(הרצאה)
חג לנו הימים האלה, חג – למרות הצער הרב התוסס בעולם כולו ובעולמנו שלנו ביחוד, חג – למרות האבל החדש והגדול במות עלינו שלום-עליכם. רק לפני שנה נסתלק פרץ, זה בעל הנשמה הרכה והמזמרת, “גלגולו של ניגון”, ועתה הנה נדם פתאם הצחוק היהודי, צחוק מתוך טוב-לב ומרה-שחורה, נסתלק חביב-העם, בעל הנשמה הסובלת ומחייכת, הצועקת מתוך יסורים ומגחכת מתוך פקחות… ואת חגנו, חג השירה העברית, לא ביטלנו בכל זאת. מנהג ישראל הוא: אין משביתים כבודו של חג מפני כבודו של מת. אסור לזעוק… בדממת-עצב נמשכת זמרת-החג. תלויה ועומדת הדמעה. אט-אט נפרדים החוגגים ושוב מתכנסים, ופרצה הדמעה ונמלטה האנחה…
אמנם חג לנו היום, זכרון לפעמי אביב חדש ב“פרדס”-ספרותנו. לפני עשרים וחמש שנה, והלמות-הפטיש הכבדה של יהודה ליב גורדון נשתתקה זה כבר. סערת-המלחמה להשכלה שככה, אש-המרד בלבב המשורר-המתקומם שקעה, ויאוש מר תקפו, ויגון-ספק הטרידו: “למי אני עמל? אם לא האחרון במשוררי-ציון הנני?… שעת בין-השמשות היתה אז, שעת אחרי סער ולפני סער. מהפכה באה ביהדות, שינוי-ערכים גמור. מלחמת הדת והחיים בטלה מהותה ותביעות חדשות נולדו, תביעות לגאולה שלמה ומלאה, לחיי עם על אדמתו, לחיי האדם והיהודי כאחד, וגם שאיפות אחרות באו, שאיפות לחרות ולשויון, לשחרור כל בני האדם וגם ליהודי בתוכם – אך רק בתור אדם, אדם בחוץ ואדם גם באוהל… היתה רוח אחרת מסביב, והמשורר-הלוחם לא הרגיש, או הרגיש ולא עצר עוד כוח ללכת לרוח-היום, כי עייף היה בגופו ובנפשו, עיף ממלחמת ארבעים שנה, “פצוע ומוכה חרב וקשת רמיה”… ולמה זה ישלה נפשו בחלומות חדשים?.. בודד וכואב שאל ליורש אשר יבוא אחריו. ומי יירשנו? ק. שפירא עמד מחוץ למחנה, ואנקת-קלון בפיו: “לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי”… המצייר מַנה מת, והמית-נפשו אתו יחד. רק דוליצקי קשר כתרים ל”בת-ציון תמתו, חמדתו", ולו קרא גורדון ואליו ציוה: “הא לך עטי, עלה רש מקומי!”… אך היורש נדד למדינת-הים, ונסתלקה שכינתו…
רוח-כפור נשבה פתאום, רוח-סתיו. עֶריה עגומה מסביב, קפאון ואלמון. רק צריחת-עורבים תישמע, קרה ומנסרת באויר הקופא, ונכסף הלב לרננת-צפור, לשירת-זמיר, לזמר חיים חדשים, חיים של אור ומרחב, של געגועים וחלום. לאן נעלמו הצפרים המזמרות? האומנם נדמו לנצח? ואולי עפו-עברו להן אל מרחקים אחרים, נמלטו מן הקור והכפור אל החום והאור, אל ארצות הזיו והנוי, וחם להן שם וטוב להן? אך הנה המה פתאום הלב. צפצוף דק נשמע, צפצוף חרד, רועד, אך מצלצל, חי, ישתפך, ובשורת-אביב עברה ב“פרדס”… חדות-תקוה מילאה כל נפש, וקרא קראו “אל הצפור”:
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי…
בודדה שרה הצפור. לא ענה כל הד לקולה. יחידה היתה, וצלילה נמשך ונפסק, נמשך ונפסק… אולי הקדימה לבוא? שלא בזמנה הופיעה? אולי תעתה בעופה? שלא למקומה הגיעה?
הַסְכֵּת וּשְׁמָע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם
כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.
גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל-הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם
יַגִּידוּ: מַה-נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ.
וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רֹעֵד מִצִּנָּה חֹדֶרֶת, יְדִידִי,
כִּי-יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –
הַאֻמְנָם לֹא-תָנוּד לַמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,
וְלֹא-תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!..
אך לא, לא הקדים בואו הזמיר, לא יתומה היתה שירתו. רק השתפכו סלסולי-קולו ברמה, ויהי אביב. “גבהו שמי השמים, וייגלו מרחקים בהירים, רחבי ידים”.. נתן ה“פרדס” ריחו, וצפרי-רון באו בטיסה. זמירים צעירים ועליזים, קלילים ופזיזים, נלוו גם הם אל מבשר-האביב, ושירה צעירה פרצה באוֹן, שירה חיה ועזה, שירת חיים מלאים, שירת זיו וזוהר, גיל ונוער, מרחב ומרחק, מחול ומעוף.
זמיר האביב החדש היה ביאליק. לפני עשרים וחמש שנה, בתרנ“א-תרנ”ב, נדפס ב“הפרדס” של רבניצקי שירו הראשון “אל הצפור”. באותה שנה מת יהודה-ליב גורדון. לא שוא היה עמלו. מת המשורר, יחי המשורר! היורש בא. עם ביאליק מתחלת תקופה חדשה, לשירה ולספרות העברית, תקופת-תחיה, תקופה של רגש ויופי, של צורך ויכולת, של אמנות ויצירה. בימי גורדון ולפניו לא הוכשר עוד הדור לשירה טהורה המפכה ממעין-הלב וממקור-הרגש. דור-מלחמה היה אז, דור “סיפא וספרא”. צרכים אחרים ודאגות אחרות היו אז לספרות: מלחמה ב“חושך”, קריאה ל“אור”, תיקון הדת, שכלול הלשון – וחלש כוחה, וגורדון וחבריו נתנו לה “כוח גברא”. הם אשר הניחו אבני-היסוד לבנין ספרותנו החדישה. לאט-לאט הוגשר גשר בין הספרות העברית וספרויות אירופה. נברא צורך ביצירות נאות, לשם יצירה עצמה. התפתחה הלשון, יצאה ממסגרתה הצרה ותרחב ותהי לרבת-גוונים. בינתיים השביח טעמו של הקורא ושל הסופר העברי, ובלבם נתפנה מקום למשאלות ספרותיות חדשות. מנדלי, פרישמן, פרץ – הם אשר הכניסו בראשונה את הספרות העברית ושירתה לתחום האמנות, הם אשר נתנו להן ריח-חיים וצמאון לחיים. “פירות-רוחם של אלו – אומר ביאליק ב”שירתנו הצעירה" – יונקים היו משני צדדים בבת-אחת: טיפה-טיפה מלמעלה, וכנגדה טפיים טפיים טפיים מלמטה. מלמטה היו שרשי יצירותיהם בוקעים ואובדים באפלה במעמקי נשמתנו הלאומית תחת קרקע היהדות של העבר, מקום ש“זימן לשם שם הקב”ה שתי אבנים" והיניקם: את התנ"ך ואת האגדה התלמודית והקבלית, ומלמעלה היו ענפיהן מתפשטים ויוצאים לחלל-העולם, ניזונים מן האויר ומן האור, מחיי העם ומחיי האדם. אלו היו “המסיתים” הראשונים בגבולנו, הסרסורים שבינינו ובין הטבע והחיים. הם הרעידו והצמיאו את לב היהודי לחיים ויָפיָם… ושאגת “חיים” פרצה בספרות. כת “רעבים וצמאים” קמה. "צעד חדש וגעגועים כמוסים ירדו ללבבם, צער על עלבון חייהם שלהם כאן וגעגועים על איזה מין חיים יפים אחרים הנמצאים במרחקים שם, אלהים יודע היכן… היה בשאגה זו מעין חבלי-לידה. כך שואגים בודאי עשבים ודשאים ברגע יציאתם לאויר-העולם. שירה חדשה היתה עומדת להוָלד: “שירת היחיד”. וכת “יחידים” באה: יחידים רעבי-חיים וצמאי אושר, יחידים עליזי-חיים ושבעי-עונג, יחידים עייפי-חיים וכמהי-שלוה. שירת “החי על אדמות”, שירת טשרניחובסקי, הכתה גלי גיל ונעורים בים-חיינו, ויעקב כהן, שניאור, פיכמן, קצנלסון, שטינברג, שמעונוביץ – באו גם הם וישפכו לפנינו את צהלת-ילדותם, את אש-חשקם, את חלום-געגועיהם, את פזיזות-לבם ואת קשי-רוחם. ועל כולם עולה קולו של היחיד הגדול, זה אשר שירת כולם בשירתו, זה אשר הד לבבו היה למעין זמרתם ושאגתם, זה אשר את שירתו אנו חוגגים כיום – שירת ביאליק. המשורר מצא את דורו, והדור מצא את משוררו!
