החלומות יכולים להיות גן עדן פלאי שקורץ לנו, או תופת מסויטת שמפחידה אותנו. החלומות מטבעם אינם יודעים גבולות, גם לא גבולות של בשר ודם וגובה ומשקל. גם השמנמנות והנמוכות שבינינו, שעגלגלותן מתחלקת על 160 סנטימטרים בקושי, יכולות להלך בדמיונן בתוך עיגול של אור על הבמה, נישאות על עקבים דקיקים, מותניהן כמותני צרעה, חצאית מיני קצרצרה, או שמלה ארוכה שסועה עד המותן, מלטפת את גופה הדוגמני, שגבה לפתע בראש ורזה בעשרים קילו. גם הבנים הציפלוניים ביותר יכולים להזות על ממדים של איזה רמבו, שרירים משורגים וזרועות מסוקסות, להיות מפחידים בעצם נוכחותם, גם בלי להרים אצבע קטנה אחת, ולמשוך את הבחורות.

החלומות יכולים להיות ארץ דמיונית, כמו סרט מתוק או מזוויע, אבל הם יכולים להיות משאת נפש. כמו אדם שקרא וחלם על מקום אקזוטי כמו טימבקטו ויוצא לראותו בעיניים פקוחות. המסע עלול להנחיל לו מפח נפש, כי המציאות עלולה לאכזב את החלום, ומה עוד שמי שהגשים את חלומו, נותר ככלי ריק. אבל אם הוא חולם אמיתי, תמיד מוכן אצלו אי נוסף לחתור אליו.

החלומות של אבא שלי לא היו סתם פנטזיות, אלא כאלה שניתבו אותו, כקליפה על מים, מביאים אותו אל מקום מבטחים. וגם כאשר נתקל במחסום ענק בתוך הנהר שבו זרם, חלומותיו מצאו לו דרך מילוט, והוליכו אותו קדימה.

הוא לא זוכר שחלם להיות כבאי או שוטר, אלוף אולימפי או זמר ג’ז. חלומו היחיד ־ קצת לא שגרתי לילד צעיר – היה להיות מנתח מוח. “הייתי מוקסם מהמוח, תחנת הממסר הזו, ששולטת על כל הגוף”, אומר אבא שלי, אברהם נגב. “רציתי לעסוק במחקר, וגם לדעת לאחוז באיזמל המנתחים, כדי להחזיר את הסדר המשובש על כנו”. בספרייה קרא כל ספר בתחום, מביט מוקסם באיורים, שהרתיעו והגעילו ילדים אחרים. בסוף התיכון, כשעמד לצאת לנגב ופרצה מגיפת טיפוס בקרב חברי הגרעין שלו, התנדב לעבוד כאח בבית החולים שבו אושפזו. הוא לא הסתפק בטיפול בהם, אלא ניצל כל הזדמנות להתקרב אל חדר הניתוחים. “בעיקר היתה לי משיכה לאנטומיה. פעם הביאו בחור שטבע, וכשעמדו הרופאים לנתח את גופתו, ביקשתי להיות נוכח. בנתיחה אחרת, אני זוכר ראש, חציו מנוסר, והמוח שבחציו האחר, גלוי. חבר שהיה איתי ברח, ואילו אני לא יכולתי למוש ממקומי”.

ברוח אותם זמנים, דחק הצדה את חלומו הפרטי. הוא התכוון להקדיש עשר שנים מחייו למען העם, כפי שהתבטאו אז, ומקץ עשר שנים, ללכת ללמוד רפואה. בזמנו הפנוי, כמנתח מוח (הוא היה תמים אם חשב שהמקצוע התובעני הזה יותיר בידו פנאי), התכוון להתענג על הארכיאולוגיה, חלומו האחר. עוד כשהיה ילד בן שש או שבע, אהב לחטט בעליית הגג בבית סבו, שהיה סוחר אמיד של טבק,והיו אצלו המון חלקי מתכת, מטבעות ישנים מלפני המהפכה הרוסית, צינורות, מנורות. “זה היה הניצוץ הראשון. כבר אז חיפשתי עתיקות ואוצרות”, הוא אומר, ועיניו נוצצות. הוא ניסה להרכיב את השברים לחפץ שלם.

