פתיחה    🔗

א    🔗

שנה־שנה ביום־התוכחה המר, יום בו חשכו ראשונה שמי המוֹלדת של ראשנו, נזכור אוֹתוֹ ואת רעיו לקרבן. ביום זה נפל הטוב והנאמן שבינינו, בין סופרי ישראל. – זה שהיה כל ימיו החלוץ העובר לפני אחיו בעבודת הספרות ובספרות העובד אשר בארץ. ואם לא נדע עוד את שביל החול העזוּב בין פרדסי יפו, אשר שם השיגתהו יד המרצחים האכזריה, נשמע מתוך כל רגב אדמה את הדם היקר, דם לוחם עז־מחשבה ועז־נפש ואדם פשוט וצנוע, אשר דרוֹש לא דרש מעוֹלם דבר לעצמו, לנפשו האכולה, ואת אשר עשה לעמוֹ ולספרותו עשה בדממה, בפשטות, באותה הכרה אנושית צלולה, הכרת ההכרח הרואה את כל התהומות ומתחזקת בעצם הראיה.

את דרך המלך הרחבה את תנועת־היד הרמה, לא אהב מעולם. לא היה איש בינינו שהכיר כמוהו את כל הקהה ואת כל התפל שבשוֹבע. וכל כמה שלא קשר כתרים לעוני, לא האמין אלא במה שצומח מצער, ממועקה, מלב קרוע. לא מתוך התחסדות והתקדשות, כי אם מתוך קרבת נפש, מתוך זיקה שבאמונה הלך אל הכואבים ואל המעונים כמוהו, אל רעבי החיים ובוזי החיים כמוהו. אנשי בריתו היו מאז כל אלה, אשר תיעבו את השקר שבהשליה. שב“שלום עליך נפשי!” – אלה שחזקו ביאושם, שדבר לא הטיל עוד עליהם אימה. ידוע ידע כי אלה הם אשר עליהם יש להישען. אכן אחריו נמשכו גם הנאמנים עם שמש, ובעברם על מפתן אהלו הדל ויתרו גם הם על האושר הקטן למען הכאב הגדול. 

ב    🔗

הוא לא היה מורה במובן המקובל. הדיברות לא נשרו מפיו, והוא גם לא האמין בדיברות, בתורה שבנרתיק. מורה ומאשר היה לאחיו באותה הישרוּת ובאותה הגבורה אשר בהן קידם את פני החיים. יחיד בינינו ומורם מעל כולנו, – אולי מעל כל בני דורו. לא היה מבחינת המקובל האדם השלם, האדם לתפארת. בזה לא רצה. בזה אולי גם בחלה נפשו. הוא לא התעלם מצלליו, לא התכחש להם, לא כיסה עליהם. גם כי נאבק עם כל כיעור וספק־כיעוּר, לא העמיד פנים, שהוא נעלה מעל הקטנות. ואמנם כמה קשה היה לפעמים וכמה העיק על עצמו ועל אחרים! אלה השומרים על רצי־השמש שאספו בזהירות, יראו אותו, יראו את צלוֹ הכבד. אך בחוסר השלמות החיצונית כאילו חוזק ביטוי היושר הפנימי, המהותי. זה היה אות האמת. כי לא לצער להיות מבהיק ושלם. ואלה שהכירו בו באמת ידעו לעבור את הקוצים מבלי אשר ידקרו – ובקרבם אליו הרגישו, כי קרבו אל מוצאי המעינות הגדולים.

ככל מי שכואב באמת את כאבו של עולם, לא יצר “שיטות”. לא עשה משום אידיאולוגיה שימורים קפואים, כי אם חי את חיי דורו – אהב, שנא, תיעב: עמד תמיד בפרץ. מבחינה זו אין לנו כיום עוד סופר, שכל שטחי החיים והיצירה היו תחומי עניניו, תחומי תגובתו. בזה נבדל מכולנו, שעינו היתה תמיד פקוחה. וכל מה שראה. נגע עד לבו, וכל מה שהרעיש אותו, היה ענין לעטו המהיר, התוקף, שלא שב אחור מפני כל. מבחינה זו לא ידענו אצלנו מישהו דומה לו.

הוא היה המקלט, המחבא האחרון. הוא, הכושל בעצמו, נסך און פלאי באחרים באמיתו המכאיבה. היא, שעקרה את העוקץ, שיחררה מן הכאב הקהה, – פינתה מקום לחיים אשר יבואו. לא עושר באה לתת. היא לא באה אלא לחייב את המעט, את המעט הנשאר. והמעט הזה נעשה פתאום רב־ערך, שופע עוז, נעשה נקודת משען. ולא צר היה עוד על זה שאבד.

הוא הגשים בעצמו את הכושל אשר יירפא בכשלונו: את השבור אשר על שברו יחיה. כחיה במאורתה לקק את דם פצעיו, וחי עליהם. ידוע ידע, כי אין להתאונן, אך את כל עלבון קיומנו, כל קוצר ידינו, את כל העירום שביתמותנו חפץ להראות לעין כל – אולי, בהכירנו את עצמנו, בשרפנו את עצמנו, יקום ויהיה הפלא.

ג    🔗

משבא לארץ גילה תיכף את הליבנטיניות שממנה צמח לאחר זמן כל השטחי, כל הקלוקל שבחיינו ובמחשבתנו – כל מה שאוֹכל אותנו עד היום ללא רפאות. וריקנות צלצלנית זו, בכל צורותיה, היתה מטרה לסאטירה השנונה שלו, שלא היתה מעולם סאטירה לשם סאטירה. איש לא הבחין את מציאותה בקהל ובראשי הקהל כמוהו. לאדם כבד־רוח זה היה חוש־שמע דק ומעודן, וכל קשקוש שבטמטום פנע באזנו, פגע בלבו, לא נתן דמי לו.

ולא היה זה דבר שבמקרה, שתנועת העבודה ראתה בו את נאמנה. היא הכירה בו מיד את מגינה. איתנות זו שבהכרה מלאה, שבתיעוב כל אונאה עצמית, שבכל הזיה שנתקדשה על ידי הצעקנים, אותה הספקנות הכואבת, שנלחמה לאמונה – שיתפו אותו עם יוצאי שחרית, עם המגשימים הראשונים.

ולא היתה אולי תקופה, שעזי נפש ועזי דעה כברנר חסרים לספרותנו כבשעה זו, שעה שכולנו מתלבטים ברשת זו שטמנה לנו ליבנטיניות זו, היוצאת בכמה לבושים, ואין לראות מוצא ממנה.

הוא היה סופר עממי, אף כי לא פנה אל העם מעולם. עדתו היתה לא העם, כי אם הגרעין אשר ממנו יצמח, אשר אולי כבר הצמיח קיבוץ חדש, טיפוס אדם חדש. אך הוא לא פנה גם אל היחיד. צערו היה רוה יותר, שקוּי יותר לחלוחית אדם משיפנה עורף לרבים; את צער היחיד אין לחלק עם האחרים. הוא, כאושר, מזומן רק לבעליו. בו מתביישים. כשם שמתביישים גם באושר. הכאב הפורה מתלכד עם כאב הרבים – הוא הכאב הגואל. וכאשר יכריזו עליו, יתאספו אלה אשר במורד כלקול צלצלי־פעמונים. לכאב זה יש תמיד אזנים קשובות. כהיקהל לבית־משתה, אליו יקהלו. אל אנקת ברנר באו כלקול בשׂוֹרה. בה נשמע קול פעמי האדם החדש – זה אשר יתאכזר מאהבה.

ד    🔗

כן, הוא לא נהם מתוך קופה של חלומות. לא נעלם ממנו אף רגע, מה ריק החלל אשר מסביב. וקולו היה קול משַוֵע, קול קורא לאח, לרֵע – להצלה אחרונה. האמין שיש לקרוא גם בפעם המאה – האמין, שהקריאה עצמה היא אות אחרון לחיים. על כן לא חדל לזעוק. מסביב לחיים התהלך כמו מסביב לחומה מסוגרת, ולא האמין, כי ניתן להבקיעה. אך לשתוק לא יכול, ועל כן לא חדל לזעוק. והוא אשר ארג חייו הפרטיים כמעט נקפד, קרא לאחרים להתאושש – לעשות ולא להשמיט את אמת־הבנין. ובאשר נשען, נשען על אשר מחוץ לעצמו; לא רק החזיק מעמד, כי אם הלך, למרות האופל אשר השתער עליו מכל צד, הלוך וזך, הלוך ואור, ומשולל חסד בעצמו, השפיע כוח לחיים על האחרים, בה במידה שחי על האחרים.

הוא היה מן המעטים בינינו, אשר הוכשרו להיות רֵעים. מכתביו מלונדון, מלבוב, מיפו, מאהלי העבודה אשר בגליל – היו תמיד מחַזקים, מרפאים. וכולנו נזכרהו בראש וראשונה כחבר שאין דומה לו. אכן רק הוא ידע את סוד הקסמים הזה – להפריח תקוות בלב האחרים בעת אשר לבבו הלך ונמס מיום ליום. 

ה    🔗

הוא היה אחר ביאליק, התל אשר אליו פנו כל העינים, כל הלבבות בתקוה וחרדה. את כוס זעמו שתו – ויבוא כברזל בעצמותם. ורווחה היתה, כי פג השכרון המתוק והעין היטיבה לראות והלב ידע את אשר מינה לו אלוהים. בהתאכזרות זו אל ערכי־השוא היה און טמיר, בטחון טמיר. עם השלהבת אשר אכלה את ההזיה האחרונה – פוּנה מקום למעט הנאמן, קם הבטחון כי לא נלך ריקם מאצל שולחן החיים.

אכול ספיקות ואכזבות בעצמו, היה הוא תמיד הראשון אשר התרונן מיין יאושו והודיע על הרצון ליצירה, לכיבוש. היה הער, המקשיב, אשר מתוך נשמתו הכבדה, הנמשכת למטה, העלה בהיאָבקו פעם בפעם אומץ לא־אנוש, ובשקעו בעצמו עודד את האחרים ויתעודד עמם. הוא, אשר מהבל פיו נשרף כל ארג של דמיון, של חלום משעשע, הרים באין רואה שוב את הדגל החרוך וינפנפהו. והוא שידע את המוראים האורבים לנו ביום אשר יבוא – רק בו האמין, רק בו ביקש את הנחמה.

ככה גברה מיום ליום אישיותו העזה, הנהדרת על הסופר. היא היא אשר תיקנה כל פגם בו, אשר התהלכה כרוח מחיה בין בתרי יצירתו. מה דלים היו הספרים, גם המצוינים ביותר, לעומת יוצרם! שם חילחלה מארת הנואש, ופה פרח יער האדם הרטוב. שם יש והתאכזר לכאובים ויוצרם כאילו שׂשׂ לעלבונם התהומי, ופה רעדה בגיל אבוקת ההצלה.

מקובל היה כסופר פגום־צורה, מרושל־סגנון, אבל מי שהקשיב אל קולו באמונה, ידע מה רב כוחו לביטוי, ידע כי היה אחד הסופרים המזהירים בדורו. עצם כוחו היה בזה, שלא הקפיא את עצמו, ששקד על מה שנעלה מסגנון. דיבורו שנראה בלתי מלוטש, היה שלם בשלמות אחרת, בשלמות זו, שמקורה באומץ לב ובאומץ ביטוי כאחד. ודאי, שאמן למופת – זה שהעיקר אצלו הוא סוף סוף תמיד מידת הביטוי – לא היה. הוא מביע את עצמו בכל האמצעים, בכל הדרכים. אבל תמיד היו האמצעים שלו. מעולם לא היו שאולים. בניבו בא תמיד רק להביע, ולא להתמיה. הוא היה הרַשָם המהיר, החושש לאַבד טיפת מציאות נאמנה. הענין היה חשוב לו מכל ביטוי. חרדה זו לענין העמידה אותו מעל לסופר – הפכה גם את הכתיבה הז’ורנליסטית לתוכחת־עוז. לא כמטייל על פני ים המחשבה היה, כי אם כשייט מיואש אשר יחתור על שבר ספינתו שנטרפה אל החוף.

עין מי נקבה עוד כבר אז, כעינו, את כל תהומות ימינו?

 

המספר    🔗

א    🔗

מודה אני: את סיפורי ברנר לא קראתי זה ימים רבים. חוץ מ“שכוֹל וכשלוֹן”, מגילת אימים זו, שבשוליה הלבינו החיים פתאום באור חדש, כמעט שלא נתן לנו ברנר דבר בתקופת חייו האחרונה; וליצירותיו הראשונות לא היה צורך לשוב. מאמריו, רשימותיו, ציוניו היו התגלמות חדשה של רוחו העזה, של אמיתו המטהרת – היו אותה “חזוּת קשה” שחזה לנו קודם ביצירותיו הפיוטיות. הן הצטיינו בכל המעלות המיוחדות לו, כחוזה וכאדם: באמירה הנוקבת והפשוטה כאחת, בלבביוּת והאירוניה, שרק הוא ידע את סוד צירופן. שוב עמד לפנינו המוכיח והמנחם, זה שידע לרדוף באיבת־עולם את “המליצה הלאומית”, את השטחיות המתהדרת בקדושת המסורת ומעלימה עין מן הקרוב, מן ההתנוונוּת המוסיפה והולכת. ולא עוד אלא שבצורה פשוטה זו של הפוּבּליציסטן כאילו הוסיף עוז – פירש עד הסוף מה שסתם (או מה שנראה סתום) בחזיונותיו. ההבדל בין המסַפר ובין הפובליציסטן והמבקר נראה לנו כל כך קטן, – והוא הרי גילה עושר של פיוט במקצוע “הפרוזה”, כשם שחתר תמיד אל הפרוזה גם בשירתו – שאנחנו הסחנו את דעתנו מ“סיפורי־בלהה” אלו, שהיו מקדירים עלינו את העולם אז, בימים שכולנו נלכדנו ב“קסמי השמש”.

ולא אכחד גם זה: אפילו אני, שברנר היה קרוב לי כל כך מצעדיו הראשונים, לא תמיד ידעתי להעריך את החזיון המקורי הזה, שנראה לי מפני תכנו הכבד קרוע ופרוע ביותר. והוא הלך והתמיד בצורה־לא־צורה זו (כפי שנראתה לי אז) ובעודו הולך ומשכלל את סגנונו ומתבצר כמסַפּר האמיץ ביותר של התקופה, נראה לנוּ לפעמים כמַלאֶה ביוֹתר, כחוזר יותר מדי על עצמו. אפילו העין האוהבת עשויה לראות (ביחוד בזה שאינו מצוי) את הפגם המדומה מתוך עצלות ומהירות־הדין – דבר שכולנו נגועים בו, לצערנו.

אין פלא, שבשעה זו, כשנזדמן לי לגשת עוד פעם אל יצירות אחדות, שרשמן הראשון התנדף במשך הזמן, גיליתי לעצמי את ברנר האמן במידה שלא פיללתי לה. אין ספק, שכאן השפיע בעיקר הגיל, הבגרות הרוחנית שיצירה מבוגרת זו דורשת מן הקורא. המספרים העברים שקמו לנו בראשית המאה היו ברובם אנשים שבאו מגיל הבחרות, כבדים בנסיון של חיים, והיו דקי־הבחנה וחריפי־ביקורת בה במידה שהמשוררים – אפילו “אנשי האימה” שביניהם – היו שמחים לקראת שמש ושוגים בגן ילדות. אבל ברנר היה, אפשר להגיד, האדם המבוגר ביותר של התקופה. בו נצטרפה האיבה הישנה של המשכיל ל“ערכים המדומים” של היהדות המשמרת עם האיבה האוכלת אל בן־הדור הנגוע – אל “אלה שנולדו במומם”, ולא היה איש שידע לצייר אח הטיפוס הקלוקל, שהעמידה לנו התקופה בכל המגוחך והטרגי שבו, כמוהו. עליו נגזר לראות תמיד את “מתיו מוטלים לפניו”, לטפל לא רק בעצמו, הגזול והמנודה שאין לו תקנה, כי אם בכל אותם השבורים והקרועים, שבאו להציל את העולם בעוד שאין מתום בעצמם – בכל אלה שאין להם אחיזה ואין להם יניקה, והם מתימרים לדשן ברזוֹן בשרם את הארץ המדולדלת.

ברם, בגרות זו, תפיסת חיים זו, המשוחררת מכל רומנטיקה זולה (ובמחיצתו כל רומנטיקה נעשתה זולה), והחותרת עם כל כפירתה לבמתי־עולם, היא היא ביצירה זו האלמנט הנעלה, שאינו נפסד ואינו מתישן לעולם. סיפורים אלה אינם, כמובן, חומר של קריאה קלה לצעירים. אבל מי שרוצה לראות התלבטות דור ברפיונו, לראות מלחמת דור כנגד התרוקנותו, לשמוע את זעקת האדם הנלחם על נפשו ועל אלוהיו אשר עזבוהו – ילך אצל ברנר. בעולם אפור זה של חזיונותיו יגלה את מַצְרֵף־האש שהדור דן בו את עצמו באכזריות שאין דומה לה, כדי להשתחרר מזַעוַת הדורות.

ב    🔗

הוא תפס את החיים לא כעיגול, כי אם כ“קו שבור”, כמשהו נטול־צורה מלכתחילה, ואהב את הציור המקוטע וחד־הזויות. את האופן המקובל, את ה“בנין” של הסיפור שנא לא מתוך התגדרות בחידוש־־צורה. לכך היה אדם רציני יותר מדי. הוא ביקש צורה נוחה לעצמו, צורה שלא יהיה משועבד לה – שיוכל להיות נאמן עד כמה שאפשר, טבעי ופשוט עד כמה שאפשר ב“מסירת־הדברים”. הבנין, הסדר המכוון מראש, המשמעת הספרותית – את כל זה ידע גם להוקיר באחרים. ברם, אותו הרי אין כל זה הולם. בכל זה יש כדי להשכיח, כדי להטות הצדה. כל זה, לבסוף, לא־רציני כל־כך.

“מלאכתי דורשת איזה קפאון – ואני בוער” – נזרק מפיו פעם כעין התנצלות. הוא ידע, שאין כוחו ב“הבחשת צבעים”, כי “חוקי האמנות דורשים אור וצל, ולא תמונה שחורה כולה!”; אבל יותר משיש כאן התנצלות, יש לעג טמיר לכל “חוקי האמנות”, שבאו ושנקבעו מבחוץ. קשה למצוא סַטירה יותר נפלאה, יותר מחוכמה על כל מיני “תביעות אמנותיות” מזו שאנו מוצאים בהקדמתו ל“מכאן ומכאן” ול“שכוֹל וכשלוֹן”. הוא כאילו מודה בזה, ש“האמנות” שלו לקויה במובן האֶפי (“איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא־סיפור”), אבל הוא מכיר היטב, שכוחו ב“ליקויים” אלו – שזהו פרי כיבושיו הגדולים; הוא יודע כי כוחו ב“רשימות קטועות ובלתי מסודרות אלו”. זוהי צורתו המקורית: לא מה שמטוייח מבחוץ כדי להסתיר את הבקיעים, כי אם מה שמצטרף מעצם הבקיעים, מה שננעץ ממילא בלב הדברים. לא מה שבנוי, כי אם מה שמוקם מאליו; ושרק לזר פרוזה בדוקה וצרופה זו נראית כפרי רשלנות אמנותית, – בעוד שהוא ביעֵר מדעת אחרי כל נופך אמנותי עד כמה שידו היתה מגעת.

באירוניה השנונה שלו הוא אוהב להטעים, עד כמה הכתיבה שלו אינה זקוקה ל“מחלצות המליצה”. עד כמה אינו צר צורות ועד כמה הוא משולל את השקט של הצייר (“מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מאד, ואולי לא כלום לחלוטין”…). אבל פעמים הוא פותח פתח קטן ל“אסתטיקה” משלו בלי לכסות על יחסו השלילי ל“אנשי הצורה”. אותה שעה הוא גם מצטער בגלוי, שאינו יכול להשתחרר עד הסוף ו“לרשום הכל כמו שנמסר לו באותו האופן האמנותי־החפשי, לא המקובל־הספרותי”. כל חוקי האמנות החמורים לא היו שיקולים בעיניו כנשימה טבעית אחת של קול האדם הדובר. האמנות שלו היתה ההתגברות על האמנות – ההתגברות על כל מה שממית בה.

הוא עושה כל מה שיכול כדי להכניס ביצירתו “אי־סדרים”. אין ממנהגו “לפַתּח” את הנושא, לספר הכל “על פי הסדר”, בהדרגה. אינו אוהב את ההתחלה המקובלת, את ההמשך ואת הסוף. אצלו הם משולבים כולם זה בזה. אין הבדל כדבר – במה מתחילים. לגורל אין התחלה. הכל חוזר. הכל אמצע. הזועה תלויה עלינוּ מקדמת דנה, ובכל מקום שאתה נועץ את החרב, הדם שותת.

על כן הוא מתחיל כמעט תמיד מן הקצוות, נאחז בצדי־צדדים כנזהר שלא לגעת בעיקר. הוא כאילו מפקפק (ומפקפק באמת), אם כדאי להרבות בפרטים, ורק שהוא נמשך אחריהם (ובזה ניכר האֶפיקן למרות כל). ושוב אינך מבדיל אצלו בין טפל לעיקר. בקטעי־חיים ובפליטות־חיים אלו, הנראים ארעיים ביותר, מתרכזת המהות. החיים לא ניתנו להגלות אלא “מגילות מגילות חתוכות”.

“זלזול בצורה” זה, שרבים מונים בו את ברנר, אינו איפוא אלא פרי דעה מקובלת, אם אינה פרי כוונה להשפיל. ברנר לא היה מזלזל כל־עיקר בצורה (בצורתו הוא). הוא חתר אל עצמו, אל ביטוי נפשו בהקפדה, שהסתתרה תחת הניהיליזם האמנותי המדומה. חוץ מאיזו פליטות עט ומכמה טעויות בדקדוק הלשון, שלא תוקנו, לצערנו, גם בעריכת ה“כתבים” האחרונה, שנעשתה ביד מסורה ואוהבת כל כך, שקוּל וצרוף כל ניב – ביחוד בסיפורים. – ורק שמאזני־ההבחנה כאן אינם מערכת־הצבעים, כי אם מערכת־הקולות. הכל ניתן במצרף־השמע, ומה שהשמיע קול בלתי־טהור, נפסל בלי רחמים כיסוד מזוייף.

ברור, שבתפיסת עולם זו אין לדברים, ומכל שכן לדעות, הכרעה אבסולוטית. מכלל ספק ומכלל תמיהה אין דבר יוצא כאן לעולם. גם האמת נלחמת כאן כנגד עצמה (“אני מקלל את קללתי”). יש כאן לפעמים שנאה לאמת לא פחות משיש שנאה לשקר. אבל הכרת האמת היא בנין־אב ויסוד ראשון ביצירה רבת־יסורים זו – ההכרה, שהאמת האחרונה שילומים היא למנוגעים ולכואבים (“את בהירות־האמת, שמחלתנו ויסורינו נותנים לנו, לא תקחו מאתנו”).

ככה הונח כאן, מתוך הקפדה מרובה לאמת שבתוכן, גם היסוד לאמנות שבצורה – לאפיקה בלתי אפית כמעט, שכוחה בדבור הדרמטי, בניגון המלא שבפה. ברנר עצמו קורא לה ברגעים התכופים של בוז לעצמו, “ריאליות פשוטה, קצוּצת כנפיה, ריאליות זוחלת, ריאליות פוטוגרפית”. אבל על פני שדי־החיים הרמוסים כאן מנשבת רוח עזה כל כך, ממרקת ומטהרת כל־כך, שסיפורים “בלתי הרמוניים” אלו, שרק רוח בוגרת ומשוחררת עשויה לעמוד על יקר ערכם, ראויים יותר מכמה דברים שלמי־צורה ומחוטבי־סגנון להמנות עם נכסיה הודאיים של השירה העברית.

ג    🔗

עטו התנהל בפשטות לא־מערבית, אף כי גם לא יהודית כולה. הוא לא דלג, לא הבליע מקוצר רוח. הוא נתן “דין וחשבון” מלא, מקיף – מעצמו ומן העולם. לא כיסה על דבר. אבל בכל חתירתו להיקף השלם, לא נתכוון מעולם “לתאר”, לצייר תמונה. כי־אם נטה קוים, הטיל שרטוטים חריפים בודדים, חרת על לוח העולם אותיות של אש. חרפת ההויה, שנשא בלבו כל ימי חייו כפצע לא ירָפא, השמיטה לעולם מידיו את מכחול־הצייר המהנה, המניח את הדעת, והשאירה רק את שלהבת־הכאב שהטילה צללי חרדה על הכל. אף־על־פי־כן היה ביסודו ונשאר כל ימיו סופר־פשטן, שפניו אל הרבים. כל כמה שהיה סופר, שאינו גורס הבעה למחצה, מחק כל גוון שהתלקח ביותר. ידע תמיד להפסיק, שלא להימשך אחרי זעקת עצמו, אם גם ידע להטיל צבע אפור כזה על העולם, שנפל כדליקה. כל ישרות האמן וכוח־האמן התגלו בסגנונו, שהיה נמשך אל הרגיל, אל הביטוי הפרוזאי, היום־יומי, – שלא היה זקוק לזה שאנו קוראים “סגנון נאה”. מובן שהיו לו אמצעים משלו, אבל את השיפור לא אהב, כשם שלא אהב גם את המתמיה. “מעולם לא אהבתי להתגהץ”, הוא מספר במגילת־וידויו הראשונה. הוא ידע שהגיהוץ אינו הולם אותו. וכמה תיעב אותו גם אצל אחרים! במידה שאמצעי האמן של שופמן, וגם של גנסין, שהיה זר לו יותר, היו מביאים אותו כמעט לידי התבטלות, היה מבזה כל התהדרות בלשון, כל הוספת נופך ריטורי, כסימן לחולשה. לא – כסכלות, כדברים בטלים.

הוא לא היה קצרן, כשופמן, היוצק וחוזר ויוצק כל ניב עד השיגוֹ את התמצית. עטו לא היה מרוסן. פעמים הוא נראה גם כמאריך מתוך חשש של “העלמת דברים”, אך הוא תמיד יודע להפסיק במקום שהעט נתקל בספק־ריקות. הוא אוהב להפסיק. “נבערה השתדלותי גופה להגיד הכל” – הוא אומר במקום אחד. אבל זאת היתה שליחותו המיוחדת, כסופר ונאמן – “להגיד הכל”, לבלתי העלים דבר. מבחינה זו לא היה דומה לו בספרותנו. הוא ידע להתחיל במקום שאחרים מסיימים. ועל האיום ביותר ידע לדבר בפשטות, בלי היסוס, בכל הכוח העצור בניב הרגיל.

בסגנונו זה, הדחוס לפעמים בניבים ואמרות מכל תפוצות הספרות, ניבים ואמרות לקוחים ממעמקי הדורות. מכל פזורי החזון הקדומים עד האחרון שבאחרונים – לא היה צמא בעצם אלא לביטוי הארעי, לפליטה־הפה הראשונה שנזדמנה לידו, ובלבד שיהיה בה מן החיות של שיחה שבעל־פה, של אדם מדבר לתומו. השיחה, המוֹנוֹלוֹג (אצלו גם רוב המדברים עם אחרים נראים כמדברים בעדם) היו אמצעי־הביטוי החריפים ביותר בשירתו. לא מצאנו, חוץ משלום־עליכם, עוד סופר, שרוב דבריו יהיו מעין הרצאה – שהאנשים יחיו את חייהם לפנינו ויביעו בעצמם את כל מהותם בכל האמת העצורה בדברים שבעל־פה. לפי כל תכונתו, לא היה ברנר כותב, כי אם משוחח. טבעי הדבר, שרוב יצירוֹתיו, וביניהן המצוינות ביותר (“בחורף”, “מא. עד מ.”, “מן המיצר”, “מכאן ומכאן”) נכתבו בגוף הראשון, ו“שנה אחת” ו“שכול וכשלון” – מפי המספר. זאת היתה הצורה המתאימה להן ביותר. הן לא באו אלא להשמיע. לפי כל אָפיין אינן בעצם אלא יומנים אינטימיים ודברי־וידויים.

הדיאלוגים הארוכים, שאחרים מגלים בהם על הרוב את חולשתם, לא רק שלא פגמו את יצירותיו, כי אם הוסיפו להן חיזוק מיוחד בצורה זו – חיזוק של אמת, של טבעיות ואמנות יחד. ברנר היה אולי האמן המובהק ביותר בעברית למסור שיחה כשהיא מפרפרת כולה מעתרת חיים ומעודף חיים. מחזותיו המעטים אינם נותנים לנו מושג שלם מכשרונו הדרמטי הגדול. בעצם היה בסיפוריו דרמטורגן יותר משהיה בחזיונותיו. את טיבו של אדם הכיר לפי נדנודי־פיו. אפילו המעשים היו פחות חשובים לו מן הדיבורים, משום שרק בהם מתגלית מהותו של אדם. דיבורו של אדם, אופן דיבורו מעידים בו אולי יותר מן העובדות. הדיבור הוא המלכודת, שבה נאחזים עכברי־הסכלות באפס־יד.

הוא לא היה בורר את הניב הבודד, אה האימרה היחידה המוסרת, המוקעת (כשופמן), כי אם אהב את השיחה השופעת, שבה נסחף הטפל עם העיקר ושעם שטף הדיבור אין להבחין, מה כאן עיקר ומה טפל. בדברים שקולים האדם עשוי לכסות על עצמו. רק בריהוט לשון האדם מתערטל כולו.

השיחה מחַיָה את כל יצירתו של ברנר כרקמה רבת צבעים. היא השופעת הומור, המעלה רגע־רגע גם שרטוטי־תיאור לא־צפויים. היא כמעט היסוד המשעשע היחידי כאן. היא ממלאה את חסרונם של ציור, של נוף, של רישומי־חיים פשוטים, היוצקים חמימות לתוך האטמוספירה הכבדה ביותר. היא המַסעֶרת ביותר והיא הנותנת את רגעי המנוחה, את שעות ההפסקה המעטות.

ביצירה זו, שהיסוד האֶפּי, התיאור במכוון כל־כך שנוא על בעליו, השיחה היא היסוד האֶפּי היחידי. 

בסגנון לא מסוגנן זה בולט תמיד הרצון לדבר במלים השגורות ביותר בפי הדור. הוא היה אולי היחידי בימים ההם. שהיה נזהר מסגנון שבכתב, שהיה חותר אל לשון הדיבור, רק אליה, בלי להתגדר בלשון כשהיא לעצמה. בזה השיג, כמובן, דוקא את הביטוי העצמי, את הלשון הברנרית, המבריקה בעושר קולותיה. ברם, עד היום, נדמה לי, לא העריכו למדי סגנון זה – אולי העברית הטבעית ביותר של התקופה שלפני הדיבור העברי. גם הבנין של המשפט הרוסי שבלשונו (לעתים קרובות גם של אידיש), לא מתוך רשלנות וחוסר הבחנה באה, כי אם חציה מתוך אירוניה, מתוך חיקוי אמנותי, “סטיליזציוני”, וחציה – מתוך חתירה מכוונת למסור באמונה את הריתמוס של בן הדור, את “האינטליגנט” העברי, שנפל לתוך קלחת התרבות הזרה ומפרפר בה פרפור נפשי ולשוני כאחד. לא פעם נזדמן לנו לשמוע השגות מצדדים שונים על סגנונו של ברנר, השגות שאין להן. לדעתי, יסוד ממשי. ודאי שברנר לא נתן את דעתו ביותר על הליטוש הלשוני, ולא שאף ל“צחות”. הוא גם שמח על טלאי־לשון וכלאי־לשון, אם רק הוסיפו לדברים אופי ממשי, בלתי אמצעי. ובאמת, לא היה זה עושה רושם של סגנון מטולא כל־עיקר. אך היה סגנון של אמן גדול, בעל אחדות לשונית – ניב ריתמי, רב־קולות; “לשון־חול” שהשתחררה מן הכתב הקפוא. כך, אולי, אין כותבים האיסטניסים, אבל כך מדבּרים, כך נושאים ונותנים בני־אדם חיים. כך כותבים בעלי החוש האמנותי האמיתי, – אלה היודעים לעשות מצירופי־לשון צירופי־חיים. לעומת סגנונו של ברנר, היו כל הכותבים עברית בימיו מחַקי־ספר, ציידי־ניבים. סגנון זה היה הולם כל־כך את התוכן, שאיננו יכולים לצייר לעצמנו את סיפורי ברנר בסגנון ספרותי “מלוטש”, שהניב בָּדֵל בו מדוֹברוֹ, וערכו מחוץ למשבצת ענינו. סגנון כזה היה מזייף את התוכן כולו. בסגנון של דיבור הכל מוצדק על־ידי אמיתיות של דיבור. מה שנראה מרושל ומגומגם, דוקא הוא פרי הבחנה רבה, רצון להבליט אופי, להוציאו מתוך התוהו של הלשון “המהוקצעת”, המטשטשת במידה שהיא “חלקה ונאה” ביותר.

בני־אדם מספרים על עצמם – זוהי האֶפיקה של ברנר, אֶפיקה גרוטסקאית, מופרזת מעט ומעוקמת מעט (לשם האמת השלמה!). אפיקה ממין זה שנתנו לנו אמני ישראל הגדולים: מנדלי, וביחוד שלום־עליכם, שגם כוחו לא היה “אלא בפיו”.

