כשהיה חולם חלומות בהקיץ היה טוב. משהתחיל חולם בלילות ידע כי רע. ובחלומו ספינה נהדרת באופק, דגליה נישאים בשלל־צבע, ארובותיה שלוש והיא כבדה כל כך עד שהים נאנק תחתיה ועובר על גדותיו ומשתפך בגלים אל החוף והמים נעים וגואים. הוא עמד על החוף וראה אותה קרבה והולכת. אנשים חוגגים ניצבו על חמשת סיפוניה ושרו. כשקרבה מעט ראה שאין היא מפוארת כל כך. רק שתי ארובות לה והאנשים שעל סיפונה מחזיקים במזוודותיהם. כשקרבה יותר היתה ספינת נוסעים רגילה, ללא דגלי־מכלול והמלחים היו טורחים בשטיפת הרצפות. עתה הבחין שאינה אלא ספינת־משא עמוסת ארגזים וציבורי־חבלים. כששמע את קול האנשים שעליה הבין כי לפניו רק סירת־נמל כבדה ומגושמת החותרת אל החוף בששה משוטי־עץ גסים. עוד מעט והגלים טילטלו אל החוף אסדה יפואית שהצבע מקולף מעליה והעץ מרקיב בדפנותיה. הנה היא קרבה אל סלעי־החוף, ריקה מאדם. הגלים מטלטלים לעברו דוגית קטנה. הגלים מטילים לרגליו שריד־קורה אכול־מלח ומים, שריד מדוגית הדייג אשר העלה פעם ברשתו את דג הזהב ולאחר שהרבָּה לבקש ממנו מתנות ולא שבע – חזר והיה עני מרוד. הים פלט משהו. הוא הרים את הפקק המשחיר ברקבונו וחזר והשליכו מיד; כל כך קל היה, כאבן־החפף בתוך כוס מים.
*
ובחלומו מטוס־ענק חג בשמי־השמים. גווֹ כסף וכנפיו זהב וקולו כקול הרעם הרחוק. שבע פעמים חג מעל העננים והחל יורד. מטוס־ארבעה־מנועים. גווֹ חרוץ אשנבים רבים וחלקת־בטנו לבנה ומבהיקה. מטוס נוסעים קרב ובא. מוטות כנפיו צבועות ועליהן אותיות שחורות. מנועיו – שנים. קולו קרוב ורך. הטייס חבוש כובע עור היורד לו על אזניו. והוא מטוס שקולו צורמני ולו ארבע כנפים ומדחף אחד בחרטומו, מן המטוסים שראה באלבום לתולדות התעופה: כבלי־פלדה דקים מקשרים את אגפיו והוא חורק מעט בטוסו. צבעיו דהויים וניכר שכבר היה צבוע קודם לכן בצבע אחר. מעין דאון שאין קולו נשמע, מאלה שמשתמשים בהם ללימוד. הרוח טופחת בו והוא צונח בלי קול ובלי התנגדות. מה הזנב שבקצהו? האין זו טייארה עשויה קני־סוף ונייר? משק קרוב עולה באוזן. רשרוש־עפיפון שנקרע החוט המקשר אותו אל יד הילד. הנה נסתבך באַנטנה שעל הגג. עוד מעט יפול על הכביש. רוח היום מטלטלת אותו מעל עמוד החשמל. הנה יצנח דבר־מה לרגליו. הוא מרים קיפקא קטנה, עשויה דף מקופל מתוך מחברת החיבורים שלו בבית־הספר. על הדף כתובות שורות בכתב ידו הקלוקל. ושרטוטי עפרונו האדום של המורה מתוים קוים לאורך, וציוּן ״לא מספיק״ הרשום בשולי הנייר מעלה זכרון רע ואכזרי.
בהקיץ היה בוקר. נייר לבן מונח לפניו והוא כולו שלו. אז יטול עט בידו ויצייר פקק מרקיב ועל הפקק יתוה קורה אכולת מלח ועל הקורה יצייר דוגית ואת הדוגית הפך אסדה ואת האסדה עשה ספינת משא ואניית נוסעים אשר סיפוניה שלושה, ודגלי מכלול ושלל צבע ואופק סביב, ושיר מהלך בין ארובותיה וגלי ים משכשכים עליזות בדפנות הענק. הנייר, שכולו שלו, לובש חג ובכתב ידו הקלוקל נכתבות שורות שאין בהן מחיקה, וקיפולי הקיפקא מתיישרים ואודם פורץ בשוליים. טייארה מצויצת אדום וירוק מגביהה עוף אל העננים, נישאת ברום, הופכת שחף שמים לבן, מאביר־מעלה, נצבע זהב, נותן קולו בשיר.
הוא יצא מחדרו אל החוץ. בנמל עמדה ספינה. בשמים חג מטוס לעבר לוד. בשולי הדרך ניצבו שיחי צבר. עליהם רקועים נחושת. אולי זהב. בשביל היה החול רוגע וקריר. התכופף ונטל מלוא כפיו. זהב ניגר בין אצבעותיו, קריר וכבד. תכלת השמים רעפה ספירים. שיר התנגן מסביב. חזרו הספינות הגדולות לשוט בים וציפרי הענק שיקשקו כנפיהן, ובלילות תבוא נערה קטנה ממרחקי הימים ומחתה את הזיעה מעל מצחו ונשקה לו על פיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.