א

כשהיינו ילדים ונודע לנו כי רחוב כץ, שבעברה השני של העיר, קרוי על שם אביו של פסח כץ, המתגורר בשכונתנו, היינו תמהים: מדוע אין הוא גר ברחוב הקרוי על שם אביו? לא העזנו לשאול אותו על כך, מפני שאנחנו קטנים היינו, והוא, כבר אז, בעל לאשה. אף על פי שבקומתו לא עלה עלינו הרבה, כמעט קרח היה, ממושקף ופניו עצבות תמיד ועיניו משוטטות בבהלה על סביביו. לפעמים חמדנו לנו לצון, ומאחורי גדר של שיחי לוניצרה היינו פוצחים במקהלה, בעברו ברחוב: אדון כץ, אדון כץ! אך הוא לא הפנה אפילו את ראשו, כאילו כבר הורגל בהטרדות.

רק לאחר שנים הבינונו מפני מה ביקש לגור בריחוק מקום מן הרחוב הקרוי על שם אביו, ובשל מה הוא נבוך בהזכיר האנשים במעמדו את דבר היותו בנו של כץ. כשגדלנו וקומתנו גבהה מקומתו, כאילו הבינונו שהיה נמוך כל כך מפני שלא יכול להתרומם ולהבקיע את נטל הגדולה של אביו, נטל שהכריעו כביכול כל הימים וגרם לו שיבקש מפלט בשכונתנו הנידחת.

ידענו שאשתו משמשת פקידה באחד המוסדות שבעיר. במה עסק הוא לא היה לנו מושג. ראינוהו לעתים קרובות יוצא אל חנות המכולת או ניצב בתור שלפני עגלת־הקרח. מדבר היה בקול חרישי, במין עצב, כאילו זה עתה קם מישיבת ״שבעה״ ועדיין לבו שרוי בין כתלי חדר אפלולי ולנגד עיניו דמויות שעמן התבודד במחשבותיו. דומה שקולן של הבריות צרב איזה פצע שבנפשו, ופניו הביעו כאב הבא מפגיעתו של אור היום.

בבקרים של שבת ראינום יוצאים, הוא ואשתו, שלובי זרוע, זעירים ומאיטי־צעד, ופניהם לעבר הים.

בצהרים היו חוזרים ונבלעים בחדרם. פיסת הכביש הסמוכה לדירתם היתה לנו מקום־משחקים בטוח בצהרי־שבתות, בעוד שאר דרי השכונה מניסים אותנו מקרבתם ונוזפים בנו על השאון שאנו מקימים. חלונם של פסח כץ ואשתו לא נפתח מעולם ואף פעם לא עלה קולם להשבית אותנו משעשועינו.

פעם אחת, בהיוותרי לבדי ברחוב, לאחר שכל חברי נקראו לבתיהם לסעודת שבת, קרבתי אל קיר דירתם וטיפסתי קמעה במרזב, עד שיכולתי להציץ פנימה בעד חרכי התריס. עוד לפני שהתרגלו עיני לחשיכה שבחדר, שמעתי קולו של פסח כץ עולה ויורד בקצב, בבטחה מפתעת; אחר כך הבחנתי שהוא ניצב באמצע החדר, לבוש תחתוניו וגופייתו בלבד ובידו פיסת־נייר והוא מדקלם מתוכה דברי שיר בחרוזים. אשתו שכבה על הספה והקשיבה בעינים עצומות. לבי הלם בחזקה מפחד שמא יגלוני, ומשום כך לא עמדתי על תוכן המלים שהשמיע, אבל עד מהרה תקפני רגש של בושה ומוסר־כליות, ובהשמטי מן המרזב סרטו סנדלי בצינור הפח והשמיעו קול. מיהרתי להמלט מן המקום ולהחבא מאחרי גדר הלוניצרה שמעבר לרחוב. משם הצצתי בחרדה לעבר חלונו. התריס נפתח מעט וראשו של פסח כץ נשתרבב, כשעיניו תרות סביב, ובפניו נסתמן אותו כאב הבא לו מאורו של יום.

ב

מאליו מובן שלא הייתי טורח להעלות זכרון רחוק ומטושטש זה של פסח כץ, אלמלא נתרחשו אחר כך מאורעות שעשאוהו מפורסם בשכונתנו.

תחילתם של המעשים נעוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר מזו שעליה סיפרתי בראשית דברי. באמת נפתח סיפור המעשה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, שעה שאני וחברי כבר היינו נערים מגודלים, חברים במחתרת למלחמה באנגלים. בשכונתנו היו כל הנערים כולם מה שקראו בימים ההם טרוריסטים. מסייעים היינו בגביית תרומות בין אנשי השכונה, ולרגל מלאכה זו עמדתי פעם ודפקתי על דלת חדרו של פסח כץ. כשפתח לי הודעתיו כי עלי לשוחח עמו ביחידות. הוא הכניסני לאותו חדר שכבר הצצתי לתוכו מעבר לתריס, לפני כחמש שנים, וביקשני לשבת. היתה זו לי פגישה ראשונה עמו, פנים אל פנים, והנימוס שנהג בי הביאני במבוכה. עד מהרה ננערתי מהרהורי ופתחתי להרצות לפניו על מטרת בואי. הוא הקשיב בסבר פנים רציני והעצבות שבעיניו גדלה והלכה.

״צר לי״, אמר פסח כץ, ״צר לי מאד לראות נער עברי מבלה ימיו במעשים כאלה״.

״זהו תפקידנו״, השבתי נמרצות, ״כל אחד חייב לעשות מה שהוא יכול. ואיך זה אתה אומר…״

דברי לעו, כי נדמה לי שהוא עומד לפרוץ בבכי.

״לא, לא הבינות אותי״, לחש פסח כץ ואמר, ״בודאי שחייבים כולנו לעשות למען עמנו, אבל אסור להרוג… אתם רוצחים אנשים, ואין זה לפי טבע אומתנו… אסור לנו. אנחנו איננו ככל הגויים. עלינו לנצח ברוח ולא בכוח… מנבכי הדומיה תישמע זעקתנו. קול דממה דקה…״

הוא תלה בי עיניו, כמייחל להסכמה וחרטה לאלתר.

״אז אינך רוצה לתרום?״, שאלתי ביבשות.

״לתרום?״ חזר על דברי כזה שאינו מבין, ״לא, לא. בודאי שלא. אני רוצה להציל אותך, להזהיר אותך… אסור, אסור לנו…״

בדברים כאלה לא הורגלתי בשכונתנו. רוב האנשים תרמו בעין יפה, והמעטים שסירבו הביעו זאת בקצף שאינו משתמע לשתי פנים וסילקוני מביתם בחמת זעם.

לא ידעתי כיצד אסיים אותו מעמד מביך, וחזרתי בעקשנות:

״אז אינך רוצה לתרום?״

ידיו נתרוממו אין־אונים וחזרו וצנחו על מתניו.

״אז שלום״, קראתי ופניתי לצאת.

״היה שלום…״ מלמל פסח כץ. ״אל תדון אותי… חשוב במה שאמרתי. חזור בך… אתה נפש מישראל״.

״שלום״, זרקתי לו בפניו ונמלטתי על נפשי.

סמוך לאותו זמן פרצה מלחמת העולם, ובאחד הערבים שמעתי, ליד הקיוסק של השכונה, מספרים בלעג כי פסח כץ הלך להתגייס לצבא הבריטי ולא קיבלוהו מפני שמדולדל היה ועלוב כל כך. ימים אחדים לאחר מכן נעלם מן השכונה. מאחר שלא נראה בחנות המכולת תקופה ארוכה ביקש החנווני לדעת, מפי אשתו של פסח, מה היה לבעלה; וכך נודע לנו כי פסח כץ הלך לעבוד במחנה צבא בריטי, אי־שם בארץ, וכי משמש הוא רואה־חשבון במחסני הצבא.

לימים החל מופיע לחופשות של שבת ואחר כך, במשך שש שנות המלחמה, נתרגלנו לראותו מגיח מן האוטובוס האחרון של יום ששי, צועד מתונות לעבר ביתו ונבלע בחשכת חדרו עד לבוקר יום ראשון, שאז היה חוזר ועולה במכונית הראשונה ונעלם לשבוע ימים.

וכאן הגענו לעיקר סיפורנו.

ג

שש שנות עבודתו של פסח במחנה הצבא הטביעו בו חותמן. קולו נעשה מהסס פחות ואור היום חדל מצרוב את פניו. לפני המלחמה היה מהלך ברחוב סמוך לקירות הבתים, ועכשיו ראינוהו מהלך באמצע הרחוב, כאחד האדם. שינויים אלה שהבחנתי בו, הם שגרמו לי כי אאמין לסיפורו של שעיה גולדברג; שאם לא כן הייתי אומר על שעיה שהוא בדאי גמור.

אבל נחזור אל תחילתם של הדברים.

שולחן כתיבה זה, שאליו אני מסב בכתבי את הסיפור שלפניכם, שעיה גולדברג הנגר הוא שהתקינו למעני. בטל הייתי ממלאכה בימים ההם, בקיץ שאחרי מלחמת העולם, ועשיתי לי מנהג של קבע לשבת בבית מלאכתו של שעיה גולדברג ולהתבונן בו שעה שהיה מתקין לי את שולחני, ואז שמעתי מפיו תחילתם של מאורעות פסח כץ.

יום אחד, כך סיפר לי שעיה גולדברג, בא פסח כץ אליו אל בית המלאכה וביקש שיסור עמו אל ביתו. אמר שיש לו הצעה של עסק. הנגר, שעד לאותו יום לא החליף מלה וחצי מלה עם פסח כץ, תמה לא מעט למשמע אזניו, אך מאחר שהיה אדם טוב מזג וחשש לפגוע בכבוד הזולת (הוא היה נוהג לתרום לקופת המחתרת, אף שלבו לא היה שלם עמנו, כפי שסיפר לי לאחר כמה שנים) הלך עם פסח לביתו.

״ימשש־נא, אדוני, בד זה שלפניו, ויחווה דעתו״, אמר פסח.

שעיה גולדברג שם ידו על גליל בד גדול ועבה, שהיה מונח באמצע החדר ומשש בידו.

״בד־אהלים מצוין״, אמר, ״מנין הגיע לידיך? בימינו לא רואים כזה בשוק״.

״הה, אדוני תמה…״ אמר פסח כץ בהתלהבות, ״ישמע ויתפלא, יתמלא תמהון, אדוני… ישב־נא, בבקשה… גליל זה של בד יש לו היסטוריה משונה מאד, כמעט סמלית…״ התלהבותו נתחלפה במלמול מהיר. ״אדוני אינו מכיר אותי, אינני כופה עצמי על אנשים… אני יושב בית, אבל מצפוני נקי. (שעיה גולדברג הביט בו בתמיהה) תמיד פעלתי לפי מצפוני…״

״כן, כמובן, אבל…״ ביקש הנגר לטעון.

״אל־נא יפסיקני, מר גולדברג״, התחנן פסח, ״רוצה אני לספר, כיון שיש בפי הצעה לשותפות, רוצה אני שכבודו ידע הכל…״

״שותפות?״ גולדברג זקף גבותיו.

״כן, כן. שותפות. אבל קודם ישמע מה שיש בפי לומר… עבדתי שש שנים בצבא הבריטי… קודם לכן ביקשתי להתגייס, אבל מפני חולשת הגוף לא קיבלוני… מילא, יכול אדם להלחם גם כשאין רובה בידו. לא כן, מר גולדברג?״

״בוודאי, כמובן״, מיהר שעיה להסכים.

״שש שנים לחמתי באותו רשע, ימח שמו, צורר עמנו… וכשבאה שעת הנצחון היו כל חברי־לעבודה עצובים, שמפטרים אותם ממשרותיהם, ורק אני לבדי הייתי שמח, מפני שניצחנו את האויב המשותף. חברי לעבודה, מהם היו שאמרו: ׳מה לנו מן הנצחון? האנגלים יחזרו וישעבדו אותנו. מדינה עברית לא יתנו לנו׳. אבל אני השיבותי להם ואמרתי: ׳לא כך, חברים, לא נכון. הכרענו את הצר הצורר וגם שעת ישועתנו קרובה׳. והם לעגו לי. אבל היה שם גוי אחד, סרג׳נט אנגלי, והוא ראה בשמחתי, והבין לרוחי… הוא העריך תמיד את התמסרותי השלימה… ואותו גוי נטל אותי בידי והוליך אותי למחסן אחד של הצבא, והורה לי בידו על גליל הבד הזה ואמר לי: ׳הרי זה שלך׳״.

״הבד הזה?״ הורה שעיה כלפי הגליל.

״זה. זה ממש״, אישר פסח בשמחה. ״יש כאן הרבה הרבה מטרים ומחירו לא יסולא בפז״.

״כן. זה יקר עכשיו״, אמר הנגר, ״אני חושב שאולי עשר לירות המטר״.

״הוא הדבר, מר גולדברג, הוא הדבר״, קרא פסח, ״יש כאן שילומים; גמול לישרים תהילה, בבחינת צדיק וטוב לו. מנהג של יושר נהגו בי. כל ימי נתלבטתי בשפל המדרגה ועכשיו אצא מאפלה לאור גדול״.

״איך, כלומר?״ תמה שעיה, שעדיין לא הבין דבר וחצי דבר, ״למה אתה מתכוון?״

״הבד הזה, אדוני. יכול אני להיות, מעתה, בעל־תעשיה״.

״בעל־תעשיה?״ לא נסתבר לו לגולדברג. ״אינני מבין…״

״וכי מה? למה אינך מבין? הנה אתה, אדוני, נגר, ואנוכי בעל־הבד. למה לא נעשה מעשה שותפות? נהיה עושים כסאות מרגוע. אתה תעשה במלאכת העץ ואני נותן בד… ולא שאני מתכוון לעמוד מנגד, בחיבוק ידיים… חלילה. אני אעזור על ידך בניסור הקורות ובמסמרים ובכל מה שתצווה. אה, מר גולדברג?״

״נו, כן… כלומר, הבנתי…״ הנגר לא ידע מה ישיב. ״אבל זה קשה, אי אפשר לי להחליט ככה, על רגל אחת, מפה לשם…״

״כמובן״, מיהר פסח כץ לנחמו, ״מי כמוני יבין לרעך… מתכוון אדוני להוועץ ברעייתו… אדרבא, אדרבא ואדרבא״.

שעיה גולדברג שמח למוצא שבא לו במפתיע ואמר שכמובן, זה הקושי ועליו להוועץ באשתו.

״וכאן״, מספר לי שעיה גולדברג, ״בקושי התאפקתי מצחוק ויצאתי מביתו של המסכן וחשבתי בלבי: טוב שנתן לי עצה. עכשיו אלך ובערב אחזור ואומר לו שאשתי מתנגדת. וכך עשיתי. בערב באתי אליו והודעתי לו שאשתי מתנגדת. פניו של כץ חפו, וכמה רגעים שרוי היה בשתיקה, מהרהר בינו לבין עצמו. ׳רעייתו מתנגדת?׳ מלמל. ׳למה?… אבל ישב־נא מר. למה זה יעמוד? רעייתו לא ירדה לסוף דעתנו. פעמים אין נשותינו יודעות… אף שאין לומר כך על רעייתי שלי. הו, לא. היא הבינה מיד. יודע מר מה נתרחש אצלנו בערב הראשון, מיד כשהבאתי את גליל הבד מן המחנה?… חלמתי חלום… אבל עוד לפני כן, מיד כשהבאתי את האוצר הביתה, כבר עמדה רעייתי מעצמה על טיב הדברים ועל משמעותם. היא אמרה לי: פסח, נושענו. ואני אמרתי לה: אשרי, שיש לי אשה היורדת לסוף דעתי. ואחר כך, כשהלכנו לישון, טרחנו וגלגלנו את הגליל אל מתחת למיטתנו. חרדים היינו… זאת יכול מר להבין על נקלה… וכשהכנסנו את הגליל אל מתחת למיטה, נתהווה כעין הר במזרן, ואני הייתי שוכב בראש ההר ההוא ונטרד משנתי, עד שנרדמתי. ובחלומי ראיתי עצמי בראש גבעה נשאה, משקיף אל שמי־שמים. אותה שעה זכרתי את דברי המשורר, שאמר: ״מידת השמים לראשו של אדם היא כמידת האדמה שלרגליו״. ובלבי הוספתי: ״כמידת הבד שבביתו״. ומיד נתתי עיני בשמים, לראות כמה הם. וראיתי שהשמים עשויים מאותו בד שברשותי, אלא שיש בהם כוכבים. וכשהתבוננתי מקרוב, ראיתי שהכוכבים אינם אלא חורים שנעשו בבד שלי. ונתעוררתי בבהלה. רעייתי, שנתעוררה אף היא, שמעה מפי דבר החלום, ואמרה שהוא סימן לטובה. ומאחר שלא יכולתי להרדם, מחמת הגליל שדחק עלי מלמטה, היינו ערים רובו של אותו לילה והיינו מדברים בבד שלנו, ואז עלתה התכנית לעשות עמך שותפות, מר גולדברג… חבל שאין הדבר מסתייע… אבל אתה עצמך, אילו הסכימה רעייתך, מה אתה סבור?׳

״׳אני, כמובן… כן, אפשר שהיינו עושים עסק, אלא ש…׳״ וכאן הניע גולדברג בכתפיו.

״תאר לעצמך״, מספר לי שעיה גולדברג, ״כי המסכן הזה התחיל מנחם אותי ומרגיע אותי, ואמר לי שלא אצטער. הוא שאל אם יש לי פרנסה מן הנגרות, וכשאמרתי לו שברוך השם, נרגע וליווה אותי עד הרחוב והשמיע באזני דברי תנחומים, כנהוג לגבי אבלים. מה תגיד עליו?״

״ומה היה אחר כך?״ שאלתי.

״אחר כך? אין לי מושג״, אמר שעיה גולדברג, ״שוב לא דיברתי אתו״.

ד

נוסף על השינוי שחוללו שש שנות המלחמה בהליכותיו של פסח כץ, נתוספה לו תכונה של איש מעשה. נראה שהנהלת־החשבונות גרמה לכך. בחזרו לביתו נטל מחברת, ובסרגל העביר על דפיה שלושה קווים נמרצים ובכך חלק כל דף לשלושה מדורים. שם המדור האחד: ״השם״, ובו באו שמות כל האנשים אשר אליהם פנה בהצעותיו. המדור השני נקרא: ״טיב ההצעה״, ובו פרט מה שהיה בפיו להגיד לאותו אדם. המדור השלישי היה קרוי: ״הערות״, ובו מסקנות המשא והמתן.

עד מהרה נתברר כי פסח כץ פנה אל כל האומנים ובעלי המלאכה שבשכונתנו, ומספרם לא היה מבוטל אצלנו. תוך חודש ימים נעשו האיש וגלילו לשיחה בפי כל.

״כבר היה אצלך?״ שאל המסגר את הרפד.

״ואצלך?״

״כמובן״.

״וסירבת לו? וויתרת על המיליונים?״

״יעצתי לו לפנות אל רוטשילד״.

אפילו הנשים שבשכונה שמעו את שמע גליל הבד שלו ונדו בראשן: ״חבל על האומללה״, היו אומרות כלפי אשתו, ״זו עובדת וטורחת באיזה משרד, מן הבוקר עד הערב, והמטורף מקים תעשיה בעולם…״

בבית הקפה שבו שתו האנשים בירה וקפה שחור, היו פועלי הסדנאות מרימים כוסם: ״לחיי הברזנט!״¹

״לחיי התעשיה הכבדה!״

רק שעיה גולדברג הנגר לא השמיע דיבורים בפומבי, אבל כשהיינו מזדמנים יחד ברחוב השכונה, היה שואל באנחה:

״ואליך עדיין לא בא?״

״לא בא. אבל באחד הימים אלך אני אליו״.

״למה?״

״אינני יודע. סתם מתחשק לי״.

וביום מן הימים הוצאתי זממי לפועל.

ה

באמת לא הלכתי אליו כדי להשמיע באזניו את שהשמעתי, בסופו של הדבר. אני עצמי איני מוצא לומר מדוע הלכתי אליו. דומה שלא הסקרנות בלבד גרמה לכך. אפשר שעדיין העיק עלי זכרון העוול שעוללתי לו בהציצי מבעד לתריס אל מערומי תחתוניו, בדקלמו שיר באזני אשתו. וכן אפשר בקשתי לשוחח שנית, פנים אל פנים, עם בנו של כץ, זה האיש שעל שמו נקרא רחוב במרכז העיר. מכל מקום הלכתי כשבפי תואנה אחרת לגמרי. בימים ההם שלאחר קץ מלחמת העולם נעשה המאבק בינינו לבין האנגלים להוט ביותר, כזכור. ואף על פי שמוסדותינו הרשמיים עשו כל מה שביכולתם כדי להניח את דעת האנגלים, לא זכו אלא לבזיונות, בצורת חוקים משעבדים שבעתיים. ומאחר שפסח כץ סירב, בשעתו, לתרום לקופת המחתרת שלנו, אמרתי בלבי כי הגיעה השעה לבוא להוכיחו על פניו. עכשיו נראה מה זמירות יזמר לי, אמרתי בלבי.

וכך אירע שבאחד הימים, כשעמדתי לבקר אצלו, ראיתיו לפתע מהלך לפני ברחוב לעבר ביתו, כשגבו מופנה אלי, והוא עומד להכנס לחדרו.

״אדון כץ!״, קראתי; ובאותו רגע ממש זכרתי כיצד השמעתי פעם קריאה זו ממש בחבורת מרעי, ואנו מוסתרים מאחורי גדר שיחי הלוניצרה שמעבר לרחוב. הפעם הגיב, בפנותו לאחוריו, ותהה עלי מאחר שלא הכירני.

״אדוני מתכוון אלי?״, שאל.

״כמובן, מר כץ. רציתי לשוחח אתך. אבל אתה אינך זוכר אותי, נכון?״

״אמנם אינני זוכר…״ מלמל.

״הייתי אצלך פעם, לפני כמה שנים; רציתי לקבל ממך תרומה בשביל הטרוריסטים״, אמרתי אגב חיוך.

אף הוא השיב לי בחיוך והושיט ידו, כאילו פגש מכר ותיק:

״כמובן, כמובן. כמה נשתנית. בחור כארזים. שמח אני לראותך חי. רבים מחבריך נפלו בנופלים. הה, נוער, נוער… משוגת לבם של בני הנעורים… אנא, הכנס לביתי. נשתעה נא בדברים״.

עד מהרה מצאתי עצמי יושב באותו חדר שלא נשתנה. דומני שאפילו מפת השולחן היתה אותה מפה שעליה היו מונחים שיירי סעודת־שבת, שעה שדקלם מתוך פסת־הנייר שבידו. רק דבר אחד נוסף לחדר: גליל עבה של בד־אהלים אפור היה מונח בפינה.

״ישב מר״, אמר פסח כץ.

״רציתי לחדש את שיחתנו הראשונה״, אמרתי בשבתי. ״בפעם ההיא סירבת לתרום למחתרת. אמרת שלא בכוח אלא ברוח… היית אחד מנאמני המוסדות שלך, הרשמיים. והנה, עכשיו, נסתיימה המלחמה. אתה נחפזת לרוץ להתגייס. האמנת להם. נו, ומה עכשיו? מה יש בפיך להגיד? מי צדק? קיבלתם חוקן או לא קיבלתם?״

״וי, וי״, העווה פסח כץ פניו, ״איזו לשון, איזו לשון־דיבורים היא זאת?…״

אף אני נתביישתי. הוא הביט בי ארוכות בטרם יענה.

״כן, המציאות קשה ואפשר לומר שהיא טפחה על פני…״

״אם כן, שכנענו אותך, סוף סוף?״ קפצתי ואמרתי.

״אה, לא. חלילה לך מחשוב כך. וכי מה כאן משכנע? רשעותם של רשעים אינה צריכה לשמש לנו משל ודוגמה. וכי ללכת בדרכיהם אנו מבקשים?״

״אלא מה אתה מבקש?״ שיסעתיו שנית, ״לערוך עוד הפגנה אחת ברחובות? עם הרבנים הראשיים בראש התהלוכה?״

״אל־נא באפך, ידידי, אל־נא״, פסח כץ נשא ידו כמתגונן מפני דברי.

״בכן, מה? מה אתה עושה? מה אתה מציע לעשות?״ שאלתיו במפגיע.

״מה אני עושה?״ הוא העביר ידו על מצחו ועל עיניו, וכשחזר לדבר היה קולו מיוגע לפתע, ורחוק. ״מה אני עושה?… הנכון הוא שאינני עושה דבר לעמי, בימים אלה… עושה אני לביתי… אם לכך נתכוונת, הרי שהצדק עמך… נצטמצמו אופקי״.

הוא נאנח ונשתתק.

״מפני שלא התחלת בדרך הנכונה״, אמרתי. ״הצעתי לך אז״.

״לא, ידידי״, קולו היה מלחש ואני הטיתי עצמי לעברו לשמוע. ״זאת לא זאת… אפילו עכשיו, שאמרת לי מה שאמרת, והזכרתני את חובתי… אפילו עכשיו יכול אני לעשות מעשה… בזכותך אפשר שבאמת אעשה מה שיש לעשות״.

והוא חזר ונשתתק, עיניו עצומות והוא קופא על כסאו. חיכיתי בדומיה. העברתי עיני על פני החדר והסתכלתי בגליל הבד שלו. שלא ברצוני עלה חיוך על פני. בעל־תעשיה מסכן, אמרתי בלבי, וכי מהו שאתה יכול לעשות לטובת עמך, עלוב־נפש?

פסח כץ נעור.

״ידידי״, קרא, מאושש לפתע, מסיבה שלא הבינותיה אז. ״אתה עוררת בי נימים נרדמות שבלב… תודתי נתונה לך. הרשני ללחוץ את ידך״.

הוא קם ממקומו ואף אני קמתי בחפזה, נפתע ותאב לדעת מה ישמיעני זה. הוא לחץ ידי בהתלהבות ואמר:

״מחר, לעת הזאת, תשמע חדשות מפי. אנא חזור ובוא לכאן מחר״.

ו

עוד באותו ערב, לאחר שיצאתי מעל פניו, ובטרם תחזור אשתו מעבודתה, ישב אל השולחן, נטל נייר חלק ובהעיפו מבט נוגה וממושך בגליל הבד שהיה מונח בפינת החדר, הניף ידו באויר, כמנער מעל עצמו שארית חולשה והיסוסים, וכתב:

״אל הוד מלכותו הנציב העליון.

ירושלים.

הוד מלכותו,

שש שנים מחיי נתתי להשגת הנצחון על האויב המשותף. קיוויתי והאמנתי כי עם הנצחון תבוא ישועה גם לעמי ושערי הארץ ייפתחו לפני אחינו שבגולה. והנה מה שקיבלנו: הספר הלבן, ספר הבגידה בעמי…

על כן, מתוך כאב ועלבון צורב, מבקש אני להחזיר לממשלה האנגלית את הרכוש אשר קיבלתי ממנה במתנה עם גמר שירותי בצבא. נא להודיעני להיכן עלי לפנות בענין זה.

ברגשות אכזבה קשים

פסח כץ״

מקץ שבועיים של צפיה ושתיקה נתקבלה תשובת משרדו של הנציב העליון, וכך כתבו אליו:

״מר פ. כץ

תל־אביב

א.נ.,

נצטויתי על ידי הוד מעלתו לענותך כי בקשר להחזרת רכוש יש לפנות אל משרדי מקבל הנכסים הרשמי״.

תוך יומיים מצא פסח כץ את מקום משרדו של מקבל־הנכסים ובראש זקוף, כשהוא מישיר מבט נכחו, פנה אל הפקיד הראשון שנזדמן לו באולם הארוך, והסביר את עניינו.

אותו פקיד לא היה אנגלי, אלא יהודי שעבד בשירותם. כשנתחוור לו במה דברים אמורים, העיף מבטים מזורזים על ימין ועל שמאל, היסה את פסח כץ ורמז לו שיצא אתו המסדרונה. במסדרון משכו אל פינה חשוכה שמתחת למדרגות ושם לחש באזניו ואמר:

״הדבר שאתה מדבר אותו הוא מסוכן מאד… הם כבר יכולים לאסור אותך רק בעד המלים שאמרת לי… אבל דווקא אני מבין אותך טוב מאד, איך שאתה מתרגז על האנגלים ואני מוכן לעשות לך טובה באופן פרטי ולקבל ממך את הבד הזה. רק שלא תספר לאף אחד, ותבטיח לי בדיבור־כבוד שלך״.

כך אמר אותו פקיד בחפזה ובקול מלחשים ועיניו משוטטות על סביביו.

פסח כץ שאל רק זאת:

״אבל אתה תמסור לאנגלים כל מה שהסברתי לך?״

״בטח, בטח״, מיהר האיש להבטיחו, ״רק אתה, בשביל הבטחון שלך, תשתוק לגמרי… זה העיקר״.

״טוב ויפה״, אמר פסח כץ. ״רק בקשה אחת לי אליך. אין בי כוח לשאת את החבילה. שמא תוכל לבוא לביתי?״

״בטח״, אמר הפקיד, ״לכאן אסור לך להביא אותה. פה יקחו אותך לבית הסוהר… מה הכתובת שלך?״

בערב הופיע הפקיד, נטל את החבילה והסתלק בחפזון.

היתה שעת דמדומים ברחובה של שכונתנו. בכל רגע עתידה היתה אשתו לחזור מעבודתה; אך לפני שיאמר לה את אשר עשה, ביקש פסח כץ לשאוף אוויר צח. הוא היה נרגש, ידע כי עשה מעשה רב, וידע כי בכך נעשה עוול לאשתו. הוא ביקש לאגור אומץ ובטחון. אילו היה לו בן בבית, ילד קטן, אפשר שהיה מלטף עתה את ראשו ללא־אומר ושואב עוז מזיקה זו של אב, אשר בבוא היום לא יתבייש כשישאל בנו: ״מה עשית בימים ההם למען עמך ומולדתך?״

אבל מאחר שלא היה לו בן יצא החוצה והחל פוסע בחפזון לעבר חבורת זאטוטים ששיחקו על הכביש. ראשו של אחד מהם ביקש ללטף, כשיעבור על פניהם. לבו היה מלא על גדותיו.

א

לפני שנים רבות, ביום קיץ חם, ישבתי במטבח ביתנו. מן הרצפה העשויה ריבועי חרס אדומים שאבתי צינה בכפות רגלי היחפות, כשעיני משוטטות בחוץ ומרפקי נתונים על שעוונית השולחן. דממה של אחר־צהרים עמדה בחדרים.

לפתע עלה קול מקצה הרחוב, קול שעטת פרסות־סוסים וכרכרה מתקרבת, כרכרה ערבית שחורה, מאותן הכרכרות שהיינו שוכרים לנסוע לתחנת הרכבת שביפו, כדי להפליג ירושלימה, אל סבתא, בימי הפסח.

קרבו הסוסים ונעצרו בפתח ביתנו והעגלון ירד ובא ודפק על הדלת. קפצתי לפתוח לו וריח של טחבובית הקיף את המטבח, ריח סוסים וריח מרחקים וכתפיו של העגלון חסמו את האור ולא הניחו לשרב להדחק פנימה.

הוא הושיט מכתב כתוב צרפתית ולא ידעתי לקרוא. אמי באה ואורו פניה. ביקשה מן העגלון שיכנס והניחה לפניו פלח אבטיח קר ופיתה טריה. השעין הערבי את שוטו אל הקיר, ברך מעשה ידיה של אמי, ישב אל השולחן ונגס מן האבטיח וקול שפתיו מלא את החלל.

אמרה אמי שהמכתב בא מן הישישה הערבית שבפרדס, והיא כותבת כי שלום לה וכי מחושיה עזבוה, וכי הרפואה באה לה מידי אמי והיא נושקת את ידיה מרחוק. כן כתבה כי הימים ימי קיץ ושמועה שמעה כי חגים מתקרבים ובאים עלינו, ובוודאי תהיה אמי פנויה משאר חוליה ותבוא עם בנה לשבת בבית שבפרדס.

כשיצאנו מביתנו ועלינו לכרכרה היתה השמש נוטה לשקוע בים. קיפל העגלון את גג העור המעוגל ואנחנו שקענו בתוך המושב העמוק ומיד נתמלאתי תחושת מרחקים ומסע. טיפס הערבי ועלה למרומי מושבו, שרק לסוסים והניף שוטו באויר. חרקו הקפיצים, שקעו המושבים תחתינו וחזרו ונתרוממו כגל שבים, וצניפת פרידה ושלום פילחה את האויר. הכרכרה עקרה גלגליה והלכה, טופפת על הכביש המשובש במהמורות ומשמיעה זמר של מאורעות.

עד מהרה חלפנו על פני מסגד חסן־בק ונכנסנו בסמטאות מנשייאַ. ריחות תבשילים קידמו את פנינו וגלים של כמון, צלי־כבש, חצילים מטוגנים ונענה־שבסלט היו מציפים אותנו לסירוגין. וקולו של העגלון היה מזהיר לימין ולשמאל, משדל רוכלים שיזוזו מן הדרך וזורק דברי־תוכחה כלפי זאטוטים הרובצים באמצע הרחוב. הסוסים היו מנענעים אחוריהם החומים והמבהיקים והיו שועטים קצובות ועליזות, והסוס שמימין הרים זנבו והיה מטיל גללים תוך כדי ריצה. הפך העגלון פניו אלינו וזרק חיוך של התנצלות ממרומי מושבו, ואמר שסוסים בני־בלי־בושת הם ואין להם נימוס ואתנו המחילה והסליחה.

היינו מטלטלים טלטול של נועם בתוך המושב עד שיצאנו מחוץ לעיר והתחילו הסוסים מושכים את הכרכרה בכבדות בתוך דרך של חול אדמדם, בין משוכות צבר וגדרות של עצי־שיטה, ומן החול עלו גלים של חום ורבצו עמנו על המושב הצונן. נראה שהשמש כבר השיקה במי הים ומאחורי הפרדסים נמסך אודם שמים בוערים, ואפלולית צוננת ירדה מסביב והסוסים עמדו לפתע והטילו מים בתוך החול.

נעקרה הכרכרה שנית ממקומה, רעד עבר בעורם של הסוסים ומתחת לפרסותיהם הופיעה רצועת דרך מרוצפת אבני כורכר, ומשני עבריה שדרות ברושים. מיד צץ ועלה לפנינו קמרון אבנים מסויד לבן ובו שער עץ גדול ומוגף, ובשער פשפש קטן. ליד הפשפש עמדה נערה בת־גילי, לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד קלוע בשערה. כשקרבה הכרכרה לשער קפצה הילדה ונמלטה פנימה, והעגלון אמר: הגענו!

בימינו אין רואים חצרות כאלו. ואם אתה נקלע למקום שהיתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות־עץ וקורי עכביש, שמתאמצים להעטות עתיקוּת על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו.

אבל באותם הימים היתה החצר מתוקנת ושוקקת חיים. מרובעת היתה ומוקפת משלושה רוחותיה בנין קומותיים. למטה היו מצויות האורוות והרפתים, ובחצר שוטטו תרנגולות שחורות ואדמדמות, שקרקורן מתערבב בצהלת־סוס. בקומה השניה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר־המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האויר העולות עם משפך־המים. ומעקה של עץ היה עוטר מרפסת ארוכה, שרויה בצל־תמיד, ומן המרפסת היו נכנסים בדלת של זכוכית צבעונית לחדר־האורחים, שממנו יוצאות דלתות: דלתות לחדרי־המגורים, למטבח ולממגורות.

שולחן ארוך ניצב בטבור החדר וסביבו כורסות מרופדות, עוטות מעילי בד לבן, מפני האבק; אבל ביום שבאנו לבית הוסר הבד הלבן והונח בפינה, שכבות־שכבות.

עציצי חרס צבועים אדום וזהב ניצבו בחדר, ובהם פרחי־נייר גדולים, עשויים כשושנים וחבצלות; והיה שם עציץ אחד שצבעיו דהו מזמן, והוא עציץ שהובא לכאן ביום כלולותיה של הישישה, אם הבית.

מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי־תרבוש ועונדי־חרב, נתונים במסגרות של עץ מוזהב. והישישה הוליכה את אמי אל אחת התמונות ואמרה:

״זהו בעלי, מנוחתו עדן. ואביו הוא שבנה את הבית הזה. עכשיו אנחנו דרים כאן בימות הקיץ, ובחורף חוזרים ליפו״.

נאנחה אמי ואמרה: ״בעלי אף הוא איננו. אבל ביתו ובית אביו לא כאן הם. הכל נשאר בחוץ לארץ, ואני דרה בדירה שכורה, בחורף ובקיץ״.

אמרה הישישה: ״אתם חדשים כאן, אֶמיגרנטים. אבל בעזרת האלהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות״.

קיבלה אמי את הרמז והחזירה לה מבט של תודה, אבל אותה שעה נפתח פי ואומר: ״אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה״.

הניחה הישישה ידה על ראשי ואמרה: ״הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום״.

לפתע חזרה הנערה הקטנה והופיעה בפתח החדר.

״קרבי הלום, נאהידה״, אמרה הישישה, ״נשקי את ידי החאכימה שלנו, שריפאה את סבתא שלך. וזהו בנה הנער״.

פסעה נאהידה מאצל הדלת ועמדה לפני אמי. חיבקה אותה אמי ונשקה לה על לחייה, וחכליל ניצת בשזפון פניה של הנערה. היא הורידה ראשה ושתקה.

״נאהידה שלנו ביישנית״, אמרה הישישה, ״אך לבה טוב״.

הפשילה נאהידה שולי שמלתה הלבנה וישבה על הכורסה וישבנו כולנו, כאילו הותר הדבר מאחר שהמכובד שבכולנו ישב ראשון.

השמיעה הישישה דיבור בצרפתית ואמי צחקה. שוב פרח חכליל בלחייה של נאהידה, וראיתי שהיא מציצה בי להיווכח אם אני שומע צרפתית. אמרתי לה:

״איני מבין כלום. מה הן אומרות?״

״סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג״.

״שטויות״, אמרתי לה וכבשתי פני ברצפה.

״לכו לשחק״, אמרה הישישה, ״אין אנו מפריעות״.

קמתי ויצאתי בעקבות נאהידה למרפסת. באנו וישבנו על שפת הבריכה.

״את מאמינה באלהים?״, שאלתיה, ״אני לגמרי לא״.

״אני כן. ויש לי בפרדס מקום שאני מתפללת שם, ואם נהיה חברים אקח אותך לאותו מקום ואראה לך שיש אלהים״.

״ואת צמה בחודש רמדן? אני אוכל אפילו ביום־כיפור״.

