רקע
שלום שטריט
יַעֲקֹב פִיכְמַן

אבא – יהודי פשוט וכשר. אמא – אשה ענוגה וטובה. קו האופי – מורשה לו מאביו, העדינות והטוב הגיעוהו מיד הורתו.

עוד בילדותו התנכר בשאר-רוחו. ספג תורה כאדמה צמאה. ירא-שמים ואדוק היה וחיצי חבריו ה“אפיקורסים” ניחתו בו. אך יותר מכול חמד את השדות הרחבים מחוצה לעיר, האפרים הירוקים, מי-המנוחות… פעם לקחו אביו עמו בעגלתו לכפר הסמוך, – נפעם ממראות הטבע, והיה עורג אליהם מאז כאל מקלטו היחיד.

פעם הביא לו אביו למנה מאודיסה ספור-המעשה “אליבבה ומ' הגזלנים”, למקראו התלקח בו דמיונו, ואחזו מאז בולמוס-קריאה. השפיע עליו ביותר, “רובינזון קרוזו”, ומה שנעשה בשבילו מאפו בתקופה זו, סיפר לנו פיכמן במסתו הנלבבת עליו.

צרו לו ד' אמותיה של העיירה והוא השתוקק למרחב. בבוקר בהיר אחד התגנב בחשאי מבית-אבא, כשצרור-לבנים מדולדל תחת בית-שחיו (בו צרורים היו גם ספרי מאפו). מאז החלה פרשת הנדודים שלו וגלגולי-המלאכה השונים והמשונים. בכיסו לא נמצאה אף פרוטה, – ברם הסתדר ברווחה בקרון מתחת לספסל, עד שנתקל הקונדוקטור ברגלו המשורבבה חוצה, וגרפו ממקום-מחבואו והשליכהו באישון-לילה ליד בית-נתיבות נידח, מבלי שידע אנה לנטות…

באומנויות מרובות אחז הנער, ובכל אלה גוע כמעט ברעב. פעם נטפל לקבצן מחזר בעיירות עם “תיבת-זמרה” וערך עמו “גלות”. ופעם נתחבר לאיזה “שקץ” ועשו יחד מקח-וממכר בעצמות יבשות. אחר-כך נעשה שוליא לאופה, ל“משרת” בחנות, למלצר במסעדה, וגם מסבּלוּת ועגלנות לא הניח את ידו. לבסוף מצא את תיקונו ב“מלמדות” כפרית, לסיפוק-רוחם הגמור של בעליו. ומפני שהלשון הרוסית שגורה היתה בפיהם, עלה בידו לרכשה גם הוא. כך נפתח לו נקב כחודו של מחט לשירה הרוסית וגם החל לסגל לו אט-אט את השפה הגרמנית. היה זה חורף של בישול וביכּור. יומם עבד את עבודתו באמונה, ובלילה היתה שירה עמו.

אך בכל אלה לא מצא סיפוק לרוחו. נפשו כלה לכרך, למקום-השכלה ודעת, לעיר שחיי-צבור אינטנסיביים סואנים שם. ושוב חזרה אליו פרשת-הנדודים, נד ונע בערים שונות, עד שהגיע למטרופולין של בסרביה: **קישינוב. **

חשכת-המציאות שלו, בתור-הנעורים, הלכה ונמוגה כבערפל, עם חבלי-היצירה שהחלו מתרוננים בחובו ועם שעות-העונג שמוּנוּ לו לבקרים בהגיחו לקרבו את יצירות-המופת העסיסיות של ביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי ואחה"ע, שנתברכה בהן ספרותנו באותה שעה. לא היה צורך לרעות בשדות זרים! ספרותנו עצמה היתה בעיניו אי-קסמים מבורך, מלא וגדוש בכל המכמנים. אפילו פרישמן, הפיטן החד והקפּריסי, לא בוש עכשיו בדורו, – והחל צועה בראש “הדור” שלו, והיה זה בעיניו כלי-מבטא הוגן והולם את גיל-הבגרות של ספרותנו.

