מקדש לבילו"יים ליובלם

 

פתיחה.    🔗

יוצא דופן היה. הוא לא נשתלב כחוליה בשלשלת היוחסין של השירה: לא באסכולה של אד“ם הכהן, מיכ”ל ויל"ג, ולא בבית מדרשם של משוררי ההמשך: דוליצקי, שפירא ומאנה, אף על פי שהיה יליד בין-הזמנים הלזה, בן-תקופתם של האחרונים. טפוס של “יוצא דופן” היה, בודד. וביחד עם זה נעשה למשורר העממי, הצבורי שבכלם. יתכן, שדוקא מחמת היותו גלמוד, עצוב ביותר – נעשה נ. ה. אימבר למנצח בנגינות במקהלות-עם. נראה, שהוא החניק בכוונה את “צרצר” הפייטן שבו, שלא נתן דמי לו –

שִׁירִי בַּל יִשָּׁמֵעַ –

כִּנּוֹרִי בַּשּׁוֹפָר אָמִירָה,

אָרִיעַ אֶתְקַע כַּתּוֹקֵעַ

וּתְרוּעָה לִי לְשִׁירָה.

את כנורו המיר בשופר, ששירו בל ישמע… התרועה היתה מעין מסכה לנפשו, קרום ממעל לה. ברם, אימבר בעצם רק משורר היה, דגם למין נאצל זה, שחי חיים היוליים ללא ממש וגלום. והמגע שלו בקליפת-המציאות, היה שורט בנפשו, צורב וגורם לסלוד – כחריקה בחלקת-זכוכית…

אישיותו של אימבר מפולגת איפוא לשתי רשויות: רשות הרבים ורשות היחיד. רשות הרבים שלו היא בעצם רק הבבואה, בת הקול של רשות היחיד שלו. וכשקוראים אנו את שירו הלירי העמוק “אמי”, בשאון ההמולה של שירי המקהלה הרבים שלו, מתחוור לנו בבהירות, שאי הפלאות הזה בלב הים הסוער, הוא שאָצל מהודו על הים כולו. הואיל והים לא היה לו אלא מקום מקלט מפני תוגת אי-הפלאים שלו…

 

אישיותו    🔗

ח"י שנותיו הראשונות, חי אימבר בעיירתו זלוצ’וב, במזרח גליציה. בנוף טבע זה קורצה נשמתו, ושם גם גובשה. טפוס זה, שהיה משונה מאד בקרית-הספר, נראה כבר “מוזר” ביותר לבני עירו, בעודו באבו. “עלוי” מסוגו אמנם חזיון נפרץ הוא, אך ילד קאפּריזי כזה – עין לא ראתהו. מופלא הדבר, כיצד נפגעה נפשו, מחמת דקותה, אף בנגיעה עם מאורעות טבעיים. בכור היה להוריו, וכשנשתרבבה לחייו, בשנתו השלישית, האחות הראשונה, פעלה עליו כחתך בבשרו מחמת חשש של קפוח חלקו, ולא השלים עם זכות קיומה עד סמוך לפטירתו. (עובדה מחרדת-לב ומאַלפת דרכי מהותו של אימבר). כי מופלא במינו היה כבר בילדותו. בכל פסיעה שלו, היה צעד שלא כרגיל, מעין הפתעה, מפלוס נתיב לעצמיותו המיוחדה. בן עשר היה כבר פייטן מפורסם בעירו, מחבר השיר “בית תפלתי” (מוקדש למלחמת גרמניה באוסטריה). וגם נמצא לשרותו כבר באותה שעה “מזכיר”, שהיה מעלה על הנייר את הגיגי לבו (כי הלכות הכתיבה לא היו נהירות לו עדיין). ולכשסרב פעם מזכירו, חברו הגדול בשנים, שהיה מחונן אף הוא בכשרונות, להענות לדרישתו של אימבר, לכתוב לו ביום הכפורים שיר, שחבר זה עתה במוחו לכבוד פרינץ הבסבורני, שעבר באותו יום את העיר זלוצ’וב, מתריס אימבר הנער, בשנת העשור לחייו, כלפי מזכירו בנוסח השגור שלו, שהצטיין אחר כך בגושפנקתו המיוחדת:

– “אם כן, הרי אתה עדיין בטלן גמור!”.

