רשימה ראשונה    🔗

מדי אקח לידי את ספר “אהבת ציון” בהוצאתו הישנה, מדי אָעיף עיני באותיותיו קצוצות־הרגל־והראש, מדי אדפדף בעלים צהבהבים הללו – וידעתי נאמנה, כי לא הוצאתי לשוא ולבטלה את התפעלות נפשי. כי אין כזב במקסם זה.

אֵלי, אֵלי, מה לא פעל איש זה לעמנו הדל, מה לא העניקה לנו נפש זו!

צא ותפוס האֵימה שבדבר: ניטל משוש חייו של העם, כי הלב אשר נעדר אהבה – חלל הנהו בקרב האדם. וישראל שכח במשך ימי נדודיו הרבים את האהבה.

ומה גדול הנס שנעשה לו. בן נולד לו, אשר השיב לו אהבה זו. איש אחד ששמו אברהם בן־יקותיאל מאפו, איש קוֹבנוֹ בא וספר בידו, “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”.

ותתעטף עליו נפשו של הרשלי, הגבור הראשי ב“ימות המשיח” של גולדפדן, וישפך תפלה ויאמר: מאפו, מאפו! ראה נא מה עוללת לי ב“אהבת ציון” שלך. למה פקחת עיני שאראה כמה ערוֹם אני, ואבוא לידי בושה וכלימה?

כי גם בושה וכלימה וצער עד לבלתי הכיל הביא אתו הספר לכל לב ששמה יבוא: הביטו וראו מה רב העושר, ואנו חלקנו מה דל ורש בחיים.

והנשתאה, שעם חדירתו של ספר זה לתוך חיינו, נעשתה האהבה לציון ברורה ומוחשת, ותחפש בהכרח מוצא ודרך להגשמה. כי בתנאים שבהם היתה האומה נתונה אי־אפשר היה להמשיך את ההויה. מבחינה זו האמן הגאון הוא יוצר החיים. ואין שום ספק, שמאפו היה אחד מיוצרי התנועה הציונית.

כי תכריע ותיף עד לאין־ערוך ממשות החיים שב“אהבת ציון” יותר מאשר האוטופיה הכי נשגבה, ולו יחזה אותה אפילו חולם כהרצל. כי מה שיעשה האמן, שבתוכו נטועים כל הרגשות הערטילאים שבאומה ועל ידו ימצאו תקונם, הזדככותם ובטוים, בכח האינסטינקט שאינו יודע רמיה – יבּצר גם מתנועת־העם הכי חזקה.

את ציון מכלול־יופי השיב לנו מאפו. את ירושלים של מטה. הוא חולל את כל אשר אתנו היום. כל הטוב והיפה שבנו – מידו בא לנו.

ובכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, אשר שמה יגיע הספר – שם יעשה את הפלא ויעיר האהבה בלב. אהבה לתמר, אהבה לציון, אהבה לכל נשגב וטוב.

וזכורני: הספר ביידיש “אמנון אוּן תמר” הגיע לידי, כשאני נער בן שש או שבע. והספר חסר־שערים מרוב יושן, והעלים צהבהבים, ספוגים רסיסי דמעה. מרבית האותיות נשתחקו מרוב שמוש, כי עבר מיד ליד בעיירה. ואני בלעתיו כבלוע את הבּכּורה. ולבי לבי הקט המה לחננאל הישיש. וידע ידעתי כי אמי, אחרי נעמי המסכנה החפה מפשע נהתה. ודודתי צפורה אשר לה העינים הקודחות – לאמנון תשא נפשה. וכשבקשתי את הספר למחרתו בבקר כדי לסימו – לא מצאתיו. כי מתחת לכר של צפורה לן באותו לילה.

ולמלשינים שבעירתי, הנזלי וחזקאלי, כּנוּ חפר ובוקיה. ומה גברה ההתענינות כי הרשעה תאבד. והתפלה תעז לצדק ויושר כי ישבו לכסא מדין.

כל זה, כמובן, הצד החיצוני שביצירה הוא. אך ספר זה במחשך עשה מעשהו בנפש. ומי ישער ויתכּן עוצם מעלליו.

