בסוד המונאדות / אברהם רגלסון
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
אם הסתכלות מתימאטית היא שהוליכה את לייבניץ אל רעיון המונאדות, ואם פנייה דתית בו לקיים את הנשמות בפרטיותן – מכל מקום השקפתו היא מהפּכנית והרת-תולדות מאין כמותה.
דבריו כאילו מכוונים לכתחילה נגד שפינוזה. אתה, שפינוזה, מתחיל באחדות אין-סופית, ואני אתחיל בריבוי אין-סופי. אתה ממוגג את כל הנשמות להיות זעזועים ארעיים וסופיים בתוך ים-הרוח האין-סופי, ואני רואה את הנשמות נבראות עם העולם וכלות עם העולם, אבל לא נולדות ולא מתות, לא נבנות ולא מתפּוררות, הואיל, וכל אחת מהן היא פשוטה ובלתי-מורכבת. אתה מניח את הגופות חלקים המתהווים ונפסדים בתוך עולם חמרי נצחי ואין-סופי, מקביל לעולם הרוחני, ואני אין לי אלא נשמות בלבד – הן-הן יסודו של עולם. אתה מוצא את האחדות העיקרית בעצם מסתתר מאחורי שני גילוייו ברוח האין-סופי ובחומר האין-סופי, ואני מוצא את האחדות עם בריאת כל הנשמות – והיא המקשרתן יחד. לך – סובסטאנציה אחת בת הרבה אופנים;ולי – ריבוי סובסטאנציות מותאמות-הפעולה.
באישור הנשמות בתור הנושא היחידי לכל העולם, ובמתן מראה-עולם אחר לכל נשמה ונשמה, מתקרב לייבניץ אל ברקלי. אבל יש כמה הבדלים ביניהם.
ברקלי נגש מצד הרוח האנושית, ורואה את העולם המוחשי – את הבשר הנגלה ואת חמרי-הדומם – רק מעין חלום או מקרה בתוך הנשמה הפרטית, נעדר קיום בפני עצמו. לייבניץ נגש מצד המוחשי, מהרהר אחר מהותם הפנימית של הדברים הגלויים, ונמצא למד שאי-אפשר לאטומים האחרונים להיות חמריים, או מתפּשטים במקום. כי כל המתפּשט במקום – עד כמה שיקטן – הריהו ניתן להתחלק עוד ועוד; ואטום המתחלק אינו יכול לשמש יסוד: קיבוץ הוא, שאפשר לו להצטבּר ולהתפּרד, ואין בו משען קיים. נאלצים אנו, איפוא, להגיד, כי האטומים האחרונים, המונאדות, בלתי-חמריים הם – נקודות מולידות כוח, מקורות פשוטים, בלתי מתפשטים במקום ובלתי מתחלקים, אשר רק בציבורם ובכללותם הם משתקפים בנשמותינו כמוחשיים מתפשטים ומתחלקים.
עוד הבדל בין לייבניץ ובין ברקלי הוא זה: תוכן הנשמות – הרגשותיהן – לפי ברקלי הוא מתחוקק בהן מבחוץ על ידי אלהים לפי סדר שהוא רוצה ולפי דוגמא שיש בו. הסדר הרצוי לפני אלהים נותן לנו את האפשרות של מדע (ברצותו, ישנה מן הסדר ויהיה נס). הדוגמא שברוח-אלהים, והיא נדפסת בכמה מהדורות בנשמותינו הפרטיות, נותנת לדברים את האובייקטיביות שלהם, את האופי החברתי שלהם, המציין אותם מחלומות-שינה והזיות-שגעון. לייבניץ סובר, כי הנשמות (אחד השכליות שלנו, החושניות של החיות, המעורפלות של הצמחים, והמטושטשות של הדומם), יש להן עצמאות גמורה. רגשותיהן, חוויותיהן, פעולותיהן, כל המקרים המזדמנים להן, טבועים הם בתוכן מראש. והדבר הוא מאד נפלא ונורא. מצד אחד, אפשר לקרוא לזה חופש מוחלט, כי הכל נובע מתוכנו – אפילו מראה מחוז שאנו נוסעים בו בפעם הראשונה, אפילו מלקות שאנו לוקים בידי אחרים, אפילו אסון ומוות הבאים עלינו. מצד שני, אפשר לקרוא לזה עבדות מוחלטת: אין פעולה מבפנים על החוץ, אלא הנשמה – על כל פעולתה והכרתה – אבטומט רוחני היא, מקיימת את המוטל עליה לפי הגזירה הטבועה בה, מן העולם ועד העולם;מראשית בריאתה לפני התמורה הנקראת לידה – בצורתה הארצית הנוכחית – מעבר למוות, והוא אינו אלא שינוי בדרך ההרפתקאות הפּנימיות – עד אחרית הזמנים. גם אני על כל גלגולי, גם אוהבי ויריבי, גם המונאדות שבכל פּרוסת-לחם שאני אוכל, בכל גפרור שאני מצית – איש איש מאתנו מקיים בשלמות את תפקידו החיוני העצמאי, ללא מגע והשפּעה מבחוץ. אף-על-פּי-כן כולנו מתאימים זה לזה, וכל פּעולותינו מסתדרות בהארמוניה אחת. ההכרח הפּנימי של כל פּרט עשוי מראש להיות מתנגן בדרך נכונה עם ההכרחים הפּנימיים של כל שאַָר הפּרטים.
