גם המוות, המרכך ניגודים והפורש סוכת שלום על המת, אינו צריך להעלים את האמת, כי שנוי במחלוקת היה האיש הגדול הזה בתוכנו. כמה גורמים היו לכך: קטנוּת מוחין, קנאות לדת, יריבוּת פוליטית, חייץ מסוים בין בובר ובין המתהווה במדינה, ובמידה ניכרת – אף שוני תפיסתו בתחום היהדות, החסידות והציונות. מישנתו הפילוסופית הכללית, ככל מישנה פילוסופית עמוקה, היתה ענין למעטים, ליחידים, ואינני סבור, שמילאה תפקיד מכריע במחלוקת זו אצלנו. תורתו קנתה לה שביתה בעולם הרחב והוציאה לו מוניטין בקרב תיאולוגים וכמרים נוצריים. בספירתם של אלה הוא השפיע השפעה כבירה והיה נערץ עליהם כהוגה־דעות דתי, המגשר על פני היהדות והנצרות. גישור זה נכסף ביחוד אחרי מלחמת העולם השניה ורצח ששה מיליון יהודים, שהביאו מצוקת־נפש לרבים מטובי האנושות, אשר שאפו להתקרבותן של שתי הדתות כקצת כיפורים על הפשע הנורא. גם עובדה זו, שנזדקרה סמוך מאוד לשוֹאה, לא הוסיפה להבנה ההדדית. ביחוד לא נעמה לרבים היאחזותה של גרמניה העקובה מדם בדמותו של בובר ובתורתו כבאמצעי למירוק פשעיה ולהחזרת שמה הטוב.

אולם לא רק עכשיו, כשנשלם מעגל חייו של בובר ואנו רואים אותו בלא מסכים וצעיפים, אלא גם בעידן המחלוקת היו רבים מאוד, תלמידים וקוראים, שכיבדוהו והעריכוהו, השכימו לפתחו ונתבשמו ממחשבותיו, אפילו לא הסכימו לכל דבריו. עצם ישיבתו בתוכנו, בבירת ישראל, בימי המצור בירושלים כבימים רגילים, הרעיפה בטחון רוחני. שהרי מה מועטים הם אלה, שאנחנו מאמינים באמת ובתמים, שנוכל לשמוע מפיהם דבר־חכמה או נלמד מהם משהו, שיסייע בידנו להאיר טפח של אפלה בנפשנו או מחוצה לנו. אולם בובר היה אותו אדם, שאל דבריו ניגשת תמיד ביראת כבוד, ושום אכזבה קטנה או גדולה לא ריפתה את מתח ציפייתך בפעם השניה והשלישית והרביעית. זהו הישג, שמעטים בעולם זוכים לו, כלומר, מתן אמון מראש בדברי סופר והוגה־דעות, לא מתוך העיוורת, אלא מתוך נסיון והכרה, שאגוזיו ראויים לפיצוח, שכן לעולם תמצא בהם גרעין זן ומפרנס. וכשם שהיה איש חד־שיח, ההוגה בינו לבין נפשו, כך היה איש הדו־שיח, היודע לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב ולהוליד מחשבות בקרב היושב נכחו. זיו פניו וברק עיניו, שהטילו אימת־מה על המשוחח עמו, הם גם שעודדוהו כעבור שעה קלה.

יהודי אירופה המזרחית לא התפעלו מחסידותו של בובר ולא מפירושיו. הם הכירו זרם זה במקור מוצאו ובביטויו המציאותי. פרשנותו נראתה להם מעושה, מסוּפרתת, לא־יהודית במקצת. ובוודאי שצדקו אלה, שמתחו ביקורת על תפיסתו של בובר בתחום זה. אולם אף ביקורת זו לא יכלה להתעלם מן ההפרייה הגדולה שהיפרה בובר גם שדה זה. ולא במקרה היו אף המבקרים נמנים תחילה עם תלמידיו. ה“איך” של בובר היה לא פחות חשוב מן ה“מה”. כוח־קסמים היה בלשונו הגרמנית, שהיתה בה מין אחדות של פיוט ודיוק, והוא שלכד ולקח שבי. שנים צריכות היו לעבור עד שהקסם הזה פג וכוח־השיפוט העצמי השתחרר מאבהותו של בובר.

