קבוצת-חברים יזמה להוציא קובץ המוקדש לתולדות “צעירי-ציון –התאחדות” בגולה וקשרי התנועה עם “הפועל-הצעיר” בארץ-ישראל. החלק הראשון שלפנינו מקיף את ראית צמיחת-התנועה בצורותיה ובגילוייה השונים עד ועידת-פרג (1920) החלק השני העומד להופיע, פרי עבודה קולקטיבית של פעילי-ה“התאחדות” לשעבר, יכיל את קורות התנועה בתקופה מגמר המלחמה העולמית הראשונה עד ועידת האיחוד בדנציג.

קובץ זה על שני חלקיו הוא נסיון ראשון להציל משכחה עובדות ומעשים המפוזרים בספרות או שמורים בזכרון חברים ולרכזם בתור חומר בשביל היסטוריה מקיפה על התנועה ופעולותיה בעבר.

קבוצת חברים

 

א: בראשית התנועה    🔗

משני צינורות ינקה המחשבה הציונית הרדיקלית: מהמצב הפוליטי הכללי, ששרר ברוסיה הצארית בראשית המאה העשרים והמצב המיוחד, שבו היתה נתונה הציונות אחרי הקונגרס הששי, קונגרס-המשבר של התנועה הציונית. התקופה של ערב מהפכת 1905 היתה רוויה הלך-נפש רדיקלי, שהסעיר והמריד את רוב הצבור הרוסי, ביחוד את המוני הפועלים במרכזי התעשיה, את חוגי האינטליגנציה הרוסית והנוער האקדמאי, פעולת-המחתרת האקטיבית של מפלגות הס‘-ר’ים והס’-ד’ים, מפעלי הטירור הנועזים של של הס'-ר’ים ומות-הקדושים של מיטב המהפכנים מבצעי הטירור, תגובות הדמים של השלטונות, שביקשו לדכא את התנועה המהפכנית בתליות וגרושים לסיביר – כל אלה העמיקו את המחשבה הפרוגרסיבית והגבירו את התסיסה המהפכנית במדינה. חוסר הזכויות ומעשי הדיכוי והרדיפות שניתכו על ראש היהודים, הפוגרומים הראשונים שהתחוללו בערי-התחום, שביימו את “זעם-העם”, כביכול, ושמשו “כלי-רעם” נגד התנועה המהפכנית – יצרו רקע נפשי לקליטת המחשבה הרדיקלית בקרב האינטליגנציה והנוער היהודי. אחד מגלוייו הראשונים של הרדיקליזם המהפכני היהודי היה “הבונד” שעלה על הבמה הציבורית בימי צמיחתה של הציונות הפוליטית. “הבונד” הכה שרשים במרכזי הפועלים בליטא ופולין, למרות מגמתו הקוסמופוליטית והתקשרותו הארגונית עם הסוציאל דמוקרטיה הרוסית בשנים הראשונות לקיומו.

ליתר גיבוש של המחשבה הציונית הרדיקלית סייע מצבה של התנועה הציונית בעולם בכלל וברוסיה בפרט, משלא נתגשמו התכניות הפיננסיות-הפוליטיות של הרצל ב-1903, ירדה ההתלהבות במחנה הציוני. המשבר העמוק בהסתדרות הציונית, שנגרם בקונגרס הששי ע“י ההחלטה לשדר משלחת לאפריקה, מותו הפתאומי של יוצר הציונות, מחלת האוגנדיזם וצמיחת המפלגה הטריטוריאליסטית – זעזעו את יסודות התנועה. בקרתו החריפה של אחד-העם הולידה חששות חדשים לגורל הציונות הפוליטית. התנגדותם של מנהיגיה הציונות הפוליטית במערב לכל פעולה מעשית בארץ ובגולה לפני השגת הצ’רטר כבלו ושיתקו את התנועה. גם מצב ההתישבות בארץ לאחר העברת המושבות לרשות יק”א היה בכל רע. פעולתה של יק"א, שדאגה רק למעמד האכרים והניעה מחוסרי-עבודה לחזור אל הגולה במקום להשרישם באדמת המולדת – עוררה מרירות עמוקה בחוגי הועד האודיסאי. עקב מציאות זו ובגלל מחסור גמור באמצעים לפעולה ממשית עומם גם הפתוח הארצישראלי של ציוני- ציון.

התנאים האלה הם שהכשירו את הקרקע לצמיחת התנועה הציונית הרדיקלית, שקמה כתגובה על ליקוייה וכשלונותיה של הציונות הפוליטית. מקומה של זו לא יכלה, כמובן, לרשת הסיעה הדמוקרטית שהתארגנה בשנת 1901. הסיעה הדמוקרטית, שהיתה טבועה בחותם אופוזיציה לציונות הרשמית, לא נהפכה למפלגה פוליטית, ושדה פעולתה נצטמצם בעיקר בקונגרסים בלבד. בפעולתה שאפה למשוך חוגי אינטליגנציה דמוקרטית והתעלמה מהמוני העם והנוער היהודי. את עיקר פעולתה ראתה בדמוקרטיזציה של התנועה, בעבודת הווה פוליטית ובתרבות העברית ולא החשיבה ביותר את הבעיה הכלכלית של היהדות. “הסיעה הדימוקרטית” לא היתה בעצם אלא אפיזודה היסטורית, שלא הגיעה לידי גיבוש ארגוני, אם כי אצלה בשעתה מרוחה על התנועה הציונית בהתפתחותה.

לתקופה זו יש ליחס גם את ראשית התהוותה של התנועה הציונית הרדיקלית. אין ספק, שגם קודם לכן היו נצנוצים בודדים של המחשבה הסוציאליסטית במחנה הציוני (מאמרו של נחמן סירקין על הציונות הסוציאליסטית ב“דאס דייטשע ווארט” נדפס ב-1899), אולם בתור תנועה מתחילה מתגבשת תנועת-העבודה הציונית בשנות 1900 –1902. בתקופה זו מופיעים הארגונים הראשונים של “חרות”, “התחיה” ופועלי ציון“. הקבוצה הברלינאית “חרות” שנוסדה ע”י נ. סירקין ב-1901, היתה נסיון אידיאולוגי מבודד ללא השפעה על המונים. ריחוקה של קבוצה קטנה זו ממרכזי הפועלים היהודים באירופה המזרחית גרם גם הוא להתפוררותה. עיקרי תורתה, שראתה את המוני העמלים היהודים כנושאי השחרור הלאומי ושללה את מלחמת המעמדות, מצאו בעת ובעונה אחת את ביטוים בתנועה “התחיה” ובהמשכה הארגוני – “תנועת צעירי-ציון”. אחרת היתה דרכה של תנועת “פועלי- ציון”. ככל תנועה חדשה נולדה אף זו בחבלי חיפושים ולבטים רעיוניים. הראשונים לגיבוש רעיוני היו “פועלי ציון” המינסקאים (“נוסח מינסק”) בשנת 1900. המינסקאים שסברו כי אין מקום לפרולטריזציה של המוני היהודים בגולה וראו את התנונותם הכלכלית והתרבותית כתוצאה הכרחית של המציאות הגלותית, שללו את הגולה שלילה מוחלטת, ואף במלחמה פוליטית לא ראו אלא תרופה חלקית וארעית. זרם זה לא האריך ימים ורוב חבריו עברו למפלגות יהודיות אחרות. בניגוד לזרם המינסקאי נתגבש הזרם הוויטבסקאי בגישתו המרקסיסטית לפתרון הבעיה היהודית. זרם זה, שעתיד היה להיות לאבי הפועל-ציוניות ברוסיה ובארצות אחרות, עמד על בסיס המלחמה המהפכנית במשטר העריצות הרוסית ועל עיקרי הסוציאליזם הבינלאומי; בשאלת הלאומיות קיבל את תורת ה“דו-חזיתיות”, שראתה את הפתרון הרדיקלי של שאלת היהודים “שם”, בארץ-ישראל, ופתרון ארעי “כאן”, בגולה.

בתקופה שלפני משבר-אוגנדה מתחילות קבוצות “פועלי-ציון” מתלכדות על בסיס פרוגרמה פוליטית משותפת ויחס חיובי לארץ-ישראל. ברם, שאלת הערכת העבודה בגולה וכמו כן היחס לבעית הטריטוריה הביאו לידי דיפרנציאציה רעיונית במחנה, לידי הבדלי השקפות ופילוגים, שהתגברו עם המשבר האוגנדי. מאידך גיסא שימשה משנת ב. ברוכוב יסוד אידיאולוגי לליכוד ולארגון הכוחות הנאמנים לדגל הפועל-ציוני. לא נעמוד כאן על קורות התנועה הציונית הפרולטרית הראשונה ועל היאבקותה עם הסיימיסטים והס'-ס’ים. פרק היוצא מגדר סקירתנו הנוכחית.

את שורותינו הבאות נדגיש לראשית צמיחתה ולהתפתחותה של הסתדרות “התחיה” ולממשיכי דרכה – “צעירי-ציון”, זרם מקביל, שסלל את דרכו בכוחות עצמיים בציונות הרוסית. דל למדי הוא חומר הידיעות על תנועה זו בעתונות ובספרות. מקצת החומר מצא הדו בספרות השעה, ומקצתו צפון בזכרונם של שרידי-התנועה והוא עלול להשכח ברבות הימים. סקירתנו זו אינה אלא נסיון ראשון להחיות את דמותן של תנועות “התחיה” ו“צעירי-ציון”, להעלות, ולו גם למקוטעין, אחד מפרקי המחשבה והיצירה של התנועה הציונית בכלל ותנועת-העבודה הציונית בפרט. הגיעה השעה להעלות את זכר התנועה, שעיצבה באופן מקורי ועצמאי את דמותה הרעיונית, כשומרת מורשת התפיסה ההיסטורית והעממית, שהונחו ביסוד הציונות בראשית צמיחתה.

 

ב: “התחיה” בוארשה    🔗

בשנת 1903. בימי התסיסה בחוגים הדמוקרטיים של ההסתדרות הציונית (שגרמה לפילוגה לשני מחנות "פלשתינאים פרינציפיוניים וטריטוריאליסטיים), קמה בוארשה “התחיה”. אגודה זו ראתה את עצמה כחלק דימוקרטי-עממי של הסתדרות הציונית, השואף, כפי שרומז שמה, לתחית העם במולדתו, בניגוד למחפשי ”טריטוריות" בשבילו. יסודות הפרוגרמה של “התחיה” היו:

1) העבודה – עיקרה ומטרתה של הגשמת הציונות;

2) הפועל העברי הוא האבנגרד בהגשמתה;

3) השתלבות שני הגורמים – הרוחני והחמרי בתולדות העם העברי

4) השתתפות אקטיבית בחיים הפוליטיים (המלחמה נגד הצאריזם, חובת האקטיביות בהגנה) ובעבודת-ההוה;

5) טיפוח הלשון והתרבות העברית;

6) שאיפה “להקמת חברה חדשה בארץ-ישראל”.

חוץ מהועד המרכזי¹ בוארשה היו קיימים גם סניפים בערי השדה, שהחשובים בהם ביותר היו סניפי

סידליץ ובנדין. על יד “התחיה” בוארשה היו קיימים חוגי לימוד ועיון, כמו חוג פוליטי, חוג ללימוד הציונות, חוג לכלכלה וכו'.

“התחיה נעזרה בפעולתה התרבותית וההסברתית ע”י חברי האגודה האקדמית “קדימה”² שבה נתרכזה בשנים ההן המשמרת הציונית הצעירה. האקדמאים היו עורכי אספות, שבהן הורצו הרצאות על נושאים ציוניים, כלכליים ופוליטיים. כמה מחברי “קדימה” היו שייכים גם ל“התחיה”. “קדימה” העדיפה את היסוד האקדמאי על היסוד האידיאולוגי. היא שאפה לדמוקרטיזציה של התנועה, דגלה בשם הציונות המעשית והגינה על זכות העברית והאידיש בקונגרסים הציוניים. בשאלת הסוציאליזם היתה נייטרלית ושלט בה חופש דעה לגביה.

במשך שנות קיומה הקצר ( 1903–1905 ) שאבה “התחיה” את יניקתה הרוחנית ממקורות שונים. בהשקפת עולמה שמשו בערבוביה השפעות לאומיות וסוציאליות שונות. חבריה היו ספוגים הרגשה פועלית-עממית, ועם זה גילו אהבה ללשון ולתרבות העברית. הרבה מחבריה דברו עברית וגם נהלו בה הרצאות ווכוחים. הנסיונות העיוניים של נחמן סירקין וחיים ז’טלובסקי בשטח הסינטזה הציונית-סוציאליסטית לא היו ידועים אלא למועטים. לעומת זאת אין ספק, שנסתננה לתוך המחנה של “התחיה” השפעת הפעולה העממית הפרולטרית של “הבונד”. גם הכיוון של “פועלי-ציון” חדר לחוג “התחיה” (1904–1905) וחלק של החברים עם טבנקין ורסקין בראש הכריזו על עצמם כעל “פלשתינאים פרינציפיוניים” והניחו יסוד ל“פועלי-ציון” בפולין. החוג שהתרכז סביב גרינבוים ראה לעצמו תפקיד בביצור האגף הדימוקרטי של ההסתדרוּת הציונית; לעומתם י. שפרינצק ואחרים הוסיפו לטוות את האידיאולוגיה של “התחיה” אחרי התפוררותה מסגרת רעיונית חדשה של “צעירי-ציון”.

“התחיה” דגלה בארץ-ישראליות פרינציפיונית הלכה למעשה וגם בעבודת הווה אקטיבית. ביחוד עשה רושם על “התחיה” כרוזו של יוסף ויתקין בשנת 1904, אשר העמיד על סדר היום את בעית העליה לארץ-ישראל. הרבה מחברי “התחיה” דרשו להפסיק את ויכוחי הסרק עם יריבי הציונות ולענות להם בעליה ארצה. לא ארכו השנים וכמה חברים מובהקים מ“התחיה” ו“פועלי-ציון”, יוצאי “התחיה”, עלו לארץ ישראל³.

בתוך ההסתדרויות הדימוקרטיות הצטיינה “התחיה” בפעולתה הציונית בשטח הפצת שקלים, עבודה למען הקרן הקיימת לישראל, הפצת העתונות והספרות הציונית ועוד. לקונגרס הציוני הששי שלחה “התחיה” ציר משלה – את זליג ויצמן. ה“בורסה” של “התחיה” נמצאה בקרן רחובות דזיקה-פביה. היה לה גם “בית קפה” ברחוב גנשיה, שבו נפגשו החברים וניהלו עבודתם הקונספירטיבית. “התחיה” היתה ספוגה הרגשות ונטיות סוציאליסטיות, אולם דחתה את המטריאליזם ההיסטורי כיסוד האידיאולוגיה שלה. החברים ראו במלחמת הפועל אחד התנאים היסודיים לשיפור מצבו. רבים מהם השתתפו בארגון אגודות מקצועיות, וביחוד חבורות (ארטלים) של עושי ארנקים (בייטל-מאכערס), אורגים, תפרים (קאמאשען מאכערס), עושי מקלות, עושי מראות ואחרים.

“התחיה” השתתפה באופן אקטיבי בהגנה היהודית. ההגנה אורגנה ע“י חבריה בוארשה ובערי השדה. באמצעות חבֵרות של “התחיה” ו”דבורה" הועבר נשק מוארשה לבריסק דליטא, סידליץ ולערים אחרות, שבהן חששוּ לפרעות.

החל מ-1905 מתחילה התפוררותה של “התחיה”. ההרכב הבלתי אחיד של האגודה, חוסר תכנית פרוגרמתית מושלמת, חילוקי-דעות, אשר הביאו להתפלגות ובעקבותיה ליצירת “פועלי-ציון” בפולין, – כל אלה קירבו את חיסולה של “התחיה”, או יותר נכון, דחפו את שארית חבריה לחידוש פעולה בצורה ארגונית חדשה.

“התחיה” היתה הופעה בעלת ערך בהתהוותה של תנועת העבודה הציונית ברוסיה. היא ריכזה אינטליגנציה ציונית דימוקרטית ורדיקלית סביב הפעולה להחדרת הרעיון הציוני בקרב העמלים והנוער, היא שהזינה בכוחותיה האינטלקטואליים והארגוניים את שני האגפים בתנועת העבודה הציונית – את “צעירי-ציון” ואת “פועלי-ציון” בגולה ואת “הפועל הצעיר” בארץ-ישראל.

 

ג: “התחיה” בפינסק    🔗

בשנת 1905 קמה אגודת “התחיה” בפינסק. היא צמחה לא בבת-אחת ולא מאליה. קדם לה ב-1903 גרעין-נוער, אגודת “בני-ציון”, עריסת כל הארגונים הציונים-הדימוקרטיים בפינסק, ששימשה מרכז פעולה לצעירים צמאי מעשה בהסתדרות הציונית הקופאת על שמריה.

פינסק היתה עיר טיפוסית מבחינת הרדיקליזציה של הנוער הלאומי. גורם ראשון לרדיקליזציה זו היה גם כאן – השפעת הרחוב הפוליטי הכללי. בפינסק היה פרולטריון רוסי ניכר, מרוכז בבית-המלאכה של מסילת-הברזל, במספנה של דלאֶסי על שפת הנהר “פינה”, במנסרות מרובות ובבתי-החרושת לגפרורים, לדיקטים ולמסמרי-עץ. כאן מצאה כר נרחב האידיאולוגיה של בעלי-ה“איסקרה”. היו בעיר גם קיני ס'-ר’ים ואפילו אנרכיסטים, אולם רישומם לא היה ניכר. מכאן חדרה ההשפעה הסוציאליסטית גם ל“בני-ציון”. נושא דגלם הראשי של “האיסקראים” היה ליברמן ממשפחת לוריא הפינסקאית, גולה פוליטי, בעל השפעה וקסם אישי, שפרש את מצודתו על הנוער האידיאליסטי. לרדיקליזציה של “בני-ציון” סייע גם “הבונד”, וביחוד אחד ממנהיגיו – א. ליטוואק (הלפנד), שישב זמן-מה בפינסק והגלה אח"כ לדוד-הורודוק. ליטוואק, בעל מוח חריף, שנון-לשון, יודע עברית, כרוב הבונדאים הראשונים, ואף מורה עברי, היה תמיד מוקף נוער רדיקלי; בהיות ליטוואק בדוד-הורודוק היה נוער זה מפליג בשבתות בספינה למקום גלותו לשמוע תורה מפיו. ממקורות אלה ודומים לאלה הסתנן הרדיקליזם באפיקים גלויים וסמויים אל אגודת-הנוער הציוניות, אל “בני-ציון” במרכאות ובלי מרכאות.

השפיעו גם ציונים כלליים שפחדו מאוד מפני הרדיקליזם, ומרוב פחד סייעו להתפשטותו בקרב הנוער. כזה, למשל, היה הציוני הפינסקאי א.ד. ליפשיץ, המחבר הידוע של “שיר הערש” הפופולרי שהושר בכל בית ציוני ברוסיה לפי ניגון שחובר ע“י פייבל, בן החזן הפינסקאי. ליפשיץ זה פירסם באותם הימים ב”שטאטקאלאנדאר" מאמר-פלסתר על הפועלים שעבדו בבית-החרושת לגפרורים של הלפרין. מובן שהנוער הנסער נתכנס מיד לאספת-מחאה, “בני-ציון” היו כמרקחה, והריאקציה הציונית הסעירה את הרוחות. היו גם מקרים שכמה בחורים טובים פרשו מ“בני-ציון” ועברו למחנה המתנגדים. ברם מנהיגי האגודה⁴ עמדו בעוז על משמרתם והגינו עליה מפני התקפות.

על ההגדרה עצמית לא חשבו עדיין “בני-ציון”. תורתם היתה עדיין – תורה שבלב. סימני ההיכר שלהם היו: צעירות, פעילות, ארצישראליות ומחלוקת לשם שמים עם דור הזקנים. בימים ההם קשה היה לדבר על תחומים אידיאולגיים. באותה פינסק היתה קיימת עוד אגודה אחת “עוזרי-ציון”, שנקראה בשם זה, משום שרוב חבריה היו עוזרי בתי מסחר, עם תוספת פועלים. חוסר אורינטציה, קליטת השפעות מקריות, תעיה ותהייה וחפושי דרכים – היו תופעות כלליות. לא יפלא שבשנת 1904–1903 נתפוררו רוב האגודות מאפס יסוד אידיאולוגי שילכד את חבריהן. עד מהרה נתחסלו גם “בני-ציון”: מקצתם הלכו אל אנשי “איסקרה”, מקצתם עברו אל “הבונד”, ומועטים, בראשם זליג טיר ולייב שפירא, הוסיפו לבקש דרך עצמאית בציונות⁵.

הגיעו שנות 1904–1905, ראשית ההתגבשות של מחשבת הציונות העובדת. שוב מתלקטים יחידים החולמים על תנועת-עבודה דימוקרטית, עממית, אל-מעמדית. בדרך חיפושיהם הם נתקלים בתחנת-בינים חדשה: “שורש ציון”. גם “שורש-ציון” היה חסר צביון ולוז-שדרה רעיוני. אולם משורש זה ובעקבות “התחיה” בוארשה צמחה ב-1905 ה“תחיה” הפינסקאית, שהתרחבה לתנועת ה“תחיה” ברוסיה.

“התחיה” – בניגוד לתנועות הנוער שקדמו לה – התחילה תוחמת לעצמה תחום אידיאולוגי מסוים, אם כי בלי פרוגרמה מנוסחת. עיקריה וסיסמותיה היו בראשונה: אקטיביזם ציוני, שלילת הגולה ודימוקרטיזציה של התנועה. “התחיה” שמרה על אחדות התנועה הציונית ושלמותה כתנועה אינטגרלית ואל-מעמדית; את נושאיה ומגשימיה העיקריים ראתה בהמוני העם העמלים. החומר האנושי של האגודה הפינסקאית היה מורכב מנוער, סטודנטים, מורים, פקידים ועוזרי-מסחר, אולם היו בה גם פועלים. דוגמת וארשה אירגנה גם היא אגודות מקצועיות של מורים, עגלונים ומשרתי בתי-מלון. באגודת העגלונים היו גם חברים רוסיים, שבידיהם היו, אגב, שמורות מפחד המשטרה הקופסאות של הקרן הקיימת. “התחיה” אירגנה בעיר גם כמה שביתות-פועלים. יחד עם זה ניהלה פעולה ציונית, כמו השתלמות-עצמית, הסברה ותעמולה ציונית, פעולה למען הקרן-הקיימת, הפצת ספרות ציונית – כמובן, בקנה-המידה של הימים ההם.

הזעזועים הכבירים במציאות הרוסית ובציונות הניעו עד מהרה את “התחיה” לצאת מתחומיה הצרים. לא ארכו הימים ו“התחיה” נהפכה לתנועה, שהלכה ונתפשטה בפולסיה, ליטא ואח“כ בדרום רוסיה. בסוף 1905 כבר התקיימו כ-40 סניפים; באוקראינה נספחו אליה גם כמה אגודות “צעירי-ציון”. הפעולה נוהלה ע”י מרכז זמני שישב בפינסק; נתקיימו כמה כינוסים גליליים בוילנה, מינסק ופינסק. צירי “התחיה” השתתפו בועידת פרייבורג, בקונגרס הציוני השביעי ובועידה הציונית בהלסינגפורס.

“התחיה” הפינסקאית שמרה בקנאות על תכנה הפרוגרסיבי-דימוקרטי ועל פעולותיה הארצישראליות. היא נלחמה בזרם הטריטוריאליסטי (ס‘-ס’) והתנגדה לפועלי-ציון בגלל אפים המרכסיסטי, אולם גם בתחומי התנועה עצמה היו ניכרים הבדלי דעות וגיוונים רעיוניים. כן נבדלו סניפי פוליסיה מסניפי דרום-רוסיה ברדיקליות סוציאליסטית.

בשנת 1905 התחיל משא ומתן בין “התחיה” הוארשאית והפינסקאית בדבר איחוד. אולם המשא ומתן נפסק ללא תוצאות בשל התנגדות הפינסקאים לעמדתם הרדיקלית של החברים הוארשאיים וקרבתם להלך-רוח סוציאליסטי. אף צ“צ בקישינוב הסתייגו מ”התחיה"⁶. חולשת התנועה ופיזורה ברחבי המדינה, הבדלי הנוסחאות הפנימיים, שנבעו גם מתוך חוסר תכנית מנוסחת, התסיסה המחשבתית שקמה בשורות צעירי-ציון אחרי משבר אוגנדה וכשלון המהפכה הרוסית, הולידו את הצורך לכנס ועידה לשם קביעת דמותה ומסגרתה של התנועה. ב-20–16 ביוני 1906 נתכנס בפינסק. בכינוס ראשון זה שהיה גם האחרון, השתתפו כ-35 צירים מ-40 ערים זעירות. הועידה עיבדה תכנית שניסחה את העיקרים הרעיוניים והמעשיים של הזרם הפינסקאי של “התחיה”.

תכנית “התחיה”.    🔗

בציונות ראתה “התחיה” סיכום של שלושה שלבי יסוד: לאומיות, טריטוריאליות וארצישראליות. פתירת השאלה היהודית מבחינה פוליטית-לאומית וסוציאלית-כלכלית אפשרית רק בתנאי ריכוז העם היהודי על אדמתו כעם-הרוב. בארצות הגולה אין פתרון לשאלה היהודית באשר: 1) בגולה אין תרבות לאומית מקורית יכולה לעמוד בפני תרבותם של עמי הרוב. 2) בגולה מנשל אותנו העם השליט ודוחק את רגלינו מהעמדות הכלכליות והחברתיות. הארץ היחידה, שבה אפשרית תחיתו הגמורה של העם היהודי, היא ארץ-ישראל.

בהנמקת הארצישראליות הובלט בתכנית בעיקר היסוד הפסיכולוגי-היסטורי. “ארץ-ישראל היא הארץ היחידה שבה היינו לעם והתפתחנו בה מבחינה לאומית מקורית עד לידי כך, שגובשו אצלנו השקפת-עולם מיוחדת ואופי אינדיבידואלי, שהטביעו את חותמם על הפסיכולוגיה שלנו וקשרו אותנו אל הארץ, בה חיינו חיים שלמים וחפשיים, עד שמשך אלפי שנות גלותנו לא חדלו מלשאוף אליה ולראותה כמולדתנו. רק בארץ שחרותנו הלאומית תוכל להמשך ההתפתחות הטבעית והבלתי-אמצעית של לאומיותנו”.

מנוף חשוב להגשמת הציונות רואה “התחיה” בפעולה מדינית. פעולה זו צריכה מצד אחד להניע את תורכיה לטובתה היא להסתייע בציונות – בהתישבות היהודים, עם תרבותי נייטרלי, שיפתח לא רק את ארץ-ישראל, אלא ישפיע גם על התפתחותן הכלכלית של שאר נפות תורכיה האסיאתית; מצד שני תבעה “התחיה” להציג את השאלה היהודית בפני הפורום הבינלאומי כשאלה עולמית. “הציונות צריכה להשפיע על האומות הפרוגרסיביות, שהשאלה היהודית תהיה בשבילן שאלה בוערת, שפתרונה דחוף לא פחות משאר הבעיות הבינלאומיות המסעירות את החברה התרבותית”.

אם בתוכן המדיניות עמדה “תחיה” כולה על בסיס הציונות ההרצלאית, הרי סרבה לראות בה את הדרך היחידה להגשמת הציונות. בניגוד לנוסחה המקובלת: קודם צ’רטר ואחר כך מעשים – ראתה “התחיה” בעבודה קונסטרוקטיבית בארץ תנאי קודם להשגת זכויות פוליטיות. דרוש לגשת תיכף ומיד לעבודה בארץ-ישראל עצמה, להגביר את כוחנו הכמותי והאיכותי בארץ עוד לפני שהשגנו זכויות אבטונומיות עליה“. הפעולה בארץ צריכה להתנהל בשלושה שטחים: גאולת הקרקע, תעשיה ומלאכה (ייסוד בתי חרושת וסדנאות") ורשת מוסדות-חינוך, כדי להפוך את הארץ למרכז עליה בשביל הגולה ולמקום התישבות רחבה לשם יצירת מעמד חקלאי יהודי כיסוד כלכלתנו הלאומית”. ארץ-ישראל צריכה להבנות על יסודות סוציאליסטייים. ההתישבות צריכה להתבסס על יסוד שיתופיות או קולקטיביזם, כפי שנוסח בועידה.

פרט מענין בתכנית “התחיה” הוא הדאגה לישוב הישן והשאיפה להפוך עדות “קבצנים ושנוררים” לאכרים פרודוקטיביים ואנשי-מעשה ע"י נטיעת רוח לאומיות בתוכם והעלאת רמתם הכלכלית והתרבותית.

יסוד הציונות השני בתכנית התחיה הוא – “עבודת ההוה” על שלושת גלוייה: הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. בשטח הפוליטי קראה “התחיה” “למלחמה לאומית שיטתית עם כל מדכאי עמנו נגד כל הרדיפות על היהודים, בעד השגת זכויות אזרחיות מלאות וממשיות ומקסימום של הגדרה עצמית לאומית האפשרית בגולה”. אולם בניגוד ל“התחיה הוארשאית” לא ייחסה ערך להשתתפות בתנועה המהפכנית הכללית. את המרץ המהפכני היהודי צריך היה, לדעתה, לכוון לא כלפי משטר העריצות, דוגמת שאר המפלגות המהפכניות היהודיות, אלא כלפי הגולה עצמה.

גם בשטח העבודה הכלכלית נמנעה “התחיה” מרדיקליות יתרה. מתוך כפירה גמורה באפשרות לפתור את הבעיה הכלכלית של היהודים בגולה ע"י העברתם למקצועות פרודוקטיביים, הדגישה “התחיה” את הצורך להלחם לשיפור מצבם הכלכלי של המוני העם בגבולות האפשרות. היא קראה “לארגן את כל הפועלים הזמניים והמקריים, האומנים והסוחרים (הזעירים) באגודות מקצועיות ולהשתדל להסדיר כיד היכולת את היחסים הכלכליים ביניהם, כדי לתת עד כמה שאפשר בסיס מוצק ולמנוע התחרות ביניהם”.

בשטח התרבות עמדה “התחיה” על יסוד דואליזם זמני מתוך שאיפה למעבר משניות לשונית למוניזם עברי לשוני ותרבותי.

סעיף מיוחד במינו בתכנית “התחיה”, שהבדיל אותה מאחיותיה (מטעמי צנזורה לא פורסם בתכנית) היה – שאיפתה להחשת ההגשמה הציונית באמצעי כפיה. כדי להשיג את האמצעים הפיננסיים הדרושים להגשמתה, הכריזה “התחיה” על סיסמת “טירור לאומי יהודי” יידישער נאציאנאלער טעראר, בקיצור – “ינטה”) סיסמה זו נתקבלה מצד אחד תחת השפעת נ. סירקין ומצד שני – תחת השפעת הפעולה הטרוריסטית-הלאומית של הפ. פ. ס. הפולני בתקופת המהפכה הרוסית הראשונה והשפעת המפלגה הסוציאליסטית הארמנית “דשנקטיוציון”. סיסמה זו לא הגיעה לידי הגשמה כלל ושימשה לצורך תעמולה חשאית גרידא.

