יוסף שפרינצק / ישראל כהן
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הוא היה מן האבות. מאבות “צעירי-ציון”, מאבות “הפועל הצעיר”, מאבות מפלגת פועלי א"י ומאבות התנועה הציונית בכלל. משחר נעוריו כבר היה בנין-אב לרבים מבני גילו ולגדולים ממנו במנין. שכן היה אב לחכמת-חיים עוד בהיותו רך בשנים. האבהוּת היתה שורש נשמתו, תמצית הוויתו הפרטית והציבורית, סוד השפעתו. הרגשת אחריותו המיוחדת לכל הסובב אותו ולכל הנעשה נבעה ממקור זה. עיניו היו צופיות הליכות האומה והתנועה, ולבו חש כל ניד וזיע שבמעמקיהן, והוא היה אומד אותם בדעתו להיכן הם מכוונים, לטובה או לרעה, דן אותם לשבט או לחסד, ומה שחש הגיד לתנועה.
כשאנו סוקרים היום את תולדותיו, אנו רואים שהיה ישר-דרך להפליא. ראשיתה של דרך זו נעוצה בבחרותו, בבית הוריו בקישינוב ובוורשה, בתקופת ייסודה של “התחיה” ו“צעירי-ציון”, בקונגרס השמיני שהיה ציר בו, בפגישתו עם יוסף אהרנוביץ ז“ל ואליעזר שוחט, יאריך ימים, ואמצעיתו – בעליתו לא”י ובפעילותו המעונפת והמכוונת כאחד מראשי “הפועל הצעיר”, בדאגתו המיוחדת לעליה התימנית ולכיבוש העבודה, בשליחויותיו לנוער ולהחלוץ בגולה, בייסוד ה“התאחדות”, בתרומתו ליצירת תנועת הנוער “גורדוניה”, בעבודתו רבת הפירות בהנהלה הציונית כראש מחלקת העבודה והעליה ואחר כך כיו"ר הועד הפועל הציוני; כמזכיר ראשי של ההסתדרות וכיוזם עשרות פעולות תרבותית וחברתיות ראשונות במעלה בהיקף – וגולת-הכותרת של כל תולדותי ועלילותיו, כיושב ראש הכנסת משעת ייסודה ועד היום האחרון של העשור הראשון, שחגיגתו נערכה במו ידיו ועוד הספיק לאצול ברכה לכל אלה שבאו בצל קורת-הבית לשמוח עמו אותו ערב.
בכל שלבי חייו, שלא נזכרו כאן אלא בדרך הנוטריקון, היה שפרינצק הולך מישרים ופועל צדק, מוסיף את משקלו הסגולי להכרעת דעות ולקביעת הדרך של הציונות ותנועת העבודה. מעולם לא נטה מן המסלול ולא עיקם אותו ואפשר לומר עליו, שכל הפרוגראמות וכל הפלטפורמות, שנוצרו בתקופות שונות, לא היו אלא בבוּאוֹת או הרחבות והשלמות לתכנית היסודית, שאחד ממנסחיה היה שפרינצק. עם שהביא במנין את תמורות העתים ואת שינוי התנאים והתאים את עצמו ואת אחרים אליהם, לא שינה את אמת-המידה המוסרית והרעיונית. ערכי-השתייה, שא. ד. גורדון היה סמלם ומבטאם, היו לו לעינים תמיד, ועליהם שמר מכל משמר. הוא לא סלח לשום איש או קבוצה שפגמו בספירה זו של רעיונות ותכניות, והיה תובעם לדין-וחשבון ולאחריות.
ומה היתה הרוח המרחפת על פני אותן תכניות רעיוניות ומעשיות? זאת היתה רוח המזיגה בין אידיאליזם וריאליזם. המציאות היתה קשה מאד בימים ההם, והיא התייצבה בכל קשיותה כנגד אותה התלהבות של אנשי העליה השניה וחלומותיה, ודרוש היה אידיאליזם נעלה והתמדה גדולה כדי לפעול לשינוי המציאות הזאת תוך אמונה בהצלחה. שכן תעודת הדור היתה, לפי עדות עצמם, ליצור מציאות לאומית וחברתית חדשה, שתמצה את המלה הכללית “תחיה”, שהיתה נישאת על כל פה בחגיגיות רבה. הם הסתערו איפוא על התנאים והסדרים הקיימים, שנסתאבו, ואדיר חפצם היה לשנותם לפי צלם חזונם שנשאו בלבם.