״אני לא צמה, כי אני קטנה. ואתה נח ביום השבת?״

״זה תלוי״, עניתי, ״אם אין לי מה לעשות אני נח, אבל לא מפני שיש אלהים, אלא סתם״.

״אבל אני אוהבת את אלהים״, אמרה נאהידה.

״אז בוודאי שלא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין״.

ביקשה נאהידה לענות, אבל אותה שעה נשמע קול פשפש השער בהפתחו ושני אנשים הופיעו בחצר. קפצה נאהידה לקראתם וכרכה זרועותיה סביב צוארו של האחד, חובש תרבוש ולבוש אירופית, וקראה:

״אבא, יש לנו אורחים״.

״יודע אני״, אמר אבא, ״החאכימה באה אלינו״.

קמתי ממקומי וחיכיתי שיעלו לבריכה. האיש השני, צעיר כבן י״ח, עוטה כאפיה ועקל, היה דודה של נאהידה, אחי אביה, והוא בא ראשון והושיט לי את ידו וברכני לשלום. ואביה של נאהידה לטף את לחיי ומשכני אחריו לתוך הבית.

סעודת הערב נערכה על המרפסת. בקערות גדולות הובאו תפוחי־אדמה מטוגנים, פלחי חציל במיץ עגבניות וקוביות גבינה מלוחה. בקערה אחרת הוגשו רימונים ואבטיחים קטנים, וערימת פיתות חמות נתגבבה באמצע השולחן.

עבדול־כרים, הוא דודה של נאהידה, שאלני אם אני חבר ב״הגנה״. על כך עניתי כי זהו סוד.

הוא צחק ואמר כי הסוד גלוי וידוע בכל הארץ.

״עבדול־כרים לומד בקולג׳ של המופתי״, אמר אביה של נאהידה, ״וכל הימים הוא מתיירא מפני ההגנה שלכם״.

קדרו פניו של עבדול־כרים ונשתתק. אך הישישה, אמו, הניחה ידה על כף ידו ואמרה: ״עבדול־כרים שלי הוא גבר טוב ונאמן. אל־נא תקניטוהו״.

נשק עבדול־כרים את ידי אמו הישישה ולא השיב.

אותה שעה צץ על המרפסת כלב רועים ששערו מגודל, נדחק אל מתחת לשולחן, התלבט בין הרגלים וחיפש לו מקום לרבוץ, עד שנח מסיבוביו והניח ראשו על כפות רגליה של נאהידה וליקקן; ואת זנבו הניח על כפות רגלי והיה מכשכש בו ומדגדגני. עלה חיוך על פני, מחמת הדגדוג, ונתתי עיני בנאהידה להסביר לה מדוע אני מחייך. אך ראיתי שהיא קולטת את חיוכי כמבט של ידידות כלפיה, ונשתתקתי.

אחרי ארוחת הערב אמר אביה של נאהידה לאחיו:

״עבדול־כרים אחי, לך והראה לילדים מה שהבאת מן העיר״.

קם עבדול־כרים ורמז לנאהידה ולי שנלך אחריו. נכנס עבדול־כרים למחסן שבפרדס והוציא מתוכו רובה ציד מבהיק.

״מחר נצא לצוד שפנים״, אמר עבדול־כרים, ״יודע אתה לירות?״

״קצת״, אמרתי לו, ״נתחרה בקליעה אם אתה רוצה״.

״בשבוע שעבר״, אמרה נאהידה, ״ערכנו כאן תחרות שחיה בבריכה, ודודי נצח את כולם״.

״אם אתה רוצה״, אמרתי לו, ״נתחרה גם בשחיה״.

״אהלאן וסהאלאן״, אמר עבדול־כרים, ״מחר בבוקר. ובינתיים נחזור הביתה ונשמע שירים. יש לנו גרמופון״.

חזרנו ועלינו לבית ועבדול־כרים הניח תקליט, סובב במנוף וכיוון את הארובה.

נשמע קולו של כמאנג׳י ושל תוף ומצלתיים ומיד אחריו קול שירה ערבית, קול מתוק ומתחטא, צף ומשורר בסלסולים. נתרווח עבדול־כרים על כורסתו ופניו נוהרות. כשכלה התקליט חזר והניח אחר במקומו, אבל לי נדמה שאין זה אלא אותו שיר שכבר שמענו. וכך חזר הענין ונשנה כמה וכמה פעמים עד שנפל עלי שעמום וחמקתי לחדר אחר, שבו היו אמי והישישה ממתיקות שיחה. ומאחר שגם שם נשתעממתי קמתי ויצאתי למרפסת והשקפתי אל הבריכה והפרדס שמאחוריה. ירח גדול רבץ על העצים וצינת מים עלתה מן הבריכה. ציפור לילה קראה מקרוב, אך כשנשתתק קול הגרמופון נשתתקה גם הציפור. פיהוק יצא מפי והייתי מהרהר בצער על חברי שבשכונה, הצולים עתה תפוחי אדמה על מדורה שמתחת לעמוד החשמל ומושכים עצים ממחסן בית החרושת לנקניק שבסמוך. למה באתי הנה? אמרתי בלבי.

דרך משונה מצאה לה נאהידה לעורר אותי משנתי בבוקר: חתול עצל ושמן היה להם בביתם; קמה והטילה אותו על פני, בתוך שנתי, וקפצתי מן המיטה. נטלתי את החתול וזרקתיו לחיקה. וכך נכנסנו ליומנו השני בפרדס. עוד אני עומד ומשפשף את שיני ועבדול־כרים נכנס למטבח ואמר:

״מה בדבר תחרות השחיה בבריכה?״

״מוכן״, אמרתי לו.

כלינו ארוחתנו בחפזון, נטלנו בגדי רחצה ויצאנו החוצה. אמי והישישה ואביה של נאהידה משכו להם כסאות אל מעקה הבריכה וזימנו עצמם להיות צופים בתחרות.

״אחת, שתים ו…שלוש״, קראה נאהידה, ואנוכי ועבדול־כרים זנקנו המימה. אם מפני ההתרגשות ואם מפני שלא הייתי רגיל במים מתוקים, צללתי כאבן לקרקעית הבריכה ועד שנתאוששתי וצפתי למעלה, כבר היה עבדול־כרים מצוי בטבורה. ראיתי את אמי גוחנת על המעקה וקוראת לי: ״אל בהלה! שחה מהר!״ והתחלתי שוחה. אך לשוא. לפני שהגעתי אל מתחת לצינור היוצא מן המנוע כבר היה עבדול־כרים בעבר השני, על מעקה הבריכה, יושב וסוחט שערותיו.

״נצחת אותי בבריכה״, אמרתי לו, ״אבל אפשר להתחרות במשהו אחר, אם אתה רוצה״.

״במה?״, שאל עבדול־כרים.

״למשל בחשבון״.

״למה לא?״, אמר, וצווה לנאהידה שתביא נייר ועפרון.

הלכה נאהידה והביאה. נטלתי את הנייר וחציתיו ועל כל פיסה כתבתי שבעה מליון, תשע מאות שמונים וארבעה אלפים, שש מאות תשעים ושמונה כפול ארבעה מיליון, תשע מאות שמונים וששה אלפים שבע מאות חמשים ותשע. ״נראה מי יפתור ראשון״, אמרתי.

תפש עבדול־כרים בעפרון וישב לכתוב, ואף אני התחלתי מחשב. סיימתי לפניו והגשתי את הנייר לאביה של נאהידה, שיבדוק. נתברר ששגיתי. הגיש עבדול־כרים את הנייר שלו ונתברר שאף הוא טעה בחשבון.

״אז נתחרה בשאלות כלליות״, אמרתי לעבדול־כרים. ״למשל: מי גילה את אמריקה?״

״קולומבוס״, אמר עבדול־כרים.

״לא נכון״, אמרתי, ״דווקא אמריגו ווספוּצ׳י ועל שמו נקראת אמריקה״.

״הוא נצח אותך״, קראה נאהידה אל דודה, ״אתה רואה שהוא נצח אותך?״

״הוא נצח אותי באמריקה,״ אמר עבדול־כרים, ״אבל אני נצחתי אותו כאן, בבריכה״.

״יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה״, אמרתי לו.

נאהידה כמעט שהנידה בראשה לאות הסכמה, אך חזרה בה ותלתה עיניה בדודה, לשמוע מה יענה.

״אם תנצחני גם בבריכה״, אמר עבדול־כרים, ״יהיה רע מאד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאד. לכולנו״.

לא ידענו מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף, אבל לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית ושתקתי.

אחר כך יצאנו לצוד שפנים בפרדס.

ב

שנים רבות עברו מאז, ושוב חזרו ובאו ימי קיץ לעולם. עייף ויגע מעבודת השנה, חפשתי לי מקום־נופש לבלות בו שבועיים ימים. ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לירושלים. בירושלים לא נמצא פנסיון שיש בו מקום פנוי ולאחר התרוצצות מיגעת ישבתי במכונית ההולכת לעין־כרם הערבית. כשישבתי במכונית התחלתי מהרהר: מה אעשה שם? ולמה אני נוסע דווקא שמה?

בקצה הרחוב הראשי עמד בנין מקומר שבקרקעיתו היה מפכה המעין, וממול, בצלע ההר המתנשא אל מנזר הרוסים, מתחת לצילם של עצי שקמה, היו מפוזרים שרפרפי־עץ קטנים ואנשים ישבו שם, לגמו קפה ועשנו נרגילות. באתי וישבתי על אחד השרפרפים. ניגש אלי נער־הקפה ושאל למבוקשי. אמרתי לו: ״שמא אתה מכיר כאן משפחה שתאוֹת לאכסן אותי לשבועיים?״

אמר הנער: ״אינני יודע, אבל בעל הבית אפשר שהוא יודע״.

בא בעל הבית לתהות על קנקני: ״משפחה שתאכסן אותך? לאיזה צורך?״

״למנוחה״, אמרתי לו, ״עייף אני ומבקש מקום לנוח״.

״וכמה תשלם?״ שאל בעל הבית.

״כמה שצריך״, אמרתי לו.

ציווה האיש על נערו לעלות לביתו של פלוני אבּוּ־נימר.

מקץ שעה קלה חזר הנער ואמר: ״עלה למעלה. אבו־נימר מסכים״.

נטלתי מזוודתי והתחלתי עושה דרכי במעלה ההר, וככל שעליתי כן הייתי תמיה על עצמי מה ראיתי לבוא דווקא לכאן. נכנסתי לחצר ודפקתי על דלת הבית. יצא ערבי כבן ארבעים וחמש, גבה־קומה וקרח, ואמר: ״ברוך־הבא, בוא והכנס״.

הלכתי אחריו לאורך מסדרון צונן והובאתי אל חדר קטן שכולו תפוס במיטה גבוהה ורחבה.

״אם יפה המקום בעיניך, ברוך תהיה״, אמר אבו־נימר.

״יפה״, אמרתי, ״ובכמה יעלה?״

״אינני יודע״, אמר אבו־נימר, ״זאת תגיד לך אשתי״, ויצא.

פרקתי מזוודתי וישבתי על המיטה ומיד שקעתי בכסתות רכות שקפצו והגיעו עד מרפקי. דממה גדולה עמדה מסביב ומתוך הדממה בקעו ריחות מוּכרים, בלולים שמן מטוגן, עלי־נענה, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי האֶל. חשתי כי חיוך מתפשט על פני ואזני מתאמצת לקלוט קול, שהיה חסר כדי להשלים זכר רחוק ומטושטש.

לפתע נפתח ברז במטבח וקול מים פורצים עצר את נשימתי: צינור מקר מימיו לבריכה.

קמתי ויצאתי לחצר. בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס, אבל צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר. זה שתל תפוח ליד הברז, וזה שתל תוּת ליד סוכת־הכלב, וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו; ואני הייתי עומד ומקשיב ודמיוני מאכלס בחצר את נאהידה ואת סבתא שלה, את עבדול־כרים ואת הכרכרה שתעצור לפתע לפני השער וסוסיה יטילו מים.

בערב נקראתי להסב אל שולחן המשפחה ואבו־נימר הציג לפני את המסובים. אשתו עגולת הפנים והזריזה, מחייכת לחלל החדר בלי שתרים עיניה אלי; שני בניו, האחד כבן שלוש־עשרה והשני כבן חמש־עשרה, לומדים בקולג׳ שבעיר; ובתו, לבנת בשר ועגולת אברים, והיא נשואה לשוטר שאינו מצוי בביתו כל ימות השבוע, וכשהוא בא הביתה הוא מביא סל נצרים ובו יונה כפותה, תפוחים מביתר, ותריסר ביצים שהוחרמו מכפרי שהובא לתחנת־המשטרה.

מה שהוגש לשולחן לא היה אלא המשך לאותה סעודת־ערב רחוקה שבפרדס; ובאותה שעה כבר הייתי יודע מה אני מבקש כאן.

אחרי הארוחה החלו קולות שיר ערבי בוקעים מתוך גרמופון; ואבו־נימר שאלני אם יכול אני להורות לבניו כיצד יש להשתמש במכונת־כתיבה אנגלית שקנה אתמול בעיר.

ישבתי להדריך את הנערים, שנגשו למלאכה בהתפעלות עצומה, כשאביהם ואמם עומדים מן הצד ולבם גואה מנחת. שעה ארוכה עברה עלינו בעיסוק זה, עד שבאה האם והגישה לי כוס קקאו מתוק וביקשתני לפוש קִמעה. קולו של הגרמופון לא פסק כל אותה שעה, וכשהייתי גומע מן הכוס בא קולה של נאהידה באזני, ופרצוף פניו של עבדול־כרים צף ועלה לעיני־רוחי, ומן החשכה שבמסדרון עלה קול שיחתה של אמי ושל הישישה. אותה שעה ידעתי שכל אותן השנים המרובות הייתי מחכה לרגע זה, שיחזרו ימי שבתנו בפרדס ויעלו שנית. עצמתי את עיני ואמרתי בלבי: האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול־כרים, המנצח בבריכה?

ג

ושוב חלפו כמה שנים. עומדים היינו בעצם ימי המלחמה שבינינו לבין הערבים. מצוי הייתי בתוך פלוגה שנערכה להסתערות על תל־א־ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר.

שבועות אחדים קודם לכן נערכה שם הסתערות־נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות. הפעם היינו בטוחים בנצחוננו וראינו קרב זה כמסע־נקם וזעם.

בחצות יצאנו מחולון ופתחנו בזחילה לעבר בתי תל־א־ריש. גבעות החול הסתירונו יפה והזחילה בהן היתה דמומה ונוחה. רוח מערבית הביאה בכנפיה את ריחות יפו באפינו; אך בשעה מאוחרת יותר באה רוח מגבנו, מן השיכונים שבחולון, והשיבה עלינו ריח בתים לבנים. החולות שמתחתנו העלו חמימות שנקלטה מן השמש.

כשהבחינו בנו הערבים כבר היה מאוחר מדי. נמצאנו כמטחווי רימונים מן המשלט והסתערנו עליו משלושה עברים. אחד מרימונינו הראשונים התפוצץ בתוך עמדת־המקלע הקדמית ופגע בכל אנשיה. פרצנו פנימה והפעלנו את המקלע הגרמני לעבר הכפר, פנימה. בקרב הערבים קמה מהומה והם פרצו אל מחוץ לבתיהם ונקצרו בידי הרובאים שלנו, שארבו משני האגפים שמדרום ומצפון. נותרה לפניהם דרך הבריחה מערבה, ונראה שכמה מביניהם הצליחו להסתנן שמה בעוד מועד ולהמלט לתוך הפרדס הסמוך, הוא הפרדס שבו עשיתי כמה ימים, לפני כעשרים שנים, עם משפחת הישישה.

השתלשלות עניינים זו צפיתי מראש, שכן היה הדבר בהתאם לתכנית. הבית שבפרדס היה המטרה השניה בהסתערות אותו הלילה. לא ידענו אם מצויים שם לוחמים, אך ברור היה שאם לא נצליח להשמיד את כל אנשי העמדה בתל־א־ריש, ימצאו הללו מקלט נוח להערכוּת שניה בבית־האבן ובחצר. נראה שבבית־הפרדס היתה מצויה תגבורת, שכן נפתחה עלינו משם אש חזקה ולפי כמה סימנים נסתבר שהיו שם עמדות מבוצרות ומוכנות מראש למקרה כשלון בתל.

כאן לא שיחק לנו המזל, והקרב נמשך עד אור הבוקר ואנחנו איבדנו ששה אנשים. אל רוח הנקם שפיעמה אותנו נוסף עתה נופך מיוחד. גם מספרנו עלה על מספרם. עד מהרה נראו סימני התרופפות בבית והאש נחלשה והלכה. עם שחר פרצנו לחצר, חדרנו לאחת האורוות והנחנו חמרי נפץ. כמה רגעים לאחר שנסוגונו מן החצר הדהד קול רעם אדיר, ואגף הבית הסמוך לבריכה הפך תל־חרבות. צעקות פצועים עלו באזנינו וקריאות כניעה. התחלנו נערכים בחצר וקוראים לערבים לבוא ולהכנע.

כשראיתי את עבדול־כרים לא הופתעתי. דומה שגם הוא היה צפוי מראש, אף שעד כדי כך לא העזתי לשער. הכרתיו מיד. יצאתי לקראתו וקראתי בשמו. לאחר שפירשתי לו מי אני, נזכר וחייך חיוך עייף.

״נאהידה אף היא כאן?״ שאלתיו.

״לא״, אמר עבדול־כרים, ״המשפחה יצאה מיפו״.

באו כמה בחורים והקשיבו בתמהון לשיחתנו.

״אתה מכיר אותו?״ שאל המפקד שלנו.

״מכיר״, אמרתי.

״הוא יכול למסור ידיעות חשובות?״

״יתכן״, אמרתי, ״אבל תן לי לגמור אתו חשבון ישן״.

״אתה רוצה לדפוק אותו?״ שאל המפקד.

״לא״, אמרתי, ״אבל אני רוצה לשוחח אתו״.

הבחורים פרצו בצחוק ונראה שעבדול־כרים, אשר לא הבין את שיחתנו, נעלב ביותר וידיו רעדו מהתרגשות.

מיהרתי להסביר לו כי אני מבקש לשיח אתו ביחידות.

״אתם המנצחים״, אמר. ״כאשר תצווה נעשה״.

״כל זמן שלא נצחתיך בבריכה״, אמרתי לו, ״אין לדעת מי המנצח״.

עבדול־כרים חייך ונראה שהבין לרוחי.

אך מפקדנו לא סבר ולא הבין אלא ציווה להוליך את עבדול־כרים לפרדס, למקום ריכוז השבויים.

עליתי אל הבריכה וישבתי על המעקה. מחולון ומבת־ים החלה זורמת תגבורת והחובשים טיפלו בפצועים שבחצר. עד מהרה נעזבתי לנפשי. פשטתי בגדי ונכנסתי למים. הם היו חמים ומזוהמים וניכר כי הצינור שמלמעלה לא הוליך מים מן הבאר ימים רבים.

פשטתי זרועותי וחציתי את הבריכה פעם ופעמיים. עצמתי את עיני וחכיתי לקולה של אמי שיבוא מן המעקה, מעודד ואומר: ״אל בהלה! שחה מהר!״

אך לעומת זאת בא קולו של עבדול־כרים באזני: ״אתה נצחת אותי באמריקה, אבל אני נצחתי אותך כאן, בבריכה״.

באותו רגע נשמע קול יריה מעבר לפרדס. לבי עמד מדפוק. ידעתי כי עבדול־כרים נרצח.

קפצתי מן המים, חטפתי את מכנסי ומיהרתי לפרדס. מהומה קלה עמדה שם והמפקד צווח:

״מי ירה כאן, לכל הרוחות?״

אחד הבחורים אמר: ״נפלט אצלי כדור״.

המפקד ראני מתקרב ואמר: ״הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך״.

״הפסדנו״, אמרתי.

ואחר כך ניגשתי אל גווית עבדול־כרים והפכתיה. דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן, בעיני רוחו, כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד.

כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.

כשנתייתם מחמוד טאוויל, והוא כבן ששים, או ששים וחמש ואולי שבעים, ירש חלקת כרם נוספת ובה מאה וארבעים עצי זית טובים ועוד עץ אחד, יוצא דופן, ישיש מיושש כבן אלף שנים ויותר, גזעו מפוצל לכמה וכמה פצלות ובין הפצלות יש מקום למעבר חמור טעון שקיים, ונופו גבוה ומסיקתו קשה מפני גובהו וכשאדם מבקש לעדור את אדמתו של עץ זה, אין הוא עודרו סביב סביב, אלא סביב סביב ומבפנים, כאילו היה בוסתן שלם לפניו.

על מאה וארבעים עציו החדשים שמח מחמוד מאד, אבל על עצו העתיק התגאה גאווה גדולה. עצים כאלה יש בכל הכפר כולו אולי עוד ששה או שבעה והם סימן לעתיקות המשפחה של בעליהם ולגדלות היחוס.

בשמְנוֹ של עץ זה היו סכים את בשרם של הרכים הנולדים במשפחת טאוויל, מאז ומעולם. וגבר מן המשפחה כי ייפצע בתגרת־גיבורים, ימצא מזור ביצהר העתיק; וכוחו של אותו שמן יפה לכוח־גברא, שלא לדבר בבריאות סתם, לטבול בו את הפת ולטפטף ממנו על הסלט, לבשל בו ולצקת אל כד הלֶבֶּן ולדשן בו את הסופגניות ולרכך בו את יבלות הרגליים; ואם תמצא לומר, הרי עצם מראה השמן, כשהוא מוריק בתוך הכדים והפחים, כלום אין בו ערובה ועדות לעושר ולנחת?

לימים הגיעה בתו הצעירה של מחמוד לפרקה והוא מכרה לשכנו, לעלי אל־קאסיר, שביקש לקחת לו אשה שלישית על שתי הזקנות שבביתו.

אבל בתו הצעירה של מחמוד טאוויל טעמה טעם עיר, וכבר עבדה בביתו של סוחר מחיפה וראתה עצמה מודרנית משכילה; מרדה באביה ונשאה קולה להספיד את עצמה, ונפלה על סף הבית, מתלשת בשערה.

תפס מחמוד מגלב וייסר אותה כייסר אב את בתו. אבל המופקרת לא לקחה מוסר ועמדה במרדה. נטל מחמוד חבל חדש, מאלו המוכנים עמו למקרה שיפול הדלי לתוך הבאר וילך החבל אחריו, וקשר את בתו. והקורא המשכיל יבין מיד כי קשר אותה אל עץ הזית העתיק; ולא סתם קשר אותה, אלא הכניס אותה לתוך עץ הזית, שלא יזיקוה הטללים בלילה; וכך אמר לה:

״בת סוררת ומורה, מופקרת בת מופקרת, נעוות המרדות! כאן תשבי ופה תלוני ולא יבוא לחם לפיך ולא מים ולא חלב, לא זית ולא תאנה, ואנכי אבוא אליך בבוקר ובערב לשמוע מה בפיך, עד שאשמע דברים של טעם״.

עוד באותו ערב קיים מחמוד את דברו ובא אצל בתו ואמר: ״אזני פקוחות, יא־בינת״.

אבל הבת חישקה שפתיה והביטה בו כנמרה בצייד.

למחרת בבוקר חזר מחמוד ובא ולא שמע מפיה אלא קול שעול יבש.

כשחזר ובא בערב מצאה שטופה בדמעות והיא ענתה ואמרה: ״יש לי תנאי, יא־אבי, ואם תבטיחני, אאות לך״.

״פתחי פיך ודברי״, פסק מחמוד.

״שאם אהיה לעלי אל־קאסיר לאשה, ייבנה לי חדר משלי בתוך החצר ותינתן לי קערה משלי, וסיר עם כיריים משלי, וכד משלי ומחצלת ומטה חדשים…״

״עלי ועל ראשי״, השיב מחמוד ובא והתיר את החבל, ודחף את בתו בכתפה ונזף בה: ״יאללה, תלכי לבית ותאכלי לחם ותשכבי על מטתך״.

החתונה נערכה בראשית החורף, בימים שהחלו מחזירים את השמן מבית הבד שבעלמא, ומחמוד נטל פח שמן אחד, מזיתי אותו עץ עתיק, והביאו לחצרו של עלי אל־קאסיר, ואמר לו: ״פח זה אני מנדב לחדרה של בתי, להשקות בו את הרצפה״.

שכך מנהג בני טובים שבין הפלחים, להספיג את רצפות־העפר הדחוסות בשמן זית, למען תתקשנה, ולמען גרש את לחות החורף.

לעת האביב חשה בתו של מחמוד בעובר שבתוך מעיה, אבל לא זכתה ללדת בביתה, כי מלחמה באה לארץ והיהודים כבשו את הכפר בלילה ובעלה נהרג והיא ברחה עם קומץ פלחים ונשותיהם אל מעבר לגבול, לארץ הלבנון. והקורות אותה שם אינן ידועות לנו.

אבל הכרם וזיתיו לא ברחו, מכל שכן עץ הזית העתיק. שתי עונות עמד הכרם בחורבנו ולא נחרש וזיתיו נשרו לאדמה והיו לרקב, אבל בשנה השלישית באו מתיישבים חדשים – מן היהודים שעלו לארץ לאחר המלחמה – והתנחלו על אדמות הכפר לעבדן.

כשראה מנדל טישלר את החלקה שנפלה בידו, אמר למדריך החקלאי:

״את העץ הרקוב הזה אני עומד לעקור מחר בבוקר, שלא יקפח את שאר העצים״.

צחק המדריך וענה: ״עץ זה יכניס לך יותר זיתים מעשרה עצים אחרים, שמנו טוב מדבש ומחלב, ואם אתה מעז לעקרו יעקרו לך את שיניך״.

משך מנדל טישלר בכתפיו ואמר: ״מילא״.

ובסתיו, לעת המסיק, גרף כמה וכמה פחים של זיתים מתחת לאותו עץ, ומאחר שביקש לראות כמה מתוק השמן שבהם, צווה שייצקו לו, בבית־הבד, שמנו של אותו עץ בפח מיוחד.

ישבו בני משפחתו של מנדל טישלר לסעודה והביאו צלוחית מאותו שמן. טבל מנדל פיתו בצלוחית וטעם. מיד ירק שלוש רקיקות: ״טפו, לכל השדים והרוחות! הרי זה מר כמרה. סלקו טינופת זו מן הבית״.

טעמה אשתו ועיוותה פניה. טעמה בתו וטעמו בניו והסכימו ביניהם ששמן זית הוא מאכל בהמות ומאכל ערבים, ואשריהם שיש שוטים במדינה המוכנים לשלם כמה וכמה לירות בעד ליטר.

מיד הלכו אל האיש העוסק בהברחת השמן, שמסתירים מן הממשלה, ומכרו לו את כל הפח כולו, ועוד כמה פחים שהצליחו להטמין ביום שבו באו הפקחים ליטול את השמן במחיר רשמי.

שמחו בני המשפחה על שנפטרו מאותה צרה וחזרו אל שולחנם ואכלו איטריות בחלב ופשטידה של גבינה ושתו תה והלכו לישון.

כשהשכימו למחרת בבוקר מצאו בחצרם איש עירוני אחד. פתח העירוני ואמר: ״אם יש לכם עצי זית שאתם מוכנים למכרם לעקירה, אני קונה״.

מיד הובילוהו אל העץ הישיש ואמרו לו: ״הרי זה לפניך. אבל אל תעקור אלא מחציתו, כדי שלא תהיינה צרות מן המדריך״.

הביא העירוני פועל בעל משור ונסרו מן העץ שלושה או ארבעה ענפים גדולים, ושלמו למנדל כמה ששלמו והסתלקו.

מאותם ענפים התקינו בתל אביב גמלים של עץ זית, שנושאים על גבם קסתות של דיו; והתקינו עטים לכתיבה, והתקינו צלחות שכתוב עליהן ״מדינת ישראל״ ועוד התקינו פמוטים שכתוב עליהם ״שבת״, וקערה שכתוב עליה ״הא לחמא עניא״.

לאחר שהיו כל אלה מתוקנים ומשוחים בלכה, פרסמו מודעה בעתונים בזו הלשון:

״קרוביך באמריקה שולחים לך חבילות מזון. אל תהיה כפוי טובה ושלח להם, אף אתה, מזכרת מישראל; שלח להם מתנות עשויות עץ זית, מלאכת מחשבת מקורית״.

באו האנשים לחנויות להסתכל במלאכת המחשבת וראו את הגמלים. אמרו האנשים: ״הרי זה קיטש! אין זו אמנות! וכי את אלה נשלח לקרובינו באמריקה?״ ענה החנווני ואמר: ״אצלכם זה קיטש, אבל לאמריקנים זוהי שמחה גדולה״.

היו שנתפתו וקנו ושלחו. וכשהגיעו הגמלים לאמריקה והוצאו מאריזתם, תהו כמה מקרובינו באמריקה ואמרו: ״זוהי האמנות של מדינת ישראל? מילא, כיון ששלחו לא נשליך לאשפה…״

והניחו את הגמלים בחדרי־השפחות.

אבל עץ הזית העתיק שבכפר, בחצרו של מנדל, לא חש ולא ידע, ובכל שנה היה מוציא עלים חדשים, ירוקים־כסופים, והיה משלח בדיו לחבוק את המרחב. והיו כמה מן הבדים גבוהים כל כך עד שיכלו להשקיף אל מעבר לגבול, למדינת הלבנון, ואלמלא ידעתי שעצים אין להם לא עינים ולא נשמה, הייתי אומר שהם מתגעגעים לבתו של מחמוד, שהיתה כלואה בתוך העץ יום ולילה ויום.

לא עברו שנה ושנתיים, ומנדל טישלר וחבריו הודיעו לממשלה ולסוכנות ולקרן הקיימת, כי אין הם רוצים להוסיף ולשבת בכפר הנידח והם דורשים במפגיע שיכון על יד ראשון־לציון. אמרו וקיימו: חדלו לעבד את האדמה, שחטו תרנגולותיהם שבלול ומכרו בשרן לפנסיונים של צפת, פסקו לשלם דמי־מים ל״מקורות״ ולא עסקו אלא בממכר ביצים שקנו מגוש־חלב הקרובה, ובהברחת עגלים מכאן לשם ומשם לכאן.

נכנעה הקרן הקיימת והסוכנות והממשלה, ועשתה רצונם של מנדל טישלר וחבריו, ושוב נתרוקן הכפר מיושביו.

עד שיום אחד באה מכונית של החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ובתוכה אגרונום ושבעת יועציו. בדקו יפה את הרנטאביליות של מטעי־הזיתים, פסקו מה שפסקו, ולאחר שבוע באו פועלים לעבד את הקרקע. מעשה ראשון שעשו – עקרו את שבעת עצי הזית הישישים; ראשית, מפני שהם נטועים מחוץ לשורה ומפריעים לחריש, ושנית, מפני שהם גבוהים מדי ומצריכים בימי המסיק סולמות בעלי קומה שאינם מצויים במחסן החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ושלישית, מפני שכך ציווה האגרונום, שמצאם בלתי רנטאביליים.

רק בבית החולים, כשנתפכח מיינו ודעתו נצטללה עליו מן הרטיות הקרות שהניחו על פניו, הודה עבדוּ לפני אשתו ואמר ברוח נמוכה: ״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי״.

ודאי שהאנשים אמרו לו. וקלמן שפירא אפילו החזיק בחגורתו האדומה של עבדוּ וביקש להניאו ממעשה שטות; אבל עבדו התעקש.

״החמור לא יסחוב שתי חביות מלאות״, אמרו האנשים.

״יימח שמו החמור״, זרק עבדו לעברם. ״הזיתים האלה יש לי עליהם רווח לירה וחצי. אני משוגע לשלם פעמיים הובלה? איפה ילך כל הרווח שלי?״

ואמנם היה גרעין של טעם בדבריו. זיתים אלה לא היו מן המשובחים. ואם לדבר גלויות, היו אלה זיתים שאינם ראויים למאכל אדם. מישהו מן המעברה נזדרז ומסק מן ההפקר, לפני רדת הגשמים, וכבש זיתים בבהלה ובלא דעת ועשה מהם שתי חביות של גללים יבשים. אבל בימינו כל דבר שנראה כמאכל, בני אדם קונים ואוכלים. ולא רק מפני פגעי הזמן, אלא גם מפני שנתמעטו האנשים שזוכרים טעם זיתים של ימים שחלפו. בימינו נתרבו בארץ אנשים שאינם מבדילים בין אראק זאחלה לבין מי רגלים שיוצקים להם בבקבוקים מפוגלים. כל שכן בזיתים.

עבדו עצמו ידע מה הוא קונה, אלא לפני שסיים והשליש כסף במעברה הלך אל חיים זוסמן, בעל הפנסיון, והביא לפניו חופן זיתים ואמר לו: ״מאלה אתה קונה שתי חביות?״

הביט בהם חיים זוסמן ואפילו לא טרח לפצחם בין שיניו: ״בכמה?״

״בכמה שתגיד״, אמר עבדו.

״שלושים בעד קילו״.

״תתן ארבעים?״

״קח שלושים וחמש ואל תדבר אף מלה. חבל על הזמן שלך״.

מכאן ואילך פרשה שתחילתה בחטא־מסיקה־שלפני־זמנה וסופה, כפי שרמזתי, בבית החולים.

החמר לא רצה בפחות מלירה ואפילו תהרגנו. ״קילו שעורים לחמור״, טוען החמר, ״עולה היום בזהב. או אולי אתה רוצה שאגנוב?״

״מה איכפת לי שתגנוב ותשבור הראש שלך״, צעק עבדו. אבל לא הועיל כלום ולקח חמור בלירה. חבית ראשונה נתיישבה יפה על האוכף ואילו השניה, חציה תלויה באויר וחציה רוכבת על עכוזו של החמור וציר הזיתים נוטף אל מתחת לזנבו. והאנשים, כאמור, הזהירו שלא יקח שתי חביות.

מתחילה הלך הכל למישרין. ציר הזיתים קריר היה והיום יום חם; נהנה החמור מן הלחלוחית המטפטפת אל בין כרעיו ומשך בשמחה. עד שהגיעו מול חנותו של פאפנידו, ושם בעט החמור בעיטה ראשונה. עכשיו ברור לכל מדוע בעט, שכן נתחלפה הלחלוחית הקרירה של הציר בצריבותו של הפלפל שבזיתים; ומי שמכיר את החמורים יודע שהפלפל איננו יפה לאחוריהם.

בעיטה שניה בעט החמור אצל מדרגות השוק הערבי, וכן הוציא נפיחה וצרף לה מין שהוק מבשר רעות. החמר עשה עצמו כלא יודע, מפני שלא רצה להפסיד שכר הובלה ועבדו שתק מפני שלא רצה לשלם שכר שתי הובלות. וכשהתחילו עולים בדרך המרוצפת המובילה לרחובו של חיים זוסמן מעד החמור וכרע תחתיו. החבית שעל האוכף נזדעזעה אבל לא נשמטה ואילו החבית שעל העכוז החליקה מלוא קומתה ונהפכה על פניה. מה שקרה לזיתים יבין כל אדם, ואפילו לא טעם זית מימיו: מהם נשפכו על המרצפות בערימה עומדת וקיימת ומהם נתגלגלו אל התעלה והחלו נשטפים עם מימיה ויורדים והולכים בדרך שבה עלו ובאו.

לא בבת אחת הגיע עבדו לכלל זעם ויאוש. מתחילה חבק מתניו ונתן בזיתים מבט של התגרות, כאומר: אדרבא, נראה עד היכן חוצפתכם מגעת; אחר כך הביט בהם כאילו בסיפוק: וכי מה אפשר היה לצפות מטנופת שכמותכם. ורק אחר כך נתן עיניו במחמר. אבל לפני שאגלה מה אמר למחמר (ואולי מוטב שלא אגלה זאת ברבים, מפני עידון־הנימוסים שהסופר חייב בהם) צריך שתדעו מה צורה יש לפניו של עבדו. איש זה איננו צפתי והגיע לכאן רק לפני כשלושים שנים ומשהו. מפני כן אין יודעים מנין באו לו הצלקות שבפניו. ומי שאין לו עיניים לראות דקויות של דברים יכול להיות סבור שזוהי צלקת אחת גדולה, שלא הותירה בפניו של עבדו אלא בדל נחיר שמאל. אבל אני רואה בעליל שלא זו בלבד שאין כאן צלקת אחת ויחידה, אלא שהצלקות הרבות גילן שונה זה מזה ואינן תוצאת חוויה אחת אלא פרי רציפותן של התרחשויות שונות בזמן, וכנראה גם במקום; שכן ידוע לי כי עבדו עלה לצפת בהיותו כבן שמונה עשרה, ובין צפת לירושלים שהה ביפו ובטבריה וחזקה על אדם כמותו שאיננו מתנכר למהותו ולתכונות לבבו, אפילו הוא גולה ממקומו.

ומי שמבקש הוכחה לאמיתות ההנחות שלי, חבל שלא היה נוכח באותו מעמד של השתפכות הזיתים, שכן אפשר היה לראות בעין כיצד כל צלקת וצלקת מגיבה על הענין לפי דרכה. יש מצלקותיו שהיו תפורות ומאוחות מעשה־רופא, ויש שנתרפאו בחסד דמו הבריא של עבדו. יש שנסתאבו בשעתן מצואת זבובים ונתרחב שטחן יותר מכפי שקבעו המכות והשריטות שנשרט עבדוּ בעלילותיו. תחילה רטטה צלקת נחיר־ימין, אחר קרצה עין שמאל ורק לאחר מכן נתרעדו לחי שמאל ולחי ימין וזו האחרונה נתלהטה ביחוד והפכה ארגמן בתוך שחור פניו, שאפילו הצלקות לא המעיטו משזפונן השחור. ובהגיע תור צלקת הסנטר להשמיע דעתה, נצטרף אליה פיו של עבדו ופלט מה שפלט ועדיין אין לבי נכון ואמיץ דיו להעלות את הדברים על הכתב.

ובינתיים נתגלה שאפילו זיתים שנמסקו קודם הגשם הראשון יש בהם שמנונית, מפני שאבני המרצפת נעשו נוצצות ובעלי נשמה פיוטית ודאי שהיו רואים לפניהם אזמרגדין וספירים, לשם ואקדח, שבו ואחלמה, פטדה ושאר עניינים מן החושן ומן ההפטרה.

ואמנם נמצאו כמה בעלי נשמה יתירה, שעתותיהם בידם, ונתלקטו ובאו, מי ממסעדתו של בֶרקוֹ, ומי ממחסן חמרי־הבנין של אלפנדרי, סבלים, חנוונים, משחקי־בקוביה וגם תלמידי־חכמים שהיו מהלכים אותה שעה מן המניין האחרון של ישיבת מרגארעטען אל השוק, לעבר חנותו של זיסל שווארץ, ששם הם מתלקטים לשיח שיחת חכמים.

