1889—1961

האיש השמנמן־והגוץ, חנוט בחליפת שלושה חלקים, נעליו מצוחצחות כראי, ישב על הבמה באולם הכינוסים של “הגימנסיה העברית” בשכונת רחביה שבירושלים ושמע, בעיניים מצועפות, את שבחיו בפניו. זמן רב התכוננה הגימנסיה לקראת יום הולדתו ה־60 של דב קמחי — מורה, סופר, מתרגם ועורך. המורה לספרות גדליה אלקושי ניתח את סיפוריו של קמחי ושיבח אותם.

“קמחי קם על רגליו”, נזכר שלמה סנה, לשעבר עיתונאי ותלמיד בגימנסיה, “הודה על השבחים ואמר: ‘כדי שיצמח עץ יפה, או פרח, או אפילו עשב, דרוש שהאדמה תהיה מדושנת, מלאת רקבובית וזבל. הוא הדין בספרות. טולסטוי, דוסטויבסקי או שקספיר, צומחים על מצע הרקבובית של סופרים קטנים שקדמו להם. אני הוא הזבל לסופר הגדול שיבוא. האמינו לי, שבאמת לא יותר מזבל’. לבי נצבט. הוא נהג בענווה מופרזת, בהתבטלות שלא לצורך. הוא היה סופר טוב, ולא מוצדק שלא זכה לתהודה”.

על הביטוי “זבל לסופר גדול שיבוא” חזר במשך שנים גם במכתביו. הוא חשב בכאב־לב על סיפוריו, על הנובלות שלו, ובמיוחד על הרומן “בית חפץ”, פאר־יצירותיו, אשר הושלם ב־1939, נדחה שוב ושוב על־ידי מו"לים, ורק אחרי 12 שנה יצא סוף־סוף לאור. “אבל בראשית שנות ה־50, החברה הישראלית לא היתה מוכנה לקבל רומן, שעיסוקו בשקיעה דקאדנטית של משפחה ארצישראלית ובאהבה בלתי־אפשרית, על סף גילוי־עריות, והספר נדחה”, אומר ז’יל אמויאל, מנהל “בית הסופר” בירושלים, הכותב דוקטורט על דב קמחי. “שום סופר עברי לא תיאר כמוהו את ההרס, שגורמות האהבה והתשוקה, עד כדי כמיהה אל האבדון”.

גיבור “בית חפץ”, המשורר אלכסנדר גיל, נשוי לחוה, הבכורה בארבע בנות משפחת חפץ. לאחר שילדה לו את בתם גילה, חדלה חוה להתעניין בבעלה והִטתה את חסדיה ואת לבה אל גברים אחרים. “והאדם לא ידע את חוה אשתו”, כתב קמחי, הסופר והמורה לתנ"ך, בווריאציה אירונית על הפסוק מבראשית. אלכסנדר, מטורף מקנאה ומערגה לאשתו, מתמוטט. דבורה, אחותה הצעירה של האשה המורדת, מרחמת על גיסה הזנוח ובאה לגור בביתו ולטפל בו. בסערת היצרים קורה הבלתי־נמנע.

* * *

“קמחי כתב ספר כמו־פמיניסטי, על נשים חזקות וגברים סמרטוטיים”, אומר פרופ' מנחם פרי, שערך את הספר בגרסתו החדשה. "הנשים מנהלות את העולם, בעיקר אם המשפחה, נחמה חפץ, המתכננת נישואין וגירושין עבור בנותיה בשיטה של ‘כיסאות מוסיקליים’, או מוטב לומר, ‘מיטות מוסיקליות’, כדי לצבור כמה שיותר ייחוס משפחתי, השפעה וכסף. מובן, שכל התכנונים המפוארים מסתיימים באסון ובמפח־נפש.

“זהו רומן אירופאי מאוד, צרפתי קלאסי, כאילו בלזק התיישב בארץ וחיבר ‘רומן רונמטי’ על הקשר בין אהבה וכסף. רומן חתרני, המתאר את שקיעתם של כל המיתוסים: המיתוס של הגבריות, החלוציות, המיזוג בין אשכנזים וספרדים, וגם התנפצות המיתוס הציוני. אין פלא שלא התקבל בתקופתו, בעת האופוריה של תקומת מדינת ישראל. החלטתי להוציא את ‘בית חפץ’ שוב, בעריכה מחודשת, כי אני מאמין שזה רומן מצוין, והיום, אחרי 40 שנה, אנו בוגרים ומפוכחים די הצורך להקשיב גם לקול כזה”.