משאת-נפשו של פיכמן היתה אז, להצטרף ל“דור” נאור זה, לעבור את כור-המצרף המחשל של פרישמן הקפדן, – ודבר זה עלה לו, הודות לאמתות כשרונו המחונן, בנקל. פרישמן סמך את ידו עליו.

מְהַלֵּךְ אָנֹכִי בֵּין הַצְּלָלִים הַחֲבִיבִים – רֵעַי,

וּבְעֶצֶם לַיְלָה

אָרִים פִּתְאוֹם כְּנַף אַדַּרְתִּי,

וּכְחַיָּה פְּצוּעָה יִרְעַד הָאֹֹפֶל

מֵאֲבוּקַת סוֹדִי.


תוכו כברו. זקוף-קומה וישר-גו. באבריו בריאות בסרבית, ברם, נוגה העין מגלה, שנשמת משורר מסתופפת בגוף חסון זה. גם הידים החטובות נאה, הלבנות, חושפות את העצב הכמוס שבו… והוא הדין במהות יצירתו, כבבואת גופו. הביטוי ברור, מהוקצע וּודאי. ברם העולם שלו נטוי אלכסונית… הנוף המיוחד במינו עוד בקובצו “גבעולים”, אמנם מוצק הוא – אך מגובש גם האד העוטה אותו. המשורר נוטה לגדר הדברים, לביטוי עד גמירא, לסוף-פסוק (חולשה לפיכמן בשירה לפסוקים קצרים), וככלות הכל, אובד הפסוק בחלל אפקים לבלי תכלה… חותמה של שירת פיכמן: בריאות כדמות גופו. אך בחובה מכרסמת, תולעת העצב. טווה היא את קורי-משיה המיוחדים, העצמיים, של בת-שירתו. כי עם כל עוצם-ההנאה של המשורר מהיקף-המראות העוטרהו, הרי עיקר הנהיה שלו “לרוח הערב” ש“בכנפיה עצב סתרים” עם “ריחות הר כה דקים”. כמו למיכ“ל, כן גם לפיכמן, משאת-נפשו הנאצלה: הערב. טועם הוא אמנם בהנאה בקרי-אביב, ו”לבבו רווה זיו צהרים" – אך אינו מאמין במרגועם. בוגדה מנוחת צהרים: “יד רוקמת בחשאי חופות אור על תהומות-זועה. וחלומות לובן זכּים כּורים קבר לאיזה דבר”. מאמין המשורר רק בשעה אחת, שעת בטחון, נאמנה ועצובה:

שְׁעַת הָעֶרֶב הִיא הַגְּדוֹלָה

עִם תַּנְחוּמָהּ וְעִם מַרְגּוֹעָהּ,

הִיא לֹא תְּכַזֵּב לָךְ, בָּהּ תַּאֲמִין.

וְשֶׁפִי תֵּלֵךְ לִקְרַאת בּוֹאָהּ.

בְּאוֹר הַיּוֹם וּבְלֹבֶן זְהָבוֹ

צַפֵּה לִבִּי, לָהּ כִּי תָּבוֹא.


בשיריו הראשונים רווח בעיקר הנוף על כל קסמיו, בגילוייו השונים. מבעדו נראית גם נפש הפיטן, לכל קפוליה הסמויים. עוצב עליז ונסתר בחגוי הוויתו כולה, סתיו מזהיב ומאדים ניתך בשלכתו לעינינו. גבעולים בודדים, בולטים בשדות המרחביה ומבליטים את ערית הוויה. “צללים על השדות”. והמשורר, לא עצב יכרסמהו, כי חדוה גדולה בו קמה לכל מרחב זה, שדוד אדרת סוד, אף משלכת ריקה זו נשקף לו –

הֲדַר הַהֲוָיָה לֹא יְכַזֵּב,

כָּל מַשַּׁב רוּחַ הֶעְמִידַנִי עַיִן

בְּעַיִן עִם הַ“יֵשׁ” וָאֶתְבּוֹנֵן.

וּבְרֶגַע זֶה צְלָלַי כֻּלָּם נָמוֹֹגוּ

לְאוֹר חָדָשׁ, אֲשֶׁר נוֹלַד מֵאָז

וַיְחִי בִּי וַיְפַעֵם בִּנְגִינוֹתַי.


