א

יהודי שנתחנך בגולה או בארץ חינוך מסורתי או לאומי, והוא שלם עם יהדותו, דמויות המקרא וההיסטוריה היהודית מלוות אותו. הן מובלעות בדמו ובהשקפת־עולמו ומשמשות לו מופת בדרך־החיים, מדעת ושלא־מדעת. תנועת התחיה העלתה את העבר הרחוק על נס, ומשא־נפשה היה, שההווה והעתיד יהיו המשכוֹ וחידושו. המלים: ציון, ציונות, שיבת־ציון, חידוש־מלכוּת־ישראל, בנין־המולדת וכיוצא בהן, אצרו בתוכן תמצית תולדות־העם על מאורעותיהן, אישיהן, צורות־חייהן, מאבקיהן, זהרן וקדרותן. הללו, שמלים אלו הפעימו אותם, הרגישו חובה להגשים את תכנן; כלומר, לשלול את ההוויה בגולה ולהמירה בחדשה בא"י, שעם היותה חדשה, הריהי יונקת כוחה והעזתה מן ההוויה הממלכתית מלשעבר. כזה היה דיוקנו של החלוץ.

גם דוד בן־גוריון, שגדל בעיירה אשר בפולין, למד בחדר, ספג תרבות ישראל עתיקה וחדשה ונתחנך ברוחה של הציונות, וחזון הנביאים ודמויות התנ“ך ליווּהו בדרכו. כבר סופר, שעוד בהיותו בן י”ד ייסד עם חבריו בעירו פלונסק אגודה בשם התנ“כי “עזרא”, “משום שעזרא הסופר חידש את התורה, הם יחדשו את השפה” (“עלייתו של שלום ליש”, לשלמה לביא, עמ' 50). גם לבנו־בכורו בחר שם מן המקרא: עמוס. אף־על־פי־כן, אין אנו מוצאים אצלו דביקות בתנ”ך בשנותיו הראשונות בארץ. לא בזכרונותיו ולא במכתביו ומאמריו. קשה לקבוע במדויק אימתי התחיל לעצב את תפיסת־עולמו ואת אורח־מחשבתו מתוך התעמקות מחודשת בתנ“ך. ודאי קדמה לכך תקופה של חשבון־נפש והבשלה איטית. ברם, הגילויים הבולטים של תמורה זו כבר היו ניכרים בו עוד לפני מלחמת העולם השניה, והם לבשו ביטוי מובהק לאחר שעלתה על הפרק הקמת מדינה יהודית. ספר־הספרים נעשה לו מורה־דרך רוחני ומדיני. האוטופיה הציונית שלו נסמכה על החזרת תפארת העבר, וההוויה התנ”כית על פרקיה וחוליותיה היתה לו לעינים בכל חזונותיו ותכונותיו. והרי עדותו של בן־גוריון עצמו:

“הגעתי להשערה זו (שבשכם היה ישוב עברי קדום וגדול, שקלט את יוצאי מצרים בימי כיבוש הארץ על ידי יהושע) לאחר תקומת המדינה ומלחמת־הקוממיות אשר, לפחות לי, האירה באור חדש את עברנו הרחוק, ושאלות שלא עלו קודם על לבי בקראי את התנ”ך – נתעוררו בי בחריפות שלא נתנה מנוח".

(“עיונים בתנ”ך", עמ' 51)

משהעלתה הוועדה המלכותית לא“י, בראשותו של לורד פיל, הצעה לחלק את הארץ לשתי מדינות ריבוניות, יהודית וערבית, וביחוד משעה שנתקבלה בימי המלחמה “תכנית בילטמור”, התחיל בן־גוריון מעמיק בסוגית המדינה בכלל ובמדינה היהודית בפרט. למד יוונית עתיקה כדי לעיין ב”המדינה" לאפלטון במקור, חזר להגות בתנ“ך, השוה חזון אפלטון לחזון הנביאים ומצא את יתרונו של האחרון על הראשון בתפיסת החברה והמדינה. הקמת מדינת ישראל היתה לו חווית ההתחדשות של ממלכת ישראל בתנאי המאה העשרים. ממלכת העבר היא הלוּז, שממנו תציץ ותפרח מדינת ישראל. כל אלה שפעלו בה, דגמים הם לימינו אלה. כמה נביאים ומלכים היו נערצים על בן־גוריון, עם שנים מהם – יהשע בן־נון ודוד בן־ישי – הזדהה, בחינת מה שאירע להם אירע לו, או: מה שנדרש מהם בשעתם, נדרש גם ממנו בשעתו. אך על כך – להלן. השקפתו של בן־גוריון על התנ”ך כספר של כל הזמנים ושל זמננו, מבוטאת במקומות הרבה בספריו. נביא כאן מקצת מן המקצת:

“בצאתנו לגולה נעקר עמנו מהקרקע שעליו צמח התנ”ך ונשלף ממסגרת המציאות המדינית והרוחנית, שבתוכה נתרקם. ––– כל ספרי התורה והנביאים הראשונים והאחרונים הם פרי וביטוי של המאבק המדיני והרעיוני של עם ישראל בסביבה הארצית, המדינית והתרבותית, שבה חי העם בתקופת התנ“ך, מימי אברהם אבינו ועד ימי עזרא ונחמיה וגם אחריהם. בלי הכרת הסביבה אין להכיר את התנ”ך. בגולה נסתלפה דמותו של עמנו, ונתעקמה דמותו של התנ“ך. ––– רק עכשיו, משנעשינו שוב עם חפשי בארצו, ואנו נושמים מחדש את האויר שהקיף את התנ”ך בהתהוותו, הגיע, נדמה לי, הזמן, שנוכל לעמוד על מהותו ואמיתו של התנ“ך – גם ההיסטורית והגיאוגרפית וגם הדתית והתרבותית”.

