“אין אני חפץ להטיל חשבונותי על הצבור, לאמור: הרי לפניכם “חשבונו של עולם” קבוע, אשר יורה אתכם מה לעשות ומה לא לעשות, מה לחשוב ומה לא לחשוב. מגמתי רק להתיך חלקי המחשבה אצלנו ולהכריח אותנו לחשוב ולשאול דוקא בדברים שאין מהרהר אחריהם אצלנו”.
(מדברי מ.י. ברדיצ’בסקי בהקדמה לקובץ “על אם הדרך”).
על ברדיצ’בסקי הסופר בכל היקפו ידברו סופרים ומבקרים שאומנותם בכך. אני, אחד מאלפי הקוראים העברים, הייתי רוצה לציין במלים מעטות מה היה ברדיצ’בסקי לנו, הקוראים העברים.
כניתיו בשם “מחנך” בנגוד למורה, אחד העם, שגם לאורו הלכנו כל אותן השנים. שניהם הופיעו על במתנו הספרותית בתקופה ידועה, בשעת ערעור ערכין ישנים, כל אחד בקנה מידה אחר ושונה מזה של חברו – "ואנחנו ילידי בינים, ביודעים ובלא יודעים, לפני שתי הרשויות גם יחד “משתחווים ומודים”, או – יותר נכון – בשבילנו הקוראים לא היו שתי רשויות, כי אם אחת בעלת שני פנים: האחד הופיע לפנינו כמורה, והשני – כמחנך. מפני המורה פחדנו ואת המחנך אהבנו.
המורה דרכו ללמד את עצם התורה. הוא מצווה ועומד, או עומד ומצווה לשמור על טהרת התורה, כי “זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו”. היא יכולה להתפתח, יכולים להכתב עליה פירושים על פירושים לפי רוח כל דור ודור, אך היא עצמה בעינה עומדת. המחנך דרכו ללמד לא את עצם התורה, כי אם כיצד צריך ללמוד תורה, כיצד צריך להתיחס ללימוד, כיצד צריך אדם לחשוב מחשבות וכיצד הוא צריך להתיחס למחשבותיהם של אחרים. בשבילו, בשביל המחנך, העיקר לא במהות התורה, כי אם ביחס של הלומד אותה. “שבעים פנים לתורה”, ולא הרי “אל קנא ונוקם” כהרי “שכינתא בגלותה” – הצד השווה שבהם ששניהם ממקור אחד יהלכו: ממקור החיים.
ו“החיים אינם דברים קימים מכבר, כי אם דברים מתהווים ומתחלפים, משתנים ומתפשטים, מתרחבים ומתעמקים”, ועם החיים אפשר שתשתנינה גם התורות.
המורה הוא בעל ההלכה הקפדן, שאינו סובל גרים ודוחה אותם “באמת הבנין שבידו”, ולא עוד אלא שהוא מוכן לפעמים להוציא מכלל ישראל גם אזרחים גמורים, אם הוא רואה בהם נטיה לכפירה. אלהיו של זה נוהג להכריז: “חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם”, המחנך, בשבילו “המכתב הוא כולו מוגבל, חרות במקום קטן, ואל אלהי הרוחות הוא בלתי מוגבל, בלי סוף ותכלה”. ולפיכך הוא מתיר את חרצובותינו ונותן לנו חירות גמורה: “צאו וחשבו מה שתחפצו, היו מה שתהיו, קטנות בל יראה ובל ימצא בכם ובכל גבולכם, התכשרו לגדלות המוחין”. אלהיו של זה שמח להודיע: “נצחוני בני!”.
בין כל חסידיו ומעריציו של אחד-העם איני יודע אף אחד שיעריץ, והעיקר שיעריך אותו הערכה כה גבוהה כמו שהעריכו מתנגדו, ברדיצ’בסקי, זה שנלחם בכל מה שיצא מתחת עטו, וחלק גדול מן ההערצה הכללית שנחל אחד-העם, מידי ברדיצ’בסקי בא לו.
ברדיצ’בסקי לא התנגד לעצם המחשבות שהביע אחד-העם. אדרבה, בתור הוגה דעות, הוגה הדעות המזהיר בספרות העברית של תקופתנו, היה אחד-העם נערץ בעיניו. אלא למה התנגד בכל חום לבו? – לוודאות שבה מובאות דעות אלה ולרצון לעשותן לתורה, לפרוגרמה, שעל פיה צריך אדם מישראל, או עם ישראל, לחיות את חייו.
