעותם בווינה – היתה אפילו בורחת ממנו. הוא היה זר לה. ביותר כשהתחילה מכירה, כי הוא.. הוא… אינו מתייחס אליה בשויון- נפש. אבל הוא… הוא… קיבל על עצמו יסורים ורדף אחריה, והתנהג כגיבור אמיתי. אולם, לא אהובים עליה הגיבורים. בזה אינה כשאר נשים- האין זאת, דוד?

דוד יפה, שהיה מבאר לעצמו “כוח-השפעתו על מכרותיו” בזה שהוא יודע תמיד להתבלט בתור איש, אשר תאותו היתה והווה נוראה, אלא שידע נשים הרבה, עד כי כולן היו לו לזרא, אלא שלמרות זאת, עדיין תוסס בו איזה זיק לאיזו מיוחדה במינה (החשבון פשוט: זו הצעירה שבקרבתו לא תוכל נשוא, כמובן– את ההתחרות והקנאה בינה ובין אותה האחרת, המיוחדה במינה, ותשתדל להראות לו בהפרזה את מסירותה אליו!) – מצא הפעם לנכון לבלי השתמש בקריאות “מעניין!” גרידא, שמשתמעה לתרי אפי ושאינה מגלה כלום, אלא לומר במין קול, שאינו מביע משחק של השתמטות, כי בנוגע לזה, אם פנינה היא כשאר נשים – במה אינה כשאר נשים?.. ובנוגע לגמזו שהוא מתנהג, לפי דבריה, כגיבור אמיתי - הנה דבר זה נכון רק במידה ידועה… שהרי… כלום לא ברור הדבר!..

– איזה דבר!

– איזה דבר?.. זה הדבר שגמזו יודע כל העת, כי היא, פנינה, אוהבת אותו, את דוד… אוהבת, אוהבת… יקרא הדבר בשמו האמיתי!..

– נוּ נניח, נניח… ובכן? ובכן!

– ובכן? ובכן, הנה הוא יודע הכל מקדמת דנא… ואף על פי כן לא מנע אותו את דוד מנסוע אליהם לפלשתינה… ואף על פי כן הוא מתאמץ בכל כוחותיו, שלא יסע הוא, דוד, מפה גם עכשיו…

– ומה האות?

– הגידי את!

– אבל מה אתה רוצה? יחוסו אלי ברור…

– בוודאי ברור…

היא עצמה עיניה:

– ובכל זאת, צר לי עליו, החלכה!… הוא קשור אלי בעבותות…

הוא צחק:

– במה את מבארת זאת!

האשה נשתתקה ותתעצב. ואחר אמרה:

– משונה!.. נוּ ובמה אתה מבאר?

– המתיני! – אמר הוא, והשתטח על הספה.

– אני ממתינה! – ישבה היא אצלו.

הוא נטל את סנטרה הרך והמחודד בידו – והתחיל ל“באר”.

הביאור שלו, של דוד יפה, לא נגע, כמובן, אף במשהו לרגשותיו של שאול גמזו. מי חושב על אודות גמזו? הוא סיפר מעשה מעניין בעצמו. בהיותו כבן שבע-עשרה הלך שבי אחרי אשה אחת. זו היתה אהבתו הראשונה. הא-הא! האשה היתה אשת איש אחד. האשה השיבה, מובן מאליו, אהבה אל חיקו. אחר כך נפרדו ואולם זכרון-הדבר עודנו מחלחל בלבו עד היום. בכל פעם שהוא פוגש באשה, ושרטוטי פניה דומים באיזה קו לאותם של אותה האשה – הוא אינו יכול כבר לעבור על כגון זו בשתיקה. באופן הזה אהב כבר אולי עשר נפשות. הדמיון צריך רק להיות אפילו במשהו מן המשהו: זוית של שפתים, גומת לחה קמט בנחירי החוטם…

– אני מבינה זאת!.. – נשמעה התלהבות היסטרית, מעריצה.

– עדינה היתה פלונית, – המשיך הדובר – ולגמרי לא להוטה אחר החיים…. כאלה אני אוהב.. הנה אהודה – היא אינה עדינה… גם גראַציה אין בה… עלמה פלשתינאית… אבל, במובן ידוע, גם היא…

נכנסה לאה מן החצר

– אוי, מי יושב כאן בחושך?

– כי מה… היכן שאול?..

– שאול הלא יושב אצל הדסה…

– עדיין?.. צריך ללכת לבקרם…

נענה גם יפה:

– ומדוע לא רואים את מרישה?

בכעין לצון, אך בקול יבש, לא-ידידותי, שאלתהו לאה: למה לו מרישה?

– איך..למה–! דרושה… חה-חה… מעניין.. היכן היא?

– הן היא טיילה עמכם…

– לא!.. היא הלכה אל הפוסטה…

– ותשוב בוודאי מיד!

– נצא-נא, איפוא, לפגשה… – קרא יפה לעצמו בלשון- רבים ויצא.

קולה של לאה יבב: – “אתה חוננתנו”…

שאול גמזו ישב אצל ערש הדסה… הילדה נרדמה.

הוא ישב שחוח, מורד-ראש, ושתי כפות-ידיו על שתי ברכיו. נר לא הודלק עוד בבית, שינה-הינדה דיברה במטבח עם ה“גולם”, נושא-החלב, שבא לשאול כמה להביא הערב, מאחר ששמע כי אורחים לה.

היושב היה עצוב. מחלת הילדה הזכירתהו מחלה אחרת מחלת פנינה בווינה. הוא לא סר מעל מיטתה. ימים קשים היה אך גם מענגים, מענגים…

– והיום…

פנינה נכנסה.

כל התרעומות נגוזו; כל הפצעים כאילו נרפאו.

– מה שלום הקטנה?..

הוא ענה מיד בקול חנון וחובב:

– הקטנה שואלת על הקטנה…

אולם אחר-כך נזכר, כי שעה זו אינה שעת כושר לדבר- אהבים וימך את קולו. – היה זה עתה הרופא. אין סכנה!..

בכדי לבלי לשבת בשתיקה, שאלה פנינה לשם הרופא.

שאול שמח על השאלה. – אה, הרופא הזה – ככה, ככה. אופיי הוא למדי בכדי ללמוד ממנו תכונות יושבי ירושלים. הוא, אומרים, איש-מדע, אבל ביום השבת אין הוא הולך לבקר חולים אפילו אם יבטיחו לו למלאות ביתו מג’ידיות. והוא קמצן גדול, חס על כל עשיריה. לבקר את הדסה ודאי שגם כן לא היה בא, אלמלא היה הוא קורא לו, הוא, גמזו בעצמו, אבל הוא הממונה על בית-הספר, שגמזו הוא מראשי-מוריו, ולא יכול לעמוד בפני בקשתו. ומכאן צא ולמד, הצביעות הירושלמית מהי! אפילו בן-אדם כזה מוצא לנכון להתנהג ביראת שמים. הוא בעל דברים הרבה. הוא ישב פה יותר מרבע שעה ודיבר, רק דיבר, ודוקא על התימה החביבה עליון והיא: איך שכל איש שבא לא"י לפני עשרים שנה, הלא היה בוודאי אידיאליסט ובוודאי בא ומשאת-נפשו אתו, אבל החיים הספציפיים פה בארץ, וביחוד בירושלים, עושים את שלהם…

– מעניין!.. – החזיקה פנינה – אדם פיקח הוא הרופא שלך… כאן אפשר באמת למות בקפאון… עניים פה החיים בכל יחס – מה לדבר…

– עניים.. – המה שאול – אם עניים הם, אז אשמתנו היא… לא כך? יכולים הם להיות פה יותר עשירים, אלמלי היינו רוצים באמת, או יותר נכון: אלמלי אנו בעצמנו היינו יותר עשירים… ובאיזה מקום – הבה אשאלך, הרשיני-נא – חיי האינטליגנטים העברים הם יותר עשירים!.. ובאמת, החיים אינם עניים פה כל-כך, כמו שאת חושבת…

פנינה עמדה על דעתה:

– מונוטוניים… נוּ הגידה, מה לי לעשות פה?.. הלא אפילו ספר למקרא אי-אפשר להשיג!.. בווינה היה: תיאטרון, שיעורים, אמנות… מה פה!..חובבי הבמה העברית?..

– מה?.. – נעור שאול ממחשבותיו – אה, כן, בוודאי תלכי הערב ל“בית-העם”.

– מה יהיה שם?

– כלום אינך יודעת! יספידו את שומר-המושבה…

– כן!.. אני ידעתיו פנים… היה נער יפה…

– אני גם כן רוצה ללכת אתך… שומעת את, פנינה!

– נשמעה אני…

אז אמר:

– שבי פה…

היא מיששה מצחה של הילדה הישנה – וישבה.

– נוּ, מה!

– פנינה!

– מה!

– מה מושך אותך לעזוב את המקום הזה!

– ומה אשר יעצרני?..

שאול השח עוד יותר את ראשו. – אנגליה… מה לך אנגליה… עוד פעם אל המים… שוב נסיעה… שוב לשון חדשה… עד מתי הנדודים?.. עד מתי?.. למה איננו יכולים לשבת על מקום אחד?.. הנה הלא חשבנו: פה נתערה… שמעי לי, קטנתי… הנה אני פה… איך שיהיה – אני עובד… הילדים שבעים רצון ממני… אוהבים אותי… גם הכריסטומאטיה החדשה שלי… בקרוב אוציא את החלק השני… אלמלי היית מתעניינת מעט בפרובלימות-החינוך… רצוני לומר, בענינים כאלה… דרך חדשה סלותי שמה… התביני? דוגמאות נפלאות… התביני? אמת, אמת, כל מה שאת מדברת – אמת היא… התקוות העממיות רופפו… לפעמים – קשה כל-כך!.. הנפש אינה מוצאת מנוחה – אבל בעבודה אני מוצא את עצמי… מעין איזו נקודת אחיזה… לא כך? לפעמים – השמים נופלים על הארץ… אוי, כיצד לחיות הלאה?.. איך אחיה גם ביום מחר!.. כלום אין לי בעולם… ואת אינך צריכה לעזבני… את – מפלטי…

– אני!..

– את…

הפסקה.

– אבל!.

– מה?

– את אינך אוהבת אותי!.. הגידי!.. אין תרעומת בדברים כמו אלה!.. אני בכל אופן אהיה אסיר-תודה בעד זה שנתת לי… בגללך ידעתי המיית נפש אשר לא ידעתי כמותה מעולמי.. למן השעה הראשונה אשר התוודעתי אליך… שם.. בווינה… ברגש של חדוה פגשתי את הכרת אהבתי אליך… עד אשר נודעתי אליך ציפיתי לך… את – יחידתי… בין בחורי העברים תמצאי כאלה… עד היותי בן כ"ט ציפיתי לך… וכבר בפעם השניה לראותי אותך אמרתי אל לבי: זוהי!..

– מעניין!..

– זכורני… בשעה הראשונה לקבלי את הדיפּלום - גזרה איזו חדוה את לבי לחצאין… אני יודע את עצמי: אלמלא היתה העובדה קשורה בך, אלמלא התערבה בה ההכרה… ההכרה… כי על-ידי זה יוטבו… יתעשרו… חיי שנינו – לא הייתי מתפעל כל-כך… חיי עבודה משמחת, חיים שיש בהם שכל וענין הבטיחה לי ידידותך…

כמו מתוך אד נשמעו דבריו האחרונים, והוא הוסיף: – שם בחדרו, בביתו – התמונה אשר על הקיר. התמונה ההיא נצטלמה ביפו, בעת אשר הוא וחבריו ירדו מעל הספינה… ההתבוננה אל התמונה ההיא!

– כי מה?.. נוּ, התמונה!.. בפלשתינה מרבים כל-כך בתמונות… בהצטלמות…

– כל אחד רוצה לחתום את הויתו פה…

– נוּ, מה על דבר התמונה!

– גם היא עומדת שם. גם היא היתה אז ביפו לפגשו באה. גם היא נצטלמה עמו ועם חבריו. לא כך! ורואה היא! בתמונה ההיא, ההיא… הנה עומדת… רצינית… עשרה נסעו… במחלקה השלישית… אחד-עשר יום… אפילו מים חמין לא היו דים.. היו ימי סערה… נשאו וסבלו… באו רצוצים ומדוכאים…אבל בתקווה… בלבבות מלאי תקוה נסעו… ואולי לא היתה התקוה כבר אז, הא? חלומות… הכל חלמו… כל אחד על פי דרכו… כל אחד שגה בדמיונות… צייר לעצמו ארץ-פלאות ואנשים-פלאים… והנה שמונה מעשרת החברים ההמה – כפי שהוא יודע – עזבו כבר את הארץ… לא התאקלמו… לא היו רגילים לעבודה… לא יכלו להתחיל מחדש… אחר-כך בא דוד…

– הוא שפל!..– לחשה פנינה פתאום.

שאול נבהל.

– מה את מדברת! אינני מבין.. אל תגידי כאלה…

– אתה הוא האיש היחידי, שאני יכולה לכבד באמת! – נשמעה שוב לחישה היסטרית.

הוא סמך ראשו על כתפה.

– וגם לחיות עמו? – שאל בלאט.

בחצי-האופל הובלט נענוע זעיר בראש.

