(להוצאה החדשה של “ילדי רוחי”)

יחיאל מיכל פינס יצא אל בימת הספרות, בזמן שההתבוללות – ה“התערבות” בלשונו (מ“ויתערבו בגויים”) – נראתה כבר בתוצאותיה השליליות בהחלט, בשעה שהתחילה לעשות שמות במחננו והפילה חללים רבים. אף יל“ג, אביר ה”השכלה" וראש מבצעיה ברוסיה, נרתע בחדרי-חדרים לאחור למראה מסקנותיה המוחשיות (כי ה“השכלה” צררה בכנפיה טמיעה). שירו “למי אני עמל”, הוא קול-שַועה של חרדה לאין קץ, מאותה התקופה. ברם, יצירתו הסטירית של יל"ג, קול-מחאה שלו נגד כוון-היהדות, רוח-התעתועים שבעיניו, מאז עד הנה, היתה כבר חרותה בלבו בצפורן שמיר, לבלי המחות. “צדקיהו בבית הפקידות” היה כבר לעובדה היסטורית, לגלוי-רוח האומה שמאידך-גיסא. וי. מ. פינס, – אם כי כוון, לכאורה, את פניו כלפי-חוץ, הרי בעצם היתה יצירתו כולה מופנית כלפי-פנים. לעומת הקטרוג האיום נגד קשי-הלב של הרב ופסי, כפי שנתפרסם אחר-כך בשירו הידוע “קוצו של יוד”, יש בשורת המאמרים “בתי-דינים בישראל” של פינס היפותיאוזה על הפשטות והצניעות, יושר הלב והאמת של הדיין בישראל. מעין התגוששות ענקים היתה זאת בשעת התאבקות שבין הישן ובין החדש.

בניגוד למשורר יל“ג, שראה בכוון-היהדות הקדום כל מום רע שמשחתו בו, באשר הקדים הכוון את הרוח לבשר, – דוקא בו בכוון, ראה פינס את עצם עצמותו של ישראל סבא, שנבדל בזה מעמים אחרים, ורק הודות לו, “לא נכחד קימו”. דוקא מתוך בקיעי התרבות ומראות-הזועה שהובלטו על-ידי יל”ג, נצנץ לפני פינס הגניוס הלאומי. אכן, תוצאות הטמיעה נתחוורו באותה שעה כל צרכן לכולם. פרץ סמולנסקין העמיד כנגדה בתור תריס את הלאומיות למלוא היקף אפקיה. ליחיאל מיכל פינס לא סגי היה בהכי. אמנם ראה כסמולנסקין את נגעי ההשכלה ותוצאותיה המרעילות וסייע בידיו בנטיעת רעיון הלאומיות. אלא שהוא הרתיע לאחור מפחד, והצטמצם יותר פנימה. תוספת הדת היתה לפינס תנאי ראשי, כי ערובה נאמנה מצא לנו בבצרוננו בחומת-הדת. הוא אמנם תבע בכל לשון של דרישה ובקשה כאחת: קליפה נאה, באשר הוא היה סמל של נקיון, טהרה ואצילות-הרוח. אולם אשר לתוכן, לא וותר פינס אף ויתור כל-שהוא לעולם שמחוץ ליהדות. עצמיות הרוח, בצורה ובתוכן, כפי שנתגלמה בעמנו בהמשך הדורות, היתה מובלעת בדמו; לא יהדות של תקופה ידועה אלא יהדות מלוכדת מרובדי כל הדורות, במלוא היקף גלוייה וגוון צורותיה. הויה זו, שבה נתגבשה האומה, היתה משאלת-לבו והיא היתה הבסיס להשקפת-עולמו ומגמת-חייו, שנתבטאו מפורשות ובאר היטב בספרו העיקרי “ילדי רוחי”. ותיתי להם ליורשיו המכובדים – דוד ילין ויוסף מיוחס, – שהדפיסו מחדש את הספר הזה, שהוא כלי-יקר ואוצר בלום של תורה וחכמה.