בדמיונותיו העלה את בני האדם שהשתמשו בחפצים הללו.

בדצמבר 1943 ירד לנגב עם עוד שבעה בחורים ובחורה אחת, להקים את קיבוץ רביבים. אמי הצטרפה לקיבוץ הקטן אחרי כשנתיים. הם התאהבו, ובל"ג בעומר של 1946, בהיותם בני 23, נישאו. החבורה, שמנתה 15־20 חברים לכל היותר, גרה באוהלים, מבודדים בתוך הישימון, ורק בדואים סביבם. בעתות סכנה היו מסתתרים במערה ענקית, שם היו להם חדרי שינה ומטבח ומכשיר קשר. היום, כשאני מבקרת במוזיאון של קיבוץ רביבים, השוכן באותה מערה, אני רואה שם את הרדיו החום והישן ששימש את הוריי, ואת כיסוי המיטה הצהוב.

כל העת המשיך אבי לטפח את חלומו. קרא מאמרים על מחקר המוח, ובד בבד היה גם ארכיאולוג חובב. את ההליכות הארוכות ברגל או באופניים אל הישובים היהודיים המעטים בסביבה ניצל לחיפוש חרסים ומטבעות. כשהתלבט עם חבריו איך לנצל את מי הגשמים המועטים לגידולי חקלאות, ניסה לשאול את עצמו אילו פתרונות מצאו יושבי האיזור הקדמוניים, שהיו שם 2,000 שנה לפניהם והתמודדו כמותם עם איתני הטבע.

פעם בא אליהם הפרופסור מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית, שהסתקרן לגלות מה מניע קבוצה של צעירים, כולם מבתים טובים במרכז הארץ, להתיישב בתנאים לא תנאים. “דיברנו על חשיבות כיבוש השממה, וגם סיפרתי לו שאני מתעניין בעתיקות ושאפילו חשפתי מגדל שמירה עתיק”, נזכר אבי. “הוא התרשם, והזמין אותי לביתו בירושלים, ושם הפגיש אותי עם הפרופסור נלסון גליק, שהיה ארכיאולוג ותיק ונערץ. גליק נתן לי מאמר שלו וכלי חרס נבטי דקיק ויפה, ואמר לי לחפש כאלה, ולחברים שלי הוא שלח קופסת סיגריות”. כשעמדו ראשי האוניברסיטה על כישרונותיו הבלתי רגילים והציעו לו מלגה ללימודים בירושלים, היה לו ברור שיסרב, כי בתקופה של ערב מלחמה, ביישוב המונה קומץ מתיישבים, יציאה ללימודים תהיה אנוכיות ובלתי נסבלת. בדצמבר 1947 התחיל מצור של המצרים על האזור. כחצי שנה היה הקיבוץ הזעיר נצור, אין יוצא ואין בא. מכתבים ותרופות הוצמחו אליהם מן האוויר. “התכוונו לכבוש בחזרה את תחנת המשטרה שהמצרים כבשו, בביר עסלוג', והעברתי אימון בזריקת רימונים לחבר’ה”, הוא נזכר. הוא היה הראשון שאחז את הרימון, והניף אותו לגובה כדי להטילו למרחקים, כשלפתע התפוצץ הרימון ביד ימינו. הוא איבד את הכרתו והוטל ארצה. חבר חסם באצבעו את עורק הצוואר המדמם, והציל את חייו.

