רקע
ק. א. ברתיני
דב סדן המבקר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מוסד ביאליק, ירושלים; תשל"ח, 1977

ספרו של דב סדן ‘בין דין לחשבון’ {מסות על סופרים וספרים, הוצאת דביר תשכ"ג), שהוכנס בו חלק ניכר מתוך ‘אבני בוחן’ שלו, יאה לו השם ‘בין דין לחשבון’, שכן אַמת-הבניין שבידי סדן פועלת בשני קצותיה; בקצה האחד הוא דן את היוצר או את יצירתו – וכוונתו לדין אמת; בקצה השני הוא מחשבן את ההישגים, ערכם ומשמעותם, מצרף זה לזה עד שמתבהר החשבון הגדול של ספרותנו בזמננו ומשתבץ בחשבון הכללי של יצירתנו.

בידוע שדב סדן הוא איש אשכולות והוא מן הבקיאים ביותר במערכת יצירתנו. בקיאות דרכה להביא לפרקים לידי טשטוש העצמיות של בעליה, ברם, אצל דב סדן אנו רואים תופעה הפוכה. הוא מצטייר לנו תמיד כמהלך ביער עבות, שאלפי שבילים פּולסו בו לכאן ולכאן, בהצטלבות ובמקביל, ואילו הוא מבחין בכל אחד מהם ועם זאת הוא הולך לו בנתיבה משלו. אלא שתוך כדי הליכה אין הוא פוסק מהתבוננות בשבילי אחרים והוא בודק אותם בדיקה משלו.

ודאי, אם המדובר הוא בדין, הרי ממילא אתה אומר הערכה. אולם נראה שסדן, יחוןד כוונתו הוא לפרש חזיונות, לגלות מהותם, לחתור אל שורשיהם – לשם הסברם. לעולם אין הוא רואה את היוצר או את יצירתו בתלוש, אלא במחובר: חיבור אל נוף, חיבור אל זמן, חיבור אל סביבה אידיאית. ואלה דבריו: ‘דין שנקיים את אמרתו הנודעת של גיתה, שכך עניינה: הרוצה להבין את השירה, חייב ללכת אל ארץ השירה; הרוצה להבין את המשורר, חייב ללכת אל ארץ המשורר’ (עמ' 109).

הילך פותח סדן לעיתים את דיונו במעין פליאה על חזיון, ואחר-כך הוא משתדל להוציאה מגדרה ולהביאה לכלל פשר. הנה, למשל, התהייה על החזיון השירי ששמו טשרניחובסקי. הוא חוזף אצלו את הגעגועים כמוסים לקמאיות, ליצריות; ליצרי בראשית, ‘שאינם נרתמים לעולם עד תום למרכבת התרבות’, נמצאים במאבק עם התודעה, עם המצפון. וסדן מסכם: ‘אמת, המשורר רואה כגדר תקיפה ליצר שלא ישחית עולם – את היופי אלא בת-זיווֹ של המצפון’ (עמ' 23). וסדן מסתייע בניתוח תחושתו, הבלתי מודעת, של טשרניחובסקי, הנחרדת מפני היצריות והקמאיות, כפי שהיא משתקפת דווקא באידיליות שלו (עמ' 33–32).

דוגמה אופיינית לחתירה אל שורשים, שעה שסדן מסביר חזיונות ספרותיים, יכולה לשמש מסתו של משה שמיר. משבעה-עשר עמודי המסה הוא מקדיש לא פחות מכדי שליש לתיאור הרקע החברתי-אידיאי-רוחני בארץ-ישראל הנבנית, החל בעלייה הראשונה ועד לשנות השלושים כמעט, כדי להעמידנו על התהייה: מדוע לא צמח באותן השנים דור של סופרים ילידי הארץ. רק לאחר עיון מפורט בעניין זה הוא פותח את דיונו בשמיר עצמו.

