“אני מכין לי אצלך נקרולוג” – כך אברהם שלונסקי
“תמצאי לי אשה” – כך אברהם חלפי
הם אחים; לא מאותם אבות ולא מאותן אמהות.
שני משוררים חברים. שניהם ידידי. שני הפכים. אוהבים זה את זה. חולקים זה על זה, לא בני דורי. בני הדור שקדם לנו. האחד מצייר מלים בחלל המופשט, בתנועת-יד עם אצבעות מזדקרות, מחפשות את הקצב ואת הצליל הנעלם. והשני מצייר מלים ברוח, בעצם ברוח-אנוש, בתנועת מחול של רגליים נעות, מחפש את תעלומת האלוהות הסמויה. לשניהם דין ודברים עם הריבון היהודי שנטשוהו, ואף-על-פי-כן אינו מניח להם. הם אינטואיטיביים, הם ספונטניים, הם אחראים לעצמם ולכלל, ומרידתם היא מרידה יהודית הסולדת ממלחמת-אחים.
הם אחים; לא מאותם אבות ולא מאותן אמהות.
חלפי איננו מתלוצץ על המוות, אף שהוא ליצן גדול, יעיד על כך “המלך ליר”. הוא ירא את המוות בפחדי ילד מיותם. הוא כואב את השכול על אחיינו בן-אחותו שנספה בדרך לפטרה, לא כמו על דמות מקראית שמספרים לנו אלפי דורות על אובדנה, אלא כמו על “מות ילדים” מהלידער של מהאלר. דבר שעלול לקרות מחר, בארץ אומללה זו. שלונסקי, כאשר הבחין בגישה אינטואיטיבית אצל אחר או אחרים השתולל:
“את רק עכשיו המצאת את זה, המילים האלה אינן בכתב היד!”.
הוא פחד מהפרידה מאמו כאילו פרידה היא מוות על קידוש-השם.
כאמור, כה שונים, רוגזים זה על זה, רוטנים זה על זה, בפניהם ושלא בפניהם, אבל ברוח טובה, באהבה שמעניק עילוי אחד לשני. כל אחד בתחומו המוגדר ובשדה ראייתו האישי.
היתה לי הזכות הגדולה אצלם, בשעורים חופשיים לכאורה, של תורה-שבעל-פה משלהם. חזרתי לאחר הלמודים האקדמיים בספרות העולם, שקספיר במיוחד, לימודי שנים אינטנסיביות במה שקרוי “לימוד גבוה בחו”ל“, והנה תעלומות הפיוט גנוזות בגישושי אצבעות של יד ורגל של יוצרים אקטיביים, יחידי סגולה, המצויים כאן בארץ. חזרתי הביתה ממרחקים ללמוד אצל מורַי החדשים. לא בבתי-אולפנא ולא באולמות קודרים, אלא למדתי בצורת משנה-לא-סדורה אצל שני משוררי הנ”ל.
את מקצביו ואת צרופי מיליו ואת המצאותיו פָרט שלונסקי על עצמו, בידיו המגששות בחלל. חלפי הלך אצל נעימות חסידים, רבותיו הרוחניים.
איש אינו מבקש היום את שיריהם כמו בעבר. לא שרים אותם. מזמרים את שיריהם כאילו היו בלשון של היום “פזמונאים” או “תמלילנים”. בבוקר של התייחדות עם שלונסקי במרכז-תרבות-עינב, שרים את סיסמאותיו למוצרים מסחריים - את תעלולי הליצנות הברוכה של האחד; וברדיו מפזמים מדי בוקר פתיחה של שיר של חלפי, שכבר היה לזרא. למה זה מגיע להם?
נכון שהיו צריכים להתפרנס ולפרנס קרובי משפחה נזקקים, ושהתלוצצו. וגם אז לא היו זולים ועלובים.
יום אחד ישבנו חלפי, א.ד. שפיר הסופר המשורר והעורך, ואני, וצולמנו על ידי צלם מזדמן. חלפי לקח את התצלום והחל מצייר מסכה על פניו. הוא צייר לעצמו זקנקן תיש מחודד, שפם ועצמות לחיים בולטות ויצא איזה “הידלגו” ספרדי, מאיזה מחזה קלאסי מן המאות הקודמות. כי כל כך נבוך היה ממראה עצמו, עד כי רצה לשים מסכה על פניו. אותנו השאיר בלא מסכה.
