רקע
אברהם שלום יהודה
כשלמדתי רש"י

(בצרון, ניסן ואייר, תש"ב)


כשהתחלתי ללמוד רש“י בעיר מולדתי ירושלם הייתי כבן שש שנים, ואז כבר ידעתי את כל החומש לסדרותיו ולפרשיותיו, כי שוקד הייתי לקרא אותו ולשננו יום יום. אף שהרבה דברים נשארו סתומים לי. בפרט משכו את לבי ספורי מעשי בראשית, ספורי האבות, פרשיות יוסף ויציאת מצרים, ועל הכל, ספר דברים שהיה כלו קודש קדשים בעיני, יען שמתוכו שמעתי את קול משה מדבר אל עם ישראל ברגש וברוגז, בחימה ואהבה כמזהיר ומזרז גם יחד. אולם בקיאותי בחומש לא השביעה את נפשי השוקקה להבין מה שלא הבינותי. יודע הייתי מציאותו של רש”י, אבל כשהייתי שואל את אבי מתי אוכל להתחיל ללמוד את רש“י, היה משיב לי שאזכה לכך כשאהיה בן שש. כמובן הייתי מציץ ברש”י בעצמי, אבל קשה היתה לי הקריאה, ובפרט ה“ראשי תיבות”, ומה שהיה מביא מלשונות המדרש והגמרא, או בעסקו בדבר הלכה שלא היו מובנים לי כלל וכלל, לא מפאת לשונם, ולא מצד תכנם, ובכן הייתי מטריד את מלמדי ואת כל מי שהיה ידוע ל“בעל תנ”ך", שיבארו לי פסוקים ודברים שהיו קשים בעיני.

ופה אזכיר מקרה אחד שהרגיזני, אבל גם הסב לי הנאה גדולה: ‏דוד ילין, שהיה אז כבן תשע עשרה, היה מפורסם לבקי בתנ"ך, והיו אומרים עליו שידע אותו כלו בעל־פה לפרקיו ולפסוקיו. ויהי היום, באחד מימי חול המועד של פסח, ויקח אותי אבי אתו לעשות בקור של יום־טוב אצל אחותו שרה שהיתה אמו של דוד. על בקור זה שמחתי כפליים: ראשית יען שהוריו של דוד היו גרים בעיר העתיקה, וזו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לרדת מחוץ לעיר, במקום שאנחנו היינו גרים, אל תוך העיר העתיקה; ושנית יען חשבתי שאוכל להוודע מדוד באור להרבה מקומות בחומש שהכינותי לשם כך. דוד ילין אמנם השתומם על ידיעתי בחומש, ואחרי שסדרתי לפניו שאלותי שהשיב עליהן, אמר לי: ועתה אשאלך גם אני שאלה אחת: אמור נא לי איפה כתוב בתורה “ויפן זנב אל זנב”. ברגע הראשון כבר היה הפסוק מוזר בעיני. אבל חשבתי איך זה אפשר שלא נמצא פסוק זה בתורה, אם דוד ילין מציע לי שאלה כזו? הוגעתי את מוחי להזכר אולי אמצאנו, ודוד היה מחייך כאילו היה מהתל בי שתפש אותי בחולשת ידיעה. בסוף התרזתי בפניו ואומר שפסוק כזה לא נמצא בתורה. כשענה בהסכם, והוסיף לומר שאמנם פסוק זה נמצא בשופטים, במעשה שמשון שלא קראתי עדיין, נמלאתי חימה על התלו בי, ואשיב לו: ועתה אומר לך אני באיזה מקום כתוב זנב בתורה וזהו: “ואתה תהיה לזנב”. צחקו כל הנוכחים, ודודי רבי יהושע ילין, צבט על לחיי ויתן לי שני תופינים של “לקח” בשכר נצחוני.


 

מלמדי הראשון של חומש עם רש"י    🔗

חדשים אחדים קודם שנכנסתי לששית בגילי לקח אבי ז“ל בהחל “זמן” הקיץ, תיכף אחרי הפסח, מלמד אשכנזי שהיה ידוע למומחה בחומש ורש”י, והיה קורא שיעורים בו בכל שבת ושבת בבית המדרש בשכונתנו “אבן ישראל”. והנה בהיות אבי איש אמיד, היה משלם שכר כפול ומכופל למלמד טוב ומפורסם, בתנאי שלא יקח יותר משנים או שלשה תלמידים בלעדי, אבל שיהיו יותר מתקדמים ממני בלמודיהם, כדי להעיר בקרבי קנאת תלמידי־חכמים. ככה היה מנהגו עם כל מלמדי.1 אמנם נסיון זה היה לטובתי, ובפרט אחרי שנים אחדות כשהייתי לומד בתלמוד. אבל הרבה סבלתי מחברי אלה. כי בניגוד לנערים הספרדים הנקיים במלבושיהם והנוחים בטיבם ומזגם ובעלי “דרך־ארץ”, היו הנערים האשכנזים מלוכלכים, רעשנים ושובבים, והרבה צרות גרמו לי בפרט כשהיו מראים תענוג מיוחד ללכלך את בגדי הנקיים ולבלבל את שערות ראשי שאמי היתה סורקת בכל שחרית.2

אני מדגיש שהמלמד היה אשכנזי, כי בימים ההם תהום גדול היה מבדיל בין הספרדים והאשכנזים. ‏ אבי־זקני, רבי שלמה יחזקאל יהודה, כשעלה מבבל לירושלם ונתחבב על כל העדות, כספרדים כאשכנזים, בגלל צדקתו ונדבותיו בתמכו בהרבה תלמידי־חכמים ללמוד וללמד בישיבת “חסד־אל” שיסד מהונו, התאמץ בכל כחו לקרב את הלבבות, וראשית מעשהו היה, לתת את בתו שרה לר' יהושע ילין מלומזה3, ולקחת לבנו הגדול שאול בתו של ר' ישעיה ברדאקי, מגדולי רבני האשכנזים ומחשובי עסקניה ולבנו הצעיר פאראג חיים בתו של אחד מחסידי חב“ד ר' ישראל שפירא שהיה ת”ח ובר אבהן ממשפחה מיוחסה מפולוניה, ‏ גם אבי ר' בנימין הלך בדרכיו ומקרב היה את האשכנזים ומהם היה בוחר מלמדים גם לאחי הגדול ממני, יצחק ז"ל, וגם לי4.

מלמדי זה היה מקובנה כי על כן היה ידוע בשם ר' מרדכי קובנר, איש עבתן קצר קומה וקצר רוח, וגם כעסן וקפדן ולחייו אדומים ופניו תמיד להבים. אותי חובב ביותר, לא רק בזכותו של אבי, שהיה אומר עליו שהוא צדיק בכל דרכיו, אלא גם מפני שלא פחדתי מרגזנותו, והייתי מתריז בפניו בכל פעם שפקעה סבלנותו בגלל שאלותי הרבות, שכמה מהן היה זורה הלאה בתור “קושיה משונה”. הוא החל ללמד אותי פרק ברש“י, שכל כך הייתי תאב לדעת. כבר מהפסוק הראשון נתחבב עלי פירושו של רש”י. כמה התלהבתי מפתיחתו: “אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם“, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום “כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים”, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, אז הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא: הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו“. ורבי מרדכי הסביר לי את המאמר הזה בכמה דוגמאות ממה שהיו אומות העולם מלשינים על ישראל ומקפחים זכויותינו ככל העולה על רוחם וכטוב בעיניהם. ור' מרדכי עוד המשיך לברר איך הוסיף רש”י לוית חן על הנימוק שבבראשית, ללמד על זכותם של ישראל על ארץ האבות, בהכניסו לביאורו על חלום יעקב, את מאמר חז“ל שארץ ישראל נקפלה תחתיו בישנו על הקרקע בדרכו לחרן, לאמר לך שכבר מאז היתה מוכנה בידי הקב”ה לתתה לבניו לאחוזת עולם. הרבה לילות חלמתי על המאמר ההוא. הגע בעצמך עד כמה גדול כחה של הגדה כזו לעורר חזיונות במוחו של ילד ולרומם את מעוף דמיונו. אבל אם הערותיו והוספותיו של ר' מרדכי על ראשית הפסוק שבו את לבי, כל עמלו להבינני את באור רש“י למלת “בראשית” לא הניח את דעתי כלל וכלל, וכבר הפסוק הראשון הזה היה לסלע מחלוקת בינינו. כי קושיה חמורה היתה מעיקה עלי, ולא פעם הרגזתי את אבי ואת ה”חכם" הספרדי שלמד עמי את גוף החומש:5 איך זה כתוב בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ, והלא הארץ לא נבראה אלא בשני, והשמים לא נבראו אלא בשלישי! קושיה זו היתה כמובן הראשונה שהרציתי לפני ר' מרדכי כשהתחלנו ללמוד את החומש עם רש“י, והוא חלק לי על לחיי ואמר: “היטב שאלת” ותיכף אצל רש”י תמצא את התשובה. אבל מוחי קצר מרדת אל עומק דעתו של רש"י, וכשהייתי חוזר וחוזר על שאלתי הראשונה, נרגז ר' מרדכי ואמר לי: “ילד קטן שכמותך אסור לו לעמוד על שאלות כאלה, ועליך להמתין עד שתגדל ותוכל להבין דברים שהם למעלה משכלך עתה”. שמעתי את חרפת ילדותי, אבל שמרתי לרבי את זכות הסברתו לי את ראש הפסוק ושתקתי.6


 

מה שמחבב את רש"י על התלמידים    🔗

אהבתי לרש“י הלכה הלוך וגדול באותה מדה שמלמדי היה מבאר לי את שיטתו ואת סגנונו ואת רוחב ידיעותיו בכל מקצוע. “אין דבר קשה שרש”י לא היה יכל לישב”, היה ר' מרדכי אומר ועוד: “אם רוצים להבין מקרא כפשוטו צריך ללכת אל רש”י“. ואמנם הוא גם הוא אחז במדה זו של פשטנות ולא אהב כלל את אותם הפרשנים של רש”י, שהיו בוראים קושיות כדי להמציא תירוץ נאה להן.

