ספריתו, אישיותו ותכונותיו¹

יצחק יהודה גולדציהר

א. אסופת ספריו

קנית ספרי המלומד המפורסם גולדציהר, שהיה פרופיסור לשפות השמיות במכללת בודפיסט במשך ארבעים שנה, על ידי ההסתדרות הציונית בעד בית הספרים הלאומי בירושלים, היתה למאורע חשוב, שעשה רושם יפה וגדול בכל החוגים המדעיים, לא רק מפני ערך הספריה עצמה, אלא עוד יותר מזה, יען שרכישתה הוא אחד הצעדים הרחבים ביותר על דרך הגשמת רעיון המכללה על הר הצופים ושכלול המחלקה השמית, שצריכה לתפוס מקום בראש במכללה עברית. יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר היה במשך חמשים שנה אחד מעמודי התוך במחקרי השפות השמיות, ובפרט במדעי האישלאם ובתרבות הערביים, לכל דבריה ועניניה. אין אף מקצוע אחד חשוב בהם אשר גולדציהר לא עסק בו, ובהרבה דברים היה הוא הראשון אשר האיר נתיבות בהם. רבים הם החכמים המזרחנים באירופה, אשר עשו להם שם בדורותינו, במקצוע זה או אלה אשר התמחו בו; אבל מעטים הם אלה אשר הקיפו במחקריהם את כל מרחבי המדעים השמיים לכל פרטיהם כמו גולדציהר. הוא כלל בתוך חקירותיו ולמודיו ותלמודיו את שירת הערבים הקדומה, את הספרות הערבית לכל תקופותיה וסגנוניה, את דברי ימי הערביים בהשכלתם והתפתחותם הדתית והתרבותית, את כל מדעי הקוראן, השתלשלות תורת הדינים והמשפטים (פקה). ותורתם שנמסרה להם ממחמד נביאם על פִי הדבור (חדית). הוא היה הראשון להוכיח את הערך ההיסטורי הגדול, שיש למסורת זו בשביל הבנת דברי ימי מלכי המושלמים (החליפים) והרבה מאורעות גדולים אשר לא נודעו קודם, ועוד יותר את חשיבותה להראות את ההשפעות המרובות שנכנסו על ידה אל תוך האישלאם, מעמים שונים, מתורות ודתות וספרויות שונות, אשר היו מורשת אותם הגויים, אשר חרב האישלאם הכניעתם בכל רחבי תבל. במקצועים הללו היה גולדציהר רבם של כל המזרחנים ועטרת תפארת ענדו לו בארצות המערב וכתרים קשרו לראשו בארצות המזרח, כי תוצאות היו לספריו ומאמריו למדינות האישלאם והרבה טובים ומומחים בחכמיהם כבדוהו ויעריצוהו על בקיאותו בתורתם, על חריפותו בתלמודה ועל גאוניותו בכל דיניהם ומשפטיהם, ובפרט על ידיעתו בביאורי הקוראן. כי גם כאן היה הוא הראש והראשון לברר את ההשקפות השונות, שנולדו ברוב הימים בבתי מדרשיהם של האישלאם בביאורי הקוראן תחת השפעות שונות: דתיות, מדיניות, פילוסופיות ותרבותיות, וספריו במקצוע זה עשו רושם חזק ואדיר בכל חוגי המשכילים בעולם האישלאמי. אבל עם היותו עוסק רוב ימיו בתורת האישלאם ובמדעי הערבים ויתר עמי בני־שם וגויי המזרח, היה גם בזה יוצא מכלל הרבה מלומדים יהודים במקצועות זרים: לא רק שלא שכח גירסא דינקותא, אלא שהוסיף עוד להגות וללמוד בשקידה ובאהבה את תורת היהדות, את ספרותנו לכל תקופותיה, ואת כל אשר הרו והגו חכמים ולמדנים בכל ענפי המדע היהודי, בקודש ובחול, ובכל סעיפי המחקר בחכמה ובדברי הימים. התנ"ך היה תמיד מונח לפניו ולא עבר אף יום אחד בחייו, אשר לא הגה בו, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, ובשעה מאוחרת בלילה, כשרצה לנוח מעבודת יומו הארוך, אשר נמשך מאשמורת הבקר עד עבור חצות הלילה, היה משתעשע בלמוד פרק משניות או דף גמרא. את חובות הלבבות של ר' בחיי היה מחובב כאת מורה וחבר, ובו הגה בכל פעם אשר מצוקות החיים העכירו את רוחו, ואת “האמונות והדעות”, “מורה הנבוכים” ואת “הכוזרי” היה קורא בין במקורם הערבי ובין בתרגומם התיבוני, למען “דובב שפתי” המתרגמים אשר היו חביבים עליו מאד. וכמו שהפילוסופיה היהודית היתה חביבה עליו כך חזקה אהבתו לשירה העברית ובפרט מהתקופה הספרדית, ובחרדת קודש ובכונה נלהבה היה קורא את שירי גבירול והלוי, כאיש המתפלל ביראה ואהבה ומתכוון להאציל על עצמו מרוח הקודש ונהנה מזיו השכינה החופפת עליו.

ככה נקבצו באיש המעולה הזה הרבה חכמות ומדעים, תורות שונות ורבות מעמים שונים ורבים, וידיעות כבירות בכל מקצועותיו של העולם המזרחני. ועל הכל היתה מרחפת נשמה עשירה של תלמיד־חכם מומחה לכל ומובהק בכל, ורוח נדיבה של לומד על מנת ללמד, של יודע על מנת להודיע בעין יפה וביד רחבה. ורוח עשירה ונדיבה זו משתקפת ונראית גם בקובץ ספריו, אשר אסף במשך ששים שנה מיום החלו לעיין בספרי מדע וללמוד לשונות בני קדם. כי לא חס על ממונו אשר חשך מפיו, וגם לא על זמנו אשר עשק ממנוחתו ויגזול משנתו למען בקש ספרים בחפש מחופש בכל בית מסחר ובכל ספריה פרטית, אשר נזדמנה לשוק, ולספח אותם אל גנזי ספריו. ככה הצליח במשך הזמן לקבץ נדחי ספרים ישנים ולהביא מן המובחר שבחדשים אל תוך אוצרו וימלאהו ממיטב הספרויות, אשר עסק בהן. הדבר הזה היה ידוע לכל מי שהכיר את גולדציהר, והיתה ספריתו מפורסמה גם מחוץ לחוגי המזרחניים. ולכן אין פלא כי רבו הקופצים עליה, כשאך נודע שעומדת היא להמכר, ומכל צד ומכל עבר פנו אל משפחתו בשאלות והצעות, לא רק מצד מוכרי ספרים כי אם בפרט וביחוד מצד מוסדות שונים למדעים מזרחניים, ספריות גדולות ומכללות באירופה, באמריקה ואפילו בארצות המזרח הקרוב והרחוק.

וכדאי הדבר להרשם, שבין הראשונים, אשר נתנו דעתם על אסופת הספרים של גולדציהר היתה גם הממשלה היפונית. ‏כי זה כבר משנים הרבה אשר העם היפוני התחיל ללטוש עיניו אל כל המתהלך בארצות המזרח, ובפרט בעולם המושלמי, ולא מעט הם הצעירים היפונים, אשר נשלחו מטעם הממשלה למכללות אירופה למען השתלם בשפות השמיות ובחכמות בני המזרח. ובכן רצו להשתמש בהזדמנות יוצאת מן הכלל, ויחליטו לרכוש בעד המכללה בטוקיה את כל ספרי גולדציהר, וגם חשבו להזמין מזרחני מומחה ללוות את הספריה ליפוניה ולשהות בטוקיה שנים אחדות, לא רק למען סדר את הספריה, כי אם גם ליסד בית מדרש מיוחד וקבוע למדעי האישלאם, ולהעמיד תלמידים אשר ירביצו את למודי השפות השמיות בכלל ואת תורת האישלאם בפרט. למטרה זו נשלח אחד הפרופיסורים שבמכללת טוקיה לבודפיסט לבדוק את הספרים ולהתפשר עם משפחת גולדציהר בנוגע למחירם, וכמעט שהיה הדבר בא לידי גמר, אלמלא קפץ רגזו של הרעש הנורא על יפוניה והחריב כרכים שלמים והפך ערים הרבה למשואות עולם. ובאמת זכות גדולה עמדה לספריה זו, שלא הפליגה לאותה מדינה, כי כגורל מכללת טוקיה, אשר היתה לבער לאש הגדולה והנוראה. אשר אכלה את כל פנות העיר, היה היה גם גורל ספרית גולדציהר ללכת לאבוד וגם שם וזכר לא היה נשאר לה.

ועכשיו עלינו לשמוח שמחה כפולה ומכופלה, שנצלה הספריה מן כליה וגם זכתה לחיי־עולם. ‏ועלינו להזכיר לטובה את ההסתדרות הציונית, על שהיתה בין המזורזים להתענין בספריה זו, וחריצותה וכשרון עושי דבריה הם שעמדו לה להתגבר על כל המכשולים ולפנות את הדרך מכל המפגעים אשר העמידו לה מבית ומחוץ, עד שהצליחה להוביל את כל האוצר היקר והחשוב אל המקום אשר נועד לה במרומי הר הצופים.

ב. תוכן ספריתו

ועתה רוצים אנחנו לתת סקירה קלה על מספרי הספרים למקצועיהם ואחרי כן נמסור השקפה יותר מקיפה על הערך התוכני של הספריה ושויה המדעי.

היא מחזיקה כארבעת אלפים חבור בששת אלפים כרך, אשר מחבריהם יעלו לאלפים ושש מאות בערך. מהם שמונה מאות חבור משש מאות מחבר ערבים וחמשים מחבר תורקים ופרסים. אלף ושש מאות חבור בשתים־עשרה שפה אירופיות וחמש שפות מזרחיות, משבע מאות מחבר, מעמים שונים וארצות שונות, המקיפים את כל המדעים הלשוניים של השפות השמיות, דברי ימי עמי המזרח וכל חכמותיהם; שלש מאות חבור ממאה ושמונים מחבר על כל שפות מחקרי התנ"ך בדורות האחרונים; שבע מאות וחמשים חבור לארבע מאות מחבר בספרות ישראל מדור ודור בעברית ובתשע שפות נכריות, ועוד יותר משמונה מאות חבור לשש מאות מחבר בכל מיני שפות עתיקות וחדשות על ענינים שונים ומשונים בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה מראשית דברי ימי עולם עד ימינו אלה.

במחלקה מיוחדה נמצאים הרבה ספרים עתיים של מכללות, מוסדות מדעיים שונים, בתי־נכאת ובתי ספר עליונים ובינונים מכל ארצות אירופה ואמריקה, אסיה וצפון אפריקה; ספרים שנתיים של בתי מדרשים לחכמות ישראל משל חברות יהודיות לספרות ולדברי הימים; רשימות ספרים וכתבי יד מבתי הספרים היותר גדולים והיותר מפורסמים; מלונים ואנציקלופדיות על ענינים שונים ובשפות שונות מערביות ומזרחיות; ספרי־פקודים (פרוטוקולים) מכנסיות מדעיות של מזרחנים, של תיאולוגים, של יודעי דת ודין וכותבי דברי הימים; ספרים שנתיים וירחונים מעשר אקדמיות אשר גולדציהר היה להן לחבר או גם לחבר נכבד; ונוסף על כל זה הרבה עתונים, השקפות וספרי־פקודים משלשים חברות מדעיות, מפוזרות ונפוצות בכל חלקי העולם ואשר ראשית מטרתן היא לחקור בידיעות חכמות המזרח.

במספרים הללו, כשהם לעצמם, יש די חומר לדון על חשיבות הספריה. אבל גדולה מזה היא מעלת התוכן העשיר ורב הצבעים והצדדים, הממלא אותה. האופי היותר בולט שבה, הוא היותה גוף שלם עם כל אבריו גידיו ונימיו. גולדציהר לא היה חובב־ספרים מהטיפוס הידוע, המכנסים ומאספים ספרים מכל הבא בידם; בעיניו לא היה לספר שום ערך אם לא שמש לו ללמוד, למקרא, למחקר או לעיון בשעת הצורך. מימיו לא קנה איזה ספר, שיהיה לנוי בלבד, או מפני ערכו הדפוסי, או בגלל יוקר מציאותו. הוא רכש לו רק אותם הספרים, שהיו נחוצים ומועילים לו, ומכיון שבא ספר לידו, לא היה מניחו עד שקרא והגה בו, והוציא ממנו אותה התועלת אשר יחל לה ואשר התכוון לה. גם מנהג היה בידו לבקש אחרי ספרים ולרכשם לעצמו לרגל עבודותיו וחקירותיו, ולפי תוכן למודיו אשר העסיקוהו מדי עת ועת, ומשתדל היה בכל מאמציו, לכנוס את ספריו באופן שלכל מקצוע ומקצוע תהיה אסופה שלמה, שבה יהיו כלולים החבורים החשובים ביותר, המועילים ביותר, הנצרכים ביותר, – והכל בסדר נכון ובשיטה מסוימה, צעד בצעד ופסיעה אחרי פסיעה, בלי דלוגים וקפיצות, כי אם בשובה ונחת ובכונה תחלה. וככה נהיתה ספריתו לקבוצה כוללת ומקיפה הרבה קבוצות, שכל אחת מהן שלמה ומשוכללה בעצמה. אפשר לאמר באמת, כי מעטות מאד הן הספריות מסוג זה בידי המלומדים, וכמו שהיה גולדציהר אחד היחידים במקצועו, ככה היתה גם ספריתו אחת הסגולות היחידות בעשרה ותכלית שלמותה לכל פרטיה. כי אמנם אין ענף מענפי המדעים השמים אשר לא ימצא כלול בספריה זו, עם כל המדעים הסמוכים או המתיחסים אליו משדה החכמות והלמודים הקרובים לו קרבת מקום או קרבת רוח. אולם המחלקה של השפה הערבית למפלגותיה ובפרט של תורת האישלאם לכל סעיפיה, היא מלאה וגדולה ביחוד מספרים יקרים וחשובים, בין בערבית ובין בשפות אחרות. בין הספרים הערביים וגם הפרסיים והתורקיים, נמצאים החבורים המעולים ביותר ומפורסמים ביותר, מהדפוסים הכי־יקרים בערך ובמציאות גם יחד, אשר נאספו ובאו ממצרים ומסוריה, מתוניס, מאלג’יריה וממרוקו, מקושטה מתורקסתאן, מפרס, מהודו ומאי־יאבה, וגם מהדפוסים הכי משובחים שבאירופה ובפרט מליפסיאה ומליידן. הרבה ספרים לא יצאו לשוק הספרים כלל, כי נדפסו מעיקרא במספר מצומצם וחולקו בין ידידים ומלומדים. או שנמכרו על ידי מחבריהם ליחידים מיד ליד, ואינם נמצאים אצל מוכרי ספרים. ביחוד יקרים הם הספרים הערביים שנדפסו לפני חמשים או ארבעים שנה בבולאק אשר במצרים, ואשר הביאם גולדציהר אתו ממסעו במזרח לפני חמשים שנה. בין ספרי גולדציהר נמצא את חבורי המשוררים הערביים הנודעים ביותר מכל התקופות, החל מימי הבערות (אלג’אהליה) אשר לפני מוחמד עד תום תור הזהב לפני שבע מאות שנה במזרח (ארם נהרים וסוריה) ולפני חמש מאות שנה במערב (ספרד וצפון אפריקה); את הספרות היפה (אל־אדב) החביבה ביותר על הערבים, והנחשבת בעיניהם למקור תרבותם והשכלתם; את ספרי דברי ימי הערבים למשפחות מלכיהם, לממלכותיהם, לארצותיהם ומדינותיהם וגם לעריהם; את החבורים הכי חשובים בערבית על השפה, על כתיבת הארץ (גיאוגרפיה), על התרבות ועל הפילוסופיה; על מדעי הטבע התכונה והחשבון; על ההנדסה והאמנות התקשיטית (דיקורציה); את ספרי “המפרשים” (אלתפסיר) היותר גדולים והיותר נפוצים, אשר נכתבו בכל דור ודור על הקוראן, לכל סוגיהם בפשט, בדרש וברמז, ולפי הנטיות השונות של המחזיקים במסורת מוחמד (אלסנה) ושל אלה אשר נבדלו מעליה וינהו אחרי המסורה שיחסו לעלי בן אבי טאלב (אלשיעה). קבוצה נפלאה ויחידה במינה היא הכוללת בתוכה את ספרי אל־חדית, כלומר: “תורה שבעל־פה”, המיוחסה למוחמד איש מפי איש ואשר בה הראה גולדציהר את גאוניותו, והפליא את העולם בבקיאותו בה, ובמחקריו אשר פתחו מסלה חדשה ללמודי האישלאם. גם ספרי הדינים, החוקים והמשפטים (אל־פקה) עם כל נושאי־כליהם למחלקותיהם ומפלגותיהם בדרכי “ההלכה” (אלמד’־אהב) וספרי המבארים (אלשרח) והפוסקים (אלפתאוי) נמצאים שם, כל אחד לפי בית מדרשו. גם ספרים מפיצים אור על הכתות הרבות השונות (אלפרק ואלנחל) בעולם האישלאמי, ואשר הרבה מהן דרכיהן נסתרות ונעלמות, יכול היה גולדציהר להשיג על ידי ידידיו ומוקיריו המושלמים, אשר בכל תפוצות ארצות המזרח, ואפילו מאלה שמושבן בלב אסיה ואפריקה, בהודו ובסין, בפרס ובחופי חצי אי הערב. הרבה ספרים מסוג זה נודעו על ידי גולדציהר בפעם הראשונה, ומהם שלא נמצאו במקום אחר חוץ מבספריתו. גם ישנם ספרים ומאמרים, שנשלחו אליו תשורה ממחבריהם שאינם נמצאים בנקל, או שנדפסו במאספים מדעיים, הרחוקים בעניניהם ממדעי המזרחניים, וכמעט שאינם ידועים, למרות היותם חשובים ונכבדים בתכנם וערכם, או שכלולים הם בירחונים ועתונים שיצאו לאור בארצות רחוקות ושלא הבקיעו להם מסלה לחוגי המלומדים באירופה. כי אמנם גולדציהר היה אחד מן החכמים המעטים ויחידי המעלה, אשר תפסו מקום כל כך נכבד. ואשר הוחזקו בכל העולם המדעי בלי יוצא מן הכלל בין הגאונים הגדולים אשר היו מאז ועד היום, ולכן רבו מאד החכמים בכל ארצות תבל אשר שלחו לו את ספריהם ואת מאמריהם, מוקדשים ומוגשים לשמו בכבוד ויקר.

בנוגע למדעי התנ“ך ולבקורת התנ”ך וגם לחכמות היהדות בכלל נמצאו גם־כן בספריה זו החבורים העיקריים מבעלי השם, אשר היו הראשונים והנכבדים במיסדי אותם המקצועות המדעיים בדורות האחרונים. ומעטים הם מלומדינו, מאלה שהגדילו לעשות על שדה זרים, אשר הגו ולמדו בחבה כל כך עמוקה גם בכל ספרי גדולי חכמת ישראל כמו גולדציהר, וכבקיאותו בספרות היהדות העתיקה, כך היתה גם בקיאותו בחדשה, וספרי שד"ל, ר' שלמה רפפורט, צונץ, גייגר, גרטץ, שטיינשניידר, שטיינטל, לצרוס ועוד הרבה מחכמינו היו גלויים לפניו עוד מימי בחרותו. עוד ראוי להזכיר את תשומת לבו המיוחדה לדברי ימי קהלת ישראל בארץ מולדתו הונגריה, אשר התבטאה גם בשקידתו לקבוץ ספרים ומאמרים, עתונים ומחברות, אשר על פיהם אפשר לדעת את כל אשר עבר על יהודי הארץ ההיא למיום התישבם בה ועד היום; הרדיפות והמצוקות אשר סבלו וכל הטובה אשר הביאו לארצם לעומתן; את החלק הגדול אשר לקחו בהתפתחות הונגריה בתרבות ובהשכלה, בספרות ובחכמות, במסחר ובהנהלת המדינה, באמנות ובבנין הארץ ובכל ענפי החיים החמריים והרוחניים. ‏ הקבוצה הזאת היא אולי היותר שלמה בעולם והיותר מוגמרה וחשובה בנוגע ליהודי הונגריה, ונחת רוח גדולה היתה לגולדציהר מדי דברו עליה.

גם מהספרות העברית והערבית מתקופת הזהב בספרד הביא אל אוצר ספריו משמנה ומסלתה, ורק הספרות העברית החדשה לא מצאה מהלכים לא אל לבו וגם לא אל ספריתו, אם גם לא נסתרו ממנו צעדיה הענקיים בימים האחרונים, וידע וגם הבין את ערכה הגדול בתחית ישראל. כי למורת רוח היו לו ילדי הנכרים אשר הכניסו ועוד מרבים להכניס בשפה העברית וברוח הספרות החדשה. אמנם ידוע ידע להבחין זמורת זר, אשר נטעו קדמונים בכרם ישראל והטעים את נכריות יפיפותו של יפת שהשרו באהלי שם. אלא שהללו על כל פנים כבר נבלעו בספרותנו, בשירתנו וברוחנו ולא נודע כי באו אל קרבנו וזכות אזרח כבר קנו להן בתוכנו. אבל היה לו להסתגל אל ההרכבה החדשה, אשר שנתה את פני השפה בחיצוניותה ואת טעמה בפנימיותה, כי הזרות, שבין השפה בצורתה הקבועה בספרות ישראל המקובלה בדורות האחרונים, ובין הזרמים החדשים שהכניסו בה, מורגשה ביותר לאדם החי בין שני המחנות ועינו סולדת למראה תמונה ישנה, שנתחבבה עליו בגוניה, והיא מחודשה בצבעים משונים ומוזרים, ואזנו נצרמת למשמע מלים ומבטאים, אשר מוצאם הזר מוחש אצלו ביותר, והוא יודע ומבחין, שהחדוש בא מפי עשו והתגנב לתוך קולו של יעקב…

ג. חשיבות ספריתו

הנה כי כן מותר לאמר, כי בספרית גולדציהר, בכללותה, יש לנו קבוצה נפלאה אשר מתחלתה ועד סופה נערכה ונסדרה מתוך הסתכלות מדעית בהרבה פנים, והיא בגלל זאת הראשונה והיחידה לפי שעה, המקיפה את אחד המקצועים הכי־מועילים והכי־חשובים, העתידים לתפוס מקום רחב בלמודי המכללה העברית בירושלים. ואין צורך לחשוב הרבה, כדי להכיר את הערך הגדול הטמון בקבוצה כזו ואת שויה המרובה בשביל המכללה, בשביל מוריה ותלמידיה ובשביל כל לומד וחוקר בכל הענינים, הנכללים בספריה זו. מעתה יוכל כל מי שיהיה להתעסק בכל אחד מאותם המקצועות הנזכרים בלב שקט ובדעת רחבה, כי לא יעדר ספר אשר יצטרך לו, ולא יגרע חלקו מחלק אותם היושבים בספריות הכי משוכללות שבמרכזי החכמה באירופה. כי מצוא ימצא בה את כל המכשירים לעבודתו, את כל המקורות הנחוצים לחקירותיו, ואת כל החבורים אשר יהיו לו לעינים ולמורי דרך בכל אשר יפנה. אבל עוד יתרון גדול ושכר מיוחד יהיה לכל מי שיעבוד בספרית גולדציהר, כי יכול יוכל להשתמש בכל התקונים הרבים והמחוכמים, אשר הכניס המלומד הזה בספרים הערביים והעבריים. אשר לא נדפסו כהוגן. וירבו בהם שבושי המעתיקים וטעיות המוציאים לאור והמדפיסים גם יחד. גם השגותיו והערותיו על הרבה ספרים במדעים שונים יאירו עיני הקורא, לבלי ילכד בשגיאות המחברים אשר תעו ויתעו מבלי דעת.

ספריה זו תהיה, איפוא, בית מדרש לחכמים ולתלמידים, במחלקת המדעים לבני שם, ובפרט כאשר יתחילו להתענין בלמודי שפת הערבים, ספרותם ותרבותם, וביחוד בתורת האישלאם בכל מחקריו ומקצועיו. בספריה זו ימצאו את כל המקורות, אשר השתמש בהם גולדציהר בחברו את מאות מאמריו ואת ספריו הגאוניים הנפוצים בעולם המדעי, על האישלאם, על הקוראן ומפרשיו, על תורתם שבעל פה (אל־חדית), על ספרות הערבים ושיריהם, על הפילוסופיה של הערבים ושל היהודים במזרח ובספרד הערבית, על השפעת התרבות הערבית על היהודים, וגם השפעת תורתנו וספרותנו על הערביים, ועל עוד הרבה ענינים שונים וחשובים.

ומלבד שלספריה זו יהיה ערך יוצא מן הכלל בעד הלמודים במכללה העברית ותפוצת מדעי בני שם בחוגינו אנו, הנה עוד יכולה היא מצד אחר לשמש גם אמצעי חשוב לקרב אלינו את המשכילים הערביים ומלומדיהם בא“י, אשר לא השקיעו עצמם במזיד בפוליטיקה של עלילות, דברי כַזב ודבות רעות, או אשר בשוגג מבלי דעת הם הולכים כעורים אחרי הסרסורים הרמאים המחרחרים מבחוץ והמשתמשים ביחוד בערבים המושלמים למטרותיהם הפוליטיות נגדנו בשימם ארבם בקרבם ונראים להם כאוהבים, ובאמת הם עוינים אותם כמו שהם שונאים אותנו, וכל מגמותיהם רק להחליש את השפעת המושלמים והיהודים גם יחד, למען יוכלו הם לשלוט בא”י וביתר מדינות המזרח באותם האמצעים הידועים לנו למדי, מן הימים ההם, אשר האדיקות והקנאות שלטו בכל, והשנאה והרכילות והדבה הרעה ותגרת איש ברעהו מלאו את כל העולם. כי באמת נמצאים ועוד ימצאו בין הערבים המושלמים, ואפילו בין הערבים הנוצרים, בא"י ובמדינות הסמוכות לה, אנשים משכילים, המכירים בערך היהודים בתור מפיצי השכלה ומרביצי מדע, אוהבי שלום ואנשי אמונה, והם יודעים שישיבתנו עמם הביאה להם תועלת חמרית וגם רוחנית גדולה, ומאמינים הם ששיבת ישראל לארץ ישראל תרחיב עוד יותר אותה התועלת בשבילם, בשביל תרבותם, ואפילו בשביל חפשיותם המדינית וחרותם החברתית. והנה ספריה כזו אשר בה נמצא אוצר נחמד ונפלא מן המובחר שבספרות הערבית וממיטב ספרי האישלאם, יכול תוכל להיות לבית ועד לחכמים ערבים ויהודים כאחד, ושם ישבו שבת אחים לחכמה ורעים למדע, ושכינת ההשכלה תשרה עליהם והאצילה‏ על שכנינו הקרובים אלינו קרבת־גזע וקרבת־מחשבה מאותה הרוח של סבלנות, של עין יפה, רחבת הלב ונדיבות הנפש, אשר הצטיינו בהן הערבים בימים מקדם, בימות שלטונם במזרח ובמערב, ובדורות הכי נעלים של השכלתם ותרבותם, – דוקא באותם הזמנים, אשר כל יתר העמים היו שקועים בבערותם וסכלותם, ועטויים בעלטת האדיקות ואי־הסבלנות, תחת ממשלת מלכים עריצים והנהלת כהנים קנאים, אשר השתמשו בידיעותיהם אך להתעות את צאן מרעיתם, ובדתם אך לזרוע שנאה ואיבה בלב מאמיניהם נגד יתר בני האדם. ומשכילים ערבים כאלה, הרוצים באמת ובתמים בתקומת־הערבים ותחית תרבותם וספרותם, ימצאו ענין רב בספריה זו, כי מלבד הספריה השלטונית במצרים והספריה של הכהנים הישועים בבירות לא תמצא בנקל קבוצה שלמה ומוגמרה כזו של ספרי גולדציהר, שיש בה גם ספרים ערבים, שנדפסו בהודו ובפרס ואינם נמצאים בנקל בספריה אחרת, והיה אם רק ישכילו הממונים על ספריה זו להכשיר את תנאי מקומה ושמושה, למען תהיה פתוחה לכל אדם וספריה יהיו מצויים לכל הרוצה לעיין בהם, אז תצא מספרי גולדציהר גם למשכילים הערבים תורה ואורה והיתה גם להם למקור חכמה והשכלה.

ד. גולדציהר והמלומדים הערבים

מציאותה של ספרית גולדציהר במכללה העברית תתן לה זיו וזוהר, ושם גולדציהר אשר יקרא עליה, יוסיף לה כבוד ותפארת לא רק בעיני כל חבריו המלומדים באירופה ובאמריקה, כי אם גם בעיני הרבה ממלומדי הערבים במזרח, ובפרט במצרים ובסוריה, אשר בהן נמצאים חכמים גדולים בין הערבים ובפרט בין המושלמים המכירים את גולדציהר ומוקירים אותו בתור חכם מובהק בתורתם ומיסד החקירה החדשה במדעי האישלאם, וגם בתור יוצר ערכים חדשים בהרבה מענפיו.

והנה בהיות שיחסים כאלה בין מלומד יהודי אירופי ובין מלומדים ומשכילים ערביים הוא חזון בלתי נפרץ, כדאי לעמוד עליהם ולברר איכותם ומהותם.

עוד בשנת תרל"ג, כשנסע גולדציהר למזרח בתמיכת הממשלה ההונגרית למען השתלם בשפה הערבית, עשה לו שם טוב בחוגי המלומדים הערבים בדמשק ובמצרים והוא היה אחד היחידים אשר הורשה לבקר את מסגד אלאזהר במצרים, למען שמוע שיעורי גדולי חכמיהם על הקוראן ועל מפרשיו, למרות היותו פרנג’י (אירופי) ויהודי, – שני כנויים אשר היו חשודים ביותר באותם הימים, אשר הרבה מהפוליטיקנים והקנאים שבין המושלמים ראו בעין רעה את השפעת האירופים והיהודים גם יחד הולכת ומתפשטת בארצות המזרח. כי אמנם הפליא אותם הצעיר הזה בידיעותיו בקוראן ובכל נושאי כליו ובבקיאותו בשירת הערבים. ובפרט בסגנון השפה ודקדוקה. ‏אבל גם אהבוהו בגלל ישרו ואמונתו, מזגו הרך ויצרו הטוב, נועם דרכיו ושפר מנהגיו, ובגלל רוחו האצילה ונפשו העדינה. ‏וככה קרבוהו אליהם ולא עברו ימים רבים עד שקנה לו חברים וידידים נאמנים בין החכמים המשובחים שבהם והיה נכנס ויוצא אצלם כאחד מהם, והיו מתוכחים אתו על השאלות היותר חמורות שבדיניהם ועל הפסוקים היותר קשים שבקוראן והרבה פעמים היו דבריו נשמעים להם והיו נוטים לקבלם ברצון, לולא היו מתנגדים למסורה שלהם ולמנהגים שנקבעו ביניהם כהלכות. וכל כך נתחבב עליהם והיה נכבד בעיניהם עד שכנו אותו בתואר “שיך” כמו שקוראים למלומדים ולמכובדים שבהם. ובהיות שלא היו יכולים לסגל לשונם לבטא את השם גולדציהר הזר לאזנם, לקח לו את השם אלזרווי, שפירושו “הזהבי”, בכוון לשמו הגרמני (ממלת זר שמובנה זהב בפרסית). ומאז היה ידוע ביניהם בשמו זה “אלשיך אלזרווי”. ועוד לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי במצרים, מצאתי חכמים מושלמים ידועים ומפורסמים, שהיו זוכרים אותו בשם זה מימי בחרותם, ואחד מהם היה שיך טאהר אלג’זאירי, ‏אחד המלומדים היותר מצוינים בתורתם שבעל פה (חדית), ואולי הבקי היותר גדול בספרים ובכתבי יד ערבים שבדורו. הוא היה מבני משפחת עבד אלקאדר, אשר מלך על מחוז אלג’יר והגלה על ידי הצרפתים אחרי כבשם את ערי ממלכתו. אז התישב בדמשק עם כל בניו וקרוביו. יחוסו זה ולמדנותו המופלגה בתורתם, וגם מדותיו הצנועות והתנזרו מחיי עולם הזה ועסקו בלמודים כל ימיו בבתי מדרשות ובמסגדים, עשו לו שם כאחד הגדולים והקדושים שבהם. חכם זה היה באמת חסיד שבאומות העולם, וכשהיה גולדציהר בדמשק לפני חמשים שנה הכירו זה את זה ומתוך למוד באו לידי רעות וידידות. ושיך טאהר שמר את אהבתו לגולדציהר במשך כל הימים והיה זוכר אותו לטובה בכל מקום ובכל הזדמנות².

וכמו שיך טהר היו גם אחרים אשר ידעו את גולדציהר והתכתבו אתו ולפעמים קרה גם שהיו פונים אליו מהודו ומאלג’יר, מתורקסתאן או ממצרים, בשאלות הנוגעות לדת או לדין, לחדית או לקוראן, והוא היה משיב לכל אחד מהם כיד ידיעתו הטובה עליו בשפה הערבית, כאחד ה“שיכים” בכל המליצות המוסכמות ובכל סלסולי השפה והדוריה וקשוטיה ובסגנון המוחזק והנהוג אצל בעלי תורתם ויודעי דיניהם (אל פקהא) ובזה היה מעורר השתוממותם והתלהבותם, רצונם וחבתם. גם לא פעם אחת קרה שמלומדים ערבים מושלמים וגם נוצרים, כשהיו באים ממדינותיהם הרחוקות או הקרובות לאירופה, היו סרים לבודפיסט לבקר את “אלשיך אלזרווי” ולברכהו, אם גם היו מוכרחים לנטות מדרכם ולעשות סבוב גדול לשם בקור זה. וזכורני שגם שיך טאהר אמר לי, כשנפרדתי מעליו בפעם האחרונה, לפני שנפטר לעולמו, שאמסור שלומותיו וברכותיו לידידו אלזרווי, ולאמר לו, שאם ירצה השם והמציא לידו האפשרות להוציא זממו ולנסוע לספרד, למען ראות שם את שרידי התרבות הערבית, אז בלי שום ספק יסור בדרכו גם אל בודפיסט לקדם פניו ולשהות אצלו ימים עשרה או עשרים, ולהשתעשע אתו “בדברי חכמים ביום ושיחת חולין בלילה” (ללמד’אכרה ואלמסאמרה) עד אשר יפתרו לו כל השאלות המנקרות במוחו הרבה שנים, ויתבארו לפניו כמה חקירות, שעסק בהן בכובד ראש.

