(“הדואר”, ניו־יורק, תש“ד, גליון כ”ט)

שאול טשרניחובסקי הצעיר

את שני המכתבים הבאים לקמן מצאתי בין כתבי הישנים, וחושב אני שיש ענין בהם וכדאי לפרסמם, בצירוף איזה הוספות והערות מזכרונותי¹.

בשנת תרנ“ז נפגשתי לפעם הראשונה עם יוסף קלוזנר כשבא להיידלברג להכנס לאוניברסיטה. ‏אנכי הייתי אז בפרנקפורט דמיין עסוק בלימודי, וגם בתעמולה להפיץ את רעיון הציוניות בין הצעירים הרבים אשר היו שם מרוסיה, פולין וגאליציה, כי זה רק החל הרצל להכין את דעת הקהל בכל תפוצות הגולה לקראת הקונגרס הראשון. אולם יותר ממה שעמלתי לקנות לבבות בעד הקונגרס, שמתי כל מאמצי ומעייני להפיץ את לימודי השפה העברית והדיבור בה, ואז יסדנו את החברה הראשונה של “דוברי עברית” בגרמניה. ספרו של קלוזנר “שפה עברית שפה חיה” עשה עלי רושם אדיר למרות הטעויות־שבו, וכאשר שמעתי שבא להיידלברג מהרתי לנסוע לשם כדי להוודע אליו. כבר בתחילת שיחתנו שאַל אותי אם קראתי איזה שירים מטשרניחובסקי, ומכיון שאני הייתי אחד ממוקיריו הראשונים כאשר רק החל כוכבו לזרוח, שמחתי על הזדמנות זו לשוחח על טשרניחובסקי עם אחד מחסידיו היותר נלהבים ונאמנים. הוא סיפר לי שהוא וגם טשרניחובסקי קראו מקודם מאמר שפרסמתי על “נדיבי וגבורי ערב” וזה המריצני לשלוח מכתב ידידות לטשרניחובסקי, ולעודד אותו לבוא להיידלברג, למען נעשה אגודה אחת להפצת העברית בין תלמידי האוניברסיטאות בגרמניה. אל מכתבי צרפתי שיר תהלה, ואשלח לו טפסים אחדים מספרי “קדמוניות הערבים”, שנדפס בירושלים בשנות תרנ”ג–תרנ"ד. אחרי זמן־מה קבלתי ממנו תשובה מאודיסה וזוהי העתקתו ככתבו ולשונו:

אודיסה 97/VIII/22

ידידי הסופר המצוין יחזקאל יהודה²!

אין בכחי לתאר לך כמה ענגני מכתבך הנעים, המלא ידידות ותשבחות לשירתי, רב יתר על המדה. כמובן לא על התהלות ששתי, אשר אינני שווה אותם כלום, לפי מיעוט מעשי, כי אם על ברית האהבה שאתה חפץ לכרות עמי.

זכרתי כי לפני ימים. עת קבלנו את הלוח “ארץ ישראל” של לונץ שבעתי ענג רב בקראי שם את המאמר “נדיבי וגבורי ערב”. זה כמה פעמים חוויתי את דעתי למר יוסף קלוזנר ידידנו, כי לא טוב עושים סופרינו בהעלימם עיניהם מן אחינו הערבים.‏ חסר חוש הכבוד, – כבוד עצמו. – הנדיבות הרוממה, אהבת ארץ מולדת, שאיפת הדרור ורוח המלחמה, שהוא סמן מטבע בעם חי, – שאבדו לו באשמת מנדינו, לוחצינו, שאלצונו להיות גוי־סוחר את עם הארץ, נשארו כבעודם לפני מאות שנים אצל אחינו הערבים, והמה נכרים ובולטים משיריהם, לו תורגמו לשפתנו, לו באו בספרותנו היו משפיעים עלינו מרוחם העז, העשוי לבלי חת, השואף אל דרור והיו בעזרתנו בצאתנו לפרוק מעלינו את כבלי־העבדות הנתעבה. ואזיקי ההכנעה והיראה הנקלטה בקרבנו, ושינקנו משדי אמותינו השפחות לעת יגבר חפצנו לחיות חיי גוי במלא מובן ורוחב המלה.

הפנטסיה העשירה המצויה בשירת ערבות־הישימון היתה מעירה אותנו להרחיב גבול שירתנו הלאה מגדר הדידקטיקה המתה שנשקעו בה סופרינו, לזרות הלאה את התמונות הסטראטיפיות שהשתמשנו בם זה יותר משבע מאות שנה ולצאת למרחב־יה.