מה הם עיקרי תורתו של י. מ. פינס?    🔗

החקוי הוא בעיניו סמל כל השחתה. כל מום רע כרוך בעקבו. עם צאתנו לגולה דבק בנו נגע זה. והוא בהחלט למותר לנו. אנו נשארנו ממילא מצומצמים ברוחנו כחומט בקליפתו. אך שקר ענו בנו כל מיני משטינים, שאנו התערינו בתוכם כמו “ממלכה בתוך ממלכה”. מובן, שהיו אלה רק אמתלאות לתכלית קפוח זכויותינו. ברם, מה שלא ניתן לכחד ולא יכחד לעד הוא: שאנו היינו “לאום מיוחד עומד בפני עצמו; ואם כי הגלה ישראל מארצו וממולדתו ואין לו אלא ד' אמות של תורתו, – מכל-מקום כל כלי יוצר עליו לא יצלח להתיר אגודתנו, כי מקום ארבע אמותיו, שהוא עומד בהן, הוא מועט המחזיק את המרובה, ויהי לו למפלט ומחסה מרוח סועה וסער הנושב עליו מעברים, עד כי יעבור זעם ויזרח לו השמש בין העבים. קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חוק טבעי קבוע וקיים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו, כמאמר הנביא: אם ימושו החוקים וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי (ירמיה ל"א). והדעת הזו, חיה בלב כל איש ישראל וחרותה על לוח לבו באש-קודש”.

מתוך גנות החקוי ומתוך עמידתו על ה“פרטיקולציה” של אומתנו, מגיע פינס בהמשך מחקרו להגדרת אופי-האומה. מתחקה הוא על שרשי-אחדותנו הראשונים ומגלה את התא הראשון לקבוצנו, המלוכד, לדעתו, בחברת הפרושים. מתעכב על רכוז תקנותיה וגיבושן, ז. א.: תוהה על מהות היהדות מראשיתה ועד ימינו. רוח-הפרושים מזהירה לנגדו, בהיקף ההיסטוריה כולה של אומתנו, והוא גם חוט-השדרה של הויתה.

מתוך השקפת-עולמו זו נבע פולמוסו הנערץ של פינס עם יל“ג, שראה בתפיסתו הוא את מהות-היהדות. פינס ראה בזה סרוס פני העובדות. יל”ג כאילו בדה לו לכתחילה מין מפלצת, שיהיה כלי-קבול לחצי-לעגו השנונים (מובן, שהמשורר יל"ג לא עסק בדקדוקי עובדות, אלא בתוצאה סופית של כוון-חיים ידוע, וכל הטחתו כלפיו היתה בעיקר מהפכנית, במשאלה לשנוי-ערכין), אולם גופא דעובדא היה שונה מזה לחלוטין. פינס מבליט עובדה זו, מבל\טי את רוח-הגבורה, שחוננו בה חכמי-הפרושים. אצלו אין אף זכר להרהור, שכוון- היהדות היה חלילה מוטעה. להפך, דוקא הוא הנהו מין סם-חיים, טועמיו בלבד זכו לחיי-עולם. ומופלא: למרות שנויי-הצורות של שכבות-הדורות השונות, גרעין הויתן, של כולן, הוא אחד. תהום הבדלים רובצת בין מראה החכמים מתקופת הפרושים ובין חזות פניהם של הרבנים והדיינים בני-דורו של פינס (הרי מלבד הפרשי זמנים, הם ילודי אזורים אקלימטיים שונים וכו'). ברם, מנוהלים הם כולם מרועה אחד, וניתנו חטיבה אחת.

כך רואה פינס את היהדות ראיה אחדותית. רואה הוא את היהדות כגוש אחדותי, שלא גָלויות ואף לא דורות ינקופו הביאוהו אף במשהו לפיזור-רוח. רואה הוא את הגוש המלוכד הלזה, שכל כלי יוצר לא יצלח עליו, באשר נעגן הוא לעוגן-נצחים שלא יכחד לעולם: האלוהות. זוהי הרוח הרווחת במחברת א' כולה של “ילדי רוחי”, שהיא פולמוסית בעיקר, וביחוד במחזור המאמרים: “בתי דינים בישראל”. למרות מתינות החכמים שבסגנונו, לא יכול פינס להבליע גם את התלהבותו הדתית.

