מאמר ראשון    🔗

א    🔗

באחד מימי תרמ“ג יצא מתחת מכבש הדפוס בוורשה קונטרס קטן, שהביא כמעט לידי בהלה במחנה הסופרים העברים. שם הקונטרס, שהיה מלא גפרית ואש ורעל שחוק אכזרי, היה “תהו ובהו”. המחבר של “תהו ובהו” היה דוד פרישמאן, שפרסם קודם לכן ב”השחר" וב“הבוקר אור” שירים אחדים וספורים, וגם מאמרים. בין המאמרים היה אחד, שלא היה נופל כלום מן ה“תהו ובהו” ושבעצם היה ה“תהו ובוהו” רק מעין המשך לו. שם המאמר ההוא היה “ממסתרי ספרותנו” (“הבוקר אור”, תר“מ—תרמ”א), ובו כל מיני חצים ואבני-בליסטראות, שהיו ערוכים נגד הגבור הראשי של הספרות העברית באותה שעה, ראש-המדברים, פרץ בן משה סמולנסקין. המאמר ההוא, שאולי אין לנו בדומה לו עד היום לדבור חד, ממורט ובעל פיפיות, לא עשה בכל-זאת את הרושם שעשה זה שבא כשתי שנים אחריו. אולי מפני שמעמדו של סמולנסקין היה אז איתן ובטוח יותר מדי בספרותנו, שצעיר מתחיל, ואפילו בעל כשרון גדול, ידיחו משאתו. ואולי ראו הקוראים במאמר זה ממעשה המנהג הפשוט, שהיה נהוג בספרות העברית של אותו זמן, כי בשעת הזדמנות טובה היה עורך בישראל, או עוזרו, שופך את כעסו על המתחרה אתו, ועושה אותו “כעפר לדוש”, ו“הבקר אור” של גוטלובר היה מתחרה אז ב“השחר” של סמולנסקין. הם ראו בכל אופן בזה רק גל עובר, דבר ארעי, אבל הנה יצא ה“תהו ובהו” והמקרה כאילו היה לדבר המתמיד והגל שהתרומם הכה והוסיף והכה בכתלי הספינה הקטנה. דומה כאילו איזה מתנקש בא לתוך המחנה וקבע לו שם את מקומו. הוא בגדולים החל וגם על הקטנים לא חסה עינו. את כולם העביר תחת שבט הבקורת. יד העלם כבר נחתה על סמולנסקין, על יהל"ל, על לילינבלום, על רייפמאן. על הארז — ואת מי נקה בשבט פיו?

כזאת היתה החרדה במחנה. עורכי שני מכתבי-העתים, “המליץ” ו“המגיד”, הודיעו לקוראיהם, כי מאמרים רבים נתקבלו אצלם על-דבר המחברת הזאת; אולם חששו, כנראה, להדפיס את המאמרים ההם, אף כי היו ערוכים ברובם נגד המחברת, כדי שלא לפרסם עוד יותר את הקונטרס ואת מחברו. מפני-זה הסתפק הארז, שרוב דברי המחברת היו ערוכים נגדו ונגד עוזריו ב“המליץ”, במכתב אחד של לילינבלום, שנדפס כהוספה ל“המליץ” שנת 1883, גליון ס“א. וכשהתרבו עוד יותר הקולות והלפידים, לא התאפק עוד הארז ויצא בעצמו ב”המליץ" נגד המו“ל, א. י. שפירא, ונגד המחבר, דוד פרישמאן, במאמר קצר בשם “לא ידע עוול בושת!” (“המליץ”, שנה הנ“ל, גליון צ”ד). בו הודיע, כי חשב לעצמו עד עתה לפחיתות-הכבוד “להתוכח עם נער משולח, אשר נכדיו גדולים ממנו בשנים”, אבל כיון שקבל כבר על-אודות זה במשך הזמן האחרון מאמרים רבים מסופרים שונים, אי-אפשר לו לחשות עוד… ותוך-כדי זלזול אומר הארז, שבצעיר לימים זה, שא. י. שפירא הטה אותו, לפי-דעתו, מני-דרך, היה “אולי כשרון לעבוד בספרות העברית”. ומן הראוי לשום לב יותר אל דבריו של עורך “המגיד”, שהיה במדה ידועה נייטרלי. גם הוא הודיע, שקבל מאמרים רבים על-אודות ה”תהו ובהו"; אולם הוא קבל אותם משני הצדדים. האחד — אומר בעל “המגיד” — “היה קורא בעליצות נפשו: דרך כוכב מזהיר בשמי ספרותנו! ברנה והיינה בשפת גרמנית ופרישמאן בשפת עברית”. “לעומתו צועק אחר מנהמת לבו: רק שד משחת ומלך-בלהות יוכל לכתוב דברי תהו ובהו כאלה” (“המגיד”, 1883, גליון כ"ח). ואכן “מלך בלהות” היה פרישמאן מאז בספרותנו לכל מי שבא להיות סופר בספרות זו וכשרון-סופרים אין לו, לכל מי שלשונו ארוכה ודעתו קצרה, לכל מי שפיו מלא ולבו ריק, לכל מי שמדבר גדולות ואפילו קטנות אין לו — לכל אלה היה פרישמאן שד נורא ומלך-בלהות, ועלה האיש ההוא בכל עת שראה והנה נחל ספרותנו ועמק חיינו גאו פתאם והעלו קוצים וברקנים ואילני-סרק שקולם הולך, — ועלה האיש ההוא ממקומו ומעירו וקרדומו החד בידו והוא מכה על ימין ועל שמאל…

“היה לא תהיה! חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, ולהפוך לכם את הטעם הטוב”.

ב    🔗

דרכו הראשונה של פרישמאן בספרותנו וראשית פעולותיו חלו באותן השנים, שבהן נעשו השבלים המלאות של ה“השכלה” מלאות יותר מדי וחכו ליד הקוצר… וכבר נשמעו אז גם הצעדים הראשונים של התקופה החדשה. את ימי התקופה החדשה רגילים אנו למנות משנות הפרעות הראשונות, ואין מקדימים אותם לשנת תר“מ. אולם המסתכל בעין בוחנת ימצא את צעדיה הראשונים, ראשית צעדיה, של התקופה עוד שנים אחדות קודם-לכן. את ספרו של לילינבלום “חטאת-נעורים”, שיצא עוד בשנת תרל”ו, אפשר לראות לא רק כ“ודוי הגדול של צלפחד בר חשים התוהה”, אלא כודוי הגדול של תקופת ה“השכלה” בכלל. היא כאילו הרגישה, שקרבה היא אל קצה ופתחה בודוי… כל הימים ההם, משנת תרל“ו עד אמצע שנות הארבעים למספרנו, ימי חשבון-הנפש היו לסופרינו, הטובים והצעירים שבם היו מחפשים דרכים, שאמנם היו עוד קרובים מאד לדרכי ה”השכלה" הקודמים. הימים שבהם התראה פרישמאן על-פני בימת ספרותנו היו אפוא ימים שבין תקופה לתקופה, שהכל משמש בהם בערבוביה, ופרישמאן היה אז עוד נער רך, ובכל-זאת ידע לעמוד על שלו, על דרכו המיוחדה, שלא סר ממנה. בודאי שבין קברניה של ה,השכלה" — במובנה הריק, הנבוב והמליצי — עלינו להעמיד גם את פרישמאן. הוא לא נלחם עמה בעצמה — אמנם פרסם בימים ההם מאמר ב“המגיד” בשם “אני ואבי-זקני”, שבו שם לשחוק את התקונים-בדת של ה“משכילים”, — אולם הוא הרבה לפאר אחריה ולכלות את ירושתה, את “המליצה” שלה, שנעשתה טפלה מאד, ואת כל אותן ה“ידיעות” וה“חכמות” הרבות של ה“משכילים”, שסופרינו בשנות השלשים והארבעים למספרנו הרבו כל-כך ל“התהדר” בהן, לרוב שלא לצורך כלל. אולם בהלחמו עם הישן לא עמד עוד על צדו של החדש, של אותו חדש, שנבנה על משאותיו. הוא לא נסחף עם הזרם, ששטף מאז את כל שדה ספרותנו והוא נשאר יחיד ברשות הרבים, אדם שהולך לו לעצמו בשבילו המיוחד.