(“עיונים בתנ”ך", עמ' 48)

מדינת ישראל אינה איפוא חדשה, היא מחודשת. יצירתה היתה בחינת החזרת העטרה ליושנה. שיבת־ציון שבימינו אינה שיבה גיאוגרפית בלבד, אלא גם שיבה היסטורית. ופרושה של זו איננה נסיגה היסטורית, חזרה לאורח־החיים שלפני אלפּים או שלושת אלפים שנה על כל פרטיו ודקדוקיו, אלא חזרה למעמד של כושר יצירה עצמאית, בתחום הקנינים החמריים והרוחניים, ויציקת דפוסי־חיים חדשים, ברוח הזמן ולפי השגת הדור. אולם כל אלה יהיו יונקים מן הערכים הגדולים של התנ"ך ויעוּדיו היהודיים והאנושיים ומשתלבים בהם. “מה שאדמת המולדת היא בשביל חיינו המשקיים והגופניים – ספר־הספרים הוא בשביל חיינו הרוחניים”. (“חזון ודרך”, כרך ב, עמ' 310)

ב

שימושו של בן־גוריון במלה “שיבה” או “חזרה” אינו מעשה־שגרה או מליצה, אלא רווּית תוכן ממשי. היא מורה על תהליך המתרחש זה מאה שנה ונמשך בימינו, ובעיקרו אינו אלא הישנוּתוֹ של מה שאירע בימי יהושע עם כיבוש הארץ, בימי המלכים והנביאים ובימי עזרא ונחמיה. זוהי מעין תנועה מחזורית שלישית בתולדות העם. המושג ‘הקמת הבית השלישי’, לאחר חורבנם של שני הקודמים, הוא מושג־שתייה בהשקפת בן־גוריון. הבית השלישי לא יהיה העתקה של הבית השני, כשם שהבית השני לא היה העתקה של הבית הראשון, אך הוא מושתת עליה. אנו חוזרים מן הגלויות כשבידנו אוצרות של תרבות וציביליזציה, השגות חברתיות ותפיסות ממלכתיות, שגוּבשו בארצות המערב, והן נעשו חלק בהווייתנו. הן יסייעו לנו גם בבנין מדינת־ישראל החדשה. ברם, הכיבוש הראשון של הארץ, דפוסי־ההתנחלות הקדומים, והמורשת הרוחנית של הנביאים ותלמידיהם, היו ויהיו מקור־יניקה ודוּגמה גם להווה ולעתיד. מן התנ"ך באנו, ואליו נחזור גם עתה.

מכאן עיסוקו השקוד והנלהב בתנ“ך ביחידוּת ובחבוּרה. הוא בירר דרכי מחקר וביקורת, הכשיר ופסל, קיבל מסקנות ודחה אחרות. למד מכל החכמים, אך לא נשתעבד לאחד מהם. הוא כינה את עצמו תלמידו של יחזקאל קויפמן, והיה בעיניו אחד “ההוגים המקוריים והמעמיקים בתולדות האמונה הישראלית ובהבנת התנ”ך, אם כי איני מקבל הדוֹגמטיות שלו” (שם,50). הוא חָלק לא פעם על דעתו והטיל ספק במסקנות מחקריו, וכשלא נראו בעיניו – שלל אותן. יתירה מזו: הוא לא הסתפק בלימוד התנ“ך ובחקירתו באהלם של בני־עליה מועטים, המסתגרים בעיוניהם, אלא שאף לעשותו לימוד עממי, נרחב וכללי, וביוזמתו נוצרו צורות שונות של הגיה במקרא, בארץ ובחו”ל. חידוני־התנ“ך הלאומיים והבינלאומיים, שבני־ברית ושאינם בני־ברית השתתפו בפתרוניהם, יצרו מעמד תרבותי מיוחד־במינו בנוכחות המוני עם, נוער, חיילי צה”ל, באולם וליד הרדיו והטלוויזיה. יש בהם לא רק קביעת עתים ללימוד תורה, אלא גם שעשוע רוחני מעודן, המשמש משקל־שכנגד למשחקי־הוללות, ל“הריגת־הזמן” ולהתפרקות, שנעשו חלק מן ההווי שלנו. אולם התכלית העיקרית היתה חינוכית: החדרת המקרא, ערכיו המוסריים, התולדותיים, והגיאוגראפיים, לתוך העם על כל שכבותיו, והפיכתם לכוח רוחני חי וזורם בהכרתו. הנחתו היסודית של בן־גוריון היתה, שכשם שאין להבין את התנ“ך כהלכה אלא בארץ־ישראל, כך אין לבנות את ארץ־ישראל אלא תוך הסתכלות במאורעות התנ”ך, בדמות האישים שבו ולאור חזון הנביאים.