כי בעודו ילד, אימבר היה כבר “מופקר”. נפשו לא היתה מעולם שומה בסד. וכן היו יחסיו לבריות – בלא חרצובות כלל. קלסי היה השימוש התמידי שלו בגוף ראשון לכל אדם, לבלי הדר שום גדול. גם בהיותו עדיין “פרחח”, היה המגע שלו עם ה“פריצים”, מושלי העיר, מעורר השתוממות יתרה. ההומור שלו, כשל זקן ורגיל, בשעת-פולמוס אתם, היה לשיחה בפי כל. ועם המושלים היו לו “עסקים” בגלל השירים שהיה שולח מפעם לפעם לקיר“ה (סתם קיר"ה, הריהו הקיסר פרנץ יוסף האוסטרי, גם מחוץ לגבול ארצותיו). והקיסר היה מעניק לו תמורתם, דורונות כסף על ידיהם. קיר”ה – הלא היה ליהודי גאליציה ההגשמה של מלכותא דארעא במובן הנעלה ביותר, החלק מ“כבודו” לבשר ודם. ומי שזכה למגע שרביטו, הוא עצמו אציל, נאצל מספירותיו. הראיון של אימבר עם הקיסר פרנץ יוסף, היה בודאי הפסגה של שאיפות העלם בתור-הנוער שלו – המדרגה העילאית, שאליה טיפס ועלה, השלב העליון על כל העליונים.

“מוזר” התהלך אימבר בזלוצ’וב עד היותו לבן שמונה עשרה. כל “מעשה” שלו היה משונה, שלא ככל האדם, בעיני הבריות. רק אמו שמעה את שפת-רוחו, כי גם נפשה היתה פקעת של משי, כבנה, למרות הבדל יסודות-רוחם. נוגע עד הלב ממש המחזה: אימבר הובל בידי אמו חזרה מלבוב, מבית ד“ר לוונשטיין המטיף, כשהוא כבר עלם בן י”ח, כרוך אחרי סנור אמא, כילד נזוף לאחר ה“חטא” – חטא קיצוץ הפאות והפשטת הקפוטה.

ועוד לבת-חוה אחת היתה באותו זמן השפעה ניכרת עליו: העלמה אוירבוך המשכילה, בת הגביר, הנוגה והענוגה, מורתו בלשונות לועז. בתהו ובהו של חייו, במאפלית שממון-העיירה, הבהבה היא לו כקרן אור מלאת מתק. לבחורה חמודה זו שנקטפה באבה, היה אימבר חרד כל ימיו לעילוי נשמתה, וה“ברקאי” שלו, הראשון, היה קודש לה ולהגברת אוליפנט כאחת.

 

פרשת הנדודים.    🔗

כשם שהֶראה לנו אימבר בגיל הנוער שלו בנדנודי רוחו הבלתי פוסקים, כך בהגיעו לשנות הבגרות התחילו טלטולי-גופו התכופים ללא הרף, ממש טלטלת-גבר. “אך ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלי”. קיפל אימבר באופיו את נשמת האומה המטולטלת – וכל מיני “גלויות” ערך בימיו. אין קצה לארצות, איים ומדבריות, שאימבר נדד ותעה בהם. נקל יותר למנות באצבע את המקומות שבמקרה לא סייר. ובכל מיני עסקים ואמנויות אחז לכלכל בהם נפשו, מן הבא ביד: הוראה, רוכלות, שענות, מזכירות וספרות. מועטות היו התחנות שתקע בהן אהלו לזמן רב, כי מניה וביה נרדף ונהדף מדחיפה פנימית לבלי הפוגות. ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלו…