כפף האברך זינדעל קומתו וטבל אצבע בשמנונית הציר וזקפה כלפי ר׳ שמאי אלברבוים ואמר מתוך זחיחות הדעת: ״ארץ גפן ותאנה, תירוש ויצהר, הה?״

שמע עבדוּ ונזדעזע: ״אני הדם שלי הולך בזיתים האלו ואתה צוחק לך מן התורה. תתבייש לך, אפילו שאתה תלמיד חכם, אתה לא שווה את התורה שלמדת״.

נבעת האברך זינדעל ושתק, אבל ר׳ שמאי אלברבוים השמיע דברי פיוס ואמר: ״עבדו, עבדו, איך זה שאתה לא מבדיל בין עניינים הגשמיים לענייני דשמיא, והרי אתה יהודי ולא גוי, עבדו״.

״הלוואי אולי שהייתי גוי ולא הייתי בצרה הזו״, זעק עבדו מלבו.

נבהלו ר׳ שמאי והאברך זינדעל, כפפו קומתם ונחפזו במעלה המדרגות, כבורחים מן הדליקה.

ועדיין העם מתלבט ובא מעברים וסבל אחד, שאיננו מאנשי המחמר שלנו, אלא מבעלי פלוגתא שלו בחבורת הסבלים, גיחך ואמר: ״על נבלה כזו של חמור, אין פלא שהזיתים נשפכים לעזאזל. צריך לדעת עם איזה סבלים לעבוד״.

וכאן הגיעו כמה מן האנשים שהיו במעברה בשעת ההטענה, ונשאו קול מתנצחים ואמרו לעבדו: ״אהה, אמרנו לך…״

וברקו בעל המסעדה נטל זית אחד מן השלולית ופצחו בין שניו הצהובות, מצמץ בשפתיו ומשך ואמר: ״זיתים כאלו נותנים לאנשים לאכול, זיתים כאלו? למי אתה מוכר את זה, למי?״

ואחד מעובדי המחסן של אלפנדרי הוציא מטפחתו וצרר לתוכה כמה וכמה חפנים של זיתים ונסתלק בחשאי.

אותה שעה כרע עבדו לארץ, ומי שאינו מכיר אותו יכול לחשוב שתחת נטל כאבו כרע האיש, אבל באמת כרע כדי להתחיל באיסוף הזיתים ובהחזרתם לחבית. ראו הנאספים שיש לשים קץ לדיבורים ולהתחיל במעשים ונחלצו לעזרתו. החלו טוענים חפנים חפנים ושופכים לחבית, ומי שעבר אותה שעה על פני הסוללה שבכביש העליון ראה מחזה משונה ותמוה, כיצד מניין אנשים מגודלים גוחן אל מרצפת הרחוב ומלקט נצנוצי־יהלומים בתוך ים של זוהר שמנוני ומבהיק. החלו אנשים מנתרים מן הסוללה וקופצים ובאים למקום האוצר וגם כשעמדו על טעותם לא זזו משם ועמדו כחומה בצורה על המלקטים. הציץ עבדו מבין צלקותיו על הפרצופים המגחכים ונתן עליהם בקולו: ״מה יש פה, חתונה?״

ולא מש העם ממקומו. חזר עבדו וצעק: ״מה יש פה, חופה וקידושין? תלכו לעזאזל…״

ענה קול ואמר: ״חופה וקידושין אין, אבל הבדחן יש…״

קפץ עבדו על רגליו וזעק: ״ימח שמה כל־אל־צפת וימח שמו היום שאני באתי לפה מירושלים״.

אמר ברקו: ״מה שייך צפת לעניין הזה, מה?״

״בטח שייך ושייך־וחצי״, זעק עבדו בחמת־זעם, ״שאם אני בירושלים, איפה יקרה לי המקרה הזה? שמה הרחובות ישרים וחלקים, ושמה אין הביוב הזה, שכל הזיתים שלי נפלו בתוכו… למה העיריה המלעונה־בנת־אל־מלעונה עשתה את הביוב הזה? בשביל שילכו הזיתים בתוך הח׳רה? איפה יש לך ביוב בירושלים?״

״הביוב דווקא טוב, הביוב,״ אמר ברקו, ״זה טוב לבריאות, נגד הזבובים״.

״זה טוב בשבילכם, הצפתיים״, נפנף עבדו בידו והצביע על הנאספים, ״שכל היום אתם רק ממלאים את הביוב, אוכלים וממלאים. אבל בירושלים הרחוב נקי ואפילו לא תמצא זבוב, ואפילו אם תמלא את הבית שלי זהב, מאיפה אביא לך זבוב בירושלים?״

״אני לא הייתי בירושלים״, אמר ברקו, ״אבל דבר אחד אני אגיד, שבחוץ־לארץ בכל מקום יש ביוב, ולא חיים כמו פראים בתוך הלכלוך״.

״אז תלך לחוץ־לארץ״, הציע עבדו בלשון חלקות. ״תלך, נו כבר תלך. למה באת לפה? מישהו אולי ביקש אותך שתבוא?״

״מה יש, אני לא יהודי, אני?״ נעלב ברקו. ״רק בשבילך ארץ ישראל?״

״בטח רק בשבילי!״ נתלהב עבדו. ״איפה אתה היית בזמן המלחמה? ואיפה היו כל אלה כמוך? רק באתם אצלנו כאשר אנחנו כבר עשינו לכם מדינה מוכנה עם ביוב ועם כל דבר״.

נפנף ברקו בזרועותיו דרך יאוש ונסוג אל מסעדתו. ועבדו ומתי־מעט מבין הנלבבים חזרו לחפון זיתים ולמלא החבית.

מקץ שעתיים ויותר חזרה החבית ונתמלאה כדי שלושת רבעיה. ועדיין נמצאו זיתים טמונים בתעלה, אלא שנסתפגו מריחה עד שחששו הבריות להטביל ידיהם באותו מקום, וגם עבדו חשש פן ירגיש חיים זוסמן בריח ויסרב לקנות. שלח את המחמר עם החבית המלאה, והוא עצמו נשאר לשמור על השניה. הבריות נתפזרו מעליו ושמש הצהרים היתה מכה בפניו וצלקותיו נוצצות כמרצפת זו שלרגליו. וכשחזר החמר הטעינו מה שנותר ובאו לפני חיים זוסמן.

״למה החבית השניה חצי ריקה?״ תמה חיים זוסמן ושאל.

״זהו מה שיש״, אמר עבדו, ״ואתה לא תשלם יותר ממה שיש. תביא המשקל ונראה כמה״.

״אבל אמרת לי שתי חביות מלאות״, התעקש חיים זוסמן.

״מה שאמרתי אמרתי ואתה מה אכפת לך? אתה משלם בעד מה שיש״.

״אולי קרה משהו לזיתים בדרך?״ התמם זוסמן. הביט עבדו במחמר והבין מה שלפניו. הוציא לירה מכיסו, זרקה למחמר ואמר לו: ״עכשיו אתה תלך, אבן־כאלב, ואחר כך אני אראה אותך״. ולחיים זוסמן אמר: ״זהו מה שיש לפניך ואם אתה כבר יודע אז למה אתה שואל. תשקול ותתן הכסף ונלך הביתה. חבל על הזמן שלך״.

״כמה אמרנו הקילו?״ שאל חיים זוסמן.

״אתה כבר שכחת?״ נבהל עבדו. ״אתה חושב לסדר אותי אחרי מה שהפסדתי בדרך?״

״אתה רוצה שלושים וחמש בעד זיתים מן התעלה?״ התקצף זוסמן.

״מה יש? אתה לא תתן אותם לאורחים שלך בפנסיון?״ רגז עבדו. ״אולי אתה תגיד לי שאתה תזרוק אותם בזבל?״

״לא אכפת לך מה שאני עושה עם הזיתים״, נזף בו חיים זוסמן. ״אבל יותר מעשרים ושמונה אני לא משלם״. הבין עבדו עד היכן הדברים מגיעים, ישב על סף הבית, ניגב את הזיעה בכובעו ושתק שעה קלה. אחר נאנח ואמר: ״נו, תשקול ונגמור. קילל אותי אלהים היום, אז שיהיה כך ואל תדבר יותר. די, תשתוק״.

כשחזר עבדו לביתו בצהרים ודפק על שער החצר כמעט ששבר את המנעול וכשפתחה לו אשתו קידם פניה בלא שלום אלא בצעקה: ״יאללה, תתני האוכל״.

שתקה האשה והבינה שלא עלה מסחרו יפה. הביאה לפניו תבשיל ירקות, לחם, עראק וזיתים.

״תקחי את הזיתים מפה!״ נבהל עבדו. ״אני לא רוצה לראות אותם״.

״למה?״ התפלאה האשה, ״אלו זיתים טובים שאתה תמיד אוכל בבית״.

״תקחי אותם, אמרתי לך, ולא נשמע דיבורים. אף פעם אני לא רוצה לראות זיתים בעינים שלי״.

משכה אשתו את פנכת הזיתים מלפניו והטילה אותה לזוית הבית.

״תזרקי אותם, תזרקי החוצה לכלבים, שילכו לביוב״, רטן עבדו וטבל פתו בתבשיל הירקות. ומשטבל נשתתק.

אחרי שכילה ארוחתו פרש לו מזרן בפינה קרירה ונרדם. רק לפנות ערב פקח עיניו, התרומם על משכבו והביט, מַשמים, בחלל החדר. ניער כיסיו ומנה פרוטותיו, הניח ניירות לחוד ומטבעות לחוד ויצא מן הבית.

בחנות היין ישבו כחצי תריסר אנשים כשנכנס עבדו וביקש כוס עראק. הסב עבדו אל שולחן לעצמו והטיל אגרוף ימינו על דף השיש. בשמאלו הריק כוסית אחר כוסית ובימינו תופף על השולחן. מתחילה תופף בכבדות ובעצלתים, אחר פרט באצבעותיו, כמו לקול מנגינה, ולבסוף הטיח אגרופו בשולחן והשמיע דיבורים גוברים והולכים: ״יימח שמה העיריה וימח שמו של מי שהביא את הזיתים וימח שמו של מי שקנה אותם וימח שמו בן ימח שמו של חיים זוסמן והלוואי שיבואו הזיתים בבטן של האורחים שלו ויעשו שמה שריפה של אש, וימח שמו של כל אחד… מי יגיד לי תשתוק?״

ועבדו זקף ראשו בגאון, צלקותיו בוערות באדום ובשחור, ועיניו מתגרות בסובבים אותו: ״יש כאן מישהו שרוצה יגיד לי אשתוק?״

הביטו בו האנשים וחזרו וניפנו, מי לשש־בש ומי לכוסו ומי לקלפיו.

״מי הוא הבן־אדם שיגיד לי אשתוק?״ נשא עבדו קולו ביתר שאת. ״יש פה אחד כזה, ממזר בן ממזר, אחו־אֶל־מניוקה?״

נענה אחד גברתן, שאינו חושש מפני שום איש, ואמר לעבדו דרך ידידות: ״מה יש לך היום, יא־עבדו? יש איזה דבר שלא בסדר?״

נפנה אליו עבדוּ בשמחה וענה: ״תראה, יא־אחי, איך שסדרו אותי היום עם הזיתים… קניתי בעשרים ושמונה ושלמתי לירה לחמור והתהפכה לי החבית ומכרתי בעשרים ושמונה ואיפה הרווח שלי, ואיפה הלחם שלי?״

שמעו הנוכחים והבינו שאין כאן דבר של חידוש, אלא מעשה שבכל יום, וסטו מעליו וחזרו להתעסקותם.

״לא אכפת לכם מהזיתים שלי?״ בכה עבדו לפניהם, ״אני לא יהודי?״

היה שם שולחן של אשכנזים ופתח אחד מהם, שוטר שחטמו זקוף, ואמר: ״יש בדיחה טובה על זיתים ותימנים״.

סיפר את הבדיחה: פעם אחת אז נכנס איזה תימני רזה ושחור לתוך מכולת של רומני אחד. אז התימני אמר: ״תן לי ביסים… אני רוצה לקנות ביסים אצלך״. אז הרומני לא הבין מה זה ביסים ואמר לו: ״מה אתה רוצה?״ אז התימני אמר ואמר ואמר והרומני לא הבין. אז התימני הלך אחרי השולחן, הוריד את המכנסיים והראה לו את מה שהוא רוצה לקנות… אז תיכף הרומני הבין והלך ונתן לו מאה גרם זיתים ירוקים.

פרצו הכל בצחוק גדול, אבל עבדו לא שמע ולא צחק; וכששכך הצחוק פנה אל אותו גברתן ושאל: ״למה הם צוחקים, אלה הממזרים? אולי הם צוחקים עלי?״

״לא עליך, חביבי״, אמר לו הגברתן, ״רק על התימנים״.

״על התימנים?״ תמה עבדו, ״ואולי הם צוחקים על המזרחיים בכלל? גם כן בבוקר הם צחקו עלינו ואמרו לי בחוץ לארץ יש להם ביוב ואנחנו מלוכלכים, אין לנו ביוב״.

איש לא ענה לו. קם עבדו ממקומו, ניגש לשוטר ושאל במפגיע: ״תגיד האמת, אתה עשית צחוק מהמזרחיים?״

״ואם כן, אז מה?״ ענה השוטר וקם אף הוא ממקומו.

נתבהל עבדו, תפס בקבוק מן השולחן והטיחו בפניו של השוטר. תפס השוטר שרפרף והטיחו בצלקותיו של עבדו והיו שניהם זבים דם מאפם ומפיהם.

קמה מהומה, אלו החזיקו בעבדו ואלו בשוטר. עד שנכנסו אנשים מן החוץ והבהילו משטרה.

והסוף כבר ידוע. בבית החולים, עטוף רטיות ותחבושות רטובות, שכב עבדו והודה בפני אשתו ואמר:

״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי. אמרו לי, שהחמור הנבלה ההוא לא יסחוב שתי חביות״.

א

כל זמן שהיתה יוליה ספונה בין חומותיו של בית־היתומות שבקזבלנקה לא פגע בה שום אדם לרעה, אבל מיום שנישאה לזאכי והחלה יוצאת ובאה בסימטת השכונה היהודית נתן בה עטייה הגדול את עיניו וקרא אחריה קריאות של גנאי ושלח ידו באבריה. היתה לעטייה הגדול חבורה של בחורות שעליהן פרנסתו, וכל מקום שראה אברים נאים נתן עיניו בהם, ואחרי עיניו הלכו ידיו המגושמות ולהצדקת מעשיו היה אומר לשון פיגולים, עכוז נאה אסור לו שייבטל ממלאכה.

״יתומה ענייה!״ היו הבריות נוזפים בו.

״יתומה או בת־מלך, כולן סימניהן שווים״, אמר עטייה הגדול וצרף לכך דיבורים מאוסים.

״הוא מרביץ אותי״, אמרה יוליה לזאכי. ״מה נעשה?״

״אוי ואבוי״, אמר זאכי והניח מידיו את המנעלים שהיה מתקן, גרד פדחתו בסכין הסנדלרים שבידו ופער פיו כדג שנצוד. ולאחר שנתהרהר קמעה מלמל בינו לבין עצמו: ״כולם מתפחדים ממנו, אז מה אני? שלא אתפחד? תשבי לך בבית איזה ימים אחדים ואולי הוא כבר ישכח אותך״.

אבל עטייה הגדול נוח לו שישכח את אביו ואת אמו משישכח צורתם של דברים שבנקבה. מקץ שנים־שלושה ימים בא לחנותו של זאכי, חסם פתחה בגבורת־קומתו ואמר: ״איפה היא הלבנה־כחמה שלך, תגיד לי, יא־כלב בן־המינקת״.

נתכווץ זאכי על מושבו ונעתקו מלים מפיו. פשט עטייה הגדול שתי ידיו באוויר ועשה תנועה של חניקה והריגה והוסיף: ״אם לא תגיד, זהו מה שיבוא לך״.

״היא אשתי בחופה וקידוש״, גמגם זאכי, ״ומה יש לך אתה ממנה? תלך, תלך ותבוא אצל שלך״.

״כל העולם שלי ואמך ואחותך שלי״, נשא עטייה הגדול קולו וצעק. ״תוציא אותה בחוץ או שאני אוציא לך את העיניים שלך״.

קפץ זאכי מפינתו וזינק בין רגליו של עטייה ופרץ לסימטה וצעק: ״הוא שוחט אותי, יא־ווי, יא־ווי!״

הציצו כמה בני אדם לאחוריהם והלכו לדרכם ונשים שהגיחו מן החלונות, תינוקות או קדרות בידיהם, מהן קללו לעטייה באמו ובאביו ומהן השיאו לזאכי עצה שאין בה תשועה.

התנודד עטייה ושלף עצמו מפתח החנות ופנה לרחוב.

״שיכור, שיכור ממזר״, צעקו הנשים, ״תלך כבר מפה״.

צחק עטייה ונענע באצבעותיו נענוע מאוס, עד שנתנו הנשים קולן בצווחה ונעלמו מן החלונות. עטייה הגדול התנודד והלך לו וזאכי חזר ונכנס לחנותו.

ב

עד שבאה הישועה ממקום אחר.

שמועה שמעו בגולה, שבאו יהודים מארץ־ישראל ועשו להם משרד גדול בעיר והכריזו שכל מי שרוצה לעלות לארץ־ישראל יבוא ויחתום את שמו בספר. הלך זאכי אצל החכם ושאל אם מותר. אמר לו החכם שאפילו יותר ממותר. מצוה גדולה וימות־המשיח וצריך ומוכרחים. נטל זאכי את יוליה בידה, הוליכה למשרד ועמד לפני הציונים של ארץ־ישראל שמלבושם כצרפתים לכל דבר ופניהם לבנות וסבר־פניהם כשל מלאכים.

הכניסו הציונים את זאכי לחדר לחוד ואת יוליה לחדר לחוד. פשטו את בגדיו של זאכי ומשמשו לו בכל מקום וגלגלו את שמורות עיניו כלפי־חוץ ושפכו לו לתוך אישוניו אש־נוזלת. אבל הוא קיבל יסוריו באהבה. רק כשיצא וחזר למשרד וראה את יוליה ניצבת לפניו ושער ראשה אין עליה, כמעט פרחה נשמתו.

״מה זה?״ הצביע בין עיניה, כמי שרואה רוח מתים.

״עשו לי ככה״, בכתה יוליה, ״בשביל שאתה אמרת יהיה מה שיהיה. די, לקחו לי השערות. מה לעשות עכשו?״

ראו אותם הציונים בצרתם ובאה אשה אחת, חכמה וברה ואמרה שלא יבכו. השערות תצמחנה למעלה ראש והעינים יזהירו ככוכבים והרופא ירפא מכאוביהם ומקץ חודש ימים ישבו בארץ־ישראל, בין שאר אחיהם.

בכל יום היו זאכי ויוליה באים למשרד ומקבלים תרופות ולאחר שנעשה לבו גס בציונים נפנה עם אחד מהם לקרן זוית ולחש לו על אזנו:

״גם עטייה הוא יעלה לארץ־ישראל?״

״מי הוא עטייה?״ שאל הציוני.

״הוא ממזר גדול ויש לו בחורות״.

״בחורות?״ תמה הציוני, ומיד הבין: ״אה, בחורות!״ צחק והבטיח: ״כאלה אין אנו מעלים לארץ־ישראל. רק יהודים כשרים והגונים. אנחנו יש לנו חוק ומשפט בארץ״.

שמח זאכי ונשק ידו של הציוני ויצא מן המשרד בריקוד וכל הדרך לביתו היה מזמר.

ג

כשעמדו רגליו של זאכי על אדמת ארץ־ישראל נסתכל בשמים וראה אור יקרות זורח כאור שבעת הימים ואת יוליה ראה והנה היא יפה כבת־מלך, מעודו לא ראה אותה בכך; והאוטובוס מבריק וזורח, ניצב לפניהם, מוכן ומזומן להם והנהג נוטל צרורותיהם, משרת אותם ועושה רצונם, רץ לפניהם כבחצרות מלכים ורוזנים.

״הה, אמרתי לך!״ לחש זאכי ליוליה.

״ברוך השם״, מלמלה, ״תיפול תנשק עפר האדמה, זאכי״.

נפל זאכי אצל האוטובוס ולחך עפר הארץ ונגרו דמעותיו על האדמה הקדושה.

אחר כך עלו ונסעו. יוליה נרדמה על כתפו של זאכי אבל הוא לא נתן שנת לעיניו והיה משוטט בהן וגומע גבעות אדומות ופרדסים ירוקים.

עד שבאו והגיעו למקומם – מקום של צריפים ופחונים ניצבים על עמדם שורות־שורות, בסדר ובמשטר, והרחוב שביניהם ישר כמטה וגובה קומתם שווה לכל נפש, אין שכולה בהם. זחה עליו דעתו וקפץ במזורז מן האוטובוס ועמד בשמחה על מקומו. בא איש מאנשי המקום ובידו נייר גדול והיה קורא בשמות הבאים, כל שם ברור ומחוור, והיה מראה לכל אדם איזה בית יקח לו.

שמע זאכי את שמו יוצא מפי האיש ותלש בזרועה של יוליה, שנצבה כחולמת, וקרא: ״מהרי תבואי״.

נכנסו לביתם ומצאו מיטות שתיים ושולחן וכסאות ועל השולחן תנור של נפט וסירים ומחבת וחלות־לחם ותיבת־מלח ומלפפון וחציל, בצל ושום.

״אה״, קרא זאכי מנהמת לבו, ״איפה, תגידי יוליה, איפה יעשו לנו הכבוד הזה בכל העולם?״

כפפה יוליה והתירה צרורותיהם. וזאכי הלך לשוטט בחוץ ולהטיל מים.

כשחזר מצא דירה דבורה על אפניה, כל חפץ במקומו וזיו והדר מציצים מבין החרכים.

בא אצל יוליה וחבקה במתניה והעלה המייה מגרונו ואמר: ״אה, יוליה, איפה אני אנשק אותך בשביל כל הטוב שבא לנו היום הזה?״

״תעזוב, תעזוב״, חנחנה יוליה קולה, שומטת עצמה מבין ידיו, ״זה לא הזמן בשביל הדברים האלו. עוד יש לי לעשות ולעשות ולעשות״.

בלילה, משכילו ארוחתם וכיבו המנורה ושכבו במיטה נתרווח זאכי על המזרן, פשט ידיו ופשק רגליו ואמר:

״בן־מלכים, באמת התורה. הנה מיטתו שלשלמה ששים גיבורים סביב לה, מגיבורי ישראל. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון״.

״תשתוק, תשתוק זאכי״, נבהלה יוליה, ״השכנים ישמעו הצעקות שלך״.

״ישמעו וירווח לי״, קרא זאכי ואין מעצור לרוחו. ומיד שלח ידו ואחז באשתו והיה מזמר: ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים״.

״אתה משוגע, משוגע״, לחשה לו יוליה והניחה ידה על פיו לסכרו. אבל זאכי גבר והלך, משמיע בחוץ קולו:

״לבבתיני אחותי כלה, לבבתיני באחד מעיניך, באחד ענק בצורוניך״.

״אוה, מה לעשות שתסגור את הפה שלך?״ נאנקה יוליה תחת ידו.

״עורי צפון״, זעק זאכי ולא עצר, ״ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״.

ואחר כך אמר לה:

״יוליה, הנה אנחנו על מיטתנו בלי פחד. לא גלות ולא עטייה הממזר המנובל. תראי יוליה איך שאנחנו כבר מתחת לחופה יותר משנה ולמה אין לנו ילד? זה בשביל הגלות והעוונות. אבל עכשיו, בארץ־ישראל, תראי איך שכעת חיה, מהיום לתשעה חדשים, ברית־מילה, באמת התורה״.

״אמן, אמן״, לחשה יוליה ועיניה זולגות דמעות.

ד

בקיץ היתה השמש מלהיטה את גגוני הפח במעברה ומבריחה את התושבים אל החוץ; ובחורף היה מטר מטרטר על הגגות ומדיר שינה מעיניהם. אבל זאכי עשה לו גינה סמוך לצריפו והיה יושב בצילם של שיחי הליפה ובחורף העלה קש וסמרטוטים על הגג ופסק קולן של הטיפות.

בערבים ישבו הנשים על סף צריפיהן, יונקיהן בחיקן, וקללו את הסוכנות היהודית בשביל הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ובשביל הפרנסה שאינה מצויה. והגברים היו יושבים במסעדה של מנשה, לוגמים עראק ומקללים את הממשלה, בשביל שהיא מַפלה בין יהודי ליהודי, נותנת לאשכנזי ארמונות בעיר ועבודה ב״סולל־בונה״ ולאפריקאי היא מניחה שירקב במעברה שנה ושנתיים ומי יודע עד מתי.

זאכי ויוליה, שלא היו להם ילדים, ישבו בצוותא, פעם על סף ביתם ופעם במסעדתו של מנשה. כאן שמעו גנותה של הסוכנות וכאן בזיונה של הממשלה, והיו שותקים, נעלבים ואינם עולבים; מה שהם מבקשים, אין הסוכנות והממשלה יכולות לתת להם; ומה שהאחרים דורשים, לא חסר להם. כשיש נעלים וסנדלים לתקן – יושב זאכי שקוד על מלאכתו. אין נעלים – הריהו נוטל, בקיץ, ענבים והולך לתחנת האוטובוסים שעל הכביש. מתעכב האוטובוס, בא זאכי ומושיט אשכולות לנוסעים. בסתיו הוא מושיט גויאבות ובחורף תפוזים. ובין העונות – גרעינים של חמניות ודלועים ואגוזי אדמה. ומה יתאונן אדם חי?

יושב לו זאכי בין האנשים שאצל מנשה ומחריש. לידו יוליה, אשה יחידה בין גברים, על שרפרף, לרגלי בעלה, מחרישה אף היא. והנה חזרה המשלחת שהלכה העירה, להתיצב במשרדי הסוכנות. הכל באים אצלה, לשמוע מה בפיה.

״יחרב ביתם״, אומר שליח מן השליחים.

״למה?״ פותחים לו אנשים סקרנים.

״למה? בשביל שהורגים אותנו יותר ממה שהיינו קודם. שוחטים סוף פסוק״.

״איך זה?״ תמהים הבריות.

״הלכנו לבקש פרנסה ומה ראינו? ראינו שיביאו לנו עוד אולי עשר משפחות למעברה שלנו. אמרנו להם: כבר די, כבר אין מקום ואין לחם ואין כלום. אמרו לנו: זה מהעיר שלכם מאפריקה. אמרנו להם: לא מאפריקה ולא מגיהינום. לא רוצים עוד. אמרו: השיטה שלנו להביא את כל היהודים מעיר אחת למקום אחד בארץ־ישראל, בשביל שיש להם מנהג אחד והכל דומה אצלהם כמו במשפחה אחת. ואם נערבב אותם זה בזה, יריבו ויצעקו ויכו ויהרגו. כך אמר לנו הסוכנות״.

שמעו האנשים וגמעו בזעף מכוסותיהם ושתקו, עד שפתח זאכי בקול דק ואמר: ״אולי יש מי שיודע השמות של המשפחות שיבואו לנו עכשיו?״

״בטח שיודע״, אמר השליח. ״יבואו אוחיון ויבואו עמאר ויבואו פארג׳וּן ויבואו חאמוז ויבוא עטייה הגדול והבחורות שלו, ויבואו…״

״אה!״, זעק זאכי ותפס כתפה של אשתו.

״הרשע הזה?״, תמהו אנשים, ״איך זה? ככה הממשלה, ככה? מרשה יבואו גנבים ממזרים כאלו? זה ח׳ארה ולא ממשלה!״

ונעשה המקום כמרקחה. מנשה, בעל המסעדה, מעביר עיניו על פני צריפו ואומר: ״ישבור הכל, הממזר. ישבור הבקבוקים וישבור השולחן וישבור הזכוכית״.

ואחד, אב לבנות בוגרות, אמר שיעזוב וילך למקום אחר ואפילו לגיהינום.

ושניים צעירים־רווקים, ששפמם דק ורוטט על שפתם העליונה, אומרים שיַראו לו, לממזר, רק שיבוא.

אותו לילה שכבו זאכי ויוליה על מיטתם בלא אומר ודברים ושעה ארוכה היו מקשיבים לשמוע קול נחרתו של זה ושל זו, ולא שמעו.

ה

בוקר אחד קם הדבר ונהיה: משפחות חדשות הגיעו למעברה ועטייה הגדול עמהם ושתיים מבחורותיו אתו.

״אוי ואבוי לכם״, קדמו אותם הוותיקים בדברים ונפלו על צואריהם ונשקו לקרובים ולידידי־נפש, ״אוי ואבוי לכם ולנפשותיכם, איך נפלתם היום משולחן גבוה לבוא אצל הממשלה הזאת״.

״מה יש? איך זה ככה?״, היו הבאים תמהים, ״אנחנו שמחת־עולם על ראשינו ואתם יושבים על תשעה באב?״

ועוד לפני שהיו צרורותיהם מוּתרים וכליהם סְדוּרים, כבר נעשו מחשבותיהם מבולבלות ולבם כבד ואבריהם מרוצצים.

עטייה הגדול עמד בפתח צריפונו והביט על סביביו, מעשן סיגריה ורוקק. כמה אנשים שרכו רגליהם וקדמו פניו בשחוק מעוך ובברכה נמלצת ושאלוהו לשלומו.

״איך זה וכיצד שאתה באת אצלנו?״, שאלו לו.

״ולמה לא?״, פרץ עליהם עטייה בקול גדול.

״חס ושלום שלא. רק שאנחנו יודעים אותך שאתה לא רצית ולא רצית וגם כן הם, הסוכנות, היו כועסים אתך בשביל איזה דברים…״

״כועסים?״, צחק עטייה, ״בני־הכלבה לא רצו אותי שאבוא בארץ שלהם. עטייה לא טוב בשביל הציונים, יחרב בית אביהם. אבל אני יש לי שכל. מה עשיתי? הלכתי פה והלכתי שם ושמעתי דברים עד ששמעתי דבר אחר, שהם רוצים יהודים דתיים, שמפחדים מאלהים. אז באתי ולקחתי לי כובע ובגד, ואמרתי להם: אני מזרחי, מתפלל, צדיק, ערוות־אמם. הם רוצים צדיקים בארץ ישראל. אז מה יש? תיכף קיבלתי נייר ותיכף כבר אני באתי פה״.

״והבחורות?״, אמרו האנשים בגרון יבש, לאחר ששככה תמיהתם הראשונה.

״הבחורות?״, צחק עטייה והטיל בדל סיגריתו ממנו והלאה, ״הבחורות זה האחיות שלי, הה, הה, הה… ערוות־אמם״.

״וואלה, יש לך שׂכל, עטייה״, הפטירו בעלי־דברו והשירו חיוך משפתותיהם. ״יש לך שכל, באמת התורה״.

מיד נפטרו ללכת, ולשונם מרחישה קללות ותמיהות ולבם מנבא להם רק רע.

ו

עטייה הגדול קנה לו אופנוע והיה מוליך את הבחורות לעיר הסמוכה וחוזר עמהם באשמורה שניה ושלישית.

נשמו האנשים לרווחה ואמרו: ברוך השם שבארץ ישראל יש עיר לחוד ומעברה לחוד. כל הבזיונות הולכים לעיר וכל שלומי־אמונים יושבים במעברה.

ובאמת לא הציקם עטייה אלא אדרבא, היה נוח לבריות המעברה ומקדים שלום לזקנים ומעביר תינוקות על פני השלוליות בימות הגשמים. למה? בשביל שהיה צריך להם. באפריקה היו השוטרים עושים אתו יד אחת ולא היה חושש מפניהם ואילו כאן, בר־מינן, אין על מי שיסמוך. והיה מעשה שרדפו אחריו השוטרים במכונית ומהר עטייה להסתיר את בחורותיו באחד הצריפים ולא הלשין עליו שום אדם במעברה. שמור לי ואשמור לך, אמרו הבריות.

אלא שלא כל ישראל צדיקים ולא כל יום פורים. עד מהרה דבק עטייה לאהבה בכמה מאנשי העיר ועשה עמהם יד אחת ושוב לא היה צריך לבני עירו שבמעברה. ומיד נהפך הגלגל והיה מנסר כִבְאוֹתָם הימים שהיו בגולה: נכנס עטייה למסעדה של מנשה, לוגם עראק ואינו משלם, הופך שולחן ויוצא לחוץ, דורס גינתו של פלוני ונשען בכותל צריפו של אלמוני, עד שנעשה בו שקע ומגרעת, מנפץ שמשה בכאן וטופח על דלת ופותחה שלא כדרכה, פנימה, עד שמתקעקעים ציריה והיא נופלת על שולחנם של בני־הבית ומשברת כוסותיהם. הכל כמו שהיה מוכר וידוע, לא נעדר דבר.

ז

יום אחד חזר זאכי מאצל תחנת האוטובוסים ונכנס לביתו ומצא את יוליה מטושטשת.

״מה יש לך שאת ככה?״ נבהל זאכי.

״הוא הרביץ אותי״, לחשה ואין קולה נשמע.

״מי?״, שאל זאכי בקול צעקה, כאילו סבור היה שהרב והדיין פגעו בה.

״אתה לא יודע מי?״ סנטה בו יוליה.

״למה פתאום?״, עמד זאכי בשלו, ולבו מפרפר ונשימתו מתקצרת.

״אני יודעת? בא וקרע ממני את הבגד״.

״מה? איפה הבגד?״

״קרע אותו״, פרצה יוליה בבכי.

״והוא, גם כן עשה לך הדבר ההוא?״

״בטח״, קראה מתוך דמעותיה. ״הוא חזק״.

״אוי ואבוי״, זעק זאכי ומיד שם ידו על פיו ונשך אצבעותיו. ״אוי ואבוי, מה נעשה עכשיו?״

יוליה שתקה. שמט זאכי זרועותיו והביט בה והדיבר אין בפיו. החל מהלך בחדר, כמחפש דבר שאבד והיה ממלמל: ״אולי אני אעשה לך קפה, או משהו?״

״לא רוצה״, אמרה יוליה.

״אולי שאני אהרוג אותו בסכין?״ נאנק זאכי.

״אוי״, יבבה יוליה, ״יקחו אותך במשטרה״.

״אז מה?״ נתמלא זאכי גבורה, ״שיקחו. יותר טוב לי שיקחו אותי למשטרה והוא ילך לעולם הבא, הרוצח הרשע, בן־הנידה״.

יוליה שתקה.

קפל זאכי רגליו תחתיו ונתיישב על הרצפה, נתן צפרני ידיו בתוך שיניו והיה מתייפח. באה יוליה וישבה על ידו והניחה ידה על כתפו. הציץ בה וראה שעיניה יבשות. ״ולמה את לא בוכה?״ התריס כנגדה.

״כבר אני בכיתי קודם שבאת״, השיבה לו דבר רצוף הגיון.

״טוב, כבר אני אדע משהו לעשות״, נתאושש זאכי. ״תני האוכל על השולחן ונראה מה שיהיה״.

ח

לא היה כלום. אלא שבאותו חודש לא באו לה דמים ליוליה, ולא בחודש שלאחריו. בבוקר היא חשה בראשה ומבקשת להקיא ובערב היא עייפה וזאכי טורח אצל השולחן, ואין הם אומרים דבר זה לזו. פקע מיתר ופסקה המייתו ולאלהים פתרונים.

שוב לא היה זאכי יוצא אל תחנת האוטובוסים אלא יושב ומשגיח על יוליה. יש עבודה בנעליים – טוב. אין עבודה – יושבים ומחרישים. פעמים טורח בגינתו ורוב הפעמים אינו טורח. בשביל מי יטרח? בשביל הממזר?

וכשמתבקש לו להניע בלשונו, בחברת אנשים, הריהו דוחק ליוליה בצלעותיה, רמז שמרמז לה ללכת אחריו, אל מסעדתו של מנשה.

יושבים להם במסעדה ובני אדם אומרים לו מברוּק, בן פורת יוסף, בלי עין הרע; מתי הברית?

והוא מגחך כנגדם וחושף להם שניו.

נפתחה הדלת ועטייה הגדול ניצב בפתח, מתנודד על עמדו ועיניו קמות בגלגלן, גדולות כשזיף שצף בכוס של לבן. מעביר עטייה עיניו על פני היושבים, עד שנחות על יוליה והוא שולח ידו באויר: ״היי, את!״

יוליה מזדעזעת ונרתעת אל גופו של זאכי.

״קומי, יא בת־כלב״, קורא עטייה וקולו צרוד. ״אם לא תבואי אני מיירה אותך״.

והוא נותן ידו על כיסו וצורתו של אקדח בוקעת ועולה מכיס מכנסיו.

כל העינים פונות אל זאכי, ומשם אל יוליה וממנה אל עטייה, ואין קול נשמע במסעדה.

״הה, מה את יושבת? יש לך חול באזניים? רוצה לקבל את זה בראש?״, ועטייה רומז באצבעו אל האקדח שבכיסו. ״כבר תקומי, אמרתי לך!״

יוליה נעה על מקומה ועיניה משוטטות בין זאכי לבין עטייה. הכל דוממים, כאלו היו עמודים של עץ ושקים של תירס.

״זאכי״, נשמע קולה של יוליה.

״אה?״, בולע זאכי אוויר וסימן השאלה שבקולו דבק בגבות עיניו, הקרועות לרווחה.

״זאכי. הוא יהרוג אותנו. אני מוכרחה שאלך״, לוחשת יוליה.

זאכי נפנה אל היושבים במסעדה. האנשים מורידים עיניהם ונטפלים לכוסות שעל שולחנותיהם. האחד מצית לו סיגריה בבהילות והאחר שולף ממחטה וגורף את חטמו בעסק גדול.

״אנשים״, זועק זאכי, ״יהודים, תראו את הענין הזה, איך הוא עושה לי״.

דממה ולא רחש.

עטייה פקעה סבלנותו והוא בא אצל יוליה ומושך בכתפה בחזקה, מקימה בשרוול שמלתה מאצל זאכי ומושכה החוצה.

זאכי תופס בשולי שמלתה של יוליה ומחזיק. כחוששת פן תקרע השמלה, או מפני טעם אחר, שלא נתחוור לה לעצמה, מושכת יוליה בבהלה בשמלתה ותולשת שוליה מידי זאכי וכבר היא רחוקה מכדי הישג ידו. זאכי כורע תחתיו ומטיח ראשו ברצפה וקולות של נהימה ללא־פשר פורצים מגרונו; ועטייה, בטרם יצא עם יוליה, ההולכת אחריו זקופה ואילמת, זורק כלפי החדר: ״שתוק אתה, סמרטוט״.

