רקע
אילת נגב
א. א. קבק: אמא קראה לו "בעל הרומנים"
קבק1.png

1883 – 1944


"בידיים רועדות וקדחתניות התחילה מתירה את עניבותיה, רכסיה וכפתוריה. אחד אחד התחילו נשמטים וצונחים מסביבה חלקי תלבושתה. סרטים, פתילים, לולאות, תחרים, שמלות ולבנים התגבבו מסביב לגוויתה העירומה, כקצף מבושם, מגוון ומפעפע באיוושה דקה.

פירס הזדעזע: גוויתה הבהיקה כגביע שן כתמתם, אבל מנומרה ברצועות אדומות וכחולות, דומה לעקבות נחשים שהתפתלו מסביב לבשרה…

‘מה זה?’, שאל.

‘אה!’, קראה בקול שצחוק ודמעות צללו בו יחד, ‘אלה הם החבלים ונכבלים שבהם כופתת אותי, לרצוני, ליאונורה לילה לילה. לילה לילה מתהפכת אני בעינויי ומשוועת לאלוהים. אמש נשבעתי לבלי שוב לראותך…’

ובהנמיכה את קולה: ‘והיום אני שוב כאן…’

פירס נפל לפניה אפיים ארצה. התחיל מנשק את רגליה ואת הקווים האדומים אשר עליהם… כאילו התכוון למחוק ולבער באש שפתיו עקבות יסוריה…

והנסיכה עמדה כפסל שיש בלי זיע כלשהו, כששתי כפות ידיה משולבות מעל ראשה, פיה קפוץ ועיניה עצומות. שתי דמעות ניגרו מתחת לעפעפיהן המורדות. שפתיו המנשקות יש שהיו חשות בצמרמורת קלה שבקלה שהיתה חולפת לרגעים על פני עורה. בהגיעו בפיו אל חזה, נפקחו עיניה: הן זהרו בזוהר מיוחד ומבטן הפיק צער. זרועותיה נשמטו מעלראשה וכפיה נחו על שערותיו. אחר כך לחצו את ראשו אל שדיה.

גרונו התכווץ. מפיו פרצה יבבה.

‘איני ראוי… איני ראוי לאהבתך… המלכה! הנזירה! הקדושה…!’ "

* * *

“שלמה מולכו”, הרומן ההיסטורי של א.א. קבק, שמתוכו לקוחות שורות אלה, הוקבל בשעתו ל“הגדה לבית פורסייט”. הרבה לפני עידן הטלוויזיה, היו תקוות לעשות ממנו סרט קולנוע. “שלמה מולכו” מתאר את פרשת חייו של דון דיאגו פירס, יהודי מאנוסי פורטוגל. הוא גדל במאה ה־16, כנוצרי בחצר המלוכה בליסבון, שובר לבבות, מאהבה של הנסיכה ג’וליה הנקרעת בתשוקתה אליו, ומחליטה ללכת למנזר כדי לגבור על יצרה. כאשר מתבהרים לפירס שורשיו היהודיים, הוא זונח את הנסיכה, ושב אל זהותו ואל שמו המקורי, שלמה מולכו.

אחר־כך הוא עולה לארץ־ישראל, חי בן המקובלים בצפת, שב לאירופה ללכד את עמו ונשרף על מוקד האינקוויזיציה. רומן בן שלושה חלקים – אהבה, אמונה, קורבן – מיזוג סוער של אהבת בשרים ויראת אלוהים. ספר ששקע בתהום הנשייה, ויצא שוב לאור ב“עם עובד”, 40 שנה לאחר שנדפס לראשונה ונשכח על המדפים. רומן היסטורי של סופר נשכח, אשר רק “במשעול הצר”, ספר חובה בבחינות הבגרות, מציל אותו משכחה מוחלטת.

תורים של קוראים השתרכו לפתחי הספריות בשנות ה־30 וה־40, עם צאת כל ספר חדש של קבק. אך הפופולריות שלו היתה לצנינים בעיני סופרים בני דורו, והביקורת קטלה אותו. הסופר דוד פרישמן כתב עליו: “מחבר ספרי אהבים להדיוטות, סופר קל ושטחי… איש החיים והתשוקות, סופר הנשיקות”. אחייניתו, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר, סבורה, ש“הדביקו לספריו תו של רומנים למשרתות, כי הספרות העברית לא היתה רגילה לסיפורי אהבה”.

כמי שהאהבה היתה אחד הנושאים המרכזיים עבורו, נשבּה קבק בקסמי היופי הנשי. “אשה היא יצור יפה, ואני אוהב כל דבר שיש בו יופי”, אמר קבק לאחת מידידותיו, הסופרת אלה אמיתן. “כשם שאני אוהב פרחים יפים, כך אני נמשך לנשים יפות”.

