רשימה א'    🔗

רגילים תמיד להזכיר את שלשתם בנשימה אחת: ברנר, גנסין ושופמן. ובעצם – עצמיותו של כל אחד מהם שונה בתכלית אחת מחברתה. לכל אחד מהם אופן ביטוי אחר ומיוחד. ולמה נכללים שלשתם ביחד?

עם כניסתם לספרות משל בכיפה בית-מדרשו של מנדלי, וגם האסכולה האימפרסיוניסטית עם פרץ וברדיצ’בסקי בראש עמדה כבר על תילה. הם ספגו לתוכם בבחינת-מה אוירם של שניהם. ברם, לא המזיגה של הריאליות והאימפרסיוניות היא המהות המשותפת שלהם, שעשתה אותם לחטיבה. הצד השוה שבהם הוא יותר איכותי. מידה אחת טבועה בהם לבלי היעקר: הם ניצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם…

שלשתם אינם נמנים לסוג האמנים, שהוזמנו ל“עבּד” איזה “נושא”, להראות את החריצות שלהם ב“תיאור”, או בכוח-הקליטה של רשמים. עליהם ניטל לתת נתחים מפרפרים מטפטפים דם של עצמם, משלהם. אבר מן החי של ה“עצם” שלהם…

בבחינה ידועה הוקל לי. ח. ברנר מלחבריו. כשהמועקה שמה מחנק, פרץ ב“ויצעקו”. גנסין נשא בשרו בשניו דום, וגם בזה היתה מקצת רווחה. רק פרצופו של שופמן נשאר “חָלק”, בלי קמט-כאב, כאילו לא נידון הוא ברותחין הללו, שמתפתלים ומתעוותים בהם רמ"ח אבריהם של חבריו…

1. מחיצה

אפּיקן גדול זה, שלוותו אינה מוחלטה כל כך, כמו שנראית לנו בסקירה שטחית. להיפך, החרדה היא היסוד הכי חזק ביצירתו. ושלווה זו אינה אלא כסות-עינים…

בקובץ הראשון שלו “סיפורים וציורים” בהוצאת “תושיה”, בלטה ביותר חרדה זו. גיבוריו: שאול, בדלון ויונה היו מלאים חלחלה ויראה מסוּתרה. ואמנם יותר ממידת-בושה, היה בחרדה זו רטט אירוטי למגע ראשון עם העצמים…

ולמרות ריאליות ההרצאה בקובץ הנ"ל, היו הדברים בכל זה לוּטים…

ולאליהו בדלון נעשה מוּחש ש“מחיצה כמוסה חוצצת בלי חמלה בינו ובין כל החוץ הגדול”…

איך מפוצצים חציצה זו, שעירום ההוויה ייחשף לעיניך, בלי כיסוי אף כמלוא טפח? –

באותו ציור “מחיצה”, שאליהו בדלון הוא גבורו, מבוטאת שלא במתכוון, התגלותו של האמן, שבאה בדרך-עצבים זה כמו התגלות הנביא. ואם כי לא קורא מפורש בשם האמן, ניכר בכל זה שאליו המכוון. כל הפרוצס של התהוותו עובר לעינינו. אותם המורא והסירוב לכתחלה וזאת התעודה מלאת-האחריות שרובצת כחטוטרה בין הכתפים ושאין לפרקה.

ואם התרומם הציור הזה לביטוי הכאב הנצחי של האמנות, שחותרת כל ימיה לעירום-ההוויה ועדיין לא עלתה לה להזיז את ה“מחיצה” אף כמלוא טפח ממקומה. ועדיין ההוויה בבחינת “לא יראני אדם”… עם כל זה הרי צריך להודות שקוטב הציור הוא בפשט שבו: תיאור העלם העברי עשוק-החיים, שאָבדה לו בלתי-אמצעיותו עם העולם, וחציצה יש ביניהם תמיד. ואליהו בדלון מבקש “לפוצץ בבת-אחת את המחיצה הארורה, מחיצת-הקסמים, לפוצצה ולהתלכד, לו גם רגע אחד, עם כל ועם הכל!”

