רקע
ק. א. ברתיני
שוהם בכתביו ובמונוגראפיה עליו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מוסד ביאליק, ירושלים; תשל"ח, 1977

 

[א]

הפעתם של כתבי שוהם בסידרת ‘ספרי נפש’ (כתבים, שירים, מחזות ומסות, מאת מתתיהו שוהם, הוצאת אגודת הסופרים על-ידי הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ה) הוא מאורע ספרותי ראשון-במעלה. ראשונות זו נגרסת הן לפי עצם הכינוס של כתבים, אשר היו מפוזרים על-פני שבעה ימים של כתבי-עת שלנו, והן לפי המבוא הגדול של המהדיר ישראל כהן. ומעשה נאות הוא שמבוא זה יצא לאור גם כספר לחוד (מתתיהו שוהם, חייו ויצירתו, מאת ישראל כהן, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ה), שכן המדובר הוא במונוגראפיה הראויה לעמוד בזכות עצמה, בין לפי היקפה ובין לפי מסגרתה ודמותה ורמתה. יצירותיו של שוהם, שאמנם נזדקקו להן פה ושם מבקרים וחוקרי-ספרות שלנו, הן עצמן היו ברובן עלומות מעין הקורא בן-זמננו: קרה לו לשוהם מה שקרה לכמה יוצרים אחרים משלנו, ששמם הולך לפניהם, ואילו אחריהם אין היצירות עצמן הולכות. חוץ מ’צור וירושלים' שלו, לא היה שוהם מצוי בטווח-ידו של הקורא העכשווי. ואפילו הקורא של אתמול, יותר מששמר אמונים ליצירתו הממשית של שוהם, היה מסתפק בזיקה הנאמנה לאווירה שהשרתה עליו בשעתו. והרי המדובר הוא באחד מיוצרינו הגדולים, שדבריו בשיר, בחזון ובמסה הם פרי עצמיות, שכמעט אין לה אחות בספרותנו. יחידיות התופעה שוהם ודאי שדרשה מכבר את שיבוצה הנכון ברציפות ספרותנו. אבל בעיקר נתבקש מזמן כינוס כתביו, כינוס הראוי לשמו, שיפרוש לעיני הקורא את יריעת יצירתו לכל אורכה ורוחבה. ומצד שני, צריך היה לבוא מישהו שיאיר את דמותו היוצרת של שוהם במלוא גודלה ובכל קווי-חיתוכה.

הילכך עלינו לברך על המאורע הכפול הזה שחל עתה. יחד עם זה עלינו להוסיף נופך ברכה על עצם התמודדותו של ישראל כהן עם הנושא עד כדי ממדי מונוגראפיה. בידוע שסוג ספרותי זה נדיר הוא בספרותנו. יש לומר בפה מלא שדורנו זכה להישגים נכבדים בביקורת ספרותית, ויחסית לשני הדורות שקדמו לו ניתן לדבר היום על מבקרים חשובים לא-מעטים, שהם בעלי-דעה ובעלי-ידע ובעלי הבחנה, כל אחד בדרך משלו ובנטייה משלו ובראייה משלו. לעומת זה קיימת מעין רתיעה מן הנושא בעל-ההיקף, מאתגר הדורש, בנוסף על ידע וטעם, גם התמדה ואורך-רוח עם חתירה לדיוק ולפירוט ולהרחבה. ואם תאמר, הרי זה מסימני הזמן, שמבקרינו-חוקרינו הזמן אץ להם, ועל-כן אין הם מתפנים לעבודות הגדולות הדורשות אורך-רוח – הרי יש לשוב ולהקשות: ומדוע עשירה דווקא ספרות העולם בימינו, ואפילו במידה יתירה, במונוגראפיות? אצל אומות העולם זוכה לא רק סופר קלאסי, אלא גם סופר בן-זמננו, ולא תמיד מהראשונים במעלה, למונוגראפיות רבות, ואילו אצלנו אפילו סופרים מן החשובים ביותר, שכבר הלכו לעולמם וכתיבתם נחתמה, ועל אחת כמה וכמה סופרים החיים עמנו כיום, טרם יזכו לדיון מקיף, אם לא כל-צדדי הרי לפחות רב-צדדי.