“אמנות שבדיבור” זו, עם כל זלזולה ב“יסוד האֶפי”, עם כל העדר הנועם שבדברים עצמם, הגיעה אצל ברנר למדרגה גבוהה ביותר. רק הוא ידע להכניס יסודות ליריים עזים ותכופים כל כך לתוך הפרוזה שלו, ולהישאר בכל זאת תמיד פרוזאיקן אמיתי, – לא־מופשט, והעיקר – לא־משעמם. אין כאן, לעולם, אפילו בשעות השתפכות והתפרצות, רושם של רפרוף “מסביב לדברים”. אנו נושמים תמיד את אוירה הספוג רויה של מציאות לא־מסופקת, של חיים מתוחים, מתהוים. השיחה קובעת כאן לא רק את המעשים, כי אם גם את צביונו של עולם.

ד    🔗

התורות של הדור – “אמיתות” מקובלות ובלתי מקובלות אלו, שהיו “מקשקשות כזוג” באזניו תמיד ושרדפו אחריו באשר הלך והרגיזוהו, כל אותן התיאוריות המפולפלות והמטמטמות ב“מקצת האמת” וברוב הלהג שבהן, כמה ידע להוקיען, להבליט את תמציתן הכוזבת, ודוקא בהגדרותיהן הן, בלי להתווכח, בלי להוכיח! הכל התפורר כרגע למגע עטו, חשף את אפסותו והבהיק בבת אחת בכל הנלעג שבו. לא היה בכל התקופה עוד מי שידע להראות את “איש־הדיסקוסיה” בכל מערומיו, שידע להכשיל אותו בפיו, כברנר. בזה גילה את כוחו האמנותי העצום, שידע לבטל את הדברים מתוכם – להמית אותם בידי בעליהם… 

פלפלנות מזיקה, להג הבא במקום חיים, במקום מעשים מחלת־עולם יהודית זו שנא כמו ששנא את כל ה“בטלנים ומבלי העולם”, לו גם בדמות “תלמידי חכמים”. בבטלנות גאותנית זו גילה אה הסכלות היהודית רבת־המסורת, המסתתרת תחת מסוה של התחכמות ובקיאות ו“לימודיות' אותה ראה כסרח־העודף, כגורם לדלדול הלאומי (אפילו ברוח), כיסוד לא־יסוד מרַמה, הנגרר תמיד אחרי היהודי וחוסם בפניו את הדרך אל המציאות. בכל כוחותיו, החולניים והבריאים (שבשניהם הכיר היטב), בכל נפשו הקרועה והצמאה לפדות נמשך אל תחתית־עם, לאיזה חומר אנושי פשוט, בריא, לא מכזב, “המחובר לקרקע”, שאין לו פנאי “לחטט ולנתח” ולהתהדר בנגעיו. מעבר ל”אינטליגנטיות“, שאת נגעה הרגיש גם בגופו כארס מחלחל תמיד, היתה שופעת בקרבו אַמת־דם בריאה, צלולה, רבת־עקשנות, שנלחמה עם מחלת־הדור שמיאנה הירָפא – עם המליצה, עם ההשתמטות מן העיקר. הוא ידע, עד כמה אנו נושאים כולנו בקרבנו את טַפילי־ההזיה, ירושת דורות חולנים רבים, שלא היו מוכשרים להביט ישר אל החיים והתהלכו תמיד בערפלי חלומות ופרשו על כל מכה סדין של השליה, מחוסר כוח לחתוך את הבשׂר הנגוע עם שרשו. ועל כן ביקש את המעט בשרידי האנשים ההולכים בצדי־דרכים, שאינם מציגים עצמם לראוה, ועושים את חובתם לחיים בפשטות, בלי החזקת טובה לעצמם. גם הוא עצמו – כמה חפץ להיות אחד מ”קטני־ארץ" אלו! כמה שאף אליהם וכמה דבק בהם! לא כ“בעל־תשובה”, כי אם כאחד מהם ממש. ברגעי־דכאון והשפלת עצמו, שלא היה מומחה להם כמוהו, וכשנעשה ברור שאין כוח להיחלץ מעולם תפל זה, – חפץ להביא את החיים לידי מינימום אחרון, להוציא מתוך חשבונם את כל “הספרות הגדולות” ולצמצם את דמותם עד כמה שאפשר. “לחיות – זה רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר. לדום דממה גדולה ולשאת אה המוטל לשאת”. רק לא להרחיב את החוג, כדי שאפשר יהיה לשאת – כדי שתמעט החרפה להיות.

בזה נעשה המחנך של הדור, ששיחרר אותו (לוּ גם מעט!) מתורותיו השגורות, תורות שנגררו אחריו ללא טעם וללא תוכן־חיים אמיתי, שהרחיקו את האנשים מעצמם, מסביבתם, ומילאו את עולמם כזב והתכחשות. בימיו פנה זיון של כל מיני “תיאוריות”, שאנשי־עט ואנשי־שפתים מסוגלים בכל עת להעלות בחכת הפלפול, ביחוד כשלבם ריק ונפשם מדולדלת. הדור נתמלא צמאון לא למעשי־גבורה, כי־אם למעשים בכל יום – להתמדה ולהגשמה.

בזה היה מחנך לדורו. בזה היה אור לעמו, ולא לדורו בלבד.

ה    🔗

תפיסתו חריפה הרבה יותר מזו של הקודמים לו, הראיה היתה אחרת. נוסף משהו לעין וגם ללב. בתפיסתו של פרץ, הנוקבת עד מסתרי ההויה הגזעית, עם כל כוחה לגלות מכמני החן היהודי, יש תמיד משהו “דרוש נאה” – פרי חריפות יהודית ואמצאה יהודית. תפיסתם של מנדלי ושלום עליכם, הפשטנים, הקרובים לו ביותר – היא תפיסתם של אמנים ורחמנים, של דיינים וסניגורים. ברנר אחר. הוא הדיין והנידון. הוא דן קודם כל את עצמו. הוא יוצא קודם כל ללמד על עצמו ועל הדומים לו, ונמצא למד על גוי ואדם. הוא אינו אמן לשמו אפילו במידה שהיו הראשונים. לגבי עצמו אינו גורם כל עליה, כל טיול במרחקים, כל שבתון. הוא אינו קבלן לא ליופי, לא למחשבות סתם – הוא רק אבנים גולל מעל לבו. אבל הראִיה, הנוקבת את הקרוב־הקרוב ביותר, חותרת מאליה אל אשר מעבר. הוא, הריאליסטן, הנטורליסטן, שאינו נרתע מפני שום דבר, מעלה כמעט תמיד – ודוקא בתיאור המצוי – הד “מרחקים”. לא “דברים בעלמא”, לא. ההויה היא מעט יותר. ברגעי השממון הגדולים, בהתרוקן עולם מעצמו, נופלות פתאום בהרות־צל ובהרות־זוהר תמוהות. התיאור הרגיל, הממשי, המציאותי עד סוף סופו – הוא המתבלט ברגעי־פדות ונעשה ראי־העולם.

שרטוטי־עראי. ואצלו הם העוקרים את ההויה המצומצמת פתאום ממקומה, הכל נרתע בבת אחת, מתבטל, שוקע בצל, ומרכזי עולם מתגלים. אין זה נוף מובדל, ולא כל־שכן – “הרכב צבעים” חדש, רק שרטוט אחד, מין פליטת־הקולמוס. צף ועולה ונופל כצל כנפים רחוקות על הארץ הריקה.

לשרטוטים חריפים אלו, בכל היותם מזדמנים תכופות כל־ כך, תמיד תכונה ארעית. הם אינם קבועים ועומדים. אין מחכים להם, ובזה הם יקרים שבעתים, שכותבם אינו חותר אליהם, כי־אם דוקא אל הפשוט ביותר; שהוא, “הסופר אשר שפת הצבעים זרה לו”, כפי שהוא מדגיש בכל הזדמנות (בלי התגדרות וגם בלי חולשת־דעת), לא הלך “לקראת פלאים”, כי אם הם שהלכו לקראתו, שמצאו אותו בלי שקרא להם.

אותם הרגעים הבודדים, בנפול אור לרגע ואור לנצח, עת העולם מתמלא שוב הויתו הנשכחת ועל האילן הכמוש תלבלב רגע האהבה המופלאה אל ההויה, ש“אינה נשחטת” לעולם! ב“קטעי־יופי” אלו של הבריאה, ברחמי־אדם, בחן ילדים המפיג כל אימה, מגלה ברנר, השונא כל מסתורין, מחבואי־הנצח ותנחומי־הנצח של החיים, “הרעים, אבל הסודיים תמיד”…

אולי בזה סוד השפעתו על הדור המלומד ביסורים. הוא שעבר אתנו כל מדורי האימה, שהראה לנו כל אותן “התחתיות” שבהויה, שגם המאושרים אינם פטורים מהן לגמרי, זה שלימד אותנו שלא להתכחש לכיעור, שלא לבטל אותו, לזכור את הנטוי עלינו בכל עת ובכל שעה, – הוא שהורה אותנו לשאת בנקיון את אהבתנו ל“הוית־קוצים” זו, האחת שניתנה לנו ושאין לה תמורה. לעולם זה “שכולו חול” חָלַק מנגעיו, מנפשו השנואה עליו, אבל נתן לו גם מטהרו, מאותה נדיבות לא־ארצית שהיתה חופפת מעל לכל יצָריו הקשים. העולם המכוער כל־כך מתפלץ לעצמו, שפלצות זו כאילו מישרת אותו משהו, מתקנת אותו משהו, ובהישארו לעולם מה שהיה מעולם – הוא גם אחר.

כך הציל הוא, ששנא את “היסורים המכוערים” עוד יותר מששנא את ה“יופי” של השטחיים, העלה את גבישי־הזוהר המעטים מתוך המפולת של החיים. הוא שרף אחריו סיגים רבים ופסולת רבה כל־כך, שהמעט הנשאר לפליטה נעשה בהכרח התמצית האחרונה, המטוהרת…

ו    🔗

סיפוריו, הגדולים והקטנים, לא נכתבו לפי סדר־מחשבות קבוע מראש, כי אם נרשמו כל פעם כמו באקראי. לכאורה הם דומים זה לזה וחוזרים זה על זה. מלבד “מא. עד מ.” ו“שנה אחת”, שיש להם מסגרת של מקום וחומר של הוי בפני עצמם (לא של תוכן) – כל צביונן היסודי של יצירותיו הבודדות, בין שמקום המעשה הוא ברוסיה ובגליציה, ובין שהוא בלונדון ובארץ־ישראל, – אחד הוא. זהו הגיטו היהודי, המחנק הנצחי שבו נמקה נשמת עם, – הגוף היהודי החולה, המתפורר, הנושר אברים־אברים ומתפרד לאלפי הויות ערופוֹת, מפרפרות, בלי יניקת־חיים ובלי שורש־חיים. כל ספריו האיומים אינם אלא פירוש הולך וחוזר לענות־מחשבה זו, להכרה – שאין ישע!

על כל גיטו יהודי (ומקומו של כל יהודי, יהיה איפה שיהיה, נהפך מאליו לגיטו) נטויים שמי־ברזל ריקים אלו. המחלה – מחלת־עולם היא, ומקורה בנו, בדמנו היא, דם מקולקל של דורות מקולקלים ללא אדמה, ללא ריח־שדה – מחלת העירוני, המסוער תמיד ממקומו, שאינו מחובר לעולם לא לביתו ולא לעמו, שאינו מתמיד בשום דבר, הנושא תמיד בקרבו מחשבת־בליעל, ושהוא תמיד חשוד על התושב היסודי, החי את חייו לעצמו – על אדמת עצמו ובצמצום עצמו, בשקט ובקשר עם דורות עברו, שאת חייהם ומעשיהם הוא ממשיך ואינו מפסיק – אינו יכול להפסיק לעולם.

מחשבה אחת וגוון אחד ליצירה מעַנה זו, החותרת תמיד לאחת, העוינת את עצמה ואינה יכולה להשתחרר מעצמה. שנאת עצמו היא, – תיעוב אין חקר לעם בעל־מום ולדור הולך ומתנוון, המזהם כל קדושה בפטפוטו, העוקר כל רעיון מאדמת מטעו והופך אותו למוץ־עולם.

כשאתה מעביר בזכרונך את תכנן של יצירות אלו, אתה עלול לבוא לכלל מחשבה, שאין כאן בעצם אלא חזרה על דבר אחד, ושכדי להכיר את ברנר, אין צורך להכיר בלתי אם אחת מיצירותיו הגדולות. אבל כשתבוא לברר את האחת או את השתים, תיוָכח מיד, כי אין לוַתר ביצירה זו אפילו על פירוריה הנידחים ביותר. תמיד היה נחשב בעיני הסיפור “בין מים למים” לקל־הערך ביותר שביצירותיו הגדולות. זה היה הסיפור הראשון של ברנר מחיי ארץ־ישראל, בעוד לא היה סיפק בידו להתאקלם, להתעמק (עם כל מהירות האוריינטציה, שהיה מחונן בה) בחיים החדשים, ובאמת אינו אלא פרילודיה ל“מכאן ומכאן”, שרק בו הספיק כבר להשתרש. אבל גם הוא חוליה חשובה מאד ביצירת ברנר. “בין מים למים”, “מכאן ומכאן”, “שכול וכשלון” – שלוש דרגות הן של תפיסה. כמו במחזור יצירותיו מן הגיטאות שבגלות (“בחורף”, “מסביב לנקודה” ו“מן המיצר”), כן גם כאן מרומז כבר ביצירה הראשונה, הרפה באמת לעומת האחרונות, כל מה שאנו מוצאים ביצירות הבגרות (“מכאן ומכאן” ו“שכול וכשלון”). המליצה הארץ־ישראלית, חשיפת השרשים הרכים בעוד לא חָזקו ועוד לא הסתעפו – אותה השטחיות ואותו זיוף־לא־זיוף שבכל הדברים והאנשים “המוצגים לראוה” – נסתמנו כבר בצילום מהיר זה. אנחנו נושמים את השממון הצהוב הכרוך בכל התעסקות תמידית בדברים שבקדושה. אנחנו רואים את צללי הדור הקלושים, העושים סחורה באידיאלים ומביאים לידי כמישה מוקדמת את גידולי העתיד הרכים.

כשם שיש דרגות של זועה מ“בחורף” ועד “מן המיצר” ואנחנו רואים את שטח האדמה הולך ומצטמק, הולך ומתערטל יותר מיצירה ליצירה, ויחד עם זה, במידה שההתרוקנות גדלה, גדול הרצון להיאחז ויהי־מה, למצוא הצלה פורתא – כך גם ב“אפוס הארץ־ישראלי”, הולכת בד בבד עם הכפירה הנוקבת וגדלה גם האהבה הגדולה, האמונה שרק כאן יש עוד להציל מה.

לא רק ב“שכול וכשלוֹן”, ששם בוקעת באופן לא צפוי כל־כך ברכת החיים החמה, הביישנית, כי אם עוד קודם ב“מכאן ומכאן”, בסַטירה גדולה זו, שאינה משאירה לכאורה מתום ב“גיטו של המולדת”, – גם שם, ואולי עוד יותר, פורחת התקוה, נסתרת בתוך חוחי ההויה הדוקרים. אין בין גיהינום לגן־עדן ביצירה זו אלא טפח.

את ההתבגרות האמנותית (כמה שביטוי זה יהיה זר ביחס ליצירת ברנר!) אפשר להבחין מספר לספר, ורק שיש כאן לנקוט אמת־מידה אחרת, ברנרית, כדי להצדיק הנחה זו. אחרים שואפים ל“שלמוּת” ושאיפה זו ל“שלמוּת” (לשכלול הצורה) פעמים מביאה תקלה גדולה עמה, שהיא דוחקת את רגלו בעליה, מושכת אותו מעצמו, ויש שהיא גם גורמת לכמישתו קודם זמנה. ברנר לא שאף ל“שלמוּת” כזו. נטיתו הגלויה היתה לצד ההרס של הצורה הבלטריסטית המקובלת. הוא חפץ להפוך את יצירותיו ל“בלוק־נוֹטים”, לספרי־רשימות, לקרעי־דפים – למין דבר שאינו קבוע ואינו מכוון ואינו מחייב כל “צורה ודמות”. בזה חתר אל עצמו. ידע, שכוחו אינו אלא בביטוי התכוף, ברישום הרגעי, הנפשי, כשההויה עדיין מפרפרת במכאוביה. לפיכך הביע את עצמו במלאות היותר גדולה דוקא ביצירות ה“חתוכות”, המחוסרות כל “מסד וטפחות”, וגם את השלמות האמנותית השיג, כמדומה, בעיקר בהן. כששבתי וקראתי עכשיו “מכאן ומכאן”, היתה לי ההרגשה, שזוהי פסגת יכלתו, – אפילו לגבי “שכוֹל וכשלוֹן” ששם, עם כל מארת העולם הישן, האויר מצוחצח יותר, הסגנון שקוף, מסוקל, כמעט צרוף, ועל פני כולו תלוי שפריר רם ועמוק יותר, ואור אחר נוגע גם במבואות האדם האפלים.

ביצירה זו, שאינה אלא צעקה חוזרת עם ההכרה הנוראה, שכל הדבר וכל המאורעות, בכל האיום ובכל הנלעג שבהם (לכל איום נטפל אצלו כמעט תמיד משהו נלעג, שעשה אותו עוד יותר איום) אינם אלא חזרה על מה שהיה ועל מה שיהיה – ההומור אינו נעדר, אם גם אינו מוטעם ביותר לעולם. כמו בכל תפיסת עולמו שוררת גם כאן הפרלליות של המגוחך והמכוער, אבל ניצוצות ההומור לוחשים ומתלקחים לעתים קרובות יותר משאפשר היה להניח ביצירה זו, שהרצינות היתירה פעמים נעשית כמעט לדבר שבליקוּי.

כמה הוא יודע, גם מדי יתאכזר לאנשים, לשים בפיהם דברים שהחום והסכלות ממוזגים בהם יחד. אותן השיחות הרהוטות, למשל, על מדרגות בית־הקריאה (“מכאן ומכאן”). כשירושלים ויושביה ואורחיה מגלים את עצמם ב“אימרות־זהבם”, מקבלות אופי מפייס משהו על ידי ההומור שבהן. השען, המגחך בטוב־לב ומביע בפשטות את דעתו על העבודה (“כשצריך לעבוד – צריך… אבל אם אפשר להשתמט – אדרבה…”), או אותו הפועל הקיובי המאריך בדיבור בלמדו קטיגוריה על היהודים, שאינם רוצים ואינם מסוגלים לעבוד, עד שמתוך גנותם הוא בא לספר בשבחה של עבודת הגוי (“הגויים, כל מיתות משונות תבואנה עליהם, יודעים לעבוד…”) – ביטויים אלה שבהם נחשפת מהות יהודית, עממית־שרשית, שלא במתכוון, מביאים גם רוָחה פורתא על ידי ההומור, על ידי האמת שבביטוי. כל מה שמביע את עצמו עד הסוף, כבר בזה עצמו, בזה שהוא מערטל את עצמו עד השורש, מלמד זכות על עצמו. ובזה, אולי, יסוד הסלחנות שבכל הומור אמיתי.

ז    🔗

הרושם, שעושה ספר וידויו הראשון (“בחורף”), הוא של אדם הולך ומקצץ בלי־חשך בנטיעות, בנובלות וספק־נובלות, המפנה לעצמו דרך בין סבכי־סבכים של ערכין ופסולי־ערכין והוא יודע שדרך אין, אבל תלי־תלים אלה של רקב־דעות וכמישת־חיים מחניקים, ויש לבער את כל זה כבער אחרי אשפה שנערמה לפני פתח הבית וחוסמת את המוצא, אם גם לא ידוע היכן מוצא זה ואם ישנו, ואם כדאי כל הטורח לפנות את הדרך אליו. אותה “בעתה מוחלטת מפני אימת הגסות והבהמיות שבחיים”, אותה אי־יכולת להסתגל אל החיים בלוית ההכרה, שאין אל מה להסתגל ושלא כדאי להסתגל – ניתנו כבר בוידוי־חיים מוקדם זה בבגרות חריפה, בבינת אדם בלתי־מוגבלת, שרק מעוני־החיים מסוגלים להן. כספוג זה ספג כבר המוח הצעיר את כל להג הדור, את צלצוליו הריקים והקולניים, את בטחונו ואת שטחיותו, ומסרם לנו כמו שהם, מסרם ביד־אמן, שאין נאמנה ואין מחוכמה ממנה.

בתארו את ימי־ההשכלה האחרונים, הראה את הירידה התחתונה שהגיע אליה ה“אֶכּסטרן”, זה הגלגול האחרון של “המשכיל” שבסוף המאה. אותם הפרקים של “בחורף” שבהם הוא מעביר לפנינו את השיעורים של המורים המתנדבים. נותנים ציור נפלא של התרוקנות, של דלדול־אדם ועלבון־אדם. המתלמד, השפל בעיני עצמו ובעיני אחרים, נהפך לבזה־נפש, לתולעת ולא איש. דור ללא־קדושה, שאינו יודע עוד בשלמי ובשלמה הוא מקבל יסורין: אפוס – של “אי־גבורה”.

דור שאינו יכול להתגבר על האפטיה ושהוא ממשיך־ממשיך, מבלתי יכולת להזיז את העגלה הטובעת הצדה. שום סופר לא הטיל אור מחריד כזה על דור ירוד, שאלוהים סר מעליו, כברנר. ספריו היו אספקלריות־אימים. ראינו את עצמנו במורד אחרון זה, שאחריו באה בהכרח כליה או התחדשות.

על מה לא הניף את חרמש כפירתו? אפילו האם המסכנה, האוהבת – גם עליה לא חסה עינו; ושורותיו הראשונות באותו וידוי אבטוביוגרפי – כמה הן איומות בפיו על בן העשרים ושתים!

“אמי יהודית – זוהי ‘בת־ישראל’ בתכונתה ובחייה. לפנים בימי עלומי הטובים והאידיאליים, הייתי אוהב להתמוגג בהרהורי־שירה על דבר עינוייה, סבלנותה, ולחזות בה סמל ‘האשה העבריה’… עתה, עתה – לא כלום. ‘אשה עבריה’ בודאי: יהודיה עניה סובלת יסורים”. – כך הוא מתאכזר מפני חשש רומנטיקה“; מיראה שמא תגבר הסימפטיה הטבעית לאדם הקרוב ו”תקלקל אה השורה".

כל דבר “שבנוסח” מה שאינו צומח מאליו צמיחה ישרה מתוך־תוכו של האדם, מה שאין בכוחו לעקור אותו ממקומו ולהטיל אותו בחזקה על לב ההויה, נתשב בעיניו לסוג של צביעות, שכל ציניזם יפה ומוסרי ממנו. אפילו אותו “נעביך” יהודי, השגור בפיות המתנכרים וקרירי־הרוח, אותה רחמנות כביכול של “הרחמנים בני הרחמנים” – גם עליו עורר את שוט לעגו, והראה מה טיבו. שנאתו לכל מה שמתעטף עטיפה של קדושה מקובלת היתה הקו החריף ביותר באישיותו המשוחררת מכל מסורת, בכל צורה שלבשה. – אם היתה זאת “קדושת לאומית” או מליצה סוציאליסטית־קוסמופוליטית – חשף את מהותה הכוזבת. לא רק במאמריו השנונים שאין דומה להם בבגרות התפיסה של הפרובלימה העיקרית שלנו – כי אם גם בכל סיפוריו הוא מגיח פעם בפעם ומוקיע את “החונף הלאומי” שאפילו קנאי־האמת המעטים אינם נקיים ממנו.

תכבד לפעמים הנשימה בתוך אטמוספירה מעובה זו של אנליזה נוקבת, שלא הסכנו אליה. האילן אשר בצלו נחסה – כמה מסוער הוא וכמה הוא ערום וכמה מרובות נובלותיו! מכל מה שמעלה חן הוא תולש את נצות־זהבו הדקות, האוריריות. ביד אכזריה הוא מבטל כל מה שמשכיח שעומד כמחיצה בינינו ובין ה“בלתי־נמנע” ואינו נותן לראות עד הסוף את הבאר החרבה.

את המידות הטובות שמיחסים לנו – גם את זה בדק עוד פעם וידו לא שבה מלהרוס את האילוסיות. רק לא לרמות: לא נכון שאנחנו סבלנים, שאנחנו מוכשרים לקבל יסורים. לא היה איש, שהוקיר כמוהו את הכוח של קבלת־יסורים בפשטות, בהכרה שאין להימנע מהם, אבל – גם את זה לא מצא בנו, ברגש תיעוב מיוחד הוא מציין את בריחת היהודי של זמננו מן הסבל – מאותו סבל יהודי שאין מנוס ממנו. הוא לא תבע גבורה מעולם (הגיבורים ברובם היו חשודים עליו). אבל מה שהעיר בו גועל עמוק – היתה השתמטות מלשאת. חוסר כוחו של אדם לקדם את ההכרח בשקט אנושי, שיש בו כבר מן ההשתלטות על הגורל, “הליכתו הכפופה והרועשת של החייל הזה – הוא מציין במרי לב – היתה, אוי, מחאת חיה נגד הדעה הטובה של אוהבים ומליצי־יושר, כי העברי בטבעו הוא סבלן, בוטח באלוהיו ומקבל יסוריו באהבה” (“מא. עד מ.”).

היינו בטוחים תמיד, שאותה כפירה קיצונית, שהגיעה במאמריו המאוחרים (ביחוד ב“הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”) לידי “אכילה עצמית”, היא פרי תקופת חייו האחרונה; – והיא כבר כולה מרומזת בסיפוריו, ופעמים גם מבוטאת עד הסוף. תמיד סלדה נפשו מן האידיאליזציה השטחית של עם ישראל. ואי־יכלתו זו של היהודי להביט ישר בפני גורלו. התלבטותו־ערמומיתו התמידית להיסתר בפני עצמו – היה קו־האופי השנוא ביותר עליו.

הוא ידע לוַתר על הרבה. הוא הכיר חולשת־אדם, ולא הוציא את עצמו לעולם מן הכלל. אבל רפיפות־נפש ובריחה מחזית החיים היו בעיניו מידות של סוג אנושי נמוך, של זבובי־אדם שאין להם תקנה אלא כליה.

הרצון לקרוע את המסכה מעל הארץ החנפה, מפני “תבל נצורת־לב”, לגלות את השקר המסתתר בכל חגוי החיים תחת מסוה של “יופי” – היה כל כך חזק, שכל מה שבחיצוניותו היה נאה ועדין יותר, כן היה חשוד ושנוא יותר; אפילו מכוער יותר, אותו הזוג הפוליטי המתפנק (“מא. עד מ.”), – הוא עם “המצח הגבוה והזקן הרך והשחרחר”, והיא עם “עיניה יונים” ועם “הקול הנגינתי הצח והנקי”, שני אינטליגנטים יהודים טיפוסיים, שהלכו “להציל את העולם”, נחרתים בזכר הקורא את פרשת בתי־האסורים הזאת יותר מכל חלאת בני אדם של גנבים ורוצחים שאינם יודעים רחם. בהם, במתקני־עולם אלה, שלא ידעו צערו של עולם מהו ומהו טוהר אדם ורחמי אדם מה הם, ראה את סמל התלישות היהודית, את עקָרי־החיים, המנַולים אותם וממלאים אותם שממון יותר מכל המנוולים במעשה.

אותם, את הריקים מהשתתפות אמיתית וממכאוב עולם אמיתי, הוקיע ברנר כאשר נזדמנו לידו. מבחינה זו היה הוא הסופר “הפרוליטרי” הראשון אצלנו. לא מתוך מגמה, לא, רק משום שהאמין רק בנענים ביתומי־העולם. ורק להם ניתנה אהבתו וניתנו רחמיו הגדולים. “אחים לצרה” אלה עם פשטותם האפורה ועם מסירת־נפשם “הבאה מאליה”, לא כפרי אידיאולוגיה, כי אם כמשיכה טבעית אל הדומים להם בגורל. – הם האירו לו יותר מכל צדיקי־עולם וגואלי־עולם, וכאשר מצא אותם, היו פני העולם אחרים… 

ודאי שאין כאן “אֶפיקה” במשמעה הרגיל. על גבי הבד תלויה תמיד אותה שלהבת אדומה, המעַוָה את פני העולם. הכל כאן מועתק ממקומו, עקור, הפוך, נטול־חן ונטול־הרמוניה. העולם בדלדולו. ואף־על־פי־כן – אין זה עולם בדוי כל עיקר, ואין כאן בעצם הפרזה. כשם שאין בשום פנים מגמה לסלף. יש כאן רצון לראות, לראות עד הסוף. יש רצון להבחין, “לעשות בדיקה”. – שלא לתת להשתמט. העינים הרואות את כל זה, נענשו לראות את הכל מבלי שיעלם מהן ה“חוזק” הנצחי שבכל.

“שנה אחת” – זהו אֶפוס של השממון, שירת הקהות הצבאית, שאין דומה לה. עולם תפל, בזוי מטומטם. הויה סולדטית, הנראית בעיני יהודי, שגם ההויה ה“אחרת” תפלה בעיניו, בזויה ומטומטמת כפלים. גם הרשעות כאן תפלה, – בלי טעם. בלי צבע. בלי חריפות. אין אחיזה כשממון זה. הכל הולך ונמחק, הולך ומטשטש, הולך ומתבהם. מתוך שממון מעורפל זה בולטים בעיקר פרצופי היהודים – המכוערים יותר והמכוערים פחות. כולם נלחמים על הויתם האישית, על “צבעם”, – על עצמיותם, המרגיזה כל כך את בני־חם שמסביב. ברנר אינו מכסה, כדרכו, על הגועל, שבני־ברית אלה מעוררים בו. אינו מכסה אפילו, שבלבו הוא כמעט מצדיק התנהגותם האכזרית של פקידי־הצבא הקטנים והגדולים עם חדלי־אישים אלה. הוא שונא בהם את הערמומיות האוילית, את פריקת־העול, את ההשתמטות מכל חובה, ובעיקר – מעבודה. אבל עקשנות יהודית זו שלא להיכנע לגורל (שבלבו אינו אוהב אותה, באשר גם בה מחלחלת החולשה לחיים, ההשתמטות הנצחית) פעמים משעשעת אותו, במקום שיש יהודי, שם אין, לפחות, שעמום…

כאמור, אין גם זה “אֶפיקה אמיתית”, יותר מדי רואים את הרואה, הכל נתפס כאן בחריפות יתירה. ההבטה נתונה תמיד בדברים ומעל לדברים יחד. ברם, עם כל מה שאין אף שורה כמעט, שה“רואה” אינו מתערב ב“נראה”, מפליאה גם הקליטה הדקה, העושר של ההסתכלות, העושר של העובדות, פרצופים לעשרות, פנים בולטות, בנות־הבעה – כתמי־צורות שאין לשכוח אותם, עוברים זה אחר זה, משתלבים זה בתוך זה. גם בהפשטה יש כאן תמיד כדי ממש, כשם שיש בממש משהו מן הסמלי. ברם, תמה אתה על שפעת האפיזודות הקטנות, הנבלעות בתוך הדיבור, המעידות על ראיה מתמידה, קולעת, מתרשמת בלי־סוף, אם גם, מאידך גיסא, ניכר תמיד הבוז לתיאור, הרצון שלא להתעכב יותר מדי, שלא “לשבות שבת” באמצע הדרך. כל זה לא נוח לפעמים. עתים גם מיגע עולם מבוהל זה הנתפש בעינים מבוהלות. אבל כל זה נעשה שוקט, צלול, לאחר הבהלה. מעבר לפחזות זו – צלילות־הנצח, שאינה משמיטה ואינה מטשטשת דבר.

ח    🔗

ודאי, שאי־היכולת הטבעית לחיות, ליהנות, לקחת גם את מה שניתן לנו מיד הגורל הזעומה, היא כאן העיקר; אבל הפגישה התכופה עם נמושות־אדם, הקטנות שסובבה אותו בכל צד והדביקתהו בכל אשר אמר להימלט, היא שערפה את החשק לקחת, היא שהרחיקה לחלוטין. שעשתה לאַל את האומץ האחרון לחיים. הכיעור האיום שמסביב נפל גם על זה שהתפלץ מפניו – הטיל גם בו את זוהמתו.

ולא היה מנוס.

מי עוד העמיק כמוהו לתפוס את רגעי היאוש האחרונים – אותה אפיסת הכוח שבגוף וברוח הבאה כאחת ומושכת את האדם בצמאון כזה אל החדלון, שיש בו משום תאות־סתרים. רגעי שקיעה אלה שהאימה מדביקה אותנו אליה, שאין כוח ואין עוד גם רצון להיחלץ מן הטירוף ההולך ובולע אותנו, – נחרתו בעטו העצבני והעז בתיאורי זוועה לא־ישכחו. כל הבריאה, כל מה שהיה וכל מה שיהיה מעולם ועד עולם, נחתם כאן בחותם של קלון בל־ימָחה, של חטא לא־יסָלח. את רקב־הנצח הוקיע ואת רקב־האדם; כפגר רטוש הוטל העולם נגדו, כשבר־כלי שאין לו תקנה עולמית. כל ספר שכתב היה ככתב־אשמה אחרון, שאין אחריו כלום – כחירוק־שינים אחרון וכגביית עדות אחרונה, שאין עליהם להוסיף ואין מהם לגרוע. ואף־על־פי־כן משפיע כל ספר חדש כהנפת־גרזן חדשה על ההויה הרעועה.