בגלל המצור הם נאלצו לחכות 25 שעות, עד שהגיע מטוס קל מתל אביב. חצי שנה היה מאושפז, ואמי לצידו. איש נחוש וחזק, שסירב לקחת מורפיום, כי ראה רופאיםסביבו, שהתמכרו לסם המתוק. כבר בבית החולים, אחרי שקטעו את יד ימינו המרוסקת, הבין שעליו להיפרד מחלומו. "הרי מי יבוא למנתח מוח שיש לו רק יד אחת. אבל ידעתי שאני אסתדר, שזה לא הכי גרוע. 6,000 בחורים, ביישוב של 600,000 נפש נהרגו במלחמה הזאת. הרי כפסע היה ביני לבין המוות. ימים אחדים לאחר תאונת האימונים שקרתה לי אירעה התקפה על משטרת עסלוג'. הפעולה שאליה התכוננו כולנו. רבים מהבחורים שלנו נהרגו שם. היה לי ברור שאלמלא נפצעתי, גם אני הייתי בין הנופלים. “הפציעה נתנה לי את החיים במתנה. תמיד חשבתי שבמקום היד שלי, קיבלתי מתנה גדולה: המדינה. מיד התחלתי לכתוב ביד שמאל, לקשור שרוכים ביד שמאל, להתגלח ביד שמאל. רציתי להיות עצמאי. אני בן של דור אבוד, שרובו נכחד, ויותר מכל חלום, היה חשוב שכל אחד ישקם את עצמו”. והוא החליף חלום. אחרי שהחלים, יצא עם אמי בשליחות התנועה לדרום אמריקה, להביא משם נוער עולה, וב־1953, בדיוק אחרי עשר שנות שירות הכלל, כפי שקבע לעצמו, החל בלימודי הארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אני כבר זכרתי אותו שנים אחר כך, נוסע פעמיים בכל שבוע לחפירות בנגב, שם חשף את הערים הנבטיות עובדת, ממשית וחלוצה. עושה עבודה גופנית קשה, ובפרוטזה עם וו בקצה אוחז במכוש ומנקה את האבנים.

רובנו מיטלטלים עם הנסיבות, קובעים את דרך חיינו באורח מקרי כמעט. דווקא בעלי החלומות, הכביכול אסטרונאוטים, אלה שאומרים להם “תתעוררו, תראו את החיים האמיתיים”, הם דווקא הכי מעשיים בעולם. החלומות שלהם עומדים ניכחם כחץ נעוץ בלוח המטרה, והם הולכים ישירות לשם. בלי העיקופים והסטיות מהדרך, שיש לרובנו. וכך, אף שהחל את לימודי שנה א' בגיל 30, גיל מבוגר יחסית, הגשים בתוך זמן קצר את כל יעדיו. סיים דוקטורט. כתב ספרים ומאמרים. נעשה פרופסור. רכש מעמד בין־לאומי של אחד הבכירים בעולם בתחומו.

אותו יום, 8 ביוני 1948, קטע את ידו, אך לא קיפד את חלומו. אף שלא התאפשר לו מעולם לאחוז באיזמל המנתחים, העתיק את הלקחים שלמד מתחום הרפואה, אל מקצועו החדש. "כמו שרופא סוקר את החולה, עורך בדיקות כדי לאבחן את המחלה, או את מקום הגידול, גם אני סורק בעיניי את הקרקע, מחפש בה בליטות לא מוסברות, כתמים, קרחות, הפרעות בפני האדמה. גל אפר וסביבו חלקי חרסים מעוותים, יכולים להעיד שבעומק חבוי בית יוצר לכלי חרס. מטבעות שתכולת הכסף שבהם קטנה, מצביעים על כך שהמצב הכלכלי באותה תקופה היה גרוע.

גם אם מנתח אינו יכול לחדור סתם אל תוך ראש שנתגלה בו גידול, הוא חייב לשקול באיזו נקודה, באיזה עומק, ומה הוא רוצה להשיג. כמוהו ארכיאולוג אינו יכול לחפור לרוחב קילומטרים, אלא למצוע את הפצע על פני האדמה, שחפירה לתוכו תחשוף את צפונותיו. את התגליות הגדולות ביותר שלי בארכיאולוגיה עשיתי באותן שיטות שהיו מנחות אותי, אילו הגשמתי את חלומי הראשון".

5 בספטמבר 1997 במחנה