כל מי שיש לו איזה מגע-ומשא עם הספרות או איזו דריסת-רגל באיזה עתון, מביטים עליו, כפי הנראה, כעל איש שיש לו לשכת-מודעיון, היודע כל ענין וענין וכל קוץ וקוץ שבעולם, והוא מוכרח לתת תשובות והוראות על כל ענין וענין ועל כל קוץ וקוץ. לפני זמן מועט קבלתי מכתב מאת אשה חשובה – כל אשה היא בחזקת חשיבות – שאינה ידועה לי כלל. המכתב, כמובן, כתוב על ניר ורדי ובלשון צרפתית ומשוח כולו באיזה ריח חריף ומשונה, שקורין לו מתוך דרך-ארץ ריח ניחוח, ומחזיק איזו דפים. האשה הנכבדה שואלת מעמי איזו דברים קטנים: א) האם עליה ללמד את הצעיר שבבניה צרפתית תחלה ואחר-כך אנגלית, או להפך, אנגלית תחלה ואחר-כך צרפתית; ב) מה דעתי בדבר המלחמה העתידה שבין רוסיה וחינה ואם בכלל לא הגיעה עוד השעה להעביר את המלחמות מן העולם; ג) האם מגבעת עם נוצת בת-יענה לבנה על גבי יסוד כהה, בתבנית אניה, מקבילה לשמלה כחולה; ד) מה דעתי על-דבר ניטשה ואם סוף-סוף שופּנהויער אינו גדול ממנו וכו' וכו'. בסוף המכתב, כמובן, גם “עיקר שכחתי” קטן: האין כלל שום, תקוה, כי סוף-סוף יגלו החכמים את ההמצאה הנחוצה, שיוכל אדם לחדש את נעוריו ולהיות צעיר לעולם או לכל-הפחות שיוכל לחיות עד נצח נצחים. האוריגינל של המכתב הזה מונח למשמרת בבית-הרידקציה לכל מי שיחפוץ לקרוא אותו. מובן מעצמו, כי המכתב הזה הביאני קצת במבוכה. אמרו מה שתאמרו: אם כבר יודע אדם לענות על-דבר ניטשה ועל-דבר מגבעת שחורה ועל-דבר המלחמה וכדומה – על השאלה האחרונה, שאלת הצעיריות הנצחית וחיים בלי אחרית, קשה מאוד לענות. על מדוכה זו ישבתי אני בעצמי כשהייתי עוד צעיר מאד, וכתבתי את שירי “אופיר”. ילדות היתה בי. חפצתי בעצמי לרכוש בשבילי צעיריות עולמית וחיי עולם…
אכן כמה נפלא הזמן, שאנו חיים בו! אין כמעט עוד דבר מן הנמנע. בשעה שבקשה ממני אותה האשה החשובה פתרונים לאותה השאלה, שהעסיקה קצת גם אותי, לא ידעתי, כי כבר עומד איש מאחרי כתלינו וההמצאה מוכנה בידו. המעשה כבר נעשה. מצאו את הסוד לחיות חיי עולם, ואין צריך לומר להיות צעיר לעולם. מן צמח הוא, שאדם אוכל ממנו מלא לוגמו וקונה לו צעיריות רעננה באין-סוף וחיים בלי-אחרית.
מובן מעצמו, כי לא רק שמהרתי עתה לענות לאותה האשה על מכתבה, אלא ששלחתי לה את התשובה בטלגרמה תכופה. פשוט, פקוח-נפש.