בן־גוריון בדק ומצא כי מאורעות, מלחמות וסיטואציות מדיניות, חוזרים, והקבילם לאלה שהתרחשו ומתרחשים לעינינו עם שיבת־ציון, במלחמת־השחרור ובקרבות שונים לכיבוש הארץ וביצורה. מן הראוי להביא קצת מן ההשוואות האלו, שיש בהן כדי להמחיש את כוונת בן־גוריון והשקפתו.

הצהרת בלפור בדורנו איננה חידוש, ואף התנאים המדיניים, שסייעו לבריטניה למתן הצהרה זו, כבר היו לעולמים. קדמה לה הצהרת־כורש, מלך פרס:

“יש להניח, שיהודי בבל סייעו בידי כורש במלחמתו, כשם שהיהדות בזמננו גילתה ברובה הגדול אהדה לאנגליה במלחמת העולם הראשונה. והיה בלי ספק ענין מדיני לכורש שיהיו לו בעלי־ברית נאמנים בחלק המערבי של מלכותו בקדמת הים התיכון”.

(שם, עמ' 208)

ובמקום אחר נאמר:

“כשם שמלחמת העולם הראשונה בימינו היתה גורם להצהרת בלפור, כך גרמו מלחמות פרס ומדי נגד בבל להצהרת כורש, שבה מסתיים התנ”ך, לפי סידורו הנמצא בידנו היום".

(שם, עמ' 214)

גם העליה הראשונה והעליה השניה מרומזות במקרא, ובן־גוריון מבליטן:

“בעליה הראשונה, שבאה מיד אחר הכרזת כורש עם זרובבל בן שאלתיאל בשנת 538, עלו ‘ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות וששים’, ויחד עם עבדיהם ואמהותיהם והמשוררים והמשוררות – 49,894. העליה השניה, שבאה עם עזרא, בקירוב שמונים שנה אחרי הכרזת כורש, מנתה רק כשלושת אלפים איש”.

(שם, עמ' 210)

וכאז כן עתה, לא היה די בהצהרה בלבד. לא עברו ימים מרובים והצהרת כורש עוררה התנגדות, שהיתה עלולה לבטל אותה וכל מה שהביא עמה לאומה ששבה לציון. אבל כוח־המגן של העם שמר על ההצהרה על־ידי שהגשים את תוכנה:

“מכאן יש ללמוד לקח. גם הכרזת כורש היתה מעשה גדול. לאחר שזרים באו והשׂטינו על בנין בית המקדש – נשענו היהודים על הצהרת כורש. דריוש מלך פרס ציווה לחפשה והיא נמצאה. אז הושלם בית המקדש, ובמשך 200 שנה לא פגעו הפרסים בחופש הדת הישראלית. אבל עצמאות השיגו היהודים רק על ידי מלחמת צבאו של יהודה המכבי ואחיו. גם בימינו הגענו לעצמאות אך ורק הודות לכוחו ולעוצמתו של צה"ל”.

(שם, עמ' 218)

“מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת־מצרים – זו היתה המלחמה עם האויב המסורתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה המצביא הראשון בישראל – יהושע בן־נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה, שבה נערך הקרב האחרון של צבא־הגנה־לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי המצרים בסוף 1948”.

(“עיונים בתנ”ך", עמ' 35. כל ההדגשות כאן ולהלן הן משלי).

עמלק של ימינו חידש איפוא את מזימתו במקום הקדום, ואף הוכה באותו מקום. אך לא האישים והגיאוגראפיה בלבד חוזרים, אלא גם צורת הלחימה:

"המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה וההגנה נתארע בשיבת־ציון הראשונה בימי עזרא ונחמיה. וכך מספר נחמיה בזכרונותיו:

וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי

עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים

וְהָרְמָחִים הַמָּגִנּיִם וְהַקְּשָׁתוֹת

וְהַשִּׁרְיוֹנִים ––– בְּאַחַת

יָדוֹ עוֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת

הַשָּׁלַח. ––– וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִּשְׁמָר

וְהַיּוֹם מְלָאכָה.

(נחמיה, פרק ד)

“על דורנו אנו הוטלה מחדש המעמסה הכפולה של שבי־ציון, הראשונים – ובקנה־מידה גדול פי כמה”.

(שם, עמ' 93)

גם האסטרטגיה שבמקרא חזרה למלחמת ימינו כשיטה יעילה:

"אברהם היה אסטרטגוס מצוין, ובחר לו הזמן המתאים ביותר לתקוף־בלילה, כשהאויב עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימינו העדיף קרבות־לילה: גם במלחמת הקוממיות, גם במערכת־סיני וגם במבצעים המרובים שעשינו בין שתי המערכות הגדולות, וגם בזמן האחרון במזרח הכינרת."