ביאליק יליד-הבינים הוא, יליד אותה שעת בין-השמשות אשר בה גסס גורדון הלוחם וטושטשו צורות-החיים, ודבר-מה לא-ברור תסס בלב ופרפרה הנשמה בין ישן וחדש, בין עבר והווה, בין הווה ועתיד –
וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים
שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.
וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,
לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;
וביאליק נלחם בין שתי הרשיות: קרע לכאן וקרע לכאן… תעה לבבו וחיפש את גורלו, ביקש את כוכבו… וסוף-סוף נצנץ האור בעיניו וימצא את דרכו, דרך-השמש. ואת עינויי-מלחמתו ואת פרפורי-נשמתו, ואת יקוד-לבבו; ואת משאת-נפשו צרר המשורר במגלת-אשו, בספר-שיריו, כי שירת-חייו שירתו.
מה המה חיי ביאליק?
יליד-כפר, יתום, בודד, אֵם קשת-יום ורכת-לב, חינוך-חדר, בחור-ישיבה, מתמיד, סוחר, מורה, סופר. חיים פשוטים ורגילים, חיים שוממים ומשמימים. אך חברים טובים היו לו בילדותו: היער אשר על-יד כפרו, האגם הנחבא בעבי היער, שדה-הקמה, זהרי-בוקר, זהרורי בין-ערבים. והתחמק הנער-החולם אל מעמקי החורשה, והסתכל אל תוך מעמקי הבריכה, וראה שם את אילת-השחר ברחצה ואת כוכב-הליל ברעדו, והקשיב אל הדומיה, והתיחד עם חלומו. "הייתי בשעות אלו – מספר המשורר – כבריכת-מים קטנה מַצנעת בעבי-היער, שכל העולם המשתקף בה בדממה ובגוון אחד…
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אַרְגִישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר
אַרְגִישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל הָעוֹלָם,
אֵשֵב אַבִּיט אֶל כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
“הבריכה” – הנה נפשו של ביאליק. כבריכה זו הסופגת “זהרי חמה וצללי-ערבים”, המזדעזעת בערב-רב של נגוהות וברבבות גוון וצבע", הסוערת ורותחת, בהכות בה הרוח, ובשוֹך הסערה – והיא שוקטה ושלווה כשומרת על חלומה, כן המשורר, סופג הוא כל קרן-אור ורז-ליל, כל ניד-גל וזעזוע-אויר. סופה כי תעבור, וגעש ורתח; רוח רכה תנשב והתכנס אל תוכו, והחריש, והרהר, ורעדה חרש-חרש הנשמה בחלום ובדממה, עטופת-סוד וחידה – – –
שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,
לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;
וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,
בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,
וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו,
וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבו
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה
בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,
בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,
בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,
בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה
וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,
בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,
בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,
בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים
וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת
שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –
בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה
לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית.
וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחֲשָׁה,
בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם-הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה,
לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה
שֶׁל-שַׂר הַיַּעַר גְּדָל-הָרָזִים
וְאֶרֶךְ הַשַּׂרְעַפּוֹת…
עם סודות הבריכה אהב ביאליק הנער גם את רמזי-האור, את קוי-הזוהר, זוהר של בוקר ביחוד, שופע ושוטף, עוד בימי ילדותו, בבית אביו הדל. בלילות החורף, לילות צינה וטחב, היה אוהב להתכווץ על-יד התנור ולהסתכל אל פיו ולהביט אל לשון-האש הקטנה המלחכת את גזירי-העץ הרטובים, מלחכת ומתלקחת, מתלקחת ומשתלהבת. “רואה אני בה, – מספר הוא ב”ספיח" – רואה אני בה ושומע אני מתוכה מה שאין הפה יכול לדבר. מין נגינה אני שומע, נגינה טמירה, דקה דקה, מנהמת ממעמקים, מתוך-תוכן של גחלי-אש הפוקעות מבפנים, כעין פקיעתן של אלפי נימין דקות ונעלמות, מתוחות יפה-יפה… ומין מחול אני רואה, מחול מטורף ומסוכסך של לשונות-זהב קטנות, חיות מפזזות. ערב-רב שלהבות אדמדמות, כחלחלות, ארגוניות, כתומות… שלל של אורות ונגוהות, שעולים ומשתרבבים חוטין-חוטין, רצועות-רצועות, והם מתגוששים ומתפשטים, מלחכים ומתהבהבים, מלפפים ומגפפים… לחישות של ציבורי גחלים וקריצות עינים חיות של אבני “כדכוד ואקדח”. גם פי-תנור דיו למשורר ליצור לו חזון-אור של צבעים. ומה פלא, אם שירת-הזוהר שלו עוד מתמיהה אותנו גם עכשיו ביפיה, בברקה ובזיוה? עוד לא היתה שירה כזאת בספרותנו, ודומני, כי גם בספרות-העמים אין כמוה. צמאון כזה לאור, לשמש, בא רק מתוך שפעת חיים כבירים, חיים חבויים המפכים בעצמה בסתר-מחבואם. כמעט יקרא ביאליק: “אלהים, שטפתנו האורה!” אך שכוּר-זוהר, לא ישבע את האור הרב, ושאל עוד, עוד:
אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,
נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –
רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!