בתו, בת־עמי קבק, למדה בגימנסיה העברית, שם לימד אף הוא: "היתה נערה בשמינית שתמיד פינקה אותי ונהגה לחקור מה אבא אוהב, מה אמא שלי לובשת, מה היחסים ביניהם. רק אחר־כך התברר לי, שהיתה מאוהבת בו. אני מתארת לעצמי שהיו לו רומנים, אבל אני לא יודעת בבירור מה ועם מי. זכורה לי אשה אחת, שלא הרשיתי לה להיכנס הביתה, כדי להגן על אמא.

"האירוטיות של אבא היתה מורגשת מאוד. אמא קראה לו ‘רומנצ’יק’, בעל הרומנים, ולא ברור אם התכוונה לרומנים בספרות או בחיים. היא עצמה היתה אשה מרשימה, יודעת ספר, ואבא אהב אותה והעריך אותה. תמיד ביקש לדעת מה דעתה על פרק שכתב או הרצאה שנשא.

“אני זוכרת שלבשה טוניקה על טוניקה, וקלעה צמות דקות בשׂערה. פעם, כאשר אבא ואמא למדו בשווייץ, הוזמנו לנשף מסכות. אבא התחפש לתורכי אשר לו הרמון ובו אלף נשים. אמא התחמקה מללכת, בתואנה שראשה כואב. לאחר שאבא יצא, מיהרה אמא ועם שתי חברות שלה לבשו מסכות, מתחו סרט לרוחב החזה, וכתבו עליו ‘אנחנו מחפשות את הבעלים שלנו’. ביד החזיקו נר וכך הופיעו לנשף. אחת הידידות ניגשה אל אבא, וכיוון שלא זיהה אותה, שיחק את תפקידו וסיפר על מעלליו עם אלף הנשים שלו. ואז שאלה הידידה, ‘ומה שלום אשתך שרה פייגה?’ אבא נדהם ונאלם דום”.

* * *

אהרון אברהם קבק נולד ב־1883, בפלך וילנה. בן מתפקר למשפחת רבנים, נשמה לוהטת ורומנטית, היה הוא כמו גיבור אחד הרומנים שלו. דרך ארוכה ומפותלת עשה אל אלוהים וממנו, עד שבסוף ימיו חזר בתשובה והיה ליהודי שומר מצוות.

“בעט סופרים משך גם אבי, ששימש בכהונת רב בעיר הפלך סובאלק”, כתב בקורות חייו. “אבי אהב אהבה גדולה את הספרות, והגה בסתר בספרות הרוסית, וכמה משירי לרמונטוב תרגם לעברית. זכורני, ב’שבת הגדול' דרש אבא לפני הקהל והביא פסוק מפואמת לרמונטוב, ואיש לא עמד על זה. הוא, שהשפעתו עלי היתה גדולה מאוד, נטע בי אהבה לספרות”.

ראשית דרכו הספרותית לא היתה מעודדת. “החילותי בשירים, ואת שירי הראשון, שהקדשתי לנערה שלמדה איתי בחדר המעורב, שלחתי ל’הצפירה'. ברם, העורך השיא לי עצה, למסור את כתב־היד לנערה שלמענה נכתב”. המאהב הצעיר הבין היטב את הרמז. “מאז, חדלתי לכתוב שירים, ובן 17 הדפסתי את סיפורי הראשון”.

מגיל 13, נדד לבדו באירופה. “צעיר גלוי פנים ורחב כתפיים, נושם בריאות, שופע מרץ ואוהב את החיים אהבה ישרה וטבעית, בלי חשבונות והתפלספויות־סרק”. כך זכר אותו ידידו יוסף אובסי, שהיה שותף יחד איתו להתארגנות ההגנה העצמית בעיר גרודנו, שם התגוררו ב־1906. אספו אלות ומגלבים והתארגנו בקבוצות, כדי לקדם פני פורעים אפשריים. “אם אפצע”, אמר קבק, “אני מתפלל שתישאר לי לפחות ידי הימנית, כדי שאוכל לכתוב”.

באותה תקופה, כבר פרסם את סיפוריו הראשונים וכתב מאמרים בעיתונים, אך הפרנסה היתה ממנו והלאה. קבק עלה ב־1911 לארץ־ישראל ולימד ספרות בגימנסיה הרצליה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, יצא לאירופה ללימודים עם אשתו, שרה פייגה טשרנוביץ.

שבע שנים חיו בעיר לוזאן שבשווייץ, וקבק קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. שם גם נולדה בתם בת־עמי, היום חברת קיבוץ גן־שמואל: “אני זוכרת בית קטן עם שני חדרים, ומרפסת גדולה שנשקפת אל הרי האלפים. גרנו ליד יער ערמונים, ואבי סידר לי בית בובות בתוך עץ חלול והיה משחק איתי שעות”.

