הדרך היתה חול בצבע הדבש ועצי־שיטים מצלים משני עבריה והיא נמשכת והולכת אל פסגת הגבעה ונעלמת באופק, נתקעת בשמים. בחורף היתה זעומה ועבים קודרים קשורים בכיפּתה וערוצי־מים דקים שוטפים לצדיה ושלוליות אפורות־צהבהבות סופגות טיפין טיפין של דלף נושר מעצי השיטים המוריקים.
בקיץ היה החול עוטה זוהר ובשעות הצהרים היתה הדרך נוצצת ועולה למרחק וגלים־גלים של בני שמש היו נשפכים מן השחקים אל בין עצי השיטה ואצים במורד החול אל תוך המושבה; חולפים עוברים סמוך לשער חצרנו הגובלת עם הדרך ונעלמים בין גדרות אבני הכורכר, במורד הכפר. זו היתה הדרך כשהיא לעצמה, וכל השאר הרי הם דברים שלא היו ולא נבראו.
צהרים של אור במשעול החולות נשארו חרותים בזכרוננו וכל שעה משעות חיינו, כשהשקט נח על לבנו לשעה קלה, אנו נעשים קשובים לקולות עולים ממרחק; ואתם עולה, כאוֹב מארץ, זמזום מעפאי עצים, דממה קצובה, הנמדדת בדפיקות הלב, בצל מרַצד של עץ, בשקשוק־תמיד של טיפת מים מן הברז, שלעולם אינו נסגר היטב, ובמשב חמים של רוח, הבאה מראש הגבעה ונעלמת־נבלעת בתוך הכפר.
ועל כל אלה רחפו השנַים: ריח קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, ריח חמוץ ועבש שעירפל את ההרהורים ונסך עמעום בחושים; וקול לבה של הבאר, פועם מכל האופקים, עולה מתוכם של פרדסים, נישא מעמקי החצרות ועובר הולך בחלל.
כשיצא דון־קישוט למסעותיו היה דמיוננו מנחה אותו על פני אותה דרך בין עצי השיטה, בכרמים הסמוכים; היינו רואים אותו יושב בחצרנו, שהיתה הופכת פונדק ספרדי או חצר נסיכים. לא מעט בוסס רוסיננטי בחול הצהבהב, במעלה הגבעה. ובמקומנו לא היו טחנות־רוח אך הדבר לא הביאנו במבוכה כלל וכלל. היינו מדמים לראותן מעבר לפסגת הגבעה, מקום שמעולם לא יכולנו להגיע אליו משום סיבות שאינן ידועות לנו היום. מעבר לגבעה היינו נוטעים את טחנות הרוח ולא היה לרוסיננטי אלא לבוסס עוד מעט קט בחול כדי להבהיל את ריבונו למקום הפעולה. והוא הדין בנחלי מים ובאגמים, באיים שביָם ובמבצרים שבצוקי הסלע. הדרך המובילה אליהם מוכרחה שתעבור בין עצי השיטים והחול אל מעלה הגבעה ומעבר לה.
ביחוד זכורה הגורן ושׂדה הקוצים הרחב שמאחורי ביתנו, היא נחלת־בועז, ושם היתה רות המואביה מלקטת שיבלים ולנה בלילה למרגלות אדוניה. הרי זה ממש אותו מקום שבו היה הפועל עלי לן בקיץ, כדי שלא יצטרך ללכת לכפרו, לזרנוגה, ולחזור מרחק רב, בבוקר, לעבודתו.
על כל המראות האלה היתה חופפת שמש עצומה, יוקדת וטהורה, שלא השאירה כתמי־צל אלא מתחת לעצים. שמש זו, או רק בבוּאה צוננת ממנה, הכרנו אחר־כך בציוריו של ון־גוך; אבל זו היתה רק רמיזה קלושה, רמיזת אנחה של צער לזוהר שחלף ושאין כל תקוה לחזור בו שנית.
הכיסופים לעולמה־של־דרך־החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי־פעם ילדים נתאווּ לחזור ולראות את נאות ילדותם והיו חוזרים ממרחקים ובאים אל כפר־המולדת.
אכן, היתה הפגישה מוזרה מאד.
דרך החול לא היתה קיימת כלל. בהמשכו של רחוב עזרא, במושבה ששמה רחובות, שוב אין מקום לדרכים של חול. מחסנים של מכולת יש שם וכבישים אפורים שורצי־מכוניות. ובמעלה דרך החול יש חוילה של עשירים, חוילה לבנה שתריסיה אדומים וגן נטוע שם, שענפי עציו קטופים מעשה תספורת. את הגבעה קטמו. בטרקטורים יישרו את הקרקע ופילסו דרך לרחוב בתוך הגבעה. מקצה האופק, והוא גלוי עתה לעין, נשקף מגדל הזרעים של קיבוץ נען.
מגדל הזרעים! הרי אלו הררים של זרעוני תירס (כך וכך טונות) וזרעוני חיטה (כך וכך טונות) ואבק של מוץ, וריח שקים ריקים ומאזניים גדולים מתוצרת בירמינגהם, ולוּח שחור שמספרים רשומים בו.
מחסן־הזרעים! שֵׁם מדוקדק, תכליתי, ברור, שאין אחריו הרהורים ואין לו שום משמעות כפולה. דון קישוט המסכן… אילו עברת את הגבעה, כפי שיעצנו לך בילדותנו, לא היית מוצא טחנות־רוח, אלא – שומו שמים! – את מגדל הזרעים של נען. ואילו עמדה בך הרוח להניף את כידונך על מגדל הזרעים ולשפוך חמתך על המכונות החדישות, היית מביא על ראשך אסון גדול מן הראשון; כי כל הבחורות העובדות במכבסה המהוללת של נען היו מעלות דליים של מי־סבון והיו דנות אותך ברותחים.
רות המואביה! אילו מצאוך יושבי החוילה הלבנה קוטפת דליות מטופחות בגינתם, היו ממהרים לצלצל לתחנת המשטרה ומגישים תלונה על ערביה העושה שמות בגינת טיפוחיהם.
אלה שבאו להתרפק על נוף ילדותם חזרו במכונית לתל אביב, ולא יספו לבוא.
מאז עברו שנים. וכבר נרפאו פצעי הפגישה האחרונה. כבר, כקודם, מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך, אלומות אלומות וגלים־גלים, על הכפר הקטן השוכן במורד הדרך, וזמזום הזבובים בעפאי העצים עם טפטוף הברז שלעולם אינו נסגר היטב – חוזרים להרדימנו בשעות של שקט כל־שהוא.
מי שהיו ילדים בחצרותיך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע. אז יעלה באזניהם קול לבה של הבאר, פועם והולך ממרחקי־הימים, ובאפם יעלה ריח קליפות שקדים, אשר היו פעם מאכל לבהמות, ועתה מביא ריחן באפנו קטורת, לאפוף את חלומותינו, בהם אנו חוזרים להיות יצורי־שדה, רועים בנאות השחר.
אבל אם ישאלני מי: היכן אותה דרך? אומר: לא היו דברים מעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.