ברור, דמות יוצרית מופלאה כזו של שוהם אינה מתמצית בניסיון מונוגראפי חד-פעמי, וישראל כהן עצמו מסיים את ספרו כך: ‘ואף-על-פי שהדברים ארכו, אין כותב-הטורים האלה בן-חורין מן ההרגשה, שכל מה שנכתב כאן הוא בחינת ‘תני ושייר’, ואפשר שה’שייר’ מרובה מן ה’תני'. ברם ראשונותו של כהן בנידון זה לא תתקפח. לאגור פרט לפרט מפי עדים ומאיגרות, מהן שאין להוציאן לרשות-הרבים, מרשמים ומקטעי-דברים – ולשחזר ביוגראפיה; לבדוק כתבי-עת ונוסחאות עם תגובות משל אחרים תוך כדי השוואה עם תגובותיו של שוהם עצמו – ולעצב לפי זה דמות-דיוקן; לקרוא קריאה מחודשת, אחרת, כלומר חוֹשׂפנית, באמצעות עדשות שהמסתייע בהן הוא עצמו בחרן לפי עיניו – ולגלות קווים ונקודות לתוואי דרכו של היוצר; לבנות בניין כזה בלי דפוסים טרומיים – בכך קנה לו הבונה זכות, שהיא מאירה מתוך עצם תהליך הבנייה, מה גם שהוא הוליך אותו לידי הישגים ממשיים בכוליות התפיסה ובכמה נושאים המתפרטים ממנה.

אין, כמובן, לדבר על ספר המונוגראפיה בלי לדבר על כתביו של שוהם עצמם. וכאן כדאי אולי לציין, ראשית-כל, שגישתו של ישראל כהן אל שוהם היא על-פי רוב אפולוגטית יותר מאשר ביקורתית-פרשנית. יש לשער כי בנקודות מסוימות ניתן היה לו לכהן לחלוק על דעות של שוהם, מאלו שהובעו במפורש או שנרמזו במסותיו וברשימותיו, או על-כל-פנים לנקוט כלפיהן הסתייגות זהירה. דוגמה: יחסו של שוהם אל ביאליק בעל ה’כינוס', ומכאן גם יחסו אל האגדה מול יחסו אל התנ"ך (ראה עמודים 150–151 בספרו של כהן). אלא שישראל כהן נתכוון להראות את דיוקנו של שוהם כפי שהוא. ומתוך שהוא מעריץ אותו בשל סגולותיו היוצריות, אין הוא רואה צורך להידיין עמו בנקודות מסוימות. יחד עם זה מעיר הוא פה ושם גם על סירכות אמנותיות, כגון בהערכתו את המחזה ‘אלוהי ברזל לא תעשה לך’ (עמ' 140), עם שאינו מדגיש אותן לקורא.

אחד מקווי-היסוד לתפיסתו של ישראל כהן בנידון שוהם היא אחדותו, דהיינו שוהם האדם, שוהם בעל השירים הליריים, שוהם בעל הפואמות, שוהם בעל המחזות ושוהם בעל המסות והרשימות – אחד הם. לפיכך דברים שנכללו בביוגראפיה של שוהם ודברים שבאו בניתוחי יצירותיו ודברים שצוטטו מאיגרותיו משתלבים אלו באלו ונראים, לפי ישראל כהן, כחוטים מגוּונים שונים הנרקמים באותה מסכת. קרא את שירי שוהם כסדרם והסתייע בהארותיו של ישראל כהן, ותיווכח שאין בין מ. מ. פוליקביץ לבין מתתיה שוהם1 אלא שוני חיצוני, מעין תיקון שם בלבד, ומה שנראה לנו כלבטי התחלה ועל הגבול שבין הבוסר לבין הגמל כבר מכיל את גרעינו של שוהם המאוחר. יש להצטער, מבחינה מסוימת, על שלא הגיעו לידינו נסיונותיו הספרותיים הראשונים של שוהם. ברם היה זה שוהם עצמו, שהשמיד, כנראה, כל מה שנראה לא בשל או נסיוני, יוצא-דופן, לא שלו, הייתי אומר – והראיה, שבצוואתו כתב: ‘יש לשרוף את כל העיזבון, מלבד הדרמה’, הכוונה ליצירה הגדולה ‘ישו ומרים’, שבשל תקלות שונות ובגלל השוֹאה לא הגיעה אלינו. אבל מה שראוי לציין הוא ש’פכים קטנים', שתכולתם לא היתה משום-מה ראויה בעיניו, היה דן לשבירה ולהשמדה.