(שם, עמ' 99)

אפילו חלוקת ארץ־ישראל בין שני יריבים, שכל אחד תובע את זכותו עליה ואומר “כולה שלי”, כבר מצויה בתורה. המריבה בין רועי מקנה לוט ובין רועי מקנה אברהם, שגרמה לפרידת אברהם מלוט, הביאה להתנחלותם במקומות שונים. ובן־גוריון מוסיף: “ועל כך אמרו חכמינו: מעשי אבות סימן לבנים”. (שם, עמ' 102)

נמצאנו למדים, שגם לפי דעת בן־גוריון, “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא”. ולא טעמי אמונה ודת הביאוהו לכלל מסקנה זו, אלא הסתכלותו בעבר ובהווה הלאומיים. מכיוון שמדובר באותו עם ובאותה ארץ, באותה גיאוגראפיה ובאותה שאיפה לעצמאות, הרי שורת ההגיון מחוייבת שתהיה דמיוּת מרובה, ובתחומים מסוימים אף מהדורה מחודשת, להיסטוריה הרוחנית, המדינית והצבאית של ימי המקרא. גבולות דומים מחייבים טכסיסי מלחמה דומים כלפי האויב. גיאופוליטיקה דומה וגם פולמוסאות פנימיים דומים על חלוקה ועל ברירת אפשרויות ועל מאבק עם קנאים למען שלימוּת הארץ. מכאן שהמפלות והנצחונות שנחלו אבותינו, כפי המסופר בתנ"ך, ערך חיוני להם גם עכשיו, וכוחם יפה ללמדנו מה ראוי לעשות ומה אינו ראוי לעשות.

ג

אולם לא רק אנחנו השבים למולדת נשכרים מן התנ“ך, אלא אף התנ”ך נשכר, כביכול, משיבת־ציון. אף הוא קם לתחייה. לשעבר, כשהיינו בגולה, הבינונו את המקרא על יסוד הפירושים השונים, שנתחברו בתפוצות־ישראל, הרחק מגיא־החזיון, ולכן נתגבבו דרשות ופלפולים על פסוקי התנ"ך:

“אותו חלל גדול שנוצר עם אובדן העצמאות, המולדת ושלימות החיים של עם עומד ברשות עצמו, ניסו למלא בפירושים ובפירושי־פירושים לתנ”ך. הספר שנולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת וסביבה בין־לאומית מסוימת – העם לא היה מסוגל עוד לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית. גורל הספר הגדול והנצחי היה כגורל העם. ––– גם הוא נעקר מאדמת מטעו וחיוּתוֹ, ונחבש יחד עמו בגיטו חמרי ורוחני. שיר־השירים – ההמנון האדיר ועז־הביטוי, לטבע ולאהבה – נהפך לשיחה אליגורית בין כנסת־ישראל והקב“ה. דוד המלך, אביר הלוחמים והכובשים במלכי יהודה, נצטייר בעיני בעל האגדה כדיין העוסק יומם ולילה בהלכות שפיר ושיליה”.

(“חזון ודרך”, כרך א, עמ' 313)

ובמקום אחר:

“אלפי שנה קראנו בתורה על ‘ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת’ (דברים ח, ט), אבל רק עם שחרור הנגב על־ידי צה”ל במלחמת הקוממיות גילינו בעליל מחצבי הנחושת ואבני הברזל. ספר הספרים – זה המקור הנאמן ביותר לידיעת הארץ".

(שם, עמ' 55)

ובהיותנו אזרחים רעננים בארץ־ישראל, לא זו בלבד שספר התנ“ך מגלה לנו את טבעו וטיבו האמיתי, וכל הנוף, עולם החי והצומח חוזרים וחיים בנו ומסביבנו, אלא עצם ההוויה הגלומה בתנ”ך הולכת ונבראת בריאה חדשה בימינו: כיבוש הארץ, ישוב המדבריות, הווי כפרי, סלילת דרכים אסטרטגיות, תחבולות מלחמה, שיטות הגנה והתקפה וכו', דומים לשל העבר:

“אף אחד ממפרשי התנ”ך, כיהודים כגויים, אי־אפשר לו לפרש את פרקי יהושע כמו שעשו זאת עלילות צבא־הגנה־לישראל. ובישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשונים, שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות של יהושע, מיכה וישעיהו".

(“חזון ודרך”, כרך א, עמ' 43)

אכן, התנ“ך ושיבת־ציון מעוּרים זה בזה; דורות אחרונים משתלבים בזכותו בדורות ראשונים, ומהווים מעגל אחד. התנ”ך מעניק לבוֹני המדינה ולמגיניה הרגשת רציפות, בחינת שלשלת הנמשכת מאברהם ועד ימינו, והללו שוב מגלים את האור ואת החיוניות של התנ"ך ומועידים לו תעודה לאומית ואנוֹשית מתחדשת. לפיכך נפתח לב העם והנוער ללימוד המקרא ולקליטת תכנו, לא רק כחומר היסטורי קדמון, אלא כתורת־חיים, כמופת להווה:

“טבעי הדבר וגם חיובי, שהמאורעות בימי האבות בנגב, מלחמות יהושע בכיבוש הארץ, הרפתקאות דוד בדרום בברחו מפני שאול, או אגרות בר־כוכבא מלפני אלף ושמונה מאות שנה ויותר, מדבּרים אל לב הנוער, יותר מאשר תיאורי חיי היהודים בפולין או בגליציה, שהיו תלויים על בלימה”.