וזכורני עוד דבר אחד שאירע במצרים, ושמראה עד היכן היה גולדציהר מוחזק אצלם למומחה בלשון הערבית וספרותה. זה היה בביתו של הפחה אחמד זכי, אחד המשכילים הגדולים והחכמים הנכבדים, שהיה זמן רב פקיד עליון במיניסטריון להשכלת העם, ואח"כ גם וזיר לאותה מחלקה. אחמד זכי באשא הוא איש נאור ונבון והוא אחד מאותם הגדולים והמשכילים שבערבים, הנוטים חסד לרעיון תחית ישראל בארץ ישראל ומאמינים בנחיצות שתוף העבודה התרבותית בין היהודים והערבים בארץ ישראל ובמזרח בכלל. זאכי באשה זה שהיה תמיד מתרועע עם היהודים ומשדל אותם, האיר פנים בתחלה לשיבת ישראל לארצו, וכמה פעמים שוחח אתי על הצורך לבוא לידי הבנה של ידידות עם הערבים ורצה לתווך בינינו. אבל מנהיגינו לא השכילו להשתמש בהשפעתו כשהיתה עדיין השעה מוכשרה לכך, וזה הרעימו, ומעט מעט עבר למחנה מתנגדינו כמו אחרים מנכבדי הערבים, אשר נעלבו יען שהציונים, כמו שאמרו, התגדלו עליהם “כאירופים”, ויביטו עליהם מגבוה כעל “ילידי הארץ” (נייטיבס) מחוסרי השכלה ותרבות. ולאיש הזה ספריה נפלאה המלאה ממיטב הספרות הערבית, ולו קבוצת כתבי יד ערבים מן המובחר, ושם היה תמיד בית ועד לחכמים גדולים המרביצים חכמה ודת במסגד אלאזהר, וגם סופרים ומחברים נודעים לשם בין הערבים, ובכל לילה היו מזדמנים שם הרבה חכמים ומבלים שעות אחדות עד חצות, וגם אחרי חצות, בויכוחים מדעיים או שיחות ספרותיות, ועל פי הרוב היה בעל הבית קורא לפניהם איזה כתב־יד חשוב בשירה או מהספרות היפה (אדב), כדי לבררו ולבארו, לנקותו משגיאותיו ולהגיה שבושיו ולהכינו לדפוס ולזכות את הרבים בפרסומו. ואני, גם אני, בהיותי במצרים לפני שתים עשרה שנה, הייתי נועד בביתו עם קרואיו, מתערב בווכוחיהם ומתענג בשיחותיהם. ויהי באחד הלילות, כשהיו קוראים בכתב־יד אחד, נפגעו בפסקה קשה, שלא יכלו לפתור ענינה ולברר רעיונה, וכל אחד היה סותר דברי חברו עד שנסתתמו כל מעינות התבונה ונכזבו מקורות הבינה, ואז הוסכם ביניהם להביא את השאלה המופרכה אל השיך אשר בבודפיסט, ובי בחרו להיות לשליח לדבר תורה זה, וכבר שנסתי מתני לחבר את האגרת ולהריץ אותה לבעל ההוראה בבודפיסט ובודאי כבר היתה יוצאת לדרכה, – אפס כי פתע פתאום נשמע קול אחד החכמים הצנועים, שהיה יושב באותה מסבה ושותק כל הזמן, אבל אשר למרות היותו סגי נהור עשה לו שם בידיעת השפה ודקדוקה וסגנונה, והוא הציע תקון בגוף כתב־היד, אשר הפליא את כל המסובים, ופה אחד נשבעו באללה, שהתקון הלז ברוח הקודש נאמר (באלהאם אלאהי) ורק מסבה זו נתבטל ענין האגרת ונשבר הכד על המבוע…

כשהייתי אצלו בקיץ אחד (בשנת 1908 או 1909) בימי חופשתי מביהמ"ד העליון לחכמת ישראל בברלין, בא אליו הנסיך המצרי פואד קודם שעלה למלוכה, להתיעץ אתו בעניני המכללה אשר יסד במצרים, ויזמינהו לבוא אליה לשנה או שנתים כדי לסדר את הלמודים על התרבות הערבית ותורת האסלאם. גולדציהר סרב אף כי שר החיצון האוסטרי כתב לו שהממשלה תחשוב לה לכבוד גדול אם יקבל עליו תפקיד כזה. גם הממשלה האונגרית מלאה אחרי דברי שר החיצון ותאיץ בו לעשות חסד עם פואד. גולדציהר היה אז עסוק מאד ולא רצה להפסיק את עבודתו. אנכי הפגעתי בו שלא יסרב, ויהי כאשר חזקו דברי, אמר לי: קריינא דאיגרתא איהו חזי ליהוי פרוונקא, ויציע אותי לפואד. נפגשנו פעמים אחדות והדבר היה קרוב לבוא לידי גמר, אבל מכיון שפואד התנגד לי להכניס גם את העברית בתכנית הלמודים במחלקת השפות השמיות, למרות הוכיחי לו את חשיבותה בשביל השפה הערבית, דחיתי את כל הענין. פואד חשש פן יהיה למוד העברית למורת רוח למוסלמים האדוקים אשר הביטו בלאו הכי בחשד על המכללה שלו, וראו בה התחרות לבית המדרש של אלאזהר.

כאשר נודע דבר בקורו של פואד אצל גולדציהר ומיאונו לקבל הצעתו, כתבו לו אחדים מראשי המלומדים המוסלמים שהם יסדרו הרצאות בשבילו על התרבות הערבית לפני קהל גדול וכסף רב וגם כבוד גדול הבטיחו לו. הזמנה זו הפתיעה אותו וישמח עליה, אבל דחה גם אותה כדי שלא לעורר קנאה מן הצד השני.

כאשר הייתי אח"כ במצרים ואתהה על קנקן אחדים ממזמיניו ואשאל אותם אם לא חששו להתנגדות מצד האדוקים לבואו של מלומד יהודי להרצות על האיסלאם, אמרו לי: גולדציהר הוא המלומד היחידי באירופה היודע את תורת האיסלאם ואת התרבות הערבית על בוריה והוא מכבד ומוקיר אותן ולכן הוא יקר גם בעינינו ואנחנו מבכרים אותו על יתר המלומדים האירופים הבאים אלינו. דוקא יען שהוא יהודי נאמן לדתו ומסור לעמו אנחנו מאמינים בצדקו וביושר כוונתו.

אמנם הגדות כהנה וכהנה היה אפשר לספר למען הראות בעין את כל הכבוד, אשר כבדו רבים מחשובי המושלמים את הרבן הגדול הזה. אבל בהיות שקצר פה המצע מהשתרע אסתפק לאמר, שבימיו האחרונים בא מלומד ומשכיל ערבי אחד אליו כדי ללמוד אצלו את שטתו בחקירת הקוראן והחדית. ויהי כאשר שבק גולדציהר חיים לכל חי ויביאו את הנפטר למקום מנוחתו וכבר אמרו לסתום את הקבר, אחרי שדברו הדברנים והספידו הספדנים, לא יכול התלמיד ההוא להתגבר על צערו ובקול בוכים נשא עליו במעמד הקהל הגדול קינה בשפתו הערבית ויספיד אותו בשם המושלמים ויספר בשבח רבו על כל אשר עשה לו, ואת פרשת גדולת אב החכמה הערבית ומורה הדרך לחוקרי האשלאם, ויהלל את היהודי הגאון אשר נטע אהבת היהודים בלב הרבה מושלמים, וישבע על קברו ללכת בעקבותיו ולעשות את אשר בכחו לקרב את הערבים אל העברים, כדי לעשות נחת רוח לאותו האדם הגדול, אשר למד אותו לדעת, כי זו היא הדרך היחידה להחיות את ההשכלה הערבית והעברית גם יחד, ולהעמיק ולהרחיב את התרבות הגדולה במזרח ולהאדירה. המקרה הזה עשה רושם חזק על כל המלוים, ויהי לשיחה בעיר, ובכל העתונים תרגמו את דבריו וירימו על נס את הפרסום אשר נחל לו גולדציהר בעולם המושלמי, ואת החבה אשר רחשו לו כל בני האדם, מעמים שונים ומדתות שונות, ויהי זה לקדוש־השם גדול דוקא באותם הימים הרעים והאפלים, אשר רמסו את כבוד ישראל בראש חוצות וינאצו את כל הקדוש לנו, ושמות וביזות ושחיטות עשו ביהודים בכל ארץ הונגריה.

ואמת אמתית היתה בכל מה שאמרו עליו בנדון זה. כי כמו שהיה גולדציהר גאון בשכל, בדעת ובמחשבה, ככה היה גדול במדותיו ונעים בדרכיו, מקרב את כל אדם באהבה ודן את כל אדם לכף זכות, וכל הבריות היו חביבין עליו בלי הפרש דת ואמונה, עם וגזע, כתה או מפלגה, וככה התחבב גם הוא על כל הבריות, וכולם, כיהודים, כנוצרים, כמושלמים, כבדוהו ויעריצוהו, ואהבה אמתית ועמוקה ותדירית אהבוהו, ואפילו כשעלה לגדולה והיה מפורסם בכל העולם כאחד הרועים הגדולים במדע, והיה לאחד מהיושבים ראשונה בהיכלי האקדמיות והכנסיות של חכמי העולם, לא גבה לבו חו"ש, ואדרבא: כל מה שהיו מרבים בשבחיו, היה משתדל לגלות לעצמו את מומיו, וכל מה שהיו מהללים ומנשאים את ידיעותיו, היה משוה לנגד עיניו את מגרעותיו וחסרונותיו, ומביט אל מי שגדול ממנו בחכמה ובמדע, והיה מתענו ומתכנע, לבלי יתור לבו אחרי מהללים ומזמורים. אבל אם עניו היה האיש בגדולתו, היה גם אדם גדול בענותנותו, כי היתה זו ענוה טבעית ושלא במתכוון והיו בה אצילות וכבוד גם יחד.

ה. גולדציהר האיש והיהודי

גולדציהר היה טפוס נפלא ונעלה של תלמיד חכם יהודי שהתהלך בין הגוים, ושל מלומד מופלג ומוסמך בחכמות הגויים, שנשאר תקוע כלו בלבו וברוחו בתורת היהדות ומוסר הקדמונים. הוא היה באמת ובתמים מתלמידיהם של גדולי חכמים במוסר ובתורת המדות, ושגורות היו על פיו המימרות היותר נשגבות והיותר נהדרות של בעלי המשנה, של פרקי אבות, של חכמי התלמוד, של רבנו בחיי, של הרמב"ם ואפילו של החסידים האחרונים מבעלי המוסר. והיה נאה דורש ונאה מקיים, וכלו היה סמל האהבה והצניעות, ישרות הלב ויפי הכונה, וכלו היה אומר כבוד ויקר כי נהדר היה גם במראהו: רם הקומה, בעל ראש גבוה ומצח רחבה, ועינים טהורות ועמוקות, וזיו פנים; וקולו ערב, וחן בשפתותיו, וקסם בפיו, ובדבריו קנה לבבות, ונפשות גאים במתק ניביו הכניע. גם הדור היה בלבושו כאחד השועים, ומורגלא הוה בפומיה: כל תלמיד חכם, ותלמיד חכם יהודי בפרט, שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה! ובכל מנהגיו ובכל דרכיו שוה תמיד לנגד עיניו את היהודי שבו, והיה בורח מכל דבר, שהיה בו אף ריח של חלול השם, ומתוך מחשבה טובה זו היה תמיד בא לידי קדוש שם ישראל בגוים, ומתוך מעשיו היה בא לידי קדוש תורת ישראל ומוסרו. וכך היו כל מכיריו וחבריו, אשר לא מבני עמנו, מביטים עליו ביראת הכבוד ובאהבה, והיו מוקירים בו את החכם הגדול, את האיש הגדול ואת היהודי הגדול.

ויודע אני באחד המלומדים היותר חשובים שבאומות העולם והיותר מפורסמים שבין הפרופיסורים שקנו להם שם גדול במדעי התנ"ך, וקרל בודה שמו, – והוא היה אחד ידידיו היותר קרובים אל גולדציהר והיותר חביבים עליו, – שהיה אומר: פעמים הרבה היה מתגבר עלי יצר הרע ומסית אותי להפך בגנותם של ישראל, ובפרט כשהייתי רואה באחד מהם מעשים שאינם הגונים; אבל באותו רגע היה בא דיוקנו של גולדציהר ועומד לפני והייתי חוזר בתשובה ומתפייס, ודעתי נחה עלי, והייתי אומר: אשריהם של ישראל שיש להם אנשים גדולים והגונים כמוהו. ופעם אחת אירע, שחכם גוי אחד, שהיה בכנסית המזרחניים בהאמבורג, נכשל בלשונו וידבר סרה ביהודים לפני חברו בעגלת הטראם, קם יעקב בארט, המזרחני היהודי הידוע מברלין, שהיה נוסע באותה עגלה, ואמר לו: יודע אני שאם היית מכיר אותי לא היית מדבר ככה בישראל, ולפחות לא בפני; אבל מצטער אני, שגולדציהר שאתה מתפאר להיות ידידו ומוקירו, אינו יודע מה שיש בלבך עלינו. הלבינו והוריקו פניו של אותו חכם ובאותו יום הלך אל גולדציהר והתודה על עונו שחטא שלא בפניו ובקש ממנו מחילה. ענה לו גולדציהר: הלואי שהיית מכיר כהוגן מאה יהודים שאתה חושב שהם פחותים ממני, והיית מוצא בהם הרבה מדות טובות ואז היית מבקש מחילה מהם, שהעלבת אותם שלא בפניהם.

בכל הזדמנות היה משתדל לברר לגויים שהם אינם מכירים את היהודים כמו שהיו צריכים להכיר, והיה מוכיח אותם על עונם שהיו מביטים על אדם הגון וחשוב מישראל, כיוצא מן הכלל, בשעה שהיו חושבים לטפוס יהודי כל חוטא ורשע, או איזה עשיר יהודי מתבולל המוכר כל קודש בעד נעלים. “והעלבון הכי גדול בשבילי, היה אומר להם, הוא לחשוב אותי ליוצא מן הכלל! מכיר הייתי בנעורי ומכיר עודני כיום אנשים גדולים בישראל שהם סמל המוסר והמדות, ושהם בעצמם המושג הכי נעלה של היושר והצדק, ואני איני אלא אחד מתלמידיהם המשתדל להגיע למעלתם”. פעם אחת התאונן לפניו מלומד וסופר ידוע בהונגריה על רבוי היהודים הזרים בארצו, שאינם יודעים את שפת המג’יארים, ומנהגיהם שונים ממנהגי המדינה, ובמעשיהם ובמציאותם כבר הם מנוולים את פני התרבות המג’יארית! “בחייך, – השיב לו גולדציהר בין יתר דבריו, – שבניהם של זרים אלו יורו לבניך ולבני בניך איך לדבר ואיך לכתוב בשפת המג’יארים ויראו להם את כל היופי שבשפת אבותיך ואת כל ההדר והפאר שבספרותה ושירתה, כשם שהיהודים המפורסמים כיום בספרות המג’יארית ובידיעת השפה המג’יארית, היו בין מוריך וגם אבותיהם היו זרים כמו אלה שאתה בוחל בהם”. בדברים אלה רמז לו במתכוון לאחד הפרופיסורים שלו בשפה ובספרות ההונגרית, שהיה יהודי ושהוא בעצמו היה מפאר ומרומם אותו כאחד המבינים היותר מומחים במקצועו, ושהוא ידע כי אביו היה מגולי גליציה. שמע אותו סופר תוכחתו וכבש פניו בקרקע ולא הוסיף עוד לדבר נגד ה“זרים”. אבל יותר ממה שהיה גולדציהר שח להם על טיב היהודים היה מבאר להם את טיב היהדות, את רוממות מוסר הנביאים, כמו שמבינים אותו היהודים, והיה מונה להם את כל המעלות שבתורת אותו התלמוד, אשר הבורים והרשעים שבהם מציירים אותו ככלי מלא סם מות לתורת האנושיות והמוסר. פעם אחת אירע שהיה גולדציהר יושב בחברת חכמים וסופרים באחד מבתי הקהוה והנה נספח אליהם כהן קתולי, שכתב תועבות על התלמוד ועל היהדות. כיון ששמע גולדציהר את שמו, תיכף העמיד אותו לדין והראה לכל הנוכחים, שהוא עם הארץ שלא ידע אפילו לקרוא עברית, והלה הוכרח להודות, שכל מה שכתב העתיק מספרים שקדמו לו, ושנכתבו בידי מלשינים בורים שכמוהו מבלי דעת אף מלה אחת שבתלמוד. כשחבריו התחילו לפגוע באותו כהן בדבריהם, השתיק אותם גולדציהר ויאמר להם: כתוב אצלנו בספר משלי: “מודה ועוזב ירוחם”, ומכיון שהודה על שגיונו צריך למחול לו, ובלבד שלא יוסיף לחטוא. נתבייש הכהן ונעשה תלמידו בלשון הקודש, וחזר בתשובה והיה מביט על גולדציהר כעל איש קדוש וגדול לאלהים. ושוב פעם אחת קרה, שקבל מכתב ממזכירה של אחת החברות, שמטרתה היתה להפיץ את השלום בעולם, ובו נתבקש לחוות דעתו על רעיון השלום הנצחי ועל האמצעים שראוי לאחוז בהם כדי להשליט אותו בין העמים. אבל אמונתו של גולדציהר בחברות כאלה לא היתה גדולה ביותר, מפני שהיה רואה שדוקא בשעת סכנת מלחמה היו מסתפקות במחאה, או אפילו בלעדה, ורק קול ודברים היו משמיעות ואולם המעשים נעדרו. לפיכך לא הזדרז, כדרכו, לענות לשואלו, והלה בחפצו דוקא להעזר במכתב של אדם מפורסם כמו גולדציהר, ושהיה ידוע לאוהב שלום ורודף שלום, סר לביתו ובבת־קול של תרעומת שאלהו על סבת שתיקתו. קפץ גולדציהר ממקומו, לקח תנ“ך בידו ופתח ספר ישעיהו סימן י”א והניח לפני מבקרו, ובקול מוכיח אמר לו: כלום אינך יודע מה שאמר נביא זה על השלום בעולם? זה יותר מאלפים ושש מאות שנה, שנביא ישראל זה שלח ספר הזמנה לכל העמים ולכל הגויים לקרוא להם לעשות שלום בעולם, ועדין אנחנו מחכים לתשובתכם. ואתה מתרעם עלי, שלא עניתיך על הזמנתך ששלחת לי זה אך שבועים? הלך אותו מזכיר ופרסם תשובה זו של גולדציהר, כי הרגיש שטובה היא למטרתו מעשרה מכתבים.

אבל לא תמיד היה גולדציהר סמל המתינות ואבי אבות הסבלנות, כי לפעמים היו הרשעים שבשונאי ישראל מעבירים אפילו איש חסדן וסלחן כמוהו על מדותיו. ובפרט אם בעזות מצח ובכונה וזדון היו מוציאים עלינו דבות שקר. בימי עלילת דם של טיסא־עסלאר, שהרעישה את הונגריה מן הקצה אל הקצה, וכמובן גם את היהדות בכל תפוצותיה, עמד גולדציהר כצור מוצק וכסלע עז נגד כל צוררינו ומנדינו. בדברים קשים, בפה ובכתב, יצא על המעלילים וינפץ ביד חזקה ככלי יוצר את כל טענותיהם, ויגל לעיני כל את שקריהם וכזביהם. כשראו עצמם הללו במצור, קם נבל אחד ובחוצפה שאין כמוה פרסם “לשם האמת והצדק”, שגולדציהר בעצמו אמר לו, בשעה של היסח־דעת הרגילה “בשיחות ידידים”, שיש קורטוב של אמת בעלילת דם, בהיות שנמצאה כת אחת מיוחדה המשתמשת בדם לצרכי פסח! כמובן הכזיב אותו גולדציהר תיכף ומיד בכל תוקף. אבל הדבר יצא מפי הנבל ויעש לו כנפים בכל העתונים וזבובי־מות הבאישו הביעו שמן רוקח וגולדציהר סבל מזה נוראות. יום אחד היה גולדציהר מטייל בבית העתיקות בבודפסט, וראש המוזיאון פירינסי, שהיה איש נכבד, מלומד חשוב וידיד נאמן לגולדציהר, היה מלוה אותו מחדר לחדר ומשוחח אתו. והנה בשעה שגולדציהר היה שקוע בתמונה, שמשכה את לבו, נגש איש אל פירינסי ובהגידו לו את שמו, שאל אותו לשם האיש שבחברתו, כי לא הכיר את גולדציהר. עוד טרם הספיק פירינסי לענות לו, שמע גולדציהר את שמו של אותו איש ותיכף ומיד נהפך לאש שלהבת ובקול רם ובחרון־אף צעק עליו ויאמר לו: האם אתה הוא האיש, אשר כתבת על גולדציהר מה שכתבת בענין עלילת הדם?! נדהם האיש וענה: אמנם, כן הדבר, אבל מה לך ולגולדציהר כי נזעקת? באותו רגע החזיק גולדציהר בכתפו בכח־ענק שהיה לו, ויאמר לכל האנשים שהתכנסו לקול הקטטה: אתם כלכם עדים, שהאיש הזה אינו מכיר אותי, ואינו יודע אפילו את שמי. ובכן העידו גם עלי, שאני מכריז עליו שהוא שקרן, נבל וחצוף! אני גולדציהר והוא שמו כך וכך, והוא כתב עלי, שאני הגדתי לו “בשיחת ידידים”, שבני ישראל נזקקים לדם־נוצרים בפסח. ועתה חובתכם היא להגיד לכל אדם את אשר ראיתם בעיניכם ובאזניכם שמעתם, כדי לפרסם את השקרן הנבל והחצוף הזה! בקושי עלתה לו לאותו רשע להנצל מכעס הנצבים עליו ולברוח. אבל הקול נשמע בעיר, ובעתונים הגדולים הודיעו על דבר המריבה, ויסתמו את פי המעלילים בזדון רשע. כשספר לי גולדציהר את המעשה הזה, ראיתי דמעות בעיניו, ובסוף אמר לי: “מימי לא נתגלתה לי “סיעתא דשמיא” בכל נפלאותיה כמו באותו מקרה, ומהרגע ההוא נתחזקה בי האמונה שהקב”ה לא יטוש ולא יעזוב את עם קדשו. בור כרה רשע ויחפרהו ויפול בשחת יפעל".

ו. גולדציהר וחכמי אומות העולם

הנשמה היהודית שבו היתה בריאה וחזקה, והלב היהודי טהור ומלא רגש, ואהבתו ליהדות לא כשלהבת היתה, אלא כאש יוקדת תמיד. לא היה בו אף משהו לא ממורך לב המעורבים בגויים, ולא מחולשת היהודי הגלותי. לחוטא נחשב בעיניו כל מי שהשתדל לחפות על עוון שתיקה נגד מחרפי ישראל, בהציגו את שנאת הגויים כחזון עובר ובלתי נפרץ והתלוי רק בזמן ומקום; ולמחלת לב ומוגת לב חשב את אותו היאוש הזוקף כל צרה וכל רעה על חשבון הגלות, כאלו מוכרח הדבר להיות כך. אמנם מטבעו לא היה מהלוחמים מלחמת תגרה בשונאינו; אבל בהלחמו מלחמת הגנה על ישראל, היה אמיץ וקולע אל המטרה, ומעולם לא נסוג אחור. אפס כי לא תמיד השתמש בתכסיסי מלחמה, כי יותר מתאים היה למזגו להכניע את האויב בדברים מן הלב, בראיות מן השכל ובהוכחות מיוסדות על מעשים ועובדות; ויותר ממה שהיה תוקף את מתנגדינו, היה אוהב לרכוש נפשות אלה אשר עוד לא הרעלו וטרם טעמו טעם השטנה והאיבה. וכך היה אומר: “יותר טוב לקנות נפש אחת לאהוב את ישראל מאשר למגר רשע אחד משונאי ישראל”. הוא היה עושה רושם עז ועמוק על כל אדם, יען שכל מה שהיה אומר וכל מה שהיה עושה, היה טבעי וישר ואמת בלי שום מלאכותיות ובלי שום כוונה להטביע איזה רושם שהוא על לב איזה אדם שיהיה. גם גאותו היהודית היתה טבעית כדבר המובן מעצמו, ולא היתה לא צעקנית ולא שחצנית, אבל גם בלי שום פרכוס וקשוט, ומעולם לא החזיק טובה לעצמו על כך, גם לא היתה בו אותה היהדות של שתי רשויות, זו של “בני דת משה” וזו של “הפטריוטים הטהורים”. ובבוז היה מביט על אותם היהודים, שהיו מכריזים על עצמם שהם פטריוטים תחלה ואח"כ בבחינת יהודים. הוא היה מסור בכל לבו ובכל נפשו אל העם ההונגרי ואל הארץ שבה נולד; אבל לא הבין איך אפשר להבדיל ולהבחין שתי נשמות בגוף אחד.

פעם אחת לפני שלשים שנה היתה לו פגישה רעה בפומבי עם הציר הרומיני באחת מכנסיות המזרחניים, יען שזה הכריז על זכות רומניה בטרנסילבניה והוא הגין בכל כחו על זכותה של הונגריה – ונצח. כעס המנוצח וחמתו בערה בו, וכשיצאו מן האספה, רצה להבליט את יהדותו של גולדציהר למען החליש את כח הגנתו על הונגריה. תקף אותו גולדציהר בפני כל העומדים ואמר לו: דע לך שיהודי נאמן לעמו ולדתו הוא הרבה יותר מסור לחובותיו כלפי ארץ מולדתו, מרומיני השולל זכויות היהודים, שהם החלק הטוב ביותר והתרבותי ביותר שבארצו!

בלעג דוקר היה תמיד פונה כלפי יהודים מתבוללים, ושונא היה רבי זה את העשירים, שהיו משדלים לגויים ‏ ומחנפים לרשעים, ובפרט היה שונא את המשומדים, שבגדו בדתם כדי להשיג משרה או כדי להכנס לטרקליניהם של בעלי השררה. פעם אחת נזדמן בחברת פרופיסורים נוצרים וחברים מהאקדמיה עם חכם אחד שנשתמד כדי לעלות תיכף למעלת פרופיסור מן המנין, בזמן שגולדציהר לא הגיע עדיין למדרגה זו, אף על פי שהיה כבר הרבה שנים פרופיסור שלא מן המנין קודם לו. נסה אותו איש להתחבב על חבריו הנוצרים בשיחו כאילו היה הונגרי שהורה ונולד בקדושה נוצרית, והתחיל לדבר על “הטהרה המג’ייארית” ועל החובה להזדכך ולהתלבן מכל דבר זר וטמא, כדי להגיע לספירה היותר עליונה שבמג’יארות, וכיוצא בזה מן דברי החנפים. נפל גולדציהר לתוך דבריו ואמר לו בליצנות מרה וחדה: אשריך שזכית לעלות למעלה יותר גבוהה מדורו של ישעיהו, מפני שעל אותו דור אמר הנביא: “ישראל לא ידע, עמי לא התבונן”; ואילו עליך היה אומר: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”. צחקו כל המסובין, והליצנים שבחבריו המג’ייארים היו קוראים מאותו יום ולהלן לכל מומר חדש “חמורו של ישעיהו הנביא”.

גולדציהר היה בכלל אדם אחד ומאוחד בכל, שלם בכל, בלי קרעים ובלי טלאים. היו לו נפש אחת, אמת אחת, לב אחד ופרצוף אחד. יהדותו והשכלתו ויחוסו למולדתו ולאנושיות התמזגו בו לחומר אחד בהתאמה נפלאה, ואי אפשר היה להבדיל בו את האדם מן היהודי, ואת היהודי מן האירופי, ואת המשכיל היותר מחודש מבעל המסורה היהודית היותר נושנה, ואת החפשי בדיעותיו מהמאמין באל אחד, בכל דקדוקי היחוד המשולל ממושגים וכנויים. מעולם לא היה אפשר להרגיש בו איזה הפוך או איזה נגוד בינו לבין עצמו. אחד היה בהשקפתו ואחד היה במעשיו בלי שניות ובלי דו־פרצופיות. ‏גולדציהר היה מאמין גדול באמת, ורגש דתי עמוק מלא את כל תוכו; ויחוד האלהים ומוסר היהדות, שהיה כוללם ב“צדק צדק תרדוף” ובדברי מיכה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” – היו אצלו הראשית והתכלית של כל אמונה ושל כל מוסר, והעיקרים היותר יסודיים, שעליהם עומדת כל האנושיות. הוא לא דקדק בהרבה מצוות התלויות במקום, בזמן ובצרכי הגוף; אבל הקפיד בכל תוקף על מצוות שבלב, על חובות הלבבות, ועל מצוות עשה שהמוסר האנושי בכלל ושהיחס שבין אדם לחברו בפרט מטילים על האדם. גם בדברים שבין אדם למקום היה לבו כלו מסור לשמים, ואם גם הצניע לכת בדרכיו ובמעשיו, בכל זאת היתה האמונה הטמונה בחובו מתגלה בהרבה פנים יפים ונאים. אחד הקוים היותר נוצצים שבו, היתה חבתו לתפלה, ובפרט לתפלה בסתר. הוא היה אוהב להתפלל לא תפלת קבע, אלא בשעה שהיה לבו מבקש להתיחד עם השכינה, אבל היה גם “בעל תפלה” נאה וקול יפה, ובקי היה בכל הרנה עם כל נגוניה וסלסוליה, ולפני שנים הרבה היה נוהג לעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכפורים, שהיה מבלה בבית כנסת קטן וישן בקהל יראי שמים, למרות שהוא היה המזכיר של הקהלה הראשית, שהיו לה גם רבנים “מדוקטרים” ובתי כנסיות עם כלי נגינה. נטייתו זו ואהבתו לתפלה כבר נכרה בו בהיותו נער, ובעודו בן שתים עשרה חבר ספר קטן על מעלות התפלה וקרא לו “שיחת יצחק”, על שמו, ולרמוז על מה שאמרו חכמים על יצחק אבינו שיצא לשוח – מכאן “שיצא להתפלל”.

ומעשה שמציין את נאמנותו ליהדות ורגשו הדתי קרה לפני עשרים שנה כשהיה באנגליה. כבוד גדול נחל שם וקימברידש ואבירדין הכתירוהו בתואר “דוקטור נכבד” וכל מכללה ומכללה הזמינה אותו להיות אורח אצלה. בתוך מכבדיו היה גם פרופיסור אחד (איני זוכר אם באבירדין או באידינבורג). שהזמין אותו להיות אורחו ליום שחל בו יום הכפורים. גולדציהר השיב לו בתודה ובקש ממנו סליחה על העצרו מבוא אליו מטעם דתי. חשב הפרופיסור שגולדציהר התכוון ל“כשרות” ויבטיחהו להכין בשבילו מטעמים מהמלון היותר כשר שבעיר. ויפציר בו בכל לשון של בקשה לבוא, מפני שכבר הסכימו כל הקרואים לאותו יום, ובפרט שאחדים מהם רצו לבוא מעירות קרובות לכבודו. ענה לו גולדציהר: שום מכשול ושום פגע לא היה יכול למנוע אותי מלפנות אל ביתך. אבל מה אעשה ומיום שבאתי לעולם, קבלתי עלי להוועד באותו יום עם מי שאינני יכול להחזיר פניו ריקם. ואם רוצה אתה לדעת מי הוא, לך וקרא בספר ויקרא פרק כ“ג, מכ”ו ואילך, ומובטחני שתדין אותי לכף זכות. נצטער הפרופיסור על שלא דקדק בימי “הלוח”. אבל בליל מוצאי יום כפור, כשגולדציהר הלך בשעה מאוחרת לתחנת מסלת הברזל לשוב ללונדון, מצא את כל החבורה ממתינה לו. תמה גולדציהר ופניו האדימו מתוך בושה של ענווה. ענה הזקן שבחבורה שהיה גם זקן בחכמה ואמר: הואיל ואתה לא יכולת לבוא אלינו היום, באנו אנחנו אליך הלילה, לקבל פניך ולברך אותך, שתהיה ברוך בצאתך, כמו שתהיה ברוך בבואך אלינו עוד הפעם. ספר לי כהן אנגליקני שהיה באותו מעמד, שגולדציהר בכה מרוב התרגשות. ועוד הוסיף לומר לי, שמעולם לא ראה חכם גדול וענו וצנוע ואהוב כל כך על הבריות כמו גולדציהר.