כך שיחק בציור, אפילו כאשר לא שיחק על הבמה. בביישנות טבעית רצה להסתיר ולהסוות את פניו על הבמה. רק בשירה היה הוא עצמו. מבוכתו על הבמה לא עזבה אותו מעולם.
שלונסקי, לדעתי, לא הביך את עצמו, אבל היתה לו בישנות של בן-ישיבה טרוט-עיניים מלימוד-חצות. כל בוקר, כאשר עבדנו יחד, היה צריך להתאושש מביישנותו, ועיניו המושפלות בכוסית קוניאק. כמעט שלא נתן לי לומר מילה, כיוון שכל קיומי לא היה אלא כדי להקשיב לו ול“אמרי-פיו” והוא מכריז בזחיחות הדעת: “אני מכין לי אצלך נקרולוג”. עדיין בעיניים מושפלות.
בינתיים כבר התחיל להרגיש ששיריו אינם נקראים. הוא ראה את שיריו מתרחקים מהקהל. אגב איזה קהל? זה שאפילו אינו מבין את לשונו? הוא ידע שחלפי נקרא יותר, מובן יותר, פשוט יותר למראית עין, כמו רחל המשוררת, אף כי מסובך לא פחות בהגותו, ביסוריו המוסריים האנושיים.
בעלי אריאל חזר פעם וסיפר: “פגשתי את חלפי. הוא מתייסר. ילדי ביאפרה רעבים!” חלפי היה מאד יהודי אבל גם קוסמופוליט חובק-עולם. בעיקר צער-העולם. וקיווה לברוח מהכל לאיזה מנזר ולהתבודד שם ביגונו.
“למה אין ליהודים מנזרים?” קרא. שלונסקי לא השתוקק לברוח למנזר, אבל בנה לעצמו תא מבודד בלתי נראה לעין והתבודד בו, אפילו כאשר הפליא בחידודיו על במת “צוותא” בליל-שבת.
במערב, בעיקר באנגליה, מקובל מאוד המושג “פילוסופיה של חיים”, “פילוסופיה של שירה”. הם נוהגים לשאול: “מה היא פילוסופיית השירה של משורר זה או אחר?”. בקווים צנועים אפשר לומר שחלפי הוא מרטיר של החיים. גויה, הצייר הספרדי, היה מצייר אותו כמעונה, בעל נפש מעונה, המתענה בעינויי העולם, ונפטר משברון-לב לא שלו, שברונו של עולם - מביא שברים קטנים, רסיסים צנועים, לקוראיו הרגישים.
שלונסקי הרגיש תמיד שלא הגיע אל קוראיו בגלל מחסומי הלשון הגרנדיוזית, שהסתירה את תום לבו ואת יראתו מפני אותו אל-קנא-ונוקם שהמציאו היהודים הקדמונים, והורישוה לדור אחרון של חלוצים רועדים מקור, בדלף ארץ ישנה-חדשה המרעיבה אתם במיטב ימיהם, והם נמקים ממחסור, חולי, ותוחלת נכזבה.
מי זוכר היום את תחנוניו לפת-לחם בהתחכמות ליצנית, ולפינת מסתור מגשם ומרוח?
פעם התעכבנו על יד בית ברחוב גורדון:
“את גרה כאן?” שאל שלונסקי.
“לא!”
“גם אני לא גר כאן. אז למה אנחנו עומדים? לא אני לא את. סתם בית! לא בית כנסת, לא בית ישראל, לא בית-אל ולא בית-המקדש, סתם בית יהודי. אני אוהב את זה. כמו ‘לחם’, מלה פשוטה, אני אוהב את המלה ‘לחם’, מלה נפלאה. אל תחששי להיות בנלית. מותר להיות בנלית”.
ועוד: “בבית שאני גר בו, יש טלפון. תשני ספרה אחת במספר שלי, רק ספרה אחת, ותקבלי תשובה מאדם אחר. לא אני. די בשינוי סדר הספרות וכבר מדובר באדם אחר. והשינוי כל כך קל, כה זעיר, ומבדיל בין אדם לאדם. בין מלה למלה”.
