לרעוּתי, למרים
לאבא היו משקפי פנסנאַ, כובע קש שטוח ונוקשה ששוליו צרים, מקל בעל גולת כסף, כרס גדולה וכתפיים רחבות.
היה לו בית חרושת לסבון ביפו, לפני הרבה שנים, ושמה היה הולך בכל בוקר, עובד עם שני פועליו, סועד בין כתלי הבנין הערבי הישן וחוזר לעת ערב הביתה.
אחד הפועלים היה בעל זקן צהוב ועיניים תכולות ושמו שלמה זלמן. הפועל השני היה אדום פנים וצעיר ושמו צלאל והוא היה חבר במפלגת פועלי ציון שמאל.
בערבי חגים היה אבא נותן הענקה מיוחדת לפועליו, אך בבואו הביתה היה אומר ששלמה זלמן ראוי לכך ואילו צלאל ימסור את הכסף למפלגה כדי להדפיס כרוזים נגד בעלי התעשיה.
אבא היה אומר שבעלי התעשיה בונים את הארץ ופועלים כמו צלאל רק מקלקלים. אבל שלמה זלמן הוא יהודי אדוק במצוות ושמח בחלקו.
בכל ערב היה אבא יושב על פנקסיו. אחר כך היה הולך לשוק שבמרכז המסחרי וקונה פירות ודגים מיובשים שהיו מובאים בארגזים מן הים הכספי.
עמוס חבילותיו היה אבא הולך בשעה שמונה וחצי לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה.
היה לאבא בן קטן שהיה חובש כובע צופים ועליו סמל אינדיאני עשוי נחושת. היה אבא נוטל את בנו בלכתו העירה. נכנסים היו יחדיו לחנויות הפירות ולחנויות הדגים המיובשים. שאלו בעלי החנויות מה ענין הסמל האינדיאני המשונה. הסמיק הבן, ולא ענה. אבל בלבו היה שמח על שהבריות תמהים לסמל והיה עונה לעצמו תשובות מתשובות שונות. פעם ראה עצמו בן שבט אוכלי אדם ופעם – אמריקני שהמית את ראש השבט ונטל את הסמל.
אחר כך היה אבא הולך לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה ובנו הקטן עמו.
פּרק אבא חבילותיו והניחן על הספסל באולם הישיבות הגדול, הרכיב את הפּנסנאֵ, הסיר את כובע הקש שלו וישב בראש השולחן, כי היה הזקן שבחבורה ובעתון כתבו עליו שהוא חלוץ תעשיית הסבון בארץ.
אל השולחן הסבו שאר בעלי התעשיה, מהם זקנים שבאו מרוסיה ומפולין ומהם צעירים שבאו אף הם מרוסיה ומפולין אבל דיברו עברית והיו מתלבשים כפועלים, ללא פנסנאַ וללא כובעי קש ולבשרם רק חולצת פסים ששרווליה מופשלים.
בנו הקטן של אבא ישב על הספסל, ליד הקיר, סמוך לחבילת הפירות והדגים המיובשים ולא הסיר את כובע הצופים שלו.
בישיבה דיברו רוסית ויהודית. דיברו על הסודה הקאוסטית שנתיקרה בזמן האחרון ודיברו על סבון מארסיל שמציף את השוק והוא זול יותר.
אבא אמר שסבון מארסיל מציף את השוק מפני שהוא טוב יותר ויעץ לחבריו שיתחרו בו בטיב ולא במחיר. הזקנים ניענעו לו בראשיהם אבל הצעירים גיחכו בינם לבין עצמם ואמרו זה לזה משהו בעברית.
בנו של אבא שמע והבין מה שאמרו הצעירים אבל אבא והזקנים לא הבינו.
אבא אמר שהשומן אשר קנה בשבוע שעבר, בחמישים פחים, היה גרוע ורובו פסולת של מעיים ושיירים של בשר רקוב, לא כחֵלב שהיו עושים ברוסיה. על כך ענה אחד הצעירים, שהיה עושה חֵלב ומוכרו לבעלי התעשיה, כי שקר הדבר.
אבא רגז מאד ואמר שהוא מזמין את כל הנוכחים לבוא ולבדוק את הפחים במחסן שלו. על כך ענו הצעירים שאין להם זמן לעסוק בהבלים ובבדיקות וכי אבא טופל עליהם כדי שיוכל ללכת ולקנות חֵלב בזול אצל הערבים, ושאם יעשה כך יפנו לאיגוד תוצרת הארץ ויכריזו חרם על הסבון שלו. על כך ענה אבא ואמר שמעולם לא קנה תוצרת זולה וכי הוא בונה את הארץ.
חזרו הצעירים ואמרו משהו בעברית, בינם לבין עצמם, ובנו הקטן של אבא הבין ודמעות עמדו בעיניו, אבל אבא והזקנים לא הבינו והמשיכו בישיבה ורשמו פרוטוקול.
בשעה עשר בלילה חזרו אבא ובנו הביתה. אבא היה עייף ונרגז. הוא החזיק את כובעו ומקלו ביד אחת וביד השניה החזיק בחבילת הפירות. את חבילת הדגים המיובשים מסר לבנו הקטן. ביקש הילד לשאת גם את החבילה השניה אבל אבא סירב והמשיך בדרכו, נושם ונושף, שותק ומטלטל את כרסו הגדולה ופניו עצבים.
אחר כך באו ימים אשר בהם עבדו בבית החרושת של אבא רק ארבעה ימים בשבוע. אחר כך עבדו רק שלושה ימים. שלמה זלמן היה בא בכל ערב ושואל אם יעבדו למחרת. כשהיה שומע שלא יעבדו היה אומר שגם זו לטובה ושעוד יבואו ימים טובים מאלה.
אבל צלאל היה כועס ואומר לאבא כי סופו של מעמד הקפיטאליסטים קרוב.
יום אחד חזר אבא מן הישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה סר וזעף יותר מן הרגיל. הוא לא דיבר אך בנו הקטן ניחש כי סוף סוף הבין אבא מה שאמרו הצעירים בעברית.
למחרת לא הלך אבא לבית החרושת ואמר כי יש בדעתו לנסוע מתל־אביב ולגור במושבה קטנה. הוא אמר כי יש בדעתו שלא ליַצר עוד סבון מפני שבעלי התעשיה אינם אוהבים את הסבון ודעתם נתונה רק לבִצעם. אבא סיפר כי החֵלב הגרוע שקנה היה עשוי בידי ערבים, אלא שכמה מבעלי התעשיה הצעירים קנוהו מידי הערבים ומכרוהו לאבא במחיר מופרז. ועוד סיפר שגם מבין הזקנים נמצאו אנשים שעשו יד אחת עם הצעירים ליצר סבון ירוד בטיבו ולהדפיס עליו כתובת ״מארסיל״ ולמכרו בשוק.
״ומה שאמרו בעברית אתה הבנת, אבא?״ שאל בנו הקטן.
״לא״, אמר אבא, ״לא שמעתי״.
״הם אמרו שאבא כבר זקן ועוד מעט תמות ולא תהיה יושב ראש אז יהיה להם יותר טוב״, אמר הילד ופרץ בבכי.
נטל אבא את בנו והושיבו על ברכיו, החליקו על פניו, נשקהו ודקרו בזיפי שער לחייו שלא גולחו אותו בוקר, ואמר לו:
״אבא שלך איננו זקן כל כך. וסופו של כל אדם למות. אבל אתה, קטני שלי, אתה תקים בית חרושת גדול לסבון, סבון טוב, לא מזוייף, ואתה תהיה צעיר וחזק, תדבר עברית ולא יוכלו להלעיג עליך מאחורי גבך. תהיה ראש וראשון לבעלי התעשיה ולא תבוש, לא תבוש באבא שלך״.
מחה הקטן דמעותיו ושתק.
ימים נקפו וחדשים. אבא חזר ופתח את בית מבשל הסבון שלו ושלמה זלמן וצלאל היה באים פעמיים או שלוש בשבוע ומסייעים בידו.
רק לאחר כמה חדשים קיים אבא את דברו ועבר לדור במושבה רחובות. גם שם חזר למבשל הסבון, אלא שהיה עובד לבדו, יומיים שלושה, ומחזר עם סחורתו על החנויות בתל־אביב ובמושבות הסמוכות.
הרבה שנים חלפו מאז.
אבא מת. טמנו אותו בבית הקברות הישן בתל־אביב והתאחדות בעלי התעשיה הדפיסה מודעת אבל בעתון.
ובנו אשר גדל והיה לאיש לא נעשה בעל בית חרושת לסבון. אך לעתים, בשבתו אל המלאכה האחרת אשר לו, הוא מהרהר כי אף על פי כן הריהו מקיים את צוואתו של אביו. לא הסבון לבדו נקי וטהור.
כך מהרהר בנו של אבא וחוזר אל המלאכה שלפניו.
כשהיה חולם חלומות בהקיץ היה טוב. משהתחיל חולם בלילות ידע כי רע. ובחלומו ספינה נהדרת באופק, דגליה נישאים בשלל־צבע, ארובותיה שלוש והיא כבדה כל כך עד שהים נאנק תחתיה ועובר על גדותיו ומשתפך בגלים אל החוף והמים נעים וגואים. הוא עמד על החוף וראה אותה קרבה והולכת. אנשים חוגגים ניצבו על חמשת סיפוניה ושרו. כשקרבה מעט ראה שאין היא מפוארת כל כך. רק שתי ארובות לה והאנשים שעל סיפונה מחזיקים במזוודותיהם. כשקרבה יותר היתה ספינת נוסעים רגילה, ללא דגלי־מכלול והמלחים היו טורחים בשטיפת הרצפות. עתה הבחין שאינה אלא ספינת־משא עמוסת ארגזים וציבורי־חבלים. כששמע את קול האנשים שעליה הבין כי לפניו רק סירת־נמל כבדה ומגושמת החותרת אל החוף בששה משוטי־עץ גסים. עוד מעט והגלים טילטלו אל החוף אסדה יפואית שהצבע מקולף מעליה והעץ מרקיב בדפנותיה. הנה היא קרבה אל סלעי־החוף, ריקה מאדם. הגלים מטלטלים לעברו דוגית קטנה. הגלים מטילים לרגליו שריד־קורה אכול־מלח ומים, שריד מדוגית הדייג אשר העלה פעם ברשתו את דג הזהב ולאחר שהרבָּה לבקש ממנו מתנות ולא שבע – חזר והיה עני מרוד. הים פלט משהו. הוא הרים את הפקק המשחיר ברקבונו וחזר והשליכו מיד; כל כך קל היה, כאבן־החפף בתוך כוס מים.
*
ובחלומו מטוס־ענק חג בשמי־השמים. גווֹ כסף וכנפיו זהב וקולו כקול הרעם הרחוק. שבע פעמים חג מעל העננים והחל יורד. מטוס־ארבעה־מנועים. גווֹ חרוץ אשנבים רבים וחלקת־בטנו לבנה ומבהיקה. מטוס נוסעים קרב ובא. מוטות כנפיו צבועות ועליהן אותיות שחורות. מנועיו – שנים. קולו קרוב ורך. הטייס חבוש כובע עור היורד לו על אזניו. והוא מטוס שקולו צורמני ולו ארבע כנפים ומדחף אחד בחרטומו, מן המטוסים שראה באלבום לתולדות התעופה: כבלי־פלדה דקים מקשרים את אגפיו והוא חורק מעט בטוסו. צבעיו דהויים וניכר שכבר היה צבוע קודם לכן בצבע אחר. מעין דאון שאין קולו נשמע, מאלה שמשתמשים בהם ללימוד. הרוח טופחת בו והוא צונח בלי קול ובלי התנגדות. מה הזנב שבקצהו? האין זו טייארה עשויה קני־סוף ונייר? משק קרוב עולה באוזן. רשרוש־עפיפון שנקרע החוט המקשר אותו אל יד הילד. הנה נסתבך באַנטנה שעל הגג. עוד מעט יפול על הכביש. רוח היום מטלטלת אותו מעל עמוד החשמל. הנה יצנח דבר־מה לרגליו. הוא מרים קיפקא קטנה, עשויה דף מקופל מתוך מחברת החיבורים שלו בבית־הספר. על הדף כתובות שורות בכתב ידו הקלוקל. ושרטוטי עפרונו האדום של המורה מתוים קוים לאורך, וציוּן ״לא מספיק״ הרשום בשולי הנייר מעלה זכרון רע ואכזרי.