“התחיה” ראתה עצמה, דוגמת אחותה הוארשאית, כתנועת המוני העם העובדים. סיסמתה היתה: “כל היסודות הפרוגרסיביים-דמוקרטיים בעם התאחדו”. בציונות ראתה תנועה אינטגרלית, שאינה ניתנת להתגשם אלא ע“י השתתפות כל העם במפעל. אולם אם בהדגשת האופי האל-מעמדי של התנועה נתכונה “התחיה” ליצור בסיס לשיתוף-פעולה עם הציונים הכלליים, הרי לא נתעלמה גם מהניגוד הסוציאלי שבין הזרם הבעל-ביתי לבין הזרם העובד בציונות. “התחיה” ראתה בציונים הכלליים “נושאי אידיאה מופשטת, מחוסרי כלים ריאליים להגנת האינטרסים האנושיים והלאומיים של המוני-העם”. כן הדגישה “התחיה” את התנגדותה ל”מזרחי" מתוך הבלטת אפיה החילוני של התנועה (“בתנועה לאומית-דימוקטית אין מקום לדתיות”).

דוקא הקירבה הסוציאלית לפועלי-ציון המריצה את “התחיה” להבליט ביתר בהירות את נקודות ההבדלים הרעיוניים שביניהם. “התחיה” כפרה בעצם קיומם של מעמדות הנורמליים אצל העם היהודי, המחוסר משק לאומי ואמצעי ייצור לאומיים בגולה, וממילא גם באפשרות של מלחמת מעמדות אצל העם היהודי בגולה. חלוקת העם היהודי למעמדות היא, לדעתה, בלתי-מדעית, באשר אין מקום למעמדות, באפס בסיס פוליטי ולאומי-כלכלי, שעליו מתבססים המעמדות על כל ניגודיהם. חלוקה כזו מפרידה רק באופן מלאכותי בין חלקי-העם, הסובלים כאחד מלחץ המשטר וממצוקות הגולה, ונקודות המגע ביניהן עולות על כן על נקודות הפירוד שביניהן; אולם החלוקה הזאת היא לדעתה גם אנטי-ציונית, באשר היא מטשטשת את ההכרה הלאומית ומחלישה את הכוחות הדרושים בשפע לשם השגת המטרה הלאומית המשותפת. בנטיעת התורה המרכסיסטית על קרקע המציאות היהודית בגולה ראתה איפוא, חיקוי מכני למפלגות הפרולטריות הבלתי-יהודיות, ובמזיגתה עם הציונות – קומבינציה מלאכותית וחסרת שרשים במציאות הגלותית.

פרסום התכנית של “התחיה” הביא זמן-מה לידי התעוררות רבה בקרב הנוער וחוגי העובדים הציוניים. הרבה אגודות נוער ציוניות נצטרפו למרכז הפינסקאי. ברוב הערים והעיירות הרוסיות היו קיימים או סניפי “צעירי-ציון” או “התחיה”. בכמה מהן נתקיימו זמן מה שתי אגודות גם יחד. טיפוסית מבחינה זו עיר וילנה. עם כל ליכודם הפנימי של צעירי-ציון בוילנה התחילו מסתמנים גם אצלם שני כוונים בשטח עבודת ההווה והעבודה בא“י בהתאם לשני הזרמים שהתנגשו בהלסינגפורס. הכריעה אצל החברים השקפת-ביניים, שהתנגדה לתורת המעמדות של פועלי ציון, אך הסתייגה גם משלילת הגלות של “הפועל הצעיר”. על התפתחות צעירי-ציון בוילנה נעמוד בפרטות להלן. “התחיה” ו”צעירי-ציון" גילו פעילות רבה גם בכינוסים וועידות ארציים.

כאמור הגיעה תנועת “התחיה” בשנת 1906 לשיא התפתחותה. מכאן ואילך מתחילה ירידתה. התגברות הריאקציה והחמרת תנאי העבודה במחתרת גרמו להידלדלות כוחותיה. בסוף 1907 נתפוררה התנועה הפינסקאית לגמרי. רוב סניפיה כמו בוילנה, בריס, התחילו להתקיים תחת דגל צעירי-ציון, שקלטו לתוכם את המסורת ועיקרי המחשבה והפעולה של “התחיה” הוארשאית, הפינסקאית וצ"צ הקישינובית.

“התחיה” ו“צעירי-ציון” בכינוסים ארציים    🔗

לאור האופקים הרחבים, שנתגלו בפני הציונות הרוסית אחרי מהפכת אוקטובר 1905, נתבלטה באופן טבעי אי-התאמתו של מנגנון ההסתדרות הציונית ברוסיה לתעודותיו החדשות גם תנועת השחרור הרוסית, שהביאה לידי רדיקליזציה של המחשבה הציבורית היהודית, והצמאות להגשמה ציונית, שנתגלה אחרי חיסול משבר אוגנדה – הוליד את הצורך שנתגלה אחרי חיסול משבר אוגנדה – הולידו את הצורך לחדש את מבנֶהָ של ההסתדרות הציונית. ניסוח תכנית ציונית קונקרטית, ביסוּס התנועה על עקרונות דימוקרטיים, מתן זכות נציגות לפרקציות – כאלו היו הבעיות העיקריות, שעמדו בפני הציונות הרוסית בכינוסיה: בוילנה (ינואר 1905), באודיסה (יולי 1906) ובועידה הציונית הכל-רוסית בהלסינגפורס (נובמבר 1906⁷ ). בכינוסים אלו דרשו צעירי ציון להשליט רוח הדימוקרטיות בתנועה ובמוסדותיה, נלחמו נגד האנכרוניזם של מוסד המורשים⁸ הגנו על עיקר בחירת השוקלים ודרשו לבסס את התנועה על היסוד הפדרטיבי מתוך ריכוז הפעולה בידי מרכז פעיל.

ביחוד היתה רדיקלית עמדת צעירי ציון בשאלת עבודת ההווה. בעיה זו שנוסחה בראשונה בוילנה, העמדה לדיון רחב באודיסה והוצגה להכרעה בהלסינגפורס, הכילה שלוש שאלות יסודיות: אפיה של הפוליטיקה הציונית הארצית, תכנה של האבטונומיה היהודית ונושא זכויותיה הלאומיות. בשאלת אפיה של הפוליטיקה הציונית התנהלה, כידוע, מלחמה קשה ב“אגודה לשיווי הזכויות היהודיות” בין המדינאים הציוניים, שדרשו להקים פרקציה לאומית יהודית בדומה הממלכתית ובין העממיים והמתבוללים מסוגם של ווינאוור, סליוזברג וביקרמן, שהתנגדו לכל פוליטיקה יהודית עצמאית. אולם גם בקרב הציונים עצמם לא היתה אחדות דעות בשאלה זו: היו מהם שהציעו להרחיב את החזית ולהופיע תחת דגל “מפלגה לאומית יהודית”. חברי “התחיה” ו“צעירי-ציון” התנגדו לקיפוּל הדגל הציוני ודרשו פוליטיקה ציונית גלויה ומפורשת.

בשאלת תכנה של האבטונומיה התנהל ויכוח בין שתי השקפות יסודיות: השקפת י. גרינבוים, שדרש אבטונומיה עם זכות חקיקת חוקים ליהודים ברוחה של האבטונומיה הלאומית-אישית מיסודו של שפרינגר, והשקפת ש. זיידמן, שתבע הנהלה עצמית בשטח מוסדות תרבותיים ומשקיים, המבוססת על התא ההיסטורי של היהדות – הקהילה. “צעירי-ציון” תמכו בפוליטיקה של אבטונומיה לאומית מלאה, הנקבעת ע“י האספה הלאומית היהודית ומקבלת אישורה בחוק הממלכה. עמדה זו שימשה בתקופה שלאחר המלחמה העולמית הראשונה קו ומשקולת בפוליטיקה של “צעירי-ציון” ו”התאחדות" באספות הלאומיות היהודיות ובפרלמנטים של ארצות אירופה המזרחית (באוקראינה, פולין, ליטה ולטביה).

אם כי “התחיה” ו“צעירי-ציון” לא הגיעו לידי איחוד, נזדהו בועידת הלסינגפורס ברוב השקפותיהם והופעותיהם, וגם בשאלות העבודה הארצישראלית. התקופה היתה, כידוע, תקופת ראשיתה של העליה השניה, שצמחה מתוך צמאונו של הנוער הציוני למעשים ולהגשמה. המפנה לצד העבודה המעשית בארץ-ישראל, שנתבלט בקונגרס השביעי ובבאים אחריו, טרם קיבל ביטוי של ממש בפעולת ההסתדרות הציונית. וכאילו מעצמה התחילה העליה, בתחילה עלית יחידים ועסקני התנועה, ואחר-כך עלית חברים סתם, ספוגים כיסופי מולדת ומאוויי עבודה. גורמים שונים עוררו את תנועת העליה השניה: אכזבה מהמהפכה, שנאה לגלות, רומנטיקה ציונית, חלום סוציאליזם חדש, עריגה למהפכה פנימית, להגשמה חלוצית, לכיבוש העבודה. השפיעה בהרבה על התחלת התנועה החלוצית גם החוברת של מ. אוסישקין “תכניתנו” (1904).

החל מ-1905 עלו לארץ פעילי המרכז הקישינובי של “צעירי-ציון”. ב-1906–1907 קמו ברוסיה כמה הסתדרויות, ששאפו לארגן את הנוער לעליה, כמו הסתדרות ה“ביל”ו החדש" באודיסה. עד מהרה נתארגנו קבוצות עולים שונות, כמו קבוצת “החלוץ”⁹, קבוצת עולי לודז וכו'. אין ספק שהיה בעליה זו משום הד תשובה על הקול-קורא הנלהב של יוסף ויתקין (1904), שעורר את הנוער הציוני בגולה להחיש את עליתו לארץ.

אולם בימים ההם היתה תנועת העליה בלתי-מאורגנת, ללא כל עידוד ועזרה מצד הועד האודיסאי וההסתדרות הציונית. על תקלה זו עמדו באי כוח “התחיה” ו“צעירי-ציון” בכינוסים הציוניים הנ"ל. בכינוס אודיסה נתקבלה החלטה על הושטת עזרה מוסרית לקובצות העליה שקמו אז ברוסיה. עזרה לעליה נתבעה גם בכינוס הלסינגפורס. אבל כל המשאלות האלו נשארו מעל: עוד לא בשלה הבנת ערכה של בשורת העליה השניה.

 

ד: המרכז של “צעירי-ציון” בקישינוב    🔗

ראשיתה של תנועת “צעירי-ציון” בבסרביה נעוצה בשנת 1898 – 1900. בשנות-בחרות אלו היתה תנועת הנוער רחוקה עדיין מכל מצע אידיאולוגי. הנוער הזה היה רובו ככולו נוער בעל-ביתי, מתלמד, שברבות הימים נתוספו אליו גם עוזרי בתי-מסחר, שוליות ועוד. מסורת-אבות, השפעת ה“חדר”, החינוך העברי הלאומי, הדים מרוחקים מארץ-ישראל – כל אלה הפעימו את הלבבות הצעירים למעשה ציוני. לא ארכו הימים והלך נפש זה של דור צעירים קלט לתוכו מעט-מעט גם הדי רדיקליזם רעיוני, שהגיע אליו מהרחוב הפוליטי הכללי. אלה היו הדי המחשבה הס“ר-ית, שכבשה גם את בתי האינטלגנציה היהודית. בבסרביה האגררית, המחוסרת תעשיה ופרולטריון עירוני, דחקו הס”ר-ים את רגלי הס“ד-ים, שהשפעתם הפוליטית בבסרביה היתה מועטה. בזאת יש אולי לראות את הסיבה לאיחור הופעתה של המחשבה הסוציאל-דימוקרטית בציבוריות היהודית בבסרביה. ה”בונד" הופיע כאן רק בשנת 1903 בהיקף זעום ועלוב. אולם גם זרם פועלי-ציון לא נתגלה בה אלא כגלגול מאוחר של צעירי-ציון לא נתגלה בה אלא כגלגול מאוחר של צעירי-ציון, ואף הוא לא הצטיין בהשפעתו. הגילויים הראשונים של קונספירציה פרימיטיבית, האספות בבית-המדרש הליטאי בקישינוב, המקום המועד מקדמת דנא לפגישות החשאיות של הנוער, ובמחבואי דירות פרטיות וה“בורסה” המיוחדת של צעירי-ציון, ומכשירי דפוס החשאיים להדפסת עלונים, ועל כולם הספריה הציבורית העממית מיסודם של הס.-סרים, זה בית היוצר של ראשית החינוך למהפכנות יהודית – ואחר כך הספריה העברית-רוסית של צעירי-ציון – כל אלה היו המכשירים הציבוריים להתפתחותו ופעולתו של הנוער הציוני בימים ההם. אחד המכשירים הלאומיים החשובים לחינוכו שימשה אגודת “דוברי שפת עבר – התחיה”, שבה נתחנכו לפעולה ציבורית רבים ממנהיגי-הנוער.

במהלך התפתחותו האישית לא חסרה גם השפעת אישים: כזו היתה השפעתו של הציוני המובהק לב קוגן וזו של נחום רויטמן, שעמד קרוב ל-40 שנה בראש התנועה הקואופרטיבית בבסרביה. רויטמן, חדור רוח ס,-רית, אדם צנוע וענותן שלא רבים כמותו, ממשתתפי הועידה הראשונה של חובבי-ציון באודיסה ויד-ימינו של ד"ר ברנשטיין-כהן בניהול “לשכת-הדאר” הציונית הידועה, השפיע במידה רבה על צעירי –ציון ואף נבחר על ידיהם כציר לקונגרס הציוני הששי.

אם השנים 1900–1903 היו שנות בחרות רומנטית לצעירי קישינוב, הרי בשנות 1903–1905 התחילו ניכרים בחייהם סימני התבגרות, אף כי טרם הגיעו לידי עצמאות אידיאולוגית. דחיפת-מה להתבגרות זו נתנה שנת 1903, שנת הפוגרום הראשון בקישינוב. המאורע הזה שזעזע את כל היהדות העולמית חרת, כמובן, חריצים עמוקים בנשמתו הרגישה של הנוער הביסרבאי. אבל חלק נגרף אם בזרם התנועות האנטיציוניות ונכנס לשורות הס“ר-ים, הס”ד-ים וה“בונד”. חלק ניכר נכנס “לצעירי-ציון”. בתקופת-בינים זו שבין שני הפוגרומים מתרקם בנשמת הנוער הלאומי יחס של שנאה עמוקה לגלות ומתחילה תוססת בה שאיפה לעליה. בואו של בלקינד לקישינוב, שאסף בשנת 1904 את יתומי הפרעות, סיפורי האנשים שליוו את הילדים עד קושטא ועד ארץ ישראל הדי המולדת השונים – הגבירו את הגעגועים לארץ-ישראל. אולם הנסתר היה עדיין מרובה על הנגלה, הנוער עדיין לא התווה את דרכו.

רק משנת 1905 מתחילה התפתחותם של “צעירי-ציון” כזרם אידיאולוגי, התפתחות הקשורה עם בואו של י. שפרינצק מפולניה לקישינוב. הוקם מרכז ¹⁰ ונוסדו סניפי “צעירי-ציון” במקומות שונים. על ידי המרכז בקישינוב נוסדה הסתדרות הנוער הלומד, שהיתה ידועה בשם: Цеирей˗Ционская ученическая организация (צ. צ. אוּ. אוֹ.). ארגון-נוער זה שמנה למעלה מ-300 צעירים, הכיל כמה חוגים סגוּרים, שעסקו בעבודות השתלמות עצמית בהדרכתו של אוריה פלדמן. תכניתם כללה היסטוריה ישראלית, ספרות, כלכלה פוליטית, תולדות תנועות השחרור וכו'. האספות החשאיות של החוגים האלה וכן ה“מאסובקות” (הפגישות המשותפות תחת כיפת השמים), שימשו להם צינורות חשובים לחינוך ציוני ולהגשמה עצמית.

הודות לפעולתו האקטיבית של המרכז הולכת ומתרחבת רשת התנועה הצעירה. ברוב המקומות נעשית הפעולה הציונית המעשית כמעט ע"י צעירי-ציון בלבד. התסבוכת הרעיונית אצל המפלגות הפרולטריות היהודיות מעלה על הפרק בקרב צעירי-ציון את בעית ההגדרה העצמית. ב-1906 התכנסה בקישינוב הועידה הראשונה של צעירי-ציון. אולם הדיונים הפרוגרמתיים טרם הביאו לידי גיבוש אידיאולוגי.

הפוגרום הקישינובי השני לא עבר גם הוא בלי השפעה על התנועה. בנובמבר 1905 נתפרסם מטעם צעירי-ציון כרוז לשלושים¹¹, שקשר את האסון הקישינובי במרטירולוגיה היהודית. “ההיסטוריה – קוראים אנו בכרוז – חוזרת על אכסניה שלה. על גבי רבבות גויות של יהודים צועד החופש הרוסי לקראת נצחונו. וכך היה תמיד. היינו הראשונים במלחמה לחופש הננו הראשונים לקרבנות החופש הננו האחרונים להיהנות בפירותיו. אמנם אחרי הפוגרום כאילו שככה הסערה, אולם הסכנה לא עברה. השונא האכזרי עודנו חי וזורע שנאה ארסית בקרב ההמונים החשוכים, כדי לחזק על ידיה את שלטונו הגוסס. הוא מוכן בכל רגע להסתער עלינו, אולם חלילה לנו לברוח מפניו, להסתתר או לדבר בלשון תחנונים. על היהודים לפגוש את האויב בנשק ביד, כפי שדורש כבוד העם, דם-ישראל השפוך, הרגש והשכל היהודי והאנושי. יש להקים תנועה עממית לארגון הגנה עצמית יהודית. האמצעים לכך יושגו בהתנדבות או בכספי עשירי-העם, שילקחו מהם בכפיה. בדמנו – אומר הכרוז – ימצא המשטר הישן את מפלתו. ברגעי האימים של קיומנו, כשהאויב מקיף אותנו מכל העברים מתעורר בנו רצון העם החפשי ההיסטורי, שהקריב רבבות מישראל על חורבות ביתר, שעודד אלפים מאחינו לעלות על מוקדי האינקביזיציה וליפול חללים מידי הצלבנים וההידאמאקים, הרצון שעודד את הנוער היהודי להלחם בשלטון העריצות הצארית, להמוק שנים על שנים בערבות סיביר, ליפול על מיתרסים ברחובות וארשה ולודז' וילנה ואודיסה, להגן על היהודים בהומל, בז’יטומיר ובערים אחרות. רצון-עם זה יתעורר עכשיו וישתפך בזעם דמים על מצמיתי חיינו ומשמידי קיומנו”. הכרוז נסתיים בקריאה לכל העם לחזור על שבועת-החופש, שלוותה אותו בכל דרכי גלותו, השבועה “לנפץ לרסיסים את כבלי-האויב שכבלו ופצעו את ידינו, לפרוק עול שעבוד מעל הצואר, לעזוב את חשכת גלותנו”.

הכרוז נתפרסם בכל רחבי בסרביה ועורר רבים בתוך התנועה ומחוצה לה להשתתף בהגנה היהודית.

תכנית “צעירי-ציון”.    🔗

על רקע המציאות הפוליטית הכללית והדיפרנציאציה הרעיונית בתוך הציבוריות היהודית, גבר הצורך לגבש פרוגגרמה, שתבהיר את עיקרי המחשבה והתפקידים של צעירי-ציון. הצורך הזה נתמלא בועידה השניה של “צעירי-ציון” בחורף 1906. ועידה זו קבלה תכנת מנוסחת.

תכנית “צעירי-ציון” הקישינובית מציינת בחלק-הביסוס שלה את הלאומיות כתופעה טבעית של סדר-עולם וגיבוש העצמיות הלאומית כגורם פרוגרסיבי בהתפתחות האנושיות. התפתחות עצמיות זו מותנית ביתרונו המספרי של נושאה על קרקע מסוים. פיזור עמנו בעולם הביא לידי יצירת הגיטו, ששימש מצד אחד מכשיר הגנה ושמירה על ישראל, על עצמיות, על יצירתו ותקותו, אולם מצד שני שימש גורם להתנוונות כלכלית ולליקוי כוחות היצירה התרבותית. הגיטו הוא שהוליד שני כוחות הרס כבירים החותרים תחת קיומה של היהדות בגולה והם: 1) ההתבוללות; 2) האנטישמיות. התנגדות העמים ליהודים מגיעה “לממדים מחרידים במומנטים המשמשים מפנה בתולדות העמים”. התנגדות זו – קוראים אנו בתכנית (סעיף 13) – היא מהותה ותכנה של השאלה היהודית. לשאלה זו אין פתרון אלא ביצירת רוב לאומי על טריטוריה עצמית.

התכנית הקישינובית דוחה באופן נמרץ את הטריטוריאליזם המופשט של הזרמים הטריטוריאליסטיים “הסותר את האינטרסים של ההמונים היהודים והדוחה לזמן רב את הפתרון המכריע של הבעיה הלאומית היהודית”. לא סתם טריטוריה נחוצה ליהודים, אלא מולדת במובנה האורגני, הלאומי-הפסיכולגי. כמו בכל תכניות ”התחיה" ו“צעירי-ציון” הובלט בתכנית הקישינובית בהדגשה יתרה הקשר הלאומי-פסיכולוגי בין ישראל וארצו. הפסיכיקה היהודית העצמית, שקיבלה את ביטויה בתרבות לאומית יהודית, נתגבשה כפרי חיי-עם חפשיים בארץ-ישראל בהשפעת התנאים הפיסיים, האקלימיים והכלכליים של ארץ זו. ברם, הפתרון הארץ-ישראלי אינו מבוסס על יסוד הרוחני-פסיכולוגי בלבד. לא פחות ממנו מכריע ההכרח ההיסטורי, פרי ההתבוללות והאנטישמיות הדוחף את ההמונים היהודים לשחרור עצמי ולהשגת תנאי חיים חפשיים בארץ-ישראל" (סעיף 14). ההכרח ההיסטורי הזה בא לא פעם לידי ביטוי מעשי בעליות המוניות ובהגירה מבוהלת לארץ-ישראל (סעיף15).

את מהות הציונות מגדירה התכנית הקישינובית בבהירות ובקיצור נמרץ “כשאיפת העם היהודי לתחיה מלאה וגמורה בארץ-ישראל” (סעיף 16). נושאיה ומגשימיה הן שכבות העובדים הרחבות, הנושאות בכל כובד העול של המצב המוסרי והחמרי הבלתי נורמלי בגולה.

יותר משאר התכניות של אגודות “התחיה” ו“צעירי-ציון” הדגישה התכנית הקישינובית את ערך הפועל בתנועה הציונית. הפועל היהודי, הנלחץ לחץ כפול, הן בשטח הסוציאלי ע"י הקפיטל המנצל, הן בשטח הלאומי-פוליטי, כבן אומה נרדפת, המחוסר אפשרות לנהל פוליטיקה מעמדית כתיקונה – מגיב יותר משאר האלמנטים על אי-הנורמליות של מצבו כיהודי-פועל. משום כך הוא מופיע בשורות הראשונות של מלחמת שחרורנו כחלוץ התנועה הציונית.

צעירי-ציון הכריזו על עצמם כעל “הסתדרות המאחדת את הפועלים היהודיים בצורת פדרציה של הפועלים הציוניים”. כאן נרמז אותו איחוד הפועלים, שנתגשם כעבור שנים בארץ. את תפקידם ראו, נוסף על העבודה הציונית הכללית, ב“הגנה על האינטרסים של הפועלים היהודיים ובשיפור המכסימלי האפשרי של תנאי החיים והעבודה בגולה”, כמו כן בהגנה “על התביעות הדימוקרטיות בתחום הציונות, כתנועה לאומית אינטגרלית, שאין להגשימה אלא בכוחותיה המאוחדים של כל האומה”. תפיסה אינטגרלית, על-מעמדית זו היא שהכריחה את צעירי-ציון בתקופת-הבחרות של כל התנועות הפועליות הציוניות להתוות ביתר דיוק את הגבולין שבינם ובין פועלי ציון. ביסוד המעמדי של “פועלי-ציון” ראתה התנועה סתירה עמוקה לעקרון האיטגרליות הציונית. היא פסלה מבחינה מעשית את ההלכה והמעשה הסוציאל-דימוקרטיים הואיל ואינם ניתנים לשימוש בתנאי החיים בגולה לגבי ההמונים היהודיים, המשוללים כל אפשרות לנהל פוליטיקה מעמדית, פרולטרית. פוליטיקה זו בתחום היהדות הגדירה התכנית הנ“ל כ”אסימילטורית“, הואיל והיא עלולה להביא לידי התבוללות, ללא אפשרות של מעשה. יחד עם זה הדגישה התכנית את הסולידריות הגמורה של צ”צ עם פוע"צ הן בניתוח הכללי של המציאות הבלתי-נורמלי, בה נתונים היהודים בגולה, הן בהדגשת הצורך של עבודה משותפת בין שתי התנועות-האחיות.

בשטח הפעולה הממשית מוגבלת התכנית בתחומי אותן האפשרויות שהיו בעין בתקופה ההיא, והן: יצירת קרנות לאומיות, התישבות יהודית על הקרקעות שנרכשו בהון יהודי, ארגון קבוצות להתישבות על יסודות קואופרטיביים והעמדת הקרקעות שנקנו בכספי הקק"ל ברשותם לשם יישובם בהון עצמי וכו'. בניגוד לתכנית הפינסקאית, שהדגישה את ההתישבות השיתופית על יסוד ההון הלאומי, הדגישה התכנית הקישינובית את החשיבות הקואופרטיבית על יסוד הון לאומי וההתישבות הזעירה על יסוד הון פרטי. אולם כל התכניות העמידו בראש ההגשמה הציונית את העבודה המעשית בארץ-ישראל עוד לפני קבלת הצ’רטר על הארץ. יחד עם זה הודגש הצורך בעבודה פוליטית מקבילה לשם תמיכתו המוסרית של העולם החיצוני בהגשמת הציונות.

דומות בתכנן, אם כי סתמיות בצורתן, היו תביעות “צעירי-ציון ו”התחיה" בשטח הפעולה התרבותית. בתכניותיהם הודגש בעיקר הערך המעשי של התרבות העברית כגורם להעמקת ההכרה העצמית היהודית. בתקופה זו שלפני ועידת צ’רנוביץ טרם נכנסה בעית העברית לאיסטדיה של בעית-יסוד פרוגרמתית ולתחום מלחמה אידיאולוגית חריפה עם האידישיזם העקרוני, האנטיציוני והציוני.

 

ה: הבדלי גירסאות ונוסחאות פרוגרמתיות (דובוסרי, אודיסה)    🔗

בדרך כלל היו התכניות הכתובות והבלתי-כתובות של “התחיה” ו“צעירי-ציון” דומות זו לזו בביסוסן האידיאולוגי ובתביעותיהן הפרוגרמתיות. אלו ואלו הדגישו את האינטגרליות של הציונות, את יתרון המעשה הקונסטרוקטיבי בהגשמתה בחיים, את הארצישראליות הלאומית-פסיכולוגית, את העברית העקרונית, את התבססות התנועה על ההמונים העובדים, כעל נושאי הציונות ומגשימיה, את המטרה הסוציאליסטית ואת הפדרטיביות כיסוד ארגונה של ההסתדרות. אולם בין התכניות האלו היו גם הבדלי-גיוון ניכרים, ביחוד בשאלת היחס לסוציאליזם והשתתפות במלחמת השחרור הכללית. הבדלים אלה הם שמנעו את איחוד הכוחות ברוסיה עד ועידת צ“צ בפטרבורג (1917). התכנית הקישינובית היתה למעשה המשך “התחיה” הוארשאית ולא נבדלה ממנה לא ברוחה ולא בתכנה המעשי. לעומת זאת היתה התכנית הקישינובית יותר רדיקלית ופועלית מ”התחיה" הפינסקאית. ברם, למרות הרדיקליות בשאלת הסוציאליזם וההשתתפות הגלויה במלחמת השחרור הכללית ברוסיה, היה עוד סעיף שהקישינובים התנגדו לו והוא: הסעיף הקונספירטיבי על טירור לגבי עשירים כאמצעי להשגת כספים לבנין הארץ. מטעמים אלה לא השתתף המרכז הקישינובי בועידת פינסק ואף הודיע על כך רשמית בעתונות¹² על הסתייגותם ממרכז פינסק הודיעו גם צ"צ נוסח אודיסה¹³.

הבדלי גוון היו גם בקבוצות “צעירי-ציון” נוסח דובוסרי ¹⁴, שבראשה עמד י. גולני. בתכנית, שנתקבלה בכינוסם ניסחו החברים את השקפתם הסוציאליסטית, כסוציאליזם ארץ-ישראלי, “סוציאליזם בעתיד”, שיהא בעל כרחו סוציאליזם חדש, פרי המבנה המשקי העתיד של העם היהודי. מטעם זה “אינם נספחים לפי שעה לשום אסכולה סוציאליסטית קיימת, כי הסתפחות כזאת תהא צורך הכרחי רק בארץ-ישראל היהודית”. לעומת זאת נוסחה בצורה מוחלטת הדרישה להשתתף בתנועת-השחרור הרוסית. “המלחמה עם שלטון העריצות היא לפי השקפתנו הכרח וחובה לכל העם היהודי לשם השגת המינימום של זכויות פוליטיות ואזרחיות-לאומיות ולשם העמקת ההכרה העצמית של המוני היהודים”. משום חידוש היה גם בניסוח עמדת הדובוסורים בשאלת הלשון והתרבות, שהדגישו את בעית הלאמת החינוך בגולה. “מהנקודה” הלאומית-תרבותית אנו רואים צורך בחידוש חינוכם הרוחני ( духовное перевопитание ) של היהודים ובהתאמת החינוך; לשונו של חינוך זה צריכה להיות הלשון העברית (ולא היהודית), הואיל ובה משתקפת כל הפסיכיקה של העם היהודי".

סטיה יסודית מהתכנית הקישינובית אנו מצאים בתכנית הקבוצה האודיסאית ¹⁵, המתונה ביותר מכל קבוצות צעירי-ציון ברוסיה. קבוצה זו שהכניסה לתוך תכניתה את הביסוס האידיאולוגי הכללי של תכנית צעירי-ציון קישינוב ככתבו ולשונו, הכניסה שינויים יסודיים בהגדרת מהות התנועה ונושאיה. במקום המומנט הסוציאלי, המונח ביסוד השקפתם של הקישינובים, מבליטים האודיסאים את הצעירות ואקטיביות. בניגוד לקישינובים הרואים את נושאי התנועה ומגשימי יעודה בהמוני העם העובדים, הסובלים ביותר מתנאי-הגולה, ואת הפועל היהודי כנושא דגלם החלוצי – קובעים האודיסאים: “נושאי התנועה הם כל האלמנטים הבריאים של העם היהודי, וחלוץ התנועה הוא הנוער המורכב מכל חוגי היהדות, הנוער הספוג אידיאות והכרה לאומית”.

ביחוד מובלט ההבדל בהגדרת ההרכב של צעירי-ציוון. לפי נוסח קישינוב “צעירי-ציון” היא הסתדרות המאחדת את הפועלים היהודיים, חלוצי הציונות, בצורת “פדרציה של הפועלים הציונים”. לפי נוסח אודיסה, “הסתדרות צעירי-ציון מקיפה את כל הציונים האקטיביים הממלאים ללא-התנגדות את כל החלטות ההסתדרות, והפעילות שלה היא אחד מסימני ההבדל בין צעירי-ציון והציונים הכלליים”.