והוא טורק אחריו את הדלת ברעש.

ט

מיד נפתחו כל הפיות. מנשה אץ אל זאכי להקימו ממפלתו והכל מתגודדים סביבו ואומרים דיבורים: ״ככה אתה עוזב לו? אין לך בושה?״

״אני, אם אני במקומך, וואלה, באמת־התורה, איך שהייתי עושה״.

״ביחוד מיוחד שהיא עם כרסה בין שיניה. הולכת כבר להוליד״.

״אתה יש לך סכין בבית. לך תהרוג אותו ודי״.

זאכי מחריש. הדברים נתכים עליו כמהלומות והוא כופף ראשו ומקבל באהבה ואינו שומע מה הוא מקבל.

חזר אותו שהזכיר את הסכין וגחן על זאכי ולחש לו באזנו: ״קח את הסכין וגמור אותו״.

הרים זאכי עיניו ותלאן בדובר ונענע בראשו. הביאו לו כוס עראק והפכה אל פיו, נער את האבק משרוולי כותנתו וקם על רגליו.

״לך, זאכי. לא יעשו לך שום דבר בשביל הרשע הזה. לך״, פעפע קול באזניו, מפתה ודוחק.

נשא רגליו ויצא החוצה. ראה כוכבים בשמים ורוח באה אל נחיריו, צוננת. עצם זאכי את עיניו מגודל האסון שבא עליו ומיד כשנעצמו צפה ועלתה דמותה של יוליה לפניו. ולא כשהיא בביתו, עומדת עליו לשרתו, ולא כשהיא תחת חופתה, בלבן שלראשה ולא כשהיא מניחה לו שיאהבנה, אלא דווקא כמו שהיתה עכשיו, זקופה, דוממת, הולכת אחרי עטייה וחומקת בדלת.

ולמה לא הניחה לעטייה שיהרוג אותה? שאל זאכי בלבו. למה, הה? אשה טהורה צריך שתהרג ולא תעבור, כמו שעשו אמותינו הקדושות, חנה ושבעת בניה. אולי היא רצתה ללכת אחריו? אולי היא, בסתר לבה, משתוקקת אליו? אותו יום שבא לביתו ומצאה אנוסה, ביקש לשחוט את עטייה ומה אמרה לו יוליה? אמרה שלא צריך. אמרה שהמשטרה תהרוג אוֹתוֹ בשביל כך. אבל האנשים אומרים שהמשטרה לא תעשה לו שום דבר, מפני שעטייה רשע גדול. ולמה היא לא הניחה לו, לזאכי, שיעשה מעשה? הה, למה, למה?

חזר זאכי ופקח את עיניו והנה הכוכבים במסילותם והרוח שב ונושב ועל סביבותיו שב הרוח.

פנה זאכי ובא אל צריפו ונטל את סכין הסנדלרים בידו. העביר את הלהב על צפורן הבוהן וישב להשחיזה. היה משחיז והולך ומנוחה באה בלבו ולא נשמע שום קול מסביב, לא מבפנים ולא מבחוץ. דממה היתה, כאותה דממה המודעת לו מן השעות שבהן היה יושב אל שולחנו לתקן נעלים. עולם כמנהגו נוהג וכאילו האשה במטבח והתירס צומח בגינה וגלגל החמה מנסר ברקיע.

חזר וניסה את הלהב ולא נחה דעתו. עור של חלק־עליון ייחתך יפה, אבל לעור של סוליות לא מספיק.

שעה ארוכה היה שוקד על המלאכה עד שקם ויצא החוצה, חמק בין הצריפים ועמד סמוך לצריפו של עטייה. הטה אוזן ולא הגיע אליו שום קול. דחף את הדלת קמעה, הציץ פנימה וראה שאין איש בחדר. אנה פנו להם? שמא אל השדות הלכו ואל הכרמים, לרוות דודים? אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?

נשען זאכי בגזעו של זית שעמד מול הצריף ונשם עמוקות. כמאליהן חזרו עיניו ונעצמו. שובי שובי השולמית, בכה ואמר בלבו.

מכוח הפסוק ננער ממקומו. האזין ושמע צעדים מרחוק, נשא רגליו והלך לעבר צריפו שלו. מיד הבחין בדמותה של יוליה, הולכת זקופה אל עבר הצריף, זקופה!

דיחק עצמו אל קירו של בית, זחל וקרב אל עבר אשתו הצועדת במשעול ובפנותה לאחוז בכף המנעול – מור עובר על כפות המנעול – זינק מאחוריה, בשמאלו אחז בכתפה ובימינו העביר מחי־סכין־נמרצה על גרונה. אף הגה לא השמיעה ומיד פרץ קילוח חם מגרונה ובכרעה לנפול סבה על עקבה וזאכי נשטף בדמה.

גוויתה זעה מעט ורגליה כמו ניתרו על מקומן, ואחר דממה כליל. בעט בה זאכי בקרסולה ומשלא הבחין בשום זיע, פנה והלך אל המסעדה.

י

הוא פתח את הדלת לאטו, הרים עיניו ופגע בעשרות מבטים נעוצים בו מתוך צפיה.

״גמרתי״, אמר זאכי והטיל את הסכין המגואלת על השולחן.

״אֶ־בראווֹ״, אמרו קולות רבים, ״ככה זה הנכון״.

״ומה נעשה עכשיו?״, לחש זאכי, ״אולי יש לך כוס מים?״

״עכשיו נלך למשטרה ונגיד להם״, הציעו כמה אנשים.

מיד צרפו מחשבה למעשה, הניחו לו להגיח כוס מים אל פיו ונטלוהו תחת אצילי ידיו.

״תעזבו, אני יכול ללכת לבד״, הפטיר זאכי ובקש לשמוט עצמו מהם.

״חס ושלום שתלך לבד״, טענו כנגדו. ״אתה גמרת בן־אדם, מה אתך?״

וחזרו והחזיקו בו, חמשה ששה גברים, כשהאחרים דוחקים בעקבותיהם ונוטלים מרבית האוויר מריאותיו הנחנקות.

הוא חש כיצד גוש האדם לוחצו מאחוריו, כיצד נגררות רגליו על העפר, נוגעות ולא נוגעות בקרקע, וזכרון רחוק, זכרון־ילדות נורא פקדהו לרגע; גם אז נתון היה בידי אנשים, פרחחים מן הרובע המוסלימי של עירו, שתחילה רגמוהו באבנים עד שנפל, ואחר כך עטו עליו, גררוהו למקום שומם ועשו בגופו מעשים נוראים.

אך מיד החזירהו האוויר הצונן אל המקום שבו היה עומד, ושוב ביקש לשמוט עצמו מידי האנשים. אלא שהללו סרבו לו במלים של ידידות, אך בתוקף. בהלה אחזה בו וגופו פרכס שלא לרצונו, אבל כאשר נמסר לידי השוטרים שבתחנה והללו הביאוהו אל חדר ריק ושוקט, חזר ונרגע לגמרי והיה יודע ששוב אין הוא נתון בידי גויים פורעי־פרעות, אלא בידי ישראל.

איך אפשר, בכלל, להשוות ריח של עז שוייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים ורודות־לבנות, לריחו של כלב זאב חכם, יפה, נאמן, עליז ושלי?

אבל הימלבלאו הזקן, כשראה שאני מתקין מלונה לכלבי סמוך לגדר החוצצת בין חצרו לחצרנו, נטל את מקלו בידו, נושם ונושף כמו זיקית, ובא אל מרפסת ביתנו ונאם נאום באזני הורי.

איך אתם מרשים, הוא אומר, לבנכם הפוחח, הוא אומר, לדחוק לי מתחת לאפי כלב מסריח, משתין בקיר, מטיל מימיו על כל כלונסה, עושה צרכיו ואינו טורח לגרוף עליהם עפר, מילל ביום ובלילה, להנאתו, אבל שותק ואינו פוצה פיו כשבאים גנבים, כאשר כבר אירע בשבוע שעבר, כשנעלמו שתים מן התרנגולות שבחצרו של הימלבלאו הזקן.

כך הוא אומר ואני רותח מזעם ואיני יודע במה לפתוח, כדי להפריך את האשמותיו.

האקדים ואספר בשבחו של מארסי שלי, הוא כלב הזאבים החמוד שלי, או שאקדים ואפתח בגנות העז המצחינה שלו?

״שתוק״, זורק הימלבלאו הזקן לעברי, עוד לפני שפציתי את פי. והוא ממשיך להשמיץ באזני הורי את הכלב, אותי ואת חברי, המסייעים בידי להקים את המלונה.

תמה אני על אבא שלי, שהוא רואה כיצד נוזפים בי ואינו יוצא לגונן עלי. מה אירע לו, לאבי? הוא פוחד מפני הימלבלאו הזקן? אבא שלי מסוגל – וכבר הוכיח זאת, לא פעם – להפיל חתיתו על חמישה אנשים במיטב שנותיהם; להכניע עדר פרות מקרינות, שעלו על גינת הירקות שלנו, בקיץ שעבר; לשכנע את ועד המושבה שיבנה כביש מתחנת הרכבת למרכז. ולמה זה נפל פחד הימלבלאו עליו, לפתע פתאום?

והזקן הזה ניצב, בלי בושה ובלי פחד, נשען על מקלו, רועד וקוצף ומטיח כלפי, וכלפי כלבי, דברים של שקר גמור, ואבא שלי שותק לו ושותק.

שישתוק; איכפת לי?

סוף סוף גמר הימלבלאו את הנאום וחזר לחצר שלו. אני צוחק במלוא פי וקורץ לאבי בהבנה מלאה.

״מה לך צוחק?״, נוזף בי אבי, כאילו אני הוא שעמדתי כאן חצי שעה וקשקשתי קשקושים. ״סלק את המלוּנה מן הגדר ובנה אותה במקום אחר. החצר גדולה למדי״.

״אבא״, אני קורא מנהמת לבי, ״הדיר של הזקן עומד ממש תחת המרפסת שלנו. אתה יכול, בכלל, להשוות את הריח של עז שווייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים וורודות־לבנות, לריחו של כלב חכם, יפה…״

״הימלבלאו הוא איש זקן ובודד״, מגלה לי אבא את אמריקה, ״ואם נדרוש ממנו לסלק את הדיר, מי יעזור לו במלאכה? אתה? וחוץ מזה, העז נחוצה לו, מפני שהוא זקוק לחלב עזים; והוא חולב אותה במו ידיו. אם לא תהיה לו עז, במה יעסוק? הוא איש זקן וגלמוד״.

״מה הוא כל כך גלמוד?״ אני מנסה כוחי בויכוח עם אבא, ״ואני לא ילד גלמוד, שאין לו אחים ואחיות, רק הכלב הזה?״

אבא צוחק. סימן שאמרתי חכמה וצריך לנצל את ההזדמנות.

״נצפצף על הימלבלאו״, אני מציע לאבא, ״ונשאיר את המלונה על יד הגדר״.

״אתה אל תצפצף לי״, מתרגז אבא, למרות החכמה שלי. ״אתה תלמד לכבד זקנים!״

״ואם הוא מתיז עלי מים מן הצינור שלו״, אני מנסה לטעון, ״גם אז עלי לכבד אותו?״

״בוודאי מגיע לך״, פוסק אבא, כאילו חקר את הסכסוך הישן־נושן שלי עם הימלבלאו.

״בעד מה מגיע לי?״, קולי שורק שלא בטובתי ואני קרוב לדמעות.

״אלף פעמים אמרתי לך שבצהרים, משתיים עד ארבע, הוא ישן; ואתה מתהולל אצלו מתחת לחלון מן הרגע שאתה חוזר מבית הספר ועד הערב״.

״אסור כבר לשחק בכלל?״

״די. מספיק״. אבא מסיים את הוויכוח וחוזר לעיין בעיתון.

הצרה היא, שאני יודע כי באיזשהו אופן הצדק, איך שהוא, עם אבא; כלומר: עם הזקן הארור הזה, הימלבלאו. אבל אין זו אשמתי שהצדק אתו. גם אני צודק. הצרה היא שכולם צודקים ואני סובל מזה. ועכשיו גם הכלב שלי, מארסי, סובל מזה.

לא תמיד היו פני הדברים כך. לפני שנה או שנתיים, כשהימלבלאו עוד היה עובד בכרם, עם הבנים שלו, היה המצב שונה לגמרי. הוא היה עליז וחביב והיה מביא לי אשכולות ענבים בכל יום והיה מתחכם עם הילדים ונותן לנו לחלוב את העז שלו. אבל מאז עבר המון זמן והוא השתנה באופן נורא ואיום. פשוט אי אפשר להכיר אותו. התחיל ללכת לאט לאט, השפם שלו נעשה מפחיד ובעינים הבעה של זכוכית רטובה.

למה שלא יגש לרופא?

מיום ליום האופי שלו נעשה יותר גרוע. ביום ההולדת האחרון שלי, כשעשינו את החגיגה בחצר, הוא שתק ולא אמר כלום. ישב לו על המרפסת שלו והביט. אבל פתאום קם, ניגש לגדר, הרים את המקל וצעק אלינו:

״בעוד עשרה רגעים שיהיה כאן שקט גמור. השעה שתים והיום שבת״.

חברים אחדים שלי אמרו לו את דעתם על העניין. הייתם צריכים לראות את התוצאות! הוא השתולל, אמר שאנחנו דור חצוף ונבזה וזרק עלינו כל מיני מלים מהתנ״ך ומהתפילות ומאיפה לא. בין השאר היו שם מלים די גסות ומרגיזות והחברים שלי לא שתקו לו. ביחוד התלמידים הטובים, שיודעים תנ״ך לא פחות ממנו. וגם אני לא שתקתי, אף על פי שאינני חזק בתנ״ך.

יכול להיות שהיינו אפילו מנצחים אותו בוויכוח. אלא שפתאום יצא אבי וקלקל את כל העניין. הרבה כבוד זה לא הוסיף לאבא שלי, בעיני החברים.

ואז עברנו לתוך הבית ונסינו להמשיך שם את המשחקים, אלא שזה לא עלה בידינו. וחבר אחד שלי היה לו פתאום רעיון מצויין:

״היום שבת״, הוא אמר, ״ובשבת מתפללים. נכון? אז בואו נתפלל שהימלבלאו הזקן ימות בקרוב ולא יהיו לנו צרות ממנו״.

זה מצא מאד חן בעיני כולם ותיכף העמדנו את בעל הרעיון כחזן לפני ארון הבגדים וכולנו הסתדרנו מאחריו ואמרנו לו:

״אתה דפוק את המלים ואנו נגיד אמן״.

והוא התחיל להמציא בעצמו תפילות על המקום. למשל:

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שגומר עם הרשעים שמפריעים לילדים לשחק״.

״אמן!״ ענינו במקהלה עליזה, ובצדק.

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם, מה איכפת לך אם הוא יסתלק כבר ויתן לנו מנוחה?״

״אמן!״ צעקנו בשמחה.

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שאוהב ילדים טובים ושונא זקנים רעים״.

״אמן!״ זעקנו כמו משוגעים.

אבא ואמא נבהלו, כנראה, מהצעקות ובאו לחדר לראות מה נשמע.

״אלהינו מלך העולם״, השתפך החזן שלנו בהתלהבות, ״רד משמים ותראה מה שהימלבלאו עושה לנו!״

״טיפש!״ קראה אמי בחמת־רוח. רק לעתים רחוקות ראיתי אותה יוצאת ככה מכליה.

כולנו השתתקנו ולא הספקנו לענות את ה״אמן״ שלנו. כנראה שגם אמי נבהלה מזה שהעליבה חבר שלי ביום ההולדת של בנה־יחידה. על כן העמידה פנים כאילו אותי כינתה בשם טיפש ותיכף פנתה אלי בנזיפות, שלא רק ביום ההולדת, אפילו ביום רגיל לא מתאימות לגמרי… בלעתי את המנה שלי בשקט ואיך שהוא גמרנו את החגיגה עם קקאו קר ועוגות ואפשר לומר שבסך הכל היה יום הולדת מוצלח, אם להשוות עם ימי הולדת של חברים שלי, באותה שנה.

ומאז היינו עוקבים אחרי הימלבלאו, לראות איך השפיעו עליו התפילות.

צריך להודות שבהתחלה אפשר היה לחשוב שאין אלוהים בשמים. כל כך לא השתנה לגמרי. אותן העינים, כמו זכוכית ואותו הכובד בהליכה; אולי רק הנשימה נעשתה יותר כבדה. אינני בטוח.

האופי בוודאי שלא נשתנה. להפך, נעשה יותר גרוע. פעם עמדתי עם הכלב שלי, עם מארסי, והוא הרים רגל ועשה את שלו על הגדר. ראה הימלבלאו, שבאותו זמן מצץ מתוך רימון, והשליך את כל הרימון ישר על הכלב. מארסי כל כך נבהל מהפתאומיות של ההתקפה, עד שרחמנות היה לשמוע את היללה שלו. אחר כך הוא התאושש ונבח על הזקן כמו שצריך. ופעם אחרת, – נכון שזה היה בין שתים לארבע, אני מודה – כשפצחתי שקדים בין שתי אבנים, מול החלון שלו, הוא הוציא את הראש מהחלון ואמר לי להסתלק, כאילו הייתי איזה שרץ ולא בן אדם כמוהו.

וכשלא הסתלקתי והמשכתי לפצח שקדים – כי זה היה בחצר שלנו ולא בשלו – הוא שפך עלי כוס מיים ונרטבתי כולי.

אבל זו היתה הפעם האחרונה. אחרי זה לא ראינו אותו יוצא החוצה ואמרו שהוא חולה ושוכב במיטה. בכל אופן לא שפך עוד מיים וגם לא צעק. ויום אחד כשחזרתי מבית הספר הרגשתי איזה שקט משונה בחצר שלו וגם בשלנו ובכלל ברחוב. היתה לי הרגשה מוזרה. לגמרי לא שמחתי פתאום. ולהפך, איזה פחד היה לי בלב, אף על פי שלא ידעתי עדיין מה קרה.

רק אחרי ארוחת הצהרים ראיתי אנשים אחדים נכנסים לחצר שלו ולפנות ערב ראינו איך שמוציאים אלונקה וכל שאר הדברים ששייכים להלוויה.

אז כבר הבנתי הכל.

הסתלקתי מהבית, מפני שלא רציתי לראות חברים. ידעתי שהם יבואו לברך אותי על ההצלחה של התפילות שלנו, ולא היה לי שום חשק לראות אף אחד. ככה זה לפעמים, שאתה רוצה ורוצה ורוצה מאד משהו; אבל כשזה בא כבר, פתאום נעשה לך עצוב ומשעמם ובכלל איזה מין דבר לא טוב.

חזרתי הביתה בערב אבל לא היה לי תיאבון לאכול ואמא לא הכריחה אותי.

שאלתי את אבא מה קורה לאנשים שמתים והוא אמר שהנשמה עולה לאלוהים. וכששאלתי אותו מה עושה הנשמה שם, הוא הסביר שטוב לה אצל אלוהים וכל המתים יושבים בשמים ושמחים.

קשה היה לי להרדם ואבא הרגיש בדבר ובא וישב אצלי על המיטה.

אמרתי לו: ״אבא, אתה אומר שאם מתים, אז הנשמה הולכת אל אלוהים. נכון?״

״נכון״.

״ואם מתים אצל אלוהים, לאן הולכת הנשמה?״

״אצל אלוהים לא מתים״, אמר אבא.

ואז שתקתי הרבה זמן ופתאום באה לי מחשבה משונה על הכלב שלי, על מארסי. ואני שאלתי את אבא אם גם הנשמה של הכלבים הולכת לאלוהים.

אבא אמר שהוא חושב שכן.

החלטתי בלבי שכאשר יבוא היום, אקשור את מארסי ברצועה, כדי שלא יאבד את דרכו וכדי שנלך לשם ביחד וכדי שלא אפחד מהימלבלאו.

ואני בטוח ששם לא יהיו קשיים עם הימלבלאו הזקן. סוף סוף איפה שהוא צריך להיות איכשהו אחרת, וגם יותר טוב, אולי, מאשר כאן, על פני האדמה. וככה נרדמתי, סוף סוף, וחלמתי כל מיני חלומות. גם חלמתי שאני נעשה זקן־זקן והימלבלאו נעשה ילד־ילד ויש בינינו איזה אי הבנה. אבל אינני זוכר באיזה ענין.

א

רחביה אברמסון אהב לנסוע. כשמת עליו אביו, והוא ילד קטן, נקבעה בלבו תודעת התענוג שהפיק מן הנסיעה באוטובוס שליווה את הארון לבית הקברות. ואף שכבר ביום ההוא ידע עד היכן הדברים מתמיהים, לא נשתנו הרבה בתהפוכות הזמנים. אדרבא, תאוות הנסיעה והעקירה הארעית, לרגל צרכים כל שהם, וגם ללא כורח כלל, גברה ונתעצמה בו במידה מופרכת. חביבה עליו מכל היתה הנסיעה ברכבת, שם יכול לנוע, ממושב למושב, אם נתאכזב מחזות־פרצופו של שכן לנסיעה. במשך שעתיים או שלוש היו כמיהותיו וסיכוייו להשליך עוגן בנשמתו של הזולת עוממים בתוכו כרמץ ומפליגים את הזיותיו, כתעתועי אורות הבצה, שקריצותיהם נשתלות שתילה עקרה בלב הנודד.

מתגורר היה עם אמו בדירה שנתרוקנה מזמן ובעוד הוא מלגלג על הפצרותיה, הגוברות ותוכפות ברבות השנים, להביא אשה אל הבית, נדמה לו שהיה מקדם בברכה בואו של גבר, אילו נתרצתה אמו לחזור ולהנשא לאיש. אבל האם הקיפה חייה בפולחן האב המנוח והבן שיקע עצמו בציפיה, חידלת נסיונות של ממש, להופעתה של אשה כלבבו.

נערות ונשים, שהיה עושה עמהן שבוע או חודש, לא הביא אל הדירה; ולילות שלא לן בביתו כבר חדלו מזמן להצמיח בלב האם ציפיות שמחה. כשהיה חוזר בבוקר ומחטט במקרר, היתה אמו אומרת בלבה כי אשה שלא טרחה להכין פת שחרית לגבר אשר עשתה עמו בלילה, אינה ראויה להכנס לבית הזה. רחביה אף הוא היה סבור כמותה, בענין זה, כבכמה עניינים אחרים, כל זמן שלא העלתה האם סברותיה בקול.

רוב חבריו־מנוער נשאו להם נשים ושקעו אי שם מעבר לאופק חייו. מן הימים שהיה מתפרנס משעורים פרטיים נותרו כמה תלמידות, שזכרוהו לטובה גם לאחר שנים רבות. בעלה של אחת מהן המליץ עליו פעם לפני עורך־דין, לתת לו משרה של לבלר. לאחר כמחצית השנה, כששוב היה מחפש לו התעסקות, חזר ונעזר על ידי אותו בעל.

ככל שחלפו הימים, ככל שנעשה ותיק יותר בתל אביב שלו, כן גבר השממון סביבו. דומה היה לאילן שסיגל עצמו לאדמת צייה. כל שאר האילנות שניטעו מסביב הוכו בשדפון ועלו באבק השמימה ואילו הוא לבדו, בלא שישמח או יתעצב על כך, ניצב על מקומו ועיניו כלות למראה המדבר המרחיב גבולותיו. אלא שאילן אינו יכול לנוע אחר נירים חדשים ואילו רחביה אברמסון גילה, עוד בשחר ילדותו, כי אפשר לנסוע.

כשהיה ילד והפרוטות שבכיסו היו קטנות ומועטות נסע לרמת־גן או לפתח־תקוה והיה משוטט ברחובות שלא הכיר בהם שום אדם ובשבילים שבין הפרדסים, גורר סנדליו בעפר אדמדם וצהבהב ושותה מים מברזי־השקייה דולפים.

כשנתרבו המטבעות בידו הגיע עד חיפה, עשה כמה שעות בביתה של דודה אחת, כשהוא מספר באזניה על טעם בואו לעיר – דברים שהיה חפץ בהם בכל מאודו. אחר כך ירד לעיר התחתית אל הנמל, העלה חשדות בלבו של נוטר, שהזעיק שוטר בריטי, כדי שיעצור את המשוטט. בתחנת המשטרה נהנה מן הצינה והאפלולית של חדר החקירות, ענה בניחותא לשאלות והצטער על שהשיחה הגיעה עד־מהרה לקצה. אף על פי כן לא יצא משם ריקם. החוקר האנגלי שיבח את האנגלית שבפיו וטעמה של המחמאה עמד בלבו עוד שעה ארוכה, כשהוא מחייך לעצמו וחוזר במחשבתו על כמה משפטים, שאפשר היה לאמרם יפה יותר, אילו ניתנה לו שהות להאריך מעט בישיבה, באותו מקום של רוגע.

באחד הימים הגיע רחביה אברמסון גם לירושלים וביקור זה היה טבוע בחותם של יחוד מיוחד. הריקנות שהיתה פושה בלבו, לאחר ביקורים במושבות או בחיפה, היתה עומדת בעינה ימים רבים והיתה מונעת אותו מלחזור ולבקר באותם מקומות, במשך שבועות וחדשים. זמן רב היה חולף עד שנתמלא בור־האכזבות מחוליתו והתשוקה לחזור ולהגיע למקומות ההם היתה פוקדת אותו מחדש.

לא כן הביקור הראשון בירושלים. אף שהיה דומה כמעט בַּכל למסעות האחרים, הצמיח בלבו געגועים כבר למחרת היום. ברי היה לו, כי מה שלא עלה בידו בפעם הראשונה, יעלה ויבוא בשנייה, ללא כל ספק. ירושלים נתאכלסה בדמיונו נשמות, גופים ופרצופים, שלא ראה אותם מעודו, אבל רק אליהם נכסוף נכסף כל הימים.

יום חורף אחד, בינואר של שנת 1939, עלה רחביה אברמסון, בשעת בוקר מוקדמת, לרכבת הראשונה היוצאת לירושלים. צינתו הלחה של החורף התל־אביבי, שאפפה אותו בצאתו את הבית, נתחלפה לו, בתוך הקרון, בחמימות מעופשת שהותירו נוסעי יום אתמול. בתחנות הכפריות שבדרך עלו לקרון פלחים עם נשותיהם, עמוסים סלי נצרים ובהם צידה לדרך – תבשילי ירקות בכדי־חרס, פיתות וקלחים של חסה ארוכת עלים, המבצבצת מתוך הסל ומשמשת ריפוד לזוג יונים, או לתרנגולת כפותה, שהם גולת הכותרת של סל הצידה, שי מובל אל הקרובים המתגוררים אי־שם בדרך שבין ספאריה לביתר. נוסעי רכבות בימים ההם זוכרים מה רב־להתמיה היה מספר השוטרים בכל קרון. רחביה אברמסון היה קושר עמם שיחה, שעיקרה הבנה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ וטינה משותפת על הבריטים השליטים. בשעת שיחה כל אחד מן הצדדים יודע ומרגיש כי החזית המאוחדת הזאת תלויה על בלימה, וכוחה יפה לנסיעות של רכבת, להושטת חפיסות של סיגריות איש תחת אפו של רעהו, להזמנת משקאות ״על חשבוני״ מידי הדייל הגורר דלי ממולא גושי קרח ובקבוקי גזוז; ערבי ויהודי כאחד יודעים, כי אחת לשבע שנים בערך יפרצו ״מאורעות״; על גבול יפו יישחט לפתע עגלון יהודי ובחברון הרחוקה יאנסו אם לעיני בנותיה ויעלו את הבית על יושביו באש, והאנגלים יכריזו עוצר ויאסרו יהודים נושאי נשק בלא רשיון.

״הכל מהאנגלים, בני הזונה״, יאמר הנוטר הערבי לרחביה אברמסון ויבלע את ליחת חטמו, לאחר שתקע בו כבשופר, לטהר את גרונו.

״אילו היינו מתאחדים נגדם״, יאמר רחביה אברמסון באנחה. הנוטר הערבי יורק יריקה גדולה לתוך המעבר שבין הספסלים (משמע, לאחר ככלות הכל, לא בלע את ליחתו, אלא התקין אותה ליריקה במעמקי בית הבליעה) ואומר: ״אינשאללה״ ומושיט לרחביה סיגריה ערבית דקה ודלילה, שהוציא בשתי אצבעות עבות מתוך קופסת פח ישנה של סיגריות אנגליות.

אשה יהודיה מבנות ירושלים, שביס צבעוני לקדקדה הקרח והתינוק ישן בחיקה, מביטה מתוך תיעוב גלוי ברחביה אברמסון, המגלגל שיחה עם גוי מזוהם, שירק זה עתה לעברה וטינף את חבילותיה. הנוטר הערבי מפרש את מבטה כמחווה של ידידות והוא שולח ידו ומדגדג בצפורן שחורה, גסה ומפוצלת, את סנטרו של התינוק. עיני האם נפערות בבהלה, אבל פיה מתעוות בחיוך. גלות, רבונו של עולם, גלות.

צעירה, שפניה הוריקו לפתע, נחפזת, בתנועות שכבר אין לה שליטה עליהן, לפתוח חלון. היא מקיאה החוצה והרוח נושאת את הנוזלים ומטפיחה אותם פנימה, אל הקרון. קריאות זעם עולות מכל עבר, אבל הנוטר הערבי מקנח בנחת את פיו ונוזף באנשים, שיתביישו להם! אשה חולה, איפה הלב שלהם?

אוויר החוץ שפלש בעד החלון מבשר לרחביה אברמסון כי הרכבת כבר עושה דרכה באזור ההרים. צינה יבשה ודוקרנית חודרת לקרון והאוויר הצח חותר אל הריאות בכוחות עצמו, כביכול, שואב את הסרעפת כלפי מעלה והאדם כמו נעשה פטור ממלאכת הנשימה המייגעת, אשר בשפלה היא מתישה את הכוחות.

רחביה אברמסון נודד אל קרון אחר, ששם אין מכירים אותו, פותח חלון ותוקע פרצופו המחייך אל משבי הרוח המזנקים בעקבי הרכבת וחולפים על פניו בענני עשן הארובה ובניחוח עשבי ההרים, לסירוגין. עתה הגיע ובא הרגע שלשמו יש נסיעות בעולם. הוויתו היום־יומית של רחביה אברמסון החלה שוקעת במהירות מאחורי הגבעות הסלעיות שהרכבת מניחה מאחוריה במאמץ גדול כל כך של נשיפות, שאיפות וחריקות, העולות מכל פתח, ארובה, בורג וחיבור־בלמים, שלה עצמה ושל המסילה, שעליה היא זוחלת אל מעלה ההרים. בעוד רגע אי אפשר יהיה לראות את מישור השפלה שממערב. הירקוּת הדשנה והצפופה של שדות, פרדסים ובתוֹת מוקפות צבר, לכליאת הצאן, יוותרו נעלמים, מאחור, ולעומתם יקיפוך קירות הסלע, בהם נפרץ נתיב־המסילה ואחר כך תכנס הרכבת אל הוואדיות הרחבים, תנוע בשולי הר, שאדמתו נסחפה משכבר, או נותרה לפליטה מכוחן של טראסות אבן, התומכות קומץ אדמת־חומר אדומה, נושאת בגאווה טור עצי משמש, תפוח או שקד. על פני רצועות אדמה רחבות יותר נטועים כרמי גפן משולשים, הנדחקים בזוויות חדות להפליא אל מעמקיו של משטח אדמה שבצלע ההר הערום.

עיניו של רחביה אברמסון תרות במעלה המדרון למצוא את המערה המכונה מערת־שמשון. בהיותו ילד, נוסע בחברת אביו ואמו אל סבתא שבעיר העתיקה בירושלים, לליל־הסדר, למד על מציאותה של אותה מערה. אבל מאז לא היה בטוח אם הוא מזהה נכונה את מקומה. מאז מת אביו, ואחר כך סבתא, נעשו הרבה דברים ודאיים למסופקים, ומערת שמשון בתוכם.

התחנות הסמוכות לירושלים מזרימות אל הרכבת המולה רבה של פלחים נושאי סלים, המבקשים למכור ירקותיהם ופירותיהם בשוקי העיר. הללו אינם נוסעים להנאתם ולבם גס ברכבת וביושביה ואטום מלקלוט את החג, שכמה מן הנוסעים מביאים עמהם. הפלחיות המצומקות מטילות את סלי הפירות תחתיהן ברגע שרגלן דורכת על רצפת הקרון ואינן מבחינות בשובל שמלה שנדרס או במזוודה שנתמעכה, גם אינן מגיבות על טרוניות, קללות או דחיפות. כבהמות רעולות עיניים, הסובבות את האנטיליה, הן עושות דרכן במשעול החבוט שבין הרציף לפנים הקרון, קורסות תחתיהן בסמוך לטנא, ובעיניים עצומות הן מצפות לשעה שבה תגיע הרכבת לירושלים. מבע פניהן החתומות כמו מאיץ בשקשוק הגלגלים.

רחביה אברמסון מתלבט בין הארגזים והסלים, בוחן פרצופיהם של הפלחים וחוזר ומשפיל עיניו כל אימת שהוא נתקל באיבה העייפה של פניהם הקמוטות. צפירה ממושכת מבשרת את סופו של המסע.

בנחת פוסע רחביה בדרך המוליכה אל העיר, אבל עד מהרה פולשת הצינה אל פתחי שרווליו ואל מיפתח האפודה. הוא מזרז צעדיו, מנתר כמה ניתורים תחתיו, להחם את מרוץ הדם, מניע זרועותיו לאחור וחוזר־חובק את חזהו, כמנהגם של אסירי־סיביר בסרטים. קור שקוף, שמיים חלביים, בלא תכלת ובלא ענן, רובצים על העיר הריקה מאדם. כמה דמויות מכורבלות במעיל נחפזות לחצות את הרחוב ולהעלם בפתחי חנות או במבוא של בית. רחביה לבדו חורש את בוקרה של ירושלים. העיר מצפה לשלג ראשון, המתעכב, כקונדס, על פתחי השמיים הלבנים והקפואים, יודע שמצפים לו ונהנה. ברחוב הנביאים ראה רחביה אדם מביט בו מתוך חלון אטום. לאיש היה זקן זעיר ואדמוני וקצה אפו היה דק וסמוק. האיש רמז לו על המבוא, שיכנס. רחביה עלה בשלוש מדרגות, פתח דלת ברזל ירוקה ונכנס אל חדר אפלולי, מחומם יפה ומעומס ספרים, מרצפתו לתקרתו. אלא שהספרים דומים היו זה לזה, בצבעם ובגדלם ומתוך הכתובות הזהות שעל גביהם נסתבר לו טיב המקום שאליו נקלע.

עד מהרה היה רחביה אברמסון שקוע בוויכוח עם המיסיונר המשומד. תוך רבע שעה השמיע כל מה שהיה לו לומר בגנותה של הנצרות. אחר כך הוכיח למיסיונר שאין אלהים, ושוב לא מצא ענין בחדר החם ובאפלולית המרדימה.

ואף על פי שעלב בבורא, לא הסיר הקדוש ברוך הוא חסדו מרחביה אברמסון (כפי שהוא עצמו אמר בלבו, מקץ שעה קלה) והוליך רגליו אל ספרייתם של שוחרי תרבות צרפת. אף זה היה מקום של ספרים ותנור, אלא שהגברת הזקנה לא ביקשה להעבירו על דתו. רק רוצָה היתה שידע, כי תרבותה של צרפת נעלה על תרבויות כל העמים, כפי שכבר אמר באלזאק, ובצדק, שאת חינה ויופייה של אנגליה, למשל, אפשר למצוא בכל מקום, ואילו הדרה של צרפת, רק בצרפת הוא שוכן כבוד.

רחביה נטל לו ספר ״ביאורים לספרות. הערות והארות לתולדות הספרות, פרקים נבחרים – שעורים לדוגמה ושאלות לבחינות״ ובעמוד 550 מצא נאום־אשכבה שנשא לואי פאסטאֶר על קברו של הכימאי סנט־קלאֶר דאֶויל. אף שהנאום לא היה ארוך, היתה השגתו של רחביה בשפה הצרפתית קצרה והוא עיין בעמודים שלפניו שעה ארוכה. על סנט־קלאֶר דאֶויל לא שמע מעודו ואף על פי כן נתקשרו עיניו דמעות למקרא כמה פסוקים נרגשים של פאסטאֶר. בבקשו להסתיר את התרגשותו מעיני העלמה הקשישה, שלא זזה מעליו, מיהר להניח את הספר מידיו, קם, כאדם שלפתע עלה בלבו זכר פגישה דחופה, ונפרד מעל הספרנית במלים מגומגמות ונמרצות. רחביה אברמסון סלד מפני הרעיון, שהזולת יחשוב כי מבוקשו עלה בידו. את רגשת לבבו מתרבות צרפת שמר לעצמו. הוא נחפז לחזור אל תחנת הרכבת והגיע בזמן. את הדרך בחזרה עשה מעולף־חושים, חוזר בזכרונו אל כמה משפטים מנאומו של פאסטאֶר ומעלה בדמיונו את פאריס הערפילית, ביום חורף רחוק של שנת 1881. תהלוכה של לובשי שחורים נעצרת בבית העלמין, על פי קבר פתוח, סגל של אנשי מדע, אמנים וסטודנטים. לואי פאסטאֶר זוקף סנטרו המזוקן, משפיל עיניו ועוצמן ומלים נפלאות, מלים צרפתיות יפות וחלקלקות, שוטפות את האוויר האפור. ימים שלא ישובו עוד, אומר רחביה אברמסון בלבו, צבוּט־געגועים והתרוממות הנפש, נכסף אל עולם וזמן שלא ידעם מימיו.

אותה נסיעה היתה טובה בעיניו כל כך, עד שמקץ שבוע ימים, ברפות הקור מעט, שוב היו רגליו עומדות בירושלים. מעודד מן המסע הקודם החליט לסטות הפעם ממנהגו ולערוך ביקור של נימוסים בבית מכרים. באחד הבתים שבסימטת החבשים, מול שער הכנסיה כבדת־הכיפה גרה סטודנטית, שזה עתה נכנסה ללמוד באוניברסיטה. כחצי שנה קודם לכן עזר לה רחביה אברמסון לגבור על קשיים במתמטיקה, בשעה שעמדה לבחינות הבגרות. עתה, שהמתמטיקה היתה מאחוריה, למדה ספרות ופילוסופיה. היא הנערה, אשר מקץ תריסר שנים עתיד בעלה להמליץ על רחביה לפני עורך־דין לקבלו כלבלר בלשכתו. הוא מצא את הבית בלא קושי, שוטט בחצר, הציץ בפתקים שעל הדלתות הפונות למרפסת דמוית ח׳, עד שמצא את שמה והקיש על הדלת.