“זהו רומן שמעבר לזמן”, סבור הפרופ' גרשון שקד. "יש בו עוצמה אמיתית, אווירה של ‘בית ברנדה¹ אלבה’, סודות נסתרים ופרוורסיה. אולי יִשפר גורלו של קמחי הפעם, וכמו ש’חיי נישואין' של פוגל ניצל מהשִכחה והפך לבסט־סלר עולמי, כך יקרה גם ל’בית חפץ' ".

“בית חפץ”, סיפורם של נחמה ונחמן חפץ וארבע בנותיהם, מתרחש על רקע ירושלים של 1914. נחמן חפץ “היה אדם יפה קומה, צאצא ממשפחת ספרדים בירושלים, נצר לרבנים ולמקבלי חלוקה מדורי דורות, שלא היו רגילים לעבודה ולא נתבקשו כלל לעבוד”, ונחמה, אשתו האשכנזייה, המעשנת סיגריות חריפות, מגלגלת כספים ולוקחת הלוואות בלי ידיעת בעלה הבטלן. בתככים ומניפולציות היא מקימה בית יפה בירושלים החדשה, עם כלים מפוארים ואווירה טובה, הגורמים לכך ש“כל דוקטור, מהנדס, מורה וסופר שבא לקריה זו, הובא אל הבית הזה, ואם עבר את סף האבן בבחינה מוצלחת, נשתייר בחיקן של הבנות”.

אחד החתנים המיועדים הוא ד"ר חיים ספיר, רופא צעיר ומבטיח, המתאהב בדבורה, אהובתו של אלכסנדר גיל, בעלה של אחותה. האם, המודאגת מהידרדרות בתה, מחליטה לעשות כל שביכולתה כדי לחלץ את דבורה מזרועות הגיס ולשדך אותה לדוקטור האטרקטיבי.

* * *

כשכתב קמחי רומן, שבמרכזו עומד מתח רגשי ואירוטי של זוג מעורב, ספרדי־אשכנזי, כבר היו לו כמה דוגמאות מהחיים, כולל הוא עצמו. קמחי נולד בדצמבר 1889 בעיר יאסלו שבגאליציה, למשפחה אמידה. בוקר אחד שלח אותו אביו לבנק להפקיד סכום כסף. דב — אז עדיין קראו לו ברל — שתִכנן מזמן לעלות לארץ ישראל, אך לא ידע כיצד יגיבו ההורים על הפרידה, ניצל את ההזדמנות, לקח את הכסף, נשא את רגליו ועלה לרכבת לקראקוב. בדרך קצץ את פאותיו וקנה בגדים אירופיים, עצר בווינה, השתטח על קבר הרצל והמשיך לאיטליה, שם הפליג בספינה לארץ ישראל. רק כשהגיע ליפו, שבועיים אחרי בריחתו, גילה בן ה־18 להוריו את מקום הימצאו. השנה היתה 1908.

ז’יל אמויאל: “ברל מלר עִברת את שמו לדב קמחי, עלה לירושלים והחל ללמוד בסמינר למורים ‘עזרה’, שהתנהל בשפה הגרמנית, השגורה על פיו. במהלך חמש שנות לימודיו שם, הכיר את הסופר יהודה בורלא, שיישאר ידיד קרוב כל חייו, ואת המורה שלו, דוד ילין. בפעם הראשונה התוודע לבני עדות המזרח, והנערות היפות הקסימו אותו מאוד. אז החליט להתחתן עם ריינה לבית לוי”.