ולא שיער בדלון ש“מחיצת-קסמים” זו אינה בעצם אלא הדוֹק האירוטי העוטה את עין המשורר, שעומד כבר פנים אל פנים מול המערומים…

2. הריסת המחיצה

יצירתו של שופמן, אחרי הקובץ הצנום שלו בהוצאת “תושיה”, שאפה למגר לגמרי מחיצה זו. כל מאמציה היו מעתה, לבוא עם החיים במגע ישר, למששם בעצם הידים ולא לערוג אליהם מרחוק בלבד…

ניסן לוין, בסיפורו ב“בין החומות” – אולי הוא גלגולו של שאול – לבוש כבר “מונדיר” של חיל, ובאישון עיניו מהבהב כבר ניצוץ-הפכּחים שלאחר “טעם חטא”. והלל סנפיר ב“קטנות”, כשהנהו סר ל“בית” שבמשעול, בוחר כבר לשון-ערומים: “יפהפיות יש אצלכם?” והכובע שבראשו, נדמה, שמוט כבר לצד שמאל בנוסח בריונים…

החיים שהיו נעולים בשבע חותמות, שהיו אסורים בהנאה, דווקא אותם לטעום, לראותם בעריתם, זהו ראש המאוויים.

ואיזה בולמוס של חיים. שהיו בלומים עד עתה, התפרץ: “לטעום הכל, הכל!”

כולא האי ואולי… וכשהושט לדניאל קוראן ה“פליט” כרטיס מאחותו, ברגע שהתאבק עם השפחה הצ’כית החדשה, נתבשר שאחיו אשר נתלה, “קיפל את הכרטיס לשנים, תחבהו לתוך כיס חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוניה”.

כל כך טרודים אנו למצות את עסיס-החיים, שהראש חוצה עד לצואר בעומק הקובּעת, לבלי היעקר הימנה, כבהמה מתוך אבוסה.

ובסופי-הסופות מגיע הגבור האנונימי בציור “קול הדמים” וכובש את גרֶטיל הווינאית, באופן רשמי, חוקי. חודר לחדר-משכיתה של האַריוּת… למאידך גיסא זה, שהיה מציץ לתוכו בגנבה מילדותו בהרגשת-מורא, בת-טיפוחים של דורי-דורות, שהיתה מעורבת עם זה במין ערגה כמוסה, להיות צופה פעם ל“מאידך גיסא” זה מבפנים…

הסר כל משוכה, כל גדר וסייג, ולבוא במגע עם הנמנע גוף בגוף… זהו מעתה צווּיו האמנותי הפנימי של שופמן.

אולם למרות חלקת-הלשון ושקט-הרוח, נראה, שגם עתה עוד לא הכל בפנים כשורה. איזה יאוש בוקע ועולה גם מדבריו אלה, שמפרכסים לכאורה מרוב חיוּת… גם בעידנא דריתחא של מאה אחוזים טמפרמנט-חיים מבצבצת ועולה: “אותה השאננות המלגלגת שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו”, וגם רואה הוא את “אי-השתתפותו של צלו, שנגרר ושט בצדו כמו בעצלתים ובלי רצון”…

ובמרומים לא חדלו העורבים מהשמיע כעין הברת נצחון: “אֲהַ–הַ, אֲהַ–הַ!”

3. פרפר

וכי נותנים שכר על העברה?

(ברכות)

ג. שופמן נועד עפ“י מהות עצמיותו, לעבור כמה מדורי-גיהנום, למען גלות לנו את תעלומותיהם. הוא הוכשר עפ”י מזגו לשתות את כוס-החיים והתרעלה בה… זה מזלו והוא גורלו –

אכן גורל לא קל כלל לגבי אמן עברי, שבהכרח יש לו תכונה ישראלית, מוסרית.