בהתאם לזה הוכנסו גם כמה סעיפים בתכנית המעשית. אפייניים הם הסעיפים, שבהם נתבעים חברי צ"צ האמידים להעביר את “הונם” לארץ-ישראל, אף להשפיע על הציונים העשירים, שיעבירו את רכושם לארץ. בשטח עבודת ההווה דורשת הקבוצה האודיסאית לארגן הגנה יהודית כללית, ובשטח ההגשמה –לארגן נוער עברי אקטיבי לשם עליה מידית לארץ-ישראל. האודיסאים אינם תובעים, דוגמת הקישינובים, יחס מיוחד להסתדרות הציונית הכללית ואינם דוגלים בשם העקרון הפדרטיבי.

את נוסח-אודיסה יש לראות בדרך כלל כגרעין רעיוני של אותו הזרם הדימוקרטי בצעירי-ציון, שבא לידי ביטוי בועידת צ"צ בפטרוגרד (1917).

 

ו: “התחיה” ו“צעירי ציון” בוילנה    🔗

“התחיה הוילנאית נוסדה בשנת 1899 –1900; מיסדיה היו יצחק ברוידס, חייקל לונסקי (מי ששימש אח"כ ספרן ראשי בספרית שטראשון) ומרדכי שערל. אספותיה של “התחיה” נתקיימו בשנים ההן, כרגיל בקלויזים שונים, ביחוד בקלויז “גארבארסקי צעך” (אגודת הבורסקאים¹⁶); עיקר הפעולתה של “התחיה”, כמו בכל אגודות הנוער, היתה: השלטת הלשון העברית בקרב הנוער המתלמד, הפצת בולי הקה”ק, הספרות הפריודית הציונית וכו'. כך נוסדו ע“י “התחיה” בשנת 1900 שעורי-ערב ללימוד השפה העברית; בין מורי השיעורים היו הסופרים פרץ הירשביין, אלתר דרויאנוב והפדגוג אליהו לוין. על ידי “התחיה” התקיימה גם ספריה עברית בהנהלת א.י. וירשוב. למרות האיסור החמור של השלטונות התנהלה פעולת “התחיה” ב”גארבארסקי צעך" ללא הפרעה, הואיל… ואביו של אחד מחברי “התחיה” היה הגבאי הראשי של הקלויז. כזו היתה פעולת “התחיה” עד שנת 1905, שבה מתחיל גיבושה הרעיוני של “התחיה” הפינסקאית. אותן השנים (1905 – 1902) נתקיימה בוילנה אגודת “פועלי-ציון” מיסודו של פסח ישראלוב; על ידה נתארגנה קבוצת חברים פעילה בשם “גבורי-ציון” ובראשה – ישראל זאס ואלכסנדר זייד. בין “התחיה” ופועלי ציון לא היו שם קשרים והשפעת גומלין. בפעילות יתרה נצטיינה “התחיה” בשנות 1905 – 1906. לפי עדותו של י. ברוידס¹⁷ היתה “התחיה” האגודה הציונית היחידה שנשארה בוילנה בשנת 1905, בימי המהפכה הרוסית הראשונה. כשנתכנס ב-1906 כינוס פינסק השתתפו בו מיטב חברי “התחיה” הוילנאים¹⁸.

ב-14–15 בספטמבר 1906 נתקיימה מועצה חשאית של חברי “התחיה” הארצית בוילנה. במועצה הוחלט: 1) להקים בוילנה ובאודיסה משרדים להנהלת התנועה. 2) לנסח תכנית עיונית ומעשית לקראת הועידה השנתית. אולם הועידה השניה – כפי שנראה להלן – לא זכתה להתכנס. כמו בכל הארץ, התחילה גם בוילנה התפוררותה של “התחיה”; ברוב המקומות התמזגה עם “צעירי-ציון”.

בקיץ 1906 נתארגנה על יד “התחיה” הוילנאית קבוצה בת 7 חברים, רבים בגיל 15–16, בשם “צעירי-התחיה”. הקבוצה הציגה לעצמה את המטרה לנהל פעולה ציונית מעשית בעיר ובעיקר – השתלמות עצמית והתעמקות בבעיות התנועה הציונית. מדריך הקבוצה מטעם “התחיה” היה – פרומה מקלר, חברת “הפועל הצעיר”, שלרגל מחלתה בארץ באה לזמן-מה לרוּסיה ונשתקעה בוילנה¹⁹. בהדרכתה הורצו באגודה הרצאות על נושאים אקטואליים, כמו “המכתבים על היהדות הישנה והחדשה” של דובנוב, “המכתבים אל הנוער היהודי” של דניאל בן סמואלי (פסמניק), דרכו של “הפועל הצעיר” בארץ וכדומה.

בסוף 1906, כשהתגברה הריאקציה ולא היתה אפשרות לחברי “התחיה”. באותו זמן פורסם באחד מגליונות “דאס יודישע פאלק” כרוז של “צעירי-ציון” מבסרביה, שקרא להשתתף בבחירות לדומה הממלכתית הראשונה. הכרוז שבו התוכחו צ"צ עם המפלגות הסוציאליסטיות בדבר ההשתתפות בבחירות, ושנצטיין ברדיקליות מוחלטת בהשקפות הכלליות והיהודיות-ציוניות השפיע על הקבוצה שהחליטה להקרא מאז בשם “צעירי-ציון”.

בשנות 1907–1908 העמדה הקבוצה בפני תעודה חדשה: בשנים אלו נוסדו בוילנה גם גימנסיות פרטיות, נוצריות ויהודיות, ברובן ע“י תלמידים יהודים. בקרב הנוער הזה מצאו האידיאולוגיות הרדיקליות הרוסיות כר נרחב להפצתן. צעירי-ציון החליטו לחדור לתוך חוגי התלמידים האלה ולהתחיל בהסברה ציונית בקרבם. הנוער היה מאוחד בחוג בלתי-מפלגתי בשם “ויסטניק זנניה”, שהקדיש את עצמו בעיקר לבירור בעיות ציבוריות וספרותיות, כלליות ורוסיות. בחוג זה היו גם כמה מחברי צעירי-ציון. מכיון שה”ארגון" של החוג,מולוֹדיה פּוֹריבי" (מעוף נעורים) היה ספוג מגמות רוסיפיקטוריות ולא הקצה מקום לגילוי דעות של הצד שכנגד, למרות הבטחתו, החליטו חברי צ“צ להוציא ארגון משלהם בשם “מולודוי איזראיל” (ישראל הצעיר); כלי מבטא זה בערכית ש. אנטוביל, הופץ בין רוב תלמיד הגימנסיות. פעולת ההסברה והתעמולה בחוגים (מספרם הגיע עד ל-12), והשפעת העתון עשו פרי, ובזמן קצר נצטרפו כ-400 תלמידים למחנה צ”צ. חוץ משנת 1907 נתארגנה קבוצת אינטליגנטיים בינמפלגתית, כחוג לבירור בעיות ציבוריות-יהודיות. רוב חבריה היו חברי מפלגות סוציאליסיטיות לשעבר, שהתחילו מתענינים בבעיות יהודיות בתקופת השפל של המהפכה הרוסית ואחריה. עם חברי הקבוצה נמנו גם כמה מפעילי צעירי-ציון. למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיות, התיחסו החברים בסבלנות לדעות מתנגדיהם.

לאחר שנתברר, כי חלק ניכר של חברי הקבוצה מתיחס בחיוב לתנועה הציונית, ביניהם רבים שלא השתייכו לפני זה לשום תנועה, נתעורר ויכוח בין חברי צ“צ, אם כדאי להמשיך את פעולת הקבוצה בצורה בין-מפלגתית ואם לא הגיעה השעה לעבור להתקפה ציונית. חברי צ”צ יצאו מהאגודה ויסדו 15 אגודות צעירי-ציוניות טהורות, לפי מספר הגמנסיות בעיר. נוסד ועד מאוחד שריכז את הפעולות בכל ההסתדרויות²⁰.

בתקופה זו עם סגירת ה“פרולטארישער געדאנקען” ב-1907 לא היה ניכר רישומם של פועלי-ציון בעבודה הציונית בוילנה. השפעת צעירי-ציון בחיים הציוניים והחברותיים הלכה וגברה, וכשהגיעו בשנת 1909 ימי הבחירות לקונגרס התשיעי, נבחר לקונגרס מטעם צ"צ יעקב קרוניץ כאחד משלושת צירי וילנה למרות התנגדותו החריפה של הועד הציוני העירוני.

ב-1909 הגיעו לוילנה מטעם הפוה“צ הח”ח י. שפרינצק וא. מונטשיק (בזמנים שונים), שבאו בדברים עם החברים בדבר הידוק קשרים עם הפוה“צ. את צ”צ היו מבקרים ומרצים באספותיהם גם חיים גרינברג והסטודנט יעקב קליבנוב.

ככל חברי צ“צ נמצאו גם צ”צ בוילנה בתחום החיפושים העיוניים. למרות ליכודם הפנימי התחילו מסתמנים גם אצלם שני כיוונים בשטח עבודת ההווה והעבודה בא“י בהתאם לשני הזרמים שהתנגשו בהלסינגפורס. הכריעה אצל החברים השקפת-בינים, שהתנגדה לתורת המעמדות של פועלי ציון, אך הסתייגה גם משלילת הגלות של “הפועל הצעיר”. בקרב צ”צ, למשל, לא מצאה הד קריאתו הידועה של ויתקין, אך “צעירי-ציון” בוילנה היו מהראשונים לייסוד “החלוץ” מתוך הכרת הצורך להחיש את בנין הארץ. “צעירי-ציון” נלחמו בעוז בסיימיזם, שדחה את הפתרון הארצישראלי לאחרי הגשמת הסיים, אולם תמכו בכל כוחם ברעיון “כבוש הקהילות”. הם ראו עצמם כרדיקליים, קרובים ברוחם ל“הפועל הצעיר” והתנגדו ליצירת מפלגה סוציאליסטית חדשה.

 

ז: כינוס “צעירי-ציון” בלודז בשנת 1910    🔗

גילוי מענין בשורת המאמצים לאחד את תנועת “צעירי-ציון” ברוסיה משמש כינוס לודז בשנת 1910. כינוס זה קשור במידה רבה בהתפתחות “צעירי-ציון” בפולניה, שכדאי לעמוד עליה בקצרה.

כבר בשנת 1900 היתה קיימת בוארשה קבוצת “צעירי-ציון”, גלגול של “פרחי-ציון”, שקדמו לה. ככל האגודות הציוניות היתה גם זו אגודת נוער טיפוסית: להט-עלומים, עבודה אקטיבית והרהורי-עצמאות. עד מהרה יסדו יוצאי האגודה²¹ את “צעירי-ציון”. הכיוון היה דימוקרטי-עממי, שהיה בו משום התנגדות לסוציאליזם ויחס בקורתי לציונות הבעל-ביתית. רגילות היו גם דרכי הפעולה: החברים היו מתאספים בבית הכנסת “שערי ציון” ובבתים פרטיים. בספריה של רזניק שכרו חדר, שבו היו מתקיימות בחשאי אספות והרצאות. והעיקר – אקטיביות ציונית: מכירת שקלים, בולי הקרן-הקיימת, הפצת “השלח”, ה“וולט”, הספרות הציונית הרוסית והחתמה על הפוה"צ וחוברות “לעם”.

גם בלודז נתקיימה אגודת “צעירי-ציון”, שנבדלה בהתפתחותה מהאגודה הוארשאית. ראשיתה נעוּצה ב“הסתדרות ציונים צעירים” (1905 – 1900), שהכילה אגודות ציוניות שונות והעמידה את כל פעולתה על עבודה ציונית מעשית ועברית. על יד הסתדרות זו נתקיימו שעורי-ערב להקנית הלשון העברית ומקצועות כלליים. המורים²² עבדו רובם בהתנדבות. מהפכת 1905 ומשבר-אוגנדה גרמו לחיסול ההסתדרות. רוב חבריה עברו למפלגת ס.-ס., מקצתם – ל“פועלי-ציון”, ומיעוטם לאגודת “צעירי-ציון”, שהיתה אגודת-נוער ציונית כללית. מקום פגישותיה ואספותיה היה, כרגיל, בית הכנסת. הצעירים היו מתכנסים ב“אוהל-יעקב” ובבית-הכנסת הבלתי לגלי של “המזרחי”, שבו היו מתלקטים בחשאי בני החסידים, שגורשו מה“שטיבלך” בעוון אפיקורסיותם הציונית. המעמד הבלתי-לגלי המשותף הוא שהפגיש וקירב את הנוער של שני האגפים הקיצונים תחת קורת-גג אחת.

האישיות המרכזית בהסתדרות-הנוער הציונית בלודז והרוח הציונית בלודז והרוח החיה שבה היה אריה לייב דרייזנשטוק. דרייזנשטוק היה אדם מיוחד במינו בציונות הפולנית. בתכונותיו, בהליכותיו ובהרגשת-עולמו היה משהו משל א. ד. גורדון. הצטיין בטמפרמנט ציבורי, בהרגשה לאומית עמוקה, באידיאליזם וקנאות. קומה די-גבוהה, שערות ארוכות שזרקה בהן שיבה, עינים שהפיקו אצילות ועמקות מתחת לגבינים עבותים – כזו היתה דמותו שנתבלטה עד למאוד בקהל תלמידיו וחסידיו הצעירים. בידיעותיו המרובות בתרבות ומדעים – עלה משכמו ומעלה על כל בני-סביבתו. לפי מקצועו היה מורה ועסק בהוראת השפה הגרמנית והצרפתית. הוא היה דימוקרט בכל רמ"ח אבריו; בפיו היה תמיד שגור הפתגם: “עם העם, בשביל העם ולמען העם עצמו”. לא יפלא שדרייזנשטוק לא מצא סיפוק בעבודת ההסתדרות הציונית, שהיתה חסרת מעוף ותוכן. למרות גילו המופלג התמסר כולו לחינוך הנוער הציוני ולא עזבו עד יומו האחרון. בהרצאותיו המרובות עורר וזירז את הנוער למחשבה עצמית, להתעמקות בהויות-עולם ובבעיות היהדות והציונות. כשנתפשט ברוסיה רעיון “צעירי-ציון” נהפך דרייזנשטוק לאחד מנושאי דגלו. מטעם “צעירי-ציון” השתתף דרייזנשטוק בועידת הלסינגפורס ולקח חלק בוכוחיה. הוא התנגד לעיבוד פרוגרמה מנוסחת בשביל המפלגה מתוך הכרה שעדיין לא הגיעה שעת גיבושה. כמו לכל “צעירי-ציון” ברוסיה לא היתה לו עדיין עמדה ברורה לגבי “הפועל הצעיר” שעמד אז בראשית התפתחותו בארץ. אולם הוא ידע להעריך את ערכו היוצר בארץ וקרא את חבריו לשיתוף-פעולה עמו.

מותו של דרייזנשטוק (נפטר במאי 1910) היה מהלומה קשה ל“צעירי-ציון” שעמדו אז על סף הגדרתם הרעיונית העצמית: ע"י מותו נלקח מהתנועה הצעירה חבר מובהק, בעל כח מוסרי, ותק ציוני וציבורי והשפעה עצומה על כל חוגי הציונות.

“צעירי-ציון” הלודזאים היו כאמור מחוסרי פרוגרמה מסויימת, אולם יותר מבערים אחרות תססה המחשבה הסציאליסטית בקרב הנוער הזה. אין ספק שגרם לכך המצב הסוציאלי של הנוער, שהם או הוריהם היו פועלים, ע" פ רוב בתעשית הטכסטיל. אולם היו גם טעמים שבהכרה ובהרגשה שמנעום מלהצטרף ל“פוע”צ“. מה”פלשתיניזם" העיוני של “פוע”צ" ללשון העברית היה למורת רוחם של צ“צ, שהשתתפו באופן אקטיבי בפעולת “חובבי שפת עבר”; בשטח זה היתה ל”צעירי-ציון" השקפה מגובשת: השאיפה להשליט את העברית בגולה. האגודה הלודזאית גדלה עד לידי כך, שלקונגרס הציוני התשיעי שלחה ציר משלה את הח' טוביאש.

כבר בשנות 1906 – 1908 נתעוררו באגודות הנ“ל שאלות הארגון, התכנית, ההגדרה העצמית. בשנת 1909 העלו חברי לודז את שאלת הכינוס הכל-רוסי של אגודות “צעירי-ציון”. חברי וארשה דרשו לסדרו בעירם. ואילו הלודזאים יוזמי-הרעיון צדדו בזכות לודז מחשש הפומביות. אחרי מו”מ ממושך שארך למעלה משנה הוחלט לסדר את הכינוס בוארשה, ברחוב דז’יקה, בביה“ס לבנות של זכס, שהיה ציוני ותיק²³. מועד הכינוס נקבע לחוה”מ סוכות 1910. ברגע האחרון, לאחר שנשלחו ההזמנות נודע, כי שוער הבית שבו נמצא ביה“ס הוא בלש. מכיון שהצירים נמצאו כבר בדרך נערך הכינוס באופן דחוף בלודז. השתתפו בו כעשרים איש²⁴. הכינוס נמשך 3 ימים. מטעמים פוליטיים שינו כל פעם את מקום הישיבה. בכינוס עמדו השאלות: 1) ניסוח מטרות “צעירי-ציון” וקביעת מקומם בהסתדרות ובתנועה הציונית; 2) העבודה הארצישראלית; 3) שאלות ארגון ותרבות. הפרוגרמה נוסחה ברוח “הפועל-הצעיר”. הרוב היה בעד פרקציה בתוך ההסתדרות הציונית הכללית. הכינוס לא הספיק לסיים עבודתו. גרמה לכך סיבה פוליטית. עצם קריאת הכינוס הבלתי-לגלי בעיר-תעשיה גדולה, שהיתה מלאה וגדושה בלשים היתה – כנראה – פטלית. מהיום הראשון לכינוס התחילה המשטרה לבלוש אחרי החברים. העבודה נעשתה בלתי אפשרית. אחרי גמר הכינוס נאסרו²⁵ 12 חברים, מהם ששה בדרכם לקולושקי וששה בוארשה ובתוכם כל 4 חברי הנשיאות. כל החברים הובאו בחזרה ללודז והושמו במאסר בבית הסוהר הידוע ברחוב מילשה 29. בהשתדלותם של הציונים ד”ר י. רוזנבלט וא. פודלישבסקי הושיבו אותם בתא מיוחד משותף. בתא נמצא גם בלש יהודי, אולם החברים דברו עברית והמשיכו את ישיבת הכינוס. מכיון שהבלש לא הבין עברית, עזב ביום השני את בית הסוהר. החברים חיו בו חיי קבוצה, חלקו ביניהם ועם אנשי ה“בונד”, הס.ס. ואחרים את המזונות והבגדים שקבלו מביתם ומשלטונות בית הסוהר.

מאחר שנתמשך זמן מאסרם, התחילו דורשים שיחישו את החקירה. את החקירה ניהלו שלשה קצינים, ביניהם רוטמיסטר של ג’נדרמריה, אדם אינטליגנטי שגילה ידיעות בציונות וכפי שנדמה היה לחברים – גם יחס חיובי אליה. החברים שנחקרו כל אחד לחוד, התחילו דורשים, שהחקירה תתקיים במעמד כל החברים. מכיון שהודעות החברים היו סותרות, הסכים לחקור את הנאסרים בצותא.

מענינים כמה מפרטי החקירה. הרוטמיסטר נכנס בבירור הציונות, ביקר את השקפת אחד-העם ושיבח את אוסישקין וגם הבטיח לשלוח מצדו מתנה לקרן-הקיימת, כשהציונות תתגשם. החברים כמובן לא נלכדו במתק דבריו ונהגו זהירות בתשובות. בעיקר רצה הרוטמיסטר לדעת את מטרת בואם ללודז. מאחר שלמשטרה היו ידועים כל פרטי הכינוס לא היתה כל אפשרות להתכחש. “מילאנו – אמר הרוטמיסטר בנימוס ערמומי – אל כל אשר בקשתם. נתנו לכם תא משותף וחקירה משותפת. כיצד נדברתם לסדר את כינוסכם בלודז? החברים ענו, שהכינוס נתקיים על סמך ידיעה שנתפרסמה ב”רזסביט“. אולם – הפסיק הרוטמיסטר – לפי ה”רזסביט" צריך היה הכינוס להתקיים בוארשה? לבסוף הודיע, שהמשטרה מוכנה לשחרר את כל הנאסרים, מלמד שנים: יושב ראש הכינוס ומארגנו. מכיון שהחברים לא רצו לגלות את שמותיהם, המשיכו לרצות את עונם בבית-הסוהר.

מאסר החברים עשה רושם קשה על הסניפים. גדלה סכנת התפוררותם מאפס מדריכים. באחת הישיבות בבית-הסהר הוחלט איפה למסור לפי הסכם שמות שנים מהכלואים. מסרו את עצמם הח“ח יקותיאל דוידוביץ (עזרוני) ושלמן. כל החברים שוחררו מלבד אהרונוב, שלמן ודוידוביץ. מכיון שלפי החוק הרוסי אסור היה לעצור בבית-הסוהר למעלה מ-3 חדשים בלי משפט, הוארך זמן מאסרם של שני חברים לשלושה חדשים ע”ס פקודה מיוחדת של השלטון המרכזי. בסך הכל נעצרו הכלואים במשך 3 שבועות, חוץ משלמן, שנעצר למעלה מחודש ואהרונוב ודוידוביץ שהיו כלואים ששה חדשים.

 

ח: המועצה המינסקאית של “צעירי-ציון”.    🔗

לסניפים הפעילים ששמם קשור עם תולדות התנועה שייך גם הסניף המינסקאי של “צעירי-ציון”. ראשיתו נעוצה אף היא באגודת " התחיה" מיסודה של פינסק. אגודת “התחיה” המינסקאית, כרוב האגודות האלו בשנות 1905– 1907 היו מורכבות מאלמנטים עמלים, כגון מורים עבריים, עוזרי-חנויות, שוליות, נוער מתלמד וכו'. העבודה התרכזה כרגיל בעבודה ציונית “שחורה”, כמו הפצת שקלים, בולי הקק"ל, עתונות ציונית ועריכת נשפים ציוניים. באמצעות גליונות “הפועל-הצעיר” שנתקבלו באגודה קוים קשר רוחני עם הפועל-הצעיר בארץ.

בשנת 1912 כבר היה קיים במינסק סניף פעיל של “צעירי-ציון”. אחד מחבריו, ששמו קשור בהתפתחותה וגיבושה של תנועת “צעירי-ציון” ברוּסיה היה ח' אליעזר קפלן. על ערכה של מינסק בתנועה מעידות שתי המועצות שנתקיימו בה זו אחר זו. בשנת 1912 נתקיימה בה פגישת חברים, שהעלתה בעיקר שאלות מעשיות וארגוניות. בין השאר הועלתה גם שאלת ההכשרה והארגון החלוצי כתנאי מוקדם לעליה. גידול התנועה ומצב התלישות שבו נמצאו הסניפים מאז כשלון הכינוס הלודזאי ב-1910 החריפו את הצורך לקרוא לכינוס ארצי את באי-כח התנועה לשם ליכוד הכוחות והתכוננות לקראת הקונגרס הי"א שעמד להתכנס בוינה. את ההכנות לכינוס ארצי שני נטלה על עצמה הסתדרות “צעירי-ציון” בוילנה. הוחלט לכנסו במינסק. ואמנם ביוני 1913 נתקיים הכינוס השני במינסק בהשתתפות 20 צירים מערים גדולות, כמו קיוב, בריסק, מינסק, הומל, גרודנו, וילנו, ביאליסטוק, דוינסק ואחרים. השתתף גם ציר מקבקז.

על תנאי העבודה בימים ההם מעיד הקוריוז הבא המסופר בפי אליעזר קפלן. מטעמי זהירות הועמדו בחוץ חברים על המשמר, שיזהירו מפני המשטרה הצארית. פתאום הופיעו הצופים והודיעו, כי אדם חשוד לבוש מדים מוזרים עולה אל מדרגות הבית. עד מהרה נתברר, כי האדם החשוד היה… הציר מקבקז שבא בלבוש צ’רקסי.

בכינוס מינסק נעשו הנסיונות הראשונים לבסס את האידיאולוגיה של “צעירי-ציון”. נתגלו בו השקפות שונות. ח' זליקין, ראש הקבוצה הקיובית “עת לבנות” התנגד להקמת תנועה המונית ודרש להקים קדר ציוני, בעל הכרה ומשמעת שיביא אל העם את רעיון הציונות ההרצלאית. לעומת זאת הזרם האודיסאי (ד"ר ש. אייזנשטדט) ראה ב“צעירי-ציון” את נושאי-הדגל של הבורגנות-הזעירה העובדת היהודית. המועצה לא קבלה את שתי ההשקפות גם יחד וראתה את יעודה בגיבוש תנועת-עמלים המונית (א. קפלן).

הכינוס המינסקאי טפל גם בשאלת ארץ ישראל. החלט, שעל “צעירי-ציון” ו“הפועל-הצעיר” ליצור בקונגרס הציוני הי"א סיעה ניכרת, כדי להניע את ההסתדרות הציונית לעבודה מעשית – התישבותית ולחיזוק מעמדו של הפועל העברי בארץ²⁶.

בשאלות הארגוניות החלט להקים לשכה מרכזית. למזכיר המרכז נבחר ח' א. קפלן. החלט גם לכנס ועידה כל-רוסית של “צעירי-ציון”, שנועדה בוינה בזמן הקונגרס הציוני.

המועצה הביאה לידי התעוררות והגברת הפעולה בקרב התנועה. “אורגנה – כותב א. קפלן²⁷ – זו הפעם הראשונה מלחמת בחירות לקונגרס הציוני ע”י אספות, חומר בכתב ושליחים למקומות. בקרתי אז מטעם צ“צ בסמרגון, וילנה, גרודנה, ריגה ו עוד. הוצאנו גליונות אחדים של ביולטין בהקטוגרף, לפני שהוחלט להפוך את “השחרית” שהופיעה בעריכתו של ש. אייזנשטדט באודיסה לכלי-המבטא הרשמי של התנועה. בין השאלות שהבאנו לפני התנועה העלינו גם את דבר הפעולה הכלכלית בין ההמונים. אם גם שללנו את העיקר של מלחמת המעמדות כמחוייב המציאות בעם ולא ייחדנו לו מקום בפרוגרמה שלנו, הרי הבלטנו את הצורך לדאוג למצבם וצרכיהם הכלכליים של חוגי העובדים ודלת-העם. הצבענו על דאגה זו כעל אחד התפקידים העיקריים המוטלים על תנועתנו הצעירה”.

 

ט: “הפועל-הצעיר” והתקשרותו עם הגולה    🔗

כבר מהימים הראשונים להוסד “הפועל הצעיר” בארץ לא חדל מלפעם בלב יוצריו רעיון ההתקשרות עם הציונים הצעירים בגולה. עוד בשנת תרס"ג, שבועות אחדים לפני הקונגרס הששי, שלח יוסף ויתקין מכתב לא. אוסישקין²⁸, שבו שפך את לבו על מצב הרקבון והשחיתות הפנימית של הישוב. “לא ועדים שונים, לא קומיסיות, אף לא בתי-ספר – כתב בו ויתקין המורה – ירפאו, אחרי שהסביבה נרקבה, את שבר הישוב הרוחני, אלא זרם חדש של כוחות צעירים ורעננים, זרם של כוחות גופניים ואידיאליים, אשר יראה בפועל גדלה של האהבה לארץ ונפלאותיה. הצעירים האלה – – – ילהיבו מחדש את ניצוצות האהבה לארץ ולעם, שדעכו בלבות הזקנים ויצילו ויחיוּ את הצעירים”.

עברו פחות משנתים והרעיון שהבהב במסתרי-הלב פרץ החוצה בדמות ה“קול-קורא לאחרים הצעירים בגולה”. דברי החזון של כרוז זה, שנתחבר ע"י ויתקין לפני 40 שנה ומעלה, מדהימים דוקא בימינו אלה באקטואליות המחרידה שבהם. “עלינו להכיר סוף סוף שאניותינו נשרפו שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל. עלינו לשוות נגד עינינו את הטרגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים בעברת האדם וזדון לבו ובסיבת-מצבנו אי-הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להלחם כנואשים, כדובים שכולים. כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, להצלתנו ולתחיתנו. עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים”… מציאות זו, שאין לה תקנה, היא שמביאה את ויתקין להכרת הצורך של יצירת תנועת עבודה חלוצית, שתשיג את מטרתה לא במלחמת דברים, אלא במלחמת-מעשים קשה. והמסקנה: “עורו, עורו צעירי-ישראל, קומו לעזרת העם”. כרוז נלהב, נועז, מעודד, ספוג אמונה בכוח הנוער העברי, הקורא לעליה בלי להתעלם מקשייה המרובים, מתוך ראיית כל המכשולים והתלאות שלפניה ושתוכתר סוף-סוף בנצחון העולים, נצחון העם.

הקול-הקורא הזה, שהופץ בין צעירי ישראל ברוסיה ובחוץ לארץ מילא שליחות היסטורית. “הרושם של הכרוז – מעיד י. אהרונוביץ²⁹ – לא יתואר במלים”. הקול האדיר שבא מהרי יהודה, שלא ניבא לגאולה קרובה, אלא קרה להלחם מלחמה ממושכת כנואשים וכדובים שכולים – זעזע את הנוער". “אמנם לא רבים היו הצעירים, שהתעוררו תיכף לעלות לארץ ישראל, אבל רב היה מספרם של אלה, ששתו ממעין התנחומים הפלאי הזה ושאבו ממנו כוחות לעמוד ביום עברה ולבלי להתיאש”.

באותה שנת 1904 פרסם א.ד.גורדון ב“ייברייסקאיא ז’יזן” את מכתבו הראשון מארץ ישראל, שהקדים בעשר שנים את מכתביו הידועים מארץ-ישראל, שנתפרסמו ב“דעו יודע”. המכתב נסתיים בפסקה הידועה: “אם אפשר היה שקולי היה נשמע, הייתי קורא לכל מי שרוח לו, כי יבוא הנה לעבוד על אדמת ה”. לציון השבה לתחיה אין צורך ביהודים התקועים בחוץ לארץ, לא בכסף ולא בעצות ואפילו לא בתמיכה מוסרית. רק את אלה היא מוכנה לקבל בזרועות פתוחות – עובדים בעלי כשרון ומסורים, הנכונים לשאת ולסבול הכל, שהם יעלו ויעבדו פה"…

מאז ואילך חדלה הקריאה לעלית הנוער הציוני בגולה להיות נחלת יחידים. בחשון תרס“ח דרשה אספת הצירים של “הפועל הצעיר” מהועד המרכזי של המפלגה (אז נקראה בשם “הסתדרות”) “לנהל תעמולה בין בכתב ובין ע”י אגיטטורים מיוחדים להשפיע על הציונים הצעירים ברוסיה, שיבואו הנה בתור חלוצים לכבוש את העבודה”. בטבת תרס“ח הוציא הועד המרכזי של “הפועל הצעיר” קול קורא לכל הציונים הצעירים אשר בגולה”, שפתח במלים פשוטות ונוקבות: “מארץ ישראל הננו קוראים אליכם: בואו הנה!” בניגוד לכרוזו של ויתקין מציין קול-קורא זה תמורות ושינויים לטובה, שחלו בישוב ביחס לפועל העברי הודות לעבודת-הכיבוש של “הפועלים הצעירים הציונים”. גם כרוז זה קרא לעזיבת-גולה גמורה ומידית. “עזבו את הגולה ועלו לעבודה בארץ-ישראל!” אפיני הפרט של השימוש במלת “חלוץ” בהוראתה המאוחרת. החלטות הפוה"צ הנזכרות פונות אל הציונים הצעירים ברוסיה “שיבואו הנה בתור חלוצים לכבוש את העבודה”. ביתר בהירות מובלט מושג החלוציות בקול-הקורא של הועד המרכזי: “וכל הארץ והעם מחכים לחלוץ הגדול והבריא, שייראו פניו ראשונה לפני מחנות המוני הפועלים העברים אשר בוא יבואו”…

הפניה אל ”הציונים הצעירים ברוסיה" הולידה עד מהרה את הצורך לבקש דרך לקשירת-קשר ארגוני לשם התאחדות על בסיס רעיוני משותף. כבר בכינוס השלישי של הפוה“צ בתרס”ז הועמדה שאלת קביעת היחס של הפוה“צ ל”התחיה" ו“צעירי-ציון” ברוסיה. הכינוס החליט:

א) בהכירנו שבהשקפות על החיים הלאומיים של העם העברי בהוה ובעתיד וביסוד הציוני הננו קרובים אל ההסתדרויות הנ"ל;

ב) בראותנו את הסתדרויות אלו ע"פ השקפותיהן הציוניות לאלמנט נאות לכיבוש העבודה, מוצאים אנחנו לנחוץ וגם לאפשרי להתאחד אתם;

ג) בשים אל לב, שגם בעבודתן בגולה אין שום הבדל עיקרי בין הפרקציות השונות, דורשים אנחנו מהן בשם האיטנטרסים הלאומיים שלנו, שיתאחדו תיכף על יסוד פלטפורמה אחת ושיעזרו לנו לברוא הסתדרות כללית כזו.