ב־1914 נישאו, וכעבור שנה נולד בנם יגאל. אני יושבת כעת בסלון ביתו של יגאל קמחי, בתל־אביב. אדית, אשתו, מגישה לי, לצד הקפה השחור, כעכי שומשום מזרחיים ועוגיות תמרים, “מעמול”. יגאל קמחי צוחק, כשאני מעירה על כך. “נכון, יש בי געגועים לעורק הספרדי של המשפחה. גרנו כמה שנים אצל סבתא, בשכונת ‘זכרון משה’, מאחורי בית־ספר ‘למל’, שם לימד אבא. כל ה’שמנה וסולתה' של העיר גרו שם. זה לא נמדד בכסף, אלא במוצא, ידע, השכלה, מעמד חברתי. ברחוב שלנו גר הסופר א”א קבק. גדלתי עם בתו. יחד איתה תפסה אותנו אמא יום אחד מגלים את הבדלי המינים. בן־גוריון ובן־צבי היו עוברים יום־יום בשכונה. בימי חום היינו יושבים על המדרגות, בכניסה לבית, ואני זוכר את בן־גוריון שואל את אבא: נו, קמחי, פה אתה כותב את הרומנים שלך? ואבי אמר לי, זה ראש הפועלים, אם תהיה לנו פעם ממשלה, הוא יהיה הראש".

"פעם שאלתי את דב קמחי: “אתה, בתור גאליצאי, למה התחתנת עם ספרדייה דווקא?” נזכר משה יערי, שכן וידיד. “הוא אמר בחצי־צחוק: כל החיים השתוקקתי לקחת לי ‘שיקסה’. ספרדייה זה כמו גויה. כאן התחילה הטרגדיה”.

ב־1929 נסעו דב וריינה קמחי לביקור ביאסלו, עיר הולדתו. בגאווה הציג קמחי את אשתו הירושלמית, השחרחורת היפה. “הוא הודיע שהיא ‘לא משלנו’, אלא משהו כמו שיקסה”, נזכר ידיד. “למחרת הלכה אמו, איטה מלר, והטביעה את עצמה בנהר”.

ריינה היפה היתה אשה יצרית ומושכת, שאהבה לרקוד ולבלות ונהנתה מתשומת־לבם של גברים. “בירושלים היו שמועות עליה, שהיה לה מאהב ארמני, ושניהלה רומן עם בעל הצינקוגרפיה ברחביה, ושהיו אחרים”, אומר אחד ממכריהם.

שוב ושוב חוזר קמחי לנושא בגידת האשה. אצלו, הבעל לעולם אינו האחרון שיודע — הוא יודע לפני כולם. את סיפורו הקצר “שתי מנגינות” פתח במלים:

מאז הוא מנגן, אחוז־קנאה, מוּדע לכך שבאותה שעה אשתו נמצאת עם המאהב ושומעת את הקונצרט ברדיו, מובטחת שכל עוד הנגינה נמשכת, בעלה לא יוכל להפתיעה.

פעם, מספרים תלמידים בגימנסיה, חיפשו את קמחי באמצע הלימודים, ולא מצאו אותו. התברר שהוא רץ הביתה לבדוק מה המצב. ירושלים היתה קטנה, וידעו הכול. הבן, יגאל קמחי: "אבא קינא לאמא מאוד, הוא העריץ אותה, את יופיה, את המוצא הספרדי שלה, שנראה לו רחוק מהעיירה הפולנית, שהוא שנא.

“פעם פרץ משבר גדול ביניהם. ברחוב שלנו גר משפחה, משפחת אסטרוק, עם בן יפה־תואר, שהיה פקיד בבנק. אבא נגעל מהבית שלהם, הוא אמר שזה בית וולגארי. אני לא יודע מה אמא עשתה, אולי כל פשעה היה שיצאה לרקוד עם אותו פקיד בנק, או נסעה איתו במכוניתו. זה היה כשאבא היה בביקור בחו”ל. הורי עמדו לפני גירושין. אמא עברה לגור בבית סבתא, ואבא חשב להגר לאמריקה. ואז יום אחד אני זוכר שאמר רק שתי מלים: אני נשאר".

“ראיתי פעם את ריינה ודב קמחי הולכים ברחוב, הוא פוסע כמה צעדים לפניה כשידיו משוכלות, והיא מאחוריו. נדמה היה שיש ניתוק מוחלט, ויחד עם זה, אזיקים כובלים אותם זה לזה. אזיקים של זרוּת, אולי של שנאה, ובכל־זאת קשר. על הקשר הזה קשה היה לו לוותר”, אומר תלמידו, המשורר פרופ' אבנר טריינין.