כי עם כל עוצם ההנאה, שיש לגיבורי שופמן בצעדם למדחפות, הרי העווית-פנים חמוצה, מגלה תמיד את הטעם המר, שנשאר בפיהם עם העבירה.

מבלי משים, למרות כח-הגירוי החזק שיש ליצירות האירוטיות שלו, שנושבת מהן נשימת להט-היצר, כרוך עמהן תמיד שלא מדעת, גם איזה “מוסר-השכל”…

“וליהונג הלך, הלך, הלך”… – יסופר לנו בספורו “בקצווי הכרך” – “מי יודע? אדם שכזה הלא עלול גם לרשת את מיטתו של סימון”. כלומר: מיטה בבית-המשוגעים…

התכונה המוסרית, מורשת-דורות, כאילו משרבבה אצבע מרחוק לשם אזהרה: התהום לרגליך!

ברם, גיבורי שופמן אינם יכולים לציית להתראה זו. הרסן שולח מעל פיהם. המה כאילו באו לגבות מהחיים גם על שוברותיהם של אבא וסבא… ובחרוג מאוויי-היצר הכלואים, הם נסערים על כרחם לבלי מעצור ולבלי סייג, מתהום אל תהום…

אכן ראיית התהום שמדמדמת בעיני גיבוריו בשעת מדחה, מגלה לנו שהם טרגיים ומוסריים. הם עצמם, לפצעם, לא יוכלו להמלט מהתהום, אבל אות-אזהרה בולט הם לאחרים לבלי הימעד. וזהו שכרם…

ומתעוררת השאלה: אם ראיית התהום יש כאן, הרי נפתח להם בזה מוצא להצלה. ולמה יילכדו בכל זה לתהום?

– יילכדו בכל זה, בהכרח יילכדו. כי זה גורלם והוא תפקידם. דמם מצעיד אותם בהנאה מסותרת, למרות סירובם, ישר להתם. בה בשעה שהנוחם כוסס כעש את הלב.

כפרפרים כמוהם. כפרפרים ננהים ונוהרים גם הם ללהב-האש. אם גם תחרכנה כנפיהם, לא יבליגו על תאותם שדוחפתם וממריצתם ללהב-האש. סחור-סחור יפזזו ויכרכרו, עד עלותם כליל על המוקד לקרבן…

4. אהבה

ודגלו עלי אהבה

(שה"ש)

עד עתה דוּבר על שופמן, שמצא “מחיצה” ואמר לקעקע אותה עד היסוד, דוּבר על שופמן התוקף, השולל, תמצא לומר: הלוחם. אך עוד לא הוגדה מלה על היסוד הבונה שלו, זה מעין-האורה שמפכה בחשאי תמיד כחסד-אל, ולב הקורא הותיק ירחב ויפחד, במלוא מובנן של המלים האלה, לקראת כל גילוי-סוד שלו…

מהו הקסם של הפרוזה הזו, שאין בספרותנו משלה לחן ולאמיצות, לטוב-טעם ולטקט? איזהו המלאך הטוב, ששומר על פתחה, לבלי תת דריסת-רגל פנימה, אלא למשופרה, הנאמנה והעזה במלות?

– מלאך האהבה! כי מזגו של שופמן: האהבה, והיא גם דגלו.

לא האהבה הסנטימנטלית הידועה בעל-פה, שקולמוס-הפיטנים מהגה ומצפצף אותה בנוסח מקובל אחד. האהבה שלו כל גילוי הוא ניקוש חזק של גל-דמים שהתחבט לכתלי הגוף…

כי בין אם נרצה או לא נרצה, האירוטיקה היא פתיל החיים האחד אשר לכל חי. ואם ניסע יֶתֶר זה פסקה מנגינת-החיים, אפסה החיות… –

לשופמן גלוי הסוד, שכל נושא שתהא דש בו, אם גם בתוכנו רחוק הנהו מענין-האהבים, אינו בעצם אלא עקיפין מסביב לאותו נושא. אליו מוּעדות כל הפנים. ולכן לא יתנכר שופמן למציאות מוחלטה זו, לו גם יתחמק הימנה, כמו שלא יכול יונה הנביא לברוח מעצמו. ויצירתו כולה של שופמן היא שַועה כמוסה של אירוטיקה מעוצר כאב ואושר…

כפטר אלטנברג חברו, כך גם שופמן רואה באשה חזות-הכל: האספקלריה האחת שרק בה ייחשף לנו העולם ומלואו.

