(מלים מספר ליובלו)

זה כעשרים שנה, אולי, שמצטרפת לשם זה כמעט תמיד מלת-לוי: הישיש. והוא רק עתה בן שמונים. האם משום שקפצה זקנה עליו לא בעתו?

לא. דבר זה ניתן לשלול אצל אז“ר בהחלט. גם כיום, בהיותו בן שמונים ממש, עוד לא זקן. לפני ימים מספר שמעתי את שמו נזכר לתומו בשיחה ספרותית פומבית בפי פועל עול-ימים, בין שמות א. צ. גרינברג, יצחק למדן וא. שלונסקי. לתומו נפלט ובכונה טהורה שם זה, שהתנוסס תקופות ב”קונטרס" וב“הפועל הצעיר”… עלם צעיר זה, שבא מקרוב לארץ, שלא הספיק לראות את אז"ר ולא את שערו שהפך לבן, חרץ משפטו רק על סמך דבריו של א. ז. רבינוביץ. והמה אינם מעידים שדוקא ישיש אמרם. להפך צעירוּת תוססת ומפכה בהם.

הוה אומר: מלת-לוי זו “ישיש”, לא על זקנה באה ללמד, אלא לסמן תכונה שבו: בישישים חכמה. רוח-חנינה ומדת-חסד, שנובעות מאפיו הריליגיוזי, משוות לדבריו מטעם זקנים. וטעם זה היה נסוך בדבריו גם בעודו באבו.

אולם בתוך-תוכו אש-הנוער תוקד בו תמיד. זוכרים אתם, כיצד הוא, ירא-השמים, פרש אברותיו על “הכופר” ברנר, בשעה שהסתערו עליו בספרותנו מכל העברים לרגלי מאמרו “ההיפנוז התנכ”י".

ירא-שמים וזהיר במצוה קלה כבחמורה מחד-גיסא, ומאידך גיסא סוציאליסט נאמן מנעוריו ועד זקנה ושיבה. מצד אחד רעה לו הרב א. י. קוק, ומצד שני היה אוהב דבק מאח לי. ח. ברנר ז"ל.

וגם בספרות הנהו משמש בזמן אחד למקצועות שונים: לבלטריסטיקה, למדע ולפובליציסטיקה. מתרגם את דוסטויבסקי וביחד עם זה את “אגדות התנאים והאמוראים” של בכר. מוציא לאור מעין “קצור שלחן ערוך” ופרוש לאיוב ומתרגם “זכרונות גרשוני” ו“זכרונות ווירה פיגנר” כאחד. לכאורה הפכים? אך בנפש אז"ר מתישבים הנגודים האלה, כאלו היו מעור אחד.

לפני ימים לא מרובים נזדמן לידי שנית או שלישית ספורו הגדול “בת העשיר”, ושבתי וראיתי שעיקר ערכו אינו בזה גרידא, שהוא הנהו הרומן החברותי הראשון בספרותנו – אמנם, ההעזה לטפל בפרובלימה זו בצורה כזו, בימים ההם, אין לבטל – אלא ערכו דוקא בצד האמנותי. למרות יחסו החיובי שלמפרע אשר למסַפּר לפרובלימה שבספור, אינו נגרר ליפות את הדברים. החיים משתלשלים לפי אכזריות המציאות. וגם הגבור שלו צוקרמן מתגלה לעינינו ב“חולשותיו”. הגבוֹרה ליזה כורעת תחת סבל “מהפכת” חייה. אין להמלט מתגרת יד הגורל. זה הרגיש האמן א. ז. רבינוביץ. ולמרות הטנדנציה הבולטה שבספור, לא ניתנו החיים להזדייף.

הורם על נס ספורו זה “בת העשיר” מצד המבקרים, ולא בלי צדק. אולם אין לקפח את ערכם של יתר ספוריו. הסריה “ממסורת העם”, זו מחרוזת-הסקיצות, הרוויה אמונה ונפשיות, תשאר לתמיד מזון ערב לחך הקורא. וטעמם של עוד כמה וכמה ספורים לא נמר (אי אפשר לדלוג על היומן המצוין “באפס תקוה”, ועל ספורו שבקובץ “הגליל”, שנערך על ידו, בשם “מחרבנות החלוקה”, שבו נחסן הבטוי האמנותי שלו). עיקר החשיבות שלהם: הם נכתבו בשפה פשוטה ותמה, בזמן שספורי דוד פרישמן, המבקר בשנינות את ה“מליצה”, היו עוד נמלצים מאד. התכונה של פשטות מלבבת באדם זה מאז ועד הנה.