היא התגוררה בחדר עם חברתה, אף היא תלמידה במחלקה למדעי־הרוח. את רחביה אברמסון הציגה מתוך גאווה, כ״משורר שכבר פירסם בדפוס וגם במקרה היה מורה שלי למתימטיקה, שהוא נורא חזק בזה״. כפה של הנערה השניה היתה רכה ולחה ובלחייה עמדה אדמומית־תמיד, ערוכה ככתם מבהיק לעומת החוורון שכיסה את סביבי פיה. אבל השפתיים, שוב היו ארגמניות.

השתיים נמנו וגמרו, כי לא יתכן שאדם מוכשר כמותו יהיה מהלך בעולם בלא השכלה גבוהה, בעוד הן, תלמידותיו הדלות־ממעש, זוכות בכל מכמני הדעת. תחילה ניסה רחביה להעמיד בניין גדול של טעמים, מדוע חייב אדם להנזר ולהזהר מלטעון את מוחו בגבבה של נוסחאות ופטפוטי־אקדמיה; אבל כשקלטה אזנו – בריתחת הוויכוח – כי הן מעמידות לרשותו מקום־לינה בחדרן, עד שיסתדר, מצא מקום לוותר (אגב לגלוג ללא־פשרה על האקדמיזם) ולנסות להאזין למה שיש להם לומר שם, על ההר.

הוא כתב לאמו כי גמר אומר לעשות מעשה, שהיא בודאי תשמח עליו מאד; וכי מיד עם סיום ההכנות הדרושות יודיענה פרטים נוספים.

בערב טרחו הנערות והכינו סעודה חמה של תמחית תפוחי־אדמה, ביצים ותה בחלב ממותק, שוויצרי. אחר כך הזמינוהו לבוא עמהן ל״טוב טעם״, בית קפה שבו נתכנסו, סביב לתנור פחמים לוהט, אלה שלא השיגה ידם לפשר את צינת החורף בחדריהם. על כוס תה היו יושבים עד סמוך לשעת חצות, ורוב הערבים היה מצוי שם גם הפרופסור למטאורולוגיה, חובב שחמט נלהב, אשר רק בין הסטודנטים מצא את המעניינים והמרתקים שביריביו.

למרבה אשרן של הנערות הביס רחביה את הפרופסור שלוש פעמים רצופות לתדהמת כל הנוכחים. ״ידעתי ששחמט הולך עם מתימטיקה. אבל לא ידעתי שעד כדי כך״, צווחה תלמידתו, קורנת מגאווה. המלומד, שלא הוציא עד כה הגה מפיו, משקלט את התיבות ״מתימטיקה״, זקף אזניו. ״אדוני מתימטיקאי?״ רחביה הגביה כתפיו דרך ענווה, גמגם ואמר שבעצם רק חובב הוא וכלל לא מקצועי. הפרופסור ביקש לדעת באיזו פקולטה הוא לומד וכששמע כי אינו לומד באוניברסיטה, נזף בו ושאלו אם רוצה הוא ללמוד מטאורולוגיה.

״הוא תופס לו קרבן, המסכן״, התלחשו הסטודנטים מסביבו וגיחכו בהחבא.

״סוף סוף יהיה לו שומע אחד בהרצאות ושנים בסמינריון״.

לבו של רחביה אברמסון הלם והתלבט בחזהו. הוסכם ביניהם שהפרופסור ידאג למצוא לו עבודה באוניברסיטה. עבודת נקיון, שטיפת רצפות, בערב, או משהו דומה. רחביה מלמל דברי תודה והבטיח להתייצב ממחרת בבוקר במשרדו של איש חסדו, על ההר.

כשחזרו השלושה לחדרן של הנערות היו שותקים שתיקה חגיגית ומכריזה על עצמה. בחדרן של הנערות היה הקור עז כל כך, עד שמגע היד בגולות הנחושת של המיטות צרב את העור. הן נחפזו להתקין את המיטות ותלמידתו, בהורותה על מיטתה שלה, אמרה ״אני חושבת שאין ברירה״ וצחקה, ברמזה לרחביה שיתפשט וישכב. אחר כך לחשה על אזנו שמוטב כי שלשתם ישכבו יחד, כדי שחברתה ״לא תחשוב מי יודע מה שנעשה כאן״ וש״חוץ מזה הקור נורא ואיום״. לרחביה נדמה כי סמוקת־הלחיים יצאה ממיטתה ובאה אל משכבם עוד לפני שתלמידתו קראה לה בלחישה לעשות כן. ובעוד תלמידתו חובקת אותו חביקת־אחווה, קרבה חברתה את לחייה אל כתפו ובטנה נגעה בירכו. הם פטפטו על המזל העצום שהאיר פניו לרחביה, ושבכלל נפלא להיות יחד, ביחוד בחורף.

מתוך צחקוק שמתחת לשמיכה שאלה תלמידתו איך זה להיות בעל לשתי נשים ואם זה לא נורא מצחיק ומשונה. רחביה, ששכב על גבו, הביט בתקרה והיה תמה על שמצב מהולל זה, של שינה בשלושה, עטה בן־רגע מוּרגָלוּת־שבשיגרה, והיה רוגז על הגסת־הלב שנוהגת תלמידתו בעניין. בדמיונו ראה את עצמו מטאורולוג ממשלתי, בעל לשתי נשים, ולא ידע מהו שהבהילו יותר: הפוליגמיה או המטאורולוגיה. לפתע נמצא אחוז פחד גדול, לרגל ההחלטה המבוהלת שנפלה בבית־הקפה בינו לבין הפרופסור, ולנגד עיניו נתבלטו ועמדו קטעי־דברים בגנותם של המדעים המדויקים ובשבחה של השירה בת־החורין, שאירש לו בלבבו כל ימיו. זרועותיו, שהיו מונחות לצדי גופו, קפואות, נפרשו עתה לחבוק את הנערות, שבקירבתן ביקש למצוא מפלט מן הפח שנטמן לו זה עתה.

הן נענו לו ברכות, גיפפוהו בגופותיהן וזרועותיהן נפגשו מעבר לגופו ובחבקן אותו חיבקו גם אשה את רעותה.

בבוקר, כשעלה אל ההר, נתברר לו במשרדו של הפרופסור כי משרת שוטף־רצפות תפוסה עתה ומשרה אחרת אין. המלומד הצטדק, הצטער והפציר ברחביה להתאזר בסבלנות.

בצאתו לחצר האוניברסיטה חש כי אבן נגולה מעל לבו. שוב הביטו בו מרחבי ההרים הבטה של הבטחה ורק עתה עמד על עצמת המועקה שהיה שרוי בה כל הלילה. בת־השיר חזרה וזמררה באזניו מזמורי־חדווה ומפלצת־המטאורולוגיה רבצה מובסת, כדרקונו של גיאורגיוס הקדוש, ועמה הובסו, בפעם האלף, מצודות העולם העסקני והטורד, המצודות הפרושות לרגלי המשוררים אשר מעולם.

הוא חזר וירד העירה, רשם פתק תודה ופרידה לידידותיו ובאוטובוס הראשון חזר לתל־אביב, מאושר, חוגג ויודע כי המסע לירושלים ישתזר, אי־פעם, בתוך שירה גדולה, ככל הכתוב בפנקס הרשימות אשר עמו, הפנקס המחזיק, כבר עתה, חומר למפעל ספרותי עתיר אפשרויות.

ב

זמן מה לאחר פרוץ מלחמת העולם התגייס לצבא הבריטי. על מחאותיה של אמו גבר בלא קושי, ביחוד מפני שאטם את לבו מלהזדהות עם חרדתה, בעוד שצייר לפניה, בצבעים עזים, את החרפה אשר יעטה, לכל חייו, אם ישתמט מלמלא חובתו. ״מה אומר לנכדיך, אשר ישאלוני: אבא, מה עשית בימי המלחמה?״ – ניצחה בדברים והעלה חיוך נעצב בפניה.

בתנאי שימצא לו משרה קבועה, מיד כשישוב, הסכימה אמו להפרד מעליו, מתוך אזהרות, עצות ודמעות. הוא הבטיח, על דרך הבדיחה היהודית, שלא יתעייף יתר על המידה; יהרוג אויב וינוח, יהרוג וינוח. וכך, כגבר של ממש, לועג לבאות ונחלץ שכם אחד עם כל העולם החפשי למשימה הגדולה, הפליג ברכבת למצרים. שיגרת המחנה באיסמעליה ליבבה אותו. כלי־הנשק שניתנו בידו עוררו את סקרנותו וזמן רב לאחר שכל חבריו כבר קצו באימונים ובשפשופים, עוד היה רחביה אברמסון נפעם מן החידוש והזרות שבחיים המופרכים והסיוטיים של המחנה הצבאי.

בקאהיר חיכו לו בית הקפה ׳גרופי׳, על עוגות הקצפת והגלידות האיטלקיות שלו, סרסורי־התענוגות, שמידם קנה לו חפיסת תצלומים מזוהמים, שתחילה הסתכל בהם ביחידות, אבל עד מהרה חש צורך להראותם לחבריו, שכן התבוננות בצותא נטלה משהו מרגש ההסתאבות שנסכו בו ושיוותה אופי של בדיחה ועליונות לצורך המביש להזקק להן.

בחופשת־המולדת הראשונה סיפר לאמו על חיי הצבא, פירט לפניה את סוגי הנשק שהכיר וארב לקלוט בפניה סימני התפעלות ונחת. האם, בחושה הדק והעמוק של אשה, העניקה לו מכל אלה בשפע, שמחה להחזיקו בבית שעות רבות ככל האפשר.

אחר כך נדד עם הבריטים למדבר המערבי, עובר ממחנה למחנה, בתוך שממה של חולות, בתוך סערות חול, מקשיב לרעמי תותחים במרחק, תמה על שמותיהם של מקומות, שמות ארוכים וזרי־צליל שניתנו לפיסות מדבר שאין בהן דבר זולת דקל או שנים ואוהל נטוי. מרסה־מטרוך, סידי־בראני… הוא רשם את השמות בפנקסו, צירף הערות ואגר חומר.

אחר כך חצו את הים־התיכון. ככל חבריו לא היה חפשי מן החרדה מפני המוקשים שבים, הצוללות והמטוסים של האויב, אבל בצד הפחד היתה ישותו ספוגה תודעת חג קרב ובא והוא נזהר מלגלותה ברבים. בעוד כמה ימים ידע בוודאות אם אמנם קיימת יבשתה של אירופה בעולם. בעוד שבוע ידרכו רגליו על רגבים, סלעים, כבישים ומדרכות, הקשורים קשר ענייני, פשוט ויום־יומי, אל המהפכה הצרפתית, אל דאנטאֶ, אל מיכל־אנג׳לו, אל נפוליאון, אל בודליר, ביירון! לא חלום עובר, לא הזיית עבר, לא הבטחה לעתיד לבוא, אלא יש גַשמי של עץ ואבן, נחושת וברזל. ואז – הוא בטוח בכך – יבוא רוגע גדול וישכון בנפשו והוא ידע כי, כמאמר המשורר,

לֹא שָׁוְא חֲלוֹמוֹת יְדַבֵּרוּ!

עַם צָר אַגָדוֹת לֹא בִּכְדִי!

וּבָא הַחֲלוֹם וְהֵנֵצוּ

פִּרְחֵי הַזָּהָב… בָא הַגְּדִי!

בנחתם על האדמה, אדמת איטליה, הביט רחביה אברמסון על סביבו וברגע של הסחה זריזה כפף עצמו, ליטף את שולי הכביש באצבעות ידו וחש דגדוג בשורש החוטם. מעתה היה מצפה לבאות בלב שוקט ובוטח.

החיילים הראשונים שקיבלו רשות לצאת העירה שבו אל המחנה ובפיהם סיפורים על נערות שאפשר לקנותן תמורת חצי חפיסת שוקולדה ועל ילדים בני שמונה הבאים להציע את אחיותיהם תמורת סיגריה. בו במעמד נשבע רחביה בלבו כי לעולם, לעולם, לא יעשה את הנבלה הזאת. הוא יצפה לפגישה של אמת, הוא יעניק לאומללים מכל שיש לו, ורק אם יתרחש הנס וביאטריצ׳אֶ תציץ בו הצצה של הבטחה, כדרך שהציצה באליגאֶרי, ביום ההוא של ״החיים החדשים״, יפתח את לבו לאהבה.

סיפוריהם של החיילים נתאמתו להבהיל. בין חרבות העיר המופצצת שוטטו עיניים רעבות, בוערות ונבהלות, נשענות על בטן תפוחה וכלונסאות רגלים דקות ושבריריות. רחביה היה שולף מכיסיו המרובים, כיסי מדים־קרביים, שוקולדה, סיגריות, בוליביף וביסקויטים ועד מהרה מצא עצמו נרדף שובל של טף לעשרות, מהם מדדים אחריו בשתיקה ומהם תובעים בפה מלא. בעלי מומים, על קביים של כפיסי עץ שנתלשו מבין החרבות, היו נהדפים על ידי מי שכל אבריו שרדו לו לפליטה, וקרבות קצרים ומרים, קרבות ללא הגה, נערכו כל העת בקרב בני הלוויה המתרבים והולכים. הוא נמלט אל המחנה, חיוור ונפעם.

השמועה על החייל הטוב שאינו מבקש שום תמורה עשתה לה כנפיים תוך יום אחד ובשער המחנה ציפו לו מכריו מאתמול ועמהם קהל גדול של הורים, אחיות ואחים. אלא שבמקום ביאטריצ׳אֶ חייב היה להסתפק בגיבוריו המדמיעים של ד׳אמיצ׳יס, ואף אלה הגיעו לידו במהדורה קשה מנשוא ורחוקה מן הסכרין של ״הלב״.

אחר כך בגד בשבועה שנשבע לעצמו, פעם ופעמיים ושלוש, וכשנשלחה פלוגתו לפעולה קרבית נשם לרווחה. איטליה, שביקש לראות בה מוזיאונים, פסלים ומדונות, של אבן ושל בשר־ודם, חשפה לעומתו את שתה בלגלוג מזרה־אימים, ועד מהרה נתעייף מטורדנותם של האומללים והרעבים, ובשעות החופשה שלו היה בוחר לו פינה רחוקה ומבודדת, משקיף מתוך עגמומית בשרידי הנוף, שגם פצצות לא יכלו לו, ובפעם הראשונה מאז נתגייס לצבא, תקף אותו רצון עז לערוק, לברוח ולהמלט אל רחובות תל־אביב שטופי האור, אל דממת ההאפלה שעל שפת ימה של עירו ואל האפשרות לעלות לרכבת, כל אימת שירצה, ולנסוע לירושלים.

כשהוסעה פלוגתו להולנד, בתקופה מאוחרת יותר, לאחר השחרור, כבר לא היה מצפה למאומה ועל כן נדהם מן ההתלהבות שבה נתקבל צבא השחרור שלו. החיילים נסחבו בכוח לבתי האנשים, כשהכל ממששים אותם, כעוורים, שאינם מאמינים לדיבורי הפקחים ומבקשים להווכח במו קצות־האצבעות. נשים כבדות בשר ובהירות שער, שגם בימות שלום ביכו מרה את העובדה הסטאטיסטית של עודף נקבות על זכרים, פרצו עתה על החיילים כאשד סוחף וגררו את הבחורים למיטותיהם בלא גינונים. רחביה אברמסון, מוצף ים של תענוגות ומוקף הצעות נישואים נלהבות, ביקש את נפשו להבלע ולהעלם מכאן. הבריות מסבירי הפנים, הנשים השוחרות אך טוב, הגברים אסירי התודה, העמידוהו בחריפות על התחושה, כי לא מכוח אישיותו, לא בגין סגולותיו ולא בזכות מאמציו והישגיו בא לו השפע הזה; כי נסיבות שלמעלה מרצונו ומחוץ לתחומי יכולתו, הן שהטילוהו אל גן־עדן של דרישת־טוב, אל עידן של מענקים, תשוקות וריטוטים, שסופם להעלם, להתפזר ולהמוג בבת אחת, במכת גרזן אחת של הזמן.

נכלם, חושש לקראת אותה שעה, היה מצפה לסוף ההילולה.

השלום הגיע ובא מאוחר מדי, כתמיד, אך גם מוקדם מדי, מפני ששום אדם לא ציפה לו ברצינות.

המסע אל הבית היה ארוך ולכאורה הותיר פנאי להתכונן לחיים החדשים; אבל מכוניות מטלטלות בדרכים, בלילה, לינות בתוך אהלי־סיירים או בצריפי מחנות מתפרקים, ציפיות של יממות בתחנות־רכבות הרוסות ועמידה של ימים בקרונות צפופים, עשנים ולא מוסקים, אינן קרקע לצמיחתן של מחשבות פוריות. כשחזר רחביה אברמסון הביתה, עמדו רגליו במקום שממנו יצא. רק כשש שנים חלפו מאז.

ג

שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. חייליה הוותיקים של מלחמת העולם השנייה חזרו אל הצבא, שהחל מתארגן בהמולת הימים הראשונים שלאחר צאת הבריטים. חבריו לבריגדה היהודית נעשו קצינים בכירים, מפקדי־מחלקות, גדודים ואחר כך חטיבות. רבים מהם זכרוהו, איך שהוא, המליצו עליו בזה ובזה, עשוהו סמל־אספקה, אפסנאי, נַשָק והוא החזיק להם טובה על כך, אלא שלא העז להודות כי רוצה היה להבלע בין הטוראים ולהגיע לירושלים. כשנתארגנה שיירת־המזון הראשונה לעיר הנצורה מצא לו רחביה אברמסון פירצה להדחק בה, ומאז נעלמו עקבותיו מן השפלה. בגדודו נרשם כנעדר, אבל בירושלים נתקבל לפלוגת חיל־שדה, חצייה נערים מבני העיר וחצייה קשישים, מעבר לגיל הגיוס. מאושר, בלא מכר ומודע, בעיר צמאה ומורעבת, נגרר מקרב אל קרב, מקטמון לרמת־רחל, ומשם בחזרה למבואות שייך־ג׳ראח, ערב נפילתה.

ברחובות העיר ראה פעם תור של נשים – שעמדו על פחיהן לקבל מים מתוך טאנק – נפגע מפגז. תחילה רבץ תחתיו, אינסטינקטיבית, דקות אחדות, במרחק כחמישים מטרים מזעקותיהן, ואחר כך קם ורץ לקראת הגופות השסועים, גרר וסייע ומשך והעמיס גוויות שותתות־דם וכל העת שמע בתוכו מלים חוזרות ונשנות, מלים תקיפות ועזות, מלים שכוחן גדול מכוח הפחד והזוועה המתבקשים מן הנעשה סביב.

אחר כך, בלילה, כשביקש להעלות אותן על דפי פנקסו, לא זכר מאומה. אף לא אחת מהן.

בימי ההפוגה השניה קיבל מכתב מאמו. היא חלתה ואושפזה בבית־חולים. בל ידאג ביותר, הרופאים עושים כמיטב יכולתם, והאחיות אדיבות וטובות באמת, כאילו היו בנותיה. שישמור על עצמו. טירוף היה מצדו לעבור לירושלים ושום הכרח לא היה בדבר. מה גם שהוא בן יחיד. והרופאים אמנם מאמינים כי תחלים, אבל מה טוב היה אילו אפשר היה להשיג בשבילה תרופה אחת, נדירה; תרופה שבימי המלחמה קשה השגתה שבעתיים. אולי היא מצויה, התרופה הזאת, אצל רופאי הצבא? שמא יוכל להתענין? שם התרופה ״אנג’יוכסיל״. קופסה של שש אמפולות. וכל טוב ונשיקות ולהתראות, להתראות. אמא.

רחביה אברמסון קיפל את המכתב והחזירו למעטפה. כל עוד ההפוגה בתוקפה יש סיכוי לעשות משהו. במי יתחיל? הוא העביר בדמיונו את האנשים שאליהם יוכל לדבר. חבריו לפלוגה? הנערים מרחביה? הסבלים הקשישים מימין־משה? הסמל שלו? זה האחרון היה איש הצבא הבכיר ביותר שהכיר. אבל היה זה איש קיבוץ. מה לו ולאנג’יוכסיל? ואף על פי כן שאל. הבחור הניע בכתפיו. אין לו מושג. ועד מהרה נתברר כי אין איש בירושלים ידוע לו בשמו ובכתובתו. הוא הלך ל״משגב לדך״, ל״הדסה״, ל״ביקור חולים״. אנשים בחלוקים לבנים אמרו שלא שמעו על אנג’יוכסיל. אחד מהם שאל, אם אין לו דאגות אחרות.

יום לפני תום ההפוגה ישב לכתוב אגרת אל אמו ולא ידע – לאחר המלים ״אמא יקרה שלי״ – מה להוסיף. כאב, כלימה ותחושת אין־אונים כבשוהו, ובהביטו אל הנייר הלבן שלפניו חשב כי עתה, אם תמות אמו, מפני שהתרופה לא הגיעה לידיה, מפני שעזבה לנפשה, מפני שביקש לו את קרבתה של ירושלים, אם תמות אמו באשמתו, – שהרי בתל אביב היה יכול לפנות אל אנשים (אל מי? – חלף הרהור במוחו, הבהב רגע ונמחה); אל מכרים רבים, אל ידידים מנוער, אל רופאים – אם תמות אמו, הבודדה, השותקת, הנושאת בדומיה את אלמנותה, למען בנה יחידה; אם תמות אמו, שיכולה היתה להנשא לאיש, מזמן, אילו הסתירה פניה מיסורי נפשו של ילדה היחיד (לפתע חש כמה איום היה הדבר, אילו נישאה אמו שנית לאיש. מעולם לא שיער כזאת!); אם תמות אמו זו, האחת, יוותר הוא לבדו בעולם. ממש כפי שהיתה היא נותרת לבדה, אילו נפל הוא, רחביה, כאן בירושלים, מאחד אלפי הכדורים המזמזמים וחולפים אל חלל הרחובות, פעמים פוגעים בגוף חי ונבעת, פעמים מתרסקים, נכבשים אל גוף אבן, פעמים אובדים באוויר.

״אמא יקרה שלי״, כתב רחביה אברמסון, ״את התרופה לא הצלחתי להשיג. את צריכה להחלים, אמא. את יודעת כי אין לנו בעולם אלא את ואני. אם לא הגדתי לך את אהבתי במלים, ידעת זאת בלי מלים. בן מטופש אני. אינני צריך לספר לך. אבל גם בלי שאספר, תדעי כי עליך להחלים. כאן אינני יכול לעשות למענך דבר, עכשיו. אבל אני מרגיש, כי בשעה אחרת, אילו ניתנה לי כאן שעה שקטה, הייתי כותב שיר למענך, אמא. שיר אהבה. אני מסמיק ואני מקווה כי גם את מסמיקה. זו אמת. הייתי רוצה לכתוב למענך שיר. אין זה הרבה. בוודאי שאין זה חשוב. אבל זהו כל מה שיכול הייתי לעשות ברגע זה. וכשנחזור ונתראה, אעשה רצונך, אמא. בלי ויכוחים. אני מבטיח. אקבל עבודה קבועה. יש לי סיכויים מצויינים לזה. ואם תרצי, אקח לי אשה טובה. למה לא? גם אני רוצה בזה. ונחיה כולנו יחד, באושר, בשמחה. אמא, החלימי מהר״.

בתום הקרבות חזר רחביה אברמסון לתל־אביב, מצא את אמו בביתה חלושה יותר מן הרגיל, חיוורת מעט, אך בריאה. בריאה מאד ומאושרת מאד, אמרה אמו, ואלה היו המלים היחידות, שמתוכן הבין כי קיבלה את מכתבו. הם לא חזרו לדבר על כך.

שלושה דברים לא עשה רחביה בשובו: עבודה לא קיבל, אשה לא נשא, ובקול אמו לא שמע.

ד

לפני כשנה חלתה אמו של רחביה שנית ונלקחה לבית החולים. עתה היתה אשה זקנה, קצת למעלה משבעים. אנג’יוכסיל כבר אי אפשר היה להשיג, מפני שהתרופה נתיישנה. בתריסר השנים שחלפו מאז, הומצאו תרופות־פלא חדשות ורבות, ואנג’יוכסיל נשכח מלב ולאיש לא היה חפץ בו. התרופות החדשות היו מצויות בשפע וגם כסף לא חסר לרחביה, שהיתה לו עתה משרה קבועה במוסד ממשלתי לסטאטיסטיקה. אמנם נרמז לו שאילו הועברה אמו לבית חולים אחר, למחלקתו של רופא מומחה פלוני, שהכל משכימים לפתחו והתור במשרדו מגיע עד לרחוב, אולי אפשר היה להצילה. אבל ככל שהתרוצץ רחביה אברמסון וככל שהשתדל, לא העלה דבר, שכן רק פּקיד בכיר מאד אפשר היה מועיל בקשריו עד כדי כך.

אמו מתה כשבוע לאחר שנלקחה מביתם. מאז התגורר רחביה לבדו בדירה, אוכל ארוחותיו במסעדות ובסוף השבוע הוא נוסע. לפעמים לצפון הארץ, אבל על פי הרוב לירושלים. בימות החול, לאחר שהוא מסיים את ארוחת הערב שלו, הוא פונה לאחד מבתי הקפה של רחוב דיזנגוף. שם יימצא תמיד איזה מכר ותיק, שפרץ באותו ערב מביתו, אם מפני ריב עם האשה ואם מפני שחשקה הנפש, לפתע, במגע עם העולם שאין עליו עול, ככל הידוע לכמה וכמה אנשים נשואים. לעולם מזומן לו, לרחביה, מכר אשר כזה, השמח על אברמסון התמהוני, משתהה עמו כל הערב, עד לשעות הלילה הקטנות, על כוסיות קוניאק, בשיחה אחרת, שונה מאד מן השיחות המתנהלות ליד שולחן המשפחה, בין ידידים הבאים הביתה. ורחביה אברמסון יודע מן הנסיון כי לא כוחו ולא סגולותיו שלו הם הקוסמים לאנשים הללו, כי אם שממון חייהם שלהם; בריחתם הקצרה אל שטח ההפקר שבו משוטט, שיטוט של קבע, איש ההפקר, האיש היפה לערב אחד.

ומעבר לימי החול הללו, גם מעבר לנסיעות של סוף השבוע, שלא נשתנו הרבה מימי נעוריו ובחרותו, מצויה עדיין – בלתי נפגעת, אם כי אחוזת עייפות לפרקים – מעין אמונה, או הבטחה, שהפרתה אינה סיבה לביטולה; אמונה והבטחה שאין להן כליה, כשם שאין כליה לרצון החיים, עד שהחיים פוסקים, מאליהם.

הגבר כבד־התנועה, נעים ההליכות, החביב על כל יודעיו – אף שכל יודעיו אינם מבקשים לדעת עליו יותר ממה שהם רואים – אורז לו, בכל יום ששי בשבוע, מזוודה קטנה ועולה ברכבת האחרונה ירושלימה. ביום ראשון עליו להיות במשרדו, בשמונה בבוקר. יכול הוא לחזור לתל־אביב במוצאי־שבת, אבל על פי הרוב הוא חוזר ביום ראשון, באוטובוס של שעה חמש וחצי בבוקר, מפני שהוא מותיר לעצמו עוד לילה אחד בירושלים, באחד הבארים שלה, או במסעדה של הפנסיון שבו הוא מתגורר. שהרי באותו לילה נוסף עשוי להתרחש משהו. ולפי תורת האפשרויות, בהתאם מוחלט לסטטיסטיקה, שבה הוא דש, יתרחש דבר־מה באחד הימים; שהרי לא יתכן כי דבר כבד נפל בחייו, והוא לא ידע. שהרי הוא מכיר ויודע את חייו. זו הישות האחת שהוא מכיר ויודע.

בבוקר יום השבת, ברדתו אל שולחן הארוחה בפנסיון הירושלמי, מצא אדם מסב מול כסאו. בשניות הספורות שעברו למן הרגע שהבחין באותו איש ועד לרגע שהלז פתח פיו לדבר, הבחין רחביה אברמסון כי לפניו גבר קרוב לגיל החמישים, שערו בהיר, סמור וקצר, גופו דק וקומתו קטנה, לפי מה שניתן לשפוט במצב של ישיבה, ועל עיניו משקפי שמש שזגוגיותיהן גדולות מעט מן הראוי לפניו הקטנות.

רחביה החזיק בגב כסאו, קד קידה לפני חברו לשולחן וביקש לשבת. אבל הלה קפץ ועמד על רגליו (ואמנם קצר־קומה היה כילד, ונראה, גם משום זריזותו וחיוכו הקולח, צעיר הרבה מששיער רחביה קודם לכן) ובהושיטו ידו אמר באנגלית: ״בוקר טוב. אדוני מדבר אנגלית?״ ואף על פי שרחביה השיבו בחיוב, הוסיף האיש ושאל: ״אולי נוח לאדוני יותר לדבר צרפתית?״ רחביה אמר שהוא מבכר לדבר אנגלית. שניהם ישבו על כסאותיהם ובאותה שעה פתח הזר את פיו ואמר:

״אני קאנאדי ואני גר עכשיו בקאנאדה. אני נתין קאנאדי. אתה מבין, יש לי פאספורט קאנאדי. תתפלא, אבל נולדתי בפטרסבורג, ברוסיה, אף שהורי היו פולנים. אבי הוגלה לסיביר ואני נולדתי ברוסיה ואחר כך חזרנו לפולין ותאר לעצמך שבזמן המלחמה הייתי שבוי אצל הגרמנים חמש שנים. ואחר כך גרתי שבע שנים בבלגיה אבל עכשו בקאנאדה. אני פרופסור למדיצינה. אתה מתענין בצלבנים? בארצכם יש הרבה שרידים צלבניים. חבל ש־Craq des Chevaliers נמצא בסוריה. חבל מאד. אני חקרתי את תולדות הצלבנים. טיילתי עכשו במצרים ובאתי אליכם דרך העיר העתיקה של ירושלים. עייפתי כל כך, עד שחלצתי את הנעליים ועכשו אני מהלך בסנדלים. זה נוח מאד באקלים שלכם…״

״כדאי לך ללבוש גרבים לרגליך״, אמר לו רחביה, ״מפני שאם אינך רגיל בסנדלים, יהיו לך סדקים ופצעים בעקביך״.

״תודה רבה״, עלץ האיש למשמע העצה. ״יש לי גרבים קלים במזוודה הקטנה שהבאתי. את המזוודות הגדולות השארתי בתחנת האוטובוסים. הן מלאות סובאֶנירים. לפי התקציב אני קובע כמה סובאֶנירים אפשר לקנות בכל ארץ. במצרים גרתי במלון ׳הילטון׳. יקר מאד שם ולכן קניתי מעט סובאֶנירים, אבל אצלכם זול. אני אקנה כאן הרבה סובאֶנירים. אתה יוצא לעיר בבוקר?״

נוכל עליז, אמר רחביה בלבו, שמח על הפטפטן שנקרה לו בדרכו. ״בחפץ־לב אבוא עמך, אבל היום לא תוכל לקנות דבר. רק בערב פותחים את החנויות״.

״עד הערב נוכל לטייל בעיר״, קפץ האיש ואמר בפרץ שמחה גלויה. ״אתה אוהב לטייל? אני הייתי יכול לטייל כל ימי, אלמלא עבודות המחקר שאני חייב לעשות באוניברסיטה שלי בקאנאדה. וגם הרצאות צריך להרצות. הנה, בתל־אביב הוזמנתי להתארח אצל פרופסור מפורסם למדיצינה ובערב עלי להרצות לפני רופאים. אתה גר בירושלים? לא? בתל־אביב? מצוין! תן לי את כתובתך ואבקר אצלך. מתי אתה חוזר לתל־אביב? מחר? מצוין. הנה, רשום לי כאן. וזהו כרטיס הביקור שלי״, אמר והושיט כרטיס שעליו היה כתוב: ‎ Stanislaw Zborowski PH.D., M.D.. ‏

נוכל זה עושה מלאכתו ביסודיות, הרהר רחביה. אפילו כרטיס־ביקור הדפיס לו, בהתאם לפטפוטיו. פרופסור למדיצינה, חוקר הצלבנים, פטרסבורג, סיביר, בלגיה, בשבי הגרמנים, קאנאדה, סובאֶנירים לפי התקציב! רחביה רשם כתובתו ובאותה שעה עלה חשד בלבו, כי ברנש זה יבוא לדירתו בתל־אביב בהעדרו, יספר סיפורים למי שימצא שם (שהרי אינו יודע כי רחביה גר לבדו) ויוציא כספים בטענות שוא. אילו היתה אמו בחיים היה שולח אליה מברק, להזהירה מפני ״הפרופסור זבורובסקי״.

״אתה מתגורר לבדך או שהנך בעל משפחה?״, אמר זבורובסקי.

״אני גר עם אמי״, אמר רחביה, אם מפני ההרגל, ואולי מפני שבאותה שעה גמלה ההחלטה בלבו לשלם לפרופסור הקאנאדי כגמולו ולשטות בו.

״הה!״, קרא זבורובסקי, כמי ששמע בשורה כבירה, ״אתה אינך נשוי! איש חכם, איש חכם מאד אתה, מר אברמסון״, אמר, כשהוא מציץ בפתק שנתן רחביה בידו, מאיית את השם באיטיות ובדיקנות. ״מר אברמסון, בחכמה רבה אתה עושה. אֵם אחת טובה משבע נשים. אני יודע. אני יודע, מר אברמסון. הייתי נשוי פעמיים. אבל לא עכשו. לא! עכשו אני כמוך, אדם חפשי לנפשו. הו, הו, הו, ציפור מזמרת ביער. אבל הורי מתו מזמן. הו, אנחנו נבלה בנעימים. יש לי תקציב גדול. אצלכם זול מאד ואנחנו נתהולל. מגיע לנו. שני אנשים חכמים בתוך עולם של טפשים רבים כל כך, חה, חה, חה״.

זבורובסקי הניח כף־ידו על זרועו של רחביה (כמעשה הזה לא העז שום אדם לעשות לרחביה מעולם) והכריז: ״אתה אורח שלי בירושלים״.

הם כילו ארוחתם בחפזון, לגמו מן הקפה כמעט בעמידה ושמו פניהם לעבר העיר; רחביה, בחליפתו הבהירה, חליפת קיץ של פקיד ממשלתי, המקפיד על גינוני לבוש, וזבורובסקי בסנדליו ובחולצתו האדומה, פתוחת הצוארון. מרחוק ניתן לשער, לפי הליכתו הכבדה וקומתו הקיפחת של רחביה ולפי זעירותו וניתוריו של זבורובסקי, כי אב ובנו יצאו לטיול של שחרית. שום אדם לא היה חושב, ממרחק מה, כי הבן קשיש מאביו בעשר שנים.

ממרומי המגדל של אגודת הצעירים הנוצרים הראה רחביה לזבורובסקי את העיר ומבלי משים שמע עצמו מספר על הקרבות שניטשו בימי מלחמת השחרור.

״אה, אתה נלחמת כאן?״ התפעל זבורובסקי. ״נפלא, נפלא, עשיתם מלאכה להפליא. A wonderful job. כשהייתי בבית־לחם, הרגשתי כי העיר הזאת היתה צריכה להסתפח אל מדינת ישראל״.

״מדוע?״ שאל רחביה ביובש, מתאכזר לפתע אל האיש הקטן, המחניף.

״מדוע?״ תמה זבורובסקי. ״אינני יודע, כך אני מרגיש. אנחנו הפולנים היינו עם משועבד ויש לנו הרגשות מסוימות בענינים אלה. אמנם עכשיו יש לי פספורט קאנאדי, אבל אבי היה פולני וכך הרגשתי. המשך בבקשה, מר אברמסון, ספר על המלחמות שלך. זה נפלא״.

ברצון הוסיף רחביה להרצות על הקרב בקטמון, הצביע לעבר רמת־רחל וסיפר כי אנשינו החזיקו זמן מה במר־אַליאס, שלטו על הכביש לבית־לחם, אבל נסוגו. אלמלא נסוגו כאן ואלמלא יצאו משייך ג׳ראח, מן העבר השני של העיר העתיקה, היתה זו נופלת לידינו, גם היא גם בית־לחם.

״אהה!״ קרא זבורובסקי. ״אתה רואה!״

אחר כך ישבו על מרפסתו של מלון המלך דויד ולגמו קפה קר. חומת העיר העתיקה השתרעה לפניהם, הר־ציון התנשא מדרום וכפר השילוח נבלע בנחל העמוק, שקוע באבק דק ומרצד. יום של ראות גרועה היה היום הזה, אבל זבורובסקי אמר שבעיני רוחו הוא יכול אפילו לקרוא את האותיות של כתובת השילוח, שעליה סיפר לו רחביה זה עתה.

״הכתובת נלקחה משם, מזמן״, אמר רחביה, ״היא בלונדון, בבריטיש מוזיאום״.

״אה״, אמר זבורובסקי, ״כשאהיה בלונדון, אלך לראות אותה. בהחלט״.

בצהרים חזרו לפנסיון ולאחר שכילו ארוחתם קבע זבורובסקי כי שעה אחת תספיק למנוחה, חבל על כל רגע.

באפלולית חדרו, שתריסיו מוגפים, שכב רחביה אברמסון על מיטתו והרהר בקיקיון־הידידות שעלה במדברו. משתוקק היה לדעת, מה הדבר המאלץ את ידידו להתרברב ולכזב כל כך; אבל גם חושש היה לדעת דברים כהוויתם, שמא תימוג החמימות הנפלאה, שמא יגוועו החיים המפכים מן הברנש הקטן בלי מעצור.

אחר הצהריים חבשו כובעים לראשיהם וירדו ל״מאה שערים״, אל הקלויז של ר׳ אהרל׳ה ואל החצר שבה מתגורר ר׳ עמרם, העושה חצי ימיו הסוערים בהפגנות נגד מדינת הציונים הכופרת וחצי ימיו השלווים בבתי הסוהר של אותה מדינה, שסוהריה נוהגים בו כבוד ורואים זכות לעצמם לשמשו. זבורובסקי נהנה הנאה גדולה מן הסיפור על עמרם ואמר שהאנטישמיות בפולין היתה תופעה חיצונית, בלתי מוצדקת לחלוטין. הנה, בהיותו בשבי הגרמנים, היו עמהם כמה קצינים יהודים של הצבא הפולני, ואף אחד לא הלשין עליהם, אף על פי שהגרמנים חקרו ודרשו לדעת אם מצויים יהודים בין הקצינים. לבסוף גילו הגרמנים (איזו רשת חקירות יעילה היתה לאנשים הרעים הללו!) את הקצינים היהודים והוציאו אותם להורג. ביריה. ולאן אנחנו הולכים עכשו?