כאן סוד אספקלריתו העצמית, ההוויה כולה נראתה מבעד משקפת סתווית, עצובה-עליזה, בכל אמתה האובייקטיבית, הסמלית, אולם חס לך מלחשוב על אספקלרית-קוהלת, למרות כל עוצם אהדתו של המשורר לפילוסוף זה. עמקי-תהומות נחשפים אמנם לעינים, – ברם, בצרוף רמז של אזהרה למתינות-הצעד, לטפיפה בנחת על עברי פיותיהם עד הגיעו בשלום לככר-הנגוהות, לאפרים הירוקים של העליזות…

מדדה המשורר בגרציה על עברי התהומות, נחוי בידי צו-החיים לאי-מנוחות. במידה שיש מקום בלבו לרוחות-חרדה, בה במדה עלול הנהו ליהנות מפינת-מרגוע, וכה איווה לו הפיטן ב“אידיליות-ים”, למשך עונת-קיץ מלאה, עם הנץ האביב עד לשלהי דקיטא, נוה-שאנן לחוף-הים. הים על כל תעלומותיו, ישתרע וייחשף לעינינו, מכל צדדיו האידיליים. טיפוסי-אדם מכל המינים, קייטנים ואזרחי המקום, משתבצים נאה במסכת. ולב המשורר יעור לאהבה על כל קסמיה. אידיליה של אדם שנמלט מגוב האריות לאי מבטחים, כשטרף-חיים מפרכס בין שניו…


“ימי שמש” – כשמו כן הוא. ככוח-השמש בגבורתו. בפואימותיו הגיע פיכמן לשיא חוסנו. הרבה און הוצק בחרוזי השירות הללו. נדמה, שהפירות נשלו מעליהם, עם גמר בישולם. וכן גם סח לנו המשורר במבואו ל“ימי שמש”, שבמשך שנים-שלשה ימים, רשם במחברתו שעל ברכיו, בסיפון על האניה מאיטליה לא"י, כמעט כל חרוזי “רות” וגם חלק הגון של “שמשון בעזה”. צלחה עליו הרוח וזכה המשורר להשראה בלתי מצויה. ולא היתה זאת זכות המשורר בלבד, אלא של מקצוע-הפיוט בכלל, על שנתברך ביבול מחונן כזה.

ידוע שקשה מאד להיטפל לנושא תנכ“י, מפני שלמרות צמצומו המופרז, לא ישייר כמעט טפח להתגדר בו. נראה שנסחט הוא עד גמירא. הדבר מכוון ביחוד כלפינו מבפנים, הבקיאים בסגנון הרמזים של המקרא “דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”. כל השירה הלועזית, המיוסדת על נושאים תנכ”יים, אינה עלולה להביאנו לידי התפעלות, באשר נתקיים בהם הכתוב: “סבאך מהול במים”. אף גדולי המשוררים שאיוו להם קרקע-יצירה הלזו (כגון: בירון, הבּל וכד') – גם אצלם מבהקת כאן רק האידיאה החדשה, שהנושא הביבלי היה להם רק ללבוּש. הם מזגו בעצם יין חדש לתוך קנקן ישן. נִפלה מאחרים הנהו רק אברהם מאפו, שמפאת יקוד-געגועים להדר-קדומים שלנו (עם כוונה לתתו בתור דגם לחיקוי), הצליח ב“אהבת-ציון” למתוח את הקלף התנכ"י ליריעה רומניסטית. בספר זה בלבד נשתמרו טעמו וצביונו של המקרא למרות התמתחותו.