מגשר לייבניץ מנפשות-הדוממים, מן המונאדות המונחות ביסוד המתכות וביסוד בשרנו אָנו, עד המונאדות שהן נפשותינו, ועד המונאדה העליונה – האלהים – על ידי הירארכיה של נשמות, שונות בדרגות-ערכן, בעוצם חוויותיהן ועשרן. בדרך זו, מתערער הניגוד שבין בשר ורוח. כל תא-בשר הוא כמו נהר המלא “דגים” חיים, וכל “דג” בפני עצמו הוא שוב נהר כזה המלא “דגים”, והרווח שבין “דג” ו“דג”, אף הוא מלא “דגים”, עד האטומים היסודיים, המונאדות. הבּשר שלי, איפוא, אינו אלא קיבּוץ של הרבּה נשמות הנלווה אל הנשמה שלי. אבל, כשם שאין השפעה מנשמתי על נשמת חברי, כך אין השפעה מנשמתי על הנשמות המרובות המהוות את גופי. הללו מקיימות את האיבולוציה הפּנימית שלהן, ורק ההארמוניה הקבועה מראש היא העושה שתהיינה פעולותיהן מתאימות אל צרכי הגוף כולו, והיא הגורמת שהגוף והרוח יהיו פועלים כאחד.
אין ההארמוניה הכללית נסבלת על-ידי הפרט שלא בהכרתו: שותף הוא לה על-ידי היותו ראי לכל העולם כולו. אין חוויותיו אלא השתקפות המציאות הכללית של המונאדות בתוכו, במידה שהוא כשר לה: אין נשמת-צמח משגת מן העולם מה שמשגת ממנו נשמת-אדם;ואין השגה אחת לשני בני-אדם שונים, ולא לאדם אחד ברגעי-חיים שונים או בעברו ממקום למקום. אכן, רגע-חיים, נקודת-מקום שאדם עומד בה, וחוויה פנימית שלו – הכל מותאם ומזווג יחד – פועל-יוצא מכל העבר של נשמת-האדם ובן-התאמה למצב כל מונאדות-העולם באותו רגע. מן הצורך להטעים: ראי, ולא חלון פתוח. כי אין כאן משום השפעה: יש רק התאמה בין חווית-פנים ההולכת בדחיפת-עצמה ובין מציאות-חוץ;בין המונאדה האחת ובין האין-סוף של מונאדות אחרות. ומוכרחים אנו לייחס לכל מונאדה משהו “נתון” ומקורי לכתחילה;שאם לא כן, יהיה “עולם גדול” ריק משתקף בכל “עולם קטן” ריק – ומה יצא לנו, אם לא ריקנות גמורה?
במקוריות הנתונה וההתפתחות העצמאית של המונאדה ישנו עוקץ אשר יוגה את המדע ממסילתו, או, לפחות, יצר מאד את גבולותיו. וההשערות המדעיות האחרונות מאשרות את חזון-לייבניץ. כוונתי שהטבע, במקום להיות נראה במשטר חוקי שיש בו חזרות תמידיות, יהיה נראה כמשטר היסטורי שאין בו חזרה לעולם.
זה ההבדל בין תורת ההיסטוריה לתורת המדע: הראשונה מתענינת בסינתיזה, בצומת הגורמים השונים בדרך שהם מזדמנים יחד ושוטפים יחד בעת מיוחדת; השניה מתענינת בניתוח – להוציא ולהבדיל מתוך הערבוביה של גורמים שונים את הקבוע ונחזר, את המידה הכללית, את החוק המופשט החל על כמה וכמה עובדות בודדות, את החומר היסודי האחד אשר מתחת לכל החמרים מרובי הצבע והתכונה, או המרץ היסודי האחד אשר מתחת לכל הפעולות. אבל, אם החומר עשוי מונאדות-מונאדות, וכל מונאדה היא מקורית ועצמאית בהחלט – העתיד שלה יוצא רק מתוך העבר של עצמה – איך יהא חוק אחד חל על שתי מונאדות, או אפילו על שני זמנים שבחיי מונאדה אחת? הבדל-מקום קטן שבקטנים יספיק לציין מונאדה אחת מחברתה בתור ראי למלוא-עולם ולשנות את כל התפתחותה להבא. והבדל-מהות קודם להבדל-מקום, באשר השני אינו אלא סימן לראשון.
יוצא שחתיכת-ברזל פה אינה דומה לחתיכת-ברזל שם – זו כוללת את עברה שלה, וזו את עברה שלה. אי-אפשר להוציא איזה חומר מתוך תרכובת חימית ולהגיד עליו שהוא חדש ורענן כבתחילה. מה שעבר עליו כתוב בו;יצור היסטורי הוא; זקן הוא משהיה קודם הרפתקאתו;ולא עוד, אלא שהרפתקאתו קצובה לו מראשיתו של עולם וקשורה עם אחריתו של עולם: אלא שהתפיסה של החימיה גסה היא מהכיר את עצמאותו המקורית, את תולדותיו הפנימיות. מכאן, שחוקי-הטבע שימושיים הם ולא ידענים, לא מזדווגים עם מהותו של דבר. נכונים הם כסטאטיסטיקה לגבי הרבה פרטים ביחד, אבל לא נכונים כנבואה למעשי כל פרט ופרט. לעיני מדע עדין-מכשירים ודק-הגיון יהיו מעשי הפרטים נראים כאנארכיים. האנארכיה למראית-עין תיבטל רק אם נוכל לחדור לפסיכולוגיה של כל מונאדה, לקצב הפּנימי שלה. מי שירצה להכיר את הטבע לאמתו, יצטרך לגשת אל פעולות-הדומם באותה אמת-מידה שהוא נגש בה אל הנפשות היותר קרובות לו – ולא להיפך: לגשת אל נפשות חיות באמת-הממידה שעד כאן היתה משמשת לחקירת פעולות מיכאניות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.