לשנים, (ב-1952) ביטא שפרינצק עצמו בצורה ספרותית נאה טיבה של אותה מזיגה, וראוי להביא דבריו בלשונו:
“עדיין יש צורך גם בליבראליזם, יש גם צורך להמשיך בחיפוש אחרי “הציפור הכחולה”, שם, שחודש בהצגתה של “הבימה”. הצגה זו עוררה דברי הערכה ובקורת רבים כאחד. מתוך אלה שמתי לב למאמר בקורת חשוב בעיני, שנדפס ב”על המשמר“. הבקורת היתה לא כלפי ההצגה, אלא כלפי המחזה ומחברו. מטרלינג נאשם בהתחמקות מן המציאות, כנתון לחיפושים ליבראליים אחרי איזו ציפור כחולה פאנטאסטית, בה בשעה שהמציאות מגישה פתרונים רדיקאליים לריפוי מכאובי האנושות. לא שיכנע אותי המבקר… הנה חיים אנו שני דורות באור הפרוגנוזה של גדול ההוראה של תנועת העבודה, וחיים אנו בלהבה של מהפכה גדולה במזרח, ובאור מהפכה לא פחות גדולה – הגשמת המדינה וקיבוץ גלויות. היש מישהו שיגיד לעצמו, שהפתרונים כבר באו ואין צורך בחיפושים אחרי “הציפור הכחולה”? המחזה של מטרלינג מסתיים לא בהתחמקות, כי אם בשיבה אל המציאות, והמציאות הזאת היא הציפור החיה, ציפור אפורה, אולם חיה, שבביתם של הילדים, שהלכו לחפשה, ואת הציפור החיה הזאת נתנו הילדים לנערה חולה, והיא החייתה את רוחה ואת כוחה של הנערה. לדעתי, יש עוד לחפש את הציפור הכחולה, אולם יש לשמור על הציפור המציאותית החיה, ואין להפחידה בסערות וסופות. הציפור החיה המציאותית בביתנו היא ההסתדרות, היא מדינת ישראל” (“משימות”, עמ' 135).
במזיגה זו בין חזון ומציאות דבק שפרינצק כל הימים, והיא היתה גם סוד נצחונה של תנועת העבודה הציונית. היא שמרה עליה מפני מזיקים ומרעין בישין. היא היתה קנה-מידה בידי שני דורות עד היום הזה. וכשבאו הרפתקנים וביקשו לדחוק את הקץ על ידי השבעות ולחשים, או על ידי מעשים נטולי אחריות – גישה מבורכת זו היא שהצילה ממוקשים ונתנו כוח להתגבר על רוחות רעות, ימניות ושמאליות, שחדרו לתוכנו. הציפור הכחולה והציפור החיה שביד סוככות בכנפיהן על גורלנו ומסמלות את דרכנו.
שפרינצק היה שרוי כולו במזל של בנין. כל הוייתו היתה נתונה למעשים, ליצירה, לתוספת נכסים לאומה ולציבור הפועלים. מרחוק הרגיש את נשימת אפו של היסוד הקונסטרוקטיבי בכל רעיון או תכנית, עוד בטרם נבחנו בחיי הממש, כדרך שהיה חש את ריח ההרס מאיזו הצעה או סיסמה גם כשאלו נתעטפו בבגדי שיראין של פיוט או ריטוריקה נאה והשלוּ רבים במראיתם החיצונית. הוא שטם את המליצה הריקה, בין שחיפתה על ריקנות רעיונית ובין שחיפתה על אזלת-יד סוציאלית או הרפתקה מדינית. יסוד מניחים, – כך היה רגיל לומר – על קרקע בטוחה ולא על חול ניגר, על ממש ולא על מלל. ממסד איתן זה של ראשית-מציאות יונק החזון הגדול, שיכול וצריך להמריא אל על וליתן השראה בלב מניחי היסוד. אבל החזון איננו מגדל הפורח באויר. ושפרינצק חלם על חברת-עובדים חדשה, על עם-אדם, על יחסים מתוקנים עם שכנינו, על מדינת-מופת, על שלום עולמי ועל התגשמות הטוב והיפה בחיים. היחסים המשובשים בינינו ובין הערבים היו פצע עמוק בנפשו. לא כזאת היתה שאיפתו מראשיתו. אמרו עליו, שנסע לאוניברסיטת ביירות, כדי להכשיר את עצמו לטפל ביחסי גומלים אלה מתוך בקיאות וידיעה. פעמים אין-ספורות נתן ביטוי לחלומותיו האינטימיים האלה. במאות מכתביו נרשם חזונו זה. אולם הוא לא ויתר על הגישה הריאליסטית וכל ימיו שאף והשאיף לעשייה, להוספת נדבכים, לבנין נקודות-ישוב, לפרוטות-יזמה העתידות להצטרף לחשבון גדול.