פיכמן עיצב לנו גבורים תנכ"יים מבעד לאספקלריתו, מבעד לסגנונו הזך, בעמדו כבר הוא בעצמו על קרקע-המולדת המוחשת. אין הוא רוצה ליצור לנו את הגבורים בדמותם מאז דוקא. נוף-הארץ ניתן לנו, לא בעד משקפת רומנטית, אלא בעיניו הוא. הוא ארץ-הישראלי הממשי, – הנוף אינו קרוץ אצלו ממראות-הדמיון ואינו פרי הקריאה. לא. הוא הנהו רקע חייו המציאותיים. סגנון השירות האלה הנהו רגיל, פיכמני, בלי שמץ סטיליזציה. השגב אינו קליפה, – אלא נשגב הוא, מגוו. הפואימות הללו אינן “מחוננות” בסגנון נמלץ, העשוי במתכוון כלבוש לתקופה. הגבורים מדברים בפשטות, בסגנון זמננו. אחד משומרי הסף של המלך דוד מסיח לתומו כמונו היום: “אכן הלילה יתרחש כאן פלא”.

פיכמן אינו, אמנם, האיש אשר יעשה בלהטים לאומיים, שיצירתו תטיף דברי-תעמולה, – אולם מעצמן משתרבבות לתוך שירותיו נעימות-התקופה, הדי משאות-הנפש. מבלי משים נמלטות מפי נעמי מלים אקטואליות כאלה:

לֹא טוֹב כִּי יַעֲזוֹב אִישׁ אֶת אַרְצוֹ בְּעָנְיָהּ,

וְהִצִּיל רַק אֶת נַפְשׁוֹ. אַשְׁרֵי אִישׁ

אֲשֶׁר בַּצַּר לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת,

עִם אֶחָיו יִשָּׂא חֶבְלָהּ, יֵשׁ בְּחֵיקָהּ

לְכָל-עֳנִי שִׁלּוּמִים, וְהִיא תְּפַיֵּס

כָּל נֶאֳמָן עִמָּהּ גַּם כִּי יִרֶב סִבְלוֹ.

וְנִסַּח מֵאַדְמָתוֹ – קִלְלַת-עוֹלָם

רוֹבֶצֶת עָלָיו כְּבֵדָה לְאֵין תַּקָּנָה.

או בדומה לזה, צרכי-השעה שלנו, מלחמתנו הממשית עם הפלשתים של ימינו, מַתנים איזה אידיאל של שמשון, מסוג הגבורים שלנו מימי-הקדומים; שמשון זה ש“חרשׁה ידוֹ את שׂדה עמוֹ ותּזרע זרע הפּדוּת לעד”; זה משטח-העוז, מרהיב-העינים בעושר עלילותיו, אינו משולל לחלוטין מגמה ומשאלה: מן דין הבו לון…

המשורר פיכמן, ששרוי בלי-הרף באוירת-יצירה מתמדת, הביע בצורה הנמרצה ביותר בשירו “אבל-דוד” את החרדה המזעזעת של סילוק שכינה בעצם עצמת תעצומות-היצירה: הטרגדיה האיומה של אטימת אטוֹמי ההשראה. זוהי שועה איומה, בעידנא דאתערותא, בבחינת “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני.” ומי הוא זה המתריע בקול אימים על השיתּוק המבעית הלזה? לא אחר מאשר דוד המלך, מתוח-השרירים וערוך-המיתרים. נעים-זמירות-ישראל זה, שכגודל עוזו ואילותו, כך תערב עדנת כנורו. ובמדה שישגא חסון-נפשו, בה במידה ניתן לו למנה ניגודו: רוך-נשמה. והנה נפשו המלכותית שגלתה מספירת-האצילות הכי עליונה, נכסוף נכספה לראות את עצמה שוב בתפארת עזוזה. ומה עלז כל לב לפתע פתאום, בפואימה “יואב”, בהישמע מחדש צלילי-הכנור, וכל חלל-העולם נתמלא שוב רטט-צפיה לפלאי-יה. בהתחדש צלילי-הכנור, כל היקום כולו, כאילו נשם פתאום לרווחה, ונתמלא שוב עסיס, ואף יואב הגבור שתּש כוחו חגר פתאום אונים מחדש. הנגינה נראית בתור עורק-החיים של ההוויה כולה.