יכולתי לראות שהבדל זה בין אדם לאדם חשוב לו מאוד. הוא מתבדל. לא שייך לאדם שאיננו עוד. ולכן גם לא נשאר זמן רב באוהל הדולף החלוצי שלו. תפילות העסיקו אותו. גווילים, תורה שבכתב, התורה הציונית שבעל-פה, של מעשה ותושיה. הניחוהו בהתבדלותו. ומכאן גם ההתחברות אל חברו הטוב חלפי.
ספרים התחילו לאגור בחדריהם על כל רצפה ועל כל שולחן. הם פשוט נמלטו-על-נפשם. ברחו אל האות הכתובה. חלפי אל ברסלב והעשבים השרים לו, ושלונסקי אל שירת העולם, המבטיחה גאולה סוציאלית ושמש עמים זורחת מצפון.
למעשה שניהם חיו בשפה הרוסית, בתרבות הרוסית, במנטליות ההיא בתערובת של יהדות ועברית והכיליון והנקמה של האלוהַ המקראי. ולכן חלפי היה אומר לי: “איזה אדם חכם היה זה שהמציא את אלוהים!” ושלונסקי היה אומר לי:
“ברגע זה המצאת את מה שאת אומרת לי”.
הוא העניק לי את זכות ההמצאה הספונטנית, וחלפי את האלוהות מעשה ידי אדם.
את שלונסקי הכרתי ראשון. חותניו, הורי מירה אשתו השניה, היפה, היו ידידי הורי, כמו הוריו של נתן אלתרמן והורי ימימה אבידר ושז"ר. כולם השתייכו לחוג אקדמאים יוצאי רוסיה ופולין, שעלו ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר לימודיהם באוניברסיטאות פטרבורג, ברלין ופרייבורג. אז היה עורך ספרותי בעיתון “הארץ” ופרסם לי אצלו סדרת מאמרים בשם “נשים בספרות”, בעיקר בספרות העולם. פרסמתי לפני כן שלוש נובלות קצרות, ששלחתי מאנגליה לאבי, שמסרם ללמדן, עורך “גליונות”. וידעתי שאני בצד “הלא נכון” בעיניו. אבל שלונסקי מחל לי חטא זה. מצאתי לפני עורך ביישן, נבוך, שישב במערכת “הארץ” ונתן לי לעמוד, אפילו לא בקשני לשבת. הגשתי לו כתב יד בידיים חנוטות בכפפות זמש כחולות כהות. עדיין היו לי גינוני נימוסים אנגליים, ומבטאי הישראלי סבל קצת משלוש שנות דיבור אנגלי בנכר ומתרגילי פונטיקה למבטא אנגלי נכון. הוא לא לגלג על גילי הצעיר.
רציתי כנראה להרשים בלשוני, מגוחכת שכמותי, רציתי להרשים אמני-שפה-דגולים, שאחר כך התנסו כל בני דורי בתקוני הלשון שלהם, ששינו את כל “אתי” ל“עמי” וכל “עמו” ל“עמדו”. כי אנחנו לא כתבנו שפה מליצית שמנה. התחנכנו מילדות בארץ וכתבנו עברית רזה מאד, אלא שעורכינו ניסו לשפץ תמיד את לשוננו העלובה.
כאמור, הכרתי את שלונסקי לא היכרות אישית, מהמשפחה, מחוג חכמי לשון, ממקורות ומקרא. ונשותיהם, הן האמהות שלנו, שלא ידעו אף מלה עברית ופחדו פחד מוות מ“גדוד מגיני השפה”, שמא יפגעו בהן ברחוב על כי הן מדברות רוסית.
הקורבן היתה חותנתו של שלונסקי, הגב' לוין, ששאלה לפני ראש השנה: “מה זה כולם מברכים ב’זנה טובה'!” - אשה טובה ברוסית. לא שלונסקי, חתנה, המציא זאת. זה היה סיפור מן החיים.
חלפי אהב להמציא משחקי מלים כאלה וכתב שיר לנכדתי עדי בשם “עדי שוקולדי” שנדפס ב“ידיעות”. חלפי לא ידע את “מכמני הלשון” כמו שלונסקי, אבל שיחק בהומור לשוני כברוטב מלים מפעפע.
שלונסקי, שהיה לו כאב ראש נצחי, כשבא בבוקר לבית הקפה ברחוב דיזנגוף ולקח טבליה יחד עם כוסית הקוניאק כשהיה עורך ספרי “שערי עזה”, אמר:
“הם חושבים שאני בן- גוריון!”
