"סופרז’יסטקות"

החומר כבר נעשה חומר לאופּריטקות, כלומר: למין חוכא ואטלולא. בכל ערב וערב יכול אדם לראות פה בתיאטרון “נובושצי” את החזון “סופרז’יסטקות” ולשמוע את המוסיקה היפה ולשחק עד דמעות – אבל בעצם הלא כל הדבר סריוזי מאד וגם נורא למדי. המעשים הנעשים עתה יום יום בלונדן על-ידי נשים ענוגות ורכות אינם כלל כדי לעורר שחוק. אדרבא, אני בתור גבר החלותי סוף-סוף לירוא קצת. הנשים, כפי שנראה, החלו את המלחמה בנו לא לשם לצון כלל. מגרשות הן אותנו מעט מעט מכל הפוזיציות שלנו ויורשות מעט מעט את מקומנו. לפנים, זה לנו עשרים או שלשים שנה בערך, בעצם הרעש הגדול על-דבר “שאלת הנשים” ובעצם המלחמה הנוראה על-דבר “זכיותיה של האשה”, לא היו כל המעשים האלה נעשים אלא ברחמים גדולים כנגדנו. הנשים היו מסתפקות בזה שהיו מדברות, ואתם הלא ידעתם: מן הדבור לא יצא עבור' בכל אופן אצלנו הגברים דבר זה מן הנמנע לגמרי. בקולות של עופות דקים היו מצפצפות בשעת הקונגרסים-של-נשים והיו שורקות והיו מלחשות על-דבר גבורה ואנרגיה ומלחמה עד לטפּת הדם האחרונה. – ואם אחרי יגיעה זו הגדולה יותר מדי התעלפה פתאם האחת או אחזה את השנית עוית ואת השלישית צמרמורת, אז היה ממהר איזה אדון גלנטן והיה מביא להן מיד צלוחית של או-די-קולון או של טפות בלדריאן, והלוחמות שבו מעט מעט לכחותיהן. עתה נשתנו הדברים. הנשים עברו מן הדבור אל המעשה – והסכנה מתחילה. באספתן האחרונה קבלו, אחרי דרשות נלהבות רבות, את ההחלטה, ללחום בנו עד שארית הפליטה של – כחתיהן. דבר זה אמת, אינו הרבה. ואולם אפשר שטועים אנו. פתאם קפצה אחת מן המנהיגות על השלחן – היתה לה כף רגל קטנה והנעלה היתה יפה ונחמדה מאד – וקראה" “נלכה!”. והמחנה כולו השתער על הפּרלמנט. הפוליציה ראתה את הסכנה וקראה לעזרה פלוגות רבות של פוליסמנים, בכדי להתחזק, והשנים הכניסו את עצמן בעוביה של מלחמה גלויה זו. פרצה התנגשות נוראה. הנשים לקחו אבנים – לא אלו שהיו להן בנזמיהן שבאזניהן – והשליכו אותן באנשי הפוליציה. ולא רק אבנים, אלא נערות צעירות ונשים באות מעט בשנים השליכו את עצמן גופא על אנשי הפוליציה וידים קטנות וענוגות חלקו מכות לחי. מובן מאליו כי אנשי הפוליציה שחקו והיו מאושרים וקבלו את כל אלה באהבה. אם אצבע רכה וענוגה של יד-אשה ענוגה ורכה נותנת לך מכה על לחיך הימנית, תן לה מיד גם את השמאלית! דבר זה הוא חק המיוסד על התורה הנעלה של אהבת אדם לרעהו. ולכן אין שום פלא, אם כל הקהל מסביב עמד ושחק למראה המלחמה הנפלאה הזאת. מדת דרך-ארץ של הפּוליסמנים הגיעה לידי כך, שנתנו את עצמם להיות מנוצחים והנשים באו עד לפני הפרלמנט. רק אז קם מכשול קטן: הפוליסמנים, כדי לקים מצות פוליציה, תפסו סוף-סוף אחדות מן המנהיגות ואת יתר הנשים פזרו לכל רוח. איך שיהיה, רואים אנחנו כי הנשים נלחמות בנו לא לשם לצון כלל.