אילו היו לפניו רק עולבים! אך הוא תיעב את העולב ואת הנעלב יחד. כביאליק, נרתע לפעמים מפני השדוד יותר משנרתע מפני השודד – לא ידע מי מהם מכוער יותר. את רפיון האדם שנא כחטא, ככיעור עולם. אפשר שלא אהב כל כך את היופי (הוא לא האמין בו), אך את הכיעור, – את כיעור האדם מרצון ומאונס, מדעת ומלא מדעת – אותו שנא, רדף בשבט עטו, העלה אותו ממסתרים במין שמחה לאיד של צמא לעינוי עצמו, לסיגוף שאין אחריו הקלה. זה שידע לגלות את הכיעור קודם כל בעצמו, ולא ראה את עצמו שופט, כי אם אח לחטא ואח לצרה, מרים אותו, כמובן, על אלה, היודעים תמיד “להוציא את עצמם”; אבל זה עשה את הסַטירה שלו איומה יותר, מדכאה יותר. היא לחצה אל הקיר, לא נתנה להיחלץ ממנה לעולם.

שנאת־עצמו היתה מכוַת־האש, שהכאיבה ביותר. מעל כל הכרת העלבון היתה הכרה אחרת, שהרגשת הכיעור שבעולם אינה זכות, כי אם מחלה: שבעלי־החן הם בעלי־האמת ושאין אנו מטביעים על העולם אלא את חותמנו אנו: “הכיעור שלי אינו צריך לכער את העולם” – באה פתאום ההשפלה העצמית האחרונה וסוחפת את כל התלונות (שגם אותן הוא שונא. כתכונה של בעלי־מום. הוא – המתלונן הנצחי!). 

ככה שנא את שנאתו ותיעב את תיעובו – סתם לעצמו כל פתח של נשימה ונחנק בעשן עצמו ובשועת עצמו המרה.

כל היסודות הנלעגים של בן מעמד תלוש, בלתי מבוסס, מעמד־לא־מעמד, הקלוף כבר מעורו ועדיין עומד בו, מעמד הבז לעצמו, המבטל את עצמו, ובאותה שעה גדל בו כבר הביטול גם כלפי זה, שהוא שואף אליו – את כל זה ידע להביע ישר ודרך־אגב, בהטעמה וכלאחר־יד, כמי שלא הביע שום סופר בזמנו. כל ימיו ראה את שפלות הדור, ראה מיץ־אדם שכל הרוחות שבעולם מתעללות בו ומפזרות אותו ככלי אין חפץ בו לכל צד. – ראה את חוסר הכשרון לחיים (שלו יותר משל אחרים) וחוסר העוז להתגבר על עצמו ולהתנער מאבק־העולם שרבץ עליו עד להיחנק.

תו גורלו היה זה, שכל הערכין שהאמין בהם ושחפץ להאמין בהם, נמצאו מזויפים לפניו – שהכל נתבדה, ולא היה במה להיאחז. איזו בגרות לא־טובה קפצה עליו לפני זמנה, שגילתה לפניו את מערומי העולם. הכל נחשף בצביונו היסודי – בלי כל כיסוי, בלי כל לבוש. הקריקטורה הנצחית של האדם, שהוא כולו הרכבה של אמת ושקר, של נלעג וטרגי. נגלתה לפניו כיסודות נפרדים לעולם, והדריכתהו מנוחה. על־כן פיצל את עצמו ואת העולם עמו פיצול אחר פיצול. את העור קרע מעל עצמו – אולי יגיע אל השכבה האמיתית, אולי ימחה את ה“רשמיות” הארורה שבכל, את ההתכחשות הנצחית לאמת החיים הפשוטה, שהכל מכירים אותה והכל מתעלמים ממנה. והוא הרי חפץ כל־כך מעט – רק תמצית צרופה קטנה של חיי־אמת!

במחנק־עולם זה אי־אפשר היה לנשום, אילמלא נפתח – אף על פי כן – לפעמים ובשעה שלא פילל עוד לזה, פתח קטן לצד אחר, ואור של חסד, לוּ גם קל ועובר, נפל על חרבוני החיים. לרגע אחד “יש שאמת ההויה היתה מתנדפת משהו” ונעשה ברור – שיש מוצא. מינימום זה שנקבע להויה, אמת, אינו גדול הרבה גם אז; אבל מינימום זה נעשה אפשרי, אפשרי – ורק אליו הוא משווע.

אותו כליון־נפש לאור־מעט, לקורטוב טוהר, למשהו מפייס! לא דבר, שיפול פתאום ויגאל ויהיה שילומים לכל הצער מימי עולם (מה שאנו מוצאים בחזון דוסטוייבסקי), כי אם פתח צר כחודה של מחט באפלת העולם, שיטול מעט את הריסות העלבון, שיכריע רגע קל לכף הזכות – בזה האמין. האמין, שמי ששח כולו תחת סבל חייו, מי ששבר פעם את גאותו, – זה הוכשר לחסד. ורק אותו, אותו בלבד, ביקש ועליו נשען גם לאחר יאוש.

ברם גם בזה לא היה מסוגל להשלות את עצמו. הוא לא גרס את ה“צדיק”, כפרץ, כשטיינברג – את הלובן השלם, אשר לא יועם לעולם. האמן האמין רק ברגעים של עליה. האמין, אף על פי כן, שיש שעה של חסד. האמין, שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, ושעתים אנו חורגים מעצמנו, ניצלים מעצמנו…

על רגעי־חסד אלה לא שהה הרבה. כאילו ירא, פן יחשף השממון הקדמוני וימחה את טל העולם. אבל כמה הם נזכרים – רגעים מעטים אלו, הויה קצרה זו ש“מחוץ לחשבון”! כמה נשכחה ברגע אחד כל הרשעות הקרה של סוירידין (האסיר של “מא. עד מ.”) כשהוא משאיר בלכתו מטפחת נקיה לקרבנו במתנה! כמה נעשה ברור פתאום, שכל הקהות האנושית אינה ולא כלום לעומת עובדה קטנה אחת של השתתפות!

המות כסלע־עוֹז וכתהום־חרדה, קוסם כאן ומהלך אימים. אין מקום פנוי ממנו. בכל רגע הוא מלבין ומאפיל מקרוב ומרחוק. בן־בית הוא ביצירה זו. הוא אינו נשכח ואין רוצים להשכיחו. מפחדים מפניו – ונשענים עליו. 

מראשית ימיו ראה ברנר את התהום לפניו, ואם גם נמשך אליו והביט תמיד עד סופו בעֶרגה לא־בריאה, הנה אהוב אהב את השמש והתפלל, ברגעי פדות, לחיים, לחיים. אבל אם גם לא חפץ בחדלון ולא הלך לקראתו ושמח כשנדחה – הניח לו שיבוא מאליו, ידע (גם ברגעי־הפדות), ש“האימה תגיח, מחויבת להגיח”, ושאין מפלט ממנה.

 

ברנר בדורו    🔗

הופעתו של ברנר בחיינו נדרשה ימים רבים, ונדרשת עד היום, לכמה פנים והערכת יצירתו היא, בכל הערצת הדור, עדיין שקולה עד היום. עם כל מה שהוכר על ידי הדור, כאישיות יחידה במינה – אישיות שהפכה זה כבר סמל לגבורת־הרוח, לגבורת־ההכרה ולקידוש־אדם, רבים הם החוששים להשפעתו, להבלטתו כדוגמה. ואף שלא קמו לו מתנגדים ומידת־הדין של הביקורת כמעט לא פגעה בו, כבסופר, רבים הנרתעים מפני ה“ברנריזם”, וכל כמה שהוברר זה כבר עד כמה חיסנה קשיותו, כמה הבריאה קדרותו, רבים עוד הרואים בו אדם חולני, היסטרי, שלא הוכשר להבליט אלא את הרקוב והמנוון שבחיים – שלא לדבר על קטיגורים כיחזקאל קויפמן, שראו בו אחד מסופרי הדור שלקו, כיהודים, בשנאה עצמם, ולימדו את עיניהם לראות את הנפסד בנו בעיניו של האויב.

אכן השפעתה הכבירה על אנשים, שלא דמו לו, שראייתם אחרת מן הקצה אל הקצה, היא מופלאה במינה. הדור שיצא לקבל פני יום חדש, היה רשאי להסב את פניו ממנו. הדור היה צמא לתפארת חיים, לתפארת אדם – צמא ליופי הגגוז בחיינו, לחן שטרם גלה מהם – חפץ באמת בבריאות, בקליטת תום, בעין טובה. לא לחינם ראינו באידיליות טשרניחובסקי, באותם פרקי העיירה של אש שלא נפגמו על ידי מתיקות יתרה, – גילויי רנסנס גדולים; אפילו – גילויים ציוניים, למרות הזהיבם את פני הגלות. טבעי הוא שזעפו של ברנר, כזעפו של ביאליק, נראה בעיניהם של ציונים קטני השגה, כאחד מסימני הגלות. פחות מכל הוכשרו האמונים על רומנטיקה לאומית קטנה להרגיש באיתנות רנסנסית זו, שנשבה מתוך איבת ברנר לכיעור שבאומה. אכן גם אנחנו, הנאבקים זה ימים רבים עם השגה קרתנית זו, נלחמנו לא מעט עם עצמנו עד שהוכשרנו להבחין ב“חולניותו” את הצמאון הכביר לבריאות, את הגורם הכביר לבריאות. – וכמה מופלא וקרוב כאחד היה אז, לאחר שהוכשרנו לראותו בעינינו! כל מה שניחשנו בו מרחוק, נתאמת בחייו ונתאמת במותו. אכן פשוט לא היה האיש, וגם יצירתו לא היתה פשוטה. טרם נחשפו כל תהומותיו, טרם עמדנו על כל צדקתו. וכל כמה שהדור קרוב אליו, שכמה מן המבקרים טיפלו בו באמונה – הופעתו בחיינו מחייבת התבוננות נוספת, חדירה נוספת, כדי לבררה בכל גלגוליה.

הופעת ברנר, לאחר פייארברג, היתה בעיקר הופעה אנטי־רומנטית. השוו אותו אל מנדלי, והוא שהיה כולו שונה, כאמן, מן המורה, – משום שראה כבר את בית־ישראל בהתערערותו, היה דומה לו בזה, שהיה אדם רואה, כמוהו, כיל"ג, כביאליק – היה מן היחידים שהיה בהם אומץ אל תהום האומה, אומץ אל תהום גורלנו. כיום, לנוכח החורבן והכליון בארצות, שאפשר היה לראותם מראש, – הגענו לכלל הבנה שהאסון לא היה בזה, שלא ראינו את התהום שהיתה כבר פעורה לעינים – כי אם בזה שלא היה בנו כוח לראותה: שמתוך רפיון עצמנו את עינינו מראותה, פירושה של גלות היא עצימת־עין. כל אשליה יונקת מחוסר כוח לראות.

על כן אנו מעריכים, כראש סגולותיו של ברנר, גבורת ראיה זו. אכזריות אימה זו, שבה ראה את עצמו, שבה חשף את עצמו, זאת ההתפלצות לכיעור הדור, לכיעור עצמו, שלא כיסה עליהם, היתה האש המטהרת מקטנות ומכזב. בספרותנו, שכה רבו בה תמיד המפארים את עצמם, הנהנים מעצמם – לא קם עוד איש כברנר, שכוח לו לראות את נגעיו – שלא לחפות עליהם.

בצהלה אכזרית כזו הראה את מומיו, הכריז על מומיו, באשר הרגיש, שרק גילוי הרקב, הכרת הרקב עד קמטי קמטיו עלול לעקרו, עלול לפנות את הדרך לחיים נאים¹. האיבה ליופי דל, לרומנטיקה קטנה, נראתה כניהיליזם, כחילול הקודש לתיאבון, בעוד שלא היה איש שכל כך חרד לקדושה אמיתית, לחן אמיתי, כמוהו. בעצם היה אף הוא רוח רומנטית מובהקת, אם משמעה של רומנטיקה הוא צמאון־עולם, להט־עולם, חרדת־עולם. ורק מתוך קנאה ליופי האמיתי, השתער כל כך על היפיפות הקטנה, הקולנית, המציגה את עצמה לראוה. מי עוד העריך בהתלהבות כל שירת אמת בספרותנו כמוהו?

כמו ביצירת סמולנסקין, בשירת ביאליק, שהוא הקרוב להם ביותר, אנו רואים, שההתפלצות הגדולה לבאות, היא הרואה את הצפון בחיק הבאות. כסמולנסקין וכביאליק היה הוא שהזהיר, שאותת מתוך האפלה – שעליו עמד הנחשול בטרם נתלש מן התהום. כסמולנסקין וכביאליק (גם כביאליק, השלם והעצום מכל בני דורו!) היה אף הוא כתופעה יותר משהיה כיוצר, אם אמנם אין בעצם להפריד בין שני אלה.

בבואי לסכם כיום מה שהיה לי ולנפשי, יותר משאני מתכוון להערכה, אני מתכוון לעדותו של בן־הדור על מגעי נפשו עם יצירת־ברנר, כפי שנתגלתה בתקופות שונות בכל עשרים שנות יצירתו. זהו המרומז בצירוף המלים: ברנר בדורו. המכוון הוא חזרה על הרגעים הגדולים, שבהם הורגשה ביותר בחיינו הויתו הסוערת. הוא היה אחד המעטים, שלא היה סיפק בידינו בחייו לראותו כסופר סתם, כאמן סתם: כל כך הטיל בנו שכרון בעצם הויתו. כמספר – וכמספר בלתי מצוי – לא הוכשרנו להעריכו אלא ימים רבים לאחר שנפסקו חוט חייו וחוט יצירתו. ואולם בדיקה נוספת של יצירת האנשים שרוחם הגדולה כאילו מעממת על יצירתם, מגלה כמעט תמיד, שהיוצר והיצירה חד הם, ומה שנראה ככוחה של סוגסטיה, אינו אלא הכוח הצפון ביצירה עצמה, גם אם² ירבו קמטיה.

המכוון בבדיקה זו אינו בשום פנים לחפות על “קמטים” אלה, כי אם להראות, שבהם נתגלה הכוח – גם כוח האמן. לא על ידי ניתוח אסתיטי בלבד אנו עומדים על ערכה של יצירה, כי אם בעיקר על ידי שאנו שבים וחיים עליה.

א.    🔗

סיפורים ראשונים

דוקא עם הקריאה המאוחרה אתה מגלה בסיפוריו הראשונים, יחד עם בקיעי צורה נוספים, את מה שגילה ברדיצ’בסקי עם קריאה ראשונה – את “צבע השירה החדשה”, זו, שלפי הגדרתו היא “מסתכלת בחיים כבאה אל ארץ חדשה”.

מה היה בעצם צבעה של השירה החדשה – מה שמשותף בו גם

לשופמן, לגנסין, לשלושה אלה שהביאו ביצירתם הרגשה חריפה, מיוחדת להם, של המציאות? זאת היתה התפיסה המודרנית, במובנו העמוק של מושג זה, שפירושה: קליטת הויה דרך אספקלריה עצמית, בלא תיווכה של מסורת, של רומנטיקה, של העלמה מתוך מורך־לב. הרגש השליט כאן, זה הוא פחד ההויה האויבת, העולבת, הנשמטת מתחת ידינו התלויות ברפיון. לא הפחד מפני כלבי ה“רחוב” של פייארברג, כי אם מפני עצמנו, מפני הכלבים החבויים בקרבנו, אלה המוציאים מבין שינינו כל טרף, גם כשנלכד כבר בידינו. 

ועם זה – ברנר של “בעמק עכור”, גם על הסיפורים המצויינים, שפירסם אחר כך, כ“פעמיים”, “שמה”, “בימות החמה”, אפילו כ“הנדיל”, “מן הזוית”, שהטילו כבר שלהבת במציאות הרופפת – לא כבש עדיין את לב הדור. פסיעותיו נעשו אמיצות יותר, אבל לא הרעישו את הקפאון שהיה יצוק באוירם של הימים ההם. אכן היה ברור, שעמו בא. אל הספרות העברית אדם חדש, סופר הנושא בקרבו כוח נפץ אדיר, – ושהוא משורר בה במידה שהוא נאבק עם השירה.

כאלה היו הצעדים הראשונים – צעדי מתחיל לפי צורתו ומבוגר לפי הרגשת העולם. מודה אני, שהקובץ “בעמק עכור” לא קירב אותי אף קרבה כלשהי אל ברנר. כמה היה זעום בו החן לעומת הקובץ הראשון של שופמן, שהיה כולו מנומר בחריפות צבעיו – שכל קו בו העיד על משורר, על ראיה חדשה, על אמצעי ביטוי חדשים! זה העולם הכושל, שעליו סופר בסגנון מרושל כל כך – היה איום באפרוריתו, בשממונו. זה היה “דביוט” כל כך עלוב, כל כך לא מרהיב־עין, שלא עורר בי, בזמנו, כל ענין. לא רק זה, שהויה עכורה זו, שבה דבקה עינו של המספר הצעיר היתה זרה לי – “זוית הראיה” המיוחדת ל“נארודניקים” הרוסים, שתפסה את האדם בעלבונו, בסביבתו המנצלת, לא ננעצה בעצם העולם, בעצם הדברים, צימצמה את העולם, מיעטה את דמותו. מאז ידעתי, שמתרחשים דברים נוראים, אבל גם ידעתי שהעולם עשיר יותר גם במכאוביו, ושמשהו, נוסף על מוראיו, מתרחש במעמקיו. וריאליזם אטום זה, שחשף הרבה, גם העלים הרבה – לא ראה הרבה.

וזכות גדולה היא לברדיצ’בסקי ולקלוזנר, שהכירו בספר אפור זה התחלה, ולא נרתעו מפני הליקויים שבקובץ זה, שלא נעלמו מעיני שניהם. לא חשוב, שקלוזנר הרגיש בקרבתו למנדלי ולא הרגיש במהותו הזרה למנדלי, שהיה קודם כל אֶפּיקן, אדם שתפס את העולם קודם כל בראיה ודן אותו לפי גילוייו הפלסטיים, בעוד שברנר הכיר יותר משהסתכל. המשותף בהם, שנתגלה לאחר זמן, כבר נרמז גם בהתחלה.

אכן הראיה הלכה ועמקה, והאמצעים הלכו והשתלמו, בכל הרישול, האמיתי והמדומה, שבסגנון. האימה האמיתית נתגלתה עם כל סיפור חדש, – עם כל נעיצת עין חדשה במציאות חיינו. כל מקום שנקלע שם – בין חובבי ציון, שחשבו למחצה ועשו למחצה, בין מתקני עולם שהטביעו את העולם בפטפוטם, בעיקריהם הנוקשים, בסוציאליזם שנסתאב בפיהם, בבטלתם, גם בין אלה שעמם ארח לחברה בעלותם ארצה, אלה שקראו את עצמם חלוצים – בכל מקום קידמהו מוץ־אדם, מסוס־אדם, ללא רצון אמיתי, ללא כאב אמיתי, – עולם אכול־עש, שאין לו תקנה. עם כל סיפור חדש שכתב, רחבה השממה על סביביו, נתגלה שאין מתום גם בעולבים, גם בנעלבים.

כעובר־אורח, שמשעולי נדודיו עוברים במבואות קודרים, שכל מפנה יכניסהו לעולם עגום יותר, שומם יותר, נתקל בכל אשר פנה באותן הרוחות הקלושות, הכמושות, והעולם לא הבטיח כלום, כלום. שום חוף לא רמז במרחקיו האלמים.

אכן הוא לא סיפר על ה“עמק”: העמק היה הוא בעצמו. לא בדכדוכי דמיונו בלבד, כי אם גם במערומי הויתו, זיהה את עצמו עם האנשים שתיאר – חייהם היו חייו, עלבונם – עלבון עצמו. מישהו ראה בו את “גורקי העברי”, ואין לך אנלוגיה מופרכת כולה מזו. גורקי היה כולו רומנטיקן – אדם שגילה בגיבוריו את שכרון עצמו, את עסיסי נפשו הלוהטים מיתרון כוח, מיתרון יופי. גורקי לא ראה דבר שלא היה טבוע בצביון עצמו – גבורה מתרוננת, בעוד שברנר לא הוכשר (בסיפוריו הראשונים) לראות אלא את החלשים, הנואשים, נטולי הכנפים ונטולי הכוח, הרי זה היה השכרון של יאוש, כוח גידיו שהשתרגו למחשוף התהום. 

שנים הם צבעי היסוד בסיפורים אלה – צבע הרחמים, הקובלנה על משטר עולם, שעשה אפשריים עלבונות חיים כאלה, והצבע השני, זה שהלך וחזק ביצירת ברנר עם בגרותו – צבע המרירות, ההתקוממות לחיים שאינם חיים, לאדם שאין בו כוח לחיים, – משהו ניצ’יאני, שהורכב בתוך היסוד היהודי־הברנרי העצמיי: האיבה לתשישות, לכניעה, לחוסר־הכוח היהודי, ביחד עם ההזדעזעות מעצם העובדה, שאין תקנה, – מעצם ההכרה שה“יאור נחרב”, ש“אין במה לחיות”.

זאת האיבה לכמישה, לאפיסת הכוח, ביחד עם הקינה הישראלית הגדולה על אלה שגלו מעל שולחן החיים, ביחד עם התלונה המרה על זה, שהעוז והשלטון בידו ואינו חש להציל, – הרכב זה של חמלה והתאכזרות, של צידוק הדין ולימוד חובה עשה את יצירת ברנר לחומר מעורר, ממריד, מרעיל את הדם ומטהרו מן הסיגים העכורים, המרדימים. כוחה של יצירה זו היה בזה, שהמרידה אותנו על עצמנו – על מיעוט כשרוננו לחיים, על מיעוט הכרתנו את עצמנו, על ההשלמה מדעת ושלא מדעת עם המחנק, עם השנוא בעצמנו ובזולתנו. יצירה זו לא שאלה, כשירת פייארברג הרומנטית: “לאן?” היא גם לא קראה לחוף אחר – היא טרם ראתהו, טרם האמינה ביכלתנו לחתור אליו. אכן היא קראה להיעקר מתוך שממונה של הויה זו, של כיעור חיים זה, להיעקר מתוך עצמנו, לשרוף את הזוועה שבעצמנו. וכל כמה ששירה זו רחוקה למראית־עין מעולמו המעודן של פייארברג, שמציאותו מזוככת על־ ידי כליון־נפש, על־ידי רננה, על־ידי געגועים וצער־השכינה, יש בה בעומק מהותה, מן המשותף שבגעגועים על “ניצוץ־הקדושה”, שרק בו יש להאיר את ההויה, להצדיק את ההויה.

מי שיקשיב ממושכות אל ניגונו הנסתר של “בחורף” ישתומם למשותף שבקצב הנפשי שבשני מספרים אלה, שבהם דבקה נפש הדור. לעומת קדרותו של ברנר, החושפת את הכיעור מתוך איזו תרועת נצחון, מתוך איזו חדוה מוזרה להכאיב, לבייש, לבטל אה הנחמה האחרונה, – קינת פייארברג, היונקת מספירות האצילות, נראית כניגודה הגמור. ואמנם שונים הם בראיה, כשם ששונים הם בביטוי. אכן בשרשי יצירתם, הם, – כביאליק, המאחד בשירתו את שניהם, – כואבים שניהם כאב אחד – כאב הדור, שעמד בשלכת – שנתיבש מתוכו ולא נשתמרה בו כל לחלוחית לפריחה, לפריחת אדם. ברנר, שכאב יותר, שראה יותר, התאכזר יותר – גם לאומה, גם לאלוהיה. פייארברג, שהיה בעיקר משורר, שקט אל נגינתו־שלותו. ברנר היה כולו מעורפל, כולו נעור מנגינה, על כן קרע את עורו ולא חדל, פתח את פצעיו ולא שקט אל דם עצמו. אכן כל ימיו צמא לנגינה וכל נפשו היתה מלאה הודיה על כל נגינה נאמנה של אחרים, שתפשה אזנו.

ב.    🔗

בחורף

יצירתו המבוגרת הראשונה, יצירה שמתוכה נשבה בראשונה רוח גבורה של אדם, שאינו נרתע מפני חולשת עצמו, מפני כיעור עצמו – כוח מערטל זה של ברנר, שעמד בו מראשית דרכו ועד סופה, היה הרומן “בחורף”, שבכתב בשנת העשרים ושתים לחייו. משנתפרסם ספר זה, היה ברנר לא רק מסַפר ראשון במעלה של הדור, כי אם שליחו, בא־כוחו, – האיש שבו נתגלמה דמותו, יגונו, לבטיו, כל סערת נפשו העצומה. “מסביב לנקודה” היה, מבחינת הבנין, הצורה והסגנון דבר שלם יותר, שירי יותר, והוא שפירסם בעצם את שם מחברו. אבל “בחורף”, כוידוי הדור, כיללת נפשו ושחור יאושו הוא התפרצות תמרורים, זעקת אדם עולה על מוקדי עצמו. בלי כוונה לתאר, להיות שלם, להיות עמוק, הושג כאן כוח תיאור עצום. ניב גמיש, קולע, משוחרר מכל יפוי חיצוני – משהו אלמנטרי, איתן, שכל פסול של ביטוי בטל בלהט ניבו, באמיתותו האדירה.

בן עשרים ושתים היה כשכתב ספר זה, אבל גבורת הראיה, היקף הראיה, עצמת הניתוח – היו לא של עלם, כי אם של אדם רב־נסיונות, רב־יסורים, אדם שראה יותר מכל בני דורו, שנתנסה בסבל לא ידעוהו כל בני גילו. מה שאירע לרבבות שכמותו אירע לו לאחד. ולא לחינם הוא, בכל מה שהוא מרבה להראות את העדר היופי והעדר הגבורה בחייו, רואה את עצמו כנבחר, כמי שהגורל בחר בו מכל בני גילו לשאת את נגעי כולם, את חרפת כולם. בכל הכפירה הנוקבת המחלחלת בכל פרקי הספר, – הוא כולו שקוי רוח דת עמוקה – הכרה, שיסורים גדולים אלה הם מתנה גדולה שפסקו לו החיים, ומי שאלה לו, לא הִשָהו אלוהים רוממות ויופי.

אינני יודע בכל ספרוּת העולם משהו דומה למגילת־נוער מרעישה זו. אולי דוקא משום שאין בה מאורעות מרעישים – משום שהיא כולה מוארה אבוקת־אימים זו, שלאורה הכל הופך תוהו, אטימות, אי־חיים, אי־מוצא, ואולם משהעמקת להקשיב לבכי־נפש ממושך זה, אתה מרגיש, שאין זה קול אדם אובד בלבד, – שכאן עצם הקפאון שקוי מחאה, אי־ארגעה, זעקת לב חי, אשר גם כי היה למרמס, לא חדל לפרוח. מי שחונן כאב עולם זה, אלוהיו עמו, וכל כמה שהחולין ממלאים פה כל חלל ההויה, עוד מוקד עולם מפעפע מתחת לאפר.

דור שלם הסכנו לשמוע מפי מתנגדים ומפי מעריצים על ליקוייו, כמספר־אמן, והוא עצמו, באירוניה המיוחדת לו כלפי עצמו, היה מחזק דעה זו בכל הזדמנות. ממיעוט הכרה ביצירה זו, שפנים זעומות לה כל כך, גם אני לא ראיתי בה, אלא גילוי נפשי גדול. לא שיערתי כי קריאת “בחורף” החדשה עלולה להרעיש אותי כשירה גדולה, כיצירת אמן. אכן אין זאת כי אם זעזועי חיים גדולים הם שחוללו פלאי יצירה זו, שמבחינה ידועה לא כתב ברנר בכל ימי חייו משהו בדומה לה.

מי שישוב ויקרא כיום דפים קוֹשמַריים אלה, ישתומם לא רק על בינת אדם מדהימה זו – על עושר המציאות שנתרכזה כאן על שטח צר וזעום־חיים כזה, על עוצם התפיסה על דמויות הקיבוץ – מקודם בעיירה ואחר־כך בנכר – דמויות שיש בהן בלבד משום התגלמות דור שלם. ולא יאמין, כי אדם “קטן עבר” כזה, כפי שהוא עצמו מטעים וחוזר ומטעים, ראה כל כך הרבה, הכיר כל כך הרבה, ידע כל מה שמילא את נפש הדור: בראש וראשונה יתמה, כי לכל זה ניתן ביטוי מבוגר כל כך, מלא קול, מלא הומור; כי הכל נושם כאן דרמטיות חיה, נוקבת – כי אין, מבחינת הסגנון, כאן כמעט פליטת־עט, שיש בה משום התגדרות בלשון, משום אמירה ללא־הכרח. על אף החזרות, אין דבר חוזר בלי להט נוסף, בלי התרכזות נוספת.

וכל כמה שאין התואר קלסי הולם יצירה מרוטשת כזו, הנה משהו בה, שלא יצוייר בביטוי אחר – “שלם” יותר, “פלסטי” יותר. אם נשוה אותה ל“לאן” של פייארברג, וידויו של דור קודם, שהוא צלול יותר, נגינתי יותר, נרגיש בגלמי שירה אלה בליטת עולם איתנה כל כך, שההערכה מבחינה אמנותית כמעט שאינה הולמת אותה.

זה לא היה, כמו “לאן”, “סוף פסוק”, שירת פרידה של דור מחרבותיו, כי אם “דין־וחשבון” חמור על נסיונו של דור שעלה בתוהו, לפיתת דור מעצם היתוכו, בעצם התהווּתו והתפוררותו שחלו בעת אחת. כאן נאמר הכל עד הסוף, מוצה הכל עד הסוף. ניתן לומר, שזהו ספרו המרכזי של ברנר. כל מה שכתב אחריו, אינו אלא בחינת מילואים לו.

לכולנו נתגלה ברנר המשורר בספר שבא אחריו – ב“מסביב לנקודה”, שבו נשתחרר ממועקה ראשונה, והאפלה נזדמרה קמעה, נתלהטה יותר, אבל בשירת “בחורף” הודיע ראשונה על הדור שנתבדה, על ההתמוטטות הגמורה – עשן כבד עוטף כאן את העולם.

החידוש של “בחורף” היה בכוחו לרמוס הויה נלעגת על “כל התופת שבקרבה”, – הויה לא־צבעונית, לא שירית, – טרגדיה של “העדר טרגיות”, של העדר מאורעות גדולים, מרעישים. חיים שהגורל לא חננם הוד וגבורה: עברו של “אי גיבור”, הבא לרשום את “העבר של אי־גבורתו”.

ולא כמנדלי, הנלחם עוד בשמ“ר ומתגדר בזה, שאינו בא לספר “מעשים מענינים, טרגדיות מחרידות”, שאין כאן “לא הריגת נפשות, לא סכסוכי אהבים ואפילו לא זכיות בגורל וירושות פתאומיות”, – שאין כאן אלא “אנשים צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות”… כל כמה שאין כברנר סולד מ”יופי" עלוב, מובלט, אינו מתגדר לעולם בהעדר יופי, שאליו צמא כל ימיו מתוך הכרה מדכדכת, שאלוהים הִשָה את עולמו חן וזוהר…

כמתנקם בעצמו ומתקלס בגורלו, הוא מדגיש באכזריות לעגו את אי־היופי שבבוקר חייו – חיים אלה, שהם מעיין החן השמור ללב כי ידל. לא מצאנו בכל ספרותנו משורר שלא יחונן בעין טובה גם את ימיו הראשונים, כמוהו. “ילד בעל פנים נפוחים, ומראה גויל להם, הגוף המגואל והבלתי טבעי נתון בכותונת כעין שק ארוך ופרום; הרגלים הקצרות יחפות…” הכל מסביב כבוי, אפור, עלוב. אפילו שעון־הקיר כאן “מטקטק במהירות מעוררת שחוק”… האם – לא־יפה, לא־אהובה, לא־רוחמה. ולב הילד, המרגיש בעלבון הנפש האחת בעולם האוהבת אותו, מתעורר על האב הקשה, המתיהר, העושה את העוני בבית מכוער יותר, מדכא יותר; אכן גם על האם לא ידבר במלוא רוך, במלוא התפעלות: אף אותה הִשָה הגורל משהו חן, לבלוב כלשהו. 

אכן בעצם הטעמת אי־היופי, אי־הגבורה, יש מן הצמאון הכואב להם – יש מעין “רומנטיקה הפוכה”: אם אין יופי מלא, יהא נא הכיעור מלא, שלם – בולט מאימיו: יהי “העדר הטרגיות”, העדרה הגמור, – הטרגדיה הגדולה.

זה הפחד התמידי להילכד בקסמי־שוא, ביופי־לא־יופי, היה כוחו המחריד. בזה היה הקסם החדש לדור, שמאז שקעה ההשכלה, הוצף שירה סנטימנטלית, געגועים סנטימנטליים, לא נזרקה בפניו ההויה היהודית בכל חוסר היסוד וחוסר התקוה שבה. זה הכוח להתנער מרומנטיקה שנעשתה “נוסח”, לאחוז בקרנות המחשבה הממשית ולהכריז בפה מלא, שאין תקוה, – היה רעלו המרפא של “בחורף”. ברם אם נסכים לדעה, שבראיה זו יש משום חולניות (ואיזו מחשבה נוקבת אינה “חולנית”?), לא נוכל להשתחרר מן ההרגשה, שבתוך הערפל הכבד שהעיק על חייו, היה שכלו צלול, חד כתער – היה רואה עד תהום. לימים, כשנתבגר והכיר בכוחו, סיגנן את מסקנותיו על גורל ישראל, על תכונות ישראל, וכאן אתה נתקל בקיצוניות, המצדיקה במשהו את הקטיגוריה של יחזקאל קויפמן עליו. לפי השממון שבנגלה אי אתה עומד עוד על המהות היהודית, על החן – אפילו על הצער היהודי. אכן ברנר, ככל משורר, שנא את החצאיות של “בעל־הבית” היהודי בתקופתנו, שלא היה עוד, כבדורות הקודמים, חוט־השדרה של האומה, – שרוב באי־כוחו נעשו “קלים”, שקעו בחולין, וגם כששלחו את בניהם לגימנסיות הזרות, עשו זאת מתוך יהירות וחשבון, בלא אהבת התורה, בלא אידיאליזם של תורה לשמה, שהיה נשמת היהדות בגיטו. ודאי שברנר לא שבע נחת הרבה גם מן הסוציאליסטים היהודים, שגילו בזיקתם לעמם אותו טמטום של התנכרות, של מיעוט הכרה אנושית. אבל הוא, שעבר את כל מדורי הנסיון של חיי ישראל לפני חמישים שנה, לא יכול שלא להכיר, שמידה גדולה זו של קידוש השם, של כושר הקרבן, ניתנה בדור זה לשכבה החדשה, לעובד היהודי, לעוני היהודי, – ושהם העתידים ליצג את האומה, להדליק את האבוקה שנשמטה מידי “היהודים היפים”.