מה קטן היה המאמר בהלוח ומה גדול מספר התמונות החיות ממראות הקרב והמדבר בו, כלם מלאים דמיון ורגש נאדר! ואם אמנם אמת הדבר כי אין בידי השמים לברוא פּאמות, כי רוח שירתם לירי ולא אפּי, הלא לו השתמשנו בציורי אחינו אלה וברוח אירופה שנוססה כבר בקרבנו ברבות ימי שבתנו בה וצלחה בידינו גם האפּיקה. בכלל רבות אקוה מן הזרם החי השוטף בשיר עם חי, קרוב לנו, המתרגש על נקלה. ובכן כבר תוכל לתאר לך את שמחתי על המאמר, על השירים שבאו בו, המתורגמים בכשרון נעלה מאד. מר יוסף קלוזנר ידידנו זוכר עוד את התלהבותי, את תהלותי שפזרתי לבעל המאמר, כי הרגשנו בו נפש יפה ועדינה מתרגשת אל היופי ואל הנשגב, ומה יעלץ כעת לבי לבא בברית אהבה עמו, לדעת כי גם הוא, הנחמד והנעים, מבין אותי וחפץ בקרבתי!

והנה יש דבר שני שהביא גם הוא ששון בלבי. הן ידעת, רעי, את מחלת בני עמנו: “איש איש לבדו, איש ירעה ידו” ההתבודדות הנבערה לא תתננו לעשות דבר מה ממשי. עד הנה לא היתה לנו כל חברה ספרותית אשר בה היו יכולים להפגש, ולדבר ולהועץ סופרים שונים. חסרון חוש החברותי מרגש אצלנו מאד וזאת אסוננו, אבן הנגף על דרכנו – היותר גדול ומסוכן. בקהלות ישראל יתהוה החסרון ברבוי מנינים, בקטטות תדירות, וחברות קטנות וחסרות אונים; במחנה הסופרים – בתחרות נמבזה, בקנאה ושנאה, בהכרת כל אחד ואחד את עצמו לגאון יחיד ובבטול כל יתר חבריו. והנה ראיתי כי אנחנו הצעירים עולים על הזקנים בזאת, בחפצנו להתאחד, בהנזרנו מן הכבוד המדומה, ברצותנו לדעת איש את אחיו העובדים יחד לטובת עמנו, העבודה הגדולה והקדושה!

וזה כבר היה עלי לענות לך אַך – ודאי כבר שמעת מפי יוסף ידידנו, כי כבד־עט אנכי מעט בכתיבת מכתבים, ואף גם זאת כי את תמונתי הכינו לי אַך עתה. ממכתבכם החדוד שקבלתי מהיידלברג ראיתי כי היית שם וכי נוסע אתה לבזל ויראתי לשלח לך את מכתבי מאי ידיעתי את כתבתך לנכון. ועתה הנך שב מבזל וזכית לראות בעיניך רגע היסתורי מאד נעלה בתולדות ישראל [מה אשרתי לו הייתי גם אני שם] ומה ראית? מה פעל עליך הקנגרס? כתוב לי הכל, וכתוב הכל בפרוטרוט.

אני רעך מוקירך, אוהבך ומכבדך

שאול טשרניחובסקי.

P. S. קבלתי את שירך הנעים שהקדשת לי ומאד שמחתי עליו, בהיות בידי שיר נאה לכך ואעשה כמוך. בעוד ימים אחדים תקבל פּרספּקט ליסוד חברה שודאי תמצא חן בעיניך³. אל תדחה בגלל הפּרגרממה את תשובתך אלי. הנ"ל.

רבים קראו ספריך, ששלחת לי, ומתענגים עליהם ואני הנני אסיר תודה לך בעדם. לכשיודפסו שירי – לא אשכחך.

עד כאן מכתבו.

יחד עם מכתבו שלח לי את תמונתו ועליה החרוזים הללו:

אַאֲמִינָה עוֹד בֶּעָתִיד

כִּי יָבוֹא בוֹא הַיּוֹם

בּוֹ נִפָּגֵשׁ פְּגִישַׁת אַחִים

וְנִנָּשֵׁק נְשִׁיקַת חוֹם.