אמרתי לו. “למה אתה עובד כל כך קשה?”
השיב לי: “אני מוכרח, אני מפרנס שש משפחות”.
אותו הרגע נכנסה בעלת בית המרחקת ממול ואמרה: “החבר’ה לוקחים על חשבונך כל מיני דברים קוסמטיים ואחרים!”
השיב לה: “תני להם מה שהם רוצים. החבר’ה הם בני משפחתו הענפה.”
יום אחד בא שלונסקי מדוכדך מאד. אני הייתי במצב רוח מרומם. הוא כתב לי שיר שנכנס לספרו הבא בשם “בוקר טוב”. שאלתי:
“מה קרה?”
והוא השיב: “הבוקר עזבה אמי את ביתי ועברה להתגורר אצל אחותי ואני כבר מתגעגע אליה וזה מצער מאד. אני אינני יודע איך לשאת את זה”.
לימים, כשהתנסיתי בדבר דומה, שאמי אושפזה, זכרתי את תגובתי ולא מצאתי בה ניחומים.
חלפי, לעומתו, נתייתם מאמו מוקדם, וראיתי אותו רק לאחר פטירת אביו. הוא לא ישב במקום כשם שיושבים אבלים. הוא המשיך במהלכי ודילוגי המחול שלו, כשם שהתרוצץ כשראה את עצמו אצלנו בסרטו של וולמן “פלוך” וגמא בחדר מרחקים סמויים. התרגלנו לראותו וספר בידו ברוסית מספריית אבי המנוח, והוא יושב בכורסא בביתנו וקורא כי איננו רוצה לדבר, ומכריז: “אצלכם אני יכול לשתוק.”
כשחלפי שיחק “בהכנסת כלה” מאת עגנון, הרגיש לא בנוח. בגבו אל הקהל הרגיש מנוכר. הבימוי של יוסי יזרעאלי לא הלם את ראייתו את עגנון. כאשר אמרתי לו את דעתי, עוד לפני שהשמיע את שלו האיץ בי:
“תכתבי. כדי שידעו שזה לא אני. הקהל איננו יודע”.
“יודע!” הרגעתי אותו, “הם מכירים אותך מ”האדרת“. שם אתה באלמנט שלך”.
אצל גוגול ב“אדרת” חלפי פרח. כל מסכני העולם ועלובי החיים - שבחשאי ובצנעה סייע להם ככל יכולתו, והאיץ באחרים להוסיף, עד כי אמרו שהוא ויאני אבידוב הם חברת גמילות-חסד סמויה, חלפי מגלה את הרש והמסכן ויאני רץ למפלגה ולהסתדרות להשיג את הממון - כל אלה התלכדו בדמותו הפריכה של אקקי אקקייביץ'.
הוא הזמין אותנו כאורחיו האישיים להצגת המאה. בתי, אילת, ראתה אותו לראשונה על הבמה כבריה עלובה ומתיסרת. הלא רק אתמול, טענה, בפורים האחרון כשחלתה ולא נסעה לטיול בית הספר, כשהאוטובוס עלה על מוקש, הוא רקד ושר בחדרה לפני חברותיה כדי לשמח את כולם, ולא ידעה שהליצן השמח הזה, כל ייסורי העולם ומצוקותיו ועד ילדי ביאפרה הגיע, מכלים את ימיו.
הוא שר והתלוצץ כי היה פורים, יום הולדתי ויום הולדתו. אגב תמיד היה אומר לי: “את, עם מצבי הרוח שלך, היית צריכה להיוולד בתשעה באב ולא בפורים”.
“למה אין ליהודים מנזרים?” שאל.
“הייתי הולך, ונכלא בתא של נזירים, ומבכה שם לא רק את שבר בת-עמי אלא שברו של עולם!” התלונן.
אגב פורים. נדמה לי ששלושתנו, שני המשוררים ואנכי, נולדנו בפורים.
צער רב גרם לחלפי אבדן אחיו, בן אחותו, שהלך עם חבריו לפטרה ולא שב מדרכו. חלפי נדבר עם יהושע בר-יוסף שיכתוב על חיי הצעיר ויוציאו חוברת. כשהציע לו בר-יוסף שירימו כוסית לגמר העסקה, נפגע כל כך עד כי ביטל את כל העניין. הוא בא אלינו זועף וכואב והתלונן:
“אני שותת דם והוא רוצה להרים כוסית קוניאק. ואני כל כך אהבתי את אחייני. אני לא ישן בלילות והוא חוגג!”.