ואני נער בן עשר. נער את הנערים בני גילי, עת נמסרתי למורה שפת עבר. שם מצאתי על יד מושבי בשלחן הארוך את “אהבת ציון”. כאילו הוכן הספר במתכון בשבילי. ספר זה היה הראשון לספרי־קריאה שלי בעברית. ואני לא אצטער על זה חלילה (ילעגו הפדגוגים כאות־נפשם). ואני מקפץ בו ומדלג כאיל בתוך רכסיו ועמקיו. ושוב צדוני אותם הקסמים, שוב לנגד עיני אותם מעשי־אשפים לא אדע כּנותם בשם. ושוב תתעורר בנפשי צעקת הילד הדל על הזדון כי ישלט בארץ, ויתקפני החשק להמצא שם באותו מעמד, כדי להתיר את הפקעת, להגיה את האפלה.

מאז ועד יום בואי לארצנו, ארץ האבות, לא שבתי לקרוא – קריאה ממש – בספר זה. והיה כי נקרה לי לדפדף בו כלאחר־יד, ויעלו לאזני קולות ומחזות נצבו לעיני. תג לא יחסר, צליל לא יעדר מכל מה שקלטו אזני ועיני בימים ההם. ולא עוד אלא אף נסתרות ונצורות הגיחו ממחבואם ונגררו אחריהם.

וזהו, לדעתי, אחד הסמנים המובהקים כי אמת הוא הספר הזה, וכי חיי עולם נטועים בתוכו.

שהרי, אם ספר קראת בילדותך, הוא התור אשר לא ידע לבך הבחין מהו הסוג שאליו מתיחס ספר זה, התור שבו אמנם ההרגשה רבה ועמוקה אך סתומה ובלתי ברורה. וכי בגרת ושבת אליו, ועדיין יהמו הקולות מאז בלבבך, יבצבצו המחזות ההם לעיניך, וגם סתרי־הסתרים יגיחו מתוך חביונם, והכל יפורש לעיניך כאותם החיים עצמם הסתומים ואטומים, חיי הילדות שלך, ההולכים ואורים לעיניך – וידעת נאמנה כי ספר זה ספר אמת הוא וחיי אמת נטועים בתוכו.

ואחת האמתיות הגדולות והחשובות שבספר זה היא: החזרת האטמוספירה של ארצנו – האטמוספירה האמתית – ליושנה. כי נזדיפה אטמוספירה זו. נזדיפה לרגל המועקה שמבחוץ ושמבפנים. נזדיפה בהכרח מכמה וכמה טעמים ותנאי המצב המר והבלתי טבעי. עקלקלות תעינו עדי הגענו לירושלים של מעלה. ונס גדול היה מוכרח להעשות. למעלה מלמעלה. ושאו והשתוממו! בא הפלא. בא אדם ששמר בלבו את שיר השירים אשר לשלמה עם חיותו האמתית בשרשו, אשר לא ידע את ל"ב הפרושים שקרמו עליו קלפה. בא האיש אשר נשא בלבו את האוירה של ארצנו בטהרתה ובאמתוּתה. שירת האמת השיב לנו. והכל צף ועלה למקרא ספר זה כשמן על־פני חלקת־המים.

את טבע ארצנו בלתי־האמצעי, בלי הפרושים, נתן לנו מאפו, וגם את האידיליה. כי מה בצע בחיים ובכל תהפוכותיהם, בלי שובר זה בצדם? ומחזות ממחזות הארץ יעברו לפניך – וכמה תעלוז לקראתם. ומשפעת האושר תאולץ להפסיק לרגעים, לעצום עיניך, כי בך ירן מה וירועע בקול, עד כדי נטילת הנשימה…

האידיליה. לא זו המלאכותית האומרת שלום שלום ומסיחה את דעתה מצללי החיים, כי אם האידיליה של אמת, זו שנותנת לנו את האַליה עם הקוץ שבה. אך עם זה נתון ומעורה בתוכה בדרך הטבע: הנצחון. תגבורת השלוה על הבהלה. התגברות ההרמוניה על ההרס. האמונה הודאית בנצחונו של הטוב. בקי הוא מאפו מאין כמותו ברע המוחלט שבחיי קריה (ראה “אהבת־ציון” עמוד 54). מכיר הוא היטב חברת המרעים. אך האם יפגום זה בהרמונית החיים? שמא ההרמוניה דוקא, היא שמַתנה ומסבבה את הדברים בצורה כזו?