את מכתבו מצאתי בפראנקפורט אחרי שובי מבאזל. למרות הרושם העמוק והנשגב אשר עשה עלי הקונגרס, והתרוממות הנפש אשר לא עזבתני כל ימי שהותי בבאזל, לא יכולתי להתגבר על הספקות אשר תקפוני מסיבות שונות, אשר כמה מהן התנדפו אחר כך, אבל כמה מהן נתאמתו, ובפרט בנוגע לשאלת הערבים, כי לא מצאתי אזנים קשובות אצל הרצל להתייחס אליה בכובד־ראש בעוד היה הזמן מוכשר להכין את הקרקע לימים יבואו⁴. מטעם זה נתעכבה תשובתי לטשרניחובסקי, כי לעבור בשתיקה על בקשתו לכתוב לו על הקונגרס, לא יכולתי; ולגלות לו את כל לבי לא חפצתי, לבלי הדאיב אותו, וגם לבלי הראות כפקפקן וממאיס את הטוב ואת היפה. וככה עברו כשני חדשים עד שהתאוששתי לענות לו, וכזאת היתה תשובתי:

ידידי המשורר הנעלה, מר שאול טשרניחובסקי, שלום לך!

באמת מתבייש הנני מעצמי על עכבי תשובתי לך עד כה. פעמים רבות נסיתי לכתוב אליך ולא הצלחתי, ואייחל לרחמי שמים, כי יערה עלי הרוח לדבר אליך כאשר עם לבבי, אפס כי תקותי היתה מאפע. ועתה שמעתי את תלונתך באזני מר קלוזנר על שתיקתי והנני למלאות את חובתי לך.

כמובן הייתי צריך לאמר לך איזה דברים על הקונגרס אשר מלא את כל חללו של עולמנו. ‏ אבל חוששני שמא לא תהיה בדעה אחת אתי בנוגע למה שהושג ומה שהיה צריך ואפשר להשיג. ההתלהבות אשר תקפה את כולנו בצדק, מעבירה אותנו על המחשבה המתונה והברורה. אחד הדברים שמטריד אותי ביותר הוא, שהמנהיגים שבאו אלינו מן המערב, לא יבינו את הנשמה היהודית של אחינו במזרח אירופה, ושיהודי הגיטאות לא יסבלו את השתלטות המתיהדים מחמת האנטישמיות המציקה להם, ומכלה את תקותם לפתור את השאלה היהודית על־ידי התבוללות, וסוף הפירוד לבוא.

אי לזאת אמרתי בלבי שיותר טוב להזדקק לחלק הראשון של מכתבך, ולדחות את תשובתי על חלקו השני לזמן אחר. ובכן אחלי שיערב לך פרקי בשירה, ואקווה שתמצא ענין בחרוזים המעטים משירי הערבים אשר אשים לפניך.

חושב אתה שהערבים היו אך ליריים ולא אפּיים, ובאמת לא כן הדבר. די לנו לעיין ב“ספר המנגינות” (כתּאב אלאַע’אני), אשר אסף אחד הסופרים היותר מהוללים אבו־אלפאראג' אלאיספאהאני (מת בשנת 967 לספה"נ) בעשרים כרך, למען נווכח לדעת כי גדל כח המשוררים הערבים מקדם קדמתה גם בשירה האפית. בתקופת הזהב של הספרות והשירה הערבית בימי החאליפים (בין המאה השמינית והשלש־עשרה לספה"נ) חוברו ספורים אפיים בני כרכים רבים אשר בהם יסופרו מעשי גבורות גבורי ערב כמו ענתר ומוהלהל המשוררים הנודעים לתהלה בכל ארץ ערב מקציה, או סייף בן ד’ו יזן מלך חמיר וגבור ארץ תימן⁵, או פירוז שאה ואחרים⁶. בהם נמצא מתוארים הגבורים וכל יתר נושאי הספור באהבותיהם ובמלחמותיהם באותה מרחבית־האפיקה (עפּישע ברייטע) הנמצאה בספורים האפיים של היוונים ועמי המערב, אלא שמהם מבצבצת גם רוח לירית. בספורים הללו עוברים לפנינו מחזות ממחזות שונים בגווניות⁷ עשירה והתנועה המתהלכת בהם היא חיה וסוערה, אבל גם נרגשה או רגשנית (סנטימנטאלית).