מחברת ב' בספר “ילדי רוחי” בשם “החיים והיהדות” מטפלת בשאלות יותר אקטואליות מאשר המחברת “ריב עמי”, אם כי בידי פינס, כל הנושאים, אף הרחוקים בזמן, המופשטים, הופכים ונעשים ממשיים. בנידון זה פינס ואחד-העם בני משפחה אחת היו. שניהם היו הוגי-דעות, ששרשי עניניהם היו נעוצים כמעט תמיד בהופעות-חיים מוחשיות. ז. א.: שניהם היו פּובליציסטים. אחד העם הושפע הרבה מי. מ. פינס. ולא רק במאמרו “חקוי והתבוללות”, שמעורבים בו הרבה גרעיני-מחשבה ממאמר “ההתערבות”, אלא אף בעצם השקפת-עולמו היהדותית של אחד-העם, הוטבע הרבה מרוחו של פינס, שנתבטאה ביותר במאמרו של אחד-העם “בשר ורוח”. למשל, הקטע ממאמרו של פינס “החנוך בבתי-הספר”, – דוק ותשמע בת-קולו ב“בשר ורוח”. הנה דבריו של פינס: “דתנו – כל חפצה לקדש את החיים, העולם וחמודותיו לא נבזו בעיניה כצל עובר, כי טהרת המחשבה וקצב המדה המוסרית מקדישים אותם ונותנים לחמודות העולם קיום ערך ותושיה, וכו‘. החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים, אך החיים החומריים בעצמם גם כן המה רוחניים וכו’”.

שלשה מאמרים הם במחברת ב‘, המבקשים “פתרונים לשאלת תקונה של אומה”: א) תקונים בדת; ב) תקונים בדרך-ארץ וישובו של עולם; ג) תקונים ביהדות. המחבר מתנצל: "אם תראו אשר הפרקים לא יתחברו אחד אל אחד בחבור נאה וכו’, אל תתמהו על החפץ, כי מחברתי זו לא בדפוס אחד יוצקה, אך מגילות מגילות נתנה, אשר חברתין אחר-כך לאחדים בלולאות מלאכותיות". אכן ענותנות יתרה היא זו, כי לפי האמת השקפת-העולם המקורית של המחבר יצוקה כולה בדפוס אחד, אף כי מגילות מגילות ניתנה.

בתחלת הפרק “תקונים בדת” יש הארה פילוסופית עמוקה של מהות הדת בכלל ומהות הדת היהודית בפרט, ומתעכב פינס באריכות על התקונים בדת. בדברו בשאלה זו אינו יכול לכלוא את רוחו. כמו סמולנסקין אוסר הוא מלחמה עזה נגד התקונים, אולם לפינס הרי שאלה זו היא שאלת-חיים ממש. כי לו הדת הוא המבצר היחידי, התריס האחד לקיום-האומה. כמו אצל סמולנסקין, כך גם יצירתו של פינס נובעת מחרדה לגורל עמו וגם לגורל תורתו. ב“השכלה” או ההתערבות ראה סכנה, ומתוך כך נולדה הבקורת היסודית שלו לתקונים בדת. הוא ראה בזה רק חקוי-קופים למנהגי הדת הקתוליים והתרוקנות דתנו מתכנה, ולבבו נתחמץ בקרבו. כל דבריו בנושא זה טלולים מפתוס-הנפש שאינו פוסק, וכל הגיונותיו מיוסדים על אדני-הרגש, הגם שסגולות-השכל לא הועמו אצלו אף לרגע. ואגב עמדו על נפש הדת, בהתנגדו לתקונים בה, הוא מגלה מעין זיו האמונה. “אנית החיים מטולטלת על גבי גלים זועפים, ואם באנו להצליח לא יאות להשליך לראשונה שרידי קדשנו המימה, כי במה נחשב משאם? אך לאשפה הצבורה בירכתי הספינה באשמת או בשגגת הספנים, נשים לב. ומלבד העיקה על האניה, היא גם מעפשת את האויר ותחולל חלאים רעים וקטב מרירי האוכלים בעם, – אותה נטאטא במטאטא השמד והיה שכרנו כפול”. הנצחנות לתקונים רק תהא גורמת לפחד ורתיעה לאחור מפני החדש המועיל שאין בו היזק לדת. ברם, הוא כשלעצמו מאמין ורוצה בתקונים פנימיים, שיבואו מאליהם בדרך-הטבע, כשם ש“הדם מפליט מקרבו יסודותיו המשחיתים”, וב“ההפך הרעל שבדם ללשד בריא, הלא הנגעים יאספו מאליהם וגם אם תתמהמה אסיפתם לרגלי איזה סבה חיצונית, אין כחם עוד להרע. כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם, אם כי מצאו למו קן באחד מספרי הוראה, ישארו בספר חקה מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות; כי אין הספרות סבה לתכונת האומה ומצב השכלתה, אך להפך. תכונת העם ומצב השכלתו הולידו את הספרות וכו'”. האם אין כאן אוירה של חופש המחשבה, למרות השמרנות החיובית?

