כי את מיכ"ל נזכורה – ועלה לאזנינו קול ענבּלים של פעמוני הזהב אשר יעטרון מעילי-השרד של פרחי-הכהנים. גם תפארת הוד מקדשנו ראינו רגע, ונפשנו עטה העצב אשר יסָתר באפל-זויותיו. כי הפר עלם מסכן זה את נדרו, ומעם הערבים שעל נהרות בבל נכלם הוריד לו את כנורו, ועמו נתעה ברחמי-החלד.

כנחשול של זוהר הוטל מיכ“ל בסבך חשכת-חיינו. כעד-ראיה בא הוא אלינו, שהוד-מלכינו וחסן-גבורינו בטהר תפארתם שמורים רעננים בלבבו. לא חצצו מבעדם שנים, יובלות לא הפסיקו. וצחוק תמים זה אשר לעלם עלה בהופיעו כתקוה בלב כל רואהו. וקרנים ממנו לכל פנה כקרנים אשר מיד הרחבה שלפני מגרש-המקדש. אז נדמה לנו פתאום, כאילו בעינינו ראינו איך נזדעזעה נוצה מהבל-נשימת של אומתנו הגוססה. ברור מכל יתַנו את הרגשת-הדור שבאותה שעה מכתבי יש”ר, שד"ל ומאיר הלוי לטריס. וגם צונץ וזקש יעידון, מה חמה נתהותה האטמוספירה עם הופעת העלם. ועוד כהיום חמים הוא הרוח אשר יחליק ויעבור על פנינו, עם זכרון הימים ההם.

מתח המשורר את קשתו ומיתרי כנורו יהמיון. אולם אין יש ממצהלת שחקו בקולו, אף אין בו משלות-פניו המדומה. כי נוגים נמלטו להם הצלילים ודמות למו כמלי-התהלים בהשתפכן מלבבות שבורים מדור דור. אז ידענו כי חמק העלם מבין צבא הלויים משוררי התהלים, ויתגנב לבוא אלינו. ובשאון רעש העולם והמיתו התכופה, מתפלל הוא תפלת-היחיד, שירתו שבבין הערבים: “גם כל תבל כלה לי קול התפלה – מקול כוכבי נשף עד קול הרמש”. ואנו הָעמדנו פנים אל פנים למול הערב. רחש-לחש של תפלה צורבה-מרגיעה – הריהו מראהו של ה“ערב” בעצמו. ודומה הדבר, כי מן הנמנע הנהו הערב בלי תפלת-האדם, שרק היא תשוה לו תארו האמתי:

אוּלָם בְּרוּכָה אַתְּ, הַתְּפִלָּה, בַּת הַלְּבָבוֹת,

הֵן בִּכְנָפַיִךְ מְַרְפֵּא אֶל כָּל שֶׁבֶר,

כַּטַּל שֶיּוֹרֵד פֹּה גִשְׁמֵי עֲרָבוֹת,

תֶּרְוִי לֵב אֱנוֹשׁ, תִּגְהִי לֵב גָּבֶר.

ערער בתפלתו עמד לו העלם באמצע תבל ההומיה – והיא, תבל ההומיה, קיר עמום בפני תפלתו – אזנה סתומה משמוע קולו.

והיה המשורר כציטרוס השתול בארץ קרה – נבל עָלהו. נשרו זלזליו ונוגה מרחף לו קול “הדליה הנדחת” על פני הים:

הַיָּם יֵהוֹם בְּשָׁאוֹן וָרַעַשׁ,

עַל פְּנֵי מֵימָיו דָּלִיָּה נוֹסַעַת.

אֲהָהּ דָּלִיָּה!

אָן אַתְּ עֲנִיָּה,

אָנָה תִסָּעִי?

בַּסַּעַר וָשׁוֹאָה

כִּי תֵלְכִי תוֹעָה,

הֲבַל תִּירָאִי?

נָא הֵעָצֵרִי,

אַל נָא תִּבְרָחִי!

נָא הִשָּׁמֵרִי

לִבְלִי תִדָּחִי

מעולם לא הובע הדחי כה מפורש ובהיר, כמו שהתבטא פה מתוך מזג-התמונות הללו וערבוב-הקולות הלזה. אימת יתמות היא זו של הנער הלוי, שנדח מעל בני-גילו העליזים, שלא נדַמה עדיין מצהלת-נגינתם באזניו. קול המשורר העברי הוא, אשר רוחות נכר מסתוללות בו והוא שר את שירו על תהומות הכליון.

קרס, כרע העלם תחת נטל-יגונו. אבד לו המשקל. אבדה לו נקודת-הכובד, נסח ונתעה הוא נסחף ונדף עם כל גל. נזכרו לו אחיו, בני-המולדת שלו. אולם גם בהם אך פגעי רוחו יראה. שלמה, שמשון ומשה רעיו ליגונו. הטרגדיה שלו עצמו, אותה ראה אצל “משה על הר-העברים”, על ראש גבוה, על הר-העברים, גלמוד כערער יעמוד שם גבר, אדמת קדש ישור, וירושלים מעודו ועד כה שם בה כל מעיניו. ועד הקריב – ובא לא יוכל אליה –

הַלַּיְלָה חָלַף גַּם שֶׁמֶשׁ יָצָאָה,

אַךְ לָבְשָׁה קַדְרוּת עָלָיו בָּשָּׁמָים.

הוּא יִשְׁכַּב דּוּמָם, כִּי שִׁמְּשׁוֹ בָאָה

וּנְטוּיָה עוֹד עֵינוֹ לִירוּשָׁלָים.