אז שמע אותו חצי-האופל קול-גבר רועד:

– בתי… נשמתי!.. היי שלי, שלי… אני צריך לך…

ד

יששכר בן גרשון שב מבית-התפילה, מתפילת ערבית.

– שבוע טוב! – בקולו נשמע הד נפש מרה ורוח נרגזה.

– אחרי ה“הבדלה” תכין את שני החמורים ונסע לנו מזה! – אמר לאהרון אשר הלך אחריו. מחר בבוקר יש עבודה.

-– את שני החמורים! -– ישאל אהרן -– וכלום ה“פריצים” שלנו ישארו פה ולא ישובו למושבה!

– פגשתי את המורה… עם אחותך… ואמר לי, שהוא נשאר… כאן…

– אבל הלא הוא נוסע לגמרי מארץ-ישראל!.. – התחילה שינה-הינדה.

– נוסע!.. – זעף בנה – כלום יש לו לדלפון במה לנסוע? כל הפועלים היו בורחים גם כן מפה אל כל מקום שהפלפלין גדלים, אילו היה להם במה…

שינה-הינדה מצאה, כי אם ה“מניעה” של אי-נסיעת יפה אינה אלא חסרון-כסף, בדין הוא שיאסף מכל איש כפי אשר ידבנו לבו – ויסע לו לשלום.

– אך לאכול סעודת “מלוה מלכה” הלא צריך- על כל פנים! – גמרה – “שלוש סעודות” גרעת…

– לא היה תיאבון! – התאונן יששכר בן גרשון.

בינו לבינו שאל גם על מחלת הדסה. – הבשר הזיק לה!..

הוא הבדיל על הכוס. “הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד…” היה יגון בבית.

בשעת ארוחת-הערב נכנסה לאה. באו אחר-כך גם אהודה ודוד.

– השמעתם? – סיפרה שינה-הינדה בהתפעלות בלתי- מצויה – היה פה ה“גולם”, נושא-החלב, ברוך… הוא הלא עולה לגדולה… בזכות-יתמותו!.. בשבוע זה יהיה לחתן… בבית-הקברות… העיר נותנת לו נדוניה… טובי העיר ירושלים החליטו – בכדי לשכך חמת המחלה ולכפר פניה – להעמיד “חופה שחורה” על הר-הזיתים, היינו להשיא יתום ויתומה זה לזה ה“קאנדידאטורה” נפלה בידי ברוך!

– אבל ה“גולם” חכם הוא, חי-נפשי: הוא אומר, כי לא ילך אל החופה עד שישקלו על ידו מקודם טבין ותקילין. להקיף אינו רוצה!

אהרן צחק ברמה על חריצותו של נושא-החלב וגידף את משמרי הבלי השוא. חרפה לאומית!

– ואתמול והיום אמרו תהילים והרבו בתפילות ובתחנונים לפכי הכותל המערבי – סיפרה לאה מצדה.

אהרן התרגש עוד יותר:

– והספרדיות עם האשכנזיות, התימניות והבוכריות נשקו כל היום את האבנים…פוּ… לא, – הוא ניענע בראשו – אותו מעשה היה נחוץ מאד… כל זמן שלא יעשוהו – אין תקוה… הדבר נחוץ…

– איזה דבר?

– לבלי להשאיר זכר לסמל החשיכה והחנופה. למקור החלאה הירושלמית… למקור השנוררות הארורה, שאין דוגמתה בשום מקום שבעולם…

– אל מה אתה מתכוון?

– לקעקע פעם אחת את הכותל… הַ… הַמ…

ובגחנו לאהודה, שעמדה קרובה לה גמר:

– המעופש!

העלמה כאילו נבהלה. – מהו מדבר! חרדת קודש מתמלא תמיד לבה בהגיגה על הקיר ההיסטורי הזה – שארית מחמדינו ותפארתנו. היא היתה שם בערב-פסח דאשתקד, בשעת סדר קרבן פסח, היא היתה שם בתשעה באב העבר, בלילה בשעת ה“קינות” היא הולכת לשם מעת לעת – אין מלים בפיה.

מילא אחריה יששכר בן גרשון:

– השמעתם?! דיבורים! חידושים! הנה לנו פועלינו, אשר דורשים, כי נחיה עמהם בשלום ובמישור…

– זה בוודאי אנחנו דורשים, – קרא אהרן בקול – הנה לכם יענקיל אשר נפל במושבתנו… בדמינו אנחנו מוכיחים את זכות-קיומנו…

יששכר בן גרשון כעס. הנה הוא בא לפני עשרים שנה הנה. לו לא צריך לספר מעשיות. איפה הם פועלים עברים? מה מבלבלים את הראש בפועלים עברים! הם, לפני עשרים שנה היו פועלים עברים! הם באו הלום – ולא היה כלום פה… עכשיו – יאמרו נא לנו: מאיזה חשבון יחזיק האיכר פועלים עברים? היהודי – “פאָרט” – אינו מוכשר לעבודה זו!

– משפט קדום! משפט קדום! – צעק אהרן.

– מעשים בכל יום! – החזיק האיכר בשלו – הנה לפני שבועים, כשצריך היה לחפור בורות בשביל הנטיעות, היה צריך לשלם לו, לאהרן, גרוש בעד כל בור, מטר על מטר. הוא, אהרן, עשה שנים-עשר בורות ליום, ואיזו בורות? מקולקלים, בלתי ראויים לשום דבר, וקיבל שנים-עשר גרושים, ועדין הוא בלתי שבע רצון, מתחַלה, רץ העירה בכל פעם, בה בשעה שהערבים, – עם הדומה לחמור – קיבל כל אחד מהם רק שמונה גרוש ליום ועשו ב“גבלה” חמישה-עשר בורות, ואיזו בורות – בכל אחד אפשר היה לקבור את עושה- הבור עם כפיָתוֹ…

הדובר הטיל מבט באהודה, ריאה את הנצחון הברור של דבריו והרשה לעצמו להתלוצץ קצת בפניה על חשבון זה.

אמו – שינה-הינדה – לא הבינה, בעיקר, מהי ה“תכלית” בעבודת אדמה. מילאו יששכר שלה הוא בעל אחוזה, עסק ככל העסקים, אבל לבחור כאהרון למשל, למה להיות “בּאַטראַק”? כלום בחור כמוהו לא היה מוצא לו ענין יותר נאה והגון מזה?

לאה – אם אהרן – נאנחה וצידדה בזכות עבודת האדמה. בעלה עליו השלום, היה אומר, כמו שכתוב במוסף: “מפני חטאינו גלינו מארצנו התרחקנו מעל אדמתנו”. כל זמן שלא נשוב אל חיק-האדמה – אין אנו קרויים יהודים כלל.

– אבל לאבא היה חסרון אחד עיקרי! – קרא אהרן.

לאה הביטה על בנה ברטט. הוא מתחיל שוב!..

– אבא, זכרונו לברכה, – אמר אהרן בהתעוררות וישלח מבט חודר אל יששכר בן גרשון – לא יכול להתרפס לפני הפקידות… כאחרים… צריך היה לפנות במכתב, ופנה בעברית, ולא בפראַנצית!.. לפיכך לא נענה מעולם… לפיכך לא שמו אליו לב כמו לאחרים… חי כעני ומת כקדוש…

ללאה לא היה דרוש יותר. מה היה הוא – היא יודעת, היא ולא אדם אחר! לפני בואם הנה, בשנת הפוגרום בעירם, כששכבו שניהם עם מרישה זו ועם אהרן בחוֹר שבחצר (הם היו קטנים עדיין - שאול, לחיים ארוכים- למד אז בעיר אחרת)… החור היה אמה על אמה, והם היו ארבעתם שם. היא - אשה – חלשה עליה דעתה. “נחמיה! הנחיה?” – “אל תהיי שוטה!” – “מה לי שוטה? הנחיה, נחמיה? הנחיה עם ילדינו?” – “עם ישראל יחיה לעולם”…– “לא על זה אני שואלת אותך” –“נצח ישראל לא ישקר” – – – –

– אמא! אמא! בבית זר… בבית זר לא נאה… לא נאה לבכות..

אבל הדמעות נתגלגלו מאליהן! והשפתים המצומקות נעו:

– הוא, זכותו תעמוד לנו… הוא, עליו השלום…

ה

השעה היתה השמינית.

אהודה ניגשה לדוד יפה ואמרה:

– רבותי! כבר עת ללכת ל“בית-העם”!

הלז אמר:

– המתינו.. לי דרוש פה עוד דבר-מה…

ובהרמת קול הוסיף:

– ואצלך כשר וישר לחלוטין ללכת מפה אפילו בלי ברכת הפרידה מהאדון בן-גרשון!

היא נתבלבלה:

– כלום האדון בן-גרשון נוסע מיד!

– כן…. – נענה האיכר – תיכף אני נוסע.. בלילה!..

אז קם דוד, קרא לו ליששכר בן גרשון לקרן-זוית ושאלהו. – אימתי, איפוא, יקבל את המובטח?..

– במוצאי שבת אין אני נותן כסף! – ענה הנשאל קשות – האדון המורה יטריח את עצמו לשוב גם הוא אל המושבה…

– אבל הלא אני רוצה לנסוע מחר ליפו – ומשם על הספינה!

– כבר מחר?.. באמת?..

– כן! בנאמנות!

רוח של -אֶכּסטאַזה בלתי-מובנה נחה פתאום על יששכר בן גרשון ובקול נחפז משונה פנה לכל:

– אם כן… עלי לשאול… את אהודה…

– אותי!.. – נתחוורה הלזו..

האיכר גיחך:

– אם ליתר.. בלי בושה… דוקא היא צריכה להחליט…

– אוצרו של אדוני הלא אינו אצלי! – קראה היא ותאמר לצאת מן הבית.

– סליחה!.. – עיכבה דוד – הלא גם אני הולך…

לב יששכר בן גרשון לא נפל עליו:

– נוּ, אם כך… אני נשאר ללון… מחר נעשה את העסק… במוצאי שבת איני נוהג לתת כסף…

– ובכן, הרי גם לי אפשרות על ידי זה להיות הערב ב“בית-העם” – שמח אהרן.

שמחת אהרן היתה תמיד מרעימה את יששכר בן גרשון. אבל הפעם היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו ושאל בנעימות:

– על מה ידברו ב“בית-העם”!

כולו נתרכך ונהיה בן-רגע לאיש אחר. וכשהשיחה הכללית הוכנסה שוב ואהרן דיבר על השומר ההרוג, שיוספד בנשף, איך שהוא סמל-הטרגדיה שבחיי הפועלים העברים החקלאים – אלה האנשים אשר עזבו שם הכל, אשר נתנו גט-פיטורין להגלות, אשר עזבו שם את כל ספריהם ואידיאליהם, עזבו את כל עתידותיהם הפרטיים ויתמכרו למשאת-נפשם ויבואו הלום להיות חלוצי העם וחלוצי הארץ – הביע גם יששכר בן גרשון צערו על יענקל. פועל חרוץ, אם כי עז-פנים, היה יענקל. מפולטבה היה. ימים אחדים לפני שנה, לפני היותו לשומר, עבד הוא אצלו אצל בן-גרשון. אבל מה שאמת אמת היא: גם להחזיק בו לא היה כדאי. הוא לא הסתפק בפרנק וחצי, דוקא ארבעה בישליקים ליום!

רתח דמו של אהרן עוד יותר והתחיל לתאר את חיי הפועלים הקשים פה. המרגישים אתם את כל קשי החיים האלה! בלי מעון נאות, בלי תבשיל חם (“ובלי עלמה” – הוסיף יפה, מה שעורר אפילו כעסה של פנינה: “תמיד אֶרוֹטיזם”). באו אנשים מפונקים, אפשר לומר, והתחילו לעבוד עבודה מפרכת, בלתי-רגילה, בחום ובשרב, לחיות חיים בלי כל ענין ובלי כל תענוג, ועכשיו בעת האחרונה גם חיים מסוכנים, אל מול פני הערבים. ומה חלף כל אלה? בוז וכלימה, יחס ידוע של האיכרים נותני העבודה, האיכרים המשמרים והבלחי משמרים, האיכרים שאינם איכרים, האיכרים עבדי פועליהם הערבים, האיכרים שאינם יודעים את אינטרסי עצמם. במלה אחת: יאוש ובנקרוט, בנקרוט מלא – אם אתם רוצים; לא הא ולא הא. אמת, יש ביניהם, בין הפועלים, הרוצים לעזוב את הארץ, לברוח אל כל אשר עיניהם ישאום - אבל הם אינם יכולים. הם כבר איבדו פה את חייהם. הם כבר איבדו כל אפשרות לחיים אחרים, לתקוות אחרות ולתקומה בכלל. המרגישים אתם, היכולים אתם להרגיש, פירושו של כל זה מהו? יפה העיר כאן בצחוק: “ובלי עלמה”… אבל היודע הוא, כי יש בין הפועלים ה“זקנים”, אשר איבדו את אי- היכולת לחיות בשביל עצמם!.. – אֶ-אֶה. לישא אשה… לאהוב, כמו שאומרים… אלו הם הישנים… והמספר הקטן הבא מחדש – מהו! אלמנט גרוע לגמרי… אין כל התעניינות ציבורית. כל אחד לעצמו… איך לתאר זאת! –

וגם כאן הוציא יששכר בן גרשון את פועלו הנלהב ממבוכתו וממצבו הקשה ויאמר בנחת-רוח:

– את כל זה שמענו, שמענו… כבר קצתי, כמו שאנכי יהודי, לשמוע את כל זה תמיד, בכל חגיגה, בכל חתונה, בכל נשף… ובמי האשם? מי אשם בזה, שהיהודי אינו מוכשר להיות פועל טוב?.. מי אשם בזה שהפועלים שלנו האמיתים נוסעים לאמריקה ולא הלום? באו צעירים אחדים, איזו מנינים של בחורי ישיבה, במחילה, ולקחו על עצמם תפקיד שאינו לפי כוחם… עובדים שבוע – ובורחים… לפני חצי שנה, בראשית החורף, היו ב“יזרעאל” שלושים פועלים, היו, אה? ועתה כמה הם!