זהו הפתוס המאַחד אותו עם פייארברג, עם כל ההבדל העמוק שבזיקתם אל היהדות: שניהם שנאו את ה“קלים”, שניהם כואבים את מיעוט הקדושה בישראל. ורק פייארברג ראה עוד, כביאליק, את גבורי ישראל האחרונים בבית־המדרש, וביקש את הסינתיזה של “המתמיד” ואיש־החיים, בעוד שברנר נעקר מבית־המדרש וביקש את היהודי החדש, את צירופי התרבות העברית החדשה והחיים החדשים. פייארברג עוד חסה בצל השכינה, בעוד שברנר שגורש לעד מהיכלה, לא ביקש מחסה אלא בדעת, בדעת חמורה, בהויה חמורה – בחיים שנתחדשו. פחד הכיעור שבגיטו היה עליו ולב הגיטו הרי היה בית־המדרש. פייארברג, עם כל הלבלוב המודרני שביצירתו, עיקר יניקתו עדיין משירת הדת, בעוד שברנר הוא, כולו, מראשית צעדיו, אדם חילוני, שעיניו אל העולם שמחוץ לכתלי בית־המדרש. ברם, אף הוא ירש את הזיקה הישראלית הגדולה לתורה, ואף הוא אינו נושא בקרבו געגועים אלא על תרבות אמיתית, שאינה נקנית בקלות. עם כל מה שהוא תמיד “מסתמר” כנגד “הרומנטיקה היהודית”, לא היה חפץ להחליפה אלא בדבר־מה חמור יותר, בעל משקל יותר, – ואף זהו משהו שיש בו מן המשותף לו ולפייארברג.

אין זה מתפקידה של סקירה זו להקביל את “לאן” ו“בחורף” הקבלה מלאה. כל כמה שברנר לא גרס את ניגונו של פייארברג, נמשך בלא יודעים אחריו. אהה מוצא את רישומו של “לאן” פה ושם בעצם הריתמוס של “בחורף”: זה הקול הלבבי, אפילו הליריזם השקוי דמעות (“נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום – הבערה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי…”). פעמים אתה נתקל ב“הרהורי תשובה” (“לפרקים גברו עלי בעוז איום ההרהורים על האלהות ועל הצורך הגדול להתחיל חיים אחרים: להתפלל ביתר כוונה, שלא לדבר כלל חוץ מדברי תורה… להיטהר, להתדבק ולהתקדש”).

הפרק המצוין ביותר, מבחינה אמנותית, הוא זה, שבו יסופר על תקופת לימודיו בביתו של הרב. דמויות הרב והרבנית, כל כמה שציירן נזהר מפני כל חשש של אידיאליזציה (טבע, ביחוד ברב, גם כמה קוים קשים), הן המאירות ביותר בכל הספר. כאן נשתמר עוד משהו מן האור היהודי, מאור תורה, מאהבת תורה, שמפניהם מחוירים כל הצללים. לא, העיירה אינה מדולדלת, כל עוד אלוהי ישראל שרויים בתוכה.

ג.    🔗

מסביב לנקודה

כל כמה ש“בחורף” העיד על בגרות־רוח, שאינה מצויה, על בגרות־ההכרה של אמן שחייו וחיי הדור ביצירתו, היה בו יותר משום גלמי־יצירה משהיה בו משום יצירה בת צורה ובת בנין. זאת היתה הליכה בהררי חול. פרקים בודדים – ופרקים לא מעטים! – מצטיינים בחיתוך־ביטוי נפלא, כמו בכל שירה אבטוביוגרפית, בלתי אמצעית, שהחומר הבשיל כולו ונושר כמעט בלי מאבק כפרי מן האילן. אבל כבכל שירה מסוג זה, משהו הגיע כאן לידי בליטה יתירה, בעוד שהרבה לא ניתן אלא למקוטעין וטעון מילואים והשלמה ביצירה הבאה.

מין ספר־מילואים כזה היה “מסביב לנקודה” – היצירה הראשונה, שעם היותה אישית כולה, היא משוחררת מאותו כובד אבטוביוגרפי, הנטפל לחיים פרטיים ומצמצם את המוצא למרחב. ב“מסביב לנקודה” פרץ ברנר את הגדר האטומה. בערטלו, כמו ב“בחורף”, את יתמותו, עירטל גם את יתמות העולם, וכל כמה שהוא מערער אותו באכזריות עינו, הוא גם מחזק אותו בזמרת הלב. אין זה ילל נחנק, ילל עצמו, – משהו בא ממרחק ואובד באין־סוף. ב“מסביב לנקודה” גבר המשורר. 

אותה שעה כבש את הדור. דור זה, שלא אהב “פרוזה”, שלא גרס אותה גם במדע, בביקורת – קל וחומר בסיפור. “לאן”, “הצללים”, “מעבר לנהר” – זה היה בעצם הקצב היחידי שנקלט. למרות שלטונו הרב של מנדלי, לא היה (ואינו אולי עד היום) אלא משוררם של המבוגרים, – של אלה שהבחינו בו את המשורר. “בחורף”, לפי העושר הנפשי המשוקע בו, אינו בשום פנים דבר פחות בדרגה מזה שבא אחריו. אבל בו ניכר מיד, שהמחבר שולט בחומר יותר. דוקא משום שקדם לו דבר, שפרק מעליו את המועקה הגדולה, הוכשר להלבישו צורה. ואמנם לעומת “מסביב לנקודה”, שהיה ההישג, נראה “בחורף”, כמלאכת הכשרה.

זוכר אני את הרושם שעשה הסיפור אז בסביבתנו הוַרשאית: ביאליק שהיה כולו מלא חרדה לשני הגליונות של ספרות יפה שהוקצו לו לעריכה ב“השילוח” ונתמלא כולו שמחה על כל קטע של פרוזה טובה שהשיג בנס, נשם לרווחה בקבלו את “מסביב לנקודה”, התעסק בו מתוך התלהבות בישרו את הדורי סגנונו, ולא הניח כמדומה אדם בוַרשה שלא סיפר לפניו בשבחו של הסיפור החדש שקיבל. הוא לא יכול שלא להכיר בברנר את עמיתו הקרוב לו – את היורד, כמוהו, לגוב האריות, אף שלא פעם אחת נרתע מפני בקיעיו ופרצותיו, מפני מה שנראה כ“אנרכיה” למחמירי אודיסה ושהיה, יחד עם איזה פגם, גם כוחו ואמיתו של ברנר.

קשה לצייר שני חיבורים בעלי תוכן אחד ביסודם, ועם זה – כל־כך שוני־אקלים, שוני־נגינה, כ“בחורף” ו“מסביב לנקודה”. לכאורה, אותם האנשים, אותם החיים – אותו סיכום החיים, אותה מסקנה חותכת. באיזו מידה הרוח כאן גם קשה יותר, והיא הנושאת עמה טירוף וכליה. ואף על פי כן, מנשבות כאן רוחות אחרות, רוחות עולם רחוקות. כאן חוזרת שאלת “לאן”, שלהבת “לאן”. לא עשן ומחנק, כי אם אש אוכלת. ב“בחורף” הוגף העולם, קפא, נדחק לקרן זוית אטומה. כאן הוא מפרפר ופורח בפרפורו. כאן רחב העולם, ואם כי הרחיב גם את תהומותיו.

“בחורף” הוא ספר של דין־וחשבון אישי יותר מדי, משיהיה כולו וידוי־הדור כ“לאן”, הגם שבצבע אישי נפרז זה עיקר כוחו – הוא פחות ויותר מדבר שבאמנות. כוחו באותם חמרים ראשוניים, שטרם זוקקו, שהאמן לא בדק אותם – זעקת אימה היא, אנליזה ללא רחם. גזר־דין שאין אחריו כלום. ב“מסביב לנקודה” כאילו עקר ברנר את עצמו לשעה ממחשכי עצמו, הראה את עצמו במהותו המטוהרת, מהות המשורר – בתום המשורר שבנפשו, בהתעוררו לישע עמו, בהתלבלבו לאהבה.

פייארמן של “בחורף” שוטם את הכתיבה, “זו המלאכה הנתעבה”. אין זאת אלא יריקת דמו האפל, זעקה אל לב התוהו. הוא הגיד את אשר הציק לו, ואין להוסיף עליו (“אם אכתוב עוד, הרי יהיה זה רק כפל־ענין”). אברמזון כולו להט יצירה, כולו חדות חזון. “זה המבטא הקצר: ‘הספרות העברית’ צילצל בלבו ובמוחו כמין ניגון פלאי”. עצם המלאכה היה לו מקור של התלהבות וקדושה. הוא כותב ומנגן, כותב ומנגן (“הוא כתב וזמזום משונה, אצילי, שוקק בקרבו”): לא לחינם הוא עוסק בנושא החסידות שבשירה החדשה.

בהתלהבות זו דמה שוב לפייארברג. בזה הצמאון לגאול בכוחה של הזמרה, להיעקר מן התהום האילמת של הגלות – להעלות את העצבות עצמה למדרגה של חדוה – בכל זה היה “מסביב לנקודה”, כ“לאן”, כ“המתמיד”, שירת הדור. כולנו שמענו מתוכו את הלמות לבנו, את צמאוננו ליצירה, את רחש כנפיה הלוהטות.

אין פלא, אם אדם כביאליק נתפעל כל כך מסיפור זה. הוא, שהריח בכל דבר שבשירה קודם כל את אש הקודש, הכיר שכל שורה ביצירה זו נכתבה מתוך סילוד שבקדושה. 

ד.    🔗

המעורר

הכוח המוסרי הגדול אשר יגלה המשורר ברגעים, שעליו הוטל לא רק להיות הפה והמליץ של התקופה, כי אם גם לעמוד בפרץ, לעלות בחומה המתערערת, – הוא אשר יפיל אור מופלא כזה על אישיותו, שכל כמה שהיא מחזקת את יצירתו, – פעמים שהיא גם מעמעמת עליה.

רגע גדול כזה בחייו של ברנר היה יסוד “המעורר” – ירחון או “קונטרס”, כפי שהוא עצמו קרא לו, שבמשך תקופת קיומו הקצרה הבליט איזו התפרצות לא־צפויה של מרץ, של רצון לקיום לאומי, עד שלא העלים המעטים, כי אם הרוח המופלאה הצרורה בהם, נעשו ימים רבים סמל, אות ומופת לתחיה העברית בכל עומק אונה ובכל עומק יגונה.

זה היה הרגע, כי נתרוקנה הבמה מדבריה הרשמיים – הגדולים והקטנים, ונתבקש האיש אשר יטיל על עצמו את כל כובד השליחות להיות פה לספרות שנאלמה, להיות קול קורא לפזוריה שיאספו תחת דגלה הנרמס.

והאיש שנענה היה ברנר, – הוא ומעטים עמו. זה הרגע שנעץ בשממון של הגיטו הלונדוני בימים ההם קנה של יצירה עברית – היה רגע של רוח הקודש, רגע גדול של קידוש השם.

יש לו לכל סופר מובהק תקופה אחת גדולה בחייו, כשהוא מתבקש – הוא ורעיונו, הוא וסגנונו – להיות שליח־ההבעה לאותה שעה. משנענה לתפקידו באותה שעה, – זכה. כל מה שעשה ויעשה (ואם גם לא יוסיף לעשות!) קשור מעתה לכל הדורות בשעה אחת זו. אשרי מי שאינו מחמיץ אותה! אשרי מי שנענה לה בכל אשר חננו אלוהים. את החסד הזה לא ישכח לו הדור לעולם.

וכזו היתה תקופת “המעורר”.

חוברות “המעורר”, קונטרסים חביבים אלו, שבהם קשורים זכרונות ימי עלומים, בצבוצי נשמה ראשונים נעשו זה כבר מעין זכרי קדושה. אז, לפני שנים רבות, בשבתי בעיירה קטנה, הרחק ממרכזי הספרות, אשר נשמו יום אחד כולם, היתה כל חוברת של “המעורר” כברכת־שלום מאת חברי, כאות חיים ורצון לחיים. הייתי קורא וחוזר וקורא בה. ולא ידעתי שבעה. עתה אין כל צורך לשוב ולפקוד את העלים היקרים האלה. הרוח, שהיתה צרורה בהם, חיה בנו, נתמזגה בכולנו, בלב כל אלה, אשר אליהם נשלחו אגרות החרדה והתנחומים ההן בצורת מחברות חדשיות. אין איש מקוראי הימים ההם, אשר דברי “המעורר” הגיעו אליו, שלא ירגיש גם כיום את נשיבת החיים החזקה, שעלתה מתוך הדפים הסוערים האלה. זה היה הנוער הראשון. עם כל היאוש שהציץ שם מתוך השיטין ומביניהן, היתה מורגשת איזו התלהבות שבלב, איזה בטחון, שהננו הולכים לקראת חיים גדולים. אחרים, עשירים מאלה שהיו, אם גם לא פחות טרגיים. היאוש הזה היה כל כך עז, כל כך רענן, שנעשה מיד יקר יותר ונאמן יותר מכל אמונה קטנה. הגורל נשקף מתוכו, והוא איים עלינו, ואולם הוא הוא שקרא גם לפעול, לחגור און, לעמוד בפרץ. “המעורר” לא היה מכוון לכלל ישראל. ניצנצה כבר ההכרה הראשונה, שמן “הבוטחים והשאננים” לא ניבנה. הקריאה היתה אל המועט – אל אלה, שעליהם יהיה לשאת בימים ההולכים לפנינו את סבל הרבים. “המעורר” לא פנה אלא למיעוט זה. ההכרה היתה עוד עמומה, אבל מתוך הקול האינטימי שבדברים היה ניכר, שהם מכוונים אל הקרובים, אל האחים בצער. היהדות הרשמית כמעט לא באה בחשבון: היתה ההכרה, שיש להבדיל מתוך הקהל הקהה הזה את כל בחור וטוב, את ה“קיבוץ”. “המעורר” היה שלא מדעת מחוללו של רעיון “החלוץ”.

כיום אנו יודעים ברור, שכמעט כל אלה, שאנו נשענים עתה עליהם, יצאו מתוך “המעורר”. וכשאנו מעלים את זכרונו, אנו מעלים את זכרונם של הימים ההם – את ימי ההתחלה.

כי אכן היה זה הנחשול הראשון, שסחף אותנו, שעקר אותנו ממקומנו, שהמם אותנו ולא נתן לנו עוד לשקוט. “המעורר” לא היה אולי מפעל של תרבות במובן המקובל, אבל הוא הוא שנסך רוח של שכרון עלינו, שהדליק בנו את אש הטירוף. הוא העלה שוב את אבוקות מנדלי, ביאליק, אחד־העם – הוא השליך אה להביהם האדומים של יאוש היחיד ויאוש העם אל לבנו, ושוב אי־אפשר היה להשתמט. הוא הבהיל אותנו בתרועת פעמונים, הוא קרא לצאת. כי הסכנה קרובה, כי זאת היא המערכה האחרונה. ואין להתעלם עוד!

“המעורר” לא פעל אולי כל כך בשעתו, כמו בהד־הפלאים שהשאיר אחריו בתוכנו. תבוסתו הטרגית היתה אות אזהרה לכולנו. התהום נגלתה ואנחנו הכרנו את כל “הרקב לבית־יהודה” – הכרנו את כל הזוועה שבעצמנו. הוא התרה בנו – הראה את התהום הפעורה לנגדנו. הוא נאבק לנגד עינינו, נפל וקם ושוב נפל, וכמה מעטים היו אלה, שנענו לקריאות היאוש שלו, שחשו לעזרתו! אם ברנר הגיע אחרי תבוסה מחפירה זו לידי פרוקסיזם של יאוש, אם היו לו רגעים שחפץ למות, להיקבר חי, למות כאדם, כסופר, כיוצר – הרי זה היה מתוך חרפה בוערת. מכתבי ברנר אלינו מאותה תקופה, קריאות נואשות אלה, ששלח אלינו במשך שתי השנים הנוראות ביותר בחייו, שנות “המעורר”, הם אולי הדוקומנטים האיומים ביותר של ספרותנו. זעם ותחינה, תוכחה ותקוה פיעפעו בהם חליפות. הוא ראה ברור, שאין עם מי ללכת, שאנו נרפים וקרי־רוח כולנו, ואולם כל אות של השתתפות קלה מצדנו הרימהו על, והוא הוסיף להיאבק. הוא לא יכול להשלים עם הרעיון, שגם הקרובים עומדים מנגד. ברם, הגיע יום, שלא יכול עוד להשלות את נפשו. ו“המעורר” נפסק.

אכן, צלו של “המעורר” נפל על כל תקופתנו. זכרו חי, גדל. השפעתו לא נפסקה, ולא רק משום שבעליו המעטים השתתפו בחירי סופרינו. זה היה האמון שנתגלה. הקונטרסים הדקים האלה היו הכרוז, ההצהרה שלא נמות מות נבלים. הם קראו לגבורה, אם גם קריאתם היתה חשאית, עצורה, ביישנית. כפשׂע היה בהם בין התהום ובין ההתחדשות. על שניהם כאחד הודיעו שם בפתוס שוה.

לא רבים היו הנאמנים ל“המעורר”, אם גם לא הכל עמדו מנגד. את סבלו נשא יחד עם ברנר בשורה הראשונה, ר' בנימין, הנאמן ביותר, זה ש“המעורר” גידל אותו ושהוא הפיל על דפיו הכבדים את בהרות־השמש המעטות. משני הניגודים האלה, מכוס־התרעלה של תוכחות ברנר ומצחוק האדם המפייס של ר' בנימין, שתינו כאחד. זה היה כסמל: בצדו של היאוש התהומי עלה ופרח ציץ־הבטחון…

את צבע “המעורר” יצרו, מלבד ברנר ור' בנימין, ברדיצ’בסקי, שופמן, שניאור, שמעונוביץ (“הקוף”!). נענו קלוזנר (“המחנה הנשאר”), בר־טוביה, קליינמן. הביאו את מנחתם שטיינברג, קצנלסון, בן־אליעזר ועוד. נגלו לנו בראשונה שם וילקנסקי, דבורה בארון, לחובר ועוד. בתרגומים טובים השתתפו גנסין, פרלמן. בדידות גמורה לא היתה בשום פנים. ברם, זה היה מעט. לא היתה התמדה – הקללה הרובצת על כל מפעלינו עד היום הזה. וברנר לא מחל על שויון־נפש זה. זאת היתה אולי המכה הגדולה שהוכה בחייו וממנה לא נתרפא עוד.

אכן תקופת “המעורר” היתה תקופת הגבורה בחייו ובפועל חייו. רגע נעלה, שבכל הגדולות והנצורות שבאו אחריו – לא חזר עוד.

ה.    🔗

בפעם המאה

הנושא ברנר הפובליציסט רחב הרבה יותר משניתן למצותו במסגרת כללית זו. מלאכה זו לא היתה בשום פנים ארעית לו, כי אם צורך הכרחי להבעה לא פחות מן הסיפור. פעמים אתה נוטה לחשוב, שהיה בראש וראשונה פובליציסט. שהרי גם רוב סיפוריו לא היו אלא כלי־מלחמה וכלי־תגובה – אמצעי־יצירה להשתחרר מן המועקה הגדולה. אבל לגבי סופרים כברנר, שנוסח כתיבתם לא היה להם מעולם בכלל בעיה – שכל כוחם בהשתערות בלתי־מחושבת, בלתי־אמצעית אין בכלל להבדיל בין שירה לפרוזה, הואיל ואינן אצלו בחינת שתי רשויות, כי אם רוח מתפרצת אחת, זעקת כאב שאינה מבחינה בין ביטוי לביטוי.

ואולם, מצד שני, ניתן לעמוד על מהותה המיוחדה של “הפרוזה” הברנרית גם לפי מאמר בודד. לפעמים, גם לפי רשימה קטנה. סימנתי פרק זה, המעלה את רושם מאמריו של ברנר בזמנם, בשם “בפעם המאה”, שנתפרסם ב“רשפים”, משום שבו יש מעין סיכום – פרשת פרפוריו הנפשיים מ“גיטו לונדון” עד “גיטו ירושלים”. אכן זאת ההכרה האיומה של “אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו פיקפק בכוחות־החיים של עמו” – הכרה זו לא עזבתהו מעולם, והיא מפעמת בכל שורה שהעלה על הכתב. רק בסוף ימיו, כשחלוצי העבודה נקבעו בהכרתו לא כחזיון ארעי, כי אם כסגנון הדור העולה בארץ וברוב ארצות הגולה – היתה עמו רוח אחרת. לחזיון זה התפלל, בו שם מבטחו גם בימי היאוש הקשים ביותר, ולבו חרד לקראת מגשימי החזון – חרד, כדרכו, לא בקול תרועה. אבל באור לב, שהלך ורחב; ומי יודע מה היתה שירתו לו זכה לראות את היבול הגדול שנתנו שדות ישראל שנעבדו בידי ישראל כיום.

אכן גם בנצנוץ האדם החדש, היהודי החדש, שאליו ציפה ובבואו האמין כל כך מעט – היה כדי לחדש את נפשו הדואבת. ברנר של הימים האחרונים היא פרשה בפני עצמה. פרשה גדולה אף היא, אם גם פחות טיטנית מזו של ימי המאבק הארוכים עם התהום שאותה חשף בעקשנות ומפניה נרתע בזעקת אימה שלא נשתתקה. כאילו כל דרכו היתה מכוונת אל תחנה אחרונה זו: ללכת עם דורו, עם עמו האובד ש“מצד חוקי ההגיון אין עתיד לו”, ועם זה – מתוך איזו אמונה חשאית, שאף־על־פי־כן, יתרחש נס והחיים יבואו ויטפחו על נבואתו המחרידה.

הפובליציסטיקה לא היתה רק המשך הסיפור לברנר, כי אם, במקרים רבים, – הסיפור עצמו. סבורים בטעות, שזהו חזיון כללי: שבמקום שסופר מקיים שירה ופרוזה, יד השירה בהכרח תמיד על העליונה. זה כך ולא כך. דוקא למשורר טוב, כשהוא נאבק עם הסטיכיה שלו, וגדולי השירה בעולם (גיטה, שילר, טולסטוי), ואצלנו – משוררי ספרד ורוב משוררי הדור, יוכיחו שמתרכזים בפרוזה אחרת, והשירה, במידה שהיא מורגשת טוב כשהיא מורגשת מבחינת האיכות, מבחינת הקצב העמוק יותר מזה של הפרוזאיקן.

ברם, ברנר היה בעיקר ז’ורנליסט – מטובי הז’ורנליסטים והמבקרים, שהקימה התקופה. מתכונת הפובליציסט היא להתוות דרך, להורות, להגן על תורתו. וברנר האמן, גם כפובליציסט לא בא להורות, כי אם להראות. אין להסיק מזה, שלא היה גם מורה לדורות. אכן אמצעי חינוכו היו אמצעים של משורר. הוא הראה את אחיו בירידתם, ברפיונם, בכשלונם, דיבר עליהם כמשורר – ברחמים ובשאט־נפש כאחד. ואף, שלא כמנהג משורר, הסיק את המסקנות הנוראות ביותר, – מסקנות “אנטישמיות” כמעט – הוא עשה זאת כמשורר, זאת אומרת: זעק מנהמת לבו, הכריז שכך אין להמשיך; עורר גועל עד כדי לזעזע אותנו למראה עצמנו – אולי נהיה אחרים! לא האמין, ככולנו, שהדור כולו הוכשר להצלה, ורמז וחזר ורמז, – ובזה דמה הרבה לאחד־העם יריבו, בעל “הכהנים והעם” – שיש לברור את הבר מן הפסולת, את עדת המצילים הקטנה, להבדיל “קבוצת אנשים עובדים מתוך העם הבלתי עובד”. אכן לא זה היה תפקידו לציין, כפובליציסט, את דרכי ההצלה כי אם להבליט כאמן, באמצעות אנשים חיים מה שקולקל בנו, בגופנו ובנפשנו, עד כדי לעורר זוועה.

והוא עושה זאת גם במאמריו, כמו בסיפוריו, על ידי תיאורים קיבוציים, צילומי אסיפות, ביטויים אויליים חטופים מנאומיהם של הפטפטנים – מראה עד כמה לא הוכשרו אלה להבין, ואפילו להרגיש, כאנשים חיים, את כל גודל האסון של האומה. והוא עושה זאת גם על ידי פגישות אינטימיות, על ידי וידויים אינטימיים, המתרוממים לשירת אדם אדירה (“הוא אמר לה”, “מכתב ארוך” ועוד).

למן המכתב הראשון מלונדון “טיפה זו”, שנתפרסם ב“הזמן” תרס"ד (“בשנת מות הרצל”, כפי שהוא מציין את התאריך), שבו הביע ראשונה את כל התפלצותו למראה המהגר היהודי, ששארית החן היהודי, התום היהודי, וגם נועם הבית היהודי נסתלקה ממנו, נסתלקה לחלוטין בשממת הנכר הכפול, עד הסיכום הראשון של נדודיו בחוץ־לארץ “מלונדון, מלבוב וממקומות אחרים” (“הד הזמן” תרס"ח) אתה מרגיש קודם כל את האמן הרואה – ואף שאין להבדיל את רושם המראות מן המראות עצמם, המראות הם הנחרתים בלב; ואפילו במסקנות לא הן המרעישות, כי אם קול הדובר. הוה אומר, השמיעה מצטרפת לראיה, צירוף שתיהן עושה פובליציסטיקה זו כלי שלם, והיא גם לא תצויר בלי אמצעי שתיהן, אמצעי המשורר.

יסוד “המעורר” היה איפוא צורך הכרחי לברנר, שהרגיש מרחוק את התפוררות הנפש היהודית ברוסיה המהפכנית, וראה מקרוב את התנוונות היהדות המהגרת בגיטו הלונדוני. מה שעוד החזיק מעמד שם, בעיירה המסוגרת, על תלם של דורות הגיע כאן, מבחינת ההוי, מבחינת התרבות העצמית, לידי מפולת גמורה. עם הלשון שנשתבשה נשתבשה ההכרה היהודית, נתרופף גם היסוד האנושי. כל ההויה היהודית הפכה גרוֹטסקה מעוררת גועל, דיכדכה את הנפש עד ליאוש שאין אחריו כלום.

שם מאמרו “מלונדון, מלבוב וממקומות אחרים”, מעיד שנתכוון לתת בו מעין “סקירה מקובצת” על המצב בתפוצות ישראל, ולפיכך ניתן בראש ספר המאמרים וצוין כהקדמה לו. בעמודים מעטים אלה מיצה ברנר את כל מחשבתו התהומית על “האבדן האיום ועל השממון הנמשך שבאבדן זה” – שוב, כמו בחייו האישיים: לא טרגדיה, כי אם כיעור, התנוונות. גועל, שבכל מקום שבגיטו אתה נתקל בו ללא כל יכולת לתקן, להושיע, עם ההכרה שהצעקה לא תועיל, – “שאתה גם אתה מה תאמר להם? איזו הדרך תראה להם? הם לא יבינו. וכיצד יבינו?” אילו הוכשרו להבין, אולי לא היו מגיעים לידי כך, למרות כל המצב האובייקטיבי שאין מוצא ממנו. במצב כזה אין תקוה להישמע, ו“אין יכולת אלא לשרטט זעיר שם, זעיר פה, ולכל היותר: לכתוב אגרת־שלום לאדם קרוב ולקרוא אגרת תשובה מאת האדם הקרוב. זה הכל”.

במצב נפש כזה נוסד “המעורר”, שלא נוסד לכתחילה אלא להיות “אגרת שלום לאדם קרוב” – במה לחברים מפוזרים, שהרצון לקיום ישראל עדיין מפעם בהם. כאלה היו בעיקר מאמרי ברנר (מעין “מכתב לרוסיה”) שהיו חוט־השדרה של האורגן, וגם הקונטרס “הוא אמר לה”, שהוקדש “לטובת ההגנה העצמית הישראלית ברוסיה”, – דפים כואבים שחוץ משירי הזעם של ביאליק איני יודע דוגמתם בספרותנו מן הימים ההם; ו“מכתב ארוך” – מגילת כאב ותוכחה, שכל שורה בה לוהטת בלהט חזון. כל כמה, שבדברים יש משום הפרזה וכל כמה שהביטוי אינו “ביטוי של חזון” – אין בפובליציסטיקה העברית של ימי האימים ההם (הימים שלאחר הפרעות של אוקטובר 1905) משהו דומה להתפרצות כאב ויאוש זו. עד היום אין לקרוא את הדברים האלה בלי חלחלה שוברת לב. זאת החזות הקשה, שחזה המוכיח לעמו ושנשארה אמירה פשוטה, אינטימית, כהתודות לב לפני הקרוב לו – בלי סילוגיזמים הגיוניים חריפים ובלי “לשון־מראות” עשירה, שעצם עשרה מטשטש לפעמים את עירום הבלהות – היתה זאת שיא הפובליציסטיקה העברית שבימים ההם, אף שכאמור, היתה זאת יותר התפלצות שבלב משהיתה ביקורת מדויקת, מתונה, “אוביקטיבית”. ברם, עם כל מה שהאֶמוציונליות חזקה כאן לאין ערוך מן האנליזה, נתברר שוב, שאין רואה ככאב, שאין צופה את אמת הבאות כלב הפצוע עד מעמקיו.

“מכתב ארוך” אינו אלא ביקורת על הקונגרס השביעי, שבא אחר הפרעות הגדולות ברוסיה, ואגב הביקורת ניתוח קטלני של האוגנדיזם ומזכיו בצורה “מגיני ההסתדרות”, אך לא ידעתי עוד מאמר, שאינו לכאורה אלא הזדעזעות למראה הציונים וחוסר יכלתם וחוסר רצונם וחוסר השגתם בנוגע לאותו הרעיון שלשמו נאספו יהודים רחמנים מכל קצוי הגולה – מאמר שבו ניתן ביטוי למהות הציונות, לתפקידיה ולחובותיה, כשועת־לב נטולת נשימה זו. ועוד פעם: חוץ מביאליק, שאף הוא כל ימיו לא גרס דיבור בלי מעשה, בלי מעשה סמוך לדיבור – מעשה הצלה שאינו מתמהמה. החטא והשקר שבדיבורים נאים בלי שיצדיקו אותם מעשים תכופים – היה הרגש המשותף לשניהם. “אם אמנם כל הברה והברה היוצאת מאתי בשעה זו פולחת כליותי – בשעה זו ניטלים, במכאובים שאין תואר למו, חייהם של אחי בני עמי, – אם אמנם ארגיש עתה בכל רגע ורגע את כובד העוון שבכל מעשה, שבכל נדנוד, אשר לא להצלה יבוא – על אף כל אלה, אמרתי, אחי ורעי, אדברה באזנך את אשר עם לבבי”…

וביקורת זו על הקונגרס, ששליחיו לא חשו להצלה, לא נאחזו בשום מעשה ממש אשר יקל, ולוּ אך מעט – היתה, כמו תמיד אצלו, מלווה הכרה לא רק במיעוט יכלתה של הציונות באותה שעה להביא רוַח והצלה ממש, כי אם בעיקר בכאב, שהאסון הגדול של אוקטובר לא עקר את הציונות משיגרתה, שאף לא דחף לאיזו התחלה, שאף לא בלם את “מאה ועשרים הפיות” מבין הצירים שנדחפו “להשמיע את קולם, לשפוך את פלפול־מוחותיהם” – מוחות ולא לבבות. אם גם אלה, בחירי האומה, שלוחי כל בית ישראל, לא ידעו מה מחייבת שעה זו, מה כוחנו כי ניחל?

מה מזעזעים הדברים, דברי הלב, שהתפלל עם כניסת הקונגרס ההוא: “אלוהי אומתנו הגוועת, אלוהי שארית ישראל, היה עם פיותיהם של שלוחי עמך, עם פיותיהם ועם לבותיהם, הורם את אשר יעשו, תן בקרבם לב טהור ונשמה חדשה וידעו, כי בנים הם לעם הנידח והאובד. אל ירפאו את שבר אומתם על נקלה, אל יטיחו טיח טפל לאמור: שלום שלום ואין שלום! אך גם אל ירחיקו בזרוע. ולכל הפחות, במעשה אחד, בדיבור אחד יראו, כי איד עמם קבצם מקצוי הגולה, ולא… ולא הרגשות פעוטות, לא דמיונות־הבל, לא שרירות לב טיפש”… והנה בא הקונגרס, והיאוש האיום תקף אותו פתאום: אין שלום, אין כלום… “מהלך הקונגרס הראני את עמנו בעצם שפלותו, בעצם חולשתו, בכל תוקף נפילתו ועד כמה אין מרפא לו”…

ואנחנו נבוא בחשבון עם לב זה שנשרף יום־יום מקנאתו לעמו, שהטיח דברים נגד האומה, שדיבר משפטים עם אלוהי האומה!