לעומת זה חרד היה על כל תג ותג שביצירותיו אשר ראו אור – לפיכך אנו תופסים את מידת הטראגיות שבלבטיו הקשים והממושכים מסביב ל’צור וירושלים‘, כפי שישראל כהן מיטיב לתאר, כאשר שאיפתו של שוהם התרכזה בנקודה אחת: הצגתה האפשרית של הדראמה ב’הבימה’. הדבר לא נסתייע, כידוע, עד כה, אלא שיש לקרוא את הקטעים מתוך איגרותיו של שוהם. כדי להריח את ריח הדם ששתת, שעה שנדרשו ממנו ניתוחים ושינויים, ושוהם היה עובד באיזמלו וחותך אברים מן החי.

לא כאן המקום להיכנס בבירור המניעות להצגת ‘צור וירושלים’, מאז ועד עתה. זכור לכולנו כמה פעמים הכניסה ‘הבימה’ לתכנית הרפּרטואר שלה בשנים האחרונות את המחזה ואף הודיעה על כך ברבים. כן ידוע שהמחזה נמסר לעיבוד לשוני לאברהם שלונסקי, ולא ידוע לנו אם הובאו בחשבון שלוש איגרותיו של שוהם, בהן הוא מרצה את כל הצעותיו לעיבוד, מהן רבות שהוא עצמו הגשים (ראה עמודים 21–22 בספרו של ישראל כהן). ‘מבחינה ספרותית’, כותב ישראל כהן, ‘אפשר שצדקה עשה הגורל עם ‘צור וירושלים’ ועמנו שהנוסח המעובד לא נתקבל, אלא נשאר לנו ולדורות הבאים הנוסח האמיתי כמו שהוא’. אכן, אנו עומדים כבר בתקופה שגם אצלנו אין תיאטרון ומחזה שמות נרדפים; יצירה ספרותית ויצירה תיאטראלית אינן תמיד היינו-הך. ברם בשבילנו ‘צור וירושלים’ ו’אלהי ברזל לא תעשה לך' ו’יריחו' ו’בלעם' אינן נבדלות מ’קדם' ומ’אור-כשדים' ומ’גדיש' ומ’ארץ-ישראל' אלא בצורה חיצונית בלבד; כאלה כן אלה יצירות ספרותיות נשגבות הן.

 

[ב]

דומה שאין לך משורר אצלנו שרוב יצירותיו הן בסימן השׂגב כבמקרה זה שלנו. שוהם הוא תנכ“י-שגבי לא משום שלשונו היא תנ”כית, ודווקא לא זו המקראית-ספרותית-פרוזאית, אלא זו החזונית; הוא תנ“כי-קמאי-שגבי בקטיגוריות התפיסה שלו, שאינן מתלבשות אלא בלבוש קדום. במסתו ‘המקרא כנושא לשיר’ כבר עמד פיכמן על כך, שלעולם אין היוצר הגדול מתיימר להתחרות התחרות ספרותית עם המקרא – ועל אחת כמה וכמה שאינו הולך בדרך החזרה על מה שכתוב בתנ”ך. וכאן מתבקשת מאליה השוואה קלה ליוצרים אחרים, בעלי נושאים מקראיים, כדי לתפוס בבואתו היוצרית של שוהם. מחזות תנ“כיים כגון ‘עתליה’ לראסין נולדו מתוך הדחיפה לשחזר את הקדמוּת באמצעות פרשנות פסיכולוגית, ועל-ידי כך להראות את היציב שבנפש האדם; הכוונה היתה לשאוב מן המקרא כשם ששואבים מן הקלאסיקה היוונית והרומית. ויקטור הוגו אף הוא בנה לעצמו דמויות מן המקרא מתוך כוונה להעטות עליהן את הוד האגדה שבעתיקות. בספרות העברית בתקופת ההשכלה נעשו נסיונות לא מעטים להעתיק ללשון השיר את מה שניתן היה למצוא בתנ”ך – אבל רוב השירים יצאו תפלים ודלים. רק במאוחר יותר נכתבו בעברית יצירות על נושאים מקראיים, שהגיעו גם לרמה ספרותית נאותה; היו אלו יצירותיהם של משוררים, אשר ניסו לקרוא בין השיטין ועיצבו לפי זה דמויות חיות כראות עיניהם.