עוד בנערותו הופיעה לעיניו על פני החוג השחור, אחות ראובן היפה, והוא “נבהל מזיוה המעוור אשר לפניו ונרתע הרחק”. ותמיד, למרות בוּזוֹ ונאוצו את הנשים לפעמים בשיחותיו, היה בסתר נפשו “כמו מצר בצרתן, משום שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים”…

ובזה נִפלה שופמן לשבח מפטר אלטנברג. בשעה שאלטנברג נותן לנו את האשה בכל כוח-המשעבד שלה מבעד עצמו, מכלי-שני, מכוח-התרשמותו הימנה, מבעד חושי-ההתבטלות שלו בפניה – מתאר לנו שופמן, את האשה בעיקר, אותה על קסמה והדרה, עם האוירה שמסביבה, שהוא גופו רק נקודה משובצה בתוכה.

כי ג. שופמן הנהו האפיקן הגדול של האהבה, הדגול והמיוחד במינו.

5. ספר-החיים

עוד הערה אחת להבנת מהותו של שופמן. אולי תוכשר “צבת” זו, כביכול, לתפסו בשרשו –

הוא גופו, העצם שלו, הנהו המדיום בשבילו, לעמוד לפיו על הווית-האדם ואשר מסביב לו. כי עם כל עומק האינטואיציה, שבעצם לו ניתנה היא למנה, יתן הוא בקושי ביצירתו דריסת-רגל לבני-אדם שלא עברו את כור-אישיותו. הוא כמעט שאינו גורס גיבורים סתם ביצירה, שהמחבר לא חזה אותם מבשרו.

מבחינה זו מוזרים בעיניו האמנים, היושבים מחוץ לרוסיה, למשל, עשרות בשנים – ומעניקים לספרות תיאורים מרוסיה (הטענה מכוונת, כמובן, לריאליסטנים). היכן התנדפה אצלם פתאום מועקת ההווה, שהיא הנה בעצם עצם החיים ולחץ היצירה האמיתי? הוא לא כן עמדו. הוא מכעכע תמיד את חייו, את מציאותו היום-יומית, הממשית, כגבשושיות-דם מחזהו.

ומטעם זה ניתן לנו לעמוד בנקל ובהדרגה, עפ"י סיפוריו של שופמן, על השתלשלות חייו בכל היקפם. יצירתו היא בבואת-חייו לכל תקופותיהם, וגם בבואת הארצות, ששימשו מצע למסכתות החיים הללו (רוסיה, גליציה, אוסטריה ושטיריה).

ספרו של שופמן הנהו אפוא יומן של יחיד, למרות הכילו את הקוים האוביקטיביים ביותר, שכולנו משתקפים בהם, בפינותינו החבויות ביותר, כבקוי-רנטגן. הוא בעיקר ספר אבטוביוגרפי. ואף בספורי ההווי המעטים בספריו, האפיים עד זיבולא בתרייתא, דעתו אינה מוסחת מעצמו. כי הוא מחוג-האמנים שגופו עצמו ניתן לו לנושא וחומר לשירתו, כך שאין ניגוד כבאחרים בין עצמו ובין הנושא. הכֵּנות אינה פגומה כאן משום בחינה. העצם שלו, הממשי, אינו נחבא כבאחרים לעתות אל הכלים ומניח מאחוריהם רק לאחר כלות האמן את טיפולו בנושא החיצוני, הרחוק, האמנותי, אלא הוא גופו, יבוצע לעינינו, נתחים נתחים מפרפרים בחיותם – שכבות שכבות של תקופות-חייו השונות.