כשחזרה בת־עמי מכיתה א', וסיפרה שחברתה הטובה מאשימה אותה שהיא רצחה את ישוע, החליטו הוריה שהכתובת על הקיר ברורה די הצורך, והגיעה העת לעזוב. “ערב הנסיעה קיבלתי חום גבוה. אני זוכרת שהכניסו אותי לאמבט קרח להוריד את החום. אבי סיפר לי, שאנחנו נוסעים לארץ שבה יש תפוחים מזהב ובתים עם גגות אדומים. כשבאתי לארץ, נגרמה לי אכזבה, אך התפעלתי מכך שאפילו שַמש בית־הספר מדבר עברית. גרנו בשכונת בית הכרם שבירושלים, שנוסדה בידי מורים וסופרים. השנה היתה 1921, וביתנו היה השלישי של שכונה שכולה סלעים”.

קבק התפרנס מעבודתו כמורה לספרות, אך רוב שעות היום היה כותב. היה קם בשעה 4 בבוקר ויוצא לשוטט בשדות, סופג את רשמי הנוף, כותב במוחו עמודים שלמים ותמונות מפורטות. פעם, כאשר עמדו לכרות עץ עבות ליד בית־המדרש למורים בבית הכרם, דיבר באסיפה השכונתית והביע את התנגדותו. שהרי בצל אותו עץ ישב והגה את דבר תלייתה של הגיבורה מיה על אחד מענפיו. סיפר על הפינה מאחורי החורשה, שם חי את חוויות מרים מגדלנה, הפרוצה שהיתה לקדושה ב“במשעול הצר”.

“בין הסלעים של בית הכרם, מתחת לכבישים המכסים אותם היום, ספונים גיבורי קבק”, מחייכת ימימה טשרנוביץ־אבידר. אביה, הסופר שמואל טשרנוביץ, היה אחיה של שרה פייגה קבק. "הוא היה מטייל, נשען על מקלו, וכותב בראש את הדברים. כאשר התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, היו השורות מתפרצות מאליהן בשטף, כאילו הוכתבו לו מגבוה, ואנו ידענו שאסור להפריע לו. כשהייתי מדברת איתו, היה אומר – מה את שחה! בפיזור נפש, כשהיה ברור שלא שמע אף מלה כי היה שבוי בעולם שלו.

“הדוד קבק לימד אותי לעבוד. הוא אמר לי, אל תחכי למוזה, כי אין דבר כזה. תיצרי לך מסגרת מוגדרת של שעות עבודה. כמו שפקיד קם בבוקר והולך למשרד, סופר צריך לשבת ליד שולחן הכתיבה שלו. את יכולה לכתוב בראש כשאת מבשלת או מנקה, אבל שעות הכתיבה, קדושות. ודבר שני, אל תקשיבי למה שאחרים רוצים לתקן לך. אם את כתבת את הדברים והם יצאו מלבך, הם שלך, כפי שאי־אפשר להחליף עיניים כחולות בשחורות”.

את הלקח הזה של הדוד קבק, אומרת ימימה בת ה־85, ניסתה לשאת עימה לאורך 45 הספרים שכתבה. "הוא היה אומר לי, ‘אני כמו נוסע ברכבת. יש עולים לרכבת, ויש יורדים. אם גיבור שלי לא מוצא חן בעיני, אני מוריד אותו, ולפעמים אני מעלה גיבור חדש ומושיב אותו בקרון שלידי’ ".

בת־עמי קבק: “אבא היה חוזר משיטוטיו בשבע בבוקר, רושם רעיונות בפנקס, ורץ ללמד בגימניה. כשחזר בצהריים, אכלנו, הוא היה נח, וב־4 מתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו וכותב באותיות זעירות ורהוטות על רצועות צרות וארוכות של נייר טיוטה, כמעט בלי לתקן. המחשבות היו מנוסחות אצלו כמעט בשלמותן. כשבאו חברים, היה קם משולחנו, ולא אחת מתלונן ששיחת־החולין של אורחיו גוזלת מזמנו ומרחיקה אותו מעבודתו, אבל מעולם לא ידע לעמוד בפיתוי. בלילה היה חוזר לעבוד, ישן כמה שעות, קם ב־4, וחוזר חלילה”.

