השכמתי קום בבוקר והלכתי לטיול על שפת הים. עוד היתה שעת דמדומים בטרם יאיר השחר; רטיבות הטל וקרירות הלילה חדרו אל אברי וזעזעו את גופי. כל הסביבה היתה עדין שרויה באפלת אדים, המרחפים ונישאים בחלל האויר; השמים היו מעוננים, וגם הים כאילו עטוף באפלת אדים שחורים-אפורים, והגלים מתדפקים על חול שפת הים בשעון עמום, כאילו התעייפו מהמולתם ומהתרגשותם כל הלילה.
אני הולך שקוע בהרהורי הנוגים, כי גם ללבי חדרה האפלה, אפלת החיים המסתבכים והמסתחררים. פתאום – רואה אני לפני בר-נש, שכאילו הזדקר מאפלת האדים, או תהומות הים הקיאוהו.
צורתו משונה: גבה-קומה, רזה ומדולדל כעין גל של עצמות, רגלים וידים ארוכות, פנים צנומים, שחורים, חוטם ארוך וכפוף, שערות אפורות פרועות על ראש עגול וקטן, זקן צהוב מוארך כזקן-תיש, עינים ירוקות, לוהטות; הוא אינו הולך אלא מקפץ, מנתר, מחולל, וידיו מתנועעות ככנפי צפור גדולה; על שפתיו מרחף חיוך-שטנה, המעווה את פרצופו והמפיל אימה.
ואמנם, רעד עבר בכל גופי, בהסתכלי בבר-נש זה, כשהתקרב אלי.
– האם לא תכירני? – נשמע קולו, קול צרוד, קול זועם, קול חרחור.
עמדתי על מקומי, כגולם בלי רוח חיים.
– אני, אני אשמדאי, אשר על אודותיו קראת באגדותיכם.
הוספתי להסתכל בצורה המשונה אשר לפני וחשתי סחרחורת בראשי ועייפות וחלשות בגופי.
– כן, כן… – שומע אני את קולו, – בוא ונשב שם…
קפץ וישב על סלע הנזקף בין גלי הים; ובישיבתו כפף את גוויתו, זקף את כרעיו, מתח את פניו, ועיניו הלוהטות נטושות אל מרחקי הים. אימה ומרירות הביעה צורתו.
בלי אונים נמשכתי אחריו; הבטתי ונזכרתי: הלא זהו מפיסתו כמו שפסל אותו הפסל הגאוני בפסלו המצוין.
– כן, כן… אני הוא מפיסתו… וצחוק מרגיז ומחריד עיווה את פניו הכחושים והמעוררים רגשי גועל.
– וגם השטן הנך, – חלפה מחשבה במוחי.
– הסופרים – המה כינו אותי בשמות שונים… כל אחד כתב עלי דברים משונים; זה סיפר על שרותי וסכסוכי עם שלמה המלך, זה תאר אותי, כשאני מנסה את איוב העניו, ועוד בא ומציגני כשאני מפתה את פאוסט החכם.
– טפשים! – קרא בקול איום. קם ממקומו והזדקף מלוא קומתו. – טפשים! האומנם עת לי לטפל בקטנות זו?! לא!… מעשים אחרים, מאורעות גדולים מאלה מכוון אני, מסדר אני בעולמכם הבזוי, המקולקל.
שב אל מקומו והוסיף לדבר:
– הבה אגיד ואבינך דעה… בברוא אלוהים שמים, כוכבים ומזלות, מסר למלאכיו שומרי מצוותיו את הכוכבים הגדולים הבהירים; והארץ, זה הכוכב העלוב, נתן לי למשמרת. ומני אז ועד היום שופך אני את רוחי על כל היצורים, שבראם אלוהים בעולמו זה; אני זורע זרע-משחית על פני כל האדמה: קנאה, שנאה, חנופה, קטטה, צביעות, תאווה מנוּולת, כל און, כל מוקש… כיום קוצרים את אשר זרעתי: שפך-דם, מלחמה, רצח, גזל, הרג… כולם נכנעים לי, כולם נשמעים למצוותי, כולם נוהרים אחרי… איש לבצעו וליצרו הרע…
פתאום קפץ קפיצה גדולה וכעין שמחה הבריקו עיניו הירוקות.