וכן היה י. מ. פינס חסיד נלהב לתקונים חיצוניים הנוגעים להלכות דרך-ארץ. בנושא זה טפל פינס לא מעט. המצב הפרוע בעם לא נתן דמי לו, ולא יכול להשלים עם התוהו ללא סדרים. וכאיש-הפנים, מבית, הרשה לעצמו להטיח גם דברים קשים, לדבר גם משפטים, אף כי ניכר היה, כמובן, שמקור הדברים הוא מקור אהבה, בבחינת “נאמנים פצעי אוהב”. וכן בהגיעו לפרשת הסוציולוגיה בעמו, – נגלו לנו פצעיו השותתים דם, מדוי-לבו הנאמנים למראה מעמדו הכלכלי של עמו, החרב ונחרב, כמעט ללא תקנה. הציורים, שמעביר פינס לנגד עינינו מהתלאות שמצאו את אחינו תושבי ליטא ופולניה, – מזעזעזים. איש אמיץ וכבוש זה, מחריד את נפשנו לא אחת בקול-בכיו ממש. משל: גבר כי יריד בשיחו… אכן אמצעי-הצלה יחיד ומוצק חזה הוא לנו: עבודת-האדמה. בה בלבד ראה הוא, בעיניו הפקוחות, תרופתנו היחידה.

תמוה: כיצד בר-אורין זה, רך ועדין, שהיה בודאי ככל בני סוגו, מנותק מהטבע והקרקע, כיצד נתן את ההבעה הנמרצה ביותר לכסופי-נפש כאלה. שלהבת אהבה בערה בלבו לאם-אדמה ולא תכבה. ואגב נתמלטו מקולמוסו גם צלילי-מנגינה באקורד כזה: “גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים, באהבה תקבל בחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה, כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה”. הדברים נכתבו בערך לפני ששים וחמש שנה. משאת-נפש זו אמנם התחילה כבר להתגלות פה ושם, אך ארשת-שפה ראשונית כזו היתה מנתם של שליחים, יחידי-סגולה, העומדים ראשונה ליד הגה התנועה.

מובן, שאף פרובלימת החנוך עמדה במרכז הגיגיו תמיד והטרידתהו בלי הרף. אמנם בסיס התורה, בתור יסוד-החנוך, הניח באין ספק את הדעת שלו, אך צורת-התרבות המסורסת והמנוונת שבשעתו, – אם לא יחול שנוי רדיקלי בשיטת-ההוראה הנלוזה (בפטום תינוקות בפלפול וכו', שלא לפי רוח היהדות), הוא ראה בזה סכנה, כי גם בסיס התורה, שהוא לכאורה איתן, ימוט, יגיע לפשיטת-רגל מוחלטה.

כן, הנגעים מכל המינים לא נתעלמו מעינו החדה, ולבו היה דואב ומיצר על זה. ומתוך כך הוצעו מצדו תקונים רבים בכל פנות חיינו: בענין הונאת הנכרי הגורם חלול שם-שמים; באפני מתן הצדקה ועוד כהנה וכהנה. והכל מתוך כוונה ברורה וטהורה, ואינטרס יחיד כלול בלב: לתקן.

