עוד בנערותי היה המקור שממנו ינקתי עסיסי הלשון העברית וגם הויות העולם. אבל כסופר־אמן נתגלה לי כשנתפרסמו ה’אישים' הראשונים – ביחוד לאחר שהתעסקתי בסידורם של שלשת הכרכים וקראתי אותם קריאה של מגיה ועורך. סוקולוב נתחבב עלי זה כבר, והקירבה האישית קירבה גם את הסופר. חיזקתי כל הזמן את ידי הסופר הישיש, שלא נס ליח נפשו וליח עטו. במהירות מפליאה היה שולח לי פרק־פרק עד תום המלאכה. וכאשר יצאו שלשת ספרי ה’אישים' כתבתי את הערכתי עליהם בהתלהבות, שנגעה עד לב המחבר. את שמחתו הביע לי במכתב נרגש – עד כדי כך לא היה רגיל להערכות כאלה. מסה זו (שנתפרסמה בירחון ‘מאזנים’) שולבה ברובה בתוך המסה הגדולה, המתפרסמת בספר זה. לא הכנסתי את הרשימה, שכתבתי עליו ב’מאזנים' השבועון, לאחר פגישתי עמו בלוד, כשיצאתי עם ביאליק לקבל את פניו מטעם אגודת הסופרים. ביאליק היה מלא התפעלות מן הזקן הנפלא (‘הבט נא אל מראהו – אמר לי – האין הוא הצעיר בכולנו!..’), ומשהו מהתפעלות זו, שלו ושלי, מצאה ביטוי בדברי הברכה שכתבתי אז לכבוד בואו. כדי להימנע מחזרות לא הכנסתי גם את מה שפירסמתי ב’העולם' אחר מותו.

יצירתו עד היום לא נתכנסה. כל כך מעט עשינו את חובתנו לנגיד רוח זה!

 

הדמות    🔗

שם, שיש לו צלצול ריפריזינטאטיבי. מין שם כולל לכשרון, ליכולת מכל סוג שהוא. כוח רוחני מתמיה, שאינו מכיר גבול לעצמו, שאין דבר מופלא ממנו ואין דבר נבצר ממנו, – הוא מסמל את הכשרון היהודי ללעוג לכל ‘תחום מושב’, לפסוח ברגל קלה על כל מעצור שׁשׂמים לפניו ולחלק שלל עם קרובים ורחוקים. הוא אינו מאלה, הסוגרים את עצמם באיזה חוג מסוים – ויהי זה גם רחב מאוד. הוא תמיד מחוץ לכל מקצוע, לכל מעמד, לכל הגדרה. במקום שהשארנוהו פעם, שוב לא נמצאהו בפעם שניה. הוא תמיד קופץ מעל עצמו, מתפרץ לתוך תחומים שאינם שלו, ומצליח; ובשעה שאנחנו מאמינים לראותו כבר בחוף מבטחים, הוא כבר שוב ‘מפרש בים הגדול’ וחותר לאיים חדשים.

בעל פרצוף קבוע ובעל צביון משלו, קשה להגדירו ואין לצרפו לשום חבורה. ראשיתו נעוצה בתקופת ההשכלה, והיא נותנת בו את אותותיה עד היום, ואף על פי כן אינו שייך כולו לא לה, אף לא לזו, שבאה אחריה. הוא גדל עם כל תקופה, ולבושה גדל עמו, ועם זה הוא נשאר תמיד מבחינת־מה מחוצה לה. הוא אינו ‘מהלך בשורה’, אינו מצטרף אפילו לאלה, שהם נראים קרובים לו ביותר. פרישמן, פרץ, בני גילו ובני ארצו שהיה קרוב להם בחריפות תפיסתו ובגמישות רוחו, שאתם התהלך ואתם יחד התקדם לא היו מעולם חבריו ליצירה. הם היו מוגבלים, כאמנים, הם ביקשו לבצר מקום לסגנונם, ליצירתם, והוא חרג תמיד מכל מסגרת, היה תמיד פרוץ אל כל הרוחות וינק יום־יום ממקורות חדשים. הם היו מן הכוֹנסים, והוא תמיד ידע רק לפזר.

על כן קשה לנו כל־כך לקבוע את ערכו המיוחד, את מקומו המיוחד בתרבותנו החדשה. בספרותנו ישנם כאלה, שהם עניים שבעתיים ממנו, ורכושם בכל זאת גלוי לעין. כוחותיהם של אלה מועטים, אך מאום לא ילך לאיבוד אצלם. כל גרגיר זהב קטן מונח בקופסתו. דרכם של אלה לצמצם את עצמם בנקודה אחת; לרכז בלי חשׂך את יכלתם. אלה הם הזהירים, הפוסעים פסיעות קלות, מיראה שמא ייכשלו. עושרם ניתן תמיד להישקל ולהימדד. מידה לו וגבול לו, והעין סוקרת את כולו בסקירה אחת.

ואולם ישנם כאלה, שהרבה ניתן להם, והם אינם יודעים מה לעשות בהמון כוחותיהם. הזהב להם והכסף להם וגם הנחושת. הכל בשפע. אבל הם אינם ממהרים לבנות. את גרגרי הזהב הטוב משקיעים הם בדרך עברם כל צריף ארעי, בכל סוכת נדודים, וגם על הפנינים היקרות לא תחוס עינם. העושר להם ואין דרכם לכנסוֹ אל האוצר. הם אינם מונים את רכושם, כבד הוא. ואולי גם אסור למנותו. אכן בטחון להם. כוסם תמיד מלאה. על כן ישמחו לפזר, לבזבז את עצמם – לתת את הסאה תמיד כשהיא גדושה.

את כוחם של אלה אין מודדים. אותו אפשר רק לשער.

סוקולוב נמנה עם הסוג השני. לא רק הקורא הרגיל, כי אם גם הסופר המעודן והאמן האסטניס לא יעברו עליו בלא ברכה. השפע הפנימי, הקלות הטבעית – זה המעיין העליז המקר תמיד את מימיו המרננים, מעורר גיל והשתוממות בכל לב. עד הוא לברכת הרוח, השרויה עוד במעמקי הגניוס העברי. אות משמח, כי עוד לא דללו אוצרותיו. ביהודי רב־אונים זה, המרים תמיד כל משא באצבע קלה, נתן העם העברי את סמל הכוח השׂוֹחק, את שיעור יכלתו המפליאה. אין כאן התאמצות ואין מתיחות. הכל יש מן המוכן. השפע יורד מאליו, בא לעתים קרובות גם ממקום שאיש לא פילל. ואנחנו שמחים אצלו על פיזור זה, במידה שאנו דואגים לחזיון כזה אצל אחרים. לא חשוב, שסוקולוב עשוי בכל שעה לכתוב לנו מחקר מצוין, מאמר מזהיר, מסה חריפה או פיליטון יחיד במינו. לא חשוב לנו, אם גם כאלה וכאלה ירדו אצלו לטמיון – חשוב לנו עושר הרוח המצוי הזה, חשובה היכולת לתת תמיד, להתעורר, להשיר תמיד פירות מבדיו הכבדים. סוקולוב אינו אישיות בדלה, האורגת לעצמה את ארג זהבה. הוא בא־הכוח, המסמל את הכשרון הלאומי, את עֵרוּתו, את יכלתו לתת ולקבל, לינוק ולהיניק, – את האוניברסליות בכלים עצמיים. יש בו משום תכונה מקובצת, משום סגולת־עם – הסגולה לשקוד תמיד, לקלוט, להתחרות עם הכוחות המתנגדים ולצאת תמיד בנצחון.

לא פעם נעלם מן האופק של הספרות ונראה היה, ששקע כולו בעבודת חול, ואותה שעה שקד בסתר על תורתו ועל יצירתו, ובאין רואה הוסיף כוח, וכל פעם צף שוב, בלי משים, כשהוא נושא בילקוטו טרף חדש. לא פעם אבד בשפע צבעיו, בהמון צורותיו, אבל כל פעם, בלי משים, גילה את עצמו בכוח חדש, והבליט את עצמיותו, והראה שבכל גלגולי יצירתו הוא תמיד אחד.

אוצר זכרונו, קליטתו הנפלאה, אותו הכשרון לבלתי אַבד טיפה מכל מה שראה, מכל מה שנפל פעם בחלקו, מגלה בו את כוח האמן, הניתן תמיד לכל סופר גדול כתוספת־חינם. היא שנתנה לו את היכולת לשמש את הספרות מיום בואו אליה, לעמוד ימים רבים יחידי על משמרתה ולמלאות תמיד את מקום החסר (ואצלנו הרי עד היום החסרים מרובים כל כך). זה היה מעין מצביא של כוחות עצמו. בווארשה היו אומרים על מערכת ‘הצופה’ שהיא בית־תפילה שיש בו משוררים בלי חזן, בעוד של’הצפירה' ‘חזן בלי משוררים’. הוא עצמו היה מעין תזמורת שלמה, שכל הקולות היו מצויים בה. הוא נשען רק על עצמו, לא היה זקוק לכוחות מן החוץ. גם התפתחותו, שלא פסקה, לא תמיד נתמזגה עם זו של הדור. היא בעת אחת גם השיגה וגם הקדימה את מישהו. בזה היה גורלו הטרגי של סוקולוב: המלחמה היתה לו מפנים ומאחור. העתונאי, החוקר, האסאיסטן, האמן – כל אחד תבע את שלו; ואם אמנם נתן את עצמו לכולם בעין יפה, היה בו משום ‘ערבוב תחומים’, משום ‘תני ושייר’. כל יצירתו היתה מעין נסיון שתמיד הצליח, ועם זה לא הוּבאה אל החוף, – נשארה בלי ‘המשך יבוא’. עד הסוף לא השתמש בכוחותיו לעולם. בכל דבר גילה יכולת, ואף־על־פי־כן עזבהו ולא שב אליו; ואם גם שב, נראה היה תמיד, כאילו הוא מתחיל מחדש. נצחונותיו הגדולים עשו תמיד רושם של מצביא רב־יכולת הכובש בכל מקום שהוא מסתער, אבל בתוך ‘השטח הנכבש’ נשאר תמיד משהו בידי האויב, ושאין משום כך עוד לבטוח, לשבת במנוחה. אכן בזה גם היופי המיוחד שבאישיותו היוצרת של סוקולוב. הוא לא שקט מעולם על עצמו. בצמאון תמידי זה ליצירה, לדעת, להרחבת ההיקף, סוד רעננותו וחיוניותו. הוא ראה את עצמו עד יומו האחרון כמתחיל. לא היה איש, שהוכיח כמותו, שאין הזקנה שולטת במי שאינו משמיט את אַמת־הבנין מידו, – שהעבודה וההתאמצות הן המחדשות את הגוף ואת הרוח. כל פעם שהיינו מזדמנים עמו נראה לנו אמיץ משהיה – היינו תמיד בטוחים בו, ביום מחר, שלא יבייש את אתמולו.

אולי לא היה איש צולח בדורו כמוה. אכן צולח – עד לטרגיות. כל אשר זמם – עשה; כל אשר עשה – נשא חן; בכל אשר פנה עורר התפעלות, שהיתה יכולה להניח דעתם של עשרות סופרים ואנשי־מעשה, ובכל אלה היה אדם בודד בדורנו. כל מה שנתן לספרות ונתן לאומה (ומי עוד כמותו הרבה לתת!) – היה גם יותר, גם פחות מכפי יכלתו. בכשרונו היה יכול לפרנס סנהדריה שלמה של סופרים, אבל לא יכול לכלכל את עצמו – ובכל המרובה אשר תפס נבצר ממנו לתפוס את הגניוס שלו תפיסה שלמה, לבצר לו פינה אחת בכל כיבושיו הרבים, אשר יהיה בה כדי לכפר על כל נכסי הרוח אשר זרה לכל רוח ביד פזרנית כזו.

כשהכרתיו בווארשה בשנת 1903, עמד כבר במערכות המלחמה לציונות והיה ממקורביו של הרצל, ובכל פיליטון של ערב־שבת ב’הצפירה' היה מהמם את הקוראים בשפוני לשון ומחשבה, במודרניזמים ואַרכאיזמים של סגנון כרוכים יחד – במכמני לשון לא שזפתם עין, בבקיאות, בחריפות, בהומור. ברם, עם כל זה נראה לנו כאחד משרידי ההשכלה המאוחרת, מ’בין הזמנים', שלימד את לשונו לדבר בסגנון הזמן, אבל כל השפע הזה לא נצטרף לכיבושי מנדלי וביאליק. הוא הבריק, התמיה, ולא נקלט כניבם של רבים שהיו דלים ממנו שבעתיים.

היסוד הטראגי בכשרון כביר זה לא היה רק בהיקף הרב, שהיה בכל זאת רחב גם מיכלתו העצומה, כי אם, אולי, בעיקר ברוח הזמן. הריתמוס הפנימי, הנפשי (ועם זה, כמובן, גם הסגנוני) היה זה של תקופת ההשכלה. מובן, שקלט אל תוכו רעיונות התקופה החדשה קליטה יסודית ונראה כאילו הסתגל גם ללשונה. אבל אנחנו, הצעירים, יותר משהכרנו – הרגשנו בלשון זו אלימנט זר, לא שלנו. הביטוי היה, אף־על־פי־כן, ביטוי־תמול. לא המלה הבודדת, אפילו לא הניב הבודד, היה כלי־המבע החותך את המחשבה, כי אם הצלצול הכללי, הקיבוצי – צירוף המלים והניבים יחד. למלה הנפרדת, לקו הנפרד – לא היה כוח של בליטה, לא היה צבע מכריע. זה היה הפגם הראשי שבסגנונו, – שעם כל העושר שבו לא הורכב כל צרכו, לא נתמזג כל צרכו. הובלט העושר שבלשון, החריפות שבלשון – ובליטה יתרה זו היא שהיתה בעוכריו.

אכן, הערכה זו היתה, עם כל האמת העובדתית שבה, מוטעית מבחינת הפרספקטיבה. מסוקולוב לא היינו רשאים לתבוע מה שאנו תובעים מעצמנו, כי אם להיפך, לראות כיתרון רב את יכלתו לספוג הרבה מאמצעי הביטוי של הזמן, את כוחו הדינמי של סגנונו, שנעקר מן הנוסח ושב אל הנוסח ולא חדל לקרוע חלונות למרחב – היינו צריכים להעריך את המאמצים של רוח נאורה זו להתחדשות, מאמצים שהם לעצמם הטילו סער תמידי בניבו, במחשבתו, והגבירו את מחזור הדם בספרותנו, גם כשכל זה לא נצטרף צירוף גמור אל מאמצי הדור.

עמדנו על זה באיחור זמן. כשראינוהו בערוב יומו זקוף ומחודש, וכוח נעורים בעטו, ומזווי רוחו מלאים וגדושים כשהיו והוא צועד בטוּחוֹת וכיבושיו אינם פוסקים – לא יכול שלא לגעת עד לבנו ותרועת ההתפעלות פרצה מלבנו ראשונה. האדם אינו סופר בלבד, ולא רק לפי מה שהצליח או לא הצליח, יחזק את בני־לוויתו, כי אם ביצר־החיים, ביצר־העבודה, בחדוות־היותו – בזה שהוא יודע לעמוד נגד כוחות הכליון, האופפים אותו ומתנקשים לנפשו, לכוחו, לכשרונו, באשר יפנה. התופעה סוקולוב אינה סכום של כשרונות בלבד, כי אם משהו יותר – היא מסמלת כוח, חוסן, תרועת־חיים, התגברות על כוחות־האיבה, יחד עם חן של קלות, גמישות של קליטה והתחדשות. שפע חיים וזוהר חיים אלה על כרחם מצטרפים אל החשבון, שאינו קטן גם בלאו הכי – הם עצמם מהווים כוח של יצירה מפליא במינו. נאה הוא השלם בצמצומו, אבל יש מרחבי־רוח גדולים, שבהם מובלע מאליו כל פגם. המרחב הוא הבולע. הוא גם המיישר. מה שנפגם על־ידי ההיקף בהיקף ימצא גם את תיקונו. חזיון כסוקולוב אין לסקור אלא כחטיבה אחת שלמה כרקמת אור וצללים שאין להבדיל ביניהם, – כרוח שאינה מצויה, שהפיזור נאה לה ושנצחונותיה כתבוסותיה משלימים הוויה עשירת צבעים זו, שהיתה יחידה בדורה.

רבים היו מזכיו ורבים היו גם מחייביו. לידי הערכה יציבה לא בא הדור. פרישמן ראה בו בעיקר כוח צרבּראלי, ולא התבונן, כי אדם זה, שלא שלט מעולם בכוחותיו, כי אם הם שלטו בו, היה בעיקר איש האינטואיציה – איש של אסוציאַציות לא־צפויות, שהצטרפו מאליהן לרקמת־פלאים אחת. קו־התורפה שבתכונתו היה דווקא העדר כוח מכוון, זה שלא היה כוח בונה – שלא היה בו כלשהו מן השלטון בכשרונו, – מה שהיה לאחד־העם, אם כי לא הגיע לעושר רוחו של סוקולוב לעולם. לפי טבע כשרונו היה קודם כל איש השיחה. מה שהיה זר לו לגמרי – היה יצר־הארדיכלות. הוא סמך תמיד על עצמו, על כשרונו, על שׂפוּני עשרו, וראה את עצמו פטור מאמת־הבנין. בטחונו המופלג בעצמו הביא אותו פעמים רבות לידי תבוסות גדולות, אבל בלי בטחון זה לא היה משיג כלום. בשיחתו השוטפת (בכתב או בדיבור) הצליח יותר משהצליח בדברים, שהחמיר בהם, שהתכשר להם. בכל כגון זה היה חסר את חדוות הקצב, את הרהיטות המשעשעת. לא היה דבר שטירף את ניבו יותר מן המכוון לכתחילה, מן המוּתוה לכתחילה. בשאר רוחו נתגלה רק בשעה שהדברים צלחו עליו – בשעה שהם באו עליו מאליהם…

הוא הגיע גם לדרגת משורר, כתר זה שהושיט ידו לו כל ימיו, שלא במתכוון. זהו סודו של האימפּרוביזטור, שכינורו מתנגן מאליו, – לא בשעה שבעליו עורכים ודרוכים את מיתריו. מה שהיה ערוך ודרוך אצלו מלכתחילה, על הרוב לא הצליח. לעולם לא נעמוד על טיבו של שפע זה, שאינו בא אלא במפתיע, שגם בעליו לא ידעו לכוון את שעת בואו. אולי זהו מה שמגלה את אפיו כסופר־העם. בסגולתו זו הכיר גם סוקולוב עצמו. בחיבה מיוחדה הוא חוזר פעם בפעם ומדבר על כשרון הסופר למצוא את הקהל שלו, להזדהות עמו, לדבר אליו בלשון מובנת לו, הוגנת לו, – מציין, שיותר משסופר כזה יוצר את הקהל, הקהל יוצר אותו… ואולם אין לראות זאת בשום פנים כהסתגלות, כי אם כתכונה. גם כאן דווקא הכוונה אינה מביאה לידי תכלית. מי שמסגנן את לשונו בנוסח העם, עדיין אינו סופר עממי. אולי דוקא זה הוא סופר עממי, שהעם מכיר בו, זה שדעת העם ממילא נוחה ממנו. בדבריו על הנ"ץ, אומר סוקולוב: ‘אי אפשר לדון על הדברים האלה כלל. אין קנה־מידה להכיר על פיו, אם זה שנתחבב על הקהל, נתכוון לכך, או לא נתכוון. הרבה פעמים אנו רואים, שהמתכוונים להתחבב אינם מתחבבים כלל, כמו שהרודפים אחרי הכבוד אינם מכובדים’…

בדברו על תכונת הנ"ץ, נתכוון גם לעצמו, אף שכמובן לא השווה את עצמו אליו. הוא הכיר – מתוך עלבון ומתוך גאון כאחד, שבמידה שלא נתקבל על יחיד הדור, נתקבל ונתחבב על האוכלוסים הגדולים, שאליהם נשא את דברו יום־יום מיום עמדו על הבמה. בצדק דחה את הדעה, שזוהי הסתגלות והתחבבות מדעת. האמת היא, שלא יכול אחרת. כל כוחו היה בדיבור שלא מאונס, שלא במתכוון. שמחת הדיבור לא היתה שרויה עליו אלא כשעשה אזנים לרבים. גם כל הרחבת הדיבור, כל ‘המאמרים המוסגרים’ המרובים השגורים במשפטיו, לא באו אלא מתוך ששקד על ההסבר, מתוך שחשש להניח פרשה סתומה אחת. מה שהדבר הגיע אצלו לידי הכרה, אינו משמע, שעשה זאת לכתחילה במתכוון.