מעין כמייה לפורקן מחלחלת גם בשיר הדרמטי “הבעש”ט בדרך לא“י”, שקורץ מחומר שונה לגמרי מזה של התנ"ך. כמובן, אצל פיכמן אינו עלול אף חזיון מסוג זה ליהפך לדבר שבמסתורין, כמו שמחייב טבע החומר, באשר חוש-אמתּותו מונעהו מכך. אולם החתירה בגלי-העצבות לקראת “ספינת החדוה, באש לבנה כל מפרש בה בוער”, מעידה להיכן פני המשורר מועדות. בעצם הובעה בזה השקפת-העולם החסידותית, “שנקראה שוב לכבוש את החדוה”. ואשרי המשורר, מי שתוגת-החיים מלפפת את נפשו כל ימיו, שהגיע בשחיית-איתנים, בחרף-נפש ממש, עד לספינת החדוה:

וַיִּירַק כָּל תֵּל קֵרֵחַ

וְכָל יָד אֲשֶׁר יָבְשָׁה,

הִשְׂתָּרְגָה כְּבַד פּוֹרֵחַ

עַל תֵּבֵל שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה.

פואימותיו הדרמטיות של פיכמן קובעות לעצמן מקום כבוד בשירתנו, באשר מלאות הן וגדושות פיוט ומחשבה, סמלים ורמזים וראויות להערכה מפורטת, שרשימה קצרה מסוגנו תקצר מהכילה. למעריך-מאריך יש כאן מקום להתגדר, לתועלתם של הספרות ושל הקורא.


המבקר פיכמן הופיע בספרותנו, בתקופת היווצר המסה ונמנה בין יוצריה המעולים. אמנם לא חסרו בספרותנו באותה שעה מבקרים חשובים מכל הסוגים. ראובן בריינין כתב מונוגרפיות גדולות והגונות. דוד פרישמן הוקיע את זועת-הבטלנות שבספרותנו והוא גופו שימש דגם ומופת בטעמו היפה ובעדנת סגנונו. יוסף קלוזנר הבליט בהערצה את היש המחלט שבתקופת ההשכלה וקידם בהתפעלות כל הנולד במזל-תחיה. מ.י. ברדיצ’בסקי הניח את היסודות לבקורת ההתרשמות. פיכמן מיזג בתוכו את הליריות הפרישמנית עם ההתרשמות של ברדיצ’בסקי. הוא נתן לחזיונות המבוקרים לעבור על נפשו לתומם, ופרי התרשמותו היה מעין פואימה בפרוזה, כהתרשמותו מיפה-נוף מרהיב-עינים. הוא תר אחרי מחזות-טבע כלולים בהדרם: מאפו, יל“ג ומיכ”ל. ולפתע חמד לו נדודי-טיול לארצות-מרחקים: קוהלת ואיוב, וגם זה עשה עלינו רושם של חווית המשורר מחזיונות-הוויה מופלאים. לא בקורת-ספרים היתה זו לנו, אלא המשך מחונן של פיכמן המשורר בעמדו תוהה ומשתאה בפני חזיונות-יצירה רוחניים (כדוגמת שיריו: הומירוס, גטה וכו'), ממש כמתוך יחסו וזיקתו לחזיונות הטבע.

כך נראתה משנתו בתקופת-יצירתו הראשונה. אכן, עם המשך התפתחותו, נשתרבבה תוספת-מה במסתו: הגוון ההגיוני, העיוני. איני יודע אם נעשתה המזיגה בין האלמנטים השונים, שירה ועיון, – אולם העובדא בעינה עומדת, שנתוספה לו מידה חדשה זו, ואין ספק שמרובה חשיבותה כשלעצמה. שני אפני-היצירה פועלים על הנפש במידה הגונה, השירה בקסמיה וההגיון במשקלו. ואין המזיגה תנאי מוחלט. אני, למשל, הנני חסיד דוקא של הפרגמנט, המונע בהרבה דברי-טפל, שברובם אינם אלא לולאות-קישור. אבל לעצם עניננו: הספר “אנשי-בשורה” שנתהוו בו שינויים ותוספות, שנשתנה ממטבעתו הראשונה, אינו אלא סעודה מלאה של “בישרא וכוורא” בלוית צלילי-הנגינות המשובבים את הלב. פה אין העיקר פיכמן, המשורר רב-האיכות, בעדנת-טעמו ובנעימות-הגיונותיו, – אלא הגושים המוחלטים בשפעת עושר-מושגיהם ושלל תכונותיהם עומדים לעינינו כנדים לבל הימוט: רמח“ל, אד”ם הכהן, מיכ“ל, מאפו ויל”ג. גופים מוחשיים, המהלכים עלי אדמות, על הגיגיהם ועלילותיהם, נעצבו כחטיבה אֶפּית. ועוד פעם נדגיש: כאן אין המגמה לניתוח בקורתי של היצירה, אלא תיאור האישיות למלוא מעלותיה ועמידה יסודית על סגולותיותה ויחידותה. פורטרטים בשרטוטים אופיניים גדושים, כך שעלתה לו להוציא את הבקורת מאפיקי הרשימה והשרטוט ולהסיע אותה למרחב אפקיה של המסה. וכה נתמתחו מאמריו על מאפו ויל“ג, רמח”ל ומיכ"ל בהיקפם, עד כדי ספרים כמעט.