בהקיץ היה בוקר. נייר לבן מונח לפניו והוא כולו שלו. אז יטול עט בידו ויצייר פקק מרקיב ועל הפקק יתוה קורה אכולת מלח ועל הקורה יצייר דוגית ואת הדוגית הפך אסדה ואת האסדה עשה ספינת משא ואניית נוסעים אשר סיפוניה שלושה, ודגלי מכלול ושלל צבע ואופק סביב, ושיר מהלך בין ארובותיה וגלי ים משכשכים עליזות בדפנות הענק. הנייר, שכולו שלו, לובש חג ובכתב ידו הקלוקל נכתבות שורות שאין בהן מחיקה, וקיפולי הקיפקא מתיישרים ואודם פורץ בשוליים. טייארה מצויצת אדום וירוק מגביהה עוף אל העננים, נישאת ברום, הופכת שחף שמים לבן, מאביר־מעלה, נצבע זהב, נותן קולו בשיר.
הוא יצא מחדרו אל החוץ. בנמל עמדה ספינה. בשמים חג מטוס לעבר לוד. בשולי הדרך ניצבו שיחי צבר. עליהם רקועים נחושת. אולי זהב. בשביל היה החול רוגע וקריר. התכופף ונטל מלוא כפיו. זהב ניגר בין אצבעותיו, קריר וכבד. תכלת השמים רעפה ספירים. שיר התנגן מסביב. חזרו הספינות הגדולות לשוט בים וציפרי הענק שיקשקו כנפיהן, ובלילות תבוא נערה קטנה ממרחקי הימים ומחתה את הזיעה מעל מצחו ונשקה לו על פיו.
היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק־הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.
מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי־החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?
הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.
במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי־הנחל הקטנים ואדמת־החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.
בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.
כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה.
מכאן והלאה חוצות שדרות בהירות ודלילות את הרחוב ומימין מתנוסס ועומד הבנין הקודר של הגימנסיה ובקצה השדרה מזדקר מגדל המים הכפול.
חום הצהרים גובר והולך. הילד תר אחר צל של ממש, הוא רוצה לפוש מעט. העוברים והשבים כולם גדולים ואין ילדים נראים ברחוב. הוא רואה עצמו תמהוני, וכל שאר הילדים נראים לו שרויים בבתיהם בחסות הברית האיתנה שבין הורים לילדיהם, מקשיבים לקול אבא ואמא ושיעוריהם מתוקנים ואין הם צפויים להצלפותיו של המורה ולא לטרוניותיה של אמא.
אילו יצא ילד אחד ויחיד מתוך בית מן הבתים! ילד אחד ויחיד, שיהא, כמוהו, רדוף־עוועים, נע ונד בשמש הצהרים!
אבל הרחוב מתרוקן גם מן המבוגרים. אור הצהרים יוקד עתה ומסנוור על כל סביבותיו. נפשו מתעגמת עליו והוא שואל את עצמו אם לא שטות עשה בצאתו מן הבית. האם לא טוב יותר לרבוץ על הספה הסומרת ולהביט אל קרביו של הארון הירוק.
אך מיד עולה זכר ביתם של התאומים בלבו, ושולי החולות והבית האדום, כולם ניצבים לפניו והם אפופים מרחקים וכמיהה. מלים חרישיות, רחוקות, עולות מתוך לבו והוא מדמה לראות בנוף החולות גם את אמו, את אמו לא כמו שהיא עכשיו, אלא כמו שהיתה לפני שהחלה מקפידה בענין השיעורים ובית־הספר, ולפני שהיתה גוערת בו ומצליפה לפעמים, ופניה רציניות וטרודות. הוא זנח את הצל הקריר והוסיף ללכת אל העבר הרחוק. פסי הרכבת הנה הנם ועתה הוא פונה שמאלה, והשקמים, על נופן הגדול, לפניו. מכאן ועד לבית האדום פסיעות של מה־בכך. יש לבוסס מעט והחול הלוהט יסתנן לתוך הסנדלים וידגדג את אצבעות הרגלים; ומתחת לכל שקמה יכול אתה להפיג את החום במקצת ולחפון לך כמה פירות מתוקים. כאן רועות עזים שתים וייתכן שהן של הורי התאומים. ראה כיצד הן סומכות רגליהן הקדמיות בגזע השקמה. העזים אינן מבחינות בו. לוּ יש שׂכל בקדקדן, כי עתה קפצו ובאו אל בית התאומים וגילו את אזנם, כי הוא בא לבקרם ומשתוקק לחברתם. אך העזים ממשיכות ללחוך בירוק המועט שבחולות.
בית התאומים הנהו לפניך. והבית האדום אף הוא כאן, צר וגבוה וחלונותיו כולם דומים זה לזה וערוכים בסדר למופת. מדוע אין אדם נראה למלוא רוחב החולות? והתאומים – היכן הם? חצרם ריקה ודיר העזים שלהם פרוץ. על מרפסת ביתם יושבים אנשים, אך מרחוק אין לראות מי הם. לבו לא יתננו לבוא לחצרם. מסתבר שיסיימו ארוחתם בקרוב ויצאו לראות בשלום עזיהם; והוא יקדם את פניהם כאן, ליד השקמים.
ומה יאמר להם בבואם? הן לא נאה להודות שבא משום שיצאה נפשו לראותם; משום שחפץ הוא בהם, בשיח ושיג עמהם. הן לא יספר שהלך כל אותה כברת־דרך ארוכה רק כדי שיוכל להיות במחיצתם.
יאמר, למשל, כי זקוק הוא מאד לכדורי רובים ובא למצוא לו מהם בתוך החולות. הן ידוע לכל שכאן חנו צבאות התורכים ויש כאן כדורים בשפע. דבר זה יגיד להם ואיש לא יחשוד בו ולא יעלה על דעת שום אדם, כי הילד מילט את עצמו מן החדר הגדול ומן הארון הירוק ומאמא ומהכנת שיעורים ומארוחת צהרים, כדי שיוכל לראות את התאומים, את הידידים־עלי־אדמות שביתם שתול בארץ הפלאות אשר לחולות הזהב, בתחום הגבעות והנחלים ואדמת־החומר החרוּשה והבית המסתורי, האדום.
כך יגיד להם: זקוק אני לכדורי רובה. והם יאחזו בידו, כל אחד מהם יאחז באחת מידיו, ויראו לו את מקום הסתר המבורך, שבו הם חופנים כדורי־רובה בשפע. הם יצרפוהו אליהם ויעשוהו איש־סודם. וכל היום כולו, עד נטות הערב, וגם לאחר מכן, יהיו חופרים בחול וצוברים כדורי־רובה לרוב. אך לא איכפת גם אם לא ימצאו אפילו כדור אחד! ובלבד שיהיו התאומים סמוכים אליו ויהיו מפטירים דיבורים לעברו, והוא יהיה מדבר אליהם, עונה ושואל, מגלה סודותיו וקולט צפונותיהם. הוא סומך גופו אל השקמה ונח בצלה, מכין עצמו לשעה ארוכה של ציפיה, כי אין כל סימן של חיים בוקע מן החצר שלהם.
נראה שנתנמנם. כי הנה הוא מתעורר לקולו של אדם המשורר לעצמו וצועד ובא מאחוריו. ערבי הוא זה. מקלו על כתפו ושולי השמלה מרשרשים ומופשלים על ידיו. הערבי קרב אל אחת העזים וגירד בגבה בחיבה.
״שלך?״ שואל הערבי.
״לא״, עונה הילד וצוחק.
רגש של תודה פעם בלבו לערבי, המדבר אליו ונוהג בו מנהג גדולים ומיחס לו בעלוּת על מקנה.
״של מי?״ שואל הערבי.
אך בטרם יענה, נשמע קול רוגז מעבר לבית התאומים ואדם מגודל זקן יצא מצל המרפסת ובא ועמד אצל הגדר. הערבי הניח לעז והמשיך דרכוֹ בצעדים נחפזים. בעל הזקן עוד הוסיף להסתכל בילד, כמי שאיננו יודע אם יניח לו וילך או יגרשנו. לבסוף עקר רגליו וחזר לבית.
הרהור נחפז ניצנץ בלב הילד: הוא יהיה נטפל לאחת העזים ובעוררו על ידי כך את רוגז האיש, יראוהו התאומים ויבואו לקראתו. אך לבו לא נתנו לעשות זאת מיד, ולפני קוּמוֹ על רגליו התנמנם שנית, כנראה, כי בפקחו את עיניו היה צל השקמה ארוך מאד וגלי החול הטילו צללים אף הם, זה על גבי זה, רכים ושוקטים.
כשקם לאחוז בצוארי העז, חש כי רעב הוא ובדידותו החלה מציקה לו שבעתיים. העז השתמטה מידו ובהיות לבו נרגז ורוחו מעכירה והולכת, הרים אבן ויטילנה בראש הבהמה. זו קפצה על רגליה וברחה מאצל העץ.
מיד עלה קול־חרפות גס מן המרפסת, אך איש לא קם להתבונן בו מקרוב. רק נזוף נזפו בו ובמלים רעות ודוקרניות, אשר לשמען היה לב אמא מתכווץ מאד, קיללוהו והאיצו בו לקום ולהסתלק.
הוא לא מש ממקומו ומצפה היה שעקשנותו תאלץ את התאומים לצאת ולראות במתהווה. אך שום תנועה לא קמה בבית.
עכשיו ידע כי יצא דינו לבדידות גמורה. שוב לא האמין, כי יקרה הנס והוא יבלה בחברת רעיו. וגם אילו באו – אמר בנפשו – הלא עתה לא נותר זמן רב, כי יש לחזור הביתה לעת לילה. היום נטה לערוב. הצללים נתארכו וצל הבית האדום נגע בגדר חצרם של התאומים. שמש אדמדמת החלה מציצה מבעד לעפאי העץ והוא כבר אמר לקום ולחזור. תקוה קלושה עוד נתעוררה בלבו: אולי יבואו התאומים להחזיר את עזיהם לדיר.
הוא נתנמנם בשלישית ונעור עתה מקול אדם הפונה אליו. על גבו עמדה אשה – אם התאומים היתה ודמתה להם כל כך – ובידה פרוסת לחם ועגבניה ונתח גבינה לבנה ונוקשה. היא אמרה:
״מהיכן אתה בא, ילד?״
״לא איכפת לך״, פרץ קשות, אך מיד הצטער וריכך עצמו והוסיף: ״אני מחכה פה למישהו… תיכף אלך כבר…״
היא שמה בידו את פרוסת הלחם והעגבניה והגבינה, והוא נטלן ואף כי הציק לו הרעב מאד, לא החל לועס אלא לאחר שנתרחקה והלכה לעבר הבית.
הלחם היה יבש אך העגבניה היתה עסיסית והגבינה מלוחה וטובה וריח כבשים עולה ממנה. הוא לעס במתינות ובליל הרהורים חילחל בו, אשר את פשרם לא ידע.
הוא אמר לעצמו כי צר לו שלא באו התאומים; וכן אמר שהמאכלים הללו, אשר אמם שמה בידו, טובים ומשמחים יותר מכל שפע המאכלים אשר אמו אונסת אותו לבלוע על כרחו, בבית.
אילו היו מזמינים אותי לגור אתם – חשב נוגות – כי אז הייתי עובר מיד לביתם.
בדמיונו ראה כיצד יקומו יחדיו בבוקר לבית־הספר וכיצד יהיו חוזרים יחדיו, מבוססים בחול, אל החצר ואל דיר העזים ואל המרפסת האפלה. לא עוד יתעורר בבוקר לקול גערות אמא, המאיצה בו לקום לתוך דירה גדולה, ללא ילדים וללא רֵע, להסב אל ארוחה שופעת דברים רכים ושמנוניים וריריים. לא עוד ישרך דרכו מבית־הספר, בלי חמדה בלב, אל החדר הגדול אשר בתוך ארונו הירוק מלבינה חרסינה משועממת.
הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו היו יבשות, ללא דמע, אך בלבו ידע שהוא בוכה.
