איך אפשר, בכלל, להשוות ריח של עז שוייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים ורודות־לבנות, לריחו של כלב זאב חכם, יפה, נאמן, עליז ושלי?
אבל הימלבלאו הזקן, כשראה שאני מתקין מלונה לכלבי סמוך לגדר החוצצת בין חצרו לחצרנו, נטל את מקלו בידו, נושם ונושף כמו זיקית, ובא אל מרפסת ביתנו ונאם נאום באזני הורי.
איך אתם מרשים, הוא אומר, לבנכם הפוחח, הוא אומר, לדחוק לי מתחת לאפי כלב מסריח, משתין בקיר, מטיל מימיו על כל כלונסה, עושה צרכיו ואינו טורח לגרוף עליהם עפר, מילל ביום ובלילה, להנאתו, אבל שותק ואינו פוצה פיו כשבאים גנבים, כאשר כבר אירע בשבוע שעבר, כשנעלמו שתים מן התרנגולות שבחצרו של הימלבלאו הזקן.
כך הוא אומר ואני רותח מזעם ואיני יודע במה לפתוח, כדי להפריך את האשמותיו.
האקדים ואספר בשבחו של מארסי שלי, הוא כלב הזאבים החמוד שלי, או שאקדים ואפתח בגנות העז המצחינה שלו?
״שתוק״, זורק הימלבלאו הזקן לעברי, עוד לפני שפציתי את פי. והוא ממשיך להשמיץ באזני הורי את הכלב, אותי ואת חברי, המסייעים בידי להקים את המלונה.
תמה אני על אבא שלי, שהוא רואה כיצד נוזפים בי ואינו יוצא לגונן עלי. מה אירע לו, לאבי? הוא פוחד מפני הימלבלאו הזקן? אבא שלי מסוגל – וכבר הוכיח זאת, לא פעם – להפיל חתיתו על חמישה אנשים במיטב שנותיהם; להכניע עדר פרות מקרינות, שעלו על גינת הירקות שלנו, בקיץ שעבר; לשכנע את ועד המושבה שיבנה כביש מתחנת הרכבת למרכז. ולמה זה נפל פחד הימלבלאו עליו, לפתע פתאום?
והזקן הזה ניצב, בלי בושה ובלי פחד, נשען על מקלו, רועד וקוצף ומטיח כלפי, וכלפי כלבי, דברים של שקר גמור, ואבא שלי שותק לו ושותק.
שישתוק; איכפת לי?
סוף סוף גמר הימלבלאו את הנאום וחזר לחצר שלו. אני צוחק במלוא פי וקורץ לאבי בהבנה מלאה.
״מה לך צוחק?״, נוזף בי אבי, כאילו אני הוא שעמדתי כאן חצי שעה וקשקשתי קשקושים. ״סלק את המלוּנה מן הגדר ובנה אותה במקום אחר. החצר גדולה למדי״.
״אבא״, אני קורא מנהמת לבי, ״הדיר של הזקן עומד ממש תחת המרפסת שלנו. אתה יכול, בכלל, להשוות את הריח של עז שווייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים וורודות־לבנות, לריחו של כלב חכם, יפה…״
״הימלבלאו הוא איש זקן ובודד״, מגלה לי אבא את אמריקה, ״ואם נדרוש ממנו לסלק את הדיר, מי יעזור לו במלאכה? אתה? וחוץ מזה, העז נחוצה לו, מפני שהוא זקוק לחלב עזים; והוא חולב אותה במו ידיו. אם לא תהיה לו עז, במה יעסוק? הוא איש זקן וגלמוד״.
״מה הוא כל כך גלמוד?״ אני מנסה כוחי בויכוח עם אבא, ״ואני לא ילד גלמוד, שאין לו אחים ואחיות, רק הכלב הזה?״
אבא צוחק. סימן שאמרתי חכמה וצריך לנצל את ההזדמנות.
״נצפצף על הימלבלאו״, אני מציע לאבא, ״ונשאיר את המלונה על יד הגדר״.
״אתה אל תצפצף לי״, מתרגז אבא, למרות החכמה שלי. ״אתה תלמד לכבד זקנים!״
״ואם הוא מתיז עלי מים מן הצינור שלו״, אני מנסה לטעון, ״גם אז עלי לכבד אותו?״
״בוודאי מגיע לך״, פוסק אבא, כאילו חקר את הסכסוך הישן־נושן שלי עם הימלבלאו.
״בעד מה מגיע לי?״, קולי שורק שלא בטובתי ואני קרוב לדמעות.