כשהיה פיגוע בתל אביב ופצצה התפוצצה מול דירת אחותו בשדרות בן-גוריון רצתי לשם מיד בבוקר השכם. מצאתי שם את אברהם ואחותו הגננת לילדי נרקומנים, אשר לא מזמן הזמינה אותנו לתערוכה של ציורי הילדים הללו. זו היתה אמו השכולה של האחיין שנעלם. היתה שם דמומה ואצורה למראה מרפסת ביתה ההרוסה בקומה השניה, היא הרגיעה אותי:
“לא קרה כלום, קצת הרס בדירה!” כי מה כבר יכול לקרות לאחר אבדן בנה.
גם בילדי הנרקומנים מצא חלפי מקור מצוקה, עוני, סבל ואבדן תקווה. גם הוא וגם שלונסקי אהבו ילדים. שניהם בתחילה היו חשוכי בנים, אהבו ולא בקשו פרס של חיבה מהילדים. ילדים אינם אוהבים אנשים לא יפי מראה. צעירה מאוד ראיתי את חלפי לראשונה ואמרתי לסופר י. סערוני, שאינני רוצה להכירו, הוא איננו יפה!
"חכי עד שתכירי אותו.
המצאותיו הלשוניות הרנינו בוגרים וטף. כשתרגם שלונסקי את “יבגני אוניגין” ואת “טיל אוילנשפיגל” היו מונחים בביתנו כרכי תרגומו של לווינסון, ידידו של אבי, שיצא באותה עת ואיש לא חפץ בו ואילו של שלונסקי אזלו, ואנשים התחננו לפני: “תשיגי לי על ידי שלונסקי אכסמפלר בשבילי”. ואמנם נתתי לשלונסקי כסף והוא הלך וקנה כמה ספרים בשביל ידידי-מעריציו. אבל שלונסקי השתגע לגמרי כאשר תרגם את “המלט”. גם אז יצא תרגום של פרופ' אפרת, אף הוא חברו של אבי, שמעטים חפצו בו. אי אפשר היה לדבר עם שלונסקי על כל נושא אחר מלבד “המלט”. שלונסקי התרוצץ כמוכה ירח. לכל אחד מאתנו, שלמדו שיקספיר במעוזו באנגליה, נתן פסוק קשה שאינו מובן לו כל צרכו שיאסוף את כל הפרושים. ואני חיפשתי ברשימותי מהרצאותיו של פרופ' אריסון שלמדתי אצלו ורשמתי. בעיקר נעזר באלתרמן. ולבסוף מצא הוא עצמו, באינטואיציה המופלאה שלו, את הפתרון הגואל, כאילו ידע אנגלית והכיר את המנטליות הזאת, הזרה לו כל כך. איך עשה זאת? כשרונו! שלא פעם גם החטיא את המטרה, כי ברוב להיטותו להקסים העלה באוב מה שחכמי לשון ודעת לא העלו ברוב חכמתם.
בתנועה האופינית לאצבעותיו, בחלל שלנגד עיניו, צייר מלים וקבע קצב, וחלם חלומות ספרותיים, אפילו בלשונות זרות ועלומות. לצערנו, לא נותרו עמנו בחיים חכמי הלשון והאקדמיה ונעלמו קוסמי הלשון ועושי הנפלאות בה. שלונסקי, ידידי, היה בלי ספק אחד מבניה המוצלחים של גלריה זו.
לא כן חלפי. הוא נלחם בלשון העברית כשם שלחמו אלישבע, רחל המשוררת, עזרא זוסמן, אפילו לאה גולדברג, שכשהיינו נערות אהבנו את ספר שיריה הראשון “טבעות עשן”.