בהיותו איש העם, שצמח מנבכי הוויתו, הכיר אותו על בוריו וידע עד כמה נוטה הוא לפילוגים ולפיצולים. לא פעם חזר והדגיש את הלקח ההיסטורי מימי חורבן הבית הראשון והשני, שצריך להיות נגד עינינו. הוא תפס לכל עומקה הטראגי את העובדה הלאומית הנפשית, שההרס עלול חלילה לבוא מבפנים, מתוך ליקוי שבאופי ואי-יכולת לחיות חיים ממלכתיים. על כן חתר כל כך לליכוד כל חלקי העם בתפוצות, להשראת הארמוניה ולמיזוג הגלויות בארץ. אחדות זו לא היתה בעיניו מין עקרון ערטילאי, נחלת אנשים טובי מזג ורודפי שלום, אלא צו-חיים לאומי, הוראת הדור. בלי הליכוד הגדול לא יקום המפעל הגדול והקשה. לפיכך ראה שפרינצק כיעוד לעצמו לגשר גשרים, לרכך ניגודים, לשכך יצרים, להרבות שיתוף, להטיף למתינות, בדיבור אחד: לטפח את הפשרה בחיינו. הוא העלה את הפשרה בחיינו הציבוריים למדרגת צו עליון, כיסוד-מוסד לחיים לאומיים וממלכתיים שלמים. והוא היה ארדיכל הפשרה, אמן הגישור. בתכונה זו חילץ לא פעם את התנועה ממצבים קשים, מיחסים משובשים, ממחלוקות חמורות. סייעה לו בכך תכונת אבהותו, שראתה עצמה אחראית לכל חלקי התנועה, כאב הפורש חסותו על כל יוצאי חלציו.
אולם הפשרה לא אכלה את העיקר או העיקרון. הוא גרס את הפשרה רק בתחומי הביצוע, בענינים טכסיסיים או בתיקון היחסים ההדדיים. מעולם לא ויתר ולא התפשר בספירת הרעיון והמוסר. הוא שמר אמונים לכל דיברות התנועה וערכיה. כאן היה קיצוני, מוצק, ולא הסכים שהמטרה תהא מקדשת את האמצעים. אמצעים פסולים, כך סבר, פוסלים גם את המטרה.
אחד המקורות, שמהם נבעה תורת המוסר שלו, היה החוש האסתטי שלו. מעשה מושחת היה בעיניו מעשה מכוער, ואדם מושחת – אדם מכוער, רע-התואר, המגעיל במגעו. וכמה סבל כל-אימת שנתפרסמה מעידה של חבר או מעילה או כשלון מוסרי אחר. אותה שעה היה כולו מידת דין.
סגולה מיוחדת הכשירה אותו להיות כוח מלכד ומאַחה, הלא היא הסגולה להביט על מאורעות ודברים בעין ההומור. בבושם זה היה ממתיק מרירות ומפוגג מתיחות. והוא עשה זאת כל-אימת שהמצב היה צריך לכך: בועידות ובישיבות פומביות, במסיבות ובשיחות-רעים, בבירור דין-ודברים ובישוב איזה סכסוך פרטי שנפל בין חברים. ברם, כל גדלותו בתחום זה נתבלטה בו כיושב-ראש הכנסת. כאן היתה צמרתו מצלה על הכל. הכנסת היתה דביר-חלומותיו, קן-תפילותיו, חותם תבנית חייו. כל מה שנצבר ונאצר בנפשו במשך עשרות שנים, כל ההכשה הפרלמנטארית שנתכשר במוסדות “המדינה בדרך”, כל גרעיני המנהיגות שהבשילו בקרבו – נתנו את פריים בכהונתו כיו“ר הכנסת. כאן היה קברניט לספינה, שעשתה דרכה בין נחשולים, כאן מצאה הבירה את מנהיגה. הוא היה חרד לכבודה של הכנסת, לשמה הטוב. יתרה מזו: הוא הרגיש עצמו אחראי לכבודו של כל אחד מן הנבחרים, גם כשהלה לא הקפיד על כך ומחל על כבודו… פטיש היו”ר לא היה בידו אלא כמין סמל, כי מיעט מאד להשתמש בו. ולעתים, כשנשתלהבו היצרים וגיצים עפו מקצה לקצה, המתיחות עלתה והבית חישב להתפוצץ – או-אז היה קם שפרינצק, מקיש בפטישו ומטיל איזו אימרה מבדחת, או שעשוע-לשון, או סתם הערה המאפיינת את אחד הניצים או את שניהם – ומיד היה יורד פורקן על הבית ובת-שחוק מרחפת על שפתי כולם. כך נתאפשר המשך העבודה התקינה, והאוירה חזרה לכמות שהיתה לפני התקרית. אותה שעה היו הכל מרגישים, כי שפרינצק הוא מנהיג לאומי, רעיא מהימנא, שהכל חייבים לסור למשמעתו. מבחינה זו היה שפרינצק לא רק סמל הריבונות והשלמות הלאומית, אלא גם שומר-החותם של אותה ריבונות, אביה, פטרונה.