ז. גולדציהר וחכמי ישראל

פרק מיוחד היה צריך לכתוב על גולדציהר ופעולתו בתור מזכיר הקהלה בבודפסט. אמנם כבר בשנת תרל“ג נתקבל בתור פריוואט־דוצינט במכללה, ואחרי שנים מספר קבל גם את התואר של פרופיסור, אבל משכורת לא היתה לו כל הימים עד אשר נתעלה למדרגת פרופיסור מן המנין בשנת תרס”ד, ועל משמרתו זו נשאר עד שנת תרע"ד. בדרך כלל אפשר לאמר שראשי הקהלה השכילו להבחין בין המלומד ובין המזכיר, וגם הרגישו כי לכבוד ולתפארת היה האיש הזה לעדה, ובפרט בהווכחם לדעת הרבה פעמים, שהשפעת המלומד הזה היתה הרבה יותר גדולה במקומות הגבוהים של הרשות, מזו של הפרנסים העשירים ובעלי התריסין ואבות התוארים המקורבים למלכות. אולם כשקרה שזה או הלה מראשי הקהל רצה להתיהר בפניו ולהתגדל עליו, בחשבם שיוכלו לנהוג בו מנהגם עם “כלי הקודש”, המשמשים אותם ונכנעים לפניהם, לא היה גולדציהר משגיח בהם, או הדף אותם, ויהי הוא תמיד המנצח. די היה לו לאיזה פרנס להיות עם הארץ, כדי שגולדציהר לא יטפול בו הרבה, כי בוזה היה לעמי הארצות בלבו ואפילו שונא את היהירים שבהם. לכן לא היה נעלב ביותר אם היה עם הארץ פוגע בו. אולם לא כן היה אם איזה תלמיד חכם יהודי היה מקניטו, ועל אחת כמה וכמה אם היה תלמיד חכם הגון ומומחה, ולא מאלה שיודעים מן הספרים רק את שמותיהם, ומהחכמות אך ראשי פרקיהן…

מתכוון אני ביחוד להחכם זאב באכר שהיה תחלה בידידות גדולה אתו עד שהכניסו טינה בלבו עליו אנשים שהיו מתקנאים בגולדציהר וחושבים שצריך היה להשתמש בהשפעתו על המלומדים ההונגרים להמציא להם משרות ותארי כבוד. חולשה היתה לו לבאכר בתאוותו להבחר לחבר האקדימיה ההונגרית ומכיון שגולדציהר היה מהיותר נכבדים שבה, הקפיד עליו מפני שלא הגה את מתנגדיו מן המסלה לבוא אליה. ואולם גולדציהר גלה לי שהיה ממליץ עליו בכל תוקף בכל פעם שהיתה בחירתו עומדת על הפרק ולא הצליח.

אחד התפקידים היותר חשובים שמלא גולדציהר היתה הוראתו תורת המדות והמוסר בישראל, והפילוסופיה היהודית של התקופה הערבית והספרדית בבית המדרש לרבנים בבודפסט. עוד קודם שנמנה לפרופיסור בביהמ“ד הזה, כבר היה מרביץ תורה בין תלמידיו היהודים, שהיו באים אליו למכללה, והרבה פעמים היה לומד עם החשובים שבהם בביתו, וקורא לפניהם פרק בתורת היהדות, ומחבב עליהם למודיה בחבה יתרה ובהתלהבות אמתית. וככה ישנם בין תלמידיו חכמים שקנו להם שם גדול בידיעותיהם, במחקריהם ובספריהם כמו ד”ר מרטין שריינר שהיה מורה בביהמ“ד הגבוה לחכמת ישראל בברלין ומומחה בספרות הפילוסופית והמוסרית היהודית והערבית; פרופ. שמואל קרויס זה החוקר והחכם הבקי והחריף אשר הביא ברכה רבה בספריו ואשר נודע גם לקוראים העברים בחבוריו ובמאמריו; הרב מיכאל גוטמן, הנודע לתהלה בחבורו הגדול מפתח התלמוד ושהוא פרופ. לתלמוד וגפ”ת בביהמ“ד לרבנים בברסלוי; ד”ר אדולף ביכלר, הראש של ביהמ“ד לרבנים בלונדון, אשר העשיר את חכמת ישראל בהרבה חבורים חשובים על תקופת המשנה והתלמוד ויסיע מהם חומר רב להבנת החיים באותם הזמנים והזרמים השונים בדת ובהלכה. אלה ועוד רבים זולתם שתו בצמא את דבריו והרבה ישבו בין ספריו, והרבה למדו מתוכם, ועוד היום הם זוכרים לטובה את רבם זה, אשר השפיע עליהם בנפשו הטהורה ויאציל עליהם מרוחו הגדולה. בודאי היתה פעולתו של גולדציהר בביהמ”ד הרבה יותר ניכרה ומצוינה לולא היתה ההטפה והדרשנות עיקר, והחכמה רק ככלי שמוש להן. קלקלה זו מרובה היא, לצערנו, בכל בתי המדרש לרבנים מפני שההטפה דוחקת את ידיעת התורה שהיא יסוד רבנות, ויען שהמטיפים מדקדקים יותר בצורת הדרשה מאשר בתכנה, ורוצים הם שהנוי שבה יהיה מעולה על המוסר שבה. ויותר ממה שהם רועים את הקהל, הם אוהבים למצוא חן בעיניו, ותחת להיות מלומדים, הם מתאוים להיות אמנים, וככה נעשתה ההטפה לכלי נאה שנתרוקנה מתוכה, ולחכמה יפה שאין בה פירות כי אם פרחים. אמנות כזו שהיתה כבר לאומנות, היתה מתנגדת להשקפות גולדציהר מן הקצה אל הקצה, והיה בוחל בה ומקצץ בנטיעותיה עד מקום שידו היתה מגעת ומשתדל היה להוכיח לתלמידיו שצריכים הם להיות מבניהם של הנביאים ולא מתלמידיהם של המטיפים, אשר הטף יטיפו לעם וה' לא שם את דברו בפיהם. גם פוגע היה במטיפים כאלה ומטרה היו לחציו השנונים. ומעשה ברב אחד מן החדשים שבמתוקנים שקנה לו שם טוב כאחד המטיפים המפורסמים מפני שהיה מליץ גדול עם שהיה גם עם־הארץ גדול, ומטיף זה בא פעם אחת לבודפסט וידרוש ברבים, וכל הקהל התפעל מברק לשונו, וזוהר דבריו, ויפי סגנונו. ‏וירבו לשבח נאומו, ולהלל שיחו, ולרומם ולפאר מאמרו, וכל אחד התחרה עם רעהו, להביע התרגשותו והתלהבותו ולהראות על מעלות דרשתו, מבלתי היכולת להגיד מה שאמר ומה שרצה לומר. כי באמת הרבה המטיף בדברים על לא דבר, ויוסף מלים על אמרים חמרים חמרים, ותבן ומספוא רב לחמורים. אבל לרוע מזלו היה גם גולדציהר בתוך קהלו; ויהי כאשר שאלו אותו ואת דעתו על דרשתו, השיב להם: רבותי, תמיד הייתי יושב ותמה על מה זה ובשל מה זה, ראה המתרגם הגדול של כתבי הקודש לותיר לתרגם את קהלת למלת פרעדיגער (מטיף) ולא הייתי יכול לישב תרגומו על דעתי עד שזכיתי לשמוע את הפרעדיגער הזה ואז נתבררה לי כונתו של אותו חכם עליו השלום שרצה לאמר: הבל הבלים אמר הפרעדיגער, הבל הבלים הכל הבל.

ונגע צרעת זו שהתחילה לפרוח בפרט לפני המאה שנה למספרנו, ושכל עיקרה ומקורה גם כן בגלות אשר הטילה על הקהלות את אהבת החקוי למנהגי הגויים בעדותיהם וכנסיותיהם היא היא שהיתה גם בעוכרי החכמה והמדע בין הרבנים החדשים שקראו לעצמם מן המתוקנים יען שרצו לתקן את היהדות על פי שיטות המקולקלים שבתוכנו. היא גם אחת הסבות היסודיות שהעמידו מתוכם טפוס של תלמידי חכמים לחצאין, קרחים מכאן וקרחים מכאן, שעומדים ברגל אחת בבית מדרשנו וברגל אחת בבתי מדרשותיהם ומדלגים מתורה לתורה ואינם נזונים לא מזו ולא מזו כל צרכם כהלכה. ואף על גב שהם נפנים הרבה יותר ללמודי חכמותיהם, ושהם משתדלים להיות יותר מושלמים במדעיהם מאשר במדעינו, רוצים הם להחשב לבעלי המגן ונושאי הצנה בין רבוא רבותים מישראל. והאלהים יסלח לי אם אתן את פי לחטוא ואומר שלצערנו ולגודל דאבון לבנו נמצאים בין תלמידי חכמים מסוג זה גם כאלה שהם חכמים גדולים בעיניהם וקטנים בשכלם. המתנפחים כברבורים כשהם אפרוחים, ומתמודדים כענקים והם חגבים, המחזיקים טובה להקב"ה על שנבראו לכבודו, וחסד לישראל על שהם יודעים לקרא פסוק כשהוא מנוקד, ולעיין בספר מחכמת ישראל כשהוא מתורגם, הרוצים להיות גדולים בין היהודים דוקא ברדפם כבוד אצל הגויים, ואם הם נכשלים ואינם יכולים לעלות אצלם לגדולה, אז הם תולים תקלתם, לא בקוצר דעתם וחוסר ידיעתם, אלא בשנאת האומות, כאילו לא נבראה זו ולא באה לעולם, אלא כדי לשמש להם לחפות על בערותם ולכסות את מערומי סכלותם.

אמנם לא פה המקום לדבר על תקלות כאלה ובפרט אשר בימים האחרונים הודות להתפשטות רעיון התחיה בישראל הוטב הרבה מאד מצב הרוחני והתורני אפילו בבתי המדרשות היותר מחודשים לרבנים היותר מתוקנים, לרבות אפילו אלה אשר בעבר השני לאוקינוס. אפילו לפני שלשים וארבעים שנה היתה המכשלה בעצם תקפה, ותהי למורת רוח לגולדציהר ולהרבה טובים וגדולים כמוהו וככה גם ההטפה לכבוד התורה מבלי ידיעת התורה היתה נפוצה במחנה ישראל גם כאשר החל גולדציהר ללמד בבית המדרש לרבנים. ובהיות שהוא היה תמיד מגלה כל לבו בלי שום משא פנים נגד החכמים שהיו, כמו שהיה אומר, “מלומדים גדולים, אלא שלא ידעו כלום” ונגד המטיפים אשר כחם היה יותר גדול בפיהם מאשר במוחם, קמו לו אויבים מבין קהלם ויורו עליו חצים מאחורי הכותל ובשעה שהיו מהללים אותו בגלוי הכו אותו בחמת לשונם בסתר.

אבל לא רק כל המעשים והעובדות שמניתי היו הסבות אשר בגללן לא טבע גולדציהר את חותמו על ביהמ“ד לרבנים, מלבד על אחדים מתלמידיו היותר מקורבים אליו, באותה מדה שהיה אדם גדול בתורת היהדות כמוהו יכול לעשות, כי אם בגלל היחס אשר התיחסו אליו אחדים “מיקירי קרתא” מתוך קנאת סופרים ומאותו המין של חכמי הקהלה שלוקחים לעצמם מונופולין על חכמי היהדות, והם חתרו להאפיל את מאורו ולהמעיט את השפעתו בהציגם אותו כאדם האוהב להתקרב אל הגויים, ולהתכבד בכבוד שחולקים לו חכמי הגויים – הוא, אשר הבליט תמיד את יהדותו אפילו בין המג’יארים היותר אדוקים, והיה משפיע מאישיותו היהודית על כל אלה אשר לא מבני ישראל הם, באותה מדה שלא רק חסידי אומות העולם היו מעריצים אותו ואומרים: ראה יהודי זה וקדש, אלא שאפילו שונאי ישראל היו מוכרחים להודות ברצון ושלא ברצון, על גודל מעלתו וגובה מוסרו ומרימים על נס דוקא את יהדותו! אולם לא פה המקום לספר דברים הללו, ובפרט כדי שלא לבוא חו”ש מתוך שבחו של אדם גדול זה לידי גנותם של אחרים, אשר היו ביניהם גם כאלה שגולדציהר בעצמו היה אוהב ומכבד, מוקיר תורתם וחכמתם, והיה מצטער על שנמשכו בחכת הדייגים הצדים במים עכורים.

אמנם בכל זאת היה אוהב להשמיע שעוריו בביהמ"ד לרבנים, ואפשר שעוד נזכה לקרא את שיעוריו הללו בשפה יותר נפוצה מהשפה ההונגרית, אשר בה פרסם חלק מהם, ואולי בשלמות יותר גדולה, לפי כתב ידו אשר השאיר אחריו. והיה לנו בספרו זה חבור חשוב על מוסר היהדות ופילוסופיתה עם מקורותיהם ולפי כל ההשקפות אשר שלטו בתקופות שונות.

ח. שיחות בלילה

הרבה ימים והרבה לילות בליתי בחברת גולדציהר לעתים קרובות בכל פעם שהייתי מבקר אותו בבודפסט, במשך ארבע עשרה שנה, מאז בקרי אותו כשהייתי עוד תלמיד במכללה בשטרסבורג, עד שנקראתי ללכת לספרד, קרוב לפני החל המלחמה הגדולה שגרמה לצערי וליגוני שלא זכיתי עוד לראותו, כי דוקא כשהייתי מכין עצמי לנסוע אליו הלמתני השמועה הרעה על מותו. והנה בהיות שחכם זה לא היה ישן יותר מארבע, ואם הרבה, חמש שעות, לא הייתי נפטר ממנו כי אם בשעה מאוחרת בלילה ותמיד היה כמעין המתגבר, ממש בלי הפסק, בלי ליאות ובלי יגיעה, והיה עובר מענין לענין וממקצוע למקצוע ובכל אחד מהם היה כמלך בגדוד, כמצביא המנצח על כל חילותיו, מבלי שיחסר לו אף הפרט היותר קל, והכל היה מסודר במוחו ובהרצאתו, וסבור הייתי כאלו הייתי שומע פרק אחר פרק, מתוך ספר גדול שהיה כתוב ומונח לפניו, מראש ועד סוף, בכל אותיותיו וסימניו, ולא הייתי יודע על מה להתפלא יותר, על שכלו היוצר והפורה, או על כח זכרונו הנפלא, או על מהירות השגתו, או על קלות הסברתו. אבל כשם שהוא לא היה מתיעף ככה לא היה מיגע את השומע לו, כי אם כפות היה לו בכל מחשבותיו ומעיניו, ומציית לו בכל כונתו והיה מתחמם לאור התלהבותו. ומעט מעט היתה האש היוקדת בקרב המדבר מבעירה שלהבת גם בלב שומעו והיתה נתכת ומשתפכת אל תוכו צרופה ומלובנה כמו מתוך צנור. ובאותה מדה שהיתה ההנאה מתרחבת ומתפשטת על כל גדות נפשו, כך היתה גם האהבה הולכת ומתעמקת בלבו לאיש היחיד והמיוחד הזה, ונפש התלמיד היתה נקשרת בנפש הרב, ושתיהן יחד משתלבות ונאחזות זו בזו והיו לנפש אחת.

וזכורני שפעם אחת היינו יושבים ומשוחחים עד אחרי חצות. ובאותה שעה התחיל לספר לי על מקורו ומוצא משפחתו, איך באה מספרד להולנדיה ומשם להמבורג, ואיך יצאה מהמבורג ותתישב בהונגריה, והיה מעביר לפני זכרונותיו מימי ילדותו בעיר מולדתו שטוהל־ווייסענבורג; והיה מדבר בחבה והערצה על אביו ואמו שהדריכוהו וינהלוהו במוסרם; ובאהבה ויראה על רבו, שהכניס אותו להיכלה של תורה. והיה מספר בשבח כל אותם האנשים הגדולים בתורה ובמדות ובמעשים טובים, שהכיר בימי בחרותו במקומות שונים, ובזמנים שונים. נדמה לי שהיה מתגעגע לאותם הימים ולאותה הסביבה. אמרתי לו: רבי, עד מתי תהיה שבוי חציך בין אומות העולם, וחציך עומד במחנה ישראל? וכי לא הגיעה השעה שתשים פדות לנפשך וגאולה תהיה לך מחכמות זרים שגדלת וטפחת? וחכמת ישראל מה יהיה עליה – ונכרים דשים בה; מהם שמהפכים את הקערה על פיה, ומהם שדורשים אותה לגנותנו, ומהם שרואים את המאור שבה ומגנים את חכמי ישראל על שאינם מטפלים בה; וכי לא די שאנחנו בגלות, שגם חכמתנו צריכה להיות בגלות? – וכי לא די שכל הקללות הכתובות בתורה מתקימות בנו בכל מקום ובכל עת ובכל שעה, ועם ישראל נתון לשוד ולמשסה, שגם תורתו תהיה לבזיון ולמרמס? ישב ונאנח ואמר: זהו מה שאמרו חכמינו, כל זמן שאין ישראל נגאלים שכינה שרויה בגלות. כל כך השחירו פניהם של ישראל בצרות, שלא רק המרודים והמדולדלים שבנו בלבד בגלות, אלא שהמשכילים והנאורים, ואפילו הנבונים שבנו, הם עוד יותר ויותר בגלות. כי לא די שאינם בונים בתוכנו אלא שעוד סותרים בבנינינו והפרוץ מרובה על העומד. ולא די שאינם מסייעים לבני אדם שכמונו, להגדיל תורת היהדות ולהאדירה, אלא שמונעים אותם ומלעיגים עליהם ומעליבים אותם, ואין חכמת ישראל יכולה להתקיים אלא בידי מי שממית עצמו עליה, ואשרי מי שזוכה לזה ולפיכך אנחנו מחויבים לאחוז בזה וגם בזה, ולהזדקק גם לחכמות הגויים, לא רק כדי שלא יאמרו עלינו מה סכל ונבער העם המפורד והמפוזר הזה, אלא גם כדי שיתקרבו אלינו וילמדו עלינו זכות בשעת הסכנה. וזוהי נחמתנו כלפי שונאינו וגם נגד מהרסינו ומחריבינו מתוכנו, שאין לך מקום שאין בו לבן ישראל מעלה גבוהה וחשיבות מעולה, עד שמוכרחים לאמר אמנם מה נבון וחכם הגוי הגדול הזה.

נזכרתי הרבה דברים שצערו אותו כל ימיו ושרמז עליהם במרי שיחו ואומר: אשרהו שזכה גם לשלחנה של תורת היהדות ולהרביץ אותה בין הרבה מתלמידיו.

ט. סוף ימיו

בסוף ימיו נתרבו עליו צרות הגוף מתוך צרות הנפש. המלחמה החריבה את תקוותיו לשלום בין העמים ואפילו בין המלומדים, אף על גב שהוא היה אחד היחידים שנלחמו בפה ובכתב נגד השטנה שהכניסו חכמי האומות, אפילו בדברים שבחכמה ובמדע. אח"כ באה מהפכת הבולשביסטים בהונגריה עם כל ההרס והבזה בימי שליטתה, וכל השנאה והמשטמה לישראל בעקבותיה עם השוד והרצח וההריגות והשחיטות והנאצות והמהומות עד שבחל בחיים ותתאו נפשו למות. וזוכר אני שבאותם הימים פניתי אל אחד מידידיו וחבריו אשר לא מבני ישראל, ואביע לו פחדי ודאגתי על גולדציהָר, שמא יקרה לו אסון בשעת חירום כשהחיה הטורפת פורצת ואינה מבחינה בין אדם לאדם – ענה לי: תנוח עליך דעתך שגם אני וחברי דאגנו לו, אלא שנודע לנו ממקור נאמן, שאפילו בין היותר רשעים שבשונאי ישראל ישנם שמגינים דוקא עליו ואינם מניחים לפורעים להכנס לשכונתו אף על גב שהיה גר בלב רחוב היהודים.

ובאותם הימים של פורענות תחת שלטונו של הורטי, זוכר אני את הרושם שעשה הדבר אפילו באנגליה בין כל המלומדים באוכספורד ובקימברידזש וביתר מרכזי החכמה והמדע, כשנשמע שגולדציהר התפטר מהיות ראשי המחלקה הפילוסופית וההיסטורית שבאקדמיה ההונגרית, – משרה שנשא על שכמו לשם ולתפארת לאותה האקדמיה – עד אותה מדרגה, שהציר ההונגרי שבלונדון נאלץ להודיע ברבים, שלא היה אמת בדבר. ואמנם כדי למחות את הרושם הרע אשר עשתה שמועה כזו בעולם, ולמען הראות לכל חכמי העמים את הכבוד ואת היקר אשר רחש “העם ההונגרי” למלומד הגדול, למרות היותו יהודי, חגגו מטעם הממשלה את יום הולדת השבעים של גולדציהר בפאר והדר אשר לא זכו להם אפילו חכמים גדולים ומפורסמים שבין המג’יארים, וצריך לאמר שלא חרץ אף כלב לשונו. ודוקא באותו חג מצא גולדציהר שעת הכושר להגיד בפומבי לאחד מתלמידיו הערבים, מעיר מוצל בארם־נהרים, שכל ימיו היה מקוה שתגיע השעה שהערבים והיהודים יעשו ביניהם שלום של אחוה ואהבה ורעות, בלב שלם ובכונה תמימה, ושיחד יעבדו שכם בשכם לתחית ישראל ותחית העם הערבי, וככה גמר דבריו: “אמור לאחיך כשתשוב לארץ מולדתך כי אמנם בעד עמך ובעד עמי עבדתי כל ימי חיי”.

השלום בין הערבים והיהודים בארץ ישראל! זה היה הזיק האחרון אשר האיר אל עבר פניו מתוך החשכה הנוראה אשר כסתה את כל סביביו. אמנם הפרעות שהיו בירושלים באותה שנה הביאו חשש ללבו שמא גם תקותו זו לא תתקים.. אבל כשכתבתי לו אני וגם ד"ר נורדוי, שהיה ידידו מנוער, שהגיעה השעה שיעלה לארץ ישראל להקדיש סוף ימיו להעמיד דור חדש של מלומדים בחכמות בני שם ועבר, ענה לי שכבר תשש כחו ושאינו מאמין בהצלחת פעולתו, והמשיך לכתוב: “אבל אילו הייתי הולך לשם, ואילו הייתי יכול לקחת אתי את ספרי, שאין אני יכול להפרד מהם אפילו שעה אחת, כי אז הייתי מקדיש שארית ימי לקרב את הערבים לעמנו ולהביא שלום בין המושלמים והיהודים, יען שמאמין אני באמונה שלמה, שאם המושלמים יגיעו לאותה מדרגה בהשכלה שהגיעו אליה העמים הנוצרים, אז לא יתנהגו אתנו כמותם”. ‏ אפשר שצדק בנבואתו ואפשר גם כן שלא צדק. על כל פנים הוא לא הלך לארץ ישראל ואחת הסבות היתה שלא האמין שיוכל לקחת אתו את ספריו. ועתה מה נפלא הדבר: דוקא ספריו הלכו לירושלים והוא נפטר לעולמו בגולה. הלואי שיגלגלו זכות על ידי ספריו לקיים חלק מתקוותיו לשלום בין ישראל וישמעאל, והיה זכרו ברוך ובקהל חכמים יודוהו.

––––––––––

חכם גדול לעמים היה גולדציהר ובן גדול לעם ישראל. כשמת הספידוהו חכמי אומות העולם בכל הכבוד הראוי לו במדינות שונות ובהרבה לשונות, וכלם הבליטו וידגישו את אפיו בתור מלומד יהודי במדותיו ובמעלותיו, ויהללוהו וינשאוהו, ובאמת ובתמים ובכל מאודם שבחוהו. גם אחדים מתלמידיו ומחבריו מתוכנו הספידוהו כהלכה, אבל גם כן בשפות לועזיות, כי בעוון גלותנו, מספר אחינו הקוראים שפות זרות הוא עשרתים ומאתים מקוראי העברית. לפיכך אמרתי להודיע גם לקהל קוראי שפתנו את חלק מפרשת גדולתו ומעלתו ולאמר להם מה שהיה החכם הזה לנו ומה שעשה לכבודנו ולשמנו במנהגיו ובדרכיו, אשר בקדושת ישראל ובטהרת מוסרו יסודם. מי יתן ונודעו בתפוצות ישראל כדי לעשות נחת רוח לכל אלה שמתאוים ומשתוקקים להכיר את הטובים ואת ההגונים ואת הצנועים שבחכמינו, אשר לא בחיל של וכוחים וטענות ומענות, ולא בכח של נאומים ודרשות והכרזות פומביות, כי אם ברוח רמה וענות חסד הם מקדשים את שם ישראל ברבים, ונלחמים בעד כל מה שהוא טוב וישר, נשגב ונצחי בתורתנו ובמסורותינו.

ספרית גולדציהר היא אמנם מצבת זכרון יפה ונאה לבעלה. הלואי שתהיה למקור חכמה ודעת לדורות בעתיד, ובאו התלמידים של המכללה בירושלים ושתו בצמא מן המים החיים אשר יפכו ונבעו מתוך ספריו, ונאצלו גם מרוחו הטהורה והנדיבה של אחד מגדולינו היותר נאמנים לעם ישראל, ואשר בכל נפשם ובכל מאודם האמינו בתעודת ישראל בין העמים ובנצחון דברי נביאינו ומוסר חכמינו באחרית הימים.

פרקים וקטעים מחייו ופעולתו

(בצרון, טבת ושבט, תש"ב)

דוד ילין

דוד ילין היה מאותם יחידי סגולה שעברו דרך שלשה דורות, ושבהתפתחותו ניכרת השפעתם של כל הזרמים והתהפוכות שהתחוללו במהירות גדולה במשך שמונים שנה; מאותם הימים, “ימי החשך”, אשר היתה ירושלם סוגרת ומסוגרת בלי שום קשר תרבותי עם העולם הנאור, עד ימינו אלה אשר ארץ ישראל קלטה לתוכה את הדיעות היותר שונות, היותר חפשיות והיותר נפוצות בעולם, עד שהיתה לכור שבו נתכים כל מיני “איזמים” להרבות קומוניזם. אבל מה שמציין אותו ואותם מחבריו השרידים שגדלו והזקינו אתו, הוא ששאבו מן המים הטובים מכל אחד משלשה הדורות ויקבלו את המתוקן שהביא החדש בלי זרות הלאה את הטוב שהיה בישן. ‏ וככה התמזגו בהם הטוב והמועיל גם מתקופת ה“חדר”, וגם מתקופת המעבר להשכלה של בתי הספר עד ההופעות היותר מאוחרות של קבוץ גליות מכל תפוצות ישראל. אבל מעלה יתרה לו על כולם שהוא אחד מילידי ירושלם שזכה לבלות כל ימיו בירושלם, ולעמוד יותר מששים שנה בראש העמלים והעובדים לתחית השפה והתרבות העברית, להרחבת הישוב והפרחתו ולשכלול הארץ עם כל מה שנוצר ונתהוה בירושלם מאז היותו בן חמש עשרה שנה ועד יומו האחרון.

ובכן כל מי שרוצה להעריך את פעולתו של דוד ילין בכל היקפה, צריך הוא לכתב דברי ימי ארץ ישראל בכלל וירושלם בפרט במשך של שלשה הדורות הללו. אולם לא זו היא כוונתי ורק רוצה אני להעביר לפני הקוראים תמונות אחדות מימי התפתחותו ולתת פרקים וקטעים מחייו ופעולתו אשר ממנה משתקפת אישיותו ותכונתו.

א.

עשרות אחדות בשנים קודם שנולד דוד ילין לא היתה עדין ירושלם החדשה בנמצא, וה“ישוב” היה אז בתחלת התפתחותו. עדת הספרדים היתה עדין השולטת. כל רבניה היו דברני העם. ואמנם היו עדין ביניהם ת“ח גדולים וגאונים מפורסמים ילידי א”י וגם מאלה שבאו בזקנותם מערי מגוריהם בטורקיה לבלות שנותיהם באה“ק. האשכנזים רק החלו לבא לא”י, רובם מרוסיה ומפולניה ומעטים מגרמניה, מהונגריה, מאוסטריה וגליציה, ורק אחד ושנים משאר ארצות אירופה. העדה האשכנזית היתה אז בראשית התרקמותה וזה רק החלה להרחיב גבולותיה בא"י. בין העולים היו גאונים גדולים מרוסיה אשר נתנו מהודם והדרם לעדה המתחדשת, והיו ביניהם גם פקחים אשר לקחו הנהלת עניניה בידיהם ויחזקו את מעמדה גם כלפי הספרדים, בפרט בנוגע לקבלת הנאה מהכספים שהיו באים לארץ ישראל מכל תפוצות הגולה.

בין העולים היה גם ר' דוד, זקנו של דוד ילין, שעלה מלומזה לירושלם בשנת תקצ“ט, בזמן שהנגודים בין הספרדים והאשכנזים היו בעצם תקפם. ויהי כאשר עלה זקני ר' שלמה יחזקאל יהודה מבגדאד לירושלם בשנת תרט”ז, וראה את התהום המפריד ביניהם, רצה לקרב אותם, ותהי ראשית מעשהו להכניס לישיבתו אשר יסד בשביל ת“ח בעלי שם, גם אחדים מהאשכנזים, ואח”כ הרחיק עוד ללכת בהשתדכו עם האשכנזים ויקח אשכנזיות לשני בניו ואת בתו נתן לאשכנזי – דבר שבזמן ההוא היו הספרדים מביטים עליו מגבוה כעל תערובת מין בשאינו מינו. האשכנזי ההוא היה ר' יהושע – אביו של דוד ילין. הבחור יהושע היה עלם פקח שוקד על תלמודו והוא נשא חן בעיני זקני ולו נתן את בתו הגדולה שרה ויקחהו אל ביתו למען יסתגל אל הסביבה החדשה.

אולם הבחור האשכנזי חשב שכוונת זקני היתה ל“ספרד” אותו, ומתוך נגוד פנימי בחל באותה סביבה והקפיד לשמור על אשכנזיותו. לא אהב לא את המאכלים הבגדדיים ולא את מנהגי הספרדים, ואפילו לא את הדרך־ארץ שלהם. הנה למשל מנהג יפה היה אצלם שלפני העמידה כל אחד ואחד נותן אות שלום לחברו כדי שיהיה לב כלם שלם בתפלתם, ובפרט ב“סלח לנו”, מפני שאין אדם יכול לבקש סליחה מהקב“ה אם אינו סולח לחברו תחלה; או להיות מעומדים כשהאב או אדם גדול עולה לתורה עד שיגמור פרשתו. הוא ראה בזה איזה מין הכנעה ועבדות, והיו לו “לגועל נפש” כמו שהוא היה אומר. רק דבר אחד גרם לו הנאה וזה כשבא לבית זקני הסירו מעליו את השטריימל ויקצצו לו את הפאות הארוכות של האשכנזים היורדות עד הכתפיים. וספר לי כשהיה בא במסבת חבריו, היו צוחקים על הפאות הספרדיות (פרענקישע פאות) שלו, ואומרים עליו שחצי השכינה גלתה מראשו עם חצי פאותיו. כמובן גדל גם את בנו דוד לפי המסורה האשכנזית. הלביש אותו מלבושים אשכנזים ושלח אותו לחדר אשכנזים שהיה בחצר “החורבה” ובבית דברו יידיש ככל האשכנזים. אבל ההשפעה של האם הספרדיה גברה על דוד. היא היתה אשת חיל במלוא מובן המלה, חכמה וחרוצה בכל הליכותיה בבית ובחוץ, וכח רצונה היה אדיר ושום דבר לא עמד בפני יזמתה, וזריזה היתה לעזור לכל מי שנצרך לה, והנער דוד חובב היה את סביבת האם ומשפחתה ואוהב היה יותר לשהות בבית הזקן הבבלי מאשר בבית הזקנה הלומזאית, ומדי פעם בפעם היה מתגנב מהחדר שהיה “בחורבה” הסמוכה אל בית זקני, ובפרט יען שהזקנה היתה נוהגת למלאות את אמתחתו בשקדים, אגוזים ותאנים.¹ בכלל קלט אל תוכו הרבה יותר מהסביבה של האם מאשר של האב, ובכל מדותיו ותהלוכותיו ומזגו היה בו חלק יותר גדול מספרדית־מזרחית. ואפילו בכשרונותיו ירש יותר מצד האם, ויותר קרוב היה לה בלבו מאשר אל האב, אם כי היה אהוב עליו יותר מכל בניו. ובאמת כל מכיריו הדגישו תמיד שהופעתו היתה יותר ספרדית מאשכנזית. אבל הנגודים האלה לא התבלטו אצלו כי הוא לא הרגיש את הנגוד הזה וגם לא הדגיש אותו לצד זה או זה; ובכח הסתגלותו לכל סביבה חדשה, המזיגה של שני הסוגים האלה עלתה יפה גם בזמן שהיו הנגודים עדין מוחשים וניכרים. ואח”כ כשחוג “המשכילים” התרחב ולא היה עוד הנגוד בין אשכנזי וספרדי אלא בין המשכיל והחרד, בין המתקדם והקנאי, חלף ממנו אותו הרגש כמעט לגמרה, אם כי נחשב תמיד על עדת האשכנזים ותפלתו היתה קבע בבתי כנסיותיהם.

כמו כל ילדי האשכנזים קבל גם הוא את רובי תורתו מן “החדר” עד הארבע עשרה. המלמד שהשפיע עליו ביותר היה דודו ר' יודל לומזער, שאצלו השתלמתי גם אני בתלמוד. הוא היה למדן עמקן בעל שכל ישר בלי שום פלפול וחריפות; נקי הדעת ונקי במלבושיו; איש נהדר ובעל מדות נאות. והוא הצטיין מיתר הלמדנים באהבתו ל“חכמות” ולידיעת העולם, והוגה היה במורה נבוכים ובכוזרי וקורא אפילו את “שבילי עולם” של בלאָך, ועוד ספרים כאלה. אבל דוד לא היה כל כך להוט אחרי למוד הגמרא ויותר אהב לקרא את התנ“ך וללמוד ספרי דקדוק וכבר בנערותו היה ידוע לבעל תנ”ך ואח"כ נתפרסם גם בידיעת הדקדוק ובכתיבה אשכנזית יפה ומתוקנה שלמד אצל ר' דוד שרייבר שהיה המומחה היותר מפורסם ביופי הכתב.