 

“התקוה”    🔗

תחנת מרגוע, כפיסת קרחת מזהירה בלב יער, נמצאה לו לאימבר לשעה קלה ביאסי, ברומיניה, בבית הבארון משה וולדברג. שם, בהיותו בן כ“א, נפלטה מלבבו “התקוה” (כל דבריו, כמעט, באו עם פליטת הדם שבלב), שנעשתה מאליה ברבות הימים להימנון האומה. מפליא: בשנת תרל”ח, עם נעיצת מחרשת ברזל בקרקע הבתולה, באם המושבות, במושבה הראשונה בא“י, בפתח-תקוה – נולד אי שם תחת שמי ד' הימנון העם. שירים רבים שהיו רווחים בפי העם, היו “מועמדים” אז לתכלית זו: “משאת נפשי” הענוגה של המצי”ר מאנה, “ציון תמתי” לדוליצקי. אכן “התקוה” נקלטה בלב העם כולו, והוכתרה להימנון, שלא על פי מנין דעות, כי אם בהצבעה חשאית, מאז ועד היום ולנצח נצחים. שֵם מחברה נעוץ היה בערפל. בנידון זה לאו שמא גרים. השיר “הושם” בפי העם כקטע מה“סדור”, כדבר אלוהי, שיד אדם לא חלה בו. היו באותם הימים שירים לאומיים נשגבים ופיוטיים יותר. אולם שיר זה, עוזו דוקא בהעדר פיוטיותו, בחסרון-מליצה, כחו בשפתו הפרוזאית, שנחצבה מלב העם בשבועת אמונים, פה אחד: “כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה: לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”. והלאה, בחרוזים הבאים, המגע המוחשי עם ציון, ממש מפתיע, כאלו שמענו ברמה קול הארץ גופא: “כל עוד מי הירדן בגאון מלא גדותיו יזולו, ולים כנרת בשאון בקול המולה יפולו. עוד לא אבדה תקותנו…” והפינל העגום, הלירי, המשותת בבסיס בטחון בלתי מתערער: “שמעו אחי בארצות נודי את קול אחד חוזינו, כי רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקותנו”. שיר בעל תשעה בתים שאין בו אף פראזה אחת, כי אם הכל שאוב מהשתין העמוקים של נפש האומה, והנשמה עצמה פצחה בזה פיה בשירה –

עלם זה לא מבעלי הכנף המנַתרים היה, אלא רוכב בערבות שחקים. כשם ששאף הנער, באביב ימיו, להתהלך עם קיר"ה ולהמצא במסבה מלכותית כיאות לרוחו, כך ערג המשורר בעלומיו למעוף נשים בספירת נצחים, ליצירת הימנון לעמו שיהא חצוב משיש רוחו ושומה בפיו לנחלת-עולם, לדורי דורות…

 

ארץ-ישראל – ברקאי!    🔗

הבצילוס של “חבת ציון”. שהתחיל דבק באותה שעה בחלקים שונים של גוף ישראל, – נטפל בגופו של אימבר וכרסמו עד דכא. יצירת הימנון העם לא היתה לו בטוי פיוטי, אלא חתיכת חיים, מדמו ובשרו… כי הוא עצמו היה ציוני, בטרם יצור הציונות נברא. “אני הייתי ההתחלה של התנועה הציונית האמתית. ואם כי לא לכל ידוע דבר זה, בכל זאת אמת הוא”, עדותו זאת כמאה עדים דמי. הוא גופו נועד להיות בתוך נדבכי היסוד של בנין ציון ממש. כי הוא נאלץ, מכח דחיפה פנימית, להיות שותף, בהויתו המוחשית, להתחלת הגשמת המפעל של המולדת. ואם כי בידיו ממש, – למרות הבליטו יתרון המחרשה על הקולמוס – לא יכול לבצע זממו (גם ברנר אחריו סבל מטרגדיה זאת). הרי בכל זה ברוחו כי עז עבר חלוץ לפני מחנה הכובשים, וכאלו עִזֵק וסיקל לפניהם את הדרך בששון-שירתו, והיה מפלס להם את הנתיבה. כי הוא היה המשורר של הבילויים, שכִיוֵון להם את תוי הנגינה לריתמוס מצעדיהם, שלא יהֵנו ממסלת הטימפו של היצירה שלהם…