איציק מאנגר, למשל, הלך בדרך אחרת. הוא כתב את שירי-החוּמש שלו ואת שירי המגילה מתוך התכוונות ברורה להעביר מן הקדום והרחוק אל הקרוב בזמן, כדרך שדמיונו של ילד שותל את הנלמד בתוך סביבתו שלו. מאנגר מסבר את אוזננו ומקרב לעיניו את העבר הקדום, עד שהוא נהפך לחתיכת הווי של חיים יהודים בדורו של המשורר – ובכך הוא מצליח לנסוך על התמונות את החן העממי ולעורר את הנוסטאלגיה אל העבר הקרוב.

ואילו שוהם, פעולתו הפוכה היא: הוא נוטע את כל הבעיות האקטואליות, החברתיות, המדיניות, התרבותיות, בקרקע המקרא ובנפשותיהן של דמויות קדומים. וגדולה מזו: הוא מותח גשרים מן הקדומים אל העתיד העלום. ובכך הוא המודרני שבמודרניים בספרותנו. כי הוא מגלה מהוּיות חדשות בדמויות מוכרות כאילו, שהסיר מעליהן את קליפתן.

אולם בכך לא סגי. ניתן לומר ששוהם עצמו שתול כל-כולו בקרקע התנ“ך. עולמו הפרטי ועולמו הכללי נראים לו רק דרך המנסרה המקראית. אם גרסו קדמונינו ‘ליכא מילתא דלא רמיזא באוריתא’, הרי לפי שוהם התנ”ך הוא התוך והוא הקליפה כאחד, ואין להפריד ביניהם. על-כן משתמש שוהם בכילפו ובכשילו ומזעזע רבדים מן המחצבים היקרים לו.

צדק ישראל כהן בדבריו על הפואימה ‘קדם’: ‘היא היצירה הראשונה, שחתם עלה בשם שוהם. ואמנם בה כבר נראו החותמת והפתילים שלו, באו לידי גילוי מלא כיווּנו ומגמת פני שירתו. בכוונה לא נאמר כאן ‘חל מפנה’, משום שגם בשיריו הקודמים כבר נצנצו האלמנטים והדימויים של יצירתו שלאחר כך’ (עמ' 34). אכן, שיריו הליריים הקודמים והמאוחרים יותר, אף הם משיבים עלינו מריחם ומרוחם של קדומינו. לא רק במחרוזת ‘שולמית’ (כתבי שוהם. עמ' 183 ואילך), אלא גם בסידרת ‘פרט’ (עמ' 199–203) אתה מוצא חרוזים כגון:

כְּרַחַשׁ מִזְרָח עַתִּיק, כְרֶטֶט הֵד חֲלוֹמוֹ,

אֶל גַּנִּי בָּא וַיִּזַּל בִּשְׂמֵי נֵרְדְּ וּכְפָרִים:

בְּשִׁיר-הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

שָׁם קָרְאָה אֲהוּבָתִי, חוֹלַת תְּשׁוּקַת-סְתָרִים.

ואפילו חרוזים כמו:

מִכְּתֵפֵךְ, שֵׁן חֲטוּבָה,

רְדִיד-מִשְׁיֵךְ אַט גָּלַשׁ וּנְשָׁקָהּ בִּלְחִישָׁה.

או בסדרה ‘סעודת ערב’:

לָךְ רַסֹּתִי אַבְקוֹת-בָּשָׂם דִּשְׁאי,

וּשְׂרַף קִטַּרְתִּי עַל יֶרֶךְ מַחְתּוֹת מְחָטִים,

וַאֲגַנֵּי מִשְׁתִּי מָרַטְתִּי לְמִשְׁעִי (עמ' 205).

כל אלה מעידים על העולם התמוניי הקדום של שוהם, שכבשוֹ כליל. ברם גדרות הזמן נפרצות אצל שוהם לחלוטין לראשונה בפואמה שלו ‘קדם’.