כי פרישמאן איננו סופר בעל כשרונות גדולים בלבד, אלא יש בו מן האישיות הבולטת בספרות. את הדבר הזה יש להדגיש, יען כי יש בקרבנו אנשים הרואים את פרישמאן עד היום כילד-שעשועים בספרותנו. אולם הן מעטים הם האנשים בספרותנו, שלא סרו מדרכם, שעמדו עליה בתחלה, כמו פרישמאן, וזה אות על בגרות מיוחדה, בגרות יותר מדי, מין שלמות של אישיות. מין אופי שלם, שכמעט אין אצלו אפילו התפתחות, אלא הוא בא כשהוא גמור ושלם מתחלת ברייתו. אמנם אישיותו של פרישמאן אינה רק בת גון אחד, אלא יש בה ערב יסודות שונים ומזיגה של צבעים: בין הצבעים האלה לוקחים בודאי חלק גדול מאד גם צבעים רכים ביותר; בפרצופו של פרישמאן יש הרבה מחן הילדים ומזיום המיוחד וחלומם התמידי; פרישמאן אוהב לשחק הרבה ויודע הוא לשחק הרבה, וזה מרכך את אפיו ומשרה על דבריו רוח של קלות וחירות — יש בפרישמאן הרבה מן הילדות ושחוק הילדות, — ואולם הזהרו מפני ילד זה, המשחק גם בחרבות, פן יניף עליכם, תוך כדי משחק, את חרבו ויראה לכם את זרועו…

ולא בתוכן דבריו בלבד מתגלית שלמות האופי של פרישמאן, אלא עוד יותר מזה בצורת דבריו — באפני ההבעה שלו. פרישמאן כמעט שלא שינה את לשונו מאז החל להביע את הגיונותיו בעברית, בכל אופן לא חלו שנויים עיקריים באפני הסגנון שלו, בכל אותם הדברים שעושים את הסגנון לחטיבה אחת שלמה, לבריה בפני עצמה, שאינה בטלה אפילו באלף. והן זה מעיד יותר מכל על אפיו הקבוע והמתמיד. כי בפרישמאן התבטא הרבה ובא לידי גלוי הטפוס של הסופר, שה“איך” קודם אצלו ל“מה”. זאת היא עצמיות המתבטאה בעיקר בסגנון, בצורה.

ג    🔗

פרישמאן הוא בעיקר אמן-הצורה, ואל יהא דבר זה קל בעיניך. היה מי שאמר — קרל גוצקוב בשעתו, — כי “בצורה — הכשרון” (טאלענט איזט פארם"). גם במובנה הפשוט של המלה סופר יש מן המשמעות, שהוא אדם היודע לכתוב, היינו — יודע לתת לדבריו שבכתב את הצורה היפה ביותר והשלמה ביותר¹ יש דברים שגם אחרים מתכוונים להם במדת-מה, אבל הסופר מבטא אותם בטוי מלא ושלם. הם בבחינת נשמתין דאזלין ערטילאין, עד שבא הסופר, ונותן להם לבוש. בבחינה זו מעטים הם בספרותנו הסופרים היכולים להתחרות עם פרישמאן. כל מאמר של פרישמאן וכל פיליטון מפיליטוניו הוא דבר שלם ומהוקצע בכל, מלאכת מחשבת שלמה. בנין-המשפט של פרישמאן אין כמוהו בספרותנו עתה ליופי ולחן. אם בנין-המשפט של אחד-העם הוא כולו סדר, חוק ומשפט, זה של פרישמאן יש בו חן ונעימות. בנינו של אחד-העם הוא הגיוני, וזה של פרישמאן הוא מוסיקלי.

כבא-כחו הטפוסי של הסופר בספרות העברית, דרש פרישמאן תמיד לתת חירות שלמה לספרות זו והטעים בכל עת-מצוא, כי הספרות, כעורק הראשי של תרבות-עם, אי-אפשר לה להיות מין דבר הנגרר אחרי דבר — ולוא גם יהיה הדבר ההוא חשוב מאד, — אי-אפשר לה להיות רק אמצעי לתכלית, דרך אל המטרה, כי-אם צריכה היא להיות מטרה לעצמה ותכלית לעצמה. פרישמאן שר:

לְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּמוֹחוֹת אֵינָם

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת, רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת,

וּלְזָרָא לִי הִתְלַהֲבוּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֵשׁ לֶהָבוֹת.

על-פי פרישמאן לא מחשבה זו היא עיקר ואחרת היא טפל, רגש זה טוב ורגש אחר רע, התלהבות זו כשרה והתלהבות אחרת פסולה, כי-אם העיקר, שתהיה המחשבה מחשבה, הרגש — רגש וההתלהבות — התלהבות. לפיכך לא היה חלקו של פרישמאן מעולם בין אלה שנעצו חרב בבית-המדרש ואמרו: עד פה תבוא ולא תוסיף. במקום שהוא היה הממונה על הספרות היה פותח את השערים לרוחה והיה אומר: יכנס כל מי שתוכו כברו; כל מי שיש תוכן לדבריו ויודע הוא למצוא צורה לתוכן זה. פרישמאן לא העמיד מעולם עיקרים לתורה, כי הוא היודע ומבין, שהתורה, כל תורה, אם היא כדאית לכך, היא רחבה מני-ים ושבעים פנים לה; הוא לא היה אומר מעולם על תורתו, שהיא התורה כולה ואידך אינו ראוי אפילו לגמור. לא מה שהאדם הוא בעד השכלת ברלין או נגד השכלת ברלין, בעד תקונים בדת או נגד תקונים בדת, בעד חבת-ציון או נגד חבת-ציון, עושה אותו לסופר, כי-אם זה, שהוא בעל לב חושב ויודע להביע מחשבות לבו. זאת היא הצורה האירופאית החדשה, שאמר פרישמאן לתת לספרות שלנו.

ד    🔗

פרישמאן הוא לכאורה מערבי. פוסקים אנו את פסוקו: “חי אני, אם לא ביד-חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם, להסיר מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן וכו', ולהפוך לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי-טעמים מיוחדים, כי-אם את הטעם ואת פסקי-הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב”. מערבי הוא אפוא פרישמאן. אולם נפלא הדבר, עד כמה מערביות זו של פרישמאן ממוזגה היא במזרחיות גמורה. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים נדמה לנו כאילו המערביות של פרישמאן מתבטאה רק בצורה החיצונית של דבריו, ב“טעם” וב“פסקי-הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב”, בעוד שהמזרחיות שלו תופסת את הצורה הפנימית של הדברים, צורה זו שיש וקראו לה נפש, רוח האדם. דומה ששפתו של פרישמאן אין בה כלל יסודות אריים. היא אינה מגשימה, אינה מגבילה, אלא מלאה היא כולה מעין זמר. פרישמאן הוא מספר, משורר או מטיף דברים, אבל איננו מצייר. אין דרכו להבליט את קוי הדברים ואין דרכו גם לשרטט ולהגביל, ואדרבה: דרכו להגדיל, לפאר, לגזם, להשפיע על-ידי ניב, על-ידי משל או פתגם. לא תפיסת הענין היא העיקר אצלו, אלא תפישת הלבבות.

האפיקה של פרישמאן — עד כמה שיש בו מן האפיקן — היא אגדית. היא תלויה בדבור, בשיחה, בספור-המעשה. יסודותיה אינם מוצקים ואין היא מבקשת לכבוש שטח רב. בכל התרבות שלה היא מדברית. היצר הפנימי, תאוות האדם, מאוייו הכמוסים ושברון לבבו — אלא היו לו לנושא, אלה היו גם לשיחה בספוריו בין איש לאיש, בין אדם לחברו, בין אדם וסביבתו הקרובה. מאזינים כאן השמים ועדים הכוכבים. איזה שקט פה מסביב ואין מראה מבריק, אין תמונה רבת-און. הנפש היא המשתפכת פה ברננה או המתנשאה על כנפי-רוח.