תחנת-המנוחה שלו, העילאית, בבית הבארון משה וולדברג ביאסי, לא ארכה. כי הוא נהדף שוב משטן הנדודים שבו הלאה, לביצוע גורלו. ופתאום נפגשים אנו בו, עם נטל המרכולת שלו, בקושטא הבירה. מבלי משים הסיעוהו רגליו למקום, שמעברו השני של ימו, נצנצה אליו משאת נפשו בהגשמתה המוחשית. קושטא גופה לכל מנהגי חייה האוריינטליים היתה הבבואה של הארץ הנכספת, ירושלים והיא שייכות למעצמה אחת. והנה הוא, בעין, נמצא בחבל השולטן, על מפתנה של א“י. ובאחד הגנים שבקושטא, ובאחד הימים, קרה נס, שהאידיאל שלו קרם עור ועצמות. אימבר נפגש שם, במקרה, עם סיר אוליפנט ורעיתו, זוג חובבי ציון ותיקים, בריטיים, והם סיפחוהו אליהם בתור מזכיר למסעם בא”י. מבחינת מקוריות של טיפוסים, הרי היה זה חוט משולש מופלא במינו, טריאומביראט של אישים…

והנה נמצא כבר גם אימבר, בעין ממש, בארץ-ישראל. אישים ספורים רק הקדימוהו בזה: בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, פרומקין ובילויים. חלוקה ואפיטרופסות. עת לעשות! ואימבר הפשיל את שרווליו: יש לאחוז פרקים בסייף, אך לרוב, תמיד כמעט, פיו מלא רננה. הרי הארץ כולה לפניך, על כל מכמניה ומכלל יפיה. אין כמותה בתענוגות העולם, לטוב טעם! ואימבר לא אחר המועד ביותר. הוא איקלע לארץ לבציר הראשון של כורמי ראשון לציון. וקולו נטפל למשק-הדריכה בגתות במנגינות הלוי, ההולמת את ה“חדוש” של מעשה בראשית שבעלילה רבתי זו –

דִּרְכוּ וּמִמִּיץ עִנְבֵיכֶם

תִּירוֹשׁ יָשִׁיקוּ הַיְקָבִים,

מִדַּם בְּשַׂר גִבֹּוֹרֵיכֶם

תִּמְצוּ דַם עֲנָבִים

מִשִׁקּוּי לֵחַ אֲבוֹתֵיכֶם,

עָמוֹק חִבְּקוּ רְגָבִים,

הוּרַשְׁנוּ עֲצֵי גַפְנֵיכֶם

וּפְנֵיכֶם פְּנֵי לְהָבִים.

הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד!

* * *

הֵידָד, אַחַי הָאֲהוּבִים,

לַיּוֹם בּוֹ נִדְרְכָה פּוּרָה!

זְרוֹעַ בִּזְרוֹעַ שְׁלוּבִים

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָגוּרָה.