(“עיונים בתנ”ך", עמ' 94)

ד

ראייה זו של תקומת ישראל, והמאורעות הגדולים הכרוכים בה באספקלריה של התנ“ך, הביאה את בן־גוריון, החוזה המדיני והארדיכל של עצמאות ישראל, לידי הערצת אישי התנ”ך. בן־גוריון האמין בכוחו הסגוּלי של המנהיג בכל התרחשות היסטורית בעבר וגם בימינו. ביחוד ייחס חשיבות מכרעת לאישי המקרא בגיבוש האומה ודפוסי־חייה באותה תקופה. אין איפוא כל תימה שהוא בחר לו כמה מאישי התנ"ך, שחזונם ומעשיהם בתחום היצירה הרוחנית, גבוּרת המלחמה, ההנהגה, או ההעזה המוּסרית, כבשו את דמיונו ומוחו, והם הזדקרו כיוצרי תורת האומה ודרכה.

ניתנה לנו רשות להניח, שבן־גוריון ראה בשנַיִם או שלושה אישים מן התנ“ך מוֹפת לעצמו, דוּגמה חיה, עד כדי הזדהות עמהם. שהרי אם שיבת־ציון וכיבוש־הארץ ובנין־המדינה בימינו הם מהדורה חדשה של המתואר בתנ”ך, מן הדין שגם הנפשות הפועלות במערכות אלו יהיו קרובות קרבת־מהות לקדמוניות. בן־גוריון העריץ את הרצל בכל מאודו, ואף כתב עליו קינה הנוגעת ללב. “רק פעם אחת במשך אלפי שנים ייוולד איש־פלאים כזה” – כתב לחברו. ובכל זאת לא יכול היה להזדהות עמו ולא הוא שימש לו דוּגמה. גם חיים וייצמן, שהעריך אותו הערכה גבוהה ואמר עליו שאינו רק נבחר־העם אלא “בחיר־העם” (זהו “הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שלא המדינה עשתה אותו אלא הוא עשה את המדינה”; “עיני העם העברי רואות כתר מלכות ישראל זורח על ראשך”), ושנים רבות ראה בו בעל־ברית לתנועת־העבודה והיה מחייב את שיטתו המדינית כנשיא התנועה הציונית – לא היה בימי המאבק לפי הלך־רוחו ולא לפי מזגו ולא לפי מטרותיו. הוא למד הרבה מנסיונו וממהלכיו המדיניים של וייצמן ואולי קינא בכמה ממידותיו, אך לא ראה בו מופת לעצמו ולא מורה־דרך מדיני לדורות. התנאים שבהם חיו ופעלו שני מנהיגי־עם דגוּלים אלה, היו שונים בתכלית. שכּן הרצל הניח יסודות־בראשית לתנועה ציונית מדינית עולמית בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת, ואילו וייצמן השיג את הצהרת בלפור בסוף מלחמת העולם הראשונה ואחר־כך פעל ונאבק בתוך מציאות של מנדט בריטי, שהאחראים לו התכחשו לתכליתו במרוצת הימים וזממו לצמצם את “הבית הלאומי” עד כדי חניקתו.

בן־גוריון נשא את עיניו אל הדמויות החולמות והלוחמות שבתנ"ך. בהן מצא סמל ודוּגמה ודגל. יהושע, שאול, דוד, מיכה, ירמיהו, עוזיהו, עזרא – בעקבותיהם הלך, ומהם ראה וכן עשה. התיבה “בעקבותיהם” צריכה להתפרש גם כפשוטה. בן־גוריון עקב אחרי מלחמותיהם, חָניוֹתיהם, מקומות נצחונותיהם וכשלונותיהם, והפיק לקח מנסיונותיהם וכלל אותו בתוך שיטת הלחימה והאסטרטגיה שלו. על כל פנים, הם היו אושפיזין מצויים בסוּכּתו.

טיול קטן בגן־מחשבותיו של בן־גוריון על אישים שונים בתנ"ך יעמידנו על התכונות והמעלות שייחס לאלה ועל הזדהותו עמהן, אם בדרך של חיקוי וחזרה או בדרך של שאיפה לזכוֹת בהן. ראוי להקשיב:

ראשון במעלות־החשיבות – משה רבנו. הן הוא שצר את צורתה הרוחנית של האומה ע"י מעמד הר־סיני, והוא שהוליך אותה במדבר ונלחם את מלחמותיה. אולם בן־גוריון עוד העמיק את הערכתו למשה וראה בו איש־רוח והוגה־דעות: “נדמה לי, שהיתה בראשית ההיסטוריה שלנו דוּגמה קלאסית של פילוסוף שליט: משה רבנו היה הטיפוס האידיאלי שחלם עליו החכם מאתונא”. (“חזון ודרך”, כרך א, עמ' 86)