הוא היה איש מלא־חיים, עם צחוק רועם. ביתם היה מקום התכנסות לסופרים. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “עגנון, חיים הזז, אורי צבי גרינברג, רבי בנימין, אהרון ראובני, רובם תושבי בית הכרם, היו מבאי ביתו. אם עברו ליד הבית וראו אור, היו נכנסים. תמיד היה דג מלוח על השולחן, וכוסות תה. אני ואחַי, יעקב צור ואלכסנדר טשרנוביץ, התייתמנו מהורינו בגיל הנעורים, וביתם של הדודה והדוד קבק היה ביתנו השני”.

בת־עמי זוכרת טיולים עם גבר אדמוני שקרא לה שירים, והיא בת 12. זה היה אורי צבי גרינברג. "יחיעם וייץ, שהיה שכן שלנו, שאל אותי מה אני עושה עם הזקן הזה. אני לא יודעת, אמרתי ליחיעם, הוא מתעקש לקרוא לי מהשירים שלו. מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי בין סופרים. ההיכרות הקרובה איתם ניפצה לי מיתוסים ואת ההילה שאנחנו נוטים לקשור לראשם של אנשי רוח.

"כך, למשל, התוודעתי לקמצנותו של עגנון, שכאשר היה בא לבקר בבית אבא, נהג להתלונן ששכח את ארנקו בבית, ואחד החברים נאלץ תמיד להלוות לו דמי נסיעה חזרה לביתו שבתלפיות. או שאול טשרניחובסקי, גנדרן יפהפה, שהיה מתיישב מול המזנון שבביתנו, מציץ בראי ומסרק בלי הרף את בלוריתו. בחנוכה שלחו אותי לתל־אביב,להתארח אצל ביאליק. מניה לא ידעה עברית, וביקשה ממני שאכתוב לה פתקים לכובסת. באחד הימים בא חייט למדוד למניה מעיל פרווה, והיא צעקה: ‘חיים נחמן, קום ובוא לראות!’ אבל ביאליק היה שקוע בכתיבה ולא בא. שלחה אותי לחדרו, לקרוא לו. אמר לי ‘בשביל מה היא צריכה פרוות בתל־אביב?’

“כל הסופרים חבריו של אבא, חוץ מביאליק שידע להסתדר, התקיימו בדוחק מעבודתם כמורים או פקידים. עמלו בפרך כדי להתקיים”.

לפרנסתו, עסק קבק בהוראה ובתרגום. לצד יצירות המופת של ואסרמן וסטנדאל, תרגם גם את “השאלה המינית” של אוגוסט פורל. כאשר יצא הספר לאור, ב־1929, היה אולי הראשון בעברית על חינוך מיני. במונחים של היום, ספר תמים למדי.

בהקדמה לתרגום העברי כתב קבק: “אין כמדומני איש אשר לא יזהה, כי טוב להסביר לנוער שלנו את השאלה המינית, כדי שלא יהיה שואב את ידיעותיו על השאלה המעסיקה אותו ממקורות דלוחים, או שלא יהיה מגשש בחשכת הבערות והספקות”. בכל־זאת לא העז לחתום עליו בשמו, והתרגום הופיע תחת “ד”ר א. בר־נתן", על שם אביו, נתן קלונימוס קבק.

“לא היה לו נוח שתלמידיו יידעו שהוא המתרגם, זו היתה תקופה אחרת”, מסבירה בתו שלמדה באותה גימנסיה. קבק חשש שילעגו לו. גם כך התקשה להשליט משמעת בכיתה.

“הוא היה מפוזר, ריחף בעולמות אחרים”, אומרת אחייניתו ימימה טשרנוביץ. “גם בשעות הלימודים היה שקוע בגיבורים שלו וברומנים שלו”.

בת־עמי: “אני זוכרת איך אמא בכתה יום אחד כשאבא אמר לה ‘אני לא יכול לראות איך את עובדת קשה, קחי עוזרת’. והיא התלוננה אצלי בדמעות: ‘עוזרת? הוא כמו ילד, הוא לא מבין שבקושי יש לנו מה לאכול’. לא היה לו שמץ של מושג בכסף, ואמא ניהלה במקומו את המשא־ומתן עם הוצאות הספרים. היה לה חוש כלכלי טוב. היתה מייעצת לו כמה כסף לבקש, לוחצת עליו שיכתוב להזכיר שחייבים לו עבור דברים שכתב. כמובן,זה לא עזר כי לאף אחד לא היה כסף לשלם, ואת אבא תמיד סידרו”.