אמנם חיים עצומים בלב המשורר, אך החיים הם שורה ארוכה של מאויים כלואים, של סערת-נפש כבושה, של יגון סתרים ומכאובי שתיקה ויסורי אהבה. אש עצורה בקרבו עוד משחר-ילדותו, ו“מגילת-האש” היא מגילת-לבבו. שתי רשויות נלחמות בקרבו, אחד הוא ושנים בתוכו: האחד עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את כוכב-חייו, והשני איש-אֵימוֹת זעום-עפעפים, והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את אבדת-נפשו… ואבדת-נפשו היא אבדת-נעוריו, עוד מעת שבתו לפני זקנו אשר “את כל ציצי עלומיו” קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאוייו לשמים, ו“המית-פלאים” עולה מן המגילה “הגיון צער טמיר ונעלם”, “צער אהבה וכליון-געגועים”… מן “האור הגנוז” ספגה נפשו, מאורה של תורה. בבית האלהים ישב וילמד, “ומקדש אל נעוריו” היה לו למגן בשעת טירוף-הדעת מתוך המון רגשות, בשעה אשר “אהב את אלהי הארץ, אלהי ההרים, העמקים, ואת אלהי השמים ירא”… בשעה שהטילו אויבו אל האי הבודד והשומם, והוא תלוי בין “השמים והאבדון”, גם אל תהום האבדון קפץ, שט ויעבור – – –"
"אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רֵיק הִצִיגַנִי –
אַךְ הִצַלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי…
ו“שירת הזעם” כבר התחוללה בקרבו, “שירת משטמה וכליון”, אך גם “שיר הנחמה והאחרית” על שפתיו, ים חמלה יהמה בלבבו, ונד בין זעם ורחמים, בין קללה וברכה, ושאג פעם מכאב עצור, ופעם ידום והביט אל תהום נפשו", ושקע ביגונו הגדול, “יגון היחיד”…
“מגילת-האש” היא נשמה בוערת, אכולת אש קדושה ואש זרה, צרופה “בכור משולש”: “באש האלהים”, באש-השטן, ובאש האהבה". אך לא אש-חשק היא האש השלישית, לא אש-תאוה, שירת-האהבה של ביאליק היא “נהמת נפש גועת בחבלי אהבה לא באה”, כליון געגועים טמירים, המון רגשות זכים וצנועים. האשה היא לו סמל ישועה ורחמים, “מלאך-לב ונר-חיים”, אם ואחות ומקלט תפילותיו הנדחות…
זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,
קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי;
אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,
לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ…
ויש אשר יגברו על המשורר מאוייו הכמוסים, ופרצה תחינת-שועתו: קחיני, חניני, שאיני, אחותי – הנני בידך. שימיני כחותם על לבך או הדום לרגליך… ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמור ניד עפעפך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אליך ואסחבך אל אחת המאוּרות…
אך כרגע יחנק נהמת-בשרו, ושירת-נפשו, ישיר:
“או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך. וקבעתיך כשמש בגלגל חיי. וזכרך אארוג בשירת נשמתי. כתרים אקשור לראשך מתפילותי. ובלבני פרחי מקום רגליך ארפד. וריחפתי סביב כסאך כנשר-אש, ואַשיב עליך להבה באברתי. אל מרומים לא שערתם אדאה בדברך, ועד שמשות רחוקים צוחת אשרי תגיע”…
שירת-אהבה ושירת-זוהר, הלא זאת היא שירת העלם אשר נוגה הצפירה חותם-נפשו ודמדומי-השחר שירת-חייו – –
שירת-היחיד היא שירת ביאליק, אולם גם שירת-הרבים, שיר-העם ושיר-האומה. “האני הפרטי של היחיד כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף”. את בכי-היחיד אבכה ואת בכי-הדורות כאחד. אך שירת-בכיו קובלת ומערערת. “שירה צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב ומשל השטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת-פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כוח כקורנס כבד, שיורד בחזקה – ולא מצא סדן תחתיו”…
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
שירת-הזעם של ביאליק, היא שירת ארס צבור בלב האומה במשך כל דורות-העלבון, שירת “שחוק מר, מר כלענה, שחוק אכזרי, שחוק ממית”, שחוק-בוז לשוחט ולקרבנו גם יחד, אך מצליף השחוק כשוט – ברזל קלוי באש על גבי המכה המגלדת, ומרעיד ומזעזע, מעורר ודוחף:
וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!
יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,
אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,
וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם…
כבר כלה הקץ. אין לחכות עוד. “פס חסד אלוה, בל יעש ישועות”… ו“מתי מדבר”, אלה אשר “השלים אותם המות עם אלהיהם”, מתנערים מעפר-מדבר, לובשים הם שנית מרי, ורוח-גבורה תעטם:
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו! – – –
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!
אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו
וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –
נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,
נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,
וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!
הַאֲזִינוּ!
הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: “הָהִינוּ!”
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת
אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ
הֶהָרָה!" – – – –
בשירת-הנבואה והאחרית הזאת חתם ביאליק את ספר שיריו. “ושירת חייו באמצע נפסקה”… זה עשר שנים אשר רק מפעם לפעם נשמע המית לבו מתוך תפילת ערבית", תפילה נוגה וחרישית, תפילת-יחיד, יחיד ובודד –
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?
אם נשל הפרי, הרי הפרה את אדמת-יצועו, ועוד יפרח גזעו ויצמח שוכו. אך לא, עוד לא נשל הפרי, שעת כינוס היא לביאליק, שעת הרת עולם חדש, ועוד מעט והשמיענו את “דברו”. ימים נוראים הגיעו לנו עכשיו. אין טעם לחיינו ואין טעם למותנו. יגון אילם וצער חרישי כפפו את ראש משוררנו, ומלאך-שירתו – זה “המלאך” הצעיר, עגום-העינים ונקי-הכנף, שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, יטה בדממה את כוס היגון וגרע משם דמעה אחר דמעה בדומית-שחר…
נברך את משוררנו ברכת שחר מזהיר, ברכת-זוהר אין קץ, ברוך ביאליק!
ג’יניבה, כ“ח אייר התרע”ו
שירת חייו 🔗
עשרה בטבת, יום הולדת ביאליק, עצבות כהה של אפלולית חורף, תוגת-תענית היתה שרויה בבית הוריו. פעם בפעם ניסרה בחללו של החדר אנחתו של אבא על צרות ישראל ועל גלות השכינה. וחיים-נחמן ספג עם צאתו לאויר העולם את האנחה הראשונה, אנחת האומה…
בִּהְיוֹת יְמֵי סַגְרִיר וּבְנֶשֶׁף הַלָּיְלָה,
בִּשְׁלֹט בְּבֵית אָבִי דְּמִי קַדְרוּת גְּדוֹלָה,
וַחֲלָלוֹ הַמְדֻכָּא כְּמוֹ הֹזֶה וְדוֹמֵם
וְחוֹלֵם חֲלוֹם עָגוּם בִּכְנַף שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם
בפרבר עלוב, בין כתלי ה“חדר” הצר, על יד יערות ירוקים, מתוך מאויי-ילד חנוקים, בין תפילה ותורה וצמאון לאורה, בתוך דחקות ודלות עברו שנות ילדותו. בן-שבע מת עליו אביו:
לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,
בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,
בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,
לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח
יד החיים כבדה על אמו. קשה היתה טרדת משפחה על אשה עלובה וחלשה, אבלה ועניה:
אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;
עַד-קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:
נִסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ.
לא פעם נזלו דמעותיה על הפת החרבה שהגישה לילדיה. רצוצה מעמל היום עוד איחרה לעבוד בלילה, ועם השחר היא קמה להכין לחם לטפה –
וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,
כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.
וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ
מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –
וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.
אנחת האומה, דמעת האם, עקת הדלות, דממת היער, תפילת הזוהר – הנה מקור שירתו של ביאליק.
את מקום אביו מילא זקנו, על ידו ישב חיים-נחמן הנער ושמע תורה מפיו. זועם היה הזקן, וכל חדות-חיים הרחיק מאת היתום. מאהבה וחמלה עשה כן, חפץ לגדלו לתורה ולמעשים טובים, לחנכו במצוות, ביראת אלהים –
“ויחמול עלי השב, ויטעני בסתר אהלו ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו, ויעבידנו לאלהיו ויזר נפשי מכל חמדה וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומי קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאויי לשמים ויהיו ימותי צומות כימותיו ולילותי תפילה כלילותיו. ואירא מאוד מפני הזקן כירוא הפרח את הסתיו, פני דלו, מצחי חור מיום ליום – ואולם קווצותי פשו ויעשו תלתלים, ובלבבי שגשג יער רענן של חלומות”…
וכאשר כבדה עליו נפשו, היה נמלט הנער החולם אל היער הקרוב. שם, במעמקיו, על יד אגם דומם, היה יושב ואורג חלומותיו, חורז חרוזי שירת-לבו –
אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ
ככה היה גם היתום – המשורר. צנוע ודומם. עמוק והומה כבריכה החשאית, מתיחד עם לבבו, מתעטף בקורי-זהבו, מתגעגע על כוכבו. –
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
ויש אשר פרצה שפעת החיים העצורים בלב הנער, ובסור עין זקנו מעליו היה מוציא מכיסיו כל צעצועיו החבויים ומפליג לאחת הפינות שבחצר ומשתקע בשעשועי-ילדות, מוצא ענין בכל: בכפתור נוצץ, בשכין חלוד, בקו-שמש ובקנה-תבן –
דּוֹק וְתִמְצָא בְּאַמְתַּחְתּוֹ
וּבְצַלַּחְתּוֹ כְּלֵי-מְלַאכְתּוֹ:
יָתֵד, מַסְמֵר, וָו וָחֶרֶט,
מַסְרֵק פָּגוּם, מְחוּגָה, שֶׂרֶד,
מַנְעוּל קְלֹקֵל, שֵׁן מַפְתֵּחַ
וּמַרְצֵעַ וּמַקְדֵּחַ,
צַוָּאר-בַּקְבּוּק, רֹאשׁ הָעֱלִי,
דַּד שֶׁל כִּיּוֹר, שֶׁבֶר-כֶּלִי,
וּשְׁפוֹפֶרֶת וְגַרְגֶּרֶת,
קְנֵה-מִקְטֶרֶת וּמִסְפֶּרֶת.