שאלת עלית הנוער הציוני לארץ-ישראל נתרחבה עכשיו: עלתה על הפרק שאלת ארגון תנועות הנוער בגולה והכשרתן למטרת העליה וכיבוש העבודה בארץ. אכן, מראשית ימי העליה השניה היה קיים קשר נפשי בין הפוה“צ וחברי “צעירי-ציון” ברוסיה. הרי זה טבעי, שרוב יוצאי רוסיה, אשר היו שייכים לאגודות “התחיה” ו”צעירי-ציון“, היו נכנסים עם בואם ארצה לשורות הפועל הצעיר. זיקה הדדית זו, שלא טופחה ע”י שום פעולת תעמולה, לא נבעה אלא מתוך קרבתן הרעיונית והנפשית של שתי התנועות. כאמור, הוכר בחוגי הפוה"צ הצורך של בסיס הסתדרותי משותף לשני חלקי התנועה; אולם הקמת בסיס זה נתקלה בקשיים נפשיים וטכניים מרובים, שמנעו עד שנת 1911 כל אפשרות של ליכוד הכוחות.

פרט מענין. כשהועלתה בראשונה בשנת תרס"ח שאלת שליחת חבר לרוסיה לצרכי תעמולה, נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד חלק של חברים, שראו בתעמולה בקרב הנוער בגולה אמצעי מלאכותי. בשל התנגדות חריפה זו היה צורך לכנס ועידה מיוחדת (בי“א באב תרס”ח). הועידה החליטה לשלוח את אליהו מונצ’יק לרוסיה “א) כדי לסדר שם את הפצת העתון “הפועל הצעיר”, ב) כדי לבוא בקשר תמידי עם הסתדרויות הצעירים ברוסיה, ג) וכדי לנהל תעמולה ציונית רחבה בין הציונים והצעירים, להדגיש את המצב הנוכחי וערכו הרב ולהראות על הסכנה הצפויה לכל תנועתנו, אם עבודתנו בארץ-ישראל לא תקבל צורה נאותה”. בהחלטה לא דובר על התאחדות הכוחות, אלא על טיפוח קשר תמידי עם ההסתדרויות. עצם טיפוח הקשר הזה עלה במאמצים מרובים.

 

י: “הפועל הצעיר” בקונגרס בהאג    🔗

הפגישה הראשונה של אנשי הפוה“צ ואנשי “התחיה” ו”צעירי-ציון" נתקיימה בימי הקונגרס השמיני באג (1907). הימים – ימי שפל בציונות ובישוב. פטירתו הפתאומית של מנהיג התנועה הציונית השרתה צללים קודרים מסביב. תכנית אפריקה המזרחית זעזעה את התנועה. הטריטוריאליזם הכה גלים בקרב האינטליגנציה הציונית והרבה את המבוכה בשורותיה. בהסתדרות הציונית ברוסיה השתרר חוסר אונים; בישוב – מלחמה בפועל העברי ואוגנדיזם מחפיר. בתנאים כאלה נתכנס הקונגרס הציוני בהאג. בקונגרס זה הופיעו בראשונה צירי הפועלים מארץ-ישראל, – יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט מ“הפועל הצעיר”, וישראל שוחט וי. בן-צבי – מ“פועלי-ציון”. דוקא את ”הפועל הצעיר" זו מפלגת “שמן זית זך”, כפי שכינו אותה יריביה מתוך הטלת ספק בכשרותה הפועלית, ייצגו צירים-פועלים שבאו אל הקונגרס מהשדה. עצם בואם של פועלים מארץ ישראל עשה רושם בקונגרס. “בפניהם הנוקשים השזופים משמש ארץ-ישראל ובבגדי הפועלים הפשוטים שלהם – קוראים אנו במאמרו של יוסף שפרינצק³⁰, משכו את תשומת לבו של הקונגרס. הם באו להאג בשליחות; הם, נציגי החיים החדשים, באו לספר, שכל רגע החולף באפס מעשה מעמיק את התהום ומכביד את הדרך שבעתים” ואמנם היה משום סמליות רבה בהופעתם. בקונגרס זה התנגשו, כידוע, הציונות המדינית והמעשית. ויצמן בנאומו ההיסטורי ניסח בראשונה ומסר לדורות את הסיסמה של הציונות הסנתיטית. “מעל השולחן הירוק לא נקבל את ארץ-ישראל”; “להתישבותה של ארץ-ישראל – אמר ויצמן – נחוצה עבודה חלוצית, ואני רואה כל אחד העולה ארצה – לא כתייר, לא כאדם המבקש שם פרנסתו, אלא כחלוץ”. אהרונוביץ, בהופעתו על במת הקונגרס, סימל את מלחמת השדה הירוק בשולחן הירוק. בנאום קר וחריף התוכח עם מוצקין, שייצג אז את הציונות הפוליטית ומתח בקורת על הצ’רטריזם שלו. “אינני מאמין – אמר אהרונוביץ – בצ’רטר. לו יכולתי להאמין, הייתי מבכר להאמין במשיח”. בשם פועלי ארץ-ישראל דרש עבודה עברית ומתח בקורת חריפה על האכרים, שהתנגדו לעבודה עברית. “הפועלים – אמר – יעמדו בכוחות עצמם על רגליהם”, אולם דרש, שהמוסדות הציוניים ישתמשו בעבודה עברית. “הסיסמה צריכה להיות: ארץ-ישראל בשביל היהודים ועל-ידי היהודים”.

בקונגרס זה התקיימה התיעצות הראשונה של צירי הפועל-הצעיר וצעירי-ציון³¹. במועצה הועלתה בראשונה שאלת איחוד שתי המפלגות ויצירת ארגון עולמי. “בחוג צר של צירי הקונגרס – כותב י.ש. במאמר הנ”ל – קראו שני שליחי הפוה“צ את חבריהם הצעירים מהגולה לתעודתם הגדולה הם דברו, הטיפו מוסר, תיכנו תכניות, הראו על אפקים רחבים הם לא פיתחו תיאוריות עמוקות ומלאכותיות, שהרגלנו אליהן בגולה, אולם חשפו אוצר של חויות ואמונה, הרגשות בריאות של נשמות שלמות. כשמתחו בקורת על הצדדים הלקויים של תכניתם מבחינה פרולטרית, ענו ואמרו: אין אנו בונים מגדלי-אויר. נעבוד ונפתח את הארץ, והחיים עצמם יראו לנו את דרך עתידנו. ואם כי לא כל הצירים הסכימו לשיטתם, הרגישו רבים מהם, אנשים מיואשי החורבן הרוסי את אמת החיים הגדולה שבדבריהם ובמעשיהם”.

 

יא: הקונגרס בהמבורג ואחריו    🔗

הקונגרס בהאג לא עודד את צירי הפועלים ואת חוגי הישוב העובד בארץ. הד דכאון זה אנו מוצאים בדברי י. אהרונוביץ שנסתלק לזמן-מה מעבודה ציבורית, אף לא מצא לנחוץ למסור דין וחשבון מהקונגרס לבוחריו: “וכי מה יכולתי לספר להם? – כתב במרירות אחרי הקונגרס – האספר להם שהלכתי למקום “בית היוצר” לנשמת האומה ומצאתי את הנשמה גוססת, הלכתי למקום ארץ התחיה וההתחדשות ומצאתי מות וכליה”? את תמצית רשמיו הקונגרסאיים, הספוגים דכאון עד כדי יאוש מסר אז במכתביו לידידתו “ראשונות”³², “לנו, יושבי ארץ ישראל, כתב באחד ממאמריו, קשה מאוד לשכוח, שבמשך השנה, מיום שנתגלו האופקים החדשים אשר האגיטטורים מרבים כל כך לדבר עליהם, לא נתוספו בארץ ישראל אף מאה צעירים, אף עשה קפיטליסטים, אף מעשה אחד גדול. וכי זוהי תנועה?!”.

דברי י. אהרונוביץ בטאו את התרשמותם של צירי הפועלים מארץ-ישראל מעבודתו של הקונגרס השמיני. אולם מבחינה אוביקטיבית לא צדקה הערכה זו, כי דוקא בקונגרס השמיני הוקם המשרד הארצישראלי בהנהלתו של ד“ר א. רופין, אשר נשלח אז לא”י. ובזה החלה פרשת הפעולה ההתישבותית של הציונות המדינית שממנה פינה ויתד לכוחו ההתישבותי של הפועל העברי בארץ.

המצב הזה לא שונה גם בקונגרס התשיעי בהמבורג גם בקונגרס זה השתתף י. אהרונוביץ והצליף מעל הבמה בדברים עוקצים את קברניטי הציונות. הוא התקיף קשות הנהלת וולפסון על ה“קויפמנישקייט” שלו שקדמה לציונות, על הקפאת אמצעי ההסתדרות עד להשגת הצ’רטר המדומה, על הפיכת המשרד הארצישראלי שנוסד אז ללשכת קורספונדנציה, על הפוליטיקה הקרקעית הבלתי-לאומית של הקרן הקיימת, על הזלזול בפועל העברי. ברם, למרות ההסתערות החריפה של האופוזיציה בקונגרס, ניצח וולפסון וההסתדרות הציונית שבה ליושנה. ושוב מרירות ודכאון ועש הספק מכרסם בלב. פגה האמונה בקונגרס ובאפשרותו לשנות את פני התנועה. הדברים הגיעו לידי כך, שאהרונוביץ קרא בשורת מאמרים להפרד מההסתדרות הציונית ולהצטמצם בתחומי עבודת הבנין המעשית בארץ. מאמרים אלה היו אפייניים למצב הרוחות בימים ההם. אולם הלך-רוח זה לא הכה שרשים בתנועה. הצעת י. אהרונוביץ לא מצאה לה תומכים. אדרבא, הרהוריו הפסימיים של אהרונוביץ הניעו את התנועה להגברת מאמציה בפעולה בגולה. אחרי הקונגרס העשירי ביקר י. שפרינצק מטעם הפועל הצעיר ברוסיה, כדי לעורר את צעירי-ציון לעבודה מוגברת ולהכשירם לקראת איחוד הכוחות בבאות. נתבלט הצורך בספרות שתעלה בפני התנועה בגולה את דמותו של הפועל הצעיר, תעודותיו ובעיותיו. בימים ההם הונח היסוד להוצאת “הארץ והעבודה”.

 

יב: הועידה הראשונה של “הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון”.    🔗

הקונגרס הציוני הי“א היה שלב חשוב בדרך התגברותו של הכיוון המעשי בציונות. שינוי-משמרות זה לא בא אלא לאחר מלחמה פנימית קשה. המלחמה התנהלה בעיקר נגד כפילות השלטון בהסתדרות הציונית, שבה היתה ההנהגה בידי הזרם המעשי והשלטון על המוסדות הפיננסיים בידי הזרם המדינה. אמנם, המצב הזה לא שונה גם בקונגרס האחד-עשר ואף על פי כן שימש הקונגרס הזה מפנה יסודי בהתפתחות התנועה. בנאומי התשובה של צ’לנוב וויצמן על נאומי ז’ן פישר ויוליוס סימון ניתן בקונגרס ביטוי נמרץ לציונות מגשימה, מעשית-התישבותית, שהגיע למרום שיאו בהרצאתו של ד”ר רופין. בתולדות הציונות תהיה קלסית לדורות תשובתו על נימוקי ה“פרופיט” של האופוזיציה: “רואה אני בהכשרת הפועלים ובהחיאת המושבות, שאין להם שום ערך בפנקסי הסוחר, אקטיבה ממדרגה הגבוהה ביותר. המפעלים הנראים בעיני הסוחר כמכניסי רווחים מכסימליים בארץ-ישראל הם לעתים קרובות בעלי ריווח מינימלי בשביל עניננו הלאומי, והוא הדין להיפך. איני מבין בכלל, כיצד ישוער הדבר, שפעולה המכוונת בעיקר לשינוי מקצועותיהם של היהודים ולהפיכת עירונים לחקלאים, תתנהל מתוך נימוקי פרופיט”. בקונגרס ניצח, כאמור, הזרם המעשי. הנצחון נתלוה בהחלטה מעשית גם בשטח הרוח והיא: הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.

לא יפלא, איפוא, שציבור הפועלים החשיב כ“כ את הקונגרס הזה. הפועל הצעיר החליט להגביר כוחו בקונגרס האחד-עשר לשם השתתפות אקטיבית במלחמה על הנהלה מעשית ועל השלטת משטר התישבותי בארץ. עוד לפני הבחירות לקונגרס התנהל משא ומתן אינטנסיבי בין הפועל הצעיר וצעירי-ציון. ואמנם בבחירות אלה גברה פעילותם של צעירי-ציון ברוסיה, ובחרו למעלה משלושים צירים מבין חבריהם וחברי הפוה”צ. הסיעה הקונגרסאית של שתי הקבוצות מנתה 37 צירים, מהם 20 צעירי-ציון ו-17 הפוה"צ. הסיעה הקימה משרד מיוחד בבנין הקונגרס לריכוז עניני התנועה. בשאלות העבודה הקונגרסאית והארצישראלית היו שתי הקבוצות מתכנסות ודנות יחד; על ידיהן עובד גם המצע המשותף בקונגרס³³.

לשם הידוק הקשרים עם התנועה בגולה וגם כדי לפרוץ פרצה בחומת הגרמניות הקונגרסאית הועברה לוינה לימי הקונגרס מערכת “הפועל הצעיר”. בעריכתו השתתפו י. אהרונוביץ, מאיר הניש ומ. חרטינר. מטעמים טכניים לא הוצאו אלא שני גליונות.

בימי הקונגרס התקיימה בוינה ועידת צעירי-ציון והפועל-הצעיר, שעל כינוסה הוחלט במועצת צ“צ במינסק. בועידה השתתפו 26 חברי הפוה”צ (ביניהם א.ד. גורדון) ו-30 חברי צעירי-ציון, רובם צירי הקונגרס. גם בועידה זו נידונה בין שאר השאלות שאלת מהותם של צעירי-ציון. א.ד. גורדון דרש בנאומו, שצעירי-ציון יטפלו בעיקר בעבודה ארץ-הישראלית ויתמזגו בשלמות עם ציבור הפועלים בארץ. “לא ליצור תיאוריות צריכים צעירי-ציון, אלא לבוא אל האוניברסיטה המפוארת של העבודה העברית בארץ, שבה יוצרים השמים, האדמה וכל הטבע טיפוס אדם חדש” (מדבריו בועידה ). בשאלה הארגונית-רעיונית קבלה הועידה את החלטות-היסוד הבאות³⁴ 1. “הועידה מניחה את היסוד להסתדרות “צעירי-ציון” עולמית וקובעת בראש עבודתה, חוץ מהעבודה הציונית המעשית, את העבודה התרבותית בין ההמון העברי, הנהלת תעמולה רחבה, ביחוד בין הצעירים, החינוך העצמי והחברותי של הציונים הצעירים והכשרת חלוצים לארץ-ישראל”. 2. א) לקבוע קשר תמידי עם “הפועל הצעיר” ולתמוך בעבודתו בא“י; ב) ללמוד וללמד את יסודות הישוב והעבודה העברית בא”י; ג) לתמוך בספרות ובעתונות א“י; ה) לשגר בעזרת הפוה”צ אינפורמציה קבועה על כל ענפי העבודה בא“י; ו) לתת הכשרה לאנשים העומדים לעלות”.

בועידה נבחר מרכז חדש³⁵. לכלי מבטא רשמי של התנועה נקבעה “שחרית”, בעריכת ש. אייזנשטדט.

בוינה הודק הקשר בין שתי התנועות. מעכשיו נפתח לפני “צעירי-ציון” כר נרחב לפעולה. מטעם הועידה ביקרו אליעזר שוחט וי. שפרינצק בערים השונות ברוסיה לשם חיזוק התנועה והידוק קשריהם עם הארץ. אף צבי יהודה ביקר באותו זמן כמה ערים ברוסיה הדרומית. הפעולה התנהלה ע"י משרד ראשי שקבע את מושבו בביאליסטוק. הבחירה הבלתי-מוצלחת של עיר פרובינציאלית למקום המשרד גרמה לקשיים והפרעות בעבודה. כדי להפעיל את התנועה נתקיימה באפריל 1914 מועצה בוילנה, שהחליטה להעביר את מרכז הפעולה מביאליסטוק לוארשה.

בראשית שנת 1914 כבר היו ל“צעירי-ציון” 165 סניפים, שמנו למעלה מ-8 אלפים חברים. התנועה גדלה מיום ליום, למרות התנאים הקשים של קיום בלתי-לגלי. לזמן-מה נאסרו בוארשה מונצ’יק ופקר, אולם שוחררו בהשתדלות עסקנים ציוניים.

ועידת וינה מצאה הד חזק בהפועל הצעיר, ביחוד בועידתו הי"ב. הפועל הצעיר, שהעריך יפה את הכוחות הפוטנציאליים הגדולים הגנוזים בתנועת צעירי-ציון, לא העלים את רגשי חרדתו לגורל התנועה בהשפעת המציאות הפוליטת הרוסית. חרדה זו ליותה את הועידה השתים-עשרה של המפלגה. “נתברר – קוראים אנו בדברי הסיכום של הועידה³⁶ שבתוך החומר האנושי, הנכנס בחשבון שדה פעולתנו ברוסיה כיום, נמצאים מחנות של בני נוער לאלפים, צעירים וצעירות עבריים, אשר לבם ער לכל מלה חיה ומסורים לכל עבודה ציונית כקטנה וכגדולה. מתוך זה מתבארת איכותם הטובה של רוב הצעירים העולים עתה לארץ-ישראל. אולם צריך גם לציין שהמחנה הרזרבי הנשאר בתוך הגולה ברובו עדיין פרימיטיבי בהבנתו. צעירים אלו לא הגיעו אל הציונות דרך מדורי הכאב והצער הלאומי – – – יש להם יחס של סימפטיה וקירבה נפשית אל הארץ, אולם אין להם מדאגותיו וחשבון עולמו הקשה של הישוב. …ואם לא נבוא אל הצעירים האלה מי יודע אם לא יסחוף אותם אחד מגלי החיים החברותיים, ההולכים ומתרוממים בזמן האחרון ברוסיה ויהיו אבוּדים לנו”… לא יפלא, איפוא, שיותר מרעיון איחוד-הכוחות המידי העסיק את הפועל הצעיר המומנט החינוכי והכשרת החומר האנושי של התנועה לעבודה בארץ ישראל.

ועידת וינה הגבירה ברוב חוגי צעירי-ציון את הזדהותם האידיאולוגית ואת קירבתם הנפשית להפועל הצעיר. ביתר עוז המשיכו לטוות את חוטי הקשר שנקשר בשנת 1905/6. בפולניה שמרו רוב האגודות גם על השם “הפועל הצעיר” וראו עצמן כעין סניפי חוץ-לארץ של המפלגה ארץ-הישראלית. אולם אין להתעלם גם מגילויי ניגודים ל“הפועל הצעיר” שהיו מצויים אצל יחידים וחוגים מסוימים של התנועה. חלק קטן שראה את תעודת התנועה בהגשמת ציונות סוציאליסטית לא מצא בה סיפוק להלך-רוחו הרדיקלי, חלק יותר ניכר שזוקק בכור ה“הגדרה העצמית” הרוסית ראה פגם יסודי בחוסר פרוגרמה כתובה אצל “הפועל הצעיר”. אולם האלמנטים האלה לא היה בהם כדי להשפיע על הכיוון המכריע של התנועה, שראתה את עצמה כעין הפועל הצעיר בדרך וקיימה קת קשריה עמו ברוח ובמעשה.

 

יג: מפלגת הפוה"צ וצעירי-ציון בפולניה    🔗

אחרי כיבוש פולניה ע“י הגרמנים בשנת 1915 הוקם בוארשה “מרכז” של כל אגודות ציונים צעירים (“התחיה”, “צעירי-ציון”, אגודה אקדימאית “ירדניה” ועוד). ה”מרכז" פעל במסגרת ההסתדרות הציונית. בשעת הבחירות אל המועצה העירונית של וארשה בשנת 1916 כרתו הציונים הכלליים ברית עם ה“ניאו-אסימילטורים” מיסודם של העו“ד ליאו ברסון וד”ר ש. גולדפלם. ברית זו עוררה אופוזיציה בקרב האלמנטים הדימוקרטיים, ואליה נצטרף גם "המרכז”. “המרכז” שימש בימים ההם בית-יוצר למשמרת הציונית הצעירה, שקמה בימי המלחמה, אולם בפעולתו השתתפה גם המשמרת הבכירה ³⁷שהשפיעה לא מעט על דור הציונים הצעיר. במרכז היו קימות קבוצות הדרכה ³⁸בתחום המרכז התחילה להתארגן הקבוצה שיסדה את הפרקציה העממית “צעירי-ציון”.

בועידה השלישית של ההסתדרות הציונית בפולניה בקיץ 1917 נתבלטו כבר במפורש שני כיוונים: כללי ודימקרטי; עיקר הניגודים ביניהם באו לידי גילוי בשטח הפעולה הפוליטית בפולניה. הזרם הדימוקרטי נתגבש בתוך הועידה עד כדי ראיית צורך בארגון מיוחד בתוך ההסתדרות הציונית. ביזמתם של אחדים מחברי ה“מרכז” שדברם הראשי היה גור-אריה סוקולקה, כונסו עשרות צירים מוארשה ומערי השדה, רובם צעירים וכמה בעלי כיוון דימוקרטי כללי (מ. י. פרייד, בן-אביגדור ועוד) לפגישות, אשר בהן נוסדה הפרקציה העממית “צעירי-ציון”. מובן שהדימוקרטים הקשישים פרשו מיד מתוכה. הורכב ועד זמני של הפרקציה ³⁹.

ראשית צעדיו של הועד הזמני היו בשטח הארגוני והספרותי. הועד ניגש לארגון הפרקציה בכל רחבי המדינה ⁴⁰ובזמן קצר קמה רשת סניפים רחבה. יחד עם זה הוציא הועד את הקובץ הספרותי “ערכין” (בעריכת פישל לחובר) והקובץ הפוליטי “געגענוארט און צוק-נפט” באידיש.

בסוכות 1918 נתקיימה ועידת היסוד של צעירי-ציון. ועידה זו היתה אימפוזנטית בגדלה ובהרכבה. הכשיר לה את הקרקע הועד הזמני, שליכד וארגן קבוצות “צעירי-ציון” במדינה. כבר בועידה זו נתגלע ויכוח רציני על הכיוון הפוליטי של המפלגה. ברם הויכוח לא הביא לידי הכרעה: התנועה טרם הגיעה לידי דיפרנציאציה פנימית. התנועה הצעירה נתרשמה גם מנאומו של יצחק גרינבוים שבא באותו יום מרוסיה ובירך את הועדה והזהיר מפני פירוד את התנועה הצעירה שעליה צריכה להתבסס הציונות. בועידה נבחר הועד המרכזי הראשון של המפלגה (נשאר שמה הקודם: הפרקציה העממית “צעירי-ציון”) שנגשה מיד לפעולה רחבה ע“י בקורי מדריכים במקומות, כינוס ועידות מחוזיות, הרחבת רשת הסניפים וכו'. הפעולה האורגנית נתלותה ע”י מלחמת-דעות פנימית (הרחבת רשת-הסניפים וכו') שהביאה לאט-לאט לידי גיבוש בשאלות היסוד של התנועה. לגיבוש רעיוני זה סייע במידה רבה הארגון “בעפרייונג”, שנוסד בראשית ינואר 1919 בעריכת ז. אייזנברג, א. איינהורן ויוסף גרביצקי.

בועידה השניה של המפלגה שהתקיימה ביוני 1919 התגבשו שני זרמים יסודיים: ** סוציאליסטי** ⁴¹ ועמלני ⁴².בועידה זו השתתף ישראל מרמינסקי, שבא אז מרוסיה לפולין. את הועידה פתח י. אייגס בנאום עברי בויכוח הפרוגרמתי נתבלט הניגוד האידיאולוגי העמוק שבין שני הזרמים. נדמה היה שהפילוג הוא הכרחי. ברם הועידה ניצלה מפילוג. סייעו לכך השפעתם האישית ומאמציהם של א. מונצ’יק שהופיע כאיש “הפועל הצעיר” מארץ ישראל וי. מרמינסקי. אם כי הופעתו נתנה חיזוק ל“צעירי ציון” הסוציאליסטיים נבחר ועד מרכזי שהורכב מנציגי שני הזרמים. אולם התסיסה הרעיונית הפנימית לא פסקה: גבר פירוד הלבבות שהביא אחר-כך לידי קרע.

באבגוסט 1919 קבל מרכז צ“צ בקשר עם הועידה הציונית בפולין החלטה, ש”צעירי-ציון" משתתפים בה לשם מטרות אינפורמציוניות בלבד ועיקר ענינם –שאלות ארץ-ישראל. החלטה זו גרמה ליציאת י' אייגס וגרביצקי מהמרכז. המרכז נשאר איפוא בהרכבו הסוציאליסטי. אולם המפלגה על כל סניפיה הוסיפה להתקיים בהנהלתו. ערב הועידה הציונית ב-16 באבגוסט 1919 נתקימה ועידה מוקדמת של צירי צ“צ בועידה ובה אושרה ההחלטה הנ”ל של המרכז. בועידה הופיעו שתי הקבוצות בשתי הצהרות פוליטיות-פרוגרמטיות מיוחדות. אחרי הועידה נתקיימה בוארשה שורה של אסיפות מיוחדות סוערות שבהן הועמדו לדיון ולהכרעה שתי הצעות פרוגרמטיות: הצעת קלעי על אפיה הסוציאליסטי של התנועה והצעת י. גרביצקי על אפיה הדימוקרטי-עמלני. לאחר שנתקבלה הצעת קלעי, הוכרע גורל המפלגה ⁴³. אחרי שעזבו את המרכז שאר חברי הקבוצה הדימוקרטית, התחילה פרשת הפילוגים גם בסניפים.

מיד אחרי הועידה הציונית התחיל י. מרמינסקי מטפל ביצירת ה“מזרח פערבאנד” בתור ברית מרכזי צעירי-ציון באירופה המזרחית. לברית זו נכנסו הנפות, שהמרכז עמד עמהן בקשרים והם: פולין, גליציה המערבית, ליטא ורוסיה הלבנה. בועידת ה“מזרח פערבאנד” שנתקיימה בפברואר 1920 נבחר מרכז חדש ⁴⁴. בועידה השתתף שליח “אחדות-העבודה”.

בינתיים ⁴⁵ –בסתו 1919 –נתקבל בפולניה מכתב בחתימת י. שפרינצק, ה. ברגמן ואליעזר קפלן בדבר כינוס ועידת האיחוד של הפוה“צ וצעירי-ציון. בשתי המפלגות היתה תכונה רבה אל הועידה; נשלחו אליה שתי משלחות: מטעם “המזרח-פערבאנד” ו”הפועל-הצעיר" הפולני ⁴⁶. בועידה עצמה ניהלו מחדש חברי שתי המשלחות את הויכוח האידיאולוגי הישן. (עיין להלן פרק ועידת פרג"). בפרג מצאו חברי ה“מזרח-פערבאנד” חיזוק-מה בפלטפורמה הסוציאליסטית שלהם מצד “הפועל הצעיר” המערבי, שדגל בשם הסוציאליזם העממי. נעשו מאמצים ע“י השפעה אישית על נציגי שתי המשלחות לאפשר כניסתם ל”התאחדות העולמית" שנוצרה בפרג, אולם כל המאמצים היו מאפע. פרג לא יכלה לשנות את המצב שנוצר ע" H התפתחות התנועה בפולניה. עוד בסתו 1919 פורסמה בגליון 15 של בעפרייונג" תכנית “אחדות העבודה” ובצדה מאמרו של י. מרמינסקי, שחייב את תוכן אחה“ע ושלל את מסקנותיה הארגוניות (ברית פוע"צ). במידה שנתעמק הניגוד האידיאולוגי בין שני חלקי התנועה בפולין, פגה יותר ויותר האפשרות המעשית והפסיכולוגית של הצטרפת “צעירי-ציון” הסוציאליסטיים ל”התאחדות".

הפוכה לגמרי היתה עמדתם של “צעירי-ציון” הרדיקליים. הם באו לפרג על מנת להצטרף “להתאחדות”. בועידתם שנתקיימה ב-4 בינואר 1920 בהשתתפות צירי פולניה, גליציה המערבית וליטא החליטה הפרקציה לשנות את שמה ולהקרא בשם “הפרקציה הציונית העממית “הפועל הצעיר”. “ערכה של הועידה –קוראים אנו בחוזר שהוצא אחרי הועידה ⁴⁷ –גדל ע”י זה שהיא היתה הראשונה בארצות מזרח-אירופה, שבהן מרוכזים מחנות צעירי-ציון, אשר הרסה את קיר הברזל שהיה מבדיל בין חברינו פה וחברי הפוה”צ בארץ. הועידה החליטה לקרוא לפרקציה שלנו בשם “הפועל-הצעיר”. השם אינו משמש לנו רק דקורציה בעלמא, אלא הוא נושא בו את תוכן העבודה ההיסטורית של הפוה“צ, הפורץ ושוטף מתוך תנאי החיים העבריים וכן מתוך תפיסת-החיים הלאומית שלנו”.

ואף על פי כן לא הוכנס “הפועל-הצעיר” הפולני ל“התאחדות” בפרג. לא הוכנס מתוך תכסיס של “שווי-משקל” עם “צעירי-ציון”, שדחו את גלוי-דעתם בענין הצטרפות ל“התאחדות” עד לאחר ועידתם הארצית.