ימימה טשרנוביץ־אבידר: “הדודה שרה פייגה היתה טיפוס מיוחד, אחת הפמיניסטיות הראשונות, אלופת ירושלים בשח, שנאה את המטבח ואת עבודות הבית וברחה מהן לישיבות של ליגת הנשים המקומית. היה לה הומור ציני. אני זוכרת אותה חרושת קמטים קטנים, עם משקפי־מצבטיים על חוטמה, וכובע על מצחה. כשהיתה יוצאת בערב לעיר היו מזהירים אותה, ‘שרה פייגה, מסוכן להסתובב בחושך’. והיא היתה משיבה, ‘בעיר יש פנסים. לאור הפנסים רואים אותי כפי שאני נראית, אז אין סיכוי שיעוללו לי משהו’. היו לה הרבה חוכמות כאלה. במהותה היתה סופרת, אבל אף פעם לא כתבה. היא התבזבזה, כמו רוב הנשים בתקופה ההיא”.

בת־עמי קבק: "כששאלו את אמא למה יש לה שני שמות, היא היתה משיבה, ‘מה יש, למארי־אנטואנט מותר ולשרה־פייגה אסור?’ היא היתה נחלצת לעזרת עוזרות בית שבעליהן מתעמרים בהן, ומסיתה אותן לעמוד על זכויותיהן. בעיריית ירושלים שנאו אותה, כי היתה עושה צרות. נלחמת על תנאים ושכר לנשים ומבלה הרבה זמן באסיפות. אבא היה מתלונן בצחוק, שעליו להקים איגוד לגברים מקופחים, כי אין בבית מה לאכול.

“אמא סיפרה לי מאגדות יוון, ואבא היה מספר מסיפורי התנ”ך. בגיל 14, הייתי נוסעת כל יום שישי לחיים ארלוזורוב, שהתגורר ברחביה. היה מחזיק ביד ספר שירה בגרמנית, פואמה ארוכה, וקורא לי אותה בחרוזים, מתרגם לעברית מושלמת בו במקום. סימה היתה מכינה לי כוס קקאו, ולפנות ערב היו מלווים אותי לבית הכרם".

כשנרצח ארלוזורוב, ב־1933, כתב קבק לגיסו את דעתו על החשודים במעשה: “הסקריקין… אינם מופקרים, מושחתי־המידות, חלאת המין האנושי וכדומה, כמו שאנשי השמאל משתדלים לתארם. הם אומללים, פרי חיינו האומללים. ההסתדרות הציונית נתרוקנה מתוכנה, נעשתה מקור פרנסה לפקידים, גבאים דרשנים, ובתנועה הלאומית השתלטו עמי הארצות והבורים… צעיר זה, אם לא יילך אל בתי הבושת, יילך אל הקומוניסטים ויטיף בין הערבים לפרעות ביהודים, או יילך אחרי אבא אחימאיר להיות חבר בקבוצת הבריונים שלו, להביא את הישועה לעם ישראל ובעיקר לנפשו הוא העלובה והריקה, במעשי טרור. על ספסל הנאשמים יושבים לא שני הבחורים המסכנים, כי אם כולנו, שלא ידענו ליצור אידיאלים חדשים לנוער שלנו”.

* * *

בת־עמי עובדת בספרייה של גן שמואל, אשה גדולת גוף, שכבר מזמן אינה בקו הבריאות. אבל כשהיא מדברת על הוריה, היא משילה מעליה את משא החולי ו־80 שנותיה. יש משהו במלים “אבא” ו“אמא” שחוזר והופך אותך לילד, גם אם הוריך כבר שוכני עפר שנים רבות, ואתה בעצמך סב לנכדים.

אחותה היחידה של בת־עמי, עדנה, צעירה ממנה ב־10 שנים, מתה לפני שנים אחדות ממחלה קשה. (בת־עמי: “עדנה ירשה את הכישרון הספרותי של אבא, אבל גם היא התבזבזה. את כל הספרותיות שלה השקיעה בכתיבת מכתבים נפלאים, ומכתבים למערכת”).

בן־ציון גרינבוים, בעלה של בת־עמי, היה בנו של יצחק גרינבוים, חבר הסוכנות היהודית ושר הפנים בממשלת ישראל בשנות ה־50. בן־ציון היה אגרונום ומחנך, וקלט לתוך גן שמואל, ול“שומר הצעיר”, עשרות רבות של ילדים יתומי שואה. בת־עמי התאלמנה לפני 17 שנים. בתם היחידה נורית חיה בארצות־הברית כבר 16 שנים, עובדת בחברת “בל”. בת־עמי מתחמקת מהמלה “יורדת”. אומרת שנורית מתכוונת לחזור בשנה הבאה. שני ילדיה של נורית, הנינים של א.א. קבק ושל יצחק גרינבוים, חיו כל ימיהם בניכר. ספק אם קראו את “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”, אפילו בתרגום האנגלי, אומרת בת־עמי בצער.

בחדרה שבקיבוץ גן־שמואל שני מדפים גדולים עמוסים בספרי אביה: למעלה מ־4,000 דף ב־18 כרכים, לא כולל תרגומים לשפות אחרות. בת־עמי קבק גרינבוים היא שומרת הגחלת היחידה. זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת.