פעם, ביום חורף, ראה את ענני השמים נוסעים, גוש אחד, אל עבר האדמה ומטיחים את חזה עברתם בהרים הרחוקים. והאדמה רעדה מעֶדנה והירוק שבגבעות התלהט עד שחור ובעוד אלפי אלפים פּיות צמאים נפתחים שם לקלוט את המטר הרודה במרחק, נפתחו שערי הענן בחצי השמים שמנגד ופיסת כחול בוערת מיִפעה נשקפה אל עבר המערכה הנטושה ברחוק, והילד חייך אל לבו ואמר: אבא ואמא.
דמעות גיל עלו בעיניו והוא רץ אל עבר הבית, נבעת מחדוה.
אך עתה היו הימים ימי קיץ.
השדה היה חם. צבים מתונים, צפודי עור ועיניהם קטנות ומבריקות, כעיני זקנים, היו עוברים בו, הלוך ושוב, ושריונם משמיע קולו על האדמה כקול מחרשה הפוכה הנגררת אחרי הסוס. לטאות זריזות, דקות ומסולסלות, התרוצצו בין קני השיבלים והאדמה בלעתן בזו אחר זו. ומעבר לשדה הזדקפה שורת ברושים ומשם והלאה נמשכו עצי שיטה, התמשך והרחק אל עבר החולות האדמדמים והגבעות המוריקות וההרים הסגולים. ובין ההרים, פה ושם, נפער עמק זעיר והשמים נראו שם כשהם נושקים לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים, על כבוּדת ענניהם ותמרות אוירם המרצד.
בבקרים, עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק, עוד נראו רסיסי־טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים על הזגוגית. ברגלים יחפות דישדש בדשאים שבחצר וליחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם השמש.
בדרך לבית־הספר שברחוב הראשי היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה, נופח בפרחי הפוּך וממלא ריאותיו מריחם הצהוב. זיקית מהורהרת, שהיתה תלויה בבדים ושוכחת להחליף צבעיה מרוב מחשבות שבלבה, החפיזה תנועותיה ופערה פה ורוד ורוחש כששלח הילד ידו לאחוז בה. גלגל החמה, משהציץ בדרך החול, עלה ולהט באויר הבוקר.
מיצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך כנגדה ועומד. לרגע נשתכחה ממנו מגמת פניו ואמר לחזור בו ולילך לאותו מקום שממנו החמה יוצאת ובו איווּ שמים וארץ משכן להם, להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזו, בוקר וערב, לטף ועבור ללא קול. אך מיד זכר את בית־הספר ואת ארבעים הילדים והילדות אשר נאספו בוקר בוקר בחדר הכיתה הגדול והביטו בו, בתמהוני, הקטן מכולם, בלגלוג גלוי. ומתוך צער וכאב הפנה ערפו לשמש ולאורה השוטף אותו וישם פעמיו אל הרחוב הראשי.
אך בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו, עוד נכונו לו נפלאות בדרכו.
שיח הוורדים שליד הספסל, בחצר הסמוכה, פקח הלילה שלוש עיניים אדומות ויבט בהן אל הרחוב, מאוּשר ומבוייש. והילד נשתהה על ידו, נבוך אף הוא מן ההוד האדום, משפיל עיניו ומהמה קולו אל השיח, מתרפק עליו מרחוק ונושקו בלבו.
ועגלה עברה, עמוסת סלסלות ענבים, אשכולות נשפכים על גדותיה ודליות גפן רועדות על דפנותיה, כולה מזדעזעת וחורקת בדרך האבנים, על חישוּקי הברזל שלאופניה.
הילד הסב ראשו ולחייו להטו, אך בעבור העגלה הלאה הביט אחריה ארוכות, עד היעלמה בסיבוב הכביש, היא ושאונה הבהיר ושמחת הבציר שהביאה עמה ואשכלות הענבים ששארו בעקבותיה, נחים בשחורם וירוקם לצדי הדרך.
מעתה לא נותר לו אלא לעבור על פני שנים שלושה בתים אדומי גג ומתוך חצרותיהם יציצו עליו, ממרום הצמרות, עצי צפצפה מרשרשים בלבנם ועצי אקאליפטוס עצלים ועייפים אשר יש וידגדגוהו בקצות עליהם החדים והריחניים. העיף מבט נפחד אל גובה קומת האילנות וחמק בינותם אל שער בית־הספר ואל עבר מסדרון הבנין הארוך. רק אז הבחין, כבכל יום, כי איחר לבוא ורחש השיעורים כבר עולה מן החדרים.
הוא האט צעדיו וראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו יום יום על היותו מאחר ועל היותו הקטן שבילדי הכיתה.
״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, נוהג המורה לומר לו יום יום בנימת דיבור שבה פונים אל הגדולים, ולהדגיש על ידי כך את רוך שנותיו.
״לא צריכים היינו לקבל אותך, אלא שחסנו על אמא שלך ושעינו לתחנוניה. מקומך בכיתה הראשונה. אך ורק בראשונה. בהחלט בראשונה״.
וכשקרב הילד באותו יום אל דלת כיתתו היו ברכיו רועדות וידו מפרכסת מאחוז בכף המנעול. דומיה גמורה היתה שרויה שם, ובהטותו אוזן דימה לחשוב כי אין איש. הוא אימץ את לבו ופתח בזהירות את הדלת. ואמנם היה החדר ריק.
שני אנקורים שהיו מדדים בין הספסלים הריקים נבהלו מפניו וטסו לעבר החלון ונקישת מקוריהם בזגוגיות הילכה עצב בלבו. אך יונת־בר מיושבת בדעתה המשיכה ללקט פירורים סמוך לקתדרא והיתה נותנת בו, מפעם לפעם, מבט מהיר וחוזרת ומלקטת. המנוחה והשמחה חזרו ללב הילד מיד. כמה טובה היתה שלוות יונת־הבר בתוך כתלי החדר הנושם איבה תמיד.
״הילדים הלכו לטיול״, אמר קול מאחוריו, ״לטיול של יום שלם״.
שמש בית־הספר היה זה. האיש היחיד בין כתלי בית זה שלא נזף בו מעולם ולא ליגלג עליו ולא בא עליו בתואנות ובתוכחות.
הילד הביט בו בבהלה ובהחווֹתו קידה משונה, שבעצמו לא הבין מה טיבה, נחפז ורץ אל החצר ושב ויצא אל הרחוב.
שמחה עצומה ירדה ללבו ובסקרו ימינה ושמאלה בחר לו את מעלה הרחוב לחגוג בו את יום החופש שבא עליו משמַים.
בצעדים מהירים, כאדם היודע את מטרתו, או אולי מפחד פן ייקרא לחזור לבית־הספר, חפז אל עבר גבעת הכורכר המלבינה בקצה המושבה.
לרגליה נטוע פרדס אפל ובית באר משמיע שם פעימותיו יומם ולילה. ובפסגתה עומדים שנים־שלושה שיחי שיזף ירוקים ופריָם מתוק בחורף מאד. עתה לא הציעו השיזפים לילד אלא את צִלם בלבד – והוא, אשר לא ביקש יותר ממה שניתן לו, שמח עליו וישב בתוכו.
מכאן והלאה השתרעו שדות ורצועות עצי שיטה למלוא רוחב העין ועד למורדות ההרים הגיעו; ופלגי אכזב ביתרו את השדות בקוי עקלתון מהירים, ונתרחקו, בהתווֹתם דרך אל הגבעות המוריקות. הנה החלו בועות של אויר ועיגולים של אור וריצודים של שמים מרקדים במתינות באויר… זקף ראשו ועיניו נוהות אחר פקעת אור אחת, דקיקה וזהרורית, השטה, עלה וירוֹד, בשמי השמים. הביט אחריה עד שנעקר ראשו לאחוריו והפקעת נעלמה מאחורי שיח השיזף. החזיר ראשו למצוא לו פקעת אחרת, והנה שבה זו שנחבאה וחזרה לשוטט כנגדו וככל שהוריד הילד ראשו כן שטה וירדה פקעת האור, עד שהגיעו עיניו למקום שהשמים והארץ מצויים שם יחדיו ונבלעה הפקעת בין שניהם.
אמר הילד בלבו להביא את כל בני האור הזערוריים הללו ואת ניתוזי האויר וזיזי החמה, כולם גם יחד, אל עבר המקום הרחוק ההוא וישמחו להם השמים והארץ על מתנה קטנה זו מאתו. ישמחו וירחצו בשפע האורות ויחם לבם ותתלהט שם שמחה גדולה.
החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק; והיו האורות שוטפים ועוברים על פני שדות שהצהיבו ומוליכים עמהם מן הזהב הבהיר; ועל־פני גבעות מוריקות בשוליהן היו האורות נוטלים טחב־רוח כל שהוא לשאתו שי; ובערוצי הנחלים היבשים היו האורות מרקדים על חלוקי החצץ והיו דולקים בניצוצות לובן קריר.
עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה שכבות שכבות של אור כלפי השמים והשמים היו משלחים אלומות של כחול כלפי הארץ, והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו רוחש טוב לשניהם גם יחד.
עד שנטו הצללים; נטל השיזף צלו והעבירו לצד הגבעה שמנגד. חייך הילד לעצמו וכמעט שעצם עיניו ונרדם, אלא שלפתע קם וירד מן הגבעה והישיר פעמיו והפליג לבית אבא ואמא, והלך.
וממחרת היום, בבואו לבית הספר, פתח המורה את היומן והציץ בו ואמר:
״היכן היית אתמול?״
שתק הילד ולא השיב, כי לא ידע מה להשיב.
״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, משך המורה קולו ואמר, ״ולא די לך בזה אלא שעוד אתה מאחר ומחסיר ימים תמימים״.
ובפנותו אל התלמידים:
״ואנחנו למדנו אתמול דברים חשובים. אמת, ילדים, שלמדנו אתמול דברים חשובים?״
כל הילדים הניעו בראשיהם והביטו בציפיית זדון לראות מה ייעשה בילד.
״ובכן״, משך המורה, ״אשאלך דבר ממה שלמדנו אתמול. אם תדע, הרי שטוב. ואם לאו, אשלחך הביתה; ואת אמך תביא אתך״.
וכל הילדים גיחכו בהנאה מהמצאת מורם ויטו אוזן.
״ובכן״, הרים המורה קולו והניף שתי ידיו לפניו מתוך שרווליהן הקצרים ועמד עמידת מתנצח, ״הריני שואל אותך מלה אחת, אחת בלבד, אשר הסברתיה אתמול הסבר היטב לכל הילדים. הקשב איפוא. מה זה אופק?״
הביט הילד במורהו, נדהם ומשמים, ושתק.
״היודע אתה מה זה אופק או שאינך יודע?״ דחק עליו המורה.
״לא״, אמר הילד.
״לך לך, איפוא, לך מכאן. מקומך לא יכירך אצלנו״.
ובעוד הילד אוסף את מכשירי הכתיבה שלו אל ילקוטו, הוסיף המורה ושאל בחגיגיות:
״מי מכם, ילדים, יודע מה זה אופק?״
וכל הידים כולן הורמו כאחת.
הוא התגנב ובא לאטו מן הפרצה שבגדר.
בחצר עמד ריחן החמוץ של קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, שהיו נוהגים להכין בתקופת שנה זו.
עיניו היו קרועות לרווחה והוילון שריפרף לנגדו היה שקוף כל כך עד שלא נעלם ממנו כל פרט. הוא לפת בידו את שבכת העץ שלחלון ופניו דבקו בזגוגית הקרירה.
סבה של נתניה היה שכוב במיטתו, על גבו, ופניו שלווֹת להפליא ועיניו עצומות. לפני מותו בחר לו להירדם לשעה קלה ומוטב שלא להעירו, שאם יתעורר ודאי יעשה מה שנהג לעשות תמיד: יצבוט בלחיו של הילד עד לכאב ועיניו הכחולות תצחקנה צחוק שהוא ספק רשע ספק חיבה.
אף על פי כן נשתוקק להשיח עמו שעה קלה ולתמוה עליו שהוא מת לו, כך לפתע, ואינו מספר מאומה, לא לנתניה ולא לשום ילד מן הילדים. והלא הכל מתאווים לדעת מה יעשו המתים ולאן הם הולכים ומדוע יסתירום מפני הילדים.
ועד שהוא חוכך בדעתו אם יעז ויעירנו – נפתחה הדלת ושלושה מלאכים נכנסו לחדר ודמותם כדמות שלוש נשים זקנות לובשות לבנים.