וכששבתי לארצי, ארץ־אבותי, וכששבתי אל התנ"ך ונגלו לי – לא סתומות הכתובים, כי אם התעלומות אשר יתלחשו יקומו בספר זה, נאלצתי לקרוא שלישית את “אהבת ציון”.

כבר היו מי שהעירו, שהבנת התנ“ך לעמקו ולכל צדדיו, נקנית לאדם רק בא”י. לכאורה, אין בזה משום חדוש, שהרי פתגם נושן הוא: רצונך להכיר המשורר, לך בארצו התגורר. אך בנידון דידן אחר לגמרי הוא הערך.

לנו יש גם תנ"ך של הגולה, שגם בקולותיו, המיתו וקויו הוא – גדול לנו ערכו. בשביל הנשמה יש גם בו מזון למכביר. כי הלא ידוע, שאין לו לנגון רק מלותיו, פרושיו וצליליו. הוא מתנשא ממעל לאלה, אוחז וכורך וסוחף אתו הכל שעל דרכו. ולא עוד: כי שבת לשיר נגון זה לאחר איזה זמן, צפו ועלו לעיניך דברים וקולות אשר לא ראיתם, וגם לא שמעתם, ומכל מקום את פניהם הכרת…

זהו סוד גלגולו של הנגון…

והיה בעברך את ארצך, ארץ־האבות, ואחר תראה ללב התנ"ך, יתחוור לך: כל שהונח ביסוד הארץ עם חזון־הנפש הנלוה; בלשון אחרת: היד שהוצבה בארץ בהכרח מראשית בריתה – תחזינה עיניך!

וזהו גם סוד נצחיוּתם של “אהבת־ציון” ו“אשמת־שומרון”.

כי נגלה נגלתה לאברהם מאפו ידנו, שהצבנו לנו בארץ בימות־הקדומים הרחוקים. היד שמעמידה לה כל אומה במולדתה – והיא בלבד מכון עוזה. תאמרו: מראה־קסמים זה נתון מאליו ומעורה ממילא עם כל ציור־קדומים. אכן ראינו כי כמה וכמה אמנים אִווּ להם חומר כזה ליצירה, והיה הוא בידיהם כספור המעשה, בלי צל של ממשיות. לא כך מאפו. הוא מצא את חוט־החיים שנפסק ואָבד בשכבר הימים ומלַגו התחיל לטוותו שנית. נתחדשה שוב רקמת חיינו ממקום שפסקה, מבלי שתהא בולטה נקודת־האֵחוי של החוטים. האדם הביבלי זו היתה האידיאה של מאפו, ולזה היה המכוון.

גבורי “אהבת־ציון” ו“אשמת שומרון” הנם כחות אלמנטריים, העלולים להתפרץ עם כל מגע קל. ה“גבּוֹרה” היא עלת־העלות, הגורם־המניע הנצחי שלהם. ציור־נוף של מאפו – בו בא הכל לידי תעוּרה, כל עקבותינו שנשארו אחרינו בארץ, נעורים על ידו בבליטות, כמו עם נדנוד קל של מטה־קסמים. רגע הואר לנו: דמותה האמתית הזו של ארצנו קמה לנגדנו כה חיה, דוקא הודות למרחקי הדורות. המרחקים, אך המה עלולים לתת לה דמות־אמת מוחלטה כזו. ויותר מכל מצטין מאפו בהעלותו על הבמה המון חוגג. אז הביאנו לאחים חסונים, ששלותם באה להם לאחר סער־קרבות. ולאחיות הביאנו – שעזה כמות אהבתן, והן מגבירות חילנו שיעצם ויאמץ.

שני הספרים הגדולים האלה לא חוּללו ע"י מגמה מלכתחלה, ולא פרי תעמולה הם, כי אם יצירות ווּלקניות, פלאי־בראשית. ועם זה הוצבה בהם בצורה מפורשת הפרובלימה של החלמת האורגניזם הלאומי שלנו:

“לינו בכפרים וראיתם את שוכביהם משכימי קום בעוד דומית ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאפל, מכסה הליל אשר התכסו בה. אז הגברים יוצאים השדה לפעלם. ונשיהם טובות המראה והבריאות כפרות הבשן עושות בצמר ופשתים להכין מלבוש לבני ביתן. עד כה וכה והנה מראש גבעות התומכות בגאותן שחקים, תציץ השמש בהִלה. ולקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא האכר גם הוא רנה ותפלה לאל משושו ותפלתו תעלה כעתר ענן הקטרת השמימה. אז ישוב הביתה ונות־ביתו תשיש לקראתו ונעם וחן מזהירים בעיניה. יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ד'”. –

שירה זו שאין מָשלה לשלוה ולנועם החיים, שירת האכר הזו – מי יתַכן את עוצם ההפכה שהביאה זו בחיינו?