קנאה זו לכבוד האומה, לכבוד אלוהיה, היא שהביאתהו עוד אז, בהיותו מהלך אובד ברחובות הגיטו שבמטרופולין הבריטית, לידי המסקנה המרה שליותהו כל ימי חייו, שאומה זו “אין לה לא רצון, לא איל, ולא תקוה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה”. ואף על פי כן האמין שיש מוצא, ורק “בתנאי העיקרי להתחיל תיכף לעשות איזה מעשה” – לעשות מיד, מיד – לפני כל הויכוחים והארגומנטציות והאידיאולוגיות. אכן גם היא לא תועיל, אם לא ימהרו לבוא המעטים, האלה שאינם מתגדרים בדיבור, ויעמדו בפרץ. אותה שעה פסק את פסוקו, שבו היה כלול צו חייו: “אם לא יהיו לנו חלוצים ואבדנו!”

החשת ההצלה כשהיא לעצמה סימלה לו ראשית התקופה, ראשית ההבראה. ואף שלבו היה מר על הדואגים לעת כזאת לגורל היהדות, הקוראים לציון, “כדי לחדש שם חזון הנבואה”, בעוד שאחים ואחיות “נתונים להרג ולמשיסה”, – כל כמה שהדגיש, “שכל דבר שאינו בא לרפא את השבר הזה – לא לנו הוא” – האמין בכוחה המסתורי של הארץ כשהיא לעצמה, האמין ש“הצוענות הגלותית שלנו תוכל להיבטל רק בארץ הצבי, – רק במקום אשר אליו ננהה הלוי”; לא נתכוון אלא להצלה שיש עמה הבראה; והבראה היתה גם לו, שלא היה בו אף כלשהו מאיש האידיליה, רק אחת: אחוז באֵת ואחוז במגל, ונשום את חמימות האדמה, אדמת המולדת, ולברוח מן העיר וממרכולתה, מחנווניה ומגבאיה – לשקוט אל החי ואל הצומח ולשכוח את סיוט־הזועה של דורות־זועה.

כך ראה אף הוא את הגאולה במה שניסה לאחר זמן – “במושבי עובדים”, ובהיעקרו סוף סוף “מלונדון ומלבוב וממקומות אחרים” הלך, כמנהגו, בלי התחכם ובלי הימלך במישהו, בקו ישר אל הנקודה – אל מקום המעבר. עד כדי כך נכרתה האמונה מלבו, שעוד אפשר להושיע במלים גרידא, בתוכחה גרידא.

ידוע מה שעלתה לו. כשלון זה, שהחזיר אותו אל “המלים”, ואל “התוכחה”. הטיל צל כבד על חייו; ואולם לכשלון אישי זה נצטרף הכשלון הכללי, הירידה הכללית שבימים ההם, – זו שכאבה מחלחל כמעט בכל מה שהעלה בנסיונו ובהסתכלותו בארץ. “בפעם המאה” היה שוב סיכום של אכזבות מרות, שהקפיא את דמנו עם קריאתו מרחוק. אהה, החשבון היה מוטעה מלכתחילה באשר אין “לא ארץ־ישראל, אין ארץ־אם פנויה המחכה לנו”, והיה מוטעה שבעתיים בדיעבד; כי “בעיקר אין ישראל, ישראל חי, מלא כוח, מלא כוח הפשטות שבחיים, מוכשר לברוא חיים לעצמו, מוכשר לעמוד בפני אויביו, מוכשר לעשות איזה ישוב של אנשים חיים, אלא שיש ‘יודיליך’ אומללים, מזוהמים, כל מום רע, העוסקים בתפילות ובקבלת נדבות ובגזילת נדבות ובתורה ובציצית ובמכירת תהילים ובמצוות שמיטה” וכו' וכו'. והוא גומר: “אדם כזה, סופר כזה, שהשיג כל זה אחרי שנות עשר של עינויי־ פקפוק, של נדודים בחרבות – היוכל לחיות בעצמו, היוכל להמשיך את הויתו הוא?”

כזה היה הסיכום של “בפעם המאה”, ואנחנו, גם מרחוק, ידענו, כי עם כל ההפרזה, יש כאן אמת נוראה, אולי אחרונה. וראה זה פלא: אנחנו האמנו לו, ולא נתיאשנו. וידינו לא רפו. האין זה משום שהאמת, שנאמרה בפה מלא, בכאב מלא כזה, שלא הכחידה כלום – היא מבלטת כבר הרבה ממה שנאמר: שלאחר חישוף המצב עד התהום – התהום עצמה עוד היתה – שבגילוי התהום כבר היה פתח ההצלה.

ברנר הפובליציסט הוא לאין ערוך יותר ממה שנרמז כאן. פרשה היא שלא עמדנו עליה כל צרכה עד היום. בקראנו פרשה זו כיום, לאחר יותר משלושים שנה, היא עדיין צורבת את בשרנו ונפשנו. כל כאב הימים ההם מפעפע באשר נפלט כאן. כרקיקת דם, – בכל פסוק בודד, בכל אמירה בודדת.

וכלום רבים מן הדברים האלה אינם ראויים, בכל התהומיות שבהם, להיאָמר גם כיום?

ברנר לאחר עשרים שנה³    🔗

לפני עשרים שנה, בלא יומו, בעצם גידולו האנושי, נלקח מאתנו – נלקח לא רק סופר גדול, שעשרים שנות יצירתו הנחילונו את שמונת הכרכים, שבהם צרורים כל הכאב וכל היאוש וכל האמונה של תקופתנו הטרגית, כי אם בראש וראשונה אדם קרוב, שעליו היינו נשענים, שקרבתו היתה קרבה אישית לא רק לחבריו וידידיו, כי אם לקרובים ורחוקים במידה אחת. הוא היה מאלה, שהם עצמם נמקים בבדידותם, בעוד שלבבות לאין שיעור הומים להם, מכוונים אליהם. וגם כיום, עשרים שנה אחרי מותו הטרגי, הגעגועים עליו, על דמותו החיה, ממלאים עוד את כולנו, ולא נאספנו עתה אלא כדי לקדש, להעמיק את הגעגועים האלה, לחיות את זכר הרֵע ולהחיות את קדושתו בלבנו.

רבותי! החידה הזאת של סופר הכובש את דורו במידה כזו, שהויתו הפרטית, אפילו שמו בלבד מסמלים רעיון גדול, תורת חיים גדולה, אין לה פתרון בכשרון בלבד ואפילו בכשרון יוצא מגדר הרגיל, כי אם בסגולה לקדש את החיים ולקדש את המלאכה, לזקק אותה מכל פסולת – לבטל את ההויה האישית מפני ההויה האנושית. ניצשה, שצמאונו לחיים לא ביטל מעולם את מה שלמעלה מן החיים, שם בפי סרתוסטרא: “כלום אושר אנו מבקשים? איננו מבקשים אלא לבצע את מפעלנו!” ומי כברנר ויתר על אושר, ויתר על מנוחה? בעשרים שנות יצירתו חי את חיינו וכאב את מכאובינו באינטנסיביות כזו, שהשם ברנר, הלב של ברנר כמעט שהבליע את מפעלו הגדול. הוא היה מאותם המעטים, שיצירתם, כל כמה שהיא גדולה, אינה אלא חלק קטן מהויתם הגדולה עוד יותר. האם לא גדלות אנושית זו היא, שנצטרפה ליצירתו, שהעניקה לה את חיוניותה, את מיטב סגולותיה?

מבחינה זו היה דומה הרבה לפרץ סמולנסקין, זה שהיה כל ימיו אחד ממעריציו הגדולים, אחד הראשונים ששבו אליו בשעה שהיה עוד “למשל ולשנינה”, כסופר, בעיני הדור. ברנר ציין את ראש סגולותיו בזה, שהיה איש אשר “כולו עין פקוחה, תמיד עומד על המצפה” – איש אשר חייו היתה הספרות והספרות היתה חייו: סגולות אלה שהיו במידה גדולה גם סגולות נפשו ויצירתו. שניהם היו קודם כל אנשי־משמר, חיילים שעמדו בפרץ, שהגישו עזרה ראשונה. ואולם ברנר היה גם שונה מסמולנסקין. הוא ידע לדבר בשפל־קול, ידע עם כל מהירות מלאכתו לנצור את לשונו, – להיזהר מפני שמץ מליצה ושמץ תיאטרליות. וסגולה זו לא היתה ספרותית בלבד: בה נתגלה האדם בכל אצילות נפשו, שסלדה מפני כל התהדרות והתגדרות שבחיצוניות, שהוקיעה את עצמה, עשתה את עצמה מרמס, כדי לחזק את האחרים.

כיום, עשרים שנה אחרי מותו, אנו שומעים עוד את קולו זה מתוך ספריו, והנה דבר לא דהה, לא נכמש בהם. כל כך ניבם חי והברתם מלאה, כאילו יצאו זה עתה מפי דוברם. פעמים גם נדמה, שהם עתה עזי ביטוי יותר משהיו בשעת אמירתם. האם לא זהו הסימן לאמת, שצמיחתה אינה פוסקת – שהיא יונקת מן החיים הבאים והולכת ומתמלאה גם מהם. וכלום לא זהו סוד כל מה שנאמן בשירה ובחיים, שהמושפעים ממנו שבים ומשפיעים חזרה עליו ונותנים לו חיזוק נוסף, ומשום כך אין לו כמישה עולמית?

ואמנם זהו המפליא ביותר ביצירת ברנר: בחייו נראה לנו בכתיבתו לפעמים אפור ביותר, פרוזאי ביותר, וכיום דוקא פרוזאיזם זה, אפרורית זו, הם השופעים חיוּת, וניב פשוט זה, “הענו כעפר”, כאילו שב וצומח מן האדמה, אפור ומלא ליח – עז ומחודש בקדרותו, בפרוזאיותו. אין זאת כי אם ה“יופי” מזקין, נפסד ברוב הימים, בעוד שהפשטות תמיד עומדת בזיוה הראשון. ואלה ששבו עתה, בקדרות הימים האלה, אל ספריו, יודעים כמה חיים שוקקים לא בסיפוריו ומאמריו בלבד, כי אם גם בכל רשימה חטופה, בכל רצנזיה, בכל שרטוט בן יומו.

שוֹפנהויאֶר, שהפסימיזם שלו ינק מן ההכרה, שאנחנו משועבדים כל ימינו לרצון, המעורר בנו משאלות שאין להן סיפוק מוחלט לעולם ומשום כך חיינו מלאים צער שאין לו תקנה, לא מצא אלא שני טיפוסים, שהם משוחררים מצער ההויה – והם: מצד אחד, המשורר, שיצירתו נותנת לו סיפוק אבסולוטי כזה, שאין אחריו שום רצון אחר, והמציאות הופכת לו אובייקט שאין בו כדי לפגוע; ומצד שני, הקדוש, שהוא ממית כל רצון בקרבו ומשחרר את עצמו שחרור אבסולוטי מכל אילוסיה, שאין אחריה אלא אכזבה. איני צריך להטעים, עד כמה השקפה זו זרה לרוח ישראל, שכל הויה נטולת־רצון נחשבה בעינינו מעולם כנטולת־אלוהים. אבל מבחינה אחרת, לא־שופנהויאֶרית, נתגשמו בברנר שני הטיפוסים יחד: המשורר והקדוש. הוא קידש את השירה. והרנין את הקדושה. הוא היה ההיפך מן האידיאל הנוצרי של שוֹפנהויאֶר: היה כולו מתיחות של רצון, של יצרים, ובכל אכזבותיו האישיות, קרא למלאוּת של חייים ארציים, ולא תיעב דבר כתורת הסיגופים של ממיתי־החיים.

אכן עצם כוחו היה בחיוּניוּתו – בזה שידע לחשמל את החיים גם בויתוריו, גם בקובלנותיו – שהיה תמיד משותף, ער, שורף אילוּסיות כדי להקים מאֶפרן חלומות של מציאות שלמה, נאמנה: – בזה, שגם הרעיון לא נחשב בעיניו כל עוד לא שב וכבש אותו לעצמו, בצער עצמו, ולא לקבלו כמתנת חינם. משום כך היה הכרח לו לשחרר את עצמו גם מן הערכין שנתקדשו על־ידי האומה, כדי שיבחין מה ראוי לחיים ונותר לחיים בהם, ומה נידון לעקירה לבל יבולע לחיים. כל שלא הוטל מחדש לכור הביקורת היה חשוד עליו. כל קדושה מקובלת ורומנטיקה מקובלת היו שנואות עליו – דוקא משום שצמא לקדושה אמיתית ולרומנטיקה אמיתית. בזה נבדל גם מביאליק, שהאכזריות לאמת היתה משותפת לשניהם – שביאליק לא יכול להתגבר התגברות שלמה על הירושה של חיבת־ציון, שנתגבשה בתורת אחד־העם – זו שנשענה כולה על המסורת, ועל כן קידשה את כל הקנינים הלאומיים, רצתה לכנס את כל נכסי הדורות, בעוד שברנר ראה את תפקיד הדור ברביזיה כוללת, בשחרור מכל קנינים נפסדים, ולו גם מקודשים בקדושת העבר, – ביצירת קנינים, שטרם יצרנו אותם, טרם הוכשרנו עד כה ליצור אותם.

זאת היתה הגבורה, שגילה כמבקר גם בשעה שלא צדק. הוא, הנזיר מתענוגות החיים, לא קינא אלא לערכי החיים ולכשרון החיים; הוא, שנתגלה כניהיליסט קיצוני, שלא היתה לו מלה שנואה יותר מקדושה כשהיא יוצאת מפי הצבועים, לא צמא אלא לחן האדם, לקדושת האדם, ולא היה איש שכל־כך רדף את הזייפנים, את המשוררים־למחצה והאנשים־למחצה כמוהו. בצמאון זה לשלם המוחלט, ובגבורה זו לראות, לראות את חוסר השלמות שבעצמנו, – לא היה, חוץ מביאליק, דומה לו. כביאליק הוקיע בלי רחמים את נגעי הדור, כדי שיוכל לשוב אחר־כך ולחונן אותו, וכביאליק כיוון את אבני הבליסטראות קודם כל כנגד עצמו, הראה את עצמו בכל מומיו, בכל קטנותו ועלבונו – כיוון את כל חצי האירוניה שלו בעיקר כנגד עצמו והבליט בעצמו את חטא הדור, את ה“לא־יצלח” של הדור. אולי בזכות זו נכנס כל כך להכרת הדור, – כוח כזה של ראית־עצמו, של ביקורת־עצמו עד כדי שריפת עצמו, לא גילה שום סופר זולתו בתקופתנו.

על כן היו אנשי־בריתו המקטרגים הגדולים, שידעו לתבוע, שהיה להם כוח לתבוע, משום שידעו לאהוב בה במידה שידעו לשנוא. על כן היה מן הראשונים, ששבו אל אנשי ההשכלה – כיל“ג, כסמולנסקין, כמנדלי. הוא הכיר את הגבורה שבקטרוג זה, בביקורת קיצונית זו שעירטלה את שרשינו האפלים, כדי שתוכל להשקותם לשד לב ואהבה. אתם יודעים, כי בדורנו קם מקטרג נמרץ על קטרוג זה. יחזקאל קויפמן, אחד הפובליציסטים המצויינים, התקומם ל”שנאת ישראל" פנימית זו, והראה בחריפות רבה, כי גם גדולי המקטרגים שבינינו למדו מן הגויים לשנוא את עצמנו. בשעה זו, שהקטרוג על ישראל גבר במידה איומה, היה טעם פסיכולוגי לסניגוריה זו יותר מאשר בכל זמן אחר. אני מטעים בעיקר את הזמן. יש שעה של פורענות לישראל, שכל קטיגוריה נהפכת מאליה לסניגוריה – כנגד פריצי־החיות הטבטונים היינו בודאי, עם כל חטאינו, צדיקים גמורים כל הדורות. ואולם קויפמן לא קבע, עם כל מה שהיטיב לנתח את התופעה ביסודה, את הקריטריון הנכון, מהי שנאת ישראל שהיא מותרת. אני מוכרח עוד פעם להביא מימרה נפלאה של ניצשה, הוא אמר: “רשאים אנו לשנוא רק במידה שהוכשרנו לאהוב”. בעברית אפשר לנסח זאת בקיצור נמרץ: “לפי האהבה – השנאה”. נביאי ישראל קיטרגו על ישראל במידה שאהבו את עם ישראל. וקשה גם למצוא סופר שאותו הולמת כך המימרה הניצשאית כברנר: עומק שנאתו נשא בד בבד עם עומק אהבתו. ברנר שנא, כדי שיוכשר לאהוב. הוא לא היה מטיפוסו של ר' לוי יצחק מברדיטשב. סניגוריה קיצונית זו היא בודאי מידה אנושית נעלה, אבל מקורה בחולשת האומה: אנו מזכים אותה, משום שלא הוכשרה עוד להיות מותקפת. ברם, הקטרוג הגדול, היוצא מלב אוהב, משמש הוכחה, שהאומה חזקה עד כדי להיות מטרה לחצי ביקורת קשה. את כוח האומה אפשר למוֹד לפי כוח מקטרגיה.

מקטרג ואוהב כזה היה ברנר. כל שנתבגר יותר, גדל בו הקטיגור וגדל האוהב. אהבה זו לאומה, לאיש יהודי זה שלא זז מלקטרג עליו, היתה גדולה בו יותר מששיערנו. לא שיערנו את גודל רחמיו, ולא ידענו את גודל צדקתו. אכן כשלהבת גדולה התלקחה בימי חייו האחרונים, בשעות חייו האחרונות. כל שגדלה הבדידות מסביב לו, כן מלאה נפשו חסד. כן עמקה אהבתו לאדם. וכאילו כדי להשלים את זמרת החיים הגדולים האלה, בא המות הטרגי, המות הנעלה, אשר עיטר את דמותו הוד נורא וגילה ברגע גדול אחד את כל תפארת האדם, שהסתירו החיים הענוים והיקרים האלה. במיתה זו על קידוש השם, על קידוש האדם, רמז לנו על תורת חייו, שנכללה כולה בשעת הנסיון הגדולה, שעמד בה, כמו בכל גבורת חייו, בלי הבלטה – בפשטות קיצונית זו, שלא ניתנה אלא לקדושי־אדם.

 

בית־ההרגה    🔗

א.    🔗

בבית האדום

ימים מעטים לפני עזבי את הארץ בפעם האחרונה, נזדמן לי לעבור בשעת בין־השמשות על פני אותו הבית. הוא היה מצמיד אליו את עינינו מדי עברנו עליו גם ימים רבים לאחר האסון. אי־אפשר היה לעבור על בית עזוב ומוזר זה ושלא לזכור את מחמדי האדם שאבדו בו. כסוד־זועה שלא נפתר היה מושך אל עצמו בית גדול ואטום זה, אדום־הכתלים וסגור־השער הגבוה, העומד על־יד הדרך בפרבר הערבי השכוח ומאחוריו מאפילים גנים וכרמים לאין קץ. רק פעם אחת הייתי בו. אך ברנר הובילני אל כל חדריו, אל כל פינות חצרו, ואדע את כל נקיקיו, את בניניו האפלים והחרבים למחצה, את כל העזובה של בית אֶפנדים עשיר, שנעזב מיושביו ושבתוכו מצאה לה מפלט משפחת אנשים בודדים, נזירי חיים, ששאפו רק להמעיט, עד כמה שאפשר בחיי אדם, את הרעש ואת הצביעות, ועל כן הצטמצמו בקרן זוית זו מחוץ לחיי תל־אביב “המתוקנים”, ודבקו זה בזה דבקות אחים. רושם אחר נשאר מביקורי הראשון בלבי. הייתי רואה עוד את האור המרובה שבחדריו הגבוהים, ששמש האביב פרצה אל תוכם עם ריחות הפרדסים וצבעי הירק העמוקים, כשהתהלכתי בהם עם ברנר בבקרנו את שאר דיירי הבית, ורושם זה של אור אביבי ירוק וצחוק מתוק של תינוק משתעשע (בידי ברנר) ושיחת חברים שאננה, כל כך לא התמזג עם סוד היגון העמוק של רגעי חייהם האחרונים והסתומים של יושבי הבית, של אותו לילה אביבי אחרון, כשהמות כבר היה אורב להם מכל צד. ובעברי עתה, בשעה חרישית זו של בין־השמשות, ירדתי שוב מן העגלה, סובבתי את הבית, הצצתי דרך חרכי השער לתוך חצרו, סקרתי את דרך החול הלבנה, שרותה את דם החללים, והקימותי בלבי, בדמיוני, את הצללים החביבים. זה אחר זה עברו לפני. חבר האנשים שישבו כאן וכאן מצאָם מותם האיום, היו כמעט כולם, כקטן כגדול, מיוחדים ברוחם, ביושר חייהם ובפשטות חייהם. כולם זכים וברורים, ראויים זה לזה, כאילו קבצה אותם יחד יד הגורל האכזרי, למען הנחית את חרב הכליון בבת אחת על כולם.

והנה שוב אביב, – אביבי האחרון בנכר, וירעד בלבי זכר הנפשות הטהורות האלה, ודמן זעק אלי מתוך קבר־האחים, אשר על שפת ים יפו, ואחוש כאילו רחמים ואהבה נמשכים אלי מחולות המולדת, ואחוש את קדושת הדם הזה התובעת, המחייבת, המוכיחה ומרחמת; ועוד פעם עברו האנשים האלה זה אחר זה לפני, ואדע את אשר הנחילוני הם – הנחילוני בחייהם ובמותם יחד…

ב.    🔗

ברנר

את ברנר הכרתי עוד משנת תרע"ג, מאותו בוקר של תשרי, כשנכנס אלי בלוית א. ז. רבינוביץ לבקרני במעוני אשר בקצה תל־אביב. ואולם אותו ברנר שבימי חייו האחרונים היה כבר אחר. עם כל מה שכשרונו נתבגר ועטו נעשה חריף וחודר יותר ויותר, – כאילו נדחה הסופר מפני האדם. האחרון גבר. הספרות נעשתה טפל לאור האדם, שהיה שופע מתוכו. באותם הימים הקשים בחיי לא היה סיפק בידי לראותו לעתים קרובות; אבל כל פגישה עמו. כל שיחה ארעית, העמידתני יותר ויותר על מהות אישיותו הנעלה. כן. הוא היה הראשון אולי בספרותנו החדשה, שהעביר את נקודת הכובד מן העט אל חיי האדם. אחד־העם וברדיצ’בסקי הוֹרוּ אותנו שלמות ונקיון; הם חפצו לראות בנו, בסופרי ישראל, אנשי־כבוד. זה לא מעט (כמה ירדנו שוב בנידון זה בימים האחרונים!). אבל הם היו שניהם יראים את המגע הבלתי אמצעי עם החיים וכיעורם. הם ידעו את האורב לנו בתחתית החיים ובתחתית הספרות כאחד, ולכן הטיפו ממרחק־מה. לא קרבו.

ברנר היה אחר. לא זה, שהיה מחייב את הסכלות והשחצנות (אילמלי היה הוא חי אתנו כיום, לא היה מקום לאותה ספרות של משוגעים ומשתגעים, שבעלי־הזיה אצלנו כל כך “מתפעלים” ממנה). הוא היה תלמידו המובהק של ברדיצ’בסקי וידע להוקיר את הסגנון האצילי במקום שזה היה נאמן ונובע מאישיותו של הסופר; אבל אותו הנקיון הבא מחוסר־מגע עם האדם, עם פצעי נפשו, היה שנוא עליו. הסיבַּריטיות היתה תועבת נפשו.

בנידון זה היה ברנר מורה ומחנך לכולנו. הוא הוֹרה אותנו לגשת קרוב, לבלתי התעלם. הוא הוציא אותנו בכוח מאותו היכל, הבנוי בראש־הרים, שהפייטן נסגר בתוכו מיראה. פן תדבק בו חלאת החיים. הוא הראה לנו ראשונה דרך־גבורים זוֹ. מיום בואו אלינו כחוזה ומוכיח לא ראינוהו עומד על גבי אלה, שאליהם שלח את חציו המכאיבים. במסרקות עטו גירד קודם כל את בשר עצמו. לא כנביא ובחיר־אלוהים בא אלינו, כי אם כדל וכנקלה ראה את עצמו. הוא לא העלים מעולם את פגמיו. לא העלים, שתוכחתו מכוונת גם כלפי עצמו, וגם שהתפלצותו היא קודם כל התפלצות לתהום עצמו.

ברנר לא היה ביחסו אל העם מאותם, היורדים כביכול אל העם. הוא עלה אל האדם, – אל היחיד ואל הרבים. מתהום חייו עלה, נאחז בעם, באדם, למען יוּכל עמוד. שום אלילים לא היו לו – בחיי העבר ובחיי ההווה – שיוכל להישען עליהם, מלבד נפש האדם ויושר האדם. תרבות, לאום, ואפילו מולדת לא אמרו כלום לנפשו, כל עוד לא ראה, שכל אלה עלולים להעמיד לנו אדם חדש. לא יהודי למופת – כאשר חלם אחד־העם – כי אם אדם פשוט היה משאת נַפשו. אדם ישר־נפש וישר־חיים, שבענוַת קיומו יתקן את אשר עיותו דורות ויגול מעלינו חרפת דורות.

שנים רבות התגולל בנכר עם צללי מחשבתו המבהילים. בכל הגיטאות שבגולה – ברוסיה, בלונדון, בפולין, בגליציה – היה נודד ומפרפר בטומאת חיינו, עד שזכה ונאחז בסלעי המולדת. בכל הגיהינומים נידון, וראה את התנוונות האומה האיומה, כאשר לא ראה אולי סופר ומשורר אחר מישראל, אפילו עזי הנפש שברבותיו – יל"ג, מנדלי וביאליק. ואולם גם בדרוך רגליו על אדמת המולדת, עוד לא הוּנח לו ימים רבים. הוא לא היה דומה אל עשבי הערבה היבשים, המתלקחים מכל ניצוץ קל. זה היה גזע יער רטוב, אשר לא חזה שמש מעודו ורק לאחר שרוחות חזקים הכו עליו הכוֹת ורפא אחזה בו אש האמונה בראשונה.

ואולם גם אז לא נתפעל ממעשי הגבורה המהממים, כי אם קודם כל מכוח־הסבל, שגילה שוב באומה, מכוח הרצון לשוב באמת אל חיי אדם ישרים. לא לגדולות נשא את נפשו, – מפניהן גם פחד במקצת. הוא ידע, כמה עלולות “גדולות” אלה להעביר שוב את נקודות־הכובד אל הטפל, אל הצד הדקוֹרטיבי. הוא ידע, כמה עלולים אנו להיאָחז בכל הזיה גדולה, ובלבד שנפרוק מעלינו שוב את עוֹל המעשים הקטנים, ועל כן היה תמיד מטעים את “חיבת־ציון” שלו שבה היה מכוון לעבודה מעשית פשוטה, וגם בימי השכרון המדיני לא פחד מלהראות על כן ההפסד הכרוך ב“הצלחותינו” הפוליטיות. בנידון זה היה תלמידם הנאמן של אחד־העם ולילינבלום, שאת השקפות עולמם הגשים ומגשים עד היום בעקשנותם של רבותיו מ. מ. אוסישקין. מדינה חשובה, אך קודם – מושב־עובדים. מושב קודם למדינה – זה היה ברור ומובן לו, לאדם שכל כך נזהר מאונאת עצמו ומאונאת אחרים, ועל כן היה מתאמץ בכל עבודת חייו קודם כל לסתום את פיותיהם של פושׂקי־השפתים, להנמיך את קול הדברנים, למען תישמע פעם ארשת האדם. על כן היה הוא, הפרוֹזאיקן מבטן ומלידה, שהיה נכוה מכל מליצה ומכל “לשון לתפארת”, כל כך חרד אל הליריקה הנאמנה, הכבושה, להמית נפש האדם הביישנית, הנחנקת בתוך עצמה, והיה עוין את כל הצעקנים – אלה שאם יש רק קורטוב אמונה בלבבם כחרדל, הם מריקים כבר ארבעים סאה של מליצות מרעישות החוצה…

בכל תכונת נפשו היה נביא הדור החדש, שקם לנו עתה בימי המבוכה הגדולים – דור האנשים הנושאים בלבבם בוז לכל התפארות, לכל התרברבות ב“מעשי־גבורה”; דור חותר בלי הרף לנקודת האדם, לפשטות חיי האדם. הוא היה המתנגד הכי גדול לכל מין רומנטיקה, במידה שזו היתה מכוונת כלפי ההזיה; ואולם לעומת זה הרגיש את כל יפי המסתורין המתעלם בגבורת חיי אדם, במהפכת־חיים נסתרה – בכל אותם יושבי־האוהלים, שעזבו מאחריהם את ברק־השוא של חיים ריקים והלכו לקראת גורלם; בכל אלה, שלא באו לגאול את העולם, כי אם לגאול את נפשם, למצוא תיקון לחייהם.

לכל אלה יהיה ברנר מורה וסמל יחד. כי רק בו לא היתה חציצה בין כשרון וחסד, בין יתרון־רוח וגודל־רוח. בחייו וגם בעבודת־העט שלו היה מעין הלמות הפטיש הכבדה, מעין חציבת האבן, שתונח כיסוד מוסד לחיינו הבאים.

 

עם ברנר    🔗

א    🔗

הזכרונות על האנשים הקרובים לנו הם תמיד יחד עם זה גם זכרונות חיינו אנו, ואין לראותם נפרדים בלי אשר תיפגם דמותם. ההמון, אשר דרכו לקרוא תגר, רואה בזה “אי־נימוס”; אך ציור ברור זקוק גם לרקע בהיר. וכזה יהיה תמיד רקע המצע האישי.

המגע הראשון ביני ובין ברנר, אשר קרבנו זה לזה כל ימי־חיינו, חל בתקופת־מעבר בחיי, בתקופת־מעבר קשה גם בחיים אשר מסביבי. זה היה בקיץ שנת 1906. לאחר חורף ארוך ועגום בקישינוב – לאחר שחיטות אוקטובר, לאחר אכזבות המהפכה הרוסית – ולאחר הרס פנימי גדול גם בחיי הפרטיים, באתי באביב של השנה ההיא לשבת בעיירה בסרבית קטנה, שוקטת על הפרוט ומוקפת שדות־ירק וכרמים – בליאובה. יציאתי מקישינוב היתה מעין מנוסה. לעיירה הנידחה, הרחוקה מן הישוב, נמלטתי מן השאון של הכרך, מכנופיות הרבוֹלוּציוֹנרים המדולדלות ומן המשרד הציוני של הד“ר ליאו כהן, ששימשתי מזכיר לו, וששנינו, גם אני, גם העומד על גבי, לא ראינו הרבה ברכה בעבודתנו. יצאתי ריק מן הכרכים שישבתי בהם, ולא ידעתי מה לעשות בעצמי. הספרות העברית העתית כמעט נתבטלה כולה מחמת המציק. ואני הייתי, גם בלא זה, רחוק אז מכל ענין ספרוּתי. באתי לליאובה להיות מורה לתינוקות – ולשכוח, לשכוח. לאחר שנות התקוות והכאב באודיסה, ורשה, קישינוב היתה לי ליאובה למקלט־השכחה, לאי־הדממה. לא החלפתי כמעט מכתבים, לא קראתי כמעט עתונים. יראתי את המרחב, אשר זה עתה נסתי מפניו מנוסת־אימה. שבתי אל שדותי ואל גני, כשוב נידח אל מולדתו, וייטב לי. ו”באהלי שקט" אלה אמרתי לשבת ולנוח ימים רבים.

והנה, זוכר אני, יום קיץ אחד, אחר הצהרים, עת בוא הדואר. הלימודים בבית־ספרי נגמרו, ואני מביט מבעד חלון חדרי על המרחב הירוק שלפני ביתי. היתה שעת השממון הקיצי המתוק, בהיות הלב פתוח למראות קטנים ויקרים. זבוּב מזמזם, סנונית מבריקה, ענף מתנענע – עולם מלא כל זה, ואני אינני מאמין עוד בעצמי, כי באמת נגאלתי מאפלת בתי־המערכות שברחוב דלוּגה וברחוב פַּנסקה ומן המזכירות הציונית התפלה שבכרך הבסרבי ומפיליטוני־הביקורת שלי ב“הזמן” ומכל המצוקה אשר מצאַתני למן היום אשר באתי לשבת ב“מרכזי הספרות” – והנה נושא־האגרות עובר על החלון ומגיש לי מכתב בצירוף חבילת קונטרסים דקים, שאני רואה אותם בפעם הראשונה.

המכתב היה מאת ברנר, והקונטרסים – החוברות הראשונות של “המעורר”. לבי חרד. קראתי את המכתב פעם ושתים ושלוש. קול רֵע עלה מתוכו – קול הבודד האחד אשר ינָשא אל הבודד כמוהו; ועל כן היו הדברים כה פשוטים, נמוכי קול ונאמנים. הוא קרא לעזרה, אך בלי פתוֹס וגבוהות. לא להציל את הספרות בא, לא להרים את היצירה העברית; אך כל זמן שאנו חיים, המלה העברית היא נשמת אפנו ובלעדיה אין לנו חיים. אולי אין לעם ישראל צורך בה, אך לנו, למעטים, ודאי יש צורך, ואנחנו לא נוַתר עליה. הוא היה הראשון אשר ראה את עצמו לא כבן־עם, כי אם כחבר של כת, של קיבוץ, והוא חפץ לחיות ולעבוד בעד הקיבוץ הזה. רק עליו נשען ואליו נתכוון.

מכתבו היה קצר ומעשי. בשורות מעטות העמידני על מצבו העגום של הירחון ועל מצב־רוחו העגום עוד יותר. “מכּרי הסופרים, שפניתי אליהם, אמנם לא נענו זמן מרובה, וגם אותם איני מאשים. המצב ידוע ומובן. עתה החלו להתעורר קצת. הלואי!”