הדבר שעשה עלי רושם ביותר הוא שיטתו של רש“י לבאר מה שטעון באור, ולא לכתוב פירוש לשם פירוש, ולהרבות בדברים דוקא על ענינים שהם מובנים לרוב הקוראים. נדמה לי כאילו התכוון רש”י בפירושו לתלמידים נבונים אשר החשק ללמוד הולך ומתגבר אצלם באותה מדה שהם משכילים להבין מה שהם לומדים. כי אמנם מה שמושך את לב התלמיד ביותר הוא פשטנותו וקלות הרצאתו, אבל גם קיצור מליו שאינו מוסיף ואינו גורע. כמובן קשה לילד להכנס מיד לטרקלינו. אבל אחרי שיעבור על פרשות רבות הוא מתרגל לאט לאט בסגנונו עד שהוא מתמחה בו ומדי פעם בפעם הוא מגלה תעלומות ושמח על “מציאותיו”. זהו אחד המקורות לנחת־רוח של התלמידים ואחת הסגולות שמחבבות את רש“י עליהם מכל יתר הפירושים, כי מפעם לפעם הוא נותן להם את ההזדמנות לנסות את כוחם לברר מה שהוא נראה להם תחלה כסתום, ולשנן מוחם בהתחרותם זה עם זה למצא פירושים למה שנאמר רק ברמז או בקצור נמרץ. שמחה מיוחדה היתה מרוממת אותי כשהיה המלמד דש אתי בפירוש קשה הבנה וסוף סוף הייתי יורד לעומק דעתו. זו היתה שמחה של ספוק הנפש על שאלהים חונן אותנו בדעת ושכל טוב להבין מחשבות עליונים. לפעמים הייתי מזנק ממקומי בהשתוממות של התלהבות על כחו של רש”י להפתיע אותך בפירושו לכתוב קשה על ידי הוספת מלה או שתים או אפילו אות אחת, כמו למשל על: וללוי אמר (דברים ל"ג ח'), העיר רש"י, כלומר “על לוי”, לבאר שלא ללוי היו הדברים מכוונים.

רש“י היה מחבב עלינו את התורה במימרות כאלה כמו “כל שעשועיו של הקב”ה בתורה” (שמות ל“ב ט”ז) והיה מעורר בנו התאוה לחדור אל עומק כוונת הדברים להבין אותם היטב, ולא לרמות את עצמנו שהבינונו מה שלא הבינונו, במימרות כמו “ושננתם לבניך, לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא מגמגם בו, אלא אמור לו מיד” (דברים ו' ז'). או: “צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה” (דברים ל“ב, מ”ו). ‏ גם מזרז היה לרוץ בדברי תורה ולשלוט בכל מכמניה.

גם את המצוות היה רש"י מחבב עלינו בהדגישו בכל הזדמנות, שכבר האבות היו מקיימים את התורה עוד לפני שנתנה בסיני. נפש הילד טועמת מתיקות מיוחדה כשנגלה לו שכבר האבות שהוחזקו אצלנו כסמל לכל דבר קדוש וחביב, היו זהירים במצוות. איזה עונג מיוחד הרגשתי לדעת שאברהם אבינו אכל מצות בפסח, שבני ישראל ישבו בסכות בצאתם ממצרים, וכי שרה ורבקה היו זהירות בהדלקת הנר בערבי שבתות, כמו שאמי היתה אומרת לי.


 

השפעת מימרותיו של רש"י    🔗

נעימה היתה לי דרכו של רש"י לקשט את פירושיו בדברי אגדה ומדרש. בפרט כשהיו מפיחים רוח חיה ביבשות הענין. מדרשים רבים היו ממלאים אותי רגשי שמחה ועליצות, למשל בבאוריו על מהלך המשא ומתן בין יעקב ועשו. לפעמים היו גם משליו מבדחים את דעתי ומעבירים עלי רוח של צחקנות, ליצנות וחיוך, כמו למשל: “אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך” (במד' י“א, כ”ב), או “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי” (בראשית כ“א, כ”א), שהייתי מקנטר בו את אחד משכנינו כשהיה שב על נימוקיו גם אחרי שהיו סותרים את כל טענותיו.

לר' מרדכי היה רש“י מקור לתורת המדות והיה מציג אותו כמורה ומדריך שצריך ללמוד ממנו דרך־ארץ איך להתנהג עם הבריות, וחוזר היה על כמה וכמה מימרות בכל הזדמנות. למשל כשלעגתי פעם לאדם שהיה מגמגם בלשונו, שנן לי מה שאמר רש”י: “חס המקום על כבודן של בריות” (שמות כ“א, ל”ז). כשהייתי שואל שאלה בעקב שאלה בלי המתין לתשובה, היה גוער בי: וכי לא למדת מה שאמר רש“י: “על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון” (בראשית ל“ב, י”ט). כשפעם אחת ביישתי את חברי על שלקח תפוח מחיק מעילי והאשמתי אותו בגנבה, הזכיר אותי מה שאמר רש”י: “טוב לו לאדם שיפילוהו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים” (בראשית ל“ח, כ”ה). כל כך נרגשתי שתיכף הלכתי אליו ופייסתי אותו. כשהיו התלמידים מריבים זה בזה היה מזהיר אותם וחוזר על המימרא, “גדול השלום שהקב”ה נתן בחלקם של צדיקים ולא נתן בחלקם של רשעים“. וכשמתה עלי אחות קטנה שאהבתי הרבה, ולא יכלתי להתנחם, והייתי פורץ בבכי כשהייתי נזכר בה ומפסיק את למודי, היה מעודד אותי פעם אחרי פעם בדברי רש”י: “שכל מי שהוא גבור ברוחו מקבל עליו כל מה שאירע לו באהבה” וכיוצא בדברים כאלה. ופעם אחת כשתאר לי רבי את אישיותו של רש“י וגודל נשמתו ואמרתי לו שהייתי רוצה גם אני להיות‏ כמו רש"י, נזף בי, כאלו נכנסה בי רוח של התגדלות, ויאמר: עליך לאמר שאתה רוצה להיות ‏מתלמידיו של רש”י. שמרתי את הדבר בלבי. ויהי בפעם אחרת כשהיה מבאר לי מאמר קשה ברש“י וקצרה רוחו מפני שלא הבינותי אותו במהרה, וחשב שהייתי הוגה בענין אחר ומסיח דעתי מלמודי, שאלתי אותו אם גם רש”י נהג כך עם תלמידיו? הציץ בי רגע, ואח"כ המתיק לשונו ויסביר לי אותו מאמר במתינות ונחת.

ר' מרדכי היה כל כך חוזר על דברי רש“י שגם אני אחזתי בדרכו זו, והייתי מביא מימרות של רש”י לחזק את דברי, עד שחברי היו לועגים לי, בשאלם אותי בכל הזדמנות: ומה אומר רש“י על זה או על זה? אולם אני כל מה שגדלתי ועיינתי יותר בפירוש רש”י ככה גדלה חבתי והערצתי לו.


 

דייקנותו הנפלאה של רש"י    🔗

כשנה וחצי למדתי אצל ר' מרדכי ובה עברנו על כל החומש עם רש“י. ר' מרדכי היה דולג על הרבה מביאוריו של רש”י, בפרט על אותן הלשונות שהיה מביא מן התלמוד והמדרש, או כשהיה דן בדברי הלכה שלא היו מובנים למי שלא למד גמרא ואגדה, ומימרא היתה שגורה על פיו: “צריך להמתין עד שהשכל יוכשר להבין”. דלוגיו אלה הסבו לפעמים סכסוכים ביני ובינו. אבל מעט מעט הסכנתי לסגנונו של רש“י, עד שלפעמים הייתי אני מציע איך לישב איזה באור קשה אצל רש”י. הצעה אחת כזו נקבעה בזכרוני כי זו היתה הפעם הראשונה שר' מרדכי הרגזן הביע נחת־רוחו ויהללני. אפשר לצייר את גאותי לשחקי שחקים, כשר' מרדכי הביא בשמי בשיעורו על רש“י שהיה נותן, כאמור לעיל, בכל שבת בבית הכנסת בשכונתנו. ואולי כדאי להזכיר את זה מפני שאפשר שגם אחרים תהו על קנקן זה: על “תמיך ואוריך” בזאת הברכה (דברים ל"ח, ח') מעיר רש”י – “כלפי שכינה הוא מדבר”. היטב הבינותי שהדברים לא יכלו להתכוון ללוי, אלא להקב“ה שחלק ללוי את הזכות לשאת את האורים והתומים. אבל מה שקשה היה בעיני הוא שרש”י עשה הערה זו על “תמיך ואוריך” ולא על “איש חסידך”, ששם היה המקום הראוי לאמר “כלפי שכינה הוא מדבר”. על קושיא זו לא השיב ר' מרדכי, אבל עוד קושיה נוספת נקרה במוחי: מדוע שנה הכתוב בכאן לאמר “תמיך ואוריך” ולא “אוריך ותמיך”. ואמנם קושיה זו היא היא שזרקה למוחי תשובה על שאלתי הראשונה, כי באותו מעמד נזכרתי מה שאמר רש“י (שמות כ"ח, ל') “אורים ותמים” שנקראו כך מפני ששם המפורש שהיה בתוך החושן היה תחלה מאיר את הדברים ואחר כך מתמם ומצרף אותם למשפט שלם. ובכן סברתי שזה ראוי לאמר כלפי בני אדם שלא היו יכולים לדעת מראש מה שיביאו האורים ותמים. ואולם כלפי שכינה צריך להפוך את הסדר כי הלא לפני השכינה היו ידועים הדברים בשלמותם קודם שהיו האותיות מאירות, ולכן סמך רש”י את הערתו בכוונה ל“תמיך ואוריך” כדי להסביר למה שנה הפסוק את סדר שתי המלים הללו.

ההתנגשות הזאת היתה האחרונה בלמודי עם ר' מרדכי וכתום “הזמן” בסכות, חגגנו סיום נאה לחומש עם רש“י במסבת אבי ואבות חברי, ואחדים משומעי השעור על רש”י של ר' מרדכי בשבת.


 

מלמדי הראשונים בגמרא עם רש"י    🔗

אחרי ר' מרדכי לקח לי אבי מלמדים אחרים מהיותר טובים והיותר מומחים בהוראה וחנוך. ביחוד רוצה אני להזכיר שנים מהם שהשפיעו עלי ביותר. האחד היה ר' בנימין ריבלין, אדם נאה שהיה כלו, בגופו וברוחו, ההפך מר' מרדכי. הוא היה גבה קומה, רזה וצנום, בעל מזג טוב, דבריו היו בנחת ועם תלמידיו נהג במדת הרחמים. אצלו התחלתי ללמוד גם גמרא עם רש“י. פרקים שבחר מבבא קמא כמו “המניח את הכד” ואח”כ “החובל בחברו” ואח“כ מסכתות קלות כמו ביצה ועוד. פה נגלה לי רש”י בכל נחיצותו ותועלתו. כי לשון הגמרא וסגנונה קשו עלי, הגם שהענין משך את לבי והשקלא וטרייא היו לי דבר חדש לגמרה. אבל אם בחומש לא נצרכתי בכל מקום לפירושו של רש“י, הנה בגמרא הרגשתי שבלעדו אי אפשר היה לי להבין בנקל את הלשון ואת מהלך המשא ומתן בסוגיה. בכאן היה רש”י באמת ה“עזר־כנגדי” בכל פרטיו.‏ וככה היו ביאוריו כדברי האורים שהיו מאירים את עיני, אם גם לפעמים היו גם לשון הגמרא וגם פירושו של רש"י מיגעים את מוחי “ומשברים” את ראשי עד שהבינותי את כל הענין, ואז גדולה היתה השמחה והנאה מיוחדה הרגשתי בנצחון השכל.