שאול קם מעל הכסא אשר אצל ערש הדסה הישנה ואמר בלחש:

– אמת… אמת… הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה… כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה. משל למה הדבר דומה! לאדם עצבני, שחלם כל ימיו כי יהיה למשורר גדול – והנה כל כתבי-ידו מוחזרים לו מבתי-המערכת… אין לו כשרון!.. הלא אוי לו גם למי שיש לו כשרון, ובפרט – כיצד לחיות בלי כשרון?.. המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא לפועל זה שהם רוצים… של עם מחוסר כשרון… יש שמוכרחים להודות. אין כבר בעמנו עם-היהודים, הכשרון לחיות כראוי… והמשבר החלקי של המושבות שלנו ופועליהן אינו אלא מקצת, מעט מן המעט, מן המשבר הלאומי הכללי… גרגיר-אבן מן המפולת הגדולה… לא מפלת-היהדות… זה לא איכפת לי כלל!.. אפשר לנו לחיות בלי יהדות כמו שהחפשים משאר אומות העולם חיים בלי נצרות… אבל כאן חורבן-עם במובן היותר פשוט של המושג הזה… לא לבד חלום של אלפי שנים הולך לטמיון, אלא עם שלם הולך לאבדון בכל המובנים… מה פלא, כי ציורי בהלה מבעיתים מכל הצדדים, בכל מקום שבני ישראל נחיתים שמה… אמרו לי: הישוב החדש בפלשתינה… אבל מיד לבואי הלום הבנתי, כי רק על הנוף של האחרית האומתית שלנו, שאנו עומדים עליה ותוהים, יכולים לגדול כל צמחי החיים המשונים אשר מסביבנו… כל זה הגיטו הירושלמי… המלא חולים ועניים וחרדים, אשר למרות ריבוים הכמותי, אין ערכם וכוחם ולא כלום… כל זו הזחילה… כל זה החסד שעושים אתנו מכל צד… כל זה החינוך הנתון בידי מפקדים בפריז ובברלין… האם לא כך, דוד?

– ומה היית רוצה אתה! – ענה גם דוד – מעניין!.. מה חפצת, שאנשים חסרי אונים ומדוכאים, נאנחים ונאנקים, נרפאו דוקא ע“י בואם לאדמה נכריה, ש”ציון" שמה! חפצת, שאימפוטנטים ירפאו ע“י אהבתם את בתולת בת יהודה, שיהיו לשלמים עי”ז שיהיו – במלים פשוטות – ל“באַטראַקים” כמו ששינה-הינדה אומרת… חי-נפשי, אשה חכמה היא שינה-הינדה… פועלים חקלאים! אושר בשביל פועלים חקלאים!..

אהרן רגז תחתיו וצעק צעקה גדולה, כשעיניו נתמלאו דם:

– אבל איפה היא ארץ-המולדת שלנו? איה ארץ- מולדתנו? לי דרושה ארץ-מולדת. פה היא ארץ מולדתי!

צחק דוד:

– ארץ-מולדתך פה, לא רוסיה! – ושפיר: לך דרושה ארץ-מולדת – והרי היא לפניך. צעק ככל מה שאתה רוצה….! לי, למשל, דרושה ארץ-מולדת בכלל לאלף כפרות…

– מה אדוני מדבר? – לא הבינה אהודה.

– לאלף כפרות! – חזר המשורר בעקשנות, שלא היה רגיל בה כלל – ואני הולך לטייל… אוּף… בואנה, נשים!

– ובכן, מה אתה אומר, אהרן, שנסע? – התחיל יששכר בן גרשון מפקפק שוב משום מה, כשיצאו דוד ואהודה מן החדר.

– אין כל חילוק, אפנדי!.. – רמז לו אהרן רמיזה גדולה - לו שאל אדוני לעצתי, כסף לא הייתי מלוה לזה… מוּש לאַזֶם!.. כשיהיה הכסף בידו – לא יסע במהרה כל-כך… בכל אופן ישוב-נא אל המושבה… אם תיכנתי רוחם של אדונים כאלו!..

ו

אהודה – ואחריה דוד – עברה דרך חדרו של שאול אחיה, ותתעכב אצל התמונה הפוטוגראפית אשר היתה תלויה במסגרת על הכותל.

– ובכן… גם עד אלכסנדריה בספינה אוסטרית… –

המשיכה היא את השיחה, היא היתה משום-מה מסוגלה להרבה דיבור בשעה זו.

– דוקא! – עגב עליה דוד בהנאה יתירה.

– מעניין לדעת, – קיבלה אהודה את הבעת קולו ברצון – מפני מה!

– מפני מה! – חזר הוא על שאלתה – מפני שהספינות האוסטריות שורקות באופן מיוחד טרם לכתן לדרך. השמעה היא מימיה מאה חמורים נוערים בבת אחת! – הרי לה מעין השריקה של הספינות האוסטריות.

– ורק מפני זה! – צחקה אהודה בפה מלא ונתעצבה – גם שאול ופנינה באו הלום בספינות אוסטריות.

ברצינות מעושה חיקה דוד:

– כך? אַי-אַי-אַי!

אהודה נתביישה. – לא נתכוונה אלא לומר… היא… היא באה מתחילה… כלומר… הוא… שאול לא לבדו נסע… עוד חלוצים הרבה נסעו אתו מגליציה… הרואה הוא? הנה פה הצטלמו… זוהי התמונה… גם פנינה פה… מה בעיניו?

יפה ניגש אליה ויעמוד עוד יותר צפוף אצלה. בקרבתה הרגיש יותר ריח צוארה של אהודה, הביט, כביכול, על התמונה ואמר:

– לא מכוערה…

– מי? התמונה או פנינה?

– והנה גם שאול המעונן… – לא ענה יפה על השאלה - אוחז בבגדה העליון של פנינה… חה-חה. מעניין!..

– מה מעניין?

– משער אני, מה הרגיש בעמדו ככה… בקרבת פנינה ובאחזו בגדה העליון על זרועו…

בת-שיחתו העיפה עליו מעין מבט של תמהון.

יפה אחז בה פתאום בתנועה רגילה וישקנה בצוארה.

היא נשארה שוקטה ורצינית. רק כעין תנועה היתה בגבות-עיניה: “ובכל זאת… לא לזה ציפיתי…”

בדרך, בלכתם ל“בית-העם” התנודד שפמו הקלוש של דוד יפה, והוא אמר לשנות את מעשהו: צריך להשתמש בשעת הכושר! אולם מחצית תנועה אחת בלתי מרפרפת ביותר מצדו גילתה לה את הדבר במוקדם – ותתחמק. שפתיו נשמטו פעל צוארה ללחיה – וגם שם לא נגעו. הוא התרחק שעל אחד וצחק במכוון:

– מה מרישׁה, כאב לך?

אהודה החרישה.

– נוּ אם כן, שקיני אַת! – פקד הוא עליה.

– מה אדוני רוצה…

הוא אחז בזרועה.

– אדוני!.. ברחוב!..

הוא לחש בסערה:

– כן- יהודיה… פלשתינאית… למה להתחפש לקרה ביותר?.. דוקא ברחוב… אין רואה…

– דוד!.. אהודה!.. המתינו!..

פנינה רדפה אחריהם ותדביקם:

– עזבו אותי ויברחו לעצמם… אַזיאַטים!.. ואני, דוד, דבר לי אליך… אהרן מקלקל עסקיך…

– איזו!

– אצל אחי…

– אין דבר! – ענה האיש בקול בטוח – עסקי לא יתקלקלו… אם לא יתן האח – אקח אצל האחות… אנכי איני מדקדק בדברים כמו אלה…

אהודה הלכה מן הצד והחרישה.

ז

ב“בית-העם” הספידו את השומר מ“יזרעאל”, אשר מת מפצעיו – את הגיבור הלאומי אשר על במותיו נפל חלל. אחד, מי שהיה פועל וגם חברו של המנוח, עלה וסיפר בשבחו: אמיץ היה ההרוג, עשוי לבלי חת. מעין רוח-אבל מדכאה היתה בקולות-קריאתו נסוכה, לכאורה, ותלמידתו בעברית, “פועלת- ציונית” אחת, חולת עצבים, אשר היתה מדברת תמיד על הנחיצות להשפיע על יהודי המזרח בכלל ועל האהבה שהיא אוהבת ביחוד את הקורדיים והמָרוקנים בפרט, בכתה בפינה לעיני הקהל. ה“מזנון” נסגר על מסגר והוכרז לבל ימחאו כף לנאומים – אות לאבל כבד; אולם נושא הנאומים האלה, בעיקר, לא היה כלל בכי ומספד על ההולך לבלי שוב, על החיים שנגזרו ככה באופן משולל כל בינה ודעת, על ההויה המופסדה של אדם חי אחד, אשר ספתה ותמה ללא תשלומין, על החידה העולמית הבת-בלי-שם ועל האסון העולמי, שאין לו תקנה, כי אם: דברי נחמה וטיפת תנחומיו על העובדה המעציבה… ראש-האסיפה עסקן ציוני ישיש, לא אמר: “הוא מת, ואני בקרוב הולך אחריו”… אלא שילב את המאורע ברעיון-התחיה, סיפר על כל הקרבנות, אשר נפלו על שדה- תחיתנו וניחם את עצמו ואת ה“עולם” באמרות רמות, שהגיבור הצעיר לא הומת בארץ-הדמים, אשר ממנה יצאנו, כי אם על שדמות-ישראל נפל, במקום אשר דרכה רגל נביאינו וגיבורינו מאז ומעולם… אותו מי שהיה פועל קפץ שוב ונשבע, כי כל תנועה דורשת קרבנות וכי כולנו, כולנו נכונים למלאות את השדרות, לבוא על מקום-ההרוג… עוד אחד, בעל פרופיסיה חפשית, דיבר על מה שאנו צריכים ללמוד מזה ועל מה שאנו צריכים לכוון על פי זה את מעשינו, היינו, מיליציה… הזדיינות… אֶה-אֶה… – היה אפילו מאן-דהו, שהשתדל “להיכנס לתוך הפסיכולוגיה של הערבים”, ומבלי תת להם צדק מנקודת השקפתנו, מצא, אף על פי כן, כי גם הם צודקים… הורגש, כי איזו אמת, אמת-המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה“אתה-בחרתנו” המוטעם, אותו ה“אתה-בחרתנו” המיוחד, הארץ-ישראלי – נראה, שה“עולם” אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה! הר-געש, הר-געש…

דוד יפה ישב בין פנינה ואהודה – והביט בעינים משועממות. ברכו הימנית נגעה בברך אהודה המלאה והשוקטה וברכו השמאלית בזו של פנינה – ברך רוצדת ומתדבקת. רגע הירהר על הבדל-התכונות שבין שתי אלה ורגע בא לידי מסקנה כי אין הבדל בינותן. כל הנשים שוות הן. את זו צריך רק להעיר; היא ישנה עדיין. אבל הלא אלמלא הפריעה פנינה היתה גם זו נושקת לו? אחר-כך עשה “אֶכספרימנטים פלירטטיים” אחדים באברי גופו, הכל שלא במתכוון, כביכול, ופנה, לבסוף, אל פנינה:

– איזו טיפשות, בכך זאת… הכל אצלנו גיבורים… גם שומר-המושבה שלנו בגיבורים… קיבל מכות מידי ערבים ומת – גיבור!..

– ומדוע לא?.. – נצטערה אהודה – האם לא ידע, כי סכנה היא לשמור את המושבה בלילה?