כפי שהעיד קבק על עצמו, הושפע בכתיבתו מהספרות הצרפתית והרוסית: הרומנים ההיסטוריים והפסיכולוגיים רחבי היריעה של טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזק ואמיל זולא. הרומן שלו “לבדה” (1905), על צעירה שבוחרת בציונות ונידונה לחיי בדידות, היה הרומן העברי המודרני הראשון שהתמקד במצוקות הפרט ולא באידיאלים נשגבים.

במכתב לאחד מעורכיו, הגדיר קבק את ה“אני מאמין” הספרותי שלו: “ראשית, שאפתי לעורר אינטרס אצל קוראי. שנית, רציתי ליצור אצל הקורא את האילוזיה, או יותר נכון האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת. ושלישית, שיהיה ערך לפרטים, כדי שיהיה ערך לסינתזה הכללית שתיווצר מאליה”.

יעקב צור, אחיינו של קבק, בעבר שגריר ישראל בפאריז ויו"ר הדירקטוריון של הקרן הקיימת, העלה על הכתב לפני שנים אחדות את זיכרונותיו על דודו הסופר.

“כאשר יצא ‘שלמה מולכו’ לאור, כמעט שלא הגיע לידי הקוראים”, כתב צור. “הוא חיזר על פתחי כל המו”לים שהיו אז בארץ ולא נמצא לכתב־היד תקנה, אם משום שהספר היה גדול מדי, או שהמו"לים היו דלים ולא יכלו להתחייב על תשלום שכר סופרים. לבסוף, הסכים משה קליינמן, עורך ‘העולם’, שבועון ההסתדרות הציונית שנדפס בפאריז, לפרסם את הספר בהמשכים, ואחר־כך להדפיס את שלושת הכרכים ולהעבירם להפצה בארץ ישראל.

“אותן שנים, סטודנט הייתי בפאריז, ולפרנסתי עבדתי במערכת ‘העולם’ כמביא לבית־הדפוס. חודשים ושנים עברו, וכאשר הגיעה סוף־סוף שעתם, חס הגיזבר על הפרוטה, והספרים נדפסו על נייר עיתונים כהה ונכרכו בכריכת נייר. עדיין זוכר אני את הבעת פניו של קבק, שעה שאחז בידו את הטפסים הראשונים שציפה להם בכיליון־עיניים כל אותן שנים ארוכות, והוא כאדם שחרב עליו עולמו. רוב הסחורה נשארה כאבן שאין לה הופכין. גורלה של היצירה הזאת, שהיתה קרובה ללבו במיוחד, השאיר צלקת של דיכאון בנפשו של קבק”.

הוא לא זכה לראות, כמובן, את ההדפסה הנוספת והטובה יותר, ב־1950, שש שנים לאחר מותו. רק לאחרונה, עשתה הוצאת “עם עובד”, שהחזיקה בידיה את הזכויות, את החסד הראוי עם “שלמה מולכו”, ופרסמה את הטרילוגיה במהדורה יפה ומחודשת, בת 560 עמודים.


כשיצא “שלמה מולכו” לאור, האשימו אותו שחטא לאמת ההיסטורית, כשהפך אותו לסיפור עגבים. “המבקרים אינם מייחדים אותו בין היושבים ראשונה, או שאינם מזכירים את שמו כלל. יש בסיפוריו טעם של חיים שאובים”.

וקבק התגונן: “קראתי כל מה שנחוץ לקרוא כדי לדעת את התקופה ואת אנשיה”, השיב למבקריו. “לא הנחתי שום ספר מהמאה הט”ז לספירתם אשר לא קראתי ולא ניצלתי אותו. ואני מאמין שאנשי צפת או יהודי גרמניה במאה ה־16 חיו, דיברו, האמינו, אהבו וסבלו, כפי שאני ראיתים ושמעתים בתוך לבי, בשבתי לפני שולחן עבודתי, וזוהי ההיסטוריה כולה!"

בת־עמי גרינבוים: “הוא סבל מאוד מהביקורת. היה קורא הכול ושותק. הוא לא דיבר על הנושא, אבל הרגשתי שזה גומר אותו. גם אמי קראה כל מלה, ולא ישנה לילות שלמים. הוא, שהיה אדם חם, אבא שמחבק תמיד, טיפוס אקסטרוברטי שמספר בדיחות והוא מסמר החברה, היה בעצם אדם עצוב. לפעמים, בחברה בין אנשים, הייתי תופסת את מבטו וקולטת שהוא לא נמצא שם. היה בו עצב פנימי. גם הוא תמיד חשב על הכתיבה שלו שזה עוד לא זה, שצריך ללטש יותר, להעמיק יותר. אבל הוא הרגיש שנעשה לו עוול, שטורחים להבליט את חסרונותיו, ולא סולחים לו אפילו את מקצת הפגמים שהתעלמו מהם אצל אחרים”.