השני היה ר' יוסף הכהן ממינסק שקנה לו שם בתור מדריך מומחה לתלמידים מתקדמים בתלמוד. ממנו קבלתי רובי תורתי גם בתלמוד וגם במקרא ומפרשיו. ר' יוסף זה היה למדן גדול, עמקן וחריף, אבל בעל שכל ישר ורוח נוחה ובסבלנות גדולה היה מסביר לתלמידיו את הסוגיות היותר מסובכות וקשות. הוא אהב את דרך הפשטנות של רבותינו הספרדים, והתרחק מן הפלפול, ולכן היה מצווה אותנו תמיד לבלי סור מרש"י, ומזהיר אותנו שלא נלך בדרך המקשנים שממציאים מעקשים ונפתולים בלי צורך ובלי תועלת, אבל לרכז את כל המחשבה והעיון ‏במה שנאמר ומה שכתוב, עד שיתברר הענין. “אותיות מחכימות” היה אומר, והיה מכריח אותנו לחזור ולחזור על כל שורה ושורה עד שהיינו מבינים את כל הסוגיה לפרטיה.

במשך כל השנים מיום עזבי את ר' מרדכי עד שהייתי כבן שתים־עשרה לא חדלתי מהגות בפירושו של רש“י ולבכר אותו על כל יתר המפרשים, בין במקרא בין בתלמוד. כמעט בכל שבוע הייתי עובר על הפרשה עם רש”י מדי שנה בשנה או עם מלמדי או לבדי. אבל ר' יוסף קבע לי ביחוד שיעורים בלמוד רש“י גם על ספרים נבחרים מהתנ”ך. ורוב זכרונותי ורשמי שקבלתי מרש“י מנביאים וכתובים, ושאני רושם בכאן, הם מאותם השנים שלמדתי אצל ר' יוסף או לבדי, ובפרט בלילות החורף שהיה נותן לנו בתור הוספה על הימים הקצרים. אבל מסתפק אני להביא מה שנקבע בזכרוני מפירושו על התנ”ך שבו נתגלתה לי כל אישיותו במדותיו, וברוחו וטעמו בגוונים כל כך בהירים ומזהירים.


 

תהלים עם רש"י    🔗

בלילות של חורף אחד למדנו אצל ר' יוסף תהלים עם רש"י. כל היום הייתי מחכה לבוא הלילה ללמוד זה, שבאמת הביא רוח חדשה בקרבי. הוא הלהיב אותי, וממש הרנין את כל בשרי ונפשי לאל חי. דוד המלך שהייתי מעריץ כאיש גבור, בעל כח אביר וזרועות ברזל לו, נגלה פתאום לעיני בפנים חדשות שלא ידעתי קודם. דוד זה שהכה את הארי ואת הדוב ושהמית את גלית הפלשתי ונצח את כל אויביו במלחמות נוראות, הופיע עתה לפני כאיש חסיד וצדיק השופך נפשו בתפלה לאל חנון ומרחם, ונותן שירה ותהלה לדר שחקים; אותו האיש אשר דש את מואב בחריצי ברזל והפיל את אוריה החתי בצדיה יען חשקה נפשו בבת־שבע היפה, נהפך לבעל תשובה כמבקש סליחה על פשעיו בנפש נכאה ולב נשבר. נשמה כל כך יפה ועדינה, רכה וזכה! ענוה וגאוה באיש חזק עריץ ותקיף! הידים המוצקות כמטילי ברזל, האוחזות בחרבות פלדות להכריע ענקים, הנן פרושות לשמים בתפלה ותחנונים, וקול ענות מלחמה נהפך לקול כל כך נמוך משווע לאלהי הרחמים! אמנם, לב טהור ברא לו האלהים ורוח איש נכון חדש בקרבו.

ואת דוד זה החסיד המתפלל המשתוחח ממרומי מלכותו למעמקי חוטא ואשם המתגולל במכאובי שגיונותיו ומצטדק בנפש הומיה ובלב מזדכך, את דוד זה אשר כלו אומר חסידות וצדקיות, יראת שמים ואהבה אין קץ ותכלית לבורא, את אותו דוד היה רש“י משפר ומיפה ומחבב על הקורא, כאילו נגעו שתי הנשמות זו בזו ונשפכו זו לתוך זו, והיה משמיע את הד הנפש המתעטפת בחרטה ותשובה ובורחת מהבלי עולם להסתופף בחצרות ד'. ורש”י היה מלוה אותו ברוממות נפש כאילו רצה גם הוא להתרומם אל העולם ההוא של עליונים וקדושים המלא טוהר ואור, אצילות וקדושה. ועל כל זה בא רש“י עוד להוסיף יופי וחן באמרותיו המזוקקות שבעתיים, בפירושו למלים הקשות והסברותיו לפסוקים הסתומים. פה נגלתה לי ברש”י נפש חדשה באהבתו לישראל המעונה והמדוכא, אהבה עזה וטהורה. ‏כמה נתחבב עלי רש"י בתגליתי זו! נפש פיוטית, הומיה ברגשי חבה והערצה לעם נודד ובודד, נרדף ורצוץ, אבל הולך קוממיות ברנה ותפלה בפיו לאלהים אשר לא השבית את בריתו את עמו, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא כלה אותם להאבידם.


 

רחמיו של הקב"ה על בריותיו    🔗

כשהיינו עוברים על פרשת השבוע בכל חמשי וששי, היה ר' יוסף נוהג להרחיב את פירוש רש“י בהכניסו מדרשים נוספים על אלה שהביא רש”י, וספרים עבים היו מונחים אצל החומש שלו, אשר מהם היה שואב את נוספותיו. זכורני מקרה אחד שנשאר חרות על לוח לבי מאז ועד עתה. גדול היה היום אשר בו למדנו את פרשת יציאת מצרים. כל מכה ומכה שהביא הקב“ה על מצרים היתה עוברת חיה לנגד עינינו בכל מוראותיה ונפלאותיה. והנגון המיוחד שהיינו לומדים בו את רש”י היה מתעלה למין שירה גאיונית של נצחון הצדק נגד הזדון והרשע, והשמחה על הגאולה מלאה את כל חדרי נפשנו. בעינינו ראינו את בני ישראל יוצאים ביד רמה ועמוד האש הולך לפניהם;‏ בעינינו ראינו את המהומה והמבוכה, הבהלה והחרדה במחנה מצרים, באשר נער ה' את חיל פרעה ופרשיו וכל מרכבותיו בים, והנה הנם טובעים בלב ים! וכשנפשנו היתה מתרוממה מפסוק לפסוק ובצעדי גאוה היינו מתקרבים לעצם השירה הגדולה והנשגבה, והנה כבר הגענו ל“אז ישיר משה” והתפעלותנו היתה הולכת ומתגברת על מפלת האויב ותבוסת כל צבאותיו, וכמעט שכורים היינו מחדוות נצחון וכל פסוק ופסוק משירת משה היה מכה גלים בסערת לבנו, וכל נפשנו ובשרנו היו אומרים שירה ורנה, וצווחה של ענות גבורה נתקה מגרוננו בקראנו “צללו כעופרת במים אדירים”… והנה ברגע היותר נשגב הזה, נעצרנו פתע פתאם במרוצת התלהבותנו כאשר ר' יוסף הוציא מדרש נפלא מספר שהיה מונח לפניו כאילו פחד שמא תכנס בנו רוח רעה של נקמה ונטירת איבה, מדה שהיה תמיד מזהיר את תלמידיו לעקור אותה משורש לבם… “באותה שעה, אומר המדרש”, העיר ר' יוסף בניגון רך ונעים, “כשהיו המצרים טובעים, ומשה וכל ישראל היו אומרים שירה, עמד הקב”ה ואמר למשה: “הכיצד? מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?… באותו רגע כל כך התרגשנו על רחמיו הגדולים של הקב"ה על בריאותיו, שכמעט התביישנו משמחתנו על מפלת פרעה וחילו…


 

רחל מבכה על בניה    🔗

המדרשים והאגדות ברש“י הם הצד הפיוטי של פשטנות פירושו. כמה מהם הרנינו את לבי ברוח נחמה וישועה שבהם. אפילו אלה שהיו משפיעים עצבון רוח ומדכאים את הנפש, איזה גרעין של התעודדות ותחיה היה טמון בהם. חושבני שאין ביאור שמעורר בנפש הילד אהבה כל כך עמוקה לאבות ישראל ואמונה כל כך חזקה ואמתית בנצח ישראל, כמו זה של רש”י על הפסוקים “ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל” (בראשית מ"ח, ז'). פה אנו רואים את יעקב אבינו ברגעים האחרונים של חייו מצטדק לפני יוסף השליט על כל ארץ מצרים, על שלא הביא את אמו רחל לקבר אבות ואמהות ישראל, ומבאר לו: “ואעפ”י שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה… ולא הולכתיה אפילו לבית לחם… אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקב“ה משיבה, יש שכר לפעולתך, נאום ד', ושבו בנים לגבולם” (רש"י שם).

כשקראנו את הדברים האלה ראיתי את חיל אלפי הגולים הולכים שבי, ובשלשלאות של ברזל על ידיהם ורגליהם עוברים על יד קברה של רחל, שהכרתי היטב מבקורי בראש חדש אחד של אלול, ביום שכל יהודי ירושלם היו הולכים לקבר “רחל אמנו”. התפלצתי לקול בכיתם כשהיו עוברים על קברה, וראיתי את האם הגדולה קמה משנתה, שינת עולמים, ושמעתי קול בכייתה על בניה הגולים, וראיתי דמעותיה כשהיא מבקשת רחמים על בניה, ושמעתי את קול הקב"ה עונה ואומר לה: “ושבו בנים לגבולם”… זו היתה תוגה עמוקה על הגלות, מעורבה בחדווה של תקוה לגאולה, הערצה לאב החוזה חזון נשגב למרחקים, ולאם השומרת אהבה וחמלה לבניה לדור דורים. וככה שמשו בקרבי עצבון ועליזות בבת אחת, ושמחה באה בעקב אנחה, עין אחת היתה בוכה ועין צוחקת…

וראה זה דבר פלא: כל פעם שהייתי נפגש עם בני אדם מן הדור הישן שקראו ושנו וגמרו, ומדבר הייתי אתם על רש“י ופירושיו, היו כמעט בלי יוצא מן הכלל אומרים: “האם זוכר אתה מה שאמר רש”י על רחל מבכה על בניה”? הייתי מרגיש כאילו מתגעגעים היו לאותם הרגעים שנקבעו בזכרונם מאביב ילדותם בלמדם חומש עם רש"י.