“ואם שנים הרבה אחיה ואם כחול ארבה ימים, את היום ההוא ואת האנשים ההם ואת כל המעשה אשר נעשה לא אשכח לנצח! לנצח לא ימחו הדברים ולא ימושו האנשים ההם מקרב לבי. ויש אשר כעננים יעלו כל אלה לפני”. כך מרצה פרישמאן את דבריו ומספר אותם. הוא מקדים איזו הקדמה, נזכר באיזה דבר ונמשך אחריו; הוא נמשך אחריו כמעט עם חתוך הדבור, עם הקול שיצא מן הפה. חורז הוא את הדברים כמו על חוט בלתי-נראה. לרוב אין החוט הזה אלא חוט של מסורת, של דברים שנאמרו איש מפי איש: “אמי קבלה את הדברים מאמה ואמה מאמה, זקנתה מזקנתה וזקנתה מזקנתה וכו'”. לא מראה כאן תמיד, אלא קול: שיחה, דבור, אמירה. —

אין הציור של פרישמאן והספור שלו אף פעם ריאליים וציוריים די הצורך, והשיר שלו אין בו מן הפסלות והציורות, אבל הוא מלא ריתמוס נפלא ויש בו רעיון. וכל אלה הדברים הלא יש בהם משירת כתבי-הקדש ומתכונותיו של הספור העברי, התנכ"י, שהציור כשהוא לעצמו לא היה בו מעולם עיקר, אלא ספור-המעשה. פרישמאן, שהיה מן הראשונים בספרותנו, ששמו לב אל “האשה העבריה”, אל זו החיה אתנו, ושברוב ספוריו יש גבורות ולא גבורים, פרישמאן זה אין דרכו להסתכל הרבה בפני האשה, והעיקר הוא אצלו רוחה המיוחד וחייה המיוחדים.

כי לפרישמאן לא החומר הוא עיקר, אלא הרוח, לא הסביבה החיצונה, אלא החיים הפנימיים, לפיכך אין הוא נותן כמעט ערך לסבות החיצוניות, לסביבה והשפעותיה, כי-אם העיקר הוא לו המעין הפנימי הנובע, מקור נשמת האדם, שאין יודע מאין הוא ולאן… “מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יצר לב האדם ואת דרכיו יספור?”… — קורא פרישמאן באחד מספוריו (“איש ומקטרתו”) — ובכל ספוריו הרבים אין דרכו לספור את דרכי היצר ומוצאיו, כי-אם מבקש הוא לדעת את היצר כשהוא לעצמו, כחו ופעולותיו. ספוריו של פרישמאן אין בהם סבה ומסובב, עלה ותכלית, אלא מעשים ועלילות, דברים ומקרים. ההתחלה הראשונה שלהם היא לרוב מקרית, דבר כהה וטמון בערפל, מאיזה מחבא נסתר שבנפש האדם יצא ונמלט פתאם יציר קטן: תאוה קטנה, יצר נסתר, והוא הולך ומתגלגל לעינינו במהירות נפלאה, ובהתגלגלו הוא הולך וגדל כמו מאליו, עד שהוא נעשה למין סלע-המחלקות, שאליו ינופצו חיי האדם עלי-אדמות… איזו נערה צעירה עניה, שהיתה בה נטיה חזקה למוסיקה, נתגלגלה פעם כאילו במקרה אל מעבר לרחוב היהודי (בספור “ביום הכפורים”), והמקרה הזה הביא שוב לידי מקרים רבים הדומים לו, עד ששמעה פעם אחת את קול שירתה של אחת הנערות המזמרות, ולמקרה הזה היו תוצאות רבות כל-כך וקשות כל-כך בחייה ובחיי משפחתה. — בחור-ישיבה אחד (ב“כהן בבית-הקברות”) אהב נערה אחת וגם היא היתה אולי משיבה אהבה אל חיקו; אולם האלהים לא רצה זאת ומחלת החולירה היתה בארץ, והנערה איננה פתאם, כי לקח אותה אלהים, “אבל דוד-יעקב — כך שם הגבור — לא מת, והוא שבע ביום התפלל אל מותו, מבלתי-יכלתו למלט עוד משא חייו”, ויהי כי צר לו המקום בבית ובכל מקום שהוא הולך, שם פתאם את פניו, מבלי שהרגיש זאת בעצמו, אל בית-הקברות ושם התנפל הנער, שהיה כהן, על קבר הנערה המתה לרצות את אבני המקום ולחונן את העפר אשר תחתיו, ועל לבו עלו אז דברי המשורר (מיכ"ל): “כי לא יוכל האמין כל דוד, גבר, אם רעיה מתה ובאבנה נבלה, כי לא תוסיף לקום מבלות בקבר”. וכן יעשה הנער ימים רבים. ופתאום נודע הדבר “ותגעש ותרעש כל העיר ופה לפה יספר: כהן בבית-הקברות”… המקרה הקטן הזה הוא שגרם כי תעקר נפש אחת מישראל, שהיתה דוויה וסחופה כל הימים ולא מצאה לה מנוח לא בזה ולא בבא. — וכן הם רבים מספוריו של פרישמאן, כמו “שתי שערות”, “בן לילה אחד”, “מעבר לנהר” ועוד. בכל אלה היה המעשה הראשון רק כעין אותה פת-השלג הקטנה, המתפוררת פתאום מראש ההר והיא מתגלגלת במורד ומתגדלת דרך-גלגול, עד שהיא מחריבה ערים שלמות…

ה    🔗

המוסיקה של החיים כשהיא לעצמה: העליות והירידות הרבות, המעשים והעלילות לרוב, החליפות והתמורות לאין-מספר — היא שצדה את לבו של פרישמאן ושדברה אל נפשו הלירית והמוסיקלית. וכמו שאין דרכו של פרישמאן לצייר הרבה, כך אין גם דרכו להיות חוקר לכל תכלית ולדרוש במופלא ממנו. ספורו של פרישמאן הוא כולו לירי-פסיכולוגי, ואין בו לא מתאורי הסביבה ולא מן הספור החברתי. האדם של פרישמאן הוא ראשית לכל אדם, בעל נפש חיה. חי הוא גם לעצמו ואינו רק שייך אל המין והחברה בלבד. בזה היה פרישמאן מעין ראשון בספרותנו החדשה. הוא היה כמעט הראשון, שנסה לתת לפנינו בספוריו את נפשו היחידית, האינדיבידואלית של האדם, ומפיו כאילו שמענו לראשונה, שמלבד אנשי-צבור, המתענים בצבור, אנו גם אנשים לעצמנו, הסובלים לעצמנו — ביחידות. כל המספרים שקדמו לו, וגם הרבה מהבאים אחריו, נתנו לנו רק את נפשנו הקבוצית, את הסכום הכולל שלנו. אפילו המספרים היחידיים שלהם היו מיני סימנים למאות ולאלפים, פרטים קטנים לכללים גדולים, ורק פרישמאן היה הראשון, ששם לב אל הפרט כשהוא לעצמו. וממילא כי לא הצורה היהודית, שכל אחד ואחד מאתנו נושא על-גבו, היתה כאן עיקר, כי-אם ה“תוך” האנושי שבנו, היחידה שבנו, החיה ועורגה, צמאה וכמהה² שואפת ונכספת, סובלת ומצטערת, והכל לה לעצמה.

דומה שפרישמאן גם מצא על-ידי כך את האדם אף במקום שאחרים לא בקשו אותו, בתוך תוכה של היהדות הישנה. אם כי גם פרישמאן נתחנך על ספרות ה“השכלה”, שהיתה רגילה לקלקל את הפרצוף האנושי של גבורי הגיטו ולהסיר את צלם-האלהים מעל פניהם, היה דרכו הוא בזה להפך: לגלות את פרצוף הפנים האנושיים אף מתחת למסוה העב של שממת הדורות והוא בקש כאן את צלם-האלהים אפילו על פני אלה, הנושאים לכאורה אות-קין על מצחם. עוד באחד מספוריו הראשונים של פרישמאן, ב“ביום הכפורים”, אנו פוגשים טפוס של אם זקנה, אשה חרדה על דתה, שהרגה את בתה בעצם ידה על שיצאה לתרבות רעה. המספרים ה“משכילים” היו עושים את הטפוס הזה למפלצת יהודית; אולם אצל פרישמאן הטפוס הזה הוא כולו אדם. כי הוא סובל כאדם, ואף מתהפך הוא בעצמת מכאוביו הפנימיים כבן-אדם גבור. ל“גבורה” של הספור נעשית כמעט כאן האם הזקנה, בת הדור הישן, ולא הבת, ילידת הדור החדש ובאת-כחו, כי הבת כאילו אינה חפצה להבין את אשר בנפשה של אמה, — והאם אינה יכולה להבין את אשר בלב בתה. לכן צערה כאילו גדול יותר משל בתה ומכאוביה כאילו נאמנים יותר. הבת סובלת הרבה, אולם האם דומה להיות טרגית. כי אין כל מוצא לה מיגונה הרב.