במכתב לגיסו שבניו־יורק, שממנו ביקש לברר אם אפשר לתרגם את “שלמה מולכו” לאנגלית, שפך קבק את לבו: "בנוגע לפרסום ולכבוד, אין אני משלה את נפשי. אני יודע את ערך הפרסום הספרותי. מי שהוא היום שיחה ליושבי קרנות, ושהעיתונים עוסקים בו אולי לא פחות מאשר בפילגשם של אחד הטייסים, מחר הוא נשכח מלב, ואין איש מוצא עניין בכל מה שכתב ויצר. תופעה שכיחה בתולדות הספרות.

“ואני מטבעי איני להוט אחר הפרסום. מעודי לא השתדלתי להשתמש במרפקי ולטפס בשלבי החברה. אולם מעט השכר שיביא לי התרגום האנגלי, לא יקטן בעיני בימים האלה. על־ידי התרגום האנגלי אוכל להגיע גם לתרגום צרפתי, ומי יודע, אולי אפשר יהיה אחר־כך למצוא חברת קינו (קולנוע) שתאבה לטפל בזה”.

בת־עמי: "אמא היתה מאוד מתוסכלת. כתבה עבורו מכתבים לאולפני הסרטה, לעניין אותם בעשיית סרט. דיברה עם רובינא, והציעה להפוך את ‘מולכו’ למחזה. שום דבר לא יצא מזה.

“בקהילה הספרותית העברית בניו־יורק, לעומת זאת, זכה להערכה גדולה יותר. היו שם המשורר גבריאל פרייל, פרופ' סטיבן וייז. מישהו כתב דוקטורט על יצירתו. אני לא יודעת למה בארץ־ישראל דחו אותו. אולי הביצה הספרותית כאן, עם ביאליק, עגנון, הזז, טשרניחובסקי וכל האחרים, היתה סמיכה מדי”.

יום אחד, ב־1935, יצא לטיול בשכונתו. פתאום חש ברע. ילדים מצאו אותו שוכב על ספסל בגן ציבורי. צעקו “הנה שיכור!” והתחילו להתעלל בו. למזלו של קבק, עבר במקום אחד ממכריו וזיהה אותו. הוא הובהל לבית־החולים, שם התברר שלקה בשבץ במוח.

בת־עמי: “ד”ר פרוז’ינין, שהיה ידיד טוב של אבא, התעקש לקחת אותו אליו הביתה. שלושה חודשים גר אבא בביתו. בבוקר, כשהיה הרופא יוצא לעבודה, היה מצווה על אבא שיסתדר בכוחות עצמו. אבא התלונן, אמר לו שהוא מתנהג באכזריות איתו, אבל לא היתה לו ברירה. בזחילה, היה נגרר לשירותים. אחר־כך הסביר ד“ר פרוז’ינין לאמא, שאילו הניח לה לטפל באבא, היתה מרחמת עליו ועושה הכול במקומו. ד”ר פרוז’ינין עשה לו פיזיותרפיה, רק שאז עוד לא הכירו את המושג. לאבא נשארה צליעה קטנה למזכרת".

המזכרת המשמעותית יותר היתה התפנית שעשה קבק באורח חייו. מאותו יום, הפך ליהודי שומר מצוות. יעקב צור: “יום אחד, כאשר נתחזק בגופו, נטל מקלו וירד העירה לקנות זוג תפילין, שהיה מניח ביד לא אמונה, כשהוא פורש ומתפלל בפינת חדרו. בשבתות היה משכים לבית־הכנסת, טליתו החדשה תחת זרועו”.

הסובבים אותו לא הבינו מה קפץ עליו. לאשתו הפמיניסטית היה קשה לבלוע את השינוי. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “היא ראתה שהיה על סף המוות, ולכן קיבלה את החלטתו באי־רצון אבל בגבורה. בהומור הדק והלגלגני שלה היתה סונטת בו, אך עשתה כרצונו ובישלה אוכל כשר. היא מצִדה המשיכה את חייה כמו קודם”.

ואז, דווקא כשחזר בתשובה, החל לכתוב את “במשעול הצר”, על ישוע הנוצרי. היו שחשבו שהאיש יצא מדעתו. הוא עזב את ביתו ועבר לגור במנזר בנצרת. נאמן לדרכו, לערוך תחקיר מקיף לפני כתיבת כל ספר, ביקר במשך חודשים רבים בכנסיות ונשם את אווירת הנצרות. אחר־כך התיישב לכתוב את הגדולה ביצירותיו.