ישבו להם שלושת המלאכים על ספסל שנשען בקיר והמתינו לסבה של נתניה, שיתעורר משנתו ואז יטלו אותו עמהם לעולם המתים.
ישבו להם שלושת המלאכים כשידיהם נתונות בחיקם ופניהם רציניות וקרות והיו ממתינים לומר לו שהגיעה שעתו לקום וללכת.
הילד ידע כי מי שקם והולך עמהם לא ישוב לעולם. ומרוב חיבתו לזקן חפץ להזהירו על כך אבל חושש היה מפני התערבות יתרה בעניניהם של הגדולים. על כן התאפק ולא עוררו אלא נסוג לאטו מן החלון ומיד הפך פניו וגלש במדרגות המרפסת; ככל שאץ יותר, כן גבר בלבו הפחד שמא יטלו אותו המלאכים עמהם ולא יוכל לחזור הביתה לעת הצהרים ואמא תהיה דואגת ומצרה.
קפץ בפרצת הגדר, מקום שהשועלים מתגנבים בלילה לטרוף בתרנגולות הלול, ויצא לשדה; ומן השדה לרחוב. והרחוב היה ריק מאדם.
הלך למקום שאביו עובד שם ובא ונתן ידו הקטנה בתוך יד אביו הגדולה. הביט בו אביו וחייך. הסמיק ורצה לאמר דבר שיסיח דעת אביו מן האמת. אמר: ״אבא, אני רעב…״
נטלהו אביו והביא אותו למשרד שבמעמקי בית־החרושת ויצק כוס של קקאו מתוך תרמוס. לגם הילד מן הכוס שעה ארוכה ודעתו ריחפה בעולמם של המתים.
למחרת הלך לחצרה של נתניה ומשך אותה למקום־סתר מאחורי הלול ואמר לה:
״אני ראיתי את המלאכים אתמול. ואני ראיתי את סבא לפני שהוא מת ולפני שהם לקחו אותו. ואל תספרי לאף אחד כי זה סוד נורא״.
צחקה נתניה:
״תינוק, ואין לך כלום שׂכל. סבא כבר מת מזמן בבוקר, והוא נורא הקיא בכרם אז הוא מת. והמלאכים לא היו מלאכים רק שלוש זקנות מנס־ציונה חברות של סבתא שבאו להתפלל אולי״.
והיא הניחתהו לבדו בחצר ותפן אל תוך הבית.
*
ריח קליפוֹת השקדים השרויות במים יש בו ממתיקות המוות אבל כל זמן שלב־הבאר פועם בעולם – הכל חי. פעימה קצובה נישאת באויר הדומם, יומם ולילה, מעל לכל הפרדסים והכרמים שבעולם. הילדים לא התפעלו מזה הרבה; יודעים היו: כל זמן שלא נכנס עזריאל המכונאי אל בית־הבאר ולא הדליק את המכונה בפיסת סמרטוט עשן, לא היו הפעימות נשמעות כלל. חדר המכונות היה אפל וריחו מדגדג בשורש האף. בחדר הבאר היה מתנשא ועומד מוטור־ענק, שחור ורב־איָל. כשהיה עזריאל שרוי בשמחה היה מניף את מי מן הילדים מעל חללה של הבאר והיה אומר: ״לזרוק או לא?״ והתפוס בידו היה מפרכס ונפתל ומאמץ חיוך של אמון בפניו, אלא שהעיניים הנפחדות היו מכחישות את החיוך.
מאד אהבו הילדים את עזריאל ועל כן היה יום מותו יום חג מוזר, מהלך אימה ומסעיר את הלב. פעמון האזעקה צילצל צלצולים פרועים: עזריאל המכונאי נתרסק בחדר המוטור, בין חגורות המכונה, ונוּפץ אל המשאבה שבתחתית הבאר.
הגדולים, כדרכם, חברו על הילדים ולא נתנום לגשת; כאילו להם, לגדולים בלבד, נכונו כל צפונות החיים ונפלאותיהם.
עמדו הילדים מן הצד, ובנו הקטן של עזריאל ביניהם ואמרו:
״אבא שלך הוא לא מפחד מהבאר״.
ועוד אמרו:
״אבא שלך מצפצף על הבאר״.
ואחד אמר:
״אני לא חושב שאבא שלך הוא כבר מת בבאר. רק שהוא אולי נפצע ויורד לו דם״.
לפתע פילחה יללה את דומיית הצהריים: ממורד הרחוב ירדה ובאה אשתו של עזריאל, אשה גדולה, צונחת במרוצה מעבר ביתה, רחבת־גרם ועוטה הוד מפחיד ועוללה הקטן צנוף לה בזרועותיה.
אנשים באו והחזיקו בה ולא הניחו לה לקרב אל חדר־הבאר אך היא התפרצה במלוא כובד גופה, כענן שהסער מטלטל אותו מאחריו.
״מה עשיתם לעזריאל שלי?״ נהמה כששיניה הדוקות.
כששמעו הילדים מיהרו ואמרו לו לבנו של עזריאל:
״תגיד לאמא שלך שהאנשים האלה לא אשמים כלום; והם לא עשו כלום לאבא שלך. זה הכל מהמכונה״.
אך בן־עזריאל לא שעה אל בקשתם אלא פרץ בבכיה, נתעופף אל גוף אמו ודבק בשולי שמלתה. אחר־כך נפתחה הדלת לרווחה.
״סלקו את הילדים״, קרא מישהו.
אך בטרם גרשוּם מן המקום הספיקו לראות את גופתו של עזריאל נישאת בידי האנשים. לפי בגד העבודה הכחול הכירוהו. כתמי כחול עדיין היו מבצבצים בין קרעי־דם ואברים שנתלשו קצותיהם; ועזריאל, שהיה תמיד כל כך רזה, נראה עכשיו כבד מנשוא.
״הם נזהרים שלא יהיה לו כואב״, אמר ילד אחד.
באו הגדולים ונטלו איש בנו בידו ונתפרדה החבילה עד הערב. רק עם השקיעה, כשנאספו כולם בחצרה של נתניה, נודעה האמת: מת עזריאל ואיננו כי לקחה אותו הבאר.
״מה לעשות עכשיו?״ אמרו הילדים.
״בטח אני יודעת מה לעשות״, אמרה נתניה, ״שהנה אצלי מת סבא ואצלו מת האבא שלו; אז אנחנו עכשיו זוג ואני אשחק אתו כל הזמן, רק אתו. ושום ילד אחר לא יכול להתרגז למה שזה מוכרחים ככה לעשות״.
״זה דווקא נכון״, אמרו הכל מתוך רוחב לב הבא על אנשים בעתות צרה.
ונתניה הוסיפה ואמרה:
״הבית של עזריאל הוא מול הבית שלנו והנה גם פה וגם שם היה איש מת. אז עכשיו אסור לעבור בין שני הבתים ומי שיעבור ימות תיכף ומיד בשנה הזאת. וצריך עכשיו לעבור מהצד השני, דרך החצר של הזקנה המשוגעת״.
״אז מה אם היא תזרוק בקבוקים או אבנים?״ שאל אחד הילדים.
״אז מה יותר טוב לך, שתמות?״ ניצחה אותו נתניה.
לא היתה ברירה. הכל בחרו בחיים.
״ועוד דבר אחד שתדעו לכם״, אמרה נתניה, ״שעכשיו, כל השנה, יהיה הדם של עזריאל בתוך המים של הבאר ואסור לשתות, כל השנה״.
ניגשו הילדים אל הברז וסובבו בידית. אוושה יבשה, כקולה של זיקית נרגזת, עלה מתוך הצינור והכל חיכו לדם שיפרוץ. אך המים שקלחו מן הברז היו טהורים וכלל לא דומים לאותם שופכין שמשתיירים בקערה, שבה מדיחה אמא את הבשר.
״עוד לא הגיע״, אמרה נתניה.
״מה?״ שאלו הילדים.
״הדם. הדם של עזריאל עוד לא הגיע לברז הזה״, הסבירה נתניה.
היו הילדים שרויים ליד הברז הפתוח שעה ארוכה ומצפים לדם, עד שבא בעל החצר וגער בהם וברחו.
ימים וחדשים נקפו; ובלילות, כשהגדולים כבר פסקו מלדבר באותו ענין, היה הילד ניצב בחלון ומשקיף לעבר חצרו של עזריאל וחושב: איך זה להיות ילד, שאבא שלו נתרסק במוטור ודמו שוטף בכל ברזי המושבה?
ובבקרים, כשהיו הילדים הולכים לבית־הספר, או בצהרי היום, כשהיו חוזרים משם, קיימו עוד זמן רב את הצו הנמרץ, שלא לעבור בין שני בתי־המוות; הם הקיפו וחלפו בשעטה וביללות של פחד והתלהבות, וגלשו במורד הירוק של הגבעה שליד בית הזקנה־המטורפת, וכל מי שהגיע שלם למורד־הדרך נשם לרווחה והפנים היו משולהבות וצוחקות והעיניים מתלהטות בשמחת מאורעות.
לימים נעשה הדבר מנהג של קבע בין הילדים; כל מי שמבקש לעבור, עובר דרך חצרה של המטורפת דווקא.
אילו שאלתם את מי מאנשי המושבה לפשר הדבר ודאי שלא היה יודע לענות. מן הסתם תולה היה את הדבר בשובבותם של תינוקות.
הדרך היתה חול בצבע הדבש ועצי־שיטים מצלים משני עבריה והיא נמשכת והולכת אל פסגת הגבעה ונעלמת באופק, נתקעת בשמים. בחורף היתה זעומה ועבים קודרים קשורים בכיפּתה וערוצי־מים דקים שוטפים לצדיה ושלוליות אפורות־צהבהבות סופגות טיפין טיפין של דלף נושר מעצי השיטים המוריקים.
בקיץ היה החול עוטה זוהר ובשעות הצהרים היתה הדרך נוצצת ועולה למרחק וגלים־גלים של בני שמש היו נשפכים מן השחקים אל בין עצי השיטה ואצים במורד החול אל תוך המושבה; חולפים עוברים סמוך לשער חצרנו הגובלת עם הדרך ונעלמים בין גדרות אבני הכורכר, במורד הכפר. זו היתה הדרך כשהיא לעצמה, וכל השאר הרי הם דברים שלא היו ולא נבראו.
צהרים של אור במשעול החולות נשארו חרותים בזכרוננו וכל שעה משעות חיינו, כשהשקט נח על לבנו לשעה קלה, אנו נעשים קשובים לקולות עולים ממרחק; ואתם עולה, כאוֹב מארץ, זמזום מעפאי עצים, דממה קצובה, הנמדדת בדפיקות הלב, בצל מרַצד של עץ, בשקשוק־תמיד של טיפת מים מן הברז, שלעולם אינו נסגר היטב, ובמשב חמים של רוח, הבאה מראש הגבעה ונעלמת־נבלעת בתוך הכפר.
ועל כל אלה רחפו השנַים: ריח קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, ריח חמוץ ועבש שעירפל את ההרהורים ונסך עמעום בחושים; וקול לבה של הבאר, פועם מכל האופקים, עולה מתוכם של פרדסים, נישא מעמקי החצרות ועובר הולך בחלל.
כשיצא דון־קישוט למסעותיו היה דמיוננו מנחה אותו על פני אותה דרך בין עצי השיטה, בכרמים הסמוכים; היינו רואים אותו יושב בחצרנו, שהיתה הופכת פונדק ספרדי או חצר נסיכים. לא מעט בוסס רוסיננטי בחול הצהבהב, במעלה הגבעה. ובמקומנו לא היו טחנות־רוח אך הדבר לא הביאנו במבוכה כלל וכלל. היינו מדמים לראותן מעבר לפסגת הגבעה, מקום שמעולם לא יכולנו להגיע אליו משום סיבות שאינן ידועות לנו היום. מעבר לגבעה היינו נוטעים את טחנות הרוח ולא היה לרוסיננטי אלא לבוסס עוד מעט קט בחול כדי להבהיל את ריבונו למקום הפעולה. והוא הדין בנחלי מים ובאגמים, באיים שביָם ובמבצרים שבצוקי הסלע. הדרך המובילה אליהם מוכרחה שתעבור בין עצי השיטים והחול אל מעלה הגבעה ומעבר לה.