דוגמה נוספת, אם כי שונה מבחינת הרקע, היא מסתו על רחל כצנלסון-שזר. כאן הפּרוֹפּוֹרציה שבין מה שקד לו לחזיון לבין הערכת החזיון עצמו היא עוד יותר מופלאה: שני פרקים לעומת פרק אחד – הכול כדי להראות ש’קברניטית מובהקת' כרחל שזר לא צמחה יש מאין, אלא יש מיש; יש מודגש ומגובש בצורות לוחמתו, שבא כהמשך לישים רופפים ובודדים אשר קדמו לה במקומות שונים. וכאן מפליא אותנו סדן בשורה של דוגמות לסתור את הכוללנות שנתפס לה יל"ג ב’אשה עבריה, מי ידע חייך'. הארת רקע מבחינה אחרת לחלוטין היא זו שסדן מאיר, כשהוא מעמידנו בתחום יצירתו של עגנון. עשרה מאמרים על עגנון הכניס סדן לספר זה, דברים שנכתבו מפקידה לפקידה במשך שלושים שנה (תרצ“ב-תשכ”ג). כאן פורש לפנינו דב סדן מעין מפה רחבה, שמסומנים עליה מסלולי הסופרים שקדמו לו לעגנון, הכול כדי להצביע על מבשר המוֹטיב היסודי שבסיפור העברי, עד שבא המפנה שעשה עגנון.

לעומת דוגמאות אלו אתה מוצא בספר מסות אחרות, שאף בהן אין הוא פוסח על הרקע לצמיחת החזיון, אבל הוא משלבו בפרשנות האידיאית-ספרותית של היוצר או של היצירה. טוֹל את שני מאמריו על הזז. בראשון, המוקדש לסיפורי המהפיכה של הזז, מראה סדן כיצד ‘פרקי סיפור אלה, המשופעים עלילות, מאורעות והלכי-רוח, מחדשים עלינו פרקי חיים שיכולת מספר, כוח חדירתו וכלי הביטוי שבידו מעלים אותם לפנינו כנתינתם המגובשת בעצם החיים ושטפם’, ואילו בשני – ניתוח שלוש פגישות, לפי שלושה סיפורים של הזז, שהצד השווה שבהם – פגישות בין רחוקים: בין יהודי אשכנזי לבין יהודי ספרדי בקושטא; בין יהודי אשכנזי לבין יהודי כורדי בירושלים; בין יהודי ממערב-אירופה לבין יהודי ממזרח-אירופה, ואף פגישה זו מתרחשת בירושלים. מה שמשתמע מעצם ניתוחו של דב סדן הוא כוחו וניתוחו של הזז לעבור מן הקרוב לו, הפרטי, השבטי, אל הכוליי, הכלל-ישראלי; להתרומם מעל החולף, השוטף ולהשקיף עליו מן המירווח הראוי – לשם עיצוב אמנותי, להעמידנו על האידיאולוגיה שלו תוך כדי תיאור סיטואציות היסטוריות, שהוא תופסן בעצם התהוותן.

חזיון ממין אחר, שסדן מוציאו לאור האמיתי, אתה מוצא במסתו על יצחק קצנלסון. משורר זה פתח בליריקה, התייחד זמן מסוים עם הרוֹמאנסה, עבר אל הפואמה האפּית (‘בגבולות ליטא’) והגיע אל הדראמה, ואחר-כך סיים כפי שסיים בימי השואה. יצחק קצנלסון מוחזק היה למשורר קליל, למעין ‘בן-זקונים’ של שירתנו, והנה בא סדן ומקשיש חלק ניכר ממסתו דווקא ליצחק קצנלסון בעל הדראמות, כדי להראות שפנייתו של קצנלסון אל סוג זה נועצה לגאול את המשורר מתוך מבוך. ‘הדראמה היא שהיתה מסוגלת לחלץ תא המשורר מתוך האֶגֹוטיות וההתבּבאות הנארקיסטית בה’ (עמ' 49), בין שבאה כמחזה הווי, בין כמחזה של שירה סימבּוליסטית ובין כקומדיה. וכן משתמש סדן באיזמל זהיר ומגלה את הבעייתיות שבכל אחד ממחזותיו של קצנלסון – והניתוח הוא דק מן הדק, עד שהוא מגיע לתעודתו של קצנלסון, ‘שמוראה כשׂיגבה ושׂיגבה כמוראה, לקונן תא הקינה על כליית גולת ישראל באירופה’.