בספור הזה באה ראשונה, אחרי ימי ה“השכלה”, לידי גלוי ממשי ההשקפה החדשה, שהאדם והיהודי אינם עוד שני הפכים בנושא אחד. והשקפה זו חזרה ונשנתה אחר-כך גם ביתר ספוריו של פרישמאן. נוטה הוא לתאר באהבה מיוחדה של בן-נאמן את פרצוף פניהם של האבות, שהוא רואה בהם איזו גדלות ואיזה מורא-הוד. גבור הספור “מצוה”, שהכריח את בנו לגרש את אשתו היפה, משום שלא ילדה לו בנים, ואבד לו על-ידי זה גם הבן, — האיש הזה, הדומה לר' ופסי הכוזרי של יל"ג ועוד עולה עליו בקשי-לבו, הוא בעיניו גבור אמתי. הוא אינו “טטרי” כלל, אלא אדם שלבו נתאבן בדרך החוק, אבל לא מת בקרבו, והוא סובל ונענה בלי-קץ, אבל מה יעשה והדבר “מצוה” הוא… וכשהוא מדבר באיש הזה, עולה על לבו “זכרון אשה גדולה וכבודה בישראל, ולה בת נחמדה ויחידה, אשר היתה משוש-לבה ומשוש-לב כל רואיה; והנערה הזאת מתה שלשת ימים לפני חתונתה, והיום יום ערב-שבת עם חשכה, אז לבשה האשה את בגדי השבת אשר לה, ואת נזמיה הגדולים עם האבנים הטובות והגדולות שמה באזניה, ותדלק את נרותיה במנורות-הכסף הגדולות, ולא נאנחה ולא היתה מתעצבת ולא דברה דבר, ותאכל ותשת, וכן היתה כל היום — ורק במוצאי יום השבת, כאשר נראו בשמים שלשת הכוכבים הראשונים, התפרץ כאבה מתוך לבה בכל נוראותיו ובכל תקפו”.

האשה ההיא נעשית אצלו לגבורה ממש. וגבורים ממש הם בעיניו גם שלשת האנשים, הרב ושני הדינים, שאכלו ביום-הכפורים, בשנת החולירה. הוא מקדים לנו שם הקדמה פתיטית מאד, ואנו כמו רואים לפנינו מעשה רב בזה, ששלשה אנשים אכלו ביום ההוא אוכל פחות מכזית… האנשים ההם כאילו העלו את עצמם לקרבן על המזבח של אהבת-האדם. “אכן גם להם שם בגבורים!” כי “מי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר קשרו בקרב לבם פנימה? מי יודע את אשר נשאו ואשר סבלו?…”

ספורו של פרישמאן היה בין הראשונים בספרותנו החדשה, שאין אנו מוצאים בהם מגמה חיצונית. הוא כולו פסיכולוגי. אולם אם הוא פסיכולוגי כולו, אין בו בכל-זאת כלום מן הפיסיולוגיה והפסיכופיסיולוגיה; אין דרכו של פרישמאן לחטט ולנקר הרבה בנפשות גבוריו. מספר לירי כפרישמאן אי-אפשר שיאהב את החקרנות והחטטנות, הרחוקות מן הליריקה מרחק רב כל-כך. עליו, על פרימשאן, לא השפיעה בנדון זה הספרות הרוסית, שהשפיעה כל-כך הרבה על המספרים העברים האחרים. אולם תחת זאת יש למצא בספוריו השפעה גדולה וישרה של התנ"ך, ולפעמים גם של האגדה התלמודית; כמו כן השפיעו עליו הרבה הספרויות של העמים הגרמנים, שגם הן השפעתן חוזרת הרבה אל “ספר-הספרים” שלנו. —

ו    🔗

פרישמאן, האירופי הגמור מבחוץ, נדמה להיות יהודי כולו בפנים. איזו אחדות ואיזו הרמוניה שוררת כאן בין שני אלה, עד שבהשקפה ראשונה נראה, שאין לחלק כלל ביניהם ואין למצא ביניהם צד של נגוד. כי פרישמאן בעל סגנון הוא, איש-ההרמוניה. נפשו היא אמנם בת סתירות ונגודים שונים; אולם הסתירות והנגודים מתאחדים בו וכאילו הם מתמזגים בקרבו. פרישמאן הוא “פקח”; אולם לפעמים נדמה לנו כאילו הוא גם תמים מאד. הוא ער לפעמים ביותר, ובכל-זאת רק בעל-חלומות הוא. פרישמאן הוא, לכאורה, אחד מבעלי-ההגיון ומדבר תמיד בשם ההגיון הבריא; אולם די לנו לראות איך הוא מדבר את דברי ההגיון שלו ודי לנו להטות אוזן אל הטעמים והנמוקים שלו ואל אותה נעימת החן והעצב המצלצלת בדבריו, עד שנוכח, כי לפנינו בעיקר לא אדם בעל-הגיון וחשבון, אלא משורר, שאמנם רגליו עומדות על-פני האדמה, אבל ראשו נטוי למעלה, אל קערת-השמים הגדולה… ודברי החלומות של פרישמאן יש שהם ברורים ומפורשים כל-כך, עד שכמעט יש להם הצורה והפנים של דברי הגיון. וכך הוא דרכו של פרישמאן תמיד. בדברי האמת שלו יש תמיד גם הפלגה ידועה, הטעמה יתרה של החולשה שהוא רואה ומרגיש באחרים; ובדברי ההפלגה שלו יש תמיד צד אמת, נקודה פנימית אמתית. המלאך הקטן, שעליו מספר פרישמאן את אגדתו היפה (“המלאך הקטן”), כשהיה מוחה שתי דמעות מתוך שתי עיניו, “ותהי הדמעה האחת תוגה והדמעה השנית דמעת שמחה”… בטבעו של פרישמאן להראות לנו גבעול מלא קוצים דוקרים, המתעגל בראשו לשושנה יפה, מרהבת-עין. כך הוא דרך גדולו של פרישמאן. בטבעו להיות דורס קצת, אבל לעולם אין הוא דורס בסנדל המסומר; גם הרעל שלו אינו נתון בשברי כלי-חרס, אלא בכלי-זכוכית טהורים ושקופים.

יש שפרישמאן מבריק קצת בחרבו; אולם נלחם נלחם בה רק ליפה. כאן, על-יד היפה, כאילו נעשה פרישמאן הפקח תמיד חולם. ואכן בעמקי לבו כאילו נשאר פרישמאן תמיד מאמין, מאמין ביפה ובטוב. הוא כאילו האמין תמיד — כאותו הנער הקטן באגדתו “אור”, — כי עוד יופיע השמש בזהרו הגדול, ואור, אור גדול, יהיה על-פני האדמה.

אולי אמונה זו היא, העושה את פרישמאן לסטיריקן. פרישמאן אינו שוחק לעולם שחוק לשם שחוק. אין בו מן ההומוריסט כלל. השחוק שלו הוא תמיד תלוי בדבר. הוא בעיקרו לועג. לועג הוא למעשינו וחפץ שניטיב עוד את דרכנו. השחוק של פקחות שלו עושה רושם תמיד כאילו הוא בא להרעים, והוא מרעים מפני שחפץ לעורר, והוא מעורר מפני שחפץ עוד “להיטיב כאשר יוכל ולהושיע כאשר יוכל”…

ז    🔗

הסטירה של פרישמאן שולטת לרוב בפרוזה שלו, בפיליטוניו ובמאמריו; שם הנגודים שבטבעו מתאחדים, כדי להשפיע זה על זה ולעורר זה את זה, אבל אינם עוד מתמזגים דים. מזיגה שלמה של טבעו אנו מוצאים רק בשיריו. הפקחות והתמימות יוצרות שם גון אחד של רוח נכאה ושל עצבות כהה ושוקטה. הלך-הנפש הוא כאן של בין-השמשות. דמדומים. עלטה.

"לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ

חַיַּי.

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה

הָיָה מַאֲוַיַּי.

בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד — וְרַק לִרְגָעִים

יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.

אֲשַׁפְשֵׁף עֵינָי: עֲלָטָה. —"

בבין-השמשות זה אשר לשירתו של פרישמאן יושבת אם-זקנה ומספרת את ספוריה-אגדותיה,

"וּמְדַבֶּרֶת וּמְסַפֶּרֶת

סִפּוּרֶיהָ זֹה הַזְּקֵנָה,

חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ הִיא דֹבֶרֶת. —"

שיריו של פרישמאן מונוטוניים הם. אין בהם מן הצבע המבריק ושפתו גם היא רק “חרש חרש היא דוברת”. בין-השמשות. דממה. ומתוך הדממה ישמע הקול, קול המשורר, המלא אנחת-עצב ותוגת-עולמים:

"לָמָּה נָפַחְתָּ בִּי הַנְּשָׁמָה הַזֹּאת,

לָמָּה נָטַעְתָּ בִּי הַלֵּב הַזֶּה,

לָחוּשׁ כָּל צָרָה וְכָל מַכְאוֹב וְכָל אָוֶן,

לָשֵׂאת וְלִסְבֹּל עִם כָּל נִדְכָּא

וְעִם כָּל אֻמְלָל וּקְשֵׁה יוֹם —

וְאֶת יָדַי אָסַרְתָּ לְבִלְתִּי אוֹשִׁיעַ?