אמנם משפרץ סוקולוב בחומת עצמו, הראה (ב’אישים' ובדברי־מחשבה) שלא נוצר להיות רק המליץ בין רעיונות הדור ובין יהודי וישוגרוד וקוטנא, – כי שמור גם לנו משהו יקר מאד בבתי־גנזיו המרובים. אבל מידת־אָב בכשרונו ובתכונתו היתה שמחת השיחה עם רבבות ישראל. בכל כך פשטות וחריפות, חמימות וצלילות, הכרה ואינטואיציה לא דיבר שום סופר עבר אל כל קצות האומה עד בואו. אפילו סמולנסקין, שבא להסביר, לא כיון סוף־סוף את שיחו אלא לתלמידי־חכמים, וכמה פעמים נתכוון להיות מסביר, ומרוב הסברה בלבל עלינו את מחשבתו, בעוד שלסוקולוב כל תוספת־הסבר היתה תוספת־כוח. הדברים של ‘למרנן ורבנן’, לא די שלא הורע כוחם מפרק לפרק, כי אם גברו והלכו לאחר שהבקיע את הסכר הראשון. אף בהמתקת הדיבור לא היה משום הסתגלות, משום התחפשׂות – כשדיבורו היה מכוון אל רבני ישראל, סגנונו נעשה מאליו רבני. הוא היה קרוב להם, נשאר אחד מהם, גם כשיצא לתרבות־חול. ‘אני צריך להתוכח עם הרבנים – אמר על עצמו – זהו עולמי שלי’…

ודאי לא צמצומו הרוחני של סופר־העם היה מה שהכשיר את סוקולוב להיות מורה לרבים, כי אם אולי דוקא ריבוי הקולות, ריבוי הידיעות – ריבוי ההבנה הוא שהכשירו לדבר אל כל מעמד כלשונו. ברם, גם בהירות זו לא ינקה אלא מתוך איזו התרוננות שלא־במתכוון, מתוך איזו התקרבות טבעית אל הרבים, שאיש בדורו לא הוכשר לה כמוהו.

את הנפש אשר עשה לרעיון הציוני ולספרות העברית עשה בקסם נלבב זה שבניבו, באותה יכולת אדירה של מסביר, מאיר, מקרב את הדברים אל שומעם, שלא קם כמוהו בפובליציסטיקה העברית. אולי היתה זאת מידת־היסוד בו, הקו המוסרי העמוק ביותר בו כסופר, שיותר משנתכוון להראות את עצמו, חתר ולא נלאה למצוא את המפתח ללב עדתו, – להמתיק לה את הדברים לפי סגנונה, לפי השגתה, לפי אותם כלי־הקיבול וצינורות־הקיבול שרק דרכם היתה עשויה לקלוט אותם. כל כמה שנרבה לציין סגולת־עט וסגולת־נפש זו, אין אנו מספיקין. כאן מקור כוחו, סוד השפעתו על קוראיו, שכל כך הוקירו בו מנהג־ידידות זה, וכאן גם סוד חולשתו – מה שדורנו, על כל פנים, ראה כחולשה, – גודש לשוני זה שנדרש לשם ההטעמה המלאה, ההסברה המלאה, אותה הבעה נרדפת בשמות נרדפים, שכל כך היתה קשה לדורנו, שלא הוקיר שום סגולה בסופר ככוחו לצמצום, להגדרה, לביטוי האחד, המבליע שבעה ביטויים נרדפים. אכן מום זה שבשרבוב לשוני, שבפיזור לשוני בלא סוף, שאין לחפּות עליו, פוסק מלהיות מום לא רק משום ששרבוב זה מלא גם חן משלו והומור משלו, כי אם משום שהוא כאן דבר הצריך לגופו, ולא משהו טפל, משהו אמוּר ‘לשם אמירה’. סוקולוב ראה תמיד את איש־שיחו, דיבר אליו בכל האמצעים שנזקק להם. מכאן ‘שבעת הקולות’ שהוציא שופרו בבת אחת, המעיין ששלח את מימיו דרך שבעים ושבע זרבוביות. שעה זו שעמדת על תוכו של ריתמוס זה שבשיחה, אתה עומד גם על טיבו של סגנונו והנך מכיר, כי כשם שיש חן לצמצום ולריכוז בלשון, – ב’לשון חכמים‘, בלשון שבכתב, יש גם חן לזרם שבא להשקות, להשפיע – שהוא פורץ תמיד מתחומיו, כדי להרחיב את תחומי ההשקאה. גם צמצום גם הרחבה שניהם מושגים יחסיים. מה שהקסים בסגנונו של אחד־העם מבחינת הצמצום המופלג, הקסים בסוקולוב מבחינת ההרחבה והרוויה. לכל אחד ניתנו מידי הטבע אותם האמצעים, שהיה זקוק להם. ושוב אינך מוצא הגדרה הולמת יותר את שני הטיפוסים האלה, כ’בעל־הלכה’ ו’בעל־אגדה‘. כלום לא היה אחד־העם גם מסביר גדול? אלא שאופן הסברתו היה דרך הקיצור, דרך ההגדרה של הרעיון; המכוון היה למוחו של אדם, לחינוך המושג המצומצם, שכל הסברה יתרה עשויה לטשטש אותו, בעוד שאופן הסברתו של סוקולוב היה דרך ההפראה, ההכשרה – קירוב המושג ללבבות. אחד־העם ראה לפניו את בעל־הבית הנאור, שיצא מד’ אמות של בית־המדרש, ורשאי היה לדבר בגנותה של ההשכלה השאוּלה, של ‘הכלים השאולים’, בעוד שסוקולוב עוד הוכרח לכרוך ציונות בהשכלה – לראות בציונות עצמה לא ‘דרך תשובה’, כי אם שחרור מן הפגום שבגיטו. אחד־העם, שלא היה פחות משכיל מסוקולוב, ולא היה חושש אלא להשכלה מזויפת, קלוקלת, היה בן־חורין יותר והיה פטור מהסברה אלמנטרית, בעוד שסוקולוב, שלא ראה לפניו אלא את העומדים בתחומי הגיטו, לא היה סיפּק בידו לעמוד, כאחד־העם, על ההבדלים הדקים שבמחשבה, להבחין בין צבע לצבע, בין גוון לבן־גוון. רק בשעה שהרגיש, שהסביבה משתנית, התחיל מתרכז יותר, ושעה שהתחיל כותב את ה’אישים', נתחדש כולו – התחיל נוהג עידונין במחשבה, אבל על אשד צבעיו לא יכול גם אז לוותר. כוחו היה בזינוק זה, בשפע צבעים, בשפע אסוציאַציות מכל פינות הלשון והספרות. הוא לא היה מן המסננים. לשונו חוּצבה מכל המחצבים, צבעיה לא הורכבו זה בתוך זה, כי אם הוטלו זה על יד זה. ועוד פעם: במיעוט בדיקה זה היה כוחו, כשם שכוחו של אחד־העם היה בבדיקה יתירה. הקלסיות של אחד־העם היתה אצלנו ריאַקציה חריפה כנגד המליצה של ההשכלה, בעוד שסוקולוב לא ויתר על עושר צבעוני זה, שהיה בו עוד מן התום של ראייה ראשונה, וכל כמה שצבעונות זו נראית לבן־דורנו בחינת כלאַים, היתה לסוקולוב עצמו משען וחיזוק – לא חולשה, כי אם אופי.

מדי דברנו בסוקולוב אי־אפשר לנו שלא לחזור פעם בפעם אל ההקבלה בינו ובין האיש, שהבליט באופן אכזרי את חולשותיו – הלא הוא אחד־העם, שסימל כביכול בכל סגולות רוחו את ההפך ממנו. האחד סימל את וארשה הרבגונית, הססגונית, קלת הרוח, קלת ההתרשמות, בעוד שהשני סימל את אודיסה הכבדה, הקבועה, המרוכזת, בעלת הצבע האחד, שלא ניתן לעולם לשינוי. הקבלת שני הטיפוסים, כהקבלת שתי הערים, מגרה את המחשבה, מעלה ניצוצות, שכן היה בהן בשתי ערים אלו באמת משום סימולן הנצחי של שתי דרכים, שני פנים של היהדות: אגדה והלכה, קבלה ופילוסופיה, חסידות ורבנות, השכלה ומסורת. ודאי, שהיו שני טיפוסים שונים ונבדלו זה מזה בצביונם, בסגנונם, בהלך־רוחם. אבל מי שיבדוק את תמצית מהותם, את תמצית מחשבתם, ישתאה גם לדמיון הרב שביניהם. גילוי זה יוכיח שוב, שמה שמפריד באמת בין אדם לאדם ובין עם לעם, אינו התוכן, כי אם הצורה. ואף שכולנו מודים בדבר, שהצורה היא בנותן טעם, בטובע אופי, – כדאי לנו לציין את המשותף שבשני האישים, שבהם נתלבשו מידות הדור ודרכי ביטויו. שניהם היו בני גיל אחד – בני פורמציה זו של שִלְפֵי־ההשכלה. עוד היה עז בהם יצר הדעת, ושניהם שקדו בבית־אבא על לימודי־הקודש ועל מדעי־החול בצמאון שלא ידע רוויה. סוקולוב, שהיה פעיל יותר, דינמי יותר, סופר יותר, מיהר אל הדוכן בעודנו נער; אחד־העם, שהיה בו מיסודו של רנ"ק ותכונתו, לא פסק מלהכשיר את עצמו (לא לחינם הונחה ‘הכשרת הדור’ ביסודה של השקפת עולמו!), ומי יודע כמה היתה נמשכת עוד התכשרות זו לולא היה אנוס על פי הרעיון לעלות על הבמה ולהזהיר את הדור, כי ‘לא זה הדרך’. ציונותו קדמה איפוא למלאכת הסופר שלו – היא היא שעשתה אותו בעצם לסופר. מבחינה זו היה סוקולוב אחר כולו: הוא לא יכול להשהות את תורתו ‘בתוך מעיו’, כאחד־העם, עשר שנים רצופות, –ה’עילוי' מהיר־הקליטה, מהיר־הפעולה, עליז־הפעולה, עשה אותו מורה ומסביר בעודנו לומד ובולע את ראשית ידיעותיו. שפע הדברים שקלט הוא שנסך עליו שכרון, והיה הכרח לו להוציא מעיינותיו חוצה. כל מה שלָמַד, הוכרח מיד ללַמֵד. בסוף ימיו, כשעמד על הצורך להצטייד לדרך ארוכה (בספרו על שפינוזה, במלונו האנציקלופדי), הראה שהוא יודע גם לאגור, אבל מתכונתו היסודית היה להגיש מיד את הציד שהקרה לפניו היום. הוא היה בראש וראשונה ז’ורנליסטן גדול, הוי אומר: אדם שאינו דוחה למחר מה שהוא יכול לעשות היום.

ברם, שניהם היו משכילים מבחינה זו, שלא קידשו את סגנון הגיטו, שפניהם היו מערבה – שבאו לחנך בנו קודם־כל את האדם, לעקור אותנו מן הבהילות, הרתיחות, ללמדנו מתינות, התרכזות, קביעות בעבודה וקביעות בדעה. כמשכילים, לא גרסו שניהם את הפראות כ’סגנון לאומי‘, כ’קדושה לאומית’, וכציונים – עמדו שניהם על הסכנה שבתסיסה בלתי־פוסקת, בלתי־פוריה, – שבהתלהבות שאין אמת־בנין עמה.

שתים עשרה שנה לפני היות סוקולוב ציוני רשמי, הוא כותב (בהקדמתו ל’ארץ חמדה', וארשה, תרמ"ה) על סערות הרוח של חובבי־ציון בימים ההם: ‘מעבר מזה חובבי ציון הנאמנים, אשר בלי קולי קולות עבדו עבודתם לעמם, הזהירו מפני ההתלהבות הנפרזה, ויחוו דעה¹ כי רעיון הישוב הוא כשמש המאיר באור זך ובהיר, אך חוּמו שורף ומכלה, ואם בגדולות ונשגבות נתהלך, לא יעלה בידינו אף מעט; ומעבר מזה – בעלי הדמיון והקצוות התנפלו בשצף קצף על בעלי הדעה המיושבת, ויכנום בוגדים ותהי המלחמה פרועה מאד’. מי שיקרא הקדמה זו, ייווכח קודם כל, שסוקולוב רואה את הדברים כאחד־העם, ולא עוד אלא שהוא מדבר כמעט בלשונו של אחד־העם. ומי שיקרא את סיפורו הגדול ‘יוסיל המשוגע’, חייו של אחד מ’חלוצי הגולה', שסוקולוב אמר להציג לפנינו, כדי להראות את המתנגדים לציונות, שהיו בכוח ואפילו בפועל ציונים שבעתיים יותר מאלה, שקראו לעצמם ציונים – ייווכח כי טיפוס החלוץ שלו ושל אחד־העם הוא אידנטי במידה מפליאה. ‘ענין זה של א"י – אומר גיבור הסיפור, שמחברו כמעט מזדהה עמו – הוא יותר מחקלאות, יותר מהבנת התורה, יותר מהחיים – כולל את כולם, ונוסף עליהם הכבוד… כשבקשתי כל ימי את הממשות, בלא־יודעים בקשתי את ארץ־ישראל’. גם כאן משהו אחד־העמי ביסודו. חלוצים וציונים אמיתיים אינם אלא אלה, שהתכשרו להגשמה, שהוכשרו להגשמה: האנשים לדוגמה, שימשכו את הרבים אחריהם. אלה לא היו עוד אנשי־גדלות גם בשכנם עוד בתוכה. ‘אין לי עסק בהגדות’ – אומר משכיל זה שרוחו כבר שקויה ציונות של מחר: – ‘אני רציתי לגלות לכם טפח מגולה אחד של חיי הכפר… על כל פשעי האנשים האלה מכסה דבר גדול אחד: הם עובדים! רק מתוך כך אפשר לו לאדם לפעמים לעלות מעט יותר ולבנות לו בית במקום גבוה יותר’…

פיכחות מדומה זו היתה משותפת לאחד־העם ולסוקולוב, ואף שבעל ‘על פרשת דרכים’ ידע לבצר את תורתו יותר, להוסיף לה כוח של ריכוז – להצניע את האש יותר, הרי שניהם נילושו מעיסה אחת: שניהם נלחמו בכיעור שבגלות יותר משנלחמו בגלות עצמה, שניהם לא ראו תפקיד נעלה יותר לעצמם מאשר תפקידם של מחנכים למידות אדם, לכבוד אדם.

מה שהבדיל ביניהם באמת היה לא דעותיהם, כי אם אופן גידולם, גלגולם, התגלותם. אחד־העם בא משולם. הכיר בבת אחת את אמיתו האחת, וכל מה שכתב כל ימיו לא היה אלא פירוש להכרה זו, שהאירה את נפשו. סוקולוב, שהיה אופי פייטני יותר, – גידולו לא פסק, בישולו לא הגיע לידי גמר לעולם. הוא לא פסק מלקלוט. יותר משבא ללמד, בא ללמוד, להוסיף דעת, להוסיף הכרה. דרך צמיחתו היתה עיגול בתוך עיגול; כל מה שהוסיף, לא הוסיף אלא כדי לבצר יותר מה שקנה קודם. לא משבר הביא אותו (כמו את לילנבלום) לידי הודאה ברעיון הציוני, כי אם גידולו הפנימי: במידה שהתנועה הוכשרה, עם בוא הרצל, לקלוט אותו, הוכשר גם הוא, כתום עיגול ההשכלה, לקלוט את הציונות. הוא נמשך תמיד לצד השמש, נמשך למקום שמצמיח, – למקום שנתבקשו כוחותיו, כשרונותיו, שנתבקשה התלהבותו. קשה כאן להכריע, אם היה מושפע או משפיע יותר. למקטרגים שאמרו עליו כי הרצל פיתהו, השיב בהומור: אינני נערה שנתפתתה… אבל על צד האמת – נפתה, נפתה לחיים, לתפארת הרעיון, נחלץ מן ההשכלה עם הגל שנתלש, עם הרעיון שהבשיל. אחד־העם שהסתפק ב’כוהנים', נתעורר קודם, נתלהב קודם, – הוא היה הזורע המשכים. סוקולוב לא התרונן אלא לקול המגל, לרעד שעבר במחנה מקצהו ועד קצהו. מה שפגע באחד־העם והרחיק אותו מן המחנה עם צמיחת הציונות ההרצלאית, – מקצת ההפרזה שנתגלתה בתפיסת הרעיון, ברק ההתלהבות, הוא שקירב אליו את סוקולוב. אבל שניהם, כל כמה שהיו רחוקים זה מזה כציונים, דעתם לא סבלה את ההזיה של ההדיוטות.

את שניהם עינו הספקות בה במידה שחיזקו וצירפו את אמונתם.

הופעתו של סוקולוב לא היתה מרעישה. הוא לא קנה את עולמו באמירה ראשונה – באיזו סיסמה חדשה, באיזו הברקה מדהימה – כי אם בעצם הפריחה – זו הפריחה במוקדם והפריחה במאוחר, שלא נפסקה עד יומו האחרון. מהר עברו שנות הנביטה הראשונות, כשהיה חוטף פירור פה ופירור שם, ולשונו עוד עמוסה מעט ונגינתו עמומה. משעמד על בימת ‘הצפירה’ עמידה מאוששת, הרעיש את הקורא, כנהר בהיר, רחב־זרם, רחב־זוהר, שהוא צופה הכל והכל צפוי בו. ההתפעלות שעורר לא פחתה, – כל כך היה קולו צלול תמיד, היתה ידו אמונה תמיד. שבוע־שבוע, ואחר כך – יום־יום, הזהיבו שורותיו, כאילו זה עתה הביא את מנחתו הראשונה. זאת הברכה, שהיתה שרויה במעשי־ידיו, עוררה חדוה ותמהון בנערי ישראל ובזקני ישראל – כהתגלותו של גאון ומושיע בדורות שהיו. אגדת־סוקולוב היתה אגדת התפארת הישראלית, אגדת הגאונות הישראלית שנתחדשה. מסוקולוב לא ייבצר מאומה – זה היה הרגש הכללי שעורר בדורו. וגם אנחנו, שראינוהו גם ברפיונו, היינו מוכרחים להודות, שמשהו כאן שהוא יותר מכשרון – שכאן תוצאה מזהירה של דורות עמלים בתורה, של שקדנות וחריפות, של כושר־רוח שלא הוצבו לו גבולות. ברור, שלכשרונות הטבעיים נצטרפה כאן גם התמדה בלתי־רגילה, מין שמחת התורה ושמחת העבודה, כשלעצמן הטילו רעננות בכל מה שעשה, אבל משום פתרון לחידת סוקולוב לא היה בכל אלה. מביאים לפעמים דוגמאות מסגנון נעוריו, כדי להראות עד כמה הלך והשביח מתקופה לתקופה, אבל אפשר להביא גם דוגמאות מזהירות מפרקי ‘הצופה לבית ישראל’ הראשונים. גם בהם כבר הדברים מאירים ושמחים, מפיקים חן ותבונה – מגלים שלטון בהרצאה של זקן ורגיל. בצמצום של דיבור לא התגדר אמנם מעולם, אבל הקצב, המבנה, הדיבור החתוך והמושך – סגולת סגנון ראשונה לסופר בעל יכולת, עשו את סגנונו, בקיצורו ובאריכותו, גם אז מלבב לאין שיעור. הקורא מקבל ברצון כל צורה של דיבור, כל מרות של דיבור, אם הוא מוצא בו חיות, אם הוא הולם את האומר והאמור – אם הוא מצטרף ל’ניגון'. סוקולוב לא קישט את ניבו – מה שהרחיב ומה שהוסיף (בצורת ביטויים מן הגמרא, מן הפוסקים – ואפילו מן הזוהר), לא עשה זאת אלא כדי להיות מובן יותר, נוח יותר לקורא: כדי ליצור את הקונטקט המלא בינו לבין השומע.