וכך חזרו גם “צעירי-ציון” גם “הפועל-הצעיר” הפולניים בלתי-מרוצים מפרג. “צעירי-ציון” לא מצאו סיפוק בהחלטה הפרוגרמטית, שהבליעה בנעימה את השם הסוציאליסטי; חברי “הפועל-הצעיר” הפולני נפגעו קשות ע“י תכסיס הועידה כלפיהם וע”י קבלת החלטה ארגונית, שהכירה את “צעירי-ציון” למפלגה הארצית, בתוספת “הערה”, שהחלטה זו אינה מבטלת את “הפועל-הצעיר” הפולני…

כעבור חודשי-מספר, עם התבהרות אפקי-התנועה הפולנית, תוקנה שגיאת פרג. כותב הטורים האלה שחזר מאוקראינה לפולניה ובדרכו נשתקע זמן-מה במרכז הוינאי של “ההתאחדות”, ניגש מטעם המרכז לאירגון תנועת “הפועל-הצעיר” הפולני במסגר “ההתאחדות”. אחרי משא ומתן עם חברי וארשה ולודז (אייגס, גורדון, ברוט ואחרים) ואחרי פעולת-ארגון מאומצת במדינה חודשה ובוססה התנועה כהסתדרות ארצית של ההתאחדות העולמית.

 

יד: ראשית ה“התאחדות” בגליציה המזרחית    🔗

בסוף המאה הי"ט התחיל הרעיון הציוני בגליציה להכות שרשים גם בשורות תלמידי בתי הספר התיכוניים. אבותיהם היו ברובם אדישים לשאלה הציונית, העשירים שבהם — היו נוטים להתבוללות ורק מיעוטם — רחשו חיבה לציונות. נוער זה היה מאורגן בחוגי השתלמות עצמית. מרכז הפעולה היה בלבוב, בה פעל באותן השנים שלמה שילר, בן ביאליסטוק שנתערה בגליציה ויצאו לו מוניטין בקרוב של הוגה מעמיק, “אחד-העם הגליצאי”. שילר נתחבב במהרה על הנוער הלאומי, למרות הבדל גילו נמצא תמיד בחברת התלמידים, ותוך כדי שיחת-חולין השמיע באזניהם רעיונות ודעות על ישראל ועתידו ונטע בלבם אהבה ומסירות לציונות.

אם מורי הקורסים האלה היו ברובם גימנזיסטים ואקדמאים, הרי המורים לעברית באו מחוגים שונים, ולא מעטים מהם — היו יוצאי רוסיה, שבדרכם לארץ-ישראל נתעכבו זמן רב או מעט בערי גליציה והרויחו לחמם משעורים. בין המורים האלה היו רפאל סופרמן, הסופר גרשון שופמן ויוסף אהרונוביץ, שנשתקע בברוד. אגב הוראת עברית השפיעו לא-מעט המורים האלה על מהלך-רוחם ומחשבותיהם של החניכים הצעירים. החוגים להשתלמות היו מצויים בכל ערי השדה ומספרם הגיע למאות. פעם בשנה היו מתכנסים ציריהם הנבחרים לועידה שנתית בלבוב לשם מסירת דין וחשבון על פעולתם בכל רחבי גליציה — ולשם בחירת הועד המרכזי, שהיה מורכב ברובו מאנשי לבוב. כמעט כל מנהיגי הציונות הגליצאית עברו דרך חוגים אלה את ראשית דרכם בציונות. הסתדרות-נוער זו נקראה בשם “צעירי-ציון”, ללא כל קשר רעיוני וארגוני עם אותה תנועה ברוסיה. הועד המרכזי של ההסתדרות היה מוציא החל משנת 1903 ירחון “מוריה” בשפה הפולנית, שעורכיו היו אדולף שטנד, יעקב טהון ושלמה שילר. השפעתה החנוכית של “מוריה” על הדור הצעיר היתה מרובה.

מלבד “מוריה” הוציאה הסתדרות “צעירי-ציון” ירחון מוקדש לעניני התרבות העברית בשם “סנונית”, שהתחיל להופיע בתרע"א בעריכת יוסף טננבוים וש. שווייג (שתקאי) ובהשתתפות ג. שופמן.

כל התנועה היתה בלתי-לגלית, היות ומטעם שלטונות החינוך היתה אסורה כל תנועה פוליטית בקרב הנוער, לא פעם היתה מופיעה המשטרה האוסטרית בשעת הועידות-הארציות והיתה מפזרת את האספות.

החל משנת 1905—1907 התחילו מתגבשים זרמים בציונות. תחת השפעת פועלי-ציון התחילו מופיעים חוגים נוטים להשקפתם, מתוך שמירה על האחדות הארגונית של צעירי-ציון. היו גם חברים, שראו את הפגם של צעירי-ציון בהתגרותם בחוג צר של נוער הלומד, בהתבדלותם מהנוער העממי העובד ובעמדתם האלטרנטיבית בשאלת הלשון: עברית או פולנית.

עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה נתערערה אחדות ההסתדרות: רבים מחבריה עזבו את גליציה וברחו מפני הרוסים לוינה. רוב עסקני התנועה הזאת נכנסו אחר כך ל“התאחדות” ⁴⁸, חלק גדול — ל“השומר הצעיר” ומיעוטו — להסתדרות הציונית הכללית.

אחרי שחרור חלקה של גליציה מעול הכיבוש הרוסי, נתכנסו מיד צעירי-ציון בלבוב ב-1916 ויסדו בה את האגודה האקדמית “הרצליה”. בפעולתה השתתפו ש. ריגר, רייזר, ידידיה, וינשטוק ולוטרפּכט, (כעת פרופסור אוניברסיטאי לחוק הבינלאומי באנגליה). האגודה ארגנה את “צעירי-ציון” ושמשה מרכז לנוער שחזר מחזית המלחמה. העריגה לארץ-ישראל משוחררת, השאיפה לאקטיביזם ציוני, השפעת הדים שהגיעו מן הארץ וההחלטה הפנימית של רבים לקשור את עתידם האישי עם עתיד ארצם ותעודת הצהרת בלפור — כל אלה גרמו לכך, ש“הרצליה” התחילה הפעולה חינוכית אינטנסיבית בקרב חבריה וסביבתה הקרובה. ב“הרצליה” נתגבר ונתגבש הרעיון, שיש לחדש את פני ההסתדרות הציונית, לבנותה על יסודות דמוקרטיים ולפנות בתעמולה ובעבודה אל השדרות הרחבות של העם. ברם בשנות המלחמה הצטמצמה אפשרות פעולתה בתחומי לבוב בלבד, הואיל ולרגלי פעולות המלחמה ניתק כל קשר בינה ובין רחבי המדינה.

בסוף שנת 1917, סודרה ע"י “הרצליה” אספה בלתי-לגלית לכבוד מתן הצהרת בלפור, במעמד קהל רב של קצינים וחיילים. אחד הכתבים פרסם קורספונדנציה על אספה זו ב- “Jüdische Rundschau”. מכאן הגיעה דרך עתון יהודי וינאי ל- “Reichspost” הנוצאי-סוציאלי, שהעיר את תשומת-אזנם של השלטונות הצבאיים על אספה פוליטית, שבה הובעה אהדה לאנגלים בשטח החזית. השלטונות מסרו לישראל ולדמן, שהיה אז קצין הבולשת הצבאית לחקור את הדבר, אולם ולדמן לא הצליח לגלות שום דבר אסור, הואיל… והוא עצמו השתתף באספה.

באוקטובר 1918, כחדש לפני התפוררותה של הקיסרות האוסטרית, נתקיימה מטעם “הרצליה” אספה עממית בלתי-לגלית בחצר בית האקדמאים היהודיים. השתתפו בה מאות צעירים, רובם מחיילי החזית. השתתף בה גם הפרופסור מ. שור. העמדו לדיון שאלת היחס לסכסוך הפולני-אוקראיני, בעית האוטונומיה היהודית בגליציה ותביעת יהודי גליציה מועידת השלום ביחס לארץ ישראל.

אותו חדש נתקיימה גם אספת ההמונים הפומבית הראשונה, שעברה ללא רפרסיות. באספה זו הכריזו החברים על עמדתם הניטרלית בריב הפולני-אוקראיני ונוסחו תביעותינו בשטח המדיניות הארצישראלית.

בתקופת הקרבות הפולניים-אוקראיניים היו רבים מהחברים פעילים בהגנה, בה השתתפו כל הזרמים הרעיוניים. לרגל הקרבות, תעתועי צבא האלר והפוגרום הלבובי (בנובמבר 1918) רוכזה הפעולה בשדה החינוך והעזרה הסוציאלית: נוסדו בתי-ספר, בתי-מחסה ליתומים ועוד.

אחר לגמרי היה המצב בחלק המזרחי של גליציה, שנכבשה ע“י הצבא הרוסי, ונשארה תחת כיבושו כל שנות המלחמה. בחבל-מדינה זה, שקיים קשרים עם רוסיה, נמצאו החברים תחת השפעת “צעירי-ציון” הרוסיים. כבר ב-1915 התקיימה בקופיצ’ינצי ביזמת זליג לוביאניקר מועצה גלילית, שבה השתתפו חברים מקופיצ’ינצי, צ’ורטקוב, הוסיאטין, פרובוז’נה, סוכוטוב ועוד. במועצה הוחלט ליסד אגודת “צעירי-ציון”, דוגמת האגודות הרוסיות. התוכן הרעיוני של האגודה טרם גובש. החברים עסקו בעיקר בסידור הרצאות, נשפים ספרותיים ואיסוף כספים לטובת הקק”ל. אותה שנה באו שליחי היהדות הרוסית ש. אנסקי, ד“ר לנדר והומלסקי לשם ארגון העזרה ליהודי גליציה. אגודות צ”צ שהוקמו באותה התקופה בחבל זה של גליציה העמידו את עצמן לרשותם. ב-1916 התחילו דואגים החברים לעיבוד תקנון אידיאולוגי. ל“צעירי-ציון” בגליל זה היה הרכב עממי: כמעט כל חהברים היו בעלי-מלאכה, עוזרי בתי מסחר וכו'. החברים הסתייגו באופן בולט גם מ- Ż P.S. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), גם מפועלי-ציון. אחד מנימוקי התנגדותם לפועלי ציון היה — היחס החיובי של צעירי-ציון לעברית, בניגוד לפועלי-ציון שחייבו את האידית. מהארגונים האלה צמחה באיזור זה תנועת החלוץ.

בשנת 1917, התקיימה ועידה לקימום היהדות החרבה באותו החבל, הועידה הזאת נתנה את האפשרות להחיות את החינוך העברי, שהיה נתון ברובו לרשות אגודות “צעירי-ציון”.

פעילות רבה פיתחו חברינו באיזור הכיבוש האוקראיני החל משנת 1918 — בשטח הפוליטי. השלטונות האוקראיניים העניקו ליהודים אוטונומיה רחבה. בכל עיר נוסדה מועצה לאומית יהודית (נציונאל-ראט); בראש כל המועצות עמדה המועצה המרכזית בסטניסלבוב. אגודות צ“צ השתתפו באופן אקטיבי במלחמת-הבחירות למועצות: במלחמה זו נתגבשו ההבדלים הפוליטיים והרעיוניים בין צ”צ ושאר הזרמים הפוליטיים. בהרבה ערים השיגו צ“צ רוב בבחירות. ביחוד היה מזהיר נצחונם של צ”צ בצ’ורטקוב, שעודד את החברים במלחמתם גם בערים אחרות.

כשנפגשו ב-1920 בועידה הציונית אנשי הפרקציה מלבוב עם חבריהם מערי-השדה, הופתעו למראה תנועה אידיאולוגית גדולה ומגובשת, שחלקים ממנה (למשל בזלוצ’וב) ננהו אחרי הסוציאליזם העממי.

עם חיסול הקרבות בין הפולנים והאוקראינים התחילו החיים בלבוב לחזור למסלולם. המנהיגים הציונים שהגלו בימי פרעות הפולנים בלבוב — חזרו. שבו גם יתר העסקנים, מי מהצבא ומי ממקומות-פזור שונים בתקופת המלחמה, אולם מלבד הפעולה היום-יומית לטובת הקרן-הקיימת לא נעשתה כל פעולה ציונית רצינית ע"י ההסתדרות הציונית שתתאים לרוח הזמן, והחיכוכים האישיים בין המנהיגים, שהתחילו עוד בועידה הציונית בלבוב בסתו 1918 נמשכו ביתר עוז ויתר שאת.

יחד עם זה התחילה באותו הזמן תסיסה אידיאולוגית חזקה בקרב הנוער והאינטליגנציה הציונית עם מגמה ארץ-ישראלית וסוציאלית ברורה, שהקיפה גם שדרות יותר רחבות וביחוד את האלמנטים העובדים שהיו מאורגנים ב“צעירי-יהודה”.

נוצרה באופן סטיכי תנועה חלוצית, שהכשירה עצמה לקראת העליה ארצה. נקשרו קשרים עם א“י העובדת הן באמצעות ועדי-העליה בוינה ובפרסבורג, הן ע”י מגע ישיר עם ראשוני החלוצים בגליציה, שהתחילו לעלות ארצה. גם העתונות והספרות הארצישראלית וביחוד “הפועל-הצעיר” ו“הקונטרס” שנפוצו אז בגליציה השפיעו על ייצוב דמות התנועה, שהכתה שרשים וגדלה והלכה מיום ליום.

בראש תנועה זו בלבוב עמדה קבוצת-חברים, אשר במשך חדשים רבים טיפלה בבירורים וויכוחים פנימיים בכל הבעיות הפוליטיות, הלאומיות והסוציאליות שדרשו את פתרונן, חברי קבוצה זו התחילו לאט-לאט מקבלים לידם את כל העבודה המעשית בכל שטחי הפעולה הציונית וביחוד במשרד הארצישראלי (יצחק קונטס ז"ל, יעקב רייזר) ובמרכז החלוץ (יעקב ביקלס). לתנועה נספח הנוער העובד של אגודת “צעירי יהודה” (820 חברים), האגודה האקדמאית “חשמונאים” וכמה אגודות ציוניות קטנות. בכל המקומות התחילו חברי הקבוצה הנ"ל להחדיר את הסיסמאות והרעיונות שנתגבשו בתוכה ושהיו מבוססים בעיקר על האידיאולוגיה של תנועת “הפועל-הצעיר”.

תנועה זו התחילה להתגבש לאט-לאט לא רק במובן אידיאולוגי, אלא גם מבחינה ארגונית ועוררה הד רב בערי-השדה, וביחוד במקומות, שהיו קודם תחת שלטון האוקראינים (כגון זלוצ’וב, סקלה, סקלה, בוצ’ץ, צ’ורטקוב), ושבהם היו קיימות כאמור הסתדרויות “צעירי-ציון”, אשר נוסדו תחת השפעת תנועת “צעירי-ציון” הרוסית-אוקראינית.

המנהיגים האחראים של ההסתדרות הציונית גילו התנגדות מרובה לקבוצה זו וגם עשו מאמצים שונים לא לתת לה דריסת רגל בשלטון. ביחוד עוררו התנגדות עצומה הרעיונות הסוציאליים, שהקבוצה החדשה דגלה בהם, והגיע לידי כך, שאפילו העתונות הרשמית היומית של ההסתדרות הציונית בלבוב נסגרה בפניה. כתוצאה מזה נאלצה הקבוצה לנהל את מלחמתה האידיאולוגית והארגונית ע"י הרצאות, אספות-עם ‘עלונים ומכתבים אל עסקנים וארגונים שונים בערי-השדה וכו’. הקבוצה התחילה לדרוש לשים קץ לשאננות ולתרדמה ששררו בחוגי ההסתדרות הציונית, לכנס בהקדם ועידה ציונית, כדי לבחור בה את המוסדות החוקיים של התנועה ולהעמיד בה לדיון את כל הבעיות שהעסיקו אז את העולם הציוני: הון פרטי או הון לאומי, הלאמת הקרקע, יסודות החברה ההולכת ונבנית בארץ, האופי העממי של התנועה הציונית, השלטת השפה העברית וזכויותיה של האידית בגולה, וכו'. תחת לחץ דעת הקהל קבעה ההסתדרות הציונית בחירות לועידה הציונית, שצריכה היתה להתכנס בראשית 1920. מלחמת הבחירות הפכה זירת תעמולה רחבה בעד רעיונות “הפועל הצעיר”. הבחירות נתנו תוצאות מפתיעות: רוב מכריע לתנועה החדשה, שקראה לעצמה “הפרקציה הרדיקל-דמוקטית הציונית” ⁴⁹.

לקראת הועידה הוציאה התנועה את הגליון הראשון של העתון “דאס פרייע ווארט”, שנהפך אח“כ לאורגן הרשמי של תנועת “ההתאחדות” בגליציה המזרחית. בין חברי המערכת היו: שאול, ריגר, מרדכי ויזל, קופל שוורץ, נתן מלצר (כולם בארץ), ד”ר רוזנבוש ז“ל ויצחק קונטס ז”ל.

לפני הועידה התקיים הכינוס המכונן הראשון של הפרקציה, בו באו החברים בלבוב בפעם הראשונה במגע אישי עם החברים בערי-השדה. הם נפתעו למראה גידולה הבטיכי של התנועה והתפתחותה הרעיונית והארגונית בכל המקומות ללא כל קשר עם מהרכז בלבוב. בכינוס מכונן זה הונח היסוד לארגון התנועה, שנשארה עדיין בתוך ההסתדרות הציונית בתור פרקציה מאוחדת, אולם המשיכה בפעולה ארגונית, חנוכית עצמאית כתנועה ארצית והרגישה את עצמה כבת לתנועת “הפועל-הצעיר” בארץ-ישראל.

הפרקציה בלטה בועידה הציונית הנ"ל ונחלה נצחון גמור בכל השאלות שהעמדו לדיון. להנהלה החדשה וליתר המוסדות שנבחרו בועידה נכנסו גם חברי הפרקציה, שנהפכו במשך הזמן לרוח החיה בפעולת ההסתדרות הציונית שאול ריגר ואחריו צבי הלר נבחרו למזכירים הראשיים של האקזקוטיבי הציונית בלבוב וניהלו את פעולת ההסתדרות הציונית בגליציה.

אחרי הועידה התחילה הפרקציה בעבודה חינוכית, ארגונית ותעמולתית מיוחדת באמצעות העתון “דאס פרייע ווארט”, שהופיע אחת לשבועיים וע"י מסע-תעמולה מכוון ומאורגן בכל פינות גליציה המזרחית. מאורעות-הדמים בפסח 1920 בארץ-ישראל נתנו הזדמנות נוספת להפגנה אדירה בכל רחבי המדינה לרעיון החלוץ, לעיקרי ההגשמה העצמית, העבודה העצמית וכו'.

אותו זמן בערך חלה גם עלית הפליטים והחלוצים מאוקראינה, שברובם המכריע היו שייכים ל“צעירי-ציון” ואשר הכניסו גם הם רוח-חיים והתעוררות בתוך התנועה.

התחילו גם גישושי-התקרבות מצד שני אגפי-התנועה בפולין הקונגרסאית, ושני האורגנים שלהם “פאלק און לאנד” ו“באפרייונג” עוררו ויכוחים מרובים. שאול ריגר הוזמן לוארשה לשם שיחת-הכרה. לרגל החכוכים והפולמוס הפנימי בין שני אגפי התנועה בוארשה דחו לפי שעה החברים בגליציה את הצטרפותם לאחד הצדדים. ייתכן, שזו היתה גם הסיבה, שהתנועה הגליצאית לא השתתפה ולא היתה מיוצגת בועידת-פרג, אולם לא היה שום ספק, שהתנועה כולה העמידה את עצמה לימין “הפועל-הצעיר” בארץ וראתה את עצמה החלק בלתי-נפרד ממנה. יחד עם זה השתלטה בה הדעה, כי אין להזניח את העבודה בגולה וכי יש להלחם על הפעלתו הפוליטית והסוציאלית של העובד היהודי בגולה, על הטבת מצבו והבטחת השפעתו על מהלך החיים הציבוריים בקרב העם היהודי בגולה.

ראוי לציין, כי באותה תקופה לא היה לתנועה כל מגע ומשא עם תנועת פועלי-ציון, שהשפעתה ברחוב היהודי בגליציה היתה בלתי-ניכרת.

שליחי תנועת ארץ-ישראל העובדת שנזדמנו מזמן לזמן ללבוב, כמו צבי יהודה, יהודה לביטוב ועוד, מצאו בגליציה המזרחית וביחוד בקרב הנוער החלוצי וחברי התנועה כר נרחב לפעולת הסברה ותעמולה שלהם. ואמנם הלכה תנועת החלוץ והעליה הלוך והתרחב, אם כי הפרקציה היתה אז רק בראשית התפתחותה. רק כעבור שנה בערך פינתה ה“פרקציה הרדיקל-דמוקרטית הציונית” מקומה לתנועת “התאחדות הפועל-הצעיר וצעירי-ציון” בגליציה המזרחית. בועידת-לונדון ביולי 1920 כבר השתתפו הח"ח ש. ריגר וי. רייזר כנציגי-התנועה, שנצטרפו לאגף “הפועל-הצעיר” ⁵⁰.

 

טו: ראשית צמיחת “ההתאחדות” בגליציה המערבית.    🔗

אחרת לגמרי היתה ראשית התפתחותה של “ההתאחדות” בגליציה המערבית, אף על פי שזו יחד עם גליציה המזרחית היוו שטח גיאוגרפי רצוף של הקיסרות האוסטרית, והיה הרבה מן המשותף במצב הפוליטי של היהודים ובחייהם הסוציאליים משלה בהם בכפה. רק שכבה דקה מאוד של הנוער היהודי בערים כמו קרקוב, טרנוב או ריישוב קבלה חינוך עברי או יהודי; לא היתה קיימת שום עתונות עברית או יהודית; שפת-המגע של המנהיגים הציוניים ושכבות-העם היתה השפה הפולנית. ההתבוללות שפכה את מצודתה גם על הקהלות היהודיות, שמלאו בעיקר תפקידים דתיים.

בתנאים אלה התחילה מתארגנת תנועת-הנוער הלאומית בגליציה המערבית. תאריך-התחלה בתולדות תנועה זו משמש סתו 1917, שבו נתאגדו בקרקוב כל אגודות-הנוער (אגודת הנוער האדוק לפי מוצאו “תושיה”, האגודה העממית של “בעלי-בתים” — “התקוה”, אגודת הצעירות “רות”, הנוער של בתי-הספר התיכוניים ע"ש עקיבא והנוער האקדמאי של האגודה הציונית “השחר”) להסתדרות אחת בשם “מרכז הצעירים” ⁵¹. בין פעילי המרכז היו ד"ר ז. אלנברג, י. פרוינד (ידידיה) ואחרים. בין-לילה צמחה הסתדרות, שמנתה מאות חברים מהנוער-המאורגן: היא פתחה בפעולה תרבותית רחבה בכתלי-האגודה, אף סידרה בלילות-שבת מחזורי הרצאות פופולאריות האידיש בשביל שדרות-העם הרחבות. כבר בעצם ארגון ההסתדרות ובפעולתו התרבותית היה משוּם הריסת מסורת של התבדלות מהעם ושל התבוללות לשונית.

“מרכז הצעירים”, שרוב חבריו היו בעלי הכרה ציונית-עממית לא נצטמצם בתחומי-פעולתו בקרקוב ונגש לפעולה ארגונית בערי-השדה. בשנת 1918 כבר נמצאו גרעינים רעיוניים בטרנוב, נובי-סונץ', ביליץ, כרזנוב, דיביצה ועוד. במשך שנות המלחמה נתקשר המרכז ע"י ביקורים אישיים וחילופי מכתבים עם חברים בעירות שונות, והניח יסוד לתנועה של “צעירי ציון”. בתקופה זו לא היה לחברי גליציה המערבית שום קשר עם חברי גליציה המזרחית, שהיו מנותקים מהם לרגל מלחמת העולם. הצורך בקביעת תכנית רעיונית וליכוד-הכוחות עורר את שאלת ועידת-היסוד של המפלגה. ב-5 במאי 1919 נתכנסה בקרקוב הועידה הראשונה, בה השתתפו 40 צירים מעשר ערים, ובא-כוחו של מרכז “צעירי-ציון” בורשה א. גרביצקי ⁵². המפלגה נקראה בשם "הפרקציה העממית הציונית “צעירי-ציון”. כשנתגלו בסוף שנת 1919 חילוקי-דעות בין האגף הסוציאליסטי והאגף העממי במפלגה הפולנית, נצטרפה המפלגה של גליציה המערבית לאגף העממי. ביחוד נתהדק הקשר הזה אחרי הפירוד שקם בפולין: מפלגת גליציה המערבית נזדהתה עם “ההתאחדות” והשתתפה בקביעות במפעליה ובשבועונה “פולק אוּן לנד”.

בראשית צמיחתה התקיימה המפלגה החדשה כפרקציה בתוך ההסתדרות הציונית של גליציה המערבית ושלזיה, אולם הובטחה לה אוטונומיה פנימית ביחוד בשדה העבודה הפוליטית והמוניציפאלית. ואמנם כשהועלתה על הפרק בנובמבר 1918 סיסמת “כיבוש הקהילות”, השתתפו חברי המפלגה בפעילות רבה בבחירות. עם התפוררות הקיסרות האוסטרית והתמרדות המיעוטים הלאומיים, קבלה המפלגה אפשרות רחבה להשתתף בעבודה הפוליטית והקהילתית. ניכרת למדי היתה השפעתה בשטח הסוציאלי. אחד-מפעליה החשובים ביותר היה ייסוד ה“אקסטרנט לילדי יהודים עניים” בקרקוב בעזרתם של הח“ח ד”ר צ. זילברמן ז“ל וי. נ. קוויטנר ז”ל. המוסד הזה כלכל, הלביש וחינך ילדי-עניים ויתומים, ואף דאג לחינוכם המקצועי אחרי עזבם את המוסד.

ביחוד רבה היתה פעולת המפלגה בשדה התנועה החלוצית. עוד טרם נקבעו הגבולות של המדינות החדשות בשנות מלחמת העולם, כשכל הדרכים היו סגורות ומשובשות, עברו בשנות 1919/20 החלוצים הראשונים, שליחי המפלגה, דרך הררי-הטטרים דרומה ודרומה-מערבה, בדרכם לארץ.

מן הראוי גם לציין, שמהשורות האלו יצאו חברי-ההגנה שהגנו בשנות 1918/19 באומץ לב על חיי היהודים ורכושם מפני כנופיות האכרים הפולנים, שהשתוללו בעירות גליציה ורצחו יהודים. אחת מפלוגות כאלו נשלחה נגד הפורעים לברזשקו, במרחק של 30 קילומטר בערך מקרקוב; מחברי הפלוגה הזאת נפלו הח"ח רוזה וברנד שטטר במערכה.

כשהגיעה הקריאה של מכנסי ועידת-פרג, שלחה המפלגה את שליחה ד"ר נפתלי מנשה אל הועידה ונצטרפה אל תנועת “ההתאחדות” שבה השתתפה עד ימי השואה… ⁵³.

 

טז: “הפועל הצעיר” בגרמניה    🔗

התהוות “הפועל-הצעיר” באירופה המערבית קשורה בצמיחת “הפועל הצעיר” בגרמניה, שבה הונחו היסודות הרעיוניים של התנועה המערבית ובתוכה נתרכזו מיטב אישי-התנועה. ראשוני המארגנים של “הפועל הצעיר” בגרמניה היו ד“ר ישראל אייכרט וחיים ארלוזורוב. בסוף 1924 הכיר רייכרט במקרה את חיים ארלוזורוב (הוא “ורנר צופאל” באבטוביוגרפיה של ח. א. בשם “מסע אל המולדת”) שהיה אז רחוק מהיהדות והציונות. במשך שנות 1915 ו-1916 נתקרב ארלוזורוב בהשפעת רייכרט והדרכתו לציונות, לתרבות העברית, ל”פועל הצעיר" בארץ. לא ארכו הימים וארלוזורוב שטרם גמר אז חוק למוּדיו בגימנסיה — הביע פתאום את רצונו להקים ביחד עם מורו את “הפועל הצעיר” בברלין ברוחה של המפלגה בארץ.

לא קל היה לבצע את הרעיון הזה. אין לשכוח כי הפועל-הצעיר ומפעלו בארץ היו בלתי-ידועים לגמרי לניוני גרמניה. אולם אותה האספה הפומבית הראשונה באחד מחדרי ה“פולקסהיים” (מוסד חינוּכי לילדי יוצאי המזרח בהדרכת זיגפריד להמן), שבה השמיע ארלוזורוב את נאומו הפוליטי הראשון — הכריעה את גורל המפלגה החדשה בגרמניה. חברי הסניף הברלינאי הצנוע היו ברובם פועלים-מהגרים מיוצאי רוסיה ופולין, שהיו באים לאספות ציוניות, לאספות “החלוץ” ולהרצאות ב“פולקסהיים”. כעבור זמן מה נשכרו 2 חדרים בצפונה של ברלין; כאן היו מתאספים החברים בשבתות לשמיעת הרצאות בגרמנית ובאידית על הפוה"צ, החלוץ וההגשמה הציונית. כעבור שנה לקיום הסניף החלט להרצות בו גם עברית.

בהתחלת 1914 הוקמה ע“י מרטין בובר אגודה ⁵⁴קונספירטיבית בשם “צבת” (ציון במשפט תבנה) שהציגה לה למטרה להשפיע על מנהיגי הציונות בכל הארצות, כי ציון תבנה על יסודות סוציאליים צודקים. הרוח החיה באגודה זו היה הוגה הדעות מ. בובר, שהשפיע השפעה עצומה על היהדות הגרמנית בויחוד על הדור הצעיר בכתביו ובירחון “דער יודע”, (בשפה הגרמנית) שערך ועל ידו זלמן רובשוב. כדי להפיץ את רעיונותיה” בחוגים יותר רחבים ארגנה “צבת” בברלין אגודה בשם “עולי ציון” ⁵⁵. ארלוזורוב, שאף הוא היה בין מבקרי האגודה הרצה בה הרצאותיו. כמה מחברי האגודה הזו נצטרפו לשתי המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות. האחים לודויק ומקס שטראוס — ל“הפועל הצעיר”, האחים יוליוס ואדולף ברגר — ל“פועלי-ציון”.

הספרות התנועתית בימים ההם היתה דלה. ב-1916 ניתרגמו ע“י ז. רובשוב ומכס מאיר “העבודה” של א. ד. גורדון, “עבודה עצמית וחשבון לאומי” של אליעזר שוחט, “החלוץ” של ברל כצנלסון ו”נדודי לשון" של רחל כצנלסון. מפלגת פועלי-ציון הוציאה קבצים עיוניים בשם “אויף דער שוועל” (על הסף) בעריכת ז. רובשוב ו“הפועל הצעיר” — “לאנד און ארבעט”.

באחד הימים הודיע זלמן אובשוב לישראל רייכרט, כי נתקבלה והגיעה לידיו מתנה יקרה מארץ-ישראל והיא: “המכתבים מארץ-ישראל” של א. ד. גורדון. המכתבים שהיו כתובים אידית נתרגמו ע“י זלמן רובשוב וד”ר מכס מאיר מיד לגרמנית ונדפסו ס-1917 “דער יודע”. ה“מכתבים” האלה עשו רושם כביר על התנועה הציונית. כמה חברים בעלי-שם הודיעו על הצטרפותם ל“הפועל-הצעיר” וביניהם — גם מרטין בובר. בראשית 1918 יסדו ראשי “עולי-ציון” עם ז. רובשוב את “החלוץ” ונגשו לעבודה. מכיון שהיה צורך דחוף בספרות תעמולה החליטה המפלגה להוציא את המאסף “לאנד און ארבעט” (גרמנית, שנערך ונדפס באופן מהיר, כדי להפיצו בין צירי הועידה השנתית שעמדה להתכנס ⁵⁶. מענין המאמר הראשי של המאסף, שמחברו ח. בן-שאול (חיים ארלוזורוב) מתוח בו ⁵⁷את עיקרי-התנועה. אחרי ציינו את מהות הציונות ותפקידיה, את התפתחות “הפועל הצעיר” בארץ ותכניתו ואת תפקידי התנועה בגולה, הוא מוסיף:

“הפועל הצעיר” מביא אתו איפוא את רעיון ארץ-ישראל ואידיאלים של רעיון העבודה ושל תרבות עברית אל השדרות הרחבות בגולה. בפעולתו זו הוא נשען קודם כל על תנועת “צעירי-ציון” הגדולה ברוסיה, המאחדת כבר היום רבבות צעירים יהודים. יש לצפות, כי בהזדמנות ראשונה של עבודה משותפת בין שתי המפלגות “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” הן תתמזגנה לגמרי באיזו צורה שהיא ותהווינה את חזית-האחדות הציונית-רדיקלית הגדולה של הנוער, שיתמסר בכל כוחו לתפקידי העתיד.