לָמָּה נָתַתָּ לִי עַיִן לִרְאוֹת,

לָמָּה אֹזֶן לִשְׁמוֹעַ". —

שירתו יש בה איזה הד רחוק משירת הקוהלת. יש בה מאותה ההתמרמרות השקטה, מאותו הרוח המר, רוח התמרורים והיאוש, שאינו מטיח עוד דברים כלפי מעלה, אלא מתחבט בתוך עצמו ופונה לו אל עצמו. יש כאן מן הפתוס הכבוש, הנבלע בתוך האלגיה.

גם בהרבה מפיליטוניו של פרישמאן שולט הרוח האלגי המיוחד הזה. אכן המבחר שבהם מגיע גם הוא למעלת שירים בפרוזה. אפשר שצורת הפיליטון היא הצורה היותר מתאימה לרוח כזאת, אותה הצורה האינטימית, מין שיחה שבכתב, שלא באה גם היא בעיקרה לא לשחוק ולא לבכות, כי-אם להתבונן ולהאנח… בפיליטונים כאלה אין פרישמאן פונה כלל אל הקהל. הוא רק מסיח לפי-תומו ונאנח בפני עצמו. הן אי-אפשר שאדם בעל-לב יראה עמל ולא יתבונן ולא ישפוך על זה לבו ומררתו. הפיליטון ממין זה היא יצירה תרבותית של אנשים בודדים, של אינדיבידואליסטים קיצוניים, שכאילו ותרו מלכתחלה על ההשפעה החיצונית. בין הסופרים מבית-המדרש הוינאי יש שמצטיינים בפיליטון הזה, והפיליטון של פרישמאן, המבחר שבו, יכול הוא להתחרות גם את הוינאי האמתי…

ח    🔗

פרישמאן לא זה בלבד שנתן לנו בעצמו הרבה, כי-אם גם היה מוליך ומביא לנו תמיד מהמבחר והטוב שאצל אחרים. פרישמאן הוא המתרגם המובהק ביותר של הספרות העברית בדורנו. ואף כאן רק נאמן הוא לעצמו. אותם היסודות, שאנו מוצאים בכתביו המקוריים, אנו מוצאים גם בתרגומיו. אמנם הוא תרגם הרבה; אבל התקרב רק לאלה שהיה קרוב אליהם. בתרגום “קין” של בירון יש לפעמים גם מן ההטחה הקשה והכבדה כלפי מעלה, מן הפתוס הטהור והמרומם השליט לרוב בכתבי-הקודש, פתוס זה, שרק הד רחוק ממנו נמצא בכתבי פרישמאן. בירון כאילו הוסיף לו כאן מכחו, הכניס אליו גם מדם-הברזל שלו. יותר מזה התקרב עוד אל הספר “כה אמר צרתוסטרא” של ניצשה. פרישמאן כאילו הכניס את הספר הזה לגמרי אל מסגרת הסטירה האנושית החריפה עם רוח האלגיה העמוקה שבה, כפי שאנו מוצאים בקוהלת. טבעי הוא לפרישמאן, שראה את ספרו של ניצשה כראות ספר תנכ“י מאוחר, ספר של “ברית” שלישית, אחרי הברית הישנה והחדשה. ואם כי יש ידים מוכיחות שכוונה מעין זו לא היתה רחוקה גם מניצשה, בכל-זאת הן יש בספרו של ניצשה גם זאת ועוד אחרת, אחרת הרבה. ה”ברית" הזאת של ניצשה היא סוף כל סוף חדשה לגמרי. הנושא “צרתוסטרא” הוא גם נושא האור והשמש. פרושו היסודי הוא “כוכב הזהב” (ניצשה באחד ממכתביו אל פטר גסט). הן הוא, גם במקום שהוא אומר לאו. הוא מחולל את מחולו, הפראי גם הוא, על-פני חולות-הזהב של המדבריות ועל-פני מקומת הישוב, עולה הוא על צוקי-ההרים והסלעים, למעון הנשרים, ועומד שם על עמדתו וקורא את קריאתו וצוחק את צחוקו — צחוק קר ומלא קפאון של כפור, וביחד עם זה מלא התלהבות מיוחדה, חדשה, ומלא אור — אור עד לבלי הכיל… בתרגומו של פרישמאן הספר הוא אולי קלסי יותר מדי, עתיק ונשלם יותר מדי. בין הקולות הרבים שבספר זה כאילו חסרים בתרגום הקולות הצרודים, והקולות הקהים, שגם הם מתלוים פה אל המקהלה. גם קולות-הצהלה הרבים כאילו הונמכו וישפלו. אולם מצד התנ“כיות שבספר זה, מצד ה”נבואה" שבו, נבואה קרה גם היא לרוב, נבואה חריפה, מאוחרה, ומצד החכמה שבו, חכמה מעין זו שבספרי ה“חכמה” שלנו, השיג כאן פרישמאן את מרום המדרגה. הוא שעשה באמת את הספר הזה, כמו את “קין”, לספרים עבריים. הם ממשיכים פה איזו מסורת עברית תנכי“ת, שנשארה המסורת של פרישמאן. פרישמאן הכניס הרבה אל תוך גבולי המסורת התנ”כית הזאת, ועל-ידי כך גם הרחיב אותם, אבל הוא לא יצא מהם, לא פרץ בהם פרצות.

*

כאיש-מלחמה התגלה פרישמאן על פני בימת ספרותנו לפני שלשים שנה, ובכל הימים הרבים ההם נלחם ליפה ולטוב. הוא אהב את היפה והטוב תמיד אהבה עמוקה, פנימית, מעין אהבת-מסתרים. יש שהתגרה בפרהסיה בנושאי היפה והטוב; אולם ביחוד הדריך מנוחה את הזייפנים הרבים של הטעם הטוב והיפה. הוא שמר כל הימים על מסורת יפה זו, שהביא עמו עוד מימי ההשכלה, לעמוד בקשרי-מלחמה עם הדור, עם הסביבה.

שבט, תרע"ג.

 

מאמר שני    🔗

א    🔗

הקלוב פא“ן העברי נתאסף לכבד את זכרו של פרישמאן³. הוא, פרישמאן, כאילו היה פא”ן עברי לכל אותיותיו, כי בכל המקצועות הללו של הפא"ן, היינו — בכל המקצועות הראשיים של הספרות, היה הוא הפועל והמשפיע במשך זמן של ארבעים שנה ומעלה. אולי אין מקצוע שהוא הגיע בו לידי שלמות — ואי בכלל גבול השלמות? — אולם אין לך מקצוע חשוב בספרות העברית, שלא הביא אותו לידי השתלמות והתקדמות, ועקבות צעדיו נכרים גם כיום בכל דרכי ספרותנו ועל כל שביליה.

אין אפוא להגיד, שפרישמאן אינו סופר ידוע בספרותנו, אבל נדמה לי לפעמים, שהאיש פרישמאן אינו ידוע ביותר, והערב, באספה זו של סופרים ומכבדים, הייתי רוצה להעלות את זכר האיש, ואולי יוכל הוא, האיש פרישמאן, לשפוך אור גם על הסופר פרישמאן.

פרישמאן נחשב, כידוע, לאירופאי בספרותנו, היינו — למערבי. את האירופאי המערבי אנו מציירים לנו, ביחוד בתקופה האחרונה, בדמות של אדם בעל שיטת עבודה, איש הסדר המעשי, בעל משמעת וכדומה. אולם פרישמאן לא היה אירופאי כזה, היינו — הוא לא היה אירופאי בן דור כזה. הוא היה בעצם אירופי בן דור אחר, דור שלא היה קרוב אל המעשיות, אלא אל עולם החלומות היפים, הרוח היפה, השיחות היפות על ענינים יפים בחוגים קטנים, נבחרים — מעין עולם הרוח של הרומנטיקה האירופאית. הוא היה עוד קרוב אל הרוח ההוא, או קלט בנפשו מן הדור שהיה קרוב עוד לרוח ההוא.