– ואם אפילו היה גיבור, – דיברה פנינה – מה בכך? הנשים הכסיליות מעריצות את הגבורה…

ומסביב-סביב על הספסלים המסודרים ישב הקהל – הקהל הקטן, המצומצם בירושלים, המבקר בקביעות את “בית-העם” זה היה קהל אמיגראנטי, עירוני, עני ורגיל, מקוּלטר לשליש ולרביע, הנפגש בכל גיטו יהודי; זו היתה שארית-הפליטה של הרוח המשכילי, האידיאלי, השאיפתי, מן הגיטו היהודי הקטן אשר בבירת פלשתינה. יוצאי רוסיה ברובם, שבניו-יורק היו ממלאים בוודאי את שדרות-ה“פיקניקים” לטובת העתונים הז’ארגוניים הרדיקאליים – כאן הטיל עליהם גורלם לשמוע לנאומים עברים, רק עברים, נאומים שחצי כל אמרה ואמרה מהם נבטאה בהברה המזרחית, כביכול, בביתי“ם ותוי”ם דגושים, בהטעמת המלרע ובנגינה ממושכת, חיקויִית ומוזרה. בנשף אחר, בשעת קונצרט של “כינור-ציון” עם “פוסטה מעופפת”, הרי כולם מעופפים גם הם, נותנים חופשה ללשונותיהם, מתראים, צוחקים, והפראנטיות הפרובינציאלית, שבתלבושות הבהירות של הבתולות הבלתי-יפות והנשים הצעירות-הזקנות, קורעת את העין; עכשיו היה הכל בעברית, בשתיקה ומכוסה רוח כהה. הבינו את הדבר, פחות או יותנו תלמידי הסמינריום האחדים, אשר התגודדו אצל הפתח, שחרחרי ושמחי פנים ואכולי קדחת ומחסור. בין האריסטוקראטיה שבתוך הנאספים – רופא ואשתו, שני פקידים ציבוריים ונשותיהם, מנהל מוסד ידוע אחד ושתי בנותיו, חובב-ציון אחד זקן ואמיד ואשה בת-ארבעים אחת, סופרת-ציירת, שהיתה מתבוללת עד אשתקד. ישבה בשורה הראשונה גם עלמה ספרדיה אחת בעלת עינים שחורות-בוערות ועקומות ופנים מלאים, צחים, סיוטיים ובת צחוק חמדתי וריקני, אולי הספרדיה היחידה בירושלים, שביקרה אסיפת גברים. אכן– גם אבותיה ששכנו בקירוב-מקום, היו אתה כאן; יחידה היתה להם. –

ברחובות הצרים אשר מסביב ל“בית-העם”, אצל “המגרש הרוסי” דרכו על אדמתם בשקט פלחים יחפי רגל לחצאין ועטופי “עבּאיות”, רצוצים, שבעי מנוחה ושקועים בהגיגיהם הנסתרים, הברורים ולא-ברורים; חלאת המוגלה, שחור-הפחמים עם ערמת פיקחנים היו בעיניהם – הכל כאשר עברו כאן אבותיהם ואבות-אבותיהם זה מאות בשנים. קשת וחצים דבקו בסודריהם המלוכלכים, והצעירים שבהם נהמו בלשון-כולם שירת ליל קטועה. גוש-עפר אחד היה הכל מסביב.

– האסיפה נסגרה!

הנאספים קמו. בפתח לא נדחקו – היתה שהות. ממרחק, מעל המקום אשר לפני רגע התנועעו שם ראשי הנואמים, השחירה תמונת הרצל היהודי. המנורה הגדולה כבתה, ורוח משונה נשב מעל הקירות על הנדכאים היוצאים מ“בית-העם”: נוּ, ובכן… שם, בכל המקומות, משיחים: ארץ-אבות… אוי, ארץ-אבות… והרי אתם כולכם פה.. פה.. בארץ-ישראל… ומה?..

הלבנה בחוץ היתה במלואה.

ח

הדסה החולה נעורה משנתה-

– שאול! – היתה ראשית-קריאתה.

– מה לך, בתי? – ניגש אליה אביה.

– שאול! היכן שאול?..

– אני כאן… ילדה… אני כאן…

– אל תלך מזה…

– לא אלך… לא אלך… ישני…

– והביתה אינך רוצה עמי, הדסה? – שאלה אביה – הן עכשיו אין בית-ספר… – חופש…

– ושם אפרוחים קטנים… – הוסיף שאול – תרנגולות… במושבה…

הילדה נתעקשה. היא חולה. היא עם שאול תישאר…

אבל כאשר נרדמה שוב, התגנב ידידה המובהק מן הבית ויבוא אל חדרו.

פנינה לא היתה שם!..

הוא נכנס אל בית-אמו.

– פנינה אינה פה?

– היא הלא הלכה ל“בית-העם”!

– עם דוד?.. והיא הלא הבטיחה להמתין…

– מילא… הרי לך קושיה על פנינה…

אבל הוא לא האמין, הוא לא יכול להאמין.

במרפסת לא היתה גם כן!..

שאול נסמך על דופן-המרפסת. מה זאת?.. ורעיון חיוור נקב מיד את מוחו; הבאמת?..

הבלים! היא הלא דיברה אתו מפורש בראשית-הנשף. מפורש!

ואולם ל“בית-העם” לא הלך: לבדו ל“בית-העם” לא הלך. כל דבר וכל ענין נקטן בעיניו לפתע, טושטש, איבד צורתו, ערכם.. איזה “בית-עם”? למה “בית-עם”?

וחרש שב אל הדסה.

פרק שלישי

א

בערב היום ההוא אשר בו הוכרחו להעביר את הדסה הקטנה לבית-החולים של רוטשילד, הועמדה החופה השחורה בחצר-בית-הקברות.

להשתתף ולראות במחזה יצאה כל ירושלים – מ“ימין משה”, מ“מאה שערים”, מ“משכנות”, מ“בתי הבוכרים”, ומכל המקומות. ירושלים, השומרת על ירושת אבות וזכרון-קדמונים, המתפרנסת מפירורי כל שולחנות בית ישראל שבכל העולם, המסמלת את כל גאון היהדות התולדתית וכל הדרתה, השולחת את נעריה-חתניה לחדרים ולישיבות וגוזזת שערות נערותיה-כלותיה במוקדם, המוציאה מתוכה, מ“חרבותיה” ומ“אהליה” בזויי-אדם וחלאת “המגורש הנצחי” המספיקה לכל תפוצות זרע יעקב “שמירות”, עשבים לסגולות, פתקאות על קבלת נדבות והבטחות להתפלל במקומות הקדושים – ירושלים החלוקנית, השקועה, כקופת תולעים, באשפת הבטלה, בבאשת אי-החליפה ואי-התמורה, קירקרה, סאנה וחגגה ביום ההוא.

היה קהל רב-גונים: מכל ה“עדות” ומכל ה“כוללים”. גברים בתחתונים לבנים בסנדלים ופוזמקאות, בחַלַטים מנומרים ובאבנטים רחבים, ילדים דקים כקיסמים ובעלי-זנבי- פיאות ארוכים, מתנועעים, נשים משוקצות ועושות רושם של מכשפות, אשר כשרון-הכישוף סר מעליהן – בתולות דדניות ופראות-מבט, אשר מפניהן נשקפו הבערות והטבע המחונק, ועל כולם – שמשים, בטלנים, פרושים, עסקנים בבתי חסד שונים, ממונים, תוקעי שופר, עיוורים מכל המינים, עניים וחולים מכל הסוגים, זקנים על משענת ובלי משענת, בחורי ישיבה מכל בתי-המדרש והקלויזים – אלה הפבריקאות ומקורי הפרנסה של העיר הקדושה – היה גם מספר של נוצרים סקרנים; מזוינות בכלי-השקפה ועדויות בשמלות-דרך מיוחדות להן לבדן, עמדו, סמוך לכל דבר, תיירות אנגליות, שכל אחת מהן בתבניתה הדקה והגבוהה ובהיובש המשונה, לא-האִשָתי שבפניה, נדמתה לשלושה קופים נתונים זה על גב זה.

בתוך קהל נאורי ירושלים היהודים היה גם בא-כוחה של העתונות העברית, צעיר חם בחיצוניותו וקוריוזי בכל דבר, שעמד כל העת ודאג להרושם, אשר המחזה הבלתי-יפה יעשה על התיירים הנוצרים מאירופה…

– נאפד! – קרא כל העת בהעברית המיוחדה בפיו – כלימה!

בער כבשנו של עולם – השמש – והתפזר האבק-החול הלוהט על כל פנים. עיפושה של ה“יודישע גאס” אשר בקרוב לשער-יפו, היה בכנפי הרוח הרפה, שלשוא ניסה לצנן במקצת את הלהבה. עיפות ועצלות היו שפוכות על כל הקהל שבא רעב לראות. רק מספר העסקנים, מחותני הקהל וכפות-המבשלים הביעו איזו אמונה – אמונה ירושלמית, אונסית, לשם רווח – בחשיבות הדבר שיֵעשה.

האנגליות נחלקו בדעותיהם אם יש ענין בכל זה ואם לאו. פהק, אמנם, לא פיהקה מהן בשעת מעשה אלא אחת, אבל כולן דיברו הרבה והודו בצער, כי אין אצל ה“פּיפל” הלז אותה האֶכסטאזה הרליגיוזית, אשר ציפו אליה בלכתן אל בית-הקברות של ה“פּיפל” היהודי…

– החתן! אוי, החתן בורח מתחת החופה!.. – עברה לפתע רינה במחנה.

התגנדר ה“עולם”.

– אוי, מה אתם מדברים?.. על מה?..

החתן-ה“גולם” הוציא לפועל את אשר הבטיח מראש. הוא התרה והתרה, כי כל זמן שלא יסלקו לו את כל הנדוניה, לא יקבל עליו עול-חופה. והנה!..

בחורי הישיבה מ“עץ-חיים” נתנו לו צדק גמור: לא ניחא לו לאדם שירמו אותו…

– ומה חושבים הגבאים? – התרעמו אחדים – אין סדרים בירושלים!..

– תאבדע אני לראות את הקץ! – אמר בא-כוח העתונות.

– עכשיו לא תועיל הסגולה כל עיקר, – התבדח ממולו אחד מן הנאורים.

– ומה, איפוא, יועיל?! – קפץ על זה רוגזו של בחור אחד – שמא ה“ביכלך” יצילו העולם? אה? שמא הציוניות? אה?

ה“נקיון”, הנקיון שלהם היא תרופה לכל מחלה! – התלוצץ על חשבונם של האפיקורסים שמש אחד – למה תורה? למה תפילה? למה מנהגי ישראל? הנקיון!.. אוי אוי!..

– אבל אמרו מה שתאמרו, – המה מן הצד “קלויזניק” עדין כבן שש-עשרה, בעל עינים שקדיות ופיאות לא-ארוכות – הציוניות היא – “טאַקי” – למותר… הבּאַנק שלהם אינו מביא כל תועלת… אמת ויציב… אבל סדרים הלא יש שם… הכל בסדר!.. ואצלנו – איזה סדר?!..

– ששש…

– פּייסו כבר את החתן…

– ברוך השם… הוא מסכים…

הוא שב אל החופה…

– תביטו על הכלה…

– אבל היא אינה יכולה להביט בנו…

– מדוע? הלא רק עין אחת…

בדרך, בחזרה עמד עדיין בעל הפיאות הבלתי ארוכות על שלו:

– אני לא אשתוק… מדוע לא יהיו סדרים?.. חמישים בחורים, בלי עין-הרע… ומים לשתות בשבילנו אין… אף טיפת מים… בכל חצי שעה צריך להפסיק מן הלימוד וללכת לחפש מים…

ברם חבריו הועידו בו:

– ראה, זרח!.. מתפרץ אתה יותר מדאי!..

זרח נשתתק. ואולם בלבו גמלה החלטה קרובה-לגמר אחת – החלטה סודית מסוכנה ואיומה. הוא צריך לכתוב את כל טענותיו על גליון ולהדביק בסתר על הכתלים. הוא מוכרח לעשות זאת!..

ב

שאול גמזו השיב ריקם הצעת חבריו המורים, שישתמש גם הוא בעונת החופש וילָוה עמהם אל הטיול אשר הם עושים לשכם ויריחו – דרך שלושת ימים. הוא, אכן, נתן איזו טעמים למיאונו אך הם “הודו ולא בושו”, כי דבריו אינם מתקבלים על הלב.

– ומהו עושה שם כל הימים בחצר? – לא נחה גם דעת לאה אמו מדרכו.

– הוא עוזר לערבים בחפירת הבאר, – ביארה אהודה בפשטות.

– עבודה מועילה! – נרגנה האם – בל ייסר אלוהים… והערבים מה הם עושים?

– גם הם חופרים וגם הוא חופר! – המליצה אהודה.

– כלום חולים הערבים לעשות הכל בעצמם?! – נתערבה שינה-הינדה.

בערב שב הוא ישר לחדרו ויבקש להביא לו מעט חלב לשם– לאכול אינו רוצה.

הוא סבל.

הוא, בכל ימי היותו בערי חוץ-לארץ האירופיות, לא היה נזיר מוחלט – אולם כשהיה נפגש עם איזו עלמה ולבו היה מתחיל הולך שבי אחריהן – וזה אירע לא לעתים רחוקות - היה מיד שואל את עצמו: מה חפצי?.. כשנפגש עם פנינה לפני שמונה-עשר חדשים, שאל גם אז את עצמו שאלתו התדירה – ומענה נפשו ובשרו היה “הן” פשוט.

אז החל להתקרב אליה יותר ויותר.

– אין בי אידיאליזציה בנוגע לה, – היה מדבר את עצמו - יודע אני את כל מגרעותיה… אינה מסוגלה לשום עבודה.. לא תדיריות… לא דעה קבועה… אבל… אבל… היא אדם… היא אינה “פרה”… לי דרוש אשה-אדם…

ובירחי החורף הווינאים עם יפים הנהדר, המלבלב, המלטף, גמלה אהבתו.