והמשעה פשוט: אתמול, כשלקחתי את העתונים לתוך ידי, מצאתי בהם ידיעה זו: מיסטר סטעד, אותו הפּובליציסטן האנגלי המפורסם, הנודע גם לקוראינו על-ידי הידענות המרובה שלו בעניני הפּוליטיקה הרוסית ובעניני שאלת היהודים ובעניני שאלת השלום הנצחי, בקצור, אותו הסופר האובה כל-כך להתערב בכל דבר ודבר ולמשוך עליו תמיד את כל האזנים והעינים, הודיע עתה ברבים, כי אותו סם-החיים, לחדש את חיי האדם ולהפוך את הזקן לצעיר, שהרבו לדבר עליו כל-כך בתקופת ימי-הקדם, אינו כלל גוזמא או רמאות, אלא דבר שבמציאות. ולא עוד, אלא שהוא בעצמו יודע, ביד מי נמצא עתה אותו הסוד הנפלא. יש לו – מספּר לנו מיסטר ויליאם סטעד – שני רעים בלונדון הקרובים מאד לו, והם הם שהצליחו לערבב סם זה שבכחו להפוך את חיי האדם לחיי עולמים או לכל-הפחות לחדש את נעוריו. סם-החיים הזה, שנסה מיסטר סטעד הנכבד את פעולתו על נפשו עצמו ועל נפש איזו אנשים זקנים מחוג מיודעיו וכולם חזרו ונעשו צעירים מבראשית, אינו אלא אותו הסם הערבי הידוע בשם “איל צעיר” לכל הכמי-הרזים זה מכבר. אשה אחת חשובה וידועה, ממכרותיו של סטעד, מצאה באיזה כתב-יד ערבי ישן את סודו של “איל צעיר” זה, שהוא מין צמח הצומח על גבי איזה הר שמם באיזה מדבר שם באפריקה. מובן מאליו, כי נסעה תיכף עד למקומו של אותו ההר וערבה לה את הסם. לפני ארבע שנים שבה האשה החכמה הזאת מן האקספּדיציה שלה, ועשתה את הנסיון הראשון על נפשה עצמה. הזקנה שלה כמובן, חלפה בן-רגע. הקמטים נעלמו לגמרי ונעוריה שבו אליה. אם חזרה והיתה גם לאשה יפה ומצאה לה גם איזה אוהב חדש – דבר זה אין מיסטר סטעד מספּר לנו. הוא רק מספּר לנו, כי עשתה אותה האשה הנכבדה את נסיונותיה גם בנשים חשובות אחרות וזקנות מבנות מרום עם הארץ, והן עתה צעירות בתכלית הצעירות. צר לי רק על זה שאין הנשים החשובות האלה מנחות למשמרת בבתתי -הרידקציות לכל מי שיחפוץ לראות אותן, כנהוג.
ואת הדבר הזה לא יספר לנו איזה סופר מן השוק – את הדבר הזה יספר לנו מיסטר סטעד הפּובליציסטן המפורסם, אותו סטעד האוהב כל-כך להתערב בעניני הפּוליטיקה הרוסית ובעניני שאלת היהודים ובעניני שאלת השלום הנצחי ובכל דבר ודבר, סטעד, כמובן, הוא בר-סמכא נצחי.
ובכן אנו עומדים אפוא לפני מהפכה שלמה בסדר העולם. הזקנה, אותו הדבר הנמאס, שאנחנו נושאים כל-כך את נפשנו אליו ובבואו אנחנו מנסים לברוח מפּניו ככל אשר נוכל, תחלוף כליל בתור מלה מתוך ספרי-המלים. אין זקנה עוד. הנער לא ירהב עוד בזקן, משום שזקן זה בעצמו, אם רק יחפּוץ, יטפטף טפות אחדות לתוך פיו מאותו סם-החיים, ובן-רגע – והנה הוא בעצמו נער. הסינאט לא יהיה עוד סינאט של זקנים, כי אם של נערים, וממילא גם החוקים אשר יחוקו לנו יהיה להם איזה מיץ של צעיריות או של אריכות-ימים. הזקן היושב בתיאטראות ובקרקסאות ומסתכל היטב באיזו מחוללת או באיזו רוכבת יפה ופתאום צמרמורת אוחזה אותו ברגלו, תחדל אותה הצמרמורת לאחוז אותו, מאחרי שישלה ידו לתוך צלחתו ויוציא משם את הבקבוק הקטן ויתן ממנו לתוך פיו טפּות אחדות, ובן-רגע והוא צעיר יפה עם שפם שחור וזקוף למעלה. בקצרה: אותו הנס, שעשה מיפיסטופלס לפויסט, יחדל מהיות נס, וכל חרש, שוטה וזקן יוכל לעשותו בכל רגע. ומה גם בנוגע לחיים נצחיים. כל כרתי וכל פּלתי יהיה בן-אלמות. גם הרע שבמשוררים, שאפילו נשים ובתולות לא תחפוצנה עוד לקרוא את שיריו, יהיה בן-אלמות. כל בני האדם, מסוף עולם ועד סופו, יהיו יהודים נצחיים. על כל פסיעה ופסיעה נפגוש מין קין, אדם שבוכה ומתחנן ומבקש שילבינו שערותיו ויבוא בכלח אלי קבר – ולעולם לא ימות. מה-כבד לפעמים אותו הסבל, שאנחנו קוראים לו חיים!