“הפועל הצעיר” בגולה יהיה מפלגת-“החלוץ” גדולה שממקורה תשאב ארץ ישראל את הכוחות הדרושים לה בתקופת בנינה. כבר היום הנם צעירי-ציון הנושאים העיקריים של רעיון “החלוץ” במזרח, וקבוצת “החלוץ” של “הפועל-הצעיר” היתה הראשונה בגרמניה. כאן תצטרך — בתור נושאת הכשרה רוחנית, נפשית וגופנית — להיות גם היחידה, באשר אין כאן אותן בעיות החיים היהודיות המרובות, המעסיקות את המפלגה בעל-כרחה במזרח.

אולם על “הפועל-הצעיר” למלא תפקיד סוציאלי גדול. התנועה הסוציאלית היחידה שהיתה עד עכשיו בציונות, “פועלי-ציון”, — היא תנועה פרולטרית-מעמדית. היא מכניסה את התורות הסוציאל-דימוקרטיות לתוך חיינו היהודיים ללא התחשבות יסודית עם הכלכלה היהודית הספציפית. על ידי כך היא מעמידה בסכנה לא רק את המשך ההתפתחות הכלכלית הבריאה של העם, אלא קודם כל — כפי שכבר נתגלה הדבר בכמה נסיבות — את קיום הישוב הצעיר. בשטח הרוחני היא נוטה — מבחינה מאכסיסטית-חמרנית — לאידית וחסר לה אותו כוח-תרבות הנחוץ למפעל-התישבותי צעיר במצב התהוותו. “הפועל-הצעיר” דוחה את כל התורות האלו לא משום שהן זרות, אלא משום שאינן נכונות. נקודת-מוצאו היא תפיסה אמיתית של ההיסטוריה הישראלית וראיית-הוה המכירה בייחוד מצבנו התרבותי-סוציאלי. “הפועל הצעיר” מכיר, שהאומה היא חדות-החיים האינטנסיבית ביותר, ושצריך לכוון לצד פנים כל מה שמפריד. כך הוא בא מצד אחד להכרה הכרחית בתרבות העברית, כיסוד לאומי-יהודי, ומאידך גיסא — לדחיה הכרחית של סוציאליזם מעמדי.

הסוציאליזם של “הפועל-הצעיר” הוא סוציאליזם עממי לאומי-היסטורי. משום כך הוא קורא את העם גם לחידוש חייו החברתיים. הוא מעורר את ההכרה לכך, שארץ-ישראל תהי ארץ-ישראל מחודשת גם מבחינת חייו העדתיים. יתכן שאירופה רקובה עד לידי כך, שהמלחמה העזה של הפרולטריון בבורגנות המוצא את מטרתו הסופית במהפכה סוציאלית, היא הדרך היחידה והבלתי-נמנעת להצלה. אולם אנו שואפים לא להרחיב את הקיים, אלא לבנות. אנו הולכים לבנות בארצנו החדשה חברה חדשה. צורות החברה הזאת צריכות להיות יותר נעלות מאלו האירופיות. צריך שדכוי וניצול מצד אחד ודלות מרודה מצד שני יהיו בלתי אפשריים בהתאם לאידיאלים הנצחיים של האומה. החיים היהודים היו שלמים בתכלית השלמות לולא היו זקוקים לנביאים. אולם כמוהם פונים גם אנו לא למעמד זה או אחר, לא למנצלים ולא למנוצלים. “הפועל-הצעיר” פונה היום אל כל האומה שעומדת היום על סף תחיתה ושסבלה כולה במשך אלפי שנים".

ציטטנו את מאמרו של ארלוזורוב כדי לסמן את הדעות וההרגשות שרווחו בימים ההם במפלגה. קשים היו לבטי-החיפושים של פרוגרמה מנוסחת. החברים שהשלימו עם חוסר-הפרוגרמה של “הפועל-הצעיר” בארץ, כעם דבר שהמקום גרמו ראו בה צורך הכרחי בתנאי-הגולה. אולם כיצד לנסח פרוגרמה זו? “במשך שבועות וחדשים — כותב אחד ממיסדי המפלגה — הלכנו עמוסי מחשבות וניסוחים. חפשנו מלים וביטויים לפועם ומתרחש בלבנו. בנינו מגדלי רעיונות והחרבנום, בנינו והחרבנו”. מיסדי המפלגה בקשו ניסוחים אצל הטרודוביקים, הס‘-רים והנ’-סים הרוסיים. ארלוזורוב נתן לבו לספרות מפלגת-העבודה הבריטית. ומאז — דרך-אגב — התחילה התענינותו באנגליה ובחייה המדיניים. למעשה הקנתה המפלגה לעצמה את עיקרי הפועל-הצעיר, שהדם בוקע ועולה מהמאמר הנזכר. הציונות — היא תנועת-השחרור של העם העברי, שבהגשמתה מעונינים חלקי-האומה. אין פתרון לשאלת היהודים אלא במולדתם ההיסטורית. מולדת זו אין לבנות על היסודות הרקובים של העולם הרכושני המתמוטט. ישראל אל יקום אלא ע"י יצירת חברה עברית חדשה על יסודות ציבוריים צודקים, בכח רצונו המאורגן ואמונתו בכוחות עצמו. חיל ההגשמה של תנועה וולונטריסטי-אידיאליסטית זו הוא — תנועת החלוץ.

השאלה העברית לא עמדה כלל בסימן של וכוח, הואיל ואי-קיומה של בעיתה אידית בארצות המערב פתר ממילא את שאלת השפה העברית בחיוב מוחלט.

השאלה, שהיתה שנויה במחלוקת ועוררה היסוסים וספקות, היתה — שאלת הסוציאליזם, יותר נכון — השימוש בשלט ה“סוציאליסטי”. ידוע ידעו ראשי המפלגה, כי מנהיגי הפועל-הצעיר בארץ, ביחוד א. ד. גורדון מתנגדים לכך מתוך חשש, שמא יסלף השלט הסוציאליסטי את דמותה ותכנה של המפלגה. ואף על פי כן הם הכריזו על המפלגה כעל סוציאליסטית-עממית. בספרו “הסוציאליזם העממי של היהודים”, שהופיע ב-1919 תחם ארלוזורוב תחומים ברורים לסוציאליזם היהודי החדש בניגוד לסוציאליזם הקוסמופוליטי של הטרוצקים, האדלרים והדיאמנטים שבתור אזרחי-עולם נלחמו כל ימיהם בעמם ובניגוד לסוציאליזם הפסיבדו-יהודי “ששם לו למטרה לתרגם, כביכול, ליהודית את התורות והשיטות הסוציאליסטיות הזרות”. (מתוך ההקדמה ל“סוציאליזם העממי של היהודים”). הסוציאליזם היהודי — כתב ח. ארלוזורוב — מבקש את הדרך אל עתיד יהודי ברור, בקשר עם הויתו של העם-היהודי החי וההיסטורי והאידיאלים שלו ומתוך הכרח ההווה היהודי ומבנהו; מטרותיו ודרכיו לקוחות לא ממקורות נכריים אלא מתוך תביעותיהם של המוני-היהודים עצמם" (שם). על קבלת השם הסוציאליסטי השפיעה גם השקפתו של איש-הרוח והלב הנעלה גוסטב לנדאור שבספרו “קול קורא לסוציאליזם” זיקק את הסוציאליזם ממושג הסוציאל-דימוקרטיה והגדיר אותו כתנועה השואפת לשחרר את האדם, והשוקדת על רצון הגאולה החפשי של האדם. לנדאור עמד גם להצטרף למחנה הפועל-הצעיר ורק מותו הטראגי במהפכה הגרמנית מנע את הדבר.

מן הרגע ש“הפועל-הצעיר” הגרמני התוה לעצמו פרוגרמה ברורה, הלך וגדל ונהפך לתנועה ארצית. כשהתכנסה בסוף 1918 הועידה הארצית של ציוני גרמניה, לא רצתה להכיר ב“הפועל-הצעיר” ונשיאות הועידה הסכימה בקושי לשמוע את דברי-ברכתו. כעבור שנה כבר השתתפו בועידה הארצית כ-40 צירים של “הפועל-הצעיר”. בערים שונות, בברסלוי, בפרנקפורט על נהר מיין ועוד קמו סניפים. הוקם ועד זמני של התנועה בגרמניה. נצטרפו אישים חדשים אל התנועה. ביניהם פרופ' אברהם פרנקל, עכשיו אחד מראשי המזרחי והרקטור של האוניברסיטה העברית לשעבר, הסופר מקס ברוד מפרג, אלברט בר, רודולף סמואל, עכשיו פרופ' של התכניון בחיפה ועוד. המפלגה נגשה להוצאת הירחון “די ארבייט”, שבעריכתו השתתפו י. רייכרט, ח. ארלוזורוב ולודויק שטראוס. “די ארבייט” נתקיים מ-1919 עד 1924; החל מ-1921 הופיע באופן בלתי רגולרי. העתון ליכד את התנועה והלהיב את הנוער לעבודה ולחלוציות. מראשית 1920 התחיל מוציא המרכז גם שבועון באידית בשם “די פרייהייט”. העורכים היו: ד"ר א. ד. פרידמן (סופר ורופא, כיום בתל-אביב) וגוגיג, שנרצח בארץ בימי מאורעות 1921. השבועון נתקיים כחצי שנה. מלבד זה מוציאה המפלגה לאור סדרה של חוברות הסברה.

עוד בימי מלחמת-העולם הראשונה קשר “הפועל-הצעיר” הגרמני קשרים עם מרכזי “צעירי-ציון” ברוסיה. ביחוד הידק את קשריו האינפורמטיביים בשנת 1918 עם מרכז “צעירי-ציון” באוקראינה באמצעותו של ח' כלב דובגלבסקי (כיום בארץ, בבן-שמן). עם בואו של א. קפלן לברלין (בדרכו מקיוב אל ועד המשלחות היהודיות בפריס) נתעוררה שאלת כינוסה של ועידה עולמית של צ“צ והפועל-הצעיר. באחד הימים נתקבל מכתב משפרינצק, שהציע לכנס את הועידה העולמית של כל חלקי התנועה בפרג. כעבור זמן קצר יצא שפרינצק לאירופה לשם הכנת הועידה. המפלגה בגרמניה וביחוד ארלוזורוב השתתפו באופן פעיל בכנתה. מבין חבריה המובהקים לקחו חלק בועידה בפרג ארלוזורוב, רייכרט, מרטין בובר, סמואל, שטאוס ואחרים. ועידת פרג הוסיפה עוז ותנופה למפלגה: אחרי עלות רייכרט וארלוזורוב (ב-1920) ארצה, הומשכה פעולתה ע”י המרכז שנתמלא והוגבר בכוחות חדשים.

 

יז: “הפועל-הצעיר” באוסטריה    🔗

“הפועל-הצעיר” בוינה נוסד ב-1919, כשנתיים לאחר הוסדו בברלין. בקרב האינטליגנציה הציונית הדמוקרטית בוינה התקיימו שני זרמים: אחד שבא לרעיון הפוה"צ לא מתוך אידיאולוגיה פועלית ואף לא לשם מטרה פוליטית-ציבורית, אלא מתוך הלך נפש עברי-תרבותי, וזרם שני ששאף להקים מפלגה פוליטית דוגמת “פועלי-ציון” שהתקיימה בוינה. ניצח הזרם השני, שעלה במספר חבריו על הראשון. לא קטנה בהכרעה זו היתה השפעתו של ח. ארלוזורוב, שעודד את הרעיון של הקמת תנועת המונים עברית והזהיר לא פעם בפני האינטלקטואליים על מגמותיהם הרוחניות הפלטוניות.

באביב 1919 נתקיימה אספת-הייסוד של המפלגה ונבחר הועד המרכזי הראשון שלה ⁵⁸. בתכניתו הפוליטית והארצישראלית לא נבדל הפוה“צ האוסטרי מהגרמני. המרכז היה רובו ככולו עברי; הדיונים וההרצאות התנהלו ע”פ רוב בעברית. על יד המרכז היו קיימות קבוצות בנות 5—8 לשם השתלמות בציונות ובסוציאליזם. בתחילת 1920 נוסד האורגן העברי “העבודה” בעריכת חיים טרטקובר שהתקיים כשנה (הופיעו 8 חוברות).

החומר האנושי של הסניף הוינאי היה רבגוני: היתה שכבה בעלת משקל אינטרלטואלי ובה, חוץ מחברי-המרכז הנזכרים: ד“ר זוגפריד ברנפלד מנהיג תנועת הנוער, עורך “ירובעל” (נספח לתנועה כעבור זמן-מה), שאול וינרב (כעת בארץ), משה לדר (כעת בארץ), גב' שנבל-הפליך, ד”ר אליהו רפופורט (כעת בארץ), המהנדס י. קרמפנר (כעת — במעון לחקר החקלאות ברחובות), האחים אברהם ויעקב ברנדשטטר (מעשירי וינה), המהנדס יצחק וכסמן (מת בארץ), רקר (המו"ל של “וינער מורגנצייטונג”), הסופרת מרתה הופמן, הסופר ארנסט מילר (תרגם שירי ביאליק לגרמנית), ד“ר אבנר, שלמה פיקר (כעת בארץ) ואחרים. מקום חשוב במפלגה תפסו שנים שהיו מאוהדיה והשתתפו בכל פעולותיה התרבותית והם: ד”ר אדולף ביהם וד"ר צבי דוזנדרוק.

לשכבה השניה היו שייכים חברי התנועה, ע“פ רוב מיוצאי אירופה המזרחית, שעבדו בבתי-מסחר וסדנאות שונות בתוספת נוער לומד וינאי. עובדה זו ואולי גם מוצאם המזרחי-גליצאי של רוב החברים האינטלקטואליים גרמו שבתוכם היתה רווחת נטיה יתרה ליהודי-המזרח ובהם תמכו יתדותיהם. מענין שארלוזורוב הזהיר את חבריו מפני אמונה יתרה זו ב”שקיעת המערב" אגב הדגשה, שהציונות עוד לא גמרה את חשבונותיה עם המערב.

כמו בברלין פעל גם הפוה“צ בוינה במסגרת ההסתדרות הציונית הארצית. בפעולתו המפלגתית טפח קשרים מתמידים עם ברלין, ביחוד עם ארלוזורוב. עיקר פעולתו היתה: מצד אחד — הסברה ותעמולה ציונית, שעורי-עברית ונציגות במוסדות הציוניים ומצד שני — השתתפות פעילה ב”החלוץ“. “החלוץ” נוסד בינואר 1920 ע”י “הפועל-הצעיר”. מטרתו לפי נסוח המאמר הראשי שנתפרסם בחוברת הראשונה של “העבודה” — היתה התכוננות לעבודת-אדמה ולשאר עבודות פרודוקטיביות ולחינוך חלוצים ברוח “הפועל-הצעיר” בארץ ישראל. בראש החלוץ העולמי, שמקום מושב הנהלתו היה בוינה, עמדו: ד"ר חיים טרטקובר (הפוה"צ), זלמן רובשוב (פוע"צ) וזאה לוינזון (שליח ארץ-ישראל). נקודות ההכשרה של “החלוץ” הוינאי היו למעשה — מבחינת הרכב חבריהן — סניפי המרכז.

התעוררות רבה באה בחיי המפלגה בראשית 1920. כשבאו לוינה צבי יהודה ואחריו — אליעזר יפה, א. ד. גורדון ויעקב רבינוביץ בדרכם לועידת פרג. בעזרתו של צבי יהודה נוסד הועד המשותף של הפוה“צ ו”החלוץ" שטיפל בסידור מקומות-הכשרה, חינוך חלוצי וארגון העליה ארצה. בקשר עם ועידת-פרג נערכו בעיר אספות הסברה רבות-עם, שבהם השתתפו החברים הארצישראליים. באחת האספות האלו, שבהן הופיע א. ד. גורדון, נתעוררה שאלת לשון ההרצאה. מענין, שגורדון קנא-הלשון הביע את רצונו לדבר אידית, אולם ויתר כשרוב האספה הכריע לטובת העברית.

שהותו של א. ד. גורדון בוינה ובפרג היתה מקור השראה ועידוד לתנועה. מתורתו שבע“פ ניצלו רק פירורים מועטים בזכרון חבריו. כך מספר מאיר הניש על השתתפותו של אד”ג בישיבה מורחבת של המשרד הארצישראלי בוינה, שבה עמדה לדיון שאלת העליה השלישית. בימים ההם ענתה כידוע הנהלת הציונות על התגברות העליה החלוצית בפקודה הידועה: “סטופ אמיגריישן”. גורדון היה מלא מרירות לרגל פתרון ביורוקרטי זה והעיר: “מה תהא על התנועה הציונית שהיא ההיפך הגמור של “סטופ”? ועוד פירור שניצל ע”י הניש. גורדון גינה ב“הרהורים והגיונות” שלו את המדה של ביטול אחרים, אולם בה במדה התיחס בשלילה גם להבלטת ה“אני” היתרה. “הנה — אמר גורדון — זיגפיריד ברנפלד שלח לנו טלגרמה, ומה לשונה? אני מצטרף ל”הפועל-הצעיר". המלה הראשונה: אני. והנה מרטין בובר חיבר ספר ומה שמו? מיין וועג צום חסידיזמוס. המלה הראשונה שלי. והיכן — הכלל? גורדון בוינה ובפרג הוא אחד הפרקים במשנת השפעתו האישית, שלא נכתבה עדיין. והסיכום: הוא חיזק רופפים, קירב רחוקים, האיר את התנועה באור חדש.

נתקרבו ימי פרג. אל הועידה נבחרו מאיר הניש, חיים טרטקובר ומשה לדר. אחרי הועידה נתמזג הסניף הוינאי עם קבוצת “צעירי-ציון”, שהיתה מורכבת מיוצאי-המזרח והכריז על סניף “ההתאחדות” באוסטריה. התגברות האלמנט המזרחי במפלגה הולידה את הצורך להוציא אורגן בלשון יהודית. ב-5 ביולי 1921 הופיע הגליון הראשון של הדו-שבועון “אונזר רוף” בעריכת מאיר הניש. ביחוד נתגברה פעולת ה“התאחדות” לאחר שנשתקע בוינה המשרד הראשי של התנועה. הודות לתוספת כוחות מרכזיים הגבירה “התאחדות” חילים ויצאה למרחב של פעולה פוליטית ולאומית-ציבורית רחבה.

 

יח: הקשרים בימי מלחמת העולם    🔗

בעצם סערת המלחמה נעשו מאמצים לקשור קשרים בין הארץ והגולה, אולם התוצאות לא היו ניכרות. בסוף 1918 הוקמה על פי החלטת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר” לשכה מיוחדת בקופנהגן, והוטל עליה לקשור את כל חלקי התנועה בעולם. עזרת-מה ניתנה להפוה"צ בארץ על ידי צעירי-ציון ברוסיה. העזרה הגיעה באמצעות יוסף אהרונוביץ, שהוגלה בימים ההם על ידי התורכים למצרים. אולם במרכז הדאגות עמדה שאלת ההתקשרות האישית בין שתי התנועות, שהיו מנותקות זו מזו במשך שנות המלחמה. בשנה האחרונה למלחמה החליט “הפועל-הצעיר” לשלוח משלחת אל הגולה, אולם מפאת קשיי הזמן לא הוצאה אז המחשבה אל הפועל.

בשבט תרע“ט פנה הועד המרכזי של הפועל הצעיר באגרת מיוחדת אל הסתדרויות צעירי ציון בגולה, בו נאמר בין השאר: “…בימי המלחמה, בימי המחנק הכי קשים לארצנו, גם אז כל מחשבתנו וצפיתנו היו נתונות לעליה הצעירה, שתרכז את כל ההתאמצות של הכוחות הצעירים והחיוניים בעם לשם היצירה החדשה, נפתוליה וכיבושיה. …”הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון” — שני השמות הללו משולבים יחד בקורות הציונות שבשנים האחרונות, והם מופיעים בה כשני חלקים של תנועה אחת. במשך השנים שלפני המלחמה לא פסקה ההתאמצות לאחדם איחוד אורגניזציוני ולהתאים את פעולותיהם. אחד הביטויים הכי בולט של הרצון המשותף הזה התגלה בבחירת אנשי “הפועל הצעיר” בתור צירים לקונגרס הציוני הי“א ע”י צעירי ציון ברחבי רוסיה ופולין, ובועידה המשותפת בימי הקונגרס בוינה, שהיתה בבחינת הקדמה לעבודה מאחדת שיטתית.

עם התפרצות המלחמה נפסקו הקשרים בינינו. בימי המהומה והמבוכה נדמה היה לנו לפעמים כי הכל הלך לטמיון. אולם הידיעות הראשונות, שהגיעו אלינו מהגולה ושבישרו לנו את קיומכם והתפתחותכם חיזקו את האמונה בנפשנו המלאה געגועים לכוחות צעירים ולכוחות מחדשים בארץ. דרישת השלום הראשונה, שבאה מכם נותנת לנו יסוד להאמין, כי אתם “צעירי ציון” כמקודם כן גם עכשיו, הנכם חדורי השאיפה לתת את הביטוי הנכון של האקטיביות בציונות, שבה מקור היצירה וממנה הדרך להגשמה עצמית של המטרה הציונית. מאמינים אנו, כי שותפים אנחנו בהבנה הציונית ובהבנת צרכיה ודרכיה, וכמונו כמוכם יודעים ומבינים, כי השיבה לציון אינה יכולה להיות בדרך אחרת, כי אם ע“י שיבה לעבודה, שיבה לאדמה, לאדמת אבות הנגאלת בעבודה עצמית ויוצרת, וע”י שיבה לשפה העברית, זה הביטוי התרבותי האלמנטרי והעליון גם יחד של איחודנו בלאומי ושל התחדשותנו המדינית כלפי פנים וכלפי חוץ. מאמינים אנו, כי שאיפה אחת מאחדת אותנו, שאיפה כבירה, שחיינו הלאומיים החדשים יבנו על יסודות חברותיים בריאים וצודקים, שבהם גאולה וחופש לצבור ולפרט גם יחד ושמהם דרך לגאולה שלמה. …בגעגועים של אסירי תקוה הננו מחכים לרגע זה, לרגע של התחדשות ימי היצירה, ימי העליה של מחנותיכם אלינו לארצנו!"

עם האפשרות הראשונה, שנתגלתה סמוך לגמר המלחמה, בראשית 1919, יצא י. ברץ לרוסיה. אולם בתוך האנדרולומוסיה והתסבוכת הפוליטית ומלחמת האזרחים ששררו אז במדינה, לא יכול להגיע למרכזי היהדות וביקר רק בערי קבקז — בנובורוסייסק, באקו, סטברופול, רוסטוב. בכל מקום ומקום מצא התפוררות השלטון, איומי-נקמה ביהודים שנאשמו בבולשביות, חיפושים צבאיים, קונטריבוציות של הולשביקים, גיוסים ומגפות, בריחה מהחזיתות, ספסרות מבהילה. בתוך מערבולת זו של אימים וחרדה ראה באץ בכל מקום בואו התלהבות לזכר שמה של “ארץ-ישראל”, ציפיה לוהטת לעליה, לבשורת נחמה מעבר לים. במקומות ביקורו מצא שרידי “צעירי-ציון” והחלוץ, שנשארו האחרונים על משמר הציונות.

בנובמבר 1919 הגיעה לצעירי-ציון ברוסיה ובאוקראינה הקריאה לכינוס הכוחות שבאה מלונדון. על הקול הקורא חתמו יוסף שפרינצק בשם מרכז הפועל-הצעיר, אליעזר קפלן בשם תעירי-ציון באירופה המרכזית והוּגו ברגמן בשם הפועל הצעיר באירופה המערבית. הקול הקורא הפיח רוח חיים בתנועה, עורר תקוות, חיזק את התנועה במלחמתה. הוא הכריז על ועידה כללית של שתי התנועות, שצריכה להביא את כל חלקיהן לידי איחוד מלא. “אין אנו יודעים — נאמר בכרוז — את גורלה האחרון של תביעתנו המדינית; אולם באיזו מידה שתימלא כיום דרישתנו הנמרצת, הרי אחת ברורה לנו: ארץ-ישראל מוכרחה להיות שלנו, של העם העברי, ואת הארץ הזאת נרכוש, יהיו התנאים מה שיהיו, רק בידי עצמנו — דרך העבודה, היצירה והכיבוש הממשי הבלתי-פוסקים”.

בקוים כלליים קבע הכרוז את סדר-היום של הועידה, שכלל את הסעיפים: 1) עיקרי הפרוגרמה המאוחדת 2) תכנית עבודתנו בארץ ישראל; 3) תכנית העבודה בשביל ארץ ישראל בגולה ותנועת “החלוץ”; 4) שאלות הפעולה הכללית והמדינית הלאומית בגולה; 5) העבודה התרבותית והפצת השפה העברית בעם; 6) יסודות להסתדרות כללית בכל הארצות; 7) שאלת איחוד הכוחות של הזרמים השונים שבדמוקרטיה העובדת הציונית לשם עבודה משותפת.

“המטרה הציונית, ביחוד מטרתנו אנו בציונות — נאמר בסיום הכרוז — זקוקה לשפע כוחות, כוחות יזמה והגשמה מתמידה. על במת הציונות צריכים להופיע עכשיו כוחות-השפעה חדשים, שיעמדו על המשמר וישליטו את האינטרסים של עבודה עברית בארץ-ישראל, את הצרכים של ההמון בציונות ואת משאלות תנועת העבודה החלוצית בדרכי העבודה הישובית הקרובה”.

הכרוז הלונדוני עורר הד חי קודם כל ב“הפועל-הצעיר” בארץ. במאמרו "תפקידנו בועידה הכללית ⁵⁹הזהיר יוסף אהרונוביץ מפני נהיה אחרי עיון והפשטה יתרה, מפני חיפושי תורות-החוץ, שאין קליטתן יפה בקרקע המציאות הארצישראלית. “בבואנו עתה — כותב י. א. — ללקט ולרכז את כל הכוחות הפזורים האלה לגוף אחד, למפלגה עולמית אחת, עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחנו להעמיד את הועידה המשותפת שלנו על תכנית עבודה ממשית וברורה, שבה יש אמנם די מקום לעיון, אך עיון לשם עבודה ולא עיון לשם עיון. לנו אסור להניח הנחות מוקדמות ולשעבד את חיינו אליהן. די לנו לעת עתה בהנחות, שהוצאנו מתוך החיים בעבודה עד כה. יש בהן כדי לספק עבודה סוציאלית ממדרגה ראשונה לדור שלם, וגם לעתיד נהיה תלמידים מקשיבים לתורות החיים, אך לשחק במלים ולהיות עבדים למלים איננו רוצים. במשפט אחד: תעודתנו בועידה היא לבוא בתכנית עבודה ממשית ובכוחה להלחם בכל נטיה לתורות מופשטות”.

בדצמבר 1919 שלח מרכז צ“צ באוקראינה בחתימת הח”ח א. ברוּדני, א. לוינסון וא. ריס תשובת-אחים על הקול-הקורא הנזכר למרכז “הפועל-הצעיר”. תשובה זו, הניתנת פה בקיצורה, מוסרת מושג-מה על הלך-הנפש, ששרר בתנועה האוקראינית בתום המלחמה העולמית.

“אחרי 5 שנים של מלחמת-דמים קבלנו סוף סוף את מכתבכם הגלוי אל הסתדרותנו, בשורת האחים הראשונה מארצנו. אמנם גם עד כה הגיעו אלינו ידיעות קטועות על אודות “הפועל-הצעיר” ועבודתו בארץ. שמענו וידענו ע”א התלאות הרבות והקשות, אשר באו עליכם לרגלי המלחמה, ע“א גזרת הגלות שנתחייבו טובי חברינו; ע”א העקשנות ומסירות-הנפש, שבהן נלחם “הפועל-הצעיר” והגן על עמדותיו בארץ כנגד אויבינו החיצוניים והפנימיים, אך למרות כל שאיפותינו לבוא עמכם בקשר בלתי-אמצעי לא עלה הדבר בידינו; ואין כל פלא, שקול קריאתכם הופיע לפנינו כסנונית ראשונה של אביב תחיתנו הקרובה, מבשרת קשרים ועבודה משותפת. באלפי אכסמפלרים נפוץ מכתבכם בקרב חברינו. ומאושרים אנו לאשר, כי דבריו מצאו הד חזק בלבותיהם, וכי למרות המרחק הרב המפריד בינינו, נהירים להם דרכי “הפועל-הצעיר”, מגמתו ועבודתו הלאומית הקרובים ללבם. ערנותה של הסתדרותנו בכל מה שנוגע לגורל “הפועל הצעיר”, רגש ההערצה והכבוד, שהיא מביעה לטובי חלוצינו בארץ, דופק החלוציות הטהורה הפועם בלבות כל אחינו, המתפרצים לעלות לא“י האהובה, ומסירות-הלב, אשר בה נענו חברינו לדרישת המרכז ליצור בחרקוב קרן ספרותית בשביל “הפועל הצעיר” — כל אלה משמשים לנו ערובה בטוחה ויסוד מוצק, כי אותו הקשר האורגני, אשר נמצא עדיין בחיתוליו, יתגשם בקרוב ויקבל צורה הסתדרותית קבועה ומסוימה. לדאבוננו, כל הצעדים הממשיים שנעשו עד כה בנידון זה לא הצליחו; הח' ברץ אשר בא אלינו בשליחות הנ”ל לא יכול למלאות את שליחותו לרגל מלחמת האזרחים, אשר ניטשה אז באוקראינה. — — — למען פזר את ענני הערפל המפרידים בינינו החלטנו לשלוח אליכם את בא-כוחנו, אשר ימסור לכם ידיעות מפורטות ע“א מצבנו וגם אתם תודיעו לנו על כל אשר עמכם. — — — רק אחרי מו”מ בלתי אמצעי נוכל לכונן את צעדינו בפוליטיקה המפלגתית ולקבוע דמות להסתדרויות-התאומות, הקשורות זו עם זו בחוט משולש של עם, ארץ ועבודה.

ברגעים כאלה הכרת נחמה אחת כקרן-אור קסמים מאירה את חשכנו: אין אנו יחידים בעבודתנו! הקשר האורגני עם אחינו הקרובים-רחוקים, העומדים הכן על המצפה; בטחוננו בצדקת תביעותינו-תביעותיכם הלאומיות, תקותנו בנצחון רעיון העבודה — הם הם שיתנו לנו עוז ואומץ להכניס סדר ומשמעת במערכות העם הנודד, ולהכין את מחנות העובדים והפועלים הדרושים, אשר ירוו בזיעתם את אדמת מולדתנו וירימו בגאון את דגל תחיתנו. בצפיתנו לרגע הנשגב של העליה השלישית אנו שולים לכם ברכת-אחים חמה בעבודתכם הפוריה ודרישת-שלום מאת כל חברינו".