משורת הסופרים מימות ההשכלה, בוני הספרות, י. מ. פינס היה הראשון, שגישם בעצמו, בגופו ולא רק ברוחו, את מצות ישוב ארץ-ישראל. עזב מאחוריו את הכל, – ואז העזיבה היתה עקירה ממש, – ועלה לירושלים, לקומם בידיו את הריסות מולדתנו. הוא בא לארץ בשעה ששמה ושאיה היתה מסביב, ואמר להיות באמת ובתמים הדבק שיהא מאחד את יהודי ר' מאיר-בעל-הנס עם השכבה הרעננה של חלוצי “חבת-ציון”. פלטוהו בני “החלוקה” ונדוהו, על יסדו בית כנסת ברוחו¹, באחת משכונות ירושלים. והוא, כמוכח לעיל, לא אצר בקרבו שום גרעיני-אפיקורסות, כדרך אדוקים אחרים, שרוח-ההשכלה שִכרתם. הוא היה כולו מעורה בבסיס היהדות המסורתית, למרות ההדר והנקיון שבסגנונו ובהלך-חייו כולו. בתקופתו הראשונה, כידוע, היה י. מ. פינס בעיקר סופר מובהק, מין אחד-העם בשעתו, שסגנונו, צלילות-דעתו וריכוז אישיותו, צודדו כל לב. אז כתב את ספרו “ילדי רוחי”, שהפתיע – בתקופת המליצה – בצמצום-הדבור ובחריפות הסגנון, ונראה היה שקם סופר הוגה-דעות, שיעניק דברים למכביר. תקוה זו לא נתקיימה ברובה. הספר הזה, מסוג זה, נשאר כמעט בודד בין הדברים שחיבר. מה שיצא מקולמוסו אחר-כך, היה פרי מעשה-גרידא, מקושר בפעולותיו ותוצאתן הישרה. נתסבב איפוא, שפינס העמד בשורה הראשונה בחזית התחיה, ונעשה חלק מהשכבה העליונה שבחלוציות. נדמה היה לכאורה, שמועל הוא חלילה במתת-הרוח שלו, אולם לאמתו של דבר, עשה בזה “חלק-אלוה ממעל” שבו את דרכו בכיוון עילאי, נאות יותר לרוחו. כל נפשו היתה מעתה קודש לארץ-הקודש, ולא נפשו בלבד, אלא גם בשרו ודמו. עם מיסדי פתח-תקוה, אם-המושבות, ישב הוא ביהוד הידועה וסייע עמם בנדבכים הראשונים של החקלאות, שהיתה אז ראש-המאויים ומרכז החיים בבנין מולדת. והוא הוא שיסד, טפח ושכלל את מושבת הבילו“יים גדרה. והוא הוא שלקח חלק פעיל בכל יצירה חדשה, בין בישוב הישן ובין בישוב החדש, ונעשה מראשי-המדברים שבהם. ואם כי בעלי-החלוקה בעטו בו, וטמא טמא קראו אחריו, אולם למעשה, נעשו הוא וחברו ר' יואל משה סלומון, סופר מובהק גם הוא ואיש-מעשה להפליא, הבריח בחשאי, מעין גשר של נייר, בין הישן והחדש, שהיה ממזגם מבלי-משים, בעיקרי שרשיהם החבויים במעבה אדמת-הטרשים. הרוח הצרופה של פינס הוצקה מעתה כמעט כולה אך בפעולה ויצירה ממשית. הוא כולו איש-הלכה, ובגופו עצמו נתן בטוי ממשי למושג זה, במובנו של ביאליק בימינו, ונראה לנו, שבספרו “ילדי רוחי”, הרמזים שבהגדרת המושגים “הלכה ואגדה”, שמשו לביאליק גרעינים למאמרו הידוע בנושא זה. “אין ההלכות והאגדות סותרות באמת זו את זו וכו', כי שלום ואמת ביניהן; ההלכה היא האדם החיצוני, והאגדה היא האדם הפנימי; ההלכה תתן קצבה למעללי גבר בבחינה מדינית מבחוץ, האגדה תעניק לו משד תנחומיה בבחינת קשר משפחה מבית. ובכל זאת, גם ההלכה עצמה איננה צנומה ויבשה, ונהפוך הוא, כי רוח אלוה בקרבה, להחיות עצמות יבשות ולהפיח רוח חיים ומחשבות טהורות השומרן בטהרה. המעשה הפרזי אחוז בכוונתו הרוחנית כגחלת בשלהבת”. לא לחנם העריץ וחבב ביאליק כל-כך את י. מ. פינס, כי היתה ביניהם קורבה משפחתית-רוחנית. ויצירתו שנתבטאה בתקופתו זו באותיות, היתה גם כן מכוונת כולה אך למעשה. מלבד המאמרים הישוביים, העניניים וההגיוניים, לא פחות מדברי-מעשה, הקדיש את עטו וזמנו ליצירת ספרי-חנוך ומדע שחסרונם היה מורגש. יצר ספרי-למוד ריאליים בעברית, שנעדרו כמעט לחלוטין אצלנו: “הכח” – ספר ללמודי פיסיקה; ו”מבוא לתורת טבע". בספרי החול הללו, מרובה היה אמנם הקודש על החול, והיו נקראים כדברי-חזון, ורשמם נחקק בלב הלומד. האם יש להצטער, שספרי-למוד מסוג זה לא ניתנו בלשון של גבבא? מבחינה פדגוגית עוד לא הוכרע בשאלת סגנון ספרי-הלמוד, ועדיין טעון הדבר חוור ובירור.