כעבור זמן, הסביר את מה שאירע לו. “לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה”, סיפר בהרצאה בפני תלמידים בגימנסיה. "חודשים שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת, או, אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר. לבדי אצא מכאן, כמו שלבדי באתי. ואימה גדולה נפלה עלי. אימה מפני האפילה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי־אדמות.

"ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: "‘והוא…? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. לא לבדך באת לעולם ולא לבדך תצא ממנו…’ פתאום נודע לי שלא הייתי בודד אף שעה אחת, אף הרף־עין אחד מימי חיי. ובלבי נפתח מבוע אור ואושר.

“ואז, בפעם הראשונה במשך כל ימי מחלתי, פרצתי בבכי. בכיתי מרוב שמחה ואושר. ואז גם נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני, שאין הוא יתום ועזוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והוא אינו אבק פורח. מי שנושא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח. והנה, כתבתי את הספר, את בר־נדרי זה”.

“במשעול הצר” הִקנה לו מעט מההערכה שביקש כל ימי חייו. “לא הקשבנו לקבק. ואולי לא הקשיב הוא עצמו זמן רב לדופק שבמעמקי שׂרעפּיו”, היכה אליעזר שטיינמן על חטא. “קבק היה גם מראשית דרכו, בעל ייסורים מתחת למסווה של רודף חיים. שני כיוונים התאבקו בקרבו עד שהגיעה שעתו להזדככוּת. הספר בלי ספק היה פלא גם למחברו, שנגה עליו אור חדש ואף האיש נעשה חדש וסגנונו נתחדש”.

קבק ניסה לא להקשות על בני משפחתו. כאשר היה מתארח אצל בתו בגן־שמואל, קיבוץ של השומר הצעיר, אכל רק דברי חלב וירקות, בכלים מיוחדים שבת־עמי שמרה לו. “בתוך תוכו, הוא לא השתנה”, היא אומרת. “הוסיף להיות פתוח לאנשים. חברות הקיבוץ אהבו להיוועץ בו ולשפוך את לִבן לפניו. הייתי מסתלקת מהחדר ומשאירה אותו לבדו לשוחח עם הנשים. חברה אחת, שהשאירה חבר בצ’כיה, התייעצה איתו אם לחכות לחבר, או לגמור איתו. הוא ידע לדובב בני־אדם”.

בשלהי חייו, שקד על “תולדות משפחה אחת”, מחזור רומנים שהיה אמור להקיף את מאה השנים האחרונות, מהחיים היהודיים בגלות אירופה ועד לקיבוץ בארץ ישראל. הראשון בהם, “בחלל הריק” (תש"ג), זכה בפרס ביאליק. נסעו לתל־אביב לקבל את הפרס, “אבל היו כל־כך עניים”, נזכרת בת־עמי, “שלא היה להם כסף לקחת מונית. כשעמדו בתור לאוטובוס, זיהה הנהג את אבא ואמר, אדון קבק, קיבלת פרס ביאליק, היום אתה עולה בלי תור”.

* * *

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 44', ישבו בבית קבק בבית הכרם חבורה של אנשים. הם שיחקו שחמט והתווכחו על “הספר הלבן”. בת־עמי: “היו צעקות, ואחד הנוכחים, הרופא ד”ר ברכיהו, טרק את הדלת ויצא בזעם. אמא רצה אחריו, אבל כשחזרה לחדר, אבא כבר לא היה בחיים. הוא קיבל שבץ ומת, והוא בן 61 שנה".

יום לפני מותו, הוחלט במכון לחכמת ישראל בניו־יורק, להעניק לו תואר דוקטור של כבוד. הבשורה הגיעה לביתו מאוחר מדי. את תעודת הכבוד קיבל במקומו גיסו, “רב צעיר”, הוא הפרופ' חיים טשרנוביץ.

“המאורע הכמעט פלאי הזה, שבית־המדרש שלנו קיבל החלטתו לכבד את המנוח בתואר ד”ר לספרות העברית, בה בשעה שהיה מרחף בין החיים והמוות ועמד לעזוב את העולם העובר הזה לעולם הנצח, כאילו רמז הוא שקבק היה חי בשני עולמות, שחיי העולם הבא היו חייו גם בעולם הזה", אמר פרופ' טשרנוביץ בטקס קבלת התואר.

“כל ימיו חי במתיחות, דריכות, כמעט בחרדה. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול”, ספד אותו ידידו, הסופר ר' בנימין. “לאחר מותו, נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי ‘עם עובד’, ונמצאו גם מתרגמים ומו”לים להוצאת ספריו באנגלית. אילו נמצאו אותם גואלים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה מתיחות ודאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל חייו".

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47916 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!