אברהם מאפו בא ויצר לנו את הרומן העברי. ואנו לא על זה נשתאה. לא נשתאה על כח־החדירה שלו, כח־צפיתו, או יותר מזה, קפיצתו מעל לתהומות־בהו של דורות לאין חזון ספּוּרי בספרותנו. הרי אלה סגולות נפשו ויתרונותיו שבהם נחן, ואותם הביא עמו מגנזי מרומים. אלא כמה גאוניות היתה לו לאדם זה, שיכול לסביבה שלו שבה נִטע, ונצח את היום העכור והמחניק… בזה עוז ופליאה!

ובאגרתו לקפלן הנהו מסיח לתומו בטון ענותני והתבטלות על “משפט החכם הגדול ריג’יו שבאיטליה אשר חרץ על מחברותי וינשאם וינטלם על כתבי: Sue, Dumas, Manzoni – ואנכי ידעתי כי לא אגיע לקרסוליהם”.

וזרח השמש ובא השמש. ולא ידע בצאתו ובבואו. ולא ידע את קרניו ואת אשן שישלח ללב בני אדם.

תרע"ג.

רשימה שניה    🔗

(יובלותים וחצי להולדתו)

אודך, אברהם מאפו, על שלאחר קכ“ה שנה להולדתך, לא נמר טעמך ולא נס לחך, אלא רענן אתה ושגיא־כח עכשו כפלי־כפלים מאשר קודם, כאילו היובלות שחלפו עליך רק חסנוך, ולא נגרע במאומה מחיונותך. רק עתה, בשוב ד' את שיבת־ציון, בהמצא לנו מחדש זיקה ממשית, בלתי־אמצעית, עם מולדתנו, – מחוור ובולט, לבלי ערעור, שלך נִתנה למורשה סגולה מיוחדת, שהיא מנת־חלקך בלבד, ועד היום יחיד הסגולה הלזו הנך. יחיד ומיוחד וזולתך אין. רצוני לומר: לך לבד נִתנה הסגולה לעצב את האטמוספירה של ציון, האוירה המיוחדה העומדת לעד, הסטַטית, המהוה את דמותה, או יותר נכון: את עצם נשמתה. שהרי רבים וכן שלמים באו לתאר את חיי־הקדומים בציון, ונמצאו שעושים הם זה בחכמה ובהכשר־דעת, – ברם, רחש־החיים עצמו היה חסר בהם. המלאכותיות היתה נודפת. כמוך, אִווּ גם הם להם את “סגנון־התנ”ך”, – ונתעלמה מהם הלכה, שהתנ“ך מתפצל לכמה סגנונים בעלי־משמעות שונים (וברובם הם בלתי “תנכ”יים"), ונמצאה מסכתם פגומה, הודות לטלאי־כתובים הסותרים זה את זה. אולם אתה, מאפו המחונן, אתה לא השתמשת בפסוקי־תנ”ך, אלא חצבת לך את יצירתך ממעמקי־השתין של הויה מוחשית, מעין סטיכיה של טבע, באקראי וללא כל חותם־תכנית. דבריך קורצו ישר מטבע הארץ גופא. מזג־הארץ המיוחד, על כל חליפותיו והצבא שעמו, נגלה אליך, המיוחד, כאילו חוננת בעין־אַיה ורק בודדים במשוררי התנ“ך ידמו וישוו לך בזה. אכן, פליאה נשגבה לפנינו: האם לא יליד־סלובּוֹדקה, פרוָרה של קובנה, מעבר לנהר ויליא הנך? (כפי שיורונו תולדות־הספרות). האם לא טבעו רגליך שם ביון־הגלות, טבוע ההערכת החיים הדתיים שהביאה לידי קיפוחה של העבודה-שבלב.