צץ פרח, פרח משונה. בין רכסי הסלעים שבפלשתינה נוצצים ונובלים פרחים משונים – פרחם המשונה הם היה במישור. לכאורה היה כל הרגש דבר שבדם ולכאורה תמצית נפשית, רק נפשית…

עם חברו ורעו דוד יפה היתה היא ידידה עוד מקודם לזה. התוודעותו אליה היתה, בעיקר, על ידי הלז. ותמיד היה הוא, גמזו, רב אתה על מהותו של זה. הוא התייחס אליו באמונת-אומן, בהערצה; לא היה כל דבר אשר ישגב ממנו לעשות בשבילו, בשביל ידידו, הפייטן הגדול לעתיד לבוא. פנינה, להפך, היתה מביעה ביחוסה ליפה ביטול גמור, כמעט איבה - מה שהיה מתמיה את גמזו, מצערו במקצת וגורם לו – יחד עם זה – גם איזו נעימות – בבלי יודעים.

גמזו היה מרבה להזכיר בעת ההיא את שמותיהם ופתגמיהם של אפלטה; סוקראטס, של קאנט, של פיכטה, ומבלי חשוד את עצמו בגאוה יתירה, בטח קצת, בתקיפות נמרצה, גם בתבונתו הטהורה של עצמו ובכוחה לגרש כל “אימפולסים” בלתי-שכליים…

פנינה חלתה אז מחלה לא-כבדה במשך של שני שבועות. הוא היה כנבעת מצער ומפחד – אך גם מאושר על האמתלה לשבת אצלה יומם וליל, לפעמים היה נכנס גם דוד לבקרה.

– שב… שב אצלה מעט… – היה הוא, גמזו, קורא – אני משעממה בשבתי אצלה כל העת… בבואך, דוד, היא נוהרת…

“הפרזה שלא לצורך!”, – היה עובר אז לטעמים במוחו – אבל איזו שטויות! הן היא לא תחשדני ברגש שאין בי… “תחשדני” – פי, איזה פועַל לא-יפה!

והרגש, אותו רגש, רגש של חשדנות – ואם לא מצדה, אמנם, כאילו לא היה וכשם שלא ידע חשבון ברור, למרות כל “תבונתו” ביחוסו לפנינה, כן לא ידע ולא ביקש לבאר לו לעצמו מקור ידידותו החזקה לדוד.

ופעם בשבתו אצלה בשעת שנתה נדמה לה כי שמע מפיה מלמול ברור:

– דוד!

וישמור את הדבר בלבו יומים. אבל ביום השלישי סיפר את זאת להם בעצמה בחיוך של וידוי.

היו צללי פרטים כאלו גם מעת בוא דוד אחריו לפלשתינה – בעצתו ובעזרתו. אבל רק צללים, צללי-צללים…

ופתאום עלה פצע, פצע שותת דם!..

– האומנם? האומנם?.. באיזו רשות?.. איזו רשות יש לו לזה?.. להתייחס ככה..א כמה מכוער!…

אבל הדבר היה ברור: הוא אינו יכול בשום אופן לראותם יחדיו!..

ברור?.. מדוע ברור?.. הענין דורש עדיין בירור… את הענין צריך לברר…

אולם במקום בירור הלך הענין הלוך והסתבך…

לפנים דיבר אתה על הכל באופן ישר – עכשיו אינו יכול…

לא! זהו למעלה מכל ספק: אותו היא אינה אוהבת… היא אותו… לא… אותו אוהבת אהודה… אבל היא אינה אוהבת אותו… והוא הלא יסע… יסע… אהודה המסכנה… לבבה ישָבר… לא, אל יסע… רק יבוא-נא הסוף… ואולי טוב גם בשביל אהודה שיסע?..

ימים קשים הגיעו לשאול.

ג

– טוב אתה עושה, דוד, שנוסע אתה מתחילה הגלילה… את הגליל צריך לראות… וטוב מזה, שבטוח אני, כי אחרי כל אלה כבר יאבד בך החשק לעזוב אותנו…

דוד האזין אל קולו של שאול – וזיק מוזר, אכזרי קצת, ניצנץ בעיניו. אֶה, זהו כבר לא אותו הקול. הרי זה כבר רוצה להיפטר ממנה סוף-סוף!

– אנכי עדיין איני ממהר כל-כך לעזוב אתכם, – התגרה יפה בחברו.

– זה היה טוב!.. זה היה טוב!.. – חזר שאול אחר ה“טוב” פעמים – לא… אני הייתי נותן צדק להתאוננותך, אלמלי דיברת לי על אי-יכלתך להתפתח פה בשירתך… ארץ משוללת ציביליזציה… אעפ"י שמצד אחד איני מאמין בזה… היופי הטבעי מצד זה והכיעור האנושי מצד שני – קונטראסט הגון ליצירה… אמנם, הסביבה… אין מבין פה את שירתך… אותך בכלל…

– בזה אין לך לדבר! – הפסיקו דוד בגסות.

– אבל המראות… מראות-הארץ! – שב גמזו על עקבו - שם בגליל תראה מראות… כנרת… החרמון… בטוח אני, שכשתחזור לא תאמר די ותעשה עוד טיול רגלי לים-המלח…

– אה, רוצה אתה, שהערבים יתנפלו עלי בדרך ויהרגוני?..

– הנח לצחוק… איזו פלאים… ביחוד בשביל משורר…

– נוּ, נוּ, אל תתיירא, בכל זאת, – הרגיעו דוד – מן הגליל ישר לחיפה או לבירות, ומשם – באניה לאירופה.

מוחל הוא לו, סוף-סוף, את כל חמודותיו ואת כל טיוליו שבכאן בעד שעה אחת בקפה וינאי.

– יין טוב הלא כל-כך בזול פה. לא כך? – תמה שאול.

– איזו שיחת הבלים! – לא הבליגה אהודה.

אבל דוד אמר ברצינות:

– ראשית, בקפה לא שותין, בעיקר, יין, אלא שוקולדה. ובנוגע ליין, פה דוקא אין ליין כל טעם, מגיח אתה לקרבך בקבוקים שלמים – ואין נחת! שם, אתה שותה בבית-קפה אחה שתי צנצנות קטנות – וטוב לך! ואתה מבוסם פורתא. והנה אתה בא לבית-קפה אחר. ראשך סובב עליך קצת, רגליך מתנודדות והמשרת פושט את האדרת מעליך ונותן אותה על הקולב. מעניין!

– די להשתטות, – אמר שאול בלי חפץ.

אולם חברו המשיך:

אצלך, למשל, בין המעלות הכי-עיקריות פה הוא מה שהנשים מכוערות… היופי של בנות-המזרח – כבר עת להבין זאת ולהודות – אינו אלא דבר שבדמיון… בר-אוזות!.. והיותר צנועות שבהן עוד מכוסות פנים… ואני – כל תענוגי בווינה היה להשכים ולצאת החוצה בכדי לראות את הנערות העובדות במחסנים הולכות לעבודתן.

– עד כמה שאני יודע, – השיג שאול – היית ישן תמיד עד אחת-עשרה שעות.

– בקרים שלמים – לא שם המשורר לב להערתו – הייתי עומד על משמרתי ומביט בשפחות, בסוכנות, ביצאניות. קיבלתי תענוג גן-עדן גם בטרמוָאים. יפיפיות! חן! והקונדוקטור עוזר להן לכולן לעלות על המרכבה בסמיכת זרוע. אַה! אלמלי הייתי אני קונדוקטור!

– תמיד לעג… – קראה אהודה.

– אֶרוטיקה! אֶרוטיקה! – לא שבעה רצון גם פנינה; אבל כעבור רגע שאלה, בכל זאת: – ועיני הנשים ההן כחולות, האין זאת?

– כחולות! כחולות! – פנה אליה דוד בהעויה ילדותית עשויה – חי-נפשי, חה-חה-חה!

חזו של שאול נמלא כולו חצץ. נשימתו קצרה.

ולאמו אמר באותו יום:

– להדסה לא אעזור כלום בהיותי פה… הן רק פעם בשבוע מניחים לבקרה… אם הם לא יחזרו מדעתם – גם אני נוסע…

– כל החלומות הרעים לראשו – קיללה האם את דוד יפה, שנוא-נפשה – אבל היא, למה היא נוסעת? היא אינה צריכה לנסוע!

– אמא! אפילו אילו היתה כבר אשתי, הן לא הייתי יכול לפקד עליה…

– מה? – נתערבה שינה-הינדה בשיחה – גם על אשתך לא תפקד, רחימאי? ומי זה יפקד?.. היא, אמנם, בתי… אבל את האמת כולנו יודעים… מה לעשות… רוח אביה-חורגה בה… אויר פורח… לא תיעף מהיות “נע-ונד” אותה צריך להחזיק בנעלי-יד של ברזל…

ד

דבר אחד לא הבינה פנינה: איכה זה אין בלבו של יפה כל רגש של חמלה לאהודה?..

יפה תמה. מה זה? הטפת תוכחה? נוּ, ובלבה היא לגמזו? כשם שהיא מתייחסת ל“מי שאוהב אותה”, כך הוא, יפה, מתייחס ל“מי שאוהבת אותו”. יחס פאסיבי!

פנינה הוסיפה לבלי להבין. היא, פנינה, הלא, אמנם, דיברה את שאול בנידון. הוא אמר: טהרה ושלימות כבר לא תהיינה ביניהם… והוא, אמנם, אינו דורש ממנה עכשיו אלא רגש של ידידות – כך אמרן למצער – ואת זה למה תמנע ממנו?

יפה נתן בשחוק קולה כמשפטו – ידידות? רק זה? אדם מוסרי מהו!.. מאושרים המה המוראליסטים! מסתפקים במועט!..

פנינה אמרה:

– אבל אהודה… היא הלא נערה תמימה… גודלה וחונכה אצל אביה ואחר אצל אמה ברוח היהדות הכשרה… המסורה שלטת בה… אפילו באלוהים היא מאמינה…

איש-שיחתה הפסיקה. – התמימות – תועבת-נפשו. אין תמימות… יש צביעות…

פנינה המשיכה – איך שיהיה, ואהודה זו אינה מבינה יחוסים בין איש ואשה אלא באופן של נישואין… היא בעצמה פאסיבית כל-כך… מושפעת מכל נפגש… “יחס פאסיבי” בנוגע לה – הוא, איפוא, חטא, האין זאת?.. רחמנות!.. צריך להיות אכזרי ביותר בשביל זה… הוא בוודאי הראשון אשר נשק לה…

– בזה יש נועם מיוחד…

– אבל נשיקה ראשונה מטילה כבלים…

– גם עליך?

– אני הנני צפורה אחרת!..

– ואני, כשאני רוצה, הנני – דבורה… עף על שושנים – ואיני מבדיל… שושנה פשוטה – תהא פשוטה…

– וכי כך הוא מדרך-המשוררים? המשוררים הלא אוהבים לברור כל-כך…

– אבל אני בחיי אינני משורר… בחיי הנני בן-תמותה, שאין ריח-דיו נודף הימנו….

– אתה הנך, איפוא, בניגוד עם עצמך… זהו בניגוד למה שאמרת פעמים רבות… ממש ההפך!

– חלילה!.. לא בניגוד!.. אם תקניטיני, אומר לך: דוקא בפשטות יש כוח משיכה מיוחד…

– אז יש לאהודה כוח-משיכה גדול…

הוא שמע בקולה קנאה גלויה, ואמר:

– אבל חדלי מאהודה!.. היא היתה אולי, נחמדה, אבל אלוהים עמה! כבר בחלה נפשי בה לגמרי…

– אבל אם בינתים נתאהבה היא בך?..

– היא אמרה לך?..

– נניח…

– מה זה עסקי?.. אמנם – קרירותה תגן עליה…

– קרירותה?..

ברצינות של מלומד ובצחוק ציני גלוי פיתח דוד יפה את הנחתו: הכרקטריסטיקה של אהודה היא, – אמר בסגנון מדעי – שלמרות מה שהיא בעלת בשר, אין שמלה לבנה מתאימה לה!

– מה נכון!.. – התפלאה שומעתו בכל לב.

– תפקידי פה מעיקרא – הוסיף הוא – היה רק להפריע מעט בעד שידוכה… אני אוהב להפריע מעט… מעניין!..

– אחי המסכן!..

– והרי עכשיו אנו נוסעים מפה… יודעת את עוד מה שאגיד לך?

– אדרבא…

– את חושבת: אהבה, אהבה… בהתגלות-לב: שחוק מעוררת בי המלה הזאת… כאילו גילויי-האהבה שוים… בכלל אין אהבה… אצל אנשים כמוני אין אהבה.. אצל אנשים כמוני יש משחק… אבל אם ישנה, אם אפילו ישנה אהבה – יש שהגבר מכריז עליה ויש שהגבר שותק עליה… ויש…

ויש?

על שאלה זו ענה רק לאחר שעה:

יש שהאוהב אוהב לענות, לגרום יסורים מתוך אהבה… הגם זאת אינה מבינה?

היאך! את זאת היא מבינה היטב…

ה

שני המורים, המורה מן העיר והמורה מן המושבה, היו כרוב אנשי הארץ, לבושים כבר כלי לובן, הקיץ המזרחי היה השליט בכל.

