עדיין אני רואה אותו, כמו שראיתיו לפני שנים אחדות. בעל קומה ממוצעת, כמעט נמוכה, גוף כבד במקצת ופנים סגלגלים ומלאים. כולו אומר מתינות, טוב-לב ושלות-הנפש. אולם בתוך פני-השלוה האלה ישבו העינים החיות ביותר, המבקשות ביותר. העינים הללו הבריקו בברק-הנוער מתוך ענני הזקנה, שכסו את הקדקד בעטרה כבדה, עטרת שיבה. זה היה סמל של זקנה ובחרות. לא של זקנה מצד זה ובחרות מצד זה, אלא של זקנה ובחרות ביחד, של זקנה ובחרות, שנתנו את ידן זו לזו, התאחדו יחד והתמזגו יחד.
האחדות הזאת היתה בכל מהותו של קצנלסון. מוצאים אנחנו אצלו את ההרמוניה בכל. הוא היה איש המוח והלב, מלומד היה ומשורר, ושני אלה היו כרוכים זה אחר זה, מצייתים זה לזה ומתאחדים זה עם זה.
קצנלסון היה מבעלי-התריסין במשנה וגמרא, והוא כתב עברית מקראית, נעימה ורכה מאד. הוא התאבק תמיד באבק ספרים ישנים והאבק של הישן לא דבק בו. האספקלריה שלו, שדרך בה ראה והראה לנו את העולם, היתה מאירה תמיד. גם את העתיקות שלו נתן בצורה טהורה ונקיה מאד. יש ממדת היפה בכל מה שכתב קצנלסון, אף בדברים שלא נכתבו לשם יופי, אלא לשם למוד.
ודבריו היפים של קצנלסון, שלכאורה כתבם אחר — לא קצנלסון, אלא בוקי בן יגלי — גם בהם יש, מלבד פרחים, גם פירות. גם כאן הכל בא ללמד, להשמיענו איזה דבר, איזה רעיון. היצירה של בוקי בן יגלי היא בעצם היצירה האליגורית, זו שיש לה תוך וצורה, קליפה וגרעין, משל ונמשל. ובזה, במקצוע זה, היה קצנלסון אמן, אחד האמנים הגדולים שבין הסופרים העברים בדורנו. “בין אדני השדה”, “היוגב אשר גורש מאחוזתו”, “האשה אשר לא ידעה צחוק” ועוד אחדים מספוריו האליגוריים יתנוססו בספרותנו כפנינים יקרות-ערך, שצבען אינו מבריק ומשכר, אלא רומז ומבטיח.
ביצירותיו האליגוריות ובאגדותיו אנו רואים את קצנלסון כבעל נפש הומיה, כאיש אשר לבו בו רועד ורותת ומפלל, כליריקן רך, המשתפך בשיר עצב-נעים, המלא כיסופים וגעגועים. ובכל-זאת מה רב פה האור! ההרצאה בהירה כל-כך ומתונה, כל-כך שקטה, פשוטה ומפורשה וכל חלקי היצירה מתפצלים, מתפתחים ונפרדים, כאשר יתפצלו עלי הפרח עם גמר בשולו, והיצירה נמסרת לנו מאת היוצר כפרי המבוכר, הנושר מעל האילן.
קצנלסון היה גם אחד הפיליטוניסטים היפים של ספרותנו. וגם כאן אנו מוצאים מן האחדות ההרמונית. בפיליטוניו יש מן השחוק ומן הדמעה הנסתרה. מן הלעג ומן הליריזם. יש בהם תמימות ויש בהם שנינות, יש בהם שפך שיח, השתפכות הלב, ויש בהם חריפות-המוח — וכל זה התאחד לאחדות אחת, שיש בה מן החן ומן הנועם.