אני מזכיר את הפרט הזה בכוונה, יען שיופי הכתב היה גם אצל דוד ילין אחד מעיקרי ההוראה, ובכתב ידו הטביע את חותמו כמעט על כל תלמידיו, במדה כזו, שהרבה מהם חקו אותו באופן כל כך בולט, שעד היום אפשר להכיר מכתב ידם כי הוא היה מורם. וזה פלא שרק בעברית הקפיד ביופי הכתב, ורק בו היתה ידו אמונה, ואלו בשפות אירופיות ואפילו בערבית לא הגיע לאותה השלמות בכתב.

אחרי עזבו את “החדר” שקד על הספרות העברית הישנה והחדשה, עד כמה שהיה אפשר בימים ההם, וגם נסה כחו בכתיבת מאמרים בשביל עתונים עברים בחו“ל, והוא בעצמו הוציא לאור “מכתב־עתי” בשם “הר־ציון” פעמים לחודש, במשך שנה אחת (מטבת תרל“ח עד כסלו תרל”ט), בליטוגרפיה מכתב ידו, להיות “מבשר טוב, משמיע שלום, מודיע לבית ישראל בארצות פזוריהם מהנעשה והנשמע בהררי ציון, ומשלום ירושלם ויושביה”. ובו פרסם מאמרים על תנאי הישוב, ובפרט על העדות השונות והנהלתו, וגם ספורים מהמו”ל ב“צלע ההר”, כלו' בשולי הדף, נמצאו בו.

ויהי כאשר הלך דוד הלוך וגדול, ותחל הדאגה לעתידו לנקר במוח אביו ובהחלטתו ניכרת השפעת הסביבה החדשה שנכנס אליה. אביו היה אחד השרידים מבין האשכנזים שבא במגע עם הערבים הודות לידיעתו בשפה הערבית שלמד בבית זקני, והיא שעזרה לו להתהלך ביניהם, לסחור אתם ולגור ביניהם במוצא אשר קנה זקני בשביל בנו בכורו שאול, שהקדיש עצמו לעבודת האדמה ורצה לחנך בה נערי בני ירושלם. הוא למד לדבר בה כאחד הערבים וגם שפת הפלחים היתה שגורה בפיו, וככה גם האפנדי המפונק וגם הפלח המשועבד לו היו מתפלאים על ה“שכנאזי” שהשכיל לשלוט בשפתם כאחד מהם.

התקרבותו אל החוגים האלה פקחו את עיניו לראות עולם שונה מהסביבה של ה“חלוקה”, והמחלוקת בין העדות והכוללים אשר גודל בה. גם מצא שהצעירים הערבים הנוצרים יכולים היו לקבל משרות טובות אצל הממשלה והקונסולים, הודות לידיעתם בשפה הערבית והצרפתית שהיתה אז השפה האירופית השלטת בכל ארצות המזרח.² ובכן בא לידי החלטה לשלח את בנו ללונדון להשתלם שם בעזרת קרובינו ממשפחת ששון הידועה, וישלח את דוד עם אמו החרוצה והחכמה ללונדון, כדי להכניסו לבית ספר גבוה. אבל הם לא רצו לקחת עליהם אחריותו ויעזבו את לונדון כלעומת שבאו.

והאמת נתנה להאמר שהוא בעצמו לא היה נלהב ביותר להשאר בחו“ל וישמח לשוב לא”י כי בה נקשרה נפשו ורצה לחיות בה בתקותו שיוכל להשתלם בה בלי נוע לנכר. ואמנם תקותו זו נמלאה אחרי שובו לא“י כי אז נפתח ביה”ס של האלייאנס על ידי נסים בכר שהיה בעצמו יליד ירושלם והוסמך בביה“ס למורים של האלייאנס בפריז. הוא הצליח לקבל הסכמת הרבנים הספרדים והרבה מהם שלחו את בניהם לביה”ס.‏ ר' יהושע לא פקפק אף רגע ויכניס גם הוא את בנו לבית ספרו.

אמנם ר' יהושע זה היה מקודם בעצמו נגד ה“שקולעס” (כך קראו האשכנזים לבתי הספר בירושלם) ואביו ר' דוד היה אפילו אחד החותמים על החרם שהכריזו הרבנים האשכנזים על ביה“ס של האציל לבית לעמעל מווינה, כשנפתח בשנת תרט”ז על ידי המשורר לודוויג אוגוסט פראנקעל, וכמו יתר החותמים קבל גם הוא על עצמו ועל בניו ובני בניו לבלי יסתפחו אל ה“שקולעס”. אבל הזמנים נשתנו ור' יהושע נשתנה גם הוא עמהם. והנה אך נפתח ביה“ס של האלייאנס ויקימו הקנאים מרבני האשכנזים רעש בכל העיר ויוציאו את החרם של שנת תרט”ז מחדש על ה“שקולע” החדשה. ועוד הוסיפו עליו חרמות ושמתות ואסורים ואלות וקללות יען וביען בביה"ס הזה “למדו לשון הרע הזה, לשון פראנסיז (צרפתית), לשון המשוקץ והמתועב” ולכן “כל העובר על דברינו ורבצה בו כל האלה, מוחרם ומובדל הוא מעדת ישראל, ועלינו לרדפו ולהדפו בכל יכלתנו”.

אבל התעמולה היותר שפלה והיותר מכוערה ופראית התנהלה על ידי סיעתו של הרב מבריסק ר' יהושע ליב דיסקין. עליית הרב הזה לירושלם הביאה מארה ומהומה לישוב דוקא באותה שעה שהתחיל להתפתח ולהתקדם. הוא היה גדול בתורה ושמו היה מפורסם והולך לפניו. כשבא לירושלם חרדו לקראתו כל הרבנים והרבה מהם חשבו שישב על התורה ועל העבודה ויעמיד תלמידים רבים והביא ברכה לארה"ק. אולם הם טעו, כי רק בא והנה כבר החל להתערב בעניני הקהלות, ובהיותו אדוק וקנאי התרכזו סביביו כל אלה אשר בחושך מעשיהם וכל העטלפים והצבועים שהיו בסתר המדרגה הכירו תיכף שיוכלו להשתמש ברב החדש לחזק מעמדם ולהשתלט על מקבלי החלוקה “בכח התורה”. גם אשתו הרבנית היתה בסודם, אשה פקחה בעלת מרץ ורודפת אחרי הכבוד והכח. היא משכה אליה את כל מתנגדיהם של הרב ר' מאיר אוייערבאך מקאליש שהיה הראש האמתי של האשכנזים, ושל הרב ר' שמואל סאלאנט שהיה אז שני לו. הם היו מתונים ולא הרשו לקנאים לשפוך את ממשלתם על הקהל, ומלחמה היתה לשומרי “החומות” של החרמות והאיסורים בהם כל הימים ולא יכלו להם. אבל עתה נתנו את העטרה על ראש הגאון שעלה מבריסק, והרבנית פרשה חרמה על המים העכורים והעלתה דגי רקק שהעלו באשה.

אפשר להבין את הסערה אשר חוללה בחוגי הקנאים האלה הידיעה שר' יהושע ילין יצא לתרבות רעה והכניס את בנו לאותה ה“שקולע” המוחרמת. חמתם בערה ביותר יען שהוא היה האשכנזי הראשון והיחיד אשר פרץ גדר. ובכן כלם כאחד לבשו קנאה נוראה, וירחיבו את המדורה של שטנה ושנאה נגדו ויוציאו עליו חרם חמור שהכריזו בכל חוצות ירושלם, ומודעות גדולות צעקניות הדביקו על דלתות בתי הכנסיות להזהיר את הקהל הקדוש להתרחק מעליו ולהוציא אותו מכלל ישראל.

החרם על ילין הוא אחד מזכרונותי היותר קדומים של ילדותי. הייתי אז כבן ארבע וחצי, והייתי כבר יודע את החומש. שמעתי על דוד ילין בן אחותו של אבי שהיה בעל תנ“ך גדול. אבי ספר בשבחו ולכן החרם בא אלי כרעם ביום בהיר. זוכר אני את הרעש אשר עשה החרם. האדוקים היו אש להבה והיו רצים ממקום למקום ופיהם מלא חרפות, והמתונים או שכבשו פניהם בקרקע מפחד האדוקים, או שהראו זעמם בגלוי והיו מהם אפילו שהלכו אל ר' יהושע תיכף אחרי שהחרם הוכרז בביה”כ הגדול, להראות לו שלא נשמעו לחרם והיו מעודדים אותו.

ובשכונתנו היו שני אדוקים וקנאים מכולל הונגריה שהדביקו מודעה ארוכה ורחבה על דלתות ביה“כ של האשכנזים מלאה חרפות וגדופים וקללות ועד כמה שהבינותי מהנאמר בה, נתברר לי שהאיש המוחרם היה דודי שחשבתיו תמיד לאדם הגון וישר. והנה הרבנים מוציאים אותו מקהל ישראל ומגוללים עליו כל הקללות הכתובות ושאינן כתובות בתורה, ואוסרים על כל איש מישראל להתחבר אליו ולדבר אתו ולעסוק עמו, ממש כמו מצורע שאסור לנגוע בו! נדהמתי ופחד גדול חדר אל לבי שמא חו”ש תבאנה כל הקללות ההן על ראש דודי. “ולמה ובשל מה כל הרעש הזה?” שאלתי, והתשובה היתה יען שהכניס את בנו “לאיסקולה” (כך קראו הספרדים לבתי הספר) שנפתחה קרוב לביתנו ואשר בה היו עשרות ילדים מבני הרבנים הספרדים ובעלי בתים אחרים, כלם יהודים כשרים, שהייתי נפגש אתם בכל יום בשעת התפלה בביה“כ בשכונתנו. “ולמה דוקא ר' יהושע ילין מוחרם ומנודה ומקולל?” הוספתי לשאול. על שאלה זו קבלתי תשובה שמכיון שהוא אשכנזי, והרבנים האשכנזים הם נגד ביה”ס, החרימו אותו. אז שאלתי את אבי, שהיה ידוע לירא שמים ושהאשכנזים ביחוד היו מוקירים אותו בגלל חסידותו וצדקותו, אם גם הוא יתרחק מעל דודי. ואחרי מחשבה תחלה ענה לי, שחרם האשכנזים אינו חל על ספרדים, מכיון שהרבנים הספרדים לא נספחו אליהם. ועוד הוסיף לאמר שאפילו רבנים גדולים אשכנזים מראשי הקהלה לא חתמו על החרם, ובכן אין חרם כזה יכול להוציא שום יהודי מכלל ישראל, ורק אלה שהחרימו אותו יכולים לאסור על עצמם לבלי קרוב אליו. הרגשתי כאילו הר נפל מעל לבי, והדבר הראשון שעשיתי הוא שהלכתי אל ביה“כ של האשכנזים, וקרעתי את המודעה מעל הדלת. וכשהשמש רץ אחרי לחטוף מידי את המודעה, קרעתי אותה לגזרים ולא היה אפשר עוד לאחות את קרעיה. באו שני הקנאים עם הגבאי להתאונן עלי אצל אבי, והיה עלי להצטדק. אמרתי שאמנם חטאתי, יען שמן הצדק הייתי צריך להשאיר חצי המודעה על הדלת, היות שדוד ילין היה רק חציו אשכנזי! הלכו להם הקנאים בפחי נפש והגבאי שלא היה בעצה אחת אתם לא יכול לכבוש את חיוכו על ההמצאה שלי. העיקר הוא שכל החרם לא הועיל. ילין נשאר בביה”ס ואביו לא פחד כלל מן החרם ורק הפסיקו מתת לו את “החלוקה” שהיה מקבל מהכולל של לומזה וסובאלק. אבל ההפסד הזה יצא בשכר הוראה שדוד התחיל לקבל בביה"ס. ועוד חסד עשה לו נסים בכר שאסף אותו אל בית הספר חדשים אחדים, באופן שלא היה צריך לצאת לחוץ, והקנאים לא יכלו לנגוע בו וככה נשכח כל הענין ועלה בתוהו ושום אדם לא שם עוד לב אל החרם.

באותו זמן החלה תקופה חדשה בישוב. תנועת העליה מרוסיה בהמונים גדולים, אחרי הפוגרומים בשנת תרמ“ב, יסוד המושבות בנקודות שונות בארץ, התפתחות המסחר בין א”י וחו“ל כל אלה הפיחו רוח חדשה בצעירי ירושלם ורבים מהם החלו בסתר ובגלוי לבקש דרכים חדשים בחיים ועל הכל להחלץ מעול החלוקה אשר העיקה עליהם ושעבדה אותם לכל קנאי ולכל צבוע אשר בידם היה מטה לחמם. רבים מהחרדים המתונים ובפרט אלה שלא היו תלויים בשלטון הכוללים השתחררו בכל וכל מאימת החרם ובתי הספר הלכו הלוך והתרחב והתקוה לחיים יותר הגונים עודדה הרבה הורים לתת לבניהם חנוך חדש. אולם כמעט כל התלמידים האשכנזים נלוו אל ביה”ס של לעמעל שלמדו שם גרמנית וביה'"ס של האלייאנס היה רובו וכלו מלא מילדי הספרדים.

ב.

אפשר וכדאי היה לכתב פרק שלם על פעולות ילין בביה“ס של נסים בכר, על הטובה אשר קבל מהמנהל ועל כל הרעות והערות אשר סבל ממנו אח”כ. אבל פרק כזה שייך יותר לדברי ימי ביה“ס עצמו ופעולתו של נסים בכר בכלל, כי ילין לא היה היחיד אשר סבל מעריצותו ושלטונו כי אם גם אחי שהיה מורה אצלו וגם מורים אחרים אשר נאלצו כמוהם לעזוב את בי”ס זה, אחרי עמל ויגיעה ופעולה פוריה שהביאה תועלת מרובה לביה“ס. נסים בכר היה בעל מרץ בלתי שכיח, פקח ויודע מה שהשעה דורשת, והרבה עשה לשבור מוט הקנאים ולהחליש השפעתם, וגם חלק גדול לו בהרחבת הישוב החדש. אבל טבעו לנצל את המשועבדים לו יותר מכפי רצונם ולמעלה מכחם, השניא אותו על כלם. ואלה שלא יכלו לעזב אותו כשפקעה סבלנותם, נפלו שדודים תחת עולו הכבד מנשוא, על כל פנים השנים הראשונות לפתיחת בית ספרו היו היותר חשובות ומועילות, וכניסתו של דוד ילין לביה”ס היתה מאורע גדול בחייו והוליכה אותו צעד גדול הלאה. שם השתלם בצרפתית שהתחיל ללמוד קודם, ושם למד גם ערבית, ונסים בכר עזר לו הרבה, יען ידע שהעלה לויתן בחכתו, ושצעיר זה עתיד להקים דור שלם של תלמידים.

התפקיד הראשון שהטיל נסים בכר על ילין היה ללמד עברית והוא עם אליעזר בן־יהודה, שבא אז לירושלם, היו הראשונים ללמד עברית בתור שפה מדוברת כמו שרצה בן־יהודה, דבר שלא עלה אז על לב שום אדם. ובן־יהודה שמאן לדבר בשום שפה אחרת כי אם בעברית בלבד, הפתיע רק את האשכנזים, ולא באותה מדה את הספרדים מפני שלשון הקודש היתה חיה בפי הרבנים הספרדים אפילו אצל בעלי הבתים שהיו בעלי תורה. יען שהספרדים בעצמם היו צריכים לשפה משותפת לדבר בה, כך כשהיה למשל ספרדי מאחלב נפגש עם ספרדי מסלוניקה, או אם ספרדי ממרוקו היה בא בחברת יהודי מבוכארה, היו מוכרחים לדבר בלשון הקודש. וככה היתה לשון הקודש במובן מצומצם חיה בפיהם³. ולכן כשבא בן־יהודה, היה החדוש היחיד אצל הספרדים שאשכנזי היה יכול לדבר בלשון הקודש. אבל גם האשכנזים לא שמו לב כל כך אל “שגעונו” לדבר דוקא בעברית ויותר חרה להם על התנגדותו למשטר החלוקה והכוללים, והם רדפו אותו יותר בשביל זה מאשר בשביל הדבור העברי שלו.

גם נסים בכר חשב את בן־יהודה להלום דמיונות והזיות בתקוותיו להחיות את השפה. אבל הוא השתדל בלב שלם להכניס בבית הספר למוד שיטתי בעברית בתור שפה כמו כל השפות הישנות הקלסיות בלי הצורך לדבר בהן, אף שהוא דבר בה מעט, בהיות שבימי בחרותו למד בישיבות הספרדיות והתרגל לדבר “בלשון הקודש” כמו כל הספרדים שלמדו תורה. הוא חיבב את ילין לא רק מפני ידיעתו העמוקה והרחבה בעברית אלא גם יען ראה בו כשרונות בלתי רגילים להוראה ולכן הועיד אותו להיות המורה הגדול בערבית כמו בעברית. כי בימים ההם היה צורך ידיעת השפה הערבית כבר מורגש הרבה יותר מקודם אצל היהודים, ובפרט אחרי שהנסיונות ללמוד ערבית בבתי תלמוד"תורה של הספרדים לא הצליחו, יען שהמורים היו ממדרגה נמוכה ומנהלי בתי תלמוד־תורה לא הקפידו כל כך בלמודה. והנה נסים בכר רצה להפיץ אותה בין התלמידים כדי להכשירם לעבודות ולמשרות הגונות בבתי מסחר ואצל הממשלה, אבל קשה היה ליהודי לרכוש לו ידיעה בשפה זו. הערבים הנוצרים היו עוינים את היהודים ואלה לא התחברו אליהם, והערבים המושלמים היו קנאים לדתם וקשה היה למצא ביניהם מומחה בשפה שיאבה ללמד לשונו ליהודי. והעיקר הוא שהיהודים עצמם לא היו להוטים ללמוד אותה. נסים בכר הצליח למצא חכם ערבי מהמשפחות היותר מיוחסות בירושלם, מחמד גאראללה. מלומד גדול בשפה הערבית, בקי בספרותה, אדם יקר וישר, נוח ומתון ואוהב ישראל אשר לקח עליו להיות מורה בבית ספרו וילין ואחי יצחק יהודה היו תלמידיו הראשונים והיותר ותיקים ושניהם יחד עם יוסף מיוחס, שהיה תלמידם, היו הראשונים ללמד ערבית בבתי הספר והיהודים לא היו נזקקים עוד למורים ערבים⁴.

ובכאן ראוי להזכיר דרך אגב שנסים בכר חלם בימים ההם על איזה מין התבוללות ערבית בסגנון אירופה לכשישכילו הערבים שהיו יותר נוחים ליהודים. לשם כך הכניס בתחלה ערבים מבני המשפחות המיוחסות לביה“ס, וחשב שבזאת יעשה נחת רוח לאפנדים ויקרב את הערבים ליהודים. אבל כשהתחילו הבחורים הערבים להכות את חבריהם היהודים בכל מקרה, והגבורים שבהם התעללו בילדים ויאנסו אותם בתעלולי זמה, סלק אותם אחד לאחד עד שטהר את ביה”ס מהם.

פעולתו של ילין בביה“ס בהוראה עברית וערבית היתה פוריה מאד ואחרי חמש שנים הוציא יחד עם בן־יהודה את ספרו הראשון “מקרא לילדי בני ישראל” (תרמ"ז) ואחרי שנתים הוא לבדו את ספרו “מקרא לנערי בני ישראל”. ספרו זה, אם גם הוא יותר ילקוט מספר הוראה, היה מוצלח מאד. כי בו אסף פרקים מובחרים מן התנ”ך ומשלים וספורים ודברי ימים אשר עורר בלב התלמידים אהבה לישראל, לארצו, לתורתו, למוסרו ולמסורותיו. גם הביא בו בפעם הראשונה בשפה העברית המעט ממה שנודע לנו משירת ישראל בארץ ערב, בשפה כל כך יפה, פשוטה ועשירה. כל זה נתן לספרו ערך וגם חן מיוחד ועשה רושם גדול, ובא ממש כטל בבוקר בלא עבים. אנכי בלעתי אותו כבכורה בטרם קיץ, וראיתי צעירים גדולים ממני מלקקים אצבעותיהם וחוזרים עליו הלוך וחזור.

ובכאן רוצה אני לספר מקרה המציין את מהלך הרוחות באותו זמן. קרוב לנו גר צעיר הונגרי אדוק וקנאי, אבל מפורסם היה בחריפותו, שקדנותו וידיעתו את הש“ס לדפיו, ולהוט היה אחרי הרמב”ם והש“ך. הסירותי דפים אחדים מראש ספרו של ילין, מתוכו וסופו, על כל ענין שהיה יכול לגלות זמן חבורו ואתנהו לו באמרי שמצאתי אותו בגניזת “השמות” בביה”כ של רבי יוחנן בן זכאי אשר לספרדים בעיר העתיקה, ואומר להראותו לו, אולי יוכל לגלות את שם המחבר בהיותו כל כך בקי בהרבה דברים. קרא הכא והתם, ומתוך התפעלות על יופי הסגנון והתוכן קרא: “רק הרמב”ם יכול היה לחבר ספר כזה, כי הרמב“ם היה היחיד מרבותינו שידע ערבית (כך חשב הוא) ושיכול היה לספר על מחברים יהודים בערב. אה! נפלא! זה ספר יקר” חזר וחזר לאמר. כשאמרתי לו שנפל בפח, וכי המחבר הוא דוד ילין, קפץ כחית טרף עלי ויצעק שאני אפיקורוס וכופר בעיקר ביחסי ספר כזה לרשע מנודה ומוחרם ונדח מכלל ישראל. הלכתי הביתה והבאתי לו ספר שלם, וכשהציץ בו, החוירו פניו כשיד, וכמעט שפחדתי שמקרה רע יארע לו וברחתי. אח“כ שמעתי שהתענה פעמים שני וחמשי כדי לכפר על עוונו שיחס את הספר להרמב”ם ועל שקרא בו. אבל מה שהפליא אותי עוד יותר, זה שאחרי כשנה בא אלי אותו צעיר, ובקש ממני שאלמד אותו ערבית וגלה לי סוד, שבא לידי החלטה לשנות השקפותיו, ולצאת מארבע כתלי ביהמ“ד לרחבי עולם ומלואו, ולהשתלם בשפות ובמדעים. הוא היה בעל כשרונות, למד ערבית במהירות נפלאה ואח”כ גרמנית והכין עצמו לנסוע לאירופה, ולא ידעתי להיכן הגיע בשאיפותיו כי עקבותיו נעלמו ממני כלה. בודאי לא היה זה הצעיר הקנאי היחידי אשר נפקחו עיניו על ידי ספרו של “המוחרם” ויודע אני מקרים כאלה גם בצעירים אחרים שהבשילו בסוד לצאת לרחבי עולם תחת השפעות כאלה, ובפרט זו של בן־יהודה, שהיה הלוחם היותר נועז בעריצי החלוקה. צעירים כאלה הם שהכשירו את הקרקע לתרבות החדשה בא“י. אולם קרה ג”כ שצעירים מוכשרים שעשו להם יד ושם בלמוד התורה זרקו את החבל אחרי הדלי, השליכו את הדור הישן עם תרבותו התורנית אחרי גוום, ולדור החדש לא הועילו בכלום. וככה הפסידו חייהם בבטלנות חדשה, שעשתה מהם למה שהיה נורדו קורא “לופט־מענטשן”, כלומר אנשים הפורחים באויר, ביזמם להשיג מה שלמעלה מכחם, ובדמותם שהם מוכשרים לכל דבר ואינם נאחזים אף בדבר אחד. גם היו ביניהם שהתבוללו לגמרה, ולא נודע שהיו קודם בקרב קהלנו.

ג.

פעולתו הפדגוגית היתה בודאי היותר חשובה והיותר מועילה ומוצלחה בחייו. החל מבית הספר של האלייאנס, והמשיך בבתי הספר של ה“עזרה” (הילפספעראיין), וגמור בביהמ“ד למורים שנוסד ונבנה ופרח ושגשג ועלה למדרגה גבוהה רק הודות להשתדלותו ונדודיו באירופה ואמריקה להמציא את הכספים הנחוצים לשכלולו. בכל התקופות הללו עמד תמיד על משמרתו בכל לבו ובכל מאודו, והעמיד תלמידים הרבה. הוא היה אחד הראשונים להקים דור שלם של תלמידים ולחנך מאות מורים בשפה העברית וברוח התרבות העברית הטהורה מהשקפות זרות ושאולות מן החוץ; והוא היה מן היותר מוכשרים לתעודה זו עד שאפשר לאמר, שהמורה העברי בא”י לא היה מגיע לאותה המדרגה של השתלמות עברית בלי השפעתו שהיתה עמוקה מאד לא רק במקצועים שהורה להם, אלא גם בנוגע להשקפותיהם על דברי ימי ישראל וספרותו. הוא היה מורה מלידה ובטן, אם אפשר להשתמש במליצה כזו. בו נמצאו כל המדות הטובות שמנו חכמים במורה, וכוח מיוחד היה לו בהסברה בין בפה ובין בכתב, גם בפירושיו על המקרא וגם בביאוריו לשירי משוררינו הספרדים שיוכלו לשמש למופת בפרשנות.

כח הסברתו נראה בפרט בהוראת התנ"ך. זה לא היה ביאור שלמד ומסר לאחרים והוציאו מכלי אל כלי, אלא יצירה חדשה שהוא יצר ברוחו שהאצילו עליו ספרי המקרא מאביב ימיו. שיטתו ללמד עברית בעברית כשפה חיה בספריו “מקרא לפי הטף” זכתה לפרוץ בכל תפוצות ישראל במהירות יוצאת מן הכלל.

בשום מקום לא הרגיש עצמו כל כך בן־בית ובעל־הבית כמו בכתה שלו בבית הספר. שם עמד על קתדרתו והשיעור כאלו מאליו היה הולך ונובע, והתלמידים מקשיבים רב קשב בתאוה ואהבה שהיתה עוברת מהרב לתלמידים ושוב חוזרת מהם אליו. פעם אחת ראיתי אותו במצוקה גדולה, מלא דאגות, נכאב ונבוך ואובד עצות, והנה הגיעה השעה ללכת לשיעורו בתנ"ך, וכלנו חשבנו שבאותו מצב לא יוכל למלאות תפקידו כהוגן. אבל ברגע שדרכה רגלו על קתדרתו כאלו נשכח הכל. פניו הקודרים שוב האירו, ועיניו המלאות תוגה הזהירו, וקולו הנבוב החל להמלא באותה הנעימות שהיתה כל כך טבעית אצלו, ומעשה הגר וישמעאל, שהיה תוכן שיעורו, יצא כל כך עשיר בגווניו, ועבר כמו חי בכל פרטיו לעיני השומעים.

אמנם שיעוריו בתנ“ך היו היותר יפים. היו מלאים רגש של הערצה ללשון ולתוכן, והוא לא שעה לתעתועי מבקרי המקרא שרוב חכמתם נבעה מבערותם בשפה וברוחה ושמושה. הודות לבקיאותו בתנ”ך ובינתו המקורית ברוח השפה, המליצה והשירה שבתנ"ך, יכול לפתוח שערים חדשים בביאור המקרא; ובתפיסתו הישרה למהלך הענין השכיל למצוא, עד כמה שאפשר, את הפשט הנכון; ועל כל פנים, היותר קרוב לאמת. כמה פעמים נעזר גם בידיעתו את השפה הערבית והצליח לגלות מובן כמה וכמה מלים סתומות ופתרונים קלים לפסוקים שאפשר להשמע.

גם שיעוריו בדקדוק, שבו התמחה ביותר, היו מלאים ענין. הדקדוק היה אצלו דבר חי ולא תורה יבשה של צורות ובנינים, פועלים פעולים ומפועלים. ואוהב היה להתעמק בדקדוק ועל כל חדוש שהיה מגלה, ואפילו בנטית נקודה, או בבנין יחיד, שמח כעל תגלויה נפלאה. כשהייתי עוד נער, והייתי הולך אליו מפעם לפעם באיזו שאלה בשפה או בתנ“ך, הייתי מוצא אותו יושב שעות שלמות ומסדר ומנקד את מאות הצורות והמשקלים של השמות והפעלים והשרשים בלי עזרת ספרי דקדוק ובלי מלונים, ואפילו הצורות והבנינים הבודדים והבלתי רגילים לא נשמטו מזכרונו. כי ידע את התנ”ך כמעט בעל פה לפרקיו ולפסוקיו עוד בימי בחרותו, והוא מעיד על עצמו שכשהיה בן י“ב, חזר על כל התנ”ך י"ב פעמים, פעם לחדש.

השפעת התנ“ך הטביעה חותמה גם על סגנונו; זהו הסגנון המיוחד לו, המקורי הטבעי, שכל כך משך את לב שומעיו וקוראיו. והוא נשאר נאמן לסגנונו גם כאשר התרחבו האפקים לכל רוח בשנים האחרונות, ומיום ליום התגבר הצורך להכניס את הרכוש החדש בכל מקצועי הדעת, המחשבה והתעשיה אל אוצר שפתנו. הוא שמר על נקיון השפה בהתאם לרוחה וטעמה ולא נמצא אצלו אותה התערובת של סגנונים המושפעים משפות שונות, ושל בטויים קשים לאוזן ומוזרים למראה, כמו שהם שגורים אצל הרבה סופרים בא”י החדשה.

כדאי להזכיר בכאן שילין היה הראשון אשר קבע את המבטא הספרדי בהוראת השפה העברית עוד בימי בחרותו, כשהיה נותן שיעורים בעברית. וסח לי בן־יהודה שכבר לפני בואו לא“י נגמרה אצלו שהמבטא הספרדי הוא היותר נכון, ושהוא לבדו ראוי להקבע בשפה החיה, וכשבא לא”י היה אוהב לשמוע איך חכמי הספרדים היו מבטאים את שפתנו, אבל יותר. מכלם היה אוהב לשמוע את הצעיר דוד ילין מדבר באותו המבטא הצח והברור המלא טעם מזרחי, ואיך היה מדקדק בחתוך האותיות ובהטעמת הדגש והמלעיל והמלרע. ועלי להעיר שאם גם ילין היה לומד חומש וגמרא בחדר במבטא ובנגון האשכנזי, את התנ“ך היה קורא במבטא הספרדי המזרחי אשר למד בבית זקננו. אח”כ החזיק במבטא האשכנזי רק בתפלה ובברכות הנהנין, ובעליתו לתורה, או בקראו את ההפטרה, כדי שלא לפרוש מן הצבור. אבל גם אז היה מטעים ומדגיש על פי חוקי הדקדוק למרות זלזולם של הקנאים, שהיו לועגים לו ואומרים שהקב“ה אינו נזקק לדקדוק ולדגש חזק. אולם כאשר קבעו ה”אינטליגנטים" בית תפלה לעצמם עזב את המבטא האשכנזי לגמרה.

אבל אחת הפעולות היותר מועילות להחיאת השפה העברית היתה יסוד גני הילדים, אשר הוא יחד עם מורים אחדים עמלו הרבה להבטיח קיומם ולשכלל אותם. אפשר לאמר שגני הילדים עזרו במדה יוצאת מן הכלל, להשריש את העברית בפי הילדים, ולהקים דור שלם של דוברי עברית. הילדים היו האמצעי היותר טוב והיותר ישר להכניס את הדבור העברי החי בבית, ולהכריח את ההורים לדבר בלשון שהם דברו בגן כל היום. מעולם לא נתקיים הכתוב מפי עוללים יסדת עוז כמו בפעם הזאת. גני הילדים פתחו שערים לעברית החיה גם במקומות שהשפעת בן־יהודה והלוחמים בעד החיאת השפה העברית לא יכלה לחדור. אפילו בביתו של ילין היתה היידיש השפה השלטת ורק אחרי שהילדים הביאו אתם את העברית מן הגן, הוכרחו גם הם להשליטה בביתם.

כמעט שלא יאומן היום שההתנגדות לבן־יהודה, אם מטעמים צבוריים או פרטיים, היתה הסבה למנוע אפילו סופרים עברים ממדרגה ראשונה לדבר עברית, ועוד פחות להשתמש בה בבית למעשה, אך ורק כדי שלא יאמרו הבריות שהם קבלו עליהם תורתו של “בן־יהוד’קע”, כמו שהיו קוראים לו מתנגדיו לגנאי.

מריבות רבות וחרחורים ונרגנות שלטו במחנה ה“משכילים”, והנשים הגדילו עוד לעשות מהגברים. ותמיד היו חכוכים וערעורים, וכל אחד צרה עינו בחברו, והקנאה היתה גדולה בכל מקום. ובן־יהודה היה הסלע בלב ים סוער וסואן אשר עליו עברו כל משברי ימי הקצף והזעם, ואותו הכו כל גלי ההתקפות מכל צד. כי עתון היה לו, אשר בו הכה שוק על ירך את כל מי שהיה מזלג הבקורת מעלה מקדרת הצבור, אם אדוק חשוך או משכיל נאור, בלי הפלות בין המיוחסים ובין בני בלי שם. ובכן גדול היה חיל העוינים אותו, וגם פּינס ויעבץ היו בין מתנגדיו, וגם בין ילין ובינו היה השטן מרקד לפעמים.

התנגדות זו קלקלה את השורה והובילה לפעמים לתוצאות מגוחכות. רגיל היה הר“ז יעבץ, שהיה שכננו בשנת תרנ”ג, לצאת אתי מדי פעם בפעם לטייל סביב לשכונות, והיינו משוחחים בעברית, והנה קרה בטיול אחד, ביום שבת, שראה מרחוק את בן־יהודה בא לקראתנו, תיכף חדל לדבר עברית והתחיל בגרמנית, למרות ידעו שלא הייתי עדין מבין אותה היטב. בן־יהודה נתן לנו “שלום” והוא השיב לו “גוט שבת”. התאדמו פני, ובן־יהודה חייך ועבר. כשהבעתי ליעבץ את תמהוני, אמר ברגש: “איך אתה יכול לחשוב שאני ארשה לבן־יהודקע להתפאר עלי ששמע אותי מדבר עברית ברחוב? אדם שכמוהו עלול הוא לפרסם מחר מאמר בעלה הנדף שלו (בבטוי זה השתמש לעתונו) ולהציג מאורע כזה כאות נצחון שלו. אני ידעתי את שפתנו כבר הרבה קודם שהעברית שלו היתה בעולם”. הצטערתי על שראיתי תלמיד־חכם גדול כמוהו, שאהבתי ושכבדתי בכל לבי, בשעת קלקלתו ושתקתי.