– שמעתי, שמעתי… – דיבר המורה מן המושבה - קרוב לתקופת תמוז… עונה של משתגעים…

– כן!.. – נאנח המורה מן העיר – אדם עוזב משרה כזו, אדם עוזב את ארץ-ישראל… גברא דנשי קטלוהו!

– אולי הוא בורח מפני החום… פפפפ… הכבד, אמנם, מנשוא – התבדח המורה מן המושבה.

– מה אתה צוחק… אני קודח כל העת… ופני וידי, לא עליך, נתמלאו חבורות…

– אוֹהוֹ! את זה אני רואה… שוחד לא קיבלתי ועיני לא נתעוורה..

– אַי, מחלת העינים בבית-ספרנו… מר!.. שומע אתה, גמזו טוען כי לאדם קולטורי אין במה לחיות פה…

– ההוא מדבר כמו אלה? הוא! אוי, איכה אסור להאמין באנשים!

ובקצת חימה:

– נוּ, ואם הדבר הוא כך, מדוע אין הוא נותן את לבו לברוא פה את החיים הקולטוריים?

– החוג צר… נחנקים… כך הוא מתאונן… נטרפה דעתו של האיש… ביחוד מעת שזו… יודע אתה בודאי… ילדה תלמידה היתה לו… בתו של ראש-הועד שלכם…

– זו שמתה?

– כן.. והנה יוצא על פי דבריו, שמכיון שמתה זו – כבר אין לו פה מה לעשות… סמל של הדור הצעיר, של העתיד, היתה לו הקטנה הזאת… ומכיון שמתה…

– חשך עליו עולמו!.. נוּ, יהא כך… אבל אני איני מבין: מהיכן יש כסף לאדון זה – ליפה – להלוך בטל ולבלי לעשות מאומה מאז עזב בית-ספרנו…

– הוא הלא נוסע בשבוע זה…

– נמנו וגמרו? תמתין עוד… אבל, בכל אופן, בינו לבינו…

– יש לו מקורות שלו!.. נוּ, ובוודאי הוא מקבל גם בעד שיריו…

– אם אינו משלם בעד זה שידפיסום…

– אי, כל כי האי! בהוצאת “חדשות” הלא יופיע בקרוב גם קובץ-שיריו “ימים ולילות”.

– כמה שירים? עשרה חסר אחד…

– ומה הפלא… משורר-התחיה איננו…

– משורר-התחיה… הוא איננו אפילו משורר לאומי… הוא גלותי מכף-רגלו ועד ראשו… הוא בן-הגלות ומשורר-הגלות… שמעתי אפילו, שהוא כותב גם ז’ארגון… כן, חפצתי לדבר אתך: הקראת את “השלוח”? אה? מה אתה אומר על קלוזנר? זרם דתי חדש עובר במחנה…

ו

לוע-התהום אשר נגלה לשאול גמזו באותו ליל-האביב הירושלמי, ליל ראשית מחלת הדסה, כשלא מצא את פנינה על המרפסת, יען אשר הלכהאתו, את האחר, נפתח כולו, בכל אימתו, באמצע יום קיץ יפואי –– ביום הפלגת הספינה לאירופה.

הרגש אשר טיפח בתוכו האיש שנה וחצי, אותו רגש האמונה הנעימה והמלאה ערך נצחי, כי הוא, לאחרונה, אינו הוא לבדו, אלא הוא והיא, כי יש נפש אחת בעולם, אשר לו היא כולה והוא אליה כולו – הרגש הזה הוטל פתאום בכף-הקלע בליל-אביב אחד; ליל-אביב מזרחי, הלוחש לגבר ביחוד: לא טוב לאדם היות לבדו!..

הרגש הלז – גמזו כולו – הוטל בכף-הקלע– הרי קולר -בצוארו של מי תלוי! והאומנם היה הכל תרמית – והוא היה תמיד רק הוא רק הוא לבדה ולבה היא לא היה נתון לו, לא היה נתון?

כף-הקלע? למה לא אמרה לו את האמת?.. אבל איזו אמת?.. היא הלא אוהבת אותו?.. היא מסורה לו, לה לשאול גמזו… אחרת לא יכול היות… איה הם האותות המוכיחים את ההפך? מה שאין היא יושבת תמיד בחברתו? מה שגם את חברו אינה ממאסת? וכלום אפשר לדרוש כדבר הזה? וכלום צריך לדרוש כדבר הזה? זה ברור; היא הביעה זאת ברור; היא אינה מכבדת אותו, את האחר! היא מחזקת אותו לשפל! היא יודעת הרבה עובדות שפלות מימי חייו… אין בה אהבת לפלוני – לדוד!..

ולאידך גיסא – מה הוא, שאול, רוצה ממנה? שמא באמת אין לבה נתון לנישואין? שמא דוקא פלוני לוקח את לבה יותר ממנו גם בזה, שאינו מטיל עליה כל עול? והרי היא בפירוש אמרה: היא חושבת אותו, את גמזו, לידידה הנאמן… לידידה הנאמן…

ואולם דוד זה? רֵע! למה הוא מסובבה? למה הוא מתגנב לתוך לבבה?

איזו חלחלה מכאיבה!.. הוא אינו יכול נשוא יותר את מבטו!.. מבט זה נעשה משונה, מיוחד… נדמה לו, מבט זה מתגרה בו ואומר:

– מה? לא שלך?.. שלי… שלי… לי לא דרוש – והרי היא שלי… אתה נמוג – והרי אינה שלך…

הריקן! הרי הוא אינו אוהב אותה כלל… משחק, משחק בעלמא…

לא! – מחליט גמזו בלבו – הוא אינו כזה אשר חשב עליו… ביחס כזה לא יתפתח יותר בבת-שירתו… פְּרופן הוא, גמזו, בעניני שירה… אבל לבו אומר לו: ביחס ריקני כזה אל החיים – אין משורר גדל…

– אבל – לעזאזל עם השירה שלו! כאן – מאי עבידתיה?!

והוא, גמזו, הלא כל-כך הרבה עשה בשבילו… גם בווינה… גם כאן… הוא ידבר אתה יברר…

ואולם הבירור לא בא – ומאליו – עד יום-הנסיעה ביפו – כעבור חדשים אחדים!

בכל הימים האלה אמרה פנינה, כי לניו-יורק אינה רוצה לנסוע: שם אולי תוכרח להיפגש עם בעל-אמה. אי לזאת הוחלט ללכת לעת-עתה ללונדון.

למה הוא הולך אחריה ללונדון? – גם זאת לא ידע גמזו בבירור: השכל היה נגד זה! השכל אמר, שאם היא מתייחסת אליו ככן שהוא מתייחס אליה – עליה לבלי לנסוע, להישאר פה ולחיות במקום שהוא חי ומוצא את מחיתו, אולם היא אינה רוצה בנישואין, היא רוצה בנסיעה – והוא, בכוח מוזר ומדכא נדחף לעשות רצונה, כל זמן שתסכים, כי יעשה את רצונה…

– ואת נוסעת יחידה…

– בפעם הראשונה?..

– אבל מדוע לא… לא נסע שנינו?

– מי אומר זאת?.. נסע…

– אבל הלא הוא… דוד… אינו נוסע אתנו…

– מי התחייב לדאוג ליפה?.. הוא שב אל בית-הקפה שלו בווינה…

נתגנדרו כל האבנים. הם, דוד ופנינה, לא יהיו ביחד. נפרדים. איזו שטויות! ביניהם לא היתה שום קורבה מעולם…

היה כף-הקלע… אבל בבואם שלשתם ליפו, על מנת לרדת שם באניה, ישב דוד יפה כל העת וקרא את שיריו-בפרוזה – “הדברים היחידים שאפשר לקרוא” – ואל כל הדברים האחרים כאילו לא שם לב. ופנינה הגידה פתאום להכרוך אחריה בקונטורה של כרטיסי-מסע:

– גמזו! טול בשבילי עד טריאֶסט.

– עד טריאֶסט!?

– עד טריאֶסט.

– את נוסעת לווינה?!

– איזה חילוק בדבר!

בזיבת הדם אשר בלבו הנגזר של שאול ננעצה אמרה אחת: "אשרה, שאין לי כל רשות לחנקה; ואחר זה עוד הוספה קצרה: “אך אותו לא אנקה…”

הוברר הדבר!

– עם ה“נבל”? עם ה“שפל”?…

– הוא אינו אשם… למה תאשימו?..

כולה, כולה מסורה לו… בכל לבה ונפשה!..

ובמלון עמד הוא לפניה כנידון למיתה:

– פנינה!.. פנינה!.. כן הוא?.. ככה.. אני הייתי תמיד הטוב, המכובד – ואותי… אותי…

– על מה אתה טוען?

– אינני טוען… אינני קובל… אבל…

ובהתרגשות נוראה:

– בכזב סובבתיני!.. לא אהבת אותי מעלם!..

היא נתפלאה. הוא מתרעם? הן עוד לפני ימים אחדים אמר לה בעצמו, כי בדברים כמו אלה…

– ואת ידעת… את ידעת, כי את בשבילי… הכל… למה למה, איפוא… אם הכל היה שקר, שקר…

פנינה הזכירתו שוב את דבריה כי כל תרעומות לא תהיינה בלבו, אם תודיעו את האמת…

שאג גמזו:

– דברי? מה לי דברי? קחי את דברי וזרים לארבע רוחות השמים! את חיי השיבי לי!..

דוד יפה התרחץ באותה שעה בים.

ז

אהרן גמזו בא הביתה – לבית-אמו. במושבה אין עבודה, ואצל יששכר בן גרשון לא יוכל לעבוד עוד. מאז שנסע האדון יפה, אין רבי יששכר חדל מלהזכיר לו בכל שעה פנויה על-דבר אחותו. הוא, אהרן, אינו סוחר באהודה!..

לאה הביטה בו ואמרה:

– מה לדבר… אשרי אביכם הישן במנוחה ועיניו אינן רואות…

נהיה צר בבית!

לאה בכתה ואמרה: – פעם אחת שמעה במושב צעירים דבר מן ההיסטוריה… באיזה מקום רחוק – בהודו או במקום אחר – יש מנהג, חוק, אמרה שהאלמנה צריכה… מחויבת ללכת אחר בעלה המת לקבר… תראה בנחמה, אם לא מנהג נאה הוא זה…

– אלמנה! אלמנה!.. – התנגד אהדן – תמיד אנו קשורים אל המתים… אני מקבל כבר משרת השומר במושבה… ששים פרנק לחודש… מה לך עוד?

לאה הגדילה את בכיה:

– שומר… שומר… להיהרג….

– לא כל שומר עלול להיהרג, – אמר אהרן ולבו בל עמו.

בלבו היה מסתיר מעצמו את הבטחון האינסטינקטיבי של חי בריא, כי לא יהרג. הוא השלה את נפשה כי אדרבא, הוא יודע שאסור לו ללכת, אבל בהכרה הוא הולך למקום-הסכנה.

מחתה לאה את דמעותיה:

– לא על הדחקות שבביתנו אני מצירה… לא על החובות… על החרבן אני דואגת… ביתנו הולך ונהרס… שאול… מתחילה לא שמע לקולי… נסע… אחר כך שב מיפו… נשאר בלי משרה…

וגם בנידון זה נמצאה מלה בפי אהרן. אלמלי היה שאול פיקח היה עוד מכיר תודה להאדון יפה, שגלה את עיניו בעתו. שלא במתכוון עשה זאת, לא לטובתה אבל גלה. אלמלי היה שאול בר-דעת – היה עליו לשמוח ותו לא. אחר כך היה מתחרט, סובל יותר מאשר עכשיו – וכבר לא היתה אפשרות להושיע!..

ח

דעת שאול בעצמו לא היתה כך. לו נתגלה והוא נושע – אך למה לו הגילוי? למה הישועה?

היא!.. היא!..

ברוכה היא השעה אשר נפגש עמה, ברוכה היא… אלמלי היה יודע גם מתחילה את אשר יקרה לו באחרית הימים, היה הוא רודף אחריה, רודף… הוא היה צריך לברוח ממנה, לברוח כמפני הפתן – אבל ברוכה היא השעה, ברוכה היא השעה, אשר פגש אותה… האהובה?..

האהובה!.. שין ימנית לא ידעה היא לבטא כהוגן. כמו "סאול– היה מצלצל תמיד שמו באזניו. “סאול”, “סאול” – ואת הקול הזה שומע הוא, פלוני, הוא – ולא הוא!

ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ! אח, את הבהרות האלה פלוני רואה, פלוני, שלו הנן…

ומדוע הוא, פלוני, דוד, רעהו? מדוע אותו? למה דוקא אותו? אלמלי היה אחר האיש… אחר, שגם הוא היה אוהב

אותה…

אבל מאי נפקא מינה? מאי נפקא מינה! אדרבא, תשפל, תשפל עד שאול תחתיה… נקמן נקם יראה בה… אשר סובבתו במרמה…

לא… לא!.. כל זה אינו נוגע לו בעצם… בעצם ראויה גם היא לחמלה. היא אוהבת ולא אהובה… ממש כמותו… ממש כאחותו…

כן, כן, היא אומללה, אומללה… לא אהודה… מה אהודה?.. היא?.. אוי, מה אומללה היא, אוי!

