(לספר שיריו “בשעריך מולדת”)

על “צי־יגון” מפליג המשורר ו“סחר־יגון” באמתחתו. מכל עם וארץ אסף נטפי עלבון וצער וישימם בכוס יגונו. ארס השנאה ורשעת הזדון שלווהו בדרכי נכר וכאב הבדידות של הנודד ללא־ארץ וללא־בית שקעו למצולת הלב ונצרפו לצער מזוקק, לשירת געגועים על נוף מבטחים, על מקלט־יופי ומחבא־רוח שם, בחיק המולדת הרחוקה… אך הנה עגנה ספינתו לחוף הארץ, החזויה והכסופה, קן תפילותיו וחלומותיו. היש כי ימצא משורר הנדודים את מנוחת הנפש ואת שלוות היצירה ואת הרגשת הבטחה שבסביבת מולדת? את גיל ההכרה ואת רטט ההתחדשות וההתרעננות שביניקה מן המקור? מי שהפליג בנתיב היגון – צל היגון ילווהו עד אחרון יומו והמנוחה ממנו והלאה.

ואולם – אחר הוא היגון! לא זה של היחיד המתלבט בבדידותו ותוהה על תכלית הוויתו המעורטלת, אף לא זה הרומאנטי של הפורש לעצמו מתוך גאון־מרד ומתוך הטחה כלפי האדם והאלהים והגורל כאחד, – מוטיבים אלה שהם נעימת־יסוד בשירי קרני הראשונים, מתקופת “שערים”, ושלא היו בעצם אלא פזמון־יחיד של נוסח הדור, – אלא אותו יגון צורב המלווה את האהבה הגדולה, אותה חרדת־לב של אדם שהגיע למחוז יעודו האחרון – והנה צללים יכסוהו ואורו גנוז מתחת לאבק דורות. המשורר שהכריז לפנים על עצמו שאין הוא – “לא מקונן ולא מוכיח” נהפך על־כרחו למקונן, ושירי האהבה שלו לבשו צורה של “פיוטים” – של קינות ותפילות ושירי זעם נבואיים.

אף־על־פי־כן אתה עומד כאן על קרקע מוצק, על אדמת מולדת. הרגשת־חיים חדשה מפעפעת בספרו החדש של קרני – “בשעריך מולדת”, הרגשה של ביתיות, של שייכות. התוכן חדש והוא בא גם בצורה חדשה. המשורר נטה מן הדרך הכבושה – מן השגרה הלשונית, מן הסגנון השירי המנוסח. הוא פרץ את גבולות הביטוי, ניפץ את סגור המלה, מרד בריתמוס הקצוב והשופע ויצק לצורך עצמו מטבעות־ניב מקוריים. הלשון אמנם פרוצה, בלתי־מהודקה, יבשה ומפוצלת; מלים וצירופים בלתי־רגילים, קצתם חדשים וקצתם ארכאיים מיסודם של הפייטנים, באים כאן בערבוביה תוססת ולא תמיד נעימה לאוזן. אך “שבירת כלים” זו הכרח אמנותי היא בשירה כגון זו. התוך החדש הזקיק לבוש חדש. אתה מוצא, אמנם, גם בשירתו הקודמת אי־שם צליל לא רגיל, צירוף זר ומתמיה; אך מה שהיה אז חן פיוטי, שעשוע קאפריסי של משורר, נעשה כאן סגנון־נפש, ביטוי־חיים. קשיות המלים וצחיחותן הולמות כאן את הנוף הארץ־ישראלי ומעלות על הלב את קשיות הסלעים החשופים, את צחיחות החמסין, את יובש השרב המדברי, שעליהם בעיקר שר קרני בספרו זה.

קרני נתמלא מרוח המדבר ומזעף חרבוניו. המדבר דובב אצלו, רוטן מכובד שממון, והחמסין נושם את נשימתו החרבה מתוך צירופיו הקטועים –

המשורר, יליד־הצפון, למוד היערות והשלגים ומרחבי־הדשא נפגע מלהט החום המזרחי, ומן העירום הנורא של הנוף –

שיר זה והדומים לו (“קימוש וברוש”, “הרים” ועוד) יוצרים את הצביון היסודי ואת הטון הזועף הכללי הטבועים ברוב השירים. המשורר כואב את ארצו. הוא נצלה על מוקדה ומתמלא כולו מחרונה ומסבלה:

אהבת המולדת – זהו הרגש היסודי החותר בספר. אהבה סתומה, אורגאנית, כאובה, הרואה את הכל ואינה מכסה על שום דבר ומברכת, עם זה, על הכל – על הטוב והרע כאחד. זהו מין צמאון, כלות־נפש, ערגון אין־סופי, התמכרות מיואשת של נודד נטול־אהבה ונעדר־משפחה, שמצא סוף־סוף את אהבתו היחידה והאחרונה. המולדת היא לו הכל – אשה, בית, אשרו הפרטי. היא ממלאה את ישותו שכרון אהבה וכאב של התמסרות עד כדי התבטלות גמורה ללא שיור. כפרפר זה הנמשך אל הלהב וכלה בו מתוך מתק־געגועים, כך הוא שואף להערות את נפשו בחיקה, להימוג בה, להבלע בעפרה, להיות אבן מאבניה, אשר יקחו מהן לבנות את חומתה או לסתום את פרצותיה –