לחלפי היה קול נאה, שלפרקים הנמיכו, ללחשושים מצחיקים. של נגרי צפת - את עלובי-הנפש, שהיו מתחננים לפניו בבוא תיאטרונו להציג בעיר, שיקנה להם שעון, והוא קנה. ביחוד לזה שהיה מברכו לפני צאת התיאטרון בברכת: “להתראות לכם!” פעם זו היתה המצאה, היום הפכה הבדיחה לברכה רגילה. הקרייניות בטלביזיה אומרות “להתראות לכם” ואיש אינו צוחק. ללמדך שהומור משנה את פניו לפי הדור והתקופה. ההומור אחרי נסים אלוני, דן בן אמוץ, אלתרמן ואביגדור המאירי איבד את הליח היהודי, את האירוניה של מנדלי ואת טוב הלב השלום-עליכמי. חלפי היה תלמידם. כששאלתי פעם את שלונסקי: “איך אתה ממציא את החידוד במקום הטבעי ובשעה הנכונה ממש?”, השיב לי: “השתגעת? אני ממציא במקום? אני מכין לי הכל מראש, אבל בלי קהל קולט אני אבוד. כמו שהאנגלים אומרים: ‘אם זה אבוד עליו אנה אני בא?’ " על תרגומו ל”ז’ן שן" של א. פרישביין1 כתב לי הקדשה: “לשושנה שבודאי תבין את הפשט והסוד שבז’ן שן”. הגדולה במחמאות שיכולתי לקבל ממנו.
פעם אפילו יעץ לי: “לא מספיק להיות יפה, צריך להיות גם סימפטית”. הוא התכוון ל’נעימה‘. לא טרחתי כנראה להיות נעימה והטחתי בכל, כל שעלה על דעתי, בעקיצה ובאירוניה. “ללאה גולדברג יש אמא נעימה ולבבית”, אמרתי. “את אומרת שהיא לא כל כך נעימה?” שאל. “היא שתלטנית” התאוננתי, "היא רואה אותי ב’כסית’ יושבת אל שולחן עם אחד שהיא מכירה, והיא נגשת ופוקדת עליו ללכת איתה וללוותה הביתה. לעזוב אותי לבד, זאת משוררת נעימה?".
“נו, הוא קם והלך אתה?”
“לא, מה פתאום. הלא הוא יצא אתי. תן לה עצה שתהיה סימפטית. אני אוהבת את שיריה ולא אוהבת אותה”.
שלונסקי לא דיבר סרה באיש. גם חלפי לא.
“שתלמד ממך לא לדבר על דברים שהיא לא מבינה”.
על זה אמרה חברתי הסופרת: “פגשתי את חלפי, ידידך, הוא היה מדוכדך מאוד”. הסופרת רמזה לי: “אני נדונה לשעמום! איתי שלונסקי לא יושב בבית קפה. רק אתך”.
לפעמים עובר על פתחנו יהונתן רטוש ומתמהמה על ידינו. זאת בכלל חגיגה. אבל אני עבדתי יחד אתו ב“הבוקר” וישבנו שם בחדר אחד, שולחן אל שולחן. כשצלצל הטלפון לא נתן לי להרים מיד את השפופרת. זה היה מעשה אכזרי בימים שלא היו טלפונים בבית.
“בסבלנות!” היה מטיף לי.
“הפלא לא יברח”, היה אומר שלונסקי,
“החזיון לא יברח” היה אומר חלפי,
“הבשר-ודם לא יברח לך” אמר רטוש. כל אחד על פי דרכו.
חלפי נהג ביושר, מה ששייך לאחר לא נשאר ברשותו. שלונסקי ניכס לו הכל. אחר שיחה של שלושתנו, פותחים גיליון ערב שבת של “על המשמר” עם מאמר של אחותו של שלונסקי, וורדינה, על מוסיקה, שתרגם אחיה. איך הצליח, זה האחרון, להכניס לתרגומו כל אשר אמר כל אחד מאיתנו, שלא שוחחנו כלל על מוסיקה. חלפי היה מתמלא זעם. “מה הוא עושה?” סתם מכניס את כל הרעיונות של כולם, דייסה אחת, לשלו".
אבל כלפי אחרים היה שלונסקי בקורתי מאד. אחר שזמורה כתב עליו ספר, שכנראה לא השביע את רצונו, שאל אותי:
“את מכירה אותו” תגידי לו שיפסיק לכתוב!".
זמורה השיב לו כגמולו. פעם אמר לי: “ראית איך שלונסקי ומירה מתגפפים בפרהסיה מתחת לשולחן. תגידי לו שיפסיק!”.
לא אמרתי כלום לא לזה ולא לזה.