 

מאקס נורדו ואגדת רחל    🔗

ופה רוצה אני להזכיר מקרה אחד, המראה עד כמה יכולים דברים פשוטים ומלאים רגש וחבה כאלה, לפעול גם על יהודים שעזבו תורתנו והתרחקו מגבולינו זמן רב. פעם אחת כשהייתי מטייל במדריד, בירת ספרד, עם מאקס נורדו בימי המלחמה הגדולה, והוא היה אז חי שם כגולה, והיינו מדברים על הקונגרס הראשון, וסחתי לו על הרושם האדיר אשר עשה נאומו שנשא בגן העיר של באזל, באחת הלילות של אותו הקונגרס, שדבר לפני אלפי אנשים על אגדת רחל המבכה על בניה. שאלתי אותו מהיכן באה לו אגדה זו, ואם גם הוא למד חומש עם רש“י בילדותו. ענה לי: תדע שבאחד הימים בפאריז, בשעה שהייתי קובע לקבל חולים בביתי, באה אלי אשה עניה מרחוב היהודים עם ילד בן שמונה או תשע שנים להתרפאות. ראיתי בילד שפקח היה, אבל הרגשתי שהצרפתית שלו היתה לקויה. שאלתי אותו באיזה בית־ספר הוא לומד, וענה לי, בשפה רפה כמתבייש, שהיה לומד ב”חדר“. ואמו הוסיפה משלה כמצטדקת, שאביו הוא מן הדור הישן ואינו רוצה שבנו ילך לבי”ס של “גויים”, קודם שיגמור את למודיו ב“חדר”. הרהרתי אז בלבי אחרי בן “הדור הישן” זה, ואכבש את זעמי בגלל מנעו מבנו השכלה אירופית, וכמעט בלעג שאלתי את הילד מה שהיה לומד ב“חדר”. הוא נתמלא רגש, והתחיל לספר ביידיש את האגדה של רחל שלמד בחומש ביום לפני שחלה. באותה שעה נזדעזעו כל אברי, חבקתי ונשקתי אותו על מצחו, ובלבי אמרתי: עם כזה ששומר זכרונות כאלה מאלפי שנים, ומשריש אותם בלב ילדיו, אינו עלול למות, והוא מובטח חיי עולם. ועוד הוסיף נורדו לאמר לי: זה קרה באותם הימים של מעשה דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לאמר, שהילד הזה היה אחד הגורמים לקרב אותי לציוניות ולהאמין בנצח ישראל.


 

נצחיות ישראל וטהרת המדות    🔗

כמה צדק גאון זה וענק המחשבה, כשהציץ בילד ההוא וחזון נצח ישראל זרח לו מאותה האגדה ששמע ממנו! והוא אמנם לא ידע עד היכן הגיעה אמונתו של רש“י בנצחיות ישראל ותורתו, שהיתה קשורה ומלוכדה אצלו בנצחיות הבריאה וחוקות שמים וארץ אשר לא ימושו ולא יחלפו לעולם, אם רק ישמור ישראל לקיים את החוקים ואת המשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הלא כך הוא אומר על “האזינו השמים והארץ”: ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם ומחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו את הברית, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם”… (דבר' ל"ב, א’־ב'). השקפתו זו של נצחיות ישראל הכתה מעודי שרשים עמוקים בלבי לבלי אבוד אף רגע אמונתי בחיי ישראל חיי עולמים (ועי' ירמיה ל“א, ל”ד, ול“ג, כ”ה). רושם עמוק עשו עלי גם דבריו על קדושת ישראל במובן טהרת המדות. הם זרעו בלבי את הזרעונים הראשונים לאמונתי כי יש יתרון לתורת המדות של ישראל על תורת אומות העולם. וההשקפה הזאת “שאין קדושה שרויה על אדם אלא אם נזהר מדבר רע”, נקבעה בדעתי מנעורי, והיא היתה לי כתריס בפני כל המדוחים אשר בדיעות מבקרי המקרא, להוריד את ערך הקדושה הרוחנית שבתורה למדרגה נמוכה, ולפרש אותה כאילו מכוונה היא לטהרה וטומאה שבגוף בלבד, כמו שהיא בתורת כהני האלילים. מרגיש הייתי את החמימות הנעימה, שהיתה נאצלת מנשמתו היוקדת באש אהבה והערצה לישראל, על שנבחר לעם סגולה להיות לנס גויים ולמאור לאומים, אך ורק למען הורותם את הדרך הישרה אשר בה ילך האדם.

ובאמת אין לך פירוש על התנ“ך כמו זה של רש”י שמעורר את האדם במדה כל כך גדולה להתדבק באותן המדות הטובות והטהורות שהזהירה עליהן התורה, מדות של צדק ואמת, של חסד ויושר, של אהבת הבריות ואהבת השלום, של יראת חטא והצנע לכת ועוד כהנה וכהנה, מאותן המעלות שמנו חכמים להכשיר את האדם להגיע למדרגה היותר גבוהה בהשתלמות הנפש.


 

שיר השירים אשר לשלמה ושיר השירים של רש"י    🔗

וראה כי את זה לעומת זה עשה האלהים בעולמו אשר ברא, וכך אין אדם אחד עם כל גדולתו וחכמתו יכול להספיק רצון ועונג לכל אדם בכל אשר יעשה. וכזאת אירע לי גם בפירושיו של רש“י. למרות היותי להוט ונדבק בכל דבריו, ועד כמה שעצמה אהבתי לפירושיו על כל ספר וספר שבתנ”ך, כמה גדלה אכזבתי בביאורו לשיר־השירים. בודאי נמצאים בפירושו ביאורים המראים שיופי הטבע המתואר בשיה"ש השפיע גם על נפשו. כי גם אותו פעמה רוח פיוטית להתענג על נאות דשא, על פרחי האביב ועל זמרת צפרים, וכך הוא מבאר לנו “וקול התור בשמע בארצנו, שקרבו ימי החמה, והאילנות מוציאים פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם… ושהעופות נותנים זמר וקול ערב… ודרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן” (שיה“ש ב', י”ב). ואפילו החסיד התמים הזה אשר הצניעות היתה אחת ממדותיו היותר שלמות, גם הוא היתה לו עין פקוחה לחזות ביופי אשה נאה “שהיא נאוה בחתוך אברים” (שיה"ש א‘, ה’)… אבל לכתו בדרך אלה שפירשו את השירה היותר נפלאה על “האהבה העזה כמות” לא השביעה את נפשי.

כשיום אחד הסבותי את לבי לעבור על פירוש רש“י על שיר־השירים, הייתי כבר כבן י”ב. השירה הספרדית כבר היתה ידועה לי ושגורה בפי; ויהודה הלוי, האוהב הגדול מטולידו, מלא את כל חדרי נפשי7, והיפהפיות אשר עליהן התעגב בשירי פלאיו, הקסימו אותי בשחור לילה אשר במחלפותיהן ומאור השמש אשר בלחייהן; ואז הייתי כבר שוגה באהבת השירה הערבית, שהשפיעה כל כך על השירה הספרדית. ואני כשהייתי קורא את שיר השירים וחוזר עליו פעם ושתים ועשר בלי פירושים וביאורים, הרבה מקומות היו אמנם סתומים וחתומים להבנתי, ממש כגן נעול וכמעין חתום; אבל היופי השפוך על כל פסוק ופסוק הרהיבני; ושלהבת רשפי “האהבה העזה כמות” הבעירה בקרב נפשי מדורה גדולה; ואותה השולמית, חבצלת השרון, אשר כל כך לבבה את האוהב הרועה בשושנים, היתה בעיני כסמל היופי הישראלי; והייתי חובב את האוהב הגדול, הגבור, העזוז, העולה מן המדבר, המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות בסופה וסערה של אהבה; והייתי מתגאה ביפה כלבנה וברה כחמה העולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה; וכל קו וקו שבה גלה לעיני צד חדש מהחן המיוחד לבת ישראל.

והנה בא רש"י ויכס בצעיף עב על כל המראה הנהדר ההוא, ויהפוך עולם של שתי נשמות יוקדות אהבה לעולם של הוויה רוחנית, שאין בו לא שלמה ולא שולמית, לא הדר הכרמל ולא עוז הלבנון, לא יופי עין גדי ולא שושנות העמקים… אלא עולם של אצילות ואהבה מופשטה בין השכינה וכנסת ישראל… רוחניות של אהבה הפורחת במסתרי שמים, בלי גוף ונשמה… “שני שדיך” אלה הלוחות; “קווצותיו תלתלים” אלה תלי־תלים של הלכות… אין כאן לא דוד צח ואדום, ולא יפה הרועה בשושנים! אין עינים כיונים שחורות, אין שפתים אדומות, ואין נשיקות חמות… כלום! רק השכינה מתרפקת על כנסת ישראל ומדברת אהבים על לבה…

חביב היה עלי רש“י בכל וכל. הבינותי את הנפש של החסיד הסולדת מתענוגי בשר ושירי עגבים, ועורגת אל שירה של נשיקת השכינה עם כנסת ישראל; הרגשתי בו רוח הקודש המחממת את אוירן של נשמות טהורות ויראות חטא; אבל לא יכלתי להכנע להשקפה כזו, על שיר שירי האהבה. ואעזוב הפעם את רש”י ואשוב אל שיר השירים של שלמה ושולמית, של הדר הכרמל ועוז הלבנון.

ואנכי הערצתי את שלמה האוהב עם אלף נשיו ופלגשיו! שכן ערבי היה לנו, ולו היו רק שלש נשים, ויום יום היינו שומעים צעקות ויללות וקטטות ובעל־הנשים הזה לפעמים קרובות היה מניף שוט מוסר על גווי נשיו וצועק היה לשלום ואין שלום. ושלמה זה, חשבתי לי, אלף נשים היו לו, ולמרות אהבתו “העזה כמות” לשולמית, לא הזכיר הכתוב שאף אחת מאלף נשיו מחאה וערערה, וממילא שלום היה בבית הנשים אשר בחצר המלכות, וזה בודאי בחכמת המלך החכם מכל אדם.