מכאן נטייתו לייהד ביטויים זרים, שהלכה וגברה אצלו והגיעה לידי גילוי קיצוני במאמר ‘מגפת המליצה הנכריה’, שפרסם בשנים האחרונות ב’מאזנים' ושנמצאו מערערים עליו מתוך אי הבנה. במאמר זה, כל כמה שפרטיו שנויים בספק, הזהיר על התנוונות הביטוי העברי, סיכם את נסיונותיו – התקומם ללשון־לא־לשון שבעתונות, זעק חמס על ‘התבוללות המושגים’, והראה שהניב הקלוקל הוא תמיד תופעה של מיעוט ידיעה של הלשון ושל הענין, ועוד יותר – של מיעוט זיקה אל הלשון, המחייבת תמיד התאזרות שביצירה, התרכזות במושגים עד כדי גילוי היקשי ביטויים במקורות הלשון ובציוריה. ודאי שמגוחכים הם צירופים כ’עשתות שאנן' לאידיליה או ‘יומספרא’ לז’ורנליסט, אבל ניתן לשער מה מאד האירו את דעתו של הקורא התורני, כשהמציא לו את הצירוף ‘שכל נבדל’ לאַבסטרקציה ו’שכל פועל' להיפוכה, או ‘סדינים המצוירים’ ל’גאָבּעלינען‘, ‘שיר לעתיד לבוא’ – ל’מוזיק דער צוקונפט’, ואילו ‘אתדבקות רוחא ברוחא’ לסוגסטיה. עם כל הקיצוניות שבשיטה לא היתה זאת בטלנות בשום פנים, כי אם אותו קירוב המושגים הרחוקים לקורא היהודי, שסוקולוב החשיבו לא פחות משהחשיב את קירוב הרעיון.

מה שהבדיל בינו ובין חבריו היה זה, שהאחרים (פרישמן, פרץ, אחד־העם) נתגלו בבת אחת, או לאחר גלגולים קצרים, בעוד שהוא סימל התהוות תמידית. על־כן לא שהה על כיבושיו, דילג תמיד עליהם – כאילו כל ימיו לא היו אלא ימי הכשרה לאשר יבוא. על־כן לא היה גם סגנונו, בכל עושר הביטוי שלו, בכל צירופיו המקוריים, אלא מעין גלמי ניב אדירים, גלים חומרים, שלא נתכנסו לאפיקיהם, – מין ערבוביה חיה, עליזה, שלא הוצקה יציקה אחרונה גם כשהפליאה באיכות בלתי מפוקפקת. משהו נשאר כאן תמיד, מבחינה תרבותית עליונה, נטוּל צורה, נטול־סגנון. משהו שלא הושלם. סמלית היא בנידון זה צבירת החומר הענקי למלון האנציקלופדי, – גם כאן, שהיה ברור כי לא יהיה סיפק בידי הצובר להביא את המלאכה לידי גמר, סיפּקה הצבירה כשהיא לעצמה תילי־תילין אלה של גלמי־חומר, שמילאו את בתי גנזיו. על כן לא השלים את החוג גם כשהגיע סמוך לשמונים. החוג הלך ורחב, וחרג מתחומם של חיי אדם. תהליך זה של התהוות תמידית, כל כמה שהיה בו מאושר ההתחדשות, היה בו הרבה גם מן היגון של עולמות ושברי־עולמות, הנבלעים אחד בלוע חברו!

כבר הראו רבים, ובדין הראו, על ההתחדשות הגדולה שנתחדש האיש סוקולוב וסוקולוב הסופר עם הציונות ההרצלאית שהחלה לפעמו. גם הוא עצמו עמד כמה פעמים על רגע גדול זה בחייו. ציין מתוך הודיה שבלב, שזה היה הרגע, שבו מצאו את תיקונם כל כוחותיו הפזורים, כל פירורי רעיונותיו, כל ניצוצי כשרונותיו. כמי שמברך על הנס, הוא מברך את הציונות, ש’נתנה לו את ההתאמה, את ההרמוניה, אשר בה יכול לחבר את ה’אלימנטים' שלו, את היסודות החלקיים שלו, לדבר שלם אחד‘. ואמנם הציונות היא שעשתה אותו בבת אחת מוצק, שלם, – כנשר זה, שגילה את טרפו, שגילה לאן יכוון את מעופו. עם הציונות בא הפתוס הראשון, החדווה הראשונה. מאז התחיל נושם אחרת, התחיל רואה אחרת. גם דברים, שלא היתה להם לכאורה שום שייכות לציונות, נלכדו בעיגולה. לא, העולם לא נצטמצם בשום פנים עמה – ה’חוץ’ נשתעבד לה, נתכנס בה. הציונות היתה העולם. אישים, ארצות, מאורעות – על הכל אָצלה מאורה. והכל עמק עמה. השפע גדל וגדל הבטחון. אותה שעה נתמלא אומץ לשירה, לביקורת, לאמנות־הדיוקן, ואף שכאן נכשל פעמים רבות, ומלבד ה’אישים', שאין דומה להם, קשה להצביע אצלו על נצחון שלם אחר בשירה, – הוסיף כוח גם מנסיונותיו אלה, ומה שלא הצליח בשירה במתכוון, הצליח בתיאורים ובליריזמים שבדיוקנאות, בציורי־מסע ובדברי־זכרונות.

אפשר שלא היה איש, שהציונות הצילה אותו, גאלה את נפשו, את כשרונו, כסוקולוב. הוא עמד אז בחצי ימיו. עמד בכל כוחו, בכל חומו, ו’האובייקט' האמיתי ליצירה עדיין היה חסר. הציונות כפי שהוא תפס אותה – כהצלת האומה על־ידי איזו התנערות אנושית גדולה, שתשוב ותכנס את כל כוחותיה, כל כשרונותיה, ותמשוך אחריה התעוררות והכרה בגורלה הטרגי גם מחוצה לה, נעשתה לו מסגרת עולם לעבודה, להכשרה, ליצירה; תבעה ממנו ומכל פרט יהודי התאַזרות כבירה כזו, שתכשירהו להיות יותר משהנהו. והוא היה הראשון, שמילא תביעה זו: בארבעים שנות החיים שלאחר הנס היה כל יום יותר משהיה אתמול. הציונות היא שתבעה יותר, – כל יום יותר. והוא נתן את עצמו בכל צורה, בכל פעולה שנדרש לה, נתינה מלאה – לפי גודל הדרישה היה גודל הנתינה. ועוד בעמדו סמוך לשקיעה, בייש את כולנו, הצעירים והזקנים, בתנופת ידו, בעצמת רוחו – בזה שלא ידע עייפות ולא גרס הפסקה, והמנוחה, מנוחת הנצח הגדולה, באה לו בעודנו עומד על החומה, חגור כולו כלי מלחמה.

 

אמן הדיוקן    🔗

[א]

מי שניתן לו הרבה והעושר בא עליו מכל צד, ובטרם יקרא למזלו–הוא כבר נענה, פעמים אינו פחות טרגי ממי שעוניו נעשה לו בן־לויה מראשית דרכו, והוא מהלך ימים רבים בלא שמחה. מי שדברי־חפץ מזומנים לו בכל קרקע שהוא חופר, פעמים רחוק הוא מן האוצר יותר מזה שמעדרו אינו מעלה לעולם אלא טרשין וחול.

רב־נכסים היה סוקולוב מראשית הופעתו. מבורך בכל הכשרונות, מוכתר בכל הנימוסין. לא היה דבר אשר עמד לשׂטנו, חוץ… מעושרו הרב: חוץ מזה שהיה בר־מזל מאין כמוהו ובכל אשר פנה הצליח. הכל ניתן לו בלי יסורים, בלי מאמצים–בלי ‘תהיות ושהיות’, כפי שהוא עצמו התבטא פעם. כ’איש האשכולות' נתגלה מנסיונותיו הראשונים, ולא היה דבר בספרות אשר נשגב ממנו. וזה אשר הכשילו. לבו נעשה גס בכל סוג של יצירה, ולא היה מקצוע בספרות אשר לא שלח בו את ידו. אפס מרוב כשרונותיו ורוב נסיונותיו טושטשו לפעמים קוי־פרצופו, והמחמירים שבתקופה שצמאו לניב המדויק, להלכה המדויקת, המוגדרת, שאין אחריה כלום, לא ראו את פירורי הזהב שהבהיקו בכל מה שהוציא מתחת ידו אדם פינומינלי זה, וככל אשר הרבה להפליא בקסמי עטו, בחריפות מחשבתו, בפלאי סגנונו, שהקדים לפעמים את התקופה, כן הרבו לנוד לו, לדלג עליו מתוך קלות־ההבחנה של דור, העומד במסכת שלו ואינו מסוגל להבחין במסכת אחרת.

אך הנה התרחש פלא, ויום אחד בא האיש לידי גילוי שלם, לידי ‘מעמד’ שלא הקהל הגדול בלבד, שהיה תמיד עמו, כי אם גם האסטניסים, שהתחילו בועטים בו בפני רוב הטובה שהשפיע, על כרחם הודו בו הפעם בפה מלא. נצחון זה חל עם פרסומם של ‘אישיו’ הראשונים ב’הצפירה' השבועית. כמנהגו תמיד, בא גם כאן עם טנאיו המלאים: הושיט בקנה אחד תורה וחכמה, הומור וחריפות, ברק־סגנון ואמנות־השיחה. ה’עילוי' שוב הופיע בכל יתרונותיו, בכל עושרו, ורק שעושר זה היה הפעם שמור לטובתו, מאשר שהיה הולם את הנושא ולא הוּצא לבטלה גם כשנראה מתפזר לצדדין. כאן הושגה הרמוניה גם כשנראתה מעורערת על ידי ריבוי־סגנונות וריבוי־מראות. הישן והחדש, המודרניזם והארכאיזם, שהיו תמיד מעורבבים בסגנונו, נצטרפו כאן זה אל זה, נבלעו זה בתוך זה. כמו בכל יצירה שהצליחה, נמחקו הסימנים החיצוניים והפגמים האמתיים, ועוד יותר–המדומים, תוּקנוּ מאליהם.

איני יכול לשכוח את הרושם שעשו עלי בימים ההם שרטוטי דמויות אלה, שנרשמו ביד בטוחה ומשעשעת, מתוך אותו ריהוט שבכתב ואותו שפע שבלב שהיו מיוחדים לו–בלי הקפדה פורמלית, בלי תכנית מחושבת מראש, ועם זה–באותה אחדות שבריתמוס, שבה הצטיינה אחר־כך כל הסדרה הזאת, שנתפרסמה עד מהרה לשבח והיתה ימים רבים אצלנו ל’שם דבר'.

זוכר אני אותו חורף שלוּג ועגום, חורף תרס"ד, כשנפלתי בראשונה לתוך היריד הספרותי של וארשה והכרתי את פרישמן ואת פרץ, את נומברג ואת בעל־מחשבות. ימים רבים נמנעתי מפגישה עם סוקולוב. למה אכחד? הוא היה זר לי. הוא הדגיש–בניגוד לאחד־העם שנתן אחיזה–שוב את הצבעונות הגדושה, את מיעוט היציבות שבביטוי, שהיו קשים לי ביותר. לפי כל הלך־רוחי הייתי נמנה כולי עם קבוצת הסופרים הקטנה שחלמה על ביקורת־האמן החמורה, על החתירה המתמדת לצמצום, לתמצית. כל תערובת סממנים הרחיקה, עוררה חשד. זה המעט שניתן אז מתוך התלבטות של ביטוי, אבל מתוך חדירה חריפה, על־ידי ברדיצ’בסקי, על־ידי פרץ, ומתוך צלילות מערבית–על ידי פרישמן, נומברג, בעל־מחשבות, היה רמז לסגנון משוחרר, לביקורת משוחררת. ‘אישיו’ של סוקולוב לא היו הולמים את מה שביקשתי בביקורת החדשה, ואף על פי כן נלכדנו כולנו בכוח קסמיהם. היתה בהם איתנות של תפיסה, ביחד עם המית־לב, היתה טיסה קלה זו שנוגעת ואינה נוגעת ופתאום היא ננעצת כבצפרנים עזות בבשר וברוח. ובכל מה שנראה בה מפוזר ומפורד, נצטרפה בסך־הכל שלה למלאכת־אמנות ביקורתית, שלא היתה דוגמתה בספרותנו.

זה היה סוג ספרותי חדש: מין צירוף של הערכה, פיליטון, מסה, דברי־זכרונות, שהרנין את הנושא, זרק בו דם חם, ועם זה לא יצא מכלל שיחה משעשעת. קסם מיוחד היה לגילוי חדש זה של הגאונות הסוקולובית. הורגש, שכאן מצא הכותב את אשר ביקש לשוא בכמה מקצועות שהתלבט בהם, שניסה בהם את כוחו: בשיר, בסיפור, בדרמה, באגדה. בדיוקן הספרותי שיצר כאן כאילו מצאו כל אלה את תיקונם.

הפורטרט הספרותי כמעט שלא היה מצוי אז בספרותנו, חוץ מנסיונותיו הראשונים של ברדיצ’בסקי, של בעל־מחשבות ומשהו של פרישמן (ביניהם אותו דיוקן חריף של סוקולוב עצמו, שהשפיע על המצויר שבחים רבים כל־כך, שכמעט לא נשאר בו מתום…). מה שנתן סוקולוב ב’אישיו' היה סוג משלו, אמנות משלו. גם פרישמן וגם ברדיצ’בסקי, איש איש באמצעיו, לא נאחזו אלא בקו אפייני בודד, כשהם מסיחים דעת בכוונה מכל השאר, כדי שלא לטשטש מה שלא היה מעניינם. –זוהי בעצם ראייה לירית, וזה היה אז החידוש, לעומת ביקורת ההשכלה, שהיתה פרשנית, חטטנית, שמרוב כוונות להראות, לא היה סיפק בידה לראות, להרגיש, להקשיב את צמיחת היצירה מתוך אפלת שרשיה. ל’אישיו' של סוקולוב נוסף משהו אפּי. הם גילו קודם־כל מראות, קבעו דמויות. כותבם לא נתכוון לחיוב ולא נתכוון לשלילה–הוא לא צמא אלא לראות. הוא דבק כולו באובייקט שלו, ותפס אותו בבת אחת מצדי־צדדים. זאת היתה ראייה כוללנית יותר, סופגנית יותר–יריעה רחבה השׂשׂה בצבעיה. היא קבעה את דמות היחיד, ולא התעלמה מן הקו הקיבוצי. קשה היה לפעמים להבחין, כלפי מה היא מכוונת יותר: סלונימסקי, בורנשטיין, יוסף הלוי, כל אחד הוצג כעולם בפני עצמו, כבעל אינדיבידואליות חריפה בפני עצמה, ואותה שעה הובלטה בהם סגולה אחת משותפת לכולם: כולם היו באי כוחה של הגאונות הישראלית העקשנית, הסרבנית, זו שאינה יודעת שׂבעה, שאין גבול להשגותיה ואין דבר אשר יעמוד בפניה. מתוך צמאון להקיף, לכבוש את הנראה עד בלתי השאיר בו טפח שלא נגלה, הוא משׂתער עליו מפנים ומאחור, שולח בו שבע עינים ושבעה מכחולות בבת אחת. כל אמצעי הראייה והציור והביטוי מגויסים כדי להבליט לא את חז“ס בלבד, כי אם את כל עדת החז”סים שקמו לישראל בדור דור; לא את בורנשטיין כמו שהוא, כי אם את כל ההתמדה היהודית, כל הרעבון לדעת, השמחה לדעת–כל הדורות שהחיו והמיתו את עצמם על התורה לשמה, על המדע לשמו.

ובזה נִפלה סוקולוב לטובה מכל אלה שקדמו לו. כי השתלט על כל החומר כולו, וידע לטבוע תבליטים בכוח פלסטי עצום וידע לספּר ושמח לספר לא כמבקר, אלא כאפּיקן הבא להחיות עולם, הנועץ את קנה־מבטו בדברים ובצדי־דברים ואינו עט אל נקודת המסקנה, כי אם הולך ומשׂביע את עינו אגב הסתכלות, ותוך כדי טיול הדמות נחשׂפת אליה, נקבעת מאליה. איש לפניו לא כתב דברים כאלה במיעוט מאמצים כזה, בלי כוונת מכוון, בלי כל מגמה להצדיק או להרשיע. הכל הואר מאליו במרוצת השיחה: הסופר, האדם, החבר, הסביבה–אלפי פרטים ופרטי פרטים מפורדים נתלכדו בשטף סיפור זה לחטיבה אחת. מה שראה ומה ששמע, מה שזכר ומה שקרא, חוּבר זה אל זה, נצטרף לעולם מלא, להוויה שלמה.

זאת היתה אמנות בעלת פרופּורציה של מחשבה ושירה משלה. שפע מראות שצמחו זה מתוך זה וזה בתוך זה–לא מתוך בירור וחיפוש, כי אם מתוך מלאוּת שבלב ומתוך מלאוּת שבהתרשמות. ככל מה שכתב סוקולוב, לא היתה גם זאת אלא אימפרוביזציה,–דברים שנבעו מאליהם, שהיו שמורים לעת מצוא ובבוא זמנם נשרו מעצמם כפירות בשלים. דבר שלא הצליח או הצליח למחצה במאות נסיונות אחרים, בא כאן למלוא ביטויו, למלוא חיותו. כל השגת האדם והשגת העולם של אדם טוב־ראייה וטוב־תפיסה, כל הידיעות העצומות שקלט ימים רבים עמדו לו להביא סוג ספרות זה לידי ביטוי שקשה למצוא דוגמתו לעומק ולפשטות כאחת. לשם כך הרבה לקרוא, ללמוד, לכתוב, לנסוע, לשבת במושב חברים ולהזדמן עם כל מיני בריות–כדי שתמצא ידו לצייר אותם במשיכת קולמוס עזה אחת, לטבוע בהם קוים מלאים, בטוחים, משכנעים כאלה.