וגם ממקומות אחדים מגיעות אלינו שמועות נוראות. בפטרבורג קמה אשה אחת בעת האחרונה על בעלה והמיתה אותו במלחמת-שנים לפי כל הכללים של אמנות זו. מובן מאליו כי הסבה לדבר זה היה – גבר. גבר הוא לפעמים עוד דבר גדול אצל העדינות בפטרבורג. ובכן: גם את שארית הפליטה אשר היתה לנו, את הנזר על ראשנו, את הדואל, אשר בו נתפאר, גזלו הנשים מעמנו לעיני השמש. – ומברלין מודיעים לנו על מעשה נורא: אשה אחת עמדה למבחן ותהי – לרכבה נוהגת בסוסים. ובכן גם בפרנסה דלה זו, פרנסה של סוסים, צרה עינה של האשה והיא ולקחת מעמנו גם אותה – ומהונולולו באה ידיעה, כי ראו שם על גבי גג, בגובה של שלשה מטר וחצי מן האדמה, והנה אשה זוחלת אנה ואנה בתור – מנקה ארבות. ציירו נא בנפשכם את המראה הנהדר, כשאשה זוחלת על גחונה על פני גג ויוצאת מן הארובה ונכסת בה. אם היתה אשה זו בלונדינה או ברוניטה, דבר זה, מובן מאליו, לא ידע עוד איש עד יום מותו. ואולם איך שיהיה, דבר אחד נעשה לנו ברור למדי? האשה החלה את המלחמה בנו על-פני כל השטח. מגרשת היא אותנו מעט-מעט מכל הפוזיציות שלנו יותר ויותר.

ואם כך ישתלשלו הדברים מעט-מעט גם מהיום והלאה אז יקבלו החיים מקץ שנים אחדות, או לכל-היותר מקץ עשרות שנים אחדות, פיזיונומיה נפלאה. הנשים תהיינה עומדות כולן במזרח, ואנחנו, הגברים, נדחף מיום ליום יותר עד לירכתי המערב. הנשים תבאונה לידי כך להיות מפרנסות אותנו, ואנחנו יהיו לנו יום ולילה עסקים עם החיטים. האשה תצא למסעיה הנחוצים לרגלי המסחר, שיהיה כולו מסור בידה, והבעל יגש אליה בחנופות של חן הידועות וישאל מעמה, כי תביא לו מפּאר’ז צילינדר חדש עם נוצה של בת-יענה. אשה, והיא פרופירוסה, תהיה עסוקה במקרה במלאכתה הגדולה בדבר איזו המצאה מדעית חשובה, ובעלה, ההולך בטל, יבלבל את מוחה דוקא ברגע זה, שתקנה בשבילו זוג נעלי-יד גלסי בי“ד כפתורים. אשה, והיא רידקטרה, תשב במקרה אל שלחן-הכתיבה שלה ותהיה עוסקת בכתיבת מאמר פוליטי עמוק על-דבר איזה מיניסטר או על-דבר איזה בנקיר וההלואה היותר חדשה, ובעלה יתפרץ אליה לתוך חדרה ברגע זה דוקא וידבר אליה, לא בדברים ממש, אלא באיזו העויה משונה ומתוך כעס, שתקום ותביא מיד בילטים בשביל הקונצרט של איזו שנסונטה מפרסמה, ואם לא מיד, אז יעמוד ויבך או יפול ויתעלף, כנהוג. בכלל ילבשו החיים צורה נפלאה. לא יהיה עוד איש-אלהים, אלא אשת-אלהים, לא יהיה עוד איש-דמים, אלא אשת-דמים, לא יהיה עוד איש-דברים, אלא אשת-דברים, וכן לא איש-ריב ואיש-צבא ואיש-מלחמה, אלא אשת-ריב ואשת-מלחמה. צירו נא לכם אשה שוטרה שכזו, כשתבוא אליכם לקרוא אתכם אל האוטשסטוק וכשתניה עליכם את כף ידה הקטנה והלבנה כדי לאסר אתכם במאסר. צירו נא לכם בית-כנסת, בשעה שעל גבי הבימה לא יעמוד מטיף, אלא מטיפה, והיא היא שתטיף לכם את המוסר של לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף וגו'. צירו נא לכם אשת-צבא שכזו, בשעה שתגש אליכם ברחוב ותצעק אליכם את הפסוק הידוע של “שאו ידיכם!” או כשיבוא על אחד עונש מיתה והתלין שלו לא יהיה תלין, אלא תלינית לבושה אדום כולה, בכל אופן, אם מניחים אנו, כי הנשים לוקחות את פרנסותינו מידנו, עלינו להניח דבר זה עד לסוף כל הקונסקונציות. לכל-היותר תנחנה לנו הגברים רק את המלאכה האחת, שנהיה ל”טלפוניסטים".