בכלל המשוררים הערבים הם רגשנים מלבד היותם בעלי דמיון נועז. בכל דבר הם מוצאים רגש ותנועה וחיים. כל היקום הוא חי, עושה, פועל, מדבר, מתווכח ונלחם. ולא רק האדם והחיות מדברים ומתווכחים, כי אם גם הצמחים. אם יתר העמים שמו הדיבר בפי החיות. הנה הערבים, כמו העברים, שמו דברים גם בפי הצמחים, אם כי, לפי דעתי, היו העברים הראשונים אשר חברו משלי הצמחים, כמו יותם בן ירובעל אשר שם משלו בפי העצים, ושלמה שדיבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כלו' שהוא הבין את שיחם ורזיהם וישם משליו בפיהם. אמנם אין בידינו משלי צמחים ערבים ממשוררים קדמונים, אבל ישנם כאלה ממשוררים וסופרים מאוחרים, מימי הבינים. הנה, למשל, אחד המצוינים שבהם, עבד־אלסלאם אבן ע’אנים אלמקדיסי חיבר ספר על הצפורים והצמחים⁸. בו ידבר על פיהם בויכוחים עטויים במעטה פיוטי נהדר ובפרט באלה שבין הצמחים בהתפארם אחד על רעהו. וכמה שירה ויופי נמצא בהם; בקראנו אותם נשווה לנפשנו כאילו עומדים אנחנו בגן פורה ורענן, אשר בו נקבצו ובאו כל חמודות הטבע; הצמחים משוחחים איש את רעהו; הפרחים והשושנים יגלו לעינינו בכל יפים והדרם אשר חוננו מיוצרם; הבשמים יעלו ריח ניחוח באַפּנו ונפחו רוח חיים בנפשנו; החבצלת הרכה והענוגה מתפנקת על רעיתה השושנה היושבת בין החוחים, ומתפארת עליה במראיה הנעים, בטבעה הרך ובריחה המחיה נשמות; והשושנה תרים ראשה בגאון, תפתח את זלזליה, תשגשג עליה, וגבעולה יעמוד נכון, והרוח החרישית תעלעל בה והפיחה ריחה למרחוק. והריח הזה ישיב אמריה אל רעיתה החבצלת. ומכל עברי הגן נשמע זמירות נודדי כנף המספרים בזמירותיהם איש לרעהו את טבעיהם ומידותיהם אשר שם בהם הבורא, ומביעים את רגשותיהם, כל אחד לפי ההשפעה, העזה היא אם נעימה, אשר הושפעו מהטבע. וזמירות הצפורים, קול התנועע עלי הפרחים, וקול שיח השושנים יתחברו והיו להרמוניה נפלאה ומפליאה, והרוח תנשב בדממה דקה ועברה בין אלפי הקולות הנעימים האלה, כמנצח על המנגנים, ובכל רגע נשמע את מהדורת הסימפוניה הלזו, ונפשנו תתענג, והנה היא מתרחקת משאון תבל והמונה, והיא כבר חולמת חלום זמירת היקום בעולם שכולו שלום ושלווה, רעות ואחווה.

בוודאי היו הערבים במידה יותר גדולה ליריים מאשר היו אפיים; ולכן גם בדברים השומים בפי הבהמה, החַיה והעוף, עצי הגן ועשב השדה מתבטאת ליריות זכה ורכה. הקול הנעלם, אשר יקראו לו בשם לסאן אלחאל, כלו' לשון המצב ההווה⁹, והוא הקול המדבר בעד הטבע והיקום אשר בעולם, יגלה להם את כל נסתרות החיים והדוממים והביע להם את רגשי כל היצירים ואת רזי־אל אשר טמן בחובם יוצר הכל, ויכס עליהם במעטה שירה. כבר בשירי הערבים הקדמונים יושבי המדבר נמצא השתפכות נפש לירית. אך יש הפרש בינם ובין משוררי תקופת הזהב, ובפרט אלה אשר היו בספרד. ערבי המדבר על חרבם יחיו ובגבורתם יתהללו, ולכן שירתם עזה ואבירה; אין בה נעימות ורוך, כי אם רעם ורעש. הם שמעו את הקול החזק של הטבע והיצורים אשר בסביבתם, אולם המשוררים בני חרבות גבוהה והשכלה נאצלה השתעשעו על חיק הטבע היפה והענוגה, והיא שפכה לתוך נפשם את כל נעימותה. קול הסופה בעברה בערבות החול ונפצה את הסלעים ופוררה את המצוקים בדרכה; קול יליל בני שחץ. הארי בנהמו והרעם בירדו, היה יכול להרעיש את לב יליד המדבר כמו שיכלה תנועת השושנה השקטה ושיחה, להביא את הערבי הספרדי, יליד ארץ חמודות הטבע, לידי התפעלות. קול מצהלות הסוסים מצא הד נאמן בלב משורר הערבה, כמו שיכול קול צפצוף הזמיר והגות היונה להעיר ולעורר מיתרי לב הערבי בספרד. דהרת הסוסים ושעטתם, התקשקש השריונים, צלצול החרבות והשתקשק הרמחים ולפידי החניתות. הלהיבו את גבורי הישימון וירתיחו את דמו החם הפורץ ברוגז וקצף, כמו שיכול קול דומית האביב, קול שיח השדה, התנפנף הענפים והתעלעל העלים, להקיץ את הרגש הדק והחד של משוררי גרנאדה ואישביליה, ולהזיל אל קרבם זרם של שירה משתפכת במנוחה ונחת. ערבי הערבה לימוד־מלחמה ישאף תמיד לקרב והתגעגע אל שדה קטל, וסערת מלחמה תנעם לאזנו כקול רינה ושירה. ענתר יאמר באחת משירות מלחמותיו:

הִשְׁתַּקְשֵׁק הַנֶּשֶׁק וְצִלְצוּל חֲרָבוֹת,

שַׁאֲגַת אֲרָיוֹת וּכְפִירֵי עֲרָבוֹת,

מִצְהֲלוֹת הַסּוּסִים וּסְאוֹן מִלְחָמָה.

רַעַשׁ פָּרָשִׁים וְקוֹל הַנְּקָמָה, –

רִנָּה נְעִימָה וְשִׁירָה נִפְלָאָה.

לבו בוער באש הנקמה; וכאשר ילבש רוח קנאה לא ידע מנוח, ולא יוכל לעצור בנפשו עד קחתו נקם מאויביו, או כנפול גבורים יפול בסערת מלחמה:

בְּלִבִּי כַתֹּפֶת וְדָמִי רוֹתֵחַ,

נַפְשִׁי יוֹקֶדֶת לֹא אֵדַע מָנוֹחַ,

לוּ נַהֲרֵי עֵדֶן בְּלִבִּי עָבָרוּ,

כְּגָפְרִית שׂוֹעֶרֶת עַל גַּחֲלֵי רְתָמִים,

כְּזֶפֶת בּוֹעֶרֶת עַל מוֹקְדֵי עוֹלָמִים,

רָתְחוּ קָדְחוּ וְלָנֶצַח בָּעָרוּ.

כאין וכאפס נחשב בעיניו המות, ולקלון יחשוב חיי מנוחה ושקט. הלא כה יאמר ענתר:

מַה־מָּוֶת כִּי אִירָא, כִּלָּיוֹן כִּי אַחַת?

מַה־חַיִּים כִּי אֶסְבֹּל, נֹעַם כִּי אַחַד?

אֲחֵרִים לָנֶצַח חַיִּים יֶאֱהָבוּ;

מָוֶת יִירָאוּ, מִשֶּׁבֶר יִרְהָבוּ;

מִפַּחַד יִרְתְּעוּ, וּמָגוֹר יִרְעָצַם;

כִּלָּיוֹן יְחִתַּם וַאֲבַדּוֹן יִקְרָצַם;

אֹשֶׁר יַחְפְּצוּ וְהוֹן יִרְדֹּפוּ;

לְעֹשֶׁק יָרוּצוּ וּלְבֶצַע יִשְׁאָפוּ;

אָשְׁרִי אָנֹכִי בַּמָּוֶת אֶמְצָאָה,

עֵת אֶל שְׂדֵה קֶטֶל בְּרַעַשׁ אֵצֵאָה.

חַרְבִּי אֲשַׁנֵּן וְעוֹז אֶדְרֹכָה,

צִמְאוֹנִי אֲרַוֶּה וְנָקָם אֶקָּחָה,

כִּי חַיִּים בְּקָלוֹן אֶשְׂנָא אֶתְעָבָה,

וּמָוֶת בְּכָבוֹד לְאֹשֶׁר אֶחְשֹׁבָה.

הנה לך דוגמאות אחדות משירי גבורה של ערבי הערבה וישנם עוד הרבה מאלה אתי בכתובים אשר תרגמתי ברוח אותם השירים ואולי אפרסם אותם יום מן הימים¹⁰. אך על דבר אחד ידאב לבי: בהיותי בירושלים תרגמתי מספר הגון משירי האהבה של הערבים, ואקרא לאסופה זו “כנור ערבי בלילה”. עזבתי את המחברת בירושלים לפני צאתי לאירופה, זה כשנתים, כדי שתדפס בלוח לונץ. אולם איזה מקרה רע קרה לה ונאבדה, וכל מאמצי למצוא אותה עלו בתוהו. איני יכול להנחם, יען אין לי העתקה ממנה, וכאבוד תקותי להשיגה, אבדה גם תאוותי לשוב ולתרגם אותם השירים.