בדצמבר 1919 הגיע ארצה שליחו של מרכז צ“צ באוקראינה ל. לוינסון ומסר דו”ח על “צעירי-ציון” ברוּסיה בועידת “הפועל-הצעיר” (דצמבר 1919) אשר שימשה ועידה מוקדמת לכינוס העולמי של “צעירי-ציון” ו“הפועל-הצעיר”. הועידה אשר את ההצעה בדבר קריאת ועידה לשם איחוד “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” וארגונם בהסתדרות עולמית. הועידה דימנה את היסודות העיקריים בתורת בסיס להסתדרות המאוחדת, והם:

1. בנין ארץ ישראל על יסוד עבודה עצמית וקרקע לאומית.

2. הקמת חברה עברית בא"י על יסודות של צדק ושויון סוציאלי.

3. השפה העברית כיסוד מוחלט בחיינו ובתרבותנו הלאומית בין בא"י ובין בגולה.

4. הכשרת העם בגולה וחינוכו בעבודה ובשפה העברית לשם עליה לארץ-ישראל.

5. ההסתדרות העולמית של “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” היא פדרציה מיוחדת בתוך ההסתדרות הציונית.

 

יט: הועידה השניה של “צעירי-ציון” ולאחריה    🔗

היריה בסרייבו, ב-28 ביוני 1914, הפסיקה את קשרי הפועל הצעיר וצעירי-ציון למשך שנות המלחמה הראשונות. התנועה ברוסיה נחלשה עקב המהלומות של המלחמה, אך לא נתפוררה. להיפך, התלאות והמצוקות שאפפו את זרמי הפליטים והמגורשים היהודים, הוסיפו עוז לטובי החברים בעבודתם הצבורית. ביחוד היו פעילים חברי התנועה בועדי הסיוע של “יקופו ⁶⁰, ב”אורט“, ב”אוזה" וב“חברת מפיצי השכלה” בפטרבורג, מוסקבה וקיוב; שדה פעולתם — החל ממחצית 1915 — היה בפבלכי רוסיה הדרומית, ואחר-כך גם בפלכי פאנזה וטאמבוב. פעולה זו גידלה לתנועה עסקנים צעירים רבים, שרכשו במהרה שם במרכזי פעולתם החדשים.

במידה שרבו כשלונות רוסיה במלחמה, גברה התסיסה הפוליטית בקרב עמיה ובתוך זרמיה הפוליטיים. רקבון משטר העריצות, הבגידה והקורופציה של השלטונות מצד אחד, ועמדתה הרדיקלית של הדומה הממלכתית מצד שני — החישו את מהפכת פברואר ב-1917, שמיגרה בין לילה את המונרכיה הרוסית. יותר מכל עמי רוסיה שאפו רוח היהודים, שכרעו במשך דורות תחת עול השרירות והדיכוי. ודוקא הימים ההם הוכיחו בעליל, שמקור הציונות אינו בלחץ פוליטי וסוציאלי. בכל רחבי המדינה הוקמו במהרה קהילות חילוניות יהודיות. יותר מאשר בשדה פעולתם הקודם, שהיה טבוע בחותם הפילנתרופיות, גילו “צעירי-תיון” כוח ומרץ על הבמה הצבורית החדשה.

עם פרוץ המהפכה והכרזת סיסמותיה הגדולות ברחבי המדינה, נתעוררו “צעירי-ציון” לקראת תפקידים ופעולות של תנועה רבת-עם. אלפים ורבבות צעירים, עובדים ופועלים נהרו והצטרפו למחנה צ"צ. אגודות חדשות צמחו בכל הערים והעיירות. עבר זמן קצר והסתדרות “צעירי-ציון” עלתה בכמותה על כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. נוער אינטליגנטי מפלכי ליטא, אלמנטים מתבוללים למחצה מפלכי רוסיה הפנימיים ומפלכי הצפון וסיביר, קרים וקוקז, עסקנים צעירים מפליטי פולניה, חניכי מסורת ציונית ממרכזי הדרום, מחנה עצום של בעלי מקצועות חפשיים, אומנים וסוחרים זעירים, פקידים ושוליות, מורים וסטודנטים, מגווני לשון, רמה תרבותית, מוצא סוציאלי — כזו היתה התנועה הצעירה המחודשת העממית. התנועה קמה באופן סטיכי, כמעט ללא יד מארגנת ומכוונת, תנועה קבת להט ותנופה מתעתדת לאשת את מקום הציונות הבעל-ביתית. אולם אורות אלה הם גם שהרו צללים. התנועה שגדלה במהירות בזק לא הספיקה ליצור את הכלים הארגוניים הדרושים לקליטת האלמנטים החדשים, להכשיר את הכוחות האינטלקטואליים להדרכת התנועה; חסרה פרוגרמה שתענה על השאלות העיוניות והמעשיות שנתחדשו בכל יום, חסרו נסיון וותיקות של מפלגה לוחמת, מסורת פוליטית, טרמינולוגיה עצמית ואפילו שם; מאידך גיסא, הלכו ועמקו ההבדלים בין “צעירי-ציון” ובין הציונים הכלליים שהגיעו לידי מתיחות סמוך לועידה השניה.

בתנאים כאלה התכנסה במאי 1917 הפטרוגרד הועידה השניה של הפרקציה הציונית העממית צעירי-ציון במעמד 128 צירים. בועידה זו הופיעו שלושה זרמים רעיוניים. הראשון היה הזרם הסוציאליסטי, שראה את המגמה הסופית של שחרור העובדים היהודים בהגשמת הסוציאליזם. את נושאיו ראו אנשי הזרם הזה לא בפרולטריון החרשתי, שכוחו במציאות היהודית הוא קל ערך, אלא בשכבות העובדים הרחבות. התנאים המיוחדים של הרכוש והעבודה היהודיים, המונעים מלחמת מעמדות רגילה, משווים אופי מיוחד לסוציאליזם היהודי, שאיננו העתקה מכנית של דוגמאות סוציאליסטיות זרות. את עיקרי תכניתם ראו בעלי הזרם הסוציאליסטי בארגון השכבות העמלות, בהגנה על האינטרסים המקצועיים שלהם, בסינתזה של העבודה הארצישראלית ועבודת ההוה ובבנין ההסתדרות הציונית על יסוד פדרטיבי בין זרמיה.

הזרם השני, העמלני, היה קרוב בהשקפת עולמו לזרם הסוציאליסטי, אולם מתוך חשש לפיצול התנועה, דוגמת המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, ולפירוד חדש במבנה ציוני — בחר לא להניף את הדגל הסוציאליסטי ודרש במקומו מעשה סוציאליסטי.

הזרם השלישי היה העממי הדמוקרטי. הוא רה את קבלת הסוציאליזם לפני הגשמת הציונות כגורם שלילי, המסיח את דעת ההמונים מתעודת ההגשמה. את עיקר הפעולה ראה הדימוקרטיזציה של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה ובהפעלת כל כוחות העם לשם הגשמת הרעיון הלאומי. בניגוד לשני הזרמים הראשונים התנגד לעיקרון הפדרטיבי ⁶¹.

לנוכח ניגודים אלה אין תימה, ששאלת הביסוס הפרוגרמתי עוררה ויכוח חריף וממושך בועידה. הרוב העמלני והדמוקרטי התנגד להדרגשת השם הסוציאליסטי בתכנית. לבסוף נתקבלה ההחלטה דלקמן:

“על יסוד תכנית בזל רואה הפרקציה העממית “צעירי-ציון” את הציונות כתנועה כל-לאומית ועל-מעמדית. הפרקציה סבורה, כי בתחית העם היהודי בארץ ישראל — המטרה הסופית של התנועה הציונית — מעונינים בעיקר המוני העובדים היהודים, ומשום כך מכוונים צ”צ את עבודתם המעשית והמדינית בהתאם לתביעות הלאומיות הסטוריות והאינטרסים היום-יומיים של המוני היהודים.

בהכירם שהשחרור הלאומי, המדיני והכלכלי של העם, כמו כן ההצטרפות של העם היהודי לקידמה האנושית אינם אפשריים אלא ע“י יצירת תנאים לחיים לאומיים נורמליים, שואפים צ”צ ליצירת מרכז פוליטי בארץ ישראל על יסודות סוציאליים בריאים ולארגן סביבו אוטונומיות לאומיות-פוליטיות (פרסונאליות) של יהדות הגולה".

בניסוח זה היתה בלי ספק התקדמות רבה לגבי כל הניסוחים הקודמים, אולם גם הוא לא הצטיין בבהירות יתרה. היה בו מעין סינתזה של שלושת הזרמים, אשר האפילה על המומנטים השנויים במחלוקת לשם אחדות התנועה.

תכנית פטרוגרד היתה התכנית הראשונה, שנתנה דעתה לבעיות האקטואליות של המציאות היהודית. בשטח עבודת-ההוה הכניסו צ“צ בשינויי גוון את התביעות הפוליטיות הכלליות ודרישות התחיקה הסוציאלית, שבהן דגלו המפלגות הרדיקליות והדמוקרטיות במדינה. בשטח התביעות הלאומיות-פוליטיות הציגו צ”צ יחד עם ההסתדרות הציונית דרישות מקסימליות, כמו אוטונומיה לאומית-אישית, כינוס אספה לאומית יהודית, הבוחר ועד יהודי ארצי בעל סמכות מלאה. ביחוד חשובות היו ההחלטות בשטח הכלכלה היהודית: כאן פירשה הועידה במידה ידועה את אשר סתם הביסוס הפרוגרמתי. צ“צ הצטרפו למחנה הלוחמים לתיקונים בחוקי-הממלכה הכלליים, המסדירים את יום העבודה של הפועל, את המינימום של שכר-העבודה, את יום המנוחה (מנוחת שבת לפועל היהודי), את הגנת העבודה והפיקוח על מוסדות החרושת, המלאכה והמסחר. כמו כן סימנה הועידה תכנית של פעולות בשטח הפרודוקטיביזציה והכלכלה, מהן: לימוד מלאכה, יצירת קואופרטיבים חקלאיים לעבודה בא”י, הקמת בנק קואופרטיבי לאומי, אגודות מקצועיות בלתי-מפלגתיות וכו' וכו'.

בשטח העבודה התרבותית קבעה המפלגה על יסוד הרצאתו של חיים גרינברג — עמדה עקרונית, ששימשה נר לרגלי התנועה בגלגוליה המאוחרים. וזו לשון ההחלטה:

"בשים אל לה, שרק הלשון העברית היא הלשון הלאומית המאחדת את היהדות בגולה, שלשון העם בארץ ישראל יכולה וצריכה להיות רק הלשון העברית, ומאידך גיסא — הרוב המכריע של המוני העם בארצות אירופה המזרחית ואמריקה הצפונית משתמש לצרכי יום יום בלשון היהודית, אם כי היא חסרה סימני לשון לאומית ואינה יכולה לשמש מכשיר לבנית תרבות לאומית, משמשת בכל זאת מלט מלכד לחלקי עם מסוימים, מכשיר להגברת הכרה העצמית, לארגון כוחות העם ולהפצת השכלה — החליטה הועידה, שבבית-הספר הלאומי הנורמלי — לשון ההוראה היא הלשון העברית. ההוראה צריכה להתחיל מהשכלה אלמנטרית עברית. ללשון היהודית יש להקצות מקום מתאים..

החלטות יסוד, שהיה בהן משום שינוי וחידוש גם יחד, נתקבלו לפי הרצאתו של א. מונטשיק — בשטח העבודה הארצישראלית. הועידה הבליטה שלושה מומנטים: 1) הפעלת התנועה לטובת המוסדות הפיננסיים של ההסתדרות הציונית, ביחוד הקרן הקימת לישראל. בחלטה זו מענינת הדרישה להנהיג מס לאומי פרוגרסיבי לטובת הקהק"ל, דרישה שהיא עדיין אקטואלית בזמננו.

2) ההתקשרות עם “הפועל הצעיר”. החלטת וינה קבלה בניסוח פטרוגרד בהירות יתרה. אפייני הוא שילוב המוטו של “הפועל הצעיר” בניסוח ההחלטה: “הועידה מחליטה לקיים את הקשר האורגני עם ההסתדרויות המקצועיות של הפועלים העבריים בארץ ישראל ובהסכם עם “הפועל הצעיר” לסייע להתרבותם של המוני העובדים היהודים ולהתבצרותם בארץ, כמו כן לסייע להקמת מוסדות הנחוצים לקיומו ולהתפתחותו של מעמד הפועלים היהודי”.

3) ערך מכריע בתולדות התנועה היה להחלטת הועידה על תנועת החלוץ. “הועידה מכריזה על הצורך **להכשיר את הנוער לקליטת רעיון החלוציות בא”י ולארגן קבוצות “החלוץ”** לשם יצירת בסיס לאומי בארץ-ישראל הן בשטח העבודה הפיסית והן בשטח היצירה הרוחנית". בפעם הראשונה בתולדות התנועה באה הקריאה מעל במת ועידה ארצית בגולה לארגן ולהכשיר את הנוער לעליה ולמעשה חלוצי.

בשטח הארגון החליטה הועידה להכריז עצמה לפרקציה אבטונומית בהסתדרות הציונית בשם “הפרקציה העממית צ”צ של ההסתדרות הציונית ברוסיה". התנועה חרתה על דגלה את הסיסמה “הארץ והעבודה”; שם זה נתיחד גם לאורגן המרכזי שלה באידית “ערד און ארבעט”.

המילאה הועידה את התקוות שתלתה בה התנועה? דברי בקורת לא מעט נשמעו על מסקנותיה. הפרוגרמה נראתה בעיני רבים פשרנית למדי, שרצונה לספק את כל הזרמים של התנועה. הזרם הסוציאליסטי ויתר על השם והסתפק בהדגשת התוכן הסוציאליסטי של הפועלה המעשית; הזרם העמלני השם הושאל מה“טרוד וביקים” הרוסיים), למראה המציאות של כל יתר המפלגות הרדיקליות שצמחו על קרקע הציונות, פחד לבל תגרר אחריהן “הפרקציה העממית” הצעירה ולבל תקרע מההסתדרות הציונית; מטעם זה לא קבל רוב הועידה את הפרינציפ הפדרטיבי והחליט להמשיך את קיומו כפרקציה במסגרת הארגונית של ההסתדרות הציונית הארצית.

כשאנו באים להעריך עכשיו, כעבור שלושים שנה, את מעמד פטרוגרד, עלינו לציין את ערכו הרב בחיי התנועה. בפטרוגרד חושלה צבת רעיונית וארגונית לפעולה, נוצרה מסגרת למפלגה שכמעט בן לילה נהפכה לתנועה. אם גם היה משום פשרה בניסוח הפרוגרמה, הרי היתה זו בשנים ההן גמישות טבעית והכרחית. על כל הבדלי הדעות שהיו בתנועה, נתנה הפרוגרמה שלה — עד מהפכת אוקטובר — תשובה מלאה על עיקרי השאלות שניסרו בעולם היהדות הרוסית, כמו שאלת הפוליטיקה הכלכלית, הפוליטיקה המוניציפאלית והקהילתית, בעיות הכלכלה והחנוך, העבודה ארץ-הישראלית והחלוציות. במציאות הסוערת של אותם הימים, שהיתה טבועה בחותם המעשה והבנין, לא הושם לב להבדלי ניואנסים רעיוניים ודקדוקי ביסוס מופשטים.

תוך זמן קצר כוסתה כל רוסיה רשת ענפה של סניפים; מספר חבריהם הגיע עד חמישים אלף. בהרבה ערים ועיירות היו “צעירי-ציון” המפלגה הציונית היחידה, או האקטיבית ביותר. הפעולה נוהלה ע“י המרכז שנבחר בועידה. אחרי המהפכה הסולשביסטית, כשאוקראינה נקרעה מרוסיה המרכזית, היה מן ההכרח להקים לשכה מרכזית באוקראינה; הלשכה נמצאה בתחילה בחרקוב, וכעבור זמן-מה הועברה לקיוב והרכב חבריה הורחב. חוץ מהביוליטין “ידיעות המרכז” שהוצא ע”י המרכז הכל-רוסי בפטרוגרד בשפה הרוסית, הוציאה הלשכה המרכזית את /שבועון המפלגה “ערד און ארבעט” (בעריכת י. מרמינסקי וא. לוינסון), חוברות לביסוס המחשבה הצעירי-ציונית, כמו כן תכניות עבודה בשטח הקהילה, העבודה הארצישראלית וכו‘. בחרקוב, למשל, נוצר ע"י “צעירי-ציון” בנק עממי, ששירת את מוסדות הקואופרציה (בהנהלת א. ברודני), הצרכניה “כלכלה” (בהנהלת א. ריס) ועוד. פעולה רבת ברכה נעשתה בשטח “החלוץ”: אורגנו סניפים, סודרו קבוצות חלוצים שנשלחו למשקי הכשרה בעיירות ובכפרים וכו’. ביחוד גדל חלקה של התנועה בשטח התרבות העברית. ברוסיה הגדולה וביחוד באוקראינה הקימו “צעירי-ציון” בתי ספר עבריים שלמים מיסודה של “תרבות”. בתי ספר אלה הוחזקו רובם ככולם ע“י ההורים בעידודה של המפלגה, מאחר שהמיניסטריונים היהודיים באוקראינה, שנמצאו בידי מפלגות השמאל הרדיקלי, הקימו וקיימו בתי-ספר באידית בלבד ומנעו כל הקצבה מבתי-הספר העבריים. בקשר לפעולה זו יזכר שמו של הפדגוג המובהק, אחד העסקנים המתבוללים של “חברת מפיצי השכלה” לשעבר, הח' אהרן כהנשטם, אשר נספח בגיל מולג ל”צעירי-ציון" ונהפך ללוחם נלהב לחינוך העברי.

אך לא נכונו למפלגה ימים רבים של עבודת יצירה שקטה. גלגל המהפכה לא נח לרגע, מאורעות רדפו מאורעות, והמפלגה הצעירה צריכה היתה לקבוע מקומה ועמדתה במציאות הפוליטית הגועשת, להתגונן וללחום בחזית הפנימית והחיצונית. בחזית הפנימית החריפו הניגודים בין המפלגה וההסתדרות הציונית. בתור פרקציה היתה המפלגה כבולה, לכאורה, בפעולתה. בהרבה מקומות, שבהם גברו המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, הוכרחו “צעירי-ציון” לפעול על דעת עצמם, מה שהביא לידי חיכוכים בינם ובין ההסתדרות הציונית הכלכלית. ביחוד רבו הניגודים בשאלות מוניציפאליות, הקהילות ועוד. יותר מכן נתבעה המפלגה לעמידה במערכה החיצונית. המפלגות האנטי-ציוניות נלחמו בציונות בחמת זעם, ללא כל פשרה וויתור, ולא נמנעו מלהשתמש בכל הזדמנות, וקודם כל בקרבתם ל“מלכות”, כדי לדכא את התנועה הציונית. מאידך גיסא חלה השמאלה כללית של הרוחות; כל האוירה היתה רוויה התחרות ברדיקליזם ⁶². “צעירי-ציון” הועמדו בפני בעיות חדשות, שטרם מצאו את ביטויין במפר וגרמה. נתגלה ביתר עוז הבדל-הדעות בין הזרם העממי-סוציאליסטי, שדרש לפרוש מהציונות הבורגנית, ובין הזרם העמלני שטען כי הרחוב היהודי טרם הוכשר לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות. מראשית 1919 נתגברה השפעת הסוציאליסטים-העממיים. נוצר מצב, שהלשכה הראשית של אוקראינה וגלילות אחדים נמנו על הזרם הסוציאליסטי, בעוד שחלקים גדולים של התנועה, בעיקר באודיסה, יליסבטגרד, יקטרינוסלב, ברדיצ’ב וחלק של פודוליה היו במחנה העמלנים. בחרקוב היו מיוצגים שני הזרמים; חברי המרכז שנמצאו בה היו שייכים לשרם העמלני. מרכז עמלני חשוב נמצא באודיסה, שבה התקלטו הרבה מפליטי גייסות פטלורה; החברים באודיסה הוציאו אורגן משלהם “אונזער ווארט”. התסיסה הרעיונית שנתגברה בתנועה דרשה פתרונים ולשם כך נתכנסה בהומל ב-1920 מועצת המפלגה. המועצה לא ראתה עצמה מוסמכת לעשות שינויים עקרוניים בתכנית התנועה, היא רק אישרה את זכותה להופיע בחיים הצבוריים בצורה עצמאית, זכות שנקנתה לה מכבר בתוקף עבודתה המעשית של המפלגה; כנסיון עיוני לבסס מחדש את הפרוגרמה של המפלגה יש לראות את החוברת של מ. פוסטן. החוברת שהיתה אקלקטית ברוחה, שאפה לעצב את דמות המפלגה לפי דמותה של מפלגת העבודה האנגלית; ברם מסקנות המחבר לא הניחו את רצון רוב התנועה. נתבלט ההכרח בכינוס ועידה מוסמכת של התנועה כולה, שתשים קץ למצב המעורפל ותביא פתרון לשאלות המטרידות.. וכך נתכנסה באפריל 1920 מועצה בחרקוב.

עם כל התסיסה הפנימית שהיתה בתנועה יש לציין, כי בפרק הזמן שבין מועצת הומל ומועצת חרקוב לא נתגלתה כל מחשבה לפלג את התנועה. עדיין שלטה ההכרה, כי עם כל חילוקי-הדעות הפנימיים, הנוגעים בעיקר לבעיות התכסיס של המפלגה, אין בה ניגודי יסוד, כדי להביאה לידי התפלגות.

בטרם נתעכב על מועצת חרקוב ותוצאותיה נעמוד בקצרה על המציאות הפוליטית של אוקראינה מראשית קריעתה מרוסיה המרכזית ועד לכיבושה ע"י הבולשביקים, מציאות רבת זעזועים ותמורות, שהשפיעה על גורל התנועה ומצאה את הדה במועצת חרקוב.

 

כ: בימי מלחמת האזרחים.    🔗

כבר ב-7 בנובמבר 1917 נתפרסם האוניברסל (המנשר) השלישי, שהכריז את אוקראינה לרפובליקה עממית בתוך רוסיה פדרטיבית. באותו זמן היה קיים עדיין קשר-מה בין שני חלקי היהדות של רוסיה. בינואר 1918 נתקבל ע“י “הראדה” בהתאם ל”אוניברסל" חוק האבטונומיה, ובין שאר המיעוטים הלאומיים קבלו גם היהודים אבטונומיה לאומית-אישית. למיניסטר היהודי הראשון של ה“ראדה” נתמנה מועמדן של שלוש מפלגות יהודיות סוציאליסטיות ואנטי-ציוניות — מ. זילברפרב. עובדה זו, כמו עצם החלוקה השוה של “הנציגות” המפלגתית ב“ראדה”, היה קיפוח קשה לגבי התנועה הציונית, שעלתה בכוחה הכמותי על כל שאר המפלגות היהודיות גם יחד.

בתקופה זו השתתפו “צעירי-ציון” באופן אקטיבי בחיים הפוליטיים. ביחוד גברה מלחמתם במפלגות הסוציאליסטיות היהודיות ובמיניסטרים היהודיים, שזלזלו במפלגות הרוב הציוניות, הרחיקון מהשפעה אקטיבית על גיבוש האוטונומיה ודיכאו את רצון האוכלוסיה היהודית, ביחוד בשטח התרבות והחנוך.

בינואר 1918 כבש הצבא האדום את קיוב ושלט בה כחמישה שבועות, אולם הוכרח לעזוב את אוקראינה עקב הלחץ של הצבא הגרמני. ה“ראדה” פרסמה אז את ה“אוניברסל” הרביעי, שהכריז על עצמאותה של הרפובליקה האוקראינית. היהדות האוקראינית נקרעה לגמרי מזו שברוסיה המרכזית. כדי לקיים את האבטונומיה היהודית למעשה הוחלט לכנס את האספה המכוננת היהודית, שתקבע את סמכותו של הארגון הלאומי היהודי באוקראינה, ושהחלטותיו תאושרנה ע"י האספה המכוננת האוקראינית.

בינתים בא זעזוע חדש על הרפובליקה הצעירה. גרמניה, שכבר ראתה אז את אוקראינה כמרחב מחיה שלה, ביימה שם במאי 1918 מהפכה והעמידה בראש המדינה את עושה-דברה ההטמן סקורופדסקי. עם מהפכה זו עורערו כל הישגי המהפכה של שנת 1917.

בימים 3—11 בנובמבר 1918 נתקיימה האספה הלאומית היהודית בקיוב. באספה זו, שבה השתתפו 125 צירים, קבלו “צעירי-ציון” 14 מנדטים, בעוד של“בונד” היו — 30, לסוציאליסטים המאוחדים — 12, ול“פועלי-ציון, — 7. שלוש המפלגות הציוניות (הכלליים, צעירי-ציון ופועלי-ציון שמאל) היוו למעשה רוב באספה, אולם תכסיסם הרדיקלי של “פועלי-ציון” שנמנעו מכל תמיכה בתביעות מציונים וצ”צ גרם, שצריך היה לצרף את צירי “אחדות-ישראל” להשגת רוב. הישיבות הראשונות עברו כבר בסימן של אובסטרוקציה מצד השמאל הרדיקלי נגד הנאומים העבריים של מ. אוסישקין ובא-כוח “צעירי-ציון” — א. לוינסון. יחד עם הציונים הכלליים ניהלו צ“צ מלחמה קשה גם להצגת השאלה של תביעת העם היהודי בקונגרס השלום. האספה החליטה לשלוח משלחת יהודית אל ועידת השלום, אולם באי-כוח השמאל נמנעו מלהיכנס אל המשלחת. כל מפלגות השמאל, לרבות “פועלי-ציון” שמאל, התנגדו לכך, שארץ-ישראל תצויין “כארץ מולדת היסטורית” וביקשו לטשטש בניסוח את ערכה ההיסטורי של ארץ-ישראל ליהודים. האספה בחרה במזכירות לאומית, בתור מוסד מוציא אל הפועל. נציגי צ”צ, ובראשם אליעזר קפלן, פעולתם בלטה במזכירות הלאומית של יהודי אוקראינה.

אולם לא ארכו הימים ועל יהודי אוקראינה באה שואת-דמים מחרידה… בנובמבר 1918 פרצה מהפכה בגרמניה ויחד עם זה מוגר שלטון ההטמן. המפלגות הסוציאליסטיות הקימו דירקטוריה, שבראשה ניצב הסופר האוקראיני ויניצ’נקו. חודש חוק האבטונומיה הלאומית-אישית היהודית ובראשה מונה מיניסטר יהודי — רווּצקי. הציונים הכלליים ו“צעירי-ציון” ראו את האספה הלאומית הזמנית כביאת-כוח יחידה של היהדות האוקראינית ואת קבלת המינוי בלי הסכמתה כדבר בלתי חוקי והם נקטו עמדה שלילית לגבי המיניסטר החדש. ברם, ימי הדירקטוריה היו ספורים. בקרב המפלגות הסוציאליסטיות גברה ההתנגדות לעצמאות האוקראינית ולקשריה עם מעצמות הברית. התחילה התפוררות פנימית של הרפובליקה הצעירה. בצבא האוקראיני גברה ההתפרקות וההתנונות. בדצמבר 1918 נערך הפוגרום הראשון ע"י צבא הממשלה, שנשלח לדכא מרד בולשביסטי. החל מראשית שנת 1919 פרצו באופן סטיכי פוגרומים מחרידים במאות ערים ועיירות. דם יהודי נשפך כמים, קהילות ישראל נחרבו והיו למשיסה ולבז… בתוך מערבולת-הדמים נצנצו זיקי התגוננות וגבורה. ביחד עם שאר המפלגות השתתפו גם “צעירי-ציון” בהגנה העצמית וקדשו ברבים את שם עמם וכבודו.

במלחמת האזרחים שהתנהלה במדינה, השתתפו הצבא האדום, הלבנים למיניהם, הנציונליסטים האוקראינים, אטאמאנים ו“באטקו” שונים המלחמה זו היו חליפות ותמורות: עתים גברו הלבנים או האוקראינים ועתים הבולשביקים, עד שבסוף 1919 יוצב השלטון הבולשביסטי באוקראינה. בתוך התנועה החלה תסיסה בשאלת היחס לשלטון החדש. נסתמנה אלטרנטיבה בין חיפושי דרך השלמה ובין עבודה ציונית במחתרת. הניגודים הרעיוניים בתנועה גברו והלכו. כדי למצוא פתרון למצב זה כונסה במאי 1920 מועצת חרקוב.

 

כא: כינוסי “החלוץ” בחרקוב ובפטרוגרד    🔗

בשנת 1918 נתקיים בחרקוב, ברוח החלטת הועידה הפטרוגרדית, הכינוס הראשון של “החלוץ”. כבר בימי המהפכה הרוסית הראשונה (ב-1905) צמחו ברוסיה קבוצות-עליה בודדות של חברי “צעירי-ציון”, “התחיה” ו“פועלי-ציון”. אחדות מהן נקראו בשם “החלוץ”. ההתעוררות לעליה (ראשית העליה השניה) באה תחת רושם הפרעות ומתוך חוויות נפשיות שעברו על יחידים בימי המהפכה הרוסית. השפעה ניכרת השפיע על הנוער גם כרוזו של ויתקין (ב-1904), שקרא לעליה ארצה. ברם האגודות הנזכרות היו מחוסרות כל ארגון מרכזי ורובן ככולן לא האריכו ימים. נסיון-מה ליצור תנועת עליה מאורגנת נעשה ע“י הסתדרות “הבילו-החדש” באודיסה, אולם היסוד החלוצי במובנו המיוחד לא הודגש בה ביותר. החל משנת 1911 הועלתה שאלת ההכשרה והארגון החלוצי, כתנאי קודם לעליה. במועצת “צעירי-ציון” בוילנה (1911) ובמינסק (1912) ⁶³. הדגשה מיוחדת הודגש צורך ההכשרה החלוצית בועידת היסוד של “צעירי-ציון” בוינה בשנת 1913. על יסוד החלטה שנתקבלה אחרי הועידה ע”י מרכז “צעירי-ציון” בהשתתפותו של ב“כ משרד הפוה”צ יוסף שפרינצק, נוסדו ב-1913 ועדות ארצישראליות על יד אגודות צ"צ בוארשה, גרודנה, וילנה וביאליסטוק, ובמרס 1914 הוקמה לשכה ארצישראלית מרכזית ליד מרכז “צעירי-ציון”. סמוך למלחמת העולם הראשונה הוציאה לשכה זו חוזר בעניני-העליה לכל האגודות ⁶⁴ואלה מקצת דבריו:

“חברים! בבואנו להכניס סדר ושיטה בעבודתנו בגולה בשביל א”י אין אנו באים לגרוע אלא להוסיף. רוצים אנו לפנות את כל תשומת לבנו לעלית הצעירים מן הגולה, לארצנו, לקבוע משטר ותכנית לעליה זו, שהיתה עד עכשיו כולה מקרית ולהכשיר אליה את חברינו בכדי שידעו את תעודתם החשובה בישוב הארץ. — — — צריך שיכיר הדור הצעיר בגולה את תעודתו ההיסטורית שנפלה בגורלו, שיתחנך לקראת תעודה זו — — — לכונן ולהכשיר את הצעירים שבגולה ליציאה מסודרת, ללמדם את תולדות הישוב ואת תנאי החיים והעבודה בארץ, להרחיב ולבצר את אוכלסי הפועלים בארץ ולקבוע קשר חי ומתמיד ועזרה הדדית בינם ובין צעירי-הגולה. זוהי תכנית עבודתנו הא"י.