בטוריה הרחבים של פואמה זו אתה חש אשד רחב של התרוננות מעצם ההשתחררות ממוסרות ההוֹוה. כל הצדדים הגלויים והנסתרים, הידועים וההזויים, של המזרח הקדום עולים בתמונות גדושות-צבע לפני עיניו העורגות של שוהם. הקורא נסחף בעל-כורחו אחרי היוצר בהליכתו הבטוחה-כבדה בדרכי מיתוס וקדם-היסטוריה. מכאן ואילך אין שוהם חוזר עוד אל זמנו שלו אלא באמצעות החזוני-מיתי-קמאי שכבשוֹ כליל, והוא גופו נכבש לו מרצון. בפואמות ובמחזות שלו גועשת אותה קוטביות מתמדת של משחק בשרים ודמים עם רוח ויעוד. תמיד נפתולים בין אדם ואל, בין מיקסם-שווא וחזון, בין עווית-תענוגות והתנזרות, בין נחשולי תאווה ודיכּוּיה, בין חלוף ונצח.

מבחינה הגותית יש לראות את התפתחות האידיאות אצל שוהם לפי סדר כתיבתו את מחזותיו, עם שהרקעים ההיסטוריים והקדם-היסטוריים שלהם אינם באים ברציפות כרונולוגית. הקוטביות של יצר והכרה מוליכה ב’יריחו' וב’בלעם' אל נצחון היצר, אל החטא, אלא שהחוטא יוצא גיבור; משהו בדומה לפירוש חז"ל על הפסוק ‘יתמו חטאים מן הארץ – חוטאים אין כתיב כאן’. היחיד נאבק על עצמו בתוך החברה, בתוך העם – והוא מוכן להקריב את עצמו בשם העם, עם שאינו מוותר על מתיקות החטא. ב’צור וירושלים' נאבקת היצריות עם הרוחניות. אלישע אוצר בתוכו את צור ואת ירושלים גם יחד, אבל הסיום הוא בנצחונה של ירושלים שבו; אלישע מזדכך מצוֹריות שבו, והוא נשאר ירושלמי בלבד. ואילו ב’אלהי ברזל לא תעשה לך' גוג, בעל ההשקפה הגזענית והכוחנית, נאבק עם אברהם החוזה גאולה לעתיד לבוא לכל באי-עולם. ברם אוניברסאליזם זה איננו מכריע סופית. ‘גוג להוט נקם פונה את אברהם בטרם היפרדם: אברהם, עוד ניפגש / על ראש כל דרך למועד ולמועדים! אברהם קולו עז ובהיר: לא אט שם מפניך, גוג, במלוא זמנים!’ ושוהם מוסיף לביומו: ‘נפרדים גוג צפונה ואברהם **לירדן’** (ההדגשות שלי. – קא"ב).

ישראל כהן היטיב לנתח את הפואמות והדראמות, כל אחת לעצמה, על בעייתה המרכזית, על דמויותיה ועל סיבוכיהן. אין הוא שייך לסוג המבקרים הגודרים עצמם בפני הקורא בפרגודים בהאלמוֹת, אלא להיפך, הוא מבהיר לעצמו ואחר-כך לאחרים. הנה הוא מתרחק קימעה כדי לעמוד על כלליות הסיטואציה, והנה הוא מתקרב אליה כדי לפרקה לגורמים, לקרוא לתכונות בשמן. הוא יודע להפריד בין דמות לדמות, בין מוֹפע למוֹפע ובין יצירה ליצירה, כפי ששוהם נתן להם סימנים בשיטין ובבין-השיטין שלו. עם זה אין הוא נרתע מן התהייה על קרקעית בארו של שוהם; הוא חושף את הדחפים העיקריים, שהוליכו את שוהם מנושא אל נושא בזמנים שונים ובמקומות שונים, אם כי נשאר תמיד במעגלו שלו – ולשם כך הקדיש כהן את הפרק ‘יסודות אוטוביוגראפיים ביצירתו’ (עמ' 115–116), שהוא מסה חשובה מצד עצמה.

פרק לא פחות יפה הוא גם זה שישראל כהן הקדיש לניתוח מסותיו של שוהם ורשימותיו (עמ' 142–154). ייתכן שפרק זה הוא המרוכז והתמציתי ביותר ועם זה החשוב ביותר למי שרוצה לראות את שוהם בעל ההגות הפיוטית. ודאי יימצאו כאלה אשר ירצו לתפוס את שוהם ב’סתירותיו'; כהן נכנס לתוך הסבך של המוקדם והמאוחר והצדדי והמסועף שבמשפטיו הגזיתיים של שוהם, כדי לעצב את דמותו הרוחנית ואת תפיסת-עולמו.

