רקע
ראובן קריץ
ערבסקות לשמאס – ספר שכשמו כן הוא

אנטון שמאס. ערבסקות. עם עובד. 1986.238 עמ'.


השם – כאזהרה וכהִצטדקות    🔗

‘ערבסקה’ – מודיע המילון – היא אורנָמֶנטיקה של קווים מפותלים מסובכים המזכירים מבוך של עלים וקנוקנות משורגים מסוגננים, לעיתים מעורבים בה גם צורות של פירות, בעלי חיים ומיתארי דמויות; מוצאה מאומנות האיסלאם והיא נתקבלה באירופה בתקופת הרנסַנס. המילה עברה מן האיטלקית (arabesco ערבי) לצרפתית, והחלה עד מהרה לשמש גם בהשאלה למשהו אומנותי מפותל באורח פַנטַסטי – במוזיקה, במחול ובספרות. צ’ארלס מונטאגיו, למשל, הזכיר ‘ערבסקות של אָליטרָציות’. והשם הולם להפליא את ספרו של שמאס: אומנותי מפותל באורח פַנטַסטי, ממוצא ערבי – שהִגיע למערב… דומה, שהמחבר נתכוון כמו להזהיר את הקורא על הצפוי לו.

ואנחנו – מתכוונים להצטדק: הלא במבוך מסתבכים ותועים; אבל פעם ניתן חוט שָני למי שעמד להיכנס ואז נכנס בשלום ויצא בשלום. אני מציע כאן חוט כזה בשביל ‘התועה בדרכי שמאס’. למי שכבר יצא, שיראה את הסיבוך הערבסקי שנפתל עִמו. מי שקרא ולא התבלבל – הכתוב כאן לא בשבילו; ומי שקרא ושכח – אנחנו נזכיר לו; ומי שלא קרא עדיין, מוטב שיקרא וינסה כוחו.

ואפרופו ‘כוח’: אם העלילה של הרומן גמל, היא יכולה לחצות מִדבר ולשאת הרבה תיאורים והרהורים, עד שבא הקש, ששובר אותה. שמאס הצליח לשבור את שלו –לא בעודף המטען, בכלל לא, להפך, אלא… אצלו העלילה כלל לא גמל, אלא תַצְרֵף – זה מה שקבעה האקדמיה בשביל ‘פָּזֶל’ (puzzle), תמונה שמצרפים מגזירים. אם מצליחים. וזה תלוי בסבלנות ובמִספר הגזירים. ושמאס מעמיד את הקורא שלו במבחן סבלנות לא־קל: בתצרף שלו יש המון גזירים קטנים וקטנטנים, שגם לא מתאימים בדיוק. במה נתחיל? בכך שנספר בתמצית את התוכן – לפי הסדר, כלומר באי־סדר. בשביל להזכיר את הערבסקיוּת, עד כמה שאפשר.


מתים ונולדים    🔗

א. הסיפור, חמישה פרקים ראשונים. 1. סבתא עליא מתה ב־1.4.1954, כשאנטון בן 4. מגל על בִטנה. אבו־ג’מיל הנגר מכין את הארון. כעבור 24 שנים חג פרפר מעל גוסס. הכומר מתפלל אל אֵם המושיע, ראש הגוסס נשמט אל הכר – פעם היו כרים מִסובין שמילאה עליא, שבעלה ג’וּבּראן שהה באמריקה. את הכפר עזבו בשנות ה־60. האב תיקן את הלוקס אחת לחודש. אז הנפט ניתז על הרצפה, במקום שעליא שוכבת עכשיו. אנטון עמד ליד השולחן, שעליו היו דוחסים כל שנה עלי טבק לארגז. החצר נתמלאה מקוננות. אנטון נזכר, איך אחזה עליא במגל ואיך – בידו, כשביקרו את הדודה שדחתה את אבו־ג’מיל. ידו של הילד נרדמה בדרך. ועכשיו אוחזת הדודה בידו של הגוסס, ולא האם, כי קשר המשפחה חזק מ־40 שנות נישואין. עליא נולדה ב־1874 עם חוק הטבק העותומָני. הבית בכפר סמוך לכנסיה. הילדים מסייעים לכמרים בתפילות. בשנות החמישים מגיע כומר תימהוני חובב שִמשייה וספרים עתיקים, שנודדים לארונו של אחיו הבכור של אנטון. הארון נקנה בבירות והובא על 2 גמלים. בו נשמרה צלחת הממתקים שבתחתיתה מפתח הארון, אך האח יודע לפתוח את הארון מאחור, בלי מפתח, ומחביא שם את הספרים של הכומר וחרב העץ ששימשה במחזה. בין הספרים כרך כתה"ע ‘אל־ג’ינאן’ מ־1874, שנת הלידה של עליא, ובו חוק הטבק העותומני. סבא ג’ובראן זנח כמה פעמים (לשנה ול־10 שנים) את משפחתו והביא ארגז בגדים חלודים ומספריים.

כעבור 7 שנים נסע בנו, הדוד ג’ריס, לארגנטינה ונפטר שם ערירי בבית אבות, הִניח חובות ואישה ילידה בנוסף לאשתו אלמאזה, היחיד בין 6 בניו של ג’ובראן שירש את יצר הנדידה, שבגללו בא אבי המשפחה בראשית המאה שעברה מכפר ח’בב בדרום סוריה לגליל, כי משפחה יריבה איימה להורגו. אביו הכומר היה בעל קול ערב, סרב להתאסלם והושלך מן המסגד, כפי שסיפר הדוד יוּסף, שאינו מדייק. כפר פָסוּטה נִבנה על חורבות המבצר הצלבני ‘פסובה’ שנִבנה על חורבות הכפר היהודי ‘מִפשטה’, ובו משמרת הכוהנים ‘חרים’ (ציטוט מפיוט של הקליר). סבתא עליא הזכירה לג’ריס כמה סבלה בהנקתו, ולפני שנסע שלח לה על חמור 2 פחי חלב. אלמאזה אשת ג’ריס מסרבת לנסוע אליו, נשארת עם אנטון, בכורו של דודי, בן 9 חודשים, עוזרת בבתי עשירים בבירות. בשנות ה־60 חוזרת לכפר. אנטון מת. היא מבקשת שבמותה ישימו בארונה כר שעליו ישן הבן. אנטון – המספר – נקרא על שֵם אותו בן – מספר הדוד יוּסֶף, כשאנטון יושב על הסלע הנועל את המערה שעליו בנוי הכפר (יוּסף בינתיים גוזם), שנפתחת בנוצת תרנגול השומר על הכניסה במִצוות הג’ינים ומשיר נוצה אחת ל־70 שנה. מכתבי הדוד ג’ריס מלאי קלישאות המהגרים. רצה לייסד חוג תרבות בכפר. כי בחתונה באיקְרית לא ידעו הצעירים לרקוד דֶבּקה צפונית ורצה ללמדם. היטיב לנגן במיג’וויז. גם אבי אנטון ניסה ללמוד. היום נשאר רק עוד נגן מיג’וויז אחד בכפר. כלי הסַפָּרות של האב בתיבה מקושטת, מתנת אירוסין, חוץ מאולר, שבו הדוד יוּסף משׁביע טורפי בהמות. בקופסה קווּצת שיער של עליא ועטיפות תכשיטי החתונה של אם אנטון שנגנבו. האם באה לכפר מבירות לאחר ילדות בצור, להיות מורה לצרפתית. עליא נפטרה ב־1954, האב – ב־1978.


קשרים מסתוריים    🔗

2. אילין – בת 9 – מביטה בכתם שמן על מים כדי לחזות נסתרות – את מקום האוצר. רואה 3 סוסים לבנים. אחיה משדל – אך פתאום היא חדלה לראות. לאימה 4 ילדים – ביניהם בת, רוז, שנפצעה בברך במספריים, וגם היא ראתה בשמן דברים מופלאים, נשארה רווקה. האם אלמנה, הבכור, בן 12 ניהל את החנות עד פשיטת רגל ונעשה כומר. הִזמין משלחת מן המנזר לראות את ילדת הפלא. ראתה עוד דברים – ספרים עתיקים – והסתירה, כמו צלחת הממתקים מאחורי הראי הנעול: ילד מת והוא שלה ושל אישה אחרת, קרובה. האח כעס, שבר צלוחית, כתם השמן נשאר שנים – צוּלם באלבום המִשפחה, שאנטון מביט בו: 3 צעירות, האמצעית, שלרגליה הכתם, עתידה להיות אמו. האם, צעירה, חשבה אז על יונים לבנות, שבגיל 3 הִגישה לפַטריארך מַכּסימוס וזכתה בנשיקה. כשחזרה הִקטירו נגד עין הרע שכבר פגעה בג’וזף שמת בן שנה. גב' סעדא כעסה על האמונות התפלות. כעבור 13 שנים מתגלח איש אצל הסַפר חנא (אבי־אנטון, המספר) ומבחין ב־3 סוסים לבנים וידו מתהדקת על הרובה והוא חושב על הפיתות שיביא אחיינו של חנא, בנה של דודה מארי, שנשלח לסבתא עליא. חנא רואה את אילין ביטאר, המורה החדשה לצרפתית, הולכת לביה"ס, שבו ילמד כעבור 20 שנה אנטון, וחושבת על הסַפּר שיהיה בעלה.

גב' סעדא באה לכפר ב־33‘. מנהלת בית היתומות בנצרת, שנסגר אחרי שהושתקה חקירה על הריגת תינוק שנולד לאחת הבנות. אחת השכנות בחיפה – שלשם עקרה המִשפחה – תזכיר אותה: סעדא הייתה מענישה באמבטיות של רותחין. העבירה לבירות ילדה בת 10, בלונדית, שקרוביה חששו מיופיה, לילה ח’ורי, להיות עוזרת בבית משפחת ביטאר, וסיפרה שהיא בפנימייה. ב־48’ לילה חוזרת לכפר, מגורשת לג’ינין ולעבר הירדן ומתאסלמת – אילין נזכרת בה, כשהיא עוברת ליד הסַפר. מוסרים לאיש המתגלח – אל־אסבח – ששוטרים אנגלים מחפשים אחריו: הוא קשור בקאוּקְג’י ובמרד הערבי. הנער שמביא את הפיתות מדבר עם אילין, כשנשמעות יריות. 3 הסוסים נהרגים. אל־אסבח מסתתר ונהרג רק ב־38‘, לפי השמועה. כשאילין אוכלת פיתות עם הנער, אינה יודעת, שישא את בתהּ ואחיו לא ידע שתיכָּרת רגלו בעוד 34 שנים. אילין מתגוררת בבית אבו־חביב, מול המספרה של חנא, אח"כ חוזרת לבירות בגלל מצב הביטחון, אך ב־39’ בא חנא עם מיכאיל לבקש את ידה. בגלל הגשמים הם משתהים, בפסוטה דואגים ויוצאים לקראת הזוג, עורכים להם קבלת פנים ליד חלקת המדרגה. יריות השמחה מזכירות לכלה את היריות שהרגו את שלושת הסוסים והיא תיזָכר בהן שוב ב־46' כשהיא אם ל־4. נח’לה, בנו של אליאס מיכאיל, ששירת במשטרה, נרצח באופן מסתורי, לאחר שאביו שהשתגע (במסורת המִשפחה) רצה לעשות לו משוריין. בשעת הלוויה נגנבו תכשיטי אֵם־אנטון, בצלוחית השמן ראתה פני אישה מוּכּרת ולא אמרה, וכעבור 10 שנים תראה את תכשיטיה באוזני ידידת אותה אישה, שבאה מן העיר שבה נתעברה הבתולה, אך לא גילתה. כשחנא מתעקש לקרוא לבנו ‘אנטון’ ע“ש הילד שמת ב־29', היא נזכרת בילד המת שראתה בכתם השמן, ואנטון נולד ‘הפוך’ – וכמעט נולד יתום. ב־31.10.80 מבקרים אנטון ואחיו להביא זיתים לבית הבד לחורפיש, שם ביקר לאחרונה ב־1960 עם ורדה, בת דודתו, שראתה בנפילת הסוסים הלבנים. מבקרים בביה”ח ליד נהריה את בנה של מארי שרגלו נכרתה ולוקחים טרמפיסטים קשישים, אורחים מירדן ובהם אל־אסבח (“אביך חייב לי חצי תגלחת!”). כעבור חודש בעיתון: עוצר בכפר סילוואד. מוזכרה עדותה של סוראיה סעיד, אם לתאומים חרשים אילמים, שחיילים ציוו עליהם להרים ידיים, לשווא הסבירה שהבנים חֵירשים, ושפכו את מלאי השמן. היא בלונדית, נוצרייה שהתאסלמה ונישאה לבנו של אל־אסבח, גיבור המרד הערבי. התאומים צופים בשמן השפוך כזוג יוני אֵלם.