ביחוד זכורה הגורן ושׂדה הקוצים הרחב שמאחורי ביתנו, היא נחלת־בועז, ושם היתה רות המואביה מלקטת שיבלים ולנה בלילה למרגלות אדוניה. הרי זה ממש אותו מקום שבו היה הפועל עלי לן בקיץ, כדי שלא יצטרך ללכת לכפרו, לזרנוגה, ולחזור מרחק רב, בבוקר, לעבודתו.
על כל המראות האלה היתה חופפת שמש עצומה, יוקדת וטהורה, שלא השאירה כתמי־צל אלא מתחת לעצים. שמש זו, או רק בבוּאה צוננת ממנה, הכרנו אחר־כך בציוריו של ון־גוך; אבל זו היתה רק רמיזה קלושה, רמיזת אנחה של צער לזוהר שחלף ושאין כל תקוה לחזור בו שנית.
הכיסופים לעולמה־של־דרך־החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי־פעם ילדים נתאווּ לחזור ולראות את נאות ילדותם והיו חוזרים ממרחקים ובאים אל כפר־המולדת.
אכן, היתה הפגישה מוזרה מאד.
דרך החול לא היתה קיימת כלל. בהמשכו של רחוב עזרא, במושבה ששמה רחובות, שוב אין מקום לדרכים של חול. מחסנים של מכולת יש שם וכבישים אפורים שורצי־מכוניות. ובמעלה דרך החול יש חוילה של עשירים, חוילה לבנה שתריסיה אדומים וגן נטוע שם, שענפי עציו קטופים מעשה תספורת. את הגבעה קטמו. בטרקטורים יישרו את הקרקע ופילסו דרך לרחוב בתוך הגבעה. מקצה האופק, והוא גלוי עתה לעין, נשקף מגדל הזרעים של קיבוץ נען.
מגדל הזרעים! הרי אלו הררים של זרעוני תירס (כך וכך טונות) וזרעוני חיטה (כך וכך טונות) ואבק של מוץ, וריח שקים ריקים ומאזניים גדולים מתוצרת בירמינגהם, ולוּח שחור שמספרים רשומים בו.
מחסן־הזרעים! שֵׁם מדוקדק, תכליתי, ברור, שאין אחריו הרהורים ואין לו שום משמעות כפולה. דון קישוט המסכן… אילו עברת את הגבעה, כפי שיעצנו לך בילדותנו, לא היית מוצא טחנות־רוח, אלא – שומו שמים! – את מגדל הזרעים של נען. ואילו עמדה בך הרוח להניף את כידונך על מגדל הזרעים ולשפוך חמתך על המכונות החדישות, היית מביא על ראשך אסון גדול מן הראשון; כי כל הבחורות העובדות במכבסה המהוללת של נען היו מעלות דליים של מי־סבון והיו דנות אותך ברותחים.
רות המואביה! אילו מצאוך יושבי החוילה הלבנה קוטפת דליות מטופחות בגינתם, היו ממהרים לצלצל לתחנת המשטרה ומגישים תלונה על ערביה העושה שמות בגינת טיפוחיהם.
אלה שבאו להתרפק על נוף ילדותם חזרו במכונית לתל אביב, ולא יספו לבוא.
מאז עברו שנים. וכבר נרפאו פצעי הפגישה האחרונה. כבר, כקודם, מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך, אלומות אלומות וגלים־גלים, על הכפר הקטן השוכן במורד הדרך, וזמזום הזבובים בעפאי העצים עם טפטוף הברז שלעולם אינו נסגר היטב – חוזרים להרדימנו בשעות של שקט כל־שהוא.
מי שהיו ילדים בחצרותיך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע. אז יעלה באזניהם קול לבה של הבאר, פועם והולך ממרחקי־הימים, ובאפם יעלה ריח קליפות שקדים, אשר היו פעם מאכל לבהמות, ועתה מביא ריחן באפנו קטורת, לאפוף את חלומותינו, בהם אנו חוזרים להיות יצורי־שדה, רועים בנאות השחר.
אבל אם ישאלני מי: היכן אותה דרך? אומר: לא היו דברים מעולם.
אבא ואמא הלכו לקונצרט. השכנים אף הם הלכו שמה והילד הובא לביתם להיות נתוּן להשגחת ילדיהם הגדולים. הבית היה בודד, במורד הרחוב, גובל בשדות ובכרמים, וכשנתרוקן, השתררה דומיה עמוקה מסביב.
אברהם, בן השכנים, נטל שתי סליות מספוא והפליג לתוך החצר לחלק מזון לילה לבהמות שברפת ובאורוה. נשׂרך הילד אחריו בדממה. בירכתי החצר נעור ״לבן״ הזקן וכישכש לקראתם בזנבו ויבבותיו הצרודות קראו שמחה. שרשרת הברזל שלו השמיעה נקישות רכות בהיחבטה בקיר העץ של האורוה. רצה הילד לגשת ללטפו, אבל אברהם שם פעמיו אל הרפת. לאחר פקפוק־מה שב הילד על עקבותיו והלך אחריו. שתי הפרות הביטו בהם באדישות מבעד לחשיכה ואברהם ניער את סליתו לתוך הארגז שלפניהן ומבלי לומר להן דבר פנה לצאת. נער קישח היה, שחום וקודר, דומה לאביו באפו הבשרי והכבד ובמצחו הנמוך והמקומט ללא סיבה. חולצה צהובה ומכנסיים אפורים היו לבושו כל ימות השנה ובשעת הרחצה בבריכה, בקיץ, היה מהלך במערומיו ובמערומיו היה חוזר, דרך החצר כולה, אל הבית. ולבו היה גס בכל אדם למן הרגע הראשון. לבו היה גס גם בבהמות החצר; ובהריקו את סליתו השניה, באבוס הסוס, לא שעה אל הרעד החולף כגל בעור הבהמה ולא נענה לתחנוניו האילמים לטפיחה על גבו או לגירוד כלשהו בחזהו האיתן־הגבשושי. הילד, שנתירא לעשות זאת, הביט אל הסוס ברפיון והבטיח לו בלבו לנהוג בו יפה כשיגדל וירהיב עוז.
אברהם שב ללכת אל הבית וילד אחריו. מפאתי השביל המצמיח עשבים, מתחת לחטמם ממש, פרחה ציפור, כחץ שלוח, וטסה אל גגו של הבית. ובטרם יבואו אל הבית ראו לטאה גדולה, שצבעה לא ניכר מחמת האור המועט, חוצה את השביל בחפזון. ושוב ייבב אליהם וצילצל בשרשרתו ״לבן״ המסכן.
״רוצים לאכול״, השמיע אברהם בעלותו במרפסת. מן המטבח עולה קול מרחשת והסטה של כלי־פח אבל תשובה לא באה.
הילד עבר ובא אל המטבח בלב חרד וכוונתו לעשות עצמו בלתי נשמע ובלתי מוחש ככל האפשר, שלא לעורר עליו את תשומת־לבה של שרה, פן תשלחנו החוצה. היא טיגנה תפוחי־אדמה, הילדה בת השלוש־עשרה, וחזות פניה החומים והעגלגלים היתה רצינית ומרוכזת, אבל לא היה בהם כלום מזעפו של אברהם אחיה. מלבד עורה השחום לא היה כל דמיון בין האח והאחות. היא היתה תמירה ועיניה חומות ורכות, בסתר ריסים ארוכים, אפה ישר וקטן והיה בפניה נקיון ומשטר שיכול אתה למצוא בפרחים בלבד. את פניה היה מאיר לפעמים חיוך, שחלף עבר מהרה והשאיר בלב רואהו תמיהה ותחושת עצב, כזו הבאה עם הסתלקותה של שמש אל בין העננים, לאחר שחיממה מעט בעצם ימי החורף.
היא מתה לפתע, באותה שנה, ממחלה שלא נודעה לשום אדם, וזִכרה נשאר בלב הילד כסמל כמוס לימי הסתיו העגומים, הבאים על העולם מדי שנה, ושמש חמה מגיחה מתוכם לעתים והוא זוכר את שרה.
אבל אותו ערב לא היה נתון בסימן הזכרונות. אותו ערב, כמו בכל הימים הרחוקים ההם, רחש לבו דבר סוד אל שרה, דבר אשר לאחר שנים רבות ידע, כי היה מה שקוראים הבריות אהבה ראשונה. היא טיגנה תפוחי־אדמה וחזות פניה השחומים והעגלגלים היתה רצינית מאד בשימה באצבעותיה את הפלחים, אחד אחד, לתוך המחבת הרוחשת. מפעם לפעם היתה נרתעת מבועות השמן הקפצניות שזינקו אל תוך פניה; אז לא היתה מבליגה על חיוך ילדות שובב; אבל בהיותה מורכנת אל פתיליית הנפט, המפיצה אור אדמדם מועט, היתה מכהנת במטבח כמו במשחק אבא־אמא הרציני, בהיותם משחקים לעתים בחצר. פרצופה הקטן וריסי עיניה הגדולות הוארו באור האדמדם ויפו עד להכאיב בדומיית הבית הריק.
״רוצים לאכול״, חזר ואמר אברהם, מן המרפסת, בריטון עיקש. הפעם קם, הופיע במטבח ודישדש ברגליו. הוא התבונן בקפידה אל תוך המחבת ופלט ברוגז מאומץ:
״כמה זמן צריך לחכות לארוחה בבית הזה?״
״כמה שצריך״, השמיעה שרה ולא הביטה לעברו.
״את חושבת שאם אבא ואמא הלכו אז תיכף את כבר מלכה שלמה פה?״ התקצף אברהם והביט לעבר הילד כאילו בו כל האשם. וכשלא קיבל תשובה הוסיף, שלא לענין: ״וגם התינוק הזה כאן, מסתובב לו״.
אמר ויצא מן המטבח. אילו היה בו בילד יותר אומץ, כי אז היה מחזיק בשולי שמלתה של שרה וכובש פניו בקפליה. אך מקץ רגעים אחדים שבה השלוה ללבו ושרה אף היא נתאוששה ואמרה:
״שב לך כאן על ידי ואל תשים לב למשוגע הזה. אנחנו נאכל יחד עוד מעט״.
״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״, כך אמרה שרה לפני הרבה שנים, ומני אז לא משו המלים מזכרונו. הן הפכו לכתובת חרותה בשערי עולמם־של־גדולים, עולם החירות, עולם שבו מותר לילד לעשות כלבבו, חפשי מעינם של אמא ואבא, עולם שבו מותר לשכב לישון אחרי תשע, עולם שבו אדם אוחז בהגה חייו במו ידיו.
״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״ – האם לא אלה המלים אשר דימה לשמוע מקץ עשרים שנה מפי הנערה, שהיה בדעתו לשאתה לאשה?
והם אכלו יחד אותו ערב. שרה העמידה צלחת וקערית. ולתוך הקערית יצקה, בתבונה ובהתרכזות, עד כדי נשיכת שפתה התחתונה, את החלב החמוץ מתוך כד החרס האדמוני.
״לתיאבון״, אמרה שרה. ובהפשילה את שולי שמלתה, עד שנתגלו תחתוני התחרים הלבנים, נתישבה במקומה וליכסנה מבט ממושך סביבה, כמבטו של מנצח על תזמרתו, בהירום השרביט, לפני פרוץ הצלילים. הכל נטלו מזלגותיהם, פערו פיותיהם והחלו לועסים בדממה. אברהם הסיט את צלחת תפוחי־האדמה ועמד ללגום מקערית החלב החמוץ.
״עליך לסיים קודם את אלו״, אמרה לו שרה וקירבה את הצלחת אל מתחת לחטמו. האמנם חש אברהם אותה שעה בקדושת הרגע ובחגיגיות המעמד? כי לא התעקש וקיבל עליו את הדין וחזר אל תפוחי־האדמה בלא סירוב ורק עיניו תעו מעט על פני השולחן במבוכה.
כשכילו את ארוחתם קמה שרה ראשונה ואספה את הכלים. וכשראתה שעדיין הם צמודים למקומם ומצפים להוראותיה, הואילה לומר שיכולים הם לעשות כחפצם, שעה קלה, עד שהיא שוטפת את הפנכות.
אברהם קם ממקומו בכבדות, מעשה אביו, ואחז בחגורת מכנסיו, לרווח את כרסו, בנשמו נשימה עמוקה, כפי שהיה אביו נוהג לעשות, אגב ניפוח הלחיים וקימוט המצח. אלא שלא גיהק כאביו, מחוסר יכולת. עד מהרה הביא עמו כלים אחדים ורצועות גומי והחל עוסק בהתקנת קלע, שעדיין היה טעון קשירת רצועה וגזירת נרתיק העור.