מה מאוד היה בן־גוריון רוצה, שגם בדורנו ובמדינתנו תהיה אישיות מנהיגה כזאת חיה וקיימת; אולם אפשר, אולי, להידמות לכמה אישים הן התנ“ך, אבל לא למשה. ובן־גוריון מוסיף בנימה של צער: דוּגמה זו קשה לחקותה” (שם). ולא בימינו בלבד אי־אפשר לחקות את משה, אלא גם באותה תקופה עצמה היה החיקוי מן הנמנעות:

“יהושע היה תלמידו וממשיכו של משה, בעיקר כמדינאי, מפקד ומנהיג. אם כי בספר יהושע נאמר פעמים אחדות, כי ה' דיבר עם יהושע, הרי דווקא סיפורים אלה מבליטים המרחק הרוחני בין משה ויהושע. ––– אבל התואר ‘נביא’ או ‘איש־האלוהים’ לא ניתן לו אף פעם, לא בספר יהושע ולא בספר אחר בתנ”ך, אם כי לפני עברוֹ את הירדן מסופר, כי ה' אמר ליהושע:

"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֵּלְךָ בְּעֵינֵי

כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר

הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ".

(יהושע ג, ז)

(“עיונים בתנ”ך", עמ' 22)

המאזין ישמע הֶד מחשבתו של בן־גוריון על עצמו ביחס לקודמיו בדורו; כלומר, יש כאן הודאה ביתרון רוחני מסוים של מנהיגים שקדמו לו מחד גיסא, ובטחון בערך עצמו וביחודו – מאידך גיסא. כדרך שמתבטאת בכך דעתו על יהושע (ועל עצמו), שגדוּלתו האמיתית של יהושע נבלטה עם כיבוש הארץ, ואילו שנותיו הקודמות היו שנות פרוזדור והכשרה.

מוּבאה אחרת מעידה על ההקבלה שהקביל בן־גוריון בין תפקידו של יהושע באותה תקופה הרת־עם והרת־ארץ, ובין התפקיד שנועד למנהיג בן זמננו. וכך יאמר:

“פרק כ”ד בספר יהושע, אולי חוץ מכמה פסוקים שנוספו אחר כך, הוא אחת התעודות החשובות והעיקריות, אם לא העיקרית, בתולדות חייו הרוחניים של עמנו בתקופה קדומה. פרק זה טבוע בו חותם האמת ההיסטורית, ואינו מעולף בנסים ובמעשים שמעל לטבע. זהו דו־שיח נעלה בין מנהיג העם, גם מנהיגו המדיני וגם מנהיגו הרוחני, ובין טובי העם מכל השכבות והרבדים".

(שם, עמ' 181)

העם, המחולק לשנים־עשר שבטים, נתלכד לחטיבה אחת בהנהגתם הרוחנית של משה ויהושע; הראשון ע“י מתן תורת־חיים להן והעמקת שייכותם הלאומית; והאחרון ע”י איחודם במסגרת צבאית לוחמת, שתכלית עליונה לה – כיבוש הארץ וישובם על אדמת־קבע. שני מאורות אלה האירו לפני העם את הדרך, הסירו ממנה את החתחתים ושמרו על אחדותו, וכל עוד היו בחיים היתה השפעתם שרירה וקיימת:

“בימי משה ויהושע היה העם, אם כי היה נחלק לשנים־עשר שבטים, מלוכד ומאוחד, ופעל ולחם כיחידה לאומית אחת, ונשמע למנהיג אחד: תחילה למשה ואחר כך ליהושע. רק אחרי מותו של יהושע אנו רואים שהעם מפולג ומפוצל לשבטים וכל שבט לוחם לחוד”.

(שם, עמ' 58)

אי־אפשר שלא לקשור הבעת־דעה זו על פרק היסטורי קדום לחששותיו של בן־גוריון, שהביעם לא־אחת לפני אנשים שונים, שמא תתרופף אחדוּת־העם ויחלש כוחו הלוחם לאחר פרישתו או מותו. שכּן דרכו של יהושע בכיבוש הארץ ומעשיו ללכד את העם נראו לו כרבי־לקח, ואף היו לו לעינים בפעילותו הצבאית והמדינית, וביחוד במיזוג העדות השונות. בן־גוריון העריך את הנוער ואת צה"ל, והיה מטהר אותם מכל רבב נוכח קטרוגים שנשמעו מפי שונים. הוא בטח בהם והאמין בכוחם ליצור את עתיד העם. אולם בלבו ניקר ספק, אם גם המנהיג, או מנהיגי־העם שבאו אחריו, יהיו מוכשרים ללכד את שנים־עשר השבטים ולהפכם ליחידה לוחמת אחת. בתחילה, סמוך לפרישתו, היה מחווה את דעתו על יורשיו בגלוי, ואחר־כך הסתפק ברמזים ובדיבורי־התחמקות, או נתעטף בשתיקה רועמת.