דומה, שההרמוניה ששררה בנפשו של קצנלסון וכשרון-הרוח שלו לאחדות−הביאוהו לידי כך, שמיזג ברוחו שני עולמות. קצנלסון היה בין הסופרים, שנכנסו אל תוך הספרות העברית והספרות הרוסית תחת דגלה של ה“השכלה” והוא שמר על הדגל הזה כל ימי חייו, ונלחם כל ימי חייו את מלחמתו. כשאנו מתבוננים בכתביו של קצנלסון, שנכתבו בזמנים שונים, אנו רואים, כי היה מסור בכל שעה למסורת של ההשכלה, והאידיאל של ההשכלה, להיות לאור גויים, עם חכם ונבון, אשר חכמתו ובינתו לעיני העמים, לא עזב אותו אף רגע. לא עזב אותו אף בשעת יצירת יצירותיו הנראות לנו לכאורה כאילו נוצרו ברוח הלאומיות. לא רק בכתביו הרוסיים אנו מוצאים על כל צעד ושעל את תקופת-הזהב של חכמי ספרד ואת חכמי ספרד עצמם, שהוא מציג אותם למופת על אשר ידעו ללכת לאור החכמה, אלא גם בכתביו העבריים וביצירותיו העבריות הוא מוציא מדי פעם בפעם את החמה של ההשכלה מנרתיקה ומנחם את עצמו בתקוה, כי עוד “תזרח שמש-צדקה, אשר מרפא בכנפיה”. —
תקות נחמה זו אנו מוצאים אף בספור-האגדה שלו “בין אדני השדה”. אף שם, במקום שהוא שופך את געגועיו על השדה והוא מלא שאיפה, עריגה וכמיהה להיות צמח מצמחי האדמה, לשלח את שרשיו עמוק-עמוק אל תוך הקרקע ולהיות מחובר אליו, הוא מוצא את הצד הטוב של חיי-נדודים, שאין צורך להלחם על אמת-ארץ ולריב ריב גבולות של שדה וכרם. עם שאין לו נכסים אין לו דאגת נכסים ויכול הוא לשאת את דגל השויון והאהבה ביד רמה. בספורו זה יש לקרוא בין השטין ובפיליטונו “אולימפוס וציון” ובמאמרים רבים אחרים — גם בתוך השטין, כי עם כזה בטוח יותר בנצחיותו. אמנם התלוש אינו חי, אבל ידוע הוא, שמי שאינו חי אינו מת…
אכן קצנלסון היה כל ימיו “משכיל” וכ“משכיל” לקח לו לסמל את “נחום איש גם זו”, האדם המנוסה ומלומד בנסים, המסתגל לכל המצבים, שאינו מתיאש לעולם, אלא מרכין ראשו לכל גל וגל, העובר עליו, ומוצא תמיד את הצד הטוב והמאיר שבו. תמיד בעת צרה, מספר לנו קצנלסון, היה בא אליו בחזון נחום איש גם-זו, זה שהיה “סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין”, ובכל-זאת לא התיאש, לא חדל מקוות, לא חדל לראות בכל דבר את הצד המאיר שבו. תמונה זו, מספר לנו קצנלסון באחד מפיליטוניו הרוסיים, נתגלתה לפניו לפני שלשים וחמש שנה, כאשר התפרצו הפוגרומים ברוסיה וכל התקוות והחלומות היפים על-דבר ההשכלה בת-השמים ועל-דבר האור, שאנו הולכים וקרבים אליו, נגוזו פעם אחת. היאוש מחיי ה“השכלה” בגולה אחז אז את לב כל, וגם אז לא התיאש קצנלסון ולא חדל לבקש את קרני האור בין ענני החשכה. והתמונה הזאת נגלתה לפניו שוב, כמו שהוא מספר לנו באחד מפיליטוניו האחרונים (“נחום איש גם-זו בהיכל בטהובן” — “מולדת”, כרך ה'), בשנים האחרונות. תמונה זו של “איש-מכאובות וידוע-חלי”, הנושא בקרבו את האור הרב לכל העולם ואת הנחמה והתקוה לכל העולם, הסמל של השכלת היהודים ותקות ההשכלה אשר ליהודים, לותה אותו באופן זה כל הימים שהוא חי כסופר וחוזה חזיונות לעמו.