אומללה… ובמה אפשר לעזור לה, במה? אוי, אלמלי היה יכול לתת לה לשיקוי את דם-לבבו – למען ירוח לה… אוי, אלמלי…

אבל מנַין, כי פלוני אינו אוהב אותה?.. פלוני, אמנם, אינו מוכשר לשום אהבה… היא בעצמה אמרה זאת… “גם את עצמו אינו אוהב”… דבריה ממש… אך אותה הכל אוהבים… הכל…

והם מאושרים יחדיו, הם מאושרים… בחיקו היא יושבת, בחיקו…

אבל גם זאת לא!.. לא זה העיקר… על תוחלתו הנכזבה הוא צר לו, רק על זה, רק על זה…

היקרה!.. בה אין סלף… בוגדה? במה? היא צדקה… נפשה ישרה… לא אהבה אותו, את שאול, ותלך מאתו – לאחר הלכה… מדוע? מפני מה? במה זכה? במה הוא טוב ממנו? משורר הוא?.. אבל הלא שפל… שפל?.. היא בעצמה אמרה זאת, היא ולא הוא… ובכל זאת הלכה אחריו… ככה היא אוהבת אותו, ככה…

אוהבת? טוב, טוב, תאהב לה את אשר היא רוצה… אבל ההיתה לה רשות להתנהג ככה אתה את הבלתי-אהוב? לרמסו ברגלים? לסבבו בכזב? להשחיר ככה את נשמתו?

שאול התרומם מעל הדרגש ויתייצב לנוכח התמונה המצולמת.

היא!.. הלכה!.. כולנו הלכנו מזה… כולנו מוכנים ללכת… כולנו… רק הדסה נשארה… הדסה תישאר פה…

ריקניות מאפסים, ריקניות אפורה.

ט

בעינים אפלוליות הביטה אהודה גמזו על אחיה הבכור. היא לא פנתה אליה להביע לפניו את צער נפשה: הגיונה הברור הגיד לה, כי אין בכוחו להקל לה כלום. אבל יאוש-נפשו הוא, הסולד כל-כך, היה זר לנפשה. מה היא פנינה – כי ככה יתאבלו עליה?..

מווינה נתקבל קובץ-שירים קטן, שלוח ביד פנינה, והוא אפילו לא השגיח בו!..

אהודה נטלה סכין, גזרה את דבק-הדפים וקראה בעמוד הראשון:

הָיָה יוֹם סְתָו.

הָיָה יוֹם עָב,

וְאַחֲרָיו – לַיְלָה.

יָצְאָה וּמְטַיְלָה

חִוְרַת הָלְּבָנָה.

אָנָה?

רִבּוֹא רִבּוֹאוֹת

אוּרִים וּנְגֹהוֹת;

נְתִיב הֶחָלָב

מַבְהִיק שָלֵו;

וְנִטְפֵי סַפִּירִים

מְאִירִים.

– של מי זה?

היא עילעלה ותבט על השער!

– אַי!..

מעבר לדף היה כתוב על “נפש-אדם דלה, שמתמלאה, מתמלאה: דמיונות קפואי פנים, חזיונות לבנים, ילדי עצבת, ילדי המוות – כמה וכמה – ונשַמה”; ולהלן – בתור ניגוד לזה וכבר בלי חרוזים – על “עין-המשורר המלאה רוע”, על “לבו המלא אושר”, על “ידו המלאה חוסן” ועל “גרונו המלא שיכר” – ואולם כל דברי השיר לא אמרו כבר ללבה של הקוראת כלום: אלו היו דברי איש זר, לגמרי זר…

ובזכרונה הואר חודו של המחט אשר ירד ללבה בהיותה באחד הנשפים, לפני נסעם שניהם מזה, עֵדת ראיה ושמיעה למחזה אחד.

הם עמדו על המרפסת, והיא, אהודה, בפנים-חדרו של שאול, מאחורי הדלת.

הם לא דיברו עברית – לא היה דרכם בכך.

– אם כן עלי יהיה לפנות עוד פעם אל שאול… הוא יתן? – אמר הוא.

-– הלא אני אתך! -– אמרה היא.

"אתך "! “דוּ” “דוּ”? הם אומרים איש לרעהו “דוּ” "אתך "!

היא לא מצאה און בנפשה לגלות את מציאתה הפתאומית לשאול; אבל היא בעצמה, מאותו ערב ואילך, לאחר שיצאה והתהלכה לה לבדה בין האבנים אשר מסביב לבית עד שתים בלילה, חדלה לחשוב על דוד יפה את מחשבותיה הרגילות. ושעות-העבודה הרבות ממחרת ולאחר-כך בבית-המלאכה של מַדם שניידר, ביחד עם מבטיה החביבים-העוקצים של המַדם היקרה בכל רגע ורגע, עשו את שלהן… שכחה!

אהודה הניחה את מחברת-השירים.

היא נכפפה על מכונת התפירה אשר בבית, הניחה תחת המחט את שולי הדבר, אשר תפרה בשביל אמה – והבלוזה המרושלת שעליה הבליטה את מבנה-גוה, המשולל רכות ועדנה, ואת חזה הצמוק, הבלחי מפותח. בשרטוטי פניה הבלתי עדינים ביותר, שלא הצטינו גם בסימנים של טובת המזג, נבלה הרעננות הקודמת, מן ראשית האביב המוקדם, ואותה טהרת הנפש שלה, בת חוסר נסיון-החיים, נדלחה בעבודה מחשבתית פנימית…

– כן, – חשבה אהודה – אהבה, אהבה… צדקו דברי השיר: “מה זאת אהבה?”

דוד יפה?.. כן, היא, אמנם, קיוותה לאיזה דבר מקרבתה מידידותה אתו. משורר הוא… הוא אולי יפתח לפניה עולם חדש… היא תלמד הרבה ממנו… היא תשכיל, תיעשה למורה…

מה תקותה מן החייטות?

התקוה לא באה! הוא בעצמו לא היה איש עומד ברשותו. להוצאת הדרך לקח אצל בן-גרשון…

בן-גרשון, כן, בן-גרשון…

התקוה לא באה, – הוא כמו נשכח – ומה עתה? נמאס עליה הבית, בית-אמה, נמאס! תמיד עוני, תמיד תאניה, תמיד תרעומות!

ימות-הגשמים מתחילים – האומנם לא יבוא כל שינוי? האומנם לא תהא אחרת לעולם?

יהיה מה שיהיה – ובלבד לא זה! ובלבד לא זה?

הנה אמה יושבת וממתינה למדידת הדבר התפור. – פניה מה הורעו?

הורעו פניה והיא קובלת על החיים שאינם לפי ה“אורמאלה”…

אוי, אלמלי אמרה, למצער: ה“אי-נורמאליים”?

חוטפת היא מלים בעלמא ומשבשתן… מזדקנת מיום ליום…

– אוי, אוי, – שגור בפיה של המזדקנת -– אסוני מתחדש אצלי בכל שעה, בכל שעה… איה הוא? איה?.. לא האמנתי, כי ככה… ככה, פשוט… כי לא יבוא… כי לא ישוב משם… לעולם… לנצח… אלינו… משפחתנו אשר אהב ככה… אשר היה קשור בה ככה… ואשר עתה נהרסה כולה… כי לא יבוא להגיד… מה אתו שם… שייך לומר: בחלומות איננו מאמינים… אבל כי לא יבוא… גם בחלום… טְרִיגֶדְיָה אמיתית…

פחד של מסתורין נמלאו עיני לאה.

ובאותו ערב רמזה לשינה-הינדה:

– מה… בנך מן המושבה אינו נראה כלל… מרישה זכרה היום את הדסה – תהא מליצה טובה בעדנו – ובכתה בדמעות שליש… רחמנות – היא אומרת – על יששכר בן גרשון…

י

בנשף בערב היום, ובו גמרו הערבים לחפור את הבאר, הלך שאול גמזו וישב על שפתה ויאמר אל לבו:

– הדסה נשארה שם… בכברת הארץ אשר מחוץ לעיר… ואני פה.. בבארי אשר חפרתי…

בחצר עברה שינה-הינדה:

– למה אתה יושב כאן, שאול?

– אני הוגה על החתונה שהיתה.

– היתה בשעה מוצלחת, ברוך השם! כי מה?

– לא כלום. מזל טוב!

המחותנת עברה.

הוא שב אתמול מן החתונה – הוא לן בחדרו של אהרן שם – ב“יזרעאל”. אהרן לא היה כל הלילה בחדרו: מילא חובת משמרתו. עם עלות השחר שב, העמיד את הרובה בפינה וישכב בצד אחיו בגאוה. הוא – שומר-המושבה!

שאול, ששנתו נדדה, חשב על אחיו: אחד השרידים-הפליטים… גם נער לא דרוש, שיכתוב את מסתרם…

ולאחר זה:

שומר-המושבה… איזה תפקיד חשוב! איזה דבר משולל כל דעת? הוא, אהרן, אינו רוצה להודות בלבו, כי עבודת השומר חביבה עליו יותיר יען שקלה היא יותר מעבודת המעדר שאינה לפי ידיו. עבודת המעדר לאדם, שאינה לפי ידיו – איזה דבר משולל כל דעת?

ובשעת החתונה נאם החתן יששכר בן-גרשון בקול רם:

– מסכים אני לכם בדבר-הפועלים… אבל חובבי-ציון, כ ל חובבי-ציון – הא לכם מֶטַליק אחד בעד כל חובבי-ציון! מדוע אינם עושים פה עסקים? מדוע אינם עוסקים פה בתעשיה? מדוע אין הם נותנים את לבם לעשות פה, למשל, שיכר, שעולה כאן ביוקר כל-כך גדול ע"י הובלה מן החוץ ושסוף-סוף אי-אפשר לתתו לתוך הפה? אמת, – מה שאמת אמת – שעורים הן ביוקר פה… אבל מדוע, למשל, לבלי לעשות פה חבלים, בשים אל לב את מצב-הפשתים דפה? והנה יש גם מיני סלים, שמשתמשים בהם לנשיאת חומר לבניה – מדוע זה לא? מים בשביל פבריקות אפשר להשיג פה בזול… יש ערבים… יש תימנים…

– ואת הדסה לא זכר… לא זכר את הדסה… – גיחך שאול גמזו.

…הנה היתה גם חתונתו הוא, גם חתונתו של שאול. יושבי הראש הישיש של “בית-העם” נשא נאומים על רעיון-ה“תחיה”…

ודוד לא נסע מזה, לא נסע… של מי הוא הרך הנולד? של מי?

– אין אשמים, אמר שקספיר, אין אשמים…

כך טען הוא.

– בכל אופן, לא אני השופט… – מוסיף שאול – לא אני השופט…

כך מוסיף הוא.

אבל שינה-הינדה צועקת:

– לא אשגיח בזה, שבתי היא… חצופה היא… אשת-איש… חטאים בעיר… ילדים קטנים מתים… הדסה מתה…

הדסה…

הדסה! לכי, בתי ואספר לך– נטל החול והחיים יעיק עלי, חיים חדשים – על איזה יסוד? אם ישן מפני חדש לא יצא? אם גם ישן אין? אם הכל כדאתמול?

הדסה! חיים חדשים – למה חיים חדשים? מה יביאו החיים החדשים?

הדסה! מורך בחור זקן – ואת ילדה קטנה. זקנה ובחרוּת; ראשית ואחרית. אחרית באחד-עשר ירחים – כל ימי היותו פה; להמשיך אור? ואתא מיא וכבא לנורא! “וזרקתי עליכם מים טהורים”? רק כתיב!

הדסה! לכי אתי ואתן לך עוד סיפור! הסיפור לא יפה, בתי, אבל קצר הוא ואמיתי. סיפור קטן מחיי אדם קטן, אשר ידעתיו בימי חייו. קטן היה האיש, אבל טוב ומועיל ובארץ-ישראל גר. אולם לא הועיל הטוב, לא היטיבה התועלת, ו“ארץ-ישראל” לא הצילה. מה הכא ומה התם? אין מנוח! שדי המר לו.

הדסה!.. מה, בתי, מה? מה, הקטנה? חולה המורה, חולה, אה? אין בית-ספר? לא היה המורה זהיר – ויפול לתוך הבאר… אה? מעתה ידע כבר איך להיזהר, ידע…

על שפת הבאר היו אבנים. כששמע ברוך ה“גולם” נושא-החלב את צעקתו משם (הוא לא יכול שם לבלי לצעוק, וה“גולם” עבר דוקא בחצר באותו הרגע) מצא אבן אחת מוסעת ממקומה. דרך המקום הפנוי הזה פילס לו המטביע-את-עצמו נתיבה. אצל האבן היתה גם מגבעת של קש. נראה, שבשעה שהתנפל האיש אל מעמקי המים הסיר מבלי משים את כובעו מעליו ויזרהו הלאה. ממש כמו שהיה משליך את כובעו על השולחן לפני עלותו הבמתה אצל “פועלי-ציון” לנאום נאום… שם, בווינה…

הוציאוהו. הכניסוהו הביתה. נתאסף קהל ירושלמי. בא גם הד“ר הרופא הממונה-הגבאי בבית-האולפנא, שהיה הנטבע משמש שם בכהונת מורה. אמר הד”ר:

– הדור הצעיר!.. איבוד עצמו לדעת… האנשים אשר באו לפלשתינה לפני עשרים שנה היו יותר אידיאליים…

הנוצה אשר שמו לאפו של המאבד עצמו לדעת לא זעה. באו החושך והסוף.