ד.

מאורע חשוב שצריך לעמוד עליו, יען שהיה מכריע בהרבה דברים בחיי ילין, ובפרט בנוגע לעסקנותו הצבורית, היה התחתנו בבת ר' יחיאל מיכל פּינס. כדי להבין זאת נחוץ לדעת את מהלך רוח הזמן ההוא של ה“מעבר” מן הדור הישן לחדש.

דוד ילין היה בן־ירושלם, עברי מארץ העברים כל ימיו. ‏ הוא הרגיש שא“י היתה ארץ מולדתו, והיה קשור אל ירושלם בכל נפשו ובכל נימי לבו. ויהי כאשר התחילו ה”אינטליגנטים" לעלות מחו“ל, והם כמו המורים והפקידים שנשלחו מפּריז, התהלכו כ”אירופים“, כביכול, תהום חדש נפתח בין אלה שבאו מן החוץ ובין בני א”י. ה“אירופים” האלה הביטו מגבוה על בני א“י, אפילו על אלה שכבר השתחררו מהשפעת הדור הישן ברוב או במעט, והיו חושבים אותם לאנשים מחוסרי תרבות והשכלה. אפילו הרבה מאלה שבאו למושבות מרוסיה, מגליציה ומרומניה, שהיו הרבה יותר נמוכים בהתפתחותם מכמה בני א”י, התימרו כ“אירופים” מכיון שהיו לבושים כתנות מגוהצות ומכנסים ארוכים, אם גם לא תמיד היו בתכלית הנקיות והשלמות. האשכנזים מדור הישן היו בעיניהם כהולכים בחושך הבערות והאדיקות, והספרדים נחשבו אצלם כ“אזיאטים” שאינם ראויים להכניסם במחיצת “אירופים”. ואם כבר היה אחד מהם מגמגם צרפתית או מפטפט ברוסית טאַק־לטאַק וקאַק־לקאַק, קאנייעטשנע כאן וקאנייעטשנע שם, כבר נמנה בין המעולים שב“אינטליגנטים”. וזוכר אני כשהייתי בא אל דוד ילין ואני הייתי עוד לבוש כספרדי וביתו היה הומה מ“משכילים”, שהיו ביניהם גם אכרים מהמושבות רק בשם ולא בפועל, או אורחים מרוסיה, היו מביטים על מן הצד כעל איזה מין יוצא דופן באותה סביבה, ילין היה צריך ללחוש להם שתחת בגדי הספרדי האורינטלי “רוח השכלה” היתה מנשבת, ושבתוכו הוא יותר “אינטליגנטי” ממה שנראה לחוץ. הייתי נשקף סביבי ומתפלא על כמה וכמה מ“האירופים” ההם, שלא היתה בהם לא השכלה ולא חכמה, ובגדיהם בלבד היו סימני אירופיותם וכל תפארתם.

אמנם ביחס לילין היה מנהגם מעט שונה לטובה, לא רק יען שהרגישו ב“השכלתו”, ובפרט בנצחו על הצרפתית שבזכותה כבר רשאי היה להתקבל למחיצת האינטליגנטים, אבל גם בזכות אישיותו ומזגו, כי כלם רחשו לו כבוד, ואפילו מחלו לו על חצי ספרדיותו ועל התרבוש האדום שחבש לראשו משנכנס לביה"ס של האליאנס. אבל בכל זאת ולמרות כל זאת היו חושבים אותו כאדם שעומד ברגל אחת ברחוב היהודים, וברגל אחת על מפתן האינטליגנציה, ולא כל השערים היו פתוחים לפניו. אולם משנכנס לחוגו של פינס שונה הדבר.

השתדכו עם בת פּינס נחשבה אז בחוגי המתקדמים ל“עליה”, אף שדוד ילין היה הבחור היותר מפורסם והיותר חביב ומכובד על כל בני ירושלם. אולם פּינס נחשב אז על כת האינטליגנטים, שהיה בהם חלק “מהמאור” של אירופיות, והבת היתה עלמה נחמדה וזריזה וחרוצה ונעלה בהשכלתה על בנות רחוב היהודים, אם ספרדיות או אשכנזיות. ופּינס ידע להוקיר את התכשיט שהביא לביתו, ואותו אהב אהבה עזה ואמתית, ובו התפאר ועליו התגאה כל ימיו. ובכן מאותו היום חשבו אותו גם האינטליגנטים שבאו מן החוץ לאחד מהם, והשפעתו פשטה גם לחוגים של “חובבי ציון” והמושבות, ופתחה לפניו שערים חדשים לעסקנות צבורית שהיתה מועילה בכמה פנים, אם גם מצד אחד החלישה את כח עבודתו הספרותית ותפחית את פעולתו המדעית.

ועוד דבר אחד ראוי להזכיר, בקשר עם זה, שהיה לו באותם הימים ובמצב אשר שרר אז בירושלם, חשיבות לא מעטה לקרב רחוקים ולכנס למקום אחד אנשים ממפלגות שונות, מסוגים שונים והשקפות שונות.

זוכר אני את הלילה של “התנאים” בביתו של פּינס, ואני אז כבן שבע. הבית היה הומה מאנשים ונשים. ויין ושכר היו נוזלים בשפע בלי משורה וקערות של “לקח” וכל מיני תופינים באות זו אחר זו בלי מנין. אבל מה שהפליא אותי ביותר היתה תערובת המוזמנים שהיתה יחידה במינה באותם הימים. אנשים ונשים מכל המפלגות ומכל הכתות של ספרדים ואשכנזים; אדוקים ומשכילים וחצי משכילים; צעירים מהמושבות במלבושיהם האירופים, סוערים וסואנים ורוקדים רקודים קאזאצקה ופולקה; ספרדיות במלבושיהן המזרחיים ו“קאפארילה” חבוש לראשיהן; אשכנזיות בלבושיהן שהביאו מרוסיה, ואחרות לבושות לפי נוסח אירופה גלויות צמה, וחצי אירופיות בפאה נכרית. ביניהם היו אפילו יהודים עם פאות ארוכות מן החרדים המתונים שלא פחדו להתחבר אל פּינס “המוחרם”, כי אמנם גם הוא זכה לחרם מבית דינו של הרב מבריסק. ולא חו"ש יען שעבר על חוקי הקנאים, כי אם יען וביען נשאו לבו ליחד בביתו חדר כדי להתפלל בו בחבורת אנשים הקרובים אליו ברוחו.

גם החתונה של ילין היתה ממש חתונת נסיכים אשר לא היתה כמוה בירושלם, ובה שמשו מזרחיות ואירופיות, וספרדיות ואשכנזיות זו בצד זו; חופה בחצר ביה"כ כמנהג האשכנזים. ובתוך הבית אפיריון מקושט בפרכיות יקרות מישיבת זקננו ר' שלמה יחזקאל יהודה ממבחר סחר הודו. חתונה של שבעה ימים, חציה לפי מנהג הדור הישן וחציה לרוח הדור החדש. שבע ברכות על כוס יין בנגון ספרדי אחר כל סעודה וסעודה; וברכת המזון לפי נוסח אשכנזי; מאכלים ותבשילים ספרדים מידי המבשלת היותר מפורסמה בוליסה ליאוטשא (שם חבה ללאה), ועוגות ותופינים מאפה רוסיה ופולניה.‏ ובכל הלילות עד עלות השחר רקודים ומחולות ערביים ואירופיים, פעם לקול “כלי־זמרים” אשכנזים בחלילים וכנורים ותופים, ופעם לקול כלי־שיר מנגנים ספרדים על נבל ועוגב ומצלתים ומחיאת כפים. ויותר ענין הוסיף לחתונה זו מקרה של פטר חמור של אתונו של ר' יהושע ילין שהמליטה במוצא, דוקא כחדש ימים לפני החתונה, מקרה יחיד במינו שהוחג ברוב פאר ובהשתתפות של רבנים יוצאת מן הכלל, שבאו לזכות במצוה שאינה מצויה כזו. ור' דוד כהן, אחד ממאה בטלנים, למדן מצוין, ומפורסם בחבורי גמטריאות לכל שנה מתחדשת, אבל עני מדולדל שלא ראה מטבע בימיו, זכה לפתע פתאום לראות עשר מג’ידיות גדולות של כסף (כעשרה דולרים) שקולות על עצם ידו, במחיר השה שקבל כפדיון של פטר חמור!

בכל החגיגות הללו קרה לפעם הראשונה בירושלם שנפגשו אנשים מכל החוגים ומכל הכתות, לא רק של יהודים כי אם גם של ערבים נכבדים ופקידים גבוהים, מושלמים ונוצרים, של הממשלה ושל הקונסולים, ואירופיים אמתיים, אירופיים ממש, שבאו מעצם אירופה, ולא מסובאלק, ברדיטשיב, קראקאו וגאלאץ. זה היה מאורע חשוב שעשה והשאיר רושם גדול.

ה.

הרבה מאמרים נכתבו על אישיותו של ילין ומנהגיו עם הבריות, ובלי יוצא מן הכלל באו כלם לשבחו. היתה בהופעתו חגיגיות מיוחדה ומושכת את הלב. היה מתון בדבורו, שקט וזהיר בלי קפיצות ופזיזות, ושיחתו נאה ותנועותיו במנוחה וכלו אומר הדר ונועם. הוא היה באמת איש חמודות, איש שכל אדם חומד שיהיה לו לרע ואוהב. מכיר אני מעט אנשים שהיה להם הן טבעי כמוהו. היו לי וכוחים וחכוכים ונגודים עמו בהרבה מקרים בנוגע לעניני ה“פוליטיקה” בא“י בכלל, ולשאלה הערבית בפרט. גם הוכחתי אותו על הכנעו לבעלי השלטון והזרוע בהנהלה הציונית ועוד יותר בגלל ותוריו על זכויות ילידי א”י וזכויותיו בעצמו, והרשותו לשועלים לקחת עטרה לעצמם, ולהשתרר על מי שגדול מהם בנסיונות, בידיעות ובחכמה, כדי שהגובה השכלי והמוסרי לא יתרומם ממעל לדיוטה הנמוכה שעליה עמדו מחלקי המשרות ושליטי הכנופיות, ושעליה רצו להעמיד גם את כל מי שנהנה מהם, לפי הפתגם שהיה שגור בפיהם, ש“בעל המאה הוא אשר לו זכות הדעה”. ובכל זאת ולמרות כל זאת, על כל הפשעים כסתה אהבה, אותה האהבה שאתה חש לאיש שמכריח אותך למשוך לו חסד וחבה, אף על גב שיש מקום לדון אותו לכף חובה.

ואמנם חולשתו זו ניכרת היתה בכל עסקנותו. מעולם לא תפש מקום בראש, אלא היה שני או שלישי במעלה. במקום שהיה כדאי וצריך להלחם כדי לכבוש מעמד חזק, היה נסוג לאחור, והיה אומר לי: “אינני איש מלחמה”, בכל פעם כשהייתי מראה לו איך היה יכול עם כלי הזיין שהיו בידו, להתגבר על ההדיוטים שהיו קופצים בראש ולוקחים את מקומו. אין פה המקום ולא השעה לדבר על זאת. אבל דבר אחד חייב אני להזכיר, כי זה היה סלע המחלוקת ביני ובינו מיום ההצהרה של בלפור. ברור לי שאלו היה מבין איך להשתמש בכחו במעמדו בצבור והיה נספח אלי ואל אחרים שהיו בדעה אחת אתי כבר בועידה בלונדון בשנת 1920, אז היה מצב בני א“י משתנה הרבה לטובה ממה שהיה אז ושנהיה אח”כ. יחס הערבים אלינו היה משתפר וה“פוליטיקה” הערבית היתה מתנהגת בדרך אחרת לגמרה מזו שהלכו בה בעלי השררה, שלא ידעו ולא הבינו כלום בנוגע לשאלה זו. אבל הוא נשאר כפוף לאלה שבאו מחדש ויביטו מגבוה על הישוב הישן שהיה היסוד לציוניות. גם בנוגע למכללה היה מוותר על זכותו כלפי מקבצי הכספים ומחלקי המשרות, ומוחל על המקום שהוא היה צריך לתפוש. כמה וכמה וכוחים וטענות ומענות היו לי אתו בנדון לכל זה, וכשהייתי חושב שכבר שוכנע ושרוצה הוא לקחת חלק בראש התנועה נגד המתפרצים, מצאתי אותו עומד במחיצתם.

לו היה תובע את המקום שנועד לו, אז חלק גדול מהישוב היה הולך אחריו. רוב המורים היו תלמידיו; מאות סוחרים ובעלי־בתים בלתי תלויים באחרים, ישבו לרגליו על ספסלי בית הספר וקבלו תורתם ממנו; והרבה אנשים חשובים מכל העדות כבדו ואהבו אותו. הוא היה בודאי יכול להשפיע עליהם; והרבה היו נספחים אל דגלו לו עמד בראש תנועה ארץ־ישראלית. כמה פעמים התאוננו על זאת באזני הרבה מבני הישוב שזכיותיהם קופחו על ידי ההנהלה הציונית; והוא היה מצטדק ומתנצל… ונשאר משועבד לבעלי השלטון! והמשתררים הללו, כמנהגם עם כל הכפויים להם, לא שמרו גם לו הכרת טובה על נאמנותו להם. וילין זה שהיה ילידה וטפוחה של א“י; ילין זה שינק את העברית בחלב אמו ושהתרבות העברית היתה אם אמהות תרבותו והיסוד לכל השכלתו; ילין שידע את התנ”ך ואת הספרות של תקופת הזהב בספרד יותר טוב מכל אלה המתימרים ומתפארים במדעיותם הגרמנית, אשר יש לה עצמות וגידים והרוח החיה אין בה; ילין זה היה עליו לחכות שנים על שנים, עד שתקיפי המכללה הואילו ברב טובם להרשות לו להיות “מרצה”; והיה עליו להגיע לשנת השבעים להיות נכתר בתואר פרופיסור בחסד ה“פאקולטי”, שיש בתוכה פרופיסורים “מן המנין” שלא הגיעו לקרסוליו ושקטנו היתה עבה ממתניהם.

ו

פרק שלם ומקיף היה צריך ליחד לפעולתו הספרותית והמדעית. אבל בכאן קצר המצע מהשתרע ולכן אסתפק לגעת רק בראשי דברים⁵. פעולותיו אלה הן רבות גונים ובמקצעות שונים, ורוצה היה ויכול היה לתת הרבה יותר ממה שנתן. אבל הוא תפש מרובה ולכן לא יכול לברוא דבר שלם ומקיף כי אם באחד או שנים מהמקצועות שהפנה לבו אליהם. ובהיות שהשקיע עצמו בעסקנות צבורית וגם פרטית ולא היה יכול להשתמט מדורשיו הרבים, והרשה לכל הבא להשתמש בו ובהשפעתו, האביד הרבה מזמנו ובזבז הרבה מכוחותיו. ‏ זה היה יתרונו בתור אדם מן הצבור, אבל חסרונו בתור איש המדע והספרות. והנה אם ראוי הוא לשבח על נטיתו לעזור לכל אדם, קשה לגנותו על שפזר כוחותיו ועתותיו בשתדלנות יתרה, ורק יש להתפלא על שמצא לו שעות פנויות לכתוב מאמרים רבים ולהכין חומר לספרים רבים וחשובים.

הענף שהפריא אצלו ביותר בחכמות הלשון הוא הדקדוק. אפשר לאמר שהדקדוק נעשה לו כטבע שני, כי הוא היה המדקדק בה' הידיעה. גם בביאור התנ“ך עשה לו יד וקנה לו שם וגם במחקרים אחרים הצליח. ידיעותיו בערבית שמשו לו להשואות בביאורי מלים בתנ”ך. אבל בזה נתקל בטעותם של המדקדקים ובעלי המלונים מהתקופה הספרדית, שהיו מבארים הרבה מלים יחידות בתנ“ך לפי הוראת שרשיהן בערבית אם גם לא היה שום יחס וקרבות ביניהן לא במקור ולא במובן⁶. כמו למשל פירושיו ואחריתו עדי אובד במובן אבד=נצח; או מגרש מלשון ג’רש בערבית=נטע; או כה לחי מחי במובן שנה בערבית⁷. הוא קורא למובנים כאלה “הוראות נשכחות לשרשים עברים” (“לשוננו”, שנה א‘, חוברת א’), אבל באמת הוראות כאלה לא שמשו מעולם בעברית, לא נזכרו וממילא שלא נשכחו. גם הלך בדרך הבלשנים האירופים שמשתמשים במלונים ערבים ומשוים מקור עם מקור ומובן עם מובן, מבלי דעת את התפתחות המובנים והשתלשלותם בכל מלה ומלה, למשל נמצא שהוא מבאר מלה תנ”כית על פי מלה ערבית שהושפעה או שהושאלה מהעברית, או מהארמית, או שמשמשת בהבנה מאוחרה שקבלה הרבה מאות בשנים אחרי חתימת התנ“ך. דוגמאות כאלה נמצאות הרבה גם בספריו האחרונים על איוב וישעיהו אבל השואות מוטעות כאלה אינן ממעטות את התועלת הרבה אשר בספריו אלה. הביאורים היותר טובים והיותר נכונים הם אלה שהבין לפי רוח השפה ומתוך המשך הענין. אמנם נמצאו מערערים עליו מבין החוקרים שאינם שואבים ידיעותיהם מכלי ראשון אלא ממה שכתבו אחרים, ומחטטים הם אחרי כל סופר למצא איזו מגרעת שהם מרימים על נס, כאלו היא טפוסית לכל מה שאמר או שכתב. אבל משבח אני את השכל הפורה ומפריא על אדמתו ויונק משרשיו, משכל עקר, תלוש מקרקעו וטעון הוא לאמץ לו ילדים זרים ולהתפאר בהם כאלו ממנו יצאו והוא ילדם. כל מה שחדש ילין בא לו ממקורות ראשונים ומהבנתו הטבעית בתנ”ך והבנתו בשפה הערבית.

גם במחקריו על המליצה התנ“כית (כתבים נבחרים“, כרך ב', תרצ”ט) הראה עמקנות גדולה והבנה ישרה וקולעת אל המטרה. אבל גם בכאן הגזים בהשואותיו עם דרכי המליצה הערבית בהתאמצו להטות את המליצה התנ”כית יותר מדי לצד הערבית, והכניסו למסגרת ערבית כמה מאופני המליצה התנ"כית שאין להם שום יחס ושום קשר לערבית. בזה גם כן תעה יען הלך בדרכי אותם הבלשנים שראו בשפה העברית כל מה שהיו מוצאים בשפות הקרובות אליה שעל פי מקרה למדו אותן. אם למשל אחד מהם למד ארמית הרי הכל הוא מארמית; ואם הגה בכושית הרי הכל מבואר על פי הכושית; או אם גלו חדשות בבבל ואשור, אז הרי הכל נבע ממקורות אלה; ואין צריך לאמר שכל מי שעסק מעט או הרבה בערבית, שפירש את הכל מערבית, ככל אשר יעלה המזלג, מאיזה מלון שמושי ושטחי שאין לסמוך עליו.‏ אולם יש בהרבה מן החדוש והנכון במחקריו אלה וערכם ישאר גם לעתיד.

המקצוע שבו עשה גדולות וגלה צפונות והביא ברכה כפולה ומכופלת למדע ולספרות, הוא הספרות השירית בספרד וההשפעה שקבלה מהשירה הערבית. בד בבד עם התנ"ך היתה שירת הספרדים זו שמשכה את לבו ביותר, וכבר בימי נערותו הגה בה ושקד עליה. לא שמואל דוד לוצאטו ולא חיים ברודי, שהם היותר מומחים והיותר נבונים בה, ואפילו לא ביאליק עם כל חדירתו העמוקה לכוונת המשוררים הללו, יכלו להשיג מה שהוא השיג, יען חסרה להם ידיעת השפה והשירה הערבית, ולא יכלו לטעום את מתיקות המליצה ונעימות הפיוט ממקורם הראשון. אפילו בשמוש הלשון לא השכילו תמיד לראות נכוחה, ואין לאמר שלא הבינו את כל היצירות הלשוניות אשר חדשו בשירתם על פי השפה הערבית, ושלא יכלו לגלות את הצעיף מעל התמונות היפות והדמויות הנהדרות השאולות מהשירה הערבית. מאמריו וספריו הגדולים והמקיפים על שירת שמואל הנגיד, שלמה בן גבירול, משה בן עזרא, יהודה הלוי, טודרוס הלוי אבולעאפיה ויתר משוררי התקופה ההיא, הם יסוד מוסד להבנתם ולכל החקירות העתידות להעשות עליהם, ומזלם הטוב גרם להם שזכו להיות נחקרים ונדרשים ומבוארים על ידו.

ביחוד ספרו האחרון “תורת השירה הספרדית” (ת"ש) והחלק השני מכרך ב' בקובץ “כתבים נבחרים” על השירה העברית בספרד (תרצ"ט), הם אוצר מלא כל טוב, ומתנה עשירה ויקרה הנחיל בהם לספרות ישראל. היטב אמר עליו הר“ח ברודי בהקדמתו לספרו הנ”ל של ילין, כי הוא “קם גואל לשירת ישראל” מהתקופה ההיא. בספרו זה הפיץ אור בהיר על תעלומות השירה הזאת בבקיאות נפלאה בשירי הספרדים ובהסברה קלה ונעימה בסגנונו העשיר והמלא רוח חיים. זוהי היצירה היותר יפה והיותר משוכללה שיצר בשדה מדענו⁸.

ענין מיוחד היה לו בעתיקות א“י. מאמריו אשר פרסם בעתונים ובקובצים על דברי ימי ירושלם לפני שלש וארבע מאות שנה, אשר שאב ממקורות ערבים, מכילים חומר חשוב בעד דורשי קדמוניות א”י. בקובץ של “כתבים נבחרים” (כרך א') שהוציאו ידידיו ומכבדיו לחג יובל השבעים שלו, ישנם הרבה מאמרים על ירושלם החדשה, יפים בהרצאתם ומענינים בתכנם, כתובים בטוב טעם ומיוסדים על מראה עינים ושמיעת אזנים. בכמה מהם הסביר לעולם האשכנזי הרבה מחיי הספרדים והיהודים בארצות המזרח, מנהגיהם, חגיהם, השקפותיהם וכמה מהבליהם ואמונתם בכשפים וקסמים וקמיעות ונסים אשר על פי רוב קבלו מהסביבה הערבית.

התרגומים היותר יפים שלו הם מערבית. תרגומיו של השירים המעטים שנשמרו ממשוררים יהודים בערב, שמואל בן עדיה ועוד (“כתבים נבחרים”, כרך ב'), יכולים לשרת למופת לתרגומים מסוג זה. ותרגומיו מאלף לילה ולילה הם כלולים יופי, מלאים רעננות וכמעט שהם יותר יפים בתרגום ממה שהם במקור. סגנונו בהם הרבה יותר מקורי וטבעי מאשר בתרגומיו מספרים אירופים, כמו מספרו של ישראל אברהמס על חיי היהודים בימי הבינים, ומספרו של פילפּסון על הגיטות ברומא. ופה עלי לגלות סוד שהיה ידוע רק למקורבים אליו, וזהו שהמתרגם האמתי של “המוכיח מוויקפילד” מאנגלית, היה פּינס ולא ילין. איני יודע בבירור את הסבה האמתית שמנעה את פּינס לקרא את שמו על התרגום. אמרו לי שחשש שמא יקפידו עליו בחוגי החרדים המתונים בגלל תרגמו ללשון הקודש ספר שנכתב בכוונה להרים על נס, טפוס של כומר נוצרי חסיד. הזריז במצות ואהבת לרעך כמוך, ועושה חסד לכל אדם, ולהציג אותו כעין נר לרגלי חסידי משיחם, להורותם את הדרך ילכו בה. אפשר שיש אמת בטעם זה אם גם לא נראה לי, וכששאלתי את ילין לא כחש ולא הודה, והעמיד פנים כמשתומם, ושאלני מהיכן נודע לי דבר זה, והשאיר את השאלה בבחינת תיק"ו.

וטרם כלותי רוצה אני להוסיף את הדברים האלה. כאשר כבר הזכיר ילין בראש ספרו “תורת השירה הספרדית” היה משה בן עזרא הראשון שעסק במקצוע קשוטי השירה העברית לפי רוח השירה הערבית, ושמאותו זמן לפני כאלף שנה, עד ימינו אלה, היה שאול עבדאללה יוסף מהונקונג היחיד אשר שם כל מעינו בו. עלי להעיר שהוא וזקנתי רימה־ריינה, שהזכרתי למעלה, היו בני אחים. הוא היה “מלומד מכף רגלו ועד ראשו”, כמו שאמר עליו בצדק אחד מידידיו, ובקי בספרות הספרדים ובשירה הערבית, והוא הציל כתבי יד חשובים מספריתו של אבי זקנתנו פאראג חיים, שאבות אבותיו לקחו אתם מספרד לבבל בשנת הגירוש רנ"ב, ובינם נמצא גם הדיואן של טודרוס אבולעאפיה שהיה היחיד בעולם. הספריה ההיא היתה מלאה וגדושה בכתבי־יד עתיקים ואולי גם יחידים, ודפוסים ראשונים יקרי הערך והמציאות. אבל היא עלתה במוקד בשרפה גדולה ורק שרידים נשארו ממנה אשר נפוצו לכל רוח.

פירושי שאול עבדאללה על שירי יהודה הלוי והתרשיש של משה בן עזרא ב“גבעת שאול” ו“משבצת התרשיש”, כמו הערותיו על שירי טודרוס אבולעאפיה, עדים הם על ידיעותיו העמוקות ועל הבנתו החודרת וכוללת בשירת הספרדים. כבר לפני כששים שנה החל לפרסם ב“הצפירה” מאמרים חשובים, וכל פרשת מעשהו בשדה זה הלא היא כתובה במבואיו של ילין לדיואן טודרוס הנ"ל. שאול ודוד הקימו היכל נהדר למשוררי ספרד אשר יהיה לתפארתם וכבודם כל הימים⁹.

* * *

דוד ילין נפטר בשנת השבע ושבעים לימי חייו. רגילים אנו לאמר על אדם שנפטר אחרי זקנה ושיבה, שהלך לעולמו “שבע ימים”. אם אפשר לאמר שאיזה אדם היה רעב לימים, זה היה ילין, כי דוקא כשהגיע לשבעים החליף כח ורוח חדשה החלה לפעמהו וחש כאלו תקופה חדשה התחילה לפרוח בחייו. וכאשר פטרוהו בעל כרחו מהוועד הלאומי ומעסקנות צבורית בכלל, באופן בלתי הגון, כדרך כל המשתלטים בעלי הזרוע, החליט לשוב לאהלה של חכמה ומדע ולהוציא לאור ספרים חשובים שהיו טמונים וגנוזים באוצרותיו או בזכרונותיו. באיזו שמחה מיוחדה היה מודיע לי מפעם לפעם: הנה כבר נדפס גליון כך וכך על המליצה בתנ"ך… על השירה בספרד… ועוד לפני חדשים אחדים הודיע לי שהחלק הראשון מספר הדקדוק הולך ונגמר ושהוא מתכונן לעבוד ולעבוד… והנה שוד ושחת. דוקא בשעה שהיה כל כך פורה ובורא עלה המות בחלוניו וכאילו בהיסח הדעת נחטף ואיננו.

(בצרון, ניסן ואייר, תש"ב)

כשהתחלתי ללמוד רש“י בעיר מולדתי ירושלם הייתי כבן שש שנים, ואז כבר ידעתי את כל החומש לסדרותיו ולפרשיותיו, כי שוקד הייתי לקרא אותו ולשננו יום יום. אף שהרבה דברים נשארו סתומים לי. בפרט משכו את לבי ספורי מעשי בראשית, ספורי האבות, פרשיות יוסף ויציאת מצרים, ועל הכל, ספר דברים שהיה כלו קודש קדשים בעיני, יען שמתוכו שמעתי את קול משה מדבר אל עם ישראל ברגש וברוגז, בחימה ואהבה כמזהיר ומזרז גם יחד. אולם בקיאותי בחומש לא השביעה את נפשי השוקקה להבין מה שלא הבינותי. יודע הייתי מציאותו של רש”י, אבל כשהייתי שואל את אבי מתי אוכל להתחיל ללמוד את רש“י, היה משיב לי שאזכה לכך כשאהיה בן שש. כמובן הייתי מציץ ברש”י בעצמי, אבל קשה היתה לי הקריאה, ובפרט ה“ראשי תיבות”, ומה שהיה מביא מלשונות המדרש והגמרא, או בעסקו בדבר הלכה שלא היו מובנים לי כלל וכלל, לא מפאת לשונם, ולא מצד תכנם, ובכן הייתי מטריד את מלמדי ואת כל מי שהיה ידוע ל“בעל תנ”ך", שיבארו לי פסוקים ודברים שהיו קשים בעיני.

ופה אזכיר מקרה אחד שהרגיזני, אבל גם הסב לי הנאה גדולה: ‏דוד ילין, שהיה אז כבן תשע עשרה, היה מפורסם לבקי בתנ"ך, והיו אומרים עליו שידע אותו כלו בעל־פה לפרקיו ולפסוקיו. ויהי היום, באחד מימי חול המועד של פסח, ויקח אותי אבי אתו לעשות בקור של יום־טוב אצל אחותו שרה שהיתה אמו של דוד. על בקור זה שמחתי כפליים: ראשית יען שהוריו של דוד היו גרים בעיר העתיקה, וזו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לרדת מחוץ לעיר, במקום שאנחנו היינו גרים, אל תוך העיר העתיקה; ושנית יען חשבתי שאוכל להוודע מדוד באור להרבה מקומות בחומש שהכינותי לשם כך. דוד ילין אמנם השתומם על ידיעתי בחומש, ואחרי שסדרתי לפניו שאלותי שהשיב עליהן, אמר לי: ועתה אשאלך גם אני שאלה אחת: אמור נא לי איפה כתוב בתורה “ויפן זנב אל זנב”. ברגע הראשון כבר היה הפסוק מוזר בעיני. אבל חשבתי איך זה אפשר שלא נמצא פסוק זה בתורה, אם דוד ילין מציע לי שאלה כזו? הוגעתי את מוחי להזכר אולי אמצאנו, ודוד היה מחייך כאילו היה מהתל בי שתפש אותי בחולשת ידיעה. בסוף התרזתי בפניו ואומר שפסוק כזה לא נמצא בתורה. כשענה בהסכם, והוסיף לומר שאמנם פסוק זה נמצא בשופטים, במעשה שמשון שלא קראתי עדיין, נמלאתי חימה על התלו בי, ואשיב לו: ועתה אומר לך אני באיזה מקום כתוב זנב בתורה וזהו: “ואתה תהיה לזנב”. צחקו כל הנוכחים, ודודי רבי יהושע ילין, צבט על לחיי ויתן לי שני תופינים של “לקח” בשכר נצחוני.

מלמדי הראשון של חומש עם רש"י

חדשים אחדים קודם שנכנסתי לששית בגילי לקח אבי ז“ל בהחל “זמן” הקיץ, תיכף אחרי הפסח, מלמד אשכנזי שהיה ידוע למומחה בחומש ורש”י, והיה קורא שיעורים בו בכל שבת ושבת בבית המדרש בשכונתנו “אבן ישראל”. והנה בהיות אבי איש אמיד, היה משלם שכר כפול ומכופל למלמד טוב ומפורסם, בתנאי שלא יקח יותר משנים או שלשה תלמידים בלעדי, אבל שיהיו יותר מתקדמים ממני בלמודיהם, כדי להעיר בקרבי קנאת תלמידי־חכמים. ככה היה מנהגו עם כל מלמדי.¹ אמנם נסיון זה היה לטובתי, ובפרט אחרי שנים אחדות כשהייתי לומד בתלמוד. אבל הרבה סבלתי מחברי אלה. כי בניגוד לנערים הספרדים הנקיים במלבושיהם והנוחים בטיבם ומזגם ובעלי “דרך־ארץ”, היו הנערים האשכנזים מלוכלכים, רעשנים ושובבים, והרבה צרות גרמו לי בפרט כשהיו מראים תענוג מיוחד ללכלך את בגדי הנקיים ולבלבל את שערות ראשי שאמי היתה סורקת בכל שחרית.²

אני מדגיש שהמלמד היה אשכנזי, כי בימים ההם תהום גדול היה מבדיל בין הספרדים והאשכנזים. ‏ אבי־זקני, רבי שלמה יחזקאל יהודה, כשעלה מבבל לירושלם ונתחבב על כל העדות, כספרדים כאשכנזים, בגלל צדקתו ונדבותיו בתמכו בהרבה תלמידי־חכמים ללמוד וללמד בישיבת “חסד־אל” שיסד מהונו, התאמץ בכל כחו לקרב את הלבבות, וראשית מעשהו היה, לתת את בתו שרה לר' יהושע ילין מלומזה³, ולקחת לבנו הגדול שאול בתו של ר' ישעיה ברדאקי, מגדולי רבני האשכנזים ומחשובי עסקניה ולבנו הצעיר פאראג חיים בתו של אחד מחסידי חב“ד ר' ישראל שפירא שהיה ת”ח ובר אבהן ממשפחה מיוחסה מפולוניה, ‏ גם אבי ר' בנימין הלך בדרכיו ומקרב היה את האשכנזים ומהם היה בוחר מלמדים גם לאחי הגדול ממני, יצחק ז"ל, וגם לי⁴.