היה גם בחייו דבר שהיה מקרב אותו אל חיי הגבור הרומנטי — זה המתנודד תמיד ואינו מוצא לו אחיזה שלמה בעולם, הבא ממצב-רוח למצב-רוח, ממעשה זו למעשה אחר, אף בלי נימוק ובלי טעם הגיוני מספיק. גבור זה היה רגיל בספרות הרומנטית הגרמנית והמשורר הגרמני אייכנדורף נתן לו הבעה כל-כך ערבה ונעימה בספרו, שקרא לו בשם Aus dem Leben eines Taugenichts. בפרישמאן היה עוד הרבה מן ה-Taugenichts הזה. במובן האנושי הרגיל, היום-יומי, היה הוא מעין “לא יצלח”. לא היה דבר בחיים שהחזיק בו ולא הרפה ממנו, אם על-ידי מצב-רוח שהשתנה אצלו, או על-ידי מצב אחר. בעצם לא ידע להחזיק מעמד בחיים ודרכו היה להפוך תמיד את הכסא שעליו ישב. ולכן חייו החיצוניים היו מלאים שנויים רבים וחליפות, עליות וירידות רבות.

רק למעטים מאד ידוע, שפרישמאן עסק בימי חייו גם במסחר, שהוא לקח חלק, בהיותו עוד בגיל צעיר, בעסקי אביו, ועבד, כמדומני, גם בעסקים של אחרים. שמעתי מזקנים — כמדומני, מפיו של יעקב דינזון, — שהיה לו בימי נעוריו גם בית-חרושת קטן שלו, היינו — נולים או כסאות-אורגים אחדים, כפי שהיה נהוג בלודז בימים ההם. אבל את הכסאות הפך עד מהרה, כדרכו להפוך מהר כל כסא שעליו ישב. הפירמה שלו לאריגים היתה מעין סניף לאותה הפירמה — גם היא לסחורות-ארג — של Harry Heine und Comp., זו שהקים אותה היינריך היינה בימי-נעוריו בהמבורג והצליח להביא אותה לידי פשיטת רגל במשך חורף אחד. בבחינה זו היה פרישמאן שייך בוודאי לחברת היינה ושותפיו. גם דבר זה ידוע בודאי רק למעטים מאד, שפרישמאן היה במשך איזה זמן סוכן של חברת אחריות החיים. נמצא עד היום כרטיס-ביקור של פרישמאן עם התואר: סוכן-אחריות. בטוח אני, שפרישמאן קוה להצליח בענין זה, לעשות בו גדולות ולהתעשר, אבל לא עבר אפילו זמן קצר והכסא הזה, שלא היה ראוי בודאי שפרישמאן ישב עליו, נשבר ונהפך תחתיו. ידוע יותר מזה, כי פרישמאן נמצא במשך כמה שנים בברסלוי ולמד שם באוניברסיטה. גם זה היה קשור בכמה תקוות וחלומות. אבל גם דבר זה לא הביא פרישמאן לידי גמר. וכך היה במשך השנים כמה פעמים עורך, עוזר קבוע בעתונים; אולם מדי פעם בפעם קרה שנהפך הכסא שישב עליו או שהוא הפך אותו תחתיו.

גם בשנים שאני הכרתי את פרישמאן היה מצבו פעמים אחדות טוב, ואף מבוסס לכאורה, אבל רק במשך זמן קצר מאד. במשך הזמן הקצר הזה היה פרישמאן מסדר את חייו ברחבות ידועה, היה קונה לו רהיטים יפים וחפצים קטנים שונים, שהוא אהב מאד; אולם במשך זמן קצר לא נשאר לזה זכר והוא נעשה לסמוך על שולחן חותנו ומתיחד עם נפשו בחדר קטן, שהיה מטייל והולך בו מפנה לפנה, הלוך ושוב.

כשאני התודעתי בפעם הראשונה אל פרישמאן, לפני עשרים וחמש שנה בערך, היתה תקופה כזו בחייו. אלה היו הימים אחרי חורבן “הדור” השני, וירחון “הזמן”, שאותו ערך פרישמאן במשך זמן-מה, חדל גם הוא אז לצאת. העתונות היהודית של וורשה — זו שפרישמאן הדפיס בה אחר-כך את פיליטוניו בין הפסקה להפסקה והתפרנס ממנה — עוד לא היתה כמעט, וזו שהיתה לא היתה למקור של פרנסה בשבילו. וכך כתב פרישמאן במשך זמן ידע “מכתבים מרוסיה” לאחד העתונים היהודיים בלונדון — כל זמן שהיה לקוראים ענין בריבולוציה הרוסית, זו שבאה אחרי מלחמת רוסיה-יפוניה — אולם הנה שקטה הארץ והקוראים או עורך-העתון לא מצאו עוד ענין בזה, ופרישמאן נשאר גם ללא צל של פרנסה. הוא ישב בתקופה זו בבית חותנו באחד הרחובות של תחום היהודים בוורשה, צעדים אחדים מן הדז’יקה הידועה. אחד הסופרים העברים הצעירים הביא אותי לביתו של פרישמאן, יותר נכון — לחדר-עבודתו, שהיה קטן והחלון היחידי שבו פנה לחצר, שהיתה אמנם גדולה, אבל מוקפה כולה בית-חומה, כנהוג בורשה. החדר עשה רושם של בדידות וכובד, אף כי הרהיטים שבו היו טובים ויפים. בלבי לא נשאר רושם של כל דבר בהיר, משמח את העין, בחדר זה, שהייתי בא ונכנס אליו אחר-כך לעתים קרובות מאד. אמנם על פני שולחן-הכתיבה, הגדול והכבד, נמצאו כמה דברי-חפץ קטנים וכלי-שעשועים, שאותם אהב פרישמאן; אבל גם הם לא הביאו כל רגש של שעשועים וקלות ללב. פרישמאן קבלני — אין להגיד בסבר פנים יפות מאד. דרכו היה להטיל קצת מרה בסופרים צעירים, מתחילים. קודם שחקר ובדק אותם היטב חשד בהם, לא האמין בהם ובכשרונם. אני הייתי גם פרובינציאלי בהכנסי בפעם הראשונה לפרישמאן, לבוש עוד בגד של “חסידים”, ובכל-זאת או דוקא משום זאת דבר אלי בלשון גרמנית צחה. כך היה דרכו לפרקים עם מתחילים. אולם לא ארכה השעה והוא שפך לפני את לבו וכמדומני גם קרא לפני מדבריו.

הוא, פרישמאן, כאילו החזיק באדם, שמצא אצלו אוזן קשבת לדבריו. ועל-כן היה דרכו בבדידותו להרבות שיחה עם האורח הנכנס, ומלוה אותו עד הפתח, ושם היה עומד עמו עוד שעה גדולה ושופך לפניו את לבו ומדבר אליו מלבו — אם מצא בו איש אשר לב מבין או מרגיש בו. וכך היה לגבי קריאת דברים. באזני אדם כזה היה קורא הרבה מדבריו, אפילו אם כבר נדפסו והיו ידועים לכל.

חולשה זו היתה גדולה אצל פרישמאן. ידוע לי מקרה, שהלך עם איש גם מהלך לא-קטן ונכנס עמו אפילו לבית זר, כדי לקרוא לפניו את הפיליטון האחרון שלו. זוכר אני, כי כשבא א. נ. גנסין לורשה חצי-שנה לפני⁴ מותו, והוא היה כבר חולה מסוכן — בלי שידענו אמנם זאת — נכנסנו שנינו לפרישמאן למחרת בואו. פרישמאן שמח מאד לקראתו, אולם כבד את גנסין בזה, שקרא לפניו רבים-רבים מהפיליטונים שלו. “הבחור הגבוה” של “אצל”, בעל הכתפים הרחבות⁵, התכופף כולו תחת המשא הנעים הזה, שנעשה במשך שעות-קריאה אחדות כבד, וכשיצא היה מכוסה זיעה. אבל פרישמאן לא הרגיש בדבר. במדה זו היה שקוע בעולמו הוא, בעולם חזיונותיו, ובמדה זו שמח למצא אדם שיכול היה למסור לו מחזיונותיו, מנפשו, כמו ששמח למצוא אדם שהיה יכול לשפוך לפניו את לבו.