והנה בא רש"י ויבלבל את כל האידיליה היפה הזאת! וראה עד היכן נשתרשה האמונה באליגוריה של שיר השירים, שכשהקשיתי לפני רבי משלמה בקהלת שאמר שלא מצא “באלף נשים אף אחת”, על שלמה של שיר השירים שאהב את שולמית “האחת בנשים”, גער בי רבי וחשד בי שריח אפיקורסות נצנץ במוחי… “והלא נאמר לך שבכנסת ישראל הכתוב מדבר, שהשכינה היתה מדברת מפיו של שלמה” אמר לי כמוכיח ומייסר…8


 

רש"י סמל המדות היותר נאות וטובות שבישראל    🔗

אבל למרות בחלי הפעם בפירושו של רש“י לא עזבתיו ולא הזנחתיו. ויותר שהייתי הוגה ושונה בפירושיו, יותר היתה נפשי נדבקה בו, כי בפירושיו ראיתי כעין אספקלריה למדותיו ודרכיו. רש”י היה בעיני כסמל הענוה והצניעות, מלא רחמים ונדיבות; דורש שלום לכל אדם, ואפילו לשונאי ישראל “שאנו מוכרחים לחיות בקרבותם”; חכם המתבונן במנהגי הבריות ופקח במחשבות בני אדם. וכך היה לי רש“י למורה המדות והמוסר במובן היותר רחב. כי לא הסתפק לפרש בלבד, אלא השתמש בכל הזדמנות להבליט את המוסריות ואת ה”דרך ארץ" שבתורת ישראל, החל מדברי משה ועד אמרות חכמי דורו הוא. הייתי מדמה לי את רש“י כאדם גדול שלם ומושלם בכל חכמה ובכל דרכי החיים, מתון ונוח בשיחותיו, מסביר פנים לכל אדם, זהיר בכבוד חבריו, ועל הכל, כרב המתנהג בחבה עם תלמידיו וכלו אומר כבוד להם, וכך הוא אומר: “תלמידו של אדם חביב עליו כגופו” (דבר' ל“א, כ”ט), וכבנים נחשבו לו כי “מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים” (דבר' ו', ז). ועוד ראיתי ברש”י חכם המתבונן בהוויות העולם וטיב הבריות, ואשר בעין חדה השכיל לחדור אל טבע בני האדם ויחסם זה לזה: “כל אומן שונא בני אומנותו” (בראשית ג‘, ה’); “עין ברייה צרה בחברתה” (בראשית מ"א, ב'); “מי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (במד' ל“א, כ”א); “אין קרוב רואה את הנגעים” (במדב' י“ב, י”ב); “הנשים יודעות לפתות את בעליהן” (בראש' ג', ט"ו); “האשה מרחמת יותר מן האיש” (מ“ב כ”ב, י"ד); “נשיא הדור הוא ככל דורו” (במד' כ"א, כ’א); ועוד מרגליות כאלה שהייתי רושם אצלי לחזור עליהן.

וקו אחד יפה מצאתי עוד ברש“י שהשריש בלבי רושם שלא נמחה. וזה שעם אהבתו לישראל וצערו על יסוריו במצוקת הגלות, לא בא לידי שנאה לגויים שרודפים אותנו עד חרמה. ואדרבא, בכל הזדמנות הוא מזהיר על “דרכי שלום” לדרוש בשלומם, ובלי נטור איבה לגויים, למרות שהרשעים היותר גרועים שבהם רוצים להשמיד אותנו. צא וראה כמה גדלה מעלה זו של סבלנות שהביע אותה רש”י באותם הימים, אשר נהרי דם של שחיטות והריגות לוו את הצלבנים על דרכם לארץ ישראל לכבוש את קבר משיחם!… בימים אשר כאבו על צרת בת עמו החשיך את הארץ בעדו, והשמדת קהלות שלמות הדהימה אותו, וכעין תרדמה של שתוק הלב הפילה עליו… “בלילה זה של גלות, הוא אומר בפירושו על תהלים ע”ז ה', תמיד עיני נדבקות, כאדם נרדם, מאוטם לב וצרות שאני רואה. נפעמה רוחי ואין הדבור בי"… אלה הם דברים שיורדים למעמקי לב ואינם נשכחים.

אגדות ספרו לי על רש"י, כמו למשל איך נצלה אמו בימי עבורה כשעגלה לחצה אותה אל הקיר; או איך שנתקימה נבואתו לשר אחד שהלך בראש אספסוף של רוצחים ושודדים כדי לכבוש את ארץ ישראל, שישוב בפחי נפש עם רק שלשה פרשים מכל צבאו, ועוד אגדות כאלה אשר הקסימו אותי. אבל יותר מכל אלה קנו את לבי אישיותו ואצילותו שמשתקפות על כל שעל וצעד מביאוריו והערותיו על מנהגי הבריות. גם חנו אשר שפך על ישראל וסגולותיו, והאור אשר הפיץ על חמדות גנזיו, הוסיפו לו זוהר ונועם.

וכמה אהבתי בו את מדת הענוה שהיתה אצלו אחד העיקרים היסודיים שבמוסר היהדות שאפילו הקב"ה נהג בה באמרו: נעשה אדם בצלמנו, אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו… לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (בראשית א', כ"ו).

גם הייתי מדמה לי את רש"י כתלמיד חכם “שאין רבב נמצא על בגדו”, נאה בפנימיותו ויאה בחיצוניותו, כיהודי המתגאה גאוה מוסרית ורוחנית במורשת קהלת יעקב, על אשר בחר בנו להיות לו לבנים, ולפיכך, הוא אומר (דבר' י"ד, א'), “ראוי לנו להיות נקיים לא רק בנפשנו ולבנו אלא גם בבגדינו שלא יהיו מלוכלכים וקרועים שכך כתוב: “בנים אתם לד' אלהיכם לא תתגודדו” לפי שאתם בנים של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”. ועל “נודע בשערים בעלה” (משלי ל“א, כ”ג) הוא מעיר: “ניכר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”, ועל “לאדם שטוב לפניו” (קהלת ב', כ"ו) הוא אומר, “כלומר לב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה ובכסות נקיה”. והיה משבח את חכמי בבל על נקיותם “חכמי בבל המצויינים שמציינים עצמם בלבושים נאים” (שבת קמ"ה). והם דומין למלאכים “מפני שהם לבושין לבנים ומתעטפין כמלאכי השרת” (קדושין ע"ב).

כמה הייתי מצטער בימי ילדותי לראות בין האשכנזים גאונים וגדולים בתורה בלבושים מלוכלכים ומטולאים, ושערות שלא עבר עליהם מסרק, ונעלים מכוסים בטיט של ימי גשמים, שהיו נשארים כך אפילו בימי הקיץ!… וכל זה בנגוד לרבנים הספרדים שהיו נקיים בלבושיהם ונאים בזקניהם ופאותיהם, וזהירים בנקיון הידים ובמאור שבפנים. הרבה מן הקנאים היו אפילו סוברים שהטפול בבגדים נקיים הוא מ“חוקות הגויים”. וכשהזכרתי פעם אחת לאחד הגדולים שבהם מאמר חז“ל על ת”ח שנמצא רבב בבגדו, אמר לי שהדברים הללו אינם אמורים כשישראל יושב בין העכו“ם! ועוד הוסיף לאמר: כשיבוא משיח צדקנו אז נהיה כלנו נקיים בעזרת השם יתברך… איני יכול לכחד שבלבי התגנב החשד, שמא גם בדורו של רש”י היו תלמידי־חכמים כאלה שלא דקדקו הרבה במלבושים נאים ובכסות נקיה, ורש"י רצה להעיר למוסר אזנם.


 

ידיעותיו הכלליות של רש"י    🔗

ועוד דבר הפליאני: כשהייתי רואה סביבי למדנים מופלגים, גאונים עוקרי הרים יודעים את כל התורה והתלמוד וכל כליו ממש בעל פה, אבל לא ידעו כלום מדברי ימינו, ואפילו מה שמסופר בתנ“ך, לא נגע הדבר להם ולא היה בכלל מענינם, השתוממתי על רש”י שעסק גם בדברי הימים, לא רק שבתנ"ך אלא גם של התקופות האחרונות ממלכות החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס וממלכות יוון ורומי פרס ואדום (עי' שיה“ש ו‘, י’ וי”ב, גם ח', י"א).

אחד מקרובי דודתה של אמי מצד אביה היה ר' זלמן ב“ר נחום, אחד הלמדנים היותר מפורסמים והיותר בקיאים, איש חסיד בכל דרכיו נקי הדעת ורחב לב, יפה בפרצופו ונאה בתהלוכותיו, אבל אדוק גדול שלא היה מוותר אפילו על החומרה היותר קטנה, ושונא היה לעמי הארצות ומעריץ את הקדמונים, ומורגלה בפומיה הפתגם הידוע, “אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים”. אותו אהבתי מאד והייתי נפגש אתו כשהייתי הולך לבקר את אותה הדודה. פַּעם אחת הרגשתי בו שנעלם ממנו פרק שלם מדברי ימי מלכי ישראל. תמהתי, ושאלתי אותו האיך אפשר שתלמיד חכם מלא וגדוש בתורה כמוהו, לא ידע מעשה מפורש בספר מלכים, אז העיר אותי על פירוש רש”י למאמר חז“ל (ברכות כ"ח, א'), “מנעו את בניכם מן ההגיון” שזה ספרי המקרא. עניתי לו: והלא רש”י בעצמו כתב פירוש על כל המקרא. ואין כמוהו מי שידע את דברי ימינו אפילו אחרי גלות בבל, והעירותי אותו על הפסוקים הנ“ל וכדומה להם. אמר לי: לאדם גדול כרש”י מותר היה לעסוק במקרא, אבל לא כל אדם זוכה לאותה מעלה של קדושה להפנות לבו לכמה מספרי המקרא, מבלי היות צפוי לסכנה כמו “אחר” שהציץ ונפגע ונתפקר…

ואמנם רושם חזק היה רש“י עושה עלי תמיד בידיעותיו הרבות בכל מקצוע ומקצוע, ואפילו בכמה וכמה מלאכות של יד, כמעשה חרש ונגר וצורף ותופר ואורג וכיו”ב ממלאכות המשכן ומלאכת מחשבת שבו. נדמה היה לי כאילו שלט בכל מעשי בני האדם ודבר לא נסחר ממנו, והתפלאתי על שיכול היה, למשל, להציץ מבית מדרשו לתוך מערכות צבאות, ולראות איך ראשי הצבא היו מסדרים את חיליהם ורכביהם, ומנצחים עליהם ברעש מלחמה והסתערות גבורים, ועוד כמה ענינים אחרים מידיעות כלליות.