״עכשו אראה לך היכן הייתי גר בימי היותי סטודנט בירושלים, לפני מלחמת העולם״, אמר רחביה, חוזר וגומל לזבורובסקי על שקריו. הם נכנסו לסימטת החבשים ורחביה הצביע על הבית שממול לשער הכנסיה. היכן אתן, נערות מחוצפות שלי? – ניקר יתוש עצב בלבו.

״כאן״, אמר לזבורובסקי והצביע על החצר המרובעת ועיניו נטויות כלפי הדלת, שמעבר לה נאבק עם המטאורולוגיה ויכול לה.

״אני לעולם לא אוכל להראותך היכן גרתי, כשהייתי סטודנט. אני לעולם לא אשוב לפולין. עכשו אני קאנאדי״, נאנח זבורובסקי בחדווה משונה ומשך את רחביה בשרוולו הלאה, במורד המשתפל לככר ציון.

ירושלים היהודית פיהקה בשממון־רחובות את שנת הצהרים הממושכת שלה ועל שני הרֵעים ירדה לאוּת, ששיתקה אפילו את להגו של הפרופיסור. אבל מקץ דקות אחדות שבו החיים לפכות תחת לשונו. ״בעצם, מר אברמסון, לא שאלתי עדיין במה אתה מתעסק. אני בטוח… הנח לי לנחש… אני בטוח שאתה קרוב לדברים רוחניים… יפה ניחשתי?״

רחביה אמר כי הוא פקיד ממשלתי במחלקה לסטאטיסטיקה. ״שקר, שקר״, קינטרו זבורובסקי. ״אתה כותב בסתר חדרך. אתה כותב. לא תאמר לי שאינך כותב״.

רווה־נחת מן העובדה שהאמת פורצת ומתגלה מכוח עצמה, הודה רחביה כי אמנם הוא כותב.

״אתה צריך לשלוח אלי אחד ספריך״, תבע זבורובסקי מיד. ״וגם אני אשלח לך ספר משלי. לא. לא מדיצינה. זה משעמם. אבל אשלח לך ספר על הצלבנים. אתה יודע שאני חוקר את תקופת הצלבנים?״

רחביה בחר שלא להרחיב את הדיבור בסוגיה זו, ואף על פי שלא הדפיס שום ספר, סבור היה כי אילו השלים עד הסתיו כמה דברים שהתחיל, אפשר שהיה מוצא לו מו״ל. על כל פנים, לא יעלה על דעתו להפקיר טופס ולשגרו לאותה כתובת אוניברסיטאית בקאנאדה, שלא היתה ולא נבראה.

״בסדר, אשלח לך״, אמר לידידו, אך הפעם חש טעם מר ומרגיז למשמע ההבלים שנקלע לתוכם בעל כרחו. רוצה היה כי יום פרחוני ומקציף זה לא יסתאב בשקרים למעלה מן ההכרחי ביותר.

״שמא דרוש לך משהו, שאוכל לעשותו למענך בקאנאדה? אל תהסס מלבקש״, האיץ בו זבורובסקי.

ואז, תקוף חמת־פתאום על רעהו, שאיננו מניח להוויית הידידות הזאת לשטוף באפיק של שמחה פשוטה וחסרת יומרות, גמלה בלב רחביה אברמסון ההחלטה להעמידו בניסיון מביך. ״אמי חולה מאד עכשו״, פתח ואמר, ״אילו יכולת להשיג בשבילי תרופה נדירה אחת…״

״בוודאי, בשמחה אעשה זאת. אנא, אל תהסס״, קפץ זבורובסקי לתוך הרשת הטמונה לו. ״אנא, איזו תרופה?״

״אנג’יוכסיל״, אמר רחביה אברמסון. ״קופסה של שש אמפולות״.

״המ… אנג’יוכסיל?״, מלמל זבורובסקי וצמצם עיניו.

אהה, חשב רחביה, נפלת בפח, פרופסור שלי. אל תהמהם לך; מימיך לא שמעת על אנג’יוכסיל, וגם כיום אינך יודע שתרופה זו אינה קיימת עוד ושום רופא לא ירשום אותה בהוראותיו.

״אנג’יוכסיל״, חזר זבורובסקי ואמר. ״טוב. אשלח לך, כמובן, מיד עם שובי… לא! עוד היום אכתוב למנהל המכון… כן. עוד היום. תקבל את התרופה, מקווה אני, תוך שבוע ימים. צר לי לשמוע שאמך חולה. אתה בטוח שרופאים טובים מטפלים בה?״

לבו של רחביה התחיל פועם. הוא נבהל מן המחשבה שזבורובסקי יציע את שרותו כרופא.

״היא שוכבת בבית חולים… מחוץ לעיר! כן, רופאים מצוינים״, מיהר להבטיח. ״אני מציע כי ניסע עכשו לבית־הכרם, שם נמצא בית־קפה פתוח ובערב נחזור לעיר״.

אחרי ארוחת הערב שמו השנים פניהם לרחוב בן יהודה, לקנות סובאֶנירים. עם החבילה הגדושה פנו, סמוך לשעה העשירית, אל הבאר של פינק ומצאו להם מקום בתוך הדוחק של החדר המיניאטורי המאוכלס למעלה מקיבולו, בסמוך לשני זוגות צעירים. הגברים שבחבורה כבר היו שתויים מעט ואילו הנערות לעסו אומצות עבות.

״שלום״, קרא זבורובסקי לעומתם בעברית, ומיד הוסיף באנגלית: ״אל תפריעו לעצמכם. אנחנו תיירים. אל תשימו לב. כלומר, רק אני תייר. ידידי הוא סופר ישראלי. מר אברמסון. שמי זבורובסקי. אני מדבר אנגלית כי אני מקאנאדה, אבל האנגלית איננה שפת־אם שלי״.

״מרגישים״, אמר לו אחד הגברים. ״אינך צריך להסביר״.

״הו, הו״, צהל זבורובסקי. ״מרגישים, מה? אני משער לעצמי. וכי למה לא ירגישו. אבל אתה, אדוני, מדבר אנגלית יפה מאד. אתם הישראלים מוכשרים מאד לשפות. הנה ידידי, מר אברמסון. מדבר כמה שפות וכולן פרפקט״.

זבורובסקי מצמץ בשפתיו ונקש באצבעותיו.

״איזה מין סופר זה, אברמסון?״ פנה אחד הגברים אל חברו, בעברית. ״שמעת עליו מימיך?״

אחת הנערות הדפה את השואל במרפקו. ״השתגעת?״ נזפה בו, ״תפסיק נו, באמת״.

״אני רק שואל. מה יש? אסור לשאול?״

״מה הם אומרים?״ ביקש זבורובסקי לדעת מפי רחביה.

״הם לא שמעו את שמי, אינם מכירים אותי״, חייך רחביה.

״אינכם מכירים את מר אברמסון?״, תמה עליהם זבורובסקי, ״אתם חייבים לקרוא משהו מכתביו. אנשים צעירים חייבים לקרוא״, יעץ להם.

״בס־דר, בס־דר״, סינן לו אחד הגברים והרים כוס לעבר השכנים החדשים.

מיד הזמין זבורובסקי בקבוק ויסקי לשולחן ולגברות הודיע כי לכשיסיימו את אומצותיהן יואילו לומר לו במה יוכל לכבדן.

״על חשבוני״, אמר. ״יש לי תקציב ענקי. אצלכם הכל בזול כל כך. נשאר לי תקציב עצום. אנא, הרשוני להיות המארח שלכם״.

״שיהיה בריא״, אמר אחד הגברים לרעהו. ״לחייך״, אמר לעבר זבורובסקי והגביה כוסו.

סמוך לחצות נפרדו, לרווחתו של רחביה אברמסון, מעל החבורה שאצל פינק ובדרכם חזרה אל הפנסיון החלו נפרדים איש מעל רעהו. זבורובסקי העתיר על רחביה דברי תודה, אמר כי יזכור ולא ישכח מה שהבטיח והפציר בו לשגר אליו, לקאנאדה, את הספר המובטח. אמנם יתכן כי יחזרו ויפגשו בתל־אביב, אבל דבר זה אינו בטוח, בשל ההרצאות שעליו להרצות ובשל הפרופסור המארח אותו.

הם נפרדו במסדרונו של הפנסיון. זבורובסקי התרומם על בהונותיו, חיבק את צווארו של רחביה ונשקוֹ על שתי לחייו. רחביה אברמסון הנדהם ניסה אף הוא להשיב לרעהו בחיבוק, אבל מה שיצא מנסיון זה דומה היה יותר לרתיעה ולנפנוף־גפיים מבוהל.

עם השכמה, באוטובוס הראשון של חמש וחצי בבוקר, יצא רחביה לתל־אביב ושוב לא ראה את זבורובסקי, לא באותו שבוע ולא בימים שלאחריו.

מקץ חודש ימים הגיעה גלויה מלונדון:

״ידידי היקר,

״זה עתה ראיתי את כתובת־השילוח שנגזלה מארץ מולדתך היפה. אין מלים בפי להודות לך על ידידותך החמה. ידיד יקר, מצפוני מייסרני על דבר אחד ויחיד: חייב הייתי להזהירך מיד מפני האנג’יוכסיל. אסור להזריק לאמך תרופה זו, שכבר מזמן אין עושים בה שימוש. מטעמים של אֶתיקה מקצועית נמנעתי מלומר לך זאת מיד, אבל שיקולים אחרים גברו בלבי. מכל מקום כתבתי למעבדות, שהיו מייצרות את התרופה בשנות השלושים והארבעים ויתכן כי עוד תימצא קופסה במחסניהם. השלך אותה לפח, בבוא החבילה לידך. איחולי הלבביים להחלמתה המלאה של אמך הנכבדה.

שלך בכל לב,

זבורובסקי״.

נוכל עלוב, אמר רחביה בלבו, הלכת, לא התעצלת ושאלת פי רופא על האנג’יוכסיל. חושש היית שמא יתגלה קלונך.

מרירות דומענית עמדה בפיו וירושלים, שהעניקה לו לפני חודש ימים את היקרה שבתשורות, את היום המרטיט ההוא, את חיבוק־הרעים המבהיל ההוא, חדלה לפתע להיות קריה־נאמנה והיתה לזונה.

שבוע ימים לאחר הגלויה מלונדון הגיעה אליו חבילה משווייץ, מאת מעבדות רוֹש. בחבילה היתה קופסה אדומה ועליה מתנוססת הכתובת אנג’יוכסיל ובתוך הקופסה שש אמפולות ואליה מצורף מכתב:

״אדוני הנכבד,

״לפי בקשת ידידנו פרופסור סטניסלב זבורובסקי מקאנאדה אנו שולחים אליך קופסה של שש אמפולות אנג’יוכסיל. לא הבינונו ממכתבו לשם מה דרושה תרופה זו לאדוני, אבל חובה עלינו לציין כי התרופה יצאה מכלל שימוש לפני למעלה מעשרים שנה. בשעתו נועדה למקרים דחופים של אוּראֶמיה, אבל כיום לא נמליץ על כך בשום פנים. אם אדוני מבקש לחקור הרכבן של כמה תרופות ממין זה, הרינו לציין את ההרכב, שמתוכו יעמוד כבודו על טיבן״.

וכאן בא פירוטם של הרכיבים ובסיום המכתב נאמר כי מעבדות רוש עומדות לשירותו של מר אברמסון בהספקת ידיעות נוספות בכל שעה שיתבקשו לכך. ובאותה הזדמנות יואיל נא בטובו למסור את ברכותיהם לידידם המשותף, הפרופסור סטניסלב זבורובסקי מקאנאדה.

שבוע לאחר מכן הגיעה עוד חבילה אל רחביה אברמסון ובה ספר בשם ״השפעת האיסלאם על מסע הצלב האלביגאֶנזי״ מאת ס. זבורובסקי, PH.D., M.D.. מעטיפת הספר חייך אל רחביה תצלום פרצופו הקטן, סמור־השער של ידידו הירושלמי, הידיד ליום אחד.

בשבוע שחלף בין חבילת האנג’יוכסיל לחבילת מסע הצלב האלביגאֶנזי לא עלתה שנתו של רחביה יפה. הוא היה נודד לאורך כמה מן הרחובות הסמוכים לדיזנגוף, חושש להקלע אל אחד מבתי־הקפה, פן יפגוש מכר, לא יתאפק וידבר. רוצה היה להספיג את הדברים בתוך דמו ולרדת לסוף משמעותם. פעם בפעם היה משמיע נחרת גיחוך וצחוק מבין שפתיו, נבהל לדעת עד כמה נפרצו מחסומי עצביו בזמן האחרון. הוא ירד לשפת הים, שם יוכל לצחוק בקול; ואמנם נתן קולו בשיר פעם בפעם והטיל חפני חול אל הגלים הלוחכים את החוף, הביט באופק השחור, אל המקום שבו הופיעו אורותיהן של ספינות, אורות החוזרים ונבלעים בחשכה. קשה להעלות על הדעת, אמר בלבו, אבל מבחינה מתימטית אין זה מן הנמנע, שגם זבורובסקי ניצב על חופי קאנאדה, מביט אל עבר האופק בכיוון שיש בו כדי להפגיש את מבטינו. שטויות, הוסיף ואמר בלבו. אפשרות זו מתיחסת אל אחד מששים מיליון.

את הספר על מסע הצלב האלביגאֶנזי קיבל אחר הצהרים ומיד גמלה בלבו החלטה לנסוע לירושלים, בו ביום. לנסוע ולשוב בלילה, כדי שיהיה במשרדו בזמן. אבל עד לשעות החשיכה שוטט ברחובות ורק לעת לילה הלך אל תחנת האוטובוסים. מבקש היה לנסוע ביחידות ועל כן שכר לו מונית, התרווח במושב האחורי וציווה על הנהג לצאת לדרך.

רק לאחר שחלפו על פני רמלה נתעורר מעלפון סמיך שהיה שרוי בו עד לאותה שעה. הוא הבחין כי הנהג, מסיבה לא מובנת, הגביר את המהירות והיה דוהר אל תוך הגבעות, חולף על פני מכוניות שבדרך ומפזם לעצמו מנגינת מחול.

משמאל נגלה, לפתע, ירח תפוז, עולה ומטפס בשמים. לא היו מכוניות אחרות על הכביש והירח הבחין בהם עד מהרה ונלווה אל המסע. פעם השיגם והשקיף אל רחביה מן החלון הקדומני של המכונית ופעם פיגר מעט והביט בו בעד החלון האחורי. אבל אף לרגע אחד לא ניתק עצמו מהם ולא נואש מן התחרות. עצי האקליפטוס שלצדי הכביש הצניחו את בדיהם, פעם בפעם, בין רחביה לירח והסתירוהו כדי שנייה, אך מיד חזרו ונתבדרו כשערותיה של נערה מאושרת, הנופלות לה על עיניה, בנשקה לאהובה.

״אינני רואה אותך״, היא אומרת לו, ובהושיטה אחת משתי זרועותיה החובקות את אהוב לבה, היא מסלקת את השיער מעל עיניה.

״עכשו שוב אני רואה אותך״, אמר רחביה לירח.

הגבעות הנמוכות פינו מקומן להרים גבוהים יותר ורחביה ידע כי מערת־שמשון מצויה אי־בזה בסביבה. הרץ השמיימי התפוז בוודאי רואה אותה ויודע את מקומה, אך איננו מגיד. ״יהיה לבך סמוך ובטוח״, אמר רחביה, ״שגם אני אגלה ואדע מקומה של מערת שמשון. באחד הימים האלה. באחד מאלה הימים שיבואו״.

א

יש לי הרבה לקוחות, אבל ידידים אין לי, מלבד שותפי, אליו אני נוסע בכל יום חמישי בשבוע. גם ביום החמישי שעבר נסעתי ירושלימה, כמנהגי.

חברת המוניות שומרת למעני מקום ליד הנהג, מובדל משאר הנוסעים. אפשר שהייתי מבכר לשבת בחברותא ולפטפט שעה וחצי עם אנשים שאינם מוכרים לי, אבל מאחר שמזכירתי כבשה לי מקום של כבוד בחברת המוניות, לא ערערתי.

האחריות לעסקי המשרד שלי אוסרת עלי לוותר על גינונים של יחסנות, שהבריות מחשיבים אותם.

למסע אני נוטל עמי פיג׳מה, מגבת וכלי גילוח וגם ספר בלשים אנגלי, שהוא סגולה לסילוקם של הרהורים, ממש כשיחה עם נוסעים. אלא שמזה כמה חדשים קשה עלי הקריאה בשעת נסיעה. טלטולי המכונית מעכירים את האותיות לנגד עיני והוא ענין ביש, כמובן, אבל אין לי להתלונן על כך. שוב אינני נער ואחרים בגילי מרכיבים משקפי קריאה.

שותפי, למשל, שהוא חברי לספסל הלימודים, כבר העלה קרחה, שלא לדבר על משקפים וקמטים שבזוויות העיניים וכרס ושאר סימנים, שאני פטור מהם.

בדברים הללו אני מהרהר בימי חמישי, שעה שאני מתייצב לפני הראי שבמשרד, לעשות את שערי ולהתקין את עצמי לנסיעה.

לא בהיסח הדעת אני עורך נסיעותי ואין טעם להסתיר דברים, הגלויים יפה לשותפי מאז ימי הגימנסיה. הוא ואנוכי מחזרים היינו אחרי נערה אחת, בת כיתתנו, ועכשיו היא אשתו שלו. שוב אין היא צעירה, כמסתבר, ופעמים שהרהור של זדון עולה בלבי; שהרי כשאדם נושא לו אשה בת גילו, מקדימה האשה להזדקן ונמצא שבגיל מסוים אתה צעיר מאשתך במידה שאינה לטובת הענין.

ואף על פי כן יש בעובדות שנקבעו בימי הנעורים מין סממן, שטעמו אינו פג כל חייך, ואף שאשתו שוב אינה מה שהיתה, לכבודה אני מקשט עצמי בכל יום חמישי ובעטייה אני נוטל ספר בלשים, כדי שאהיה פטור מהרהורים בשעת הנסיעה. עכשיו, שקשה עלי הקריאה במכונית, הריני מניח את הספר לאחר דקות אחדות ושוקע במחשבות, שלא בטובתי.

זמזומו של המנוע, בשעה מוקדמת זו של בוקר, סמוך כל כך ליקיצה, מחזירני משהו למצב של תרדמה וקהיון־חושים; מצב שהוא יפה להרהורים, אבל אינו יפה לי.

כשאני מתעורר מעלפון זה, סמוך לרמלה, הריני תמה על שכל אותה שעה, שחלפה עלי בחטף כל כך, לא הרהרתי בדברים שהייתי חושש מפניהם, אלא בעניינים שונים לחלוטין, עניינים של עסק, דברים שביני לבין הלקוחות. כשעמדתי על כך, נתדכדכה עלי נפשי ואמרתי בלבי: אפילו ביום זה, בדרך לירושלים, באותה שעה־וחצי שנפלו בידיך כמתנה גמורה, שאין לשום אדם שליטה עליה, אפילו בשעה זו אתה חוזר, כחמור, אל אבוסך. הצצתי בנהג, לראות אם הבחין בחיוך שנשתלשל מבין שפתי ואחר כך קראתי בשמה של אשת־שותפי, בלא קול, כמובן, ואמרתי בלבי: מה שלומך, ילדה? ובדמיוני החזקתי בסנטרה, הרימותי ראשה, הסתכלתי לתוך עיניה וחזרתי על שאלתי. עיניה היו דלוחות מעט ועייפות וזוויות פיה נטו משהו כלפי מטה, באותה עווית דקה מן הדקה, שהבחנתי בפיה בשנה האחרונה, שנה שלא נתנה בה סימניה לטובה. שמטתי פניה מידי והחזרתי עיני לזגוגית המכונית.

מצד מזרח עלתה החמה וליטפה את פני בחום של שמש בוקר, ואם תרצה לומר, שמש של ימי הנעורים; אני שמחתי על ליטופה של החמה וזכרתי בהנאה, שעדיין נשתמרו בי נעורים מסויימים ובמידה שאני מעמיד נעורים אלה למבחן אין אני נכשל.

אכן, אין לטעות בדברי. משא ומתן שיש לי עם נשים, לרוב הוא מתארע בגדר יחסי עם המזכירוֹת שבמשרדי, ואין אני שוכח, כי מלבד הקסם האישי שלי, יש מניעים אחרים לזיקן של הללו אלי.

ודאי שהן שוקדות על מקומן בסולם המישרות אצלנו ושיקול זה אין לבטלו. מבדיל אני יפה באותו גבול וסייג; אבל כשהן עוברות אותו, אני שמח מעט. תלטף, איפוא, השמש את פני. עדיין אני ראוי לכך.

וכי מי אינו ראוי לכך?

כברות־אדמה חרושות משתרעות משני עברי הכביש ומתוך הלאות שקפצה עלי אני נזכר כמה יפה היתה האדמה, בשכבר הימים, להפיג בה את העייפות.

משתרע הייתי בגבי על הרגבים, מניח ידי משני עברי גופי ועוצם את עיני והאדמה היתה קולטת אותי, נושאת את כובד גופי העייף, יונקת ומוצצת מתוכי כל שהכביד על שרירי. מקץ שעה קלה הייתי קם, רענן ורווה, והייתי מגמא מרחקים בהילוך מזורז, תוך ניתורים, שלא יכולתי להתגבר עליהם, כשהחזה מתרחב ועולה לקלוט ריחות ופירכוסים של אוויר.

כיום אין האדמה יודעת לשאת אותי באותה דרך מופלאה. ניסיתי, מודה אני, לפני זמן מה, לשכב בחצר ביתי, בשעה של עייפות, על הדשא, אף עצמתי את עיני; אבל הפלא לא נתרחש. הלאוּת פיעפעה בגופי, רחשה וחלחלה אך לא פגה, והוצרכתי לחזור אל הספה שבחדר, ליטול לי ספר ולשקוע לתוך תרדמה עמוקה, כבדה, שאין עימה מנוחה; זו השינה שנתוודעתי אליה בשנים האחרונות ולא נעמה לי ההכרות עמה כלל וכלל.

אשתו של שותפי היתה נערתי שלי בגימנסיה, אלא שדרכי, גם כיום, שלא לכנות דברים בשמם; משום כך לא קבעתי בתודעתי כי הננו בני זוג וגם לא הכברתי מלים. ואילו היא היתה נושאת את שם האהבה על שפתיה שעה שעה והיתה מדחקת בי למעשים ולדיבורים ביד רמה.

אכן, דומה שהנהייה אחרי אשה והסלידה מלהיטותה היתרה – דרים בנשמתי בכפיפה אחת.

מהרהר אני לפעמים כי סלידה זו, שלא הסתרתי אותה, אפשר שגרמה לה, לחברתי, בשנות העדרי מן הארץ, כשלמדתי באנגליה, להנשא דווקא לחברי הטוב, מתוך צפייה לראות אם קבלתי את דבר נשואיה כנזיפה.

אמנם אינני סבור שטעם זה בלבד הניע אותה להנשא לחברי.

אין אני מחבב הסברים דקים ויוצאי־דופן ממין זה; היו לה סיבות נכבדות יותר. אבל אני עמדתי על טיב רגשותי כלפיה רק לאחר שנישאה לחברי, ועל כן טבעי הדבר שאהיה מחטט בפרשה זו חיטוט, שרק הסופרים אוהבים לשקוע בו, בעוד שהמציאות לועגת ובזה לסברות דחוקות.

כשחזרתי מאנגליה, מקץ ארבע שנים, מצאתים זוג נשוי ומדרך הטבע נעשיתי ידיד המשפחה.

ואדם צעיר, כיון שיש לו ידיד וידידה נשואים, רואה את ביתם כביתו, במובן מסוים. ואפילו יהא בכך משום גורם מדרבן לנישואין שלו, הנה יש בתופעה כזו גם משום גורם מעכב לגבי נישואין. שהרי היה זה כאילו אמרתי בלבי: הנה יש לי בית לבוא אליו; ולמה זה אטול על עצמי עול של טירחה בהתקנת דבר, שהוא מצוי לי ממילא.

אינני מבקש להרחיק לכת, באמרי כי נשואיהם שלהם עיכבו אותי מלשאת אשה; אבל משהו מן האמת יש בדבר.

ובינתים חלפו עברו שנים רבות וכבר יש להם בת, לשותפי ולאשתו, והיא נערה בת תשע עשרה, בערך.

ב

שותפי מנהל את הסניף שלנו בירושלים ובכל יום חמשי אנו מתראים פנים ונועצים זה בזה.

רגילים אנו לומר איש לרעהו, כי לא הכל ניתן לסדר בטלפון ובמכתבים ועל כן יש לקיים פגישות אלו של יום חמשי. אבל האמת היא שאפשר היה להסתפק בפגישה אחת לחודש ואפילו בפחות מכן, וטלפון ומכתבים יש בהם כדי להסדיר כמעט כל בעייה מבעיות העסק שלנו; אלא שאנחנו שמחים על פגישותינו השבועיות ורק מתוך בישנות שבאופי איננו מודים בכך ואנו מחפשים לנו עילות של עסק ומשרד. מעולם לא אמרתי לו כי אני מתגעגע לראותו ומעולם לא שמעתי מפיו דיבור דומה. כאלה אנחנו, בין אם טוב הדבר ובין אם הוא מגוחך. לעסקים וודאי שטוב הדבר, כי אנשים אחים כמותנו פועלים לב אחד בכל; וכשם שאנו נותנים אמון מלא זה בזה, כך הורגלו לקוחותינו לתת אמון במשרד שלנו; משפחה, ששלום בית שורר בה, מעוררת כבוד בלב הבריות, בעוד שנישואים רצופי־מדנים דוחים מעליהם אפילו לבם של זרים.

השוואה זו, בין נישואים לעסקים, אולי אין מקומה כאן. נישואיו של שותפי לא היו יכולים לשמש נמשל למשלי ולא אפריז אם אומר שהקשר הנפשי בינו לביני גדול מן הקשר בינו לבין אשתו.

דבר זה אני אומר בלב כבד, בידעי כי תחילתה של הזיקה שביניהם נעוצה בדבר שהוא רחוק מן האהבה וקרוב יותר לקאפריזה של אשתו ולטבעה התוקפני ומהיר־המעשים. ומה שמכאיב עוד יותר בפרשה זו הוא, ששותפי אהוב אהב את אשתו בלב שלם ושיכלו הטוב התאכזר אליו מאד, בהיות המניעים שבלב אשתו ידועים לו ונהירים יותר מן הראוי.

בשנים הראשונות שלאחר נשואיהם, כשהייתי יוצא ובא בביתם, עוד טרחה האשה לשמור על כמה גינונים, שהיה בכוחם להציג לפני את ביתם באור של חמימות ואהבה מופלגות. אבל כעבור שנים אחדות פסקה מלטרוח ולכסות מעיני כמה פגמים שבחייהם ובעל כורחי נעשיתי עד מוסמך לומר מה שאמרתי. היא הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיתה קובלת עליו באזני ופעמים דיברה בגנותו אפילו מאחורי גבו, מה שהחרידני ביותר והביאני לכך שאבקש ממנה מפורשות לעשות דבר זה במעמדו, או שלא לעשותו כלל.

אמונת־לבבות זו, שבין שני גברים, הריהי דבר טוב ויפה באמת, אלא שבימי חמשי בשבוע, כשאני נוסע אליו לירושלים, מתעוררים בי ספיקות אפילו בפרשה זו. אילו הייתי מאותן בריות תלושות ובוהימיות, העושות את חייהן ענין לנתחנות מתמדת, מתוך שמפליגות בהשערות ובהחשדת עצמן, בוודאי שהייתי מגיע לידי השערה, שכל נסיעותי לירושלים לא באו אלא כדי להימצא בקרבתה של ידידת־נעורי. למזלי הריני אדם יציב ושקול ומאוזן כראוי ובהן צדק אני מבטיח, שפגישותי איתה הריהן, לכל היותר, שמירתו של זכרון, ששוב לא נותר ממנו במציאות אלא ריח ריחו הרחוק.

מלבד מה שאין היא צעירה ויפה, כשהיתה, הריהי אשה מרת־נפש, במובן מסוים; ומאחר שכיום יש לי סיבות מספיקות משלי למרירות, הריני מחפש אצל הזולת אותה עליזות בלתי אמצעית, שידעתיה בימי נעורי; ורק במקום שאני מוצא אותה, שמה לבי מושכני. הרי נימוק אחד. והשני – כבד מן הראשון – הוא זה, שבמרוצת השנים עמדתי על טיבן של כמה סתומות באופיה של אשה זו, ונתחוור לי למעלה מכל ספק, שמרבית תכונותיה אינן לפי רוחי.

משער אני, שאילו נשאתיה אנוכי לאשה, היו אותן מגרעות נעלמות ודמותה היתה שונה, כיום. ומאחר שלא אני הוא שנשאתיה לאשה, שוב אין הדבר בר־ביצוע, וממילא הריהו בבחינת בלתי קיים. ואני אין לי עסק אלא בדברים הקיימים והאפשריים. יתרון מפוקפק הוא זה. יודע אני.

אפשר להוסיף ולחטט, על דרך הרגליהם של אותם אוהבי־כמוסות־שבנפש, ולהזכיר כאן דבר קיומה של בתם, נערה שהגיעה בימים אלה לגיל תשע עשרה שנים, הוא הגיל שבו עמדה אמה שלה, כשנסעתי ללמוד באנגליה; משמע, כשראיתיה לאחרונה, לפני שנישאה לחברי.

אבל פרט זה אני מזכיר כדי שאי אפשר יהיה לומר נגדי, שאני נמנע מלגלות דברים, שלבי מבקש להשתיקם.

לאמתו של דבר הרי זה ענין מגוחך, כל אותה סקרנות ילדותית, שנערה זו מגלה לגבי אישיותי.

מן המפורסמות הוא שנערות צעירות, הגדלות בבית שאין בו אהבה, נתפסות לקיסמם של גברים שהגיעו לגילי; וחוץ מזה, למה לא תנהג נערה צעירה מנהג של אמון, רעוּת וקרבת־נפש בידידו הטוב ביותר של אביה?

וכך הגענו אל הכניסה לירושלים וגגות אדומים ובתים של אבן רוחצים, לעינינו, בשמש של בוקר.

נקיפות־לב יש לי בכניסתי לירושלים; עתיקה היא ויפה והריהי טומנת בחובה מעין הבטחה, כי השנים החולפות אין להן שליטה על פריחת הלב, פריחה שהיא, כביכול, בידי שמים, ואין לאדם ולזמן שליטה עליה. לא לטוב ולא לרע.

ג

כשאני מגיע לירושלים, כאילו נבראה בי נשמה חדשה. בעצם לא חדשה, אלא אותה נשמה ישנה נושנה שלי, מימי נעורי, שחוזרת ובאה אלי בירושלים.

קומתי מזדקפת ואני מעיף מבט לצדדים, לראות אם לא נעשיתי מגוחך בעיני העוברים והשבים.

אינני אץ ללכת אל מקום חפצי וראשית חכמה הריני נכנס לבית קפה, פורק מזוודתי, נוטל סבון ומגבת והולך לחדר הרחצה. לאחר שאני מסרק שערי, נראה לי שארשת חדשה נסוכה על פני ולעולם איני בטוח אם פרי דמיון הוא או ענין של ממש, שכן בתל־אביב פני מעוררות בי עצבוּת, כשאני מביט בראי.

חוזר אני לשולחני, מזמין קפה חריף, מצית לי סיגר ומסלסל עשן כלפי התקרה ולבי טוב עלי.

אני קם בלא חפזון, מזמין מונית ונוסע אל ביתו של שותפי.

כרגיל פותחת אשתו את הדלת. יודעת היא שעת בואי ואין תמהון נסוך על פניה, אבל ארשת של שמחה, אף אם בלתי מופתעת, מקדמת פני בדלת, כנהוג בין ידידים.

יורד אני, איפוא, מן המונית, ביום החמשי שעבר, ופונה אל דירתם.

מעבר לדלת עולים באזני צלילים של פסנתר ואינני ממהר לצלצל. מניח אני לבתם שתסיים פסוקה ולא יפריענה הפעמון. וכששוקעים אחרוני הצלילים בתוך הדירה אני לוחץ על הכפתור.

קולם של ארבעה צלילים עולה בחלל המסדרון. יש להם פעמון מוסיקלי, המשמיע דו־מי־סול־דו; ולעומתם, שומע אני, מקישה אצבע על הפסנתר: דו־מי־סול־דו. אמצאה זו חדשה היא לגמרי ושל בתם היא; שכן אין האם פורטת על הפסנתר. ואף שיש כאן הומור, באותה אמצאה, הרי שלא נעלם ממני כי יש כאן גם קורטוב של חוצפה; שהרי יתכן כי המצלצל בדלת הוא לקוח של המשרד, ואפשר שאיננו אדם מוסיקלי ביותר, ואפשר שגם חוש הומור הוא חסר, ויתכן שיראה במשחק זה, שמניחים לו לחכות בחוץ ואין ממהרים לפתוח, אלא נוטלים זמן לשעשועי־צלילים – מעין פגיעה בכבודו.

וכיוון שעלה הרהור כזה במוחי, גיניתי בלבי את ההתנהגות של הבת ואמרתי לעצמי, שלא אמנע מלהעיר לה על כך, אף שאעשה זאת מתוך צחוק על שפתי ובהבלעה גמורה.

הדלת נפתחה ועל הסף עומדת בתם, צוחקת, מחווה קידה ומושיטה ידה ליטול ממני את המזוודה, לפני שתושיט לי ידה לשלום; כאילו היינו זוג נאהבים, שהמזוודה מפריעה להם, כיוון שנחוצות להם שתי הידים גם יחד, לחיבוק ולגיפוף, כדרך האוהבים. תנועה יפה היתה זו, נטילת המזוודה מידי; אלא שיש בה חרות־יתר, כזו שבאה להפגין את הרעות בדרך מוחשית, שמיוחדת לחוסר סבלנותם של צעירים, הנחפּזים להבליט רגשותיהם. וכן יש בחרות־יתר זו משהו ממנהג אמה שלה, בימים שהכרתיה בגימנסיה.

״אבא ניסה לצלצל אליך הבוקר, גם הביתה וגם למשרד, אבל אמרו לו שכבר יצאת״ – הסבירה, בגררה את מזוודתי לחדר האורחים.

״למה לצלצל אלי?״ תמהתי, כשאני הולך אחריה.

״אחיו בא פתאום מחוץ לארץ, וקבלנו הודעה לפגוש אותו בחיפה, בנמל. והם נסעו שניהם, גם אבא וגם אמא, ולפני כמה רגעים צלצלו מחיפה ואמרו שאבקש ממך נורא סליחה, כי הם יחזרו רק מחר. משהו התעכב להם שם, בנמל. אינני יודעת. לא הבנתי בדיוק. אבל חשבתי שאם תבוא קודם אלינו, לפני שתכנס למשרד, ולא תמצא אף אחד, תהיה מאד מסכן. לכן נשארתי בבית, למסור לך את הבשורה. ועכשיו אלך להרצאות שלי ואתה תסתדר לך פה. יש לי הרצאה גם אחרי הצהריים ואני אסעד למעלה, על ההר, אבל בערב נאכל יחד ותתפלא לראות שאני מבשלת יותר טוב מאמא. זו הבטחה, נכון?״

מלמלתי משהו, נבוך מן ההפתעה. מחשבותי חגו במהירות. ברור היה לי, כי בהעדרו של שותפי אין לי מה לעשות בעיר; ובוודאי שלא יהיה טעם לקיים את הנוהג השבועי וללון בביתם.

״ענין ארוחת הערב לגמרי בלתי אפשרי״, מהרתי לאמר.

״אתה מעליב את חכמת־הבישול שלי״, התפנקה הנערה ועוותה פניה, כעומדת לפרוץ בבכי.

נחפזתי וטרחתי, כשוטה, להבטיח לה שאינני מזלזל כלל ביכולתה להתקין ארוחה והרביתי להצטדק בנקודה זו, כאילו היא עיקרו של ענין.

״אם אינך מאמין בי כמבשלת״, אמרה, ״יכול אתה להזמין אותי לארוחת ערב בחוץ״.

״כן, כמובן״, אמרתי. ״בוודאי״.

״נפלא!״ מהרה הנערה להשיב, ״יופי! אני כל כך אוהבת לאכול בחוץ. אם כן, להתראות בשבע או בשבע וחצי. הנה. קח את מפתח הדירה ותבלה בנעימים״.

את הפסוק האחרון השמיעה במשהו לגלוג, כאילו רמזה לי, שהיא יודעת כי אין כל טעם לשהותי בירושלים, בהעדרו של אביה; או כאילו רמזה יותר מכן: שגם נוכחותו של אביה אינה טעם ביקורי בעיר הזאת.

ד

כשנותרתי לבדי בדירתם התחלתי פוסע על פני החדרים ותוהה על המעשים שאעשה עד לשעה השביעית בערב. לא היתה לי כל סיבה לגשת אל המשרד ובוודאי שלא היה בי כל חשק לכך. פסעתי והגעתי אל חדר המיטות של שותפי, נתתי עין בשולחן התמרוקים של אשתו והרימותי אל אפי בקבוק מי־בושם, להריחו מקרוב.

היה לה סוג בושם, שלא פסקה מהשתמש בו מימי נעוריה ואותו בקשתי למצוא. הריח הוא אחד השליחים המהירים ביותר המקשרים אותנו בבת־אחת עם עברנו ומגשרים על פני עשרות בשנים, הנעשות בטלות ומבוטלות תוך הרף־עין.

כשלא עלה בידי למצוא אותו בושם מסוים, נתברר לי, לפתע, מלוא הגיחוך שבמצבי.

הבטתי בראי שעל שולחן התמרוקים וקרצתי לעצמי קריצה של פרחח.

על סוד זה – שאני איני אלא פרחח – שומר הייתי מכל משמר. אילו ידעו על כך הלקוחות שלנו, ודאי שהיו מתפזרים לכל רוח וסוטים מעל משרדנו מזמן. אבל חושש אני ששותפי יודע סוד זה. עוד לפני שבחרנו שנינו במקצוע שלנו ברור היה, ואף דוּבר על כך בינינו, כי אם תאיר לי ההצלחה פנים אי־פעם, יהיה זה רק בזכות כושר־הדיבור שלי ובזכות סגולתי להתחבב על הבריות. בניתוחן של בעיות לא היה כוחי גדול; ודווקא מצד זה היה מקום להתנבא על הצלחה אצל שותפי. ואמנם קשרו אותנו ניגודי־מהות אלה ואף הועילו למפעלנו המשותף. אני הוא שהבאתי את בעלי הבעיות הגדולות והסבוכות אל משרדנו ושותפי הוא שפתר אותן להם. וכשנדרשה לשון זריזה ואותו סממן מסחרי שקוראים לו קסם אישי, קרוא נקראתי להושיע ואף עלה בידי.