במסה זו משתמש כהן בכוח הגדרה וניסוח בלשון ציורית-דייקנית. האידיאות, ההשקפות הן משל שוהם, כמובן, אבל הלבוש הלשוני במשפטים, ואפילו בפיסקאות שלמות, הוא משל כהן. ועוד: נחוץ היה לו לכהן כוח בונה כדי להקים, לפי לבנים שמצא מפוזרות פה ושם במסותיו וברשימותיו של שוהם, מהן מקוטעות ומהן שלמות יותר, בניין שלם – עולם ההגות והחוויות והתגובות של שוהם. יתר על כן, כהן אף מצא לרבות מהן מקבילות ביצירתו השירית של שוהם.

אשלכותיו של שוהם מן העכשיו עד לקדם-היסטורי, ומשם חזרה אל זמנו ואל עתידו, הביאוהו לחידוד ראייה ולהשחזת התחושנות; הללו התבלטו בדיאלוגים ובמונולוגים שבמחזותיו. ייתכן שמבחינה תיאטרלית אריכות זו, דברנות זו, היא טעם לפגם, אולם מבחינה אידיאית-ציורית הגיע בהם שוהם להישגים אמנותיים, שישראל כהן מציינם כראוי, הן בשעה שהוא מפרש-מנתח כל מחזה ודמות לעצמם והן בהערכתו המוקדשת לכלל מחזותיו של שוהם (עמ' 70–74). ודאי שרק בכוח ההשלכה שלו יכול היה שוהם לראות את הגזענות ואת ההיטלריזם, את שורשם ואת פריים, באבות-טיפוס מימי קדם, כשם שהראה ב’אלהי ברזל לא תעשה לך', וּודאי שבכוח ההפשטה והגילום שלה עד כדי סמלנות יכול היה להראות את כיבוש היצר לשם נצחון הרוח, לאורך המחזה ‘צור וירושלים’ עד סופו, כשכל גודש היצריות פוקע פתאום עם מטח ארבע המלים הקצרות של אלישע, מתח של אפּותיאוזה: ‘היה אלי דבר ה’.

 

[ג]

ישראל כהן מסיים ספרו, כאמור, בהודעתו הטבעית שהוא ‘תני ושייר’ במונוגראפיה שלו. ברור שכוונתו היתה כי דמות ספרותית בגודלו של שוהם אינה נתפסת בראייה אחת ויחידה, וכי כל מי שיגש להתבונן בה מקרוב עתיד לגלות קווים חדשים. אבל כהן עצמו, שהבהיר וגילה והרחיב בכל המקומות הראויים לכך, ויתר הפעם על פרקים שכדאי היה מאוד לצרפם לשם העשרת המונוגראפיה ושלימותה. הדגשתי ‘הפעם’, משום שבמשפט המסיים את הקדמתו למונוגראפיה (עמ' 6) הוא כותב: ‘המחבר יודה לכל מי שיטרח להודיע לו על כל שינוי או תוספת, שיהיה בהם כדי להשלים את תולדותיו של משורר גדול זה’. משמע, כי לא רק שישראל כהן סבור שכדאי להם לחוקרינו לעסוק במה שהוא תני ובמה שהוא שייר, אלא שהוא עצמו עדיין לא הסתלק מן הרעיון ש’עליו המלאכה לגמור'.

נדמה לי כי דבר ראשון שכדאי היה לשים לב אליו היא הבּיבּליוגראפיה. בספר הכתבים הובאה רשימת ‘הבמות שבהן נדפסו דברי מתתיהו שוהם’, והרי תועלת רבה תצמח אם תובא גם הבּיבּליוגראפיה של מה שנכתב על שוהם. מתוך המונוגראפיה של ישראל כהן נראה שהוא נזדקק לרוב דברי הביקורת וההערכה שנתפרסמו קודם-לכן, אבל הרשימה עצמה חסרה, ועל-כן כשהוא מסתמך, למשל, על ‘תחומים’ (עמ' 8) לא מתפרש לו לקורא איזה כתב-עת הוא ומאיזו חוברת היא המובאה, או כשהוא כותה (בעמ' 12): ‘רשימתו האוטוביוגראפית של שוהם נתפרסמה ב’גליונות’, אין הוא מציין את השנה ואת מספר החוברת. מוטב היה למנות את מאמרי ההערכה והביקורת; אם לא את כולם, הרי את החשובים שבהם.