לא היה בכל זה משום מחקר ולא משום ניתוח, ולא משום ביקורת חברתית או אמנותית–כי אם עדות נאמנה של אדם בן־חורין, שלא סמך אלא על עינו בלבד, על הרגשתו בלבד. היה זה סינקרטיזם של כל מיני אמנויות. מעין זה שאנו קוראים כיום ‘מסה’. אבל במסגרת כוללת יותר,–בלי ליטוש מרובה, בלי סינון מרובה, כי אם בנטיית יד רחבה, בעירוב טעמים וקולות וצבעים כזה, שנסך שכרון. זאת היתה פרוזה מיוחדת בקצב שלה–פרוזה שיצאה למרחב ולא נסתבכה ברשת של התיפיפות, ולא נצטמצמה בסייגי דייקות ובררנות, כי אם לא הדירה את עצמה הנאה מכל אמצעי הביטוי שהיה בהם כדי לחזק ולחדש אותה. תנופת היד היתה של אמן. גם מה שהיה, לפי תכנו ומהותו, ‘פרוזה שבפרוזה’, הוצק בו חן, כוח, התנגנוּת, שהיה בהם בנותן טעם של שירה…

[ב]

מה שמשך על הפרוזה הזאת חוט של קסם, היה עירוב של כוח ורוך, של בגרות ונוער, של הומור והתלהבות. לעומת הפרוזה הנקיה, החמורה, של אחד־העם, נראתה זו מנומרת ביותר. כאן באה לידי התפרצות עתרת אונים, במקום ששם הכל התרכז ב’שבילו המיוחד‘. כאן היתה צהלת פלגים, חדוות השחרור–אביביות צמחנית, פזזנית, שנשתקעה בתוך השבולת וסחפה ונסתחפה עמה. כלום לא היה גם אחד־העם אמן־המסה? אבל קסמיו היו בעירום ניבו, בזה שלא דבק בו לעולם אבק־פיוט–הוא גם היה יקר לנו דוקא ב’נקיונו הפרוזאי’, בנזירותו מכל תמונה וצבע. פרוזאיקן מובהק הוא תמיד זה, שהוא בטוח כל־כך באמיתו, בתכנו, שאינו זקוק לתמיכה מצד הפּואיסיה. אבל ישנם אנשי פרוזה גדולים (כקרליין, כטן), שבסתר דמם שוכן יצר־הפיוט, שקשה להם לשהות תמיד בספירה הצוננת של ההפשטה, והם מתלבשים בכל מיני לבושים פייטניים. באנשי־פרוזה ממין זה אתה מבחין לפעמים סוגי־שירה מסוימים. מהם משוררים ליריים, והם לא כתבו מעולם שני חרוזים; מהם דרמטורגים, נובליסטים, והם לא כתבו מעולם עמוד אחד בסוגים אלה. מה שמעניין ביותר בחזיון זה הוא, כי הסופרים האלה נעשים אמנים דוקא בשעה שאינם מתכוונים לכך–כשין אימתה של האמנות עליהם.

סוקולוב, האדם רב־הכוחות ורב־הכשרונות, שלא הניח, כמדומה, מקצוע אחד בספרות שלא ניסה בו ברב או במעט, גילה בפרוזה מקורית זו של ה’אישים' ראייה של צייר וריכוז של פייטן. עלינו להשלים כאן לכתחילה עם כמה ליקויים שבבנין; לפעמים–גם עם איזה עודף שבדיבור (אף שיש בו ב’עודף' זה גם חינו המיוחד, טבעיותו המיוחדת–טבעיותה של שיחה חיה, נובעת, מתגברת והולכת, נושאת עושר לא צפוי, תוספת לא צפויה, מה שקובע כאן ריתמוס מיוחד וגם זכות מיוחדת); יש כאן שיירי סגנון שאינם הולמים אותנו, אבל הולמים במאוד מאוד את הכותב, שספג תרבות עברית רבת־תקופות, רבת שכבות, רבת גוונים, והיא מתמזגת ולא מתמזגת כאחת ברקמת סגנונו הצבעונית. אם רק נמסור את עצמנו, בלי התחכמות, לקסמיה של פרוזה זו, נרגיש מיד, שיש לנו עסק עם אמנות מיוחדת במינה,–אמנות־הנובילה הביקורתית, משהו שאין לו הגדרה בפואיטיקה, אבל אינו פוסק משום כך להיות פואיסיה.

אשד צבעים זה, עשירות מופלגה זו של קוים, שיחות, פרצופים–מסימניו של נובליסטן מובהק הם. לעולם אין כאן סתם גיבוב מחשבות, סתם גיבוב קוים–תמיד אתה מבחין חוט משזר, שרטוט־אב, העובר מן הקצה אל הקצה, וקובע אחדות בכל מה שנראה לפעמים מקוטע ומפוזר ומפורד. אין הבדל,–אם ידובר בסופר, בחוקר, במנהיג, בפיננסיסטן, בפוליטיקן, בתלמיד־חכם סתם: תמיד מובלטת כאן ההעוויה שפירושה עצמיות, יחידות אופי–משהו שאינו חוזר ושהוא, עם זה, גם טיפוסי עד לסמליות לאומה כולה.

כשסוקולוב מצייר לנו את הידיד רוטשילד ואת עצמו כשהם כפופים שניהם פעם בפעם על מפת ארץ־ישראל ומפשפשים והופכים בה ‘עד שעצמותיהם מתפקקות’, אין זה סתם ציור לשם בדיחות־הדעת, כי־אם קו של תום עמוק, של מסירות נוגעת עד הנפש, המעמיד אותנו על זיקתו של הנדיב אל הארץ, על דאגתו לכל פרט שבישוב ועל התחבטותו שלא פסקה כל ימיו בבקשת פתרונים לו. כיוצא מזה, יצחק ארטום, זאת החריצות היהודית המופלאה, המסירות הקיצונית למולדת הנכריה המופלאה, המסתתרת מאחורי הגוי ומסייעתו ועושה את שליחותו בשחרורה של איטליה–כל קו, כל פרט כאן (זה שהיה נמוך־קומה, וקאווּר, הענק האיטלקי, האפיל עליו גם כ’איש־מידות') מסמלים את הכשרון היהודי, ההולך לטמיון בנכר ולא נודע כי בא אל קרבו. כשאנחנו קוראים את הפרק המצוין הזה, שהוא כולו מגילת־גלות טיפוסית, אנחנו גם רואים את הדמות החיה–דמות לא תישכח. אין זאת כי אם אין כאן תפיסה מהירה של אדם מוכשר בלבד, של ז’ורנליסט מנוסה שבילקוטי זכרונו שמורים דמויות לאין קץ, קטעי פרצופים, צילומי־רגע מתוך פגישות־רגע–מתוך הרגל שנעשה אמנות. אתה מכיר בכל שורה צירופי הבעה ועקבות אחיזה, שכל החושים שותפים בהם–סימנים של התבוננות ממושכה, של הגות ממושכת על גורל אדם, שדמותו נקבעה בלב הרואה–ראיה מתונה זו שאינה אלא ראיית אמן!

וכמה מרובים ושונים הם הפרצופים, שהועלו בחכה זו! אזורי־אדם ואזורי־תרבות, הרחוקים זה מזה ושונים זה מזה, וכאן הם מתקרבים, מצטרפים–מהווים חטיבה אחת: הגניוס היהודי, הגורל היהודי, היחשׂ היהודי. כל דמות מרמזת כאן על קו־עולם, הנטוע באופי היהודי, ויהי מעמדו של יהודי זה במדינה מה שיהיה, ותהי גם המדינה עצמה איזו שתהיה! בכל מקום אתה מרגיש את שפע־הרוח ואת שפע־הכשרונות שנצטברו בחיק האומה והם מבקשים להם מוצא,–את אנשי הגזע, מוכי־החלום, המתהלכים כל ימיהם פה ולבם ‘באחרית־ים’. בכל מקום שׂר האומה זורע הרבה ואוסף מעט, בדרך נס. ברם, לא בתוצאות כאן העיקר, כי אם במציאות, בכוחות, בגילוי הכוחות. בעצם אין כאלה אלא סיפור־אגדה על הכשרון היהודי, העולה וצומח ומשגשג על כל מים. הצמיחה עצמה, על אף כל הפגעים והמכשולים, היא כאן המפליאה, המעוררת את מיתרי לבו של האמן. קינה היא על עושר זה שנדון לפיזור, ובאותה שעה גם הימנון־גאוה לפיזור זה, המעיד על אוצרות האומה שאינם כלים.

בתכונות השונות שנתלכדו כאן בקלות כזו ובעמקות כזו, אתה מוצא קו אחד משותף לכולן: זהו האמון, שלהבת־הנפש ומסירות־הנפש לדבר אחד, ‘טירוף’ זה שאינו מצוי אלא באנשי־הפלאות, ושהוא הזורע אור־תמיד על חייהם ומעשיהם. מבחינה זו אין הבדל בדבר, אם החיים נתונים לחלום גדול של גאולת האומה, לצירופים פיננסיים גאוניים, או לחקר לשונות כוש ולחשבון ‘סוד העיבוּר’–מקור ההתפעלות הוא בחידת־הנפש, בעושר הכשרון, באותם הכוחות הנסתרים שבאומה, שמהם יונקים חלומות אלה. לא מה שיצר פרץ מעסיק את סוקולוב, כי אם מדורת־נפש זו, המתיזה ניצוצות אדומים על סביביה, אוצר בלום זה של כוח, של התעוררות, סערת־רוח זו העוקרת את עצמה רגע־רגע ממקומה ומטילה חיוּת בגלמי העולם הקפואים. אתה רואה ברור, עד כמה בעל ה’אישים’ אינו גורס את ‘דרך המלך’, את ההישגים הרשמיים גם בלימודיות. לא בזה הרבותא, אם אוצרות המדע ‘חבושים וארוזים’ כולם והכל בהם אומר משטר וסדר, כי אם מידת האהבה, מידת המסירות–כוחות הנפש המפרנסים אותם. תרגום ‘המלט’ שנעשה בידי בורנשטיין–גם סוקולוב עצמו, חברו ומעריצו של ‘הפרוש מרחוב טלומצקא’, הרואה בו גדולות ונצורות מבחינת הדיוק ועושר הביטוי, אינו מכריע לגבי ערכו הפייטני,–אבל בן חמשים ומעלה זה שהקדיש עשר שנים ללימוד הלשון האנגלית ולחקר שכספיר, כדי שיוכשר לתרגם את 'המלט’–בעובדה עצמה יש גדלות ויתרון־רוח. לכך אינו מסוגל אלא אדם גדול, תלמיד־חכם יהודי, שמחמיר על עצמו ומכשיר את עצמו ואינו פוסק ממשנתו כל ימיו, ואף על פי כן הוא רואה את עצמו תמיד בבחינת תלמיד שלא שנה כל צרכו. במלחמת שני הגאונים היהודים, ששימשו פרופיסורים בסורבונה, אופיר ויוסף הלוי, כל הערצתו נתונה לא לראשון, אף על פי שמשנתו של זה היתה סדורה וברורה ושקולה עד לקיפאון, כי אם לרוח־הפרצים של המלומד־המשורר, בעל הקפיצות על פני תהומות, שחרג מכל המסגרות וביטל את כל הסייגים ובזבז שפעת כוח בקנאתו לאמיתו–ברכת־רוח זו שאין בה מן המנוי ומן הספור, שאינה ניתנת להימדד עולמית.

זהו הקו היסודי בהערכות אלה. אי־המנוחה היהודית, הרגשת הכוח הנעלמת, הרודפת את הכשרון היהודי ומבקיעה לו דרך אל הגדולות במידה שהסביבה סוגרת עליו וזוממת להכשילו. הרוטשילדים אינם מושכים אותו בעושר שעשו, כי אם בגאונות הפיננסית שנתגלתה בהם. הראטינאואים, ענקי הטכניקה וענקי הרוח, הארטומים, השטראוסים, הכוחות המדיניים המצוינים, ערכם לא באשר השיגו, כי אם בעצם הופעתם. בעֵדותם על כל כוחות האומה שאין להם חקר.

אכן להתפעלות של קדושה מגיע סוקולוב בעיקר כשהוא עומד בתחום האבטודידקט היהודי, זה הטיפוס הנבחר שלו, שבו מצאו להם את ביטוים השלם כל הטוב והנעלה, כל האידיאליזם והסגולה לקרבן שבאומה. המסה על בורנשטיין היא אולי המצויינה שבשלושת ספרי ה’אישים' לא רק מבחינת החריפות שבהערכה המקיפה, כי אם באותה ההתלהבות הנאמנה שמעורר בכותב יושב־אוהל צנוע זה, שכל חייו הוארו רק בשלהבת נקיה וקדושה של תורה לשמה. כל המאמר כולו אינו אלא הימנון גדול לכשרון היהודי, להתמדה היהודית, לאהבת התורה שאין דומה לה. האויר כאן שקוי אצילות עליונה. לפנינו דמות מלאה אור יקרות, שקט אלהים–כאחד הקדושים אשר היו בארץ.

באש דת מאירים כל הדפים האלה, שבהם ידובר על הסלונימסקים, הבורנשטיינים, הפרידלנדרים–ממשיכי המסורת הגדולה של תורה לשמה. אתה מרגיש בעליל, כמה חרד הכותב לגדלות זו, שלא תמיד רישומה ניכר בחיים, שלא תמיד היא גם באה לידי גילוי מעט. כל אותו העושר העצום, המפוזר, המשוקע בקונטרסים ישנים, שזכר־מה ממנו נשאר רק במימרות בודדות, בפליטת־פה ובפליטת־קולמוס, בבדיחה חריפה,–על כל הרכוש הגאוני הזה של האומה שלא מצא את תיקונו, שלא הושקע בנדבכי בנינה והוא צפוי לשכחה עולמית, חס הסופר והוא אוצרו למשמרת בשמחה, ברטט של קדושה. מבחינה זו אתה מצדיק כאן כל נטיה הצדה, כל ‘מאמר מוסגר’ המשתטח לפעמים עד לפרקים שלמים ומהווה ענין בתוך ענין, אופן בתוך אופן, בלי משמעת של הרצאה, בלי מוקדם ומאוחר. טבעי הדבר שהטפל נעשה כאן עיקר והמכוון מלכתחילה נבלע באי־המכוון. שפעת הצמיחה היא המקלקלת כאן את השורה, אבל כנגד סבכי הצל יש גם צהרי זוהר למכביר, וטוב לתעות כאן גם בתוהו לא־דרך. ועטו של סוקולוב הוא שפלט פעם: ‘ברוך התוהו, שממנו עולם נברא’.

[ג]

סוקולוב, שלא היה מבקר ‘ירא שמים’, טעון חבילות של מצוות ופירושיהן ופירושי פירושיהן, כי אם אמן בן־חורין,–צמא לצורות ולא ל’צורות נאות' בלבד. את עינו משכו אישים יוצאי־דופן, בני אדם עזי־דעה, עזי־יצרים, אם גם יצריהם העבירו אותם לפעמים על דעתם. אהב את אנשי האוּטוֹפּיה, האוהבים לנעוץ את מחרשתם בקרקע־בתולה, ללכת בדרך לא סלולה. באלה הצליח ביותר. אפילו את השלמות עצמה הוקיר, אם נצנצה באור־חידות. באחד־העם הפליאה אותו לא השלמוּת הארדיכלית, כי אם הזרוּת שבשלמות זו, הבליטה האגדית אשר בה. לעומת זאת קשה היה לו להיאחז באישים גדולי־דמות כהרמב“ם, כד”ר פינסקר, כביאליק–דוקא משום שלא היו בהם סדקים ובקיעים, בעוד שאנשים כבן־יהודה, כיוסף הלוי, כוומברי–אנשים חדשים, עמלנים, הרפתקנים, אלה ששׂרו עם גורלם ויכלו ולא יכלו לו, הם הפרצופים הבולטים ביותר בשלושה ספריו. ואפילו במחזור הפורטרטים החדש, שהתחיל מפרסם לפני מותו, אתה מוצא פרצופים כר' נחמן מברצלב, זאת הגאונות החולנית; כאנ־סקי, איש הגלגולים והמיטמורפוזות. גם בהם לקח את לב הפורטרטיסטן האופי או הגורל, שהציגום מחוץ לשורה וטבעו בהם קוים קוריוזיים, סגולות אדם ומאורעות חיים שאינם מצויים.

אהבה זו למופלא, לקוריוזיות שבהתגלות המרץ היהודי, הכשרון היהודי, היא בלי ספק הקו המובהק בזיקתו הפנימית אל רוב האישים האלה. מביאה אותו לידי השתוממות ולידי התפעלות זאת ההתלקחות בלב התוהו, הפלא שבהתרוננות הרוח היהודית. לא ה’תכלית' כאן העיקר,–גם מבחינה זו היה סוקולוב אמן ולא 'בעל תכלית’–לא התאמת הכוחות לכיוונם, כי אם הנס שבעצם מציאותם. כציוני הוא בודאי כואב על כוחות אלה האובדים לבטלה, אבל כאמן הוא מתמלא חדוה על גילוי הכשרון היהודי, אפילו על קללת פיזורו. בשפע זה של כוח, של שכל, של הסתגלות, הוא רואה מעין תגמול הגורל לאומה, שכל הכוחות האפלים מימי עולם מתאמצים לדלדלה, להשפילה, והיא מביישת אותם, עושה לאַל את כל מאמציהם להצמיתה בהתעודדות פתאומית, בגילוי בלתי־צפוי זה של הגניוס השמור במעמקיה. הפינומנליות היהודית אינה חזיון שבמקרה. היא טיפוסית. כוח יהודי אין גילויו גילוי שבדרך הטבע. זהו הלחץ התהומי, הממושך, המגבש את הגופים האפלים לאבנים יקרות. גאונות יהודית אינה אלא התרסה, מחאה כנגד משהו. גאונות יהודית היא חוצפה כלפי המציאות.

כמה הדהים את כולנו עוד אז בפרקי חז"ס הראשונים–ביכולת זו לרכז באישיות מוצקה אחת צביונם של דורות, פסיכולוגיה של דורות, גוש עצום זה של כוחות שדוכאו ושמצאו להם, אף־על־פי־כן, מוצא באישים נבחרים. בפתיחה למסה זו גילה בעצמו משהו מאיתנות זו בכוח התיאור, בברקי ההכרה, בהשגה רבת־ממדים זו: הראה את העוני המצמיח, את הלחץ המחזק, המרומם,–הראה את הגלות בעלייתה, בכל תמציתה הבריאה.

קטעים מעטים של מסה זו מספיקים כדי להעמיד אותנו על טיבו של תיאור זה, על כוחו, על סגנונו המקורי. פרץ צבעים זה, שפע הציורים, הרמזים, השאובים כולם מבפנים–אין דומה להם בספרותנו. כאן הושג שיא של גוונוניות רבת־אמצעים, רבת־כיוונים, רבת־צירופים. האיש אשר רשם ציור רב־אונים זה היה בעצמו חלק מן המצויר, עמד בעצמו על צוק גבוה זה, אסף בחפני רוחו את הדי יל"ג וסמולנסקין וביאליק והביא משהו שהוסיף על הראשונים:

‘הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים. יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע. גוף–לא נכאה, לא מסוס־נוסס שמנוני־גביריי, ולא צנום־רוחניי בטלני, כי אם משוער־היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; – – – על כתפי גו מלא כוח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית־זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות היה כוחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי־שמיי–אקומולאטור מן המובחר לכל הכוחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד! על הפנים עם ‘צלם אלהים’ של יהודי היה הטיפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב־שוקע עמוק עמוק, הלוך וחרוש את תלמי מצח הלמדן בית־המדרשיי, מדוד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתון לסילוני הסקירות הרובות מתוכן ליריות עזת־הברק, גם את ערפל־החלום, הענוּת, הגלות, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו–מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכואב, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל־דק, מרובב ומכותם בגוונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל–כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב’שנוי’, ככל מוח מקוריי – – –; לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ"י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ“י שהמוח הזה חשב כ”כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע – – –;

כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש־יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אצילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירו, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש…'

אנו נשארים כמעט בלי נשימה מתיאוריות מעובה ושמנונית זו, מאילו שיירים של ריטוריקה שניתזו כשבבים של תנופת־יד אדירה זו. אבל כמה רב כאן הריכוז, ההיקף והמיצוי! ציורים כאלה אינם פרי וירטוּאוֹזיוּת של כתיבה, כי אם פרי חרישה עד הסוף, פרי התכנסות לפני ולפנים. הם מגלים שסופר גדל־יכולת זה היה יהודי שעמד בעצמו בלב היהדות, שהיה בעצמו ‘אקומולאטור מן המובחר לכל הכוחות’.

אם פרקי חז"ס מהווים קטע של איפּוס ליטאי, שצומצם מעט בתכונה הפסיכולוגית הכללית, הרי הרקע הכללי הרחב של תיאור החסידות הפולנית לעריה ומחוזותיה שבמסה המזהירה על חיים יחיאל בורנשטיין, אינו מאפיל על ‘גיבור האיפּוס’ עצמו. אתה מרגיש כאן בכל פסוק ופסוק את האהבה הגלויה, את ההבנה הנוספת שבהן תוֹאר האיש הקרוב, בן המולדת, העמית והרע. פרטי פרטים כאן לאין מספר ואף אחד בהם אינו ארעי, שלא מן המנין. כולם מצטרפים לדמות חיה של המתמיד הגדול, של הלומד מעצמו והמאיר מעצמו.

