טביב נשא לאשה את חנה קנטרוביץ שלמדה עמי בכתה אחת בבית הספר היסודי גאולה מכתה ד' ומעלה עד הגמר. הוא התימני השחום מראשון־לציון והיא נערה בלונדית אשכנזית בהירה מאד וצחת עור לבן מווריד כל שהוא. כאשר פגשתיו לראשונה ושאלתי עליה השיב מה שהשיב ועד מהרה עבר לאיזה גלוי־לב מפתיע: “אל תחשבי שזה קל ביחד, אני התימני והיא האשכנזיה. ענין מסובך וקשה מאין כמוהו.”
השתוממתי על גלוי לבו ושמרתי הדברים בלבי.
לימים פגשתי את שניהם באולמי עירית תל־אביב במסיבה לכבוד אהרון אשמן. חנה הרעיה שמחה לקראתי שמחה רבה אם כי בימי למודנו לא היינו ידידות כלל ואף לא חברות. זכרתיה כתלמידה מצוינת בכל המקצועות הריאליים וההומניים כאחד. ענין מרתיע בהחלט לגבי. שכן סברתי תמיד שאם מישהו הוא טוב בלמודים ריאליים או טוב בלמודים הומאניים אין פרושו שבכל המקצועות הוא מצטיין. כזאת היתה חנה, מצוינת. אינני יודעת מה תועלת הביאה הצטיינות זו בחייה. מלבד נשואים עם סופר עברי־תימני אשר בקש לדובב את עדתו ואת חייה בארץ.
לימים ספר לי המבקר שלום קרמר שהקדיש שנה תמימה באוניברסיטה להרצאות על ספרו הראשון של טביב.
אני מודה שהופתעתי שחוקר מצא צורך להקדיש שנת למודים שלמה לספרו של טביב אבל הבנתי שיש אנשים שמצאו כאן עולם ומלואו. טביב הסופר הזכיר לי תמיד את עוקשי הצייר אף הוא תימני.
לימים פגשתיו ב“כסית” בתל־אביב בחברתו של אלתרמן. ישבנו אל השולחן חבורה. השעה כבר היתה מאוחרת אולי שעה שתים אחר חצות. שרנו שירים ונתן אלתרמן בקש את טביב שישיר לו שיר משירי עדתו.
טביב פתח כמובן מיד בשיר לשבזי. אלתרמן ישב והקשיב למנגינה המונוטונית והזרה לאוזנו והתקשה מאד למצוא בה טעם ונוחם. לבסוף לא עצר עוד ברוחו והיה אף קצת שתוי כהרגלו, ולכן מצא עוז בנפשו להפסיקו:
“תפסיק, אני לא יכול לשאת זאת יותר”.
טביב נעלב מאד שהדבר בא דווקא מאלתרמן שאיננו מוצא טעם במורשתו שלו של טביב היא מורשת עדתו התימנית ובגדול משורריה. לא המלים הן שהוגיעו את אלתרמן אלא המנגינה המונוטונית והמתמשכת עד אין קץ.
כל אותו לילה כבר לא פתח טביב בשיר. הוא ישב ישיבה כבדה, מוצקה, מגושמת במקצת ואפילו הנערה הנאה לצדו לא יכלה להפיג את צערו שדווקא נתן אלתרמן בחל בשירו לאחר שהפציר בו לשיר.
נ. אלתרמן חש בצערו ומהר להתנצל: “האוזן שלי, האוזן שלי לא בנויה בשביל ניגונים כאלה. אני רוצה ניגון, ניגון אחר.” יאני, הוא יאני אבידוב שאהב את אלתרמן אהבת־נפש פצח בשיר רם בקולו הלא ערב והנעים לכל באיזו נעימה חסידית־סלבית.
“או, או” אמר אלתרמן “זה הוא”.
טביב בלע רוקו ועלבונו ועיווה פניו לשמע הקול והנעימה כאילו בלע נתח דגים־ממולאים בטעם מזרח אירופה.
אלתרמן הרגיש והתנצל ולא ידע איך לבקש מחילתו: “תשיר, תשיר” בקש.
“לא” פסק טביב “אני לא שר יותר. אתה לא אוהב את השירים שלי. האמת, האמת, שאתה לא סובל את השירים שלנו”.
הפעם ברבים. מחנה רעיתו בוודאי הכיר אף את שירי היהודים האחרים, האשכנזים. אבל לא אהבם.
ולרגע זרם בינינו נהר של רוגז. התנכרות ושוני נורא ומדהים. כאמור, וכפי שאמר לי על נשואיו: “זה לא קל. זה קשה מאד” גם “נשואיו” הספרותיים. בהיותו מעוט בקרב משוררי וסופרי ישראל הרגיש עצמו בודד, יחיד, ומנוכר. אף כי הרבה לשבת בקרב “עדה” זו של סופרים כולה ולהנות ממנה.
“אבל זה קשה”. מאז “כנורו של יוסי” נשא עמו איזה עצב של בודדים ובלתי מובנים. של מעוט קשוב החי על יד הרוב ובתוך משפחתו ומפזם לעצמו ולעצמו בלבד את שבזי.
עוד לא היו אז פסטיבלים לזמר המזרחי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.