חוט הסיפור נקשר וגולם הסיפור מתבקע    🔗

3. אנטון נוסע עם ידיד עיתונאי – בהיסוס – לבקר את סוראיה: חושש שהווייתה המיוסרת תטלטל אותו, ומי עָרב שהיא אותה לילה שחנא הביא ב־36' לבית מִשפחת ביטאר. לילה גולה נִצחית במולדתה. לפי רכילות הכפר יש כתם על לילה – כמו הכתם בתמונה. אנטון גם חושש לקשור שוב את החוט אל מסכת חייו – זה שוב קושר גם את אל־אסבח, וימשיך – מי יודע לאן? בדרך לכפר סילוואד מחסום חיילים ליד מנסרות האבן.

שמזכירות לאנטון את אבו־מסעוד, שעבד 40 שנה במחצבה בכפר, מפוצץ סלעים אדומים, ואנטון – כילד – נצמד לרצפה ומקשיב לפיצוץ. אבו־מסעוד מציע לפוצץ את הסלע השומר על המערה. החייל במחסום חושב את אנטון ליהודי. בסילוואד ילד מראה להם את הדרך. העיתונאי הולך לשמוע תלונות על התעללויות החיילים בעוצר האחרון. אנטון פוגש את האישה, שערה האפיר, כשהיא משברת זרדים.

בולוס הג’ינג’י בן הדודה נג’יבה מוליך 3 ילדים למחצבה של אבו־מסעוד ביום א' כשלא עובדים. מצא אקדח וכדורים, טמן כדור בתנור ופוצץ את הקימורית. תמורת המראה המופלא שיראה להם עליהם לקלות לו תאנים בהבערת זרדים. במחצבה הילדים רואים משגל בין הנוטר ואשתו כשהיא מביאה לו אוכל ובולוס צועק “וארדה!” בדיוק ברגע שהם גומרים. הנוטר רודף אחרי הילדים ומשתין להם על התאנים שהכינו. וסוראיה משברת זרדים ועשן מיתמר מתנורה.

אשת דודו יוּסף הייתה לוקחת את אנטון לטחנת הקמח, שם היה המנוע פועם קצובות. בולוס הִטיל נמלים על המנוע הלוהט והשתין עליו וכן אנטון, ונכווה בידו.

כעבור שעתיים אנטון עוזב, לאחר שסוראיה סיפרה ופרפר הסיפור נתבקע מן הגולם. התאומים האילמים הִקשיבו בארשת מיוסרת. הדוד יוּסף היה אומר, שעדיף סיפור שלא סוּפּר, ושסוּפר – כפשפש בשֵׂער.


מעשה בבור    🔗

4. הבור שמתחת לבית מתמלא בחורף במימי המרזב והילדים השוכבים על המחצלאות שומעים את הקולות. באותו זמן חתולת הדוד יוּסף מתייחמת, וחנא משדלה שתצא אל מחזריה. בסוף הקיץ אנטון בן ה־9 מתנדב לנקות את הבור. האח מוריד את אנטון לבור. צינת טחב וריח האבנים. אנטון מנקה – רוצה להפסיק. האח מאיים להוריד את נוואל בת השכן, שתשלים. אנטון לא רוצה לחלוק את עולם הבדידות עם מישהו.

סוראיה מכירה את פניו שהם העתק פני דודו איליאס. היא משברת זרדים ומוליכה אותו לבית עני ונקי. הם משוחחים על שמותיהם. סוראיה: אולי לא תרצה לשמוע את הסיפור: כשמשוגע משליך אבן לבור, אלף חכמים לא ימשו.

מורידים את נוואל. אנטון תומך בה, חופן את עכוזה והיא מחייכת. הם נפעמים. היא נושקת לו, ו־3 שנים – עד שעזבו את הכפר – לא דיברה עימו.

ב־48' מבריחה משפ' אַבְּיַד את בנה מישל בן ה־20 לארה“ב והמשרתת סוראיה חוזרת לכפר. אך הִלשינו עליה והיא מגורשת, וכן בנו של אל־אסבח, שמספר, שפריד מיכאיל, גיסה של אלמאזה, אשת ג’ריס, הוא המלשין. מישל חוזר לעיתים לבירות בתור ד”ר מייקל אַבְּיַד. הוריו העשירים אימצו בן משרתת. בביה"ח אמרו לאֵם שבנה מת. כעבור 20 שנה בא מישהו לסחוט כסף בעד שתיקתו. אנטון מגלה, שהאיש שעל שמו הוא נקרא גיבור סיפור למשרתות. בנפשו נפער בור, שלאחר חיבור הכפר לרשת המים היה לבור שופכין, לילה משלשלת אל אנטון את אנטון האחר.

ב־81' אלמאזה נשתגעה ונפטרה: ביקשה להיקבר עם הכר של בנה, אך הכר נעלם.


תהפוכות הגורל    🔗

5. המסע אל סוראיה היה דמיוני: החייל במחסום אסר את הכניסה. כעבור זמן הגיע העיתונאי לכפר סילוואד וחזר לספר לאנטון את הסיפור הנ"ל, ובגללו לא נסע אל הלוויית אלמאזה – לא ידע על מותה. לאחרונה ראה אותה בכפר עם בת הדוד יוּסף, שראתה את בוהק הסלע ואת התרנגול א־רסד. בת הדוד מקבלת את אנטון בחום. אלמאזה: מי זה? הנערה: אנטון! אלמאזה: מת! ומספרת, שלא ראתה את גופת בנה, נתנו לה רק את הכר. 55 שנים לפני כן, ב־26‘, עליא חולה, אז אלמאזה מחליפה אהבת איליאס באהבת ג’ריס ואיליאס נושא את נג’יבה. את השידוך עורכת ודיעה, אחות אלמאזה, הנשואה לדוד יוּסף. ב־22’ עוברת משפחת שמאס לבית חדש בכסף שהביא ג’ובראן, הסב. אנטון יושב על אדן ‘דלת הסוד’ (חלון אחורי שגם אפשר לברוח בו) – יושב עכשיו בירושלים וכותב ונזכר בסוס האדום של דוד יוּסף. לאנטון הובטח לרכוב עליו, אבל הסוס ברח. אנטון מוציא כתב־עת מן הארון שמפתחו בצלחת הממתקים ומקשקש בזעם על תמונות הסוסים. נור, בנו של יוּסף, מורה בנצרת, מבטיח לאנטון אופניים של סוכריות כדי לנחמו על העונש שקיבל על קִלקול כתב־העת ועל הסוס שמת, אנטון מתפלל שיקום לתחייה. נור חוזר לכפר רק כעבור 25 שנים בלי אופניים. נג’יבה חושדת, שמחלת עליא תוצאת קמע רע, מחפשת ומוצאת במעיל של ג’ריס, שמודה: כדי לחבב את אלמאזה על עליא ביקש משיך בענאווי שיכתוב קמע. נג’יבה הולכת לאבינו מיכאיל, כומר תמהוני, עם הקמע.

מכתב של ג’ריס לז’וזפין שמאס (29.9.68). מודה על המכתב. חושב על מכירת החנות ועל הנסיעה. עזבתי את אלמאזה, מאור עיני, הכול מאללה.

אבינו מיכאיל כותב חיבור על תרנגולים בכנסיה – קריאות התרנגולים של פטרוס – סחב ‘סימנייה’ מספר עתיק ומתכוון להשיבה, מצטער על מעללי חתולתו. החתולה חשבה את הסימנייה לזנב עכבר והפילה את המחברת לכד השמן. נג’יבה מספרת לו שעליא גוססת, הוא נותן לה קמע, לתיתו בלילה בכוס מים על הסלע החוסם את המערה. עליא שתתה: טעם דיו ושמן! מאז אהבה את אלמאזה וג’ריס ישא אותה.

מכתב ג’ריס אל ז’וזפין נג’אר (12.3.70). מודה על המכתבים. חושב למכור את החנות. זעם אללה עליו, על שעזב את אלמאזה, אור עיניו. ב־22.1.28 נולד אנטון. מאז קִנאה בין ודיעה אשת הדוד יוּסף ואלמאזה, לבקשת מארי לא יספר. עם לידת אנטון החליט ג’ריס לנסוע לארגנטינה. ג’ובראן אביו מנסה להניאו. בבירות התחרט, אך הוכרח לנסוע. ב־16.4.81 פוגש אנטון שמאס את העיתונאי, שמספר על הפגישה עם סוראיה ואת סיפור בן דודו אנטון שמאס, המת־החי, בן 50. אנטון – המספר – מדמה את סיפורו לשער לפנים משער, כמו באלף לילה ולילה. קרובי לילה ח’ורי בכפר אינם רוצים לחדש את הקשר איתה. ואין מאמינים לסיפור על מישל אַבְּיַד: איך לא הגיעה השמועה אל אלמאזה. מייקל היה אח"כ במרכז המחקרים הפלסטינים ונתפרסמה עדות שלו על טבח סברא ושתילא. טעם צורב לסוכריית הזיכרון.


ופתאום – עולם אחר ובלבולים אחרים    🔗

ב. המסַפר, “פֵּר לָשֶז”. 1. “גם לאחר שעזבה, שְׂערהּ האדום הִפתיע אותו במיטה…” הוא כותב במלון בפָריס ובמיטה שמאחוריו שערות־אישה שחורות.

2. בקומה החמישית אישה שחורת שיער מביטה לשוק, לחנות ‘פירות הים’, שומעת צוויחה: הילד שפך מיץ על השטיח, ללא קשר לשני הסטודנטים הלבנוניים, ידידיו של גיסה, הלומדים לבחינה. רואה איש ברחוב, שבא, מתקשה לפתוח. בעלה. לא ראית אותי ברחוב, נאדיה? תשתיק את איליאס! הם היו באבו דאבי. היה לה הריון מחוץ לרחם. היא מביטה בחלון, לחפש איש עם ממחטה כחולה, שנגע בפירות הים.

3. עם סיד – עיוור ששב לראות – קורן לקראתה. הנאנה לקראתה במדרגות, נושקת לה: אוי, אמירה, אילו כבר עברו 40 ימי האבל הייתי שרה! ופתאום הם בבית הקברות היהודי באלכסנדריה ע"י מצבת אבא, ואבא מצלם והמצלמה הופכת לטאה ירוקה שנעלמת באחת מעיניו של עַם סיד.

4. אני חושב על היהודי שלי, ערבי־פלסטיני־ישראלי גאה שכמותו, שהיה צריך להתקשר, חושב יוש בר־און, בעל המטפחת הכחולה ב’פֵירות הים', שבו הִביטה האישה. בקפה, על קפה מְהוּיָל, תוהה על הערבי: הפעם יצליח לתת אותו עגול ואנושי, יגידו המחקרים על ‘הערבי בספרות העברית’. הפרטים הקטנים חשובים. בר און אוכל צדפות וחושב על הריח של אצבעותיו וריח הערבי.

5. הוא יצא מירושלים לפָריס. קרובי מִשפחתו הלבנוניים לא באו. גם יהושע בר און שכח. שיחכו! חושב על שלומית. מתאכסן במלון ואנו.