בחז“ס ובבורנשטיין הוטבעו כמה קוים משותפים מבחינת המקצועות שעסקו בהם. אבל סלונימסקי היה יהודי ליטאי, איש־גרמים יותר, ‘תלמודיי’ יותר (‘אדם שהתלמודיות משולבת בנפשו’), תלמיד חכם פיכח, ‘מעשה מקשה’, אדם שהוצק כולו מדע, הנדסה, הגיון, בעוד שבורנשטיין היה יהודי פולני, חסיד פולני, אדם רך וחולם וצנוע, שהמדע היה לו מעין שירה והשירה מעין מדע–שניגש לחשבון סדר־הזמנים באותו רטט שבלב שניגש לתרגום ‘המלט’. את חז”ס (או את הטיפוס חז"ס) העריץ, ככוח יהודי, כפסגת רוח יהודית; את בורנשטיין אהב כאדם, כצדיק וטהור שאין ליצרים הנמוכים שליטה עליו–ראה אותו כ’עמוד של בדולח', שכל גוני הנפש העשירים משתפכים בגבישיו המאירים.

בבורנשטיין העמיד מצבת־זכרון לגאונות הפולנית־היהודית המאוחרת, זו שהחסידות עידנה אותה, גיוונה אותה, יצקה בה מן הרוך שבחלומות. מסה זו שהיא כולה עניינית, היא יחד עם זה גם שיר־תפארת לאבטודידקטיה היהודית, ל’מרטירולוגיה של הלומדים מעצמם’–פואימה שלישית ל’שני יוסף בן שמעון' ול’המתמיד'. ולא יהיה מן ההפרזה, אם אגיד–חודרת יותר, רבת־מגעים יותר, ממצה את הנושא עד תומו בנקיבה פסיכולוגית ובהשגה תרבותית שאין דומה להן.

והרי עוד קטע אחד, שיש בו כדי להעמיד אותנו על סגולות סגנונו של סוקולוב ברגעי עליה–על שפעת העדנה שנשא בלבו לתלמיד־חכם, כדי להראות את הרואה והנראה משולבים יחד:

'בעל קומה פחותה מבינונית, ראש עגול, שקוּט וכבוש קצת בין הכתפים; עינים תכולות, עמוקות, חכמניות, עם זוהר של נועם וחן, גבותיהן מלאות, זקן צהבהב־חוּם, גזוז, עגול מכסה את צדעי הפנים ואת הסנטר–כולו עדינות וצניעות, תמימות, ענוותנות ופשטות, נימוס ודרך ארץ, רוח מתינות ודיוק של חשבון, כובד־ראש בלי עצבות, אטיות בלי רשול, ספקנות רכה בלי יאוש. בסקירה ראשונה הייתי אומר: נפש בריא בגוף בריא חננוֹ היוצר מתחילת בריאתו. רק העינים לבדן נראו כקצרות־מבט, כטעונות טפוּח מיוחד, תחת המשקפים הגדולות והתכולות.– –

ואופן דבורו היה שקט, מצומצם ומדויק כלוח־הכפל, ענייני, מהותי, לא כחל ולא שׂרק; לרגעים רחוקים, אבק של גמגום־הברה, כאילו חפש בזכרונו את המלה הנכונה; מקשיב ושואל יותר משהוא מדבר; נראה היה, שהוא לומד מכל אדם; כשהוא משיב על שאלות, ה’איני־יודע' הוא מרובה מה’יודע־אני‘; כשאתה אומר לו דבר, שבבואה־של־ערפל פרושה עליו, או שיש בו בת־קול של פעימה ונקוש באיזו מלה מפוצצת מהעתונים או משיחתן של בריות, הוא שואל לתומו: מה זה? מה פירושו? מנלן? ברר בעובדות, והיה הדבר בדוק, פשט אותו בלי עקיפין ופתול!–והוא כופה אותך בלי שום סימן של כפיה, תקיפות או מרץ של נואם. לא! הוא לא היה נואם אף מעט, לא הרים את קולו, לא העמיד פניו, לא עורר, לא כעס, לא זרק מרה, לא התיז ניצוצות. דן היה בחשאי, אף בלי חשיבות יתרה, אך בהצנע ותמימות, ולפעמים גם במאור־פנים, לא מתוך שנינות והתולים, כי אם מתוך לב טוב ומזג נעים. לא הבהיק, לא הפתיע ברשפים, לא קלע פרדוכסים; זרה היתה לו האמנות של שיחה, אף חס היה על הפנאי; אבל כל מה שדבר היה בענוה, במתינות, בישוב הדעת, בחביבות, בלי קסם־של־אמן, בלי אספקלריא של גאון–בפשטות בריאה וברעננות, כמעט ביישנית של בן עיר קטנה שהביא עמדו רכוש הגון אגור בקושי וביושר, בלי חפץ להתהדר בו או למהר לפזרו בעיר הגדולה’.

כשלהבת צלולה ראה גם את נשמת רצ“ה קלישר–אחד ממבשרי הגאולה הראשונים–לא כדורש ציון בלבד, כי אם גם כאדם, כתלמיד־חכם, כגאון המידות הישראליות. אף אותו הוכשר לראות מקרוב, באשר הכיר בו אחד מגלגולי היהדות הפולנית, שנתגוונה לפי המדינות שנתרכזה בהן עם חלוקת פולין. בדמותו של רצ”ה קלישר ניתנה לו ההזדמנות להבליט את פניה המיוחדות של ‘פולוניה שבאשכנז’, מגעם של ישן בחדש, חריפות תלמודית בתמימות אשכנזית, שנבלעו אלו באלו והעמידו אילן גזעי אחרון זה, שנשתמרה לחלוחיתו בעוד שיניקתו נתמשכה משדה אחר, מקרקע אחרת. גם כאן אנחנו מוקפים עם הדמות המרכזית יער עבות של גאונים ורבנים ותורנים, של משכילים וסוחרים. ומתוכם צומח ועולה בכל שרטוטי פרצופו המאירים רצ"ה קלישר, זה ש’רצה לפלפל‘, אלא ש’מטבעו היה פשטן’, תלמיד חכם שאינו זורק מרה, יהודי בעל תמימות פטריארכלית שלבו קדם למוחו ושהוא ‘מסביר פנים לתורה’ כשם שהוא מסביר פנים לבריות. אין זה ‘ציור היסטורי’, כי אם תפיסת כל הבד בבת אחת, ראייה אסוציאַטיבית נפלאה התופסת את היחיד בקוויו האישיים דוקא בהיותו מחובר אל סביבתו.

כל מקום, שהדמות נכבשת כולה, ואתה מרגיש את קרבתה, את ממשותה, הרי היא נכבשת קודם־כל ב’טביעת־עין'. סוקולוב הכיר, שכוחו בראייה והעיד על עצמו בהטעמה: ‘אינני אוהב את הביוגרפיות ואת העצמות היבשות של עובדות רשומות בספרים. אוהב אני להוציא את הפסיכולוגיה ישר מן האדם החי, ממראהו, מתכונתו–למשוך אותה בבלוריתה מתוך הטבע הקיים והפועל’.

עין רואה זו משלימה כל פגם של ידיעה, כל חסר ויתר במשנתו. מה שמסופר כאן על צווייפל עצמו שבעתים חשוב יותר להבנת האדם והסופר והחוקר מכל מה שאמור על ספריו וכתביו, על משנתו וסגנונה. בצירוף הדמות תורתה נעשית לנו לא רק מובנת יותר, כי אם גם חשובה יותר–כאבן־מלואים למסגרת יקרה. צווייפל לא היה גיבור–לא פייטן גדול ולא איש־פולמוס ובעל־אגרופים. חכמתו היתה להאיר. זאת היתה רוח־אדר ראשונה–רוח פנימית, מכירה בשליחותה ועושה את שליחותה, בלי להתגדר בה–באותו בטחון נסתר, שאינו זקוק לסעד מן החוץ. סוקולוב רואה אותו בדין כאחד הראשונים, שבו ניכרו אותות הסגנון החדש, אותות ההתעוררות החדשה. והכרה זו מתחזקת בנו, כשהוא מציג לפנינו את האיש שראה אותו בנעוריו כ’סמל של רבי וצדיק בין המשכילים, התגשמות של מדרש, זקן ויושב בקתדרה, אף כשהיה יושב בעלית קיר קטנה על יד שולחן רעוע, מתון ומדבר בנחת, בעל חן וטעם יהודי בעיניו הגדולות והחכמניות, בפניו המלאים, הטובים והמביעים פקחות בית־מדרשית, ובצחוק הנחמד שרפרף עליהם תמיד, צחוק של הומור טבעי הממתיק את הדין, המקרב והמאחד, המושך והמקסים, בלי מגמות וכוונות'. הנה בעל ‘שלום על ישראל’, שחז"ס ערער כנגדו! הנה איש ההומור הראשון בתקופת ההשכלה, שבני דורו מחו כנגדו ולא הבינו לו! מה שקירב אותנו אל האיש היה לא האיש, שלימד סניגוריה על החסידות והפרה את שירת הדור הממשמש ובא, אף לא נצנוצי הסגנון הסינתטי שהמשכילים לא הוכשרו לטעום בו טעם, כי אם הציור הפשוט של האדם החי, 'הממתיק את הדין, המקרב והמאחד’–איש הבאות, שבעקבותיו דשאוּ מישורי התקופה העירומים.

עינו כאן אל הפרט, ורק אל הפרט, ואולי דוקא משום כך הוא מעלה אותו מתוך הסביבה, שממנה צמח. מפליא כשרונו לציור קיבוצי. מטבע ראייתו להקדים כמעט תמיד כלל לפרט. לעולם לא נכיר את האיש, אם לא נתחקה על מוצאו, על מקום צמיחתו ומקום גידולו–אם לא נדע, איך היה. ודאי שהמקומי מצומצם, כשם שמצומצם גם הזמניי, אבל הם המרננים מתוך דמו של אדם, וסימן רע הוא ליוצר שלא ינק מאדמת מכורתו. יפה הביע זאת טשרניחובסקי: ‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף־מולדתו’. לא ‘חוק הסביבה’ של טן הוא, אלא הרגשת המשורר, שאינו רואה דבר בלי נופו, בלי אווירו. סוקולוב חשש לפרטי תיאור לוקאליים אלה, שהם עלולים לעורר השתוממות בקורא היהודי, שיראה בהם משהו טפל, ‘שלא מן העין’, ועל כן הוא רואה צורך להסביר ולהמתיק וללמד זכות על מהלך ציורו זה במשל מחוכם: ‘כסבור אתה, שהדברים הם מקומיים, ולפיכך הם קטעי ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפי"כ היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובין’.

אפילו כשהוא מטפל ברחוקים, מבטו נעוץ בקיבוץ שממנו יצאו, בפרק־הזמן שהעמיד אותם. בדברו על קנטור, יקדים לציור אישיותו כל פרשת העתון העברי, כל מוצאותיו וגלגוליו–המרטירולוגיה המיוחדת של קבלת רשיון להוצאת עתון יומי ברוסיה. אגב סיפורו יעביר לפנינו שרי־מלוכה ושתדלנים וכו' עד שלבסוף נקלפת ויוצאת דמות העורך הנועז של היומן הראשון, שחולל מהפכה בכתבי־העת העבריים.

קל וחומר כשעיסוקו בקרובים: בפרץ, בפרישמן, בבורנשטיין. כאן האווירה מתחממת מיד מזכרונות ואסוציאציות. צפים ועולים מראות ילדות. חסד בוקר חופף על עולמות נשכחים אלה. זה הספסל, ‘ספסל ההשכלה’, בגן קרשינסקי עם היושבים עליו והעומדים מסביב לו, מתמלא המון פרצופים חיים, איש איש וכינויו וחולשתו וסגולתו, איש איש ולבושו ולשונו וזרותו ותנועתו–משכילים מובהקים ופרחי־משכילים, משוררים ופרחי־משוררים, בעלי־בתים, גבירים, מתבוללים–וביניהם השנים מקרוב באו: המספר עצמו ועמו פרץ–אנשים בשחר עולמם, שטרם נודע מה מנבא להם מזלם ומה יהא בסופם.

כמה מרובים ושונים הם הטיפוסים המרומזים כאן בשורות מעטות! המספר, שדעתו לכאורה נתונה לגון הקיבוציי, לחן המקום ושכינת המקום, יודע לסמן גם כל פרט באמצעים משלו, באיזה מגע רך, בחיוך קל, במשהו מבדח ואופייני–באותם האותות האינטימיים שעל פיהם מכירים חברים תיכף זה את זה גם לאחר פרידה ממושכה. עולם סגור לכאורה וזר לא יבין אותו, אבל דוקא רמזי קורבה אלה מקרבים גם אותנו אל חוג עשיר־פרצופים זה של משכילי וארשה מלפני חמשים־ששים שנה, וביניהם גם אל פרץ בערפלי ראשיתו. אנו מכירים מיד מה שאיחד את הרואה והנראה ומה שהבדיל בין כל הימים ביניהם. מצד אחד–איש השרירים הרוחניים, הלמדן והשקדן, שבכל כשרונותיו הגדולים לא קיבל מתנות־חנם מן הטבע, והוא מכיר מראשית פעליו כי סופר לעמל יולד ולפי עבודה שכרה; ומצד שני–המשורר קל־הכנפיים, קל־ההתרשמות, זה המפונק והמתפנק, שאינו מוכשר לחשוב על ‘תכלית’, אבל נפשו אש לוהטת ורגע כנצח לרגש אשר ירתיח את דמו. ודאי שאין חדירה מספקת לשירת פרץ, לנפתולי יצירתו, לנצחונותיה ותבוסותיה, אבל כמה קליפות נושרות כאן מפרץ האדם–כמה הובלט כל מה שעשה והכשיר אותו להיות יוצר ומה שמנע ממנו לבוא על סיפוקו! זאת העיר זמושץ, עיר המסורת והעממיות והאפיקורסות שבה נולד האיש וממנה יצא ואליה שב,–דם אנשיה העליז, שיריה, פזמונותיה, אגדותיה: כל הרגוש העצום שנתנה לו, שסיפקה לו צרכי יצירתו לכל ימי חייו–כמה צבעונות חמה כאן, כמה אהבה וכמה הכרת־טובה בחדוות התיאור! ודאי שלא גרס את פרץ כולו (כשם שלא גרס הרבה גם בפרישמן), אבל שמח היה, שנמצא במחיצתו, שזן את נעוריו, השביע את עיניו; שהיה אובייקט לאהבה ובמקצתו גם לקנאה, ואפילו לרוגז. במכמורת זכרונותיו כל זה נאסף כשלל חיים יקר, אף אם לא יכסה על מה שהפריד בין שניהם, בהכירו שקטנות וסכלות בכיסוי זה, המזייף את הדברים וגם מדלדל אותם.

דק יותר, רונן, מעודן וגם חותך ונוקב לפעמים עד כבשונה של יצירה (אף שגם כאן נסוך זיו זכרונות יותר מאור בולש ובודק), הוא המשא על פרישמן–מסה למופת בצורת שיחה צוחקת ואלגית, לירית וסַפְּרנית: כל מה שעושה לדברי חמודות את סיפוריו על רוב האנשים, שעמם התהלך הכותב מימי נעוריהם עד בוא חליפתם.

עם פרץ היה לבו שלם יותר (אולי משום שמשהו נשאר בו מופלא יותר, סתום יותר), אך כסופר היה פרישמן קרוב יותר, נוגע ממש–ממנו למד ובו גם התחרה. פרישמן היה סופר עברי ואת סגנונו גם חיקה ואליו חתר, אף שידע כי רפיונו ביתרון רוך, בקצב חוזר, במיעוט כוח של שרירים. שמחתי למצוא במאמר זה, כי גם הוא מעמיד את תרגום זרתוסטרה בראש מפעליו במלאכת התרגום. והוא גם מכיר, שהוא אשר שיפר ועידן את הסגנון העברי ושפך עליו חן לא היה לו. אבל הוא ידע, כי חן זה נטל גם הרבה מכוחו. ידע, כי חולשתו בפילטרציה יתרה זו, בהבחנה יתרה זו שבקול ובבנין, בהעדר החומר התחתי, בזה שהרנין ולא הרעיש ושקרב ולא ניגש–שלא הכניס את ראשו בעובי ההויה.

הוא מטעים ואינו מטעים ‘חולשה’ זאת מתוך איזה טקט, מתוך ההכרה שאין מקשין ואין מערערין על אופי שלא ניתן להשתנות, אבל אינו מעלים עין מיסודי תכונתו, שלא אהבה את כובד־הראש ואת כובד־הרוח ושגם בהתמרמרותה האמיתית נשארה במרחק־מה מן השלהבת, ספקנית ומפונקת, מאמינה ואינה מאמינה–’שוחה בגלי אפרסמון של שירה, וכדבורה זו נותנת דבש ועוקצת', מוכנה תמיד לזה וגם לזה.

הדברים עצמם נכתבו כמעט בחן פרישמני. הליריזם שליט כאן והוא מרכך את הקמטים שהוא מגלה בפרצוף זה תוך כדי התרוננות אלגית. בצדה של ההכרה בערך האיש ומפעלו ‘שכבש את קהל הקוראים עברית במשך ארבעים שנה’, אתה רואה שאת לב המעריך כבש ולא כבש עד הסוף–שמשהו חוצץ בין הרואה ובין הנראה, משהו שבכל ההתפעלות מן האיש שהספידו בתום לב, לא ראה אותו כאחד מאנשי בריתו מעולם.

ואולי דוקא משום שהיה קרוב,–משום שהיה בן בריתו ובן סגנונו: איש הפתוס השוחק, איש האהבה השוחקת, כמוהו,–שהיה חסר פתוס גדול, אלמנטרי, משהו קודר זה, שלא אבה אותו ובעומק לבו נמשך אחריו. לא, זה לא היו בן־יהודה ובורנשטיין, נורדאו ויוסף הלוי–עדת העקשנים והסרבנים, ה’מתיגעים והמתגוששים‘, הננעצים בסלעים וקונים בעמל אין קץ ובהתמדה אין קץ את עולמם. והוא גם לא היה מאלה ש’התמידו בלילות כימים ללמוד מסכתות בעל פה’, ש’ישבו לרגלי אדירי־תורה' (‘לנו בעומקה של הלכה’), שהיו הקרובים לו ביותר, המקודשים עליו ביותר.

פרישמן לא היה, כפרץ, יליד זמושץ, עיר האוצרות, עיר הסגנון היהודי, כי אם יליד לודז’–’עיר לא פולנית ולא גרמנית ולא רוסית ולא יהודית', עיר בלי מסורת, בלי אישים גזעיים, בלי ישיבות ואכסניות של תורה, כי אם ‘מקום פרקמטיה ותנועה ועבודה, ששם עמד מן הצד והסתכל וחלם והתלוצץ והתרומם מעל לחיים הגסים’. משם בא ‘קל וחפשי, דרור שטסה באויר, מצחק, מהתל, בלי שיטה ובלי כיתה’, ‘גם בלי אותה פקעת החוטים המסוכסכת והנפתלת של קשרים מקומיים, שצריך היה לעבוד הרבה להתירם’ (מענין שגם זה הדגיש: 'בלי שום יחסים פנימיים לפולוניה ושפתה וספרותה ושאיפותיה וגעגועיה’–שגם בהם אחיזה ושורש, חן המקום המפרנס את היצירה). עיר כזו מגדלת אנשי ליריקה ואירוניה, אנשי חן וליצנות,–ואין הכותב מבטל כל זה, אבל טיפה קטנה של ביטול תלויה כאן בקצה הקולמוס, אף שמכרעת בכל זאת ההכרה, שמעיר נטולת־שרשים זו יצא פרישמן, ‘כיונק מארץ ציה’, ‘ויהי ברבות הימים לאחד מאדירי הספרות’.