גם מצאתי שאפילו בידיעת הארצות שלא היתה נפוצה בין חכמי דורו באותן המדינות, הראה רש"י מעלה יתרה עליהם. הוא ידע, למשל, שהעיר בגדתא היתה “העיר החשובה בבבל משחרבה בבל” (ברכות כ"ד, ב') ואילו מפרשים אחרים התחבטו במובן שם זה מחסרון ידיעה, ואפילו חשבו שיש לו ענין עם אגד!! (עי' רש“י יבמות ס”ז, א').9


 

השפעת רש"י על למדי לשונות ועל התפתחותי בכלל    🔗

והנה מדי דברי על רש"י, צריך אני גם להזכיר את התועלת המדעית אשר שאבתי מפירושיו. ואיך היה לי למורה דרך בכמה מקצועות שעסקתי בהן בחיי.

רש“י היה מדריכי הראשון להבין דבר דבר על אפניו. לענות על ראשון ראשון ולבלי הוציא מקרא מפשוטו. הזהרותיו שאין מקרא יוצא מפשוטו, או שמשמעו של מקרא הוא לפי פשוטו, השפיעו עלי לחתור תמיד אחרי המובן היותר קרוב לשכל. ובלי הכניס בפסוק מה שאין בו, ונוח היה לי להודות שאין אני מבין איזה פסוק, מלבקש דרכים עקלקלות כדי לבאר את הדבר ולישב אותו, באיזה אופן שיהיה. כי כן פסק רש”י במקום שלא יכל לפרש כתוב כפשוטו, ואפילו לא על פי המדרשים, כשאין המדרש מתישב בהתאם למקרא (למשל שמות ו’־ט'). או מהתרגום שבו השתמש רש"י הרבה בביאוריו.10

רש“י היה גם מורי הראשון בתורת מחקרי הלשונות (פילולוגיה). הוא העיר בי מנעורי את התשוקה לחקר מלים לפי שרשיהן ומובניהן המקוריים ולפי התפתחות מושגיהן מהמושג המקורי. שיטתו לבאר מלים קשות לפי הענין, או בהביאו ראיה מכתוב אחר, או בביאורו למלה יחידה בתנ”ך שלא מצא לה דמיון, או כמו שהוא אומר “עד מוכיח במקרא”, על פי דוגמה מלשון משנה או מלשון ארמית,11 נהיתה ליסוד מוסד לעבודתי בהשוואת הלשונות ובחקירת אמהות המובנים (אטימולוגיה) ותולדותיהן והסתעפן לכמה וכמה מובנים. והיא עזרה לי לבאר הרבה מלים במקרא על פי דוגמאות מהשפה הערבית שהחלותי ללמד כשהייתי בן עשר.12

[ידיעותיו של רש“י בשפה הצרפתית הפרובנסלית מפליאה ועוררה השתוממות אפילו אצל המלומדים הצרפתים היותר מומחים שבימינו. הוא השתמש ב”לועזים" כדי לעשות את פירושו מובן גם לבינונים שבמעיינים בתורה שלא היו כל כך בקיאים בלשון המקרא והתלמוד. כידוע השפה הצרפתית לא היתה עוד בימיו שפה ספרותית, אבל היתה שגורה בפי ההמון, והיהודים אשר חיו בין הגויים השתמשו בה לצרכיהם יום יום, בעוד שלה“ק היתה להם שפת השכלתם אשר בה חונכו בתורה ובמדעים. הלועזים האלה מראים את העושר הלשוני של רש”י שהיה בקי לא רק במלאכות, כאמור, אלא גם בבטויים שבהם השתמשו בעלי המלאכות והאומניות השונות. אפשר אפילו לראות איך היה רש"י הולך מאומן לאומן ומסובב בין בעלי המלאכות כדי להתחקות על אותם הבטויים ולהכניס אותם לפירושו.]

גם הערותיו על הדקדוק ענינו אותי אם גם היו משעממות לפעמים, ויבשות בתכנן. הוא העיר בקרבי את התשוקה ללמוד הדקדוק. ממנו נודעתי ממציאות המחברות של מנחם ושל דונש בן לברט, אבל בשום מקום לא יכולתי למצא אותן, כי ספריות גדולות לא היו אז בירושלים, ויחידי סגולה שהיו בעלי אוצרות ספרים, או שהיו שומרים אותם על מסגר, או שהיו יראים שיוודעו בצבור ונתפשו כאפיקורסים. אבל כל זה לא הניאני מחפש אחרי איזה ספר דקדוק, עד שמצאתי את דקדוקו של בן זאב אצל מוכר ספרים וחטפתי אותו במחיר אשר שת עלי.

ופה רוצה אני להזכיר לטובה גם בנוגע לדקדוק את ר' יוסף הכהן, כי היה מכל המלמדים האשכנזים בנדון זה. הוא היה אומר שהיא חכמה עמוקה ושהספרדים היו גאונים בה. הוא היה משיג על האשכנזים מפני שלא שמו לב לדקדוק, ועל שאינם בקיאים בהברה ובנגינה ומלעיל ומלרע. ועוד היה מגנה אותם על שהיו מריחים בדקדוק ריח של אפיקורסות והיה מבטל את חשדם בהסתמכו על רש“י, שהיה דייקן בדקדוק ואפילו מישב דברי תורה על פי הדקדוק. הוא היה אחד מיחידי סגולה בין האשכנזים שהיו מדייקים במלעיל ובמלרע ובחתוך מלים בקראו בתורה, ואפילו בתפלה ובברכות הנהנין, למרות שהיו לועגים לו ואומרים שתפלתו היתה בטלה מפני שאין הקב”ה נזקק לדקדוק.

הרבה הייתי לומד מן המשלים והדוגמאות והידיעות שרש“י מביא מכל מקצועות החיים וככה נהיה לי רש”י כעין בית מדרש בידיעות כלליות וזה נתן לי דחיפה להשתלם ולקנות השכלה כללית. זוכר אני היטב שיום אחד ואנכי כבן עשר התפעלתי כל כך מידיעותיו בלשונות שהחלטתי ללמוד שפות זרות והפצרתי באחי יצחק הגדול ממני, שהתמחה כמורה לשפה הערבית, שילמד אותה גם לי. אמנם אפשר שהדבר יהיה מוזר בעיני הרבה, אבל עובדה היא שהשפעתו של רש“י גרמה לפתח אצלי את הרעיון שצריך אני להפנות את לבי להשכלה אירופית ולשפות האירופיות כדי להיות מושלם בידיעות מזמנינו כמו שהיה רש”י מושלם בזמנו. דחיפה זו מצד רש“י חזקה עלי הרבה יותר מהשפעתם של הצעירים “המאורפים” שיצאו מבית ספרה של האלליאנס. כי בתי ספר אלה היו פסולים בעיני מפני שהמורים שבאו מאירופה חללו כל דבר קדש ובטלו בקלות ראש את תורתנו וספרותנו, שלא ידעו ממנה אף מה שידע תינוק מהדור הישן. חשבתי שיהודי שרוצה להיות מושלם צריך הוא לחבר את הישן עם החדש; ושמשכיל בדורנו צריך הוא לדעת את כל ספרותנו ומסורתנו ולהוסיף עליהן ידיעות בהשכלה הכללית. כי אמנם רש”י היה הראשון שהופיע לפני בילדותי כמלומד מושלם בתכלית השלמות, ורק אחרי הכירי לדעת את גדולי חכמינו מהתקופה הספרדית, והרמב“ם בראשם, ואת מעלת השכלתם ביהדות וחכמות הכלליות, הבינותי שרש”י היה מוגבל בידיעותיו הכלליות, והרמב"ם נהיה לי מאז לסמל ההרכבה הנפלאה של יפיפיותו של יפת באהלי שם.

אבל הערצתי לרש“י לא נחלשה גם אחרי שנתברר לי שהבדל היה בין שלמותו של רש”י ושלמותם של גדולי הספרדים13.


 

חשיבות רש"י להפצת התלמוד ולמודו    🔗

אולי היה כדאי להביא זכרונותי ורשמי גם מזמן למודי בתלמוד עם רש“י. אבל צריך אני להטעים שלא הרי למוד רש”י על החומש ויתר ספרי המקרא כהרי למוד רש“י על הגמרא. כי בכאן השקלא וטריא לוקחת חלק בראש והיא מעסיקה ומשעבדה את המוח במדה כל כך עצומה שהעיון ברש”י הוא כשני לה בחשיבות, אם גם אמת הוא שבלי רש“י רוב הענינים היו נשארים בלתי מובנים. אפשר שבהזדמנות אחרת איחד לזה פרק מפורט אבל בכאן אני רוצה להעיר שכל מה שאני מרבה להסתכל בהתפתחות החנוך בלמודי גמרא והלכה, מתברר לי ביותר שאלמלא בא רש”י אחרי דור הגאונים להבטיח בפירושו את קיומו של התלמוד הבבלי לדורי־דורות, בתור מקור להלכה ותרבות, אז היה אולי למוד התלמוד הזה הולך ודל, ואולי היה גם נעזב כמו התלמוד הירושלמי שרק יחידי סגולה עסקו בו ומעולם לא נעשה קנין לרבים.

בספרד נתנו חשיבות יותר גדולה ללמוד התנ“ך בהיותו מבוע השירה הדתית והלאומית אשר פרחה שם מחדש ותשגשג ותעל פלאי־פלאים, והכח המחקרי נטה יותר אל הפילוסופיה ואל המדעים מאשר לאבעיות ופלוגתות והויות שבתלמוד. דוקא בזמנם של המשוררים היותר נשגבים והפילוסופים היותר מפורסמים רואים אנחנו בחוגי חכמי־ספרד הנטיה להזניח את התלמוד ולהתנגד בפרט לאותן השאלות שאין להן מקום בחיים ושאינן לפי צרכי־הזמן. הנה למשל רבנו בחיי שהיה בעצמו תלמודי התמרמר על חכמי זמנו שהיו מבטלים זמנם ומאבדים כשרונם וכוחם בויכוח על שאלות מוזרות ואבעיות שאין בהן תועלת ממשית14 ואין ספק שכוונת האלפסי בקיצורו לתלמוד היתה להקל את הבנתו, ולעשות נחת רוח לאלה שעסקו בתלמוד, אבל נרתעו מפני קושי הבנתו וזרות לשונו והרצאתו. עוד אפשר לאמר שהרמב”ם חבר את “יד החזקה” יען פחד שהתלמוד יהיה מוזנח וחשש שמא ישכח במשך הזמן.