בבוקי בן יגלי היה הרבה מן ה“משכיל”, אבל ה“משכיל” הזה היה כבר אחר. הטפוס של “נחום איש גם-זו” התעלה והתרומם תחת ידיו של קצנלסון והיה — לטפוס טרגי. זה האיש המתרגל והמסתגל לכל סביבה ולכל מצב, האיש המרכין ראשו לכל גל העובר עליו ואומר “גם זו לטובה”, זה האיש הרך כקנה, גדל וגבר והיה לגבור. עוד לפני שלשים וחמש שנה ראה אותו קצנלסון לא כזקן ותש-כח, אלא כ“גבור מלא עוז, אשר זרועותיו נטויות בכח, חזהו בולט ועיניו, אשר הכרת העוז הפנימי נשקפה מהן, לנוכח יביטו”. אולם בעל-כח זה — “זה כחו, כי חזק הוא מתוכו”, גבור הוא, הכובש את כאבו, סובל, הנושא את עול סבלו ככתר עליון ואת שבט המעונים כשבט מלכים. הוא נושא על ראשו כתר אורה, אבל אותו “נזר אור, הנוצץ בשלל צבעי הקשת. אשר על ראש הזקן, מסביב לו בועקים ויורידים כחניתות אל כל רוח”. הזר שלראשו הוא של קוצים…
כה ראה קצנלסון את “נחום איש גם-זו”, מיודענו משכבר-הימים, בהלו נר-ההשכלה על ראשנו, וכך הוא מתאר אותו. לכתר-האורה שלו הוסיף את הזר של המעונים, וזה הנותן למראה פניו הבעה אחרת. “נחום איש גם-זו” זה סובל ואינו מעלים עין מכל, אם כי הוא מתנחם על כל. אין בשרו בשר המת, שאינו מרגיש באיזמל, אלא בשר חי, הנוטף דם, אבל דמיו כל-כך מרובים, עד שלא יכלו לעולם. הוא נעשה לסמל מרומם של נצחיות ישראל, ש“כל כלי יוצר עליו לא יצלח וכל לשון תקום אתו למשפט ירשיע”. “נחום איש גם-זו” נושא כאן בקרבו את הגאוה הלאומית ונעשה לסמל לאומי.
כך אחד קצלנסון וחבר ברוחו שני דורות. הוא חבר אותם גם בתורתו ובעבודתו המדעית. כמו לכל “משכיל” היתה גם לקצנלסון נטיה להראות, כי חכמינו ידעו גם הם פרק במדע, ידעו לשלוק גופת אדם, כדי למנות את מספר אבריו, ידעו פרק באנטומיה וברפואה ובכל חכמה, אבל אם ה“משכילים”, בהגיעם לפרשה זו, הו משתדלים להוכיח, כי עמנו למד מכל אדם והיה נוח תמיד לסביבה שלו וקבל ברצון את השפעתה וחכמתה, היה קצנלסון מתאמץ תמיד להראות את הדרך המיוחדה, שכבשו להם בזה קדמונינו. הוא נטה לראות גם את המיוחד לנו בתרבות האנושית ולהבליט את הקוים היתרים או החסרים, את זה שהוספנו על-מה שקבלנו מאת אחרים ואת זה שגרענו ממה שלקחנו מהם. בגאוה מיוחדה הוא מודיע אותנו בראש ספרו “רמ”ח אברים“, כי “בדברים הנוגעים לדת ולהלכה בדקו חכמינו בעיון רב בעצמם ולא סמכו בזה גם על סופרי וחכמי הרומים והיונים שבימיהם”. וכן התאמץ להוכיח במאמריו על-דבר חוקי הטומאה והטהרה של היהודים, כי אין לחוקים האלה שבתורת משה כל יחס אל תורת הפרסים והם נבדלים מהחוקים הדומים להם בתורת הפרסים על-ידי ה”רוח" המיוחד, על-ידי זה, שלפרסים העיקר רוח-הטומאה, בעוד שלעברים הטומאה היא חומרית, עוברת על-ידי חמרים בלתי-טהורים, המטמאים במגע או במשא. בדרך זו הוא יוצא למלחמה עם י. ה. שור, בעל “החלוץ”, שאמר ליסד את עניני הטומאה והטהרה של היהודים על תורת הפרסים והשפעתה. ואם גם מורה קצנלסון, כי לדינים של טומאה וטהרה, כפי הדמות שקבלו בימי הסופרים והתנאים, יש יחס לתורת הפרסים, הוא מתאמץ להוכיח, כי היחס הזה היה לרוב לא חיובי, אלא שלילי: חוקים רבים נחקקו ודינים רבים נתערו ונגלו, כדי להבדל מן הפרסים וממנהגיהם. קצנלסון ראה אפוא גם כאן, מה שה“משכילים” היה נוטים לראות ולציין, כי היהודים לא היו בודדים בעולם ולא היו נבדלים מאחרים, אבל הוא ראה והראה, כי בכל-זאת היו תמיד מיוחדים.