כושר ניתוח והערכה תמציתיים ככל האפשר, ועם זאת שלמים עד ללא שיור, אנו מוצאים במסה על ‘צור וירושלים’ למתתיהו שוהם. זוהי אחת המסות המצוינות של דב סדן עצמו ומן הטובות ביותר שנכתבו על ‘צור וירושלים’ בכלל: כל משפט במסה זו הוא בעל מיטען פרשני פוקח עיניים; כל דמות מקבלת אצל סדן תוספת גילוף והיא מופנית אל אורה הנכון; כל אמצעי אמנותי של שוהם נשקל במאזני דיוק. הכלל, זוהי המסה המזכה אולי ביותר את חלק הדין שבשם הספר, ספרו של סדן. בדומה לכך שני מאמריו על דוד שמעוני, שיש בהם הסבר לגופי יצירותיו והסבר לתהודתן; שוב שילוב של גורם הזמן וכוח הלקיטה של הקולט והנקלט.

מסה אחרת, המצטיינת בצמצומה התכליתי, היא זו על שניאור, הקרויה ‘בין זעף לחנינה’ (עמ' 37–35). דוֹק ותמצא, שסדן אינו מביא אף ציטאטה אחת משל שניאור. גדולה מזו: אין הוא מזכיר אף יצירה אחת של שניאור – ואף-על-פי-כן אתה רואה לפניך לא בבואה מטושטשת-מיתאר של שניאור, אלא אנדרטה שלו מגולפת בכליו של סדן ובאבן משלו.

גם במסות אחרות יודע סדן לדבר ברמז ועל דרך הקיצור. סופר שהוא דן בו, הולך סדן ומונה את נושאיו ואת גיבוריו, את דרכיו ואת נטיותיו, לעצמם ולצורך השוואה, כאילו הם מונחים בקופסתו תאים-תאים, ואינו מראה עליהם אלא בקצה אצבעו. ועוד: לעולם אין אתה מוצא אצל סדן התיימרות יתירה, לעולם אין הוא כותב: הסברתי, הוכחתי, תיארתי, הערכתי, אלא: ניסיתי להסביר. ניסיתי להוכיח ניסיתי לתאר וכולי. ועם זאת בעיניו ואינו בוש להודות שאינו יודע להסבירם. הנה, למשל, אין הוא יודע להסביר מדוע לא נפתח לבו של ביאליק לשירי י"צ רימון, לאחר שנפתח לקראת שיריו של אברהם בן-יצחק. אבל רבות מהארותיו של דב סדן נהפכו זה שנים למקובלות, לקלאסיות כמעט, בחקר ספרותנו, כגון הדברים על ביאליק התלמיד ביחס לאחד-העם המורה, או על הכפילות, עד כדי ניגוד קוטבי, אצל ביאליק (עמ' 4).

כוח האינטואיציה של דב סדן מעורר לפרקים התפעלות. נסתפק בדוגמה בולטת אחת: בשנת תרצ"ד, בסיום מאמרו על ‘בני בוהו’ לשלונסקי (עמ' 92), הוא מנחש את התפתחותו האידיאית, שנתממשה לאחר-מכן ב’שירי המפולת והפיוס' וב’על מילאת'. בדומה לזה, במסתו על קרשם שלום הוא מזכיר, שלפני שלושים וחמש שנים נזדמן בירושלים למחצתו של חכם זקן ושמע מפיו הערכה פסלנית ביחס לחוקר הצעיר, נזדעף סדן ואמר לו לאותו זקן: ‘מי יודע, כמה כמוכם כל זכרכם0 יקוּים, מהיותכם ציטאטה בשולי מחקריו של אותו חדש’ – וסדן מסיים את הפיסקה: ‘ומידת האמת מחייבתני לומר, כי נבואתי נתקיימ ה’ (עמ' 335).

אחד הדרכים המקובלים ביותר על דב סדן הוא השימוש בגזירה שווה. למשל, במסתו על נתן אלתרמן, שנכתבה עם צאת ‘עיר היונה’, הוא פותח בדברי ביקורת על אלה שעשו ‘חשבון שלא מדעת בעלים’ ביחס לאלתרמן, ב’טור השביעי' – והנה הוציא פתאום מגניזתו את ‘עיר היונה’. וסדן משתמש בדומות קודמות לחשבונות מוטעים דומים: דוגמת סוקולוב, ו’דוגמת גדולה הימנה, דוגמת ביאליק‘, שהפריך את דעת הטועמים טעם ‘שתיקתו’ בסידרת ‘יתמות’ שלו, ‘שאין לו אחות בשירתנו לדורותיה, ובכללה פרק ‘אלמנות’, שאין לו אח בשירת העולם’ (עמ' 125), ודוגמת ש"י עגנון, שכבר ניסו לעשות עמו גמר-חשבון, לאחר הופעת סיפורו ‘המטפחת’. באותה מסה עצמה, כשסדן עמיד את בעל ‘עיר היונה’ בדרגת עשייה הדומה לזו של ‘נעים זמירות ישראל: משורר תהילים ועוסק בשפיר ושיליא’, הרי הוא עצמו מוסיף ואומר: ‘אם מעשה בתחום השלישיה: אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן’ (עמ' 128), והוא מפליג אל הצד השווה שבין כל אחד מהם עם זה של אלתרמן שב’עיר היונה’.