לא לימוד־זכות ולא לימוד־חובה, כי אם דברים כהוויתם. בתום לבו מספר הכותב בשבחיו, ובתום לבו הוא מגלה גם את מקומות התורפה. ולא שלילה היא, אלא קובלנה וצער שכלי שלם זה לא היה שלם יותר, חזק יותר. לפיכך איננו נפגמים מן הסתירות הגלויות והנסתרות שבהערכה זו. האורות והצללים רקומים אלה באלה. כך היה פרישמן: משום שיצא לאויר הספרות בלא חבלי יצירה, משום שכבש הכל ביד קלה, היה חסר קשיות זו שבאופי, המטביעה חותם של גדלות על בעליה. בן־יהודה היה חסר ‘עידון’ זה ו’מתיקות' זו שבניבו של פרישמן, אבל היו ביובש שלו הרמוניה שבחזון, כוח לעמוד בפרץ ואיבה מתמדת וקנאה גדולה–דברים שפרישמן בפיקחותו לעג להם. ועל כן זכה הוא, מעוט־הכשרונות, לעטרת מורה ורואה עתידות לעמו, בעוד שהאנטיפוד שלו (מבחינת הסגנון) שניבו הוא כולו שקוי טל־קדומים ונגינת־קדומים, לא זכה אלא לעטרת סופרים בלבד.

[ד]

שנות חייו האחרונות של סוקולוב, ביחוד ימי ביקוריו בארץ, היו המבורכות ביותר ביצירה ספרותית. אפשר לומר: זאת היתה לו תקופת ריניסנס. הוא חזר בכוחות מחודשים אל העבודה אשר אהב. כתב כמנהגו בין ביקור לביקור, בין קבלת־פנים לקבלת־פנים. כתב בין נסיעה לנסיעה וכתב גם בשעת נסיעה. מי שיבדוק את שלושת ספרי ה’אישים', יווכח שחלק גדול מהם נכתב בתקופה זו.

באחד מביקוריו האחרונים בארץ פירסם ב’מוסף לדבר' מסה על בן־יהודה–מן הדברים המופלאים ביותר שב’אישים'. תפיסה רחבה, חפשית מכל קטנות קרתנית, מכל שיגרה שנשתרשה–מעין ריהביליטציה של האיש, שחייו ומעשיו היו עשירים בגדולות ובקטנות. בן השבעים וחמש הדהים אותנו שוב בצלילות דעתו, בהיקף תפיסתו, שהיתה אישית במה במידה שהיתה אוביקטיבית, היסטורית. הוא בעצמו היה התגשמות של היסטוריה, שותף לכל שכבות התרבות של העבר וההווה. מי עוד כמוהו הוכשר להעריך את פעולת האיש, שראהו מצמיחתו הראשונה ועד יומו האחרון?

במסה על בן־יהודה ניתן מעין ציור תרבותי בצירוף מדרש פסיכולוגי אישי. הסביבה והזמן אינם גורמים מכריעים, אבל הם ה’מזכים' מה שנראה כפגם בעיני הדור החדש, שלא ידע לבטי דור קודם. כשאתה קורא בפתיחה למסה זו את הבדיחות המרובות על המליצים, על הלשון שלא הוכשרה להביע את המושגים הפשוטים ביותר ושגם הפיקחים שבסופרים נעשו אז שוטים בגלל חוסר־הטבעיות שבהבעתם–אתה נוטה לחשוב, שהכותב נמשך כאן אחרי דברי־ליצנות, בעוד שכל זה לא בא אלא כדי לעשות את הופעתו של בן־יהודה מובנת, מוצדקת–הכרחית. בשום הערכה של בן־יהודה אין קיצוניותו שהגיעה לפעמים עד לגרוטסקה נראית כל כך טבעית כמחאה נגד לשון־לא־לשון, שהמליצה שיתקה את אבריה ועשתה אותה חוכא ואטלולא, כבדפים מחוכמים אלה, ההולכים ומעמיקים מפרק לפרק. לא בן־יהודה הבלשן מעסיק אותו, כי אם שוב–זו העקשנות של מורה־הרעיון, זו היחידיות בהופעה, שלא תצויר בלי קנאות וזרות והתפרצות, שזעזעו את ההכרה, והבקיעו מעט־מעט את הקיר האטום. העיקר כאן לא מה שבן־יהודה חידש, ואם חידש כדין, כי אם תכונתו האלמנטרית, מלחמתו העקשנית במליצה, בכל שנראה כמליצה: בכל מה שעמד לשטן בדרך הלשון העברית החיה. כל המסה המצוינה הזאת מעמידה אותנו על הסגנון שב’אישיו‘, על דרך הסברתו ואמצעיה. אף היא פותחת ב’שיחה חפשית’. לכאורה, אינה משועבדת לנושא, קופצת מענין לענין, אבל מה שמסופר אגב הענין הוא הוא המעמיד אותנו על עצם הענין. כשסוקולוב נזכר (מה אינו שמור בזכרונו?), שבעיני בנדטסון גם מליצים כמאפו לא זכו–שעד כדי כך הגיע בהכשרת עצמו לנגינת הלשון, ‘שמנהגו היה לנגן שעה אחת על הכנור קודם שישב לכתוב עברית’, אין זו בדיחה משעשעת בלבד, כי אם עובדה נוגעת עד הנפש, המעמידה אותנו על טיב הלשון באותה תקופה, שינקה בעיקר מן הנגינה. מכאן המרד הקיצוני של בן־יהודה במליצה וב’ניגונה'. הוא ראה בה את אויבו בנפש של דיבור, המחייב דייקנות, עניינות, והיה תובע פשטות עד ליובש, עד לזוועה.

סוקולוב, שהיה בעצמו איש ‘המידה בינונית’, שבעצם ראה כל קנאות קיצונית כקוריוז ופעמים גם כפראות, היה מתפעל דוקא מ’פראות' זו כל פעם שהרגיש מאחריה עקשנות של רעיון גדול או סימנה של עצמיות גדולה שאינה יכולה לקבל מרות של ‘מידה’. כאמן הפורטרט, היה שמח על כל קו בולט שבפרצוף גבוריו–על כל מה ש’מחוץ לכל פרופורציה‘. כאן נסתמן ההבדל שבין המבקר המעריך ובין הפּורטרטיסטן הרואה, שמערבבים אותם אצלנו ולומדים גזרה שוה, בדברים שאינם שוים. המבקר לא רק רשאי, כי אם גם חייב לתבוע מיוצר שלמות, הגיון, הרמוניה–כל ‘מידה נכונה’, בעוד שהפורטרטיסטן לפעמים גם מעדיף מה ש’אינו שלם’ ו’אינו מן המידה', המייחדים את הדמות ומשווים לה בליטה משלה. אלה התובעים ממבקר אמן ‘חלוקה חוקית’ של חיוב ושלילה בסופר המבוקר, אינם פונים בתביעותיהם לפי ‘הכתובת הנכונה’. מי שמבקר את בן־יהודה מאיזו בחינה שהיא: מבחינה פילולוגית, ספרותית, אסתטית, ודאי שחובתו להעריך כל צד בפעולתו מתוך השקפות מסוימות. אבל מי שבן־יהודה מעסיק אותו כדמות, כאישיות חד־פעמית, ורואה אותו קודם כל כצייר, השמח לגלות את ‘סוד הפרצוף’ או כהיסטוריון הרואה אותו כגילוי לאומי וכפלא לאומי, מעריך גם את ‘הקו הפּוגם’, רואה בו משהו הכרחי לשם שלמות נעלה יותר.

וסוקולוב היה גם צייר וגם היסטוריון. לפיכך ידע ליישב כל ‘סתירה’ וכל ‘פגם’ לא כ’סניגור', כי אם כרואה.

בכשרונו הטבעי לפשוט מן הדברים את הסתבכותם המדומה ולהראותם בתמציתם הנקיה, הסיר בטקט מרובה את קליפת הדוקטרינה מתורת אחד־העם, והציג אותה כתורת חיים, כאחיזת נפש, כתריס נגד פיזור־הנפש היהודי; הכרת עצמה הנכונה של האומה היתה לו תנאי ראשון להתחדשותה ולהבראתה. ביד קלה הסיר את קורי הפלפול מעל ‘המרכז הרוחני’ ומעל ההתנגדות ל’ציוניות המדינית', בהעמידו אותם קודם־כל בשיעורם הנכון, באורם הנכון. נטילת ההפרזה היא תמיד הסבר למחצה ויותר מהסבר למחצה. כל פולמוס קטן ובלתי־פורה יסודו בזה, שעל דרך ההפרזה מייחסים לך מה שלא עלה על דעתך, וכמובן–דוקא בציטטות ובמראי־מקומות, שבהם מרומזים אותם הדברים, ורק בשיעור אחר, בתחומים אחרים. סוקולוב עמד על עיקומי כתוביה של תורת אחד־העם, והראה על הצמצום המדומה שבה, על הסכולסטיקה המדומה שגילו בה. הראה, שהצמצום בא דוקא מתוך אהבה למרחב, מתוך חרדה למרחב–מתוך שנאה למרחב מדומה.

ושוב: לא סניגוריה, כי אם תוספת אור, תוספת חיזוק מצד המבקר. כשסוקולוב מדבר על הלשון, הוא מרחיב את הקונצפציה של אחד־העם–מרחיב אותה ומתוכה וברוחה: ‘כשהעם דולה מקרב נפשו איזה סניף חי להעשיר בו את שפתו בתור אוצר ביטויים לכל פעולת אדם, יחדש וישיג יחד עם זה גם את המעשה בעצמו… והמעשה ישוב ויפעל פעולת־גומלין על הלשון’. כך ידע להוסיף על השקפת אחד־העם, להעמיקה מתוכה ומתוך עצמו: לא המחשבה בלבד מחזקת את הלשון, כי אם גם המעשה, והמעשה עצמו אף הוא מושפע מן הלשון. עד לידי סוברניות כזו של לשון לא הגיע אחד־העם, שהתוכן קדם אצלו לכל צורה. בהשקפה זו שילב סוקולוב משהו משלו, ועם זה המשיך את רעיונו של אחד־העם, כדרכה של כל ביקורת יוצרת.

בתורת אחד־העם הטעים בכשרון רב את צמאונה להכרה וצמאונה לאמת, הראה את יושר קויה ומחשבותיה, את שכלתנותה הרוויה לבביות ואת לבביותה הרוויה שכלתנות. בעינו החדה תפס את הדמיון האמתי והמדומה בינה ובין הפילוסופיה הדתית (מה שהבחין קודם א. ציוני במאמרו על התיאולוגיה הלאומית), אבל אגב ניתוחה הסיק שבעצם טבעה לא היתה פילוסופיה דתית,–שרק את יסודותיה הקימה על אדני המסורת, אבל בעומק תכנה היתה חילונית לחלוטין, ורק אל האדם השלם, ביסודות חייו ובכשרון חייו, כיוונה תמיד את כל מאמציה.

ואף שהיה, כאופי פייטני־דינמי, כולו אחר, אחר בהשקפותיו ואחר בכלי מבטאיו–תפס את כל האיתן והמוצק שבמתנגדו וידע להעריך פתוס נסתר זה שברוחו, אש בוערת זו שנתגלתה בדברים ‘פנויים מכל התלהבות’–ידע מה כוחה של רוח בונה זו, ש’בימי זעזועים, בימי חפזון, איצה ומרוצה ועצבנות היה, בזכות טבעו, ההוגה והחוקר, למַצְפֵּן, למחוג מורה דרך’.

בניגוד להשגה הקטנה, המצטמצמת באהבתה ובהבנתה (שתים שהן אחת) רק לגבי הדומה לה, הפליג הוא בהתפעלותו מן השונים ממנו תכלית שינוי. לא נטעה להשוות בחריפות את התיאור הגרנדיוזי של חז"ס או של בורנשטיין, שיש בו שיכרון של צבעים וקולות וברקים, אל הקוים המחוכמים והמתונים שטבע בדמותו של אחד־העם, אבל גם יצק עליה המון חן, המון לב. ידע מיד לתחום תחום בין עצמו, איש העולם, שהיה בו, יחד עם האצילות, קורטוב מן הקורטוב של בוהימה, הדשה חטאי אדם קטנים ברגליה, ובין המחמיר, שלא ויתר לעולם על כל ליקוי (ולוּ גם היה זה ‘ליקוי חמה’) ולא השלים עם הפגום כלשהו במעשי־יחיד ובמעשי־רבים. הבין שאין אדם מוותר על מהותו ושזאת גדלותו של אחד־העם, שעמד בקשיותו ולא מצא סיפוק בשום הישג, שלא היו כלולים בו עיקרי תורתו. הבין, שבאדם זה שעג עוגה לעצמו ותמיד תבע את שלו, היה משהו סלעי, נצחי, שכל חיצי הזמן לא פגעו ולא יפגעו בו, ושהוא, שצעדו היה מתון, שלכאורה ‘הסתפק במועט’, הוא ‘הכוכב ההולך ואור’, ודמותו המחוטבת תשמש סמל של שלמות אדם לדורות הבאים.

ראיה טובה זו, שליוותה גם את המתנגד עד פסגותיו, לא ניתנה אלא לרוח נדיבה באמת. אחד־העם היה סלע־הגורל בחייו. ממנו נפגע ומפניו גם נדחה. אבל זאת מידתו הגדולה–שלגבי אנשים גדולים בחייהם ובמעשיהם לא זכר קטנות, לא הכריע מעולם לחובה. מי שרוצה להכיר את שיעור קומתו המוסרית של סוקולוב, מתוך מסה זו על אחד־העם יכירנה.

במקום הפרקים הפּתטיים שפרסם ב’הצפירה' לאחר מות הרצל, נתן ב’אישים' תמצית רשמיו מן המנהיג הנערץ, שהכיר אותו מקרוב, בהבליטו את קוי היסוד־את האדם הדגול, הפלאי, אשר יאיר מתוך ערפלי האגדה.

משהו נפגם בפרקים אלה על־ידי הוויכוח הממושך עם ה’אידיאולוגים המפלגתיים', שכל אחד מושך את המנהיג לתוך רשות מפלגתו ורואה אותו כאילו הוא ‘כולו שלה’. אבל הוא עושה זאת גם כאן מתוך שנאה טבעית לכל השגה פרובינציאלית מצומצמת, לכל פלפול־הבאי, במקום שהדברים פשוטים ונהירים. לא שהוא פשטן כל־כך ומתרחק מתוך עצלות מכל מורכב ומסובך, אלא שעמקנות־סרק והרכב־שוא אינם אלא מקלקלים את שורת ההבחנה, וכדי לגשת אל הבעיה הממשית יש צורך להסיר קודם כל תשרוגת מדומה, שמקורה בשיגרא דלישנא, בשיגרא דראייה.

הספר הראשון של ה’אישים' הוקדש ליהדות המערבית–ליוצאי הגיטו ולשבים אליו או לנאמנים לו כפליים גם שהם נראים כמתנכרים לו. כרבע הספר תופס המאמר הראשון על הרצל, ויותר משליש בו–המדרש הגדול, שהוקדש לראטינאוּאים, לאב ולבן, שבהם הוא מסתיים. ביניהם–שני מאמרים על הרוטשילדים, ועוד שנים שהוקדשו לדיפלומטים יהודים: ליצחק ארטום ולאוסקר שטראוס. בכרך הראשון שמר סוקולוב על ה’תכנית' ואסף לתוכו אנשי מדינה ואנשי־כלכלה בלבד. בשני הגילויים האלה ראה כוח יהודי, פלא יהודי: חזיונות, שטרגיותם לא נעלמה מעינו, אבל גם התפעלותו מהם לא פגה.

בפרקים על הרצל הרחיב, כאמור, את דברי הפולמוס קצת יותר מכפי שמחייב טבע הנושא. שום אדם רציני אינו זקוק לראיות והוכחות, שהרצל לא היה סוציאליסטן כשם שלא היה גם פשיסטן–שהיה לא מחוץ למפלגה, כי אם למעלה מכל צמצום של השגה מפלגתית. אבל–הכרח הוא לו לפשוט קודם מגבוריו כל טפל, שהשתרג עליהם שלא בטובתם ולהציגם גם לפנינו בנקיונם האנושי, במהותם הראשונית. משנשרו הקליפות, הדמות הולכת ומתגלפת מאליה. אין כאן סדר דברים חמור ואין גם כאן משנה אקדמית סדורה. זוהי החיות שבאופן הרצאתו של סוקולוב–שאנו שומעים קול המדבר יותר משאנו שומעים חריקת הקולמוס: שדרך־אגב ודרך־הבלעה יוגד לנו הכל ואין משנתו חסרה כלום.

מה שבולט ביותר בתפיסת הרצל של סוקולוב, הוא זה שהאדם כאן קודם למנהיג,–לא משום שהיה מנהיג דגול היה אדם נעלה, כי אם להפך: משום שהיה אדם נעלה, יכול היה וראוי היה להיות מנהיג דגול; לא שלמד את אמנות ההנהגה מתוך ישיבה בהיכל בורבון ובמערכת העתון הווינאי הגדול, כי אם שהיה מתחילת ברייתו ומטבעו הנטוע בקרבו–אמן גדול, גאון של יופי נפשי: יופי זה הוא שהכשירו להיות מנהיג. סוקולוב אינו מצמצם, כפרישמן, את הרצל, בזה שהיה בעל סגנון נאה וכתב פיליטונים נאים–בעצם הגדרה כזו יש משהו פיליטוני. אבל, כפרישמן, השיג שהרצל ‘עלה למדרגת יוצר־אמן של עם, יען כי היה יוצר־אמן של היחיד’–יען כי היה כולו התגשמות של אדם רב־נדיבות ורב־תפארת: אדם בעל לב גדול ורצון גדול להושיע. אפילו מה שהיה בו מן הפוליטיקן הגדול, מן הגאונות הסדרנית, מכוח הבנין, לא היו אלא ניצוצות לעומת העיקר: תום האדם ואמונתו בפלאים שיתרחשו. אלף פעמים שגה כפוליטיקן, ולא נכשל כמנהיג: ‘הוכשר לעשות פוליטיקה, יען כי שנא תכלית שנאה את הפוליטיקניות’. אלף פעמים שגה במה שנוגע לתורת ישראל, אבל לא זייף אף פעם את ההרגשה היהודית ו’הוכשר להיות מנהיג יהודי, יען כי היה אדם עילאה’.

באופן נפלא השיג בהרצל, ביהודי המערבי שהיה ראשו ורובו נתון בתוך מושגים של תרבות זרה, את געגועיו על עצמו, על שורש נשמתו. הכיר, שביהודי מתבולל זה נתגלגלה נשמה יהודית גדולה, שכוח משיכתה האגדית היה בעיקר בזה, שהוכשרה כאבות אבותיה לקרבן, שהוכשרה לקידוש השם.

עם כל האגדי, שבלעדיו אין להשיג את החזיון הרצל, הוא מדגיש וחוזר ומדגיש ש’עיקר מרכזי גם בתורתו, גם באופיו של הרצל היה: הטוב’–מה ש’היה גאון, גאון של מידות טובות', ‘צדיק במצוות שבין אדם לחברו–חנון ורחום, משתתף בצערה של כל בריה, מגין על כבוד חברו, מתעב את תאוות הנקם ואת נטירת השנאה ואת הצעקנות והכילות ואת הגאותנות והאכזריות’, שהיו זרות לו ככל קטנות־מוח הקשורה במושג ‘גלות’:

שזכה להיות גואל, משום שהיה הראשון שנגאל.