על המרפסת נתפשטה צינה קלה. ״לבן״ קרב וגירד בציפרניו את מדרגות העץ, אך לא העז לעלות. משלא נענה הפנה ראשו וחזר כלעומת שבא וכבליו נסחבים בין עשבי החצר וניגפים באבנים ובדליים וכלי־פח הפזורים סביב.
מחוסר מעשה ומכוֹבד הארוחה כמעט ששקע הילד בתנומה, אבל התנער מיד, צנח מעל הכיסא וסר אל המטבח לעקוב אחר תנועותיה של שרה. היא כילתה מלאכתה והיתה מנגבת ידיה באלונטית התלויה מעל לכיור הפח. עתה צימצמה מעט את הלהבה שבפתיליה והשאירה מים בקומקום, כמצוות אמה לפני לכתה.
במרפסת היה קולו של אברהם דובר לעצמו במהורהר: אצוד אנקורים… אהרוג לטאות… נעשה מדורה…
אחר כך חזר ושיקע עצמו בשתיקה. שרה נכנסה לבית וחריקת דלת רחוקה העידה כי באה לחדר המיטות. עד מהרה בקע קולה משם:
״לישון, ילדים!״
לב הילד נתכווץ במחאה נגד העוול הזה, המביא כליון חרוץ על פרשת היותם־גדולים־לערב־אחד.
״אני בכלל יכול לא לישון״, טען כנגדה.
״אתה תשכב לישון מיד. ואחריך אברהם ואחר כך אלך אני, אחרונה, כי עלי לערוך את המיטות״, השמיעה שרה מן הבית בתוקף, כמי שמכיר באחריות הרובצת עליו.
אברהם, שמאס כנראה במשחק, נשא את ראשו ובהישירו מבט לעבר החשיכה שבתוך החדרים אמר בלגלוג גלוי:
״ואם לא אשכב לישון מה תעשי לי? ואם ארביץ לך, מה תעשי לי?״
שרה יצאה ועמדה בפתח. עיניה החומות היו מבריקות מזעם ושפתיה המלאות היו פסוקות ורוטטות, אולם לא אמרה דבר. ובפנותה אל הילד נטלה אותו בידו ומשכתו לתוך הבית. מגעה הבלתי־צפוי הביא תחושת־אושר פתאומית והכה בו גלי חום עד שנתלהטו אזניו. הלך אחריה ושמע אותה מפטירה, באדישות עשויה, אשר גאוותה הנפגעת לא פגה מתוכה:
״כרצונך, אברהם. אני אמסור לאבא הכל… ואני בעצמי, והקטן הזה, שוכבים לישון… אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה״.
מאזני הילד לא נעלם ״הקטן הזה״ שבפיה, אבל לא היה בו רצון להרהר בדברים מצערים. מיד מיהר והבטיח לה בלבו כי יגדל ויהיה אפילו גדול מאברהם, ושוב לא יקראו לו ״הקטן הזה״, והוא יאהבנה ממש כהיום, ויטלנה בידה ויובילנה לכל מקום שירצה.
היא אימצה את ידו בתוך ידה והביאתו לחדרה הקטן, שחלונו האחד פונה אל הרחוב. חשיכה גמורה היתה שרויה בו ושרה הניחה לו לרגע ובגהרה על מגירה, בתחתיתו של ארון בלתי־נראה, הוציאה משם משהו. הילד שמע שפשוף גפרור ואור עלה בנר קטן של שעוה.
״תחזיק בו עד שאערוך את המיטה״, אמרה שרה. הילד נחפז לאחוז בנר, כשהוא עומד באמצע החדר ולבו הולם.
״אחי הוא טיפש נורא״, השמיעה שרה וחיוך הבליח בפניה, ״עוד יתחרט״.
היא ערכה את מיטתה ובקפלה קיפול סופי ונמרץ בשמיכתה, גזרה:
״ועכשיו פנה אל הקיר ואל תביט עד שאגיד לך״.
כל הקולות שנעלמו משמיעתו, במשך רגעים מרובים, חדרו פתאום בעד החלון והדלת, ואפפוהו. שמע את נקישות פרסתו של הסוס ברצפת האורוה. יבבותיו של ״לבן״ כאילו לא נפסקו אפילו רגע אחד. בעד הדלת ראה אור ירח מועט שנשפך ונסתנן מבעד לכלונסאות של עץ הגודרים את המרפסת ומבעד לקישוטי המרזב היורדים מן הגג בצורת משולשים וצלבים וחצאי־עיגול. שעוונית השולחן, שישב אליו אברהם, שקוע במעשה הקלע, היתה נוצצת. ומדי הישמע יללת־תן בשדות הרחוקים נדמה לו כאילו רעד הברק שעל השעוונית וריצד האור השוטף בעד קישוטי העץ. חש כובד בכל גופו ודומה היה שרגליו דבקו ברצפה. ובפעם שניה באותו ערב תקפתו מין תנומה בת רגע, אשר בהתעוררו ממנה חגה הרצפה תחתיו והוא דימה כי הנה חלף נצח. הוא שאל את עצמו אם כבר התירה לו שרה לסוב לאחוריו, אבל לא אמר דבר ורק ראה בדמיונו את מבט עיניה והנה הן תלויות בו כעיני חיה, תן או צבוע, מאלה שראה ניצודים בירי השומר, ובהבעתן יצוק דבר שלעולם אינך יורד לחידתו ושתמיד נדמה לך, שיש בו לגלוג־מה וכמיהת־מה מעורבים זה בזו, אליך, האדם.
״כבר מותר להביט״, השמיעה שרה.
ובפנותו לאחוריו היתה שרה שכובה במיטתה וידיה מעל לשמיכה, נחות לצדיה, ומבטה החוּם מציץ מבין ריסיה.
״יכול אתה לשבת ליד מיטתי עד שיכבה הנר וארדם״, אמרה ועצמה את עיניה מתוך נשימת־תנומה ממושכת. הילד בא וישב בפאת מיטתה. נשימתו היתה עצורה ורוך אוירוֹ של הלילה זרם מן החלון בקילוחים רחבים וחשכים וקולות רחוקים נישאו ובאו. אור הנר מעט והלך וכבר לא היה בו כדי להאיר כהלכה את תוי פניה. השעוה הנמסה להטה באצבעות הילד ונקרשה על ציפרני ידיו. הביט לתוך החשיכה ורק הכר הקטן הלבין מולו ועליו נראה צל ראשה, אפל ושקט. לא ידע אם ישנה היא ואם ערה אך בדמיונו ראה להפליא את גלילי ידיה השזופות, את סנטרה הכבד והעגול ואת פיה הארגמני, שדמה כל כך לעלי שושנים שנשרו מן השיחים, מוכי שדפון וצבעם חרוך וקרוב לשחור. תזוזת כיסא על המרפסת הרעידה את הדממה ואברהם, שקץ בבדידותו, נכנס לחדר. הוא הסתכל בהם בדומיה רגע ממושך. אחר־כך גיחך מתחת לחוטמו.
״יופי־של־אבא־ואמא״, אמר, ״אספר הכל… את חושבת שאינני מבין כלום?״
הילד רמז לו שהיא ישנה ושלא ירים קולו, אך אותה שעה אמרה שרה בשקט:
״אילו שמעת בקולי והיית שוכב לישון כי אז הייתי מרשה גם לך לשבת מעט על ידי עד שארדם״.
״לא צריכים את הטובות שלך״, התריס אחיה בבוז, ״ואני בין כה וכה אספר הכל״.
״ספר… לא איכפת… ולך כבר מפה״, ענתה שרה והפכה ראשה אל הקיר.
אברהם יצא, ומן החדר השני נשמעה חריקת המיטה שהפיל עצמו עליה, בלי להתפשט, ונרדם מיד. שרה הפכה פניה ושכבה כמקודם, ובעשותה כך נעה המיטה הקטנה תחתיה והילד חש את תנועתה כאילו באה מתוכו ומגעה כמגע החי.
הנר דעך בידו. עם החשיכה הגמורה החלה שינה רכה וכבדה יורדת עליו וכל מגע שלה היה קובע בדמיונו הרודם תמונה מתמונות רוחו הנסערת. פניה צחקו לעומתו. קומתה הדקה נישאה אליו ורצה לקראתו עם הרוח שבשדה. פיה אמר לו דבר שלא שמע ונפשו יוצאת להבין את פשרו, אך היא חמקה וברחה ממנו. זרועותיה ליטפו את צוארו ועיניו זלגו דמעות; מיד הביטה בו שרה ברצינות קודרת ואמרה:
״מה הבכי? אנחנו אבא ואמא״.
והוא נרדם בחזקה.
העיר אותו קול צחוקם של ההורים. בחדר העלו אור קטן ושני האבות היו מביטים וצוחקים בינם לבין עצמם. הסתכל סביבו ומצא את עצמו שוכב לצדה של שרה על השמיכה וידה חובקת את צוארו בשנתה. ראשו היה כה סמוך לשערותיה המפוזרות על הכר עד כי היו כמעורבות בנשימתו, כמו החול החודר לנחיריהם של הולכי־מדבר. אביו גחן עליו ונטלוֹ בזרועותיו. הילד חבק את צוארו וכבש את פניו בלחיו. ריח של סבון רענן ותחושת זיפי שער קצרים ומדגדגים הרגיעוהו. אביו הוציאו מן החדר ונשאו דרך החצר ובעד הפשפש והכרם שבין ביתם לבין בית השכנים, והביאו הביתה. הוריו דיברו ביניהם בלחש, כי דימו שנרדם. אך בהיותו לבדו במיטתו באוהו יסורים שלא ידע כמותם. הוא חפץ לפרוץ מן הבית ולשוב אל החדר הקטן שבו שכובה שרה במיטתה ולהיווכח אם אמנם היה שהוי על ידה כל אותן שעות ושערותיה היו כה קרובות אל פניו עד כי יכול ללטפן ולנשקן, אילו רצה. כעס גדול תקפהו על שנרדם. הוא לחש את שמה לתוך החשיכה והבטיח כי לא מתוך כוונה רעה נרדם, וכי לא מחמת שהוא קטן נמנע מלנשק את ידה הכרוכה סביב צוארו.
הוא הבטיח והסביר לה כי מעשה שטן היה בדבר, פגע־רע ומקרה מסתורי ואכזר. הוא מישש את צוארו ודימה לחוש את ידה נחה עליו. אך את קולה העונה לו, לא יכול לשמוע.
אותה שנה חלתה הנערה הקטנה ואיש לא ידע את חליה והיא מתה בעיר, בבית־חולים רחוק.
שום אדם לא יסף לגמוע מפיה את החיוך החם ושום אדם לא נשם עוד את שׂערה בשנתו.
הוא מנה את המעות שבידו. בקושי יספיק לארוחת־בוקר ביום המחרת ולדמי־נסיעה לתל־אביב. האוטובוס האחרון כבר יצא והלילה לא יוכל לחזור. ומסביב – המושבה ובה עשרות ואולי מאות מכרים שמלפני עשרים שנה.
הוא ירד לאטו ברחוב עזרא.
כאן אסור להיחפז. הבתים שרויים באפילה ובדממה. ליד הספסל שבחצר לא פרחו השנה שיחי ורדים, אבל קול שרשרותיו של כלב, משתרכות וניגפות בגרוטאות, נשמע בחשיכה.
הייכנס?
ומה יאמר? אפשר שכבר נגלד הפצע ושוב אין מתאבלים על הילדה שמתה לפני שנים רבות כל כך. אפשר שאבא ואמא שלה, זקנים שהתנחמו בנכדיהם, לא יזכרוהו אפילו.
בית הכורכר של נתניה עדיין עומד על תלו. בחלונות חושך. אם ירצה יכול הוא להציץ. הפעם לא יצטרך לטפס על פח הפוך. אבל סבה של נתניה איננו שם ואפשר שגם המלאכים מתו בינתיים.
הוא הציץ בבית אלמנתו של עזריאל. עץ התות נעשה קטן כל כך, מתחתיו ניצב שולחן ועליו מנורת־נפט ואל השולחן הסבו איש ואשה. אפשר שהיתה זו האלמנה שנישאה שנית.
האיש בחצר הבחין בו ושאל אם מחפש הוא כאן דבר.