והנה אם בספרד יכלו לחשוב שצריך לקצר את התלמוד ולצמצם אותו כדי להצילו, בצרפת ובמדינות הפרובנס והרינוס טפלו ביחוד בתלמוד לכל פרטיו ועשו אותו למקור היחידי לכל השכלתם וידיעתם. אמנם מנקודת מבט זו תתברר לנו ביותר חשיבותו של פירוש רש“י על התלמוד והשפעתו על כל הדורות עד היום הזה. אבל בכלל אפשר לאמר שרש”י רכז את מיטב כחותיו בפירושו על התורה מפני שהיא, כמו שהוא אומר (תענית ט'), “יסוד הנביאים וכתובים ובכולם יש למצוא סמך מן התורה”.


 

למוד רש"י בבית אבותי    🔗

אם רש“י היה לי למקור ברכה מראשית ילדותי עד צאתי למרחבי עולם, מזוין בהרבה מתורותיו והזהרותיו, זה בא לי כמורשה מאבי ואבותיו אשר עשו להם את למוד רש”י על כל המקרא לאחד מיסודות השכלתם ותרבותם. לא רק הסבא שלי ר' שלמה ואביו ר' יחזקאל היו ידועים ל“בעלי רש”י“, אלא גם אמו של אבי, רימה־ריינה, היתה זהירה בלמוד רש”י בכל שבת ושבת, כי היא ידעה את התורה וכל ספרי המקרא וגם למדה גמרא ופוסקים אצל אביה, ר' פאראג' חיים, שהיה ידוע ומפורסם בבבל בתורתו ובספריתו העשירה בכתבי־יד ישנים נושנים שאבות אבותיו לקחו אתם כשגלו מספרד בשנת הרנ"ב.

גם אבי היה אחד מחסידיו היותר ותיקים של רש“י והיה עובר מדי שבת בשבת על הפרשה ועל ההפטרה עם רש”י, והיה חובב בפרט את פירושיו על תהלים ואיוב שהיה הוגה בהם מזמן לזמן. כמובן רצה שגם אני אהיה מתלמידיו של רש"י, ולכן היה מבקש תמיד שמלמדי יהיו ידועים כמומחים בהוראת פירושיו, וגם בנוגע לגמרא היה מבכר את הפשטנים על החריפים והמפולפלים.

חוץ מס' הישר המיוחס לרבנו תם וחובות הלבות לרבנו בחיי, שהיו אצלו אוצר המוסר והמידות15 היה רש“י למוד שעשועיו, והוא גם הוא הושפע ממנו בהרבה דברים, לא רק בנוגע למידות כי אם בכלל לחיים ולהבנת רוח בני האדם. כי כן היה גם הוא מדגיש את חשיבות רש”י מפאת המוסר והאמונה, והיה מתאר אותו לי כתלמיד חכם שהגיע לתכלית השלמות בכל המעלות שמנו חכמינו בתלמידי חכמים. ועל הכל היה מעריצו מפני שהיה שונא חסדי בני אדם ואוהב את המלאכה. “שלא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא ולא יקבל מתנות” (קהלת י', י"ט). “פשוט נבלה בשוקא ושקיל אגרא ואל תימר גברא רבא אנא” (ב“ב ק”י, א') היה פתגם שגור בפי אבי, והיה משתמש בהרבה מימרות הנמצאות ברש"י לבאר את דבריו או לתת להם חזוק, כמו למשל “מי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (במד' ל“א, כ”א); או “השטן מקטרג בשעת הסכנה” (בראש' מ“ד, כ”ט); או “השלום שקול כנגד הכל” (ויקרא כ"ג, ו') וכיוצא בהם.16

בין בעלי התורה והמדקדקים במצוות לא מצאתי אדם שהיה כל כך מושפע מרש“י כמו אבי. ככה למשל היה מכין תבלין לשבת וליום טוב, כמעשה רש”י, שהיה כותש תבלין וטוחן פלפלין לכבוד יו"ט. ובכל ערב שבת היה אבי קוטף בגננו שושנים ופרחים ומיני בשמים בשביל בית הכנסת שבשכונתנו. באשר מנהג הספרדים היה שכל אחד ואחד היה מברך “בורא מיני בשמים” אחרי ערבית ושחרית והבדלה.

אחד הדברים שהיה מרחיב את לבו ודעתו היתה השמחה לדבר מצוה, שהיתה כל כך מצינת את מידותיו של אבי. צרות רבות היו לו בפרט מצד קרוביו שהיו מנצלים אותו באופן היותר גרוע ועוד היו כופרים בטובתו מפני קנאת הדל לעשיר, וגם צרות הגוף, כשהגיע לחצי ימיו, כאשר שחה קומתו הגבוהה והנאדרה ומחלות תכופות החלו להחליש את גופו הענקי. אבל דבר אחד לא המיר טעמו ולא התיש כוחו, וזה העונג הגדול אשר הסב לו קיום המצוות. אפילו בימיו היותר נוגים היה הכל נשכח בשבת, שהיתה אצלו באמת מקור חדוה וצהלה. כשהיה אומר בואי כלה, בואי כלה, היה אור של עליזות עולה וזורח בפניו, ובאותו רגע היה מרגיש בכל נפשו שנשמתו היתה מתאחדת עם השכינה ונהנית מזיו הדרה. ואת הקידוש היה מסדר בדחילו ורחימו בקול נעים ובכוונה מיוחדה כאחד המקובלים המכוונים בתפלתם. ובתוך הסעודה היה נותן קולו בזמירות לפי טעם הנגינה העתיקה המסורה לנו בבבל “כי אשמרה שבת, אל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני” וגומר ב“צור משלו אכלנו”. בשמחה גדולה ביותר היה מדקדק בהדור מצוות. מה גדלה הנאתו למשל במצאו אתרוג נקי ויפה עגלגל ושלם, בלי שום פגימה. עם פיטום שקוע ועולה עם כותרת מהודרה. ומה גדולה היתה השמחה כשהיינו בונים את הסוכה ומכסים אותה בסכך של קנים וענפי ארזים, שהיינו תולשים בגננו ומקשטים אותה בכל מיני פירות שהיינו תולים בה על כל עבריה, ובווילונים עם שלל צבעים ממבחר סחר הודו שהביא לשם כך בדי לכסות את כל קירות הסוכה! שמחה זו של מלוי והדור מצוות בחגים ובמועדים, כשהיה בוצר את הענבים מכרמנו, לעשות את היין בגתנו; כשהיה זורע וקוצר את ה“שמורה” משדנו, ומכין את המצות בהשגחה מעולה תחילה לאפייתן וכדומה לזה. זו היתה שמחה אמיתית, גדולה, עמוקה ותמימה. ואחד הכוחות שעזרו לקיומו וחיותו. איני חושב שיש שמחה בעולם שהיתה עולה על שמחה כזו, או אפילו שווה לה.

וזוכר אני ליל שבת אחד אחרי קומו משבעת ימי אבל על אמו שהיתה אשה יוצאת מן הכלל לא רק במידותיה וצדקתה, בנדיבותה וחכמתה כי אם בדעתה את התורה ואת ההלכה, כמו שהזכרתי למעלה. אותה אהבנו כולנו, בניה ונכדיה, אהבה בלתי מוגבלה, ועל מותה התאבלנו אבל כבד ולא התנחמנו. באותו לילה תוגה עמוקה עטפה את ביתנו וענן חושך כסה את פני כולנו והדמעות היו תלויות בעפעפינו. כשאבי בא מבית הכנסת והרגיש בנו שקשה היה עלינו להתגבר על יגוננו, וכאילו מנסים היינו להסב פנינו ממנו לבל יתעצב על צערינו, פתח ואמר “תנחומיך ישעשעו נפשי” (תהלים צ“ד, י”ט) ורש“י ז”ל אמר על זה “אף לפי צרותינו אין אנו נמנעין מלבא ולהשתעשע בתנחומיך” (סוכה נ''ה). ותיכף התחיל לזמר "שלום עליכם מלאכי השלום'' באותה הנעימות, באותה החדווה המלאה ובאותה השמחה השלמה, כמו קודם מדי שבת בשבתו, ושוב המאור התחיל בוקע ועולה מפניו ויהי אור גם בנפשנו וימלא את כל חדרי לבנו.


 

המורשה הגדולה    🔗

אלה הם קצות הרשמים שקבלתי וששמרתי מלמודי ברש"י וההשפעה שהיתה לו על התפתחותי בהרבה פנים.

ועתה כשאני משווה לנגד עיני את המורשה הגדולה והנפלאה, המלאה אנושיות והעשירה במוסריות אשר קבל הנוער שחונך בלמודים כמו זה של חומש עם רש"י, אני מצטער על אותם הדורות שחלפו ועברו מן העולם, וכשאני משווה לעומת זה לנגד עיני כל מה שמלמדים אומות העולם בבתי ספריהם, שהם חושבים למשובחים שבמשובחים, מהמיתולוגיה היונית והרומית והגרמנית, ומהללים מלחמות ועלילות אליליהם ומפארים גבורות גבוריהם עם כל אכזריותם וערמתם, זוהמתם וזימתם, אני אומר אשרי העם שלא קבע ספורי בדים ותגרות אלילים ומלחמות ענקים כאלה בסדר לימודיו לנוער.

ועוד מוסיף אני לחשוב, שאילו היו אומות העולם מעבירים למודים כאלה מבתי ספריהם, והיו חדלים להלהיב את הנוער בדברי ימים של מלחמות ונצחונות וכבושים, ולרומם ולנשא גבורת גבורים, לפאר ולהדר אלמות עריצים מחריבי ארצות ומשמידי עמים, אז מי יודע אם לא חדלו מזמן המלחמות בעולם, ולא היינו עוד היום טרף לשיני מרצחים אכזרים ומעוולים מנוולים, חלאת האנושיות וטינופת מין האדם, אשר כל לבם מלא כזב ומרמה, שנאה וקנאה, נקם ושטנה וכל כוחם בבזה ושוד, הרג וחורבן. ואין קץ לרשעותם.

הלואי שהמחנכים שלנו ומורי בתי ספרינו ישימו לב לדבר הזה, ונתנו לפירוש רש"י חשיבות יותר גדולה ממה שהם נוהגים לתת לו, וכה יכניסו ללבות ילדינו, כבר באביב ימיהם, הרבה מן העושר הרוחני והמוסרי האצור בפירושיו.