6. שׂיח: היא סופרת. הוא צלם. היא נוסעת לארה"ב, למערב התיכון. הוא מצלם מצבות. הוא שואל על אביה, היא מספרת שחלמה על אלכסנדריה.

7. מה חולמים עזיז וח’ליל כשמסיימים הופעתם בסיוטיה של חנה גונן, שואל אותי צייר יורד. חבל שגיליתָ לו על הרומן שאני כותב. קִנטר אותי שאני מעשן מקטרת, כמו בדור הפלמ“ח – אתה צעיר מדי לדור הפלמ”ח וזקן מדי לדור המדינה. אז תשמור על פרופיל נמוך.

8. הילד מותש מבכי ונרדם. היא חושבת על השני, שהוציאו בניתוח. כמאל מציין, שהקרוב לא התקשר למרות שהִגיע. הם חשבו שיגיע באחת בחצות, ובא באחת בצהריים, לכן לא היו בשדה התעופה.

9. ועכשיו, ב־2 אחר חצות הוא בעיר זרה, בא מישראל. בלוד חיפשו. אביו סַפר. המִשפחה עברה לחיפה כשהוא בן 12. כעבור 16 שנים הוא מספר את אביו החולה בסרטן. לאם קופסה מצודפת.

10. שׂיח: אמירה מאלכסנדריה בוויכוח שנון עם החבר־הצלם: מאשימה אותו, שלא רוצה להכיר אותה. הוא: אַת לא אשתי. הוא אוהב אותה. היא אוהבת את בית הקברות ‘פֶּר לָשֶז’.

11. באבו־דבי קבע רופא: הריון מחוץ לרחם. הכירה את כמאל, כשמסרה לו כרוז המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית הסורית באוניברסיטה האמריקנית בבירות. אח"כ ביקש את ידה ואיליאס ביטאר הִסכים. בפָריס הם גילו את הצד הפָשיסטי של המפלגה. האב והבן מציירים. היא חושבת על הצלקת בבִטנה.

12. הוא נזכר בחלום בירושלים: בדירה שבכיכר השבת אישה שבוסת־ראש מול הראי. רואה אותו, מפשילה שִׂמלתה ומנענעת ישבנה בבוז. במרפסת שכנה אישה מוּכּרת נותנת צרורות לשני בעלי כפיות ונוטלת כסף. והוא נִזכר במילה העברית הנכונה וצועק: הצילו! הם מרימים ידיים, שומטים את הצרורות.

13. בר־און חושב על הרומן שלו: תבואנה עיתונאיות, תהיה רכילות: אישה שעזבה, בן שהסתבך עם המשטרה, הסיפור שפרסם הבן על החינוך שלא קיבל, והשירים… ברומן, כפיתרון ספרותי, יהיה ערבי שיֵדע עברית – לא יותר מדי – ויתאהב ביהודייה אדומת שיער, נשואה לאיש צבא, שישתולל. אחרי המשפט החיים יחזרו למסלול. הפתיחה: “כשהִגיע לירושלים מכפרו שבגליל, גילה, שבדידות הערבי הפלסטיני – בדומה לארון־המתים – יש בה מקום לאדם אחד בלבד.” זה ישטה בקוראים.

14. אמירה ערביה למחצה. כותבת לאביה ערבית. הוא עונה צרפתית. על מצבת אביה אותיות עבריות. יודעת קצת עברית. מדברת עם הצלם. עברית מזכיר לה מוות.

15. ממלון ‘ואנו’ הוא יוצא בשלוש בבוקר לשוטט. את המכתבים כתב כשנסע לסעוד את אביו החולה. עכשיו הדוד יוּסף גוסס, אינו נענה לסיפורים ונענה רק לחלומות. אינו זוכר עוד את מילת הקסמים. הוא אוהב את שלומית ורוצה לצעוק לעזרה, אבל אינו זוכר את המילה הנכונה. כשחזר לירושלים, לאחר מות אביו, גילה, שהבעל מצא את המכתבים. עברית, ערבית ומוות (ציטוט מעמיחי). כעת, בפָריס, צעירים גוררים אותו למסיבה: התערבו, אם יוכלו להטות אדם ממסלולו. זה מזכיר לו, שבחיפה צעירה שאלה אותו: רוצה לבוא למסיבה? ונסעה. וזה הכעיסו: מה זכותה להפר את שלוותו? ובירושלים הספרנית אדומת השיער מציעה לו לקרוא את ‘חיי הדבורים’ של מֶטֶרלינק. נוטל את הספר, יודע מחיר הדבש: זאת ההזמנה למסיבה. בפָריס מלווה לפנות בוקר את הבחורה שהזמינה אותו עד דלת ביתה. משוטט ברחובות. האם להיכנס ליהושע בר און? אינם מכירים. בר און אדום השיער, בסוף שנות החמישים. חוקרי הספרות אינם יודעים איך למיין אותו. יטוסו יחד לארה"ב. מחר יתקשר אליו. מגיע ל’ואנו'. לשוער שם חתולה הרה.

16. נאדיה מצפה לאנטון. הצלקת כואבת. מקווה, שיספר לה על אימו שהיא העתק מדויק שלה. חשה כלפי כמאל, החרד מקרובי מִשפחה – שיש בפגישה משום בגידה מיוחלת. איליאס הקטן בוכה. היא מתרפקת עליו – והִנה הטלפון!

17. בר־און חושב: היהודי שלי לא התקשר. הסופר אנטון, גיבור הרומן שלי. והִנה טלפון: הלה הולך לפגוש את קרוביו. שאאסוף אותו בדרך לטיסה. ביטחון עצמי! חסל סדר ערבי־מובן־מאליו. דור, שהִשיל במשיכת כתפיים צברית כל מיני דברים. היש סופר ערבי שחולם על גיבוריו היהודים? ‘קרובים מלבנון’! גם שֵם לסוכן זר.

18. אנטון מבקר את נאדיה וכמאל. מתלבט עד שמוצא הדלת. נאדיה מכבדת במיץ שנשפך והוא לובש את מכנסי כמאל – שמחייך על הסמליות השקופה. מסבירים לו את האי־הבנה של שעת הנחיתה. כמאל הולך למִכבסה. גם הילד רוצה. האם מפצירה שהילד יישאר. אנטון מבין, שזה קמע נגד קִרבה ושונא את הילד. מסַפר על הטיול הלילי עם הצעירה האלמונית. נאדיה מבטיחה טיול ל’פר לשז' – מקום הכי יפה בפָריס. יוצאים לשם (בלי הבעל, עם הילד).

19. בר־און חושב על אשתו לפני 9 שנים, שגערה בו ו“נהיית ההתרסה לאירוניה” וזוטות חיים: משחת שיניים, טמפונים, התנוחה… טענה שאני מכאיב לה במיטה, שאני גדול עליה? למה הִכניס לסיפור משגל של הוריו? על זה הייתי עוצר אותו ולא על טענות המשטרה. האנשים נחלקים למי שמתקינים סליל נייר טואלט כלפי חוץ או כלפי פנים. ישאל את היהודי שלו, מה דעתו על כך.

20. הם מטיילים בפר לשז. היא מראה את קבר אבּלאר ואלואיז ונותנת לבן למשש את הצלקת מתחת לשִׂמלה, וגם לאנטון: אתה לא תספר לי על הצלקת שלך –שלומית – אם לא אראה לך את שלי. בקִברות מולייר ולפונטֶן המסוגרים הוא מחבק אותה. הבן נעלם, וכבר סוגרים. מחפשים ומוצאים אותו ליד קבר ספיריטואליסט –בזרועות הצלם ואמירה, שמספרת, שהוא נפל ונִסרט, עם נוצת ארגמן שנעלמה. ודאי עפה. ומי סרט? חתול? הוא נִזכר בדוד יוּסף.

21. בר־און בקָפה רואה אישה יפה (“ענבר הדבש טובל ביין”), עיניה בוהקות, מדברת עם גבר, שנשבע, שלא רצה לספר להם, מי היה מאמין, יש רק חתולים בפר לשז, אבל מה שראה במצלמה ליד הילד – היה תרנגול ארגמן. אולי כאן איזה רעיון.


ושוב בכפר    🔗

הסיפור, עוד פרק. 6. אנטון בבית הבד. נִזכר, איך אביו עוצר שמן. האביזרים: גפת, מפרכה, ממל, פותה, עכיר, סואר… אבו־שאכּר – בעל בית הבד – בישׂר באוקטובר 48' את בוא הצבא היהודי. חיילי קאוקג’י ברחו ב’שביל הניצחון' שסללו גברי הכפר בהתנדבות כפויה. בתל־הלאל, ששם בני שבט הלאל ניערו עפר מגפיהם ונוצר התל, בטֶראסה של זונב היפה, שמכל מקום באו גברים להביט בה, ובני הכפר שלפוה ממיטת בעלה, מילאו תחתוניה אבק שריפה ופוצצו אותה. בכפר נמלטים למערות. התרנגול של אשת־דוד־אנטון הִשתגע וניקר את החמור שבעט בו למוות לעיני החתולה (‘חתולת הנופך’), שרואה איך אשת הדוד מלקה את החמור ומולקת ראש התרנגול וזורקת לחתולה. אבו שאכר בא אל דיר אל קאסי, כפר שתושביו ברחו, לבזוז את ביתו של מחמוד, שבו הושפל לפני עשר שנים. מחמוד היה אז מפקד האזור במרד הערבי. אבו שאכר תוהה מה לקחת. רואה שק זיתים פרום ופורץ בבכי, מבין מה צפוי לו וזורק את הביזה. זה קורה ב־30.10.48. הגברים בפסוטה נסים לשדות. נשים וילדים – בכנסייה. הזקנים בטרקלין הכומר, שהתלמידים השחקנים מאונס יתנקמו בו בעוד 6 שנים, בהעלאת המחזה ‘מוחל מי שבידו הכוח’. אבו שאכר חוזר לכפר, לטרקלין הכומר, מספר שבאים. הדוד (יוּסף?) הולך בראש למבואות הכפר ומניף כפייה לבנה. בראש היהודים מיג’ר נימר, מהאזור, שידע שאנשי הכפר ייכנעו. הגברים באים מהשדות ורוקדים לנגינת המיג’וויז דֶבּקה שְמָאלייה ועולה אבק שאינו מפלה בין מנצח ומנוצח. למחרת מעמיסים שני תריסרי גברים על אוטובוסים – גם את אבו שאכּר – ולפי השמועות על עלילות הצבא היהודי ידעו לאן. אדון פאראג’י קונה תמיד את יבול הטבק. כשהאוטובוסים יוצאים בא במוריס כחולה מודל 47.1 שאכר חושד, שפאראג’י ימתין שיגרשו את כולם ויבזוז את הטבק. פאראג’י מכיר את הקצין ומתרחק אִתו, יש לו כסף בכיס, והגברים מצוּוים לשוב לבתיהם. למחרת מסדר. איש מכוסה יוטה עובר בשורות ומתעכב אצל אבו־שאכר. הלה מכיר את העיניים: מחמוד, ממנהיגי המרד! אבל מחמוד מניד ראשו לשלילה – ושאכר ניצל. אנשי הכפר אינם מאמינים, שזה מחמוד. בלילה נוטל אבו־שאכר אקדחו. סיפרו אח“כ שחיילי צה”ל שמעו ירייה, תפסו את אבו־שאכר בבית מחמוד שתלוי שם עם כתובת: בוגד! אמרו, שהיהודים חושדים, שאבו־שאכר תלאו או שהיהודים תלוהו. אבו־שאכר שוחרר ושותק כמו המערה שא־רסד שומר. הכפריים מוצאים שחיילים בזזו בתיהם. ב־15.11 גזירה: על התושבים לנטוש כפרם. הכומר עותר למפַקד, זה דורש 40 לירות. ויש רק 20. לחמור נותנים שעורים לקראת המסע, לחתולה – מעיים ממולאים. המפַקד מבטל הגזירה. מכים את החמור, שכבר אכל את השעורים. באותו חורף המון גחליליות. אבו־שאכר זוכר שירה אל סיגריה – שהייתה גחלילית, ושם מתנודד מחמוד שבעט זה עתה בשרפרף, וחיילי היהוד מוליכים את אבו־שאכר.