שני משוררי היו כה שונים זה מזה, עד כי לפלא היה שאהבו מאד זה את זה. שניהם היו ביישנים, נבוכים קצת, לא יוצלחים בבחירת אהובותיהם, עד כי חלפי פגש אותי פעם ברחוב וביקש: “תמצאי לי אשה! אני רוצה בית וילדים, כמו אצלכם. תמצאי לי, אני לא מבין איך בר-יוסף מוצא אותן בזו אחר זו. אני בסך הכל רוצה אחת.”
קשה היה לתאר אותו, עם דירתו הקטנה והמלאה ספרים, אפילו על הרצפה, מכניס אשה וילדים. אפילו דירות לא ידע להחליף והיה מסתבך עם כל מיני בעלי בתים ומתחרט. בשעה ששלונסקי התגורר בדירה מרווחת עם מירה היפה ובת שנולדה לו ממנה.
כשמירה נפטרה, זו אשתו השניה שמתה עליו, היינו אצלו, חלפי ואני. שלונסקי לא גילה כל רגשות. היה מופנם, עצור, שולט בעצמו, אבל פניו אפורות. בצבע פניו הוא לא שלט. הם אפילו הזכירו את תפקידו של חלפי ב“עוץ לי גוץ לי”, וחלפי סיפר שהזמין את העוזרת שלו להצגה והיא עזבה אותו לאחר מכן, כי אמרה שאצל אדם כזה כמו בהצגה היא אינה רוצה לעבוד. חלפי אמר לו: “החטא הזה מוטל קצת גם עליך”. כשאמרתי לפני לכתי: “אני אטלפן!”, הזהיר אותי שלונסקי שוב ושוב: “ההבדל בין מספר טלפון אחד ושני, המבדיל שני בני אדם, כרוך בכל ספרות המספר. אם את משנה אפילו רק ספרה אחת את מקבלת אדם אחר. איש אחר ולא עם מי שהתכוונת לדבר”. “ותזכרי”, הוסיף חלפי, “שעל פי הרוב אין עם מי דבר”. זה היה המוטו שלו. היה מצלצל ואומר בטלפון: “תשמעו! אין עם מי לדבר! כבר אז לא היה עם מי לדבר.”
כולם הזהירו אותנו, הצעירים.
קרני אמר לי: “אל תשימי לב לבקורות, אין להן כל ערך, תמשיכי בשלך הלאה”.
ואבות ישורון, שתק בצלו של אלתרמן, אף שאמרו לי שמנע פעם ביקורת מכסחת נגדי. והיה מי שאמר: “כולם אתונות!”, אבל לא אקרא בשמו.
שני החברים לא התחלקו שווה בשווה: לחלפי לא היה רדיו עד שבנימין תמוז וחבריו אספו כסף וקנו לו רדיו. האמת, שהרדיו לא היה נחוץ לו, כאשר התעמק בבעל שם-טוב וברבי מברסלב. גם טלביזיה לא היתה לו, והיה בא אלינו לראות את עצמו בסרטיו. לא יושב לרגע, ומחולל בחדר תוך כדי הסתכלות, ומתרוצץ לפני היושבים המתבוננים בו. גם בסלון הביתי היה על הבמה.
חלפי היה אדם יצרי. שלונסקי היה אדם ארוטי, ביתי. חלפי היה פקעת יצרים כלואים. משוטט בגבול תל-אביב-יפו, מרקיד אפילו אותי ביפו, לעיני כל. ולאחר קונצרט קלסי בביתי היה רוקד אתי וואלס על פני כל שדרות רוטשילד, בחצות, מרחוב הרצל ועד בית הבימה.
חלפי לא רצה להיות רק ליצנו של המלך ליר, הוא רצה לשחק את “המלט” ובוודאי היה ממלא את התפקיד בזריזותו והתרוצצותו של לורנס אוליביה הצעיר. ושלונסקי בטש ב“אבני הבוהו” וקיווה לשורר את האהלים, הדלף והעצב של ימי החלוציות הראשונים, אבל נעצר אצל שירת רוסיה המאוחרת, ותרגם אפילו את פזמוני מלחמת העולם השניה, כמו “את חכי לי ואחזור”. נתן שמות מצחיקים של ראשי תיבות לבתי קפה ואניות, חיטט בלשון הקדומה ובכל דורותיה ולא הפך, כמו אלתרמן, למשוררה של תקופה.