…“על עתידות איני מדבר, אך רוצה הייתי, שתהא, היצירה העברית בלשון־הקודש. רחוק הדבר גם כן שתהא בז’רגון. ברם, תמה אני, אם יש בכלל עוד כוח יצירה ליהודים”.

“אם יש עוד כוח־יצירה ליהודים” – ובכל זאת הוא יושב ומתענה בלונדון ומסדר בעצם ידיו את הקונטרסים הקטנים, ועל כל שיר קטן ורשימה קטנה שהוא מקבל, הוא מחליף עשרות מכתבים, ועל כל רמז ליצירה, שהוא מגלה בספרות העברית, הוא חי ומתמלא תקוות. אלה היודעים, כי האמוּנה העמוקה ביותר פורחת דוקא על פי התהומות, לא יראו שום זרות בזה.

גם את הקונטרסים קראתי ושבתי וקראתי. כיום אינם עוד לפני. ימים רבים שמרתי את שני כרכי “המעורר”, כשמור איש על מתנות נעוריו ואותות נעוריו. וצר לי מאד, כי בימי נדודי אבדו. אך עד היום עוד עולה ומרנן לי מתוכם עוז נעורים. איזה דבר היה צרור בעלים הרעננים האלה. אשר לא ישוב עוד. זה היה המניפסט של ה“קיבוץ”, גילוי דעתו, שלא יוַתר על היצירה העברית בכל תנאי שהוא ובכל מצב שהוא. מעטים אנחנו ודלים אנחנו ומחוסרי־אונים. – כן! אך רצוננו עמנו ואלוהים עמנו. זה המעין אשר נחרב – מעיננו הוא. ועליו נחיה, על אף כל שטן. לא לנו תגלו, מה רב עָנינו, מה עלוב בטחוננו. אך באשר לנו נאחז ואת חיינו הדלים נרעיף על ה“גן הנטוש” – ולא נעזבהו.

זה היה קול היאוש, אך אותו היאוש המפרה, התובע, המכה על הלב ומצוה: גדל! קשה עתה לשער את הרושם, אשר עשו אז החוברות הדקות האלה. מכל מאמר, מכל רשימה, ואפילו מתשובות המערכת היה הלב דולה יאוש ותקוה, יאוש ואמונה, ומערבוב שני אלה התחזק, התחסן – נמלא כוח לחיות, לפעול, “כי עמנו אל”. כמה היו משפיעים ביחוד דברי ברנר, דברי הפולמוס שלו כלפי חוץ היו מפליאים בבטחונם. הם היו שקוּיים גאון של צער. אחר היה קולו כלפי פנים: אנו, היודעים את עָנינו, אל־נא נרים את קולנו בכוח. נעבוד ונידום. נעבוד ונידום.

זאת היתה גם השפעת מכתביו. לא היו בהם הבטחות, לא היו גם תנחומים. היה הצער הגלוי, הפשוט, הברנרי, שהיה אוכל ומעודד, אוכל וקורא לפעול. עוד אז, בהיותנו כולנו צעירים כל כך, העמיק הוא לראות והרחיק לראות יותר מכולנו. איש מאתנו לא הרגיש עוד את כל הבדידות של הסופר העברי, אח. תלישות היצירה העברית, את יתמוּתה, כמוהו. איש מאתנו לא ידע, עד כמה אין על מי ועל מה להישען, כאשר ידע הוא, ובכל זאת לא התעורר איש לעבודה, לא היה מוכן כולו תמיד לאשר יקראוהו – כמוהו.

זוכר אנכי: אני כתבתי לו באחד ממכתבי, כי מקומו של “המעורר” בארץ־ישראל וכי מקוה אני להיות בקרוב שם. על זה הוא משיב לי באמון דבריו:

“אומר אתה; ארץ־ישראל. אני, אדם לא־חולה ויודע את מלאכת סידור־האותיות⁴, מוכן לנסוֹע לשם בכל שעה. אך מי יודע, מה יהיה שמה? ליהודי ארץ־ישראל הלא אין צורך בזה, – ובכן שוב בשביל יהודי הגולה, שגם להם אין צורך בזה, – ומה לי לונדון, מה לי ירושלים?”

“מוכן לנסוע לשם בכל שעה” – הוא היה תמיד מוכן, אם רק יהיה צורך בו. ואף כי “ליהודי ארץ־ישראל אין צורך בו”. אך לו לעצמו, היה צורך בארץ־ישראל, ולאחר שגילגל עוד עם “המעורר” בלונדון ימי אפלה ועם ה“רביבים” בלבוב, בא סוף סוף אל הארץ לחיות ולפעול – ולמות.

מכתביו, חוברותיו וקבציו ליווני בימי תקופה שלמה בחיי, והשפעתם היתה תמיד חיונית, מתמדת ומבורכת. אנחנו הרגשנו שנינו תמיד, עד כמה אנו שונים זה מזה בריתמוס היסודי של תכונתנו (“שלך, בכל הריחוק שבינינוּ” – היה אוהב לחתום לפעמים על מכתביו), אך לא היינו מתנגדים זה לזה. אנחנו היינו משלימים, במובן ידוע, זה את זה. הוא היה תמיד הבוגר, רב־הנסיון ורב־התמרוּרים. הוא לא נתנני להתמכר לחלומות יותר מדי, לשהות יותר מדי “תחת שמי הזכים”. הוא היה באמת המעורר, הפתוח כלפי הרוחות. הוא לא נתן לאידיליות מרַפה שתיַשן, שתשכיח. רמזיו במכתביו ובשיחותיו היו תמיד: רק לא לפרוק את קשי החיים. לשאת ולזכור, לזכור, כי החיים אינם דבר שבשעשועים…

לקונטרסי “המעורר” הייתי מחכה בפינת הבדידות שלי כלחברת רֵעַ יקר. כל חוברת היתה נשיבת־חיים עזה, קול קורא ממרחקים. עם הקריאה, התעורר שוב חשק להשמיע קול, להצטרף אל החבורה הקטנה והנאמנה, שהשתתפה בחוברות “המעורר”.

שלחתי לו שירים מעטים. הרבה לא יכולתי להשתתף ב“המעורר”. מודה אני: הייתי חסר אז אותה האמונה, גם אותה המרירות הייתי חסר. לאחר כל מה שעבר על הספרות העברית בימים ההם, הייתי עוד נדהם כולי, הלום יאוש. והוא דרש, תבע. היו מכתבים, שבהם דיבר תחנונים. “מפני מה עזבתני?” שאל פעם קצרות, והרבה כאב היה עצור במלים המעטות האלה, שהיו כתובות על גלויה אחת, בלי הוספה כל־שהיא. המצב בינתים הורע. ולא רק הצד החמרי. הירחון סבל ביחוד מחוסר חומר ספרותי. וככל אשר הכביד עליו, כן נעשה יקר לו יותר ויותר. אי אפשר היה שלא ירגיש, כי “המעורר” הוא לא רק אורגן ספרותי חשוב, שנדפסו בו כמה דברי־שירה מצוּינים, כי אם בעיקר – ביטוי־חיים חדש. בניגוד לאותה השלוה האַקדמית, שהיתה שרויה על דפי “השילוח” ושאר כתבי־העת, התהלך כאן תמיד הסער, סער הרצון והכאב. עקשנות היתה בו ורוח מרי. הכרזת מלחמה היה כולו – מלחמה על כל קפאון ועל כל שלוה ועל כל שויון נפש. בו התחילה התקופה החדשה בספרותנו – תקופת המעפילים. הוא היה אות המרד.

כשהרגיש ברנר, שלא יוכל עוד לעמוד הרבה, התאזר עוז ומכתביו האחרונים, לפני הפסקת “המעורר”, היו מלאים החלטה נמרצה אחת – להמשיך, ויעבור עליו מה. אך אין כוח אשר יוכל להילחם הרבה באותה האַפטיה, האוחזת פעם בפעם את כולנו. ברנר היה איש מלחמה. כשראה את מתנגדו, חגר און, היה מוכן לקרב. אך בפני שויון הנפש שלנו רפו גם ידיו. זה הכריע גם אותו. לא עברו ימים מועטים, ואני קיבלתי אותה החוברת התשיעית של “המעורר”, שבשולי השער שלה נדפסה הודעתו־מחאתו של העורך במלים קצרות, חנוקות חצין מתוך עלבון ומרירות. ככה יפרד המשחק על הבימה בראותו את האולם ריק לפניו…

אז באה הפסקה קצרת בחליפת מכתבינו. הגיעו אלי רק ידיעות סתומות על אודותיו. מסרו לי אחדים מאותם הביטויים החריפים, שפיו היה פולט לפעמים בהיותו שכור־יאוש. לפי הידיעות האלה, עזב ברנר את הספרות העברית, התרחק, ואין איש יודע איהו. לא יכולתי גם לכתוב אליו. ובעצם לא היה לי גם מה לכתוב לו. הוא לא היה מאותם האנשים, הצמאים לתנחומים. בתנחומי־שוא בחלה נפשו. שמח היה לראות ולהראות את העולם במערומיו, ומתי־סודו היו רק אלה, אשר הכירו כמותו, אשר התיאשו עמו מכל, – ולא עזבו את המערכה.

גם הוא לא עזבה עד יומו האחרון. מקץ ירחים מעטים קיבלתי את מכתבו הראשון מגליציה. וכאילו כלום לא היה. הוא המשיך. אכן תקופת ה“רביבים” כבר היתה אחרת. זאת היתה הדממה שלאחר הסער. נשימת שקט עלתה מתוך המכתבים וזוהר קל של שכחה. באחד מכפרי גליציה נח ברנר מעט מקול המונה של לונדון. עם שירת ביאליק התיחד בשדה, ודומה היה, כאילו חלום־הזועה של לונדון נעקר מן הלב. גליציה, כפולין ובסרביה, עוד אצרה בתוכה מעט תום ונוער, ופליטי רוסיה התנערו שם לשעה מן הקפאון שלאחר המהפכה. גם ברנר נתן מעט להַשיב על פניו את האויר הנוח הזה. קבצי ה“רביבים” שיצאו בגליציה לא היו ההמשך הישר של “המעורר”. לא יכלו להיוֹת. חזיון כ“המעורר” הוא תמיד בודד. הוא נוצר על ידי אישיות, שמצאה את שעת הכושר להביע את עצמה כולה, שתקופה ידועה היתה מסייעה בידה להבליט את מהוּתה. מה שאירע בשנת 1905 ותקופת־הקפאון שבאה אז לספרות העברית, הראו לברנר, כי חזון־הכליון אשר חזה בלבו, בעיניו המרחיקות ראות, לא היה חזון־שוא. אז בא אלינו עם משא־רוחו הקשה, – הקשה והמרפא. לא את הכליון ירא, כי אם את נביאי השוא, את תרמית הלב. מי שרואה את התהום לפניו, זה יעמוד תמיד על המשמר, זה לא ישלה את עצמו ואת האחרים – זה לא יפול. תקופות־הכשלון הגדולות בתולדותינו באו תמיד לאחר תקופות המשיחיות הכוזבת. על־כן נלחם תמיד עם כל רומנטיקה עצומת־עין; על־כן חפץ תמיד קודם כל לראות את כל מאורע טרגי בחיינו, שהיה בו כדי לקרוע את הצעיף מעל פני הדברים, להראותם באורם האמיתי, היה פוגש כמעט בתרועת־לב פנימית. זה היה משום שהוא האמין, שרק בדעתנו את הכל, נרָפא – עד כמה שיש עוד בכלל ארוּכה לנו. זאת היתה מהותו. זה היה הפתוס הנבואי שלו, המעמיד אותו, כאישיות פועלת, בשורה אחת עם מנדלי, עם ביאליק, עם אחד־העם. זאת היא הריאליות הקדושה, – העלובה בעיני האנשים מרימי הקול, וגדולה ויקרה לאלה היודעים כי כל בנין־עם הוא גם חינוך־עם, ואין מחנך כאמת כמו שהיא, כדברים כמו שהם.

תקופת ה“רביבים” היתה תקופה של ריאקציה במובן ידוע, של עיפות. הרוח הלוחמת נרדמה לשעה. רק זעיר שם עוד פורצת הרעננות העזה של רוח “המעורר”. אך בסיפוריו, שנדפסו בתקופה ההיא ב“השילוח”, ב“העולם” מחיי הצבא וממדורי הגיטו שבמדינות שונות, המשיך את האֶפוֹס המחריד של התנונוּת האומה בגולה. לא היה איש, מלבד ביאליק, אשר ראה את כל הנולוּת שבגסיסת העם, במיתתו האטית, בהתגלגלו אל התהום, כראות ברנר. את אשר הכריז ביאליק בשיריו המהממים, סיפר ברנר במרירות עצורה, אך בדפיו ההיסטריים הרתיח גם הוא את הלבבות וקרעם קרעים־קרעים, כאחד מצופי התקופה הגדולים.

ב    🔗

עם כל היאוש ועם כל הספקנות – היתה לבסוף רק הדרך האחת: לארץ־ישראל. השאיפה למשען כלשהו, העיפות מן הגיטאות שבגולה הביאוהו יום אחד לארץ־המולדת. בהסתר־פנים בא, כדרכו, ואיש לא ידע, לאחת המושבות מיהר – אל העבודה, עבודת־כפים. נפשו עיפה גם מן הספרות, מן הרעש אשר עמה. לדממה שאף, לפשטות, להיות עם אחים־למעדר, לחיות אתם, להידמות אליהם. הוי, הגעגועים האלה להתנער מאבק־סופרים, מכל אותו המחנק, אשר יקום במסיבת אנשי־הרוח, אפילו הטובים ביותר, הנקיים ביותר! ברנר הרגיש כמה פעמים בחייו, ואולי גם כמה פעמים ביום, את המועקה הגדולה הזאת, ולא פעם ניסה להימלט, להתחמק, להציל את נפשו. אך זה היה כבד ממנו. בטבעו היה איש־רעים, אהב את חבריו המעטים, חרד עליהם. הוא לא היה מאלה, אשר בסתר אהלם יחיו על יצירתם, ודבר אין להם עם החיים. בעזבו את הציבור האחד, כי נואש ממנו, שאף אל ציבור אחר. גם כאדם וגם כאמן היה תמיד צמא לגילויי־חיים, למראות־חיים.

מקץ ימים אחדים לעבודתו במושבה חלה את חליו, ובא ליפו להתרפא. כאן הכירוהו, והשיבוהו, כמובן, מיד אל הספרות. לא עברו ימים מועטים, והוא בעינו החודרת, בכשרון האוֹרינטציה שלו שאינו מצוי תפס בבת אחת את כל הטרגיקה שבישוב. מאמריו “בפעם המאה” ב“רשפים” ופרקי “מכאן ומכאן” זיעזעו. רק הוא היה עלול להשתחרר מכל הרומנטיות השטחית, ולראות את ארץ־ישראל כולה כמו שהיא. לפניו נתגלו האורות והצללים יחד במזיגה כזו, כאשר יתגלו רק לפני האמן. עינו הכואבת הקיפה את הכל. השטחיים היו חוששים, כדרכם תמיד, להפסד הישוב. אך הקרובים האמינו בו. לאחר גילוייו לא היה מקום עוד לספקות, לחששות. נוצר הבסיס האמיתי: הכאב והאהבה. וככה התחזק הרצון לבוא שמה, אל המחנה שבמולדת, ולשאת בסבלותיו ולקחת חלק ביצירתו. 

אותה שעה נתחדשה שוב חליפת־המכתבים שבינינו. מכתביו מיפו חידשו גם את רצוני לעלות. ברנר אמנם לא קרא, לא הכשיר, לא הלהיב. אך העובדה, שהוא שם, היתה מספקת. כבר היה אל מי לבוא, היה על מי להישען. אך עוד עברו כשתי שנים עלי בנאות־הכפר אשר בסביבי־ורשה עד אשר קיבלתי יום אחד, אולי המאושר בכל ימי חיי, את הטלגרמה מאגודת המורים שבארץ־ישראל לבוא ולערוך את ה“מולדת”.

אז נפגשנו פנים אל פנים בפעם הראשונה. זוכר אנכי בוקר־תשרי אחד. השעה היתה מוקדמה. אני זה עתה קמתי משנתי וישבתי על היציע, הפונה אל הים. רק חודש ימים עבר מיום בואי לארץ־ישראל, ואני הייתי עוד שכור־יפיה. גבעות חולה קסמו לי והים קראני יום ולילה כנגינת־חג. בבוקר ההוא. בוקר של ערב סוכות, הייתי חלש מעט. לפני שלושה ימים קמתי מחליי, ובשבתי נימנמתי תנומה קלה לרוח הים אשר נשבה על פני. והנה אני שומע קול צעדים מתחת לגזוזטרה. בית מעוני היה אז האחרון בתל־אביב, ואני הבינותי כי הולכים אלי.

נשאתי את עיני, והנה הזקן א. ז. רבינוביץ בפניו המאירים, המפיקים שלוה, במהלכו המתון ובבת־צחוקו הטובה, המרהיבה, הולך ומתקרב לאטו אל ביתי, רומז לי בעין אחת רמז של ערמה: אורח אני מוביל אל ביתך!

ורק אז הרגשתי באיש אשר הלך אחריו ונתתי את עיני בו. זה היה, כפי שנודע לי אחר כך, ברנר! אך אני לא הכרתיו, אף כי ראיתי את תמונתו פעמים רבות. על פניו שם היה הביטוי של התרכזות, של כובד־מעט, אך לא בלי אותו האור שבעצב, המיוחד לאנשי הרוח. פה נתגלה לפני אחר. איש בעל קומה לא גבוהה, רחב פנים ורחב כתפים, עם הליכה מאוששת אך לא בטוחה, לא מכוונה; נדמה היה, כאילו נמשך כולו למטה, כאיש שאיננו רגיל לזקוף את ראשו, כשואף אל הקרקע, אל אשר בשפל. ראשו הגדול, כבד־השער, רבץ ממש על כתפיו. היה משהו רבוע בכל מראהו. לא יכולתי לשער, שהוא זוקף פעם את קומתו, שגזרתו ניתנה לקבל שינוי שהוא. היה משהו מתמיד, מרוכז, כבד משקל בכל קלסתר פניו, בכל צורות גופו. היה מתמיה, שהוא הניע את רגליו, שהוציאן מן החול והוסיף ללכת. אפשר היה בכל פעם, שתקע בחול, לשער, כי ככה ישאר. כאלה אינם זזים על נקלה ממקומם – עלה על לב כל איש, שראה אותו במהלכו הרגיל.

כן, זה היה הרושם הראשון, ולא אשכחהו לעולם. ראיתיו אחר כך בתתו את קולו בצהלת צחוק, בצאתו גם במחולות, בנוח עליו אותה החדוה הסוערת הפראית כמעט, אשר היה מסוגל לה לעתים רחוקות מאד, ביחוד בהיותו בין חבריו. אך לעולם לא אשכח את מראהו בפגישתנו הראשונה, הרושם הראשון יתמיד לעולם. הוא, על הרוב, גם הנאמן ביותר.

הרושם הכללי היה מדכא כמעט. קמו לנגד העין אותם האלפים והרבבות, צעירי ישראל הגולים בנכר, המושכים בעוֹל, הכורעים וקמים. והעוֹל עליהם – העוֹל עליהם לנצח. הרושם היה של נושא בסבל – של זה שאיננו פורק לעולם מעל גבו את אשר הוטל עליו, שאינו מתישר, כי אם מוסיף לשאת מתוך הכרה ברורה, שאין להתפרק. זאת לא היתה הכנעה אל הגורל, כי אם התאכזרות אל עצמו, מין לעג לגורל: לא תפחיד! הכתפים הרחבות האלה נוצרו לשאת, והן תשאנה, כי אין דבר אחר בעולם זולתי שאת! והיה בסבר החלטה זו, אשר התבטא ביחוד בראשו המסיבי שחוֹר־הזקן וקצר־הצואר, גם עקשנות זועפת, גם משהו לא ברור, שהקל מעל הלב, החלטיות אמיצה זו היא היא שהקלה.

את העינים לא תפסתי כל כך מהר. מכל פרצופו רק הן אשר משכו את הראיה ביותר. ואולם הן היו משנות את ביטוּין, אפילו את צבען, חליפות. כשהיה צוחק את צחוקו החי היה מתלהט והיתה רוקדת בהן אש מהירה, עליזה – משהו שבעיני תינוק משתובב. אז נעשו שחורות ביותר ומבריקות־רטובות. אך בהיותו מהלך לבדו ברחובות מרובי האוכלוסים, ואיש היה מסתכל בו מן הצד, היה נבהל מפני סֶבֶר הכאב שבהן. הן הביטו, גדולות ובולטות, כעיני חיה נרדפת – לא, כחיה בודדת תועה ואין דרך. בשעות כאב – והן היו לו, אשר סבל מכאובי־ראש ועינויי־קדחת כמעט תמיד, רוב שעות חייו – בשעות כאלה היו עיניו עמומות, ורק אישוניהן הנרחבים נשארו ערים ורעבים תמיד.

כחברים ישנים נפגשנו באהבה, בשמחה. אינני זוכר את פרטי שיחתנו הראשונה. היא נסבה בעיקר על חוברת ה“מולדת” הראשונה, שיצאה אז בעריכתי. הבהירות, האידיליוּת הרבה, שהיתה נסוכה על “מולדת”, לא ישרה בעיניו. “כל אידיליות מקפיאה” – היה אומר. לא פעם נזדמן לנו אחר כך להתוַכּח בזה. כוונתי היתה לתת ב“מולדת” דפי־אור מועטים לבני נעורינו, לתת להם מעט ירק ומעט גיל; ודעתו היתה, שעלינו לחזק את רוחם, לחסן את אָפים בהשיבנו עליהם את רוחות הזעף, בהוציאנו אותם בעודם רכים אל קשי הקרב. ביחוד לא שמח על הפיוטיות היתירה, ראה בה אונאה עצמית, רגשות מסופקים, בלתי מתאימים אל המציאות. אך זה לא מנע אותו משמוח על כל דבר אמנותי נקי – ביחוד במקצוע הליריקה הזכּה. נשמתו טעונת הסבל היתה זקוקה ביותר לאותו השחרור והרוך, ששירה לירית מביאה עמה.

פגישותינו התכופות ביותר היו בירושלים (הוא היה יושב אז ישיבת קבע בירושלים ומשתתף ב“אחדות”). בבואי בפעם הראשונה ירושלימה, סרתי, כמובן, קודם כל אליו. במבואות צרים הלכתי עד בואי אל בית אחד, שעמד בין כרמים ערביים. שם ישב בקומה השניה. חדרו היה גדול וריק וקודר, למרות האור הרב שהציף אותו מכל החלונות. היה בו רק שולחן קטן רעוע – השולחן הברנרי הטיפוסי – וכסא, ומיטת־קרשים, שהיתה מסודרת על גבי ארגזי־נפט. גם היא מיטתו הטיפוסית תמיד. פעמים רבות רבתי אתו על העזובה הזאת. “אתה מנצל את הצער” – עקצתי אותו פעם. אך הוא לא שינה מעולם את דרכי־חייו, ואפילו בשעה שאשתו סידרה את חדרי מעונו אחר־כך באחד הבתים היפים שבתל־אביב, התחכם להפוך את פינתו למאוּרת־חיה. זוכר אני מקרה קטן־ערך, שנחתם בכל זאת בזכרוני. פעם אחת ישבנו לשתות תה, והיו שני כסאות, ואחד מהם שבור, “תן לי את השבור, – אמר בצחוק, – אני אוהב לשבת עליו”. “שבור על־גבי שבור”… – אמרתי לו בהלצה. “כן, כן, – ענה, – היטבת לאמור: שבור על־גבי שבור”… היה הרושם, כי המשיכה אל הרעוע היא אצלו הרגשה נפשית יסודית. הסדר והיופי החיצוני היו מוציאים אותו מעולמו – מאותו העולם, אשר לו היה הממשות היחידה. בעין־גנים הראה לי פעם את החדר, אשר בו התבודד ימים אחדים וכתב את סיפורו “בהתחלה”. חדר־אסירים נוח ממנו. אך זה התאים לתכונתו. היתה הקלת משנה לו, ל“יתום היתומים”, לראות מסביב גם את יתמות העולם ויגונו.

בבקרי אותו בפעם אחרת, באביב שנת תרע"ד, בירושלים. כבר היה נשוי. ארגזי־הנפט כבר היו רפודים במרבדים ושטיחים, והשולחן מכוסה מפה, ונוחות היתה בדירתו ונעימות של זוג צעיר. הבית עמד בתוך חצר גדולה, שעורקי סלעים היו מבצבצים פה ושם מתוך האדמה, ושיחי־פרא שיוו חן של דירת־הר לכל הסביבה. בבית ההוא ישב גם א חשין, ובשכנותו – הצייר פן. בילינו אז יחד ערבים אחדים טובים. אז נדמה, כאילו סרה קללת הימים השוממים, והעולם היה אחר. היה אור בחדר, וצחוק עליזים נשמע, ופנים נוחים ושוקטים היו מסביב. נדמה היה, כי לנדודים ולבדידות בא הסוף. אך זה היה רק לימים מועטים. היה בתכונת ברנר דבר, אשר לא השלים עם דרך־החיים, ההולכת למישרים. צערו היה יקר לו מן השממון שבשלוה. ואין להעלים גם את זה: באָפיו היה משהו קשה עד לאין נשוא לאחרים. כבד, חולני, קודח – כשהיה יושב בראשו הגדול והפרוע כפוף על השולחן הקטן, המלא עלי־הגהה, ספרים ועתונים לאין קץ, או מתהלך בחדר חיור־פנים והעינים בולטות, להוטות־כאב, והפה סגור והידים מהדקות את המצח החם – לא היה בו משום נועם מיוחד. הוא בעצמו היה בורח אז מבני־אדם – מן הקרובים והרחוקים גם יחד. כעין תהום היתה ברגע אחד נפתחת בינו וגם בין אלה, שאהבו אותו כנפשם. הוא נשאר פתאום מעבר אחר, נשאר בעולם אפוף צל ומגור, אשר היה רק לו, ואין לאחר חלק בו. כמו באושר, יש גם ביגון מחבואי־סתרים, אשר השולט בהם לא ברצון ימשוך אחריו את זולתו.

הוא היה בעל סַטירה עוקרת, שהיתה אוכלת בהבל־פיה את כל אותן הנאות־הרמיה הקלות והתמימות שבני־אדם נהנים ואינם אוהבים את היד, הבאה לגלות את אַפסותן; ואולם את רעיו אהב כמו שהם, עם כל חולשותיהם, ואיש אשר גילה לפניו את לבו, היה מוצא בו תמיד הבנה והשתתפות. במובן זה, ידעתי, מלבד ברנר, רק עוד אחד, אשר לפניו נפתח הלב מאליו – את ביאליק. מזמן לזמן היה מתעורר רצון לבוא אל ביתו, ועוד יותר – לדום אתו יחד, לשבת בחדרו הדל, קרוב אליו, נבדל מרחובות תל־אביב ורחוק, רחוק מהם. בשבתנו עם ברנר כאילו הרחקנו לכת, כאילו היינו בנוה־נזירים בודד אשר במדבר.

באחד הערבים ישבתי בביתו עד שעה מאוחרת בלילה, והוא יצא אתי ללוותני. היה ליל ירח ועננים, וחליפות האור והצל אשר נפלו על האילנות והסלעים בעיר־הקדומים לקחו את לבי ביפים המוזר, החדש. ידעתי, שברנר מתיחס בלעג קל אל כל התפעלות מן הטבע: כל התפעלות כזו היתה בעיניו מלאכותית. לפניו היה רק צער האדם ואושר האדם. מחוץ להם היה הכל חתום לפניו ואילם כמות. את הדומם לא חש; עבר על פניו. אך הפעם לא יכולתי למשול ברוחי, ואמרתי לו: 

“מה אתה אומר ללילה זה, פרוזאיקן שכמותך?”

“אינני אומר כלום; אינני יודע, מה לאמור” – ענני קצרות.

“לא נכון, – אמרתי לו, – הטבע ניתן לנו, למען נוכל להימלט מפני האדם”.

“אין חפצי להימלט”.

“מתעצל אתה להימלט! – אמרתי לו, חציי מרוּגז וחציי מתבדח. – נוח לך במיטת־הצער”.

אז התעורר לשעה קלה.

“בצער אין עצלות; יותר נוח להשתמט מפניו. אך אין בלבי כנגד המשתמטים. כל אחד מהלך בדרך שהיא נוחה לו ביותר”.

בדבריו נשמעה כעין הודאה במקצת.

"עוד לא נחקר, מה נוח יותר – אמרתי: – אם ההתמכרות אל הצער, שהוא מלפף אותנו תמיד והוא קרוב לנו בכל עת ובכל שעה; או אמירת ה’הן', שעלינו לעמוד בקשרי־מלחמה עליה תמיד. הצער הוא מפלט בטוח. כן, כן, – בטוח. איש לא יתנקש בו. הכל על צדו. ויש שאני חושב, כי דוקא הצער הוא ‘קו ההתנגדות הקטנה ביותר’ ".

ברנר הקשיב לדברי, והיה דומה, שגם הפעם הוא מודה לי במקצת; אך פתאום התעורר שנית.

“לא! הצער מכריח, הצער מטיל אימה, ואמירת ה’הן' באה מאליה. על כרחך אתה אומר ‘הן’. אותי מושכים החיים רק בסיבוך ה’הן' וה’לאו' שבהם יחד. גם אתה – גמר בצחוק – תכיר יום אחד שה’הן' וה’לאו' אינם נפרדים לעולם”…

אז נשתתקתי. הרגשתי שוב, עד כמה קול החיים עצמם מדבר מפיו, ולא הוספתי להתנגד לו. הרגשתי שוב, שרק לזה אשר לא יבקש מנוס לעולם, לפניו יתגלו החיים בכל היקפם – אותו הסבך הנצחי, אשר אין מנוס מפניו. 

ג    🔗

בשובי, לאחר שנות המלחמה, לארץ־ישראל, מצאתי בברנר שינויים רבים לטובה. הרצון אל החיים התגבר, עולמו נתמלא ענין חדש. אפשר להגיד בלי הפרזה, כי הבן, אשר נולד לו בערב המלחמה, השיב אותו אל החיים. “מיום שנולד אורי – היה אוהב לאמור לחבריו – כרתי ברית עם החיים”. ואמנם כן, הברית הזאת היתה ניכרת בכל. משהו שבילדות הבהיק שוב בעיניו. עם אורי הקטן היה העולם אחר. אתו היה יוצא לטיול בערבים ברחובות תל־אביב, דבר שלא היה ממנהגו מעולם; אתו היה מהלך על שפת הים ומאסף צדפים וחלוקי־אבנים. אפילו אל ה“שדרות” עצמן, מקום שהילדים מתאספים לפנות ערב, היה הורס, אם רק אורי היה אומר: “אבא, בוא!”

הוא נעשה אב. ברגש אלמנטרי זה צימם את כל קשריו עם החיים. רגש־אב פשוט ואמיץ זה מלמד אותנו, שתכונת ברנר היתה רק בדברים שבחוץ ניהיליסטית וקרוּעה. בעמקי נשמתו היה אדם טבעי, דבק באדמה בכל האינסטינקטים הפנימיים. למרות היסוד החולני שהיה בו בלי שום ספק, היה קשור באלפי נימים אל החיים, אל ההויה הפשוטה, ובריוּת נפשית זו נתגלתה ביחוד באהבתו אל הנער הקטן והחביב, שהיה מענה אותו לפעמים בעריצות ילדים, המכירים שכל חיי הוריהם נצטמצמו בהם.

על אהבתו לאוּרי היו מתהלכות אַנקדוטות שונות בחוגנו. כשאורי חלה פעם, ואפילו היתה המחלה קלה ורגילה, היה מבולבל כולו, וכל העולם לא היה כדאי בעיניו. הוא היה חרד עליו יותר מאם רחמניה, היה ער עליו בהקיץ ובשינה, ולא היה גורע את עיניו ממנו. הילד היה עליז ופיקח, אך בשנתו היתה לפניו הבעה מוזרה במקצת, שהיתה גוזלת את מנוחת ברנר. “זהו ביטוי של עצב עמוק, – היה אומר לי, – של יאוש, של דכדוך־הנפש. מהיכן לו לתינוק כזה הבעה כזו? היא מחרידה אותי”… 

בנער קטן זה תלה את כל גורלו; הוא היה כל תוכן חייו. אוּרי היה העוגן. בו נאחז. זה היה ענף־חייו הירוק – הענף היחידי, והוא השקהו את כל טל־האהבה, שהיה שמור בלבו. אורי נעשה ה“אַבּסוֹלוּט”; רק הוא לא היה מוטל בספק. בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות.

אבל המצב הזה נשתנה גם הוא. גם המעט הזה התחיל משתמט ממי שלא נוצר לאושר. השואה באה פתאום. הוא היה אנוס להיפרד מעל בנו ולתתו ללכת למרחקים. האסון הזה הדהימהו תחילה כולו. הוא היה הלוּם היתמוּת והבדידוּת, שנתחדשו עליו פתאום שנית, לאחר שכבר עמד בשתי רגליו בתוך החיים. אבל לאחר זמן־מה, כשהתחילו מתקבלות האגרות הקטנות עם האותיות הגדולות מאת הילד, נח פתאום אוֹר של שקט על נפשו, כאשר לא ידעה אולי מעולם. אמנם הפנים חָורו משהיו, אבל מסביבו ובקרבו היתה הדממה. פטור מחיי המשפחה, פטור מעסקי העריכה – “האדמה” חדלה אז לצאת – התכנס עוד יותר אל נפשו, התרחק מעל הבריות לגמרי; זה היה כבר ככלות הכל, ורק צחוק־הילד, שחדר אליו מעבר לים, עוד ריתק אותו אל החיים הרגילים.