  1. השכר שהיה מלמד טוב מסתפק בו בחודש בימים ההם היה ממאה ועשרים עד מאה ושמונים גרוש (בערך כ"ה גרוש הדולאר). והנה בהיות שבעלי־בתים לא שלמו יותר מעשרה עד חמשה עשר גרוש לחודש, המלמד היה מוכרח לקחת יותר מעשרה תלמידים. ובכן אבי היה משלם בעדי מאה גרוש לחודש, באופן שהמלמד היה יכול לצמצם מספר תלמידיו לשלשה או ארבעה. צריך אני להעיר שבסכום של מאה וחמשים גרוש לחודש היתה משפחה בת ארבע או חמש נפשות יכולה להתפרנס בימים ההם, שחצי רוטל של בשר היה נמכר בשנים או שלשה גרוש, רוטל (כשש ליטראות) קמח בארבעה גרוש, מאה ביצה בחמשה ואפילו בארבעה גרוש, וסל מלא ירקות ופירות בשנים או שלשה גרוש.  ↩

  2. באשר לכך זכו האשכנזים לקבל מהספרדים את התואר “אשכנזי־פידורינטו” כלומר מסריח, וכאלו להכריע את הכף כבדו האשכנזים את הספרדים בתואר “פרענק־פּאַרח” מפני שמחלת נגעי הראש היו שגורים אצל ילדי הספרדים יותר מאשר אצל ילדי האשכנזים. הכנוי “פרענק” הוא שם גנאי לספרדי, כמו פולאק ליהודי רוסי אצל הגרמנים.  ↩

  3. הוא אביו של דוד ילין. ואביו של ר‘ יהושע, ר’ דוד ב“ר יהושע, עלה מלומזה לירושלם בשנת תקצ”ד. הוא היה איש נכבד ות"ח וסוחר ועסקן צבורי בעדת האשכנזים שהתחילה אז להתרחב בירושלם.  ↩

  4. משנכנסה אשכנזית במשפחה ספרדית היו משנים שמה ביום האירוסין, למשל, בוליסה מחייה, שמחה מהנע, פריסייאדה מגיטעל, ריינה משענע וכיו“ב. כל האשכנזיות שבאו למשפחתנו ”התבוללו“ במדה כזו, שמקורן האשכנזי לא היה ניכר עוד בהן, ואצל משפחותיהן זכו להקרא בשביל כך ”פרענקינעס" כלו' ספרדיות..  ↩

  5. הספרדים קוראים “חכם” למלמד, והתלמידים בדברם אליו אומרים, “סיניור. חכם” כלו' אדוני המלמד.  ↩

  6. בא וראה עד כמה עמקה וישרה הבנתו של רש“י בבאורו לפסוק זה כאילו היה הכתוב רוצה לאמר בראשית ברוא אלהים שמים וארץ כלו' כאשר התחיל האלהים לברוא שמים וארץ היתה הארץ תוהו ובוהו ולא ללמד שהשמים והארץ היו הראשונים בסדר הבריאה. לפי מה שהוכחתי בספרי על שפת החומש The Language of the Pentateuch, דף ‏ 122 הפסוק כלו אינו דבוק למה שלאחריו אלא עומד הוא בפני עצמו לסמן את התוכן של הפרק הבא (Headline) כמו ”אלה תולדות השמים והארץ" בפרק השני, וכדומה באופן שעצם ספור סדר הבריאה מתחיל בפסוק השני: והארץ היתה תוהו ובוהו, והוא הולך ומספר איך נהיו הברואים זה אחר זה על פי הסדר.  ↩

  7. ראה מאמר שלי שנדפס בירחון “ממזרח וממערב” בברלין בשנת תרנ"ט אשר בו דברתי ארוכות על ההפרש בין האהבה שבשיר השירים והאהבה שבשירי ר' יהודה הלוי. בהזדמנות זו עלי להעיר שאותו מאמר היה מכתב פרטי שכתבתי ליוסף קלוזנר, כשהיה עוד תלמיד האוניברסיטה בהיידלבירג, ומסרו לדפוס בלי ידיעתי. בו באו כמה דיעות שאין אני מחזיק בהן היום.  ↩

  8. עד היכן חדרה המדעיות הבקרתית תחת השפעת המלומדים והפרופיסורים “המגורמנים” בארץ ישראל, ועד כמה חסרה לאלה שהולכים בעקביהם ההבנה הנכונה לרוח קדמונינו, נראה ממאמרו של ש. י. פינלס שהופיע ב“דבר” מיום ה‘ סיון הת“ש ”לדמותו של רש“י”, שבו הוא מגלה לנו פנים חדשות לגמרה בפירושו של רש“י, לפי שיטת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, בנוגע לתורת המינים (סכסואליזם), יען מצא ברש”י כמו שהוא אומר: “הערות ורמזים סכסואליזם מהתלמוד והמדרשים ועטרם גם בסינטציות משל עצמו”, כגון בראשית ל"ד, ב’; ל“ח ט' ובעוד שלשה ארבעה מקומות. כמובן לפי דעת החכם האנאליזתן הנכבד הזה, גם אצל רש”י התגנבו איזה רגשים “סכסואלים”, (כמובן “שלא מדעת”). אבל בהיותו “צדיק תמים וירא חטא התכוון להעדין את יצרי המין של האדם”. אלה וכאלה הן השערותיו המחוכמות שלא שערו אותן אבות אבותינו ושום אחד מהפרשנים של רש“י, כי אמנם לא היה עדין זיגמוגד פרויד בנמצא. הצד היותר טוב שבמאמרו הוא שנכתב כל כך תחת השפעת השפה הגרמנית והמדעיות המגורמנה, שאינו מובן כי אם לאלה שהשפה הגרמנית יותר שגורה אצלם מהעברית, ושיכולים לכוון את היצירות החדשות בלשונו העברית של בעל המאמר, לבטויים הגרמנים שנקבעו במוחו, נוסף על ”הסינטציות" שהוא מוסיף משל עצמו.  ↩

  9. השם בגדתא נשמר בתלמוד בצורתו הישנה והנכונה בפרסית, והוּא מורכב משתי מלים “בג” שהוא שם אליל ו“דתא” במובן מתנה, כלו‘ מתנת־בג, וזה מובן “דתא” בכל השמות הפרסים כמו,‏ למשל, המדתא “מתנת־הירח”. ובכן הצורה בגדתאה כלו’ איש־בגדתא היא הנכונה, והחכם אלכסנדר קוהוט, בעל הערוך השלם, טעה בערך זה בהשיגו על רש“י מפני שבגדאד נבנתה, לפי דעתו, כמאתים וחמשים שנה אחרי חתימת התלמוד, ולכן אי אפשר שהיא בגדתא. והאמת היא שכבר לפני אותו זמן היתה בנמצא, אלא שהיתה עוד קטנה, בלי ערך ובלי חשיבות. אולם כאשר עברה המלוכה של הערבים מדמשק לבבל, כשלש מאות שנה לפני רש”י, ואלמנצור, הכאליף השני לבית עבאס, עשה אותה לשבת ממלכתו, שוכללה והתרחבה ותשתרע לכל עבר, ושמה יצא לכל קצוי תבל, ובימי רש“י היתה ”העיר החשובה שבבבל“, כמו שאמר רש”י בצדק, בגלל תרבותה הנעלה והשפעתה הגדולה בעשרה ובניניה.  ↩

  10. לפעמים לשון התרגום שהוא מביא שונה מן הגירסא שלפנינו, ואפשר לאמר שבמקום שלא יש טעות דפוס, גירסתו היא הנכונה. למשל שמות כ‘, ז’: לא תשא את שם ד‘ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו ‏לשוא. על זה מעיר רש“י לשוא הראשון לשון שקר כתרגומו (לשקרא) והשני לשון מגן (חנם) כתרגומו (למגנא) וזה הנשבע לחגם ולהבל. אמנם לפי ההגיון, הגירסא של רש”י היא היותר נכונה מזו שבתרגום לפי הדפוסים שבידינו שבהם הסדר נהפך: הראשון “למגנא” והשני “לשקרא”.  ↩

  11. עי‘ למשל: ולשון העברי נדרש לפי התרגום (שמות כ"ג, ב'), וראיות למלים בודדות במקרא מן הארמית בתלמוד, בראש’ ל' ל“ח, או מן המדרש (שמות י“ד, כ”ז), או הערתו ואין לו תיבה בפסוק (שמות ט“ז, י”ד) וכיו”ב. מדרש מלים הוא אחד הענפים היותר משובחים שבו טפל רש“י, וחושב אני שאילו היה רש”י מחבר איזה “ערוך”, אז היה בודאי סולל מסלה לחוקרי לשונות ולמחברי מלונים.  ↩

  12. מאמרי הראשונים על השוואות מלים שבמקרא עם מלים ערביות נדפסו ב“המליץ” מספרי קנ“ט, קצ”ז, ר‘, ר“א משנת תרנ”ד. עי’ למעלה עמ‘ 244, הע’ 7.  ↩

  13. ראוי לציין שפירושו של רש“י נתפשט בספרד הרבה יותר מפירושי הספרדים למרות שחכמי ספרד הביטו מגבוה על חכמי צרפת. פירוש רש”י היה הספר הראשון שנדפס בספרד בעיר וואד־אלחאג'ארה (Guadelajara) בשנת רל“ו ובו נשמרו נוסחאות חשובות ושונות משאר הדפוסים. שנים אחדות א”כ נדפס שוב בעיר סאמורה בספרד בשנת רמ“ז ובאשבונה, היא ליסאבון בפורטוגאל, בשנת רנ”א יחד עם גוף התורה. כידוע היה רש“י הספר העברי הראשון שראה אור הדפוס בעולם בעיר ריגייו די קאלאבריה באיטאליה בשנת רל”ה והשפעתו הגדולה על כל העולם נראתה בכל הדורות לא רק מרוב המהדורות כי אם גם מהפירושים הרבים שנתחברו עליו.  ↩

  14. עי‘ חובות לבבות (הוצאת שטערן) עמ’ 147 ומה שכתבתי על זה בהקדמה לספרי Prolegomena על הוצאתי של המקור הערבי של חוה"ל, עמ' 13 ואילך.  ↩

  15. כדי להפיץ תורתו של רבנו תם ברבים, הדפיס אבי מהדורה חדשה מס‘ הישר בשנת תרכ"ד בירושלם וחלק אותו חנם לרבנים ולתלמידי הישיבות. – אגב צריך להעיר שהמחבר האמתי של ספר זה הוא ר’ יונה מגירונדי.  ↩

  16. ידוע הדבר למדי, וכבר העירו אחרים על זה, שהרבה פתגמים שמקורם בתלמוד ומדרשים, מצאו דרכם אל המונינו דרך פירושיו של רש“י, וכמה מהם אפילו בנוסח של רש”י ולא של המקור.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!