כי בעצם הנהו א. ז. רבינוביץ, למרות אידיאליותו, ריאליסטן נאמן. ספוריו וציוריו לקוחים לרוב מהמציאות. אך מתלוה עמהם תמיד “משהו” נוסף. מתלוה שריה הסופר, הטוב, בעל הכונות הטהורות.

אך לא ינקה פיטן זה גם מרומנטיות. בסריה העממית שלו “ממסורת עם” יש רשימה קטנטנת בעלת י“ב שורות בשם “תפלת אם”, שמעטות כמוה בספרותנו, לזך-הנפש ולפשטות הבטוי. התוכן שלה הנהו בכל אפיני למהות יצירתו של בעל היובל דנן. תבוקש נא הרשימה הנ”ל ע"י הקורא בכתבי א. ז. רבינוביץ ותערב לחכו.

ואם בספור הנהו לרוב ריאליסטן, הרי בחייו שלו, הנהו אידיאליסטן קיצוני. הוא בעל תביעות גדולות מעצמו ומאחרים. ואדם טוב ושקט זה יודע לדבר משפטים עם המפקיעים עצמם ממרותה של האידיאליות, ומדבר רתת בבועטים בה. ואף גם זה בנחת…

אכן טוב ללב: לחוג את שנת-הגבורות לסופר, באשר זהו חזיון נדיר, יקר-מציאות, לצערנו. הסופר נאכל לרוב במדויו – וכאן לעינינו מעין פלא של סנה בוער ואינו אוּכל. צדק ביאליק באמרו, בחג היובל, שעצם קיומו של אז“ר עד עתה בתוכנו הוא המעורר בלבנו אהבה אליו. כי רואים אנו בזה נצחון החי על החדלון. נדמה לפרקים, שהסבא מתחיל עתה לחזור מחדש על עקביו במחזור-חיים מחודש. פתח אז”ר במסכת סוציאליות, ועבר דרך ההשכלה אל הציונות עדי הגיעו לארץ-ישראל. וכאילו הוא פותח שוב בסוציאליות, על מנת לעבור מחדש את ה“גלגול” הלז…

שמונים שנות-מסע של סופר עברי ותיק, לאו מלתא זוטרתא הן. ברם, מבלי משים, צצים ועולים בזכרון חרוזי ר' משה אבן-עזרא:

אָכֵן יַחֲשׁוֹב כִּי יָנוּחַ;

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שׁוֹכֵן עַל צִי…

שהרי אם כי חייו של אז“ר ויצירתו נדמו בעינינו כמי-מנוחות, בכל זה נראה הוא, למרות הוד שלותו, כאיש שוקט על צי… כי החיים לא פנקוהו מעודו, וכן מראות-החיים שראה היו רחוקים מאידיליה, למרות שקט-סגנונו. ברם, הוא חוֹנן מטבעו ביכולת למסור את רשמיו של מסעו הארוך. ואם נסמן את יצירתו של אז”ר בהגדרה “רשמים”, לא נחטיא את המטרה. והגם שהכל אצלו מיועד לעם ומכוון לתועלת העם, – בכל זה אין הגושפנקא “עממיות” הולמת את יצירתו, כי הוא מַתנה מלפרע אמנות ושמוש בדפוסים עממיים, כמו שנהגו מנדלי ושלום-עליכם, י“ל פרץ וברדיצ’בסקי. אכן אז”ר לא השתמש בשום כלים חוץ משל עצמו. בזה היה הוא פעם אולי האחד והמיוחד. הוא לא ידע מימיו כחל ופרכוס. ובשעה שאפילו האסטניסים ביותר השתמשו ב“מליצה”, העניק הוא רק משלו, את רשמיו העצמיים. ובתקופה של חשול הנוסח המנדלאי, שרובם של המספרים התנבאו בסגנונו, בטא הוא רק את עצמו, את זה שהוא בלבד חש והרגיש. וזוהי בודאי סגולתו הראשית, שנפשו לא ידעה אבק של זיוף מימיה. איני רוצה לומר בזה, שהוא דלה מחביוני-החביונים את העמוק ביותר, אלא רצוני לומר, שהוא נותן תמיד רק את פרי ראיתו, ובשום פעם לא נענה לפתויה של “מליצה”, ותהא הנשגבה בנשגבות.