הוא ענה שאינו מבקש מאומה.
מחשבת זדון עלתה בלבו וחרון שובב התלקח בו. הוא קרב אל העץ, הישיר מבט אל עיני האשה, ואמר:
״לפני עשרים שנה גר כאן אחד ששמו עזריאל. היה עובד במוטור. איפה הוא?״
האשה שתקה. האיש גיחך ואמר:
״הוֹ, מת מזמן מזמן״.
״מת״, ענתה האשה אחריו.
״סליחה״, אמר, ״חשבתי שעדיין גר כאן״.
והלך. הלך לעבר גבעת בית־הכנסת הישן, לעבר חצרה של המשוגעת, ירד מן הגבעה ובא לרחוב המיליונרים. נכנס בחצר ועלה במדרגות. הקיש על הדלת.
איש זקן פתח.
״אריה בבית?״
״הלך לישיבה. במרכז החקלאי״.
ירד וחזר לרחוב. בא לחצר אחרת. חזר והקיש על דלת. אשה צעירה פתחה.
״שמואל בבית?״
״נסע לתל־אביב… אני אשתו. רוצה למסור משהו?״
״שמך אסתר?״
״כן. מה פתאום?״
״לא זוכרת אותי?״
הסתכלה בו ממושכות. חייכה, הנידה כתפיה, פרשה ידיה.
״באמת שלא זוכרת״.
הוא נקב בשמו. האשה הצעירה קימטה מצחה. לא זכרה.
״למדנו יחד בבית־הספר, בכיתה אחת. אינך זוכרת?״
לפתע זכרה. הושיטה לו ידה בשמחה.
״היכנס. משונה שלא נזכרתי תיכף״.
נכנס אחריה לחדר מואר ובהיר. רהיטיו חדשים. שטיח פרסי פרוש על הרצפה, במזנון נוצצו כלי גביש חדשים ועל המזנון ניצבו כל כתבי ביאליק וכל כתבי ארלוזורוב וכל שירי יהודה הלוי והמילון של בן־יהודה עטוף בנייר צלוֹפאן.
״אתה רואה״, אמרה, ״אני ושמואל התחתנו״.
״משונה״, אמר וחייך, ״שדווקא את ושמואל. נדמה לי שהיה מרביץ לך בבית־הספר״.
״הוא הדביק לי מסטיקה בשערות. ועכשיו, אתה רואה, מתחתנים… שב בבקשה. תשתה משהו״.
״מה הוא עושה עכשיו שמואל?״
״פקיד… מזכיר. ומה אתך?״
הוא נתקשה להסביר. החוה תנועה בידו. חייך. לבסוף אמר:
״גם כן בערך אותו דבר״.
״מאיזה מפלגה אתה?״
שוב נתקשה לענות. אך היא הוסיפה מיד:
״בעצם מה אני מבלבלת לך את המוח. למה אינך יושב? תיכף נשתה משהו. רק סלח לי רגע״.
ויצאה.
הוא הביט סביבו. מאחוריו עמד ארון בגדים מעץ לימון ובפינה ניצבה ספת־שינה כפולה, מרופדת בירוק. מעל לספה היתה תלויה תמונה צבעונית. נדמה לו שהוא מכיר את הנוף. כלום לא היה זה רחוב עזרא? אך מיד צחק בלבו: זו היתה רפרודוקציה של סיזאן. כיצד יכול היה לטעות? סיזאן לא היה מעולם ברחובות.
אסתר חזרה ודחפה לפניה עגלת־תה ועליה קומקום, ספלים וביסקויטים. ״אתה עוד לא יושב. למה אתה ככה מביט? חדר נחמד, לא? זהו הבית של ההורים שלו. אתה זוכר?… מה אני מדברת, ודאי שאתה זוכר. הלא באת לחפש אותו כאן. שב כבר. איפה שאתה רוצה. אתה יכול לשבת פה, על הספה… בעצם, מה אתה עושה ברחובות? לא שאני חוקרת אותך, רק נדמה לי שלא היית פה המון שנים; בכל אופן לא ראו אותך״.
״באתי במקרה ונתקעתי פה ללילה. איחרתי את האוטובוס האחרון״.
״והתחלת להסתובב ולחפש את העבר?״
״בדיוק״.
״עבר זה עבר. תמיד זוכרים״.
״ברור״.
״הייתי מזמינה אותך ללון אצלנו. אבל שמואל איננו… וההורים שלו כאן… אתה מבין… זקנים עם כל מיני דעות…״
״שטויות. אני כבר לקחתי חדר במלון. תודה רבה לך״.
״איזה מלון?״
״זה, שמה, על יד התחנה״.
״על יד התחנה? יש שם מלון? לא ידעתי… בעצם יש לך המון מכרים פה״.
הוא חש שפניו אדמו. דומה שגם היא הבחינה בכך ושתקה. הוא גמע מן הספל ואמר:
״הסתכלתי בתמונה ופתאום היה נדמה לי שזה מרחובות. רק אחר כך ראיתי שזה סיזאן״.
״סיזאן? לא ידעתי שזהו השם. קיבלנו את זה לחתונה. זה מזכיר לך את רחובות? משונה. לא שמנו לב. עכשיו אני באמת חושבת שאולי זה דומה. אתה מומחה לאמנות, אני רואה״.
״מומחה לרחובות״.
היא צחקה.
״בעצם אתה יודע שתמיד היית משונה קצת. תסלח לי שאני פתאום אומרת לך את זה. אבל לאט לאט אני נזכרת בכל מיני פרטים. היית ילד כזה, בישן, תמיד בעצמך. נכון, או שאני טועה? כי עכשיו אתה נראה לגמרי אחרת; אף על פי שאם לחשוב קצת אז גם עכשיו… באמת סלח לי שאני ככה נכנסת לך לנשמה. מדוע אינך שותה?״
״תודה. שתיתי. אני לא מפריע לך? נכנסתי ככה פתאום. די־מאוחר״.
הוא קם. אף היא קמה.
״אתה בהחלט לא מפריע. להיפך. נזכרים קצת בימים ההם״.
״אבל צריך ללכת. לא נעים לבוא מאוחר למלון״, אמר.
״תיכנס פעם. שמואל ישמח מאד. אני בטוחה. הייתם קצת חברים, נדמה לי״.
״להתראות, אסתר. נחמד אצלכם. כלום לא השתנה. רק הרהיטים״.
היא צחקה שנית. הושיטה לו ידה וליוותה אותו לדלת.
״להתראות״.
״שלום״.
הוא עבר בין הברושים שבחצר, גישש דרכו באפילה שנתעבתה, יצא ועבר לרחוב עזרא ומשם לכביש הראשי ולמרכז המושבה. כאן האיר החשמל וכמה בתי־קפה היו הומים מאדם.
ליד אחד הקיוסקים ראה את מיקו מזרחי.
מה למיקו ברחובות, בעצם הלילה? מאז נשתחררו מן הצבא לא ראה אותו.
״מיקו, יא־מיקו, מה אתה עושה כאן?״
מיקו קפץ לקראתו ותפס לו בשתי ידיו בשמחה.
״תראו, תראו את מי פוגשים כאן״, שאג מיקו, ״מה פתאום הורדת את השפם?״
״שמע מיקו, טוב שפגשתי אותך. בוא נשב רגע. יש לך זמן?״
״בשבילך חבּיבּי, עד חצי המלוכה. תראו איך שהוא נעשה עם נימוסים! ממתי זה?״
״כמה המלוכה שלך היום?״
״מה זאת אומרת, כמה?״
״נשארתי בלי פרוטה בכיס ונתקעתי פה במושבה. תן כמה גרושים. צריך למלון״.
״גרושים כמה שאתה רוצה, אבל אתה לא צריך שום מלון. יש לי פה אחות עם משפחה. יש די מקום. אכלת כבר ארוחת ערב?״
״אם אתה קורא לכוס תה ארוחת ערב, אז אכלתי״.
״בוא, יא־מסכּין. נמלא אותך במשהו״.
הם פנו והלכו לעבר שעריים התימנית שבשיפולי הכביש, גיששו בקירות הבתים ומיקו פתח לפניו דלת הפונה לרחוב.
״היזהר שלא תשבור את הראש. כאן יורדים במדרגות״.
מן המדרגות פנו ימינה ונכנסו לדירת מרתף. בחדר ניצב שולחן־עץ עגול ושחור, ולו רגל אחת בטבורו. ליד הקירות ניצבו מיטות ברזל משופעות במצעים ולידן שרפרפי־קש, שבעה במספר. נורת־חשמל ערומה היתה תלויה מן התקרה, מטפטפת אור צהוב על השולחן. דלת הוליכה לחדר שני ומשם עלה קול אשה:
״אברהם, כבר באת?״
״זה אני״, אמר מיקו, ״הבאתי לך אורח. בואי תראי אותו״.
״ואני חשבתי שזה אברהם״, אמרה אשה שמנמנה עטופה בחלוק בית כחול, שהגיחה מתוך החדר השני.
״זוהי אחותי״, אמר מיקו, ״וזהו הפרא־אדם ששכב יחד אתי בבוץ ובכינים״.
אחותו של מיקו ניגבה שתי ידיה בחלוק הכחול והושיטה ימינה.
״אתה היית עם מיקו בצבא?״ אמרה ונאנחה, ״ברוך השם ששניכם בחיים. תשב״, שוב נאנחה, ״כמה מתו, כמה מתו, הה? אוה, יא־אלהים, כמה מתו!״
״עזבי עכשיו להיות זקנה״, אמר לה מיקו, ״הבן־אדם הזה רוצה משהו לשים בקיבה״.
״בטח. בטח. רק תשב וכבר אני עושה אוכל. גם כן אברהם יבוא תיכף. שושנה, שושנה, איפה את כבר?״
מן החדר השני עלה קול־נערה:
״תיכף אמא. אני גומרת את התפוחי־אדמה״.
״זה הבת שלי, עוזרת לי קצת בערב, לפני שיבוא אבא שלה מהעבודה״, אמרה אחותו של מיקו, ״תמיד בא כל כך מאוחר… גם כן חייל משוחרר. קיבל קיוסק. יושב שמה עד חצי הלילה. נפצע במלחמה אז לא יכול לעבוד קשה… שושנה! תביאי קודם את הלבן!… תיכף יבוא האוכל. שב חביבי״.
הוא לטש עיניו לעבר הדלת.
לבֶּן ותפוחי־אדמה – חשב בלבו – חלב חמוץ ותפוחי־אדמה מטוגנים.
״מה יש לך?״ אמר מיקו, ״רוצה משהו? בוא נראה לך. זה בחצר. אל תתבייש. אתה כמו בבית״.
״עזוב שטויות״, אמר, ״לא רוצה לעשות כלום. יש לך סיגריה?״
מיקו שלף מכיסו חפיסת סיגריות.
״אתה נראה עצבני, יא־חביבי. אל תפחד. אין פה מוקשים. מה אתה מביט בדלת הזאת? זה מטבח. לא ראית אף פעם מטבח? בחיי שאתה נעשית ציבילי. שב כבר. קח אש… איפה היית כל הזמן? עובד משהו?״
״בת כמה הבת של אחותך?״
״מה?״
״הבת של אחותך, בת כמה?״
״מי, שושנה?״
״כן.״
מה זה מענין אותך? נפלת על הראש?״
״תענה כבר״.
״בת כמה שושנה?״ קרא מיקו אל אחותו, שחזרה בינתיים למטבח.
״שתים עשרה כבר היה בחורף״, ענתה אחותו, ״לומדת בכיתה ז׳. רק קצת חלשה על כתיבה… אמרה המורה שצריך לעשות בבית שיעורים על כתיבה״.
״אני עושה לה את השיעורים״, אמר מיקו.
״אתה?״
״בטח״, הסביר מיקו, ״אני לוקח את התנ״ך ובוחר איזה דבר שמתאים בשביל הזמן שלנו, וקורא. והיא כותבת ואחר כך אני רואה אם יש שגיאות״.
״מה אתה מתכוון מתאים בשביל הזמן שלנו?״
״תראה הערב. אני אמצא לך בתנ״ך איזה דבר שיתאים בדיוק. בתנ״ך יש לך דברים מתאימים בשביל הכל. מלחמה. שמחה. צרות. בחורות. הכל״.
את דבריו האחרונים של מיקו לא שמע. בדלת המטבח הופיעה נערה, נושאת פנכת תפוחי־אדמה בידה.