הלשכה הא“ית המרכזית ציינה בפרטות את עיקרי העליה החלוצית, את מהות הארגון החלוצי (“כל אגודה או קבוצה בגולה צריכה להיות בפועל מרכז קטן של הכשרה בשביל ארץ ישראל”), את היחס בין הארגונים והמרכז, את צורת ההכשרה לארץ וכו'. אפיניות ההוראות שניתנו ע”י הלשכה המרכזית ביחס לארגון הקרוב של שיירות העולים-החלוצים:

“המועצה האחרונה שלנו החליטה להשפיע על חברינו העובדים לעלות לארץ, כי יתמהמהו בגולה עד האסיף ושיתמשו בזמן הזה כדי להכשיר עצמם יותר בשביל הארץ. כל אלה העומדים צריכים להתאחד לקבוצות-יציאה ולהתקשר איש ברעהו קשר יותר קרוב, בכדי שלא תתפרד החבילה גם בבואם לא”י ותשמש יסוד לקבוצה ישובית. ובכלל צריכים החברים לעזור איש לרעהו בין במובן הרוחני ובין במובן החמרי. — — — על החברים להיות מוכנים לנסוע עד ר“ח חשון **תרע”ח** לזמן הקבוע ולמקום המיועד ע“י הלשכה הראשית, כי רק על ידי איחוד הכוחות הבאים מן הגולה נוכל להצילם במעשינו ולהביא תועלת במעשינו לארץ ולתנועה החלוצית. רק מחנה מסודר ובעל משמעת אמיצה יכול להצליח בפעלו ולא חיילים בודדים שבמקרה הם נפגשים בשדה המערכה”.

ככה קמה בשנות 1913—1914 מתוך עצמה תנועה חלוצית אנונימית, שהוכנסה ע"י “צעירי-ציון” למסגרת ארגונית ושקבעה מראש הרבה עיקרים חלוציים, אשר היו אחר-כך לנחלת תנועת-החלוץ העולמית.

המלחמה שפרצה ב-1914 הפסיקה את הפעולה החלוצית באירופה. אולם רעיון “החלוץ” שהוסיף להבהב בהכרת התנועה במשך שנות החירום, התגלה במקום שפעולות-המלחמה לא עכבו בידו. בשנת 1915 הוקמה ע"י מפלגת “פועלי-ציון” באמריקה הסתדרות “החלוץ” במאמציהם של ד. בן-גוריון וי. בן-צבי. הרבה חברים שנרשמו בהסתדרות התחילו ללמוד עברית, להכשיר את עצמם לעבודת האדמה, נכנסו לחוות לימוד יהודיות הקיימות באמריקה ונשכרו בתור שכירים לפרמרים האמריקאיים.

בשנות 1915—1916 מתרבות והולכות קבוצות ה“חלוץ” מטעם צעירי-ציון ברוסיה הצפונית ובאוקראינה. מתגברת והולכת הדאגה להעמקת תכנה ושיפור הכשרתה של התנועה. ב-1916 נתקיימה במוסקבה מועצה בעניני ה“חלוץ” ו“צעירי-ציון”. נבחרה לשכה ארצישראלית חדשה בהנהלתו של א. מונצ’יק. ועידת פטרוגרד במאי 1917 נתנה ביטוי לתנועה החלוצית בהיקף ארצי ⁶⁵. לשם סיכום ההישגים בשטח העשיה החלוצית והתוית תכנית פעולה להבא כונס ב-15—18 בינואר 1918 כינוס “החלוץ” בחרקוב.

הכינוס זה השתתפו באי-כוח 18 אגודות “החלוץ” מאודיסה, חרקוב, בוברויסק, פולטבה, קלוגה, קרמנטשוג, רוסטוב, טלה ועוד מאות חברי-התנועה כאורחים ⁶⁶. בכינוס זה התנגשו שתי השקפות נגדיות על מהות “החלוץ”: אחת האידיאליסטית שראתה את “החלוץ” כאונגרד העובר לפני המחנה ומכשיר את הדרך לעלית-עם המונית (א. מונצ’יק, א. לוינסון) והשניה — הרואה את תפקיד “החלוץ” ביצירת מעמד הפועל העברי, והעולה ארצה לא בבחינת אוונגרד, אלא כעם עצמו (ח. קוזירובסקי). נתקבלה החלטה: “החלוץ” — אונגרד של העמלים ההולכים לא“י על מנת להגשים את הפרובלימה ההתישבותית. מטרתו — להכשיר את הארץ בשביל העם ע”י איחודם וריכוזם של כל הכוחות המוכנים למסור את עצמם להשגת מטרה זו בא“י. תפקידו — לסלול את הדרך לעם ולהבטיח את החיים הפרטיים של החברים המניחים יסוד לחיים עבריים לאומיים-חברתיים בריאים בעתיד”. הדגשת האוונגרדיות מצד אחד והבטחת החיים הפרטיים מצד שני — בא לפשר בין שתי הדעות המתנגדות שהושמעו בכינוס. חשיבות הכינוס היתה בזה, שהיה בפוג חלוציות של עבודת-הכשרה ממשית. כבר בכינוס נמסר דין וחשבון על נקודות הכשרה שונים בבכמוט, דוברויה, וורכנידניפרובסק, הומל, דומברובנה, המושב איזראילבקה, מינסק ורוסטוב. מיד אחרי הכינוס הורחבה הפעולה והוקמו נקודות-הכשרה חדשות. עד הועידה הבאה רוכזו עניני החלוץ — בהתאם להחלטת הכינוס — בידי הועדה הארצישראלית של מרכז “החלוץ”.

רעיון “החלוץ” היה פרי בשל של התקופה. בזמן קצר קמו מרכזי החלוץ בפטרוגרד, מוסקבה, חרקוב, וארשה; בערים, בעיירות ובמושבות שונות קמו חבורות “החלוץ” וקבוצות חקלאיות. בויטבסק ובויליקיה לוקי, ברוסטוב ובסטריה רוסה, בקרים ואפילו בסיביר הרחוקה קמו כאילו מעצמן נקודות הכשרה.

מי עשה את הפלא הזה? מאין שאבו החברים הנעלמים את כוח ההשראה והאמונה במפעלם? אין ספק, שמקורה של השראה זו היא — החלטת הועידה הפטרוגרדית. בזה יש גם להסביר את העובדה, שגם מארגני ,החלוץ" גם רוב חבריו במקומות היו חברי צעירי ציון.

ברם נסיבות התקופה הסוערת ברוסיה גרמו, ש“החלוץ” לא זכה לכינוס כל-רוסי ארצי שילכד וירכז במסגרת ארגונית אחת את כל חלקי “החלוץ”. קריעת אוקראינה מרוסיה הגדולה גרמה, שהפעולה התנהלה בהן באופן מקביל כמעט ללא שום קשר ⁶⁷והשפעה הדדית. ביוני 1918 נתקיימה ביזמת יוסף טרומפלדור מועצה בעניני ה“חלוץ” בפטרוגרד. המועצה הקימה לשכה מרכזית של “החלוץ” במוסקבה, מורכבת מחמשה חברים פעילים ב“החלוץ” ושלושה באי-כוח של צעירי-ציון, פוע"צ והציונים הכלליים.

על השלכה המוסקבאית הוטל בין השאר להכין את כינוס הועידה הארצית של “החלוץ” ברוסיה. מכיון שהלשכה המוסקבאית לא מלאה את תעודתה, הטיל הסניף הפטרוגרדי על עצמו להכין את הועידה. בתקנון שעובד ע"י הסניף נקבע, שלהסתדרות “החלוץ” יכולים להתקבל רק אנשים “העולים לארץ-ישראל לשם חיים של עבודה עצמית הרחוקים מניצול”. ועידת “החלוץ” צריכה היתה להתכנס בנובמבר 1918, אולם בשל קשיים טכניים יכלה להתכנס רק בינואר 1919. על ועידה זו אצל את רוחו הנשגבה יוסף טרומפלדור, שעד עלותו ארצה בשנת 1919 היה מסור לעניני “החלוץ”. הועידה הפטרוגרדית קבלה בין השאר את ההחלטות דלקמן:

“החלוץ” — הסתדרות עמלנית על-מפלגתית של חברים שהחליטו לעלות לארץ-ישראל לשם חיי עבודה עצמית רחוקה מניצול אחרים. “החלוץ” מאחד ומכשיר אותם, מעביר ומסדר אותם בארץ.

מטרת “החלוץ” — יצירת מרכז ממלכתי-ארצי לאומה בארץ-ישראל בהתאם גמור לאינטרסים המדיניים — הלאומיים והחברתיים — הכלכליים של העמלים.

הועידה קובעת, כי הגשמת עקרוני ההתישבות העובדת בא"י אפשרית אך ורק אם תוצא לפועל הלאמת הקרקע ומסירתה לקבוצות-עובדים בתור הראשון.

בא"י בא “החלוץ” בפעולתו המעשית בקשרים עם כל המפלגות המתיחסות להתישבות העובדת יחס חיובי.

הסתדרות “החלוץ” מכירה בעברית את הלשון הלאומית בארץ-ישראל".

החלטות ועידת “החלוץ” הפטרוגרדית לא זכו לביצוען: הן נתקבלו שנה לאחר שפוזרה האספה המכוננת הכל-רוסית ע"י הבולשביקים.

 

כב: התנועה בראשית מהפכת אוקטובר    🔗

במידה ששלטון הבולשביקים הלך ונתפשט ויוצב גם באוקראינה, הלך והחמיר מצב צעירי-ציון, שנאלצו בתוקף המציאות הפוליטית החדשה לקבוע עמדה גלויה לגבי המשטר החדש. אין לשכוח, שצעירי-ציון היו למעשה המפלגה הציונית היחידה, שהוסיפה להתקיים בגלוי בראשית ימיו של הקומוניזם הצבאי. הציונים הכלליים לארגוניהם השונים נעלמו מעל שטח החיים הפוליטיים. נתפוררו גם המפלגות הפרולטריות האנטי-ציונית: ה“בונד” ומפלגת “המאוחדים” הסתגלו למשטר החדש ונתמזגו עם המפלגה הקומוניסטית. ואים פלא: גם המפלגות הסוציאליסטיות הרוסיות הגדולות — הס‘-דים (סוצ. דמוקרטים), ס’-רים (סוציאל-רבולוציונרים) ונ‘-סים (סוצ. עממיים) לא עמדו במבחן, וחוץ מהס’-רים השמאליים מיסודם של רמרוב-כ“ץ ושטיינברג, שעוד ניסו זמן-מה להלחם בבולשביקים, ירדו כל המפלגות מעל הבמה הפוליטית. בתנאים אלה של רפיטולציה רעיונית כללית של כל הדמוקרטיה הרוסית ללא כל נסיון של מלחמת-מחתרת ביריבה הפוליטי, נראה עצם קיומם של “צעירי-ציון” ברוסיה הסוביטית כדבר מופלא. והרי צעירי-ציון לא רק התקיימו, אלא גילו בראשית הקומוניזם הצבאי פעילות ציבורית רבה לעיני השלטון. חוש לאומי בריא הניע את צעירי-ציון לעמוד בפרץ הכלכלי הנורא ולהתחיל בפעולות פרודוקטיביזציה בכל רחבי המדינה, כדי לאפשר ליהודים,וביחוד לנוער הבורגני-הזעיר לעבור לסוגי-עבודה חדשים. הם ארגנו ארטלים, יסדו קואופרטיבות יצרניות, חבורות חקלאיות, התאימו את מקורות הפרנסה למציאות הפוליטית החדשה מתוך מגמה מקבילה להכשיר את הנוער לקראת העליה. הפעולה דרשה מאמצי-לא-אנוש בתנאי האנדרולומוסיה הפנימית וניתוק-התחבורה לרגל שיבוש הדרכים במדינה. מלבד הפעולה הכלכלית, היתה דאגת צ”צ נתונה גם לרבבות מצעירי-ישראל, שעזבו מקומות מגוריהם, עברו דרך הרים ונהרות, חצו גלי הדניפר והררי קוקז על מנת לעלות ארצה. רבבות נוער נהרו אל הגבולות. לפי הידיעות של “אמיגדירקט” נמצאו בשנת 1919/20 למעלה משבעים אלף יהודים בגבול בסרביה בלבד.

לאחר שיוצב בסוף 1919 השלטון הבולשביקי באוקראינה, לקה כוח הגידול והליכוד הפנימי של צעירי-ציון. התעמולה הכבירה של האידיאולוגיה הסוביטית, שהתנהלה במלוא כוחו של המנגנון הממלכתי לעומת חוסר-האונים של הדמוקרטיה הרוסית — השפיעה גם על חוגים מסוימים של הנוער והאינטליגנציה היהודית. עצם העובדה, שהשלטון החדש לא רק הכריז מלחמה על האנטישמיות ( הפקודה משנת 1919), אלא גם דכא את מחנות הפורעים ביד חזקה, עורר באופן טבעי יחס חיובי לשלטון בלב היהודים, ששלמו מחיר-דמים איום לשלטונות הקודמים. אף הזכויות הכלכליות שהעניקה הממשלה לחברי המפלגה הבולשביסטית הניעו רבים מהנוער היהודי לבקש הצלה תחת כנפי האידיאולוגיה החדשה, שפתחה פתח גם למשרות טובות באדמיניסטרציה הממלכתית. מן הצד השני הכריזה ה“יבסקציה” מלחמה על הדת היהודית והלשון העברית וגרמה לכך, שבגזרת יולי 1919 נאסרה הלשון והתרבות העברית וחוסל החינוך העברי ברוסיה.

יותר ויותר צומצם בסיס-הפעולה הלאומית והסוציאליסטית של צעירי-ציון. יחד עם זה עורר המשטר החדש בתוך המפלגה ניגודים פנימיים שנגעו בשלמות הרעיונית של התנועה. בקרב צ"צ החלה תסיסה בשאלת היחס למשטר החדש. נסתמנה אלטרנטיבה בין חיפוש דרכי השלמה גלויה עם המשטר ובין עבודה ציונית במחתרת. הניגודים הרעיוניים בתנועה גברו והלכו. כדי למצוא פתרון למצב זה כונסה במאי 1920 מועצת חרקוב.

 

כג: קרע בתנועה.    🔗

כבר הדגשנו שהפרקציה הציונית העממית צעירי-ציון ברוסיה, למרות איחודה הרעיוני והארגוני בועידת פטרוגרד, היתה במהותה פרי זיווג פשרני של שתי השקפות מנוגדות, שהתרוצצו כל הזמן בקרב התנועה וינקו משרשי מחשבה והלכי כוח שונים. וכל זמן שהמפלגה היתה שרויה בעולם העשיה נדחו ניגודי המחשבה מפני המעשה המאחד. אולם הניגוד המסותר הזה נתבלט במלואו משעה שצעירי-ציון באו לקבוע עמדתם כלפי שלטון המועצות. לאור המציאות הפוליטית החדשה, שצמצמה את האפשרות של המעשה הציוני בכללו, נתגלה ביתר עוז הניגוד הרעיוני בין שני הזרמים.

ההתרוצצות הרעיונית נתנה את אותותיה עוד ב-1918 בקונפרנציה של צעירי-ציון במוסקבה. ביחוד נתגברו הניגודים במועצת צ“צ, שהתקיימה בראשית 1919 בקיוב. במועצה זו נעשה הנסיון האחרון להציל את התנועה מפילוג. אף על פי שלא הגיע לידי קרע, היה ברור לרוב המשתתפים שגורל התנועה נחתך. ואמנם במועצת חרקוב, שנתכנסה בכ”ז אייר תר"פ נתפלגה התנועה. הזרם העמלני עזב את המועצה, שנהפכה, איפוא, ןועידת היסוד של המפלגה הציונית הסוציאליסטית (צ. ס.).

האם היתה רשאית מועצת חרקוב לקבל החלטות שהביאו לידי פילוג?

אין לשכוח שהמועצה נתכנסה בזמן שעדיין נמשכה מלחמת האזרחים ברחבי המדינה. כל הדרכים היו משובשות, הנסיעה היתה בחזקת סכנה, ולחרקוב יכלו לבוא רק באי-כוחם של סניפים מועטים. על מידת הייצוג של התנועה בכינוס זה מעידה כמאה עדים הודעת המרכז החדש של צ. ס. במכתבו ל“הפועל הצעיר” בארץ ⁶⁸. “לפני הועידה, קוראים אנו במכתב, התחילה עלית הפולנים על אוקראינה, שקרעו חלק גדול של הארץ, ובתוכו קיוב, ז’יטומיר, ברדיצ’ב, ומפאת מצב המלחמה נשללה האפשרות לבוא לועידה גם ממקומות שנמצאו סמוך לחזית, ובתוכם אודיסה, חרסון, קרמנצ’וג ועוד. קלקול הדרכים מנע את בואם של צירי לנינגרד, מוסקבה ועוד. מחברי המרכז והלשכות הראשיות לא השתתפו בועידה הרבה חברים אקטיביים מפני הסיבות הנ”ל וגם מפני שאחדים נמצאו בחו“ל. מובן שהעדר החברים האלה, שמנה וסלתה של המפלגה, השפיעה לא לטובה על הועידה הן באיכות והן בכמות. בועידה השתתפו כארבעים ציר, מהם באי-כוח אוקראינה, רוסיה הגדולה, רוסיה הלבנה וקוקז”.

ואף על פי כן ראתה מועצת חרקוב לנכון ולאפשרי להכריע במספר דעות בלתי ניכר בשאלה, שקבעה את גורל שלמותה של המפלגה. זו היתה החלטה בשאלה הפוליטית האקטואלית של הימים ההם, האומרת (לפי המכתב הנ"ל): “עם היותנו נאמנים לדגלנו הישן, אנו מתיחסים בחיוב לשלטון הסובייטי במידה שהוא המגין היחידי על כיבושי המהפכה ובמידה שכל הכוחות הנלחמים כנגדו מובילים אך ורק לריאקציה, וכל הסיסמאות הדמוקרטיות שלהם אינן אלא עלי תאנה לכסות על ערותם. ומן ההכרח הוא שיתפתח השלטון לצד הסכמה עם הדמוקרטיה”.

כבר החלטה ראשונה זו חתכה את גורל התנועה. אם כי נכון הדבר, שהסיסמאות הדמוקרטיות של הצבא הלבן וגרוריו השונים היו “עלי תאנה לכסות את ערותם”, ובמלחמה נגד כוחות הראקציה הזאת היתה מאוחדת מפלגת צעירי-ציון כולה על כל זרמיה, הרי בשנת 1920 עוד היו קיימים כוחות פרוגרסיביים ברוסיה (הס“ד על שתי פלוגותיו, הס”ר על שתי פלגותיו ואחרים), שדגלו בשם הדמוקרטיה. אולם אם להניח אפילו, שהדמוקרטיה הזאת חלפה כליל, הרי נשאלת השאלה: כיצד יתפתח השלטון בתנאים נורמליים לצד הסכמה עם הדמוקרטיה? עם איזו דימוקרטיה במדינה יכול היה לבוא לידי הסכמה?

גם החלטות אחרות פגעו בנשמת התנועה, כמו למשל השתתפות במועצות הפועלים מיסודם של פוע“צ שמאל במקום,הקהלות” ההיסטוריות, שחוסלו ע"י השלטונות, או אפילו הקמת בתי-ספר אידישאים עם מינימום בעברית בצד בתי-ספר עבריים עם מינימום באידית. אך ההשלמה עם עיקר הדיקטטורה ערערה את כל היסוד האידיאולוגי והמוסרי של צעירי ציון.

וכך נתפלגה תנועה, שנשאה במשך שנים רבות את דגל הציונות העממית-החלוצית והעובדת מתוך רגש של סולידריות ואחריות הדדית. רבים ושונים היו הניגודים הרעיוניים ב“צעירי-ציון”, ואולי דוקא מתוך הניגודים האלה התבלט יותר ויותר אופים העממי, כמפלגה המתבססת על עיקרי היסוד של תנועת העבודה הציונית ועל חופש דעה בשטח המחשבה וההיאבקות הרעיונית. אולם מחוץ לכל ויכוח ולכל ניגוד עמד תמיד עיקר הדמוקרטיה בתנועה, ששלל את הדיקטטורה ביסודה ומנע כל אפשרות של השלמה רעיונית עם צורת ממשל זו. השינוי שחל בנידון זה בתוך חלק מתנועת “צעירי-ציון” לא היה, איפוא, פרי התפתחות רעיונית, אלא בא כתוצאת שיקול-דעות פוליטי-טכסיסי. ברור שעיקר הדמוקרטיה, שנתקדש בתנועה ובמחשבה הציונית, לא היה עשוי אף בתקופת המבוכה והתמוטה הכללית לשמש אובייקט של ויכוח מפלגתי. ההחלטה הנ"ל שהביאה לידי קרע לא היתה, איפוא, חוקית, הכרחית ותכליתית.

התנועה נתפלגה לשני זרמים, ששטפו מעתה כל אחד באפיקו. יש יסוד להניח שפילוג זה השפיע גם על שלמותה הרעיונית והארגונית של תנועת החלוץ, אשר נתפלגה גם היא בספטמבר 1923 להסתדרות “בלתי ליגלית” ו“ליגלית”. באוגוסט 1920 התארגן ועד מרכזי זמני של “צעירי-ציון” העמלני באוסידה. רק בועידה הכללית שנתקיימה בקיוב ב-1922, נתגבש הזרם הזה למפלגת “צעירי-ציון” שנצטרפה להתאחדות העולמית (הפועל הצעיר וצעירי-ציון). הועידה הזאת נגמרה, כידוע, באופן טראגי ורוב משתתפיה נאסרו.

עצם המשפט של אסירי המפלגה וגזר דינם לא רק לא החלישו את התנועה, אלא עודדו אותה לשמירה עקשנית על ערכיה ולעמידת גבורה על עיקריה.

 

כד: ועידת פראג    🔗

ב-26 במרץ 1920 נפתחה הועידה העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון” בפרג. אל הועידה באו חמשים ציר מהסתדרויות “הפועל הצעיר” או “צעירי-ציון” בא"י, אוקראינה, רוסיה, ליטא, פולניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה ועוד וכחמש מאות אורחים. על הועידה היתה שרויה רוח של כינוס-מפנה מניח יסודות. שימשו בערבוביה אורות שמחה על איחוד כוחות וזהרי יצירה ובנין עם צללי קדרות של משברי הגשמה, צללי תל-חי ומאורעות ירושלים. בישיבת הפתיחה נתנו באי-כוחם של שלושת זרמי התנועה: הפועל הצעיר בארץ (יץ. שפרינצק), הפועל הצעיר באירופה המערבית (ר. וולטש) וצעירי-ציון באירופה המזרחית (אליעזר קפלן) ביטוי נמרץ לשאיפת האיחוד של תנועת העבודה הציונית. בין נאומי הועידה התבלטו דבריו של א. ד. גורדון, שהכילו בריכוז תמציתי את משנת הציונות ותורת-העבודה שלו, ביטוי-מילואים להשקפות גורדון נתן מרטין בובר, שבהספדו על גוסטב לנדויאר הגדיר את עצם החיים האנושיים במקום סדרי החיים, כסוציאליזם שלא יוגשם לעולם, אם אנחנו לא נעשה אותו בידינו…

אולם גם ועידת-פרג לא נמנעה מויכוח חריף בשאלות-היסוד של התנועה, שבאו לידי גילוי עוד בועידת פטרוגרד ב-1917. ויכוח זה הוחרף ע“י שני האגפים של משלחת פולניה, באי-כוח צעירי-ציון הפולניים דרשו, שהפועל-הצעיר יכריז את עצמו למפלגה סוציאליסטית, כחלק התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית. דרישה זו הוצגה ע”י בא-כוחה (י. מרמינסקי) כתנאי לאיחוד הכוחות. הפועל-הצעיר מפולניה התנגד בעוז לדרישת צ"צ. עמדה פשרנית בשאלה זו נקט הפועל-הצעיר המערבי, שלא היה נוטה להפוך את שאלת השם לאוביקט של מלחמה, אף על פי שהכריז את עצמו לזרם סוציאליסטי ומבחינה זו היה יותר קרוב לצעירי-ציון הפולנים.

יור יסודי היה הויכוח על מהות התנועה: האטם היא תנועה מהפכנית ארצישראלית המבוססת על חלוציות, על הגשמת-היחיד, או תנועה עממית שבאה לפתור את שאלת כלל-ישראל. “אין אנו רוצים לפתור את שאלת הפרט — טען בא כוחם של צ”צ — אלא את שאלת ההמונים היהודיים“. מכאן הצורך לארגן את ההמונים, ללחום את מלחמתם בגולה, להשתתף ב”עבודת ההוה“. מטעם זה התנגדו גם להצגת שאלת התרבות העברית בגולה בצורה נמרצת. עמדה נגדית נקט ה”פועל-הצעיר" בארצישראלי, שהיה ספוג שלילת-גולה מוחלטת. “רק דרך רחת ישנה בשבילנו — אמר בא כוחו אליעזר יפה — וזוהי הדרך לעלות לארץ ולעבוד בה. תנועתנו נשענת על היחיד; כל מי שנוכח באמיתיותה של הציונות יעלה בעצמו לא”י ויעבוד להגשמתה“. ברוח מתונה יותר דיבר י. שפרינצק. “השקפת הקבוצה המזרחית” האומרת כי נחוצה לנו פרוגרמה בשביל אנשים בודדים, שאינם מפוצצים בראשיהם את הקיר, אינה מתאימה למפלגה הרוצה להיות מהפכנית. ארץ ישראל אינה בשבילנו מרכז לאומי בלבד, היא משמשת פתרון גמור לכל שאלת האומה, ויחד עם זה נותנת גם את פתרון היחיד”. את השקפת הקבוצה המערבית ניסח בצורה דומה לזו מרטין בובר: “הפרוגרמה שלנו יכולה להיות רק פרוגרמה ארצישראלית מרכזית ורדיקלית, המחייבת את כל פרט ופרט. אין אני יודע, עד מה יכולה זו להיות לתנועה המונית, אבל אני מקוה כי היא תרים גם את ההמונים”.

ברוח סינתיטית זו נתקבלה גם ההחלטה הפרוגרמאתית של הועידה:

1. בעמדה על הצורך לאחד את כל אותם החלקים של תנועת העבודה והתנועה הסוציאליסטית, הנמצאים בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, ובשמעה את בירוריהן של ההסתדרויות “הפועל הצעיר” ו,צעירי-ציון", מאשרת הועידה:

א. מטרה אחת משותפת מאחדת את כולם והיא — יצירת חברה עברית חפשית בא"י על יסודות של עבודה עצמית בלי מנצלים ומנוצלים.

ב. כולם שואפים גם לחדש את חיי העם בגולה על יסודות של חברה עובדת, שאינה מנצלת ואינה מנוצלת, ומחליטה להקים התאחדות עולמית של “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון”

1. הועידה מוסרת לועדה מיוחדת להכין הצעת פרוגרמה כללית בשביל ה“התאחדות”. הצעה זו תוצג לבירור הועידה העולמית הבאה.

2. הועידה מכירה בחובת החלוציות, המוטלת על חברי ה“התאחדות” וכן בדרישה, המוצגת לפני החברים, לכונן את חייהם גם בגולה על יסוד עבודה.

ועידת פרג יצרה, איפוא, את מסגרת-האיחוד הרעיונית והארגונית של התנועה. הוקמה ההתאחדות העולמית של “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” ונבחר משרד ראשי של התנועה. התכנית הפרוגרמאתית הדגישה את המהות הציונית-הסוציאליסטית של התנועה, אם כי נמנעה מלהשתמש בשם סוציאליזם. התכנית הכריזה את השפה והתרבות העברית כ“שפת הלאום ושפת בנין ארצנו”. הועידה קיבלה החלטות על ההתישבות הקרובה, החלוץ והעליה, הקרן-הקיימת, ההון הלאומי, האיחוד בארץ, העבודה הארצישראלית בגולה ועוד.

ועידת פרג סיכמה לבטים וחפושי דרכים של עשרים שנה. בפרג נוצר מנוף לארגון תנועת העבודה הציונית בגולה, להפעלתה ולהגברתה. האיחוד בפרג היה פרי הכרח היסטורי, שנגרם גם ע,י תנאי הקיום האובייקטיביים בהם היו נתונות שתי תנועות-העבודה המנותקות זו מזו, גם ע“י הזיקה הנפשית הסוביקטיבית של שתיהן, שאחת מהן — הפועל-הצעיר — נבנתה למעשה ע”י עולי צעירי-ציון והשניה ניזונה מרכוש המחשבה ויצירת הבנין של ה“פועל-הצעיר”.

ועידת פרג היתה בתוצאותיה ועידה “בלי מנצחים ומנוצחים”. בויכוחים, שהיו ספוגים רצינות ואחריות, נתבלט, ששני זרמי התנועה כשהם לעצמם אין בהם כדי להטיל על שכמם את עול ההגשמה. צדק בנידון זה הוגו ברגמן בדבריו להערכת הועידה ⁶⁹. הסוציאליזם הפוליטי, הרואה את דרכו במהפכה מדינית, החילוף המשטר הסוציאלי, המכוון את פניו להמונים ומתעלם מן היחיד, נידון לעקרות כיון שאין עמו התגשמות עיקרים סוציאליים-מוסריים. כשלונו הגמור בארצות, שבהם נמצא רבן הממשלה בידי הסוציאליסטים, ידוע לדאבוננו למדי. אולם גם הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, או לפי הגדרת ברגמן, הסוציאליזם הישיר עם ה- Direct action שלו, השואף לשנות את החיים עצמם במקום לשנות את סדריהם ותנאיהם, הבונה את החברה על ידי חידוש תאיה והמתחיל את גאולת הכלל מגאולת פרטיו, אף הוא נידון לכשלון, באשר הוא תלוי בגורמי-חוץ פוליטיים וכלכליים נגדיים, שאין בכוחו לשנותם ושעלולים להחניקו בכל רגע. רק ליכוד שני הזרמים יחד מאפשר עבודת-יצירה רחבת-אפקים. ליכוד כזה אפשרי והכרחי גם בתנועת-העבודה הציונית. ועידת-פרג שאפה לאיחוד שני הזרמים האלה שמיזוגם המלא עשוי להוציא את התנועה ממיצרי הכיתתיות אל מרחב ההגשמה.

גדול ערכה ההיסטורי של ועידת-פרג בתולדות הציונות העובדת. בה הוקם איחוד של רוב מנין תנועת העבודה הציונית בעולם.

הועידה נתנה חיזוק רוחני ומשען רעיוני לרוב מפלגות צעירי ציון בגולה, שהיו רחוקות ושונות זו מזו. הועידה נתנה לתנועת העבודה מסגרת ארגונית עולמית, שהרימה את קרנה בארצות הגולה והגבירה את כוחה בציונות.

ועידת-פרג של “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” הכשירה את הלבבות לקראת שלבים חדשים באיחוּד כוחות העבודה הציוניים בארץ ובגולה — הקמת הסתדרות העובדים העברית הכללית בחנוכה תרפ“א (1920), איחוד מפלגות “הפועל-הצעיר” ו”אחדות העבודה" (1929) והגשמת האיחוּד של ה“התאחדות” ו“פועלי-ציון” בדנציג (1931).

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.