ועתה אני רוצה לסיים בסיוע לדבריך שצריכים היו סופרינו לשים לב לשירת הערבים וספרותם, כי הרבה יש ללמוד מהן להבנת שירתנו הקדומה בתנ"ך, ועוד יותר לחדור אל רוח השירה העברית מהתקופה הערבית בספרד. אבל לזה צריך קודם כל להעמיד תלמידים שידעו את השפה הערבית על־בוריה, ובפרט בארץ־ישראל, ולא ללמד אותה בקלות ראש, כמו שעושים שם בבתי־הספר, אך כדי לצאת ידי חובה, וסופה שתשתכח מלב התלמידים. דוד ילין נתן לנו מתנה יפה במאמריו על המשורר היהודי בערב, שמואל בן עדיה, ואנכי באתי אחריו במאמרי על השירה הערבית ובספרי “קדמוניות הערבים” ועוד אמשיך אם אמצא זמן לעשות כזאת. הנה ספרי זה כבר אפס מן השוק ורבים מבקשים אותי להדפיסו במהדורה שניה, אבל בהיות שצריך להביא בו שינויים ותקונים ולהוסיף ולגרוע על־פי ספרים שלא היו בידי בעת חיבורו, אין אני מספיק, כי רבה עלי העבודה ומוכרח אני להאיץ צעדי להכנס לאוניברסיטה¹¹.

אבל טרם אכלה את דברי אליך הפעם, רוצה אני לעורר תשומת לבך לשירתנו מהתקופה הערבית בספרד. דוקא יען יודע אני שסופרינו מתיחסים בקלות ראש אל משוררינו ה“אוריינטאלים” האלה, מפני ששירתם אינה לפי טעמם, ואינם יכולים להבין את כל היופי, הנהדר והנשגב שבה, רוצה הייתי שאתה תהגה בה, ומובטחני שלב משורר ללב משורר ידבר, ובחוש הפיוטי שלך תבין את שירי גאוני השירה של אותה תקופה, הרבה יותר טוב מהמפרשים אשר טעו הרבה, מפני העדר ידיעתם את השפה ואת השירה הערבית שהשפיעו הרבה על שירתנו. כי אפילו שמואל דוד לוצאטו, שהוא הטוב והמומחה מכל המפרשים, לא השכיל להגות ממסילתו את הקשה והמוזר שבה.

והנני חותם בשלום וברכה, על ידידותך גאותי ובהוקרתך תפארתי,

א"ש יהודה.

על מכתבי זה השיב לי במכתב ארוך ומפורט, ובעקבו התכתבנו פעמים אחדות; אבל איני מוצא לא את תשובתו ולא את יתר המכתבים בין כתבי, כי הרבה מהם נאבדו במסעי וטלטולי. אך ממכתב אחד של קלוזנר אלי מאותו זמן, רואה אני שבאחד ממכתבי לטשרניחובסקי דיברתי באריכות גם על משלי החיות של הערבים, ואותו הראיתי לקלוזנר קודם ששלחתיהו. אני מעתיק בכאן חלק מדבריו, מפני שיש בהם ענין בנוגע ליחסו של טשרניחובסקי לי“ל גורדון:…”מכתבך זה נכבד מאד. יש בו הרבה חדשות… טשרניחובסקי ישמח מאד על מכתבך זה, כי הוא מבין בענינים כאלה. כאשר בא מאמרו של בריינין נגד גורדון (ב“השלוח”) ‏ ובריינין החליט בבטחה, כי גורדון לא היה משורר, אז אמר טשרניחובסקי בקצף: “לו כתב גורדון רק את,משליו' הידועים, כי אז כבר לא היינו יכולים לגזול ממנו עטרת משוררים בחסד עליון”.

ועוד דבר מעניין: בקטע אחד מנוסח מכתב שערכתי בתשובה לאחד ממכתביו, מוצא אני שכתב אלי בנוגע למשוררינו הספרדים, שהוא אמנם מעריץ אותם, אבל שאינו יכול להתגבר על הקושי שיש ב“פראזיולוגיה האוריינטלית” שבשירתם, ושהיא כל כך רחוקה מהשקפתו האירופית. וזכורני שפעם אחת בהיידלברג חזקו דברי עליו כל־כך עד שהסכים לקבוע שיעור מזמן לזמן למקרא שיריהם של בן גבירול ויהודה הלוי, והרבה עונג ונחת שבעתי מהשיעורים הללו, בראותי כי שירתם היתה הולכת ומתחבבת עליו. אפס כי לא ארכו ימי השיעורים הללו, כי אחרי ארבעה־חמשה שבועות התחיל להתכונן למבחן, ואנכי עזבתי את היידלברג לימי החופשה, ואחר כך נפרדנו, כי הוא הלך לשווייץ ואנכי לשטראסבורג.

