(מתוך מכתב)

– – – ובכן, אין עוד ברל. קודם־כל השכן הטוב, השכן הגדול שלנו. ידידנו הכן, שהיינו רואים אותו בחיי־העבודה שלו, בחיי־המתיחות והיגיעה; שהיינו רואים אותו ביסורי־מחלתו. – – – את זוכרת את מאור הפנים, שבו היה פוגש אותנו כשכנים בחדר־המדרגות, ובחוץ, וגם בחדרו, כשהיינו צריכים להפריע אותו ולהשתמש בטלפון של חדר־עבודתו ומנוחתו. את זוכרת את חיוכו לילדים, את חבתו לנוער, את שאלותיו על חיים שלנו, את התענינותו בכולנו.

את ראית את זרמי האנשים, שהיו זורמים אליו לשיחות חברותיות, מדיניות ואולם גם אישיות. אין איש מאנשי העליה השניה, שלא היה בא עם צרורו האישי והמשפחתי ומבקש ותובע דבר־מה מברל. ולא היה איש, שלא היה נענה במשהו. אני ידעתי את אנשי העליה השניה, אבל הוא הדין גם באנשי העליות המאוחרות יותר. נערים ונערות, כמבוגרים וכקשישים, בעלי עבר וחסרי־עבר, בעלי זכויות וחסרי־זכויות – הכל היו באים. והוא היה שומע, לומד, קולט, ואחר־כך משמיע, מבאר, מפנה לכל הכיוונים ועוזר ומשתדל ולוחץ על זולתו, על כל בעל יכולת, שיעזור.

הוא לא היה עצוב בפני אורחים וידידים. לא הרשה לו את התענוג גם להאנח, לא על בריאותו ולא על עניני־הכלל. איש לא יכול להרגיש בו שהוא יודע, כי שנותיו ספורות, וכי כל יום – מחכה הוא לו, וכי הוא רוצה למהר ולעשות ולהספיק.

האם עשה הוא דבר מה להקל על עצמו את החיים? האם נאחז בהם להאריכם, האם התמכר לשמירה על עצמו? להתרפאות? לטיפול בעצמו? לחפש תרופות אצל רופאים גדולים? האם ניצל את קשריו, להקיף את עצמו מומחים שישתדלו לחזק אותו? את יודעת, שלא היה דבר כזה. את “המותרות” שבהם חי ביתו ראית. לענווה ולצניעות הזאת היית עדה.

היודעת את? הוא לא נהנה אפילו מכוחו המלחמתי. יכול היה תמיד לעשות את מתנגדיו “עפר ואפר”. לעתים קרובות היה מעמיד את מתנגדיו בעירומם המגוחך, כשהיה מחויב להופיע בויכוח על הבימה. אבל הוא לא נהנה מזה, לא שמח שהצליח לעקוץ, להכות אל החומש, לעורר גל של צחוק על יריבו המדיני. מי כמוני ראה אותו מקרוב אחרי הנאום, בחלישות של אחרי מערכה, ברגעים של אזלת־כח לאחר מאמץ עצום של מרץ ושכל. מעולם לא ראיתיו שמח (כפי החולשה האנושית, שהיא טבעית ומאד־מאד מצויה אצל אחרים) על שניצח, על שהצליח להסיר מעל מתנגדיו את המסוה ולשבור מעל חזיתו את הטיח הטפל והמזויף. תמיד היה ברל כאומר: אוי לי מנצחונותי. הוא ידע, כי מכל הנצחונות של זה על גבי זה – הכלל יוצא מנוצח, הכלל מפסיד. והוא אהב את הכלל.

– – – היה בו גם חום של חסידות, גם רציונליות של מתנגדות, גם הערצת־השכלה של משכילים וגם נכונות המלחמה והקרבן של קנאי הבית השני. הוא הזהיר לא פעם את המתנגד ואת האויב, בהכריזו על רוח הקנאות הלוחמת המפעמת במחננו.