הוא גופו, שנושא בחובו זוהר סמוי, ידע לחשוף מאין כמוהו את הזיו שזורעים אנשי-הבשורה ביקום וסביביו. אישים ענקיים לקחו את כל לבו, והוא עקב אחרי כל תג שלהם, וצרר למשמרת כל נטף הויתם. רמח“ל ומאפו, מיכ”ל ויל“ג, סוללי-נתיבות היו, יוצרי-ערכין, – הוא גמע לתוכו את קובעתם עד לשכרה. המעריך השתדל להימצא במחיצתם, לנשום בצותא-חדא עמם ועם צביונם המשומר, באוירתם המסוימת, המיוחדת. גישתו אליהם: במכשירים פיוטיים והגותיים. היה לנו לרוב הרושם, שמצא מין את מינו. אם למשל, במסה על מיכ”ל הוא נותן מקום להתגדר לליריקן שבו; אם בחיבורו הענקי על יל“ג, רווח פה ושם האפּיקן שבו, – הרי אצל רמח”ל בטפּלו בחלק המחקרי שבו או במקובל, נתגלה לנו פיכמן בתור איש-העיון.


חרדת-הנפש ביחד עם האמונה ממזגות יפה את האישיות התמה הזאת. מתישבת איפוא על נקלה הזיקה של אדם עדין זה ל“איוב” ו“קוהלת”, במזיגה עם הפתּוס הנלבב בשעת הערכתו חזיון אמנותי כאברהם מאפו. עצוב ומאמין כאחד הנהו המשורר, שני הצדדים מהווים את הגושפנקא העצמית שלו. מתוך אמונה תמה בדור יוּלד, עלול היה האמן המבוגר להיפנות ל“עולם הקטן”, להסיח עמו כאיש לרעהו, מבלי היתּמם, מבלי הפליה – והם הבינוהו (אמונתו זו הצרורה בדפי ספרי-הלמוד שלו, היא שגרמה להפצה גדולה של ספריו. וכן גם סוד-הצלחתה של “מולדת” – ירחון שנועד לנוער ונתן סיפוק-רוח גם לגדולים – יתבאר מתוך תכסיסו המיוחד של פיכמן: להשתמש בשפה אחת לגדול וקטן, בסגנון השוה לכל נפש…).