הרשמים של שמונים שנות-מסע בולטים ועקבותיהם לא נמחו. אמנם אין בזה משום עצוב אשיות, בכוונת מכוון, של אמן. אלא יש ברשמים אלה היסטוריה עשירה, של תקופות שונות, שהמתרשם נשם את אוירתן. ואם שללנו “עממיות” מיצירת אז“ר מבחינה אמנותית-צורתית, – הרי מה שנוגע לעממיות ממשית, הרי ספוג הוא בודאי בה לכל צורותיה. אז”ר לא פשוט מעולם, אף לא לרגע, את הגלימא של יהדות מעליו. ולכן ממילא הוא מבטא את רוח-העם, ולא נשגב הוא בשום פעם מבינתו, והעם אהבו כעצם מעצמיו. אז“ר ראה את עצמו תמיד לא כאחד-העם, שממילא תוָלד גם אסוציאציה של אחד ומיוחד, אלא כבן-העם, שוה-תכונות עם כל אישי העם. ולכן נושאת יצירתו עליה תמיד חותם-הפשטות של כל עבודה כשרה, הבאה לספק צרכים חיוניים, יום-יומיים, ללא שום אמביציה לחיי-עולם, והאמנות מובלעת באיבריה כריח-בושם דק. ואידך: מי יתכן רוח-האדם ומי יעריך גורלו? כשהיתה מתפרסמת יצירה בודדה של אז”ר, נדמה היה שמתכנסת היא בתחום הבינוניות. וכיום, האם עתרת-נכסיו אינה חורגת ממסגרת זו ואינה נתכת ופורצת מעבר לגבולין? יצירת אז“ר הרחבה, קובעת בלב רושם של משק אכסטנסיבי. משתרעים לעינינו כרים ירוקים מלאם שדות-בר, שדות-לחם: ספרי-חנוך, היסטוריה, ספורים, מדע, פובליציסטיקה ותרגום. וכל אלה מתלכדים יחד ל”נכס“, לדבר בלתי-מתערער. ומופלא, כיצד רבדים של דעות ושכבות של תקופות שוכנים זה בצד זה בלבבו מבלי לדחוק איש את רעהו. כמה נאה ההרכב בטפוס זה שרֵעה לו מגיסא חדא את הרב הגאון א. י. קוק ומאידך גיסא חוגג הוא את חג הפסח במסבת “חבריו” בעין-חרוד ועורך להם את ה”סדר" המסרתי כהלכה. דתיות וחירות-דעות דרות אצלו כמעט בכפיפה אחת בלא שום סתירה. הוא ימחה כנגד חלול-שבת בפרהסיה ונגד שעבוד דעותיו של ברנר כאחת. כן. זהו טפוס, שנגודי-הרוח מתישבים אצלו. אולם אין להסיק מזה שאין הוא יודע סבל-הנגודים, ושובע-נפשי גרידא מישר אצלו את כל ההדורים. להפך, בחבורו לא תמיד הוא סותם פי תהומות-החיים, ולא אחת מרטטת בהם נעימת-חרדה על גורל גוי ואדם… שהרי הוא גופו ראה עני בשבט עברתו. שהרי במגלת-חייו ישנן פרשיות, שנתקלים בשכמותן, באכזריות המציאות שבהן, אצל גורקי. אלא כחו הרב של אז“ר בהבלגה. התגברותו על היסורים שפוּנה באמונה התמה שנתנה לו למנה מאמו החנונה. (האם, – במחרוזת-ציורים גלם את הדמות המלבבת הזו). דחקות-חיים הלזו, שהיתה לו לחבל תמיד, – היא גם המניע והיסוד להשקפתו הסוציאלית, שנתבטאה בספוריו הראשונים בכח, ושהיתה אז חדוש בבלטריסטיקה הפרוזאית שלנו (בפובליציסטיקה ובשירה היתה השקפה זו כבר רווחת). ברם, הבהיקו לו גם אורות במאפלית-החיים: “חבת ציון” והספרות העברית החדשה, שאחד-העם העמד פתאום ליד ההגה שלה. נפתחו שדות-פעולה בקרב ההמונים וכר נרחב להקנית הלשון העברית בתוכם. “השלח”, הוצאות “אחיאסף” ו”תושיה" היו מחממים את הלב. היתה רוח אחרת מסביב. זהרורי-אביב התחילו בוקעים בגוש-החשכה. שמשו של הרצל התחיל מפציע ועולה. גם לעינים הפלא של הקונגרס הציוני – שאז“ר נשלח אליו לציר מפולטבה. אכן נצנצו גם אורות. ולבסוף בא גשום משאת-נפשו של אז”ר (כי הוא בטבעו ריאליסטן, ולא הסתפק מימיו ברומנטיקה גרידא), פסגת-המאויים שלו: העליה לארץ והתערותו בה. בטפוס-אדם כאז"ר נדחים תמיד הצללים מפני הבהוב האורות. ורוח האופּטימיות היא היד המנחה אותו בכל ארחות-חייו, ואולי היא שהביאתהו גם עד הלום, לחג-הגבורות, ליום העטרו בתור אזרח-כבוד הראשון שבבני העיר העברית הראשונה, שזכה להיות בבוניה הראשונים.