אולם קנאות זו של ברל לא היה בה לא מהשנאה של המיואשים מן החיים, לא מצמצום המוח והלב של חיילים מקצועיים שוכחי־הכל. – – – בשנים שהרגיש שאינו יכול לעמוד בעצמו בשורות הצבא, גזר על עצמו לא להטיף על נושא זה. הוא לא הופיע בנאומים פומביים, אף על פי שהיה כולו לוהט בלהט ההכרח, שהיהודים יהיו כולם, על נשיהם, זקניהם וטפם, עם מסוגל להלחם ומקיים את המלחמה, כל עוד היא הכרחית.

זהו ההרכב הנפלא של נשמות גדולינו: אהבת שלום, חרדה על כל נפש ונפש, ויחד עם זה הכרת ההכרח במלחמה ובהתאכזרות כלפי עצמם, שאף שאר חברי־הכלל יתאכזרו אל עצמם, – כי רק כך נוכל לזכות בחיים ובמעט שקט ובמעט אפשרות של גידול־דור. כל לבו והכרתו ומוחו היו בעד הצו הקדוש של תקופתנו זאת. הוא הכיר, כי לא יתנו לנו ולא כלום, אם לא יראונו מוכשרים להלחם, להקריב את החיים השאננים, כביכול.

אינני מתפלא על שמת, התפלאתי על כוח־החיים שלו ושל חבריו במדרגתו, שהם עודם עוצרים כוח לנשום, ולבם לא נבקע מעוצם יסורים וצער ורחמים ואהבה.

ברל היה אוהב־העם האמתי. הוא היה איש אהבת־ישראל. הוא לא יכול היה לספר על כך הרבה, אבל ידענו את מניעי־נפשו הדקים. הן לא יכריז האוהב העדין השכם והערב על אהבתו, ולא יעשה את הרגש הזה חולין. ובאוירה המדינית־המפלגתית, שבה גדל וחי את חייו הציבוריים הסוערים, לא נאה היה בכלל לדבר על אהבה. ברל היה האיש, שאהב קודם־כל את עם ישראל כולו, כמות־שהוא. תכניתו היתה בשתי מלים, הן שתי המלים שקבען שם להוצאת הספרים: עם עובד. אבל הוא לא דחה את אהבתו עד שיהיה עמנו כזה, כפי שהוא רוצה לראותו. הוא לא פסל את העם כפי שהנהו. הוא לא ראה את המיוחס בישראל. בזמן האחרון היה המיוחס הרוחני־הפרוליטארי, או האינטליגנט שהצטרף אל מעמד הפועלים וזכה בתעודת האצילות של פרוליטארי, ובזה התיהר והתנשא היחסן החדש על היהודי הבהול והטרוף, הדווי והמשוסה של כל הגיטאות ושל כל ימות השנה. – – – ברל חש בתהום שמתחת לקרקע הרופף של חינוך־הנוער ושל חינוך־החלוץ והחינוך המפלגתי שלנו, המיוסד לא מעט על היחסנות. הוא עצמו היה מלא כים אהבה ליהודים בזכותם הם. בזכות קיומם והתגברותם ומסורתם ויכולתם והפוטנציה שבהם ויסוריהם וצרותיהם. ועל כך נלחמו בו, בברל, גדולים וטובים. ואפילו אנשים דגולים. איש לא שמע את הויכוח האמתי, ויכוח הלבבות בענין זה. איש לא העז לומר, הי “העם” פסול. ומי יודע, אם היה העם נטבח, אילו היה כשר לפחות בעיני עצמנו; אילו לא היה הדבר נחשב לאי־כבוד, ללכת אל העם כמו שהוא ולקוממו על כל הטפל שהוא מחזיק בו, ורק להערות עליו אהבה גדולה ולקרוא לו בעוד זמן להציל את עצמו כמו־שהוא, לאו דוקא על־ידי צריפה וזיקוק בכורים נעלים של חלוציות טהורה, שלעולם לא היתה תקוה להקנותה אלא למעטים. מי יודע, אילו דרכים היינו מגלים, אילו חומות היינו יכולים לפרוץ, כמה היינו יכולים להציל ולהושיע. מתוך רצון לתקן ולהיטיב דבקה בנו המידה להתיחס בזלזול, ועל כל פנים באי־אהבה, אל המחכה לתיקון, כל עוד לא ראינו בו את המתוקן לפי רוחנו.