הוא עזב אז שוב את תל־אביב, אשר לא אהבה מעולם, והתישב באחת הסימטאות הבודדות שבעיר, על שפת הים. שם מצאתי אותו פעם. זה היה בצהרי קיץ. הייתי בעיר לרגל ההכנות אל נסיעתי לחוץ־לארץ, ונזכרתי פתאום בברנר. לא על־נקלה מצאתיו, כי היה המקום רחוק ממרכז העיר. שם מצאתיו בחדרו, הריק כמעט, יחידי, חיור וחרישי. כמעט שלא מלָאני לבי לדבר אליו בראותי אותו. כל כך היה רחוק אז מכל השאון של החיים והספרות גם יחד.

אולם, כמו תמיד, היה אצלו כפשׂע בין היאוש ובין ההתעוררות לחיים ולפעולות. בשובי מחוץ־לארץ מצאתיו שוב רענן וער ומוכן לאשר יקָרא. החלוצים, העבודה בכבישים – כל אותה האנרגיה של חיים ותקוה שהתחילה מתגלה מסביב, התחילה מושכת אותו בחזקה, ולא היו ימים מועטים, וברנר הלך הגלילה להיות עֵד למסתורין של העבודה, עד לגילוּיי החיים החדשים.

באהלי העבודה שבגליל מצא שוב את עצמו. שם היה מורה, עוזר, עובד – שם היה שוב חי אותם החיים, שרק אליהם נשא את נפשו תמיד. בסביבה זו חש את עצמו כמו בין בני־משפחתו, בה השתחרר מכל אותו ה“טורח”, שהיה מעיק עליו בחיים של ישוב. ובשובו ליפו בראשית האביב, היו החיים בתל־אביב עוד יותר זרים לו ומכבידים עליו. בימים ההם התישב הרחק מן העיר, בין פרדסי יפו, בבית שהיתה יושבת בו המשפחה העובדת הישרה והחביבה עליו – משפחת יַצקר, ששם מצא את מותו בימי ניסן ביחד עם רוב בניה.

היום, אשר בו ראיתי אה ברנר בפעם האחרונה, היה בסוף אדר. יום־שמש היה, אביבי, ענוֹג־רוחות. ימי־הגשמים עברו. בפרדסים ליבלבו הפוחי־הזהב; על הגבעות שמעבר לתל־אביב כבר נטו הערביים את אהלי־קיץ הכהים בין הכרמים. והיתה עוד השלוה מסביב. הלב לא ניבא אז דבר. מאום לא ניבא.

בצאתי את ביתי נפגשתי עם ברנר, ששב זה עתה מן הגליל. הוא כבר היה יושב מחוץ לעיר, והיה בא בכל יום ששי לתל־אביב לקרוא את העתונים בספריה ולהצטייד במזון לכל ימי השבוע. גם היום היה זה הביקור השבועי שבערב־שבת. אך הילקוט שבידו עוד היה ריק. נדברנו להתראות בביתי לאחר שישוב מן הספריה, ומשם נלך יחד לראות את מעונו שבין הפרדסים.

הרושם החיצוני, אשר עשה עלי אז ברנר ברגעים הראשונים, היה, שפּרוֹצס ההתרחקות מן החברה – שלא היה חדש אצלו – הגיע עתה כמעט עד לידי התבדלות גמורה. חליפת־הבגדים, שראיתי עליו בסתיו, נתמעכה לגמרי. צבעה השחור טושטש כל כך, שהפכה כמעט לבן. שער ראשו וזקנו היה מגודל. היה משהו נזירי בכל מראהו. אך על פניו היה אותו האור של הכרה מזוקקת, אותה הבינה העליונה, הבאה עם השחרור הגמור מעצמו. בת־צחוקו היתה טובה, מלאה. בעינים היבהב הברק הרטוב, הרענן, הבא מתוך הסתכלות רבה בירק גנים ומתוך מנוחה שבלב.

מעולם לא ראיתי את ברנר בהיר ככה. אם זה היה רושם סובייקטיבי, מקרי – לא אדע. אך כולו היה מזכיר אז את חפץ על שפת ים כנרת – אותם העמודים רבי השקט, שב“שכול וכשלון”, אשר הפתיעו את כולנו ככה; עמודים שהיו בלי ספק התחלה לתקופת־חזון הדשה ביצירתו.

בשובו אלי, כבר היה ילקוטו מלא. לחם, פירות וירקות, ועוד יותר – ספרים. ברנר היה קורא הרבה, היה בולע ספרים גם באותו הגיל, שכולנו ממעטים בו כבר לקרוא. תוכן הספרים היה שונה ומגוון: תורת החברה, ספרות יפה, מדעי־טבע פופולריים. הכל היה מעסיק אותו. הוא אהב עוד ללמוד, להתעשר בידיעות, אף כי בעצם לא היה נותן ערך מיוחד לידיעות חיצוניות. מה שהעסיק אותו בעצם היתה סוף סוף רק תורת האדם.

רוחו היתה טובה עליו, ואנחנו דיברנו בהתעוֹררות על ענינים שונים. על אודות עצמו דיבר, כדרכו, רק מעט. סיפר לי, כי הוא כותב שורה שלמה של סיפורים קטנים מחיי הישוב. שאלתיו, למה איננו מפרסם את סיפורו “בהתחלה”, ולא השיב לי מענה ברור. ניכר היה רק זה, שבתקופת יצירתו האחרונה התחיל מפקפק וחוכך הרבה, והיה משהה את דבריו בילקוטו במשך שנים אחדות. בתקופת “מכאן ומכאן” נעשתה לו הרשלנות החיצונה שבכתיבה כמעט לשיטה. הוא היה רואה אז בכל ליטוש אמנותי טשטוש האמת, כמעט זיוף. לאחר “שכול וכשלון” – הספר שבו הגיע כוח הביטוי ופשטות הפרוזה שלו למדרגה של טבעיות גמורה, של סגנון שלם ויחד עם זה של קלות ובנין המשפט, המיוחדים רק ללשון דיבור חיה – התחיל מתיחס אל כל דבר בלטריסטי יחס חדש. האמן התחיל תובע את שלו.

בדברנו ככה נטינו מדרך מסלת־הברזל, שבה הלכנו, אל שכונה ערבית בודדה שבין הפרדסים. דרך החול מן הכרמים היתה ריקה לגמרי. איש לא עבר. העצים הֵצֵלו עלינו מעבר אחד, ואנחנו נשתתקנו לרגעים אחדים. היה רגש מוזר לראות את בתי הערביים המסוגרים כמבצרים קטנים. ומסביב אין איש ואין נפש חיה. רגע אחד עבר בי מעין רגש של חרדה קלה; אך השמחה על הירק הרב, בשׂמי הפרדסים המשכרים והמית העלים הצוננת על ראשינו – כל זה היה כל כך משיב את הלב שמאליה התפרצה הקריאה:

“מה טובים משכנות־הירק האלה! מה מקנא אני בך, ברנר, שבחרת לך את המקום הזה לשבת בו, לשבת ולעבוד באין מפריע”.

ברנר צחק על התפעלותי, ואמר:

“חכה מעט! הנה אנחנו באים אל מעוני”.

באנו למקום, ששם היו אהלי בדוים נטויים בין ערימות קש וצרורות חריות להסקה. עשן מדורות עלה משם, תרנגולות התהלכו. וחמורים כחושי־גו רעו בעשב. לא רחוק משם היתה סימטה בין פרדסים ובתים, ולאחד מהם, רם ונאה, בעל שתי דיותות ומוקף רפתים ובניני השקאה, נכנסנו דרך פשפש של שער גבוה. כאן דר עם המשפחה יצקר.

זה היה בית אֶפנדים מרוּוח, אך עזוב כולו. חלונות גבוהים ומגוּונים, אך זגוגיות שבורות ותריסים מרוסקים. חדרים מרוּוחים רבים ובנינים ריקים: לא היו בהם כמעט שום רהיטים. ובכל זאת היה כאן נועם של שלוה. בעלי־הבית, מכרי הטובים מכבר, הכינו טה. על ברנר קפצה שמחה, והוציא מילקוטו תאנים יבשות, שקנה זה עתה ואנחנו היטבנו את לבנו. 

פתאום קפץ ברנר ממקומו וקרא: “מה זה? אנחנו יושבים כאן וחוגגים, ואת לואידור שכחנו! אלך ואקרא גם לו!”

כעבור רגע שב עם לואידור, זה השתקן, המוזר, אשר נשא בלבו את עולמו הנעלם ואיש לא ידע בו. הוא ישב אתנו רגעים אחדים, אחר כך שב את חדרו לעבודתו.

“רצונך לראות את חדרי? – שאלני ברנר. – הבה ואַראך אותו”

נכנסנו אל חדר גבוה, מסויד לבן, החדש ומלא אור.

“בוא־נא אל החלון. – לא נתקררה דעתו של ברנר – ותמצא שם מזון לשירה כאַות נפשך”.

ניגשתי אל החלון, הפונה לצד מערב. ים של פרדסים היה פרושׂ למטה (המעון היה בקומה העליונה), פרדסים עמוקי ירק, מלבלבים, מזהירים, דקלים בודדים התנשאו על פני המישור. וכיפת תכלת היתה מלמעלה עד אפסי ים. במרחק האפיל המגדל הגבוה של המגזר הרוסי הבודד, ומתוך ערפלי השמש הזהיבו חולות הגבעות שעל שפת הים. זה היה באמת נוף נהדר. לא ראיתי רבים דוגמתו. ברנר התלהב, והובילני מחלון לחלון לראות את הסביבה הנהדרה.

“יודע אתה. ברנר, – אמרתי לו, – הן יודע אתה, שלפני שנתים ברחתי מיפו לרחובות. לא מצאתי במושבה את אשר ביקשתי, וגם עבודת העריכה החזירתני ליפו. אולי אפשר גם לי לשבת פה לפחות, אתך ולעבוד את עבודתי. ככה לבוא בבוקר ולשוב בערב”…

ברנר שמח מאד על הרעיון הזה.

“אם תאמר לשבת כאן – קרא בהתפעלות – הרי החדר הזה לך. הוא חדר לפייטנים… אני אמצא לי פינה אחרת!”

ככה החלטנו שנינו, שאני מתישב תיכף לאחר הפסח אתו יחד. בימים ההם לא יכולתי עוד לעבור שמה, יען כי אשתי היתה בטבריה, ואני חיכיתי לשובה.

ככה בילינו אז שעות אחדות.

כשאני זוכר עתה את כל אותו היום השוקט, יום־האביב הרך, הבהיר, ואת ברנר שהיה שופע טוהר ונדיבות, כאשר לא ראיתיו עוד מעולם, הלב בוכה בי מרחמים על החיים היקרים האלה, על יופי זה, הבלה בארץ. מי שהכיר את ברנר רק מקודם, אין לו שום מושג מאותו הוד־נפש, שהיה מעוטר בו בימי־חייו האחרונים. הוא היה כולו מלא אהבת הבריות. הבנת החיים נזדככה, נתעמקה. לא היתה עוד ההתאכזרות העצמית, שהיתה מציינת את תכונתו. הוא היה משורר, היה כולו ויתור ורחבות.

“כיצד אתה חיי – שאלתיו, – מי זה מבשל לך? מה אתה אוכל?”

“עיקר מאכלי לחם וחלב, שיש כאן בשפע. אני מבשל בעצמי. אך זה השבוע השני, שמכונת־הגז שלי נתקלקלה, ואני חי ‘כך’… את הגברת יצקר אינני רוצה להטריח”…

הוא היה מדבר בחיבה ובהערצה על המשפחה הזאת, משפחה משׂכלת, שבאה מדרום רוסיה והתמכרה כולה לחיי־עבודה פשוטים וצנועים. על לואידור המסכן דיבר כמעט ברוך. ניכר היה, שאלה הם עכשיו גבוריו היחידים. אליהם חפץ להידמות, מהם למד הכנעה ואהבת האדם ויכולת החיים.

בינתים העריב היום, ואנחנו יצאנו בפעם האחרונה על גג הבנין, שהיה מאוחד עם הבית. הגג היה כבר כולו בצל. רוח ערב נשבה, והשרון היה כולו שטוח בדמדומי זוהר. הרי־יהודה התנמרו במרחק, וככה עמדנו שנינו שעה ארוכה כמעט מתוך שתיקה. היה נוח ללב שקט זה וזוך הערב ואפלולית הכרמים אשר לרגלינו מתחת. מאהלי הבדוים הגיעו קולות קלים, שלוים. אל הכפר הערבי שב העדר. הכל היה מלא בטחון. דבר לא הטה את הרגש לצד האופל. הלב לא ניבא דבר. מאום לא ניבא.

אלה היו הרגעים האחרונים, שראיתי אותו. וככה הוא חי עד עתה בזכרוני. כולו שוקט, מצונן מעט, אך מלא אותו הרכוש האנושי היקר, הנקנה רק בצער רב, לאחר ימי עוני. נדמה היה, שרק עתה מתחילים החיים החדשים, ימי הביכורים, – שכל מה שהיה עד עתה לא היה אלא הפרוזדור, ההכנה אל העיקר…

והנה בא העיקר, העיקר לכולנו. ולא המות מחריד, כאותם הרגעים האחרונים, בראותו את עדת המרצחים מסביב, בהעלותו על לבו את זכר אורי הקטן, אשר למענו חפץ לחיות ולמענו השלים עם החיים… אותם הרגעים, שהיו אולי שקולים כנגד כל הזועה שבחייו.

בראותי אותו לאחר ימים מועטים בחדר ההרוגים שבגימנסיה כולו מכוסה אבק ודם, אבק ודם, אמרתי לעצמי: “איכה נשמח עוד על אדמת המולדת, איך נמלא את פינו צחוק כאן, לאחר שראינו את ברנר בכך!” אך ביום השני, עם השקיעה, כששבנו מבית הקברות ושמי האביב על ראשינו. ידענו, כי אין החי מתכחש לחיים, כי יד החיים תחזק עלינו ואין לשמור את היגון בטהרו, במלואו הקדוש. אכן לא היה איש בינינו, אשר לא הרגיש כי נכרת האילן רב הפארות בגן ספרותנו – זה אשר בצלו חי הדור ובצלו חסה; לא היה אחד בינינו, אשר לא הרגיש, כי הטוב שבינינו נפל, החסיד והזכאי שבכולנו, – האחד כמעט אשר היה ראוי להיות מורה, יען כי רק הוא נגאל כולו מעצמו, ויתר כולו על עצמו.

 

ברנר וזמננו    🔗

מה שהרעיד פעם קפאונו של עולם, אינו גל עובר ואובד. ויהי הקול מה שיהיה: שלם, עֵר ומתואם או פגום ומרוסק, עדיין הוא נובע ובוֹקע ותובע. עדיין הוא שליט ומצטרף לקול הדור, למנגינת החיים. מי שיטה את אזנו ליבבה שקוּית זעף ושקוית לב זו, המפעמת את יצירת ברנר כולה, – את קול לבבו ישמע, וזעקת חיינו יכיר ועין חוזה ירגיש, יוקדת ביקוד פלצות, עין רואה, אשר כל תהומות הויתנו היו פתוחות לפניה. 

בימים האחרונים פגע בו קטרוגם של קרובים שזכרו את התאכזרותו לעמו, את התנכרותו לקדשיו, ולא זכרו את רחמיו הרותחים, את מלחמתו לכבוד ישראל, לתרבות ישראל. לא נתנו לב, שההתאכזרות והחמלה היו מותנות זו על ידי זו. מה שאירע ליל"ג, מה שאירע למנדלי, אירע גם לו: את לפיד הבוז ראו, ולא ראו את לפיד האהבה. ונוראה ההכרה כי גם את יצירתו, שלב התקופה זועק מתוכה, מכירים כיום כל כך מעט. ביאליק, ברדיצ’בסקי עמדוּ על מהוּתוֹ, ויש שבכל פגימותיו ראו אותו כדוגמה. כיום מתנקשים לו מצדדים שונים. אכן ההכרה הגדולה יונקת עד היום ממנו. והוא שהקים, עם מעטים כמוהו, דור אמונה.

עינו דבקה בכאב כזה אל התהום, שלא עצרה כוח עוד להביט פני שמש, אבל בכל אשר הסב פניו ממנו, לא נאבק אלא לה. במאבק מר קנה כל אבק אמונה, וכאשר ניתנה לו לאחר לבטים אין ספור, החזיק בה בתמצית דמו, בתמצית חייו, וכל מלה של נחמה, שנשמעה מפיו (והוא הן מיעט לנחם בה במידה שהרבה להזהיר, להתרות!) – צילצלה כתרועת נצחון, שרפה עד תומם את ההיסוסים האחרונים.

מה מאירים הם – קטעי הגיל האלה, המפוזרים בספריו העגומים! כמה מוצק כאן כל ניב בכל פשטותו, בכל מיעוט הפאר העוטה אותו! ניב זה, שזעם תוכחתו עמד נפלט כגוש דם כבד, נעשה שקוּף כדמעה בהביאו לנו את תנחומיו העצורים. כי גם אז לא השלה, כי אם חיסן, לימד אותנו לראות את אשר בנו, את אשר מסביב לנו. כי באשר גם האמונה יקרה לו לא כהרגעה, כי אם כהכרה אחרונה, כנכונות אחרונה לקרבן.

בכל מדוי לבו, שאיש לא נידון להם כמוהו, ידע וראה מראש את אשר יקרנו. ואם לא ניבא – לבו ניבא, כי אנו עומדים במערכה שתכריע את עתידותיהם של דורות רבים. רמז, שאין להימנע ממנה, – שבעצם נכונותנו לה הצלתנו.

והוא בדוגמת חייו ובדוגמת מותו, הראה כי היה נכון – כי את עצמו בראש וראשונה הקדיש קרבן.

עטו היה כבד ולַטף לא ידע. אך כל נטף רוך, כל ניצוץ אהבה שעטו השיר כי מלא לבבו להטו בזוהר לא יועם. ברגעי הקלה קרב עד מאד ואותה שעה התגלה שמהותו האמיתית היתה הרעב לאהבה, הרעב ליופי אנושי גדול שרק הוא עשוי לכפר על כל זועה שבחיים.

ככאבו את פגם האדם, כאב את פגם האומה, ומשניהם לא נתיאש עד הסוף. הוא ידע עד כמה כולנו מועדים לכשלון – ידע מה כוחו של אדם בכלל וזה היה תפקידו: להזהיר אותנו מפני עצמנו, לטפח בנו את הפחד מפני עצמנו. ראה את עצמנו ואת כולנו שוכנים על פי הבור. אל נא נסב עין מן הבור כי לועו פתוח תמיד!

כוחו היה בזה שהצביע קודם כל על עצמו – שחשף את נגעי עצמו, למען ירוַח לו מעצמו. אכן את כשלון עצמו כאב בהתפלצות כזו, שאי־השלמוּת עצמה הפכה שלמוּת – פתחה את הדרך לשלמוּת.

עשרים וחמש שנה עברו מאז לכתו מעמנו. היעדרו הורגש בחיינו, היעדרו הורגש בספרותנו כל הימים האלה, כהיעדרה של נשימה עזה, של עין פקוחה על משקנו הרוחני. לא היה איש שהוכשר להתעורר על עוול, על זיוף, על קטנות שבמעשה וקטנות שבהשגה, – על כל העזובה בבית שאותה כאב ואותה הוקיע בכל כוח הביטוי ויושר הביטוי שניתנו לו. זוכרים עתה דברים שהטיח כלפי ישראל, ומעטים הזוכרים, שלא חרד לכבוד עצמו ושלא על אלה שפגעו בו הניף את שוטו, כי היה מורם מעל כל עלבונות קטנים שנגרמו לו ואויביו ומוכיחיו היו תמיד קטני־נפש, מרבי מחנק. ובלי להדר גם את פניהם של אלה שנתקדשו על ידי ההמון. וכמה ידע להוקיר כל כוח נאמן, כל מה שאינו נדחק ואינו מתבלט ואינו נושא מאחריו קופה של פניות קטנות. מעטים היו שהרגישו כמוהו בכל נשיבה של ריאקציה, שיסודה ברפיון המחשבה, בצמצום הרוח. ואותה שעה נזדעזע מכל רדיקליות קולנית, מהפכנות מליצית, מכל אותה התרברבות של הריקנים, שאותן רדף בחמת עטו כל ימיו.

סמוך להסתלקותו אפפתהו רוח של צלילות גדולה. בבדידות חייו האחרונה גברה מאד אהבת האדם; עמקה ההתבוננות ומידת הרחמים גברה על מידת הדין.

חוק הוא לאנשי־הזעף. משהו דומה לזה ניתן להבחין ביל“ג, במנדלי, גם בביאליק. שפע הרוך שנצטבר בלב ימים רבים פורץ לעתותי ערב את הסכר והאהבה מציפה את תהומו של עולם. וזהו תיקונו. זוהי ההתגלות הגדולה בקטעיו ורישומיו המצומצמים, שפירסם ב”האדמה“, ב”קונטרס" (נזכיר שוב את השורות המזוהרות על פגישתו עם הנער הערבי בפרדסי יפו). הם גילו אדם שהשיג את העולם השגה מטוהרת ומשוחררת. היה זה האושר על החיוב המעט, אך הודאי, שהרנין את הלב כתום ימי המבוכה. לא ניתן לנו אלא לשער מה רוחב אנושי היה מגלה ביצירתו אילו היה חי לפנינו. והלב בוכה על ברנר, זה שנשא לעולם את לבו המלא, כפרח שהבשיל עד תומו, והאיבה והטמטום בחרו בו לקרבן, קרבנה של ירידת העולם שהחלה.

 

ברנר כתמציתו    🔗

עם צאת הספר הראשון של מבחר כתביו על ידי “עם עובד”

א    🔗

הספר הראשון של הוצאה תמציתית זו של כתבי ברנר (יוצאים בעריכתו הנקיה של מ. פוזננסקי) – משהגיע לידי לא יכולתי שלא לעיין בו ושלא לשוב ולקרוא פרקים בודדים של “מסביב לנקודה”, ו“מכאן ומכאן” – פרקים, שגם בהם עצמם כבר כלולה תמצית יצירתו של ברנר. 

הוצאות־זוטא אלה, ש“עם עובד” התחיל בהן, ברכה רבה בהן לקורא, ולא לנוער בלבד. דורנו עמוס ספרים רב מדי, ויש להגיש לו את מבחר היצירה בספר אחד או בספרים מעטים. הוצאה כזו אינה בחינת “קיצור” כל עיקר. כלום כל הכרכים המרובים אינם נכתבים לשם המעטים, שבהם הושג העיקר, וכלום לאו דוקא ה“קיצור” הוא המבליט את הדמות, המרכז אותה תמצית, שבגללה נכתבו שאר הספרים?

הבעיה הנצחית, ואין לה פתרונים, היא: ובכן לשם מה נכתבו מלכתחילה שאר הספרים? ויש לישבה: לא הכל הוכשרו, כרנ"ק, כאחד־העם, כביאליק להגיש לעולם מלכתחילה תמצית בלבד. גם הגאון מסתובב לפעמים “מסביב לעצמו” ימים רבים, עד שהוא משיג את עצמו, את עיקר עצמו. היצירה היא, על הרוב, פרי גידול, פרי צמיחה ממושכת. ההכרה, גם כשהיא באה, אינה באה כולה בבת אחת. יש לא רק תוספת שכלול בעיצוב הדברים, כי אם גם בתפיסה שבמחשבה, אף שנלכדה לכאורה, בכל מלוא היקפה. קל וחומר – בתפיסת דמויות. אפילו בתפיסת עצמו של האמן גופו.

כי גם את עצמו אין אדם כובש אלא לשיעורין.

ברנר הקדים להתבגר. לאחר מחברתו הראשונה, שהיתה, עם כל הרוח הברנרית המפעמת את כולה, בחינת גישושים – כבר בספר השני “בחורף”, השיג את עצמו בשיעור בלתי צפוי לגבי בן עשרים ושתים. כאן כבר מחלחלת כל האימה, כל הפחד מפני כיעור העולם – מפני כיעור עצמו. נדמה היה שהנה קץ כל חזון – שהלאה אין ללכת.

ואולם כבר ב“מסביב לנקודה”, הבא אחר “בחורף”, יש תוספת ראיה ויש התחדשות צורה. הספר נכתב, כפי שמציין יפה פוזננסקי, “בהתעוררות־חושים עצומה, בהסתערות”. הוא כולו תוסס – לתוך הכאב עצמו נמסך דם חדש, רעננות חדשה. כאן ברנר העולה, ברנר הצעיר במלוא כוחו – במלוא כוחו לאהבה, במלוא כוחו לצער. וטוב שהעורך קבע את מקומו בראש ההוצאה הזאת. הנה זהו ברנר – באמונתו ובספקותיו, שאין מחיצה ביניהם. הנה התקוה הגדולה, ועליה כבר מעמעמת כל תהומיות החדלון של דוידובסקי, שצלו ליוה את כל חייו; הנה נצנוץ האהבה בקסמיה (יֶוה איסקובנה) – הראשונה לאמונה והראשונה לאכזבות, שכה רבו בחייו הקצרים ומעוטי האושר.

הוא חותר מלכתחילה לקראת צל עצמו, ובה במידה הוא חותר גם אל האדם, שלו יעניק את אהבתו, את הבנתו, וממילא – גם את רחמיו הגדולים. אולי הוא כופר באדם, כדי שיעצור כוח להאמין בו. והוא רואה מה שפעמים נוח לו שלא לראות: כי הצמאון לראות עד הסוף, להכיר עד הסוף – הוא החוש המפותח בו ביותר, הכוסף הנפשי העז בו ביותר.

ככה צעד לקראת כליונו. וכל זה – במבחר ימי עלומיו, בימים שהצלחתו כסופר, כמספר ראשון במעלה, אינה מוטלת כבר בספק.

את מלוא כל הכובד שבדמו אתה מבחין כבר ב“מסביב לנקודה”; ואף על פי כן אין אברמזון כולל את אובד־עצות של “מכאן ומכאן”, ולא כל שכן – את יחזקאל חפץ של “שכול וכשלון”. דרגות שונות לעומק גם ביאוש, ויש שהוא מעמיק מצד אחד, בעוד שלעומתו וגם מתוכו צומח משהו מקביל אליו ומרפא אותו כאחד.

הכל תלוי בעושר הנפש, בחתירתה להכרת עצמה האחרונה.

ב    🔗

ואַריאַציות בדמויות אין בהן משום חזרה. יוצר כברנר גם כשהוא נראה חוזר על עצמו, אינו אלא מעמיק את עולמו, מכוון את ראייתו לפני ולפנים. כל מה שנראה כחזרה, אינו אלא גילוי נוסף, אף אם יש בו גם מסימניו הקודמים. לסופרים בעלי־נפש, בעלי־רצון, כברנר, אין החזרה אלא עדוּת נוספת על עצמיות חריפה, על תביעות נפש גדולות, קיצוניות, שהן תמיד קבועות, מתמידות. ברנר לא ביקש “נושא” חדש, כי אם לא זז ממה שהציק לו, שלא נתן לו להשלים עם המציאות. כיוצא בו אתה מוצא כמעט תמיד בסופרי העולם מסוג זה – אפילו בענקים כטולסטוֹי – שאינם מתכוונים להפליא את העולם בכוח או בחידוּש, ואולי משום כך כוחם תמיד חדש עמם. החזרה אינה בשום פנים סימן לרפיון, לאזלת־יד. על הרוב אין היא אלא העפלה חדשה, בחינה חדשה.

מפליא עד כמה חדש – אפילו מבחינה אמנוּתית – אובד־עצות ב“מכאן ומכאן” לעומת אברמזון ב“מסביב לנקוּדה”. כאן בכל שורה כיבוּש נוסף של המציאות – של ההכרה עצמה. האכזבה מארץ־ישראל, שהיא חוף עולמו האחרון, העלתה על עטו ניבים כמדקרות חרב. ועם זה ליותה אותו ההכרה התמידית, שאלה שהכזיבו כל־כך אינם יכולים להיות אחרים. הם צמחו מתוך קרקע דל יותר מדי משיהיו אחרים. “אנשים קטנים בקומתם וחיורים במראם”, “רוצים להיות איכרים. פועלים, קוראים לעצמם חלוּצים – – לכאורה יש בזה משוּם מעשה גבוּרה וכוח־הרצון; לכאורה, יש בזה הוד שביסוד, אבל בתוך? היש לזה יסוד?” וברנר מביע במלים בוטות את העיקר: “יסוד היה כאן, אילמלי באו אנשים חזקים, שעבודתם כשהיא לעצמה היא אצלם הכל, בלי כל חשבונות כלליים לאוּמיים, והיו עושים בשביל עצמם מעשה תדירי, ממוּשך”… הנה מה שברנר היה יכול למצוא בו חיזוק: “אנשים חזקים, שעבודתם כשהיא לעצמה היא אצלם הכל”. שהרי אף הוא לא נתכוון אלא לרפא את גוּף האוּמה ואת נפש האוּמה בעקירה מן ההפשטה, מן ההתחכמוּת – בעבודה!

“מכאן ומכאן” נכתב ביד עצבנית יותר – עצבנית עד לחולניות לפעמים – משנכתב “מסביב לנקודה”, שיד האמן שלטת בו יותר; ואף־על־פי־כן – עלה ברנר גם כאמן בקטעי דברים דרסטיים אלה, שנכתבו בלי “אמת הבנין” ביד, בלי “סדר ומשטר”. מן הדפים “המבוּלבלים” האלה עולה עד היום נשימת חיים, נשימת כאב, שאין דוגמתם בספרוּתנוּ. התפלצות זו של נפש קרוּעה, המתפללת לבריאוּת, למעט כושר חיים – האם לא היא הבריאה את בעלי־הנפש שבינינוּ, העמיקה את הכרתם. היא הראתה אותם בכל מערוּמיהם; ודוקא זאת היתה ראשית החלמה…

“מכאן ומכאן” הוא ספר גדול – ספר ברנרי, עצמיי, מלא סרקזם ומלא רחמים. ברנר ריחם את אלה, שאליהם הוא מתאכזר כל־כך, ושני הרגשות המעורבים האלה מהווים את עצם מהותו של ברנר. דמות עברית קדמונית כאן, שלמה בקרעיה, שלמה בעושר נפשה, בכושר ראייתה. על פי “מכאן ומכאן” בלבד אתה עומד על כל גדלותו של ברנר. לוּלא צמא כל־כך לשלמוּת, לוּלא האמין ששלמוּת זו היא – למרות הכל – בגדר האפשרות, לא קם בו רוח להציג את הישוּב בניווּלו התהוֹמי.

אכן, לוּלא נקוּדת האחיזה באריה לפידות, בו נרמזה אחת הדמויות הגדולות, המחנכות של העליה השניה – לא היה ברנר נמלט מכשלון בספר מלא־אימים זה. אנחנו רואים את ברנר כאן כמסתכל, כבוחן, כשואל וכמשתומם יחד. איך נתגלה אדם גדול־קומה, גדול־רצון זה, מתוך החיים המקוללים בנכר שהקיאוהו? יש אשר יעטרהוּ הוֹד וירכין את ראשו לפניו, כלפני פלא לא שוער, ויש אשר הספקנות הברנרית, אי־האמונה בפלאים, מצננת את התלהבותו, והוא מסתייג קמעה וחוזר ודבק במראה הגדול, אשר לקח את לבו. זיקה כפולה זו היא מורכבת מאד, ואף היא מעמידה אותנו על האיש ברנר, שדבר לא הרהיב את עיניו, לא הרהיב את נפשו כמראה אדם. אפשר, שהוא כוֹבר את כל הררי החול, כדי למצוא את אבן־היקר האחת, אשר תנחמהוּ מעצבונו.

באיש לפידות, בו נתכוון גלוי לא. ד. גורדון, הוּא רואה את ההתגלות הראשונה. הנה אדם במלוא צביונו, במלוא קומתו, אשר היהדוּת הישנה הרנינה את נפשו, והוּא יהוּדי חדש, אדם משוחרר כוּלו – מלא אומץ קדמון לאמיתו, מלא אומץ לחייו החדשים, כוח זה לרעיון הגדול, הפשוט והעמוק יחד. כמה נתפעל מתורתו, כי “אין אנו מוסרים את נפשנוּ. אדרבה, להנאתנו ולטובתנוּ אנוּ עובדים בכאן. כי רק בחיים כאלה יש אושר”… דוקא השמחה שבתורה זו, חוסר הנזירוּת שבה משכה את ברנר ביותר. ועם זה הדגשת לפידות שגם היסורים הם עושר (“יסוּרינו – זהו רכוּש”) – כל האור הזה שבאישיותו של לפידות מכניע את ברנר; וכשהוּא מתוַכח עם דיאספוֹרין, הוא מגיע לידי כך, שאפילו “את טליתו הישנה הוּא אוהב”; ומה גדולה היא ההתפּעלוּת מידיו של הפועל הזקן – “הידים הכחוּשות, השבוּרות – הדלות והפועלות – ידיו של מיכאל אנג’לו”…

כאן ההתפעלות מן היופי, מן הגבורה. ברנר הכיר מי הוּא האיש שיצר את ערכינו החדשים.