אהבת־מולדת מרוכזת כזאת, אהבה כמעט אישית היוקדת ומעמיקה וחותרת כלפי עצמה, צמצמה בהכרח את חוג ראייתו של המשורר, כדרך כל אהבה קנאית הכובשת את כל החושים וחוסמת בעד העולם. דומה שהמשורר נצרב בחום אהבתו, נצטמק ונתקשה. הליריקן ער־הלב שהתדפק בשעתו על שערי עולם כאילו סגר על עצמו בתוך חומות ירושלים. “דבר־מה רצחה מולדת מוטל כאן, הה, קבור” – הוא קובל באחד משיריו. הוא נתמלא הגות קשה. קנאת העם והארץ תאכלנו וזעף המזרח יקדיר את רוחו. במין עקשנות קדחתנית הוא הופך והופך בשממות ארצו, בשרידי חורבנה ובנגעי בנינה. ויש שהמשורר נאנק מעול שעבודה של המולדת, מתביעתה האכזרית, מסבל האחריות שהטילה עליו –

שלשה הם שתביעתם חזקה על המשורר: הארץ, העם והלשון העברית. יד הגורל היתה כאן בשלשתם והיוותה בהם קרע אכזרי: הוד טראגי ואצילות שבקדושה מכאן ואבק דורות וחלודת קפאון מכאן. הלשון היא גם סמל מכריע. העברית כאילו חתכה מלכתחילה את מסגרת חיינו. אותיותיה “המזוותות”, המרובעות ומהוקצעות, בעלות הקוים החותכים ונמרצים מרמזות על הכרח גורלי. כל אות – צבת ברזל, סמל וצו מבראשית. ובצבת משולשת זו נתון המשורר העברי; הוא – “שבים ואין מפלט”. הוא סובל את כולם ונושא באחריות כולם (“ארבעתנו”, “מכל מלה”, “האות העברית”).

הרגשת אחריות זו אינה אצלו מדה קנויה ואין היא סגורה בתחום חוויותיו הלאומיות בלבד. היא טבועה באפיו ובכל הרגשת עולמו. דומה שחטא הדורות רובץ עליו והוא נתבע על עלבונם של החיים. הוא עומד כאשם בפני כל עשוקי הגורל – בפני הזקנה המטה, המשתעלת “בחצות לילה”, בפני התינוק הבוכה ובפני הכלב הנידח; הוא גם הערב בעד אותו מהנדס עלוב, שמכל הצורות ההנדסיות בחר באחת – “צורת עגול לשים בו צוארו”.

וכשם שהוא נושא באחריותם של החיים, כך הוא יודע גם את העזות שבמחאה המוסרית ואת הפתוס שבתביעת־הצדק הנבואית. באחד משיריו מטיח איוב הטחה קשה ונועזה כלפי האל המסתתר השולח את חציו־פגעיו ללב האדם מן המארב ואשר גם בהיגלתו אין הוא נגלה אלא מן הסערה כשהוא מוקף ענני כבוד, וכל דיבור ודיבור שלו, כביכול, אינו אלא גילוי שאתו והדרו –

גישתו של קרני אל החיים היא בעיקר מוסרית. היופי מזדהה אצלו עם הצדק האנושי, ובאנושי הוא מבקש את המוחלט, את האמת הערומה, וביטויה הגלוי, הבלתי־אמצעי. ומכאן שירי התוכחה שלו, מכאן השלילה של המציאות הארץ־ישראלית.

כמה מן השירים הללו טעם פובליציסטי להם, אך היסוד הלירי החותר בהם והכאב הנאמן והאהבה העמוקה השופעים מן הדברים אוצלים להם רוך שירי הכובש את הלב. כנגד זה מצטיינים שיריו הליריים בעצם בפשטות לבבית ובבהירות שברגש. הקול מצטנע ולואט כלחש־תפילה, כשיח־לבב –

ברוח זה כתובים גם השירים “בצרת” ו“תפלת אשה”, שיחד עם הטון העצור והגיון הלב שבתפילה הם ספוגים גם חמלה והבנה אנושית ביחס אל היצורים הקטנים, בעלי החיים העלובים, שצערם צער אלם וסבלם חתום בנפשם הסתומה.

לא תמיד משתעבד קרני לאמת שבמציאות ולא תמיד הוא סגור בארצו בתחום העובדה. יש לו רגעים של התעלות ושל תפישת־חזון, כשאפקי הדברים מתרחבים והמולדת מתגלית לפניו באורה הגנוז. חזיון של יום־יום מתלהט מתוך הארת־פתאם ומתמלא סמליות עמוקה. בשיר “עם שקיעה” ניצתים הדברים באודם מסתורי והם מתיזים רמזי מרחקים. צבעי השקיעה וצבעי הדמיון מתמזגים כאן בתוך חווית־הפלא של ההתגלות

וכך הם גם השירים: “לא שבעתיך”, “כל אבן”, “מאין עוזר”, “התלהטי נפשי”, “הרים” ועוד מספר שירים בדומה להם, שבהם מתרומם המשורר מעל לזמנו והוא צופה “בירושלים של מעלה”. עקת היגון, המכבידה תמיד על שירתו, נסתלקה לרגע – והיתה הרווחה. רגעי עלייה כאלה של חירות הדמיון וההבעה אמנם אינם מרובים אצלו. אך הנה אי־פה ואי־שם עולים מן הנוף הזעום גם צלילים מעודדים של החדש והמתהווה, והשירים “במחצבה”, “שיר שולמית” וקצת מן השירים העממיים מרמזים כבר על שינוי שבהרגשה וביחס ומתוך כך – גם בהערכת הדברים. אל הזעם הנבואי והחמלה האנושית הולכת ומצטרפת גם בת־צחוק של הבנה. והבנה פירושה – סליחה.