פִּי-טַבַּעַת, אֹזֶן מַחַט –
הַכֹּל יָכִיל וְכוֹלְלָם יַחַד!
לֹא לְחִנָּם שְׁמוֹ בַּמְּדִינָה:
קְטִינָא כָּל-בּוֹ, כָּל-בּוֹ קְטִינָא.
אולם מעטות היו שעות-המשחק של “קטינא כל-בו”. קטינא הלך וגדל, היה ל“בר-מצוה”, הגיעה שעתו להתמכר כולו לתורה, להיות מלומדי בית-המדרש. “הוי, הוי, אמר רבא, הוי, תנו רבנן!”… בהמיה זו הוא מחריש את המית נפשו, משתיק את קול החיים בקרבו, מעלות השחר ועד חצות הלילה הוא עוסק בתורה –
כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל-מְקוֹמוֹ
מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה,
כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת-יוֹמוֹ:
הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;
וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל-פִּנָּתוֹ,
יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח,
וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת-מְלֹא כָל-נִשְׁמָתוֹ,
וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח.
מבית המדרש אל הישיבה בולוֹז’ין. שם זרח אור ההשכלה. נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אל החיים החדשים. הלב עורג-כלה אל החוץ, ואיזה צער תוסס בנשמה. כאב הפרידה צורב את הלב. אחד-אחד עוזבים חבריו את בית-המדרש. והוא עודנו נשאר נאמן. מתרפק הוא על השכינה האבלה ועמה יחד הוא בצרה.
בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי… וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ…
חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"
אך הרוח נשא גם אותו. אל החיים החדשים הלך גם הוא, אל הכרך הגדול, אל חיי החול, השאון והמעשה. הרבה מכשולים היו בדרכו, בהרבה נסיונות נתנסה; הרבה מלחמות, פנימיות וחיצוניות, נלחם את החיים החדשים, את הסביבה הזרה, את האור הזר המושך ומעוור. ובית המדרש היה בעזרו. נפש עשירה הביא אתו משם. צידה לדרך הכין אתו: יופי מוסרי, מסורת אבות, סבלנות ובטחון –
לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן –
מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:
מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,
לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;
אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –
אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!
ומני אז ליוו אותנו מחשבתו הפוריה ושירתו הגדולה. מאז ועד היום, ארבעים ושלוש שנה, עמד על המשמר. כנביא אמר לנו תוכחתו, וכאדם הביע לנו את נהמת נפשו. יש אשר נראה לנו כ“איש אימות, זעום עפעפים. והוא מביט ארצה, כמבקש אבדת נפשו”… ויש אשר כ“עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, כמבקש שם את כוכב חייו”… גם את “שירת המשטמה והכליון” השמיע, וגם את “שיר הנחמה והאחרית” הגיד. אך דמותו המלאה של המשורר היא דמות אותו “מלאך עגום-עינים ונקי-כנף. שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם”. כך הוא ביאליק: אוהב הוא את היגון האילם, את הצער החרישי, את הכאב העצור, את הדמעה הכלואה, את האנחה הכבושה.
אַךְ דַע לְךָ, כִּי דִמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד שְאֹל מָטָּה
וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.
את כל מכמני היופי חשף. אל שיר מרום פסגתה העלה את אמנות השירה: שירי זוהר ושירי אהבה, שירי זעם ושירי נחמה, שירי סער ושירי דממה, שירי ילדים ואגדות קדומים, מרגליות-נצח בכתר השירה העברית, פניני-לשון וכלילי-אמנות. הוא האמן הגדול בתוכנו, היוצר משלו, “החוצב מסלעו וצורו, החוצב מלבבו”.
הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –
הוא אשר האיר לנו כל הימים, זיוו פרנס את הדור. הוא הבריח לכל הדורות. מתהומות היצירה העברית ינק. את כל הניצוצות כינס בתוכו. הוא עצמו היה המסורת החיה, מסורת הברית בין כל דורות האומה, בין כל תקופות הלשון, בין כל תחומי השירה, מדובב ימי קדם, מחיה ימי הבינים ומעמיד את הדור החדש.
ההלכה והאגדה, המשנה ושירת ספרד, מפעל כינוס כביר ופרשנות מצוינת, יד סדרן וטעם אמן. חתירה לצורות-חיים חדשות על בסיס הישן, קנאה למדע העברי, למחקר הלשון, למחקר העם, לתרבות ישראל בכל מלוא גווניה, לחנוך הנוער, לשיפור הטעם, ליפי הניב, ליצירת נוי חזון. צופה היה לבית-ישראל בארץ-ישראל. למוצא פיו חכינו תמיד. ידענו, כי נאמן יהיה דברו. באהבה קיבלנו את מוסרו. שיחתו היתה תורה, ותוכחתו נבואה.
איש החיים היה, כולו שופע כוח ורעננות, כמעין המתגבר, משתפך ומתקצף, תוסס וסוער. עוד כוחות עצומים היו שפונים קרבו, עוד שנים ושנים של עבודה ויצירה היו לפניו. ובעצם כוחו נשבר. פתאום עמד הלב הער מדפוק. פתאום נשתתק. אין זאת, כי נתבקש לישיבה של מעלה, עם “אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלהים” –
שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה…
שירי הטבע 🔗
רך וקטן ועזוב לנפשו היה הילד המשורר. רחמי אב נמנעו ממנו, וחסדי אֵם לא ידע. כ“אפרוח יתום” תעה בודד בכפר מולדתו, שותק וחולם, טובל בטללי בוקר ובזהרי חמה, סופג צללי נשף וצללי יער, מקשיב לרטט הבריכה ולהדי הגבעה, מתיחד בפנת סתרים ומתכנס אל תוכו, חי לו לעצמו ושר שירת לבבו.
בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;
שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי
וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם
מכאן המקור לכל שירי הטבע של ביאליק. “באמת אמרו, – מדגיש המשורר ברשימותיו “ספיח”, – אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת ידי היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש”. ואותו העולם הראשון, הקדמוני, זה שגנז אותו בסתרי לבבו, בהיותו עוד תינוק, אותו נתן לפנינו בשיריו. אותם מראות הפלאים, אשר חזה בילדותו. היו “מראות שתִיה לנפשו, “צורות יסוד” לשירתו, שירה של עולם בראשית, עולם של טוהר וזוהר, עולם ש”כולו קיץ", יריעת-פז מרטטת באויר התכלת, רקמת נגוהות ורזים וגוונים.
“שירת הזוהר” הייתי קורא לכל קבוצת השירים הללו. שירי קיץ וחורף, אביב וסתיו, אור וצל, צפרירי בוקר ודמדומי ערב. על כולם שפוך זוהר, אותו “נוגה זך” אשר עם ערוב היום, אותו “אור הירח הזולף” על גמדי הליל, אלו ה“אורות הרכים” הבוקעים ועולים עם פעמי האביב, וזה “דמי צהרים הרז”, אשר ביום קיץ חם, “מקרן הפז הבוקעת את שפעת הצללים”. גם “רזי לילה” אינם אלא רזי אורות וצללים, ערבובית אור ושחור, זעזועי הצל ל“להב הנר החרד”; שר-של-לילה אמנם פרש את כנפיו, אך “עוד רועד אור גווע לעינים, גם כוכב אחד שם עוד יקרוץ עינו”… ומה הם “שירי החורף”, אם לא כתרים לאותו “זיו רענן, קר וצחרחר, אשר ליום-הכפור, לאותה לבנונית שאין לה סוף, לזה השלג החדש והטהור, ב”שלוש עשרה נפות מנופה“, זיו העולם המשתפך על ראש גגות ועל מרחבי שדה, “ובחלל העולם כולו יום טוב לבן אחד מולך”?… ועל כל אלה שירת ה”זוהר" עצמה, זו שפעת הפרחים והצבעים, הקסמים והפלאים, זה מחול הספירים והזהרורים, זה “פרץ המעינים”, נחשול חדוה ונעורים, צהלת חיים ומאויים.