ובאיזה אופן יצא שדוך לפעלו באותם הימים – גם דבר זה יכול אני לציר היטב. איזו עלמה תגש פתאם לאיזה איש צעיר בחוץ ותקעקע ברגלה על הארץ ותצעק: “אהבתיך!” והאיש הצעיר יוריד את עיניו לארץ ופניו ילבינו ויאדימו חליפות. בשפה רפה יגמגם ויאמר: “אבל…” והיא תגער בו ותצעק: “מה זה לך “אבל?”, ורק מעט-מעט יחזק ויתחזק ויהין להגיד לה לאמר:”אבל עני אני ואין לי אפילו פרוטה אחת נדוניה!" ועל זה תענה: “אין דבר! בעוד שני שבועות אעמוד על המחבן ואהי לחובשה או למיניסטרה וכדומה, ופרנסה לא תחסר עוד”. מובן מאליו, כי הבחור יוריד אחרי כן בכלמה את עיניו לארץ ובדממה יאמר: “לכי ודברי עם אמי!”

ואולם הדאגה היותר גדולה, שיש לי בדבר הנשים, היא סוף-סוף במה שנוגע אל מצבן בבתי המחוקקים. כי למה זה נשלה את נפשנו? כבר היה זה לסוד גלוי, כי האינסטיטוציות החשובות והנחוצות האלה מיסדות לא על הדבור, כפי שחשבו אבותינו בטעות, אלא על המעשה: על מכות להי ומהלומות ושערוריות וסקנדלים שונים. אלו היה הדבור בהן העקר, בודאי שהיו הנשים יכולות להראות בזה מין גדלות מיחדה ומצינה. בפרט זה הן בבחינת “נולד מהול”. אין אשה יכולה להתאונן, כי כשרון זה מנע הטבע ממנה. אבל המעשה, המעשה! אותה המלאכה הנחוצה של נתינת מכות וחלוקת מהלומות, שהיא עתה העיקר בבתי המחוקקים שלנו, – האם לא אכזריות היא מצדנו, אם נתנו את הכבודות ההעדינות שלנו לבוא עד הלום? הקולות הדקים והרכים האלה, בשעה שדרוש לנו קול של שור-הבר, והידים הקטנות והענוגות האלה בנעל-יד של 4/3 5 במדתן, בשעה שדרושות לנו ידים של איזה ענק ואברים של שנהב, – לא אוכל לציר לי כי תצא מזה אחרית טובה. לא אוכל לציר לי בשום אופן את הגבירה פּורישקיביצ’ובה ואת הגבירה מרקובה השנית ואת הגבירה נוביצקיה בתור מחוקקות, בשעה שתעלה על השלחן שאלת היהודים והן תהיינה מוכרחות להראות עד כמה הן יודעות את המלאכה היפה שאין כחה אלא באגרופים.

רבונו של עולם! נשים באות וטוענות: אין אנו רוצות בחלק היפה יותר שבחיים, אלא רוצות אנו דוקא בטיט ובחלאה ובזוהמה!