שמונים שנות-מסע, – ורשמי-המסע המענין הלזה נחקקו עלי לוחות-ספריו, נשלבו בהם חוליות-תקופות כבשלשלת-דורות, ונשתמרו בעינן: ההשכלה, הסוציאליזם, הלאומיות, הציונות וארץ-ישראל המתגשמת. הד כל הזמנים ההם מחלחל באויר הדפים של אז“ר. ורצופה בהם עבודה של יובל שנים, – כי העבודה לאז”ר היתה לו לתכונה וגם לפולחן. לכן הוא זכה להצטרף לזימון עם א. ד. גורדון ועם י. ח. ברנר. ומה שונים הם אקלימי האזורים שבין וירה פיגנר ובין “ערכי מדרש” לבכר. ומהי סמיכות-הפרשיות שבין ר' יונה אבן ג’ונאח ובין גרשוני? ומופלא כיצד מתהוים נגודי-הדברים השונים האלה, באופיו הממזג של אז“ר, לחטיבה אחדותית. וגם לא נוּקה אז”ר מהשפעות חיצוניות שנעכלו כהוגן: טולסטוי ודוסטוייבסקי היו נערציו ותרגמם. ולמפעל “אגדות התנאים והאמוראים¹” לבכר, יצירה מהקצה השני, שקע את בינת-הגבורות שלו. נראה, שהקצוות השונות נתונות במהות אפיו. ברם, עם קורולינקו היו לו נקודות-מגע משותפות, כאילו קורצו שניהם מחומר אחד, למרות השנוי המוחלט של הגזעים. אז"ר כותב על קורולינקו: “בספוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה. וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המדה, שונא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתרה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאד. לא לחנם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החשך, כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן”.

דברים אלה אפשר לאמרם אף ביחס לאז"ר גופא, מעין דברים אבטוביוגרפיים, רובם ככולם.

ועכשיו, עם חג-הגבורות שלו, כשמקהלת-ליוב השמיעה ברגש, עם הופעתו של בעל-היובל השב על הבימה, את פסוקי-התהלים האלה:

מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְהֹוָה,

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשוֹ

נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב,

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוא נַפְשׁוֹ…

הואר צביונו האמתי של אז"ר לפנינו במלוא כל טבעיותו. אכן חרוזים אלה כוללים את מהות אפיו מאין כמוהם. והוא סוד הצלחתו הצודקת, שאין עליה עוררין.

ועוד סוד בדבר: מרץ-החיים המפעפע באז“ר בלי הפוגה. במשך כל השנים, יום-יום, מאזין אז”ר לכל רחשי דפק-החיים של העם והארץ. ועמם ביחד מפעם גם דפקו הוא. כאב ללב לומר זה: לא מעטים עמנו הסופרים פה בארץ, שהשתקעו בה כמוהו, ובהמשך השנים נחנטו. אז"ר במדה שמזקין, חיוניותו מתוספת עליו.

ואנו תפלה בחג-הגבורות שלו: הלואי ויערב לאזננו קול-דפקו זה עוד עידן ועידנים!

תרצ"ד