כמו כן נרפה הייתי ועצל כל ימי, אלא שהיתה בי סגולה להתעורר לפעולות שעה שבאתי במגע עם הבריות.

ליד שולחן העבודה נוטה הייתי לשקוע בהזיות, אבל מול פרצופו של לקוח ומול טרדותיו וטרחנותו נתעוררו בי כשרונות מופלגים של פעלתנות, בעוד ששותפי ביכר לדגור על תיקים ועל דינים וחשבונות, שבעיני שלי היו כמפלצות.

ועוד סוד אני מסתיר מבני האדם, והוא ענין ילדותי ומצחיק מאד. זמן מה לאחר שפתחנו את משרדנו המשותף, הגיעה שעתה של חלוקת כספים, או רווחים, ושותפי נטל עפרון ונייר, מנה וחישב והודיעני כי סכום מסוים עומד לרשותי בחשבון הבנק.

היה זה סכום נכבד למדי; אך אפילו היה הסכום קטן פי עשרה, לא היתה תחושת התמהון שלי פוחתת כמלוא הנימה. נדהמתי מן העובדה, שתמורת כמה פטפוטים שלי וכמה הכתבות שהכתבתי למזכירתי, מתוך רוח עליזה וכמעט בהיסח הדעת, יעמוד לרשותי כסף; כסף של ממש.

בקשתי לפרוץ בצחוק, אבל התביישתי. ידעתי שעלי לכווץ גביני עיני ולהגיד משהו סתמי, רציני, חסר־גוון אך בעל משמעות; ולא ידעתי מה אומר.

תמהון זה למראה פרעון רווחי החדשיים לא עזבני מאז ועד היום. לשום אדם לא גליתי תמהון זה, כי ידעתי שבנפשי הדבר.

והנה עתה, מול הראי שעל שולחן התמרוקים שלה, צחקתי אל עצמי בפה מלא ורק אני לבדי הבינותי את פשר הצחוק.

״טוב״, אמרתי אל בבואתי שבראי, ״טוב ויפה. ובלבד שלא ידעו האחרים ולא יצחקו לנו״.

זקפתי קומתי, הטבתי את המלבוש שעלי, מתחתי עניבתי ויצאתי מן הבית. צעדי קלים היו; קלים ממש כבשעה שהייתי עולה על מגרש האצטדיון, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, להטיל כידון, מול עיניהם של רבבת נערים ונערות מן הגימנסיות.

אף שהעליתי בינתיים משקל כהלכה דומה הייתי בעיני עצמי נער תמיר ודק ואפילו לא בושתי מלזמזם באזני עצמי. זמזמתי וצחקתי בלבי; לעצמי צחקתי, אך בלא לגלוג, אלא בעצבות כל שהיא, עצבות חגיגית, שלא נעדר ממנה קורטוב של אושר, שסיבתו נעלמה מעיני, אך לא הטרידה אותי כלל.

ה

לפני המלחמה, כשהיתה העיר העתיקה של ירושלים פתוחה לפני, לא הייתי מהסס הרבה ובלא שהיות נהגתי להכנס בשער יפו ולשוטט בסימטאות הטחובות. עכשיו, שגדרי תייל חוסמים את גבולותיה של ירושלים, שמתי פני לעבר רחוב הנביאים, בדרך למאה שערים לשכונת הבוכרים ולסנהדריה.

תחילה סרתי לסימטת החבשים לתת עין בבית שבו התגוררתי חורף אחד, לפני שגמלה בי החלטה לנסוע לחוץ־לארץ. באותו בית ביקרה אצלי, בפעם האחרונה לפני נשואיה, אשתו של שותפי. עומדת היתה אז בגיל שבו עומדת בתה כיום. אילו נטלתי עמי עכשו את הבת לסיור זה, היו חומות־האבן העתיקות של הסימטה באות במבוכה. סבור אני שחוֹמוֹת אלה שקועות בתרדמה עזה, ובוודאי שאין מניין השנים והזמנים נהיר להן. אילו ראו נערה זו חוזרת ובאה הנה – כביכול – מקץ עשרות שנים, כשאין חותם של התבגרות וזיקנה עליה, היתה דעתן של החומות מתבלבלת עליהן. אבל אילו חזרו ונתנו מבטן בי, היו עומדות על טעותן.

בשיקולים מעורפלים אלה עברתי על פני הכנסיה החבשית, כשבקרבי מתחוללת אותה קפיצת דרך מופלאה, שאדם זוכה לה לפעמים, כשהבריות שמסביב חוזרים להיות מה שהיו לפני שנים רבות – חידות ופלאי־פלאים ותמיהות ומיקסם־תעתועים.

נכנסתי לחנות יין במאה שערים והזמנתי בקבוק של אליקנט – זה היין המתוק והצורב שהיו הורינו מעמידים על שולחן השבת בשכבר הימים; הוא היין ששתינו בימי נעורינו, במידה שבקשנו לראות עצמנו שתיינים מופלגים, ככתוב ברומאנים.

יהודי, שזקנו דשן ושב, מזג לי מן הבקבוק לתוך כוס, שזכוכיתה עבה ומפוספסת, ממין הכוסות הגסות שמוזגים בהן גזוז בקיוסקים של תל־אביב.

בסיימו למזוג הגיש לי האיש כיפה שחורה, זעירה ומשומנת, ובמאור פנים גחן עלי, כפי שפונים לבן סורר, ואמר:

״יברך אדוני בורא פרי הגפן״.

״כמובן״, חייכתי לעומתו בצייתנות, ״ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן״.

וגמעתי מן הכוס גמיעה ארוכה.

מבעד לדלת הצרה ראיתי דמויותיהם של יהודים חובשי־שטריימל חולפות על פני החנות ונשים צעירות, בפאות נכריות ובגרבי־טריקו שחורים וגבוהים, נושאות סלים מן השוק.

״יהודים אינם שותים הרבה?״, שאלתי.

״קונים יין לשבת ולחג; ובפסח קונים הרבה יין״, אמר מתוך הנאה. ״בשאר ימות השנה מניחים לי לעיין בספר״.

״ומה כתוב בספרים?״, שמעתי את עצמי שואל. בקבוק האֵליקנט שהגחתי אל קרבי הזחיח עלי את דעתי.

״כתוב: שובו בנים שובבים״, אמר היהודי, בסמכו גופו הכבד אל דלפק חנותו.

״שובו בנים שובבים?״, חזרתי על דבריו ממעמקי הערפל הנעים שאפפני, ״יפה אמרת, אדוני. הנה אני שבתי ובאתי״.

״מאי משמע שבתי ובאתי?״, בקש היינן לדעת ומבין שפמו וזקנו האירו שיניים גדולות וצהובות.

״שבתי ובאתי למקומות שעשיתי בהם בימי נעורי״, אמרתי לו. ״כאן, בירושלים, הייתי נער״.

״אה״, אמר היהודי בביטול־מה, ״אין זו אלא שיבה לחצאין ולרביע״.

טעמה של תשובה זו לא נתחוור לי ואני זקפתי עליו גבותי בשאלה.

״חייב אדם לשוב שיבה גמורה״, הסביר האיש בנחת. ״ימי הנעורים אינם צור מחצבתנו; כי מה אנחנו? מעפר באנו ואל עפר נשוב. אבל מי שמבקש לשוב שיבה גמורה חייב שיהיה בו כוח. מר, אפשר שהוא מן הנמושות. הללו חוזרים לחצי הדרך ונתקעים ועומדים. ברנשים של קטנוּת. מי שיש בו גבורה, משנס מתניו ומבקיע את החומה״.

אמרתי שיואיל להביא עוד בקבוק אל השולחן. ״יין ישמח לבב אנוש״, הפטרתי פסוק מרופט, מתוך תקווה שאמשוך את לבו בדברי תורה מועטים, שנשתיירו בזכרוני.

״אין סימן של שמחה ניכר במר״, אמר האיש, ״וכוס מיותרת סופה שתוריד אותו למדרגה של קוף, חס ושלום, אם לא למטה מזה״.

״ומהי השיבה הגמורה?״ ביקשתי לדעת.

״שיתקרב מר אל בוראו ויכיר את יוצרו ויעבוד אותו מתוך ענווה ובלב שלם, כמו שעשו אבותיו ואבות אבותיו. הללו לא היו צריכים לרדוף אחרי ימי הנעורים, מפני שלא נבהלו מן הזיקנה״.

״ישמע נא, אדוני״, אמרתי לו.

״ישמע נא, אדוני״, חזרתי ואמרתי.

״שומע אני״, חייך אלי היינן בנחת.

באותה שעה נצנץ במוחי הרעיון לומר באזניו דבר מסוים ועוד לפני ששקלתי בדעתי אם אמנם יפה החלטתי, שמעתי את קולי מדבר ואומר:

״לפני כמה וכמה שנים היתה נערה בירושלים, שאמור הייתי לשאתה לאשה ולא נשאתיה. שמא תוכל להסביר לי כיצד היתה שיבה גמורה מושיעה אותי בענין זה?״

זמן מה לא השיב לי וכאילו היה מבקש לדעת אם כלו דברי או שעוד יש מלים בפי. מאחר ששתקתי, גחן אלי ושאלני:

״באותם הימים היה מר מהלך בגילוי ראש? כמו עכשיו?״

״כמו עכשיו״, עניתי.

״ובכן, אין כאן שום קושיה״. חזר האיש וזקף קומתו, ״אילו היה מר משלומי אמוני ישראל, לא היו לו שום ספקות בלבו והיה יודע; כבר אז היה יודע, אם אותו זיווג הוא מן השמים, או שאינו אלא תעתועים של יצר. אבל מי שדעתו חלוקה עליו בעניינים שבינו ובין יוצרו, אין לו תקנה, לא בעניני זיווג ולא בשום ענין אחר מעניני החיים״.

״משמע״, אמרתי לו, ״שאם אני יוצא עכשיו מכאן, מן החנות שלו, אין לי תקנה אלא לאבד עצמי לדעת?״

״חס ושלום״, חייך. ״למה ידבר כך? הכל תלוי בצורה, שבה יצא מן החנות. אם יצא מכאן בכיפה זו שנתתי לו על ראשו, אפשר שיבוא לידי תיקון״.

״כיפה זו שעל ראשי?״ קראתי, ״וכי מה יש בכוחה של כיפה לעשות?״

״בכוחה של כיפה אין הרבה״, הסכים עמי האיש. ״בוודאי שנחוצה תמורה גדולה בנשמה. אבל תמורה זו, אי אפשר לו למר שתחול בו עכשו. מפני שהוא יגע ורחוק מן האמת. ואין בו כוח. אבל כיפה יש בכוחו לשים על ראשו. דבר זה נתון לרצונו. ואחר הכיפה יבואו ארבע־כנפות ושאר מנהגים של ישראל. לאחוז במנהג יכול כל אחד. ומכוח המנהג יכנסו בליבו הֶרגלים, ומן ההרגלים יעלו חוקים ומהם תתבשם הנשמה וסוף הגאולה לבוא. דרך זו היא ארוכה וקצרה. ויש דרך שהיא קצרה וארוכה: שאדם מחליט לשוב בכל לבו, מיד ולאלתר; אלא שהשטן מקטרג והוא שב לתעתע באדם ולשבש את דרכו בביצות ובאפלולית ובפתיונות של יצר. אף כאן אפשר לו לאדם לבוא לידי גאולה, אבל מר יעשה יפה אם יבחר בארוכה, שהיא קצרה; כיון שהוא דבוק בדברים של גשמיות, מוטב לו שיתחיל מן הכיפה וארבע־כנפות״.

״אינני סבור שיש תקנה לדבר״, מלמלתי. ״איש קשיש אני ולא ילד״.

״טעות בידי מר״, חייך היינן. ״דווקא מפני שלא יצא מכלל ילדות הריהו שרוי בצרה. אילו נעשה לאיש, בוודאי שהיה נושע מזמן״.

״אינני מבין״, אמרתי בזעף.

״וכי מה יש כאן להבין? כלום אין מר יודע כיצד נעשה אדם כופר בעיקר? כשהוא ילד מצטייר לו רבונו של עולם בדמות זקן בעל שיבה, מנהיג לפניו שולחן גדול, שמצוי בשמי שמים. וכשאדם נער הריהו מדמה בלבו רבון־עולמים שוכן בברק וברעם; וכשאדם בחור, מסתברים לו כוחות הטבע וסודות הבריאה כמין ראייה למציאותו של הבורא. אבל כשאדם מגיע לכלל בינה גמורה, פושט כביכול כל צורותיו וכל תאריו ונעשה נעלה על כל תואר וצורה, כוח והשגה. אלא שיש בריות בני אדם שאינם נעשים אנשים לעולם והם תקועים בילדותם וגוררים את הילדוּת עד סוף חייהם. הללו, בדומה למר, מתנערים יום אחד, ברוב קוצר דעתם, ואומרים: וכי יתכן שזקן בעל שיבה, שיושב ליד שולחן בשמים, יהיה קיים כלל? והריהם עונים מניה וביה: אין הבורא קיים! ולמה הם אומרים כך? מפני שמשכו וגררו את מושג הילדותי עד לימי בגרות; מפני שנשארו ילדים ששכלם קצר והשגתם השגה של סיכלות. כך הם מגיעים לידי כפירה, השוטים״.

״יסלח לי אם אומר לו, אדוני, כי אני חושד בו שהוא עצמו כופר בעיקר״, העזתי ואמרתי.

״אפשר אמנם שכך סבורים המופקרים״, השיבני בנחת. ״אבל אני, די לי שיראי־השם רואים אותי כאחד מהם״.

ובעוד אני מקשיב, פעור פה, לדברי האיש, החלה השפעתו של האליקנט מתנדפת והולכת, ורעיון קר, גס ומגושם עלה על לבי: אילו היה אדם זה, שדיבורו רהוט כל כך, בא לעבוד במשרדי, יכול היה לעשות קריאֶרה ולהרוויח הרבה כסף.

מהרתי לקום ממקומי, שלשלתי ידי אל כיסי והנחתי לו שכר־יין על הדלפק, הודיתי לו על הכנסת־אורחים שנהג בי ונחפזתי לצאת מן החנות. כשעברתי על פני כמה בתים, זכרתי כי הכיפה עדיין היא על ראשי. נטלתיה ושמתי אותה בכיס מעילי.

ו

ברחוב הנביאים עיכבתי את עצמי מול חלון ראווה של חנות־מיסיונרים; הציגו שם כמה עשרות כרכים של הברית החדשה בשפות רבות ואותיות הזהב הנוצצות על העור השחור של הכריכות שיוו לחלון מראה חגיגי.

בימי נעורינו היינו סרים לחנויות המיסיון מתוך כוונות התגרוּת. אהבנו להניח למיסיונר – שעל פי הרוב היה יהודי מומר, שטרח להסתיר עובדה זו – שיפתח עמנו בשיחה על הדת הנוצרית ולאחר שהיה מפליג והולך, הפתענו אותו בשאלה, כגון: ״מנין לך, בכלל, שיש אלהים בעולם?״

והיינו מתפעלים, בסופו של דבר, מן הסבלנות שגילה האיש כלפינו ומסבר־הפנים שלו, חרף הלגלוג הגלוי שבהתנהגותנו.

עכשיו, שלגמתי אליקנט, באה מחשבה של שובבות בלבי ונכנסתי אל המיסיונרים.

״שמא יש לכם, סוף סוף, תרגום עברי משובח מן הברית החדשה?״ שאלתי. אשה כבת חמשים, שפניה בהירות ורעננות, ענתה לי בעברית עילגת, כי יש שני תרגומים יפים מאד.

״של דעליטש וזלקינסון?״ שאלתי בבוז.

האשה התעניינה לדעת אם אמנם גרועים התרגומים עד כדי כך; גם הוסיפה שעד היום לא התלונן עליהם שום אדם.

״מפני שאתם מחלקים אותם בחינם״, אמרתי. ״וכן מפני ששום אדם לא טרח לקרוא בהם״.

פניה של האשה הביעו כאב ובהתנצלה על העברית הדלה שבפיה בקשה רשות לדבר אנגלית. מיד אמרה לי, שהיא עומדת לכתוב על כך למרכז המיסיון שבלונדון והריהי מבקשת ממני שאחבר תזכיר ובו אציין כמה מן הליקויים שבתרגום, כדי שתוכל להביא חוות דעתו של בר־סמכא.

״גברתי״, אמרתי לה, כשלבי נוקפני, וטעם האליקנט שבפי נעשה לי מקור־רוגז, ״אין לך לסמוך כל כך על דעתי. תני לי טופס אחד מכל תרגום ואני אשוב להגיד לך״.

האשה נזדרזה לעטוף שני כרכים שחורים ונאים ובתתה אותם בידי אמרה: ״בבואך הנה שנית, אפשר שלא תמצאני בחנות. אני דרה כאן למעלה. שמי אוֹדיל. בקש מהם שיקראו לאודיל ואני אבוא״.

פניה, שהיו בהירות ורעננות ביותר, נראו לי עתה אף צעירות יותר וכמעט שדמתה לילדה קטנה.

״אודיל״, אמרתי, ״בסדר. אני אקרא לך״.

ובהחוותי קידה נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי.

ז

עד הצהרים שוטטתי בפרבריה הצפוניים של ירושלים וכשהחל הרעב מציק לי נכנסתי למסעדה מזרחית קטנה, סמוך לשכונת הבוכרים. בתי המלאכה שבסביבה עדיין לא פסקו מעיסוקיהם והמסעדה, שפועלי המקום סעדו בה את לבם, היתה ריקה בשעה שנכנסתי.

אבל שעה קלה לאחר שהזמנתי לי כמה מאכלים, פרצו למקום שתי פועלות צעירות, בסינורי עבודה אפורים, כשהן שטופות שיחה וצחוק גדול.

בראותן אותי פסקו מיד מצחוקן ונשתתקו, תמהות אם לא הטעו אותן רגליהן למקום זר. בגדי הם שגרמו לכך. אנשים שלבושם כשלי לא היו מצויים בשכונה ובוודאי שלא היו מזדמנים לאותה מסעדה.

אינני יודע מה רוח גבורה לבשתי באותו יום. אך עובדה היא, שבניגוד גמור להרגלי ולמנהגי בתל־אביב, פניתי אליהן ואמרתי: ״אתן יכולות להמשיך בשיחה, בחורות. אינני שוטר״.

״אי אפשר לדעת״, נתאוששה האחת וענתה.

״בבקשה״ – הצבעתי על כסאות פנויים אצל שולחני. ״שבנה ונברר את הענין, אם מוּתר״.

״בטח שמותר״, אמרה זו שכבר דיברה אלי קודם לכן, נערה שפלומה רכה של שער אפל מכסה את לחייה ומשווה לפניה רוך של אפרסק. ״למה שלא יהיה מותר לך? החברה שלי הולכת להתחתן אז אנחנו דיברנו על הבחור שלה, איך שהוא אמר לה כל מיני דברים״.

חברתה, שעיניה שחורות וגדולות יותר מן הראוי, הסמיקה ודחפה את רעותה בכתפה, כשפניה מביעות נזיפה ומורת רוח.

״מה יש?״ קראה פלומת־האפרסק בתוכחה, ״זה לא סוד, זה. אין שום דבר אם מתחתנים. את לא צריכה להתבייש. ביחוד שזהו (מראה עלי) בן אדם לא סתם״.

״בוודאי שאין להתבייש בזה״, אמרתי. ״להפך. צריך לשמוח ואני מברך אותך״.

״רק שיש לה איזה קושי״, הוסיפה פלומת־האפרסק והסבירה. ״הבחור שלה כבר היה מחותן מקודם, רק שלא היה מזל בחתונה ההיא ועשו גט״.

״אין בכך כלום״, אמרתי, כשאני פונה אל הכלה שחורת־העינים, ״ובלבד שיהיה בחור טוב״.

״הוא בחור יפה״, אמרה פלומת־האפרסק, ״אבל לא עובד. כל הזמן לא עובד. זהו מה שיש קושי קצת״.

״ועל מה הייתן צוחקות?״, בקשתי לדעת.

״שאני אספר לו?״, שאלה פלומת־האפרסק אצל חברתה.

״אוי ואבוי לך״, קראה חברתה. ״את השתגעת להגיד דבר כזה לאיש שהוא גבר? טוב, תספרי לו״.

״הבחור שלה כל הזמן אומר שאם הם כבר זוג, אז יכולים לעשות הכל ולא צריך לחכות לחופה. והחברה שלי אומרת שלא נכון. דווקא צריך לחכות. ואני אומרת שלא חשוב. העיקר אם אוהבים, שיעשו הכל, רק בזהירות. אתה מבין אותי למה שאני מתכוונת? זהו מה שאני חושבת. ואיך אתה?״ – הסבירה פלומת־האפרסק.

״קשה לי לומר״, מלמלתי, נבוך מן הגילוי המפתיע. ״ביחוד קשה לי לחוות דעה, מאחר שאינני מכיר את הבחור. אבל אם איננו עובד, אפשר שלא יוכל לפרנס אשה ומכל העניין לא יצא מאומה. אולי כדאי לחכות, בכל זאת״.

״אני לא רוצה שהוא יעבוד סתם!״ קראה הכלה שחורת־העיניים בחום. ״אני דווקא רוצה שאני אעבוד בשבילו, עד שהוא ימצא לו איזה דבר טוב. אני לא רוצה שהוא יהיה פועל; גם כן הוא לא רוצה, רק הוא מחכה להזדמנות״.

״איזה הזדמנות?״, בקשתי לדעת.

״לקנות טקסי או משהו כזה״, הסבירה הכלה.

״אולי כדאי לעבוד אפילו כפועל״, הצעתי לפניה, ״ולחסוך כסף כדי לקנות טקסי״.

״זה לא בשבילו״, פסקה הכלה נמרצות. ״אני לא מסכימה וגם כן הוא לא מסכים״.

פלומת־האפרסק הביטה לעברי כמצפה לדברי ומאחר ששתקתי, אמרה: ״עכשיו אתה מבין איך זה אצלהם? היא לגמרי משוגעת אחריו. אז למה לה לחכות? אם היה לי בחור שאני משוגעת אחריו לא הייתי מחכה אפילו יום אחד״.

״ואני דווקא אחכה״, אמרה שחורת־העיניים. ״מפני שהדבר הזה צריך רק אחרי החתונה״.

״אז סימן שאת לא אוהבת אותו״, פסקה פלומת־האפרסק.

״זהו לפי דעתך ככה״, אמרה הכלה ברוגז. ״אבל לפי דעתי זה דווקא לא נכון ואף אחד לא יגיד לי מה זה אהבה״.

״נכון״, אמרה פלומת־האפרסק, בפנותה אלי, ״היא יודעת לאהוב חזק. שאספר לו?״, חזרה ופנתה אל חברתה.

״תספרי. לא אכפת לי. כבר את פתחת את הפה שלך אז תספרי״.

״לפני איזה זמן״, פתחה פלומת־האפרסק ואמרה, ״היא אהבה בחור אחר. לא עכשיו, רק לפני אולי חצי שנה. והיא אהבה אותו לגמרי לגמרי והוא אמר שגם כן. אבל מה? בסוף באו אנשים ואמרו שיש לו אשה וילדים בלוד והוא רק משקר אותה, וגם כן לקח את הבתולים שלה. הוא היה אצלה הראשון. אז מה? הוא נסע מירושלים ולא ראינו אותו והיא הלכה והשתגעה לגמור עם החיים שלה. הלכה לבית־מרקחת; רק שאין לה שכל, אז אמרה לבעל המרקחת שיתן לה איזה דבר בשביל למות. הוא בטח לא השתגע לתת לה, מפני שלמה לו עסקים עם המשטרה? אז הוא נתן לה משהו והיא לקחה ובמקום למות קרה לה משהו אחר לגמרי. שלשול. אבל איזה שלשול!״

״שלושה ימים זה היה״, אמרה שחורת־העיניים.

״שלושה ימים ויותר״, המשיכה חברתה. ומאז היא כבר החליטה שדי. ויותר לא תלך להרוג את עצמה, אפילו בשביל זהב. מספיק לה הפעם ההיא, שעשו ממנה צחוק. אבל לאהוב היא יודעת עם כל הלב. זה נכון״.

״רואה אני״, אמרתי לשחורת־העיניים, ״שכבר פעמיים קשרת קשר עם אנשים שהיו נשואים קודם לכן. מדוע לא תמצאי בחור בן־גילך, רווק צעיר, כדי להתחיל את החיים יחדיו, בלי זכרונות ובלי צרות מן העבר?״

״אני אגיד לך״, התנדבה פלומת־האפרסק להשיב במקום חברתה, ״זה מפני שהיא לא כל כך חכמה. לא לגמרי טפשה, אבל באהבה היא כמו ילד קטן. לוקחת את זה אל הלב חזק מאד. אז הבחורים הזקנים יש להם שכל והם רואים אותה שהיא קלה לקחת אותה מהר. והם לוקחים. זהו הסיבה, אני חושבת״.

״נכון״, אמרה שחורת־העיניים, ״הם תופסים אותי בלב״.

״עליך להזהר״, אמרתי לה. ״אולי מוטב שבאמת תחכו עד לאחר החופה, במה שנוגע לחתן שלך״.

״אני רוצה לחכות״, אמרה הכלה, ״אבל הוא ינצח אותי, אולי היום אולי מחר״.

״וכמה זמן את מכירה אותו?״, שאלתי.

״כבר יותר משבוע״.

עיניה השחורות גדולות היו, בולטות ומעוגלות, עיניים שאינן מעפעפות אלא הן פעורות לרווחה וצופות נכחן בתחינה, בסקרנות ובבקשת הסבר לכל הפלאים המתרחשים לנגדן; פלא האהבה ופלא הגברים, ופלאים אחרים אשר אנחנו, שאיננו דומים לה, אפילו איננו משערים את קיומם.

״אל תשובי אל הבחור שלך״, הפלטתי דבר של שטות; ״אמרי לו שאינך רוצה בו״.

פלומת־האפרסק נפנתה אלי. תחילה בתמהון ואחר ברוגז גלוי: ״מה אתה מדבר? אולי אתה תקח אותה? מה פתאום אתה נותן עצות כאלה?״

פניתי לעבר שחורת־העיניים, לשמוע מה בפיה. אך היא שתקה ועיניה הלכו ונתמלאו דמעות.

״תראה מה שעשית לה״, נזפה בי פלומת־האפרסק.

״אני מצטער. אני באמת לא נתכוונתי״.

ובקומי ללכת החלו פועלים נכנסים למסעדה וכמה מהם הקיפו את שתי מכרותי ונכנסו עמהן בשיחה.

ח

חזרתי לדירתו של שותפי ונרדמתי על הכורסה שבחדר האורחים.

נגשתי אל הפסנתר והקשתי תַו דוֹ על אחד המנענעים. מאליהם עלו התוים מִי־סוֹל־דוֹ־גבוה והדלת נפתחה.

נכנס היינן ממאה שערים ואתו אשתו ובתו. לא הופתעתי כלל בראותי כי אשתו היא המסיונרית אוֹדיל ובתו היא הכלה שחורת־העיניים, ממסעדת הפועלים שבשכונת הבוכרים.

כן לא תמהתי שהבת היתה הבוגרת שבין שתי הנכנסות, לפי שסימני הנשיות שלה היו מובהקים יותר.

היינן רמז לי שאצא מן הדירה אבל כשבקשתי לקום נצמדו רגלי אל הרצפה. אז קרבה אוֹדיל והחזיקה בידי ודמעות נקשרו בעיניה. שמטתי ידי מתוך ידה כילד סרבן ונרתעתי לאחורי. באה רוח מן החלון וצנפה את שמלתה הלבנה של הבת, עד שנתגלו מבושיה. תחילה ראיתי את שחור ערוותה בשיפולי בטנה הלבנה, אבל מעט מעט נתפשט השחור על החדר כולו ואפלה כיסתה אותנו ומתוך האפלה זהר בלבנו גופה לבדו ואין איש אתנו.

נתעוררתי מקול נפילתו של ספר, שנשמט לרצפה ונסגר בחבטה.

ט

כשחזרה בתו של שותפי לדירה, סמוך לשעה השביעית בערב, מצאתני מוכן ליציאה. רחוץ הייתי ומלובש, נינוח ומזומן לשעשע אותה בבדיחות, אם תהיה השיחה נוטה לבדיחות, ובסיפורי מעשיות, אם יתבקשו.

שיננתי לעצמי כי ידיד־מנוער אני לאביה ולאמה ולמה לא אקשור ידידות לצאצאם של ידידי?

שעה ארוכה הניחה אותי הנערה לבדי עד שיצאה מחדרה בלבוש לבן כשוורדות פורחת בלחייה.

״ובכן, הבחור שלי מוכן להוציא אותי לארוחת הערב בג׳ונגל של העיר הגדולה?״

״יתן לך האלוהים בחורים טובים מן הזקן הזה״, השיבותי.

״אפשר?״, אמרה, כשהיא משלבת את זרועה בזרועי.

קדתי לפניה קידה של אבירות והושטתי לה ידי.

אותה שעה, סבורני, כבר הבחנתי שמנהגי־האם בידי הבת: יזמה שאינה מניחה לזולת להבשיל החלטות משלו; קצב־פעולה המשאיר את בן הזוג בפיגור מתמיד; כוח־אמצאה, הגורם לך שתתכנס למצב של ציפיה סבילה לקראת הבאות, אשר יתרחשו על ראשך בין תרצה בין תמאן.

פסענו אל דלת היציאה ומאחר שהיינו שלובי זרועות הרפיתי ממנה לרגע, ברמזי לה שתצא ראשונה.

״כבר אתה עוזב אותי?״, אמרה והישירה צחוקה בפני.

מתוך בלבול חזרתי ושלבתי זרועי בזרועה ממש בשעה שנתקענו שנינו בדלת. כפקק נחלצנו אל תוך המסדרון.

״אתה רואה כמה אני שמנה,״ אמרה; ״אסור לי לאכול כל כך הרבה. תשגיח עלי בשעת הארוחה, מפני שאני עלולה לזלול בלי מידה״.

כשישבנו אל שולחן־האוכל, סילקה מעל פניה את התפריט וצוותה עלי לבחור מתוך שאהיה נאמן לבקשתה.

הזמנתי ככל העולה על רוחי וקול מחאתה עלה רק כאשר הביא המלצר את המאכלים והסדירם לפנינו.

״למזלי כוח העיכוּל שלי הוא פאנטסטי״, אמרה. ״ורק מפני כך אינני משמינה כחזיר״.

הערת־הסבר זו, בשעת הארוחה, שינקה תחילה את גרוני, אך כשראיתי את פניה העליזות והבריאות ואת ברק שניה הלבנות, בנגסן מן הבשר הצלוי, חזרתי ונתאוששתי, אף הרהרתי בכוחם המופלא של הנעורים, בתאבונם העצום, ביכולתם למזג בתוכם, באורח מפתיע, עדנת־רגשות עם עובדות ביאולוגיות מובהקות, שאין לפניהן מעצור, לא במעשה ולא בדיבור.

״כן״, אמרתי, ״אל תהיי חוששת. אכלי לתאבון״.

״זוהי הצרה שיש לי תאבון״, צחקה לעומתי. ״אילו ראית איזו צורה מקבלות הירכיים מתאבון שכזה. אתה לא ראית אותי אף פעם בבגד־ים״.

והיא חזרה אל הצלחת שלפניה ועשתה אותה שדה־קרב, שעד מהרה נס ממנו אחרון האויבים.

״הייתי לוקחת עוד מנה, כי אני פשוט חזירה. אבל אל תרשה לי״, התחננה לפני.

מיד הזמנתי מנה נוספת. החיוך נגוז מעל פניה ובעתה נסתמנה בפיה, שנתעוות בסלידה מחולשת־האופי שהיא מגלה.

״אני גועלית״, אמרה, כשהיא מחטטת, תוך מורת רוח, במזלג שבידה בין נתחי הצלי. לאחר מכן התחילה אוכלת מתוך פיזור נפש, שגבר והלך, עד שפינה מקומו לשכחה גמורה ולקצב מוגבר.

אה, הנעורים, אמרתי בלבי; איזה תאבון, איזו התמכרות לגוף, הפורח לקראת הבשלתו.

י

היא ישבה מולי שותקת, עיניה קמות, המעגל הכחול של העין צף בחלקו העליון של הכדור הלבן, וכשהיא נותנת ידה אל פיה ומבקשת סליחה, מפעם לפעם, שקועה היתה, – כך סבור אני – בעיכול המזונות.

הופתעתי מאד בשמעי מלים יוצאות מפיה, שכן ניכר היה שלא עלתה באותה שעה שום מחשבה בלבה. אבל יתכן שאת הרעיון הגתה עוד לפני כן. היא בקשה שאניחנה לבדה ואלך לי לטייל מעט ואחר כך נשוב נפגש בבית־קפה מסוים, שנקבה בשמו. אבל כשנפגש שם, הסבירה לי, שוב לא נהיה מכרים וותיקים, אלא שני אנשים זרים לחלוטין, ואני חייב אהיה לנסות ולקשור עמה שיחה ובאופן כזה נוכל לשחק משחק משעשע מאד, ששכרו בצידו. הוסכם בינינו שהפגישה תתקיים מקץ חצי שעה.

חזרתי איפוא ויצאתי לאוויר הלילה הירושלמי, אל רחוב שהביט על עלילותי באדישות מוצדקת, שאינה נעדרת לגלוג. חייב הייתי לשים קץ לתחושה ערירית ומגוחכת זו ומיד פניתי לאחד הבארים שבסמוך ושקדתי על לגימה חפוזה, שלא להוציא לבטלה – או לפקחון – את מחצית השעה שהוענקה לי במתנה.

אינני זוכר עתה מה מחשבות טרדו אותי בשבתי בבאר, אבל יודע אני שברגע מסוים תקפה אותי בהלה גדולה למחשבה אחת פתאומית, – שתוי הייתי כנראה במידה ניכרת – ובחפזון גדול יצאתי מן הבאר, ותרתי אחרי בית־מרקחת.

רק לאחר מכן נחה דעתי. העיקר הוא שלא אגרום בעיות עם עגמת־נפש לשותפי ולאשתו – אמרתי בלבי ונרגעתי.

כנראה שלאחר מכן עוד לגמתי משהו ליד דלפק אחר ובהציצי בשעוני נראה לי כי מלאה מחצית השעה היעודה.

בבואי לבית־הקפה שבו אמוּר הייתי לפגוש את הבת, מצאתי את אמה, יושבת ומצפה לי, ליד כוס שוקולדה ועוגות.

צעירה היתה, כמובן, ככל שזכרתיה מלפני כחצי יובל שנים, ובעברי על פני המראות שעטרו את קירו של בית־הקפה הציצה אלי דמותו הזרה של גבר דומה לאבי המנוח, חומק ומתנודד קמעה; ואילו אני, כבן עשרים שנים, נתיישבתי אל שולחנה והבטתי בה, כשבין שנינו חוצצים מאורעות ועניינים, שלא היו אלא זכרונות שאולים מן הזולת.

״תסלח לי״, אמרה, ״באיזו רשות אתה יושב אל שולחני? אני אינני מכירה אותך, אדוני״.

״מה?״, תמהתי וחייכתי.

היא הרכינה עצמה כלפי ולחשה: ״אני רואה ששתית מעט. אבל אתה מוכרח לשחק כפי שקבענו. תציג את עצמך״.

ובחזרה לנימה הקודמת הוסיפה נוקשות:

״ובכן, מי אתה, אדוני?״

עתה זכרתי את המוסכם בינינו והבינותי כי עלי לנקוב בשמי. ענין זה גרם לי עמל לא מעט, מפני שבקשתי למצוא שֵם שיבטא את הנסיבות; ולתמהוני הגדול נזדקר לי במוחי השם אַנטוֹן, ולא ידעתי מה פרושו. תחילה סברתי שמא יש כאן רמז ליסוריו של אנטוניוס הקדוש; אבל דחיתי השקפה זו בתוקף, מפני שמעולם לא ידעתי שום דבר על הקדוש אנטוניוס. ובעוד אני תוהה על השם היחיד המציע עצמו לפני, זכרתי לבסוף מי היה אנטון זה.

בילדותי, כשהתגוררה משפחתי על גבוּל יפו, היה משוטט בשכונה שלנו שיכור ממוצא ארמני, בנם של נכבדים נוצרים, שנשתבש. הוא היה מציע סוכריות לילדים ולילדות קטנים, היה משמיע באזניהם שירים בלתי מובנים, מחייך בעקימת שפתיים עצובה ומלטף לחייהם, כל זמן שלא נתבהלו ממנו, או כל זמן שלא הופיע מי מן ההורים, לקרוא לילד שישא רגליו וימלט. אנטון היה סופג אז מהלומות ובעיטות וסופו שהיה משרך רגליו לעבר יפו ונבלע בעיקול הדרך שליד מסגד חסן־בק.

״שמי אנטון״, אמרתי לה בקומי מכסאי, מחווה קידה עמוקה.

״אז מה אם שמך אנטון?״ נזפה בי, ״אתה חושב שזה מצדיק התנהגות כזאת? להצטרף אל שולחן של גברת, בלי רשות?״

״כן״, אמרתי. ״זה מספיק לגמרי. שמי אנטון״.

״אתה רוצה שאקרא למלצר? או למשטרה? אתה רוצה שיזרקו אותך מכאן?״

היא הביטה בי בגבינים מכווצים, כובשת צחוקה ותובעת הסבר.

״אל תגרשי אותי, גברת״, חיננתי קולי. ״כולם מגרשים אותי, בין כה וכה. פליט אני וכבר עברו עלי הרבה יסורים״.

״פליט?״ אמרה, ״זה דווקא מענין מאד. מנין באת? אולי אתה רעב? רוצה שאזמין לך משהו לאכול?״

״לשתות״, אמרתי.

היא קראה למלצר ועד שהלה נתמהמה לבוא, סקרה אותי בתשומת־לב, ברחמים רבים, כביכול, ואמרה שאמנם עתה הבחינה כי בגדי קרועים וכי אינני מגולח ולא רחוץ ולא בא אוכל אל פי שבעה ימים ושבעה לילות.

״אני אקח אותך אחר כך לביתי״, אמרה, ״ואתקן את בגדיך ואכין לך אמבט חם ואתן לך מיטה נקיה, פליט מסכן שלי״.

התרגשתי מאד למשמע הדברים האלה ולאחר שהביא לי המלצר משקה, הבטחתי לה שעוד מעט ארגע ובשוב רוחי אלי אספר לה את כל התלאות אשר מצאוני.