מלמדי זה היה מקובנה כי על כן היה ידוע בשם ר' מרדכי קובנר, איש עבתן קצר קומה וקצר רוח, וגם כעסן וקפדן ולחייו אדומים ופניו תמיד להבים. אותי חובב ביותר, לא רק בזכותו של אבי, שהיה אומר עליו שהוא צדיק בכל דרכיו, אלא גם מפני שלא פחדתי מרגזנותו, והייתי מתריז בפניו בכל פעם שפקעה סבלנותו בגלל שאלותי הרבות, שכמה מהן היה זורה הלאה בתור “קושיה משונה”. הוא החל ללמד אותי פרק ברש“י, שכל כך הייתי תאב לדעת. כבר מהפסוק הראשון נתחבב עלי פירושו של רש”י. כמה התלהבתי מפתיחתו: “אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם“, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום “כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים”, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, אז הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא: הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו“. ורבי מרדכי הסביר לי את המאמר הזה בכמה דוגמאות ממה שהיו אומות העולם מלשינים על ישראל ומקפחים זכויותינו ככל העולה על רוחם וכטוב בעיניהם. ור' מרדכי עוד המשיך לברר איך הוסיף רש”י לוית חן על הנימוק שבבראשית, ללמד על זכותם של ישראל על ארץ האבות, בהכניסו לביאורו על חלום יעקב, את מאמר חז“ל שארץ ישראל נקפלה תחתיו בישנו על הקרקע בדרכו לחרן, לאמר לך שכבר מאז היתה מוכנה בידי הקב”ה לתתה לבניו לאחוזת עולם. הרבה לילות חלמתי על המאמר ההוא. הגע בעצמך עד כמה גדול כחה של הגדה כזו לעורר חזיונות במוחו של ילד ולרומם את מעוף דמיונו. אבל אם הערותיו והוספותיו של ר' מרדכי על ראשית הפסוק שבו את לבי, כל עמלו להבינני את באור רש“י למלת “בראשית” לא הניח את דעתי כלל וכלל, וכבר הפסוק הראשון הזה היה לסלע מחלוקת בינינו. כי קושיה חמורה היתה מעיקה עלי, ולא פעם הרגזתי את אבי ואת ה”חכם" הספרדי שלמד עמי את גוף החומש:⁵ איך זה כתוב בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ, והלא הארץ לא נבראה אלא בשני, והשמים לא נבראו אלא בשלישי! קושיה זו היתה כמובן הראשונה שהרציתי לפני ר' מרדכי כשהתחלנו ללמוד את החומש עם רש“י, והוא חלק לי על לחיי ואמר: “היטב שאלת” ותיכף אצל רש”י תמצא את התשובה. אבל מוחי קצר מרדת אל עומק דעתו של רש"י, וכשהייתי חוזר וחוזר על שאלתי הראשונה, נרגז ר' מרדכי ואמר לי: “ילד קטן שכמותך אסור לו לעמוד על שאלות כאלה, ועליך להמתין עד שתגדל ותוכל להבין דברים שהם למעלה משכלך עתה”. שמעתי את חרפת ילדותי, אבל שמרתי לרבי את זכות הסברתו לי את ראש הפסוק ושתקתי.⁶

מה שמחבב את רש"י על התלמידים

אהבתי לרש“י הלכה הלוך וגדול באותה מדה שמלמדי היה מבאר לי את שיטתו ואת סגנונו ואת רוחב ידיעותיו בכל מקצוע. “אין דבר קשה שרש”י לא היה יכל לישב”, היה ר' מרדכי אומר ועוד: “אם רוצים להבין מקרא כפשוטו צריך ללכת אל רש”י“. ואמנם הוא גם הוא אחז במדה זו של פשטנות ולא אהב כלל את אותם הפרשנים של רש”י, שהיו בוראים קושיות כדי להמציא תירוץ נאה להן.

הדבר שעשה עלי רושם ביותר הוא שיטתו של רש“י לבאר מה שטעון באור, ולא לכתוב פירוש לשם פירוש, ולהרבות בדברים דוקא על ענינים שהם מובנים לרוב הקוראים. נדמה לי כאילו התכוון רש”י בפירושו לתלמידים נבונים אשר החשק ללמוד הולך ומתגבר אצלם באותה מדה שהם משכילים להבין מה שהם לומדים. כי אמנם מה שמושך את לב התלמיד ביותר הוא פשטנותו וקלות הרצאתו, אבל גם קיצור מליו שאינו מוסיף ואינו גורע. כמובן קשה לילד להכנס מיד לטרקלינו. אבל אחרי שיעבור על פרשות רבות הוא מתרגל לאט לאט בסגנונו עד שהוא מתמחה בו ומדי פעם בפעם הוא מגלה תעלומות ושמח על “מציאותיו”. זהו אחד המקורות לנחת־רוח של התלמידים ואחת הסגולות שמחבבות את רש“י עליהם מכל יתר הפירושים, כי מפעם לפעם הוא נותן להם את ההזדמנות לנסות את כוחם לברר מה שהוא נראה להם תחלה כסתום, ולשנן מוחם בהתחרותם זה עם זה למצא פירושים למה שנאמר רק ברמז או בקצור נמרץ. שמחה מיוחדה היתה מרוממת אותי כשהיה המלמד דש אתי בפירוש קשה הבנה וסוף סוף הייתי יורד לעומק דעתו. זו היתה שמחה של ספוק הנפש על שאלהים חונן אותנו בדעת ושכל טוב להבין מחשבות עליונים. לפעמים הייתי מזנק ממקומי בהשתוממות של התלהבות על כחו של רש”י להפתיע אותך בפירושו לכתוב קשה על ידי הוספת מלה או שתים או אפילו אות אחת, כמו למשל על: וללוי אמר (דברים ל"ג ח'), העיר רש"י, כלומר “על לוי”, לבאר שלא ללוי היו הדברים מכוונים.

רש“י היה מחבב עלינו את התורה במימרות כאלה כמו “כל שעשועיו של הקב”ה בתורה” (שמות ל“ב ט”ז) והיה מעורר בנו התאוה לחדור אל עומק כוונת הדברים להבין אותם היטב, ולא לרמות את עצמנו שהבינונו מה שלא הבינונו, במימרות כמו “ושננתם לבניך, לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא מגמגם בו, אלא אמור לו מיד” (דברים ו' ז'). או: “צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה” (דברים ל“ב, מ”ו). ‏ גם מזרז היה לרוץ בדברי תורה ולשלוט בכל מכמניה.

גם את המצוות היה רש"י מחבב עלינו בהדגישו בכל הזדמנות, שכבר האבות היו מקיימים את התורה עוד לפני שנתנה בסיני. נפש הילד טועמת מתיקות מיוחדה כשנגלה לו שכבר האבות שהוחזקו אצלנו כסמל לכל דבר קדוש וחביב, היו זהירים במצוות. איזה עונג מיוחד הרגשתי לדעת שאברהם אבינו אכל מצות בפסח, שבני ישראל ישבו בסכות בצאתם ממצרים, וכי שרה ורבקה היו זהירות בהדלקת הנר בערבי שבתות, כמו שאמי היתה אומרת לי.

השפעת מימרותיו של רש"י

נעימה היתה לי דרכו של רש"י לקשט את פירושיו בדברי אגדה ומדרש. בפרט כשהיו מפיחים רוח חיה ביבשות הענין. מדרשים רבים היו ממלאים אותי רגשי שמחה ועליצות, למשל בבאוריו על מהלך המשא ומתן בין יעקב ועשו. לפעמים היו גם משליו מבדחים את דעתי ומעבירים עלי רוח של צחקנות, ליצנות וחיוך, כמו למשל: “אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך” (במד' י“א, כ”ב), או “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי” (בראשית כ“א, כ”א), שהייתי מקנטר בו את אחד משכנינו כשהיה שב על נימוקיו גם אחרי שהיו סותרים את כל טענותיו.

לר' מרדכי היה רש“י מקור לתורת המדות והיה מציג אותו כמורה ומדריך שצריך ללמוד ממנו דרך־ארץ איך להתנהג עם הבריות, וחוזר היה על כמה וכמה מימרות בכל הזדמנות. למשל כשלעגתי פעם לאדם שהיה מגמגם בלשונו, שנן לי מה שאמר רש”י: “חס המקום על כבודן של בריות” (שמות כ“א, ל”ז). כשהייתי שואל שאלה בעקב שאלה בלי המתין לתשובה, היה גוער בי: וכי לא למדת מה שאמר רש“י: “על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון” (בראשית ל“ב, י”ט). כשפעם אחת ביישתי את חברי על שלקח תפוח מחיק מעילי והאשמתי אותו בגנבה, הזכיר אותי מה שאמר רש”י: “טוב לו לאדם שיפילוהו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים” (בראשית ל“ח, כ”ה). כל כך נרגשתי שתיכף הלכתי אליו ופייסתי אותו. כשהיו התלמידים מריבים זה בזה היה מזהיר אותם וחוזר על המימרא, “גדול השלום שהקב”ה נתן בחלקם של צדיקים ולא נתן בחלקם של רשעים“. וכשמתה עלי אחות קטנה שאהבתי הרבה, ולא יכלתי להתנחם, והייתי פורץ בבכי כשהייתי נזכר בה ומפסיק את למודי, היה מעודד אותי פעם אחרי פעם בדברי רש”י: “שכל מי שהוא גבור ברוחו מקבל עליו כל מה שאירע לו באהבה” וכיוצא בדברים כאלה. ופעם אחת כשתאר לי רבי את אישיותו של רש“י וגודל נשמתו ואמרתי לו שהייתי רוצה גם אני להיות‏ כמו רש"י, נזף בי, כאלו נכנסה בי רוח של התגדלות, ויאמר: עליך לאמר שאתה רוצה להיות ‏מתלמידיו של רש”י. שמרתי את הדבר בלבי. ויהי בפעם אחרת כשהיה מבאר לי מאמר קשה ברש“י וקצרה רוחו מפני שלא הבינותי אותו במהרה, וחשב שהייתי הוגה בענין אחר ומסיח דעתי מלמודי, שאלתי אותו אם גם רש”י נהג כך עם תלמידיו? הציץ בי רגע, ואח"כ המתיק לשונו ויסביר לי אותו מאמר במתינות ונחת.

ר' מרדכי היה כל כך חוזר על דברי רש“י שגם אני אחזתי בדרכו זו, והייתי מביא מימרות של רש”י לחזק את דברי, עד שחברי היו לועגים לי, בשאלם אותי בכל הזדמנות: ומה אומר רש“י על זה או על זה? אולם אני כל מה שגדלתי ועיינתי יותר בפירוש רש”י ככה גדלה חבתי והערצתי לו.

דייקנותו הנפלאה של רש"י

כשנה וחצי למדתי אצל ר' מרדכי ובה עברנו על כל החומש עם רש“י. ר' מרדכי היה דולג על הרבה מביאוריו של רש”י, בפרט על אותן הלשונות שהיה מביא מן התלמוד והמדרש, או כשהיה דן בדברי הלכה שלא היו מובנים למי שלא למד גמרא ואגדה, ומימרא היתה שגורה על פיו: “צריך להמתין עד שהשכל יוכשר להבין”. דלוגיו אלה הסבו לפעמים סכסוכים ביני ובינו. אבל מעט מעט הסכנתי לסגנונו של רש“י, עד שלפעמים הייתי אני מציע איך לישב איזה באור קשה אצל רש”י. הצעה אחת כזו נקבעה בזכרוני כי זו היתה הפעם הראשונה שר' מרדכי הרגזן הביע נחת־רוחו ויהללני. אפשר לצייר את גאותי לשחקי שחקים, כשר' מרדכי הביא בשמי בשיעורו על רש“י שהיה נותן, כאמור לעיל, בכל שבת בבית הכנסת בשכונתנו. ואולי כדאי להזכיר את זה מפני שאפשר שגם אחרים תהו על קנקן זה: על “תמיך ואוריך” בזאת הברכה (דברים ל"ח, ח') מעיר רש”י – “כלפי שכינה הוא מדבר”. היטב הבינותי שהדברים לא יכלו להתכוון ללוי, אלא להקב“ה שחלק ללוי את הזכות לשאת את האורים והתומים. אבל מה שקשה היה בעיני הוא שרש”י עשה הערה זו על “תמיך ואוריך” ולא על “איש חסידך”, ששם היה המקום הראוי לאמר “כלפי שכינה הוא מדבר”. על קושיא זו לא השיב ר' מרדכי, אבל עוד קושיה נוספת נקרה במוחי: מדוע שנה הכתוב בכאן לאמר “תמיך ואוריך” ולא “אוריך ותמיך”. ואמנם קושיה זו היא היא שזרקה למוחי תשובה על שאלתי הראשונה, כי באותו מעמד נזכרתי מה שאמר רש“י (שמות כ"ח, ל') “אורים ותמים” שנקראו כך מפני ששם המפורש שהיה בתוך החושן היה תחלה מאיר את הדברים ואחר כך מתמם ומצרף אותם למשפט שלם. ובכן סברתי שזה ראוי לאמר כלפי בני אדם שלא היו יכולים לדעת מראש מה שיביאו האורים ותמים. ואולם כלפי שכינה צריך להפוך את הסדר כי הלא לפני השכינה היו ידועים הדברים בשלמותם קודם שהיו האותיות מאירות, ולכן סמך רש”י את הערתו בכוונה ל“תמיך ואוריך” כדי להסביר למה שנה הפסוק את סדר שתי המלים הללו.

ההתנגשות הזאת היתה האחרונה בלמודי עם ר' מרדכי וכתום “הזמן” בסכות, חגגנו סיום נאה לחומש עם רש“י במסבת אבי ואבות חברי, ואחדים משומעי השעור על רש”י של ר' מרדכי בשבת.

מלמדי הראשונים בגמרא עם רש"י

אחרי ר' מרדכי לקח לי אבי מלמדים אחרים מהיותר טובים והיותר מומחים בהוראה וחנוך. ביחוד רוצה אני להזכיר שנים מהם שהשפיעו עלי ביותר. האחד היה ר' בנימין ריבלין, אדם נאה שהיה כלו, בגופו וברוחו, ההפך מר' מרדכי. הוא היה גבה קומה, רזה וצנום, בעל מזג טוב, דבריו היו בנחת ועם תלמידיו נהג במדת הרחמים. אצלו התחלתי ללמוד גם גמרא עם רש“י. פרקים שבחר מבבא קמא כמו “המניח את הכד” ואח”כ “החובל בחברו” ואח“כ מסכתות קלות כמו ביצה ועוד. פה נגלה לי רש”י בכל נחיצותו ותועלתו. כי לשון הגמרא וסגנונה קשו עלי, הגם שהענין משך את לבי והשקלא וטרייא היו לי דבר חדש לגמרה. אבל אם בחומש לא נצרכתי בכל מקום לפירושו של רש“י, הנה בגמרא הרגשתי שבלעדו אי אפשר היה לי להבין בנקל את הלשון ואת מהלך המשא ומתן בסוגיה. בכאן היה רש”י באמת ה“עזר־כנגדי” בכל פרטיו.‏ וככה היו ביאוריו כדברי האורים שהיו מאירים את עיני, אם גם לפעמים היו גם לשון הגמרא וגם פירושו של רש"י מיגעים את מוחי “ומשברים” את ראשי עד שהבינותי את כל הענין, ואז גדולה היתה השמחה והנאה מיוחדה הרגשתי בנצחון השכל.

השני היה ר' יוסף הכהן ממינסק שקנה לו שם בתור מדריך מומחה לתלמידים מתקדמים בתלמוד. ממנו קבלתי רובי תורתי גם בתלמוד וגם במקרא ומפרשיו. ר' יוסף זה היה למדן גדול, עמקן וחריף, אבל בעל שכל ישר ורוח נוחה ובסבלנות גדולה היה מסביר לתלמידיו את הסוגיות היותר מסובכות וקשות. הוא אהב את דרך הפשטנות של רבותינו הספרדים, והתרחק מן הפלפול, ולכן היה מצווה אותנו תמיד לבלי סור מרש"י, ומזהיר אותנו שלא נלך בדרך המקשנים שממציאים מעקשים ונפתולים בלי צורך ובלי תועלת, אבל לרכז את כל המחשבה והעיון ‏במה שנאמר ומה שכתוב, עד שיתברר הענין. “אותיות מחכימות” היה אומר, והיה מכריח אותנו לחזור ולחזור על כל שורה ושורה עד שהיינו מבינים את כל הסוגיה לפרטיה.

במשך כל השנים מיום עזבי את ר' מרדכי עד שהייתי כבן שתים־עשרה לא חדלתי מהגות בפירושו של רש“י ולבכר אותו על כל יתר המפרשים, בין במקרא בין בתלמוד. כמעט בכל שבוע הייתי עובר על הפרשה עם רש”י מדי שנה בשנה או עם מלמדי או לבדי. אבל ר' יוסף קבע לי ביחוד שיעורים בלמוד רש“י גם על ספרים נבחרים מהתנ”ך. ורוב זכרונותי ורשמי שקבלתי מרש“י מנביאים וכתובים, ושאני רושם בכאן, הם מאותם השנים שלמדתי אצל ר' יוסף או לבדי, ובפרט בלילות החורף שהיה נותן לנו בתור הוספה על הימים הקצרים. אבל מסתפק אני להביא מה שנקבע בזכרוני מפירושו על התנ”ך שבו נתגלתה לי כל אישיותו במדותיו, וברוחו וטעמו בגוונים כל כך בהירים ומזהירים.

תהלים עם רש"י

בלילות של חורף אחד למדנו אצל ר' יוסף תהלים עם רש"י. כל היום הייתי מחכה לבוא הלילה ללמוד זה, שבאמת הביא רוח חדשה בקרבי. הוא הלהיב אותי, וממש הרנין את כל בשרי ונפשי לאל חי. דוד המלך שהייתי מעריץ כאיש גבור, בעל כח אביר וזרועות ברזל לו, נגלה פתאום לעיני בפנים חדשות שלא ידעתי קודם. דוד זה שהכה את הארי ואת הדוב ושהמית את גלית הפלשתי ונצח את כל אויביו במלחמות נוראות, הופיע עתה לפני כאיש חסיד וצדיק השופך נפשו בתפלה לאל חנון ומרחם, ונותן שירה ותהלה לדר שחקים; אותו האיש אשר דש את מואב בחריצי ברזל והפיל את אוריה החתי בצדיה יען חשקה נפשו בבת־שבע היפה, נהפך לבעל תשובה כמבקש סליחה על פשעיו בנפש נכאה ולב נשבר. נשמה כל כך יפה ועדינה, רכה וזכה! ענוה וגאוה באיש חזק עריץ ותקיף! הידים המוצקות כמטילי ברזל, האוחזות בחרבות פלדות להכריע ענקים, הנן פרושות לשמים בתפלה ותחנונים, וקול ענות מלחמה נהפך לקול כל כך נמוך משווע לאלהי הרחמים! אמנם, לב טהור ברא לו האלהים ורוח איש נכון חדש בקרבו.

ואת דוד זה החסיד המתפלל המשתוחח ממרומי מלכותו למעמקי חוטא ואשם המתגולל במכאובי שגיונותיו ומצטדק בנפש הומיה ובלב מזדכך, את דוד זה אשר כלו אומר חסידות וצדקיות, יראת שמים ואהבה אין קץ ותכלית לבורא, את אותו דוד היה רש“י משפר ומיפה ומחבב על הקורא, כאילו נגעו שתי הנשמות זו בזו ונשפכו זו לתוך זו, והיה משמיע את הד הנפש המתעטפת בחרטה ותשובה ובורחת מהבלי עולם להסתופף בחצרות ד'. ורש”י היה מלוה אותו ברוממות נפש כאילו רצה גם הוא להתרומם אל העולם ההוא של עליונים וקדושים המלא טוהר ואור, אצילות וקדושה. ועל כל זה בא רש“י עוד להוסיף יופי וחן באמרותיו המזוקקות שבעתיים, בפירושו למלים הקשות והסברותיו לפסוקים הסתומים. פה נגלתה לי ברש”י נפש חדשה באהבתו לישראל המעונה והמדוכא, אהבה עזה וטהורה. ‏כמה נתחבב עלי רש"י בתגליתי זו! נפש פיוטית, הומיה ברגשי חבה והערצה לעם נודד ובודד, נרדף ורצוץ, אבל הולך קוממיות ברנה ותפלה בפיו לאלהים אשר לא השבית את בריתו את עמו, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא כלה אותם להאבידם.

רחמיו של הקב"ה על בריותיו

כשהיינו עוברים על פרשת השבוע בכל חמשי וששי, היה ר' יוסף נוהג להרחיב את פירוש רש“י בהכניסו מדרשים נוספים על אלה שהביא רש”י, וספרים עבים היו מונחים אצל החומש שלו, אשר מהם היה שואב את נוספותיו. זכורני מקרה אחד שנשאר חרות על לוח לבי מאז ועד עתה. גדול היה היום אשר בו למדנו את פרשת יציאת מצרים. כל מכה ומכה שהביא הקב“ה על מצרים היתה עוברת חיה לנגד עינינו בכל מוראותיה ונפלאותיה. והנגון המיוחד שהיינו לומדים בו את רש”י היה מתעלה למין שירה גאיונית של נצחון הצדק נגד הזדון והרשע, והשמחה על הגאולה מלאה את כל חדרי נפשנו. בעינינו ראינו את בני ישראל יוצאים ביד רמה ועמוד האש הולך לפניהם;‏ בעינינו ראינו את המהומה והמבוכה, הבהלה והחרדה במחנה מצרים, באשר נער ה' את חיל פרעה ופרשיו וכל מרכבותיו בים, והנה הנם טובעים בלב ים! וכשנפשנו היתה מתרוממה מפסוק לפסוק ובצעדי גאוה היינו מתקרבים לעצם השירה הגדולה והנשגבה, והנה כבר הגענו ל“אז ישיר משה” והתפעלותנו היתה הולכת ומתגברת על מפלת האויב ותבוסת כל צבאותיו, וכמעט שכורים היינו מחדוות נצחון וכל פסוק ופסוק משירת משה היה מכה גלים בסערת לבנו, וכל נפשנו ובשרנו היו אומרים שירה ורנה, וצווחה של ענות גבורה נתקה מגרוננו בקראנו “צללו כעופרת במים אדירים”… והנה ברגע היותר נשגב הזה, נעצרנו פתע פתאם במרוצת התלהבותנו כאשר ר' יוסף הוציא מדרש נפלא מספר שהיה מונח לפניו כאילו פחד שמא תכנס בנו רוח רעה של נקמה ונטירת איבה, מדה שהיה תמיד מזהיר את תלמידיו לעקור אותה משורש לבם… “באותה שעה, אומר המדרש”, העיר ר' יוסף בניגון רך ונעים, “כשהיו המצרים טובעים, ומשה וכל ישראל היו אומרים שירה, עמד הקב”ה ואמר למשה: “הכיצד? מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?… באותו רגע כל כך התרגשנו על רחמיו הגדולים של הקב"ה על בריאותיו, שכמעט התביישנו משמחתנו על מפלת פרעה וחילו…

רחל מבכה על בניה

המדרשים והאגדות ברש“י הם הצד הפיוטי של פשטנות פירושו. כמה מהם הרנינו את לבי ברוח נחמה וישועה שבהם. אפילו אלה שהיו משפיעים עצבון רוח ומדכאים את הנפש, איזה גרעין של התעודדות ותחיה היה טמון בהם. חושבני שאין ביאור שמעורר בנפש הילד אהבה כל כך עמוקה לאבות ישראל ואמונה כל כך חזקה ואמתית בנצח ישראל, כמו זה של רש”י על הפסוקים “ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל” (בראשית מ"ח, ז'). פה אנו רואים את יעקב אבינו ברגעים האחרונים של חייו מצטדק לפני יוסף השליט על כל ארץ מצרים, על שלא הביא את אמו רחל לקבר אבות ואמהות ישראל, ומבאר לו: “ואעפ”י שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה… ולא הולכתיה אפילו לבית לחם… אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקב“ה משיבה, יש שכר לפעולתך, נאום ד', ושבו בנים לגבולם” (רש"י שם).

כשקראנו את הדברים האלה ראיתי את חיל אלפי הגולים הולכים שבי, ובשלשלאות של ברזל על ידיהם ורגליהם עוברים על יד קברה של רחל, שהכרתי היטב מבקורי בראש חדש אחד של אלול, ביום שכל יהודי ירושלם היו הולכים לקבר “רחל אמנו”. התפלצתי לקול בכיתם כשהיו עוברים על קברה, וראיתי את האם הגדולה קמה משנתה, שינת עולמים, ושמעתי קול בכייתה על בניה הגולים, וראיתי דמעותיה כשהיא מבקשת רחמים על בניה, ושמעתי את קול הקב"ה עונה ואומר לה: “ושבו בנים לגבולם”… זו היתה תוגה עמוקה על הגלות, מעורבה בחדווה של תקוה לגאולה, הערצה לאב החוזה חזון נשגב למרחקים, ולאם השומרת אהבה וחמלה לבניה לדור דורים. וככה שמשו בקרבי עצבון ועליזות בבת אחת, ושמחה באה בעקב אנחה, עין אחת היתה בוכה ועין צוחקת…

וראה זה דבר פלא: כל פעם שהייתי נפגש עם בני אדם מן הדור הישן שקראו ושנו וגמרו, ומדבר הייתי אתם על רש“י ופירושיו, היו כמעט בלי יוצא מן הכלל אומרים: “האם זוכר אתה מה שאמר רש”י על רחל מבכה על בניה”? הייתי מרגיש כאילו מתגעגעים היו לאותם הרגעים שנקבעו בזכרונם מאביב ילדותם בלמדם חומש עם רש"י.

מאקס נורדו ואגדת רחל

ופה רוצה אני להזכיר מקרה אחד, המראה עד כמה יכולים דברים פשוטים ומלאים רגש וחבה כאלה, לפעול גם על יהודים שעזבו תורתנו והתרחקו מגבולינו זמן רב. פעם אחת כשהייתי מטייל במדריד, בירת ספרד, עם מאקס נורדו בימי המלחמה הגדולה, והוא היה אז חי שם כגולה, והיינו מדברים על הקונגרס הראשון, וסחתי לו על הרושם האדיר אשר עשה נאומו שנשא בגן העיר של באזל, באחת הלילות של אותו הקונגרס, שדבר לפני אלפי אנשים על אגדת רחל המבכה על בניה. שאלתי אותו מהיכן באה לו אגדה זו, ואם גם הוא למד חומש עם רש“י בילדותו. ענה לי: תדע שבאחד הימים בפאריז, בשעה שהייתי קובע לקבל חולים בביתי, באה אלי אשה עניה מרחוב היהודים עם ילד בן שמונה או תשע שנים להתרפאות. ראיתי בילד שפקח היה, אבל הרגשתי שהצרפתית שלו היתה לקויה. שאלתי אותו באיזה בית־ספר הוא לומד, וענה לי, בשפה רפה כמתבייש, שהיה לומד ב”חדר“. ואמו הוסיפה משלה כמצטדקת, שאביו הוא מן הדור הישן ואינו רוצה שבנו ילך לבי”ס של “גויים”, קודם שיגמור את למודיו ב“חדר”. הרהרתי אז בלבי אחרי בן “הדור הישן” זה, ואכבש את זעמי בגלל מנעו מבנו השכלה אירופית, וכמעט בלעג שאלתי את הילד מה שהיה לומד ב“חדר”. הוא נתמלא רגש, והתחיל לספר ביידיש את האגדה של רחל שלמד בחומש ביום לפני שחלה. באותה שעה נזדעזעו כל אברי, חבקתי ונשקתי אותו על מצחו, ובלבי אמרתי: עם כזה ששומר זכרונות כאלה מאלפי שנים, ומשריש אותם בלב ילדיו, אינו עלול למות, והוא מובטח חיי עולם. ועוד הוסיף נורדו לאמר לי: זה קרה באותם הימים של מעשה דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לאמר, שהילד הזה היה אחד הגורמים לקרב אותי לציוניות ולהאמין בנצח ישראל.

נצחיות ישראל וטהרת המדות

כמה צדק גאון זה וענק המחשבה, כשהציץ בילד ההוא וחזון נצח ישראל זרח לו מאותה האגדה ששמע ממנו! והוא אמנם לא ידע עד היכן הגיעה אמונתו של רש“י בנצחיות ישראל ותורתו, שהיתה קשורה ומלוכדה אצלו בנצחיות הבריאה וחוקות שמים וארץ אשר לא ימושו ולא יחלפו לעולם, אם רק ישמור ישראל לקיים את החוקים ואת המשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הלא כך הוא אומר על “האזינו השמים והארץ”: ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם ומחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו את הברית, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם”… (דבר' ל"ב, א’־ב'). השקפתו זו של נצחיות ישראל הכתה מעודי שרשים עמוקים בלבי לבלי אבוד אף רגע אמונתי בחיי ישראל חיי עולמים (ועי' ירמיה ל“א, ל”ד, ול“ג, כ”ה). רושם עמוק עשו עלי גם דבריו על קדושת ישראל במובן טהרת המדות. הם זרעו בלבי את הזרעונים הראשונים לאמונתי כי יש יתרון לתורת המדות של ישראל על תורת אומות העולם. וההשקפה הזאת “שאין קדושה שרויה על אדם אלא אם נזהר מדבר רע”, נקבעה בדעתי מנעורי, והיא היתה לי כתריס בפני כל המדוחים אשר בדיעות מבקרי המקרא, להוריד את ערך הקדושה הרוחנית שבתורה למדרגה נמוכה, ולפרש אותה כאילו מכוונה היא לטהרה וטומאה שבגוף בלבד, כמו שהיא בתורת כהני האלילים. מרגיש הייתי את החמימות הנעימה, שהיתה נאצלת מנשמתו היוקדת באש אהבה והערצה לישראל, על שנבחר לעם סגולה להיות לנס גויים ולמאור לאומים, אך ורק למען הורותם את הדרך הישרה אשר בה ילך האדם.

ובאמת אין לך פירוש על התנ“ך כמו זה של רש”י שמעורר את האדם במדה כל כך גדולה להתדבק באותן המדות הטובות והטהורות שהזהירה עליהן התורה, מדות של צדק ואמת, של חסד ויושר, של אהבת הבריות ואהבת השלום, של יראת חטא והצנע לכת ועוד כהנה וכהנה, מאותן המעלות שמנו חכמים להכשיר את האדם להגיע למדרגה היותר גבוהה בהשתלמות הנפש.

שיר השירים אשר לשלמה ושיר השירים של רש"י

וראה כי את זה לעומת זה עשה האלהים בעולמו אשר ברא, וכך אין אדם אחד עם כל גדולתו וחכמתו יכול להספיק רצון ועונג לכל אדם בכל אשר יעשה. וכזאת אירע לי גם בפירושיו של רש“י. למרות היותי להוט ונדבק בכל דבריו, ועד כמה שעצמה אהבתי לפירושיו על כל ספר וספר שבתנ”ך, כמה גדלה אכזבתי בביאורו לשיר־השירים. בודאי נמצאים בפירושו ביאורים המראים שיופי הטבע המתואר בשיה"ש השפיע גם על נפשו. כי גם אותו פעמה רוח פיוטית להתענג על נאות דשא, על פרחי האביב ועל זמרת צפרים, וכך הוא מבאר לנו “וקול התור בשמע בארצנו, שקרבו ימי החמה, והאילנות מוציאים פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם… ושהעופות נותנים זמר וקול ערב… ודרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן” (שיה“ש ב', י”ב). ואפילו החסיד התמים הזה אשר הצניעות היתה אחת ממדותיו היותר שלמות, גם הוא היתה לו עין פקוחה לחזות ביופי אשה נאה “שהיא נאוה בחתוך אברים” (שיה"ש א‘, ה’)… אבל לכתו בדרך אלה שפירשו את השירה היותר נפלאה על “האהבה העזה כמות” לא השביעה את נפשי.

כשיום אחד הסבותי את לבי לעבור על פירוש רש“י על שיר־השירים, הייתי כבר כבן י”ב. השירה הספרדית כבר היתה ידועה לי ושגורה בפי; ויהודה הלוי, האוהב הגדול מטולידו, מלא את כל חדרי נפשי⁷, והיפהפיות אשר עליהן התעגב בשירי פלאיו, הקסימו אותי בשחור לילה אשר במחלפותיהן ומאור השמש אשר בלחייהן; ואז הייתי כבר שוגה באהבת השירה הערבית, שהשפיעה כל כך על השירה הספרדית. ואני כשהייתי קורא את שיר השירים וחוזר עליו פעם ושתים ועשר בלי פירושים וביאורים, הרבה מקומות היו אמנם סתומים וחתומים להבנתי, ממש כגן נעול וכמעין חתום; אבל היופי השפוך על כל פסוק ופסוק הרהיבני; ושלהבת רשפי “האהבה העזה כמות” הבעירה בקרב נפשי מדורה גדולה; ואותה השולמית, חבצלת השרון, אשר כל כך לבבה את האוהב הרועה בשושנים, היתה בעיני כסמל היופי הישראלי; והייתי חובב את האוהב הגדול, הגבור, העזוז, העולה מן המדבר, המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות בסופה וסערה של אהבה; והייתי מתגאה ביפה כלבנה וברה כחמה העולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה; וכל קו וקו שבה גלה לעיני צד חדש מהחן המיוחד לבת ישראל.