דב קמחי התפרנס מהוראה. במקביל, עסק בתרגום של ספרות סקנדינבית, גרמנית ואנגלית. בין השאר, תרגם את סטפן צוויג (“מרי סטיוארט” ו“24 שעות בחיי אשה”), ארתור שניצלר, יעקב וסרמן, ויקי באום, סומרסט מוהם, ה.ג'. וולס ואנדרסן, וכן את האחים גרים ו“אלטנוילנד” של הרצל. הוא ערך את “הד החינוך”, שבועון ששמו “שולמית”, עיתון הרדיו “הגלגל”. היה לו טור ב“הארץ”, אשר נשא את השם הסמלי “מן הצד”. הוא גם כינס וערך קבצים של פניני ספרות וכתב ספרים בתחום ההוראה שלו. “הוא הרגיש שהוא מבטל את זמנו על זוטות, בשעה שעליו להתמסר למשימה האמיתית: להיות סופר”, אומר ז’יל אמויאל.

באחד מכתביו כתב קמחי בן ה־40 (כל המרכאות במקור): “ואני יושב ועובד עבודות ‘שחורות’ שונות, מתרפק על ‘זונות’, מפני שאני מחפש את ‘האהובה’ ואיני מוצאה… וה’כושיות' הללו הן עיתונות, ותיקון מאמרים נואלים, הדיוטיים, של אנשים נואלים והדיוטות, ותרגום ספרים שאין לי יחס אליהם, וכו'. וכך נוקפים הימים ונוקפות השנים, ואני מלא שיעמום בנפשי, ואיני יכול למצוא בשום פנים ולשם מה צריך להסתובב עוד כאן בערך 20־30־40־50 שנים. איני מבין”.

ב־1930 החל לתכנן כתיבת ספר על קורות משפחה אחת, בית חפץ. “הוא התחיל לכתוב, אך אחרי כמה פרקים עצר”, מספר אמויאל. “הוא הרגיש שהוא חוזר על נושאים שעסק בהם בעבר, כמו סודות אפלים, יחסי משפחה, אהבה בלתי־אפשרית. הוא נתקע באמצע הכתיבה. אחד הדברים שהבהילו אותו היתה העובדה, שהוא שאב את הפרטים מן המשפחות הירושלמיות שהוא היה בן־בית אצלן: משפחת דוד ילין, משפחת מיוחס, משפחת לוי. הוא הרגיש לא נוח שהוא כותב על אנשים חיים, חשש שיראו בזה רומן־מפתח, ופחד מתגובת אנשים, שיזהו את עצמם”.

דבורה מ“בית חפץ” מבוססת על דמותה של רחל מיוחס, והד“ר חיים ספיר, שבסיפור נושא אותה לאישה, היה במציאות ד”ר אריה פייגנבוים, רופא עיניים.

“קמחי היה ידיד קרוב של המשפחה. משפחת מיוחס, כמו משפחת חפץ הדמיונית, היתה משפחה מרובת־בנות”, מספר פרופ' אורן בינדר, מנהל מחלקה בבית־חולים רמב"ם, נכדם של רחל מיוחס ואריה פייגנבוים. “רחל, סבתי, היתה יפהפייה, ושמעתי שאפילו קמחי היה מאוהב בה. היא היתה גננת, ואת המקצוע הזה בחר קמחי לגיבורה שלו, דבורה חפץ. אבל הרומן עם הגיס הוא המצאה ספרותית – סבתא רחל מיוחס היא הראשונה מכל אחיותיה שהתחתנה, ובוודאי לא היה לה רומן עם בעלה של אחותה”.

יש נקודות דמיון גם בין נחמה חפץ, שמנווטת את חיי בנותיה, לבין מרגלית מיוחס, אמה של רחל. “מרגלית היתה עסקנית ציבורית, יסדה את בית־החולים לחולי־נפש ‘עזרת נשים’ וניהלה אותו”, מוסיף ד"ר דוד זינדר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. “חמש בנותיה, ביניהן סבתי רחל, נישאו כולן לאשכנזים, מתוך אידיאולוגיה של קיבוץ־גלויות”.