הנוער היהודי במרכז אירופה, בגליציה ובבוקובינה, שניעור אחרי מלחמת העולם הראשונה כמתוך ביעותי חלום והתחיל עושה חשבון עולמו, נתפס לבובר ול“נאומו על היהדות”. “השומר הצעיר” בימים ההם, שהיה תנועת הנוער היהודית הכוללת, הלך אחריו. ב“קהילייתנו” שהוציא קיבוץ "השומר הצעיר, בכביש חיפה – ג’ידה, כלולה רשימה בשם “יום במחצבה” והיא מעין מכתב מיום 2 בנובמבר 1921 ובו הדים מעניינים להשפעתו של בובר. הכותב, החותם בשם אליהו, “תלמידך וידידך”, נענה לבקשתו של בובר לכתוב לו “מכתבים מנבכי הממשות”, ומתאר לו “יום אחד ממציאותי בכאן”. וכך הוא אומר בין השאר:

“אם ישנה יד יוצרת, המאחדת שלושה דורות – למן ההתלהבות של הקונגרס הראשון, דרך הדור שנתכנס סביב “שלושת הנאומים” שלך, ועד הדור “המגשים” של היום – ידך היא זו. אתה הוא האיש, שהיה מדריך מן ההכרה דרך ההתחדשות של ההגשמה. והיום גם היום עומד אתה בתוך ההגשמה: הנה תאציל מכוחך עלי, וכעבור שנה, בעצם הלילה של ערב השני לנובמבר, הנני רואה את פני התאריך הזה פחות לועגים. יד ושם לך בהגשמה לא פחות מאשר לי, המתאמץ להוציא מגופו עבודה מלמעלה מכוחותיו. והיה כאשר אתקע פעם את האֵת באדמתי – לא אשכח עליך”.

ואין זה אלא רסיס אחד. בעתונות ובכתבי העת של הימים ההם, ואף מאוחר יותר, אפשר למצוא רישומי השפעה רבים ועמוקים של בובר על הנוער. קל וחומר שהיהדות המערבית אם תבדוק את נפשה לאורו, וראתה, “והנה גם הרבה מאורם ממנו ובשלו הוא”. יהדות זו, שיצאה לבקש את כוכבה, מצאה אותו בעזרת מדריכה בובר, שהיה לה מַצפן וגם מצפוּן. מקור לא־אכזב היו בשבילה בשנות ההתעוררות ההן, כתבי בובר, כגון “אגדת בעל־שם”, “סיפורי ר' נחמן מבראצלאב”, נאומיו על היהדות ו“דרך הקודש”, כתב־העת “דר יודה” וכיוצא באלה עשרות עבודות, שבהן חינך את יהודי מערב אירופה על ברכי הציונות. הוא חשף לפניהם לא רק את המאור שביהדות, אלא גם את המאור שבציונות, העמיק אותה והרכיב בה ערכים הומאניים אוניברסאליים, שהעניקו לה כוח־משיכה אינטלקטואלי עצום. במשימה זו עמד משנת ה־19 לימי חייו, עת ערך את השבועון הציוני של הרצל “די וולט” ועד ימי השתוללותו של הנאציזם ההיטלריסטי, שבהם יצא מגרמניה ועלה ארצה. בתקופה נרחבת זו, שבה נשתלשלה יצירתו ההגותית והפיוטית, פיתח גם את מפעלו החינוכי הציוני, שאין לו אח בתנועה הציונית, אשר נתן את יבולו הגדול, לא רק בגרמניה, אלא גם בצ’כיה. אין לתאר כל אותה קבוצת סטודנטים, שהסתופפה באגודת “בר־כוכבא” בפראג, שעמה נמנו מאכס ברוד, וולטש ואחרים, ושהשפיעה גם על קאפקא – בלא בובר.