ומה רבים וגדולים יהיו השנוים, אשר במקצוע חיי הנשים. הנערה הזקנה (אומר אני “זקנה” רק מתוך שיטפא דלישנא) לא תהיה מוכרחת עוד להכחיש את מספר ‘שנותיה’ הפּקיד הממונה על הפּספּורטים לא ידיק עוד במספר השנים, כי מה לו אם איזו עשרות שנים יותר או פחות; והיא בעצמה, כשתסתכל לתוך האספקליה ותראה איזו שערות לבנות בקדקדה ואיזו קמטים מלשינים במצחה, תגמא מיד איזו טפות מן הסם וחזרה והיתה בנעוריה. בכלל לא תהיה עוד שום אפשריות לראות ולמצוא איזו נערה זקנה, ואפילו לא לשם רפואה. כל בת ק' תהיה כבת כ'. הגרושין יבוטלו ממילא. לעולם לא ימצא אדם, בעל לאשה, אחרת נאה וצעירה מזו שיש לו. מה-כבד לפעמים אותו הסבל, שאנחנו קוראים לו נשואין! – מובן מאליו, כי המסחר בנערות לקלון ולזמה יחדל כליל; סחורה חדשה לא תבוקש עוד, מאחרי שהסחורה הישנה שיש מן המוכן תוכל להתחדש בכל רגע. ממילא יבוטלו על-ידי-זה גם איזו מוסדים הגונים, כמו, למשל, המוסר לשמור על כבוד-הנשים, ואיזו גבאיות תשארנה בלי עבודה.
והסופרים – השנוים שיתהוו אצלם, כמעט שאין לפרטם. כשיחפוץ איזה מן הסופרים להיות דוקא מן “הצעירים”, לא יהיה לו צורך עוד לתכלית זו להרעיש עולמות ולהרצות הרצאות ולכתוב שירי אהבה לעת זקנה ולעשות מעשי נערות, אלא יקנה לו בפרוטה טפות אחדות מאותו הסם הנפלא ויהיה צעיר לאלתר. בשיהיה אחד מן הסופרים לצנינים בצדי חבריו, לא יקראו עוד אחריו, כי הזקין וכי שניו נופלות ושערותיו נושרות, כנהוג אצלנו, כי הזקנה לא תהיה עוד בכלל. אם ירצו ואם לא ירצו, מוכרחים יהיו למצוא זלזול אחר. מה גדולים ומה רבים יהיו השנוים בכל מקצוע ומקצוע!
רבונו של עולם, כמה נפלא הזמן שאנו חיים בו! הולכים אנחנו לפנים יום יום, הולכים אנחנו ומתקדמים עד שהגענו כמעט עד לאותה הנקודה שעמדנו עליה – בימי-הבינים. החלונו מרוב התקדמות לטרוף איש את בשר רעהו ולהטיף לשנאת עם את רעהו ולהשניא עם על משנהו כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב התקדמות ומרוב השכלה ומרוב מדעים “לבקש את האלהים” כל היום – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב למודי-הטבע ומרוב אהבת הטבעיות לדרוש כל היום רזים ומסתורים – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב דעת לעסוק בהמצאות כל היום, עד שבאנו להמצאת אכילת-עשב – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב למודים להתעמק בגלוים חדשים, עד שבאנו לגלות גם את “סם-החיים” – כמו בימי-הבינים. מובטחני, כי כאשר נוסיף עוד מעט דעת ונתקדם מעט יותר עוד, נבוא גם עד לגלוי “אבן-החכמים” ועד ל“מסע-צלב” חדש ועד ליתר הסגולות הטובות, שהצטינו בהם אותם הימים הטובים והקדמונים. הוי עד כמה אני מתירא מפני ההתקדמות ומפני ידיעות-הטבע ומפני רוח האדם החודר ובודק ומבקש תמיד!
או האם יש לנו הפעם רק עסק עם לצון רע לכבוד אפּריל? לראש הדף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.