– כן, כן… מדור לדור שולט האדם באדם לרע לו. בכל דור ודור אינם פוסקים, מלחמה, הרס, שפיכת דם, חורבן, עבדות, כבוש, רדיפת-חלשים והכנעתם… כל העמים חיים על חרבם השלופה, וכחייתו-טרף הם מוכנים לארוב, למגר, לטרוף, לשלול שלל ולבוז בו… וכשהם נפגשים בינהם כאילו בדרכי שלום, – מסתירים הם איבה תחת מסוה החנופה, משטמה בלבם ומחמאות בפיהם, שלום ידברו – ופגיון בקפלי בגדיהם, כל עם ועם נשתעבד ונכנע לשליט העומד עליו; כל האנשים עובדים אותו, מנשאים אותו, כורעים ברך לפניו בחנופה וביראה עד… עד אשר יתגודדו ויסירו את כתרו וגם את ראשו למען הקים להם מפלצת אחרת, שליט הרודה בהם בזעם ובעריצות…
זהו כוחי וזו עצמתי!… – קרא בקול, קפץ וישב שוב על שן הסלע והסתכל בדומית-הסביבה.
– אבל מה לך ומי לך פה?… קראתי במרירות.
– שמע נא – פנה אלי, – משוט בארץ שבתי, עברתי ארצות ומדינות; על פני כל חלל העולם רחפתי והבטתי… ומה גדולה ההנאה שנהניתי! מלחמה גדולה התלקחה, באכזריות רשע נלחמו העמים, אומה רדפה אומה, נערמו חללים ופצועים לאין שעור, מרובים המעונים והמדוכאים, אין קץ לחורבן, להרס, לעינויים… ולבי נוקפני: אולי ישובו בני-האדם מדרכיהם, אחרי ראותם את אשר עוללו בהשתוללותם, אולי יעזבו את רשעתם, שהשרשתי בכל מהות חייהם… איך לקדם את הבאות?…
אמצתי עוז ושלחתי עליהם את כל פגעי-השקר, מרמה במזימותיהם, מדוחים, תהפוכות, אזל-יד ותמהון לבב, הגברתי את השנאה, את המשטמה בלב היחיד לזולתו… ומה ראיתי? האח! צוהל אני מרוב עונג… בשלה תנובתי… גברה העריצות בכל מדינה ומדינה… לא ספו המלחמות… מדינה אחת אוכלת בכל פה את רעותה, גוזלת באש ובחרב נתחים-נתחים, ואין מציל… אין שלום בין הארצות, אלא גברה הקנאה ועצמה התחרות.
וראיתי מדינה גדולה, שהתגאתה בחכמיה, שם יושב על כסא העריצות איש כלבבי, רע לב וגס רוח, רודף תככים, גוזר גזירות רעות לשעבד, להכניע, להשפיל ומלא את כל המדינה שערוריות, שכמוהן לא עלו אפילו על לבי… וכל העם, מן היושב על כסא המדע עד העובד עבודת פרך, כולם נפצו את אליליהם, שהשתחוו להם ונופלים על פניהם ביראת הכבוד לפני העריץ, המרעיל לא רק את ארצו, אלא מפיץ את ארסו, ארס פתנים, גם בארצות אחרות…
ובשוטטי למרחקים, ראיתי לשמחתי, כי בכל ארץ וארץ גבר הלחץ, מרובים מזי-רעב, דלדולי-פועל, מבקשי עבודה ולחם – ואין…
– אבל מה לך פה ומי לך פה? – שסעתי את שטף מלוליו, וגדל מאוד כאב לבי.
דומיה…
עלטה עטפה את כל היקום…
אני שומע את קולו הצרוד והמחלחל:
– אני מרחף על פני האדמה, לבי טוב עלי… ופתאום נצנוץ אור קלוש, אור מהבהב ומבקיע ממקום קטן, מכנף ארץ פעוטה…
השתוממתי למראה וירדתי לראות, האמנם יש עוד פנת אור אחת?