בארץ ישראל נגורה. החדוש שבהרגשה אז, שבא"י נגורה, שאין על עפר משלה – שיריו כולם מאותה תקופה חדורים היו הטעם הלזה. אימבר כולו נסוך היה שכרון-ההרגשה המתוקה ההיא. הוא גם נסוך היה שכרון המוסקט הטוב, שזיקה היתה לו אליו מעודו, שבו היתה כלולה תמצית עצמיות הארץ המיוחדה במהותה העסיסית. אוירת מתנבאים היתה אז מסביב, ושירתו היתה רוויה כולה חזון הבילויים, שהיו כחולמים, עם שיבת ציון. חג גדול היה אז בטבע המולדת, – ומבעד הפעמונים הבלומים, התריע הקול הכבוש:

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זוֹל

יֶהֱמוּ מִשְּׁבָּרֶיךָ,

נַתֵּק מוֹסְרוֹת, שַׁבֵּר עוֹל

שָׂמוּ עָלֶיךָ,

קָבְרֵם שָׁם בִּגְדוֹת הַחוֹל

וְהַרְעֵם בְּגַלֶּיךָ!

בְּנֵי יַעֲקֹב יִשְׁמְעוּ הַקּוֹל

יָבוֹאוּ לְעֶזְרֶךָ…

מקהלה:

גַּל לְגַל, תְּהוֹם לִתְהוֹם

יְסַפְּרוּ אָז הַקּוֹרוֹת,

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם

עָמַדְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת…

טוב היה לו לאימבר בתקופת חייו זו, ובחבל-תבל זה, יותר מאשר בכל ימות חייו ומאשר בכל תפוצות הגולה, שנדחה לשם בלי הרף, ככספית נצחית, לבלי הפוגות. טוב היה לאימבר בארץ ישראל, ועונת ימיו זו היתה הלוז של שדרת הויתו, שמלשדה היה ניזון תמיד. כי הוא היה בילו"יי רוחני, שעצמיותו שמשה למלט ולדבק ביסוד המוסד של בנין המולדת. בשירתו בפיהם, נקל היה לבילויים, לבצע את העלילה הנשגבה שלהם ביתר קלות. השירה הפיגה את בדידות חייהם וערית המדבר שמסביב, וחשפה את המאור שבמפעלם. ואימבר היה כל הזמן כמו מסונוור כולו מזוהר הארץ, השפוך בכל האפסים, וגם תחלואי הארץ ששתו עליו מסביב, נשא כמחגורת גוף טבעית, שמבעדה נסתננו לו העצמים מסביב, ענוגים-נוגים, מזוקקים. הכל היה באותה תקופה קצרה שמימי, אמתי, בלא הרצובות חומר, שלא מעלמא הדין…

אימבר היה בימים ההם פשוט: מחושמל. תמצית החויות שלו, רשמיו והגיונותיו, גוש החיות של תקופה קצרה זו שלו, תרמ“ב – תרמ”ה, נכללו בבטוי היקר לו מכל בזמן הזה: ברקאי! הכל נראה לו אז מבעד לאור זה. וזה היה גם שם ספרו הראשון “ברקאי”, נאד-חייו העובר על גדותיו, של הימים ההם…

 