בניסוחים שונים, במלים מורכבות, מגוונות ומטעות נלחמים בתוכנו הכיוונים השונים: העם או כת נבחרת של מושלמים. ברל נמשך אל העם, ולבו נשבר עם השבר הגדול כים שבא עלינו. מהי מחיצת־הבשר הדקה שתעמוד מול גלי־ים־הדמים השורפים מבחוץ וסערת־ים האהבה מבפנים, ים־האהבה שהאסון עכר אותו? הוא ראה יותר מאחרים והבין הרבה יותר. לא היו לו שום אשליות לגבי מה שיבוא עלינו במלחמה הזאת. הוא היה אומר, כי גם הישועה של המלחמה הקודמת, לא היתה שוה את האסון של יהדות אוקראינה ורוסיה. הוא לא האמין, שתצמחנה לנו ישועות ממלחמה זו. הוא חש באסון הגדול לפני שחשו בו אחרים.

והוא ראה גם את הנעשה בפנים. אבל כאן אולי האמין, שנתגבר על השטנים שבלבבות. כאן ניסה, דיבר, הטיף – אולי עוד איחוד ועוד איחוד. אולי תישבר עוד מחיצה ועוד מחיצה. הן כבר היתה כזאת. והנה הכל הלך בכיוון הפוך.

– – – היה נמלט לעבודה. נמלט אל הארת ההופעות החיוביות ברחובנו. עיינתי במבואות שלו לספרי נחמן סירקין, לזכרונות ליסין, למאמרי שלמה לביא. שר כאחד המשוררים האנושיים־הלאומיים הגדולים את שירת הדור, שהקים את האנשים הדגולים שלנו, הדור שהקים גם אותו. הוא השתדל לחשוף את הבסיס העממי, התרבותי והמוסרי, שעליו יכלו לצמוח האילנות המשובחים שלנו; הקרקע הדשן ההיסטורי שמסוגל היה להפריח את הגן הנפלא, שקם לנו בראשית המאה הזאת. ברל הצליף בגידולי־הפרא ובעשבי־הבר, הניף עליהם חרמש חד, טרח לעקור אותם בכלים חריפים, אבל גם בהם ראה גרעיני טוב של כשרונות־העם. זה היה גנן! זה הריח את בשמינו הטובים. זה היה יהודי, שאוצרות היהדות היו גדושים בו ורוממוהו וזיקקוהו ועשוהו מאור בחיינו. – – –

היית רואה, כיצד באים אשים להתייעץ, לשאוב מבאר החכמה והתבונה של ברל, באר פתוחה לכל, גם למזכיר של מוסד־פועלים קטן וגם לנשיא הסוכנות היהודית. אם לא נתן ברל תמיד את המוצא המדויק, הרי הטיל אלומות־אור של נסיון יהודי ושל חכמה ישראלית־עממית על כל פנייה קודרת, שלתוכה הננו נדחקים מפעם לפעם, ובלי הפסקות גדולות בין מאורע למאורע. איני מבין, איך לא נתקלקל אדם מהכרה זו של היכולת לייעץ בענינים מכריעים. תמיד באים אליו. שותים בצמא את דבריו. לא היה בו שום סימן של התנשאות, התנפחות, של התיחסנות, וכל שכן – לא של פסיעה על ראשי אחרים. הכל ראו את פשטות־ההנהגה, והשיבו כבוד וחיבה.