ואמנם התבוננתי וראיתי: אנשים עובדים כנמלים הללו, שקועים תמיד בטרדת העבודה של בנין ויצירה, מקימים חורבנות עולם במקומות שוממים; שמחת העבודה על פניהם וחדות-העמל נשקפה מעיניהם; זורעים בגיל וקוצרים ברינה; התקווה והאמונה מאירות את מסלולם; הם מאחדים את כוחותיהם ומאמציהם ואת פעולותיהם למען הגיע מטרתם; מטפסים ועולים, למרות כל הקשיים שעל דרכיהם; צוחקים לעינוייהם ומנצחים – על אף המכשולים; חיים באחוה – ובחיוך נעים על שפתותיהם נופלים תחת תגרת סבלם…
אז עלה רוגזי מאוד, וייז קצפי. קראתי למאהבי, לשדי שחת, עושי פקודתי. פניתי אליהם בנזיפה ובגערה:
– הוי!… שקצים משוקצים, שרצים טמאים! מדוע רמיתם אותי? מדוע משונים פה דרכי האנשים הפעוטים האלה? מדוע אינכם מחבלים ומשקצים, כמו שצוויתיכם?
עמדו השדים על רגליהם, ענו ואמרו:
– אדוננו השטן! גדול כבודך על כל הברואים! עשינו מה שצווית, שמנו מכשולים על כל שעל ושעל – ולא נכנענו… גזירות רעות, צרות, מכאובים וחליים רבים שלחנו עליהם – והם לא נסוגו אחור, שליטים העמדנו עליהם, שגדרו בעדם לבל ירבו ויעצמו ושחקקו חוקים לבל יחיו בהם – ורוחם לא נפלה, וידיהם לא רפו. הסתנו בהם שוכני מדברות ממקומם לא זזו ואת עבודתם המאומצת שבעתים הגדילו ושירת הגאולה בפיהם. שלחנו את המארה בשדותיהם ואת הספסרות בעריהם – והם הוסיפו להיטיב מעשי-ידיהם.
על ההרים ועל הגבעות, בבקעה ובשפלה – לא יללת-כאבים ולא אנחת-זעקתם תשמעו, כי אם תפילתם וזמרתם והדי-מחולותיהם…
ומה עוד לעשות ולא עשינו? כי על כן עם קשה-עורף הם, שלא יחתו מכל צרה ומכל פגע, עקשנים שרק מטרתם ותקוותם מעוז רצונם הקשה, והם מוסיפים בלי פחד ובלי אימה לעלות מעלה-מעלה..
– טפשים!… קראתי. – עמדו וראו את תנופת ידי החזקה.
– ואם תשאלני, בן אדם, מה עשית? הבה ואגלה לך את סודי: את רעל השנאה זרקתי עליהם, את ארס הקנאה שמתי בלבם, את סם-המות של פרוד ופילוג השקיתים. סכסכתי איש ברעהו, אשה ברעותה, ואת מבצר אחדותם הרסתי ותגדל בינהם שנאת-חנם תחת אהבת-רעים. ובגד איש באחיו, יריב עובד בעובד, פועל בפועל, יתקוטטו בינהם עד שפך דם אחים, עד טירוף הדעת; יתנגשו ויתנקשו איש איש בחברו ובשכנו; ירהב הנער בזקן ויגעל הזקן בנער… והסירותי את לבם, לב חסד, ולב אבן אשים תחתיו, למען על אחיהם העובדים לא ירחמו, ובעד בצע כסף ימכרו את כבודם… את אחיהם הבוגדים והמהרסים אוסיף על שכניהם-שונאיהם להגדיל את המכשלה והמצוקה… את כלימת בגידתם הארורה ישאו על מצחם… אז תראו את שפעת רשעתי ואת גודל נצחוני…
קם השטן ממקומו והלך הולך ורקד, הלוך וקרוא:
– נצחתי, נצחתי!…
פחד, יגון וחרדה אפפוני.
נסוגותי אחור, אבל גם השטן מנתר אחרי, מרקד וצוחק…
השחר עלה.
הקוים הראשונים של החמה נצנצו על ראשי מגדלי הבתים, אבל האפלה התעבתה, האדים עלו וענגו את השמים, את זהרי-החמה ואת נדנודי גלי הים.
ומן האפלה אני רואה את השטן והוא מרקד, והעוויה של צחוק וצהלה על פניו מזעזעת את נפשי…
עומד אני משמים ותוהה…
אהה! חזות קשה חזיתי – ומי יגיד לי עתידות?!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.