כאמן וכאדם רב־נסיון וגדל־השגה עמד תמיד על העיקר, ששום ‘קוים עקומים’ אינם פוסלים את מי שהוא באמת גדול. אפשר שבהטעמה זו לחם גם לנפשו, התריס כנגד הזלזול, כנגד מיעוט ההבחנה וקטנות ההשגה שנהגו בו בחייו. אכן היתה זאת גם ההכרה היסודית, שנתנה בידו קנה־מידה נאמן למוד בו את שיעור קומתם של אישים מאישים שונים. והכרה זו היתה, שאת האדם הגדול אין להשיג לשיעורין, אלא מתוך דביקות פנימית, מתוך אמונה פנימית,–כהעם המעריץ את אישיו ‘מתוך הרגשה שלימה ואי־מנותחת’. כאן בולטת ביותר שנאתו של צר צורות לאיש הניתוח הפורמלי, המפורר את הדמות הגדולה מתוך אי־יכולת לסקור אותה כולה בבת אחת, בסקירה אחת. בהשגתו נזדווגה השגת־אמן להשגת־עם,–זו שאינה מפרדת ואינה רואה ראייה לחצאין. מעטים כמוהו השיגו את האחדות שבאישיות, למרות ‘ניגודיה’. ‘המקור הוא אחד ויחיד במינו’–קבע את יסודות הביקורת שלו בפתיחה למסה על לנדאו:–’אלא שצריך לתפוס בהרגשה אמנותית דקה את עומק אופיה של האישיות ההיא, ולא לנסות לאחזה בצבת של ניתוח גס והגדרה של מיון בעלמא’.

והוא היה נאמן לשיטתו זו. הוא תפס את ‘אישיו’ תפיסה אינטואיטיבית, סקר אותם בבת־ראש, בראיה סינתטית אחת, כראות צייר את הנוף, שקויו וצבעיו מובלעים אלה באלה, סוככים אלה על אלה דוקא בניגודיהם. משום כך לא הבדיל את ה’אור' מן ה’צל‘, את ה’טוב’ מן ה’רע‘, כי אם מסר את עצמו כולו לקסמי הצבעים, ובאשר לא התחכם הרבה, הרבה לראות, לחדור, והשיג את ההתאמה הנעלה של המידות האלמנטריות, שמהן יסודו של אדם גדול, וזהו ה’מקור’, וכל השאר אינו אלא ‘פירוש’, שאתה רשאי לגמרו ולא לגמרו.

הרי תיאור תמציתי של נורדאו, שהיה קרוב לו הרבה בתכונתו: ‘הוא היה בכל כתביו ובכל חייו פוזיטיביסטן־אידיאליסטן, לא מיסטיקן ולא חמרן. פשטן נורא, תופס את הענינים הכי מעודנים באגרופים של ברזל: סוג של גבורה, שכל יודע לשון מרגיש בו, שנוגד על סדן דקדוק השפה הרומאית… יש אשר לא תפס בבקורת האמנות את האספקלריות המעורפלות, את ההרהורים הכהים, את רמזי כליון הנפש, שאין לבטא בשפתים. הוא היה בלשן כל־כך עשיר, כל כך עמוק ובלתי־מוגבל, שלא האמין שישנם דברים שלא ניתנו להבעה. זאת היתה התנגדותו השכלתנית אל הדיקדנטים, המנחשים והמעוננים בחצאי־מלים ובכוונות, בציורי־תהפוכות ובקולות־תהפוכות. הוא היה חזק, ישר וטוב, נשען על בינתו, ולא על כמיהות, עריגות, שאיפות, זעזועי עצבים, סנטימנטליות ומסתוריות. ככה היה האיש הזה בטבעו, וככה היה בספריו’. אתה מכיר מיד ראייה של צייר, השמח לדבר והיפוכו, לצבעים הנכנסים זה לרשות זה–ראייה שאינה נפגמת על־ידי השגה פורמלית, חיצונית. 'פשטן נורא’–פשטנות נוראה בצמצומה, ואולי דוקא משום כך: כוח אלמנטרי אדיר, כשרונות מזהירים, ישרנות ללא גבול. צמצומו ‘נורא’, אבל בלי ‘צמצום’ זה לא היה נורדאו.

מסה מקיפה הקדיש לשניים מגדולי היהודים בגרמניה בתקופה האחרונה: לשני הרטינאוּאים, לאב ובנו. אחד סוחר, רב־פעלים, סמל האדם הבונה, המצליח, שדרכו ישרה ומחשבתו ישרה ואין פקפוק ואין היסוסים בכל מעשיו. והבן–השח כבר תחת סבל עושר של מחשבה וביקורת, של יכולת ואי־יכולת. שני עולמות שונים, וסוקולוב, האוהב את האנטיתיזה, מבדיל ביניהם בקוים חריפים: ‘האב היה כולו כח, משטר, צלילות, מעין לוח־הפעלים או לוח־הכפל, והבן–כולו תסיסה, שנון, דקות, רטט־עצבים, לבטי־רוח וקמטי־מוח’. האב ‘איתן כיופיטר, וחייו–איפּוס, שיר גבורים נערץ’, והבן–’מעין המלט, הוגה, חוזה, נאבק עם נפשו וחייו–חזות קשה, מתנגפת־מפרפרת בעינויי נפש, יסורים של ספקות' וכו‘. אבל–שניהם ‘התהלכו בגדולות, לשניהם היה לב רחב ונשמה יתירה’, שניהם ‘התרוממו לעילא ולעילא מהעולם כמנהגו’.–זה היה העיקר, אשר לקח את לבו של הצייר, אשר הרנין את עטו: המופלא שבגורל היהודי, זאת ההזדנקות משפלות המעמד, זה הנס–זאת ההצטברות של כשרון ומרץ שחתרו במעמקים והרימו לעיני האויב החורק שן את היהודי, שסגר לפניו את כל השערים לגדולה ולתפארת. נזר־ישראל שצץ על ראש בניו המעונים בנכר–זהו הפתוס המפעם ברוב ה’אישים’ האלה, פתוס אגדי הממוזג בהומור קל, וחוזר ונדלק בשעה שהכותב שוכח את חכמתו ומערביותו, והוא שב להיות רגע אחד היהודי מווישוגרוד, הרואה בכל שררה של יהודי (במיחוד: שררה של תורה וגדולה במקום אחד) רמז לנחמה, מעין ‘התחלה של גאולה’.

גם באופיים של האישים השונים משכו אותו הניגודים,–ה’דבר והיפוכו'. האב רטינאו משך אותו בפשטנותו, בסבלנותו, בכשרון החיים שנתגלגל בו. דמות זו השיג בכל יפיה הפלסטי והביא לידי בליטה איתנות זו, שהיה בה גם משהו לא־יהודי: משהו שהיהדות בשחרורה עשויה להוציא מתוכה. כסמל גורלה של הגאונות היהודית הטרגית נראה לו, לעומת האב, הבן ולטר–החוטר הענוג שיצא מגזע בריא זה. הכותב דבק בו כולו, חקר אותו, עלה עמו הרים וירד תהומות; הספיד יופי זה שאין דומה לו, עושר זה שלא גידל פרי: התפעל ממנו וקבל עליו, ושוב התפעל ושוב קבל,–בראותו בו לא יחיד, כי אם סמל עם שמיטב בניו הופקרו ללא מנוחה עולמית.

בתכונת וַלטר רטינאו הוא מבחין את כל הטרגיזם של רוח־ישראל בנכר, הנושאת בקרבה חמרי־נפץ כנגד עצמה, המחוסרת מטרת מבטחים ואָשיות מבטחים; מכיר שהיא מעמיקה לחפור את בארותיה משום שהיא צמאה לחפירה עצמה יותר משהיא צמאה למים. ברם, גם כאן–דוקא משום שהענינים אינם פשוטים, ראוי להרחיק קודם־כל מה שאינו סבוך אלא למראית־עין. הנסיונות השונים בחייו, החל מנסיונו הראשון בדרמה שהוצגה בפרנקפורט ועד התעסקותו בבעיות מהותה של היהדות שלא הוכשר לראותה אלא ראיה מקוטעת, חוליות־חוליות וללא שלשלת שלמה,–שראה את צמרתה ולא הכיר את שרשיה: כל זה הוא טבעי להיפרטרופיה שכלית זו שלא ידעה מה לעשות בשפע רוחה, בשפע ידיעותיה,–שהכל ניתן לה, חוץ מקרקע שתהא קולטת מזרע עשיר זה ותעשה פירות ממש. סוקולוב שוהה ארוכות על תחנות־רוח אלה, שוהה הרבה ביחוד על דעותיו של ולטר רטינאו במהות היהדות ומשיג ביחוד על משפטו ש’היהדות אינה טרנסצנדנטלית' בהביאו ראיות מן הקדמונים והאחרונים, שגם היהדות עמדה על ‘המופלא והמכוסה’ (הפרקים הרפים ביותר שבמדרש זה). אבל עצם הפתוס גם כאן אינו הוויכוח, כי אם ההסבר: ההוכחה, שכל נסיבות חייו וחינוכו, מקומו וזמנו, חידדו את כלי קליטתו של יהודי גאוני זה, והכשירו אותו לראיה יתירה שכפשע בינה ובין העיוורון, כשם שהכשירו אותו לגדולות שכפשע ביניהן ובין התבוסה. כואב ומשתומם עמד לפני 'דמות תפארת זו של עולם ההשכלה בזוהר שויון־הזכויות’–ראה בה את העושר שהאמנציפציה היהודית הוכשרה לתת לעולם, בה במידה שהכיר, כי בעושר מדומה זה אין מזל ואין ברכה, וכי כל הישגיה המזהירים של היהדות המערבית נהפכו לה לקללה.

[ה]

כמה ששמח על אנשי הכוח, על גבורת הרוח וגבורת הרצון, בראותו בהן מידות־ישראל ביסודן–מידות שקיימו את התפארת היהודית בכל הדורות, ושימשו תריס נגד הקלישות ונגד החיוורון שנזרקו ביהודי הגיטו: לחמימות־נפש אמתית לא הגיע אלא בשעה שסיפר בשבחם של צדיקים. כאן הנעימה נעשתה עמוקה יותר, לבבית יותר, ואור השקה כל שורה, כל תו. כאן הגיע גם באמנות הפורטריט למרום יכלתו.

קלסתרי פניהם של אנשים כצווייפל, כפרופיסור לצרוס, כישראלס, גדולי הענוה והטהרה, קסמו לו בקסם אחר, כאילו הכיר שכאן מרחב העולם: כאן הושג שיא כל התפארת שבאדם, וכל כשרונות הרוח האחרים בטלים בפניה.

כן–הספר ‘מוסר היהדות’ של לצרוס ספק הוא אם יעמוד בפני תהפוכות הזמן, אבל מי שיקרא את הדפים המעטים שסוקולוב הקדיש כאן למחברו, יימלא תמיד רטט של קדושה. ובכן: הנה זה היה סוקולוב! הנה לפני מה כרע ברך! אמנם נאה היה האיש בחוסן גופו, ביושר קומתו, בעיניו ש’נשקפה מהן תכלת יוצאת מגדר הרגיל‘, וסוקולוב מלא התפעלות גם מחיצוניותו, מהילוכו, מספר בתאוות־נפש על טיוליו, על כיסיו וחפיסותיו וילקוטיו המלאים צמחי־שדה שאסף בהרים ובעמקים, אבל לידי רוממות־האדם אינו מגיע אלא בספּרו על העיקר: ש’בחביון קומה זו, בגוף מחוסן זה, שכנה נשמה יהודית שביהודית, נשמת צדיק’; בהודיעו ש’כל ימיו נתן ונתן, נתן משלו הרבה מאד, נתן מעט משל אחרים‘, והיה כל ימיו נדבן ופזרן למעלה מכוחותיו, שָׂשׂ לעשות צדק והגשים מה שכתוב ויותר ממה שכתוב ב’מוסר היהדות’ שלו.

וזוכר אני, עוד לפני ימים רבים, כשבא לידי הקונטרס הדק ‘אישים’, האירו את עיני ואת לבי ביותר הדפים, שהוקדשו ליוסף ישראלס. לא היתה זאת לא ביאוגרפיה ולא הערכת־אמן רגילה, אלא בעיקר–פגישה עם הצייר, שיחה, התרשמות–מין שרטוט חטוף לתמונה, השקול כנגד כל תמונה מוגמרת ומושלמת. מה לקח בציור מצוין זה את לבי? ודאי לא מה שידובר כאן על הציור ועל ‘אופן הציור’, כי אם אותה האמנות הנפלאה לספּר–ובסגנון מלא הומור!–סיפור־אגדה על אדם חי, על מראהו ועל מראה ביתו ועל פליטות־פיו, אמרות מבדחות ושאינן מבדחות; לספּר באופן כזה, שגם כעת, בשובי ובקראי את המסה הקטנה, דמעות נאספו בעיני. השגה נעלה כזו היתה לו למספּר מתום אדם ומטהרו. וטביעת־עין כזו היתה לו, שלאחר כל תמונות־עצמו של ישראלס שראיתי (אחת, מן המצוינות ביותר, נמצאת כיום במוזיאון של תל־אביב)–חקוקה בזכרוני אותה הדמות הזעירה של הצייר הישיש, המהלך על שפת הים האביבי בסחיבינגן, ‘הוא אַמה וכובע צילינדרו אַמה’, ומי שראהו מהדס בתוך החול נשען על מקלו, נדמה לו, שמתנועעת איזו תבנית ‘כמין גימל עברית’, הנגררת אחרי משענתה. ‘ותחיבותיו של המטה קודמות הן לצעדיו של האיש, כאילו סלל המטה את הדרך בשביל הפסיעות הכרוכות אחריו’.

הרי ראיה של אמן, וראיה זו נעשית פנימית יותר, כשהאורח נכנס לבית הצייר וברגע אחד הוא רואה את עצמו ‘מוקף ישראלס’,–’נכנס לתוך המצוה', כמי שנכנס לתוך סוכה… כאן ההתפעלות מאותו צדיק גוברת על ההומור. דמות הזקן וזיו נפשו בולעים את המתבונן והוא אינו רואה אלא ‘עינים שאין בהן לא קטנות ולא עקמומיות, אלא בהירות ורוך, רוממות וטהרה וגם פקחות לאין שיעור. זוג של עינים כשני גלגלים–שתי אספקלריות מאירות מבעד לזכוכית המשקפים’… לא, אין זה עוד ‘הגמד הזערורי והכפוף שפגעת בו זה עתה ברחוב’. ‘הראש הנהדר הוד לו וכמעט גם גובה לו–ראש של אחד מרבנן קשישאי שלנו’. הנה הוא מקור האור והיופי! הוא הכיר בצייר את דמותו החביבה של אב זקן. הכיר חן יהודי, עצמיות יהודית שאינה מתכחשת לעצמה. ‘וכשהיהודי הולך אחרי טבעו, כשמסתלק ממנו מה שהוא לו מקרה וחוּץ, לבוש ונימוס–אז הוא יפה, ולפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים היהודים!’.

ככל שאתה מפליג בקריאת ה’אישים‘, אתה מגלה, שדעתו של יוצרם לא נחה בעצם אלא מן האדם הנאה. זכות יתרה היא להיות גיבור, אבל חן אדם אינו מתת קטנה אף היא. פעמים נראה שהוא שמח על יהודי נאה יותר מששמח על יהודי גדול. את חן האדם הוא מזהה עם הגדלוּת, לא רק בדברו על הרצל, כי אם גם אגב תיאורה של אֵם רטינאו. עטו רועף הודיה על החסד והטוהר שנתלבשו באשה אצילית וטובת חן זו, שהכרנוה לאחר מותו הטרגי של בנה היחיד בכל אנושותה העמוקה. בספרוֹ על פגישתו עם אוסקר שטראוס, ‘הרושם שהתחקה בלבו היה: מזג טוב’. ונראה ש’מזג טוב’ הוא כליל כל המעלות בעיניו.

הודיה זו על חן האדם שאוּשר לראותו בעולם, אינה הרגשה אסתטית קלושה, כי אם שמחת־לב אמתית, שחוץ מן הכיעור והשעמום והטמטום וצרות־העין, שאת טעמם טעם אף הוא, השאיר לנו אל למחיה ולנחמה אנשי־תפארת, שאלמלא הם היה ניטל טעמה של הווייתנו לחלוטין.

כן, בהשגה זו הרבה מן האלמנטריות, הרבה מן ההשגה היהודית התמימה. בדברו על אוסקר שטראוס הוא בא לידי התרוממות הרוח, ‘שמימי דון יצחק אברבנאל, ששימש אחרי גלות ספרד בתור ציר בניאפול’, ו’מימי החכם יצחק אשכנזי, אשר שלחה ממשלת תוגרמה במאה השבע עשרה לוונציה בשליחות מיוחדת, לא כהן איש יהודי במשרה הזאת עד היום הזה‘. הוא אמנם מצטער קצת, ששׂר וגדול זה אינו גדול בתורה כאלה שקדמו לו–אבל–’די שאיש כזה הוא יהודי’… נחמה, שלא פסקה גדולה ולא פסקה תפארת מישראל. השגה מוגבלת לכאורה! ברם, אין זאת התפעלות מהצלחה חיצונית, מזכיה בגורל, אלא שמחת המשכיל על פרצה שנעשתה בחומה, על מרחב שנפתח.

אפשר שבכל זאת היתה ההתפעלות גם מעצמו, מפלא עצמו: מן הפינומינליות היהודית שהתלבשה בו, בסוקולוב עצמו, בנער היהודי שיצא מעיירה פולנית נדחת ופסע פסיעות אגדיות ופרץ באפס יד את כל הגדרות וכבש כיבוש אחר כיבוש בעלותו מעלה־מעלה,–ובעמדו על פסגת ההר היה קשור עוד בטבורו אל אותה העיירה ויהודיה והשגותיה. ואף זה סימן לדם נאמן. מעוטי האופי נוחים תמיד לשכוח. האמיצים דבקים באדמת ילדותם, שומרים כאוצרות יקרים חן ימים ראשונים.

[ו]

לשון ה’אישים' היא מיוחדת במינה וניגונה. אתה מוצא בה, כמובן, את רוב סגולותיה של לשון סוקולוב בכלל. אבל כאן היא טבעית יותר, דינמית יותר–פעמים גם ‘קונדסית’ יותר מאשר בפרוזה הפובליציסטית הרגילה שלו. ניבה צומח כעשב השדה, שחינו בערבוביה עליזה, בצבעי־צבעים מתחלפים, מנצנצנים,–באיזו הזדנקות תמידית בצדה של מתינות מחוכמת: בקפיצה מצביון לצביון, מאקלים לאקלים: ביכולת לקרב רחוקים, לזווג מה שאינו מזדווג לכאורה, לגשור גשרים על גבי תהומות בכוחו של אותו קצב עליז ובטוח בעצמו, שאין מעצור לפניו. בניגוד לאחד־העם, שניבו הקלסי מחוטב ומדויק וכולו אומר זהירות ואחריות ומשמעת, ובניגוד, מאידך גיסא, לפרישמן הרודף תמיד אחר החן ואחר הקצב המדוד, המעיז ואינו מעיז לצרף צירוף שאינו מרומז במקורות,–קוסמת לנו כאן אי־ההרמוניה העליזה: צירוף מופלא של נוסח מקראי ואגדי, רבני ומשכילי, ספרדי ואשכנזי, בת קולו של דיבור, שטבעיותו בחוסר קפדנות, בהתאמה ובחוסר התאמה לקונקורדנציה. סוקולוב, שהיה עסוק עשרות שנים בחיבורה של קונקורדנציה הכוללת כל הנוסחאות וכל הסגנונות, היה בעצמו קונקורדנציה מלאה מאין כמוה, וכל השמות הנרדפים והביטויים הנרדפים היו מונחים בקופסת זכרונו. אבל בכל היותו עמוס עושר לשוני לאין שיעור, לא היה עמוס בלשונו מעולם. הגדישות שבביטוי, שאינה מידה קלסית, באה אצלו מתוך שפע של תמונות, של הומור,–של צמאון להסביר ורצון לבדח. הוא כאילו ראה לפניו לא שומע אחד, שיש לכוון את קצב ניבו לו לבדו, כי אם קיבוץ של שומעים, בני מקומות ומעמדות ותרבויות וזמנים שונים. ואולי היה זה כיוון לעצמו, הואיל והוא עצמו כלל באופן הקליטה ובאופן ההסברה את כל אלה. הוא לא ויתר על שום אפשרות של ביטוי, מתוך חשש, שמא ידכא גון או בן־גון לשוני, פרי דורות עמלי־ביטוי ומעוני־ביטוי, שינקו מתוך הכרת־עולם עצמית, מתוך שכבות־מסורת שונות שכל אחת הטביעה את חותמה על הנפש היהודית. לפיכך לא ביקש, כאחד־העם, את הניב היחידי, כי אם טבע בסגנון צבעוני זה חותם של רחבות, של הפקרות־מה, סגנון של ‘בין התקופות’, שה’נוצצות והנובלות' עולות בתלם אחד. סגנון זה העדיף על כל דיוק חיצוני את החיוניות שבהבעה; ראה לפעמים גם בטלאי־לשון לחלוחית חיים, צבע ההומור החמים של השתובבות עממית.