לפעמים מסתייע סדן בדוגמה לסתור, כדרך שעשה ביחס להזדהות או אי-הזדהות של הקורא עם גיבורים שביצירה, והעמיד זה מול זה את קורא-ברנר, שהזדהה עם גיבוריו, ואת קורא הסיפור ‘מעגלות’ של דוד מלץ, שלא רצה להזדהות, או לא רצה להכיר בזהותו, עם גיבוריו.

כן אתה מוצא אצל סדן הבלטת הבדלים בראייה ובדרך תיאור של נופים אצל מנדלי ואצל עגנון, שהראשון ‘גייר’ את הטבע, ואילו האחרון ראה אותו יהודי מלכתחילה (עמ' 177). במקום אחר כותב סדן: ‘כדי לעמוד על יחודה ושיעורה של הכוליות הזאת, דין להשווֹתה לאותה כוליות, שההערכה המצויה מצאה בראש אמני הפרוזה שלנו בדורות האחרונים – מנדלי’ (עמ' 218).

פעמים נוקט סדן את דרך הסיכום הממצה, מעין תקציר המציע לך: ואידך פירושא הוא, זיל גמור. מאמרין על ברנר הם מן הארוכים ביותר בכרך זה; בהם הוא מתדיין עם אברהם קריב, מחד-גיסא, ועם קורצווייל, מאידך גיסא. ואף-על-פי-כן הוא מוצא לו שעה קלה לפרוש לשם סיכום בראשי-תיבות: 'הילכך דין הוא שנחזור על דברים, שלכאורה הם כמובנים מאליהם, בחינת הדרן עלך מסכת ברנר לסוגיותיה, והוא הולך ומונה קווים לכל פּן ופן של ברנר: כמספר, כמבקר, כפובליציסט, כעורך, כמתרגם, כפטרון, ואחרון-אחרון – כאיש העלייה השניה (ע' 144–141).

בדומה לכך מאמרו על שלמה שילר; לאחר שסדן פירסם את ספרו ‘גורל והכרעה’ על דרך מחשבתו של שילר, כתב עליו ‘ערך ללכסיקון’ וקיפל בארבעה עמודים (319–314) את דרכו בחייו ואת דרכו במחשבה.

מלים מספר על סגנונו של דב סדן. כבר כתבתי במקום אחר, שסגנונו אינו ניתן לחיקוי. המיוחד שבו אינה רק התרכובת הלשונית, אלא עצם חיתוך משפטו. הנה נדמה לך שמשהו זר בו, שלא כשורה; אבל אתה חוזר וקורא – והנה כל תיבה משובצת כך שאין לך אפשרות להזיזה ממקומה. ועוד: הנה נראה לך כי מליצה לפניך; שוב ובדוק ותיווכח כי כל היסודות אדיקוואטיים הם. סדן משתמש בתמוניות עשירה, כשל מסאי למופת. לא אוכל להבליג מלהביא דוגמה אחת, והיא מן המסה הראשונה של הספר (עמ' 4), על ביאליק: ‘דומה שזכרונות לשחריתו עשויים שיכבה על גבי שיכבה, תחילה לא נראתה לו אלא המציאות המייסרת, הזועפת, ואחר כך כאילו חפר עצמו בגנזי-חייו והעלה לקלף-שחרית כולו מעוטר עיטורי-אורה. אותו אור מניין? הוא מרומז בכמה וכמה רמזים. פעמים שהמשורר שולפו מתוך האתמול המכוסה, מתוך המעמקים, ונוטעו במחר מקוּוה במרחקים’.

דוגמות כגון אלו, הרבות מספוֹר, הן הגורמות לו לקורא הנאה נוספת בקריאתו את הספר הגדוש חכמה ודעת.

המלצות קוראים
תגיות