בארצות נוד    🔗

לא לעולם היה חסנו של אימבר. הגיעהו סוף-סןף העמל, מנת גורלו הטבעית בחלד. שהרי בעודו בחתוליו, כפי שהראינו בהתחלת מאמרנו, אימבר לעמל נולד. כי משורר היה מילדותו, אסטניס, שנפשו סלדה תמיד במגעו עם המוחש, וזה הביאהו תמיד למצב של התנגשות, בבחינת Enfant terrible קאפריזי. יחסו המוזר לאחותו נזכר כבר בפתיחת רשימתנו. ברם לא לאחותו בלבד הקשיח. לאהוביו ויקיריו דוקא, בניגוד לסביבה הזרה שהתיחס אליה בעדינות תמיד, היה לו מעשה שטן יחס של עריצות. אופיית מאד האפיזודה מימות ילדותו: פעם הציק אימבר להורתו, מחמל נפשו, לבלי הרף, שתעניק לו שומן לדיסא שלו עוד ועוד, עד לתקרה. וכשהטיחה לבסוף אמו את ראשה לקיר מתוך אימה, שמא יצא הילד מדעתו, גפף אותה וחבקה ברחמים רבים ואמר: הרי יכולת לעמוד עם הקערה על השלחן, כי אז היה מגיע השומן עד לתקרה¹. כמעט סדיזם, התעללות מאהבה היו במגעו עם הנפשות הקרובות. גברת אוליפנט שהיתה מעריצתו ואוהבת אותו כאם, ואולי גם מסוג אהבה אחרת, יכלה בודאי להשיח דאגת לבה לפנינו, אילו ניתן פה למתים… ואולי כבר העלמה הכבודה אוירבוך, רעת נעוריו, טעמה כבר מצוף תכונותיו הקפריזיות. ודר. אמנדי קטי, רות היפהפיה, הרעננה, האביבית, שעתרת יפיה המכהה עינים, נשקפה אלינו מבעד “שיר השירים” שלו, שמשכרון האהבה אליו עזבה אלהיה ועמה – ומתוך דבק טוב הגיעה להתמזגות עמו עד לאבוד חושים, נקלעה לבסוף כבכף הקלע פתאום ת"ק פרסא לאחור הימנו עד כדי ריסוק כל זכר לדבר…

שחקה לו השעה לאימבר, בתקופת חייו בארץ-ישראל, בכדי שחייו יועמו שבעתים אחריה, ממש “וימש חושך”. לא הוא הנהו בעצם טפוס של קבע, בבחינת אזרח, צמח מולדת. לכך גֶאה גָאָה כל כך כליון נפשו מחמת העדר התכונה הלזו. כי הוא היה מילדותו צועני יהודי. דם של גלות היה מפעפע ברהטי עורקיו בחזקה, כי נדודים היו קרקע המולדת שלו. אך “ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלו”.

לפי אופיו, לא הוכשר אימבר, לפצעו ולחבורתו, ל“תחיה” ממש; להתערות בקרקע מולדת עם השרשים שלו, – לא זכה. דוקא עם הגיעו לבגרותו, עם שנות העמידה, החלה עריכת ה“גלות” שלו, בטימפו ובהתלהבות, כמי שממלא “שליחות”. להיכן לא טולטל אימבר? בכל חמשת חלקי תבל היה הוא בן בית. מה הסיעהו בימים ההם, למשל, לבומביי שבהודו, אם לא טלטלת ה“גלות”, זו התכונה של הגירה לבלי הרף? מסופקני, אם היה עוד אדם ש“מדד” את העולם כולו בשעלו ממש כמוהו, כהלוך של חובה, כמי שבורח מפני צל של אימה איומה. הוא עבר באמריקה ברגל כמעט את כל הארץ מסן-פראנציסקו עד לוס אנג’ילוס, ומן אלפאזא ועד דנור. לפנינו כאן “גלגול” של עורך גלות על פי גזרת המקום.