יגאל קמחי: "הוא חשש שיפרשו את הספר כרכילות, ולא יראו את הצד הספרותי. הוא היה אדם מאוד רגיש, עם מצבי־רוח קשים. בקלות רבה היה פורץ בבכי. הוא ראה את עצמו כנשמה, שמסתובבת בעולם הזה ואינה יודעת מה היא עושה בו. כתב בעינוי, היה קם בבוקר השכם לכתוב. הוא אמר לי בתסכול: כל הלילה אתה חושב איך להמשיך את העלילה, ובבוקר אתה רואה שזה לא מתחבר בכלל.

“מצד שני, הוא היה מלא הומור. כשהלכתי לסרט, היה שואל, נו, יש רגליים לדבר? כלומר, האם יש שם רקדניות. שאלתי, אתה אוהב את זה? והוא ענה, כן, אני מרבה רגליים. הוא אהב מאוד לראות נשים יפות. גרטה גארבו, ריטה היוורת. יותר מכל אהב ‘מיוזיקלס’. בקולנוע ‘ציון’ במוצאי־שבת נשמרו כיסאות קבועים להורי ולד”ר פייגנבוים ואשתו. הם הלכו לכל סרט חדש, לא חשוב מה. אבא אהב סינמה, כי כל דבר שהיה ההיפך מהמציאות, עשה לו טוב".

הם חיו ברווחה כלכלית: דירה יפה באזור היקר בעיר, רהיטי עץ כבדים, טלפון. בית שלא מתיישבים בו לאכול בלי מפת תחרה מגוהצת. ריינה תפרה בגדים אצל גברת פולני, הלולה־בר של ירושלים.

רחוב אבן־עזרא 26 ברחביה. בית־אבן יפהפה בן שתי קומות. ארבע דירות גדולות. דקל בחצר, ערוגות של נרקיסים. למטה מימין התגוררה פעם משפחת פרופ' יוסף ריבלין וילדיה: אתי, אבי, לייזי ורובי. משמאל, משפחת קמחי. כאשר נכנסו לגור כאן, יגאל כבר היה חייל בצבא הבריטי, ובשלושת החדרים המרוּוחים גרו רק ריינה ודב.

“הוא אהב ילדים, אבל לא יכול היה לסבול אותם”, אומרת אתי הרלינג לבית ריבלין. “אני זוכרת את עצמי נלחמת עם קמחי שדורש שקט מוחלט”.

“קמחי היה ידיד טוב של אבי”, מספר הח"כ לשעבר רובי ריבלין. “לא היה ניגוד גדול משניהם: אצלנו, בית מלא ילדים והמולה, ואצל קמחי, שקט ודממה. ריינה היתה בעלת־בית פדנטית. קמחי היה בא אלינו, להתבשם קצת מהבלגאן. הוא שמר על הרגלי חיים, אכל בשעה קבועה, אם היה רעב ואם לא. שמר על מנוחת הצהריים, ואמר לאנשים, שאם יש להם מה למסור לו בין אחת לארבע, שיטלפנו לריבלין. קמחי, שהיה אדוק בנעוריו, קרע את עצמו מהדת. אני זוכר אותו ביום כיפור, יושב על המרפסת הפתוחה ואוכל בפרהסיה תפוח־עץ”.

בנו, יגאל קמחי: “מיגרנות היו תוקפות אותו בשבתות ובחגים, ואני הייתי צריך ללכת לבית־מרקחת של גויים כדי לקנות לו כדור מיוחד מגרמניה. עד היום אני זוכר את השם, ‘קלמין’. זה היה פסיכולוגי. אמרתי לו, למה אתה יושב בבית ביום כיפור ואומר את כל התפילות בעל־פה? לך לבית־כנסת. אז הוא ענה, לאן אלך, ל’ישורון'? זה נראה לו חילוני כזה. ‘אם ללכת, אז למאה־שערים, וממאה־שערים אני ברחתי’. והוא היה מתפלל בלב, ואוכל”.

“אהבנו אותו מאוד, הוא היה מורה בחסד עליון”, נזכר תלמידו, פרופ' אבנר טריינין. “הוא לא נתן שיעורי־בית ולא בחינות, לא האמין בגינוני משמעת, ובכל־זאת איש לא פצה פה אצלו. במבטא ספרדי, עם חי”ת ועי“ן, היה מדקלם פרקים שלמים בתנ”ך".