כותב הטורים האלה שמע את שמעו של בובר בהיותו נער ב“השומר־הצעיר”. אך בעיקר דבק בו לאחר ועידת “הפועל הצעיר” בפראג, שבה הרצה על עמדתו הציונית־סוציאליסטית ונתגלתה קירבתו הרעיונית לא. ד. גורדון. מנאומו בוועידה נודע לי על ספרו של גוסטאב לנדאואר, “הקריאה לסוציאליזם”, שעשה עלי רושם גדול ותירגמתיו שלוש פעמים עד שיצא לאור בהוצאת “עם עובד” לפי יזמתו של ב. כצנלסון ז"ל. בהשקפתו הסוציאליסטית של בובר ניכרים רישומי דעותיו של לנדאואר, שלאחר שנרצח כינס בובר את מכתביו והוציאם לאור בשני כרכים.

אין מיצויו של בובר ענין לרשימה זו. ספרים נכתבו עליו ועוד ייכתבו. כי הוא איש אשכולות, חכם כולל, מאותו סוג, ההולך ופוחת בדורנו דור ההתמחות וההתפרטות. ואף על פי שנפשו היתה בית קיבול לתורות ולמקצועות וללשונות רבים כל כך, היה מורגש בו העיכול המופלא והמזיגה היוצרת, שהאישיות וייחודה נבלטו בהם בכל תפארתם. בחתירתו אל ההומאניזם העברי, שיסודו בכתבי הקודש, היה קרוב יותר אלינו, ונראה לי, שיסוד רוחני זה עוד יפותח ויבוסס וייהנה מהשראתו של בובר, שהמקרא היה זורם ברהטי דמו והילך עליו את קסמיו עד יומו האחרון. עדים לכך מאמציו המתמידים לתרגמו לגרמנית, תרגום, שהוא פירוש ויצירה כאחד.

רוחו של בובר מובלעת בתנועת העבודה מראשיתה. ב“הפועל הצעיר” מצויים מאמרים לא מעטים ממנו וכן הערכות עליו. הוא תרם לה ממחשבתו והשפיע על מפלגת “הפועל הצעיר” בשעתה דרך צינורות שונים. הוא נכבש לצורות החיים החדשות בארץ, עקב אחריהן, הרצה עליהן, עשה להן פומבי. סימפוזיון אחד עליהן אף נתפרסם בצורת ספר, שחשיבותו רבה עד היום הזה. הוא ראה בהן התגשמות “הסוציאליזם האוטופי” שלו, בדמות עדות שיתופיות, בדרך ליצירת חברה, שהיא ברית של עדות, לפי נוסחו של גוסטאב לאנדאואר, יחס זה של קירבה וחרדה לתנועת העבודה נמשך כל הימים. לא תמיד גרס הוא מה שנתרחש בקרבה, ולא תמיד גרסנו אנחנו מה שהוא אמר, הציע ורצה להשיג בתחום המדיני; והיה לנו “דו־שיח” לא קל עמו. אולם גם אי־הסכמה זו, שלא גרמה נחת לשום צד מן הצדדים, היתה מלווה זיקת גומלים, פעמים מפורשת ופעמים חרישית. כשעלה ארצה כבר היה בן ששים, אך הגותו ויצירתו נמשכו גם כאן בעוז ובשפע. כתיבתו בעברית גברה, ולשונו נתגמשה בהשפעתה של א"י. משנתו היהודית והכללית באה לידי ביטוי בספרים העבריים “אור הגנוז”, “גוג ומגוג”, “תורת הנביאים”, “משה”, “נתיבות באוטופיה” ועוד. ספרים אלה קירבוהו אל הקורא העברי שלא ידע את בובר בגרמנית. ברם, החייץ הגלוי והסמוי – צומצם אך לא הוסר.

נסתלק מאתנו יהודי גדול ואדם גדול, פייטן והוגה־דעות, מורה הוראה בעניני יחיד וחברה, מחנכם של שני דורות בציונות, נערצם של טובי האנושות, תקוותם של נבוכים רבים.

מישנתו הפילוסופית והחברתית המגוונת והמורכבת, שנתגבשה על ידו בכל ימי חייו הפוריים, שנמשכו 87 שנה, עתידה בלי ספק לגרות אותנו ואת הדורות הבאים, אשר יפרשוה ויוציאוה לאור. כי רבה היא תנובתו הרוחנית של בובר, וכוחה גדול להשביע נפש שוקקה, לחנך נוער ולעורר עם.

דמותו ומהותו יהיו חקוקות בהוויתנו הרוחנית!

תשכ"ה