הוא נותק מעל קהלו, בשעה שחלפי הפך לאלופו האהוב של זמנו. והצעירים זימרו את “עטור מצחך זהב שחור”, בשעה שהסתיו הדלף של שלונסקי נשכחו. ואפילו הועם זהרו של אלתרמן, ורק אבות ישורון, השתקן, צעד קדימה ופתח פיו. אבל זה כבר סיפור אחר.
טוב לבו של חלפי גרם לו סיבוכים רבים וקשים. לא תמיד הצלחנו אנו, ידידיו, להצילו מתסבוכות חדשות. משוררת חולה בדיוטה עליונה בקשה לבוא אליה. היא לא הסתירה את כוונותיה לפני, בקושי הצלתי אותו. החלטנו לשלוח אליה מטפל בשכר, שחלפי שילם לו, מעובדות התיאטרון הקאמרי. לא תמיד ידעתי מראש על אלה שביקשו לנצל את טוב לבו של חלפי, והוא שקע בצרות צרורות בלי דעת. הוא היה צדיק חסידי מלידה ומבטן. רודפי מעשים-טובים-לעצמם רדפו אחריו, לאחר שגילו את תום לבו. שלונסקי אף הוא היה טוב לב. האם טוב-לב הולך יד ביד עם פיוט ועולם הקסם של דמיון והגות? לא תמיד. אבל שלונסקי לא סיפר, הוא עשה. הוא עבד בפרך כדי להרוויח את הוצאות טוב-הלב. חלפי, אם לא סיפר, רמז על הנדרש ממנו מכל צד, איך מנצלים את חולשת לבו, מנקרים אותו בלי רחמים. שלונסקי מימן, ולא שיתף עצמו בעצם המעשה. הוא היה עבד האנשים הנזקקים, העובד בפרך. חלפי היה הולך מפח אל פח בעיניים סומות של ילד, של רך ילוד היום. שני עובדי החינם הללו נטלו לעצמם רק מעט מיגיע כפיהם. “שלונסקי לא יכול לרכוש לעצמו כובע חדש במקום הארובה השחורה?” שאלו אותי. “באמת לא יכול”, עניתי.
כל הנשים אשר נהו אחרי חלפי וביקשו להכירו, והן היו רבות ושונות, נותרו מאחור בדרכו אל המנזר היהודי, שלא היה קיים. "תמצאי לי אשה! " ביקש. ואלה שנטל עמו לדרך, לתא הבדידות, כשבולים יבשות בשדה נשרו בבוא העת.
נדמה לי שהשירה העברית מצאה בשני אלה ואף באלתרמן, חברם, את אבירי היגון של סרוונטס החולמים וההרפתקנים ואינם נגאלים.
____
אברהם חלפי ז"ל נפטר בחודש סיון.
מופיע היום ברשימת המשוררים הדחויים כיום, כמו עזרא זוסמן, נח שטרן ועוד. אני תובעת היום לספר עליו כפי שהיה בקרב חבריו וידידיו, בשעות הפנאי, ההגות ושטוטי הקוסמוס שלו. משום מה זכה לעיתונות לא הולמת ולשידורים לא נאותים. מלבד בנאום ההספד של דן מירון ב“צוותא”, שהציגו כראוי, בקו התפר בין דורו לדור הבא אחריו, ושימש מעין גשר חי ביניהם. כמו רחל המשוררת, היתה שפתו רזה, מהוססת וכמעט מפוחדת. בקושי רב התאזרח בלשון העברית, ועדיין תעה בשבילי לשון האם הזרה. לא היו לו מקורות הלשון העברית כמו לשלונסקי ולאלתרמן בני דורו הנודעים. הלשון המקראית או המאוחרת, היתה לו אם-חורגת, דוחה ומקרבת, מתרפקת ומתנכרת.
שני משוררים. ידידי. לא אהובי. ידידי שחכמתם, שנינותם וליצנותם אינם עוד. חלפי היה אומר: “אנחנו לא מספרים הלצות, אנחנו ממציאים אותן.” ושלונסקי היה אומר לי: “אל תפחדי שלא יבינו אותך. את ואני מבינים? מספיק!”
-
כך במקור, וצ"ל מ. (מיכאיל) פְּרִישְׁבִין. [הערת פרויקט בן־יהודה] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.