במעון סטודנטים, ארה"ב    🔗

המסַפר, “מֵיפְלאוּאֵר” א. איוֹוָה־סיטי, 2.9. אנטון מספר, איך מטייל בפר לשז וחושב על עצמו ושלומית כגיבורי הרומן של בר־און. נאדיה לא באה לשדה התעופה, כי שכבה בבי“ח – נותחה בגלל הריון מחוץ לרחם. למחרת אנטון אוסף את בר־און בדרך לשדה התעופה ו’מוכר' לו ביוגרפיה פיקטיבית – פרידה מדומה משלומית – מסַפר על הרומן הראשון שקרא, ‘אנטוניה שלי’ מאת וילה קאת’ר. ציטוט משם: מישהי מספרת על מסע ברכבת, פוגשת מכר, מדברים על נערה בוהמית מוּכּרת לשניהם, האיש רוצה לכתוב עליה. שמה אנטוניה. וכעבור זמן מביא האיש אל וילה את הפרקים שכתב על אנטוניה שלו. בשיקָגו הם רואים אישה יפה ומקווים, שהיא נוסעת כמוהם לתוכנית הכתיבה הבינלאומית. ופוגשים סופר אירי ופלסטיני, שאנטון קורא לו ‘פאקו’ ע”ש הבושם שלו. הטיסה. עוד ציטוט: תחושות בנסיעה בעגלה. מגיעים לאיוֹוָה־סיטי. יגורו במעון סטודנטים ‘מֵיפְלאוּאֵר’. בר־און רוצה לחזור בגלל הריח הסינתֶטי, אנטון משכנע שלא, אך לא בתוקף. למחרת מחליפים שמות ורשמים. הסנאים הגאוותנים הם הרוב המוסרי. הנהר שליו כי יפגוש את המיסיסיפי. סביב הרבה עצי אדרים, בשלכת שלא מדבקת. בערב מוזמנים אל מש' אנגל מארחי התוכנית ומממניה. פול נשוי לסינית. השיחות. ענייני יהודים. פול חושב את אנטון ליהודי ומספר שבנעוריו היה גוי־שבת. אנטון רץ לקרוא לבר־און. פול מודה, שתמיד הוא מבזבז סיפורים על האיש הלא נכון. אנטון מדבר עם הפלסטיני והמצרי. הדרום אפריקני מספר לגברת מניסיון אישי, שחשמל באשכים אינו גורם אימפוטנציה. שם גם אמירה, יהודייה צרפתייה מאלכסנדריה, עִנבר הדבש. פול נואם על אהבה וילדים. תוכנית המפגש ומיני אוכל. על הקירות מסכות. על השולחן מצוירים פני נשים. אנטון יוצא למרפסת. חושב על שלומית. אמירה מציגה עצמה. אנטון מספר לה על ביקורו ב’פר לשז'. אמירה: יכולנו להיפגש שם, יש לי ידיד צלם. בר־און מאיר עליהם, רושם משהו ושוב מכבה את האור. אמירה מתמתחת. אנטון עתיד לזכור תנועה זו. כותב לשלומית מכתב, שייפול כעבור חודש לידי בעלה, וחש לראשונה שהוא מסוגל לתאר את כפר מולדתו. לדירה שלו ושל הפלסטיני שממול יש חדר אמבטיה משותף, שמזכיר לו שיר של אבידן: מצבה הביטחוני של ישראל כמו ישיבה בבית שימוש בלתי נעול.


אבטיחים ויונים    🔗

הסיפור, עוד פרק. 7. בבית הדוד מיכאיל עומד האב ג’ורמאנוס להעביר מטבע תורכי דרך 3 אבטיחים. הדוד יוּסף נזכר, שאביו ג’ובראן שנסע לארגנטינה 20 שנה קודם לכן פיצח במצחו 50 אגוזים כדי לזכות בבת מעבידו והיא לא נתרצתה. אום־נאסר מאל־בסה מספרת, שהנערה נמשכה למאורת צבוע ונטרפה, וגם על סבא ג’ובראן התנפל הצבוע ונשכו, אך הוא הניסו, ומאז לפניו עווית. אום־נאסר מקווה לשוב הפליטים לבתיהם וכשהדוד מיכאיל רומז שלא ישובו, אינה מבקרת עוד בביתו ולא משתתפת בלוויתו.

מיכאיל היה משורר עממי. עוד מתולדות המִשפחה: בסוף המאה הקודמת ניסו לחזור לכפר ח’בב. ברעידת אדמה נקברו שם שתי בנות לכן שבו לפסוטה. 8 נפשות רעבות אוכלות מרק עדשים דל. במרק צף סס. אנטון צועק והאב מכה אותו. נעלב אנטון תוחב ראשו בין הכר וגבה של אמו ושומע איך בולעים.2 כשגובר הרעב יוּסף מביא את השעורה המיועדת לסוס.

הניה, נערה מאיקרית, רואה איך יוּסף דש ונִזכרת, שהיה שכיר אצלם. היא מפזמת ‘עופי יונה’ (‘יונה’ כינוי לאותו אבר של הנערים שהם מציגים לעיניה בכל הִזדמנות). היא קוראת לו שיעלה ומציעה התערבות, מי ישתין משם לשוקת, הוא נכשל, היא מצליחה, וחופנת את השובך שלו. ועכשיו מבקשת שיגלגל לה סיגריה, ושואלת על היונים שלהם? עונה, שבשעת רעב הן פורחות מן השובך. ואבונה ג’ורמאנוס פולח 3 אבטיחים במג’ידי.


סיבוכים בין סופרים    🔗

המספר, מֵיפלאואר ב.3 3.10 ביורג משוחחת עם אנטון על בושנל, ממציא הצוללת. טוענת, שבר־און זומם משהו. אנטון מגלה לה, שיהיה גיבור ברומן. בר־און שואל את אמירה על יחסיה עם אנטון – בשביל הרומן. לאמירה היה רומן עם צלם נשוי, יווני מאלכסנדריה. אנטון ואמירה מאוהבים ותוך שתייה ואנחות כותבים טיוטה ל’פר לשז' ואינם מבחינים, שבר־און מטורף מקנאה. בר־און והפלסטיני מתווכחים ומתפייסים, ובר־און ‘משחרר’ את אנטון – הפלסטיני יהיה הגיבור שלו. כי הלה מגדיר עצמו כאויבו, ואילו אנטון אינו נוקט עמדה. אנטון חש נבגד. מכונת הכתיבה העברית שלו נגנבת ונמצאת במכונת הכביסה, טיוטת ‘פר לשז’ נגנבת ומוחזרת. אמירה חושדת בבר־און ובפאקו, הפלסטיני. ב־1.10, ליום המהפכה הסינית, שוב קבלת פנים אצל מש' אנגל. בדרך בר־און מספר, שגם אצלו גנבו. אנטון: לא חשדתי בך. בר־און מחבק כתפיו, אמירה מועדת. יושבים במסיבה – פנים שלפני חודש היו זרות עתה מוּכּרות, אהבות ושנאות פרחו. אד קורא לאנטון בשמו של פאקו, כאמצעי הסוואה. הנק ההולנדי מדבר על הסכיזופרניה, שבר־און ואנטון איש אחד.4 שיחות התחכמות. אמירה האליבי של אנטון.5 יהיה ריב בין בר־און ופאקו. בשירים של פול על סין יש שיר על תרנגול הסקס. ציטוט: תרנגול זקן שימלקו ראשו. אנטון ואמירה בחושך על המרפסת. פאקו מאיר עליהם, כשפניו במסכה ושוב מכבה.6 בדרך חזרה הסופר האירי מיטהר – מסתבן. הנק מזמין לחדרו לעוד כוסית. מזמינים 3 סטודנטיות ופורטוריקני עירום, שחברו עולל לו משהו. סטודנטית מתפשטת, מכסה אותו ורוקדת עירומה על השולחן. למחרת מסיבה אצל המושל ואח"כ אצל מִשפחה. הסופרת הפינית מחבקת, אנטון איתה במיטה, מלביש כותונת לילה ומתגעגע אל שלומית. למחרת שומע, שאחד מייקל אַבְּיַד רוצה להכירו ושלומית כותבת, שמכתביו אליה נגנבו. לאנטון אין מושג, מי זה מייקל אַבְּיַד. וזו סתירה לַכָּתוב, שכבר סוראיה סיפרה לו. וכן נודע לו על שהמכתבים נמצאו, כשחזר לירושלים אחרי מות אביו. וראה להלן בסעיף המביא עוד דוגמאות לסתירות.


אל מה מתקשרת מסכת־גז    🔗

הסיפור, עוד שני פרקים. 8. תאר לך ילד מבהיל ילדה במסכת גז וצונח מהגג אנגלי שנפגע ביריות יהודים לערבים… מִשפחת שמאס בחיפה מקיץ 47'. הכפר שגשג כתחנת הברחה, האב ניחש את העתיד. הדוד יוּסף, משורר עממי כמו מיכאיל ועוסק בהברחה, מזהיר את חנא, האב, בעל מלאכה מעולה, שיעבור לבדו ואח"כ יביא את המִשפחה. האנגלי מוטל על גבו והילד ג’ובראן במסיכה על ידו. האב מזעיק את המשטרה. דצמבר. האב מכין בבית חדרון שניתן להסתיר את פיתחו. יוּסף בא להתארח ומחזיר איתו את המִשפחה. בדרך לרכבת רואים איש במסכת גז בגשם – עומד ואינו נע. הם נותנים לו את הכסף והמזוודה, שייתן לעבור. ברכבת יוּסף מתחרט על שנתן הכול. מישהו מציע לחנא עיסקה – 200 גפות תמורת המכונות, שלא יוכל לקחת בבריחה. האב עובד בקדחתנות על הנעל המושלמת, נסגר לעבודתו במזווה, חדר הסתר – כמו במערת עלי באבא הארון ניסוט על הפתח מאליו. זוג הנעליים המושלם נִשלם ערב כיבוש חיפה. הג’ינים באים להביט. האב חולם על נוצת ארגמן. באים אנשים ומדברים עברית ושוב הולכים. בסירה לעכו, שבה האב בורח, איש מוקסם מן הנעליים ונותן תמורתן חבילה של שטרות מעוכים. יוּסף שואל, אם הייתה לו מסיכת גז. וג’ובראן שואל, למה לא הביא את המסיכה שלו.

9. האיש במסכת הגז מתקשר כגחלילית אל נעליו של מחמוד שתולה את עצמו בין גחליליות בנעליו החדשות (שעשה חנא) וזוכר שסבתו סיפרה, שהגחליליות מלוות מי ששׂם קץ לחייו. תחילה תרמו הכפריים למרד הערבי, אך מ־37' קפצו ידם (גם אבו־שאכר) ורבים נרצחו. וב־30.10.36 יושב אל־אסבח במַסְפרת חנא לתגלחת ואילין ביטאר עוברת וגם רשיד כרארה מתעכב להביט, ואל־אסבח רושם אותו ברשימת אלה שינקום בהם. רשיד תימהוני שבא מבית לחם להקים בי"ס תיכון. מתקן עולם. מדבר הרבה. חוששים מפניו. משוטט בלילה. שואל על שנות ה־60 של המאה שעברה. קורא תעודות צלבניות על אוצר שהוחבא במערה שעליה נבנה המבצר. אבו־שאכר מורה הדרך שלו: הם אורבים בלילות לתרנגול א־רסד שבושש לבוא, אולי מפחד המרד. אבו־שאכר יועץ להתלונן על תלאות הכפריים מאנשי הכנופיות, פוחד למסור את התלונה במשטרת תרביחא ומניח אותה בכביש, אחיו של אבו שאכר מוצא ומביא למוכתאר שיושב עם מחמוד אל־איבראהים. אנשי המרד מכים את אבו־שאכר ואת כרארה משליכים לבור ושם הוא מיילל שני לילות עד שהאנגלים מוציאים. לימים נתעשר – אולי מצא בבור את האוצר? האנגלים אוספים את אוהדי המרד להענישם. כרים מיכאיל מתאסלם כדי לשאת מוסלמית, זונח נוצרייה, את המוסלמית, יוונייה וארגנטינית. ביקר בכפר עוד לפני שנודע שמתאסלם. האנגלים ציוו להתפשט – סימן אדום על הכתף מעיד על רצועת רובה. אנשי פסוטה נשלחים הביתה, את אנשי דיר אל־קאסי עם כרים מיכאיל מכריחים להלך יחפים על סירה קוצנית. אשתו הנוצרייה סולחת לו בגידותיו ושולפת את הקוצים בציפורניה ובשיניה. מחמוד – כשהוא תולה עצמו – נעול נעליים שמצא אצל הרוג בגבול לבנון ובשק היוטה מצא מסכה מוזרה והוא נִזכר בגחליליות ורואה איש מחזיק אקדח.7


ערב הפגישה הגורלית    🔗

המספר, מֵיפְלאוּאֵר ג. 4 בדצמבר. שלג. געגועים לשלומית. אנטון ראה, איך בר־און ניסה לחנוק את אמירה. חש, שמייקל אַבְּיַד נכנס לחייו. אַבְּיַד נסע לבירות ומחר ישוב. עברו חודשיים מאז פאקו הִשליך פחית לאגם. בר־און נעלם – חזר לישראל. לאנטון ייסורי מצפון בעקבות הטיול לקאלונה. באוטובוס בר־און רוצה לשבת על יד אנטון – אבל זה שומר מקום לאמירה ובר־און נעלב. בסיור בקאלונה אצל בעלי מלאכה הוראה לא לעשן. בארוחת הצהריים אמירה מתלחשת, בר און משתיק, מעשן מקטרת. אמירה אומרת לו עברית שזו חוצפה והכול מביטים בו והוא מנסה לחנוק אותה. ויוצא, ופול בעקבותיו. למחרת שולח פרחים והתנצלות והזמנה לכוס קפה. כעבור 10 ימים נוסע בלא להיפרד. ערב קריאה אחרון. אנטון צריך לקרוא משיריו. למרות שאד אמר לו לשמור על פרופיל נמוך. רבים כבר נסעו. באולם 5 סטודנטים ערבים. אנטון ואמירה דואגים – מי הזמין אותם? במודעות היה כתוב “משורר ערבי מישראל”. משורר פולני קורא, והם מעשנים ומסתלקים למורת רוחו של אנטון, לפני שהוא קורא. למחרת פוגש אנטון את אַבְּיַד.8


זִרמי תודעה מסורגים    🔗

הסיפור, שלושה פרקים אחרונים. 10. חורף. ציפור הטטמוס וגחליליות הִגיעו לכפר. הדודה ג’לילה קרובה לגיל שלושים ולא נשואה. הנגר רדא מיכאיל (לימים אבוג’מיל) מחזר – אבל המִשפחה מתלבטת. חנא בשְדוּלה של רדא. יש לרדא חוש הומור. לכן אבו־איבראהים (בעלה של מארי) מתנגד. ג’לילה עוברת לגור עם הדודה מארי, מול ביתו של אבו־חביב, סנדקו של זכי ובעלה לעתיד של הדודה ג’מילה. זכי נקרא בלילה אל ביתו של אבו־חביב ושם מחמוד. נבהל: חשבתי שתלו אותך? מחמוד: חדלתי לסמוך על חבלים.

אנטון זוכר את אבו־חביב בא אל המיסה, בסוף שנות החמישים. כשמוטראן חכים מחיפה סגר את ביה“ס שלו לפני הכפריים, פרץ אבו־חביב – אז בן 80 – את הדלת ומאז מאשימים אותו הילדים, שהמציא את ביה”ס. בשנות העשרים נסע אבו־חביב לניו־יורק. אשתו שנשארה בכפר מתה בלידה. הרופא סרב לבוא ומחמוד הביאו בעל כורחו. רק כעבור 3 שנים חזר אבו־חביב לכפר ונשא את אחות אשתו וזכר למחמוד חסד ועכשיו מחזיר לו חוב. זכי מתלמידי כרארה וקרוב לאבו־שאכר שמחמוד השפילו, אך מעריץ את אבו־חביב סנדקו. סיפורו של זכי:9 חוזר בגשם אל ביתו עם רובה ואוסף נרות. ג’לילה שואלת. זכי: אשוב בהקדם, צריך לשלם חוב של 20 שנה. מחשבותיו של זכי. צריך ללכת לדיר אל־קאסי ולחפור שם והוא מפחד. שם תכשיטים וכסף. בדרך רואה אור דולק וכבה. הכסף והתכשיטים נגנבו מן הכפריים, אולי אקח לעצמי ואומַר שלא מצאתי? הוא מגיע אל הבית, מוצא את המקום החלול בקיר, מדליק נר ומכבה אותו, למרות שבחדר אין חלונות, כי אפשר למשש תכשיטים ולפתע חש, שעוד מישהו נוכח בחדר.

זרם התודעה של מחמוד היושב אצל אבו־חביב: הפסוטאים יודעים להישרד, כי נשארים בשוליים. האם זכי ייקח הכול ויברח? לא![353] זכי רואה אור גדול, הקיר נפתח, קופסת פח נופלת והקיר נאטם. הוא חוטף את הקופסה הלוהטת ובורח.

למה זכי מתמהמה?10 נִזכר בנעלי הפלא שלקח ממישהו – לאן עוד יוליכוהו? מה יספר לביתו? שישובו פעם? פלסטין אבודה! זכי חוזר. מחמוד משבחו ורוצה לתת לו מתנה חרב. זכי מסרב. משאיר לו את החרב לפיקדון – היא רוצה לשוב לנדנה –כמו הפליט לפלסטין. פותח את הקופסה – והִנה אור גדול ושוב אפלולית. בקופסה 40 מטבעות זהב ונייר. מחמוד לוקח את המטבעות ונותן את הנייר לזכי: זה הקמע שהיה על גופו של כרארה, שיפתח את מערת האוצר. אבל רק חצי – זכי חושב, שכשמחמוד ישוב לדיר אל־קאסי יימָצא החצי השני.

החרב ניתנה לאבו־שאכר והנייר נשתכח עד 1959. אז נגנבו 13 פרות של זכי והובלו אל מעבר לגבול והמשטרה לא התערבה. הלך זכי לאל־בענאווי, נכדו של בענאווי הגדול מימי התורכים, שכתב קמֵעות והִצליח לסחוט מן הג’ינים את השהיית מותו. 3 ימים מנסה הנכד להתקשר לג’ינים ומשהו מונע בעדו. והוא מתאר את חצי הקמע המוסתר בקופסה. וכשמראים לו, אומר, שהחצי השני בידי ג’ריס שמאס ביבשת אחרת. מוכן להוביל אותם למקום, אך מזהיר מן הסכנה. ב־1978 מספר זכי את הסיפור לאנטון וגם, שיסודות ביתו של אחד אבו־חילמי שקעו ונתגלתה שם לולאה קבועה באבן ושוב שקעה בעפר. אנטון: למה לא כתבתָ לג’ריס? זכי: אביך התנגד. לא האמין. לא היה קשר אל ג’ריס. אנטון: ואלמאזה? זכי: סיפרה, שג’ריס לפני שנסע קשר את הקמע לצוואר אנטון בנו. אנטון רוצה לנסות במה שנכשלו קודמיו ומבקש את חצי הקמע וזכי מסרב: אם תשיג את החצי השני – אתן לך את הראשון. כעבור שנים יבוא לכפר כרים מחמוד מיכאיל ויביא את הברית הישנה בערבית והפנקס מבירות שליווּ את ג’ריס עד מותו, ואנטון מחפש בהם לשווא את חצי הקמע.

11. אנטון רואה את חייו כערבסקה: מסע המִשפחה מח’בב – רק סקיצה לצפוי לו. הדוד יוּסף סיפר פעמים רבות, בשינויים קטנים. אנטון נִזכר, איך גזם הדוד גפנים והוא ישב על הסלע המכושף והדוד מספר לו את קורות שמו – אנטון. ושוב נִזכר בכך כשזכי מספר לו על חצי הקמע. אנטון עומד לפני המערה, יוּסף נתן בידו בעורמה מפתח חליפי, כדי שימצא את דרכו אל מחוץ לערבסקה:

“ישנו איש ששמו כשמך ובידו חצי זהותך, חצי קמע, שאם יצורף לחציו האחר שנמצא ביד המִשפחה, תיפָתח לך דלת המערה ותגיע לאוצרות הזהב… אך אתה עלול להיתָקל בקסם שיתיר את חיית הטרף ותיווכח לדעת, שהזהב המתעתע אינו אלא הִבהוב זנבם של גחלילים־זכרים.”


אצל יוּסף אין סתירה: התרנגול של הג’ינים הוא התרנגול של פטרוס. אנטון חש עצמו יונה ולא תרנגול. המיית היונים הצטרפה אל היעלמו של נור ב־57'. הבטיח אופניים במקום הסוס האדום ולא שב 25 שנים. כשחוזר, אנטון מראה לו תצלום ב“טיים”: אַבְּיַד על אופניים, מביט בהרוגי סברא. נור שולל, אבל אם אותו אַבְּיַד בן דוד, אך מזדהה עם המוסלמים הנרצחים, מוטב שלא נהיה קרובים.

חִלווה באה מנצרת ומספרת על בריחתו של נור. אנטון נשלח לשדה לספר ליוּסף, שרוצה לדעת לאן ברח. בדרך הביתה רואה אנטון חרדון ונדמה לו שזה קורא לו. כשחוזר נור ב1982־ ופוקד קבר אביו – הוא רואה שם חרדון. עבלא המשוגעת חסרה לו בכפר. עבלא באה ב1949־ מבית היתומים בחיפה – לבושה כנסיכה. כשמתברר שהיא עדיין משוגעת, אמה מאשימה את היהודים. עבלא צוחקת הרבה. יולדת, והילד נלקח לחיפה. עבלא עצובה, מראה לילדים את ערוותה תמורת פת קימורית. נור שואל על עבלא ובנה ואנשי הכפר מטים השיחה לנושא אחר. עבלא נלקחה למוסד סגור, גורל בנה לא ידוע. נור מספר על התנקשות בפטריארך חכים. הצעיר שהואשם מבית היתומים של חכים, רצה להתחקות על הוריו והורחק ללבנון ושם אומץ ע"י משפחה מוסלמית. נור שונא מוסלמים ויוּסף שיתף פעולה איתם. נור מודה לאנטון, שהמציא את הסיפור. שותפו של יוּסף לעסקי הברחה הוא צאצא לידיד מוסלמי של אחד מאבותיו של יוּסף במאה שעברה. כלומר: יש מסורת במִשפחת שמאס לידידות עם המוסלמים.

ב־29' נתפסו יוּסף ושותפו אל־עבד עם סחורה מוברחת ונידונו לשנת מאסר בירושלים. שם יוּסף מחבר שירים בשביל ארמני לשלוח לאהובתו, וכולם לומדים אותם בעל פה. אח"כ פוגש יוּסף את הארמני נשוי, והזוג מודה לו: בזכות שיריו נישאו. נימר, אחיו של סבא ג’ובראן, היה איתו בארגנטינה ונעלם 20 שנה במצרים. חזר עם הרבה כסף, קנה תל ובנה את הבית היפה ביותר בסביבה. עכשיו נור ואנטון יושבים באולם הכניסה. נימר מת מזמן והבית נתבלה.

אנטון נִזכר איך למד בכיתה א', בשנה הראשונה של ביה"ס הממלכתי, כשהציגו את הצגת הכפייה ‘מוחל מי שהכוח בידו’. נשלחו אז תלמידים לקשט מגן דוִד ענקי לכבוד המפקח היהודי והילדים פוחדים מאותו מגן דוִד. כשהחגיגה בעיצומה עבלא עולה על הבמה להראות ערוותה. ואנטון עודנו על הסלע, בחצי תאווה.

12. אבו־רמזי, אבי עבלא, שחט צבייה שנדרסה, שהביא אחיו הבכור של נור לאחר היעלמו, ביום שישי הקדוש האסור באכילת בשר. אשת יוּסף מתפללת, ובכורה גוער בה: אחי נעלם ומה איכפת עוד בשר ביום שישי! אנטון נִזכר בשבוע הפסיון, כשנסע לסילוואד עם תמונת מייקל באביב 83' לשמוע עוד על מה שסיפרה סוראייה לעיתונאי לפני שנתיים.

חודשיים לפני כן התפוצצה מכונית תופת ליד המרכז למחקרים פלסטיניים בבירות והרגה גם את חנה אשת סברי – מאנשי ‘אל־ארד’. חנה נכדתה של הדודה מארי.

אנטון מגיע לסילוואד, פוגש את סוראיה משברת זרדים. הולכים אל ביתה. התאומים. שואלת על קרובים מבירות. כולם כבר מתו. בעלה – אסיר בטחוני. צריך לשבת עוד הרבה. 33 שנים שתקה עד שהִגיע העיתונאי. ישו נצלב בן 33. אנטון כיום בן 33. היא מזהה את תמונת אַבְּיַד ב“טיים” ואנטון חש שהוא עומד לפני המערה המכושפת. ואינו בטוח שרוצה להיכנס.

סיפורה של סוראיה: סעדא לקחה אותה ללבנון, 3 פעמים בשנה באה לגבות שכרה –יחסים לסביים. עד שהגיעה לבית משפחת אַבְּיַד, אהבה את מישל, כשנעלם השאיר לה את הקמע שקיבל מאביו ונשא תמיד. חזרה לכפר, גורשה, התחתנה, התאומים… והקמע עדיין אצלה. אסור לפתוח. נכנסת לחדר הנעול. אנטון חש שהדברים באים אל סיומם. חוזרת והקמע בין שדיה: “קח אותו!” הוא מפשיט אותה, טומן פניו בין שדיה ובערוותה ונִזכר בניקוי הבור. זה הגוף שבו צריך היה לזכות אנטון ההוא. הקמע יישאר לעד בין שדיה.


סיפורו של מייקל    🔗

המספר, מֵיפְלאוּאֵר ד. 5.1011 המסיבה, שבה יפגוש את אַבְּיַד. זה מאחר. גם בר־ און. אנטון מספר לבר־און, שסיפור הפרידה משלומית שהיה בדיה, עכשיו התאמת. בעלה תפס את המכתבים. יש משפט גט. אמירה הרגישה לא טוב ולא באה. יוצאים לסייר בחווה המוזנחת – אגם, יתושים. חרמי זהב של השמש ואור גנוז.12 הפלסטינאי זורק פחית לאגם. טאניה מספרת, כמה פרות מתו כי נפצעו מבליעת לשוניות מתכת שפיזרו אורחים במרעה. בר־און כועס על פאקו: מוכן לסלוח תמיכה בטרור, אך לא את זיהום האגם. לאחר שחוזרים, אנטון פוגש את אַבְּיַד. אַבְּיַד: מכיר את מִשפחת אַבְּיַד? יש קשר? אנטון: הייתה בחיפה, אשת דודי שרתה בביתם וב־48' ברחה13 איתם לבירות. אַבְּיַד: אלמאזה! היא הייתה לי אם שנייה, שלישית. אנטון מספר על מותה. מייקל יודע, התאבל עליה יותר מאשר על אמו. נור סיפר.14 אַבְּיַד מראה תיק אדמדם: סיפור חייו. בר־און נכנס ויוצא. אַבְּיַד: ידווח לשירותי הביטחון? אנטון חושש, שיואשם במגע עם סוכן זר. ורוצה ללכת. אַבְּיַד מבקש שיישאר. ומספר: הוריו אימצו תינוק. ועבדה בביתם אלמאזה, שבנה מת. כשהוא בן 20 בורחים לבירות. מופיעה אישה זרה וטוענת שהיא אמו. מבריחים אותו לארה"ב.15 מישל היה למייקל. ב־1978 חוזר לבירות, פוגש בסברי ג’ריס ובנור. מחפש את אימו. חושב על אנטון הקטן של אלמאזה ומדמיין שהוא הוא:

נור סיפר לי עליך, שקראו לך אנטון על שמו של הילד המת. החלטתי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי בשבילך ולהיות נוכח בה בדמותו של הילד המת. משהו שיבלבל את המלך שלמה של הגורל הפלסטיני… הצצתי ברשימת המשתתפים [של התכנית הבינלאומית] וראיתי את שמי שם, שהוא גם שִמך. קח לך את התיק הזה… תעַבּד… אבל תניח אותי בפנים. לא טרחתי לערוך את החומר. אפילו שֵם הולם לא מצאתי.


אילו היה הוא המספר, היה נותן לגיבור שלו לכתוב על התיק “הסיפור שלי” ולמחוק את ‘שלי’.16 או היה מסיים בפַּרַפְרָזה על בורחס: “אינני יודע מי משנינו כתב את הספר הזה.”


אפילוג. דוד יוּסף מת. נכדו מתחתן, בונה בית, עומד לפוצץ את הסלע בדווארה ע"י חבלן מורשה. בימי האבל רואה אנטון בבית יוּסף ילד גורר כרית. ביום שנקבר יוּסף נהרגו ליד בית הקברות, ליד מעיין החרב, פידאיון תאומים. נִזכרים באבו־מסעוד, שהציע לפוצץ. דוִד, החבלן, בא. מסתתר ב’דלת הסוד'.17 אנטון לוחש ‘וארדה!’ לאחר הפיצוץ מתגלה לוע לבן. אכזבה נבוכה. והִנה נוצת ארגמן נושרת ממרומים.


כמה פרקים יש בספר הזה?    🔗

בחטיבה הנקראת ‘הסיפור’ והמסופרת בפי אנטון, בגוף ראשון, יש 12 פרקים ואפילוג שבהם יש עירוב מקומות וזמנים והם נוגעים למִשפחת שמאס ולאנשים הקשורים בה; בחטיבה המכוּנה ‘המסַפר, מֵיפלאואר’ יש 4, ערוכים בסדר כרונולוגי (להוציא את פרק ג' שלפי זמנו היה צריך לבוא אחרי ד') ואשר מקומם מעון הסטודנטים באיוֹוָה־סיטי, וגם אלה מובאים בגוף ראשון מפי אנטון; ובאמצע –חטיבה ששמה ‘המסַפר, פֶּר לָשֶז’, מפני שחלק חשוב שלה מתרחש בבית הקברות המרכזי בפָריס ע"ש Pere La Chaise, ישועי, המוודה של לואי ה־14. בחטיבה זו 21 פרקים קצרים, ובה לסירוגין 4 חוטי־סיפור המלווים 4 ‘תודעות’ בגוף שלישי, שהוא מעין ‘מבע משולב’ של התודעה החוֹוָה ושל מישהו שכתב זאת ‘עליה’ וקצתן ב’מונולוגים פנימיים' בגוף ראשון.

ארבע התודעות הן: אנטון (5, 9, 12, 15, 18, 20); נאדיה (2, 8, 11, 16, 20); אמירה (3, 6, 10, 14); בר־און (הקטעים שלו בגוף ראשון – 4, 7, 13, 17, 19, 21). את סירוג החטיבות ניתן לראות בתמצית שהבאנו.


לְמַה דומה הסיפור?    🔗

המבנה המסובך שייך לעולמו של הסיפור? ודאי. כשהִמשלנו אותו בתחילת דברינו לגמל ולמבוך ולתצרף – הלכנו בעִקבותיו, הוא מתקשט בהשאלות רבות. קודם כול, כמובן, הוא נמשל לערבסקה, כך רואה אנטון את סיפורו ואת חייו:

שוב אני ניצב לפני הפשפש שבשער הגדול. הִנה לאחר שזרמו חיי באפיקיה של הערבסקה המפותלת, אני מוצא את עצמי במקום שהתחלתי. חזקה עליו על הדוד יוּסף שלא היה רווה נחת מן הדברים האלה… אלא שסיפוריו שזורים היו זה בזה, נחבקים ונפרדים, מסתלסלים ומשׂתרגים בערבסקה האינסופית של הזיכרון (203).


אבל הסיפור – וחיי המספר – הם גם חוט במסכת, ואנטון – האורג:

אל־אסבח נתן בידי לסיים את סיפורו ובזה תם תפקידו במסכת הסיפור, ואני נוסע לסילוואד ואוחז בחוט שניפץ הוא ושזר למִרקם השתִי וָעֵרב של חיי, וכאורג אני מפקיע את החוט במשיכה פוחזת… ומנפט את החוט הפרום ושב ומנפצו ומשתדל לשוות לו צבע שונה ולשוב ולהשחילו בתוך המסכת הפגומה ולפרף מה שנִבצע (34–35).


אבל הוא לא שׂם לב, שמה שנארג הוא רשת, ההופכת אותו מאורג לדייג ודגה אותו:

מה שדימיתי בנפשי כי מסכה היא שנתווטה משתי וערב של מציאות ובדייה, אינו נשמע לטוֹוֵהו עוד, ורשת הזיכרון שנכמרה לוכדת את הדייג (64).


אבל הוא – הסיפור הנכנס לחיים – גם פרפר המתבקע מן הגולם:

אולי מוטב היה לו לסיפור הזה להישאר כגולם בתוך פקעת האֵלם לעולמים. אבל עכשיו שנתבקעה הפקעת ופרפר הסיפור הִשיל מעליו ברִפרוף כנפיים קסום את קורי שנות השִכחה, הלא הדרך לשוב לאחור חסומה בפניי, ולא כל שכן בפניו (42, 216).


הסיפור גם שער לפנים משער:

הִנה־כי־כן, לאחר שפתחתי את הפשפש של השער הגדול וראיתי מה שיש בעברו האחר, נתפתיתי לפתוח את השער עצמו, ולא העליתי על דעתי, שבדומה לגיבורי אלף לילה ולילה אמצא את עצמי לנוכח דלתות רבות מספור, כל דלת מסתירה שורה חדשה של דלתות. נכנסתי בשער הבדיה אל נבכי העבר ומחילותיו ובדמיוני כבר נפלו המחיצות שבין הקיים ובין מה שספון מאחורי פרוכת הדמיון (64).


וסיפוריו של הדוד יוּסף גם הם יש להם חיים משלהם:

כשהיה מסיים אחד מסיפוריו הלך הסיפור ונשאל מאוזני המאזינים ושב להתחכך ברגליו כמו חתולת־הנופך (203).


אך מה טיבה של חתולת נופך נעלם ממני, מפני ש’נופך' היא אבן יקרה ירוקה, וחתולות ירוקות נדירות, אפילו כשהן מתחפשׂות לסיפורים. ואילו הסיפורים מצידם נהפכים לסוסים אדומים, שהרי כך שואל הדוד יוּסף את אנטון, לאחר שאמר לו–כנראה בדמיונו של אנטון – שבסיפוריו טמן לו פח יקוּש:

מה כיווּּן תאבה לך לשלח בו את הסוס האדום של הסיפור? (205)


וכמו בפי יוּסף מושׂמות כמה אמיתות של אומנוּת הסיפור בפי הסופר בר־און, שהוא כנראה גם אחד הגיבורים של אחד הסיפורים שכותב אחד האנטונים: הקורא מתבקש לשׂים לב, שכל משפט בעצם סְפֶּקְטְרוּם (95), ושכל “הפרטים הקטנים” (כגון, אם הגיבור שותה קפה מר או קפה בהל) נבחרים בקפידה, משום שהם החשובים לאִפיון הדמות (73), ואם הקורא עדיין לא הִבחין בכך, הִנה נאמר לו במפורש, שהסופר חושב ללכת בעקבותיו של אותו במאי יַפָּני, שהִצליח לשטות בצופים היַפָּנים, כי “קוראַי שלי ספק אם הם עולים על היַפָּנים בחכמתם” (84).


ואיפה חוט־השָני?    🔗

אצל צביקה אל“ף וצביקה בי”ת: אנטון שמאס (יליד פסוטה, 1950) קיבל את שמו מבן־דודו אנטון שמאס (יליד בירות, 1928), שאולי מת בבית החולים, כפי שנאמר לאמו, ואולי הוא התינוק שאומץ ע“י משפחת אַבְּיַד, שאמו – אם היא אמו – עבדה אצלה כעוזרת. הבן המאומץ נקרא מישל ואח”כ מייקל ופוגש מאנשי משפחת שמאס, שמספרים לו על אנטון אל“ף ואנטון בי”ת. ומפני שאהב את אומנתו ש(כאילו?) הייתה אמו, הוא מזדהה עם אנטון אל“ף עד כדי לכתוב (אוטו?)ביוגרָפיה – אבל כאילו כתב אותה אנטון בי”ת.

באיווה־סיטי הוא מוסר לאנטון בי“ת, המשתתף שם בתוכנית בינלאומית של סופרים, את כתב היד ומרשה לו לשכתב, ובלבד שישאיר אותו בפנים. אך בינתיים כותב גם אנטון בי”ת אוטוביוגרָפיה, שבה אנטון אל“ף ו/או מישל־מייקל אחד הגיבורים. וקורותיה של סוראיה סעיד (היא לילה ח’ורי), המספרת לאנטון בי”ת שאנטון אל"ף המת חי בדמותו של מייקל־מישל, שאותו אהבה בליבה (אהבה שאותה היא מגשימה עם אנטון בי"ת), וכל אלה הם אחד החוטים הרבים המקשרים ומסבכים את העלילה.

לסיפור נכנס גם יוש בר־און – סופר מעשן מקטרת, הצעיר מ’דור הפלמ“ח' וקשיש מ’דור המדינה', שנוסע גם הוא לאיווה־סיטי – הכותב רומן, שאנטון בי”ת גיבורו, אלא שבינתיים הוא עצמו, (כולל כתיבתו על אנטון) דמות בסיפור שכותב אנטון (בי"ת, כמובן). בר־און (האמיתי ו/או הספרותי) נותן לערבי שלו – המכונה “היהודי שלי” – להתאהב ביהודייה ג’ינג’ית שבעלה יתפוס אצלה את מכתבי המאהב, אך במקביל לכך, וכאילו זאת טלפָּתיה, אנטון ‘מוכר’ לבר־און בדיה – כדי שיהיה לו מה לכתוב – שיש לו אהובה יהודיה ג’ינג’ית, שבעלה תפס את מכתביהם. אחר כך או לפני כן הבעל אכן תופס. אגב, לאנטון גם אהובה יהודייה־ערבייה שחורת שיער, שיש לה מאהב צלם, שרואה בעדשת המצלמה, איך תרנגול־ארגמן סורט את בן־קרובתו של אנטון בבית הקברות של פָריס, בזמן שאנטון מתחבק עם הקרובה, לא הרחק מקברותיהם של יהודי שאיבד את הזמן וערבי שאיבד את המקום, ומי שמספר כל אלה מתוודה “בעקבות בורחס”, ואינו בטוח מי כתב את הספר.

כך מתגשמת בידי אנטון בי“ת תוכניתו של אנטון אל”ף, לכתוב “משהו שיבלבל את המלך שלמה של הגורל הפלסטיני” (233). ומוכרחים להודות שהוא הִצליח.


זיקה עמיתית לעמיתיו של רבי זרח    🔗

– האם יש לסיפור זיקה לספרות העברית?

ודאי: לרבי זרח, התרנגול שמוליך את בנותיו של רבי יודיל החסיד אל מערת האוצר, כדי שעגנון יוכל לסיים בטוב את ‘הכנסת כלה’, יש עמית פלסטינאי: תרנגול הארגמן א־רשד (או א־רסד?) השומר את אוצרות הצלבנים במערה, והמַשיר נוצה אחת ל־70 שנה. את הכניסה למערה חוסם סלע בגינת הדוד יוּסף. את הסלע מפוצץ דוִד, חבלן מורשה, לפי תוכניתו של אבו־מסעוד, שסתת את מצבתו של הרצל. מתברר, שאין מערה מתחת לסלע, אך על הנכזבים צונחת נוצת ארגמן. אם התרנגול שסרט את אליאס הקטן בפָריס היה אותו א־רשד, “אולי יש כאן איזה רעיון” (100), ש(עדיין) נעלם מאיתנו, כמו התרנגול שהולידו. אבל לעומת זאת מצאנו עמית עברי גם לפיצוץ הסלע החוסם מערה מאכזבת – וזאת בסיפור ‘מעשה במערה’.18 גם לסוס האדום הנמלט מן השדה בחריש נמצא קולֶגה עברי בסיפור ‘הנמלט’.19 וכן יש אחיות לנוצה הסִמלית הצונחת ממרומים – למשל בשיר ‘הנוצה’ מאת נתן זך ובסיפור על הצייד שרצה לצוד את ציפור האמת על הררי המציאות המרה.20 גם לזרם התודעה של פליט המתגנב לכפר נטוש, כדי לבזוז את בית חברו יש דוד עברי – ‘המטמון’ לאהרון מגד;21 לארוחת הערב של המשפחה הענייה והרעבה של ביאליק (‘שירתי’) יש אחות קטנה פלסטינאית: גם כאן חורף, במקום הנרות – כאן גחלים לוחשות, במקום שבע נפשות כאן – שמונה, ובמקום הצרצר מתפקד כאן סס שצף במרק־המים (141).

שכל אלה אינם ‘מִקריים’ אלא פרי כוונה – ברור מתוך ה’רמיזות'. למשל, האגם שעל חופו מטייל אנטון באיוֹוָה־סיטי יש בו כמה ‘מטבעות לשון’ שאין לטעות בהם:

ופתאום אנחנו מתחת לחרמי הזהב של השמש התלויה בצמרות האילנות המשתקפים באגם. אור גנוז, אדמדם, זולף בין הענפים. והאגם מִשנה דממה ידום, כאילו דְמי החורש והדרת סודו נכפלים שם בראי מימיו הנִרדמים. אנחנו עומדים מבַּית לפרוכת של העלים, מביטים בכיפת התכלת הכפויה ומונחת על הצמרות… ופתאום ריבוא אדוות והמראה מתנפצת לאלפי מכיתות… (229).


וכל אלה רומזים כמובן ל’הבריכה' של ביאליק: “מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ” – “אוֹר גָּנוּז חֲרִישִי זוֹלֵף” – “הַבְּרֵכָה בְשָׁעָה זוֹ… מִשְׁנֵה דְמָמָה תִדֹּם, כְּאִלּוּ דְמִי הַחֹרֶשׁ וְהַדְרַת סוֹדוֹ נִכְפָּלִים שָׁם בִּרְאִי מֵימֶיהָ הַנִּרְדָּמִים.” – “מִבֵּית לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים” – “כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה, הַכְּפוּיָה וּמוּנַחַת עַל הָעֵצִים”. ורק כשהמראה של פני המים מתנפצת לאלפי מכיתות – מפני שהפלסטינאי זרק פחית משקה לאגם – התיאור הפיוטי רומז בפָּרָפרָאזה חופשית ל’זוהר', ששם הדייג הטיל את הרשת.

גם לתאומים – ילידי רוחם של חנה גונן ועמוס עוז – יש כפילים־מחבלים:

על מה חולמים התאומים עזיז וח’ליל לאחר שהם מסיימים את הופעתם בסיוטיה של חנה גונן…


לשאלה נוקבת זו (76) נמצאת עד מהרה התשובה: הם עורכים הופעת חלטורה בסיפורו של שמאס (217).

הִבחנתי בתאומים כבני שלושים יושבים אל שולחן־עץ חום מִתקלף…


שמאס, כמו עוז, שולח אותם לפעולות חבלה, אלא שהפעם הם מוצאים מותם “בנסיבות שכאלה” – סמליות מבחינת הזמן והמקום – מה שנראה לי אכזרי וחוסם אפשרויות של שימוש חוזר בדמויותיהם בעתיד:

קרוב משפחה שזקף אוזניו למשמע ‘חבלן מורשה’ בעברית, שאל אם אין זה גם כינויים של הפידאיוּן. וכשאמרו לו שיש דִמיון בצליל, סיפר על תקרית שהייתה בשחר היום שנקבר הדוד יוּסף, סמוך למעיין החרב, לא הרחק מבית הקברות ובה נהרגו שני פידאיון דומים זה לזה כשתי טיפות מים. כל הנוכחים הִסכימו, שאכן דבר מיוחד ומפליא יש כאן, שתאומים ימצאו את מותם בנסיבות שכאלה. (237).


כדי שלא נחמיץ סמליות זו הם חירשים־אילמים (32) מה שפחות פיוטי ממוּמוֹ של השומר־מול־היערות של יהושע, שממנו הושאלו גם המוריס הכחולה מודל 47 (עמ' 111) עם “שתיקה הולכת ונמשכת של סופר” (83) ו“נער [ערבי] אבוד ומאוהב” כדי שלא יקופח ‘המאהב’. אך מי שלא די לו בכל אלה, ימצא גם רמזים לשני הסמילנסקים, משה (ח’ואג’ה מוסא) ויזהר (האחיין, בעל ‘השבוי’):

ערבי משכיל. אין הוא דוהר על סוס, כמו בסיפורי הח’ואג’ה ההוא, ואין הוא שבוי כמו בסיפור האחיין (82).


החקירות הנוגעות “בסופר הנשכח, ואולי בשליחות הבן” מן הסתם רומזות ל’באמצע הרומן' של ברטוב, וכן נרמז מי שבנו פרסם סיפור על משגל הוריו ונעצר ע"י המשטרה ומבקר מלומד הטוען, שהערבי בסיפור הוא “פיתרון ספרותי” למצוקה אישית, ובצד אלה מצוטטים אבידן, ברטוב, זך, עמיחי… ואיתם מוזכרים בורחס, דנטה, לפונטן, מולייר, פּרוּסט… בקיצור, זה ספר ספרותי מאוד, ולמועדון הספר שלנו נכנס חבר חדש, בעל מודעות־עצמית־ספרותית מודגשת.


קמע חצוי וזהות חצויה    🔗

– ובכן, יש כאן יסודות אגדיים וריאליסטיים?

חצי־חצי. הִנה: לאוצר יוליך קמע. את הקמע כתב אל־בענאווי הגדול, כדי שסבתא עליא תחבב את אלמאזה, אך מפני שהיה חזק מדי, עליא חלתה. אבונא מיכאיל מתקן אותו בשמן, מים וליל ירח. הקמע מרפא את עליא ואכן מחבב עליה את אלמאזה (59, 61). בעזרתו (?) רוצה לתפוס את התרנגול א־רשד, רשיד כרארה שמפחד מן המרד הערבי. לכן אבו־שאכּר, עוזרו של כרארה, כותב מכתב למשטרה, שנופל לידי מחמוד, מאנשי־המרד. את כרארה זורקים לבור, ובו אולי הוא מוצא את האוצר (173–176) אבל האוצר מתגלה (גם?) בקופסה בבית מחמוד, עם מחצית הקמע, וכשנגנבות פרותיו של זכי – שהביא את הקופסה – הוא שואל בעצת נכדו של אלבענאווי, שמגלה, שמחצית הקמע בידי ג’ריס שמאס, אביו של אנטון אל“ף דודו של אנטון בי”ת, שקשר אותו לצוואר בנו. כדי שלא נחמיץ את הסמליות, נותן הדוד יוסף לאנטון בי“ת בעורמה מפתח חליפי, שיוליכו אל מחוץ לערבסקה, אל הכניסה של סיפור אחר (204) ומסביר לו: “ישנו איש אחד ששמו כשמך ובידו חצי זהותך, חצי קמע.” אבל בינתיים אנטון אל”ף נתן את הקמע לסוראיה־לילה שהטמינה אותו בין שדיה ומציעה לאנטון בי"ת שייקח אותו משם. הוא מעדיף לקחת את השדיים ואילו את הקמע הוא משאיר שם “לעד” (223).


תרנגולים ויונים    🔗

– אם כן, מה לא קשור אל מה ומה לא סמלי?

כלום. הכול קשור בהכול, והכול סמלי. למשל – התרנגולים שבסיפור: חוץ מא־רשד שומר האוצר ותרנגול הארגמן הפָריסי שכבר הוזכרו, מהדסים בספר עוד כמה: אחד זקן שראשו נִמלק (157) – כנראה אמריקני, שאיכשהו מקביל לפלסטיני שראשו נמלק חמישים עמודים קודם (107) ואשר בו זכתה חתולת־הנופך לאחר ציפייה סבלנית. אבל התרנגול של פטרוס השליח, שקרא 3 פעמים כדי להזכיר לו את בגידתו, משמש נושא לחיבור עיוני של אבונא מיכאיל, ובכך הוא מתקשר אל הקמע ואל האוצר. שלא נחשוב, שהתרנגול לא מסמל מה שתרנגולים מסמלים, הרי בספר השירים של פול על סין (אשתו סינית) יש שיר על תרנגול הסקס (157) ומקשרת כל זאת ההכרזה, שבשביל הדוד יוּסף התרנגול של הג’ינים הוא־הוא התרנגול של פטרוס! (204). אבל אנטון חש עצמו “יונת אלם תחת תרנגול האגדה” (205) וזאת חוליית המעבר למוטיב היונה. כי התאומים החרשים־אילמים של סוראיה הבלונדית, הנוצריה שנתאסלמה, שנהרגים כצמד מחבלים, הם “זוג יוני אלם” (32). לכומר יש שובך יונים גדול מול בית־הספר, ולדוד יוּסף יש יונה קטנה בין הרגליים, שהניה מתעניינת בה ומזמינה אותו לתחרות השתנה מן הקומה השנייה לשוקת שבעקבותיה היא חופנת את השובך (143), אבל אמו של של אנטון חושבת על יונים אחרות לגמרי, וזאת דווקא כשהיא מביטה על כתם שמן לרגליה (22) שהוא חוליית קישור למוטיב השמן… שמתקשר לתיקון הקמע ולבית הבד ולניחוש העתיד ולהתנהגות חיילי צה"ל בעוצר בכפר סילוואד, שבעקבותיו מגיע אנטון אל סוראיה… שבשעה שהוא טומן ראשו בחיקה הוא נזכר בריח הבור והרי אנו עומדים במוטיב הבור, אשר מתקשר…


ואין סתירות?    🔗

יש, ובשפע: אלמאזה בבירות (16) או בחיפה ובורחת לבירות רק ב־48' (230), מי שבא לסחוט ממשפחת אַבְּיַד הוא גבר (52) או אישה (233), אנטון טייל בבית הקברות עם נאדיה (96) או לבדו (121). ומי סיפר לאנטון בי“ת על אנטון אל”ף? סוראיה (51) או מייקל (219) או הדוד יוסף (204)? ועוד הרשימה ארוכה.

ולמה? לבלבל את האויב? או בעקבות יהושע ב’בתחילת קיץ 1970' – ששם נמסר הסיפור כזכור בשלושה נוסחים, כמו במקרא (לפי ‘תורת המקורות’ של וולהאוזן) ובָאֶוואנגליונים? התשובה אולי, שכך סיפר הדוד יוּסף (203), שסיפוריו זרמו “זרימת תעתועים, מציאות ובדיה”.


ומה יש לומר על העברית שלו?    🔗

רק מה שהוא אומר לנו שלא במפורש: Everything you can do I can do better!  באירוניה הוא נותן לבר־און להחליט, שהערבי גיבור הרומן שלו אמנם יֵדע עברית, אך לא יותר מדי טוב: הוא יכיר את “עושה שלום במרומיו” אך לא את ההמשך “בעגלא ובזמן קריב”. שלום – כן, אך לא במהרה!

הִנה דוגמת־טעימה:

עמדתי אכול ספיקות, משל הייתי מהלך עקב מהסס בצד אגודל מתחרט, שמא אני דש בעקבי זִיכרונות עבר רחוק שהודחקו במשך שנות גלות ארוכות אל תהום הנשייה, והִנה באִבחת סקרנות אני חותך בהווה המבוהל דיו להוציא מתוכו את לענת השנים (33).


ומה הוא אומר על הבעיה הפלסטינית?    🔗

הוא אומר הרבה דברים – ולמסר המשתמע מהם, כיאה לספר, אופי ערבסקי: הוא פלסטיני גא (72) שחושבים אותו ליהודי הקרוב למתנחלים בעופרה, אחד משלנו (37), אבל מתברר שזה רק בדמיונו (54), שמנצח שני יהודים בענייני אהבה: שלומית מעדיפה אותו על פני בעלה הקצין בצבא הקבע ואמירה מבכרת אותו על בר־און… הוא בן הדור החדש, יש לו “משיכת כתפיים צברית מובהקת” ומעכשיו “חסל סדר ערבי־מובן מאליו” (90). אבל הוא חש זרות כלפי סופר עמית פלסטיני ישראלי שהוא מכנה “פאקו” (128) ע"ש הבושׂם שהלה משתמש בו במידה גדושה, שייתכן שהוא גנב (או שזה היה בר־און?), ועל כל פנים הוא מלכלך סביבו. כש־5 סטודנטים ערבים באים לשמוע את אנטון קורא משיריו (185), הוא חושש מפניהם ונושם לרווחה כשהנם מסתלקים, וכן הוא חושש להיפגש עם מייקל, פן יואשם במגע עם סוכן זר (231), ואכן חושדים בו חשד־שווא (90).

תמונת הישראלים אינה מחמיאה – גם במחשבותיו של בר־און, גם בהרהוריו של אנטון, המצטט את אבידן: “מַצָּבָהּ הַבִּטְחוֹנִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל / מַזְכִּיר יוֹתֵר מִכֹּל יְשִׁיבָה בְּבֵית־שִׁמּוּשׁ בִּלְתִּי נָעוּל / עִם יָד לוֹחֶצֶת עַל הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים”.

כך גם התנהגותם של חיילי צה"ל בכיבוש (ללא קרב) של פסוטה (107–111) ובשעת חיפושים־ועוצר בכפר סילוואד (32): היא מזכירה את התנהגותם בכפר ח’ירבת חִזעה: אין אכזריות, יש רק גסות משפילה.

את האומה הפלסטינית מסמלת כנִראה סוראיה, הנוצריה־המוסלמית שנאלצת להיות גולה בארצה, שמגורשת מכפר מולדתה, הנישאת לבנו של אחד ממנהיגי המרד הערבי ובניה התאומים האילמים, שרואים את השתוללות חיילי צה"ל בביתם, נהרגים כצמד מחבלים. היא שומרת על מחצית הקמע ונותנת אהבתה לאנטון שמאס.

– זאתומרת, שהוא רואה עצמו כסופר ערבי־פלסטיני?

אין ספק. אבל זה לא יעזור לו. הוא סופר עברי, שכותב בשביל הקורא העברי. ולא במקרה הספר לא תורגם לערבית, ושמאס הכריז, שלא יתורגם. כמו לאגריפס, נאמר לו: אחינו אתה – בעל כורחך. אל תשלה עצמך: הם לא יקבלו אותך. אתה רוצה בתדמית הפלסטיני? יפה. אבל תדע, שהיא תהיה לך רק בתוכנו.22


ויש תמונות יפות?    🔗

יש. ניקוי הבור (43–47, 49–50), הילדים במחצבה (38–41), התחרות בין יוּסף והניה (143), הביקור אצל סוראיה (215–223). ועוד. פה ושם.

ובסך הכול – זה ניצחון?

כבר נשמעו דעות סותרות: אמנון שמוש חייב, דן לאור שלל… סימן טוב! ואני? אני קראתי ברגשות מעורבים. איני יודע לפסוק פסק־דין חותך. אבל אילו פירהוס קרא כמוני, אולי היה אומר: עוד ניצחון כזה – ואבדנו. אך אל יֵיאוש, כי עוד כמה כישלונות כאלה – וניצחנו!



  1. רמיזה ל‘המאהב’ של א"ב יהושע.  ↩

  2. במקביל ל‘שירתי’ של ביאליק.  ↩

  3. כלומר, כעבור חודש מאז ‘מיפלאואר’ הקודם.  ↩

  4. עמ' 130, 155.  ↩

  5. אמירה לַצלם: אתה אליבי שלי (80), הנק ההולנדי: אמירה האליבי של אנטון (156).  ↩

  6. וחוזר בכך על מה שכבר עשה בר־און, והשווה עמ‘ 132 עם עמ’ 157. אמירה מעירה על כך: “מקורי הוא לא יהיה”.  ↩

  7. עמ' 178; והשווה עם 116 ועם 193.  ↩

  8. לדעתי 2 עמודים חלשים במיוחד.  ↩

  9. תיאור זה של ‘זרם התודעה’ של איכר ערבי המתגנב לבית שכנו כדי לבזוז שם משהו – מקביל ל‘המטמון’ של אהרון מגד בספרו ‘רוח ימים’ (1950).  ↩

  10. שוב זרם התודעה של מחמוד. קטעי הסירוגין של תודעות זכי ומחמוד מובאים בגוף ראשון, עמ‘ 192 עד 198. מכאן שוב ’הסיפור הרגיל' של המסַפר אנטון.  ↩

  11. יש לשים לב, שפרק זה לפי התאריך קודם לפרק ‘מיפלאואר’ הקודם.  ↩

  12. תאור האגם לפי ‘הבריכה’ של ביאליק.  ↩

  13. עמ‘ 230. סתירה לנאמר קודם, שסוראיה שירתה אצלם בבירות וב–48’ חזרה לכפר. איפה היו עד 48'? וראה להלן בסעיף הדן בסתירות.  ↩

  14. הקשר בין מייקל ונור נראה לי מאולץ, כי נאמר, שנור הסתייג מכל קשר עם מוסלמים.  ↩

  15. עמ‘ 233. וזו סתירה למה שנאמר בעמ’ 52, שגבר בא לסחוט.  ↩

  16. עמ‘ 234. והשווה זאת למי שכתב ’אנטוניה‘ והוסיף “שלי”, עמ’ 124.  ↩

  17. עמ‘ 238. החלון האחורי שדרכו ניתן לברוח, שכבר הוזכר בעמ’ 56.  ↩

  18. בספרי ‘האורות’, עמ‘ 416–439. הפיצוץ עצמו מתואר בעמ’ 435–436.  ↩

  19. הסוס של יוּסף נמלט בעמ‘ 57, ושל ס. יזהר – ב’שישה סיפורי קיץ'.  ↩

  20. צניחת נוצה זו ממרומים גם מסיימת את הסיפור, וראה בספרי ‘סרטן בלילה’, עמ' 99.  ↩

  21. בספר ‘רוח ימים’ (1950).  ↩

  22. המילה האחרונה לפי שעה היה בכתבה נרגשת של אנטון שמאס ב‘שער העיר’ שכותרתו ‘ואתם שותפים לרצח, כמו כולם’, תגובה על רצח שבעת הפועלים מעזה בראשון לציון, שעליה השיב לו אהרון מגד (העיר. 1.6.1990) ב‘ואתה לא שותף לרצח, שמאס?’  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47978 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!