ישראל כהן קבע פרק מיוחד, אחרון, ללשונו של שוהם ודימוייו – ויפה עשה. הבחנתו של כהן עמדה לו להטעים לנו את ההבדל בין המליצה המקראית לבין לשונו התנ"כית של שוהם, שהיא עצמית בהחלט: ‘רוב צירופי לשונו ובניין משפטיו נראים כאילו נלקחו כמות שהם מן המקרא, אך לעומקו של דבר אין זה כן; הם פרי רוחו של שוהם’ (עמ' 168). כבר עמד על כך גם דב סדן בלשון אחרת, כשהוא דן ב’צור וירושלים': ‘עיקרם של שימושי הלשון – מלאכת מחשבת, אם גם מובלע בהם צד של הערמה אמנותית. שהרי חומר-הלשון ותרכובתם לקוחים מן המקרא, אך כמעט שאין לך פיסקה שהיא בגדר האפשר במקרא’ (ראה דב סדן: בין דין לחשבון, עמ' 89). דהיינו לא ‘הירח יקר הולך’, ‘נטו צללי ערב, היום יפוח’ וכל אותן דוגמאות שמביא לפנינו ביאליק במסתו הידועה ‘שירתנו הצעירה’ כדי להגחיך את ספרות ההשכלה, אלא מקוריות של צירופים ומבנה משפט ברוח המקרא, תוך כדי חידוש צורות – וישראל כהן מסתייע ברשימות-לדוגמה של צירופים, לשון נופל-על-לשון וצורות ארכאיות חד-פעמיות, ששוהם הקימן לתחייה לצורכו ולטעמו, ונטיית שמות שניקודם נראה כאילו משונה וכדומה (אגב, כהן מעיר כי ‘פה ושם נפלטו גם שגיאות מקולמוסו של שוהם: בשיר ‘קדם’ כתוב, כי ‘יעט’ וצ"ל כי ‘יעוט’. אין זו שגיאה: בשמואל א אנו מוצאים ויעט העם אל השלל’, ‘ותעט אל השלל’).

לרשימתו של כהן מעניין להוסיף כמה דוגמאות אפילו מלשון איגרותיו של שוהם: בן-גורנם, מתלאה, יקופד ארג עבודתי, כאלה וכהמה, ועוד ועוד. בכלל מעניינת אותה זיקה נפשית של שוהם ללשון המקרא, שהיא עזה כדי כך, שהוא משתמש בה אפילו במקרים הנראים כלא-הכרחיים.

כשם ששוהם לא חרג ממעגל הקמאיות של החזון, כך לא רצה להינתק מקסם ראשונותה של הלשון – וכדאי להתעכב לשם כך על הפּאנטומימה שב’צור וירושלים‘. כאן הרי לא דמויות קדומים הן המדברות, לא הנפשות הפועלות, אלא המחבר, ה’במאי’ שבו – ואף בזה אתה מוצא התאמה מובהקת בין המתואר לבין אמצעי התיאור.

צד אחר של שוהם, שישראל כהן דיבר עליו רק ברמיזה ושהוא ראוי להרחבת יתר, הוא עניין הפרוֹסוֹדיה ביצירת שוהם. בעמ' 82 מציין כהן שהדראמה הפיוטית ‘יריחו’ ערוכה בטורים בני אחת-עשרה הברות. יש לדייק ולהוסיף, כי לא מספר ההברות2 כאן עיקר; לא י"א תנועות כדרך משוררי ההשכלה (שעשו אף הם בלשון התנ"ך), אלא הפנטאמטר היאמבּי בצירוף הברה נוספת לצורך הסיום המלעילי. את הפנטאמטר לקח שוהם, בלי ספק, מן הטראגדיות של שקספיר ומהיצירות האפּיות של מילטון ודומיהן – והוא ערוך בטורים לא-מחורזים, או כפי שהוא קרוי: בחרוזים לבנים. בפּנטאמטר היאמבּי השתמש שוהם גם ב’בלעם' וגם ב’צור וירושלים' – הכול, כמובן, בנגינה האשכנזית-מלעילית, ואילו ב’אלהי ברזל לא תעשה לך' כבר עבר לנגינה הנכונה, עם שעדיין התלבט בה, ועל-כן מצא לנחוץ להעיר בראש המחזה, ש’כדי לרכך את החרוז מפני המלרע התכוף' חרג לפעמים מכלל ‘הנסיגה’ הדקדוקית.