כאמור, הרבה ירש פיכמן מרבותיו ברדיצ’בסקי ופרישמן, בתפיסה אינטואיטיבית וליריקה, ברם, הוא נוקה מסקפטיותם ומסטירתם של שניהם. באשר הוא מאמין אדוק בתנועת-התחיה למלוא כל גילוייה המרובים. והגם שלא יצא פיכמן מעולם מגדרו של אמן, ולא נשבּה למפלגתיות, – הרי שועבד מכל מקום בכל חושיו לחזון-הגאולה לצמיתות, ורוחו הופרתה מפתּוס התלהבותו. ועם נצנוץ שביב אפשרות הסיע המשורר את ביתו לארצו משאת-נפשו, לחוננה ולשרתה. וכאן מצא כבר את ברנר שקוע בראשו ורובו בפילוס נתיבה לציוניות-העובדת בספרותנו – ונכרך אחרי דעותיו, למרות שינוי-מזגיהם. ומוזרים דרכי הגורל: בספרות הארץ-ישראלית עשה אלוהים את ברנר ופיכמן זה לעומת זה. לעומת החאוטיות ההיולית, הסטיכית, של ברנר (חאוטי היה רק הוא בלבד, יתר המשתתפים בקבציו היו רובם מתונים), כאילו נתקע פיכמן בעל-ההרמוניה כבלם, כנד עוצר. ירחוניו של פיכמן כאילו גלמו את המאידך גיסא של מהלך ברנר. לעומת “האדמה”, שטחי הערבה הרחבים-ירוקים, שיחי-הפרא והדרדרים, – הרהיבו ה“מעברות” את העינים בשלל תשבץ-תפארה של תרבות-האדם. איני יכול להשוות לעיני מראה ספרותנו בארץ, אילו נעדרו במשק-תרבותה הירחונים: “מולדת” ו“מעברות”. איני יכול לתאר לי גם מה היה פרצוף-ספרותנו אף כיום בלעדיהם…


מלאים וגדושים אנו ברושמו של פיכמן, שרוחו ניתכה בלי-הרף בשדות-ספרותנו, במשך שלשים שנה. הגם שלכינוס מלא לא הגיע עדיין, באשר יצירותיו פזורות עדיין על “שבעה ימים”, – מכל מקום נשתקע פיכמן כבר בלבב הקורא בתור חטיבה משוכללת, בתור נכס. ה“גבעולים” נהפכו ברבות-הזמן לשדה-קמה מזהיב, (לפי שעה בשני קבצים הגונים: “צללים על שדות”, ו“ימי שמש”) וה“בבואות” – אנדרטות-הסופרים שלו – מתנוססות בשפע בקרית-ספרנו, כצריחי-מגדלים בולטים מעברים (חלק מזער מהן נקלטו בספרו החשוב “אנשי בשורה”). לכאורה נדמו שני הקבצים הללו, שצורת-הבעתם היא מאזורים שונים, לבעלי קצוות מתנגדות. שירה ובקורת – אקלימים שונים שולטים בהן. אכן למעשה אין הדבר כן. למעשה איכות אחת כלולה בשני הקבצים גם יחד. בשניהם השירה בסיס ומניע היצירה. אין נפקא-מינא אם “יפה-נוף” בצורת גביש-זהב, או “גורדון” בדמות אנדרטא יוצגו לפנינו, – יד אחת של משורר-פסל בצעתם. כי חכמת-הגילום של הלכי-נפש שונים – מסגולותיו העצמיות של פיכמן היא, שאר-רוחו המיוחד. כי הלך-הנפש הוא נשמת יצירתו כולה, בכל פינות אמנותו גם יחד. שהרי עם נקישת הטקט הראשון במנגינותיו, – נימת-הנפש שלנו תזועזע מיד. כי דומה הוא פיכמן לכנור ערוך-מיתרים, שלמגע נשיבת-הרוח הקלה ביותר נפלטים ורועפים הצלילים הנוגים… מבחינה זו הריהו נחשב בצדק לאחד מיחידי-הסגוּלה שבבעלי-הסגנון, שאין כמעט רגבים בשפתו, ושום “חמץ נוקשה”, שמחוננים בהם לרוב דוקא בעלי-ההגיון החמור… מרובות המעניות שפתח פיכמן בקרקע-הבור של ספרותנו. תלם מתגבב לתלם. ניתכו עם חרישו עפרות-הזהב המהבילים כחרגא דשמשא, ונהפכו ורבצו כמשטח-זהרים. כי לא היה מתרפה מימיו במלאכתו. זורע נאמן היה פיכמן כל חייו ולא היה רואה בעבים. ולכשתאָסף יצירתו המפוזרה הגורנה (ספריה נאה, מגוונת, תהא זאת לנו), נעמוד כולנו משתאים ומתפעלים, למראות שטח-האדמה הדשן, מרהיב-העינים, שזרועו כבשתו לנו. –



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53443 יצירות מאת 3182 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!