בקראנו את הספרים האלה יש לנו ההרגשה, שאדם עשיר־מראות ועשיר־נסיונות מספר לנו את האבטוביוגרפיה שלו–אדם אשר שב משוט בארצות ומתור בהן מוסר לנו כעד ראייה (היכן לא היה? מה לא ראה?) את כל אשר נזדמן לו בדרכו הארוכה. באוצר זכרונותיו שמורים צלמי־אדם נפלאים, רגעי־מאורעות גדולים, סמלי דורות שלמים. המזרח כאן והמערב כאן–יהודי בית־המדרש, אסירי הגיטו, מזה, ואלופי טרקלינים ושרי ממשלות מעוטרי הוד מזה; יהודים שנחנקו במסתרים וגאולה לא היתה להם, וכובשי עולם שהרעישו ארצות ומדינות. על כולם יסופר כאן באותו סגנון מאיר ומסביר, באותה פיקחות יהודית, הממוזגה מחריפותו של תלמיד חכם מבית־המדרש הישן ומבדיחות־הדעת והפשטות והתמימות של יהודי עממי, המלאה חן של דברי־תורה ושיחת־חולין כאחד. עתים ההסברה גדושה, קצת מעליבה–נשאר משהו מן ההרגל הישן של בעל ‘הצפירה’, המורה לרבים, שאינו שוכח לפני מי הוא עומד; אבל תוך כדי הסבר זה הוא מפתיע אותך באנליזה דקה של אסיאיסטן מעודן שעבר גם את מדורי השירה החדשה וקלט הרבה מן המחשבה הדקה מן הדקה. במידה אחת תורתו נעוצה בתקופת נעוריו ובתקופתנו. יניקתו משתיהן–היא המייחדת את סגנונו,–שפעמים הוא כפוף למסורת יותר מן המידה, כשם שהוא לפעמים גם מכוון כנגדה יותר מן המידה…

אפשר להמליץ עליו את דברי בן־ג’ונסון (שהביאם במסה על ביאליק), ש’בפואימה טובה לא רק סכומם של החרוזים, הרבים או המועטים, אלא כל חרוז בודד קובע פואימה טובה לעצמה'. אף במסות אלו לא שפע הרעיונות והתמונות בגמר צירופיהם בלבד, כי אם כל קטע מיוחד בפני עצמו מבהיק כמטיל מתכת יקרה וניתן להיערך בפני עצמו: עד כדי כך הושקעו בו נגינת־לב, חריפות של תפיסה, של ביטוי, של שאר־רוח.

טוב־עין ורחב־דעה, אדם שראה הרבה טובה בחייו ושנתנסה גם בהרבה נסיונות מרים, הכריע בכל מקום שמצא גדולה–לצדה. לא נפנה למקומות תורפה במקום שמצא שכיות־חמדה. הלא הוא מה שהביע בחכמתו, בדברו על נורדאו של התקופה האחרונה: ‘אין גנאי לכוכב, שאי אפשר להדליק בו סיגריה; אלא גנאי לשוטים, שאומרים להדליק סיגריה באישו של הכוכב’…

בפתגם נאה זה אולי ניתנה תמצית חכמתו ויחסו לאנשים גדולים.

ב’אישים' צר סוקולוב לא דמויות של אחרים בלבד, כי אם גם את דמות עצמו. מיטב מידותיו והגיגיו צרורים בעלים אלה, מערכת־עולם שלמה באה כאן לידי גילוי,–אולי הגילוי המלא ביותר שביצירתו כולה. לפי מה שנאמר כאן אגב תיאורם של אחרים, ניתן לראות את הכותב במלוא אורו, ניתן לצרף תורת־יצירה ותורת־חיים שלו, ולא יחסר כל בהן. כשם שנעשה כאן אמן שלא במתכוון, נעשה שלא במתכוון גם אסתטיקן והוגה־דעות. דברים שנאמרו בהטעמה באלפי מאמריו ונראו כדבר עראי, נצטרפו כאן לתפיסת־עולם מאוחדת, אף־על־פי שדווקא כאן לא נאמרו אלא דרך־אגב.

נושא מיוחד יקבעו, מבחינה זו, ה’אישים' לכשיאָספו כולם, באשר הם משמשים אספקלריה הנקיה ביותר לאופן הראיה ואופן הקליטה ואופן השיפוט של בעליהם. לא כאן המקום למצות תוכן עצום זה מיצוי שלם. אבל אי־אפשר שלא לציין בכל הציורים האלה את התפיסה השרשית, היהודית, המחיה אותם–את הגעגועים הגדולים על כל מה שמתגלה בצביון ישראלי אמיתי, שלא נפגם ולא נעקם על־ידי השפעה מלאכותית מן החוץ. אתה חש כאן את כליון נפשו של הצייר לדיוקן המקורי היהודי, לתו הטבעי,–צמאון אסתיטי ולאומי, כשם שאתה חש את בחילתו בצללים, בצורות שחוקות ומחוקות, שלא אופי ולא צביון להן.

אבל ‘אנשי צורה’ היו בעיניו לא העזים שבאומה בלבד, אלה שהוד להם ובליטה להם והם מקיימים את צַוָום הגזעיי מתוך קנאות, מתוך נצחנות אין קץ. הוא הכיר, כאמור, גם ביחידותם של הענוותנים והפשטנים, הוותרנים מתוך שפע לב, העושים את שליחותם בלי שמץ יהירות ומרירות והם יקרו לו בהוויתם הישרה, העצורה, כשם שיקרו לו הנוהמים מתוך רעבון־נפש ומצוקת־נפש, ולא יֵדעו שלוה לעולם.

הוא, שלא אהב את הקנאות ואת המידה הקיצונית, ידע להוקיר גם רתחנות, ומרירות וקנאה לגדולות, אבל שנא בכל לבו מרירות קטנה ואיבה קטנה, ושמח לכל טוב־לב ומאור־פנים של ענווי־עולם וקדושי־חיים. אותם צייר באהבה ובחמלה, בעין מחייכת ובלב מלא. אהב את זקני ישראל, שהשירו מעליהם קליפות הפסולת של החיים, ולא נשארה בהם אלא תמצית נשמה נקיה. ואחת היא, אם היה זה גאון, פילוסוף, אמן גדול, פרופיסור מפורסם או רב צנוע ותלמיד־חכם נשכח–את כולם חונן באור עינו וחלק להם מן השפע ומן הרוך שהיו שמורים בנפשו.

כשהיינו מזדמנים יחד, עם פרסום הספרים, בתל־אביב ובירושלים לשם סידור תכנית לספרי ה’אישים‘, היינו דנים ארוכות על צביונו המיוחד של כל ספר. חפצנו, שלא יהיה זה כינוס ארעי, והקפדנו שדמויות של כל ספר תהיינה משולבות, משלימות וממלאות זו את זו. באיזה מידה הושג המבוקש. אבל עכשיו, כשאנו קוראים פרקים שונים מתוך ספרים שונים, ברור לנו שלא הסימנים החיצוניים הם המשכינים כאן הרמוניה, כי אם הסגנון האחד, הראייה האחת. ההקפדה על קביעת מקומה של כל דמות היתה מיותרת. גם בשינוי מקום ה’אישים’ היו מצטרפים לחטיבה אחת: כולם הם משמשים סמלים למידות־ישראל ולגורל־ישראל.

הוא מת מיתה נאה, מיתה יאה ביחוד לו–מת על־יד שולחן עבודתו. מת מתוך שיכרון של העבודה. צמאונו לעבודה לא פסק גם בקרבו לגבורות, ואולי גם גדל משהיה. פריונו העצום ממש הדהים בימיו האחרונים. כאילו נחפז לכלות את מלאכתו, לעשות את הסיום לפני בוא השבתון הגדול.

אף־על־פי־כן, נראה כאילו מת באמצע עבודתו. ששים שנות העבודה הפוריה לא הספיקו. העיגול נשאר פתוח. הוא היה אולי רחב יותר מדי שייסגר בחיי אדם אחד. והוא גם לא נתן דעתו מעולם לסגרו. אדרבה, בבטחונו בכח עצמו היה הולך ומרחיב אותו בלי סוף. ביחוד–בסדרות ה’אישים‘. לא היה כמעט מקצוע בשירה, במחשבה, בחיי החברה, ש’אישיו’ לא העסיקו אותו. בימים האחרונים פרסם עבודה מקיפה על ר' נחמן מברצלב–מסה ראשונה שהוקדשה לבעלי־החסידות. ברם, תחת להמשיכה, הוא פותח שוב בסדרה חדשה, ובפורטרט האחרון (של אנ־סקי) הריהו עומד כבר במסכת אחרת–בחוג שאין לו שום מגע עם זה שקדם לו. גם על זה חסה עינו, והוא ממהר לרשום בינתים את דמות המהפכן והרומנטיקן, איש ההפכים וההרמוניה, שהיה קרוב לו (ומי בעצם לא היה קרוב לו, ל’צייד אנשים' מובהק זה?). הוא בעצם עושה הכל בינתיים. לפי שעה הוא זורע פה, תוקע יתד שם. להכניס אל הגורן–עוד יש יום. אדם, שהוא עומד בשנות השמונים וכוח העבודה ושמחת העבודה שלו לא פחתו–רשאי להאמין, שהוא מזומן עוד לחיים ארוכים.

ובינתיים הלב העייף אינו עוצר כח להמשיך. ‘בינתיים’ אדם מת, והרכוש המפוזר הרב–לא ‘הוכנס אל הגורן’ בלתי אם מקצת מן המקצת: שלושת ספרי ה’אישים', שגם הם ניתנו לנו, אפשר לומר–בדרך נס.

במותו מת פינומן ספרותי יחיד במינו, ועם זה–גם כשרון יהודי טיפוסי. כשרון אירציונלי, כוח־פלאים. שפע זה, המתגלה על אף כל המכשולים והמעצורים, וגם–בכוחם וזכותם של מכשולים ומעצורים אלה; זה הכשרון היהודי, השׂשׂ להתגלות, המזנק מתוך התוהו של ההוויה היהודית, מבהיק באלף צבעים לא־צפויים המביאים אותו עצמו לידי התפעלות שאינה פוסקת. כמעט כל ‘אישיו’ הם הימנון אחד לסגולה יהודית זו–ליצור ‘יש מאין’, לעלות כפלא־פתאום, להישרף אלף פעמים ביום ולשוב ולצמוח מתוך אפר השרפה. זה כשרון־החידות היהודי, היונק ממקורות לא נראים, העושה נפלאות לעיני צורריו, זה שכל תנאי קיומו גזרו עליו כליה, והוא חי ועומד, נופל וקם, ואין איש רואה בעלותו על מוקדיו–משך אותו תמיד בלהטיו. לו קשר כתרים. עליו היתה גאותו תמיד. בכשרון־חידות זה ראה נקמת האומה ברודפיה ומשפיליה. גם הוא עצמו, כנורדאו, כפרופיסור יוסף הלוי, כוומברי, כעשרות אחרים המחייכים אלינו נוגות מעל הבדים הבהירים של ‘אישיו’,–היה, כפי שהוא עצמו הגדיר אנשים מסוג זה–’אחד האוריגינלים שבדור, מאלה שהקב"ה מוציא מתחת מכבש דפוסו רק אחוז אחד ולא יותר'. אבל משום שהם מועטים אינם פוסקים להיות סמלי האומה. ‘האחוז האחד’ שבכלל הוא הטיפוסי, הוא המכריע. מידה גדושה זו המכסה תמיד על איזה פגם תהומי סמוי–היתה גם מידתו. זה היה כשרון ה’עילוי’–כוח פלאי זה להשלים את החסר על ידי היקשים מופלאים, על־ידי מחשבת־מרכבה הנשענת על צל־צלם של דברים ומחזקת את המשוער בהם, שאינו לאחרים אפילו בגדר השערה–ובכל אלה לגשר גשרים ולעבור עליהם בטח. זאת הקלות מתוך איזה בטחון, מתוך איזה נסיון פנימי, שאינו תלוי כמעט במציאות–כשרון הצירופים הגאוני, היודע לקלוע אל פחות מכדי שערה ושלא להחטיא–כזה היה גם כשרונו, זהו הפינומנלי וגם האנומלי שבו, ושומה עלינו שלא להפריד ביניהם, באשר שניהם מהווים את מהותו. בלי האחד היה נעדר גם השני.

אין, כמובן, להסיק מזה שהיה ‘עילוי’ בלבד–שינק רק מתוך האצבע. הוא היה דווקא למדן גדול, ידען שאינו מצוי. למדן לתיאבון ושׂשׂ להשכיל, שש להכיר, להרחיב את ידיעותיו לאין סוף. כל ימיו לא פסק מגירסא, ובכל שיחה ברבים ושיחה ביחידות היה משנן לנו בלי חשך: רק בלימוד שאינו פוסק, בהרחבת ידיעות שאינה פוסקת סודו של פריון־עולם, סודם של נעורי־עולם. מה לא קרא? מה לא ידע? וכפריונו היה גם כוח זכרונו פינומנלי. ועם זה היו פנקסאותיו תמיד כבדים ברשימות משלו ובציטטות משל אחרים (שפעמים נתערבבו אלו באלו, והוא לא הבחין ביניהן), בדרכי־לשון בלתי שכיחות, במלים יקרות המציאות, שבהן אהב להתמיה ולנמר לעיתים קרובות את סגנונו החי והעשיר–הצבעוני למדי גם בלא זה. הוא לא אמר די לעולם.

איזה עודף־כוח היה שוקק בו תמיד. תמיד חלם על איזה דבר יוצא מגדר המצוי, דבר ההולם את כשרונו, התובע מאמצים לאין שיעור והכנות לאין שיעור. חלם על המלון האנציקלופדי הגדול (שיוקם בכחות עצמו), על מונוגרפיות תולדתיות מקיפות, על מחקרים גדולים בפילוסופיה. חלם גם על רומנים, פואימות, מחזות. תמיד נראה לו, שכל מה שעשה אינו מספיק. בכל הרב שהשיג ביקש תמיד את המפתח לאיזה עיקר, שעוד לא הושג–שהוא עדיין חסר. מבטחונו בכוחותיו נעץ את קנהו גם בשרטונות של שירה, ששם נשבר פעם בפעם והוא לא הרגיש, כי אותה שעה כבר היו מפרשי רוחו מתוחים ומכוונים לחופים חדשים. ככה עברו הישגי יצירתו תמיד זה את זה, בלעו זה את זה, ועם כל מה שנתממשו, נשארו תמיד בגדר אפשרויות גדולות, של חלומות שנתקיימו למחצה–של דברים העתידים עוד לבוא. ככה היו קודם־כל בעיני עצמו, ולפיכך לא ידע שובע לעולם, וכל מה שעשה נראה לו כהקדמה לדבר שעוד ייעשה. מאה אבנים טובות היו קבועות בכתרו, ורק המאה ואחת–זו שרק היא בלבד היתה עשויה להאציל אור על כולן–אותה ביקש תמיד, התקין את עצמו תמיד לקבעה בחלל משבצתה.

זהו הצד הטראגי שבחייו,–ועליו אין לחפות. ובכל אלה היה ליהדות לא רק מנהיג מזהיר ורב־פעלים, שעמד ימים רבים על יד ההגה וידע לעשות אזנים ולעשות נפשות לרעיון ההצלה של האומה, כי אם בעיקר סופר גדול, שבו באה לידי גילוי עצמיות לאומית־קיבוצית כבירה–גילויו של הכשרון העברי, צירופם של כוחות תוססים, שהיו כלואים בלב האומה דורות על דורות, ולפתע צמחו ועלו ושגשגו בשגשוג־פלאים. שפע זה שברוח הוא שפע יהודי, שנמשך דרך צינורות נסתרים, ובעוד לא הותקנו ה’כלים' לו, הוא משתפך כפרץ גלים ללא־בלם, ללא־משמעת. עודף זה שבו לקה הכשרון היהודי בנכר, רבץ גם על סוקולוב כברכה וכקללה גם יחס. אכן בו עשה את הגדולות ואת הנפלאות בחייו.

עד יומו האחרון ינק מן ההשכלה, מכאן מידת ההסברה אשר לעטו. מכאן–גם הנטיה ההומנית. הוא היה אדם לאומי וציוני מסור. היה אחד העמודים החזקים, שעליהם נשענה הציונות המדינית–אחד מיוצריה. היה בר־פלוגתיה של אחד־העם. אבל בעצם לא הוקיר כל תנועה אלא לפי מידת התרבות, לפי ערכי־האדם, שהיא שומרת בתוכה. הוא לא הפקיר, כליליינבלום, את מרחבי העולם הגדולים לשם אחוזת־בית קטנה במולדת. הציונות רק העשירה אותו יותר–הוסיפה למרחבי־עולם גם את המולדת הנפלאה. הציונות, עם כל מה שהיה מסור לה בלב ונפש ונתן יותר מחצי חייו לתעמולתה ולהסברתה–היתה לו תוספת להשכלה; היא עצמה נעשתה לו אמצעי לחנך בדור את היסוד האנושי־הכללי.

משהכיר בציונות, עצמה רוחו, עצם גם כשרונו שבעתים. אותה שעה לא היה עוד סופר מסביר את ‘דברי הימים’ ליהודים שבקלויז ולפרחי ההשכלה, כי אם שליח לרעיון גדול, קול מבשר לאומה. מאמריו נמלאו דם חם, סערת־רגש. הסופר־לשמו נעשה שליח, נעשה איש פולמוס. ברם דרכו היתה גם אז דרך המסביר, המיישב, המפייס. מלחמה היא ההפך מהסברה. המסביר אינו נעשה איש־מלחמה לעולם, כשם שאיש המלחמה אינו נעשה מסביר. אכן זה היה תפקידו הגדול ‘לפרש את הרעיון כשמלה’, לעשותו קנין לאותם האלפים והרבבות, שכל עוד לא קלטו הם את הרעיון, אין נצחונו נושא פרי. גם הוא פנה ל’מרנן ורבנן‘, אבל, בניגוד לאחד־העם, הטעים לא את ה’כהנים’, כי אם את ה’עם'.

סופר מהיר היה. בראש וראשונה–עתונאי. איש ה’טמפו'. לא תמיד היה סיפּק בידו להכין את החומר, לבדקו, להכשירו. יצר־העתונאי היה תמיד חזק בו. והעתונאי מכיר בחשיבות הדבר, הנאמר בזמנו–כשלב הקוראים פנוי לו, מכוון לו. הבנת־הגומלין שבין הקהל ובין הסופר–זוהי סגולת העתונאי היקרה. היא המכשרת אותו בלא הכשרה, היא העושה אותו לכלי־השפעה שאין דומה לו. מה שחסר כאן מבחינת ההכשרה, מתמלא באש הדינמיות הנדלקת ברגעי ההתעוררות. אולי זוהי רוח הקודש המיוחדה, שניתנה לעתונאי המובהק.

מבחינה זו היה סוקולוב, בכל מה שנכשל הרבה, אולי בעל רוח־הקודש יותר מאלה, שלא נכשלו לעולם.