אין זו גוזמה לומר, כי ברל היה חביב־ההמונים. יש חוש לעם. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. זה הרבה שנים שחדלו לראות בברל איש ההסתדרות בלבד. ידעו, כי הוא להמונים, לישוב, לכל ישראל. חיבבוהו וכיבדוהו. בשדרות האינטליגנציה ידעו, כי ברל, שאינו מוכתר בתארים אוניברסיטאיים, הוא אחד המשכילים העמקנים ביותר בארץ, וכי השכלתו לא נחתמה, אלא מוסיפה והולכת בלי הפסק. בהרצאותיו על אישים ועל מאורעות היסטוריים, או על הופעות ספרותיות, שמע השומע תמיד יותר מאשר יאמר מומחה מקצועי רגיל, ולוּ גם מוכתר־תארים. התפיסה שלו בסוציולוגיה ובכלכלה מדינית היתה תמיד מקורית, מחדשת. טעמו בספרות – מצד אחד איסטניסי, ומצד אחר – נלהב לעממיות ולפשטות־הביטוי.

הוא גילה כשרונות וחינך אותם. לא רק שירת רחל והפובליציסטיקה של בילינסון הם במידה לא מעטה בהשפעת טיפוחו. היה לברל חלק בהעלאת ברנר. ברל היה מהמניעים את ברנר להתחדשות הארצישראלית שלו, ממטביעי דפוס “ואף־על־פי־כן” הברנרי, כלומר, הפיכת היאוש לכוח מסדה־של־בנין, מסדה־של־יצירה. מראיית תהומות כמו שהן החלה שזירת חבלים לגשרים. החרון והיאוש רוסנו ונרתמו לפעולות יצירה. חוק וסיסמה היו לו: להפוך את האסון לכוח מפרה חדש.

בין האישים מעצבי הדמות הברוכה והמקורית של תנועת־העבודה בארץ־ישראל, היה הוא עמוד־התוך, המשפיע היוצק דפוסים של טעם וטוהר, של ישרנות קיצונית ושל מסירות־עד־מות. לא מאליהן נקבעו הרמות הגבוהות של תנועת־העבודה שלנו, שהיו למעלה מאשר בתנועות דומות בעמים אחרים. זה בא בזכותם של אישים ראשונים, ובראשם ברל. והלואי ולעולם נוכל לקיים את עקרונות הצניעות, ההקרבה העצמות והיחס החברי שהונחו אצלנו ביסודות. היכן, באיזו ארץ וחברה העלימו מפקדים את היסוד האישי, כמו שנהג ברל וכמו שהונהג כמעט כתנאי בתנועתנו? האם רבים ידעו פרטים על חייו, על גילו, על פעילותו בנעוריו? הוא לא נתן מעולם, שנדבר עליו, שנברך אותו, שנחוג יום הולדתו. שנציין את יובלו. כמה דחה כל נסיון לכבדו כבוד חיצוני, כבוד שבגינונים ובמסגרות, כל נסיון לקבוע לו מעין זכויות שבדרגה.

אחריות של מפקד? – כן. אחריות ומשא של מנהיג? – כן. זכויות תגמולים? – לא. לא ניסה לשחרר עצמו משום חובה של חבר פשוט, משום מעמסה חמרית או גופנית. כיצד היה יוצא לעזור לנו בניקוי החצר, בעיבוד הגינה המשותפת, יותר מאשר יכול.

מפקד גדול היה, אם לדבר על חיינו כעל חיי־מלחמה. מהמפקדים ההוגים את התכניות במטה. מבין כתלי־המטה היה יוצא רק למערכה כבדה מאוד, כשצריך היה לפתוח את שערי־הגנזים של נסיון ציבורי־ישובי־ארגוני גדול. הוא היה אז מציג לעינינו את דברי־ימי־זמננו מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הגדולה. הוא היה מחבר אותנו אל שלשלת־הדורות של קודמיו ושל חכמת־החיים שלהם. היה בן־בית באוצרות הציבוריות היהודית, במחשבתנו המקורית היה מרגיש, מתי עליו להופיע, מתי לא יכול האחר לעשות זאת. או אז לא היה מצב שיירתע ממנו. או אז לא פחד מאי־פופולריות, ממלחמה, מרוגז, ממחלוקת־לשם־שמים. או אז היה יורה בבליסטראות כבדות, בהתגברו על נטייתו הנפשית לשרת את העם יותר באהבה מאשר במלחמה. נאומיו המלחמתיים, הפולמוסיים, היו תנופות־ענק בחריפות בעמקות ובהצלפה. אבל הוא לא נהנה מתפקיד של לודר, ואפילו לודר־לשם־שמים. הוא לא נהנה כלל מהתבלטות גבורתו הרוחנית, שריריו השכליים, הוא רצה יותר ללמד באהבה, בחיבה, באבהות.