והנה בא רש"י ויכס בצעיף עב על כל המראה הנהדר ההוא, ויהפוך עולם של שתי נשמות יוקדות אהבה לעולם של הוויה רוחנית, שאין בו לא שלמה ולא שולמית, לא הדר הכרמל ולא עוז הלבנון, לא יופי עין גדי ולא שושנות העמקים… אלא עולם של אצילות ואהבה מופשטה בין השכינה וכנסת ישראל… רוחניות של אהבה הפורחת במסתרי שמים, בלי גוף ונשמה… “שני שדיך” אלה הלוחות; “קווצותיו תלתלים” אלה תלי־תלים של הלכות… אין כאן לא דוד צח ואדום, ולא יפה הרועה בשושנים! אין עינים כיונים שחורות, אין שפתים אדומות, ואין נשיקות חמות… כלום! רק השכינה מתרפקת על כנסת ישראל ומדברת אהבים על לבה…

חביב היה עלי רש“י בכל וכל. הבינותי את הנפש של החסיד הסולדת מתענוגי בשר ושירי עגבים, ועורגת אל שירה של נשיקת השכינה עם כנסת ישראל; הרגשתי בו רוח הקודש המחממת את אוירן של נשמות טהורות ויראות חטא; אבל לא יכלתי להכנע להשקפה כזו, על שיר שירי האהבה. ואעזוב הפעם את רש”י ואשוב אל שיר השירים של שלמה ושולמית, של הדר הכרמל ועוז הלבנון.

ואנכי הערצתי את שלמה האוהב עם אלף נשיו ופלגשיו! שכן ערבי היה לנו, ולו היו רק שלש נשים, ויום יום היינו שומעים צעקות ויללות וקטטות ובעל־הנשים הזה לפעמים קרובות היה מניף שוט מוסר על גווי נשיו וצועק היה לשלום ואין שלום. ושלמה זה, חשבתי לי, אלף נשים היו לו, ולמרות אהבתו “העזה כמות” לשולמית, לא הזכיר הכתוב שאף אחת מאלף נשיו מחאה וערערה, וממילא שלום היה בבית הנשים אשר בחצר המלכות, וזה בודאי בחכמת המלך החכם מכל אדם.

והנה בא רש"י ויבלבל את כל האידיליה היפה הזאת! וראה עד היכן נשתרשה האמונה באליגוריה של שיר השירים, שכשהקשיתי לפני רבי משלמה בקהלת שאמר שלא מצא “באלף נשים אף אחת”, על שלמה של שיר השירים שאהב את שולמית “האחת בנשים”, גער בי רבי וחשד בי שריח אפיקורסות נצנץ במוחי… “והלא נאמר לך שבכנסת ישראל הכתוב מדבר, שהשכינה היתה מדברת מפיו של שלמה” אמר לי כמוכיח ומייסר…⁸

רש"י סמל המדות היותר נאות וטובות שבישראל

אבל למרות בחלי הפעם בפירושו של רש“י לא עזבתיו ולא הזנחתיו. ויותר שהייתי הוגה ושונה בפירושיו, יותר היתה נפשי נדבקה בו, כי בפירושיו ראיתי כעין אספקלריה למדותיו ודרכיו. רש”י היה בעיני כסמל הענוה והצניעות, מלא רחמים ונדיבות; דורש שלום לכל אדם, ואפילו לשונאי ישראל “שאנו מוכרחים לחיות בקרבותם”; חכם המתבונן במנהגי הבריות ופקח במחשבות בני אדם. וכך היה לי רש“י למורה המדות והמוסר במובן היותר רחב. כי לא הסתפק לפרש בלבד, אלא השתמש בכל הזדמנות להבליט את המוסריות ואת ה”דרך ארץ" שבתורת ישראל, החל מדברי משה ועד אמרות חכמי דורו הוא. הייתי מדמה לי את רש“י כאדם גדול שלם ומושלם בכל חכמה ובכל דרכי החיים, מתון ונוח בשיחותיו, מסביר פנים לכל אדם, זהיר בכבוד חבריו, ועל הכל, כרב המתנהג בחבה עם תלמידיו וכלו אומר כבוד להם, וכך הוא אומר: “תלמידו של אדם חביב עליו כגופו” (דבר' ל“א, כ”ט), וכבנים נחשבו לו כי “מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים” (דבר' ו', ז). ועוד ראיתי ברש”י חכם המתבונן בהוויות העולם וטיב הבריות, ואשר בעין חדה השכיל לחדור אל טבע בני האדם ויחסם זה לזה: “כל אומן שונא בני אומנותו” (בראשית ג‘, ה’); “עין ברייה צרה בחברתה” (בראשית מ"א, ב'); “מי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (במד' ל“א, כ”א); “אין קרוב רואה את הנגעים” (במדב' י“ב, י”ב); “הנשים יודעות לפתות את בעליהן” (בראש' ג', ט"ו); “האשה מרחמת יותר מן האיש” (מ“ב כ”ב, י"ד); “נשיא הדור הוא ככל דורו” (במד' כ"א, כ’א); ועוד מרגליות כאלה שהייתי רושם אצלי לחזור עליהן.

וקו אחד יפה מצאתי עוד ברש“י שהשריש בלבי רושם שלא נמחה. וזה שעם אהבתו לישראל וצערו על יסוריו במצוקת הגלות, לא בא לידי שנאה לגויים שרודפים אותנו עד חרמה. ואדרבא, בכל הזדמנות הוא מזהיר על “דרכי שלום” לדרוש בשלומם, ובלי נטור איבה לגויים, למרות שהרשעים היותר גרועים שבהם רוצים להשמיד אותנו. צא וראה כמה גדלה מעלה זו של סבלנות שהביע אותה רש”י באותם הימים, אשר נהרי דם של שחיטות והריגות לוו את הצלבנים על דרכם לארץ ישראל לכבוש את קבר משיחם!… בימים אשר כאבו על צרת בת עמו החשיך את הארץ בעדו, והשמדת קהלות שלמות הדהימה אותו, וכעין תרדמה של שתוק הלב הפילה עליו… “בלילה זה של גלות, הוא אומר בפירושו על תהלים ע”ז ה', תמיד עיני נדבקות, כאדם נרדם, מאוטם לב וצרות שאני רואה. נפעמה רוחי ואין הדבור בי"… אלה הם דברים שיורדים למעמקי לב ואינם נשכחים.

אגדות ספרו לי על רש"י, כמו למשל איך נצלה אמו בימי עבורה כשעגלה לחצה אותה אל הקיר; או איך שנתקימה נבואתו לשר אחד שהלך בראש אספסוף של רוצחים ושודדים כדי לכבוש את ארץ ישראל, שישוב בפחי נפש עם רק שלשה פרשים מכל צבאו, ועוד אגדות כאלה אשר הקסימו אותי. אבל יותר מכל אלה קנו את לבי אישיותו ואצילותו שמשתקפות על כל שעל וצעד מביאוריו והערותיו על מנהגי הבריות. גם חנו אשר שפך על ישראל וסגולותיו, והאור אשר הפיץ על חמדות גנזיו, הוסיפו לו זוהר ונועם.

וכמה אהבתי בו את מדת הענוה שהיתה אצלו אחד העיקרים היסודיים שבמוסר היהדות שאפילו הקב"ה נהג בה באמרו: נעשה אדם בצלמנו, אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו… לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (בראשית א', כ"ו).

גם הייתי מדמה לי את רש"י כתלמיד חכם “שאין רבב נמצא על בגדו”, נאה בפנימיותו ויאה בחיצוניותו, כיהודי המתגאה גאוה מוסרית ורוחנית במורשת קהלת יעקב, על אשר בחר בנו להיות לו לבנים, ולפיכך, הוא אומר (דבר' י"ד, א'), “ראוי לנו להיות נקיים לא רק בנפשנו ולבנו אלא גם בבגדינו שלא יהיו מלוכלכים וקרועים שכך כתוב: “בנים אתם לד' אלהיכם לא תתגודדו” לפי שאתם בנים של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”. ועל “נודע בשערים בעלה” (משלי ל“א, כ”ג) הוא מעיר: “ניכר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”, ועל “לאדם שטוב לפניו” (קהלת ב', כ"ו) הוא אומר, “כלומר לב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה ובכסות נקיה”. והיה משבח את חכמי בבל על נקיותם “חכמי בבל המצויינים שמציינים עצמם בלבושים נאים” (שבת קמ"ה). והם דומין למלאכים “מפני שהם לבושין לבנים ומתעטפין כמלאכי השרת” (קדושין ע"ב).

כמה הייתי מצטער בימי ילדותי לראות בין האשכנזים גאונים וגדולים בתורה בלבושים מלוכלכים ומטולאים, ושערות שלא עבר עליהם מסרק, ונעלים מכוסים בטיט של ימי גשמים, שהיו נשארים כך אפילו בימי הקיץ!… וכל זה בנגוד לרבנים הספרדים שהיו נקיים בלבושיהם ונאים בזקניהם ופאותיהם, וזהירים בנקיון הידים ובמאור שבפנים. הרבה מן הקנאים היו אפילו סוברים שהטפול בבגדים נקיים הוא מ“חוקות הגויים”. וכשהזכרתי פעם אחת לאחד הגדולים שבהם מאמר חז“ל על ת”ח שנמצא רבב בבגדו, אמר לי שהדברים הללו אינם אמורים כשישראל יושב בין העכו“ם! ועוד הוסיף לאמר: כשיבוא משיח צדקנו אז נהיה כלנו נקיים בעזרת השם יתברך… איני יכול לכחד שבלבי התגנב החשד, שמא גם בדורו של רש”י היו תלמידי־חכמים כאלה שלא דקדקו הרבה במלבושים נאים ובכסות נקיה, ורש"י רצה להעיר למוסר אזנם.

ידיעותיו הכלליות של רש"י

ועוד דבר הפליאני: כשהייתי רואה סביבי למדנים מופלגים, גאונים עוקרי הרים יודעים את כל התורה והתלמוד וכל כליו ממש בעל פה, אבל לא ידעו כלום מדברי ימינו, ואפילו מה שמסופר בתנ“ך, לא נגע הדבר להם ולא היה בכלל מענינם, השתוממתי על רש”י שעסק גם בדברי הימים, לא רק שבתנ"ך אלא גם של התקופות האחרונות ממלכות החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס וממלכות יוון ורומי פרס ואדום (עי' שיה“ש ו‘, י’ וי”ב, גם ח', י"א).

אחד מקרובי דודתה של אמי מצד אביה היה ר' זלמן ב“ר נחום, אחד הלמדנים היותר מפורסמים והיותר בקיאים, איש חסיד בכל דרכיו נקי הדעת ורחב לב, יפה בפרצופו ונאה בתהלוכותיו, אבל אדוק גדול שלא היה מוותר אפילו על החומרה היותר קטנה, ושונא היה לעמי הארצות ומעריץ את הקדמונים, ומורגלה בפומיה הפתגם הידוע, “אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים”. אותו אהבתי מאד והייתי נפגש אתו כשהייתי הולך לבקר את אותה הדודה. פַּעם אחת הרגשתי בו שנעלם ממנו פרק שלם מדברי ימי מלכי ישראל. תמהתי, ושאלתי אותו האיך אפשר שתלמיד חכם מלא וגדוש בתורה כמוהו, לא ידע מעשה מפורש בספר מלכים, אז העיר אותי על פירוש רש”י למאמר חז“ל (ברכות כ"ח, א'), “מנעו את בניכם מן ההגיון” שזה ספרי המקרא. עניתי לו: והלא רש”י בעצמו כתב פירוש על כל המקרא. ואין כמוהו מי שידע את דברי ימינו אפילו אחרי גלות בבל, והעירותי אותו על הפסוקים הנ“ל וכדומה להם. אמר לי: לאדם גדול כרש”י מותר היה לעסוק במקרא, אבל לא כל אדם זוכה לאותה מעלה של קדושה להפנות לבו לכמה מספרי המקרא, מבלי היות צפוי לסכנה כמו “אחר” שהציץ ונפגע ונתפקר…

ואמנם רושם חזק היה רש“י עושה עלי תמיד בידיעותיו הרבות בכל מקצוע ומקצוע, ואפילו בכמה וכמה מלאכות של יד, כמעשה חרש ונגר וצורף ותופר ואורג וכיו”ב ממלאכות המשכן ומלאכת מחשבת שבו. נדמה היה לי כאילו שלט בכל מעשי בני האדם ודבר לא נסחר ממנו, והתפלאתי על שיכול היה, למשל, להציץ מבית מדרשו לתוך מערכות צבאות, ולראות איך ראשי הצבא היו מסדרים את חיליהם ורכביהם, ומנצחים עליהם ברעש מלחמה והסתערות גבורים, ועוד כמה ענינים אחרים מידיעות כלליות.

גם מצאתי שאפילו בידיעת הארצות שלא היתה נפוצה בין חכמי דורו באותן המדינות, הראה רש"י מעלה יתרה עליהם. הוא ידע, למשל, שהעיר בגדתא היתה “העיר החשובה בבבל משחרבה בבל” (ברכות כ"ד, ב') ואילו מפרשים אחרים התחבטו במובן שם זה מחסרון ידיעה, ואפילו חשבו שיש לו ענין עם אגד!! (עי' רש“י יבמות ס”ז, א').⁹

השפעת רש"י על למדי לשונות ועל התפתחותי בכלל

והנה מדי דברי על רש"י, צריך אני גם להזכיר את התועלת המדעית אשר שאבתי מפירושיו. ואיך היה לי למורה דרך בכמה מקצועות שעסקתי בהן בחיי.

רש“י היה מדריכי הראשון להבין דבר דבר על אפניו. לענות על ראשון ראשון ולבלי הוציא מקרא מפשוטו. הזהרותיו שאין מקרא יוצא מפשוטו, או שמשמעו של מקרא הוא לפי פשוטו, השפיעו עלי לחתור תמיד אחרי המובן היותר קרוב לשכל. ובלי הכניס בפסוק מה שאין בו, ונוח היה לי להודות שאין אני מבין איזה פסוק, מלבקש דרכים עקלקלות כדי לבאר את הדבר ולישב אותו, באיזה אופן שיהיה. כי כן פסק רש”י במקום שלא יכל לפרש כתוב כפשוטו, ואפילו לא על פי המדרשים, כשאין המדרש מתישב בהתאם למקרא (למשל שמות ו’־ט'). או מהתרגום שבו השתמש רש"י הרבה בביאוריו.¹⁰

רש“י היה גם מורי הראשון בתורת מחקרי הלשונות (פילולוגיה). הוא העיר בי מנעורי את התשוקה לחקר מלים לפי שרשיהן ומובניהן המקוריים ולפי התפתחות מושגיהן מהמושג המקורי. שיטתו לבאר מלים קשות לפי הענין, או בהביאו ראיה מכתוב אחר, או בביאורו למלה יחידה בתנ”ך שלא מצא לה דמיון, או כמו שהוא אומר “עד מוכיח במקרא”, על פי דוגמה מלשון משנה או מלשון ארמית,¹¹ נהיתה ליסוד מוסד לעבודתי בהשוואת הלשונות ובחקירת אמהות המובנים (אטימולוגיה) ותולדותיהן והסתעפן לכמה וכמה מובנים. והיא עזרה לי לבאר הרבה מלים במקרא על פי דוגמאות מהשפה הערבית שהחלותי ללמד כשהייתי בן עשר.¹²

[ידיעותיו של רש“י בשפה הצרפתית הפרובנסלית מפליאה ועוררה השתוממות אפילו אצל המלומדים הצרפתים היותר מומחים שבימינו. הוא השתמש ב”לועזים" כדי לעשות את פירושו מובן גם לבינונים שבמעיינים בתורה שלא היו כל כך בקיאים בלשון המקרא והתלמוד. כידוע השפה הצרפתית לא היתה עוד בימיו שפה ספרותית, אבל היתה שגורה בפי ההמון, והיהודים אשר חיו בין הגויים השתמשו בה לצרכיהם יום יום, בעוד שלה“ק היתה להם שפת השכלתם אשר בה חונכו בתורה ובמדעים. הלועזים האלה מראים את העושר הלשוני של רש”י שהיה בקי לא רק במלאכות, כאמור, אלא גם בבטויים שבהם השתמשו בעלי המלאכות והאומניות השונות. אפשר אפילו לראות איך היה רש"י הולך מאומן לאומן ומסובב בין בעלי המלאכות כדי להתחקות על אותם הבטויים ולהכניס אותם לפירושו.]

גם הערותיו על הדקדוק ענינו אותי אם גם היו משעממות לפעמים, ויבשות בתכנן. הוא העיר בקרבי את התשוקה ללמוד הדקדוק. ממנו נודעתי ממציאות המחברות של מנחם ושל דונש בן לברט, אבל בשום מקום לא יכולתי למצא אותן, כי ספריות גדולות לא היו אז בירושלים, ויחידי סגולה שהיו בעלי אוצרות ספרים, או שהיו שומרים אותם על מסגר, או שהיו יראים שיוודעו בצבור ונתפשו כאפיקורסים. אבל כל זה לא הניאני מחפש אחרי איזה ספר דקדוק, עד שמצאתי את דקדוקו של בן זאב אצל מוכר ספרים וחטפתי אותו במחיר אשר שת עלי.

ופה רוצה אני להזכיר לטובה גם בנוגע לדקדוק את ר' יוסף הכהן, כי היה מכל המלמדים האשכנזים בנדון זה. הוא היה אומר שהיא חכמה עמוקה ושהספרדים היו גאונים בה. הוא היה משיג על האשכנזים מפני שלא שמו לב לדקדוק, ועל שאינם בקיאים בהברה ובנגינה ומלעיל ומלרע. ועוד היה מגנה אותם על שהיו מריחים בדקדוק ריח של אפיקורסות והיה מבטל את חשדם בהסתמכו על רש“י, שהיה דייקן בדקדוק ואפילו מישב דברי תורה על פי הדקדוק. הוא היה אחד מיחידי סגולה בין האשכנזים שהיו מדייקים במלעיל ובמלרע ובחתוך מלים בקראו בתורה, ואפילו בתפלה ובברכות הנהנין, למרות שהיו לועגים לו ואומרים שתפלתו היתה בטלה מפני שאין הקב”ה נזקק לדקדוק.

הרבה הייתי לומד מן המשלים והדוגמאות והידיעות שרש“י מביא מכל מקצועות החיים וככה נהיה לי רש”י כעין בית מדרש בידיעות כלליות וזה נתן לי דחיפה להשתלם ולקנות השכלה כללית. זוכר אני היטב שיום אחד ואנכי כבן עשר התפעלתי כל כך מידיעותיו בלשונות שהחלטתי ללמוד שפות זרות והפצרתי באחי יצחק הגדול ממני, שהתמחה כמורה לשפה הערבית, שילמד אותה גם לי. אמנם אפשר שהדבר יהיה מוזר בעיני הרבה, אבל עובדה היא שהשפעתו של רש“י גרמה לפתח אצלי את הרעיון שצריך אני להפנות את לבי להשכלה אירופית ולשפות האירופיות כדי להיות מושלם בידיעות מזמנינו כמו שהיה רש”י מושלם בזמנו. דחיפה זו מצד רש“י חזקה עלי הרבה יותר מהשפעתם של הצעירים “המאורפים” שיצאו מבית ספרה של האלליאנס. כי בתי ספר אלה היו פסולים בעיני מפני שהמורים שבאו מאירופה חללו כל דבר קדש ובטלו בקלות ראש את תורתנו וספרותנו, שלא ידעו ממנה אף מה שידע תינוק מהדור הישן. חשבתי שיהודי שרוצה להיות מושלם צריך הוא לחבר את הישן עם החדש; ושמשכיל בדורנו צריך הוא לדעת את כל ספרותנו ומסורתנו ולהוסיף עליהן ידיעות בהשכלה הכללית. כי אמנם רש”י היה הראשון שהופיע לפני בילדותי כמלומד מושלם בתכלית השלמות, ורק אחרי הכירי לדעת את גדולי חכמינו מהתקופה הספרדית, והרמב“ם בראשם, ואת מעלת השכלתם ביהדות וחכמות הכלליות, הבינותי שרש”י היה מוגבל בידיעותיו הכלליות, והרמב"ם נהיה לי מאז לסמל ההרכבה הנפלאה של יפיפיותו של יפת באהלי שם.

אבל הערצתי לרש“י לא נחלשה גם אחרי שנתברר לי שהבדל היה בין שלמותו של רש”י ושלמותם של גדולי הספרדים¹³.

חשיבות רש"י להפצת התלמוד ולמודו

אולי היה כדאי להביא זכרונותי ורשמי גם מזמן למודי בתלמוד עם רש“י. אבל צריך אני להטעים שלא הרי למוד רש”י על החומש ויתר ספרי המקרא כהרי למוד רש“י על הגמרא. כי בכאן השקלא וטריא לוקחת חלק בראש והיא מעסיקה ומשעבדה את המוח במדה כל כך עצומה שהעיון ברש”י הוא כשני לה בחשיבות, אם גם אמת הוא שבלי רש“י רוב הענינים היו נשארים בלתי מובנים. אפשר שבהזדמנות אחרת איחד לזה פרק מפורט אבל בכאן אני רוצה להעיר שכל מה שאני מרבה להסתכל בהתפתחות החנוך בלמודי גמרא והלכה, מתברר לי ביותר שאלמלא בא רש”י אחרי דור הגאונים להבטיח בפירושו את קיומו של התלמוד הבבלי לדורי־דורות, בתור מקור להלכה ותרבות, אז היה אולי למוד התלמוד הזה הולך ודל, ואולי היה גם נעזב כמו התלמוד הירושלמי שרק יחידי סגולה עסקו בו ומעולם לא נעשה קנין לרבים.

בספרד נתנו חשיבות יותר גדולה ללמוד התנ“ך בהיותו מבוע השירה הדתית והלאומית אשר פרחה שם מחדש ותשגשג ותעל פלאי־פלאים, והכח המחקרי נטה יותר אל הפילוסופיה ואל המדעים מאשר לאבעיות ופלוגתות והויות שבתלמוד. דוקא בזמנם של המשוררים היותר נשגבים והפילוסופים היותר מפורסמים רואים אנחנו בחוגי חכמי־ספרד הנטיה להזניח את התלמוד ולהתנגד בפרט לאותן השאלות שאין להן מקום בחיים ושאינן לפי צרכי־הזמן. הנה למשל רבנו בחיי שהיה בעצמו תלמודי התמרמר על חכמי זמנו שהיו מבטלים זמנם ומאבדים כשרונם וכוחם בויכוח על שאלות מוזרות ואבעיות שאין בהן תועלת ממשית¹⁴ ואין ספק שכוונת האלפסי בקיצורו לתלמוד היתה להקל את הבנתו, ולעשות נחת רוח לאלה שעסקו בתלמוד, אבל נרתעו מפני קושי הבנתו וזרות לשונו והרצאתו. עוד אפשר לאמר שהרמב”ם חבר את “יד החזקה” יען פחד שהתלמוד יהיה מוזנח וחשש שמא ישכח במשך הזמן.

והנה אם בספרד יכלו לחשוב שצריך לקצר את התלמוד ולצמצם אותו כדי להצילו, בצרפת ובמדינות הפרובנס והרינוס טפלו ביחוד בתלמוד לכל פרטיו ועשו אותו למקור היחידי לכל השכלתם וידיעתם. אמנם מנקודת מבט זו תתברר לנו ביותר חשיבותו של פירוש רש“י על התלמוד והשפעתו על כל הדורות עד היום הזה. אבל בכלל אפשר לאמר שרש”י רכז את מיטב כחותיו בפירושו על התורה מפני שהיא, כמו שהוא אומר (תענית ט'), “יסוד הנביאים וכתובים ובכולם יש למצוא סמך מן התורה”.

למוד רש"י בבית אבותי

אם רש“י היה לי למקור ברכה מראשית ילדותי עד צאתי למרחבי עולם, מזוין בהרבה מתורותיו והזהרותיו, זה בא לי כמורשה מאבי ואבותיו אשר עשו להם את למוד רש”י על כל המקרא לאחד מיסודות השכלתם ותרבותם. לא רק הסבא שלי ר' שלמה ואביו ר' יחזקאל היו ידועים ל“בעלי רש”י“, אלא גם אמו של אבי, רימה־ריינה, היתה זהירה בלמוד רש”י בכל שבת ושבת, כי היא ידעה את התורה וכל ספרי המקרא וגם למדה גמרא ופוסקים אצל אביה, ר' פאראג' חיים, שהיה ידוע ומפורסם בבבל בתורתו ובספריתו העשירה בכתבי־יד ישנים נושנים שאבות אבותיו לקחו אתם כשגלו מספרד בשנת הרנ"ב.

גם אבי היה אחד מחסידיו היותר ותיקים של רש“י והיה עובר מדי שבת בשבת על הפרשה ועל ההפטרה עם רש”י, והיה חובב בפרט את פירושיו על תהלים ואיוב שהיה הוגה בהם מזמן לזמן. כמובן רצה שגם אני אהיה מתלמידיו של רש"י, ולכן היה מבקש תמיד שמלמדי יהיו ידועים כמומחים בהוראת פירושיו, וגם בנוגע לגמרא היה מבכר את הפשטנים על החריפים והמפולפלים.

חוץ מס' הישר המיוחס לרבנו תם וחובות הלבות לרבנו בחיי, שהיו אצלו אוצר המוסר והמידות¹⁵ היה רש“י למוד שעשועיו, והוא גם הוא הושפע ממנו בהרבה דברים, לא רק בנוגע למידות כי אם בכלל לחיים ולהבנת רוח בני האדם. כי כן היה גם הוא מדגיש את חשיבות רש”י מפאת המוסר והאמונה, והיה מתאר אותו לי כתלמיד חכם שהגיע לתכלית השלמות בכל המעלות שמנו חכמינו בתלמידי חכמים. ועל הכל היה מעריצו מפני שהיה שונא חסדי בני אדם ואוהב את המלאכה. “שלא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא ולא יקבל מתנות” (קהלת י', י"ט). “פשוט נבלה בשוקא ושקיל אגרא ואל תימר גברא רבא אנא” (ב“ב ק”י, א') היה פתגם שגור בפי אבי, והיה משתמש בהרבה מימרות הנמצאות ברש"י לבאר את דבריו או לתת להם חזוק, כמו למשל “מי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (במד' ל“א, כ”א); או “השטן מקטרג בשעת הסכנה” (בראש' מ“ד, כ”ט); או “השלום שקול כנגד הכל” (ויקרא כ"ג, ו') וכיוצא בהם.¹⁶

בין בעלי התורה והמדקדקים במצוות לא מצאתי אדם שהיה כל כך מושפע מרש“י כמו אבי. ככה למשל היה מכין תבלין לשבת וליום טוב, כמעשה רש”י, שהיה כותש תבלין וטוחן פלפלין לכבוד יו"ט. ובכל ערב שבת היה אבי קוטף בגננו שושנים ופרחים ומיני בשמים בשביל בית הכנסת שבשכונתנו. באשר מנהג הספרדים היה שכל אחד ואחד היה מברך “בורא מיני בשמים” אחרי ערבית ושחרית והבדלה.

אחד הדברים שהיה מרחיב את לבו ודעתו היתה השמחה לדבר מצוה, שהיתה כל כך מצינת את מידותיו של אבי. צרות רבות היו לו בפרט מצד קרוביו שהיו מנצלים אותו באופן היותר גרוע ועוד היו כופרים בטובתו מפני קנאת הדל לעשיר, וגם צרות הגוף, כשהגיע לחצי ימיו, כאשר שחה קומתו הגבוהה והנאדרה ומחלות תכופות החלו להחליש את גופו הענקי. אבל דבר אחד לא המיר טעמו ולא התיש כוחו, וזה העונג הגדול אשר הסב לו קיום המצוות. אפילו בימיו היותר נוגים היה הכל נשכח בשבת, שהיתה אצלו באמת מקור חדוה וצהלה. כשהיה אומר בואי כלה, בואי כלה, היה אור של עליזות עולה וזורח בפניו, ובאותו רגע היה מרגיש בכל נפשו שנשמתו היתה מתאחדת עם השכינה ונהנית מזיו הדרה. ואת הקידוש היה מסדר בדחילו ורחימו בקול נעים ובכוונה מיוחדה כאחד המקובלים המכוונים בתפלתם. ובתוך הסעודה היה נותן קולו בזמירות לפי טעם הנגינה העתיקה המסורה לנו בבבל “כי אשמרה שבת, אל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני” וגומר ב“צור משלו אכלנו”. בשמחה גדולה ביותר היה מדקדק בהדור מצוות. מה גדלה הנאתו למשל במצאו אתרוג נקי ויפה עגלגל ושלם, בלי שום פגימה. עם פיטום שקוע ועולה עם כותרת מהודרה. ומה גדולה היתה השמחה כשהיינו בונים את הסוכה ומכסים אותה בסכך של קנים וענפי ארזים, שהיינו תולשים בגננו ומקשטים אותה בכל מיני פירות שהיינו תולים בה על כל עבריה, ובווילונים עם שלל צבעים ממבחר סחר הודו שהביא לשם כך בדי לכסות את כל קירות הסוכה! שמחה זו של מלוי והדור מצוות בחגים ובמועדים, כשהיה בוצר את הענבים מכרמנו, לעשות את היין בגתנו; כשהיה זורע וקוצר את ה“שמורה” משדנו, ומכין את המצות בהשגחה מעולה תחילה לאפייתן וכדומה לזה. זו היתה שמחה אמיתית, גדולה, עמוקה ותמימה. ואחד הכוחות שעזרו לקיומו וחיותו. איני חושב שיש שמחה בעולם שהיתה עולה על שמחה כזו, או אפילו שווה לה.

וזוכר אני ליל שבת אחד אחרי קומו משבעת ימי אבל על אמו שהיתה אשה יוצאת מן הכלל לא רק במידותיה וצדקתה, בנדיבותה וחכמתה כי אם בדעתה את התורה ואת ההלכה, כמו שהזכרתי למעלה. אותה אהבנו כולנו, בניה ונכדיה, אהבה בלתי מוגבלה, ועל מותה התאבלנו אבל כבד ולא התנחמנו. באותו לילה תוגה עמוקה עטפה את ביתנו וענן חושך כסה את פני כולנו והדמעות היו תלויות בעפעפינו. כשאבי בא מבית הכנסת והרגיש בנו שקשה היה עלינו להתגבר על יגוננו, וכאילו מנסים היינו להסב פנינו ממנו לבל יתעצב על צערינו, פתח ואמר “תנחומיך ישעשעו נפשי” (תהלים צ“ד, י”ט) ורש“י ז”ל אמר על זה “אף לפי צרותינו אין אנו נמנעין מלבא ולהשתעשע בתנחומיך” (סוכה נ''ה). ותיכף התחיל לזמר "שלום עליכם מלאכי השלום'' באותה הנעימות, באותה החדווה המלאה ובאותה השמחה השלמה, כמו קודם מדי שבת בשבתו, ושוב המאור התחיל בוקע ועולה מפניו ויהי אור גם בנפשנו וימלא את כל חדרי לבנו.

המורשה הגדולה

אלה הם קצות הרשמים שקבלתי וששמרתי מלמודי ברש"י וההשפעה שהיתה לו על התפתחותי בהרבה פנים.

ועתה כשאני משווה לנגד עיני את המורשה הגדולה והנפלאה, המלאה אנושיות והעשירה במוסריות אשר קבל הנוער שחונך בלמודים כמו זה של חומש עם רש"י, אני מצטער על אותם הדורות שחלפו ועברו מן העולם, וכשאני משווה לעומת זה לנגד עיני כל מה שמלמדים אומות העולם בבתי ספריהם, שהם חושבים למשובחים שבמשובחים, מהמיתולוגיה היונית והרומית והגרמנית, ומהללים מלחמות ועלילות אליליהם ומפארים גבורות גבוריהם עם כל אכזריותם וערמתם, זוהמתם וזימתם, אני אומר אשרי העם שלא קבע ספורי בדים ותגרות אלילים ומלחמות ענקים כאלה בסדר לימודיו לנוער.

ועוד מוסיף אני לחשוב, שאילו היו אומות העולם מעבירים למודים כאלה מבתי ספריהם, והיו חדלים להלהיב את הנוער בדברי ימים של מלחמות ונצחונות וכבושים, ולרומם ולנשא גבורת גבורים, לפאר ולהדר אלמות עריצים מחריבי ארצות ומשמידי עמים, אז מי יודע אם לא חדלו מזמן המלחמות בעולם, ולא היינו עוד היום טרף לשיני מרצחים אכזרים ומעוולים מנוולים, חלאת האנושיות וטינופת מין האדם, אשר כל לבם מלא כזב ומרמה, שנאה וקנאה, נקם ושטנה וכל כוחם בבזה ושוד, הרג וחורבן. ואין קץ לרשעותם.

הלואי שהמחנכים שלנו ומורי בתי ספרינו ישימו לב לדבר הזה, ונתנו לפירוש רש"י חשיבות יותר גדולה ממה שהם נוהגים לתת לו, וכה יכניסו ללבות ילדינו, כבר באביב ימיהם, הרבה מן העושר הרוחני והמוסרי האצור בפירושיו.

(“הדואר”, ניו־יורק, תש“ד, גליון כ”ט)

שאול טשרניחובסקי הצעיר

את שני המכתבים הבאים לקמן מצאתי בין כתבי הישנים, וחושב אני שיש ענין בהם וכדאי לפרסמם, בצירוף איזה הוספות והערות מזכרונותי¹.