רק ספר חייו של היחיד שופמן הנהו זה, שלו בלבד, אם כי מחמת עצמת אמיתו הנהו משַקף את כולנו ברובו. אך האם לא הוא יתרונו, מה שהנהו דווקא ספר האינדיבידואליות שלו שהוא הביטוי של הבלתי-מבוטא שבנו?

שופמן וגנסין היו כבר שניהם הרמז לאכספרסיוניות. בהם, באישיותם, נזרקה כבר הנבואה לקרבת ההופעה ההכרחית, המטאטאת, ששמה: אכספרסיוניות. ברם, לדגנרציה, שהיא גם כן אחד הסימנים המוחלטים שלה, שניהם לא הגיעו. שועת האנוש למרי גורל-האדם מחלחלת אמנם ביצירת שניהם. אולם שניהם נוקו מהוולגריות והקיש-קיש שמצטיין בהם סוג אמנותי זה. ואשריהם שהתוך שבאכספרסיוניות, זה הטוב האנושי, נקלט בקרקעם בחשאי, כברכת-ד', ובעצם לא נדבק בהם אף משהו לא ממנה ולא מהמונה.

תרפ"ו

 

רשימה ב'    🔗

יצירתו – כולה תמצית. כיין-מוסקט באה היא באברי הקורא, ורשת מזורה לפתע-פתאום כאספקלריה של זהב לעינים. וריח-עדנים לה כריח-מוסקט, – ריח המכורה שלנו.

למרות ששופמן הנהו על-פי הוויתו האמנותית מן “האחרונים”, בכל המובנים, הריהו בכל זה משיירי המספרים הקדמונים של התנ"ך. גם בטיפה שלו האחת כלואים, כבמתכונתם, און ושגב של ים נאדרי…

מבחינה זו, הוא יורשם החוקי של מספרי כתבי-הקודש, גזעי, – ואין מָשלו.

כאבותיו הקדמונים – כמוהו, אין הוא צועד בשבילי דרכים או בנתיבה נעלמה, אלא פוסע בטוחות בכביש המפולש, ברשות-הרבים, בתוך רבוא רבואות אדם, ומגלה שם שולי-אפקים, שהיו סמויים מן העין… וכמותם – חל החשוף שלו תמיד על היסוד האנושי-כללי, ואף ה“טיפוס הספּציפי”, לכאורה, אינו בא אלא ללמד על הכלל כולו, – “אמיתות” השוות לכל נפש…

והגם שהנהו לפי מזג-אישיותו אמן אכסטריטוריאלי, “בין תקופתי” – הרי יצירתו טבועה בכל-זה בגושפנקא של זמנו. היא קורצה מחומר חיי-הדור ומשקפתו בכל אימת מוראיו וזעזועיו בשלש תקופותיו: לפני המלחמה; המלחמה; לאחר המלחמה. דורו חי ונושם בספריו, על כל ההוי שבו, ואוירת-הזמן המיוחדת, לארצותיו השונות, באשר זהו כוחו המוחשי של האמן, עם כל העדר-הזמניות שבאופיו, שהנהו מעורה ומהודק בשרשיו ברגבי המציאות. ואף הנביאים, למרות אוניברסליותם, לא נשתחררו מזה.

וגם בזה שופמן הנהו גזעי. עם כל המדחפות בחייו, שהאמן צפוי אליהן בהכרח, הודות למגעו הבלתי-אמצעי עם החיים – הרי שורה בכל זה רוח-המוסר על יצירתו של שופמן, מהחל ועד כלה. כי ביחד עם הטעימו אותנו, (במובן: טעימות) בתור אמן, את מתק העבירה (וזו ממידת-האמן, שאף טולסטוי בתקופת ה“תשובה” שלו לא יכולה להיפטר הימנה), – הרי הובלטו ביצירתו תמיד הגועל והגמול האיום הכרוכים עמה.