הדבר שהיה מתקשה בו ביותר בקראו שירי הספרדים, היה המשקל הערבי שלהם, שלא היה מצליח להטעים כדרכו בקראו את שיריו הוא, ובפרט מפני שהמבטא הספרדי לא היה שגור על פיו. מכל המשקלים ערבו לו ביותר משקל ה“וואפיר” וה“מותקארב”¹², יען הם קלים וקרובים למשקלים הרומאים שבשירה האירופית. ויום אחד הפתיע אותי בהראותו לי כעשרים וחמשה בתים משיר התולי במשקל וחרוז של “היוכלו פגרים” וכו', שחיבר על חלוקי דעות שפרצו ביני ובין קלוזנר על אודות מלונו “של כיס” שיצא אז לאור. והנה הגם שהמשקל היה פגום, החרוזים היו כל־כך מלאים תנועה וחיים, שהתפלאתי על כשרונו להסתגל לאותו המשקל ולחקותו. הוא לא רצה להרשות לי להעתיק את שירו, והרגשתי בו שכל ענין חיבור המהתלה היה כעין “מעשה קונדס” שלא היה צריך לצאת מארבע כתלי חדרו. אבל נשארו אצלי בתים אחדים שרשמתי תיכף אחר כך מזכרוני. בשיר ההוא הציג את קלוזנר כסופר “מודרנאי”:

מְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים / וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲמָרִים

וְנִיבִים מוּזָרִים / לִנְשָׁפִים וּבְקָרִים.

פַנְטַסְיוֹת וְסֶנְסַצְיוֹת, / סִמְפַּתְּיוֹת וְאוֹרְגַנִּזַּצְיוֹת

לְהַרְבּוֹת אוֹבַצְיוֹת / לוֹ בִטּוּיִים יְקָרִים¹³.

ואותי הציג כ“בלשן ספרדי עתיקאי”:

מְתָעֵב חִדּוּשִׁים / בְּלִי שׁוּם פֵּרוּשִׁים

וְלוֹ אֵין דְּרוּשִׁים / יַלְדֵי נָכְרִים וְזָרִים.

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה וּפִילוֹלוֹגְיָה / תֵּיאוֹלוֹגְיָה וְאַנְתּוֹלוֹגְיָה

חִירוּרְגְיָה וּפַאתּוֹלוֹגְיָה / בְּעֵינָיו מַמְזֵרִים.

וַאֲפִלּוּ אִינְטוּאַצְיָה / בְּאֵיזוּ סִיטוּאַצְיָה

בְּנִגּוּד לִטְרַדִּיצְיָה / אֲסוּרִים וַאֲרוּרִים.

וּמַכְאוֹבִים בָּזֶה יוֹסִיף / לַסּוֹפֵר יְהוֹסֵף

הַמֵּזִיעַ וְאוֹסֵף / מִלּוֹנִים וְאוֹצָרִים.

למרות התאמצו לשמור על המשקל של יתדות ותנועות לא הצליח בנסיונו, ובאמת לא הקפיד הרבה בכך; וכשאמרתי לו כי לפי המשקל הנכון צריך לקרוא מלונים (מ' שואית) תחת מלונים (מ' חרוקה). ויצא מזה שיהוסף הוא בעל אכסניות ואוצרות בר, ולא אוגר מלים ושרשים, צחק באותה העליזות אשר ציינה אותו ויאמר: “חזיזים ורעם! (דוננער וועטער) השד יקח את היתד!”

איני יודע מה עשה בשיר ההוא ואם נשמר בכתביו. אבל משירו שנדפס ב“הדואר”, גליון י"ד, שנה זו, “מכתב אל ביאליק”, ושחיבר ממש באותה עונה, אני רואה שגם בשיר זה חיקה את אותו המשקל והחרוז של שיר יהודה הלוי, ושגם על שירו זה מרחפת רוח ההתול. אולי בחר במחרוזת זו למהתלות, וחשוב היה להוודע אם נמצאים ממנו עוד שירי התול בסגנון “ספרדי” זה בין כתביו.