וכך בא לעולם הסיפוּר על אנטון המסכן; סיפור ערוּך בדברי־הבל, בדיות ושקרים, אגדות לתינוקות, רצופות קינים והגה והי; השד יודע מנין באו ואיכלסו את ראשי בלילה ההוא.

יא

אנטון שמי ובארץ הארמנים נולדתי, ואף על פי שכל בני האדם סבורים כי אין לנו ממלכה משלנו, טעות בידם. אלא שאנחנו, הארמנים, מניחים לבני האדם שיטעו, וטוב לנו בכך. אין ארצנו ידועה לשום זר ואינני רשאי לספר לך מה יש בה. אבל אגלה לך דבר־סוד אחד בלבד: הארמני רשאי לדור בממלכתו רק עד שיכלו ימי נעוריו. משחדל להיות נער נגזר עליו גרוש והוא עורך גלות בעולם, עד לאותה שעה שבה ישיג את תכלית־היסורים. רק אז יחזור וימצא את הדרך לשוב לביתו. ובשובו – כך מבטיחים אבותינו, ואני עדיין לא שבתי – ישוב וימצא את נעוריו.

כשכלו נעורי שלי – ובארמניה, למרבה הצער, כלים הנעורים בגיל מוקדם להפליא – גורשתי מגן־עדני וביום צאתי לערוך גלות נאמר לי כי רשאי אני לחזור רק לאחר שאפגוש בשלוש בריות: זקן אחד ושתי נשים. היכן דר הזקן, ואיה מקומן של הנשים, לא גילו לי.

נשקתי את ידי אבי ויצאתי לדרכי.

לילה אחד, ואני נזוף ומוכה מתלאות אשר מצאוני בדרכי, ראיתי אור קטן מרחוק וכשקרבתי למקום נתחוור לי, לשמחתי, כי בית־מרזח לפני ויינן יושב אל הדלפק.

ברכתיו לשלום ומיד בקשתי כי ימזוג לי משקה, להשיב נפש ולהשכיח עגמה, ככל הכתוב בספרים, יין ישמח לבב אנוש וכו׳.

״לא יין אני מוזג ולא תירוש״, אמר הזקן, ״כי משקה לענה״.

״שיהיה לענה״, אמרתי לו, ״ובלבד שישכיחני רישי״.

״משקה זה פעולתו הפוכה״, אמר הזקן, ״כל השותה ממנו, לעולם לא יוסיף לשכוח דבר. משקה זה כוחו יפה להעלות בזכרון כל מה שאדם מבקש לשכוח״.

״ובכן, איזה מין יינן אתה?״, קראתי בבוז.

״לא יינן אני, אלא איש ארמני״, השיב לי בזעף.

״מה תועלת, איפוא, במשקה שאתה מוסך?״, בקשתי לדעת.

״לא תועלת יבקש הארמני; רק את האמת״.

צמא הייתי ואמרתי לו שימזוג לי כוס לענה, ובלבד שארווה צמאוני. ובלגמי מן הכוס נחתי מזעפי כרגע. חיי נתייצבו לפני תמונות־תמונות, סדורות וערוכות זו בצד זו, לא ניכר הטוב מפני הרע ולא המשמח מן העצוב. בצד עלילות ימי נעורי המאושרים ראיתי את הנסיונות המרים של ימי בחרותי, והנה אינם מרים, אלא נסיונות בלבד; ובצד התענוגות, אשר נתתי בהם את אושר זולתי ואת שלומו, ניצבו החסדים אשר גמלתי לזולתי. והנה אלה אינם אושר־גזול ואלה אינם חסדים־גמולים; אלא הכל מעשים שהיו.

״הערב לך המשקה?״, שאלני הזקן.

״עוד כוס אבקש״.

והוא הוסיף ומזג לי, ואז עלה חיוך על שפתיו וניכר שהוא שמח בי ודעתו נוחה ממני.

יב

במקום זה הפסיקתני הנערה מסיפורי ואמרה לי:

״אתה יודע, מר אנטון? אתה טיפוס פרימיטיבי מאד. הסיפור הזה, על הארמני הזקן, יפה לתינוקות, אך לא לאדם מבוגר כמוך. מקווה אני שהביקור השני שלך, אצל אחת הנשים, יהיה יותר משכנע״.

״האמנם?״, תמהתי, נעלב ומתפקח במהירות מייני.

״אמנם, אמנם״, השיבה לי. ״ועכשו המשך״.

יג

כשנפרדתי מעל הזקן באתי אל עיר גדולה והומיה ובה שווקים וחנויות אין קץ, ואף על פי כן לא פקפקתי כלל בשעה שעברתי על פני חנות של מעשי־ריקמה, ומיד ידעתי שכאן ביתה של זו שאני מחפש. בבואי בפתח צלצל פעמון ומדלת צדדית נכנסה אל החנות אשה בהירת עיניים.

יפה, אמרתי בלבי. זוהי, בלי ספק.

היא ברכה אותי לשלום, אך לא שאלתני לחפצי, כמנהג הזבנים, אלא שתקה עמי.

הבטתי מסביב וראיתי בדים, מפות ומפיות, ציפיות ושטיחים קטנים, כולם מרוקמים חוטים צבעוניים, בדמות פרחים וצפורים. ״שלך?״, שאלתי.

״שלך״, אמרה האשה.

״את רקמת את כל אלה?״, הוספתי לשאול.

״בימי נעורי רקמתים, והיו שלי. עכשו הם של האיש שמצא דרכו אל ביתי״. ״כל איש?״ תמהתי, ״בלא הבדל ויחוד?״

היא לא השיבה, אך פניה הוסיפו להאיר והדבר הקניטני.

״נותנת את חסדיך לכל עובר ושב?״, חקרתי לדעת בחוצפה.

״קח ככל העולה על רוחך״, השיבה, כאילו לא עמדה כלל על הרישעות שבשאלתי.

״אין לי חפץ בסמרטוטים בלים אלה״, צעקתי.

״מקנאה אני בך. בוודאי ראית יפים מהם ושוב אינך יכול להתהנות ממעשי־ידי הדלים״, אמרה בעצב.

״אמי ואחיותי מיטיבות לרקום ממך עשרת מונים״, הוספתי להתגרות בה.

״הה, כמה חפצה הייתי ללמוד מפיהן את המלאכה. התאוֹת להביאני לפניהן?״

״להביאך אל בית אמי?״ הרהרתי בקול, וזכר ארמניה היפה עלה בלבי, זכר נעורי שכלו בעשן.

למשמע דבריה החלה חרטה מכרסמת את לבי ולא ידעתי מה אומר.

״רחוקה היא מכאן, אמא שלך״, אמרה האשה, ״אבל אולי זוכר אתה כיצד היתה רוקמת? הן תוכל לאלפני דעת, אדוני?״

״אני, מימי לא רקמתי; אני לא אוכל״, גמגמתי.

״בוודאי שלא רקמת. מלאכת נשים היא. מלאכת הגברים מסוכנת וכשאתם נכשלים העונש גדול. אנחנו, הנשים, לכל הגרוע הננו מוציאות מתחת ידינו ריקמה פגומה, אשר אין לאיש חפץ בה; אבל אתם, שגיאותיכם מהלכות על פני חוצות. מפני כך ראויים אתם שינהגו בכם ברחמים. ענשכם גדול דיוֹ״.

ובאמרה זאת הושיטה לי פיסת־בד רקומה. אחר כך חזרה ונעלמה בדלת שממנה הופיעה.

יד

לגמתי מן הכוס שלפני ונתתי עיני בבתו של שותפי.

״גמרת?״, שאלה, ״אני מתכוונת לסיפור על הרוקמת שלך״.

נענעתי לה בראשי לאות הן.

״מותר לשאול שאלה?״, אמרה.

״מותר״.

״אמור נא, מר אנטון היקר, מדוע סבור אתה כי אשה נמוכת רוח, שיש לה סבלנות גדולה לחוצפתו של גבר שחצן, ראויה היתה להכנס לסיפורך החשוב? אולי היא סתם דאֶבּילית. תסלח לי בעד הביטוי״.

נדרזתי להזמין לי עוד כוסית ובהנשאי על גלי האלכוהול שעוד פעל בקרבי, נסיתי כוחי בתשובה:

״הצדיק הוא זה, שמאמין בכל מה שאנחנו מוציאים מפינו. זה, שלעולם אינו מניח לנו לשקר. אמונה זו שלו כופה עלינו לנהוג לפי הצהרותינו. אם התרברבנו לפניו, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לקיים את כל הטוב שייחסנו לעצמנו. ואם התוודינו לפניו על חטאים, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לחזור בתשובה. לעולם אנו יוצאים מעל פניו כשעוֹל כבד על שכמנו; כלומר: מועקה כבדה… ומטעם זה ראוייה האשה להיזכר בסיפורי״.

המלצר הביא משקה ובת־זוגי התבוננה בי בשתותי ואמרה:

״הזקן שלך מוּכר לי משעורי התנ״ך; והצדקת שלך, משעורי־המוסר. כנראה שבבתי־הספר היסודיים של ארמניה מלמדים ממש מה שמרצים לפנינו באוניברסיטה של ירושלים. אתה רשאי להמשיך״.

טו

את מקומה של האשה האחרת מצאתי לפי חוש הריח, שהוליכני אל מחוץ לעיר.

בקצהו של מגרש גדול, מצמיח ברקנים, ניצב צריף בודד. הלכתי לעבר הצריף, נגעתי בכף המנעול והדלת כמו נפתחה מאליה.

מיד עם כניסתי ראיתי את כל בגדי שלי מוטלים בערבוביה על הרצפה. בסמוך לקיר, על שפעת מצעים, שכבה אשה צעירה. עיניה היו פקוחות לרווחה, אלא שרק הלובן נראה בהן וידעתי שהיא ישנה. אך בבואי נתגלגל הלובן מעט והופיעו שתי עיניים שחורות שהביטו בי בתוכחה מתפנקת, כאילו היתה מצפה זמן רב לבואי, ועתה היא נוזפת בי על שהתמהמהתי לבוא.

היא נתנה עיניה בפיסת כף ידי והעוויה של מורת־רוח עלתה בפניה. אז ראיתי כי שעוני עדיין היה צמוד לגופי, אף שבגדי התגוללו על הרצפה. הבינותי כי היא מבקשת ממני שאסלק את שעוני. אינני יודע מדוע צר היה לי להפרד דווקא מחפץ זה, שאיננו יקר ביותר, בעוד שכלל לא נקפני לבי על הארנק הכבד, שהיה לי בכיס מכנסי, קודם שהוצגתי ערום ועריה.

שעה ארוכה הבטתי בה ובשעוני חליפות וכאשר הסרתיו, לבסוף, והשלכתיו אל ערימת בגדי, ירדה חשכה על כל סביבי וכאב, שכאילו היה רב משאתו לפני זמן מה, החל פג, מתפוגג והולך. אור־בוקר הפציע בעד החלון.

הייתי לבדי בחדר דל, בצריף שבפאתי מגרש, מחוץ לעיר, ובצריף מִטה ליד הקיר וערימת בגדים על הרצפה ושעון מתגולל לפני. הרימותיו, והנה אין הוא מורה על שעה כל שהיא.

נגשתי אל ראי שעל הקיר והצצתי, והנה אני איש קשיש, ממש כפי שהנני יושב עתה לפניך, בלוי־בגדים, לחיי לא גולחו ושיבה זורקה בצדעי.

טז

״מסכן, באמת אתה מסכן, אנטון יקירי״, אמרה בת־זוגי וגחנה עלי ולטפה את פני. ״אני אתקן את כל העוול הנורא והאיום הזה שעשו לך כל האנשים הרעים האלה. בוא, נלך הביתה, נתקן את כל ההיסטוריה ואת כל הפילוסופיה ונלמד שעורים אחרים. אבל דבר אחד לא אסלח לך; שמכל המסעות הנפלאים האלה שלך לא הבאת בשבילי שום מתנה. אינך מתבייש? אין לך כלום בשבילי? איזה בקבוק לענה, או מטפחת רקומה או משהו מהצריף?״

״משהו בשבילך?״ מלמלתי, כשאני נותן את שתי ידי בשני כיסי מקטורני, מתוך תקווה למצוא שם חפיסת שוקולדה, או גומי לעיסה או כל דבר אחר, שאפשר לתיתו. ואז נתקלו אצבעותי בחבילה קטנה שקניתי בבית המרקחת, ואני משכתי בחפזה את ידי, כנשוך נחש, ופני להטו.

בת זוגי צחקה בקול: ״נדקרת בסיכה? אתה נושא מחטים בכיסיך? אתה רואה שלא טוב להיות רווק? סליחה: לא טוב להיות אנטון המסכן. הראה לי את ידך. הנה, בבית גם אחבוש את פצעיך. בוא, נקום ונלך לנו״.

נשמתי לרווחה. היה בי אפילו ניצוץ של פקחון מספיק כדי שאתן את אצבעי בפי ואהיה מוצץ אותה, כאדם שנדקר במחט. ואז חזרתי ונטלתי את כוסי, לגמתי לגימה ארוכה והודעתי לה שסיפורי טרם תם וכלל לא נשלם.

״מה? זה עוד לא הכל?״ שאלה, מאוכזבת.

״זוהי רק ההתחלה״, הסברתי במתינות, כיוון שלשוני נסתרבלה מעט, וכן מפני שבקשתי להקניטה. ״עכשיו אנחנו מגיעים לפרק בו יסופר כיצד בקשתי לחזור לארמניה וכיצד כמעט שעלה הדבר בידי וכיצד לא עלה, בסופו של דבר. ואם את משתעממת, לכי הביתה ואני אשב כאן לבדי ואספר את הסיפור לעצמי״.

היא מיחתה בכל תוקף. אין היא משתעממת; להפך.

יז

לא היה לי כל מושג ממה שאני עתיד לספר באזניה. פתחתי פי ואמרתי:

כשיצאתי מן הצריף שבתי והייתי כאחד האדם: שוב לא חציתי ארצות, שוב לא היה ארנקי משופע באוצרות אבותי. ריק וחסר כל יצאתי מן הצריף ההוא ובזכרי כי מלאתי אחר צו אבי, – לאחר שמצאתי את השלושה אשר צוּויתי למוצאם – נתחוור לי כי מסעי הגיע אל קיצו.

יצאתי אל העיר ובקשתי לי מלאכה לעשותה. אם אבוא לספר לך את כל המוצאות אותי יקצר הלילה וגם יסגרו את בית־הקפה. על כן אומר לך בקצרה כי אדונים רבים היו לי, רובם אכזרים ושואפי־בצע ומיעוטם אדישים ונוהגים כחוק וכמשפט. מיום ליום נתעגמה עלי נפשי ולבי יצא לשוב אל ארץ אבותי. בגדי נתרפטו ומנעלי נשתחקו ולעת לילה, בשובי אל צריפי, נועל הייתי את הדלת, שוכב על יצועי ונאנק.

מביט הייתי בשעון שעל פיסת כף ידי, חרד לזמן החולף בלי תקווה, תמה מניין יבוא עזרי. לעתים התרוממתי מעל יצועי כדי לגשת אל הראי ולחזות במראה פני, ששוב לא הכרתים. מדי יום ביומו חזרתי להביט בראי, מפני שמצפה הייתי להכיר בהם אי־פעם את דמות הנער שהייתי; שהרי אם יחזרו פני להיות כשהיו, אפשר סימן הוא לי כי ימי שובי הביתה קרובים לבוא.

ויום אחד, כשגבר יאושי מנשוא, עד שחשתי כי לא אשוב עוד לעולם אל ארץ מולדתי, נתמלטה מפי זעקת כאב. בארמנית צעקתי, לשון שאין שום בריה במקומותיכם שומעת.

ואז נפתחה הדלת ובפתח עמדה נערה.

אמנם כן, נרגש אני בזכרי את הפגישה הראשונה ההיא.

מבקשת את לדעת מה צורה היתה לאותה נערה. מיד אגלה לך וגם אַת, כמוני, תהיי מופתעת ביותר. כבר את מכירה אותה. כלומר, לא אותה אבל את אביה ואת אמה את מכירה. מדוע את צוחקת? כלום באמת ניחשת? ובכן, יפה. היא בתם של היינן הזקן, הוא בעל הלענה, והצדקת הרוקמת על פיסות הבדים. כן כן. והיא אחותה תאומתה של הקדשה, שמצאתי באותו צריף, לפני שנים רבות.

מדוע נפלו פניך עכשיו? את סבורה שאני מהתל בך? משפחה זו כבר נמאסה עליך? אין זו אשמתי. לא אני בחרתי בהם. הם בחרו בי.

ובכן, נכנסה ועמדה בדלת.

״שמעתיך קורא״, אמרה אלי בארמנית, ״ונכנסתי״.

״המגרש ריק ואין נפש חיה מסביב״, מלמלתי. ״כלום היית כאן כל העת?״

היא הנידה בראשה וחייכה.

״אילו קראתי קודם לכן, כי אז באת מזמן?״

״בוודאי״, אמרה. ״כל הזמן הייתי כאן״.

בחנתי את פניה ומאחר שדיברה אלי בלשון אמי נתעורר בי חשד שכבר ראיתיה בימי נעורי, במולדתי. אל תצחקי. ההבדל בגיל? ומה בכך? בשובי לארצי אחזור אף אנכי ואהיה נער.

״צמא אתה״, אמרה; ובהכנסה לצריפי פנתה אל האצטבא, נטלה קנקן, שלא היה שם קודם לכן, או שלא הבחנתי בו, ומזגה לי כוס. ״שתה״, אמרה.

היה זה מיץ תפוחים, שהבריות במקומותינו נוהגים להכין להם בקיץ, להפיג את השרב. עם לגימה ראשונה נתחוור לי הדבר; וכפי שיקרה לעתים, מעלה טעמו של משקה זכרונות ששקעו מכבר.

שדה גדול ראיתי, ירוק, בטרם יבשילו השבלים, רחב לאין קץ ונעלם באופק, למרגלות ההרים; ובמרחק ניתך מטר־קיץ, ערפלי וצונן; מבעד למטר דהרה רכבת, שקטרה שורק בעליזות וסוס לבן נבהל מן השריקה ומקפץ בתוך השדה, מניף רגליו הקדמיות באוויר וצוהל; פלג מפלס דרכו בשדה ועל הפלג נטוי גשר־עץ ונערה קטנה ניצבת עליו, מביטה בי מרחוק.

תלשתי שבלים ונופפתי לה בהן לשלום והיא ירדה מעל הגשר ורצה לקראתי בשדה.

הוספתי ולגמתי מן המשקה ואמרתי לה בלשון אבותי: ״תבורכנה ידיך, בת״. ומצמצתי בשפתי. אצלכם יחשב המצמוץ כדבר שיש בו טעם לפגם; אבל אצלנו אין בושים בקולות העולים מן החיך.

אף היא, הנערה שבאה אלי, השמיעה קול לעומתי.

רק בני עמי יודעים את פשרו ואין לשון בעולם לתאר בה את הקול ואין מלים בלשונותיכם להסביר את מובנו.

וודאי שכבר ראיתיה לפנים. וכי כיצד יכולתי שלא לדעת זאת מיד עם כניסתה? יתרה מזו: כבר שוחחנו אי פעם על כל הדברים שבני האדם משוחחים עליהם, כדי לעמוד על טיבו של הזולת; וכבר לא היה כל צורך באותם דיבורים ומיד יכולנו להמשיך במקום שהפסקנו אי־אז, בין מסך המטר שבשדה ובין המרחב הירוק שאין לו סוף, בארץ אבותינו.

שאלתיה אם הגשר הקטן עודו עומד על תילו ואם גם עתה מצויים סוסים לבנים במקום ההוא.

״חפשי הוא, הסוס הלבן, ואין אוכף על גבו. וגם הגשר לא מט לנפול״, השיבה הנערה.

את אינך מבינה? בוודאי שאינך מבינה, מפני שלא גודלת במקומותינו.

אבל אני הבינותי מיד: מנהג הוא בידינו, שלא לשים אוכף על גבו של סוס לבן, עד שיזדמנו ארושים בארמניה. ובהאכף הסוס לראשונה, ירכיבו על גבו את בני הזוג והם חייבים לחצות ברכיבה את הגשר שעל הפלג. אם יכרע הגשר ויתמוטט תחת סובלם, עלה יעלו הנישואים יפה. ואם לאו – שוא יכנסו לחופה.

יכולה את לשער לעצמך מה תעלולים יעוללו בני־הזוג, האוהבים זה את זו, למען יפול הגשר תחת פרסות סוסם!

והנערה האיצה בי לקום מיד ולצרור את צרורי לשוב הביתה.

״שוב נשוב״, אמרתי לה, ״אך דל אני היום וחסר כל ולא נאה לי לשוב על צרור נקוב. הנה עתה, שבאת אלי לקרוא לי, שבו אלי כוחותי כולם ואני אעשה לי רכוש גדול; כבדים בכסף ובזהב, בבגדים ובתכשיטים, בוא נבוא אל ארצנו, אל בית אבינו החבוי בבוסתן התפוחים.

היא לא השיבה דבר. אילו זכרתי את מנהגי עמנו, ודאי שלא היה נעלם ממני העצב שירד על פניה; כי אין הנשים בארמניה חולקות על דעת הגברים והן שמות מחסום לפיהן; אבל הגברים שבארצי יודעים לקרוא מתוך תווי פניהן; ואילו אני שכחתי.

ולמן היום ההוא החל המזל מאיר לי פניו. שבעה ימים לאחר בואה אלי לראשונה עקרנו מן הצריף ובאנו לגור בדירה נאה שבעיר; ושלושה חדשים לאחר מכן קניתי לי בית־מידות ברחוב הראשי.

רק בדבר אחד סרבה לי הנערה, כי מאנה ללבוש את בגדי הפאר שהעתרתי עליה, והיא לא פשטה את כתונת־הפסים שעל גווה, כתונת הנערות הארמניות מאז ומעולם. ויש שהיתה חוזרת ומזכירה לי כי הגיעה השעה לקום ולשוב; אך אנוכי הייתי שיכור הצלחתי ובמלים רבות ומפתות דחקתי עליה לחכות עוד מעט, להוסיף נכסים ולהגדיל את כבוּדת ביתנו.

אה, ריבון אבותי! אילו ביטלה ממנהגה ופצתה פיה להוכיחני על פני! אבל היא שתקה ודוק העצבון שכיסה על עיניה נעלם ממני.

יום אחד אמרתי בלבי: מחר אני מבשר לה כי שבים אנו.

אבל אַת ניחשת בוודאי: באותו הלילה הלכה לה.

כיצד ניחשת? את צוחקת: מפני שכך כתוב תמיד בסיפורי האגדה. ובכן דעי לך: מי שבז לאגדות ועושה אותן חוכא וטלולא, בשם חיי המעשה הגאיונים, שוב אין הוא איש־המעשה, אלא רועה־רוח, עובר־בטל וסופו שברון־לב ואפס־מעש.

לאט לכם חכמים. סופכם להיות שוטים גמורים.

יח

״מר אנטון היקר״, אמרה בת־לוויתי, כשהנחנו את כוסותינו הריקות, ״שמעתי את סיפורך ועכשיו אני יודעת מי אתה ואני מרשה לך לשבת אל שולחני. אף אני רוצה לספר לך על עצמי, אלא שלפני כן שאלה לי אליך: מה שם הנערה שבאה אל צריפך ביום ההוא?״

״אוֹדיל״, השבתי בלא פקפוקים.

בת־לוויתי חייכה לעומתי, ובשימה ידה על ידי, אמרה בלחישה:

״ועכשו שמע את סיפורי שלי. הוא קצר מאד: שמי אודיל״.

כהרף עין, בלא שידעתי את אשר אני עושה, שמעתיה קוראת בבעתה:

״מדוע משכת את ידך בגסות?״

והיא קמה ממקומה, ובקול שיש בו יבושת מכוונת ורעה, קול שהכרתיו יפה לפני כחצי יובל שנים, אמרה:

״אתה רוצה לשלם למלצר?״

יצאנו לרחוב. שומם היה, טובל באורם החלוד של פנסים עושי־חובתם בלא־חמדה, כמו תמהים על עצמם ועל מי שהציב אותם כאן, ללא נפש חיה להאיר לפניה.

״האירי פניך. הפנסים מסתכלים בך״, אמרתי לה.

״הם מסוגלים לראות ממש כשם שאתה מסוגל להרגיש״, אמרה.

מאחר שהיתה מחרפת, ידעתי שנתפייס.

וודאי שהייתי כולי אשם לפניה. וכי איזה אדם בר־דעת ישמיע באזני אשה דברי אהבה, שנועדו לזולתה?

וכי אשמתה היא אם סבורה היתה, כי עליה אני מדבר? ואף על פי כן גם היא אשמה. למה בקשה לעגוב עלי? למה עצרתני בירושלים ולא הניחה לי לשוב למקומי? או שמא נתכוונה לבדר עצמה, כמנהג בני ירושלים, הסבורים שעירם אין בה מתענוגות החברה, והריהם רואים בנו, יושבי תל־אביב, דברנים שנזקקים להם לשעה קלה ונפטרים מהם לאחר שהכזיבו. אפשר נקרה לפניה ערב פנוי ובקשה להמלט מן הבדידות. וכל אותם סימנים וכוונות שנזדקרו במוחי, לא היו אלא פרי דמיונו של אחד שכמותי. ואילו היא, כששמעה את להגי, נבוכה ולא עלה בידה להשתיקני. ומששמעה את פטפוטי, כלום לא טבעי הדבר, שפרשה אותם פרוש מוטעה?

האמנם עוללתי כדברים האלה ממש גם לאמא שלה, לפני שנים רבות? מדוע איני יכול לזכור עתה את הסיבה, שגרמה לכך כי תנשא לחברי, ולא לי? מדוע נדמה לי, זו הפעם הראשונה, כי מעולם לא בקשתי לשאתה לאשה?

רגש מתועב וניקלה, רגש רחמים, הציפני עתה והייתי חש צורך עז לכפר פניה של הילדה ההולכת לצדי ברחוב האפל ושותקת.

נכון הייתי – אף נדחפתי לכך בכוח – לגחון אליה, לשאת אותה על כפי, להעתיר עליה דיבורים של רוך, של תנחומים.

״רע אני״, אמרתי לה. ומיד נחפזתי לתקן: ״לא רע אלא טפש. פשוט טפש. או סתם פרא אדם״.

היא עצרה והביטה בי מן הצד, כשחיוך ערמומי מציץ מעיניה:

״זה הכל?״, שאלה. ״רק רע וטפש ופרא אדם?״

״זה לא הכל. אדרבא, אמרי את מה אני. מראש אסכים לכל מה שתאמרי״.

״מראש תסכים?״, התרתה בי. ״תצטרך להוכיח לי כי הפעם אינך משקר״.

ידעתי שהיא טומנת לי פח, אבל שמחתי על ששוב עברה היזמה לידיה. סמוך ובטוח הייתי כי נערה זו מצא תמצא עתה דרך לפצות עצמה על כל שעוללתי לה.

״מסכים״, אמרתי.

היא שלבה זרועה בזרועי ובשתיקה צעדה לצדי, מתונות, בלא חפזון, מתאמת צעדיה לצעדי ומביטה ניכחה.

נדמה לי שאפילו השמיעה זמר לעצמה.

ואז, כשהיינו צועדים בדומיה, בא עלי דבר, שעד אותו היום ידעתי אותו רק בחלומותי, חלומות־ביעותים, שפעמים פוקדים אותי אף בהקיץ.

דבר זה אין לכנותוֹ בשם פחד, שכן אדם פוחד מאיוּם שבהווה או שבעתיד; ואילו פחדי שלי היה מוסב על העבר. פחד זה, שהיה פוקדני, כאמור, בחלומות או בדמדומי־הכרה, מקורו היה במחשבה, כי אנכי הוא שנשאתי לי לאשה את זו, שהיא עתה אשת שותפי. פלצות אחזה בי.

מעולם לא תקפני פחד זה בהיותי ער או שפוי. אדרבא: בשעות של עשייה או הרהורים דומה אפילו שהתרפקתי על דמותה, ככל שסיפרתי בראשית דברי, בגילוי־לב גמור.

והנה עתה, בלכתי ברחוב, חבוק בידי בתה, תקפתני תחושה זו – בהקיץ – בפעם הראשונה בחיי: רעדה חלפה את גופי למחשבה כי אמה שלה, אשת שותפי, אינה אלא אשתי שלי, כיום.

ענין זה, שהרחבתי עליו את הדיבור, נתרחש כהרף עין וחזר־נמוג בהכרתי. זה טבען של תחושות כאלה, שהן מגיחות עליך, כובשות כל כולך ונעלמות מיד. שאלמלי היו נמשכות יותר מכניד־עפעף, לא היה שום אדם עומד בהן.

יט

עד מהרה זכרתי, שזה עתה נתחייבתי להשמע למשוגותיה של ילדה; משוגות, אשר תביאנה אסון על משפחת שותפי, אם יוודע לו הדבר; וגם אם לא יצא הסוד לאור עולם, לא אוסיף אני לדעת שלווה.

האחזור ואשמוט ידי? כלום אפשר הדבר? היקרה כי יחמוק גבר מידי אשה אחת פעמיים? אינני בקי בהיסטוריה של תעתועי־הלבבות, אך סבורני שכבר נתרחשו באותו יום כל הניסים, אשר יתכן להם שיתרחשו פעמיים. מעתה נתון הייתי בצבתו של פסק־דין.

מתוך השלמה גמורה התחלתי נותן דעתי על בת־זוגי ועל הענינים שלפנינו. כשנכנסנו לרחוב שבו עומד היה בית הוריה, נדמה לי כי הבחנתי מרחוק אור בוקע מדירתם. אבל לא אמרתי דבר.

עדיין היתה פוסעת לצדי בשתיקה. זרועה בזרועי; אלא שמפעם לפעם היתה מרימה ראשה לעברי ומחייכת.

עתה הגענו. אני הוא שעצרתי ראשון ומיד ראתה אף היא את האור הבוקע מן הדירה.

״נלך לבית מלון״, אמרה, בלא ניגון של סימן־שאלה בדבריה.

״אי אפשר״, השבתי. מצפה הייתי להצעה זו וכבר הכינותי את הנימוק: ״המזוודה שלי בדירתכם. הם יודעים על מציאותי כאן ומחכים לי וגם לך״.

היא הישירה מבט מאומץ לתוך עיני, מבקשת לדעת אם צר לי על המיפנה שחל, או שמא שמח אני עליו. לא הנחתי לה להתבזות בשאלה מפורשת ואמרתי:

״מן השמים מעכבים״, ונסיתי להעלות חיוך על שפתי ובקשתי שיתפרש כחיוך מאונס.

״טוב״, אמרה; נשמה אוויר מלוא ריאותיה, כנפרדת מן הלילה הצונן. ״צלצל בפעמון״.

כ

אביה ואמה היו מסובים במטבחם, שותים תה. זה עתה חזרו, עייפים ונרגזים, ככל הנראה.

״המשוטטים!״, קראה אמה. ״שעה יפה היא לשוב הביתה!״

״הם צעירים״, אמר האב, בהושיטו לי ידו ובמשכו אותי אל כסא, להסב עמהם.

״כנראה שאני כאן הזקנה היחידה״, תרמה האם משלה לבדיחה המשפחתית.

שותפי הצטדק לפני, חזר וסיפר על הנסיעה המבוהלת לנמל שבחיפה ופתח בסיפור־מעשה על תסבוכת, שנתגלתה בבית־המכס, רצופה שגיאות וסילופים של ענייני חוק, שנתפרשו שלא כהלכה על ידי פקידים נבערים מדעת.

הבת פרשה לחדרה. האם בקשה סליחתנו והלכה אף היא לחדר המיטות ואנחנו נותרנו לבדנו. שותפי ואני.

לא הקשבתי לדבריו. מביט הייתי בו, בחברי מנוער, באיש אשר נשא לו את האשה הזאת והוליד את הבת הזאת, ומבקש הייתי לומר לו דברים הרבה, שאי־אפשר לאמרם. גל חם של חיבה, רחמים, צער ואהבה גאה בקרבי. מבקש הייתי לשים ידי על כתפו – דבר שלא עשיתי מעולם – ולהבטיחו כי רק למענו, למען חברי הטוב, – אשר נשא את חטאי ואת פשעי סבל, – אני חוזר ובא כל יום חמשי בשבוע לירושלים. ואת סליחתו רציתי לבקש, על שאני גורם לו, בכל יום חמשי, שיחשוד בי כי כוונות זרות מביאות אותי אל סף ביתו.

ואולי הוא סבור כי לשמוח לאידו אני בא?

הוא הרגיש כי אינני מקשיב לו ונשתתק, קם מאצל השולחן, אמר שנודף ממני ריח אלכוהול ושאלך לישון.

כא

עד מהרה ירד על הדירה אותו שקט מתוח היורד על דירות שבהן מלינים אורח ללילה. בני הבית מונעים עצמם מן הגניחות, השעולים, הלחישות ושאר קולות משפחתיים, שברגיל הם מאכלסים את הבית בשעה של טרם־תנומות. ואילו ההרגל בן־השנים תובע את שלו; ומיד עם נפול תרדמה על האנשים עולים הקולות ובוקעים בשריקות ובאנחות של נחרה, פליטות־פה מתוך שינה ושאר הַעֲרָמוֹת שהטבע מערים על כוונותינו הטובות.

שוכב הייתי בבגדי על המיטה, עוצם עיני וראשי ריק מכל מחשבה, כאילו מתאמץ מנגנון נעלם שבקרבי לדחות ככל האפשר את החדווה המצטברת מפינות אפלות ונסתרות שבנשמה, המכנסת פזוריה ונערכת לקראת חג ותרועה. ידעתי כי נפל דבר בחיי ובקשתי שלא להחפז. ואף על פי כן החלו רמזים של הוראות עולים ובוקעים. ברור היה לי כי אטול חופשה ארוכה, ארוכה מאד, הפעם; ואפשר שאחלץ עצמי כליל מן השותפות עם חברי ואצא למסע ממושך.

הדירה מסביבי דממה לחלוטין. פקחתי את עיני וראיתי ריבוע כחול זוהר, עמוק ושקוף, משובץ כוכבים, קבוע בחלון שבחדר. הרמתי ראשי בחפזון, כמו היה קול קורא בשמי בחוץ. הורדתי רגלי על הרצפה, זקפתי קומתי ובאתי ועמדתי ליד החלון. בזהירות, שלא לפרוץ באנקת־שמחה פתאומית, נשמתי את האוויר הכחול שרעף מכיפת הכוכבים.

אחר כך שמתי ידי בכיסי, הוצאתי את המסרק ובחשכת החדר הארכתי לעשות את שערי, לישר את קפלי הבגד ולבחון את קשר־העניבה. כשהייתי מוכן ומזומן לפגישה פסעתי על בהונותי לעבר הפתח ויצאתי מן הבית, מגיף מאחורי את הדלת, לעולמים.

אינני זוכר אם פניתי שמאלה או ימינה, אבל ודאי שלא הרחקתי לכת הרבה. זוכר אני שמצאתי עצמי בכרם זיתים מוזנח, מאותם כרמים המצויים הרבה בירושלים, במרכז העיר כבעיבורה. הקרקע היתה סלעית ופעמים הזדקר גם אורן עתיק בין הזיתים, כנוטר שמשקיף ממלונתו. בקלות, שלא הייתי מסוגל לה מכבר, טיפסתי ועליתי בגזעו של אילן וכשהגעתי למקום, שממנו יכולתי להשקיף על השבילים המובילים אל הכרם, הסתדרתי לי בניחותא על ענף איתן, סמכתי גבי בגזע, הוצאתי סיגריה והעליתי עשן להנאתי. עוד הלילה גדול, אמרתי בלבי, והימים שלאחריו אף הם מרובים ויש פנאי. יש פנאי ככל הדרוש. ועד שאני יושב ומצפה הפכתי וחזרתי והפכתי בכמה סתומות.

ולא אכביר מילים בענין זה.

דוֹן־דין – היכה עינבל בפעמון רחוק, בתוך הלילה.

אוֹ־דיל – חייכתי לעצמי.

דן־דוֹן – השיב פעמון מקצה המרחב הלילי.

אַן־טוֹן – צחקתי וכביתי את הסיגריה. הנה הגיעה השעה. עתה יהיה האות. נזדקפתי, פרשתי זרועותי והבטתי מסביב, כמו טרזן בסרטיו, הפושט ידו לחבל־שיח־הליאנוֹת וטס באוויר מעץ לעץ, על פני ערוצים וגיאיות, כנשר בשמים.

דק וזוהר כאלומת אור הורד אלי חוט ממרומים ובקצהו טבעת זהב. אחזתי בטבעת; ובאזול האוויר מריאותי הנפעמות שמעתי צליפת־נסיקה מפלחת את המרחב ואנוכי הייתי עינבל בפעמון הכחול והאין סופי, שכוכבים מרפדים את דפנותיו.

כמה קל להגיע אל הכוכבים! הנה פגעתי באחד מהם והיקום נתמלא צליל מתגלגל וגובר, מתרסק והולך בשמי־השמים; דוֹן־דין! ודן־דוֹן! ואני טס ללא קול, בשקט החלק והריק, בדממה הכחולה והקרירה, וכוכב אחר כוכב הם קרבים ובאים, מתרחקים והולכים, וצלצול פעמון שאינו פוסק קורא מכל העברים. כמו בערסל־קשור־בשערה אני נד ושט ושירת הפעמונים כשיר־ערש באזני.

ואמנם עד מהרה הפכה טבעת הזהב שבידי לערש־כלולות.

מעולם לא הרבינו שיחה, אודיל ואנכי. וגם הפעם לא אמרתי אלא אחותי כלה והיא רמזה לי באצבע על פי, כי אשתוק.

מתרוממים היינו עתה במהירות מעל פני האדמה; וככל שהגבהנו נתגלו והלכו הרים, פלגים וארצות נוספים, ככל הידוע מחוקי האופטיקה. עוד מעט קט והרי ארמניה יתגלו עלינו; ואז – רבון אבותי ונעורי – שוב אשוב הביתה.

״התכירני, ברדתנו על האדמה?״ שאלה אודיל.

״בוודאי אכירך״.

״ולא תטעה עוד?״ הוסיפה לחקור.

״לא אטעה״.

אך היא לא סמכה, הפעם, על מלים והבטחות. יודעת היתה כמה שכחתיה לפנים ועד היכן הגעתי. על כן טרחה ולחשה על אזני סימנים רבים, לפיהם אדע להבדיל אותה מכל שאר יצורים שבעולם, ואפילו תופיע לפני בשינוי־דמות, כאשר יקרה לעתים קרובות כל כך על פני האדמה.