מוסר היהדות הובלע בדמו שלא מדעתו.

ברם, חוץ ממורשת-גזע, הרי מקסימה בעיקר האינדיבידואליות באישיות זו, המיוחדת במינה. בראש וראשונה בא לבליטה: האמן, בעל המגע הערום עם החיים, בלי חציצה של קליפה, כי החיים הטבעיים הם רכסים ועמקים, ואין הכרח שהעקוב יהא למישור. וכה נסבה גם שלשלת-חייו של שופמן, בלי יישור הדורים. לפעמים אפילו הרושם לנו, שיש כאן מזינוק בולמוס-החיים של האומה כולה, שהיתה עד כה בלומת יצרים, לפרקים. אכן, בדרך כלל, זורמים החיים באפיקיהם בנחת ובזעף ובעיוות-הישרה. הכל בדרך הטבע – בלי אידיאליזציה של כל מיני מגמות ומאוויים.

כל יצירתו של שופמן היא פריקת עול מטען-העבר, והגישה לחיים היא חפשית לגמרי בלי “איסור” ו“היתר”. אדם חדש – בלי מטען המסורת. בתור גבר, מצד האמיתות, האשה היא לו מניע היצירה, חזות הכל. היא רוח-התזזית, נשמת החיים. בבחינה זו, שופמן הוא מעין אדם-הראשון… מפליא, כיצד לאחר אלפים בשנה, ניתן עוד לעשות באזור-יצירה זה “תגליות” של קולומבוס ממש…

בלי “שולחן ערוך” – מפולס עולמו כולו. הכל בו “חידוש” – ועם זה “מקובל” על כולם. כי עמידתו של שופמן הנה בנוף-ראייה שכזה, שלא יתכן משם שום קו-רמיה. עמדת-איתנים, בלי יסוד כוזב. ברם, ההליכה הישרה, בלי עקיפין וקפנדריה דרך רכסים ועמקים, קשה היא. ולא בלי סכנת-נפשות…

ויש שבהיתקעו בשוחה עמוקה. בשעת-ההליכה. יעלה לאזנינו קול-צריחה של אדם, שפקדו עליו שלשה שקצים גדולים:

– כאן חצוב לך קבר!!"

(צריחת-הלב של האלמוני היא ב“קול הדמים”, בשעת המשבר של אשתו גרטיל. ברגע היולד הנער, “לבו נקרע לשנים”. לעינינו פעור לוע-התהום של הניגודים הגזעיים בזה, מאין כמוהו).

שבע יפול האמן ויקום, וידדה הלאה דרכו מעל לשיחין ובורות. אך נקודה נוּקשה אחת יש לפני-לפנים, שבה אצור כוח-המעצור, כאלו שמה היא את הרגלים בסד. אין להישיר לכת.

טרגיקה זו של התנגשות האמן בנקודה זו, היא פסגת יפיו וכוחו של שופמן. נוצצים כמרגליות במסכת יצירתו החפשית שלו, אלו ציורי-הווי הרוויים אהבה עזה כמוות לבית-המולדת המתַנים תוקפה של אותה נקודה (כמעט אין כמוהו שונא גויות), אך האמן, הוא יישיר צעדיו הלאה והלאה, להוט-יצרים לדבר שבאתכסיא, לשמאחורי הפרגוד, דרך פחים ומוקשים, – “זהירות לבלי ימעדו הקרסולים, **המפרקת!…”**