ו“הבריכה” אף היא אינה אלא “מצולת פז וזוהר”, בה טובל היער את תלתליו זהב עם בוקר, אליה תתגנב קרן-כסף מגבוה בליל ירח, ובתוכה, באמצעיתה, “זו נגד זו שתי אבני כדכוד קבועות, כדכדים מבהיקים – שני שמשות”. כבריכה זו, העומדת לה חבויה בצל היער, פרושה מן העולם, והעולם בתוכה מקופל תחתיה, כמוס עמה במעמקיה, שמוּר אִתה כחמדת גנזים, כך ספג גם המשורר בימי נעוריו, “חמדת ימיו”, את העולם המקיף אותו, וחתמוֹ בתוך נפשו, בגנזי הרהוריו, עד אשר מצא ניב לאותם מראות-הפלא, עד שנתגלה עליו שר-העולם ונתן ביטוי לאותה “לשון החשאים”, שפיעמה בקרב היוצר האמן, ותבעה את גילויה –
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה
בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,
בְּזֹךְ עֲבִיבֵי-כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,
בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,
בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה
וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,
בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,
בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,
בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים
וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת
שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו…
חזיון-נעורים הוא מחזה ההוד של מקהלת הגמדים הצועדים בשקט ובקצב במורד הגבעה, לבושים שחורים וצנופים שחורים, יורדים טורים-טורים, בנחת וברינה, אל מול היער, לחפור שם מכמנים… עוד בראשית ילדותו, בכפר מולדתו, ב“ליל קיץ מלא ירח וכליל תכלת וכוכבים”, ראה את התמונה הזאת בשיפוע הגבעה הירוקה, שם על-יד בית הילדה הצחורה, חברתו הראשונה בחיים, בת גילו ובת חלומותיו. העולם מחריש וחולם, והילד החוזה בתוכו “כחלום בתוך חלום”, עומד חיור ורועד בתוך דממת-הפלא לקראת מחזה-הקסם של אותה גבעה “זרועה כולה אור כסף בהיר ורסיסי טל”, ותהלוכת הבריות הזעירות, דמויות פעוטות שחורות מתנועעות אַט-אַט בתוך “עגילים וגלילים של אורה” –
וּבְלֶכְתָּם יִנְעֲרוּ אֶת-נִטְפֵי
הַטַּל מִן-הַדְּשָׁאִים, וּנְפוֹצוֹת
הָרְסִיסִים הַזַּכִּים כִּבְדֹלַח
מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת, נִיצוֹצוֹת.
תמונת חלום זו נעשית מציאות חיה, ממשית, אף בשבילנו, נעשית הויה בנפשנו, התיאור החי, הריתמוס השקט והרך, הזולף לו גם הוא כאור הירח, קובעים בעינינו ובלבנו תמונה זו לעולמים. והלב מרתיק באותו רגע, שהחלום היפה הולך ונמוג עם קוי השחר הראשונים, “אך, הה! לכול תכלה ואחרית”… תוגה חרישית עוטפת אותנו עת נפסק פתאום צליל השחוק והזהב של עדת הגמדים:
אָז תֶּחֱרַד הָעֵדָה וְקָמָה,
וַעֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה
יָשׁוּבוּ מַחֲרִישִׁים וְנוּגִים,
יָשׁוּבוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה.
זוהי אותה תוגה סתומה המלפפת את האדם עם הערב יום, עם הסתלק קרן-אור האחרונה, אותה המיה בלב, שאינך יודע כיצד ומאין היא באה. געגועים משונים, בלתי ברורים, המיה עד כדי כאב, געגועים כדי דמעות. והעין נשואה, נוגה ותוהה, אל מרחקים לא ראית, והלב תועה ונוהה, נמשך ונכסף –
כִּי-מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,
הַבָּאִים אַט עִם-צֵאת הַיּוֹם,
וּמֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם
אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?
זוהי אותה “המית פלאים” הממלאה את הלב, בשעה ש“רזי לילה” נישאים מסביב, והבאות סתומות, פליטות דממה מרחפות בעלטה, ו“אלפי אלף נעלמים” מערימים סוד, הדים צוללים במרחק, ואינך יודע הדים אלה מה הם, ואינך מבין “למה כה יהמיו, ובעצב עולם דומם אַט יכליו”. האנחה הם אם תחינה? התלונה אם קינה? ותוגת-אלם ממלאת את הנשמה, וכליון-נפש עז יתקפך –
וּכְמוֹ מִקַּצְוֵי עַד, מֵאַפְסֵי תֹהוּ
הִרְהוּרִים סְתוּמִים אֶל-הַלֵּב יָבֹאוּ,
וּמֹשְׁכִים אוֹתוֹ שָׁמָּה, שָׁמָּה, שָׁמָּה –
לִקְצוֹת מֶרְחַקֵּי עַד, אֶל אַפְסֵי דְמָמָה,
טון אלגי זה הוא יסודי בשירת ביאליק, אולי שריד מאותם ימי הילדות הרחוקים, ימים של חיים קשים וזועפים, ואולי מורשת דורות, בן הגלות, אותו “קול שירה יתומה”, בשעה ש“עריה עגומה מסביב”, והכל כה אפל, כה אבל ונובל… איזו עצבות נופלת עלינו פתאום אפילו מתוך ניגון של חדוה, בחינת “גילו ברעדה”. פינת-סתר בלב, ובה ישכון העצב. יש תמיד דבר-מה הגורם צער. גשמי קיץ מבשרים פרי בשל, תפוחים מאדימים באור החמה, אגסים מלאים עסיס, אך צר למשורר, צר לו, “על תבוסת מחמדי האביב, על אבדן הפרחים הנאים”… בעצם שירת הגיל והאושר, זמרת המחול של רבואות נגוהות, צפרירים ופרפרים בעצם המשובה והדיצה, והנה, מבלי אשר נדע מדוע, עגמו יום אחד פני הצפרירים ורחמים מלאו, "ושירת
הזוהר לנצח נָדַמָה"…
אלגיה רכה זו, שהיא מפעפעת בחרוזי הזוהר והנוער, נובעת מתוך אותה נטיה ליחידות ולבדידות הנטועה בלב המשורר עוד מראשית ילדותו, עת היה בודד לנפשו ולהרהוריו, “עת יבקש פנת שקט לחלום”. יחיד היה מתהלך בעולמו של הקב"ה ויוצר בתוך נפשו עולמות משלו, “עולם עולם ואורו המיוחד”. ומאז חביבה עליו הבדידות, תפילת היחיד, ובפרט בשעת יגון, כשעצב ושממון מעיקים ומדכאים: “בי עזבני לנפשי, אח חנון!”
בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת – –
אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת –
וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.
משום כך הוא אוהב לבקש “מחבוא לתפלתו”, להתיחד עם לבבו ואלהיו, ב“קודש-הקדשים שביער”, על יד ה“בריכה המוצנעת”, וכמוה, חבוי בצל, בהיר ושלו ומחשה, יחוד את חידת עולמו…
“חלום לא הגוי” עדיף מן ההגוי. החבוי בלב חשוב מזה שבא כבר לידי גילוי. האמן מצפה אמנם תמיד לגילוי, אך הכבוש בחובו פנימה נאמן עליו שבעתים, העצור בלבו הוא ודאי שלו ורק שלו. החתום במעמקי הנשמה או במעמקי השדה, כוחו הוא לאין חקר: "זה שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו… העוז הטמיר הוא האמתי, שעת התפרצותו היא השעה הגדולה, שעת היצירה האמתית.
חֲבוּ כִּמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִים הַחֲתוּמִים,
יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל עֳזוּז הַעֲלוּמִים,
כָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹרִים, הַגְּדוֹלִים!
