את מרים ילן שטקליס פגשתי בבית-דניאל בזכרון-יעקב. דמות קטנה, רזה, כמעט מיניאטורית ואף לפני שלושים שנה נראתה לי צמוקה, מיובשה מעט ולבושה בטעם ראשית המאה, כדמות אכסצנטרית למראה אף שלא היתה כזאת. כמובן שהכרתי את שיריה לפני כן ובאותם הימים אהבתים יותר מאשר היום. שמעה הגיע אלי אף מקרב משפחת אחי אישה-לשעבר פרופ' שטקליס שהיו ידידי הורי והיינו מבאי ביתם. מקורותיה הטרגיים של משפחה זו שבה הבן הצעיר התאבד והבת היתה מפעילות-מחתרת-לח"י אחות במקצועה שלאחר שוב בעלה מגלות באריתריאה התאבדה אף היא, אחת העוללות הטרגיות של קורות הימים ההם, היתה אצלי איזו השלכה על המשוררת הקשישה וחשוכת-הבנים. אף שהיתה כבר גרושה אז מאישה הפרופ' שנשא צעירה ממנה, ואיזה דוק של עזובה ובדידות כבר היה עוטה אותה בעיני, השתוממתי לראותה עליזה, צחקנית, מתבדחת, אשת-שיחה מקסימה, ילדותית וחמה.
אולם בקורות המשפחה הידועים לא עסקה כלל. היא הרבתה לספר בבית-אבא, אביה בגולה. כל מעשיותיה, בדיחותיה וליצנותה, והיה לה חוש הומור אמיתי, סבב על מקורותיה בגולה ומשפחת בית אביה. כל סיפור שספרה היה הלצה מעובדת כהלכה ומבליטה עד להפליא גחוכה של איזו סיטואציה או שלוב מקרים אבסורדי.
התפלאתי שכאשר נתבקשה לקרא בפני אורחי בית ההארחה משהו משלה קראה סיפור, לא סיפור לילדים אלא סיפור למבוגרים בלי שהיות, ובלא דחיה ובלא התחנחנות. מיד הסכימה ואף קראה באותה רוח רבנית-גלותית-נאורה של בת-טובים משם, מן הגולה.
אלא שאף סיפור זה למבוגרים לא היה אלא סיפור לילדים. הפעם ילדה גדולה ומבוגרת. כשם שלקטנים סיפרה על בדידותו של הבוגר ולא של הילד כך ספרה בסיפור זה על בדידותו של הילד למבוגר.
גם אז כבר ראינו את בדידות הבוגר בילד. כי בספרה על ילד קטן שנשאר לבד בלי אמא ובלי אבא גם אז ידענו שהילד היחידי שמשאירים אותו לבד בלי אמא ובלי אב הוא הילד הגדול הוא הבוגר הבשל ולא הילד הקטן שאותו משאירים תמיד עם שמרטף כל שהוא. משמע שאף בשוררה על בדידותו של הקטן לא היתה זו אלא בדידות הבוגר המעסיקה אותה.
היה משהו בזה שלא יכולתי לסלוח לה. כביכול היתה משתמשת לרעה בילד למצוי יגונו של הבוגר. רציתי לשאול אותה אם יש הצדקה לכך? אפילו בנתינת התפוח שדני נותן לילדה הנאה בעיניו והיא נוטלת מנחתו והולכת אל ילד אחר יש בגרות. כי רוב הילדים אינם נותנים. הם אינם יודעים לתת. הם יודעים רק לקבל. המבוגר נותן ומצפה לתגמול. הילד יתן פתוי לזולת רק אם יפתוהו, יאלצוהו או יעודדוהו לעשות כן ברצון המבוגרים. ממילא הסטואציה של נתינה ואי קבלת תגמול והנטישה המידית שנוטש המקבל היא סטואציה של חיים מבוגרים מרובי אכזבות וצער. ומכאן הצער הרב בשיריה ובספוריה של מרים.
אולם ספרות לחוד והאשה-המשוררת לחוד. באשיותה הקטנה, החביבה והצפורית קסמה לי מאד. מצאתי עצמי שומרת קרבתה. מטה אוזן לספוריה שאינם מטרידים כלל כסיפורי האחרים. כי היתה מלאה וגדושה ספורי-עם. ואף כי רבים מהם שמעתי בביתי שלי מפי אבי ז"ל שהיה אוגר ואוסף ומספר סיפורי-עם יהודיים, נוכחתי שאני נהנית לשמע אותם סיפורים בגרסה אחרת מפיה.
כאמור, אהבתי והוקרתי לשיריה אמנם הלכה ופחתה והתחלתי להבין במקצת ללבם של אלה ששללוה ואמרו שהיא לפרקים כאותו עני שאין לו חרוז והוא ממציא צליל, נהימה, מלה או קשקוש-סתם התואם את הענין ובאיזה חן היא עושה זאת באיזו השתוללות נחמדה ושובבה.
זה הוא. זו היתה שובבה זקנה מקסימה מאין כמוה שנראתה תדיר כיושבת על עץ בודדה ומצייצת. אלא שציוצה אינו שומר על קינה אלא על ריגושיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.