אם הותז רסיס של גיר על בגדיו, היה מוחה אותו בקפדנות. בחדר השרת של בית־הספר היתה מטלית מיוחדת, שבה ניגב את נעליו המבהיקות. “המוטו שלו היה, תלמיד חכם שיש בו רבב, נבלה טובה ממנו”, אומר בנו. “אחת לשנה היה תופר חליפה חדשה, תמיד באפור. הרגלי הניקיון שלו דבקו בי — גם בצבא הבריטי הייתי מניח את המדים שלי בין שני קרשים, מתחת למזרן, ומסתובב מגוהץ ומצוחצח כמו אבא”.

לימים, יהפוך יגאל קמחי למזכירו האישי של הנשיא חיים וייצמן. אחר־כך פרש לעסקים פרטיים, וניהל את “קרן ההתנדבות לביטחון ישראל”. לפני שנים אחדות כתב ספר, “מעבר לקווים” המבוסס על שירותו בש“י, שירות הידיעות של ה”הגנה".

* * *

לאחר שנדחה פעמיים בידי הוצאת “עם עובד” והתדפק על הדלתות והשתדל אצל ידידיו, יצא “בית חפץ” לאור ב־1951. אלא שגם אז לא היתה לו גאולה. “מעטים קראו את הספר, והביקורת כמעט ולא התייחסה אליו”, אומר ז’יל אמויאל. “למרות שהיו לקמחי ידידים סופרים, ועגנון היה מבאי־ביתו, איש לא פירגן לו. לא היו לו מרפקים, הוא לא היה שייך לקליקה. מביחנה פוליטית, לא היה איש מפא”י ולא נהנה מהחסות שקיבלו סופרים אחרים. הוא התנדנד בין תחושת חוסר ערך, לראיית ספריו בין ‘היותר טובים שנכתבו בעברית בעשרים השנים האחרונות’. באחד ממכתביו כתב, ש’בית חפץ' הוא רק חלק ראשון בטרילוגיה. חוסר ההצלחה של הספר מנע את ההמשך".

רובי ריבלין: “קמחי היה בטוח שהוא עולה על כל חבורת הסופרים בני זמנו, בורלא, ברש, קבק, אולי חוץ מעגנון. רצה להיות ראש לאריות, ולא היה מוכן להשלים עם היותו אולי ראש לשועלים. הוא אמר לי, נכון שאינך יודע מי היה סגנו של בר־כוכבא? תמיד צריך לשאוף להיות בר־כוכבא, ולא סגנו. היום אני מאמין שהוא מת בידיעה שהיה השליש של בר־כוכבא, אפילו לא סגנו”.

ב־1950 יצא קמחי לגמלאות והקדיש את זמנו לפירושי התנ"ך. ריינה נפטרה ב־1958. “כשישבנו ‘שבעה’, השולחן היה מלא כוסות” נזכרת נעמי סקורצקי, אחייניתו של קמחי. “אחותו של דב רצתה לפנות את הכוסות והוא, שחי תמיד בבית סטרילי ופדאנטי, אמר, תעזבי, שפעם אחת יהיה קצת אי־סדר בבית הזה”.

במותה איבד טעם לחייו, אף־על־פי שכעבור זמן היתה לו ידידה. “הוא היה בא לביתי לערבים ספרותיים”, נזכר הסופר והמשורר ישראל אלירז. “כולנו קראנו את ‘בית חפץ’ והחמאנו לו, אבל קמחי כבר היה בייאוש מוחלט. הוא אמר לי, יש לי אותן בעיות של טולסטוי, שנאה ואהבה ואובדן דת, אבל אין לי יותר כוח להביע את זה. הוא היה כבר מאוד מיוסר ולא רצה לדבר יותר על ספרות. הוא קרא לעצמו בצחוק ‘דבק’, ראשי־תיבות של שמו, דב קמחי. גם בזמנים הכי קשים שלו, היה לו הומור. כשאיש מצחיק הופך להיות מיואש, זה קורע את הלב”.

ב־11.5.61 בבוקר מצאה אותו אחותו ישן שנת־נצחים. אחדים אמרו, התקף־לב. אחרים אמרו, אולי נמאס לו לחיות.