כשמצא פרישמאן אדם כזה יש שהיה פותח לפניו גם את מגרות שולחנו ומוציא מתוך הערבוביה הפיוטית שבהם כמה דברים יקרים, דברים שהיו ביחוד יקרים לו. הנה מכתב שכתב אהרן ברנשטיין (בעל “ידיעות הטבע”) לחיים זליג סלונימסקי, בהיותם עוד שניהם צעירים לימים, ובעברית. פרישמאן קבל את המכתב מתנה מסלונימסקי. או הנה מכתב שכתב קרל גוצקוב (בעל “אוריאל אקוסטא”) לשלמה רובין, ופרישמאן קבל את המכתב במתנה מרובין, אשר הוקיר מאד. הנה גם חליפת-מכתבים — בגרמנית — בין פרישמאן ואיגנצי ברנשטיין, המיליונר החובב את הפתגמים העממיים, בעל הקטלוג של הפתגמים הידוע. המכתבים היו על-דבר מקור המלה “אכפרויש” ביידיש. הנה גם מכתבים של אחד-העם, של ברדיצ’בסקי ועוד, והנה מכתב מלא השתפכות-הנפש של בוקי בן יגלי, הזקן-הצעיר, המדבר על קרני-הירח החודרות אל חלונו, כשהוא יושב על גליונות-ההגהות של האנציקלופדיה הרוסית-עברית והן מזכירות לו קרני-ירח אחרות מימי-הנוער וחלומות-נוער אחרים. בין הדברים שהתגוללו שם, ופרישמאן הוציא אותם ופרש אותם לפני אדם בעל לב פתוח כזה, היה גם תרגום ספור של בוקצ’יו, מעשה ידי פרישמאן עצמו, דבר שלא היה יכול לבוא בדפוס, ופרישמאן קרא אותו בחשק רב. והנה גם ספור שכתב אותו פרישמאן, עוד בימים שהיה עוזר ראשי ב“היום” של קנטור, והוא כתוב כולו בלשון העברית של יהושע שטיינברג במלון הרוסי-עברי שלו, ומתחיל בזה, שה“יועץ ברית דודים” — היינו, השדכן — בא ל“דבר נכבדות” בבתו של “מושל בגאות הים” (האדמירל). פרישמאן מוסיף מיד, שהספור לא נדפס מפני שקנטור חשש לחייו של שטיינברג. זה נותן, כמובן, לדבר הוד מיוחד. בין הדברים שהתגוללו בתוך המגרות הללו היו גם כמה דברי-יצירה של פרישמאן, ביחוד התחלות של דברים. בין הדברים היו, כמדומני, גם רשימות והתחלות לרומן עברי, שפרישמאן חלם עליו כל ימי חייו. את הנושא סיפר, כמובן, לכולנו, בלי שיכלנו בכל-זאת לדעת מה משך אותו בנושא הזה של רומן, ואם משך אותו מדוע זה הרפה ממנו, ולא כתב אותו, אם כי סיפר לנו הרבה פרטים ממנו. בין יתר הדברים שהתגוללו במגרות הללו היה גם ספר שלם של שירי-אהבה ב“יידיש” מגורמנת במקצת, שנשאר, כמדומני, בכתב-יד עד היום. השירים נכתבו בודאי בימי-הנוער, ובנוסח ה“בוך דער ליעדער” של היינה.

מעין ערבוביה פיוטית כזו היתה גם בספריו של פרישמאן. הנה עומדים בארון-הספרים הגדול ספרים יקרי-ערך או יקרי-מציאות — מתנות יקרות של אנשים יקרים לפרישמאן, — והנה דברים בני-יומם וספרי רבנים, ומביניהם כאילו בולטת האתיקה של שפינוזה, כמו כן בולטים כל כתבי שקספיר בהוצאה גרמנית טובה, ושוב דברים מודרניים וחוברות שונות — והכל כאילו בערבוביה אחת.

גם סדר עבודתו של פרישמאן לא היה בו מן השיטתיות ומן המעשיות היתרה. יש שחדשים רבים לא עבד כלל והיה יושב משומם, ופתאום לבש את בגדי-העבודה שלו ועבד יום ולילה ממש. ביחוד היה עובד בחשק מיוחד כשבא לידו לתרגם ספר שהיה יקר לו והיה חביב עליו. בשעות כאלה היה מתרומם ומתגבר פרישמאן, וכאילו הרחיק מלבו כל הדאגות הכבדות שהכבידו עליו והטרידוהו, והחולשה הרומנטית שלו כאילו עברה גם היא ממנו, והוא אחז בסופר ובספר המתורגם בכל כח וכאילו הוסיף גם הוא על-ידי כך כח. הייתי עד-ראיה בשעת תרגום של “כה אמר צרתוסטרא” וראיתי שבמשך שני ערבים או שני לילות תרגם גליון שלם של דפוס והכניס בו אחר-כך רק תקונים. על דבריו שלו עצמו עבד בפחות התמדה וכאילו דחה את העבודה מיום ליום. היה נדמה לו תמיד כאילו אין הדבר עוד מוכן בידו די צרכו, אם כי את התוכן סיפר כבר כמה פעמים — כמעט לכל פרטיו. אף את הפיליטון שלו בשביל העתון לא כתב אף פעם אלא ביום האחרון. ולא מפני שלא נתן ערך לפיליטון שלו, ואדרבה, אפילו את הפיליטון הקל ביותר לא כתב פחות מיום שלם (“לא כתבתי דבר פחות משש שעות”, אמר לי) — והיום שבו כתב את הפיליטון היה מעין יום-הדין לו.

ב    🔗

כך, ברגש זה של איזו רומנטיות קדושה, שאינה מצויה עוד כיום, התיחס פרישמאן אל המלה הכתובה — וזה אחר שעבד בספרות עשרות שנים. הוא לא מסר אף פעם דבר שאינו מעתק כולו אל הנקי, כמעט בלי המחיקה הקטנה ביותר. חוץ משירים, היה כותב דבריו מיד אל הנקי, מלבד ההתחלה הראשונה, שלפרקים היה מעתיק אותה פעמים רבות, בזו אחר זו. הוא לא העלה את המשפט על הנייר קודם שהיה מוכן לכל פרטיו בלבו, ועל-כן היה פטור מן המיותר שבו, ולא מחק ממנו כלום. כך באר לי את הדבר, כשנשאל ממני על כך.

ביחס של רומנטיות כזו, הייתי אומר, התיחס פרישמאן אל הספרות בכללה. ולשבחו יש לומר, שלא רק את דבריו-הוא קרא לפני אורחים וחברים, אלא לפרקים גם דברי אחרים, ואפילו של סופרים צעירים ומתחילים, ביחוד אם הדברים היו ליריים, מספרים על נדודי-רוח פנימיים, בלי מטרה ובלי מגמה. לאנשי “הצדה”, בעלי המוסיקה הנפשית, היה לו יחס מיוחד.

יחס של רומנטיות קדושה זו אל הספרות, שהיה טמון בעמקי לבו, הביא אותו בודאי לידי כך להיות המבקר של הספרות, היינו, מגינה ושופטה, לרוב שופט קשה. כידוע, רדף בעיקר את אי-הטהרה הנפשית, את הגבורה המלאכותית, את הזיוף. לשם האמת יש להגיד, כי גם את ההירואיות האמתית לא השיג לפעמים — אבל בזה היה בעיקר בן דורו, דור ההשכלה האחרונה, שלא היה בו מן הפתוס, מן הרצון הגדול.

מעין היחס של פרישמאן לדבר הירואי היה גם יחסו לדבר שהתגלה בו כח-הגשמה גדול או כח של בנין. זה כאילו נשאר זר לו. הליריות היתה נשמת נשמתו. ועל-כן נראה בו דבר מתמיה: הוא, שנהג חבה יתרה בכל דבר מדבריו כל עוד חי הדבר חיים של פיזור ובדידות, לא נהג בדבריו חבה יתרה זו כשראה אותם באיחודם ובקבוצם — כנדבכים בבנין כתביו. ואכן לא “בנה” פרישמאן אף פעם את בנין הכתבים שלו, ולא מצא גם סדר נאה להם. “כתביו הנבחרים”, שיצאו בשעתם על-ידי “תושיה”, לא היו בעצם נבחרים, וגם נתּנו לפני הקורא בלי סדר נכון, וה“כתבים החדשים” שלו, שיצאו אחר-כך בחמשה כרכים בהוצאת “ספרות”, לא נסדרו על-ידיו, כי-אם בעזרתו. עוד פחות הרבה מזה עסק בסדור ההוצאה הגדולה של “כל כתבי דוד פרישמאן ומבחר תרגומיו”, שיצאה חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה בששה-עשר ספרים על-ידי הוצאת “מרכז”. בעת הכנת הכתבים על-ידי המולי"ם היה פרישמאן נוהג לבוא כמעט בכל יום למערכת ההוצאה, אבל לרוב לא לשם עבודה, אלא לשם שיחה נאה. הוא לא השתתף בהגהת הכתבים, ואף לא קרא בעצמו שמות לכמה דברים שלו, מתוך סריה, שהיו חסרים שמות מלכתחילה. כל זה נעשה על-ידי אחר, שפרישמאן סמך את ידיו עליו. בלי משים אני נזכר בברדיצ’בסקי ובסדור כתביו הוא והוצאתו. שנה שלמה עבד ברדיצ’בסקי על סדור כתביו. הוא היה בונה גם כאן והורס, בונה ומחריב, עד שיצר אותם בדמותם ובצלמם כפי שהם מונחים לפנינו. אך לא כן פרישמאן. הוא לא הראה כל נטיה לאמנות של בנין — לארכיטקטורה. ומשום כך לא הגיע בודאי אף פעם לידי חבור דבר בעל קונסטרוקציה רחבה. כמעט כל דבר מדבריו של פרישמאן בנוי ומיוסד על מומנט אחד, על נקודה אחת מרכזית, שהכל שואף אליה וסובב והולך על סביבותיה.