שירי הטבע של ביאליק, יחד עם הליריקה הענוגה שבהם, הם גם ריאליים, ציוריים. תמונות חטובות, חיות, ממשיות, מתיצבות לפנינו. עבי האש ועבי הדם שבשעת השקיעה, עדת הגמדים המפזזת ברשת הכסף, רקב החורף בעזובת היער, שפעת הפרחים הלבנים עם בשורת האביב, גשמי הקיץ הטורדים, רוחות-הליל השטות ותעלומת האפלה, צפרירי הבוקר ומחולות הזהרורים, הדיג המסנן מרק זהב, צחצוחי הזיו ביום הקרח, משטח און ולבן, החורשה על זכוכית החלון, עגלת-החורף הטסה אל אין-סוף, עוצר הכוח והצמא לחיים. כל אלה יחד עם הבריכה, המדגה לה בחשאי את דגי זהבה, עם התיאורים הנפלאים של היער בשעת זריחת החמה, בליל ירח ובליל סער, ובשחר לאחר הסערה, – דמויות חצובות בשיש הן, דמויות העומדות לפנינו בכל מלוא קומתן, בולטות בכל זיז ובכל חג.
ואינך יודע על מה לתמוה תחילה, אם על יפי התמונות או על להטי-הלשון וקסמי-החרוז. מקסָם אחד הכל יחד. שפע של ביטויים כזה עוד לה היה לשפתנו מיום חתום חזון הנביאים. כל מקורות הלשון מתגלים כאן. יצירות בראשית מתחדשות לעינינו. יונק אתה כמעט עם כל ניב מן המקור הראשון. “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר” של ישעיה לובש צורה אחרת: “על ההר עומדות רגלי האביב”… ציציותיו של אותו צדיק שטפחו על פניו, נארגו בטלית חדשה: “וציציות הזוהר טפחו טפחו על פני”… השם “זוהר” בעצמו, בראש השיר, גורר אחריו תיאורים וביטויים נובעים ממעין הקבלה “גופו של עולם”… “עינו של עולם”… והחרוזים גם הם משחקים לפנינו במשובת-חן, פורצים פעמים בתרועת גיל ופעמים בנהמת יגון, מנצנצים פתאום כחיצי-זהב, מבלי אשר נצפה להם, בטרם נדע לנחש מה הצליל אשר יבוא:
מִמַּגַּע קַרְנַיִם, מִגִּיל וּמִנֹּגַהּ
אֶקְרָנָה, אֶנְהָרָה, אֵבוֹשָׁה, אֶמּוֹגָה.
וְאַךְ רָאָנִי – קָם וַיִיר בִּי – –
עֹז וְחֶדְוָה נִמְסַךְ קִרְבִּי.
חלומות נוער, פרקי זוהר, הרהורי חוזה, פסילי שיש, פלאי סגנון, צלילי זהב – הם שירי הטבע של ביאליק.
שירי בית המדרש 🔗
אָמְנָם בֶּן-יְשִׁיבָה אָנִי
מִצְחִי – שֶׁלֶג, פַּנָי – שִׁיד,
אַךְ, כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי
כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד…
אפילו בתוך ערבובית-קסמים של שחרית חורף, של זיו וקור, עוז וגיל, בשעה שבולמוס-טיסה תקף את העולם כולו, וסוסים אצים וזוגים מצלצלים וזוגות צוהלים, והכל שופע חדוה וחיים, אין המשורר יכול להסיח דעתו מ“בן-הישיבה” שבו, כאילו הוא חושש לרוח “הפקר” שתקפה גם אותו… נדמה, כאילו הוא מתנצל על “קורטוב דם” הרותח גם בקרבו, על “צנור חיים” זה השוקק בלבו, וכאילו הוא ירא שמא יסתם פתאום צינור זה, שמא תגבר עליו, חלילה, “מרה-שחורה”, ולא יעצור עוד כוח לחיות, לטוס ולהנשא בסערת הששון, ורוצה הוא להזדרז וליהנות, להחפז ולשמוח:
זה הניגוד שבין בחור-ישיבה ובין העולם, זה הצמא הגדול לחיים, ויחד אתו הפחד הטמיר להפגש עם החיים פנים אל פנים, זו התשוקה העצומה אך חבויה וכבושה, התפרצות שאינה באה לידי גילוי, שפעת-הכוחות המסתערת מבפנים ונרתעת אין-אונים על מפתן החוץ, קרב זה שבין שתי רשויות, בין חיי-עולם וחיי-שעה, בין היהודי ובין האדם, – הם גורמים ראשונים לשירת בית-המדרש של ביאליק.
נִדְלַק, נַחְטֹף כּוֹס הַחַיִים
טֶרֶם יִקְדָּמֵּנוּ זָר!..
זוהי שועת נפש, שועת הצעיר היהודי בשנות התשעים לאור ולחיים, זעקת-תמרורים, שהתחילה עוד עם לילינבלום, סמולנסקין וי. ל. גורדון, על “זאת התורה אדם כי ימות באוהל”, אותה תורה המלמדת “להלוך נגד החיים”, המקימה מחיצה בין היהודי והאדם, המבדילה בינו ובין העולם עד כדי להעשות “מת בארץ, חי בשמים”. זוהי מחאת-יאוש על חיים צעירים ההולכים וכלים, על עלומים פורחים הנובלים בלא עת, על אותה גבורת-שוא לחנק כל רצון ולהמית כל שאיפה, אותה התאכזרות מדעת לנפש הלוהטת ומפרפרת ומפללת לחיים –
וַתְּהִי כְלֹא-שׁוֹמֵעַ, וַתִּשְׂתֹּם תְּפִלָּתָהּ,
וַתּוֹסֵף לְרַצֵּץ רֹאשׁ כָּל-מַאֲוַיֶּיהָ,
לְחַנֵּק בַּחֲשֵׁכָה אֶת-קְטֹן תַּאֲוָתָהּ,
לַעֲקֹר וְלִרְמֹס אֶת-אַחֲרוֹן פְּרָחֶיהָ –
עד-יגעה נפשך בשועה, יגעה,
וַתִּישַׁן לָנֶצַח יְבֵשָׁה וּרְעֵבָה,
בְּצָמָא לֹא נִשְׁבָּר וּבְתַאֲוָה לֹא בָאָה,
מִבְּלִי שֶׁנֶּאֱהָבָה, מִבְּלִי שֶׁאָהֵבָה
שאגת-חיים הקיפה את כל הספרות. עם השאיפה להשכלה פרצה השאגה. עם הכמיהה לאפקים חדשים התעורר יצר הכיבוש, התחולל סער המלחמה, והספרות יצאה להלחם ב“מורדי-האור”. בשלילה ובשנינה יצאה לקרב. וידויו של לילינבלום היה איום בפשטותו. חלל-הספר, חלל-החיים קבל על העבר ועל ההווה, על החדר ועל בית-המדרש: “אני אחד מן מתי עולם של התלמוד הבבלי”… סמולנסקין גילה את כל פרשת עינוייו של “התועה בדרכי החיים”. יהודה-ליב גורדון הוריד את קורנסו הכבד, ודבריו נפלו קשים והולמים:
כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,
כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?
הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,
לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.