אין ערוך לסבל מסוג כזה, מחמת התרוצצות האמן עם הנקודה הנוּקשה הלזו, “נקודת-הפחד הקטנה וכו‘, המתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים וכו’, הפחד המיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, הממלא את האויר”. והפנים אמנם ישלָיו, והצחוק יתפרץ ממלוא כל החזה (הצחוק ביצירתו של שופמן הרי הוא מן המפורסמות). וההוויה מתפלשת בערייתה – גש וטול! ברם, בעד כל זכיה מן ההפקר – יוקם נקמת-שבעתים מידי עצמו, בתורת קנס מיד אותה נקודה. ואז יש שסורק הוא נפשו במסרקות ברזל, ולא ירתע אחור משום מסירות-נפש על קידוש-השם, אף לא מעקדת-הבן…

חה-חה, חה-חה… יתפרץ הצחוק כעין סטיכיה לבלי-מעצור. זה הסלסול של צלילי-קולו ממלוא כל הפה, מזכיר את דרדור-האגוזים העליז של המשחק-הפסחי, עם הנץ האביב… זה הצחוק הרענן-רונן רווה-הבינה, הנמוג ונבלע באין-סוף, אם הוא ישנו – אין מגור מסביב…

עם כל ההרכב של שבכת הברגים פנימה, הנצלבים זה בזה – ארשת הפנים נשארה בכל זה שקטה, פשוטה, פרצוף ככל אדם. משול לאתלט (למין זה יש לשופמן “חולשה”) שעיקר כוחו בפשטות, בחוסר-יזע. יש שקומתו של האתלט פחותה מבינונית, והגוף כולו רגיל. ברם, “פרסת ברזל ישבר בידיו לחצאין, כבצוע את הכעך; ואת המשקלות הגדולות יזרוק אליך ואילך כאבני-משחק קטנות. ודומה שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניוות, מתוך איזו צניעות. אדם מעולם אחר”.

אבטופורטרט מוצלח הוא זה של שופמן, מאין כמוהו. גם כיבושיו הנמרצים ביותר הושגו בקלות הנפרזה ביותר. תמיד הנהו עט בחשאי מפנה חבויה אל שללו, והנהו נכבש אגב-שעשוע. ואין אלה מעשי-להטים, אלא כמו באתלט, כוח-שרירים ממש. לפתע הוא הופך כבמקל-אשפים את ישותנו לאידך גיסא… “אל היחס המהופך, האמיתי; ששום לאן לא היה עוד”. או יסיענו בזרוע-הגבורה שלו אל “אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, נתהווה כמו באמצע…”

אדם מעולם אחר!

אכן, צדקה עשה הקב“ה עם הארצות, שהגלה את האמן לשם. כמה נקודות-הוויה רופסות, שלא באו ל”תיקון", גיבש שופמן במכבש האותיות התנ"כיות, לבלי הותיר שום שריד היולי. ותמונות-נוף גנוזות, של “מולדות” שונות (רוסיה, גליציה, אוסטריה, שטיריה), עם בושׂמן המיוחד, נעקרו כמו ממחצבה ממחבואיהן, בצבת-הקסמים של שופמן (ברם, ה“עולם” שתום-עין עדיין בפני היצירה העברית, ואינו חולה, שהיהודים הלועזיים, האמנים למיניהם, הם רק בבואה-דבבואה של כח-הקדמונים הלזה).

ויפה הגדיר פעם המשורר בשיחה את עצמיותו של שופמן (הנמסרת בזה, לצערי, לא כלשונו, ואולי גם לא בתכלית דיוק-התוכן): למה הדבר דומה? לכנופית-ילדים המביטה אחרי להקת-צפרים מעופפת. הלהקה מגביהה עוף והילדים מסתכלים ומסתכלים, מרחיקי-הראות שבילדים רואים כיצד נתכווצה הלהקה לנקודות זעירות כגודל עדשים. ומתריעים: הנה הנן! ואחר שנתעלמו הנקודות, מסתלקים הילדים לעברים השונים, ונשאר תקוע ועומד עוד ילד אחד, הצופה ומסתכל בצמצום-ראייה ורואה עוד נקודה קטנטנה והנתיב שלאחריה. נקודה זו, הסמויה מעיני כל – היא מהות היצירה של שופמן. –

תר"ץ