בתקופתו שניה זו, היה פינס כולו עבד-קודש לבנין הישוב, וכל פעולותיו העסקניות והרוחניות, היו פרי השעבוד לצמיתות לאידיאל נשגב זה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה. מובן, שהא היה גם בין היוצרים הראשיים של בית-הספר העברי בארץ. והוא העמיס על עצמו, מחמת הכרח-הצורך, – כמו שהודיע לאחיו ברוסיה, – להעתיק ללשון-עבר צחה בלשון הכתובים, עשרה ספרי-למוד במדעי-הטבע וכו'. אך באמת לא יקרא על מלאכתו שם העתקה, כי-אם כמעט מלאכה חדשה, כי איננו שואב מהאוריגינל רק את הסדר, אבל את הדברים עצמם הוא שואב מלבו. “הנני מאריך במקום שהוא מקצר והנני מקצר במקום שהוא מאריך. כי לא כילדי הנוצרים ילדי היהודים. ילדי היהודים תקע נפשם ברבוי דברים על ענין קל”.

במהות-רוחו היה פינס דומה לחכמי ימי-הבינים, בהרמוניה שבין הדת והלאומיות בנפשו, בהתמזגות של ההלכה והאגדה שבו. העיד עליו נכוחה דוד ילין, שהוא היה “אדם סוביקטיבי”, זאת אומרת: איש-הרגש, שהגיונו הבריא לא יכול היה לכלות לעולם את הרגש העז שבו. מי היה ממלל, שבעל “ילדי רוחי”, הפילוסוף הדתי-לאומי, יהא פוזם פתאום עם תינוקות ה“גן” את השיר, שירו: “חושו, אחים, חושו, נרימה פעמינו; טושו, אחים, טושו, לארץ הורתנו”. והנה הלאה: “לא לנו המנוחה, ולא לנו המרגוע”… כן טפוסיים הם לפינס דברי-החרוז ההם. הוא לא ידע בכל ימי חייו לא מנוחה ולא מרגוע.

לצערנו הרב, אין כל החומר שיצא מתחת ידו, מקובץ עדיין, ואין הקומץ שבעין משביע, להקיף את החזיון הספרותי החשוב הזה כליל, מכל עבריו. כשיצאו כל כתביו, אז אפשר יהיה לעמוד על טיב אישיותו העשירה והסתעפותה לכל ענפיה. רק אז תקום לעינינו הדמות השלמה במלוא כל חסנה.

ברם, גם ממה שיש לפנינו בעין, נתחוור, שהיה זה אדם, שדבריו כולם תמצית. הוא כתב בכלל מעט, אולם מה שכתב הוא מגובש ומרוכז, למרות שפע הרגש שבו ולמרות שהוא חי בתקופה של בזבוז דברים והליכה סחור-סחור. מפני שהיתה זו, אישיות רבה ומלאתי אחריות. מפני שהוא הביע תמיד רק מה שהגה ברוחו, מבלי הגרר לעולם אחרי דברי-הבאי ותפארת המליצה.

תרצ"ו