אותה שלילה שבאה מתוך דעה צלולה, מתוך כוונה לכבוש את האויב מבית, להפיל את החומות ולצאת אל המרחב, הביאה לידי יאוש. “אנקת אסיר” של לילינבלום היתה לזעקת-שבר. הסטירה של גורדון הפכה להיסטריה. ברדיצ’בסקי זועק מתוך נפתולי-כאב: “חפץ אני לחיות, לחיות מעצמי!”… העבר מעיק. גדל המחנק מבפנים. אבק הדורות כנטל כבד. האבות המיטו אסון על הבנים: “נטלו מאתנו את העולם ואת החיים ועשו אותנו לנושאי-ספרים… המַתנו כל החי בקרבנו… הפרחנו את נשמותנו על-ידי הכתב והמכתב”… כמהלכים בין קברים אנחנו, כצללי אדם תועים. וגם פייארברג משווע לחיים. אין הוא רוצה להיות “שומר-הקברים”, נרתע הוא מפני “הצללים”, וכל עורקי דמו עורגים, הומים ובוכים: “לחיות אני חפץ, לחיות ככל האדם”!… אותו רגש מפעפע בטורים השלווים של ביאליק:
מְגֻדָלִים מִנֹּעַר בַּצֵּל וַעֲלֵי קִבְרוֹת הָאָבוֹת –
לִקְרַאת אוֹר הַחַיִים בּרְמַ"ח אֲבָרֵינוּ חָרָדְנוּ
אותה בת-קול מנהמת, “כיונת-נדוד”, בחרוזי-הנכאים “לפני ארון הספרים”, בשעה שנפשו של המשורר, עייפה וחרדה, מתדפקת שוב “על פתח קן נעוריה”:
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
– – – – פְּלִיט קְבָרִים אָנִי,
וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – –
ביאליק “יליד-בינים” הוא, בין תקופה לתקופה, בין השכלה ללאומיות, בין סתירה לבנין, בין שלילה לחיוב, בין שני כוחות מתנגדים, האחד מושך מחוץ לתחום, והשני מעכב מבפנים. צלילי שתי התקופות מרטטים על מיתרי כנורו. הד קולם של לילינבלום ויל“ג בוקע ועולה לפרקים בתוך שירת בית-המדרש שלו, וגם המית-התוגה של פייארברג וגם קינת-היאוש של ברדיצ’בסקי משתפכות בתוכה. ויש, שכמעט אותם הביטויים והתיאורים חוזרים בה מדעת ושלא מדעת. הטיל לילינבלום אמרה קשה: “ד' אמות של הלכה מעופשת”. נתגלגל הדה של זו בביטויו של ביאליק: “אמרות עבשות”. הרעים יל”ג: “ובכן נס לחך – – יבש כוחך”. עונה אחריו ביאליק: “המלים היבשות הובישו לחכם”. כמעט אותה תמונה של בית-המדרש המתמוטט גם אצל יל“ג וגם אצל ביאליק. הראשון רואה בו בקיעים ופרצים, טיחו נופל, קורתו מתפוררת”. והאחרון משלים התמונה: “אבן-אבן תשמט, ותֻכֶה רסיסים, עמודיך יתפלצון, כולך עומד בנסים”… וכי לא קרעי-נשמתם של פייארברג וברדיצ’בסקי מפרפרים בניבים כמו “גוילים בלים”, “ישני אבק”, “וטבעתם באבקכם”, או בחרוזים כמו: “– אתם רקב אתם, מֵתי עולם, ושריד אין לכם עוד בארץ חיים”… “פקדתי את גמרתי הבלה, והנה פרחה מתוכה נשמתי”.. “העל שממות עולמכם תבוא קינתכם”?…
ביאליק, כמו פייארברג, חניך אותה פינה אפלה שבבית-המדרש וספוג אותם הצללים שביערות ווהליניה, משתוקק לחיים, נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אבל יחד עם זה הוא רתוק אל מקומו, אינו יכול לעזוב את ה“צללים”. אהובים עליו הללו, חביבות עליו ד' אמותיו, יקר לו עולמו שלו. מכאן אותו העצב העמוק למראה בית-המדרש ההולך ומתרוקן, למראה כתליו המטים לנפול, אותו צער צורב על העולם ההולך ונחרב. יל"ג ראה את בית-המדרש בחורבנו, ולא הרגיש או לא רצה להרגיש בצער החורבן. סוף-סוף הלא הוא עצמו היה אחד הגורמים למפולת. הוא עצמו קרע צעיף הקדושה מעל “בית ישראל” ועשה חולין את “היכל תורתו”. ביאליק עומד על החרבות, ואינו יודע למי יבך תחילה:
הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,
וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?
“מקדש אל נעוריו” הוא שנחרב. יחסו אל כתלי בית-המדרש הישן לא כאל חורבה ישנה, שוממה, שהגיעה שעתה לנפול וצריכה לנפול, אלא כאל “קירות הקדשים”, כאל היכל עזוב, שגלתה שכינה ממנו ועדיין הוא מחפש ושואל אחרי רוח-הקודש שנסתלקה משם, ובנהמת-נפשו יקרא: “הסר לעד ה' מעל משואותיכם”?…
אחד-אחד מתחמקים חבריו מבית-המדרש. כולם נסחפים אל האור. ורק הוא לבדו נשאר, יחיד עם השכינה העזובה, הרועדת וחרדה על האחד הנאמן, מתרפקת עליו ובוכה בחשאי. והוא, כלתה נפשו גם הוא אל האור, אך ידע לבו את לבה, בחר להיות עמה יחד בצרה.
וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.
עוד לא היתה לנו כשירה הזאת לתוגה עמוקה. חרש-חרש נוטף היגון אל הנשמה. רגש של יתמות תוקף את הלב. אד לח מערפל את העינים. הראש צונח על החזה. וכעולה ממרחקים, ממעמקים, מזעזע הגה נוגה, חרישי, אטי, את השפתים: לבַ-דִי…
לְבַ-דִי…
עוד יל"ג ראה את “עולי הימים מתמלטים מן ההפכה אחד אחד”. רגע חרד לבו לדבר. רגע שכח את תוכחתו השנונה, את היתולו העוקץ, וצלילים רכים, מלאים עצב, ספוגים דאגה, נפלטו מתחת ידו הקשה. לדור הבא דאג, לאותם בני-הנעורים המשתמטים מן המחנה; עוד לא הספיקו להתרחק, וכבר הם מתנכרים:
– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ יָזוֹבוּ –
הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,
מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי? עַד אָנָה?
אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…
ביאליק כבר יודע את התוצאות. לא עמד גם הוא בנסיון. “כנף ימינה השבורה” של השכינה רפתה מעצור בעדו. נסחף גם הוא עם הזרם. גם הוא היה בין היוצאים. אך יצא – וחזר. קשה היתה המלחמה בין שני העולמות. הגבול, אשר משם לא ישובו, לא היה רחוק. רבים מחבריו עמדו כבר על גבול זה, וגם עברוהו. הוא חזר אל בית-המדרש הנעזב. הביא בשורה מרה מן העוזבים: “רבים אל ראשי הצורים נופצו, ובשדות אחרים עוד רבים התועים”… עוד רודפת אחריו קינת הכאב והכלימה של ק. שפירא: לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי"… הצעיר בן שנות התשעים לא הגיע לידי כך: “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”… אך עייף ורצוץ נמלט מן הקרב. “כפוף ראש כעני” הוא עומד על סף בית-מדרשו הישן, מלא חרטה הוא מתודה לפני הכתלים האבלים:
וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,
אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.
ככה יתחטא ילד לפני אמו. ככה ישוב בֵּן שבע-נדודים אל בית מולדתו. רק אז ירגיש רחמי-אם מה הם. בחיק אשר בו נח פעם ראשו הקט ימצא לו מקלט גם עכשיו ראשו העייף. לולא אותם המלאכים הטובים מבית אבא, שליווהו על דרכו, מי יודע אם לא היה כושל בטלטוליו הרבים. פתאום נתגלה כל החיוב שבבית-המדרש. לא רק שלא היה שולל החיים, אלא היה עוד יוצר החיים, בית-היוצר לרוח האומה. בתוכו נתחשלה נשמת העם, נשמת הכלל ונשמת היחיד, וממנו שאבה מחשבה ופעולה, עוז ובטחון, מרץ ומרי לעמוד בכל הנסיונות ולהמשיך בעקשנות את חייה שלה. יל“ג ראה ב”תבונה", בהשכלה, “מעין כל מועיל, משגב בימי קרץ”. ביאליק רואה את המשגב הזה דוקא בבית-המדרש הישן. הוא אשר היה מעוז לעם בימי יגון ורעה, ומן האש הגדולה אשר האירה בו תמיד נשאר “ניצוץ פליטה” זה המאיר כיום את מחשכינו, “שביב תוחלת” להאיר לנו גם בימים הבאים.
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים
בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים
תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ – –
אֶל - בֵּית-הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן – –
כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.