הפגישה עם זנגוויל בלונדון – היתה גורלית ובודאי היתה בה משום הפראה הדדית לשניהם יחד. זנגוויל, הסופר האנגלי המובהק, השתאה מאד למראהו, הזהב נצנץ לו מבעד לרגבי אופיו וסחבות בגדיו, והכתירהו מיד ל“מלך הקבצנים”. בכנוי מוצלח זה, היתה באין ספק כרקטריסטיקה של אמת הרבה יותר מאשר בכל ההערכות שנכתבו על אדותיו. בלונדון נעשה גם במשך ירחים מספר לסופר אנגלי, (מורו היה זנגוויל בעצמו) ונעשה לדז’ינטלמן במדה כזו, לכשהגיע אח“כ לאמריקה לא היה שוב “ירוק”. באמריקה הרגיש עצמו בכלל אזרח, מיד עם פסיעותיו הראשונות ב”גלות" החל הזה. האי עלמא כבי הילולא דמי. בתוך עולם תהו זה, בתוך משק ההמולה של המכונות, יכול היה אימבר להיות כערער בערבה. בדידותו אבדה כאן בתוך רעש החיים, גלגלתו רק צפה ונעלמה מפעם לפעם מתוך נחשולי הים הסוער הזה. היה אז “תור הזהב” באמריקה, שכל מי שהיה להוט אחרי בצע, אסף מלוא חפניו. ברם, הוא נשאר אותו “קבצן עליז”, כמו בכל הזמנים ובכל המקומות. את ספרו “ברקאי השני” לא היה בכחו או להוציא בעצמו, ושלחו לאחיו שבזלוצ’וב, בגליציה, שהם ידפיסוהו בכספם הם. באמריקה כתב הרבה, ובכמה לשונות, אך הגיג-נפשו הנאמן והטבעי, בוטא גם אז רק בעברית. ובאותם הימים אירע הפוגרום בקישינוב, ונפשו שתתה דם. רסיסי לב שבור הוצקו בחרוזים קרושים בספר חדש “ברקאי ג”. ספר זה הקדיש למיקדו היאפאני, הנערץ בעיניו, על היותו שבט זעם ביד הגורל, להפּרע מרוסיה הרשעה. ההומור, שהיה מנת חלקו בעודו באבו הרחיב גבולותיו באותה שעה, ואז התחיל לפרוק כבר לגמרי את עול הגשמיות. פרוע התהלך אימבר בארץ-רבה זו, ויחס של זלזול בלבו לכל הִדור חצוני. ואמנדי קטי, זו צפור הרננים הנעלסה שבחופן ידיו (קראו נא את “שיר השירים” שלו), חמקה ועפה לה אז פתאום, מחמת מורא מפני מראה הבעתה הלזה. בת-לויה יחידה ותמידה היתה לו “הטפה המרה”, החריפה והמרנינה, שקשר לה קשרים בשירתו עוד בעלומיו בארץ ישראל, בהיות לה זיקה ל“מולדת”, בתור נשמת הויתה בצורה המקסימה ביותר. הוא לא התרונן יותר משכרונו, יען כי רק מבעד למשקפים מזיו זה, יכול היה להביט לפרצוף העולם. הוא היה בוהֶם בלתי מלאכותי, שלא במגמה עשויה, כי אם מטבע בריתו. (דמה לו בספרותנו רק ראובן אשר ברודס). אגם-החיים, המתנוטט אגב זריקות אבני החצץ לתוכו, אינו עלול שוב להיות נאפד ירוקה. באותה תקופה השתרע כבר ההומור שלו כאפר ירוק בתוך יתר חלקות השאיה באחוזת הלבב. הוא לא געש יותר ולא חצצר שוב בחצוצרות, אלא ממרום הר גבוה השקיף על ההויה מסביב ברוח חנינה וחסד, ועם זה לשד החיים לא חדל לחלחל אף רגע. אופיי לאין ערוך הוא הודוי שלו, שהתודה בשעת מחלה מסוכנת, בעמדו באמת על עברי פי פחת. הוא בטוח, ברגע פטירתו מן העולם, ש“על חטא שחטא, יסלח לו האדון ד' צבאות ממעל. על חטא שלא חטא, נפשו נוחם תמלא”…

עוֹד יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת

שִׂפְתוֹתֵיהֶן לֹֹא נָשַׁקְתִּי

כְּשׁוֹשַׁנִּים מְאָדָּמוֹת

וְדַדֵּיהֶן לֹא חִבַּקְתִּי…

אֵלֵךְ, קוֹדֵר וֹשְׁחוֹחַ

אָעִיר יְלֵיל כַּתַּנִּים.

כִּי שָׁכַחְתִּי שָׁכוֹחַ

הָעֲלָמוֹת עִם הַשּׁוֹשַׁנִּים.