כאחד האבות לרעיון ולדרך היה שפרינצק דוגמה ומופת, לכלל ולפרט. מעולם לא נמצא רבב על התנהגותו. דמות פאטריארכאלית היה בבית ובחוץ, ולכל מקום שבא נשא עמו חמימות של בית-אב, שהיו בה חומרה וקולא בכרך אחד. נאמן היה לעצמו ונאמן היה לחבריו. אדם, שנזדמן אצלו באחת התקופות בחייו, שוב לא נשכח מלבו והיה מתענין בו. קל וחומר ששמר אמונים לידידיו בכל תחנות חייהם. תמיד נהג אורח-חיים פשוט ואף יחסו היה נלבב ופשוט. שום שינוי במעמדו הציבורי לא העיב על אותה פשטות ולא השפיע על שיחו ושיגו עם הבריות. התענינותו היתה רחבה, אוניברסאלית. מוקיר חכמים היה ואוהב ספרות, ואף שקוד היה לקרוא כל ספר חדש בעברית ובאידיש וגם באנגלית שהופיע, או לפחות לקרוא עליו. כשרון חדש שבצבץ, שיר חדש שנתפרסם או מאמר מיוחד שהסב את תשומת לבו – מיד היה מציין אותם ועושה היכרות עם מחבריהם כדי לעמוד על טיבם האמיתי. והוא היה יודע להבחין בין בני אדם, כי חוש מיוחד לחש לו בשעת הערכתו החיובית או השלילית.
דבריו בכתב ובעל פה כונסו בספר מיוחד, אבל סבורני, שאישיותו האינטימית והיוצרת עתידה להתבלט ברבבות המכתבים והאגרות, שכתב כל ימי חייו והם מפוזרים בכל קצווי תבל. לכשיכונסו אלה1 יתברר, מה גדולה היתה התענינותו ומה רחב היה חוג-ראייתו. עם אישים שונים בעולם, יהודים ושאינם יהודים, ציונים ושאינם ציונים, צעירים וזקנים – עמד בקשרי מכתבים. הם שאלוהו שאלות או ביקשו ממנו לחוות דעתו, והוא עשה זאת בחפץ לב ובמין פזרנות ובזבוז שאין כמוהם. במכתבים אלה באו לידי ביטוי עושר נפשו ויחסו האינטימי לדברים, שכהונתו הרשמית מנעה ממנו לעשות זאת בפומבי.
הוא היה חכם במובן העתיק של מלה זו. לא חכמת ספרים היתה בו, אף על פי שהירבה לקרוא ספרים ישנים וחדשים והפליא ביכולת הקליטה שלו, אלא חכמתו היתה נובעת מנפשו, מקירות לבו, מנסיונו, מחווייתו הגדולה והעשירה. זאת היתה חכמת-חיים נעלה וצרופה, הששה בגווניה, האוצלת אור וחום לכל מי שבא עמו במגע.
יוסף שפרינצק היה מראשוני תנועת העבודה וממעצבי דמותה הרעיונית והציבורית. מתוכה בא ולתוכה הערה את נפשו. ממנה למד ואותה הורה והנהיג. הוקרה מיוחדת רחש להתישבות שלנו, שנסתמלה אצלו בדגניה ובנהלל, ראשית-אונה ותפארת חזונה של תנועתנו. ואף היא השיבה אהבה ויקר אל חיקו. רישומי מחשבתו ומשנתו חרותים בכל אחד מאתנו. דבריו נאמנו בעינינו מאד. חושיו ופסקי דינו, וביחוד פסקי טעמו, היו להועיל לכל. תמיד תסס והתסיס. תמיד הקר ממעינו הזך בינה ועצה טובה. אוהב-הבריות היה ואהובם. מוכיח ומעודד. מצפון התנועה ומדריכה.
הגות רוחו ומעשיו ישמשו אנדרטה חיה, שתתנוסס לעד כעדות לאישיות מחנכת, למנהיג-למופת.
תשי“ט-תש”כ
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
-
בינתים כונסו מכתביו בשלושה כרכים ומתוכם קורנת אלינו דמותו הרבגונית והעירנית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.