חינוך היה משאת־נפשו, במובן הרחב של המונח הזה. הוא רצה לחנך על־ידי דוגמה מאַלפת, אויר טוב, תערוכה טובה, ספר טוב, שירים טובים, טיולים מרחיבי־נפש, הרצאות מרבות־דעת. לא חינוך מצמצם, לא חינוך טוטאליטארי, כופה, סותם חלונות ומזרים אור אך ורק על־ידי עדשה מכוונת אחת. הוא האמין בעם, באדם הפשוט, בגילוי־כוחותיו של איש־ההמון, בכשרון המקורי, הגלמי…

והנה הוא היה מוכרח לחיות כל ימיו במתיחות הציבורית שלא היה לו מפלט המחנק המדיני מן החוץ; למרות אטימת כל האפקים; למרות הארץ מבפנים, למרות כל אלה, אין מצוקתנו אלא זמנית. לא לשוא השקיעו ברל ורבותיו וחבריו את נפשם בתנועה. הרבה השיגו בחייהם, עוד יותר יביאו על־ידי הזרעים שזרעו והנטיעות שגידלו. גדולה התנועה, רבים המוניה. רבים אישיה. אדיר כוחה הקיבוצי. איננו יודעים, מי יכול למלא את מקומו של ברל. סבורני, שאין לו חליפין. אין על־פני האופק הציבורי שלנו ענק כזה. אבל תורתו, קרני־אהבת־העם שהקרין, אוירת־המוסר שיצר, אלה קיימים ויוסיפו לחשל צבא־גיבורים יהודי, גיבורי־מעשה ורוח. לא עוד חציר יבש העם.

דברי ברל ילוקטו. למוד ילמדו בהם אנשים. המפלגתיות הקטנונית לא תוכל להם. עוד יחנכו על רעיונותיו. עוד יעלה קרנו של העם, כאשר רצה ודרש ברל. עוד נכיר בגזע, עוד נשוב אל המקור. נשוב אל האדם, ואל זכויותיו וכוחותיו וערכו. ועוד יהיו בשבילנו לאחדים – העם, האדם, היהודי. והיהדות תהיה לא רק נסבלת, כשלב לקראת משהו כשר יותר, אלא תהא אהובה, נושא לחיי־הנפש שלנו, בית־ריכוז לכל אשר נוכל להביא לתוכה מן היפה אשר נמצא בחוץ, אבל קודם כל בית־צמיחה וגידול לסגולותיה העצמיות אשר מבפנים.

לא ידוע, איך נפרוץ את המצור מבחוץ ואיך יתרפא דמנו הציבורי מבפנים. נעשה, כמו שלמדנו ברל ורבותיו וחבריו – מה מעטים ויקרים הם חבריו אשר נותרו – נחיה את החיים ההולמים את הצרכים; נגשש באפלה הקודרת של עכשיו את המקומות הרפויים שבחומת־המצור, כדי לפרוץ בה. חיי־מלחמה ומאמצים כשרים, חיי “ואף־על־פי־כן” טהורים, יוציאונו גם מתוך המחנק עתה.

* * *

הנני נחרד מהשיכחה המלוה את עצם הכתיבה וההערכה על האיש. תוך כדי המלאכה חי העושה בה בתוך מערכה מסויימת של פעולות ויחסים ואישים ומלחמות ועתידות, ובינתיים הולך ונשכח ילוד־האשה הטוב הזה, ידידנו ושכננו שהמות הכריע אותו. תוך כדי כתיבה אני נמלט אל תחום ההויה הרוחנית, שבה אין ברל מת כלל. אבל הן לא כך היא ההויה הפשוטה הקטנה שלנו. ברל איננו, ואפילו בתוך ההויה הפשוטה שלנו הוא חסר לנו, חסר ללא־חליפין.

באֵרי, א' אלול תש"ד