בשנת תרנ“ז נפגשתי לפעם הראשונה עם יוסף קלוזנר כשבא להיידלברג להכנס לאוניברסיטה. ‏אנכי הייתי אז בפרנקפורט דמיין עסוק בלימודי, וגם בתעמולה להפיץ את רעיון הציוניות בין הצעירים הרבים אשר היו שם מרוסיה, פולין וגאליציה, כי זה רק החל הרצל להכין את דעת הקהל בכל תפוצות הגולה לקראת הקונגרס הראשון. אולם יותר ממה שעמלתי לקנות לבבות בעד הקונגרס, שמתי כל מאמצי ומעייני להפיץ את לימודי השפה העברית והדיבור בה, ואז יסדנו את החברה הראשונה של “דוברי עברית” בגרמניה. ספרו של קלוזנר “שפה עברית שפה חיה” עשה עלי רושם אדיר למרות הטעויות־שבו, וכאשר שמעתי שבא להיידלברג מהרתי לנסוע לשם כדי להוודע אליו. כבר בתחילת שיחתנו שאַל אותי אם קראתי איזה שירים מטשרניחובסקי, ומכיון שאני הייתי אחד ממוקיריו הראשונים כאשר רק החל כוכבו לזרוח, שמחתי על הזדמנות זו לשוחח על טשרניחובסקי עם אחד מחסידיו היותר נלהבים ונאמנים. הוא סיפר לי שהוא וגם טשרניחובסקי קראו מקודם מאמר שפרסמתי על “נדיבי וגבורי ערב” וזה המריצני לשלוח מכתב ידידות לטשרניחובסקי, ולעודד אותו לבוא להיידלברג, למען נעשה אגודה אחת להפצת העברית בין תלמידי האוניברסיטאות בגרמניה. אל מכתבי צרפתי שיר תהלה, ואשלח לו טפסים אחדים מספרי “קדמוניות הערבים”, שנדפס בירושלים בשנות תרנ”ג–תרנ"ד. אחרי זמן־מה קבלתי ממנו תשובה מאודיסה וזוהי העתקתו ככתבו ולשונו:

אודיסה 97/VIII/22

ידידי הסופר המצוין יחזקאל יהודה²!

אין בכחי לתאר לך כמה ענגני מכתבך הנעים, המלא ידידות ותשבחות לשירתי, רב יתר על המדה. כמובן לא על התהלות ששתי, אשר אינני שווה אותם כלום, לפי מיעוט מעשי, כי אם על ברית האהבה שאתה חפץ לכרות עמי.

זכרתי כי לפני ימים. עת קבלנו את הלוח “ארץ ישראל” של לונץ שבעתי ענג רב בקראי שם את המאמר “נדיבי וגבורי ערב”. זה כמה פעמים חוויתי את דעתי למר יוסף קלוזנר ידידנו, כי לא טוב עושים סופרינו בהעלימם עיניהם מן אחינו הערבים.‏ חסר חוש הכבוד, – כבוד עצמו. – הנדיבות הרוממה, אהבת ארץ מולדת, שאיפת הדרור ורוח המלחמה, שהוא סמן מטבע בעם חי, – שאבדו לו באשמת מנדינו, לוחצינו, שאלצונו להיות גוי־סוחר את עם הארץ, נשארו כבעודם לפני מאות שנים אצל אחינו הערבים, והמה נכרים ובולטים משיריהם, לו תורגמו לשפתנו, לו באו בספרותנו היו משפיעים עלינו מרוחם העז, העשוי לבלי חת, השואף אל דרור והיו בעזרתנו בצאתנו לפרוק מעלינו את כבלי־העבדות הנתעבה. ואזיקי ההכנעה והיראה הנקלטה בקרבנו, ושינקנו משדי אמותינו השפחות לעת יגבר חפצנו לחיות חיי גוי במלא מובן ורוחב המלה.

הפנטסיה העשירה המצויה בשירת ערבות־הישימון היתה מעירה אותנו להרחיב גבול שירתנו הלאה מגדר הדידקטיקה המתה שנשקעו בה סופרינו, לזרות הלאה את התמונות הסטראטיפיות שהשתמשנו בם זה יותר משבע מאות שנה ולצאת למרחב־יה.

מה קטן היה המאמר בהלוח ומה גדול מספר התמונות החיות ממראות הקרב והמדבר בו, כלם מלאים דמיון ורגש נאדר! ואם אמנם אמת הדבר כי אין בידי השמים לברוא פּאמות, כי רוח שירתם לירי ולא אפּי, הלא לו השתמשנו בציורי אחינו אלה וברוח אירופה שנוססה כבר בקרבנו ברבות ימי שבתנו בה וצלחה בידינו גם האפּיקה. בכלל רבות אקוה מן הזרם החי השוטף בשיר עם חי, קרוב לנו, המתרגש על נקלה. ובכן כבר תוכל לתאר לך את שמחתי על המאמר, על השירים שבאו בו, המתורגמים בכשרון נעלה מאד. מר יוסף קלוזנר ידידנו זוכר עוד את התלהבותי, את תהלותי שפזרתי לבעל המאמר, כי הרגשנו בו נפש יפה ועדינה מתרגשת אל היופי ואל הנשגב, ומה יעלץ כעת לבי לבא בברית אהבה עמו, לדעת כי גם הוא, הנחמד והנעים, מבין אותי וחפץ בקרבתי!

והנה יש דבר שני שהביא גם הוא ששון בלבי. הן ידעת, רעי, את מחלת בני עמנו: “איש איש לבדו, איש ירעה ידו” ההתבודדות הנבערה לא תתננו לעשות דבר מה ממשי. עד הנה לא היתה לנו כל חברה ספרותית אשר בה היו יכולים להפגש, ולדבר ולהועץ סופרים שונים. חסרון חוש החברותי מרגש אצלנו מאד וזאת אסוננו, אבן הנגף על דרכנו – היותר גדול ומסוכן. בקהלות ישראל יתהוה החסרון ברבוי מנינים, בקטטות תדירות, וחברות קטנות וחסרות אונים; במחנה הסופרים – בתחרות נמבזה, בקנאה ושנאה, בהכרת כל אחד ואחד את עצמו לגאון יחיד ובבטול כל יתר חבריו. והנה ראיתי כי אנחנו הצעירים עולים על הזקנים בזאת, בחפצנו להתאחד, בהנזרנו מן הכבוד המדומה, ברצותנו לדעת איש את אחיו העובדים יחד לטובת עמנו, העבודה הגדולה והקדושה!

וזה כבר היה עלי לענות לך אַך – ודאי כבר שמעת מפי יוסף ידידנו, כי כבד־עט אנכי מעט בכתיבת מכתבים, ואף גם זאת כי את תמונתי הכינו לי אַך עתה. ממכתבכם החדוד שקבלתי מהיידלברג ראיתי כי היית שם וכי נוסע אתה לבזל ויראתי לשלח לך את מכתבי מאי ידיעתי את כתבתך לנכון. ועתה הנך שב מבזל וזכית לראות בעיניך רגע היסתורי מאד נעלה בתולדות ישראל [מה אשרתי לו הייתי גם אני שם] ומה ראית? מה פעל עליך הקנגרס? כתוב לי הכל, וכתוב הכל בפרוטרוט.

אני רעך מוקירך, אוהבך ומכבדך

שאול טשרניחובסקי.

P. S. קבלתי את שירך הנעים שהקדשת לי ומאד שמחתי עליו, בהיות בידי שיר נאה לכך ואעשה כמוך. בעוד ימים אחדים תקבל פּרספּקט ליסוד חברה שודאי תמצא חן בעיניך³. אל תדחה בגלל הפּרגרממה את תשובתך אלי. הנ"ל.

רבים קראו ספריך, ששלחת לי, ומתענגים עליהם ואני הנני אסיר תודה לך בעדם. לכשיודפסו שירי – לא אשכחך.

עד כאן מכתבו.

יחד עם מכתבו שלח לי את תמונתו ועליה החרוזים הללו:

אַאֲמִינָה עוֹד בֶּעָתִיד

כִּי יָבוֹא בוֹא הַיּוֹם

בּוֹ נִפָּגֵשׁ פְּגִישַׁת אַחִים

וְנִנָּשֵׁק נְשִׁיקַת חוֹם.

את מכתבו מצאתי בפראנקפורט אחרי שובי מבאזל. למרות הרושם העמוק והנשגב אשר עשה עלי הקונגרס, והתרוממות הנפש אשר לא עזבתני כל ימי שהותי בבאזל, לא יכולתי להתגבר על הספקות אשר תקפוני מסיבות שונות, אשר כמה מהן התנדפו אחר כך, אבל כמה מהן נתאמתו, ובפרט בנוגע לשאלת הערבים, כי לא מצאתי אזנים קשובות אצל הרצל להתייחס אליה בכובד־ראש בעוד היה הזמן מוכשר להכין את הקרקע לימים יבואו⁴. מטעם זה נתעכבה תשובתי לטשרניחובסקי, כי לעבור בשתיקה על בקשתו לכתוב לו על הקונגרס, לא יכולתי; ולגלות לו את כל לבי לא חפצתי, לבלי הדאיב אותו, וגם לבלי הראות כפקפקן וממאיס את הטוב ואת היפה. וככה עברו כשני חדשים עד שהתאוששתי לענות לו, וכזאת היתה תשובתי:

ידידי המשורר הנעלה, מר שאול טשרניחובסקי, שלום לך!

באמת מתבייש הנני מעצמי על עכבי תשובתי לך עד כה. פעמים רבות נסיתי לכתוב אליך ולא הצלחתי, ואייחל לרחמי שמים, כי יערה עלי הרוח לדבר אליך כאשר עם לבבי, אפס כי תקותי היתה מאפע. ועתה שמעתי את תלונתך באזני מר קלוזנר על שתיקתי והנני למלאות את חובתי לך.

כמובן הייתי צריך לאמר לך איזה דברים על הקונגרס אשר מלא את כל חללו של עולמנו. ‏ אבל חוששני שמא לא תהיה בדעה אחת אתי בנוגע למה שהושג ומה שהיה צריך ואפשר להשיג. ההתלהבות אשר תקפה את כולנו בצדק, מעבירה אותנו על המחשבה המתונה והברורה. אחד הדברים שמטריד אותי ביותר הוא, שהמנהיגים שבאו אלינו מן המערב, לא יבינו את הנשמה היהודית של אחינו במזרח אירופה, ושיהודי הגיטאות לא יסבלו את השתלטות המתיהדים מחמת האנטישמיות המציקה להם, ומכלה את תקותם לפתור את השאלה היהודית על־ידי התבוללות, וסוף הפירוד לבוא.

אי לזאת אמרתי בלבי שיותר טוב להזדקק לחלק הראשון של מכתבך, ולדחות את תשובתי על חלקו השני לזמן אחר. ובכן אחלי שיערב לך פרקי בשירה, ואקווה שתמצא ענין בחרוזים המעטים משירי הערבים אשר אשים לפניך.

חושב אתה שהערבים היו אך ליריים ולא אפּיים, ובאמת לא כן הדבר. די לנו לעיין ב“ספר המנגינות” (כתּאב אלאַע’אני), אשר אסף אחד הסופרים היותר מהוללים אבו־אלפאראג' אלאיספאהאני (מת בשנת 967 לספה"נ) בעשרים כרך, למען נווכח לדעת כי גדל כח המשוררים הערבים מקדם קדמתה גם בשירה האפית. בתקופת הזהב של הספרות והשירה הערבית בימי החאליפים (בין המאה השמינית והשלש־עשרה לספה"נ) חוברו ספורים אפיים בני כרכים רבים אשר בהם יסופרו מעשי גבורות גבורי ערב כמו ענתר ומוהלהל המשוררים הנודעים לתהלה בכל ארץ ערב מקציה, או סייף בן ד’ו יזן מלך חמיר וגבור ארץ תימן⁵, או פירוז שאה ואחרים⁶. בהם נמצא מתוארים הגבורים וכל יתר נושאי הספור באהבותיהם ובמלחמותיהם באותה מרחבית־האפיקה (עפּישע ברייטע) הנמצאה בספורים האפיים של היוונים ועמי המערב, אלא שמהם מבצבצת גם רוח לירית. בספורים הללו עוברים לפנינו מחזות ממחזות שונים בגווניות⁷ עשירה והתנועה המתהלכת בהם היא חיה וסוערה, אבל גם נרגשה או רגשנית (סנטימנטאלית).

בכלל המשוררים הערבים הם רגשנים מלבד היותם בעלי דמיון נועז. בכל דבר הם מוצאים רגש ותנועה וחיים. כל היקום הוא חי, עושה, פועל, מדבר, מתווכח ונלחם. ולא רק האדם והחיות מדברים ומתווכחים, כי אם גם הצמחים. אם יתר העמים שמו הדיבר בפי החיות. הנה הערבים, כמו העברים, שמו דברים גם בפי הצמחים, אם כי, לפי דעתי, היו העברים הראשונים אשר חברו משלי הצמחים, כמו יותם בן ירובעל אשר שם משלו בפי העצים, ושלמה שדיבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כלו' שהוא הבין את שיחם ורזיהם וישם משליו בפיהם. אמנם אין בידינו משלי צמחים ערבים ממשוררים קדמונים, אבל ישנם כאלה ממשוררים וסופרים מאוחרים, מימי הבינים. הנה, למשל, אחד המצוינים שבהם, עבד־אלסלאם אבן ע’אנים אלמקדיסי חיבר ספר על הצפורים והצמחים⁸. בו ידבר על פיהם בויכוחים עטויים במעטה פיוטי נהדר ובפרט באלה שבין הצמחים בהתפארם אחד על רעהו. וכמה שירה ויופי נמצא בהם; בקראנו אותם נשווה לנפשנו כאילו עומדים אנחנו בגן פורה ורענן, אשר בו נקבצו ובאו כל חמודות הטבע; הצמחים משוחחים איש את רעהו; הפרחים והשושנים יגלו לעינינו בכל יפים והדרם אשר חוננו מיוצרם; הבשמים יעלו ריח ניחוח באַפּנו ונפחו רוח חיים בנפשנו; החבצלת הרכה והענוגה מתפנקת על רעיתה השושנה היושבת בין החוחים, ומתפארת עליה במראיה הנעים, בטבעה הרך ובריחה המחיה נשמות; והשושנה תרים ראשה בגאון, תפתח את זלזליה, תשגשג עליה, וגבעולה יעמוד נכון, והרוח החרישית תעלעל בה והפיחה ריחה למרחוק. והריח הזה ישיב אמריה אל רעיתה החבצלת. ומכל עברי הגן נשמע זמירות נודדי כנף המספרים בזמירותיהם איש לרעהו את טבעיהם ומידותיהם אשר שם בהם הבורא, ומביעים את רגשותיהם, כל אחד לפי ההשפעה, העזה היא אם נעימה, אשר הושפעו מהטבע. וזמירות הצפורים, קול התנועע עלי הפרחים, וקול שיח השושנים יתחברו והיו להרמוניה נפלאה ומפליאה, והרוח תנשב בדממה דקה ועברה בין אלפי הקולות הנעימים האלה, כמנצח על המנגנים, ובכל רגע נשמע את מהדורת הסימפוניה הלזו, ונפשנו תתענג, והנה היא מתרחקת משאון תבל והמונה, והיא כבר חולמת חלום זמירת היקום בעולם שכולו שלום ושלווה, רעות ואחווה.

בוודאי היו הערבים במידה יותר גדולה ליריים מאשר היו אפיים; ולכן גם בדברים השומים בפי הבהמה, החַיה והעוף, עצי הגן ועשב השדה מתבטאת ליריות זכה ורכה. הקול הנעלם, אשר יקראו לו בשם לסאן אלחאל, כלו' לשון המצב ההווה⁹, והוא הקול המדבר בעד הטבע והיקום אשר בעולם, יגלה להם את כל נסתרות החיים והדוממים והביע להם את רגשי כל היצירים ואת רזי־אל אשר טמן בחובם יוצר הכל, ויכס עליהם במעטה שירה. כבר בשירי הערבים הקדמונים יושבי המדבר נמצא השתפכות נפש לירית. אך יש הפרש בינם ובין משוררי תקופת הזהב, ובפרט אלה אשר היו בספרד. ערבי המדבר על חרבם יחיו ובגבורתם יתהללו, ולכן שירתם עזה ואבירה; אין בה נעימות ורוך, כי אם רעם ורעש. הם שמעו את הקול החזק של הטבע והיצורים אשר בסביבתם, אולם המשוררים בני חרבות גבוהה והשכלה נאצלה השתעשעו על חיק הטבע היפה והענוגה, והיא שפכה לתוך נפשם את כל נעימותה. קול הסופה בעברה בערבות החול ונפצה את הסלעים ופוררה את המצוקים בדרכה; קול יליל בני שחץ. הארי בנהמו והרעם בירדו, היה יכול להרעיש את לב יליד המדבר כמו שיכלה תנועת השושנה השקטה ושיחה, להביא את הערבי הספרדי, יליד ארץ חמודות הטבע, לידי התפעלות. קול מצהלות הסוסים מצא הד נאמן בלב משורר הערבה, כמו שיכול קול צפצוף הזמיר והגות היונה להעיר ולעורר מיתרי לב הערבי בספרד. דהרת הסוסים ושעטתם, התקשקש השריונים, צלצול החרבות והשתקשק הרמחים ולפידי החניתות. הלהיבו את גבורי הישימון וירתיחו את דמו החם הפורץ ברוגז וקצף, כמו שיכול קול דומית האביב, קול שיח השדה, התנפנף הענפים והתעלעל העלים, להקיץ את הרגש הדק והחד של משוררי גרנאדה ואישביליה, ולהזיל אל קרבם זרם של שירה משתפכת במנוחה ונחת. ערבי הערבה לימוד־מלחמה ישאף תמיד לקרב והתגעגע אל שדה קטל, וסערת מלחמה תנעם לאזנו כקול רינה ושירה. ענתר יאמר באחת משירות מלחמותיו:

הִשְׁתַּקְשֵׁק הַנֶּשֶׁק וְצִלְצוּל חֲרָבוֹת,

שַׁאֲגַת אֲרָיוֹת וּכְפִירֵי עֲרָבוֹת,

מִצְהֲלוֹת הַסּוּסִים וּסְאוֹן מִלְחָמָה.

רַעַשׁ פָּרָשִׁים וְקוֹל הַנְּקָמָה, –

רִנָּה נְעִימָה וְשִׁירָה נִפְלָאָה.

לבו בוער באש הנקמה; וכאשר ילבש רוח קנאה לא ידע מנוח, ולא יוכל לעצור בנפשו עד קחתו נקם מאויביו, או כנפול גבורים יפול בסערת מלחמה:

בְּלִבִּי כַתֹּפֶת וְדָמִי רוֹתֵחַ,

נַפְשִׁי יוֹקֶדֶת לֹא אֵדַע מָנוֹחַ,

לוּ נַהֲרֵי עֵדֶן בְּלִבִּי עָבָרוּ,

כְּגָפְרִית שׂוֹעֶרֶת עַל גַּחֲלֵי רְתָמִים,

כְּזֶפֶת בּוֹעֶרֶת עַל מוֹקְדֵי עוֹלָמִים,

רָתְחוּ קָדְחוּ וְלָנֶצַח בָּעָרוּ.

כאין וכאפס נחשב בעיניו המות, ולקלון יחשוב חיי מנוחה ושקט. הלא כה יאמר ענתר:

מַה־מָּוֶת כִּי אִירָא, כִּלָּיוֹן כִּי אַחַת?

מַה־חַיִּים כִּי אֶסְבֹּל, נֹעַם כִּי אַחַד?

אֲחֵרִים לָנֶצַח חַיִּים יֶאֱהָבוּ;

מָוֶת יִירָאוּ, מִשֶּׁבֶר יִרְהָבוּ;

מִפַּחַד יִרְתְּעוּ, וּמָגוֹר יִרְעָצַם;

כִּלָּיוֹן יְחִתַּם וַאֲבַדּוֹן יִקְרָצַם;

אֹשֶׁר יַחְפְּצוּ וְהוֹן יִרְדֹּפוּ;

לְעֹשֶׁק יָרוּצוּ וּלְבֶצַע יִשְׁאָפוּ;

אָשְׁרִי אָנֹכִי בַּמָּוֶת אֶמְצָאָה,

עֵת אֶל שְׂדֵה קֶטֶל בְּרַעַשׁ אֵצֵאָה.

חַרְבִּי אֲשַׁנֵּן וְעוֹז אֶדְרֹכָה,

צִמְאוֹנִי אֲרַוֶּה וְנָקָם אֶקָּחָה,

כִּי חַיִּים בְּקָלוֹן אֶשְׂנָא אֶתְעָבָה,

וּמָוֶת בְּכָבוֹד לְאֹשֶׁר אֶחְשֹׁבָה.

הנה לך דוגמאות אחדות משירי גבורה של ערבי הערבה וישנם עוד הרבה מאלה אתי בכתובים אשר תרגמתי ברוח אותם השירים ואולי אפרסם אותם יום מן הימים¹⁰. אך על דבר אחד ידאב לבי: בהיותי בירושלים תרגמתי מספר הגון משירי האהבה של הערבים, ואקרא לאסופה זו “כנור ערבי בלילה”. עזבתי את המחברת בירושלים לפני צאתי לאירופה, זה כשנתים, כדי שתדפס בלוח לונץ. אולם איזה מקרה רע קרה לה ונאבדה, וכל מאמצי למצוא אותה עלו בתוהו. איני יכול להנחם, יען אין לי העתקה ממנה, וכאבוד תקותי להשיגה, אבדה גם תאוותי לשוב ולתרגם אותם השירים.

ועתה אני רוצה לסיים בסיוע לדבריך שצריכים היו סופרינו לשים לב לשירת הערבים וספרותם, כי הרבה יש ללמוד מהן להבנת שירתנו הקדומה בתנ"ך, ועוד יותר לחדור אל רוח השירה העברית מהתקופה הערבית בספרד. אבל לזה צריך קודם כל להעמיד תלמידים שידעו את השפה הערבית על־בוריה, ובפרט בארץ־ישראל, ולא ללמד אותה בקלות ראש, כמו שעושים שם בבתי־הספר, אך כדי לצאת ידי חובה, וסופה שתשתכח מלב התלמידים. דוד ילין נתן לנו מתנה יפה במאמריו על המשורר היהודי בערב, שמואל בן עדיה, ואנכי באתי אחריו במאמרי על השירה הערבית ובספרי “קדמוניות הערבים” ועוד אמשיך אם אמצא זמן לעשות כזאת. הנה ספרי זה כבר אפס מן השוק ורבים מבקשים אותי להדפיסו במהדורה שניה, אבל בהיות שצריך להביא בו שינויים ותקונים ולהוסיף ולגרוע על־פי ספרים שלא היו בידי בעת חיבורו, אין אני מספיק, כי רבה עלי העבודה ומוכרח אני להאיץ צעדי להכנס לאוניברסיטה¹¹.

אבל טרם אכלה את דברי אליך הפעם, רוצה אני לעורר תשומת לבך לשירתנו מהתקופה הערבית בספרד. דוקא יען יודע אני שסופרינו מתיחסים בקלות ראש אל משוררינו ה“אוריינטאלים” האלה, מפני ששירתם אינה לפי טעמם, ואינם יכולים להבין את כל היופי, הנהדר והנשגב שבה, רוצה הייתי שאתה תהגה בה, ומובטחני שלב משורר ללב משורר ידבר, ובחוש הפיוטי שלך תבין את שירי גאוני השירה של אותה תקופה, הרבה יותר טוב מהמפרשים אשר טעו הרבה, מפני העדר ידיעתם את השפה ואת השירה הערבית שהשפיעו הרבה על שירתנו. כי אפילו שמואל דוד לוצאטו, שהוא הטוב והמומחה מכל המפרשים, לא השכיל להגות ממסילתו את הקשה והמוזר שבה.

והנני חותם בשלום וברכה, על ידידותך גאותי ובהוקרתך תפארתי,

א"ש יהודה.

על מכתבי זה השיב לי במכתב ארוך ומפורט, ובעקבו התכתבנו פעמים אחדות; אבל איני מוצא לא את תשובתו ולא את יתר המכתבים בין כתבי, כי הרבה מהם נאבדו במסעי וטלטולי. אך ממכתב אחד של קלוזנר אלי מאותו זמן, רואה אני שבאחד ממכתבי לטשרניחובסקי דיברתי באריכות גם על משלי החיות של הערבים, ואותו הראיתי לקלוזנר קודם ששלחתיהו. אני מעתיק בכאן חלק מדבריו, מפני שיש בהם ענין בנוגע ליחסו של טשרניחובסקי לי“ל גורדון:…”מכתבך זה נכבד מאד. יש בו הרבה חדשות… טשרניחובסקי ישמח מאד על מכתבך זה, כי הוא מבין בענינים כאלה. כאשר בא מאמרו של בריינין נגד גורדון (ב“השלוח”) ‏ ובריינין החליט בבטחה, כי גורדון לא היה משורר, אז אמר טשרניחובסקי בקצף: “לו כתב גורדון רק את,משליו' הידועים, כי אז כבר לא היינו יכולים לגזול ממנו עטרת משוררים בחסד עליון”.

ועוד דבר מעניין: בקטע אחד מנוסח מכתב שערכתי בתשובה לאחד ממכתביו, מוצא אני שכתב אלי בנוגע למשוררינו הספרדים, שהוא אמנם מעריץ אותם, אבל שאינו יכול להתגבר על הקושי שיש ב“פראזיולוגיה האוריינטלית” שבשירתם, ושהיא כל כך רחוקה מהשקפתו האירופית. וזכורני שפעם אחת בהיידלברג חזקו דברי עליו כל־כך עד שהסכים לקבוע שיעור מזמן לזמן למקרא שיריהם של בן גבירול ויהודה הלוי, והרבה עונג ונחת שבעתי מהשיעורים הללו, בראותי כי שירתם היתה הולכת ומתחבבת עליו. אפס כי לא ארכו ימי השיעורים הללו, כי אחרי ארבעה־חמשה שבועות התחיל להתכונן למבחן, ואנכי עזבתי את היידלברג לימי החופשה, ואחר כך נפרדנו, כי הוא הלך לשווייץ ואנכי לשטראסבורג.

הדבר שהיה מתקשה בו ביותר בקראו שירי הספרדים, היה המשקל הערבי שלהם, שלא היה מצליח להטעים כדרכו בקראו את שיריו הוא, ובפרט מפני שהמבטא הספרדי לא היה שגור על פיו. מכל המשקלים ערבו לו ביותר משקל ה“וואפיר” וה“מותקארב”¹², יען הם קלים וקרובים למשקלים הרומאים שבשירה האירופית. ויום אחד הפתיע אותי בהראותו לי כעשרים וחמשה בתים משיר התולי במשקל וחרוז של “היוכלו פגרים” וכו', שחיבר על חלוקי דעות שפרצו ביני ובין קלוזנר על אודות מלונו “של כיס” שיצא אז לאור. והנה הגם שהמשקל היה פגום, החרוזים היו כל־כך מלאים תנועה וחיים, שהתפלאתי על כשרונו להסתגל לאותו המשקל ולחקותו. הוא לא רצה להרשות לי להעתיק את שירו, והרגשתי בו שכל ענין חיבור המהתלה היה כעין “מעשה קונדס” שלא היה צריך לצאת מארבע כתלי חדרו. אבל נשארו אצלי בתים אחדים שרשמתי תיכף אחר כך מזכרוני. בשיר ההוא הציג את קלוזנר כסופר “מודרנאי”:

מְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים / וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲמָרִים

וְנִיבִים מוּזָרִים / לִנְשָׁפִים וּבְקָרִים.

פַנְטַסְיוֹת וְסֶנְסַצְיוֹת, / סִמְפַּתְּיוֹת וְאוֹרְגַנִּזַּצְיוֹת

לְהַרְבּוֹת אוֹבַצְיוֹת / לוֹ בִטּוּיִים יְקָרִים¹³.

ואותי הציג כ“בלשן ספרדי עתיקאי”:

מְתָעֵב חִדּוּשִׁים / בְּלִי שׁוּם פֵּרוּשִׁים

וְלוֹ אֵין דְּרוּשִׁים / יַלְדֵי נָכְרִים וְזָרִים.

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה וּפִילוֹלוֹגְיָה / תֵּיאוֹלוֹגְיָה וְאַנְתּוֹלוֹגְיָה

חִירוּרְגְיָה וּפַאתּוֹלוֹגְיָה / בְּעֵינָיו מַמְזֵרִים.

וַאֲפִלּוּ אִינְטוּאַצְיָה / בְּאֵיזוּ סִיטוּאַצְיָה

בְּנִגּוּד לִטְרַדִּיצְיָה / אֲסוּרִים וַאֲרוּרִים.

וּמַכְאוֹבִים בָּזֶה יוֹסִיף / לַסּוֹפֵר יְהוֹסֵף

הַמֵּזִיעַ וְאוֹסֵף / מִלּוֹנִים וְאוֹצָרִים.

למרות התאמצו לשמור על המשקל של יתדות ותנועות לא הצליח בנסיונו, ובאמת לא הקפיד הרבה בכך; וכשאמרתי לו כי לפי המשקל הנכון צריך לקרוא מלונים (מ' שואית) תחת מלונים (מ' חרוקה). ויצא מזה שיהוסף הוא בעל אכסניות ואוצרות בר, ולא אוגר מלים ושרשים, צחק באותה העליזות אשר ציינה אותו ויאמר: “חזיזים ורעם! (דוננער וועטער) השד יקח את היתד!”

איני יודע מה עשה בשיר ההוא ואם נשמר בכתביו. אבל משירו שנדפס ב“הדואר”, גליון י"ד, שנה זו, “מכתב אל ביאליק”, ושחיבר ממש באותה עונה, אני רואה שגם בשיר זה חיקה את אותו המשקל והחרוז של שיר יהודה הלוי, ושגם על שירו זה מרחפת רוח ההתול. אולי בחר במחרוזת זו למהתלות, וחשוב היה להוודע אם נמצאים ממנו עוד שירי התול בסגנון “ספרדי” זה בין כתביו.

כל מאמצי להסביר לו שעליו להרגיל לשונו במבטא הספרדי השומר על כללי הדקדוק והטעמת המלים, ולשקול את שיריו לפי הנגינה העולה ויורדת במלעיל ומלרע, לא הצליחו. גם טענתי שסוף־סוף יתפשט המבטא הספרדי בארץ־ישראל, ומן ההכרח שיקובל בכל תפוצות הגולה, לא הזיזה אותו מדעתו, כי לכל משורר הצדק לשיר לפי רוחו ולשקול חרוזיו לפי טעמו והרגשתו. אמנם בשנים האחרונות בארץ־ישראל הוכרח גם הוא לשנות את מבטאו האשכנזי והתאמץ לשקול חרוזיו בהתאמה לטעמי המבטא הספרדי, וחושב אני שהמשפיע היותר גדול בנדון זה היה צלצול השפה החיה בפי הילדים, אשר אהב כל־כך, וקולם של תינוקות הכריע.

* * *

ובסוף אני רוצה להביא פרט אחד מעניין: פּעם אחת נפגשתי אתו באחד טיוליו בחורשות היידלברג, ואחת מאהובותיו בחברתו. היא היתה עלמה פשוטה, אבל יפה ומקסימה, מושכת עינים ולוקחת לבבות¹⁴. רציתי להמשיך דרכי, אבל הוא האיץ בי להלוות אליהם. בלינו שעה קטנה תחת אלונים וברושים, ובדרך שובנו העירה שאלה אותי, אם אני מבין עברית והוסיפה לאמר: “פעם אחת באתי אליו והוא היה כבר נואש יען אחרתי הרבה מהמועד. ראיתי על שלחנו גליון ועליו שורות שורות קצרות שנראו בעיני כחרוזים. שאלתי אותו על תכנם. ורק אחרי הציקי לו אמר לי שזו היתה שירה בעברית לשמי, ובמהרה החביא אותה ולא רצה לאמר לי כלום על אודותה, בהעירו: “מה־לך לשירה, ואהבתי אותך יותר עזה מכל שירות שבעולם”. ועתה הגידה נא לי, אתה, המשיכה לאמר אלי, האם עברית היא דומה לרוסית? כמה הייתי חפצה שתתרגם לי, אתה, חרוזים אחדים ממנה אם רק יתרצה להראותם לך! שאלתי את הכומר שלי מה טיבה של עברית ויאמר לי, שהיא השפה שבה נכתבה ה”ביבל“; וזה הלא ספר קדוש הוא; האם אפשר לכתוב שירי אהבה בשפה קדושה כזו? נסיתי לקרוא דף ודפיים ב”ביבל" אך לא הבינותי הרבה ממה שכתוב בה".

פניתי אל טשרניחובסקי בלחישה, ואשאלהו אם אומר לה שתקרא את שיר־השירים. קפץ ואמר: “חס־ושלום! הנח לה שתוסיף להאמין בקדושת ה”ביבל". ולה אמר: “בספר הקדוש הזה כתוב במקום אחד: כי עזה כמות אהבה, רשפיה רשפי אש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”. באותו רגע שלהבת עלתה בעיניה הגדולות והיפות, ומתוך התרגשות מחממת ענתה ותאמר: “אח! כמה יפה זה. אח! לוא הייתי אך יכולה לקרוא ולהבין ספר כזה”.

* * *

כעבור כשנה וחצי מיום שכתבתי לו מכתבי הראשון בא טשרניחובסקי להיידלברג, ובמשך כל ימי היותו שם כארבע שנים, ביחוד ב“זמנים” שגם אני למדתי באוניברסיטה של היידלברג, היינו קרובים איש אל רעהו. נפגשנו, שוחחנו, טיילנו, התענגנו וגם התווכחנו על הרבה דברים ועל סגנונו ו“דקדוקו”, ולפעמים התנגחנו והתכעסנו בווכוחינו על היהדות והיווניות והאליליות; אבל לבסוף שוב התאהבנו, כי קסמים היו לו בכל תהלוכותיו, ואיש־חמודות היה ואי־אפשר היה להפרד מעליו. כי אפילו בשעה שהיה מתרגז, חוט של חן היה נמשך על פניו המלאים שמחת חיים, ובבת־שחוק על שפתיו היה גומר, ומפרק בזה את יריבו מנשקו.

הרבה זכרונות עולים על לבי מדי חשבי על טשרניחובסקי, על ידידיו ועל אהובותיו ועל ימי־היידלברג; אולי עוד אשוב לדבר עליהם בהזדמנות אחרת.

ניו־הייבן, ניסן תש"ד.