יה להן אותו חינוך שנתחנך הרוח התיאלוגי לדקדוקי-פלפול כאלה. ההלכה באיסלאםבמצולה ללא הצלה? ואיככה יסתבר הדבר, בשוטטנו בחוצות ירושלים, בהריה ובגיאותיה, ובמאפל־סמטאותיה, – נמצאנו פתאם מרגישים, שהָחיו לעינינו כמה מראות וחזונות של “אהבת־ציון” ו”אשמת־שומרון“, כאילו נגלתה לנו, במראות־נוף מרהיבות עין אלה, בבואתם. ואותם הספרים, בשעת־סיורנו, מהדדים בנו כפרקי־תהלים, כמזמורי־ציון, ומשמשים לנפשנו כמוהם מעין מורה־דרך במסתרי היקום הלזה, מין בֶּדֶקר בלע”ז. כיצד תתואר רוח חפשית כזו, רוח־מרחביה, בחומר עכור שכזה? ולא נתנכר איפוא לאמת: אף שירת־ציון התנ“כית, העסיסית, המוצקה, כמה פרגמנטרית היא לגבי אפופיאה נאדרה זו של חזון־ציון, לעומת זו היד הגדולה, שהוצבה כאנדרטא של שיש, ב”אהבת־ציון" שלך. יזהירו נא איפוא פניך מאושר, מאפו, אך לא יסמיקו: אם אבותינו כמלאכים, הרי אנו, – אין אנו ראויים לבטול־היש של עצמותנו. ו“אשמת־שומרון” שלך, למשל, על כל מראות־החמד, האוכלוסיה, רחש־היצרים וגעש־החיים, האופיניים לרצועת־אדמה המיוחדת שלנו, האלשַנית, – האם ספר זה איננו המשך של התפתחות השרטוט הביבלי, המשך נעלה בקו־ההתקדמות? הרי זו גדולתך, מאפו, שהקטע הביבלי הפך להיות בידך גוש של רומן, ומבעד לאספקלריתך נראו לנו חיי־הקדומים מפולשים לכל תפוצותיהם. ונאמנה עלינו עדותו של אחד מחוקרינו, שסח לנו שנתגלגל לידו, באחת הפנות הנדחות באפריקה, הספר “אהבת־ציון”, פרוע ה“שער”, שיחסוהו אחינו הרחוקים בתום־לבב לכתבי־הקודש, שרק בטעות לא נכלל לתוכם. ועד היום אין למולדתנו פרשן כמוך, ותמיד תמיד, כשתאבים אנו להטעימנו את הטעם של ארצנו, – אליך נשובה. כי רק בנשמתך יש לציון תפיסה מסוג prima loco, ובכל מספרינו המעולים האחרים, הארץ הנה על כרחם השכבה השניה בנפש, לא פג עדיין מהם רוח הארצות ששכנו בתוכן. אתה הוא זה, מאפו, אשר לא בלבד שהחיית לנו את ציון בכליל־שלמותה ותפארתה; שלא בלבד שטוית את המשך החזון הביבלי מגוו, והעברת אותו מתחום הצמצום והתמצית לצורת־ההיקף (לצורת־הרומן), שנדמה היה שזה מחוץ לגדר טבעו ומהותו; אלא אתה הוא גם הראשון, שזכית את ספרותנו ברומן בכלל. רומן, קודם־כל במושג הישן־נושן: אהבה. אתה העירות ועוררת את האהבה בלב החנוט: אהבה לאשה, אהבה לציון, אהבה לעבודת־האדמה, אהבה לכל נעלה, טוב ויפה. הסעת אותנו מהאופק של הפרובינציה, ומרחבי־הטבע נגולו לעינינו מאפסים, ורוח לנשמה. לפני בוא האירופיות לספרותנו, היית אתה לנו בזה האירופאי הראשון, איש־הטבע, בעל־הדיסציפלינה. בתוך האנדרלמוסיא של מליצה ובוסר־יצירה חוללת נס־פלאים בדמות “אהבת־ציון”, זו החטיבה האמנותית, הקלסית, ששִנתה פתאום את פני ספרותנו והצעידה אותה ת"ק פרסה קדימה. הורית לרעות בשדות־הטבע עצמם, ולא לנוע אחרי בנות־קול, בבואות ומליצות, שאין להן שחר.

האח, מאפו הנערץ, אשר בחייך המוחשיים היית נושא עמל ותלאה, צער ויסורים, שגבך היה שחוח תמיד תחת משא אימת־הגלות, – ברם עם היותך חפשי מחרצובות־החומר, בהיותך כולך נשמה, רוח עילאית, – מה רבה האורה מסביבך!