את עקבות החבור הזה של שני הדורות ברוחו של קצנלסון יש למצוא גם בעבודתו המדעית על-דבר “הפרושים והצדוקים” (ב“ווסחוד” החדשי בשנות 98—1897). הוא לבש שם קנאות לאומית והתעורר לצאת כנגד החכמים הנוצרים, הבאים להוריד את כבוד הפרושים, נושאי המסורת העברית, ובחריפות גדולה הוא מראה, כי הפרושים היו הנושאים של ההתקדמות וההתפתחות, של התקון וההקלה ממשא העם, בעוד שהצדוקים היו קופאים על שמריהם ומחמירים, אם גם לא לעצמם, אלא לאחרים. הוא יצא כאן בעקבותיו של גייגר, שהניח, כידוע, את היסוד להשקפה הזאת בספריו “אורשריפט” ו“הצדוקים והפרושים”, שחבר בלשון הגרמנית, וכן במאמריו העבריים שב“החלוץ”. אולם גם בזה יצא קצנלסון בעקבותיו של גייגר, מתקן-הדת, בסברו, שהתקונים וההקלות של חכמי הפרושים נעשו בכוונת מכוון להקל, ורק אחר-כך בקשו ומצאו להם יסוד-מה בתורה והסמיכום על המ1קרא, שידעו בעצמם, כי אין בו אלא אסמכתא.
קצנלסון כאילו אחד וחבר תמיד, ובכל אופן לא נטה הרבה לחלק ולפלג. בעיקר נשאר ברוחו מקראי והנגון הרך של הפרוזה התנ“כית היה נגונו. “מוטיבים של התנ”ך בפרוזה” היו הדברים-שבכתב הראשונים של קצנלסון (ברוסית), ובכל הפרוזה שלו, שאמנם יש בה לרוב ממיטב השירה, מסתלסל לו המוטיב, הנגון הזה, כזמיר המסלסל לו ב“שירת-הזמיר” את שירי-ציון. כרבים מן ה“משכילים” דייק קצנלסון לכתוב בשפת התנ"ך, אולם השפה הזאת היתה לו לשפת-הלב.
את לבו זה שפך קצנלסון הרבה ב“שירת-הזמיר” שלו, הספוגה כולה, כספרי מאפו לפנים, אהבה לכתבי-הקודש ולשירת-ציון. על-פני היצירה הזאת כולה שפוכים כנטפי הטל על שדה קציר, גם הגעגועים הרבים על האדמה ועבודת-האדמה. יפים הם ביצירה הזאת מראות הטבע, אבל יפים מהם הקוצרים והמעמרים עמרים. "נעים מראה הטבע שם בסתר היער, אבל עוד נעים ממנו, עוד מרום ונשגב ממנו, מראה הטבע שם בסתר היער, אבל עוד נעים ממנו, עוד מרום ונשגב ממנו התפעלות אמת.
הנפש המרכזית של השירה הזאת, נפש הנער שלמה, היא רכה, מקבלת השפעה, מתפעלת; יש שהיא חסרה כח, חסרה עצם — אוירית היא קצת, לא-ממשית, אגדית. אכן באגדה, בזו האליגורית במקצת, מצא קצנלסון את ההבעה השלמה ביותר לרוחו. כי כאן הלכו התוך והצורה, המראה והרעיון כשהם צמודים יחד. הוא ידע לתת את תפוחי-הזהב במשכיות כסף, ואם לא תמיד היו התפוחים חדשים מכל וכל, ידע לעטות אותם מעטה יפה ולכסות עליהם במכסה של דמיון, שגם האמת הפשוטה והידועה תאיר באור חדש, בהגלותה מבין המסך, ותפעל את פעולתה מחדש. הוא ידע לשמוע בזה לעצתו של פטררקה, מאבי-אבות החוזים של האליגוריה, שחקק את החוק הגדול של אמנות זו, כי “יש ליפה את המציאות ברקמת צבעים ולכסותה במכסה של דמיון, ובשעה שיגלו את המסך תאיר האמת באור בהיר, כי יותר שירבה העמל בחפושה, תפעל עלינו בהמצאה”
השמועה הגיעה אלינו מעבר לקו היריות של התותחים הכבדים כי קצנלסון מת.
תרע"ו.
-
במקור נדפס: “הקרא”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.