הודות לכח החיות שבו, חמק כאקרובט והתגנב גם מזרועות הלופתות של המות. הלה, נדמה, עבר כבר שבעה מדורי גיהנום, – וכל כלי יוצר לא יצלח עליו. ואחר, הוא כאילו שרך את דרכו ברפיון ובאפטיה. ברם, מאחורי קרום הרישול הלזה יקדה האש עדיין בעוז, תוקד ולא תכבה…

 

אמי    🔗

ולכך היה אימבר שמח נפרז, ביחוד בתקופת חייו האחרונה, יען כי חדרי לבו היו מלאים תוגה תמיד, רגש עוצב לבלי הכיל. הוא הגיע אמנם לגדולה, היה נערץ מכל הצדדים, ביחוד בחוגים שבא עמם במגע אישי. גם חוגים “בעל-ביתיים” סונוורו לברק-אישיות הלזה. הוא השיג הרבה בקריירה הספרותית שלו, בעברית, אנגלית ואידיש. באנגלית כתב מאמרים וספרים הרבה, שהעירו תשומת לב מרובה, וכמה מספריו נדפסו על חשבון הממשלה הוואשינגטונית, וזכה על ידם לתואר פרופיסור. השיג הרבה, במדה גדושה, אך האחד לא השיג: את אופיו העצמי, האחד והמיוחד לא הביא לריכוז. וזו היתה הטרגדיה שלו, ולכן היתה נפשו שכורת-שמחה, ולא עליזה. נשמתו ניתזה ניצוצות ניצוצות, שברירים שברירים, ולעשת אש אחת, שהיתה מסוגלת להתלקח לפי “עלויותו” הטבעית, לא הגיעה. ל“מלך הקבצנים” נעשה הוא בחיים בשעה שניתנה לו המַתָת מאלוה להיות למלך אילי הרוח. זו היתה הצרבת הנצחית בנשמתו לבלי הרפא, וזהו שגרם לו להותיר לפליטה לנו רק צרור כתבים צנום, ובקהל בוני הספרות כבודו לא יחד, ובשלשלת שירתנו כמעט שנעדרה חוליתו.

אימבר אוכּל לגמרי באשו, למרות שנמשל לסנה בוער תמיד. במיטב שנותיו, בן נ“ג, שבק לנו החיים. ידיו היו קמוצות לגמרי בצאתו מעולם הזה, הידים ההן שהיו פשוטות, לקחת תדיר במלוא חפניו מהחיים, עד הרגע האחרון. עלוב ומבויש, כשה יוּבל צעד אחרי הקוצר, כמו שהובל לפני עשרות בשנים ביד אמא הביתה מבית הד”ר לוונשטין מלבוב, קצוץ- פאות ונטול צלם אלקים. ברם, עכשיו אייך יד אמא, החמימה, המעודדת? יללת אין-אונים, מחמת יאוש לבלי מוצא, – נשמעה בצווחה בוקעת שחקים, בשירו האחרון “אמי”, צווחה איומה באין קול…

אִמִּי

נְשָׁמָה טְהוֹרָה

מִכְּבוֹד אֵל אֲצוּלָה,

תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה,

וְלִבָּתִי אֲמוּלָה.

בְּצֵל שַׁדָּי

מָרוֹם תִּשְׁכֹּנִי,

וַאֲנִי בְחַיָּי

קוֹדֵר בָּעֹנִי

יָבֵשׁ מְקוֹר עֵינִי,

נִסְתַּם מַעְיַן דִּמְעוֹתַי;

בִּלְעָדֵךְ – מָה הִנֵּנִי?

לְאַל כָּל חֲלוֹמוֹתַי…

יִדְמוּ מֵיתְרֵי עֻגָּבִי,

בַּל יִתְּנוּ קוֹלָם,

קִבְרֵךְ – לְבָבִי,

וּבִטְנִי – הֲרַת עוֹלָם – –

תרפ"ז