״אלף פעמים אמרתי לך שבצהרים, משתיים עד ארבע, הוא ישן; ואתה מתהולל אצלו מתחת לחלון מן הרגע שאתה חוזר מבית הספר ועד הערב״.
״אסור כבר לשחק בכלל?״
״די. מספיק״. אבא מסיים את הוויכוח וחוזר לעיין בעיתון.
הצרה היא, שאני יודע כי באיזשהו אופן הצדק, איך שהוא, עם אבא; כלומר: עם הזקן הארור הזה, הימלבלאו. אבל אין זו אשמתי שהצדק אתו. גם אני צודק. הצרה היא שכולם צודקים ואני סובל מזה. ועכשיו גם הכלב שלי, מארסי, סובל מזה.
לא תמיד היו פני הדברים כך. לפני שנה או שנתיים, כשהימלבלאו עוד היה עובד בכרם, עם הבנים שלו, היה המצב שונה לגמרי. הוא היה עליז וחביב והיה מביא לי אשכולות ענבים בכל יום והיה מתחכם עם הילדים ונותן לנו לחלוב את העז שלו. אבל מאז עבר המון זמן והוא השתנה באופן נורא ואיום. פשוט אי אפשר להכיר אותו. התחיל ללכת לאט לאט, השפם שלו נעשה מפחיד ובעינים הבעה של זכוכית רטובה.
למה שלא יגש לרופא?
מיום ליום האופי שלו נעשה יותר גרוע. ביום ההולדת האחרון שלי, כשעשינו את החגיגה בחצר, הוא שתק ולא אמר כלום. ישב לו על המרפסת שלו והביט. אבל פתאום קם, ניגש לגדר, הרים את המקל וצעק אלינו:
״בעוד עשרה רגעים שיהיה כאן שקט גמור. השעה שתים והיום שבת״.
חברים אחדים שלי אמרו לו את דעתם על העניין. הייתם צריכים לראות את התוצאות! הוא השתולל, אמר שאנחנו דור חצוף ונבזה וזרק עלינו כל מיני מלים מהתנ״ך ומהתפילות ומאיפה לא. בין השאר היו שם מלים די גסות ומרגיזות והחברים שלי לא שתקו לו. ביחוד התלמידים הטובים, שיודעים תנ״ך לא פחות ממנו. וגם אני לא שתקתי, אף על פי שאינני חזק בתנ״ך.
יכול להיות שהיינו אפילו מנצחים אותו בוויכוח. אלא שפתאום יצא אבי וקלקל את כל העניין. הרבה כבוד זה לא הוסיף לאבא שלי, בעיני החברים.
ואז עברנו לתוך הבית ונסינו להמשיך שם את המשחקים, אלא שזה לא עלה בידינו. וחבר אחד שלי היה לו פתאום רעיון מצויין:
״היום שבת״, הוא אמר, ״ובשבת מתפללים. נכון? אז בואו נתפלל שהימלבלאו הזקן ימות בקרוב ולא יהיו לנו צרות ממנו״.
זה מצא מאד חן בעיני כולם ותיכף העמדנו את בעל הרעיון כחזן לפני ארון הבגדים וכולנו הסתדרנו מאחריו ואמרנו לו:
״אתה דפוק את המלים ואנו נגיד אמן״.
והוא התחיל להמציא בעצמו תפילות על המקום. למשל:
״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שגומר עם הרשעים שמפריעים לילדים לשחק״.
״אמן!״ ענינו במקהלה עליזה, ובצדק.
״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם, מה איכפת לך אם הוא יסתלק כבר ויתן לנו מנוחה?״
״אמן!״ צעקנו בשמחה.
״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שאוהב ילדים טובים ושונא זקנים רעים״.
״אמן!״ זעקנו כמו משוגעים.
אבא ואמא נבהלו, כנראה, מהצעקות ובאו לחדר לראות מה נשמע.
״אלהינו מלך העולם״, השתפך החזן שלנו בהתלהבות, ״רד משמים ותראה מה שהימלבלאו עושה לנו!״
״טיפש!״ קראה אמי בחמת־רוח. רק לעתים רחוקות ראיתי אותה יוצאת ככה מכליה.
כולנו השתתקנו ולא הספקנו לענות את ה״אמן״ שלנו. כנראה שגם אמי נבהלה מזה שהעליבה חבר שלי ביום ההולדת של בנה־יחידה. על כן העמידה פנים כאילו אותי כינתה בשם טיפש ותיכף פנתה אלי בנזיפות, שלא רק ביום ההולדת, אפילו ביום רגיל לא מתאימות לגמרי… בלעתי את המנה שלי בשקט ואיך שהוא גמרנו את החגיגה עם קקאו קר ועוגות ואפשר לומר שבסך הכל היה יום הולדת מוצלח, אם להשוות עם ימי הולדת של חברים שלי, באותה שנה.