הרושם היותר חזק עשה עלי גם הפעם הקטע האחרון של “מכאן ומכאן”. משנכלאו הגשמים הממושכים, המרה־שחורה רפתה, כאילו נכנסה פליטת שמש אל הצריף הרעוּע, ויושביו מתאזרים און לחיים. זאת ההתאזרות לחיים עם התקוה לפת האפוּיה – זה הלחם החם, שריחו עולה גם בטרם נרדה מן התנור שבחצר. נפלא הוּא תיאור לקט הקוצים לדלק על־ידי לפידות הזקן ונכדו עמרם. משהו בדומה לזה לא מצאתי אלא בספרי קדמונים: “ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מוּנח בחיקו של אריה לפידות, וּדבר־מה עצוּב, פשוּט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוּב ויקר עד אין קץ היה בדבקוּת זו. שרידי קוצים היוּ להם לשניהם על בגדיהם הפרוּמים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה, ויקוּמוּ שניהם ויעמדוּ. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם וגם בעמידתם. על משמרתם עמדוּ. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההויה היתה הוית קוצים”…

וכמה חנינה בשוּרות אלה ל“הוית קוצים” זו!

 

וידויו האחרון של ברנר    🔗

עם חתימת רשימותי על ברנר, שנכתבו בזמנים שונים, השיאני יצרי לשוב ולקרוא את “שכול וכשלון” – ספר, שהוא מבחינות שונות מעין חתימת חזון, סיכום־חיים, ואפילו סיכום־יצירה אחרון של ברנר.

לא רק משום שהיה לי הרגש, כי טרם מיציתי את כל תכנה של יצירה גדולה זו, כי אם פשוט, מפני ה“חולשה” שיש לי לספר זה מאז. איני יודע למה, אך עובדה היא, כי פעם בפעם, מדי גשתי למדף הספרים לקחת משהו משל ברנר, הריני בוחר את “שכול וכשלון” – זה הספר העצוב, הכבד, שנראה לכתחילה כל־כך בלתי־נוח לקריאה, ולבסוף אתה בכל זאת משתקע בו כולך ואינך יכול להפסיק קריאתו, ולא עוד אלא שתמיד נדמה לך, כי לא עמדת על כל העושר שבו, על כל כוח העיצוב של דיוקנאותיו, שבכל היותם מצד עצמם מעוטי חשיבות, עולם מלא מחלחל בהם, זה העולם של ברנר, שכיעורו מרובה מיפיו, ואף על פי כן יש שיור־מה, ויש בשביל מי לחיות, אם הוכשרה לכך…

אין ברנר חומר נוח לקריאה. זהו מן המקובלות, כשם שמנדלי, ואפילו גנסין, הזז נראים כבדי־ניב ביותר, כל עוד לא נלכדת בקסמיהם הכבדים. אבל עובדה היא, שמי שלוקח ספר של ברנר, ונאחז בו, לא ירפנו עוד עד אם שקע בו כולו. אתה יורד עמו, נסחף באפלתו, ודומה, אין אחריה כלום, ובתוך תוכה מנצנץ תמיד משהו מאיר, כואב, מרנין בעצם העתרת שביגונו. מציאות זו מושכת בכוח מרירותה, בכובד אמיתה, בעומק תהומותיה. 

נבצר ממני להבין, מהו הכוח המושך שלספר אכזרי זה, שרק בקצהוּ זורח סוד מנחם. קסם מוזר לו עם כל הקדרות שבו. כאילו אתה משתוקק יחד עם מחברו־גבורו למצות עד הסוף את כל בלהות העולם הזה, לבלתי עבור מהן והלאה, כי אם לחצות עד צואר באימה הזאת ולצאת מתוכה אחר: מכיר עד הסוף, מנוסה עד הסוף, כאילו עליך עברו כל הגלים הדלוחים האלה, למען תדע לקדש את השארית שנשתמרה, את החמלה הגדולה, את המעט שניתן להציל.

בעבודתי המקפת על ברנר המספר, עם קריאת ספריו, שקדמה לכתיבה, נוכחתי מיד, כי יש לנו עסק כאן לא עם אישיות מוסרית גדולה בלבד, כי אם גם עם אמן גדול, מקורי, שכוחו אף הוא באותה ראיה אכזרית של האמת, של הכיעור האורב תמיד לעצמנו – לכל אחד מקרבנו; שכל מי שמתעלם ממנו, משקר בשוגג או במזיד. מה שנגלה לי אז, כמיוחד – שאמנות זו, האמנות הברנרית, יש לה ריתמוס משלה, סגנון משלה, שקסמים רבים לה, ואין להקיש מאמנות אחרת עליה בשום פנים – שהיא לא רוצה, לא מתכוונת להתהדר בסגנון אמן, אינה מקשקשת במטבעות אמן, אפילו מטבעות אלה דינרי זהב הם. תשוקתה לא אל הצבע המחַפה, לא אל אשר מסביב לאדם, כי אם אל הקול שבאדם, אל זה הקול, שבו אדם מגלה אגב סחף הדיבור את עצמו עד הסוף, בלי כל חציצה, – מגלה את האמת, השקר, החנופה, ההתחסדות. עם הדיבור הוא מגלה כנגד רצונו את עצמו, מגלה את אי־היכולת לשקר, להחניף, להיות בדאי. מה שגיליתי אז (יותר משגיליתי קודם) ביצירת ברנר היה זה, שאפשר להיות אמן בלי סממני אמנות, בלי ניצוּל הלשון כאמצעי לה, ועם זה נתגלה לי, שלשון אפורה זו מלאה גרעיני זהב, שקויה חריפות שאין דומה לו, לשון ההולמת את התוכן ומתמזגת עם התוכן עד שאין להבדיל ביניהם. והוא סימן מובהק, שיש לנו עסק עם סופר שאינו עוקף את עצמו, שאינו חושש לעירומו – כי עצם חתירתו אינה אלא עירום זה.

אמנות זו, שעתים נראה כאילו היא מתגדרת בלא־אמנות, באיזה ניהיליזם אמנותי, השפיעה על הדור שבא אחריו; רבים הרגישו את הדרמטיות העצומה, את ההומור המיוחד באָפיוֹ שבחדירה זו, אבל איש לא השיג את הנשימה הגדולה שבדיבור שופע חיוּת זה. סוד דרמטי זה, שהוא “העמוד הימני”, שעליו נשענת התקופה.

את “שכול וכשלון” כתב ברנר בין שנת השלושים והארבעים בחייו; החזיק אותו ימים רבים באמתחתו, ורק הודות להוצאת שטיבל, יצא ימים מעטים לפני מותו בצורה ספר. ידוע, כי על ספר זה הרבה לעבוד – הפך והפך בו, תיקן, ליטש, שלא כמנהגו. ואמנם אין עוד ספר שלם יותר בסגנונו, בחריפות ניבו, גדוש מחשבה יותר בתכנו כמוהו. אמנם מי שקורא את “בחורף” ואת “מסביב לנקוּדה”, שנכתבו עוד בידי הטירון יתפלא לעומק התפיסה, לתיאור הדמויות, למיצוי נפש האדם גם בהם – ואמנם אלה הם שלושת ספריו, שהם בלבד מעמידים אותנו על ברנר כולו, המשורר והאדם. עליהם אפשר להוסיף עוד את “מכאן ומכאן” – ספר שלפי צורתו הוא כוּלו מנושב, “פרוע”, נראה כ“טיוּטא” לספר, ואולי בו הובא היסוד “הברנרי” לכל מלוא ביטויו.

ברם, דומה שב“שכול וכשלון” עמד “עם אשמורה אחרונה” – לפני המשבר האחרון. דומה, שבספר זה נפרד, בלא יודעים, מן העולם. עשה את חשבונו האחרון – ועמו כאילוּ נגאל מעצמו. דומה, שבטרם ישׂא את עיניו אל השמש, טבל טבילה אחרונה בכל חשכת האדם, בכל כיעור האדם (מה שמדכא תמיד את אנשי ברנר הם “יסורים מכוערים”) – הציג את גבורו, יחזקאל חפץ (ולא רק אותו בלבד, כי אם את כל משפחתו – את מרים, אסתר, חיים, ואת דודו יוסף חפץ) במעגל־בלהות לאין מוצא; הכניס אותה לתוך ביבי ירושלים של הימים ההם, וניסה להעלותם מתוך הבורות ההם לאור חיים, לרחמי חיים, שהם שארית הפליטה של חיים שדודים, אבודים אלה למען הילד, למען החיים הבּאים – כל מה שיכול עוד הכושל להציל למען האחז בשארית כוחו, בשארית נפשו בקצה ההויה.

כזה הוא ספר וידוייו של יחזקאל חפץ, שבּו נתכוון ברנר לעשות חשבון אחרון עם נפשו – לפלוט עם כל אונאת עצמו, את שארית הסחי, ולהשאר ערום כביום היולדו, למען יוכל לחיות, לנשום, להיות עם נפשו ועם נפש העולם. אין זה נסיון ראשון. כל ימי חייו, מ“בחורף” ועד “מכאן ומכאן”, חתך מבשרו נתחים־נתחים, – למען יגיע אל הנקוּדה האחרונה, אל השארית הבריאה. הוי, הוא תיעב את החולני שבּו – לא התהדר בו, לא נתכוון להרעיש בו. דבר מועט ונקי ואמיתי עד הסוף – לכך חתר תמיד. וזהוּ ראש רעיונותיו בספר עשיר־מחשבות זה. אל נא ידחו אותנו הדפים, שבו הגיע לעירטול אחרון. הרצון היה דוקא לפנות דרך אל האהבה, ל“נשק את עפר הארץ מעבר לגבול”, אף אם גם אז לא היה בטוח בעצמו, ידע כי “אנשים כמותו אפילו בפתח האחרון – אינם חוזרים מסכסוכיהם”…

הרי זה שוב ניתוּח עצמו, בדיקת עצמו. לא זה חשוב, אם האשה – איזו אשה שתהיה – אהבה אותו באמת או הוליכה אותו שולל, כי אם – אם הוא היה אמיתי ברגשותיו עד הסוף, אם באמת כאב, כשבת העגונה בגדה בו, או – על צד האמת היה נוח לו בכך, ולא היה זה “אלא משחק מענה בנסיון עצמי”.

רומן “לא אֶסתיטי” זה שבינו ובין אסתר – גם הוא, בכל המכאיב והמכוער שבו, הן לא היה לו אף הוא אלא סקרנות של “מבחן עצמו”, מין התלבטות בין התחלה של משיכת לב. או של “החזקת טובה” לזו, שאהבה אותו, ובין איבה ותיעוב, כשהרגיש שלה אין זה “משחק־מבחן” כל עיקר. אל מרים זו שאליה רחש באמת משהו עמוק ואמיתי, לא קרב – היה חושש לקרוב: כאן היתה ההסתכּנות גדולה יותר מדי. מתוך דכאון אחרון נפשו התרפקה גם על אחותה הגדולה, שגם לא הוכשר לאהוב אותה, יען כי היתה בשברונה יותר מדי דומה אליו; אבל משנגמר ה“מבחן”, נרתע לאחור, ירא את הכיעור הנוסף, שיסחף עמו, באם לא יפסיק את המשחק. ואותה שעה ידע כי הפעם הוא הוא שחולשתו הביאה אותו לידי שקר ואונאה. אבל להמנע מעשות שקר בנפשו – זהו כוחו האחרון, צדקתו האחרונה.

זה הפחד מפני השקר, מפני הכיעור, זאת הצעקה המרה: “הוי, מה מתוק לבלי היות!” ביחד עם ההתרפקות החדשה, הביישנית על החיים! כי אמנם כל ההתלבטות כאן היא אחרת. לא זו שהביאה אותו בספריו הקודמים לידי שכרון. כאן חריפות ההכרה, חדות ההכרה אינה מנחמת. במצוקת נפשו קורא יחזקאל חפץ: “שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות הם הם עליה לאדם. היסורים אינם אלא חטא ועוון ונפילה”.

ועם זה הוא יודע, שבקריאה זו הוא מתכחש למשהו, שהתחזק בו לשעבר – מכיר שאף אם “הטבע אכזר הוא, שור בעטן אשר ידרוס ולא יחמול”, הנה האדם, בכל רשעותו. בכל רפיונו, הוכשר להזים את הטבע – הוכשר להראות, כי גם בכרעו תחת סבלותיו, בכוחו לנצח. כי “ההויה לא נשחטה” על ידי אטימות העולם המבהילה.

מלחמה זו לגאולת האדם, מלחמת אלהים, מקנה גדלות לספר זה. כאן ברנר בקצה הדרך – ובראשית הדרך כאחד.

לא בנקל יתמצה ספר גדוש תוכן כ“שכול וכשלון”, ספר שבו קיפל ברנר את עצמו כולו, כלל את הגיגי חייו, נסיונות חייו כולם – לא השאיר מתום בעצמו, ויצא ממצרף זה אחר כולו: הלא הוא ברנר שבסוף הספר, שלאחר הספר כבד־האימים הזה. כי זאת היתה כוונת הוידוי הזה – לחשוף אח עצמו עד הסוף, לשרוף את עצמו עד הסוף, – אולי יזכה עוד לגאולה. אם זאת היתה תכלית כל כתיבתו, הנה כאן התחזק לאמת האחרונה, למרירות האחרונה.

משהו של הפלגה פה ושם בעצם החיטוּט; אכן כאן נתגבשה מחשבתו, שאף אם לא חונן בבריאות אדם, בזהירות אדם, המהלך כל ימיו סחור־סחור, כשהוא עוקף את תהומו של עולם, את תהום עצמו – הרי זה לא משום שהדברים הם אחרים, כי אם משום שהבריא עוצם את עיניו מראותם, ולא הוכשר גם לראותם. מתת זו של ראִיה לא ניתנה אלא למי שנפשו חולה. החולים בלבד – רק להם ניתן לראות. אבל כלום יש אדם, לוּ גם בריא, שבסתר דמו אינו מקנן משהו מחלי ממאיר זה?

ויש שהוא בעצמו מנסה, אם לא “להעלות” את חולשתו, כי אז, לפחות, להשלים עמה – לא להתבטל מפני “החזקים”, מפני “בעלי ההרמוניה”. ודאי, יש כוח, יש יופי. “אבל עכשיו שהוא כזה, הרי הוא מחזיק בכל עוז בדרכו, דרך הטוב, ברוחו, רוח האופל, במנהגו, מנהג איש מדוכדך”. יהא בלי הרמוניה!.. אם לא יכשר לבנות את חייו, “יהא בלי בנין, הבנין מאין יימצא? ההרמוניה מאין תימצא?”

אכן “ספר ההתלבטות” הוא. מלחמה כאן לאדם בנפשו – מלחמה לאחיזה אחרונה, לאמת אחרונה. לאחר שריפת החיים, לאחר שלא נשאר הרבה – מן הדין הוא שזה המעט יהיה מזוקק שבעתים, נאמן שבעתים, שתהיה זאת משענת־תמיד. שעל זה המעט יחיה לב האדם אשר ויתר, אשר לא ישׂא עוד את עיניו אל הגדולות.

ואמנם “זה המעט” הושג. לאחר כל הלבטים, לאחר כל האסונות שבאו על בני המשפחה, שבה קשר את חייו, שעמה נמנו אהובי חייו – ביחוד לאחר מותה של מרים, שרק במותה ידע עד מה נפשו קשורה בה – הכיר, שיש לחיות לא בעד העולם, כי אם בעד אלה שנזדמנו לו בדרכו; וזאת היא תמצית ההשגה המוסרית, שאליה חתר; שאלה שהגורל זימן לנוּ בדרכנוּ, יהיו מי שיהיו מחייבים אותנו לחיות בעדם. כמו שחובתו של אדם מהלך במדבר הוא לחלוק עמהם את פרוּסתו האחרונה, את טיפת מימיו האחרונה.

אכן הספר מלא אור ומלא אימה. יחזקאל חפץ, שהובא חולה ורצוּץ ירוּשלימה, כדי להרפא שם, הוצג על ידי המחבר במעגל אימה משולשת: של מחלה מכוערת, של אהבה מכוערת ושל בית משפחה זו שהאסון אורב לה לאין מפלט. ונוסף לכל זה הביא אותו לירושלים של הימים ההם – לישימון אדם זה, שהעמיק את אופל מחשבותיו של יחזקאל חפץ על ההויה האנושית, – זה שגם בלאו הכי היה כבד מאד ומסוּבך מאד.

כמספר גדול ידע להציג לפנינוּ, את בית דודו כולו – את כל בני המשפחה האומללה הזאת, שלתוכה נתקע הוא האוּמלל כמותם, והוא, הרואה את עצמו ראִיה נוקבת כל כך, מסתכל באנשים הקרובים, רואה אותם ראיה אכזרית ומרחמת – ראיית ברנר!

בראש המשפחה, הוא דודו ר' יוסף, המשכיל, הוא מבחין אדם שנתאַבּן בתוך ה“לימוּדיוּת”, שאין בעולמו אלא הבלטת הבקיאוּת, ההתגדרות בציטטים מספרי־מחקר, בלי כל זיקה אמיתית לביתו המלא מכאובים ועוני. יהירוּת אוילית זו מביאה את יחזקאל לידי התפלצוּת. בה מתגלם לו משהו בבית ישראל, ששׂנוּא עליו ביותר: התפּנקוּת האברך, ביטוּל המציאוּת מפני הספר.

פּסוּקים, מראי־מקומות נושרים מפּיו בלי הפסק. והם כאילו חוצצים בינו ובין העולם, בינו ובין בנותיו הבוגרות, העזובות לנפשן, לבדידותן. “מבט עיניו השקדיות, הגדולות, התלמיד־חכמיות, היה רגזני־עצוּר, מבט של איש שנפל לתוך חברה זרה, שאינה יודעת להעריך אותו כמו”… כל זה מעורר בחילה באדם כיחזקאל, הרואה את כל הענוּת שבבית אומלל זה. באירוניה עוקצנית הוּא מוקיע התהדרוּת זו. “הוא, ר' יוסף, רשאי לאמור, עיין גם בקאַנט”… והוא גם יודע, שהעיקר הוא האמונה שדעת עמה, כשם שהוּא יודע מה שאמר דיקאַרט – “שהמופת החותך על מציאות השם הוּא מציאוּת האדם בעצמו”. ויודע מה שכתוב ב“טראַקטאַט” של שפינוזה וּמה שאמר בעל “החורב”, ר' שמשון רפאל הירש… הוא בקי בכל, רק לא במה שנעשה בביתו.

דיוקנו של ר' יוסף, מבחינת חריפוּת הראִיה, הוא אולי המוּשלם ביותר כאן, ליחזקאל חפץ, לאדם כואב זה שנפשו סולדת מכל השתמטוּת – מכל מה שאין בו נגיעה ישרה אל עצם הדברים, אל עצם האדם ויסוריו. הוא הדמוּת שכנגד.

לא, את יוסף חפץ אינו אוהב, אף שפעמים הוא מבחין בו גם את אצילותו הבטלנית של תלמיד חכם (“ושוּב מאירות עיני ר' יוסף, העיפות והמרוּגזות התרגזוּת עצוּרה, באור תמים, ילדוּתי, כמעט אצילי, ועל כל פניו משתפכת בת־צחוק חשׂוכת עזרה של פייטנים טיפוסיים, תלמידי־חכמים מובהקים ושאר בטלנים ומבלי עולם”). כאן הדמות הקלסית של תלמיד חכם, המאוּהב בעצמו – זאת האצילות העקרה, שאין השתתפות עמה.

מה טיבה של אסתר, בתו הגדולה של יוסף חפץ? אנוּ מכירים אותה כמעט רק מתוך עדותו של יחזקאל, ועדוּת זו נאמנה, אף כי לא תמיד אפשר לסמוך עליה. היא מטפלת ברחמים רבים בחפץ בימי חליוֹ. היא מוּכנה לכל, ובלבד להצילו. כן, היא עושה זאת לא בלי מגמה לקרבוֹ אליה, לרכשו לעצמה. אבל היא אוהבת אותו. ויש רגעים, שהיא מעוררת גם ביחזקאל משהוּ “דומה לאהבה”. הרי הוּא זקוּק לרחמי אשה, לרוך אשה. הרי רק אהבת־אשה גדולה מסוּגלת עוד לרפא אותו, ליישר אותו. ואולם אסתר, הנערה שאביביה נגוֹזוּ, חסרה קסמי אשה, חמדת אשה, זו אשר תמלא את נפשו – אשר תעקרהו מאפלתו לעולם.

אכן יש בדיוקנה של אסתר גם קוים דקים מאד, כמו: “בגדיה הנקיים למדי עשו רושם מוזר והזכירוּ איזו עלמה משׂכּילה ובת עשירים שנתעוורה, אבל לא שכחה להתלבש כחוק גם בעיורונה”..

אהבת אסתר ליחזקאל ניתנה כאן בשרשוטים עזים ונאמנים. אסתר אהבה אותו “באמת בלי חכמות, בכאב, ברעל, בעצבים, במשטמה” (ככל אהבה ללא תקוה, ללא בטחון). “אבל באמת, בלי כל חשבונות צדדיים. בדם התמצית, בשארית הכוח”… ואולם דוקא מה שאהבה זו היתה עקשנית, תוקפנית, מה שחפצה שיהיה “כוּלו שלה”, היה בעוכריה. נוצר סבך נפשי קשה. הוּא, שלא נשאר לו אלא כוח התבדלוּתוֹ, מין חופש לשקוע בתהומו, התחיל מתפתל לצאת. לפרוק כובד זר, – התקרבוּת שיסודה בשקר. המלחמה בין שני האנשים, שנתקרבו לשעה, גוררת אחריה כיעוּר אחר כיעוּר; והכותב אינו נרתע מלספר את אשר לא יסוּפר. אכן רק כוח רב לאמת, כזה שניתן לברנר, היה עלול להעלות, לאחר כל תיאוּרי שפל אלה, את הסיפור לספירות אדם נעלות אלה, שנסתמנו בחלק האחרון שבספר.

אחרת היא אהבתו של יחזקאל אל מרים, והיא מדמוּיות הנשים החמוּדות ביותר שיצר ברנר. היא מתגלית לפנינו לכתחילה בקוים פשוּטים מאד, רגילים מאד. אין כאן לא יופי מדהים, לא פקחוּת מדהימה. אך גם בתיאוּרו המהיר, שנרשם, כמנהגו של ברנר, כמו דרך אגב, כבר מורגשת הזיקה הנאמנה לנפש אדם – לאשה, שכוחה להעניק הרבה למי שחונן אותו יותר מאלה, שמעלות ברק. “שתי קווצותיה הבלתי ארוּכות, אבל הערמוניות־המבהיקות של מרים, בתולה בת ישראל, הביטוּ בידידות אל שניאורסון מורה־מלמדה להועיל. הוי, כל שאיפתה, כל משׂאַת נפשה היא – ללמוד וללמוד. האושר היחידי הוא לימוּד”.

את כל הענוָה, כל הרוֹך הפנימי, הנשיי, יחד עם חוסר העקשנות – היו אותן הסגוּלות שמעט־מעט הבחין בהן יחזקאל, והוא לא ידע, כי אותה הוא אוהב, כי זאת היא האשה, אשר עליה היה נותן את נפשו. דוקא זה התום, חוסר־הישע, זה הנועם שבאשה, שיפיו אינו בולט, אבל לבה צמא לאושר ודוקא זה שלא הכירה בחן עצמה, היה המלבּב בּה. ואף אם הכיר יחזקאל באנשים, בה לא הכיר אלא לאחר זמן; ויש ששאל את עצמו: “מה לו ולנערה הצעירה והרגילה הזאת”, והשיב: משוּם, “שהיא צעירה, משום שהיא חיה, שהיא הוָה”. ורק לאחר זמן, כשלא היתה עוד בחיים, עמד על כך, שנערה רגילה זו, לא היתה כל כך רגילה, אף שהמלבּב בה היה שנראתה רגילה. רק לאחר מותה עמד יחזקאל על כך מה בודדה היתה, מה צמאה ללב אדם, לאהבת אדם – שצמאון זה היה שונה מזה של אחותה הגדולה. זאת הפסיביוּת מבחוּץ לא גילתה, שעושר אדם טמוּן אי־שם עמוק בקרבה,ּ שנשמת אדם מתהפכת בחבליה.

הפּרקים, בהם יסופר על ימיה האחרונים של מרים, כשהכירה שאין להמשיך הויה שוממה זו בבית אביה – ש“צריך לעשות איזה דבר” ועמדה וירדה ליפו כדי להגיע לתכלית, הם מן היותר נפלאים לא ביצירת ברנר בלבד, כי אם בכל הפרוזה העברית החדשה. מי עוד צייר בקוים פשוּטים ולוהטים בדידוּת נפש צעירה – נפש אדם כי תיעזב מן העולם, תיעזב מאלהים? מרים נוכחה מיד, כי גם בנסיעה זו ליפו לא תשיג את מבוּקשה; “הרגשה איומה של שכוֹל ובדידוּת תפסה אותה, פחד נורא מפני עתידה נפל עליה… החיים עזבו אותה – וכל ישועה נדחתה ממנה”. 

אהה, מסביב לא היה איש, מלבד צלו של זידל הגיבן, שהשתרך אחריה. היא זכרה את אביה. הרי זה אביה. "נאחזה רגע ברעיון, שתכתוב אליו. “תכתוב: מה שלום אבא? האם נוסע הוא לטבריה? היא לא מתגעגעת עליו. היא יודעת, כי בלעדיה טוב לו. אינו מתרגז. והלא גם לה יש הרשוּת לחיות. רק פעם אחת אנו חיים בתבל. היא תכתוב: מצבה איננו עוד מאוּשר… לא, היא בכלל לא תכתוב. אין מה לכתוב!”

בפשטוּת טוֹלסטוֹיאית כמעט (כאן הוא קרוב אליו ולא לדוֹסטוֹייבסקי) ניתן ציוּר הימים הריקים, הערבים הריקים, שם על חולות נוה־צדק. “כל זכרונות טובים לא באוּ, כל זכרונות לא היו בכלל באותה שעה. מה יהיה מחר, מחרתים? איך תחיה? במה תחיה? היא אבוּדה. אבוּדה… הגלוּיה הזאת… שתי עשיריות שלמה במחירה – אבל היא לא תשלח אותה, לא תשלח. אין למי לשלוח, איש לא יבוא לעזרתה”…

זאת ההרגשה, שאיש לא יבוא – הקפיאה את דמה הצעיר של הנערה העזוּבה. וזהוּ מה שכאב אחר כך ליחזקאל ביותר, בנחשו שאילו שיערה מרים רק רגע, שיש מי בעולם, שאוהב אותה, שלבו פועם עם לבה, שאליו היא יכולה לפנות בבדידוּתה האיוּמה – לא היתה מגיעה ליאוש אחרון זה, שהביא לידי מותה.

וזה המר לו מאד – שהאהבה באה במאוּחר, ומרים לא ידעה בה, – שאהבה מאוחרת זו לא הצילה. וכה ספד לה, לזו שהיתה עלולה להציל גם אותו: “נפש חיה היית – וָמַתּ. בדרך אשר אין לה שחר מַתּ. אבל האם יש מת בדרך אשר יש לה שחר?” – – –

האם מת גם הוּא, כותב הספר הגדול הזה, “בדרך אשר יש לה שחר?”

נפלאים הם הפרקים האחרונים של הספר. לאחר מות מרים, לאחר מות חנוך, כאילוּ השתלטה דממה בעולם. האור של שמי טבריה, ששמה עברה המשפחה, זלף עצוב וחרישי. על הלב כאילו ירד ראשונה יגונו של עולם עם אורו של עולם – ולא ניתן עוד להפריד ביניהם.

זה האור האחד, היגון האחד, שחופפו על ברנר בתקופה החרישית של הימים האחרונים – לאחר “שכול וכשלון”.

שבעים שנה להולדת ברנר    🔗

עברו שבעים שנה מיום הוּלדתו – תקופה היסטורית גדולה רבת תקוות ורבת אכזבות. והוּא שנלקח מעלינו לפני עשרות שנים בחצי ימיו, עוד חי בלבנוּ וקולו עולה אלינוּ בכל שעת מבוכה, שטרם פגה גם עם הגדולות שבאוּ. אכן בגורלו נפלו ימי הבלהות, ימי השפל. הוּא לא זכה לנחמה. על כן יהמה כה לבנו לזכרו.

מה שהיה ברנר לדורו יודעים רק אלה שחיוּ עמו, שכאבו עמו. גם אם היוּ אחרים. כשמש היגון האיר לנוּ בכאב שלם זה שלא החליף אותו מעולם בתנחומי־שוא, בתנחומים למחצה. מ“בחורף”, שבו גילה המספר המתחיל בגרוּת רוּח בלתי רגילה ועד “שכול וכשלון” בו שלמה האפלה ונצנץ יום חדש שהראה לנוּ שראה עד הסוף את האדם המרוּסק, ולא השלים עם המרוּסק…

ואמנם אז בימיו האחרונים בשבתו בבית העזוב בפרבר יפו, בלכתו במשעולים הצרים של הפרדסים, אוּלי השלים בראשונה עם העולם, האמין שההצלה שם באיי העבודה ששם צומחים חיים אחרים; אכן אז בא הסוף המר אשר האפיל תמיד לפניו, אשר אותו ניחש לעצמו כל הימים.

אלה היוּ חיים כבדי לבטים אשר כמוהם לא ידע איש מבני דורו. התקוּפה הסוערת בה עברוּ ימי בחרוּתו היתה כבדת נסיונות כל כך. עם התקוות הגדולות צמח היאוּש הגדול; עם האמת הגדולה האפיל השקר הגדול, והוּא שהרבה להתאכזר לעצמו, הוכשר ביותר להבחין במיעוט התוֹם, בגודש המליצה. לא היתה זאת התביעה לגדולות, ולא כל שכן – לעצמו; הוא התפלל דוקא למעט, וּבלבד שיהיה שלם כוּלו, יהיה נאמן כוּלו. כשכתב על ביאליק הדגיש בעיקר את הנאמן. הבליט את החרוּז הנפלא, בו יכול להעיד גם על עצמו:

וְעַד אֱלֹהִים מַה נֶּאֵמְנָה דִמְעָתִי!

ואמנם זה היה המשוּתף בתכונת שניהם, לכך חינכו שניהם את כולנוּ: להיות נאמנים גם בחיים, גם ביצירה. אולי בגלל זה יקרו לנו שניהם כל כך שלימדו אותנוּ לראות את השקר שבעצמנוּּ, שנזדעזע קודם כל מפני הזוועה שבעצמנו. שלא כמנהגנוּ כיום – היה לו אומץ לגלות זוועה זו לא רק במתנגדים, כי אם גם במחנה הקרוב לו. כל מה שהבהיק באור רמיה, כל קטנות של התיהרוּת אוילית היה מפגע לחצי איבתו. אפילוּ את מי שזכוּיותיו מרובות לא ניקה, אם גילה בו שמץ כיעור. הגבוּרה פסקה מהיות גבוּרה אם נלותה לה שחצנוּת, נמיכוּת קומה אנושית.

התאריך הגדול ביותר בחיי ברנר הוא שנת 1909, שנת בואו לארץ. בכל הגיטאות שבגולה נתגלגל קודם, היה עד לכל דלדול חיינו בערים הקטנות והגדולות שברוסיה, בגליציה ואת כל המחנק ואת כל הכיעור שבגיטו שבלונדון, עיר החופש, ספג עד תומו. עוד בהיותו במטרופולין של אנגליה זמם לעלות לארץ. אולם שום דבר לא ניתן לו בלא לבטים שבגוּף ובנפש. אולם סוף סוף, בשנה העשרים ותשע לחייו. הגיע לחופי הארץ מתוך הרגשה שזוהי החניה האחרונה ושאין נקודת משען אחרת בעולם. פה יחיה ופה ימות, ואף שניחש את הקץ, ודאי לא שיער ולא שיערנו אנחנוּ, כי הקץ ימהר לבוא כל כך, יהיה נורא כל כך.

כאן האמין למתוֹח קו, לעקור את בלהות העבר ולהתחיל מחדש. אמר לחיות חיי פועל. לדבוק באדמה. על ידי עמל כפּים לשכוח, להפיג את כל המרירות שהשביעוהו החיים ומראות החיים שם. אבל חלה מהר – לא הצליח בעבודת חריש וקציר. ובהבינו כי הספרות היא גורלו, החליט לחרוש את חיי הישוּב בעטו הנאמן, שלא נרתע מכל אמת כל כמה שתהיה מרה. לא עברו ימים רבים והוא כותב את “מכאן וּמכאן” – יצירה גדולה מלאה כאב ולעג והתפלצוּת לרפיון ידינו, לרפיון רוחנו. אותה שעה נעשה גם הפובּליציסטן הגדול ביותר, הער ביותר, שהודיע על נגעי הישוב – לא המתיק את המרירות; הבחין את כל ליקויי חיינו בארץ ולא השלים עם גיטו במולדת – גיטו במולדת נראה לו איום יותר מגיטו בנכר. תיכף עמד על כך שרק מקומץ אנשי אומן ואנשי עבודה, רק על ידי אלה שידם עושה ומוחם הוגה עד הסוף תבוא גאולת האומה. על ברנר זה שנתקע כולו בתחום חיינו – שראה את אשר ימצאנו באם לא תבוא מהפכה גדולה בחיינוּ, בתפיסתנוּ; באם לא נהיה מוּכנים ליום פקודה – יודעים רק המעטים הקרובים. אבל באלה הרשימות המפרפרות, מהירות הביטוי וערות הביטוי כאחד, בכל מה שכתב על הספרות ועל החיים בתגוּבות הספונטאניות ביותר, מתגלית אישיות גדולה, אופי עברי קדמון, צופה לבית ישראל, אחד המעטים שהכיר כי כל התעלמוּת מן הדברים לאמיתם היא בנפשנו, בעתידותינו בארץ. לא היה עוד בזמנו חוּץ מביאליק ומאחד־העם שידעוּ למחוץ ולרפא, להתיאש ולהדליק אש אמוּנה – שבעצם יאוּשם חיזקוּ את הלבבות לקראת העתידות.

בימים רבי תקוות ורבי אחריות אלה – מה ידאב הלב שאינו אתנו!