רבים היו המקומות בספריו ובמאמריו, שבהם הוא מעריץ את יהושע כ“תלמידו של משה” המחונן בכשרונות צבאיים, שהוטל עליו לשחרר את בני־עמו ולהחזירם למולדתם ולעמם. והוא השכיל למלא משימה זו: “עד מות יהושע היה עם אחד, לשון אחת, אמונה אחת, מנהיד אחד”. והוא הצליח בדרכו הקשה, משום ש“היה גם מנהיג פוליטי ולא רק איש־צבא כובש”.(שם, עמ' 157)

מבחינה רוחנית לא הזדהה עם שמואל, ובלשון ימינו: עם אחד־העם, אעפ"י שכיבד מאוד את שניהם, אלא עם ירמיהו הנביא, שביאליק וברדיצ’בסקי היו נצרים משרשיו:

“לדעתי, אין ספק שהנביא הגדול ביותר שקם לנו בימי המלוכה, לפני חורבן ירושלים, וגם האומלל והשנוא ועז־הרוח ביותר, היה ירמיהו; הוא לא נפחד מבית־כלא, ממוות, וגם מהמוות עצמו – ובחר להגיד לעמו האמת המרה עד הסוף”. (שם, עמ' 241)

בסוגיא זו יש ענין רב בהערה ביוגראפית של בן־גוריון על התרשמות אחת בימי ילדותו:

“בילדותי למדתי תנ”ך וקראתי שירי יל“ג. וכשקראתי את הפואֶמה הנהדרת והעצובה ‘צדקיהו בבית הפקודות’ – הייתי בכל לבי בעד יל”ג ונגד ירמיהו. רק כשעליתי לארץ – זה היה לפני 62 שנה – וקראתי פה תנ“ך, הבינותי וידעתי שהצדק היה עם נביא־התוכחה”.

(שם, עמ' 241)

נראה לי, שבן־גוריון הרגיש קרבת־נפש לירמיהו גם בגלל תיאור ראשית דרכו כנביא ולבטי התקדמותו לשליחות הנבואית, עד ששמע קול־אלוהים, שהוא נבחר להיות מבשר־דברוֹ ועושה־דברו בישראל בעולם. ובצטטו פסוקים אלה מירמיהו הוא אומר בראשית הציטוט: "מאמין אני לדברי ירמיהו המסַפּר כי היה אליו דבר־ה‘; ' בטרם אצרך, בבּטן ידעתיך, וגו’ ". וחוזר ואומר בסוף הציטוט: “ירמיהו בלי ספק הגיד את האמת, ושמע את הדבר אשר אמר. ––– בטוח אני שהוא שמע אותם בלבו”. (שם, עמ' 43)

דגש חזק זה מעיד על נגיעה מיוחדת של מאורע זה אליו, שכּן גם הוא התלבט הרבה עד שנתגלה לעצמו ושמע קול פנימי המחייב את שליחותו בעם. אמנם, גם ישעיהו הנביא היסס לקבל עליו את היעוד הנבואי, אלא שטקס ההקדשה ברצפת־האש שנגעה בשפתו נראה לבן־גוריון גשמי לעומת דבר־ה' הצרוף ששמע ירמיהו בחדרי־נפשו ואשר אלוהים שכנע אותו במגע־ידו בלא עירוב של אֵש חיצונית, אש־המזבח.

ה

מהתבטאויותיו המרובות של בן־גוריון על דוד המלך ניכר, שגדולות הערצתו וחיבתו אליו. הוא היה דמות־השעשועים שלו, שבה הגה לא רק מבחינה היסטורית ומדעית, אלא גם – ואולי בעיקר – מבחינה אנושית, כדיוקן־מופת, שראוי להידמות אליה וללכת בעקבותיה. דוד הנער הרועה, המיטיב נגן, המעז להילחם עם גלית הענק המשורין, החודר מן ההֵעלם אל בית־המלכוּת, היודע טכסיסי מלחמה כנגד יריב פנימי ואויב חיצוני, ועם זה הוא גם נעים־זמירות־ישראל – מלך ומשורר זה קסם לו וכבש את לבו. סגולות אלו הן תפארת למלך ישראל בימים ההם, ונאות למנהיג ישראל בימינו. דוד בן־ישי הצטיין מנעוריו בתכונות נעלות. הוא היה ידוע בסביבתו כ“יודע נגן וגיבּוֹר־חַיִל ואיש־מלחמה וּנבוֹן־דבַר ואיש־תואר. ––– ואין ספק שאיש כזה ראה לעצמו יעוד גדול בחייו, בשעת תסיסה בישראל, ומצא, כנראה, דרך אל שמואל, ושמואל עודד אותו בשאיפתו הכמוסה”. (עמ' 196)

המאורעות שאירעו לדוד והרפתקאות שעברו עליו בהכותו את גלית, בבַרחו מפני שאול ובעַרכו פשיטות מאורגנות על העמים שמסביב בעזרת יחידה קטנה של לוחמי־גרילה נאמנים – חישלו את אופיו, לימדוהו את דרכי הארץ ואת כל המערות והמחילות והמצודות שבמדבר־יהודה, והכשירו אותו ליעודו כמלך, הכובש ומנצח ומבצר את מלכוּת־ישראל. בשעה שבן־גוריון מזכיר את דוד ומתאר את תכונותיו כמלך וכמצביא, אנו חשים בקנאתו ובשאיפתו להיאָצל מרוחו: “דוד הגיע למלוכה לא בתככים ולא בקשרים, אלא הודות לגבורתו הצבאית ולחכמתו המדינית ויציבותו הנפשית בענינים ממלכתיים גם בשעות קשות ומסוכנות. באלה כבש לב העם, ובאלה עלה על שאול”. (שם, עמ’201 )