ומאז היינו עוקבים אחרי הימלבלאו, לראות איך השפיעו עליו התפילות.
צריך להודות שבהתחלה אפשר היה לחשוב שאין אלוהים בשמים. כל כך לא השתנה לגמרי. אותן העינים, כמו זכוכית ואותו הכובד בהליכה; אולי רק הנשימה נעשתה יותר כבדה. אינני בטוח.
האופי בוודאי שלא נשתנה. להפך, נעשה יותר גרוע. פעם עמדתי עם הכלב שלי, עם מארסי, והוא הרים רגל ועשה את שלו על הגדר. ראה הימלבלאו, שבאותו זמן מצץ מתוך רימון, והשליך את כל הרימון ישר על הכלב. מארסי כל כך נבהל מהפתאומיות של ההתקפה, עד שרחמנות היה לשמוע את היללה שלו. אחר כך הוא התאושש ונבח על הזקן כמו שצריך. ופעם אחרת, – נכון שזה היה בין שתים לארבע, אני מודה – כשפצחתי שקדים בין שתי אבנים, מול החלון שלו, הוא הוציא את הראש מהחלון ואמר לי להסתלק, כאילו הייתי איזה שרץ ולא בן אדם כמוהו.
וכשלא הסתלקתי והמשכתי לפצח שקדים – כי זה היה בחצר שלנו ולא בשלו – הוא שפך עלי כוס מיים ונרטבתי כולי.
אבל זו היתה הפעם האחרונה. אחרי זה לא ראינו אותו יוצא החוצה ואמרו שהוא חולה ושוכב במיטה. בכל אופן לא שפך עוד מיים וגם לא צעק. ויום אחד כשחזרתי מבית הספר הרגשתי איזה שקט משונה בחצר שלו וגם בשלנו ובכלל ברחוב. היתה לי הרגשה מוזרה. לגמרי לא שמחתי פתאום. ולהפך, איזה פחד היה לי בלב, אף על פי שלא ידעתי עדיין מה קרה.
רק אחרי ארוחת הצהרים ראיתי אנשים אחדים נכנסים לחצר שלו ולפנות ערב ראינו איך שמוציאים אלונקה וכל שאר הדברים ששייכים להלוויה.
אז כבר הבנתי הכל.
הסתלקתי מהבית, מפני שלא רציתי לראות חברים. ידעתי שהם יבואו לברך אותי על ההצלחה של התפילות שלנו, ולא היה לי שום חשק לראות אף אחד. ככה זה לפעמים, שאתה רוצה ורוצה ורוצה מאד משהו; אבל כשזה בא כבר, פתאום נעשה לך עצוב ומשעמם ובכלל איזה מין דבר לא טוב.
חזרתי הביתה בערב אבל לא היה לי תיאבון לאכול ואמא לא הכריחה אותי.
שאלתי את אבא מה קורה לאנשים שמתים והוא אמר שהנשמה עולה לאלוהים. וכששאלתי אותו מה עושה הנשמה שם, הוא הסביר שטוב לה אצל אלוהים וכל המתים יושבים בשמים ושמחים.
קשה היה לי להרדם ואבא הרגיש בדבר ובא וישב אצלי על המיטה.
אמרתי לו: ״אבא, אתה אומר שאם מתים, אז הנשמה הולכת אל אלוהים. נכון?״
״נכון״.
״ואם מתים אצל אלוהים, לאן הולכת הנשמה?״
״אצל אלוהים לא מתים״, אמר אבא.
ואז שתקתי הרבה זמן ופתאום באה לי מחשבה משונה על הכלב שלי, על מארסי. ואני שאלתי את אבא אם גם הנשמה של הכלבים הולכת לאלוהים.
אבא אמר שהוא חושב שכן.
החלטתי בלבי שכאשר יבוא היום, אקשור את מארסי ברצועה, כדי שלא יאבד את דרכו וכדי שנלך לשם ביחד וכדי שלא אפחד מהימלבלאו.
ואני בטוח ששם לא יהיו קשיים עם הימלבלאו הזקן. סוף סוף איפה שהוא צריך להיות איכשהו אחרת, וגם יותר טוב, אולי, מאשר כאן, על פני האדמה. וככה נרדמתי, סוף סוף, וחלמתי כל מיני חלומות. גם חלמתי שאני נעשה זקן־זקן והימלבלאו נעשה ילד־ילד ויש בינינו איזה אי הבנה. אבל אינני זוכר באיזה ענין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.