כל מאמצי להסביר לו שעליו להרגיל לשונו במבטא הספרדי השומר על כללי הדקדוק והטעמת המלים, ולשקול את שיריו לפי הנגינה העולה ויורדת במלעיל ומלרע, לא הצליחו. גם טענתי שסוף־סוף יתפשט המבטא הספרדי בארץ־ישראל, ומן ההכרח שיקובל בכל תפוצות הגולה, לא הזיזה אותו מדעתו, כי לכל משורר הצדק לשיר לפי רוחו ולשקול חרוזיו לפי טעמו והרגשתו. אמנם בשנים האחרונות בארץ־ישראל הוכרח גם הוא לשנות את מבטאו האשכנזי והתאמץ לשקול חרוזיו בהתאמה לטעמי המבטא הספרדי, וחושב אני שהמשפיע היותר גדול בנדון זה היה צלצול השפה החיה בפי הילדים, אשר אהב כל־כך, וקולם של תינוקות הכריע.

* * *

ובסוף אני רוצה להביא פרט אחד מעניין: פּעם אחת נפגשתי אתו באחד טיוליו בחורשות היידלברג, ואחת מאהובותיו בחברתו. היא היתה עלמה פשוטה, אבל יפה ומקסימה, מושכת עינים ולוקחת לבבות¹⁴. רציתי להמשיך דרכי, אבל הוא האיץ בי להלוות אליהם. בלינו שעה קטנה תחת אלונים וברושים, ובדרך שובנו העירה שאלה אותי, אם אני מבין עברית והוסיפה לאמר: “פעם אחת באתי אליו והוא היה כבר נואש יען אחרתי הרבה מהמועד. ראיתי על שלחנו גליון ועליו שורות שורות קצרות שנראו בעיני כחרוזים. שאלתי אותו על תכנם. ורק אחרי הציקי לו אמר לי שזו היתה שירה בעברית לשמי, ובמהרה החביא אותה ולא רצה לאמר לי כלום על אודותה, בהעירו: “מה־לך לשירה, ואהבתי אותך יותר עזה מכל שירות שבעולם”. ועתה הגידה נא לי, אתה, המשיכה לאמר אלי, האם עברית היא דומה לרוסית? כמה הייתי חפצה שתתרגם לי, אתה, חרוזים אחדים ממנה אם רק יתרצה להראותם לך! שאלתי את הכומר שלי מה טיבה של עברית ויאמר לי, שהיא השפה שבה נכתבה ה”ביבל“; וזה הלא ספר קדוש הוא; האם אפשר לכתוב שירי אהבה בשפה קדושה כזו? נסיתי לקרוא דף ודפיים ב”ביבל" אך לא הבינותי הרבה ממה שכתוב בה".

פניתי אל טשרניחובסקי בלחישה, ואשאלהו אם אומר לה שתקרא את שיר־השירים. קפץ ואמר: “חס־ושלום! הנח לה שתוסיף להאמין בקדושת ה”ביבל". ולה אמר: “בספר הקדוש הזה כתוב במקום אחד: כי עזה כמות אהבה, רשפיה רשפי אש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”. באותו רגע שלהבת עלתה בעיניה הגדולות והיפות, ומתוך התרגשות מחממת ענתה ותאמר: “אח! כמה יפה זה. אח! לוא הייתי אך יכולה לקרוא ולהבין ספר כזה”.

* * *

כעבור כשנה וחצי מיום שכתבתי לו מכתבי הראשון בא טשרניחובסקי להיידלברג, ובמשך כל ימי היותו שם כארבע שנים, ביחוד ב“זמנים” שגם אני למדתי באוניברסיטה של היידלברג, היינו קרובים איש אל רעהו. נפגשנו, שוחחנו, טיילנו, התענגנו וגם התווכחנו על הרבה דברים ועל סגנונו ו“דקדוקו”, ולפעמים התנגחנו והתכעסנו בווכוחינו על היהדות והיווניות והאליליות; אבל לבסוף שוב התאהבנו, כי קסמים היו לו בכל תהלוכותיו, ואיש־חמודות היה ואי־אפשר היה להפרד מעליו. כי אפילו בשעה שהיה מתרגז, חוט של חן היה נמשך על פניו המלאים שמחת חיים, ובבת־שחוק על שפתיו היה גומר, ומפרק בזה את יריבו מנשקו.

הרבה זכרונות עולים על לבי מדי חשבי על טשרניחובסקי, על ידידיו ועל אהובותיו ועל ימי־היידלברג; אולי עוד אשוב לדבר עליהם בהזדמנות אחרת.

ניו־הייבן, ניסן תש"ד.