גם הבקורת של פרישמאן עומדת בעיקר על רושם אחד חזק, של גועל-נפש או חדות-נפש. מומנט אחד כאילו מכריע בה את הכף, לצד זכות או לצד חובה. בכל אופן הדברים היפים ביותר בבקורת של פרישמאן מיוסדים כולם על קו אחד אמצעי, מרכזי, שהתגלה לפניו, או נקודה אחת אמצעית, מרכזית. כל השאר נברא רק לצוות לזה.

טפוסי הוא מאד לפרישמאן, שהפורטרטים הליריים היפים שלו (“פרצופים”) נכתבו כמעט כולם עם שמיעה על מות אדם. רושם חזק מעין זה של המות הרעיד את נפשו, ואז פקח עינו הרוחני לראות נשמת אדם, והוא ראה אותה כנשמה — באחדותה. וכן מומנט חזק אחר של שקר ושל זיוף הוא שפקח את עיניו לראות בני-האדם ומעשיהם. כרגיל היה פרישמאן נתון בתוך עצמו ובתוך עולמו במדה כזו, שלא ראה הרבה את בני-האדם שמחוצה לו, ואם ראה אותם — ראה אותם רק במדה שהם נכנסים לתוך עולמו, היינו, עד כמה שהם קרובים אליו בשורש נשמתם. אבל רושם חזק אחד הוא שהוציא אותו מתוך בדידותו וגילה לפניו כאילו בבת אחת את זה שממנו בא הרושם אליו.

פרישמאן ידוע בינינו לחריף. ואמנם הראה לפעמים כח גדול של נתוח; אבל זה היה רק כלי בידו לגלות את אשר גילה בעצם כבר קודם בכחה של הארה אחת, של ברק אחד, שהבריק פתאום לפניו. ואמנם גם בחריפותו היה הרבה מן הברק הזה, וזה היה ניכר ביחוד בשיחה שבעל פה. כמה מן הפתגמים שלו, מן החריפים ביותר, נולדו לפתע פתאום, ב“רוח הקודש”.

ג    🔗

בקהל הקוראים ידוע פרישמאן כאחד ממשפחת ה“פקחים” היהודים; אולם הוא לא היה שייך בעצם למשפחה זו, — שאליה היה שייך במדה ידועה דוקא ה“אנטיפוד” שלו פרץ, — ואדרבה, המתבונן אליו מקרוב ראה תמיד כקו היסודי באפיו את התמימות, תמימות זו של משורר וחולם, של ילד גדול, המפותח מאד בשכלו.

ב“ילדות” זו הרגיש הרואה ביחוד כשפרישמאן נמצא בחברת אמו. הוא היה אז ילד גדול, רך, הזקוק לפינוק. בשעות הקשות ביותר בחייו של פרישמאן היה אפשר למצוא אותו בחברת האם, אשה גבוהה, בעלת קוים רכים ועדינים, שבמנהגי חייה היתה שייכת עוד כמעט לדור הישן, אבל משום מה הייתי בטוח תמיד, שהיא קראה בימי נעוריה בשירי שילר והתפללה על אילן האהבה, “שיהא ירוק לנצח”. היא אהבה לספר הרבה על בנה והוא גם הוא היה דבק מאד באהבתה, ולא לשוא כתב באחד מפיליטוניו, שהדפיס אחרי מותה, — והוא אז בן חמשים וכמה שנים, — כי הוא רואה את עצמו כיתום קטן, עלוב.

פרישמאן נחשב אצלנו על “אומרי הלאו”, ורבים רצו לתלות זאת בפקחות היתרה שלו. אולם הן גם באמירת הלאו של פרישמאן לא היה מן הפקחות שלנו הרגילה. כי הוא לא הגיד דבר הנשמע, אלא דוקא דבר שלא נשמע, דבר שלא היה בעתו. הוא כאילו המשיך גם בזה את המסורת של “ההשכלה” והיה נאמן לה, כמו שהיה קשור ונאמן בכלל לחלומות של ימי-הנעורים. לפרקים היה בזה גם משום מלוי “תפקיד”. עליו היה למלא תפקיד של “אומר לאו”, אם גם לבו אמר הן.

לאלה שלא ידעו את פרישמאן מקרוב קשה לשער עד כמה כיבד גם בני-אדם שלכאורה התנגד להם והתלוצץ בהם. בכלל היה נכנע מפני כל בעל כשרון גדול וכל אישיות גדולה. מדרכו היה לדבר בקצת זלזול על פלוני ועל אלמוני. יש ששכח, למשל, את שמו של אחד-העם ודבר במשך רגעים אחדים על הפקיד של ויסוצקי וכדומה לזה מן הסימנים הטפלים שנתן באחד-העם. אבל רק מעטים כבדו את אחד-העם במדה שכבדהו הוא, כן את אישיותו וכן את כשרונו הספרותי, את יכלתו הגדולה, ויחס מעין זה היה לו גם לאחרים מגדולי הסופרים שבדור. אפילו את פרץ כבד יותר ממה שאפשר לשער, והיה מתרעם בשמעו את אחד הסופרים הצעירים מקל בכבודו של פרץ.

כך כיבד את בעל הכשרון האמתי ושנא לעומת זאת את המזויף. ולא שהיה אוהב בעל בית-מדרש זה או בעל בית-מדרש אחר. הן כמה נתפעל הוא ממנדלי מו"ס — בעל בית-מדרש הרחוק ממנו מאד. ועד כמה הוקיר את זאב יעבץ — אדם שהיה רחוק ממנו בהשקפותיו תכלית ריחוק.

ולא רק כלפי בלטריסטים הדבר אמור, אלא גם כלפי מלומדים ותלמידי-חכמים. לאלה שלא ידעו את פרישמאן מקרוב קשה לשער עד כמה כיבד פרישמאן, למשל, מלומד כחיים יחיאל בורנשטיין, שעסק בתולדות התקופות והמולדות. ההסכמה של בורנשטיין היתה החשובה ביותר בעיניו וממנו שאל עצה לא-אחת גם לעת-זקנה בעניני לשון.

פרישמאן היה אוהב לפרקים גם להתפאר בלמדנות ולהראות בקיאות בספרות העתיקה שלנו, אם כי לא ישב הרבה בבית-המדרש הישן. זוכר אני יום אחד אחרי כריתת ברית השלום במלחמת-העולם, כשפרישמאן שב ממוסקבה ומקום שבתו בוורשה אז רחוק מאד ממרכז העיר — והימים ימי שביתות ולא היה טרם בחוצות וורשה — והנה פרישמאן נכנס אלי, עיף כולו מרוב הליכה, ומיד בהכנסו הוא שואל אותי: הזוכר אתה שבאחת ממסכתות התלמוד נזכר משחק השח? אמרתי לו, שאינני זוכר. — היש אתך מסכת כתובות? — יש, אמרתי לו — שם, אמר, נזכרת המלה נרדשיר, ויש גורסים נרשיר, ורש"י אומר: אישקקיש. הושטתי לו את המסכת והוא לא מצא את המלה — נתעלם ממנו הדף, — ואני נצטערתי הרבה על כך, כי ידעתי שהוא נכנס בעיקר להראות לי בקיאותו זאת. אולם המענין ביותר הוא, שבספרות לא התפאר פרישמאן אף פעם בבקיאות מעין זו, ולא התקשט בשום דבר שלא היה עצמי לו. הקולטוס של המלה הכתובה הוא ששמר עליו מכל משמר.

______

כך היה פרישמאן האיש, שהוא היה בעצם גם פרישמאן הסופר.

תרצ"ב.