לא. היא לא דמתה לשרה.
היא צעדה אל עבר השולחן, מדודות ומתונות, והחדר הקטן כמו נתרווח מכוח הילוכה השקט.
״בואו לאכול״, אמרה, מבלי לפנות לאיש מהנוכחים.
מיקו גרר שני שרפרפים ומשך ביד חברו והושיבו. אחותו באה אף היא ובידה צלחות ובהן חלב חמוץ.
שושנה שבה למטבח וחזרה והביאה מזלגות וכפות.
היא נטלה לעצמה שרפרף וישבה.
״תאכל״, אמרה לו אחותו של מיקו, ״אברהם בטח יבוא מאוחר״.
הוא נטל כף בידו ואמר לאכול אך לפתע חייך אל שושנה, הביט בה ארוכות ושאל:
״מה קודם, לבּן או תפוחי־אדמה?״
שושנה הביטה בו, במיקו, הביטה באמה ושתקה. הוא חזר על שאלתו.
״לא חשוב״, אמרה שושנה לבסוף, ״אבל יותר טוב קודם לבּן״.
״חביבי״, אמר מיקו, ״אתה צריך לנוח הרבה. תאכל. תאכל כבר״.
הם אכלו בדממה עד שנתרוקנו הפנכות. שושנה קמה ואספה את הכלים מעל השולחן ונשאתם למטבח.
הם הציתו להם סיגריות ועישנו בשתיקה.
אחותו של מיקו נטלה כלי־תפירה בידה והתקינה עצמה למלאכה.
קול שיחה עלה מן הסמטה. אחותו של מיקו תלתה עיניה בחלון המרתף וראתה זוג רגלים צועדות.
נאנחה ואמרה לאחיה:
״תעשה היום שיעור לשושנה?״
״ברור״, אמר מיקו, ״היום נעשה שיעור לכבוד האורח. תיכף אני אמצא משהו מתאים״.
הוא החל מעלעל בתנ״ך־מיסיונרים קטן.
מתחילה עילעל במתינות, כמי שנהירים לו שבילי הספר. אך משלא מצא ״משהו מתאים״ החל כועס על התנ״ך שהכזיב. היה הופך דפים בחפזון וכמעט שתולשם. מן התהלים חזר לספר שמות ומשם לאיוב ומאיוב לשמואל א׳, עד שהחל מקלל בינו לבין עצמו.
לפתע פרץ בצחוק.
״יא־סא־לאם!״ שאג מיקו, ״מצאתי משהו בדיוק״.
״מה זה?״ שאלה אחותו.
״זה בדיוק לכבוד האורח… בשביל שתבינו אני אסביר לכם. זה הבחור מצאתי אותו ברחוב בלי פרוטה בכיס ועוד לא אכל ארוחת־ערב. ועכשיו תשמעו. שושנה! בואי לכתוב משהו״.
שושנה באה מן המטבח, מנגבת ידה באלונטית. היא נטלה עפרון, מילקוט שהיה מונח על אחת המיטות הוציאה מחברת וישבה אל השולחן.
ריסים ארוכים סוככו על עיניה המושפלות ואור החשמל הצהוב נשפך על הדף הפתוח.
״תכתבי״, אמר מיקו כשחיוך רחב מתפשט על פניו.
״׳תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו׳. אתם הבנתם? העני זהו החבר שלנו שיושב פה בלי פרוטה. תכתבי הלאה: ׳הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי׳. הבנתם? הוא לא אכל אפילו ארוחת־ערב״.
שוב געה בצחוק.
״ועכשיו תמשיכי סתם, שושנה, בשביל הכתיבה: ׳דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג׳״.
מיקו הניח מידו את התנ״ך.
״נו, תגיד בעצמך, מתאים או לא?״
״מאה אחוז״, אמר חברו, ״יותר מתאים לא יכול להיות״.
אחותו של מיקו נרדמה על כלי־התפירה שלה. שושנה קרבה אצבעה אל פיה לאות שתיקה.
״עובדת קשה״, אמר מיקו.
אחר כך ניגש לבדיקת השגיאות במחברתה של שושנה. זמן רב היה הופך ומשוה לספר שבידו ומסמן בעפרון. לבסוף מסר לחברו, לבדיקה סופית. במקום ״קאת״ כתבה שושנה ״כעט״ ובמקום ״שקדתי״ כתבה ״שכתתי״ אבל המלים ״כצפור בודד על גג״ היו כתובות ללא שגיאות. כל כך פשוטות הן ומצויות עד שאפילו ילדים אינם טועים בהן.
לפני למעלה משלושים שנה נתמניתי, מטעם עצמי, מושל מדינה לא קטנה, שהשתרעה על פני כמה וכמה חצרות, בקצהו של רחוב היוצא אל השדות. היו לי בתים ורפתות, אורווֹת וחמורים, תרנגולות ויונים. כמה אריסים, נשים וגברים, היו מביאים ומוציאים בחצרותי ומכולם חביבה היתה עלי סופיה יוסיפובנה, אשה זקנה, צנומה וזריזה, שקולה דק וצרוד מעט אבל האור שבעיניה צלול וכחול והיא סרה למשמעתי, ובכל אשר אלך תשׂאני על זרועותיה וגם מאכלי ומשקאותי מידיה באו לי, אם מוגשים בכף אל פי ואם נתקעים אל לועי בתוקף הפצרותיה, אשר נעתרתי להן, בהיות לבי טוב עלי.
אמי ואבי, אשר התגוררו באחת מחצרותי, פנו אליה, בלחצי אותם או בהציקי להם, כמנהג המושלים; וסופיה יוסיפובנה הושיעה אותם חיש מהרה, כי היתה מרואות־פני כל הימים, יוצאת ובאה לפני באין מעצור.
שנים רבות חלפו מאז ואנוכי ירדתי מכל נכסי, גם הוּדחתי ממלכותי והייתי ככל האדם.
עד שבבוקר אחד, בשבוע שעבר, פסק לפתע זמזומו של גלגל הזמנים ואני יצאתי מביתי ורגלי הובילוני אל מקום אחד וממנו אל מקום שני ושלישי, עד שנכנסתי אל התחום שבו השתרעו חצרותי בשכבר הימים.
בלכתי, עצמתי את עיני ואמרתי בלבי כי אחזור ואפקחן כאשר תעמודנה רגלי על מפתן ביתה של סופיה יוסיפובנה. וכך הייתי מהלך מתחום אל תחום ומזמן אל זמן ועיני עצומות. מי שנתנסה במלכוּת יודע שאין כל רבותא בענין זה. והנה ידעתי, כי אני חולף על פני בתים קטנים, שגדרותיהם אבני־כורכר וגגותיהם רעפי־מארסיל אדומים. שמעתי נביחותיהם של כלבים שמתו לפני חצי יובל שנים וזכרתי את בעליהם, הנחים בבית־העלמין, תחת מצבותיהם החיוורות.
אותה אשה זקנה שהכרתי בשכבר הימים, בחצרותי, היתה כבת שלושים וחמש שנים, באותם הימים; משמע – צעירה יותר משהנני כיום. ובת כמה היא עכשיו? כבת שבעים? דבר זה אדע מיד, שכן אמרו לי קולותי כי אני קרב ובא אל הבית שבו היא יושבת.
ואמנם בפקחי את עיני מצאתי את עצמי על סף הבית המבוקש. עליתי בשלוש המדרגות המובילות אל מרפסת הכניסה ודפקתי על הדלת. משרתת רכה בשנים פתחה לי ואמרה כי גברת הבית תיכנס תוך שעה קלה. נטלתי לי כיסא, ישבתי ותליתי עיני בתקרה. ומיד חזרתי וקפצתי על רגלי. בתוך הנברשת שנשתלשלה מן התקרה, בתחתית אגן הזכוכית הוורודה, נתלבט זבוב, שנכנס שמה שלא בטובתו ולא מצא רגליו לצאת. מיד הכרתיו. הלא זה הזבוב שהיה שם לפני שלושים וחמש שנים, בעוד אני שליט באותם מקומות. שעות ארוכות הייתי נוהג להזין בו את עיני, בלי שיהיה לאל ידי להושיע. פגריהם של כמה מאות מאחיו של אותו הזבוב היו מוטלים בתחתית האגן ושיווּ לו מעין קישוט אפל, כבאותן זכוכיות ונציאניות, שיש בהן משקעי־צבע לקישוט.
ומאחר שפגשתי במכרים ותיקים, נתתי עיני בכתלי הבית והסתכלתי בעיניהם של זקנים וזקנות, נתונים במסגרות שחורות־מוזהבות, והכרתי את אביה המנוח של סופיה יוסיפובנה, אותו זקן צנום שהיה רומז לי באצבעו לקרב אל כורסתו והיה צובטני בלחיי. הוא היה האחד בכל הממלכה שלא היה מוראי עליו. ואם אומר שהיה מוראו עלי, לא יהיה הדבר רחוק מן האמת.
השפלתי עיני אל שולחן הכתיבה, המרופד לֶבד ירוק, ותחת הזכוכית הסדוקה שכיסתה אותו מצאתי עשרות תצלומיהם של בני הבית האחרים, דודים ודודות, בנים ובני בנים, מהם זכורים לי יפה ומהם שנולדו לאחר שעקרתי מן המקום וכולם מטובעים באותם סימני היכר של עיני־תכלת עמוקות ועצמות לחיים רחבות ומשופות ופיות דקים וקפוצים – סימנים שאין אתה טועה בהם.
ואחר־כך ראיתי את הדיותה העשויה שיש שחור, זה שבעלה של סופיה יוסיפובנה היה מטביל בה את עטו ורושם חשבונותיו, לאור מנורת־הנפט ירוקת־הסוכך, בערבי הקיץ הארוכים. באותו עט היה מנופף כלפי הפרפרים שבאו אל האור והיה מסלקם מניירותיו, כשהוא מזרזם ב״קישטא״ רגזני, שאין בו רוגזה אלא העמדת־פנים של רוגז; ממש כשם שהיה גוער בילדים ששלחו ידם, מן הרחוב, לקטוף שקדים ירוקים מעל עציו.
את מנורת־הנפט הירוקה לא מצאתי על השולחן ובמקומה היתה שם מנורת חשמל שהכתובת ״מדינת ישראל״ טבועה בכן־הפליז שלה. אבל כשפניתי לאחורי, נגלתה עלי מנורת הנפט ממרומי ארון־הכלים. ומן הארון הביטו בי כמה מן הפנכות העמוקות ועליהן דמויות אָמוֹר ומלאכים, דיאנה ואילותיה, ככל שזכרתים וככל שידעתים.
רצפת הבית היתה פסיפס של מרצפות שחורות ולבנות, אבל מאחר שלא היו בידי הבנאים מספרים שקולים מכל צבע, מצאתי על נקלה אותם מקומות, מתחת לשולחן, שבהם היו שתים־שלוש מרצפות שחורות נתונות זו בצד זו, עוינות וזועמות, מזה שלושים שנה ומעלה.
״אדון אחד מחכה לך״, שמעתי קולה של העוזרת. וסמוך לכך חרקה כף־המנעול והדלת נפתחה. לפני ניצבה זקנה גרומה, כחולת־עיניים.
נתתי בידה שהות לזכור ולהכירני והיא היתה מצפה שאפתח פי ואומר לה מה אני מבקש. והנה פקע מיתר בלבותינו ונחוש איש לקראת רעותו. דומה שהייתי מצפה כי סופיה יוסיפובנה תרימני מן הרצפה ותשׂאני אל המטבח, להשקותני כוס חלב. אבל היא לא יכלה להניפני מעל המרצפות. זקנה היתה וחלושה.
ואז, לפתע פתאום, הגיע אל קצו הדרור אשר קורא לי באותו יום ואנוכי הוא שנטלתיה בזרועותי, והיא קלה כנוצה ושקופה כאויר.
ביקשנו לומר דברים זה לזו, אבל עינינו היבשות היו מיבבות בלא קול. ובעוד היא מקוננת על אוניה, שנתנדפו והלכו לבלי שוב, חשתי אנוכי, מתוך אימה שאין לה תואר, כי שוב לא יניפני שום אדם בזרועותיו וכי שוּמה עלי לשׂאת עצמי בכוחותי שלי, כוחות שלא ביקשתי משום בריה להעניקם לי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.