אך לא בלבד בתחום הצבאי והמדיני היתה גדולתו; הוא ניחן גם במתות־יה אחרות, שלא כל מלך או מנהיג זוכה להן. אולם, אעפ"י שהבדיל בין מזל־מאדים ומזל־השירה, בין רשות־השכל ורשות־הרגש, שימשו לו שניהם לתכלית אחת: “מלך גדול זה לא היה רק מצביא ומדינאי גאוני, אלא גם משורר נשגב ובעל לב חם ורגיש, אבל בניגוד לשאול לא העבירו אותו אף פעם רגשותיו על שכלו המדיני ועל חובתו הממלכתית. ––– כל תנועה שעשה היתה מכוּונת ליעוד העליון אשר ידע כי הוטל עליו – להיות למלך על ישראל”. (שם, עמ' 200)

כיום אנו יודעים, שגם בן־גוריון שעבד את כל כוחות־נפשו ואת כל תכונותיו ונסיונותיו למגמה אחת, וכיוון את לימודיו והשתלמותו למטרה אחת – השגת עצמאות ישראל וביצורה הצבאי והמדיני.

וראוי להעיר, שגם אהבתו הגדולה לדוד, עד כדי הזדהות עמו, לא קלקלה את השורה ולא שיחדה את עין־הביקורת שלו. אעפ"י שדוד היה מוכתר במעלות רבות לא היה נקי ממגרעות, ולא כל מה שעשה משמש דוּגמה. וכשם שהיה גדול כמנהיג צבאי ומדיני, כך היו בו חולשות אנושיות “והיה טראגי בחייו המשפחתיים”. “דוד שידע לשלוט ברוחו, בתחום המדיני והצבאי, הרי בענינים אישיים ומשפחתיים היה דווקא נתון למצבי־רוח, ללא כיבוש־היצר, יותר משאוּל” (שם, עמ' 199). והוא מוסיף: “אבל אין זה גורע מגדולתו”.

מהגדרה ממצה זו על דוד המלך עולה יחס החומרה של דוד בן־גוריון להתנהגותו של אדם, וביחוד של מנהיג, בדברים שבינו לבינה.

ו

הקרבה והדימוי, שבן־גוריון חש לדוד המלך, מקורם איפוא בתכונות דומות, מוטבעות וקיימות או נכּספות, וכן בסיטואציות, שיש צד של דמיון ביניהן. אולם מן הענין להוסיף נופך לחומר ההוכחה, שיש בו משום חיזוק. השם דוד, המשותף לשניהם, אף הוא היה גורם שאינו מבוטל בהקשר זה. בשיחות עם כמה אנשים היה מעלה את שיתוף־השמות למדרגת יחוס־אבות. בסופו של דבר, היה אומר: קוראים שמו של ילד על שם אחד מקרובי־המשפחה. נמצא, שאנשים, ששמותיהם אהרן, דוד, לוי וכו', מוצאם מן הכהנים, ממלכות דוד ומשבט לוי.¹

נמצאנו למדים, ששקידתו של בן־גוריון על התנ“ך וזיקתו למסופר בו ולגיבורי עלילותיו, היו להם מניעים מורכבים. בראש ובראשונה ראה בתנ”ך “המורשה הגדולה של רוח ישראל בתקופה המכרעת והקובעת בתולדותיו, מימי משה ועד עזרא”. זהו ספר אנושי גדול שאין שני לו. גם מבחינה מעשית לא תיתכן השכלה מדינית וצבאית ישראלית מניחה את הדעת, בלי ידיעה מעמיקה בתנ“ך. ניתן להפיק ממנו לקחים גיאו־פוליטיים וצבאיים, כעם העומד במערכה בארץ התנ”ך, למען השגת אותן המטרות עצמן של הימים ההם. אולם לא פחות מן הגורמים האובייקטיביים האלה, שפתחו את לבו לקליטה חיונית של התנ“ך, רוחו וערכיו, מילא גורם סובייקטיבי תפקיד סגוּלי. התנ”ך היה לו כעין אספקלריה מאירה, שבה ראה גם בבוּאת עצמו. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר שבן־גוריון חש, בסוד־הגלגול, קרבת־מהות לכמה מן הנפשות הגדולות הפועלות בתנ“ך. תכונותיהם נשתקפו ביקוד בנפשו. מה שאירע להם, הדהד בקרבו תמיד. גם שורת־הגיונו אמרה לו, שחידוש המפעל התנ”כי, המגולם בשיבת־ציון ובהקמת המדינה, מחייב במידת־מה הישנותם של מאורעות והתיצבותם של מנהיגי־עם בעלי מידות ותכונות דומות לאלו שבתנ"ך, בין הן מוטבעות ובין הן נקנות בעמל או בזכות השראה. הוא הרגיש את עצמו בכפיפתם לא לבד כבני אומה אחת, אלא כאחים להעזה ולהעפלה, שהן צורך־חיים לכל תקופה גדולה בתולדותינו.

חשוון תשל"ה