כפייארברג כן גם ביאליק ראה את בית-מדרשו “בנוי במרכזו של עולם, ומשם קוי-אורה יוצאים אל כל היקום”. ברדיצ’בסקי שלל את כל ערכו החיוני של בית-המדרש. צריך להשתחרר מן הישן. אנו צריכים לקחת הכל מן החוץ, “לקחת משם את כל ערכיהם וערכי חייהם, כל חייהם ואופנם לחיות, כל מחשבותיהם ודרכם לחשוב. כולנו צריכים להיות אחרים”. ברדיצ’בסקי ההורס הרגיש אף הוא בצער שבהרס. חפר בקברים, ועיניו זלגו דמעות: “בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת-קודש שלנו”… לא כל שכן ביאליק. הצער שלו גדול פי-שנים: צערו של מקדש ישן נהרס, וצערו של מקדש חדש שעדיין לא בא, ואם יבוא, מי יודע מה יהי טיבו. אולם לא. דורות של כוחות ודמים אינם הולכים לאיבוד. עוד יש די כוח ודי דם בישן, כי יקום לתחיה. עוד אפשר להקים מחדש את חרבות ההיכל. אם “יעשן נרנו הישן”, עוד אפשר להיטיב את הנר ולהעלות בו מאור יפה. עוד אפשר לפנות את “ערמת הדשן” ולשלהב את “הגחלת הלוחשת”, והיתה זו אבוקה מבהיקה, לפיד לדורות.
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;
שירת בית-מדרש זו, שרשה נעוץ ביל“ג וסופה כרוך באחד-העם. שואבת היא מן הסטירה האיומה אשר “בירח בלילה”, חוצבת מן הטורים הסלעיים של “שני יוסף בן שמעון” ו”בין שיני אריות". רצופה היא אותם הרוך ודממת העצב של ק. שפירא, אותם פרכוסי הגעגועים על החדר, על הרבי ואגדות בית-המדרש. ספוגה היא אותם הכאב והצער של פייארברג וברדיצ’בסקי, יורקת אש צמאון לחיים, מפרפרת בלהט מאויים, מרטטת בין ישן לחדש, דבקה בצללים ונמשכת אל האורה. ראשיתה בסתירה וסופה בבנין. חדורה היא הכרת היש שבעבר, רגש ההוד שבחרבות ההיכל, הרגשת החיוב שבבית-המדרש הישן. אין חדש בלי ישן. אין הווה ואין עתיד בלי עבר. אין עם נבנה מן החוץ, אלא מתוך עצמו, מתוכו פנימה. בית-המדרש הוא “המרכז הרוחני” של האומה, “מקור דמיה הנוטעים בה חיי-עלומים, השופעים בה אִשה וחוּמה”. בית-המדרש החדש יקום על יסודות בית-המדרש הישן. אין תחית עם בלי תחיה רוחנית. יכונן העם את “מבצר הרוח” אשר לו. תקופה שלמה של דעות ואמתות, שאיפות ונטיות, זרמים ותנועות בחיים ובספרות, גלומה בשירה זו.
בית המדרש הוא סמל הכוח הפנימי, העצור, הצבור באומה, סמל העקשנות ורצון-הברזל של דורות-סבל ארוכים. מי כביאליק, חניך ולוֹז’ין, חניכה של תורה, יכול לתת לנו שירה זו של הסבלנות היהודית, של כוח-ההתמדה בישראל? יל"ג כבר הרגיש ברוח-לא-אנוש זה של בחורי-הישיבה הממיתים עצמם באהלה של תורה:
עִמְדוּ עַל דַּרְכֵי מִיר, אַשִׁישוֹק וּוָלָּזןֹן,
וּרְאוּ בַחוּרֵי-עֹנִי הוֹלְכִים בְּחִפָּזוֹן – –
אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישוֹן עַל הָאָרֶץ,
לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר – – – –
אולם יל"ג רק דרך אגב נגע בנקודה, ולא חדר לנפשו של המתמיד העברי. ביאליק, בהרגשתו העמוקה, הבין לנשמה זו, טרגית ביסודה, עשירת-יסורים וברוכת-אושר, ויצר לנו את הפואימה של “הנער העברי החושק בתורה”. את כל כליון-הנפש של נזיר רך זה, את כל אומץ-רוחו וכשלון-גופו, גבורתו ולאותו, עלומיו הנמקים בפינתו השוממה ותקוותיו המזהירות לעתיד, שועת-חייו הנחנקת בקריאה “הוי, הוי, אמר רבא”, ואת נגון הגמרא המכאיב והנוגה, המתוק במרירותו ומר במתיקותו, את כל אלה צרר המשורר בשירת “המתמיד”. גם שלילה וגם חיוב במגלת-חיים זו. הערצה גמורה בפני כוח-איתנים זה של "עוסק בתורה, אך גם השתוממות, פקפוק, אם מסירות-נפש זו יש בה מן העינויים הגואלים, מן היסורים היוצרים. נהרה רועדת בזוית החשכה. קרן שמש אחרונה נגעה בראש הנער. השכינה ירדה עליו, קורנת, מחייכת, אך מי יודע? אולי היא רק מגחכת בחשאי?
הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק.
אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ,
הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק,
הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ?
שירת בית- המדרש של ביאליק אינה רק שירת-הלב, כי אם גם תמונת-חיים. לא רק נשמתו של בית-המדרש חיה לפנינו, כי אם גם בית-המדרש עצמו עם כתליו-הקודרים, עם פיח תקרתו, עם השבילים המכוסים דשא ועם קורי-העכביש אשר בזויותיו. העיירה כולה, כמו שהיא, עומדת ביגונה, שקועה באפלת הלילה, סחופת גשם. הבתים, חשופי-גג, מתכנסים, נאנקים דום. “וגשמים שוטפים ומתגלגלים כזרמי דמעות על הקיר”. סופה. עלטה. אשנב בודד מאיר פתאום: “יהודי קם לתיקון חצות”… הישיבה הכהה טבולה בזיו אביב. האלון הזקן מיטיב קרחתו. רננת צפרים מחוץ ונגינת תינוקות מבית. בחורי-ישיבה נתפסים בחטאם. השַמש והפרוש שאינם יכולים לכוון את שעת המתמיד. ראש-הישיבה השב, עם “שתי טיפות הדמעות בשער כסף זקנו הלבן”, הער בלילה ומקשיב בדממה ל“צפצוף צפורו”. וליזר-מנדל המלמד? טיפוס אחר מקרבנות-התורה, יבש כשחיף, עובד בדם-התמצית, נושא בלבו “תקות עני” לאסוף “ת”ק במזומנים" ולהפטר באחד ה“זמנים” מן המלמדות. אך לעת-עתה מוצצת שם התולעת מצד החזה, משמאל, מוצצת… כל אלה הם דמויות חיות, דמויות המעבירות לפנינו את העיירה היהודית עם טיפוסיה על רחובה ועל בית-מדרשה.
שירי בית-המדרש של ביאליק, כמו שירי-הטבע שלו, הם פרקי-חיים ממש, פרקים מן המציאות הגמורה. רובם נכתבו בעלומיו של המשורר, בין עשרים לשלושים, קרובים יותר לשנת העשרים. עוד רענן זכר הישיבה, עוד תוססים כל אותם הרגשות, עוד ערה ההתנגשות שבין שני עולמות, עוד שוקק הלב מרחמים ומערגה. עם פרקי-שירה אלה נחתם גם פרק מדברי ימינו. אם בזמנו יכול היה ביאליק להדגיש: “ואם עוד הותיר אל לפליטה שריד מצער” – על אחת כמה וכמה היום, לאחר שמלחמת-איתנים הפכה את העולם, וקהילות ישראל טבעו בדם, העיירה היהודית נמחקה ובית-המדרש עבר ובטל, מי יודע אם יש עוד באמת “שריד מצער”? שירת בית-המדרש תשאר מצבת-עולם בספרותנו, מצבת זכרון לדורות של בני-תורה, נאמני-רוח, מלומדי-סבל, גדולי-בטחון, צמאי-חיים ו“שמחים לקראת מות”, דורות אשר ידעו למסור את נפשם, “ובמותם ציוו לנו את החיים”…
תל-אביב, י“ג ניסן תרפ”ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות