חלון גדול וחשוף פעור אל תוך ריבוע שחור של לילה תל־אביבי בדירתו של נתן סלור. אומרים שבביתו של התלוי ובנוכחות ילדיו אין מזכירים את החבל, וכאן יש מילים שבהחלט עלולות להיחשב לחבל תלייה: “חלון פתוח”, למשל. “נפילה”. “צניחה”. אפילו, “ציפור מבוהלה”. אבל ילדיה של תרצה אתר הורגלו, זה עשרים שנה, גם במילים קשות מאלה.

“כשהגעתי לצו ראשון בלשכת גיוס, שאלו על המצב המשפחתי, ואמרתי, אבא שלי אלמן,” נזכר נתן. “הכניסו אותי לחדר קטן, לשיחה עם המאבחנת. ‘נו, אז ממה אמא שלך מתה?’ שאלה. הייתי אז בן 17, והיא, חיילת שגדולה ממני מקסימום בשנתיים. ‘נפלה מהחלון,’ עניתי. היא דיפדפה במסמכים ואמרה, ‘אה, אמא שלך זו תרצה אתר? מה פתאום נפלה מהחלון? אולי זה מה שסיפרו לך, כי היית ילד, אבל שיהיה לך ברור שהיא התאבדה.’ לכולם כל־כך ברור שהיא התאבדה, רק לנו, לקרובים ביותר לה, האנשים שהכירו ואהבו אותה, זה לא ברור בכלל.”

אחותו יעל קמה, ניגשת אל החלון הפתוח ומתכופפת החוצה, כמו מנסה לבחון עד איזו נקודה אוחזות אותך הרגליים על הרצפה, ובאיזו זווית הגוף תופס תאוצה מאליו, ודואה קדימה גם מבלי להתכוון. “לי היו סורגים בחדר, ולנתן גם כן, אבל אמא שנאה להרגיש כלואה, ולא הסכימה לשים סורגים אצלה בחדר.” ב־7 בספטמבר 1977, ביום חמישי בשבע בבוקר, נשמטה אמם אל מותה מן הקומה השישית, בדירת המשפחה שברחוב שמעון התרסי בתל־אביב – הדירה שבה מוסיף אביהם להתגורר עד עצם היום הזה, עם חברתו לחיים רותי.

“אני גדלתי כל החיים בידיעה שאמא נפלה מהחלון,” אומרת יעל סלור־מרזוק, נשואה ואם לרומי בת השלוש. "איש לא אמר שהתאבדה – לא אבא, ובטח לא סבתא רחל. וגם היום, כשאני יודעת יותר, עדיין אף אחד לא אומר שהאשה שראיתי שרועה במגרש החנייה, שש קומות למטה על האספלט, אמא שלי, פתחה דקה קודם את החלון, הוציאה רגל וקפצה. זו טראומה משולשת: גם בגלל שאין לי אמא, גם בגלל מי שהיא היתה, וגם בגלל נסיבות מותה. ועשרים שנה נעוצה לנגד עיני הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.

“אבא העיר אותי ללכת לבית־הספר, עברתי ליד חדר השינה שלה, ראיתי אותה שוכבת עם השיער השחור היפה שלה, פזור על הכר. זה היה למחרת תאונת דרכים שהיתה לה, כשרצה לכביש בחוסר זהירות ומכונית פגעה בה, והיא הרגישה לא טוב והיתה בהשפעת כדור שינה. עשיתי לה שלום עם הראש, והיא השיבה בחיוך מנומנם של בוקר, והמשכתי למטבח. אילו נכנסתי והתיישבתי לידה והתחלתי לדבר איתה, אולי כל זה לא היה קורה. חמש דקות אחר־כך אבא נכנס לחדר השינה עם מגש ועליו כוס מיץ תפוזים סחוט, עמד בפתח החדר ואמר בבהלה, תרצה! והווילון הלבן, האוף־וייט, של חדר השינה, התנפנף מול החלון הפתוח.”

השנים שחלפו העמידו את יעל ונתן סלור במצבים בלתי אפשריים. החותם הוודאי כל־כך שהוטבע באמם – מתאבדת – והספקות שמייסרים אותם – מחייבים אותם להיות הקטגורים והסניגורים שלה בעת ובעונה אחת. לחפש אותות במילים שכתבה. להתגונן מפני זרים. להיות זה לזו משען ומפלט, גחלת שומרת על זכר שלא יאבד, ולא יטומא.

“כשאני אומרת לאנשים שאמא שלי היא תרצה אתר, ישר הם פותחים את החלון ודוחפים אותה החוצה,” אומרת יעל. “אני מעדיפה לומר שאמי נהרגה בתאונה, ולא לנקוב בשמה. המלה ‘תאונה’ משתיקה ומספקת את רוב החטטנים, אבל ‘הטובים לטיס’ ממשיכים וחופרים, איזה תאונה, תאונת דרכים או מה, ואז אין לי ברירה ואני מפרטת. ואני מרגישה כאילו גירדו לי את הבשר.”

היא דומה לאמה דמיון מדהים. קטנה וקופצנית ואנרגטית, שטף משחקי מילים בוקע מפיה. “אפשר לקבל אשטראית, איזו מאפרית קטנה?” היא אומרת לאחיה ומנופפת בסיגריה שלה, מחפשת מקום להניח את האפר. היא שחקנית בדם, וכשהיא מצטטת את סבתה, השחקנית רחל מרכוס, היא מדברת במבטא רוסי. היא מחקה את קולה של אמה, (“משהו כמו מורה לתנ”ך") ששמעה בהקלטת רדיו ישנה. עשרים שנה אחורה, קשה לזכור קולות.

נתן, מצחו לבן וגבוה, כמצח סבו, המשורר נתן אלתרמן. “כשכתבתי משהו בעממי ובתיכון, תמיד התייחסו לזה באופן מוגזם ולא פרופורציונלי, כי כולם ידעו שאני הנכד של אלתרמן. יכולתי לקבל 29 במבחן ביולוגיה, והמורה היה מעלה את זה ל’כמעט טוב' בתעודה. כשהיה צריך לעלות לבמה ולשאת ברכה בשם השכבה, בחרו בי, למרות שלא רציתי. העיק עלי היחס המיוחד והמועדף שהיה לנו.”

* * *

תרצה אתר נולדה ב־27 בינואר, 1941. אמה נולדה בפורים ואביה בתשעה באב, והניגודים מצאו אצלה את הסינתזה. “הייתי גונבת את כובעי הדודות ומציגה לפני חברותי, חיברתי מחזות ונתתי לעצמי המון תפקידים ראשיים,” סיפרה תרצה.

שלוש נשים היו בעולם ילדותה: אמה רחל, סבתה בלה, והאשה השלישית – הציירת צילה בינדר, אהובתו הסודית של אלתרמן, שפרשת יחסיהם החלה עוד לפני שתרצה נולדה. לימים תאייר בינדר את יעל מטיילת, ספר הילדים שכתבה תרצה אתר לבתה יעל.

“מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות,” אמרה רחל מרכוס למנחם דורמן, ידידו ועורכו של אלתרמן. “תמיד אמרתי לעצמי, אהבה אינה פשע. אבל תרצה היא מגזע אחר. היא מאוד קנאית. אסור היה לה לדעת כי אבא עוד נפגש עם צילה. נתן היה משתדל להסתיר את הדבר מפניה. צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון החיים שלי, לטבעיות שלי, ואני מצאתי לי מפלט בתיאטרון.”

תרצה היתה מודעת לקיומה של אהובת אביה. “אתה כולך שלה, אני במקרה שמעתי/ איך צילצלה אותך בכוח/ ואני כך, במקרה עברתי,” כתבה באחד משיריה, והמלה “צילצלה” מצלצלת כולה משמה הפרטי של בינדר. “רחל מעולם לא התייצבה לצידו כאשה, כסיבת התשוקה שלו,” מסבירה ד"ר רות גולן, במאמר ניתוח פסיכואנליטי של יחסי אלתרמן ובתו. “בהיות המקום פנוי מאמה, תפסה תרצה את המקום הזה. היא קינאה לאביה כאילו היתה אשתו.”

אלתרמן התחנך בידי סבתו, כיוון שאמו, בלה, רופאת שיניים במקצועה שהפכה לגננת, היתה טרודה בעבודתה. בדור השני קרה הדבר שוב, וכשרחל מרכוס היתה יוצאת לשעות האינסופיות של חזרות והצגות תיאטרון, תרצה נשארה עם הסבתא, בלה אלתרמן.

לימים, יישנה דפוס היחסים בצורה אכזרית גם בדור השלישי, כשאחרי מותה של תרצה, תהיה רחל מרכוס, הסבתא, לדמות הנשית המרכזית בחיי נכדיה המיותמים מאם.

נתן אלתרמן, איש סגור ושותק, ביישן שנטה לגמגום וסבל מאימת קהל, סגד לבתו, והיא העריצה אותו. לא פעם היתה נושאת אותו כשחזר הלום־יין מקפה כסית, שם ישב עם מכריו ומעריציו. כשהתגייסה לצה"ל, ניצל את קשריו המסועפים במערכת הביטחון, ותרצה התקבלה ללהקת גיסות השריון. היא פרחה שם, שרה, רקדה, יפהפייה מיניאטורית, בעלת עיניים כחולות־ירוקות ושיער שחור. באוגוסט 1960 הופיעה על השער של עולם האשה, בתמונות דוגמנות.

היא התייחסה לכך כאל שעשוע וקרש קפיצה, לא חוששת מהצד הקליל, הבוהמייני, ה“סלבריטאי” שלה. כמו אלתרמן, שכתב על עצמו “נולדתי תאומים”, גם בתרצה היתה כפילות רבת־פנים. שחקנית, משוררת, פזמונאית, מתרגמת, שלא היססה לעלות על שולחן במסיבות, להשתולל ולרקוד. היא היתה שמש זורחת וגם לילה אפל, ומעטה יצאו גם שירים קודרים, וגם פזמונים קלילים כמו “אהבתיה” ששר שלמה ארצי, “רקפת”, שכתבה לרוחמה רז, “אני חולם על נעמי”, שזכה בפרס ראשון בתחרות בטוקיו. את ספרה הראשון, צפנת, פירסמה בגיל 23 רק לאחר שזה עבר את ביקורתו של אביה. היא לא מרדה בו, מלבד לבחור לעצמה שם: “אתר”. קיצור של “אלתרמן”, וגם, “מקום”. מקום משלה. כשאמרו לה שהיא מעתיקה מאביה ושהדימויים שלה דומים לשלו, צחקה ואמרה, “כל המדינה מעתיקה ממנו, אז למה לא אני?”

“מראה של נערת זוהר מרחוב דיזנגוף בתוספת ניצוץ נפשי שירשה מאבא ואמא,” התמוגג על המשמר כשהופיעה על בימת הקאמרי ברוזנים ואביונים. אלתרמן תירגם את המחזה, שבו מתוודה עלם (עודד קוטלר) לפני אשה (רחל מרכוס) על אהבתו לבתה (תרצה אתר). העיתונות והחיים אהבו את הקטע הזה. באולם הקאמרי ביקש עודד ערב ערב את ידה של תרצה, ובאולם בית לסין, ב־1961, התקיימה חתונתם. הזוג הצעיר טס לניו־יורק ללמוד משחק. “גוועתי מגעגועים ואזלו כוחותי,” כתבה על התמוטטותה הנפשית שם. “כמה אנשים ניסו לדובב בי שמחה באנגלית. וגם הנהר הזכור לטוב, הדסון, הדסון, אני לא שכחתי את נסיונותיך לנחם.”

אלתרמן מיהר להחזיר את בתו הביתה. כשירד מהמטוס בלוד, כבר הלבין שערו מצער. חברים מספרים שגם בתל־אביב היה אחר־כך מקרה שבו הסתגרה בבית לבדה. ריח הגז כבר התפשט, כשהסכימה לפתוח להוריה. תרצה החלימה וחזרה לבמה, ופגשה את בנץ' (בנימין) סלור, קיבוצניק לשעבר, גרוש ואב לבת ובן, שעבד בתיאטרון כחשמלאי. היא התגרשה מקוטלר, שאחר־כך נשא לאשה את בת דודתה. אחרי חמש שנות היכרות, החליטו תרצה ובנץ' להתחתן. יעל נולדה ב־1967.

לאינסוף הזה קוראים: אֵם.

זאת אני, זאת אני, העיגול החזק, השלם,.

למלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת,

אשר מגרשת כל רעד ופחד

קוראים אֵם.

(שירים, 7־1976, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

“חייה של אמא נחלקים לשניים,” אומרת הבת יעל. "הם השתנו לגמרי אחרי שנולדתי. לפני כן היתה בליינית, והכול אצלה היה בלאגן, ומהרגע שנולדתי, סדר מופתי. מנוחת צהריים. בחמש יוצאים לטייל, בשבע ארוחת ערב, בשמונה היתה מעיפה אותי ישר למיטה, לא כמו בתי רומי, ששולטת בי ועושה מה שהיא רוצה.

"בגיל ארבע כבר לימדה אותי לקרוא. היתה לנו ערכה, כרטיסיות גדולות ולבנות, ועליהן אותיות מנוקדות. כשהגעתי לכיתה א', כבר קראתי את ספר הלימוד אלפוני עד תומו. גם היא למדה לקרוא בגיל ארבע, והסתירה זאת מהמורה, שלא להתבלט. הייתי תלמידה מצטיינת. אני לא זוכרת שאי־פעם אמא אמרה לי, תכיני שיעורים, או סדרי את החדר, כי עשיתי הכול ביוזמתי. הייתי ילדה מאוד עצמאית.

פעם, בגיל שמונה, רבתי איתה על משהו, והמריבה כל־כך דיכאה אותה, שיצאה וקנתה לי שתי חולצות פסים, אחת בכחול ואחת באדום. אני זוכרת שאמרתי לה ‘מקסים’ למרות שלא התלהבתי. היא היתה גאה בכך שאני רוכבת על סוסים ונתנה לי להרגיש שהיא נורא מאמינה בי, ושאני ילדה חזקה, מהממת, כזו שיכולה להרביץ לכולם."

אתר, שזכרה את השעות הארוכות שבהן היתה לבדה בלי אמה השחקנית, נטשה את הבמה כדי להיות עם ילדיה והתמסרה לתרגום מחזות. ריצ’רד השלישי, אחרי הנפילה, מות הסוכן, פרפרים הם חופשיים, ביבר הזכוכית, מי מפחד מווירג’יניה וולף, היו רק אחדים מהצלחותיה. שיריה, שכתבה כל אותה תקופה, חושפים פחדים איומים: מטירוף, מהתאבדות, מאובדן שליטה. על שיר של אלתרמן “שמרי נפשך, שמרי חייך”, ענתה לו ב“שיר הנשמרת”: “אני נזהרת מדברים נופלים, מאש, מרוח. משירים”.

בנץ' סלור, איש גדול ושתקן, בעל חברת שמירה, הבין היטב את תרצה, וידע לספק לה ביטחון ומרחב. האמהות העניקה לה משען וזכות קיום. “למרות שהייתי קטנה, והיא האמא, הגדולה, הרגשתי מאוד חזקה לידה – כאילו אני האמא והיא הילדה,” אומרת יעל. “כל הזמן היה לי צורך לומר לה כמה אני אוהבת אותה, ולכתוב לה פתקים, כמו ‘את מאוד חמודה, ואמא נהדרת’.”

הנכדה יעל היתה משוש עינו של נתן אלתרמן, שהיה מגיע בכל יום אחר־הצהריים, לצאת לטייל איתה ועם בתו. במארס 1970 אושפז לניתוח בגלל כאבים מתמידים בבטנו. זה לא היה סרטן, אך קרתה תקלה בהרדמה והוא הפך לצמח. מקץ שבועיים מת, רק בן 60.

“אתה בכיסא הישן והחום, אתה בכיסא שלך”, התגעגעה אליו תרצה. “לפעמים, כבהקיץ, אני מטלפנת. שוכחת שאין איש. יושבת ומחכה”. פעם רצה להביא לו את משקפיו שנשכחו אצלה, ורק אז נזכרה. את ספר השירים, בין סוף לבין סתיו שכתבה לאחר מותו, הקדישה לו – סיפור אהבה שלא הסתיים כשתמו החיים. כאן, יאמרו המקטרגים, החל המסלול שהוליך אותה אל החלון הפתוח. תאונה, יוסיפו לומר אלה שאהבו אותה.

צא אל כל הארצות אשר כיסיתָ מפני

אני כעת הולכת, כי אני יחידתךָ,

אני אשר הוּזהרתי מן המר והנושך

הולכת שמה. להמרות את מצוותךָ.

לבנה, שנולד בינואר 1972, קראה תרצה בשם אביה. “ביני ובין אמא היה דיאלוג נהדר,” אומר נתן. “בגיל שנתיים־שלוש, הייתי אומר לה נושא, והיא היתה כותבת עליו שיר: שיר על טרקטור, שיר על אקורדיון. כך נולד הספר נוני נוני אין כמוני. לאחר מותה אהבתי להדפיס במכונה שלה ובמכונה של סבא, באצבע אחת, מהר מהר, כמוה.”

“לנוני, נתן, נתן, נתן היקר לי מכול, לנוני אהובי, בני הקטין שיהיה יום אחד גדול”, כך כתבה אמא תרצה בכתב־ידה העגול והדוהר, לנתן בן החמש, במאי 77, קצת לפני הסוף. “היא היתה מצחיקנית, וכשבאה לקחת אותי מהגן, היתה משתוללת וכאילו נותנת בוקסים לעוזרת הגננת. כשיצא נוני, הגננת ביקשה שתקרא ממנו לילדים. מכיוון שהיתה שחקנית, קראה בהמון דרמטיות, ואני, שהשירים ה יו עלי, רציתי למות מרוב בושה. התפללתי שתגמור ונלך הביתה. בגלל צורת מותה, אנשים חושבים שהיתה טיפוס טראגי, אבל היתה בה עליזות, וכשהלכנו לסרט לופו בניו־יורק, היא התגלגלה בצחוקים היסטריים שנשמעו במושבים סביבנו, והביכו אותי.”

נתן מדפדף בעיר הירח, ומוצא שם שיר:

פנֵי אבי החיוורים, אשר לא אשכחֵם

עולים בשִׁמשה להביט, לנַחֵם.

בְּנִי צוחק ואומר: דברים נוגעים בי ואני ממשיך ללכת.

הדברים שנוגעים, מַפריעים לי תמיד,

ואני לא בוכֶה בקול רם

וגם לא בוכֶה

בשקט.

“לפני כמה שנים פתחתי את הספר, ונורא ריגש אותי למצוא את עצמי, לזהות משפטים שאמרתי לה,” אומר נתן. “הרגשתי כאילו היא שלחה חץ, שעשה את מסלול השנים ונחת אצלי היום, כשאני מבוגר. כשאני שומע שירים שלה ברדיו שבמכונית, אני מתרגש, כאילו זו דרישת שלום ממנה. לעולם לא אסגור את הרדיו. אשאר לשבת בחנייה, ואשמע עד הסוף.”

“לא אהבתי שהיא כותבת עלי,” אומרת יעל. “מה זה שהיא מספרת לכולם איך אני הולכת לקנות פיתות, או פוגשת כלב בחצר! אבל היום כשאני מטיילת עם רומי, אני מזהה את החוויות הקטנות שהיו לנו. גם אני מקפידה על העברית של רומי, כמו שהיא עשתה איתי. היא נהגה לקרוא לי את שיריה למבוגרים. לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שזה חשוב לה, וכששאלה אם זה יפה, אמרתי כן, מאוד. תמיד עמדה לרשותי, אף פעם לא קרה שפניתי אליה והיא אמרה, אני כותבת עכשיו. היא נהגה לקום בארבע בבוקר, להכין לעצמה קפה בכוס גבוהה כזו, ולכתוב. אז לא הבנתי בשביל מה היא צריכה את זה. היום, כשיש לי ילדה קטנה, אני עושה כמוה. נהנית לקום בחמש בבוקר, להתקלח, לקרוא עיתונים, ולהיות לבד עם עצמי.”

* * *

על שולחן הפורמאיקה הכתום בבית סלור הוגשו בעיקר שניצלים מוכנים ועוף בגריל, ועוגות קנויות, כיוון שתרצה שנאה לבשל. כיוון שלא היה לה רשיון נהיגה, נסעה במוניות לכל מקום. גם ביום הלפני אחרון לחייה. זה היה שלושה ימים לפני ראש השנה, ומשפחת סלור עמדה להפליג ביאכטה שלהם לקפריסין.

תרצה הגיעה לגן הילדים, כדי לקחת את נתן ולהביאו אל בנץ' במארינה. “מלמדים אותנו ש’אלכסון זה אסון', וצריך להסתכל ימינה ושמאלה עשר פעמים לפני שחוצים את הכביש,” גועש נתן סלור, וכעסו עודנו כשל בן חמש וחצי, “ואני לא מבין את אמא איך לא נזהרה. יצאנו מהגן, היא ראתה מונית מעבר לכביש, אמרה לי ‘תעמוד כאן’, והתפרצה קדימה בלי להסתכל. מכונית פז’ו אדומה העיפה אותה באוויר. אני זוכר שחשבתי, היא רצה בכביש, אז שלא תאשים אף אחד. ולמחרת, כשאמרו שהיא נפלה מהחלון, חשבתי, למה היא מצפה, עם חוסר זהירות כזה? וזו האמא שצריכה להגן עליך!”

בנץ' הוזעק ולקח את תרצה למד"א, שם קבעו שהיא סובלת מזעזוע מוח קל. בערב התלוננה על כאבי ראש, וחומה עלה. רופא שבא לביקור־בית אמר שצריך היה להשאירה בבית־חולים. היא בלעה כדור שינה, וביקשה מבנץ' שלא יעיר אותה בבוקר, ושהפעם ישלח בעצמו את הילדים לגן ולבית־הספר.

הם עברו ליד חדרה ואמרו לה שלום, ואחר־כך נכנסו למטבח. כמה דקות אחר־כך נכנס בנץ' לחדר השינה עם מגש בידו ואמר, תרצה?! " הוא שאל אותי, יעלי, איפה אמא? אמרתי, אולי הלכה לסבתא, כי סבתא גרה באותה קומה, דלת ליד דלת, אבא אמר, לא, נעלי הבית שלה כאן. אמרתי, אולי הלכה יחפה. והוא ניגש אל החלון, אל התריס הפתוח והווילון המתנפנף, אמר, אוי לא, ורץ למטה.

הסתכלתי אחריו, וראיתי אותה שוכבת על האספלט בכותונת לילה. ובניגוד לכל המקרים שאנחנו קוראים עליהם, על ילד שנופל מהקומה השמינית וצונח בשלום על גג מכונית חונה, כאן לא אירע שום נס, ושום מכונית לא בלמה אותה."

רחל מרכוס, ששמעה את חתנה דוהר במדרגות, נכנסה ונחרדה לשמוע מיעל שאמא נפלה. “אוי ויי, ידעתי שמשהו לא טוב יקרה, מחמש בבוקר אני לא ישנה,” אמרה. “שתשב בכיסא גלגלים, שתהיה משותקת בכל הגוף, העיקר שתחיה.” אחרי שעה ארוכה, בנץ' שב מבית־החולים. הוא עשה עם הראש תנועה של “לא”, ויעל בכתה, בפעם היחידה בתקופה ההיא.

נתן: “בבניין היה ילד, רני, שלמד איתי בגן חובה, וסבתא התקשרה להוריו והם לקחו את שנינו יחד לגן. כל היום ישבתי בפינה ובכיתי המון, ומילמלתי, אמא שלי מתה, אמא שלי מתה, והגננת נתנה לי עוגת שוקולד. בצהריים אבא בא עם הוולוו, ושלא כתמיד הרשה לי לשבת מלפנים, בלי חגורה. אבא אמר, טוב, עכשיו נלך ל’אנקרה'. זו היתה המסעדה הרומנית בבן־יהודה, שבה אכלנו כל שבת עם אמא וסבתא. ואיש אחד, שלא ידע כלום, התפלא שאנחנו לבד ושאל ‘איפה תרצה,’ ואבא ענה, ‘היא נהרגה’.”

כרגיל, ויתרה רחל מרכוס על מקומה, ותרצה, בת 36, נקברה ליד אביה. את הילדים לא לקחו להלוויה. “זו היתה טעות,” אומרת יעל. “חברה שלי, שבעלה נהרג בתאונת דרכים, לקחה את שלושת ילדיה הפעוטים לבית־הקברות אחרי שכל האנשים עזבו, השמיעה מוזיקה שהם אוהבים, והראתה להם איפה אבא. כך עדיף.” אחרי האסון לקח בנץ' מסמרים וקיבע את התריס למקומו. בחקירת המשטרה נכתב ש“המנוחה נתקפה כנראה סחרחורת ונפלה מחלון דירתה שבקומה השישית”. “ממול, היה בית פרטי ישן שנהרס, ובמקומו החלו להקים רב־קומות, והפועלים עשו רעש נוראי, מחמש בבוקר עד הערב,” אומר נתן סלור. “אמא היתה רזה מאוד, אולי 40 קילו, והתכופפה דרך החלון לצעוק על הפועלים שיפסיקו. קל לקרוא את השירים שלה, למצוא מילים כמו ‘אני חיה במלוא אוניי, אך עייפה למוות’, ולהחליט שהתאבדה. אבל גם אם רצתה להתאבד, לא מתאים לה לעשות את זה בצורה אלימה כל־כך, להתרסק למטה, ולעיני ילדיה. לפחות היתה מחכה עוד חצי שעה, שנלך לבית־הספר.”

“אני לא יודעת,” אומרת יעל. “כשאדם נמצא במצוקה, הוא לא עושה חשבונות כאלה. כשזה קרה לה, לא נורא התפלאתי. הייתי יותר מתפלאת אם זה היה קורה לאבא. לא כל אדם מסוגל ליפול מהחלון. לי, למשל, זה לא יכול לקרות. היא היתה קרובה לזה שני צעדים יותר מאנשים אחרים. מצד שני, היא לא השאירה פתק התאבדות. ופעם אמרה שכשהיא תהיה בת 50, היא תשב ותכתוב ספר על אבא שלה. ככה לא מדברת אחת שרוצה להתאבד. הלוואי שהיו יכולים לתת לי הוכחה שקפצה. אני מספיק גדולה לשאת את זה, אבל אם כבר מתאבדת, לפחות תשאירי מכתב! הייתי חברה כל־כך טובה שלה, היה בינינו קשר כל־כך נהדר, אז איך היא קמה והלכה?! חוסר הידיעה מטריף אותי. לפעמים אני חושבת שעדיף שנשארתי עם אבא ולא איתה, כי אני לא יודעת אם זה היה קורה להיפך, האם היא היתה מסוגלת להחזיק מעמד.”

אחרי כשנתיים פגש בנץ' את רותי אגסי, צלמת, גרושתו של הצייר מאיר אגסי. לא היה קל לרותי בת ה־29, שבאה עם בתה הקטנה נלי, למלא את החלל שנפער בחיי ילדה שמרגישה צורך לשמור על מקומה של אמה האבודה. “ובכל זאת, מי שרצתי אליה כשקיבלתי מחזור, היתה רותי, והיא, ישר טסה לבית־מרקחת והביאה לי אוסף שלם של תחבושות וטמפונים מכל הסוגים והגדלים. היום היא מאוד חשובה לי, למרות שלעולם לא אקרא לה אמא. אחרי מותה של אמא, היינו קרובים מאוד לסבתא רחל. ישנתי איתה באותו חדר, כי היא פחדה להיות לבד. מותה של סבתא ב־1985 היה טראומה גדולה יותר ממות אמא. בכיתי שלושה ימים בלי הפסקה. אולי אז, בגיל 19, קלטתי את מה שלא קלטתי בגיל עשר.”

נתן: “כשהייתי בן 11, אשה מהבניין שלנו התאבדה. קפצה מהקומה הרביעית. כולם רצו להסתכל, גם אני, וראיתי אשה זקנה עם שמלה וסוודר ופנים למטה. היועצת של בית־הספר ניגשה אלי ושאלה איך אני מרגיש. אמרתי, קצת בחילה. עד שהיא שאלה אותי, לא קישרתי את זה עם אמא שלי.”

יעל נשואה למשה מרזוק, מתווך נדל"ן מרמת השרון (“אני גרה בקומת קרקע. אצלי, אף אחד לא ייפול מהקומה השישית”) ועובדת במשרד להפקת סרטי פרסומת. היא נישאה אזרחית בלאס וגאס (“כשהייתי בחודש השישי להריון עם רומי”), ואחר־כך בנישואים רפורמיים בבית־כנסת בתל־אביב. "ברור לי שאם אמא היתה חיה, הייתי לומדת יותר טוב, ועושה מעצמי יותר. כשמתה, כבר לא היה לי בשביל מי להשתדל. נעשיתי מאוד פראית, וניצלתי קצת את מעמד היתומה. ואולי, עצם ההישרדות דרש אנרגיה נפשית, ויותר מזה לא היה לי.

"כולנו מאמינים שאמא לא נעלמת לילד, וכשזה קורה זה פוער בתוכך בור של פחד. פעם צילצלה אלי מישהי לעבודה והתחילה לבכות, ובטעות אמרו לי שזה טלפון מגן הילדים. הייתי בטוחה שרומי מתה, שנפל עליה ארון, שנחנקה מזית. חקרתי אותה, ‘מה קרה, מה קרה,’ ותוך שנייה כבר חשבתי כמה קשה יהיה לי, ואיך אני מתגברת על מות בתי. סבתא רחל אמרה לי לא פעם ולא פעמיים, שהיא מצטערת שהיתה לה רק בת אחת. אני רוצה כמה ילדים, כי אני מפחדת לאבד את רומי. נכון שאדם לא חושב על זה שילד קטן יכול למות, אבל את גם לא חושבת על זה שאמא בת 36 יכולה למות, והנה זה קרה לי.

"גם צורת האובדן קובעת. יש לי חברה שהתייתמה בגיל 15, אמה מתה מסרטן, אבל כבר שלוש שנים קודם לכן הם הלכו כל המשפחה לטיפול פסיכולוגי יחד, והיו מוכנים. זה לא כמו שאמא שלך עושה לך שלום עם הראש, וחמש דקות אחר־כך היא נופלת. זה לא קורה כל יום. אני ערוכה לאובדן ומצפה לו.

“מותה של אמא השאיר אותי תקועה בגיל שבו הייתי כשאיבדתי אותה. אני בת עשר. אני רוצה שרומי תהיה כבר בת עשר, כדי להמשיך את מה שלא היה לי. כי את מה שרומי חווה היום איתי, כשהיא בת שלוש, אני מכירה, זה היה לי עם אמא. אבל אני לא יודעת מה זה להיות עם אמא כשאת בת 12, ו־15, ומה זה כשאת בת שלושים, ויכולה להרים טלפון ולפטפט עם אמא שלך. אוכל לחוות את זה דרך הבת שלי. ואני רוצה להיות איתה בכל הגילים, אני לא רוצה לעזוב אותה. במובן מסוים אני גם האמא, וגם הבת. זה הולך אחרי כל הזמן. כשאני רואה חברות שאמא באה לבקר אותן, ותופרת להן בגדים, והן מתחבקות ומתנשקות, ליבי נצבט ואני אומרת, איזה כיף שיש מישהי ללכת איתה לקנות נעליים ולאכול עוגת שוקולד ולבכות על חבר שעוזב. כשאמא עזבה אותי בגיל עשר, לא ידעתי שהדברים האלה קיימים, ובגיל 16, כשהדברים האלה התחילו לקרות והזדקקתי לה, היא כבר לא היתה. והרעב הזה יתקיים תמיד.”