רגע יעורו בלב המשורר עוד פעם, לפני הדעכם לגמרי, רגשות הנהִיָה החזקים לבית אל חי, וכאילו תעור עמם רגע על שפתותיו תפלת-נעוריו, אותה שהשָהו אלו עד כה ושרק בת-קולה היתה שמורה עמו –

פֶּתַע מֵרֹאשׁ מִגְדָּל גָּבֹהַּ

שָׁם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הֹלֶם פָּעַם.

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר, וּלְשּׁוֹן הַנְּחשֶׁת

וִימַלֵל אֶל רִבְבוֹת עָם… מִבְּלִי אֹמֶר

כָּל הֵלֶךְ יַעֲמֹד וּבְרֶגֶש יַט אֹזֶן

לַאֲזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב

לָצֶקֶת שִׂיחַ, לִשְׁפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶשׁ, –

אכן שעת-רצון נפלאה היתה לו זו השעה, שהופיעה עליו כדמות אילת-השחר “תפלתו” שמאז, שנתן לו פעם כמו למשוררי התהלים למַצות בה כל עומק שברו:

כְּעָלֶה נִדַּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִּכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה,

לְעָלֶה נָבֵל דָּמִיתִי גַּם אָנִּי –

שָׂאוּנִי, סַעֲרוֹת שֹׁד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה – –

מבלי משים מזכירים אותנו החרוזים הללו את בן-תקופתו – עלם לוי גם הוא שהמר לו שדי מאד, פיטן עולמי שהרעיד חלל-אוירו של כל העולם בהחרגו מסוגר-כלובו. ואני, אם גם לא אזכירהו בשמו, הרי יובן שכונתי היא: היינירך היינה. לא ידע היינה שבאיזו-פנה בחלד יש לו אח רך, צעיר, ששמו מיכ“ל. לא שֵער שיש בימיו אדם בישראל ושמו: אברהם מאפו. משום מה נדמה לי, כי אלמלי ידע היינה, כי חבר כמיכ”ל שמור לו באיזו פנה שבעולם – לא היה כה מפקיר את עצמו לכל הרוחות שבעולם, ההליכה בחבורה היתה מפכחת את ערירותם של שניהם, והיתה מקילה עליהם ימי-נדודיהם הבודדים והקצרים בעולם.

מיכ"ל לא בקע כהיינה את החומה – והוא כלל לא ידע גם אם הקיפתהו חומה. וזהו סוד יצירתו הבלתי-אמצעית, האמתית והטבעית. אולם גם מבית לא נרצעו לו. כמה משיריו היו לנחלת-העם? כמה מהם יושרו בפיות בנותינו? ושיריו הרי רובם רגשות רליגיוזיים, שכל לב-אנוש הנהו כלי-קבולם. וחרוזיו הרי פועלים עלינו כחרוזי-התהלים הלבנים, שהובעו במלואם המוחלט, ששום כתם לא יכהה את בהירותם.

מאביו אד"ם הכהן, המשורר האדיר, נִתנו לו למנה שתי סגולות: רוח-השירה ומחלת השחפת, ושתיהן פותחו בו עד למרום הפסגה.

גם אד“ם הכהן הוכה באביב-ימיו בשחפת. (מחומר זה קורצו דמויות-המות בנוסחאות שונות בשירתו של אד"ם הכהן). אלא איתן האזרחי הלזה, באופי הענקים שלו, סכל את זממתה, עד לשנות-הגבורות שלו. לא כן בנו מיכ”ל, שנועד מתחלת ברייתו להיות דרגא עליונה, נקודת-גבה במשפחת הכהנים הלזו. הוא פתח את סגולות-המשפחה, המנויות לעיל, עד הקצה האחרון.

כי מיכ"ל, אבי הליריקה החדשה, היה סנה-שירה שאוּכּל בשלהבת אינטנסיביותו. הוא חי, לא בהתאפקות כאביו, טפין טפין נוטפים לאטם, אלא בריתמוס נחשולים גועשים, בהפקירו את עצמו כליל מתוך התבטלות-היש, בהעלותו את נפשו עולה לשירת-יה…

הליריקן מיכ"ל נראה בשירתו כבן עלמא דקשוט הודות למסבות-חייו העגומות; הודות לעמידתו על פי הפחת, חשף לנו נצורות שלא שזפתן עין בשר-ודם. והוא שהורה לעין להסתכל בהויה כהויתה, כאילו לא דבק בראיתו מדופי-החמר –

והיא זכותו העילאית של מיכ"ל: הוא נטע בשירתנו החדשה תוגת-עולמים, זו האֵם של אמתות-הנצח מאז ועד עולם. –

עול-ימים, בן עשרים וארבע, עזבנו לאנחות.

עשרים וארבע שנים בתהום שנות-אלפים של אפלה מודחה – אכן כחלום-לילה אחד הן חלפונו. ויותר מכל יספרו הטורים הבאים, יתַנו לדורי-דורות מה שהיה לנו מיכ"ל בחייו המעטים ואת אשר נחסרנו בהעדרו:

מִקִּנִי צִפּוֹרִי, הָהּ, מִי הִבְרִיַח,

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ,

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִקְרָא נֶהִי –

כי לא היתה זאת קינת אביו אד"ם הכהן, יללת הנמר הפצוע בלבד, כי אם יללת הדור כלו – שתספר לדורות באים את גדל שבר חייו ושִברו אשר כרמז נתגלה לו העלם הנדח. וכשביב תקוה נדעך ואפלתו שבה עליו כשהיתה.

כסלו, תרע"ה.