הוודאות היתה שנואה על ברדיצ’בסקי מאז ומעולם. כי כל וודאות גוררת אחריה פסיביות, קפאון המחשבה. אין וודאות בחיים ובהיסטוריה של החיים. אפשר, אמנם, כי אלה שפרשו ממלחמת המגן – מאין תקוה לנצח – והלכו להניח את היסוד של “יבנה”, ראייתם היתה בהירה יותר מזו של אחרים. ואולם אפשר להניח גם ההיפך: שהצדק היה דווקא עם “הבריונים”. באופן הראשון הרי יש לפנינו כאן “סוף מעשה במחשבה תחילה”, וכל אותה השלשלת ההיסטורית שלנו, הנמשכת מ“יבנה” ועד עתה, הנה לא רק “מחויבת המציאות” אלא גם הגיונית; באופן השני לפנינו סבך גדול של מאורעות “משוללי המציאות” וחסרי הגיון, שמקורם בטעות היסודית הראשונה. לגבי המחשבה, לגבי הפילוסופיה של ההיסטוריה, אין זו אלא שאלה מתודולוגית, והבוחר יבחר לו איזה מתודה שהוא נוטה לה, ובלבד שיחשוב, ובלבד שיתן חופש גמור לכשרון המחשבה שלו להעמיק ולחדור עד המקום שידו מגעת.
ואולם אם בעל המחשבה בא ואומר: “קבלו דעתי” ועשו את “מעשי האבות”, כפי שאני הבינותים, “סימן לבנים”, הרי כאן פוסקת כבר שאלת המתודולוגיה ומתחילה שאלת פרוגרמה לטווית ההיסטוריה, לאריגת החיים לעתיד על-פי ארכיטקטורה מסוימת וברורה – כאן לא רק המחשבה על העבר והדברים שניתנו לעלות במחשבה בלבד מתכנסים למסגרת, אלא שגם כל “העשיה” והחיים שעדיין לא באו לעולם, אף הם כבר נקבעו במסגרת מסוימה, שאין להרחיבה ואין להצר אותה. הכל מדוד ושקול מראש. ונגד השקול והמדוד, נגד שלילת החרות מעצם החיים ומהמחשבה עליהם, התקומם ברדיצ’בסקי בכל עוד רוחו.
אחד החניכים מישיבת וולוזין מספר בתמימות: "מכל מה שכתב ברדיצ’בסקי עשה עלי הרושם הכי גדול מאמרו: “ברי ושמא – שמא עדיף”. ומסופקני אם אפשר במלים כה מעטות להגיד יותר, ממה שאמר זה בנוגע להשפעת ברדיצ’בסקי בתור פובליציסטן על קוראיו.
חניכי בית המדרש הישן, למרות היותם שקועים כל ימיהם בים של מחשבות סותרות זו את זו מן הקצה אל הקצה, למרות היות ה“איפכא מסתברא” לחם חוקם הרוחני, חסרים היו לגמרי את כשרון הניתוח, בבואם להגות במחשבות ובספרים שמחוץ לבית-המדרש. כי אותה ספרות עצמה שלמדה אותם לפרך ולהקשות, לטחון הרים בסברה, היא היא גם שלמדה אותם: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ואחד-העם, אשר הצליח לכבוש את לבות חובשי בית המדרש והישיבה יותר מכל שאר הסופרים שקדמוהו, נצטרף אצלם מהר מאד ל“גלריה” של כל שאר ה“פוסקים”. אמנם – פוסק אחרון, פוסק מודרני, אבל פוסק. והנה בא בעל ה“שמא”, ולא כמורה דרך, ורק כאדם הנאבק הוא עצמו בים של ספיקות וסתירות – הריק אותם לפנינו באותה הצורה הראשונית שהם חדרו ללבו, שגרכם לחדור ללב כל מרגיש וחושב – ופתאום מצאנו את עצמנו.
ברדיצ’בסקי חינך אותנו, הקוראים, לבקר את מחשבותיו ואת מחשבות זולתנו, ולהרתע לאחור מפני “חשבון עולם מסוים”. הוא אסר עלינו לעמוד במקום אחד וצוה עלינו לחפש, תמיד לחפש.
תרפ"ב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.