יא

בדותא! מן החושך-הסוף היה רק חושך; סוף לא היה.

אותו הדבר הבלתי נתפס והנפסק, ש“חיים” שמו – עדיין לא פסק מלהימשך… ברוך ה“גולם” עבר…

– ברוך! – קרא לו שאול.

ה“גולם” ניגש.

– מה, גם בערב אתה עוסק בנשיאת חלב?

ה“גולם” הרים את הכד לאות הן.

– ואני… כמו שאתה רואה… יושב על הבאר…

– אם נהר אין פה בירושלים… – הסכים ה“גולם”.

– למה נהר?.. לרחוץ?.. לטבול את הבשר?..

– לא נהר ולא בריכה! – העמיק ה“גולם”.

– ולא טוב? – שאל היושב.

– מאי איכפת!..

– היאך מאי איכפת?

ה“גולם” ביאר:

– מפני מה יהיה טוב?.. כבכל מקום… ביפו טוב?.. כרטיס קונים בעד מג’ידי ורבע… אבל מה שם? חלב אחר?

– הנך פילוסוף, ברוך… פילוסוף גדול… רוצה אני להיפגש בך לעתים יותר קרובות…

– לי יש אשה… – מיאן הצד השני – אין לי פנאי… אמרו לרמותני – עורבא פרח… אני – ברוך…

– טוב… – התרכך שאול גמזו – אבל מדוע אתה רזה כל-כך?

– רזה? מפני שאינני שמן!

הפסקה. הרזה אמר ללכת.

– חכה מעט, – התחנן גמזו – אולי תאמר לי… אולי תאמר לי, ברוך… דבר אחד…

– אחד – ולא שנים?..

– אחד…

– היינו?

– במה… במה להאמין?

– להאמין? – ב“אני מאמין”!

– איך??.. במה איפוא, אתה מאמין?

– בחלב!

ברוך צחק צחוק פשוט, בריא, מעומק-הלב, לשאול גמזו נדמה, כי הוא בעצמו צוחק את הצחוק הזה. עלה פחד בלבבה

– אבל איזה תוכן בחייך יש לך? -– דרש בחרי-אף.

– מה?

– תוכן!.. איזו תכלית!..

– תכלית… בוודאי יש דבר כזה להדיָן… אה, עכשיו אני מבין… אומרים, שאשתי אינה נותנת לי לאכול… יאמרו!.. מאי איכפת? אני יודע, כי היא נותנת לי לאכול!..

ה“גולם” גירד את בשרו במתיקות.

יב

בימות-הגשמים הלך שאול גמזו אל המושבה הרחוקה השומרונית אשר בה מת אביו. המושבה היתה שוממה מאין יושב, ועצב בידי שמים היה שפוך עליה ועל אילנותיה הצעירים הנטועים, אבל “החיים היו שם בזול”!..

המושבה היתה מהלך שלושה ימים מיפו, ובכל זאת כשברחה משם אמו, לאחר מות בעלה, ובאה ליפו עם שני ילדיה, אהודה ואהרן, נדמה לה, שעוד המקום קרוב… ועברה לירושלים.

בירכתי המושבה, מעבר לעצי האקליפטוס הרכים, בלטו מצבות יהודיות אחדות מעל בית מועד לכל חי. אחת מהן – עקומה וחדה – שהשוכן מתחתיה היה “המופלג בתורה ובחכמה ומחונן עפר ציון ר' נחמיה בר' שאול גמזו”, דממה כל העת באופן מיוחד, ודומיתה המיוחדה כאילו התגרתה ואמרה: בעל-שכל ובעל-מוסר היה הנטמן פה, הכל היה אצלו על פי השכל והמוסר, את בני ביתו הדריך בשכל ובמוסר, לאלוהים היה לבני ביתו, לאלוהים היה הנפטר הכל דיכא אצלם בכות השכל והמוסר דיכא – ונפטר… והוא נרקב פה – שבק חיים… וחיים לא שבק, לא שבק חיים – – –

שאול גמזו נתיישב שם בביתם הקטן והעזוב ומפקידה לפקידה, בלילות, בכדי להקל על השעמום, היה מעתיק ללא-צורך אל הנקי את החלק השני של הכריסטומאטיה החדשה אשר חיבר לפני שנה. ובכל יום ויום בשעת קימה בתוך האויר המשתה והמוזר היו עוברות במוחו כל הקימות של ימי חייו.. ברוסיה… בוינה… בירושלים… מה שונה כל קימה וקימה זו מזו.

לאחר שהיה מבשל לעצמו תה על מכונת-הספירט, מכינו ושותה אותו עד גמירא, היה נוטל את מקלו ויוצא לשוח. בשעת נטילת המקל היה רואה, שידיו רועדות, והוא בן ל"א!.. אבל – “מאי איכפת”…

הוא היה מחזיק את המקל וזוכר את גזירת המקלות במוהילב עיר-מולדתו. ימים כאלו היו. תסיסה נראתה בין צעירי ישראל. סוציאלדמוקרטיוּת. וסימן היה לסוציאלדמוקרט שהוא מטייל ברחוב הראשי ומקלו בידו.. עמד שוטר-העיר וגזר על המקלות… בעלי המקלות – מקלותיהם היו נגזלים מהם בידי שוטרי-הרחוב, והכאות וסטירות היו מנת חלקם…

איזו זכרונות! איך נתחדד כוח-זכרונו! זהו מפני שחי הוא רק בהעבר… אבל – “מאי איכפת”… דוקא עכשיו אפשר לחיות… דוקא אחרי ככלות הכלא רק באופן הזה אפשר לחיות?..

זכרונו נתחדד, חי הוא בהעבר – אבל אותה שכח! שכח לגמרי?

לפנים היה הוא רואה בוודאי בעובדה זו, בשכחתו המוחלטה, אות, כי היהודי אין בו רגש-אהבה חזק – וזה היה מכאיב לו. צר היה לו גם על רגש-האהבה הזה גופא – ויהא אפילו הבלחי חזק – שנשכח, נקבר במשאון, הלך לטמיון..

עכשיו הוא חושב:

– אדרבא… אלמלא היתה ידו של פלוני באמצע… אלמלי היה נושא אותה – מה? איש ואשה… במה היו חיים שניהם? תמיד, תמיד ביחד… תמיד, תמיד בהכרת האונאה… וכך בכל יום ובכל שעה… איזה אסון!..

איזה אסון!.. אפילו אלמלא היתה יד פלוני באמצע… כי מה היה יכול לצאת מזה? מה היה יכול לצאת מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה, מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה!..

בחילה!.. בחילה אפילו אלמלי היתה מלאך… אבל היא כלום היתה מלאך?.. היא לא היתה אפילו לא-מלאך… למה לכחד – היא לא היתה כלום… מה היה בה? חה-חה…

חה-חה?.. ככה הלא היה צוחק הוא… יפה צוחק ככה… הוא היה צוחק ואומר:

– רק בלי צביעות? חיי משפחה דרושים? הולדת בנים? אשה כשרה אחת בחוצה וקידושין? כל זה אולי דורשים אחרים, שזה יהיה דרוש… נוּ, תורה עלי החברה באצבע… לא תדאג לי, מאחר שאיני דואג לה… לא תשתתף בצערי… חה-חה!.. בלי צביעות: לי דרוש מילוי הנאתי ותו לא… ואת זה אני משיג בכל אופן שאני יכול… הָנֵד ראשך כחפצך: בצניעות ופרישות אין לי צורך…

– בדברים אחרים, – חשב גמזו – הקשר המתמיד, החיצוני, המקובל, דרוש למטרותיה החיצוניות של החברה. שהרי, באמת, כיצד אפשר להיות אחרת? למצער, עד הסדר הקומוניסטי לעתיד לבוא, חה… אבל להאדם הערום, המבטל-הכל, דרוש דבר בלתי-מתמיד – למה, איפוא, ישים ראשו בעניבה?

כה אמר יפה; כה אמר הוא, הערום-משנה. אשריהו, על תוצאות לא חשב, על פרי ה“הנאה” לא חשב, אפילו על הדרישות ה“טבעיות” לא חשב: הלאה כל חילוקים והבדלים; הלאה כל מושגים מופרכים…

לא כן הוא, הוא, הגר כאן במושבה זו. איזו נפשיות ארורה, מגוחכה. נפשיות?.. איזו נפשיות!.. הבדלות שחורות דולקות במוחו: מעלה ומטה, אהבה ותאותנות, קודש וחול… אבל כלום לא עולה על כל אשן אותה הלהבה האדומה, אותו היקוד המלחך בו כולו ימים רצופים, לילות שלמים?.. נפשית – אכן כמה נפשית היא אותה האיבה, שהוא מרגיש אליהן, לכולן, חה-חה… אכן נפשית מאד היה אותו רגש-התועבה שהרגיש לפעמים לאהודה, לאחותו… חה-הה…

הלהבה הלוהטת!.. כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא.. קשה!.. זה ודאי… בֶּדויות כושיות, מצורעות ובמכנסים, עוברות – תבואנה הן ותוכחנה… ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!..

והיא? – היא מאי עבידתה הכא?.. כלום היתה היא דוקא? כשם שנמשך אליה, כך היה יכול להימשך למאות אחרות… מתחילה, באותו זמן ולאחר-כך… גם זה ודאי…

היא… לפני צאתו מירושלים – נתקבל מכתב ממנה. מלונדון היה המכתב – לא מווינה – והרבה דברים היו בו על תכונת כותבתו, שכל הבא עמה במגע ובמשא סופו, וי, שהוא נידון ליסורים – ושמו של דוד יפה לא נזכר אפילו ברמז. היא כתבה: הוא, סאול, היה ונשאר ידידה היחיד בעולם… אם לא יבוא הוא, סאול, לונדונה – תשוב היא ירושלימה.

הוא חשב: אם תשוב היא ירושלימה, א? אפשר מאד שאסע לונדונה. אבל על המכתב לא ענה דבר וחצי דבר.

ועוד חשב: המרפסת היא גבוהה?.. מתחתיה חודי-אבנים… אבל להפסיק את החיים אין כל חשבון אפילו מצד ההגיון? היה הגיוני להפסיק חיים, שאין בהם תכלית עליונה, אלמלי היתה התכלית העליונה הזאת במציאות, אלמלי היתה מתגלית במקום אחר? באיזו חיים אחרים; אבל מכיון שהדבר ארעי הוא גם בלאו-הכי, תמיד ותדיר נעדר-שכל ונעדר-תכלית בעיקרו – היש הגיון בזה להפסיקו מפני שאינו חי חייו של איזה שמעון בר-כוכבא – שֶמה היו הם?.. – אלא חיי איזה אינוואַליד, כפי שקורין לזה, באפס רצון, באפס כל תקוה, במושבה רחוקה, שיושביה יצאוה?

– כן?.. – המשיך – אין חשבון… ובכל זאת… כמדומה, שאי-החשבון הזה מוטעה הוא באיזו סִפרה… מוטעה בכל זאת… וטעות מכווּנת… אבל – “מאי איכפת”… יהא שיש חשבון?.. יהא שיש חשבון… למה זה מכריח אותי?..

וכרגע הוסיף:

– כן… לא להפסיק… אבל לצאת מזה, אילו היה לאן, לא היה מזיק…

שאול גמזו יצא אל הבצה הגדולה והירוקה אשר במעלה-המושבה, ואמר לעצמו משום-מה בקול:

– כך… תמיד בדרך… נעים ונדים… כקנה במים…

תרנגול-אֵם טיילה על שפת הבצה בתוך אפרוחיה ובלוויית תרנגול – בעלה. אחד האפרוחים מצא גרגיר אחד אשר היה גדול מפיו ולא יכול לבלעהו. אז החלו הנשארים, אחד אחר אחד, לשלול את הטרף מפי אחיהם. אולם לא פה אחד יכול לעשות את הנחוץ. היתה חטיפה-דחיפה נהדרה. רק שנים מן המשפחה היו בלתי זריזים, לא שמו עין אל הטרף השמן והגדול – וירעו לבדם. בגאון-תרנגולים ניגש, לאחרונה, האב ויתקע בגרגיר את חרטומו. התרנגולת דיברה את עצמה…

– בעלמא… בעלמא… אפילו לא מקצת סמל… אפילו לא סמל משהו…

שאול גמזו כרע, נסמך בחפירה הקטנה, שהיתה מסביב, והביט בבני הטבע אשר בחברתו. אבל עיניו קמו וכאילו לא ראה כלום. שפוד נוקב מוח-העצמות ומעלה הבל רותח בצינורות-הגוף, שפוד דקיק ובלתי-נראה, עלה אליו מן האדמה הלחלחה, עלה ונתקרב. האדמה היתה לחלחה ורכה, והאיש, המשתטח עליה, נגע בה בראשו הכבד, ופסוק אחד משונה וקל נטרף בתוך פיו:

– אנעים זמירות לקרירות… ושירים אארוג – למים קרים.

[תר"ע]