מה שאין כן בפואמות שלו; כאן הגיוון הוא רב. ב’קדם‘, למשל, המשקל הוא הקסאמטרי: שש רגליים אמפיבּראכיות, והוא הדין ב’גדיש’, ואילו ב’אוּר כשדים' וב’ארץ-ישראל' הטורים הם חופשיים ולא קבועים באורכם, ורק מקצביהם קבועים – יאמבּים; ברם, ‘אור כשדים’ עדיין ערוך לפי ההברה האשכנזית, לעומת ‘ארץ-ישראל’, שאז כבר עבר לנגינה הנכונה.

גם השירה הלירית, שהיא רובה ככולה בהברה האשכנזית, טעונה דיון מיוחד מבחינת הצורה. כאן לא המשקלים בלבד קובעים, אלא גם החריזה והחלוקה לבתים. אין ספק שיש לבדוק באיזו מידה נמצאת הפרוֹסוֹדיה השוהמית בהשפעת גומלין של המיטען ההגותי-חזוני שביצירה. דעתו של ישראל כהן, שכבר הזכרנוה לעיל, ביחס ל’אלהי ברזל לא תעשה לך', כי ‘במקומות רבים אנו מרגישים כובד בכנפי שוהם, המושך אותנו למטה’, ודאי נכונה היא, ואולי יש לחפש את סיבת הכובד, על כל פנים סיבה חלקית, במעברו של שוהם מן ההברה האשכנזית לזו הספרדית.

ישראל כהן לא כתב את המונוגראפיה בצורה מחקרית יבשה. עם השתדלותו להישאר בתחומו של שוהם ולהיות נאמן ליצירתו ולדמותו שכפי שהן, הריהו נשאר נאמן גם לעצמו. לפיכך אתה מוצא עמודים רבים בספר, שהם כתובים בדרך המסה עם חיתוך-דיבור עצמי ועם ציוריות עצמית. סימן-היכר טוב לדרך הדיון של כהן משמשת פתיחה כגון זו שבראש הפרק ‘יסודות אוטוביוגראפיים ביצירתו של שוהם’: ‘חייו של סופר משולים למיכרה, שמתוכו יעלה כל ימיו עפרות-יצירה. חומר היולי זה נאמן עליו ועלינו ביותר, שכן חותם המחצב ובוחן-האמת טבועים בו. – – – ככל שרובד החיים עמוק יותר ומרוחק יותר בזמן, כן יהיה דשן יותר’ (עמ' 155). או דוגמה אחרת: ‘תמיד היה משוחח עם עצמו, מתנצח עם נפשו; התנודה בין ההן והלאו, הרפיון והחוסן, ההכרעה והכניעה, האֶרוֹס והאֶתוֹס, מילאו את כל חללה של הווייתו. כל כיבוש שכבש היה פרי היאבקות בין נוכח לנסתר שבקרבו, או בין שני נוכחים, או גם בין שני נסתרים’ (עמ' 73). ועוד דוגמה: ‘מתפנק הוא בשירים אלה ומתחטא לפני איזה נעלם. רוגז על גורלו וחולם על שמיים חדשים; עובר ממערך-נפש לחברו, מחליף את הנעימה ומשנה את הפעימה’ (עמ' 62).

ישראל כהן כותב לגופו של הנושא, בלי סטיות לשם דעתנות; הוא נאמן למה שהוא עצמו הגדיר פעם כמעלה לאיש הביקורת היוצרת: "צינת השפיטה המנתחת וחמימות השירה הממזגת'. הכלל, אתה קורא את המונוגראפיה שלו כסדרה ושלא כסדרה, ואתה לומד ומגלה ונהנה. היא מגרה אותך לשוב ולקרוא את שוהם עצמו.


  1. אגב יצויין, שמאז נהפך פוליקביץ לשוהם חתם מתתיה ולא מתתיהו (כבמהדורות ישראל כהן). ראה בכל יצירותיו שפורסמו ב‘התקופה’, למן הפואימה ‘קדם’, ו‘צור וירושלים’ בהוצאת ‘דביר’, תרצ"ג.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות כך: ההבהרות. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות